גַם הַיוֹם פָּתַח עָמוֹס אֶת הַחַלוֹן וְהִבִּיט אֶל הַבֹּקֶר הַמִתְעוֹרֵר. צִפּוֹר עָמְדָה עַל הַשְׁבִיל וְקָרְאָה לִבְנָהּ לָבוֹא אֵלֶיהָ. אַךְ הַגוֹזָל לֹא בָּא; הוּא הוֹסִיף לְנַתֵּר בְּשִׂמְחָה וְהִרְגִישׁ הֵיטֵב – אוּלַי בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה בְּחַיָיו – אֶת טַעַם הַחֹפֶשׁ. וְאָז נִזְכַּר עָמוֹס: נָכוֹן, הַיוֹם הִתְחִיל הַחֹפֶשׁ.

מָה אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת בְּבֹקֶר רִאשׁוֹן שֶׁל חֹפֶשׁ? רֵאשִׁית חָכְמָה יֵשׁ לָצֵאת לְחַפֵּשׂ דָבָר מְעַנְיֵן לַעֲסֹק בּוֹ. בְּפִנַת הַמַחְסָן מָצָא מוֹט חָלָק, שֶׁעָלָיו הִתְנוֹסֵס הַדֶגֶל בְּיוֹם הָעַצְמָאוּת.

“שָׁלוֹם, סוּס!” אָמַר עָמוֹס לַמוֹט, “אֶרְכַּב עָלֶיךָ לְחַפֵּשׂ הַרְפַּתְקָאוֹת”.

כְּדֵי שֶׁהַסּוּס יִהְיֶה דוֹמֶה לְסוּס אֲמִתִּי לָקַח עָמוֹס קַרְטוֹן וְגָזַר מִמֶנוּ רֹאשׁ עִם שְׁתֵּי אָזְנַיִם. בְּתוֹךְ הָרֹאשׁ נָקַב עַיִן אַחַת, הַיוֹצֶרֶת שְׁתֵּי עֵינַיִם אִם מַבִּיטִים מִשְׁנֵי הַצְדָדִים. לְבַסוֹף חִבֵּר אֶת הָרֹאשׁ לַמוֹט, וִינַסֶה מִישֶׁהוּ לוֹמַר לוֹ שֶׁאֵין זֶה סוּס!

וְעַכְשָׁו – דִיוֹ! – לַדֶרֶךְ, לָצוּד הַרְפַּתְקָאוֹת שֶׁל מַמָשׁ. חָצֵר גְדוֹלָה וּרְחָבָה מִשְׂתָּרַעַת מוּלוֹ, וְהִיא מְכִילָה בְּתוֹכָהּ עוֹלָם גָדוֹל וְרָחָב, אִם רַק יוֹדְעִים לְהִסְתַּכֵּל כָּרָאוּי.

תַּחֲנָה רִאשׁוֹנָה הָיְתָה הַמִדְשָׁאָה שֶׁבֵּין הַקִיר עִם שְׁנֵי הַחַלוֹנוֹת וּבֵין הַגָדֵר עִם הָעַמוּד הֶעָקֹם. שָׁם מִתַּחַת לַדֶקֶל, שָׁכַב יוֹאָב, אָחִיו הַגָדוֹל, וְקָרָא בְּסֵפֶר.

“דִיוֹ! דִיוֹ!” קָרָא עָמוֹס בְּקוֹל רָם, כְּדֵי שֶׁהַסוּס יָרוּץ מַהֵר וּכְדֵי שֶׁיוֹאָב יִרְאֶה אוֹתוֹ.

“הֵי, עָמוֹס, לְאָן אַתָּה דוֹהֵר בִּמְהִירוּת שֶׁכָּזֹאת?” קָרָא אֵלָיו יוֹאָב, וְהֶעֱבִיר אֶת עֵינָיו מִן הַסֵפֶר אֶל אָחִיו הַקָטָן.

“אֲנִי מְחַפֵּשׂ הַרְפַּתְקָאוֹת אֲנִי”, הֵשִׁיב עָמוֹס בְּקוֹל מְקֻטָע שֶׁל פָּרָשׁ בְּשִׂיא דְהִירָתוֹ, “אוּלַי יֵשׁ אֶצְלְךָ הַרְפַּתְקָאוֹת מַתְאִימוֹת בִּשְׁבִילִי?”

“בֶּטַח! הֲמוֹן הַרְפַּתְקָאוֹת. וְכֻלָן מְקֻפָּלוֹת בְּתוֹךְ הַסֵפֶר הַזֶה”.

“אֵיזֶה סֵפֶר זֶה, לְמָשָׁל?” שָׁאַל עָמוֹס, שֶׁלֹא אָהַב כָּל-כָּךְ סְפָרִים בְּרֶגַע זֶה.

“שְׁמוֹנִים אֶלֶף מִיל מִתַּחַת לַמַיִם. כָּתַב אֶת זֶה ז’וּל וֶרְן. זֶהוּ סֵפֶר עָצוּם!”

“זֶה לֹא בִּשְׁבִילִי”, הֵשִׁיב עָמוֹס, “עוֹד לֹא לָמַדְתִּי לִסְפֹּר כָּל-כָּךְ הַרְבֵּה”.

הוּא דָפַק אֶת סוּסוֹ וְדָהַר הָלְאָה. הָעַמוּד הֶעָקֹם שֶׁל הַגָדֵר הָיָה כְּבָר מֵאֲחוֹרָיו.

“הִזָהֵר שֶׁלֹּא תִּפֹּל מִן הַסוּס!” קָרָא אַחֲרָיו יוֹאָב, וְשָׁב אֶל הַקַפִּיטָן נֶמוֹ, שֶׁחִכָּה לוֹ בְּתוֹךְ הַסֵפֶר.

בְּאֶמְצַע הַדְהִירָה הִשְׁגִיחַ פִּתְאֹם עָמוֹס, כִּי מַשֶׁהוּ לֹא רָגִיל הָיָה בַּפְּגִישָׁה הַזֹאת. אֲבָל מָה? רֶגַע… זֶהוּ! מַדוּעַ שָׁכַב יוֹאָב בַּבֹּקֶר עַל הַדֶשֶׁא? בִּמְקוֹם לְ… אֲבָל מַדוּעַ לֹא יִשְׁכַּב עַל הַדֶשֶׁא? הֲלֹא חֹפֶשׁ הַיוֹם! וּבַחֹפֶשׁ אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת וּמֻתָּר לַעֲשׂוֹת מַה שֶׁרוֹצִים.

כְּשֶׁמָצָא עָמוֹס אֶת הַתְּשׁוּבָה הַמַתְאִימָה – הִגִיעַ לְגַן-הַיָרָק. שָׁם גָחֲנָה עֲטָרָה וְקָטְפָה עַגְבָנִיוֹת.

“דִיוֹ! דִיוֹ!” קָרָא עָמוֹס בְּקוֹל רָם (מַדוּעַ?).

“עָמוֹס!” אָמְרָה עֲטָרָה וְהִזְדַקְפָה, אַף נִגְבָה אֶת מִצְחָהּ, “לְאָן אַתָּה דוֹהֵר בְּבֹקֶר חַם שֶׁכָּזֶה?”

“אֲנִי מְחַפֵּשׂ הַרְפַּתְקָאוֹת אֲנִי”, הֵשִׁיב עָמוֹס כִּמְעַט לְלֹא נְשִׁימָה (הוּא עָבַר כְּבָר מֶרְחָק הָגוּן). “אוּלַי אֶצְלֵךְ יֵשׁ הַרְפַּתְקָאוֹת מַתְאִימוֹת בִּשְׁבִילִי?”

“הַרְפַּתְקָאוֹת אֵין לִי. אֲבָל עַגְבָנִיָה תּוּכַל לְקַבֵּל”.

“לָמָה לֹא?” אָמַר עָמוֹס, “זֶה יוֹתֵר טוֹב מִשׁוּם-דָבָר. וְגַם הַסוּס יָנוּחַ, יִשְׁתֶּה וְיוּכַל לִדְהֹר הָלְאָה”.

הַתַּחֲנָה הַשְׁלִישִׁית קָרְצָה מֵרָחוֹק. הָיְתָה זוֹ הָרֶפֶת. אַבָּא עָמַד עַל-יַד הַפֶּתַח וְהוֹצִיא זֶבֶל בִּמְרִיצָה. הוּא הָיָה לָבוּשׁ מַגָפַיִם וְגוּפִיָה, כְּתֵפָיו הָיוּ שְׁזוּפוֹת וּשְׂעִירוֹת. הָאַפְלוּלִית שֶׁיָצְאָה מִתּוֹךְ הָרֶפֶת הָיְתָה מְעֹרֶבֶת בְּסִכּוּיִים לְהַרְפַּתְקָאוֹת מְעַנְיְנוֹת. הוּא כִּוֵן אֶת סוּסוֹ אֶל פֶּתַח הָרֶפֶת וְשָׁעֵט בִּדְהָרָה. הַפַּעַם לֹא אָמַר “דִיוֹ”, כִּי אַבָּא רָאָה אוֹתוֹ וְזֶה הָיָה מְיֻתָּר בְּהֶחְלֵט.

“עֲצֹר, עָמוֹס!” קָרָא אַבָּא, “אָסוּר לְהַכְנִיס סוּסִים לָרֶפֶת”.

“לַסוּס שֶׁלִי אֲנִי מַרְשֶׁה. הוּא לֹא יַבְהִיל אֶת הַפָּרוֹת”, אָמַר עָמוֹס לְאַבָּא וְנִכְנַס לְתוֹךְ הָאַפְלוּלִית שֶׁמִמוּל.

הַפָּרוֹת מֵעֲלוֹת-הַגֵרָה הִפְנוּ אֵלָיו רָאשִׁים גְדוֹלִים. הָיוּ לָהֶן עֵינַיִם מֵימִיוֹת וּשְׂפָתַיִם מֻקָפוֹת קֶצֶף-לָבָן. הֵן נִפְנְפוּ זְנָבוֹת אֲרֻכִּים וְגֵרְשׁוּ לְהָקוֹת רַבּוֹת שֶׁל זְבוּבִים עַקְשָׁנִיִים. תְּנוּפָה אַחַת – וְהַזְבוּבִים נִמְלָטִים; הֲפוּגָה קְצָרָה – וְשׁוּב הֵם חוֹזְרִים. עוֹמֵד לוֹ זְבוּב שָׁחֹר וּמַבְרִיק עַל גַבָּהּ שֶׁל פָּרָה, מַשְׁקִיעַ רֹאשׁ עֲגַלְגַל וְשׁוֹלֵחַ אֶת עֻקְצוֹ אֶל הָעוֹר הַמַרְטִיט.

בָּרֶפֶת נָח עָמוֹס מְעַט. הוּא הֵעִיף עֵינַיִם בּוֹלְשׁוֹת לְעֵבֶר שַׂקֵי-הַמִסְפּוֹא הַגְבוֹהִים שֶׁנֶעֶרְמוּ בַּפִּנָה, לְעֵבֶר הַצִפֳּרִים שֶׁנִקְהֲלוּ עַל-יַד הַתִּקְרָה וְעָשׂוּ מַעְגָלִים בָּאֲוִיר.

“וּבְכֵן, סוּס, נַמְשִׁיךְ דַרְכֵּנוּ”, אָמַר עָמוֹס לְאַחַר שֶׁסִיֵם לָנוּחַ וְהִתְכּוֹנֵן לְחַדֵשׁ אֶת הַדְהָרָה.

…וְכָאן אֵרְעָה הַרְפַּתְקָה. מֵרֹב מְהִירוּת הֶחֱלִיק עָמוֹס עַל מִדְרֶכֶת-הַבֶּטוֹן וְהִשְׁתַּטַח בְּתוֹךְ תְּעָלַת-הַזֶבֶל. הָיְתָה זֹאת הַחְלָקָה מֻשְׁלֶמֶת, וּשְׁנִיוֹת אֲחָדוֹת נִשְׁאַר עָמוֹס שָׁכוּב בְּתוֹךְ הַתְּעָלָה. הוּא הִרְגִּישׁ צִנָה וּרְטִיבוּת דְבִיקָה וְרֵיחוֹת מְסַחְרְרִים. הַפָּרָשׁ הָאַדִיר הָיָה מֻפְתָּע כָּל-כָּךְ שֶׁשָׁכַח לִבְכּוֹת.

הַנְפִילָה עָשְׂתָה, כַּנִרְאֶה רַעַשׁ, כִּי פִּתְאֹם נִכְנַס אַבָּא לָרֶפֶת. כְּשֶׁרָאָה אֶת בְּנוֹ שׁוֹכֵב לֹא בְּמִטָתוֹ כִּי אִם בְּמָקוֹם מְנֻגָד בְּהֶחְלֵט לַמִטָה – מִהֵר אֵלָיו וְחִלֵץ אוֹתוֹ מִצָרָתוֹ.

“רוּץ מַהֵר לְהִתְרַחֵץ!” אָמַר לוֹ אַבָּא וְהִבִּיט אֵלָיו בְּעַיִן אַחַת עֲצוּבָה וְעַיִן שְׁנִיָה צוֹחֶקֶת.

זֹאת הָיְתָה הַרְפַּתְקָה! לְאַט לְאַט קָם עָמוֹס, לָקַח אֶת הַסוּס הַנֶאֱמָן שֶׁחִכָּה לוֹ בְּסַבְלָנוּת, וְהָלַךְ בְּעֶצֶב אֶל הַבֶּרֶז שֶׁבֶּחָצֵר. תְּחִלָה פָּשַׁט אֶת בְּגָדָיו, אַחַר-כָּךְ רָחַץ אֶת יָדָיו וְרַגְלָיו וּפָנָיו. וּלְבַסוֹף פָּנָה עָרֹם הַבַּיְתָה. עַכְשָׁו דָמָה כִּמְעַט לְאִינְדִיאַנִי שֶׁמָצָא בְּגָדִים שֶׁל אִישׁ לָבָן.

עַל הַמִרְפֶּסֶת יָשְׁבָה אִמָא וְקָלְפָה תַּפּוּחֵי-אֲדָמָה. כְּשֶׁרָאֲתָה אֶת עָמוֹס – נִבְהֲלָה קְצָת וְגַם צָחֲקָה קְצָת וְשָׁאֲלָה:

“מָה קָרָה, עָמוֹס?”

עָמוֹס הִשְׁעִין אֶת הַסוּס לַקִיר (לֹא הָיָה צֹרֶךְ לִקְשֹׁר אוֹתוֹ) וְאָמַר: “אַבָּא צוֹדֵק: אָסוּר לְהַכְנִיס סוּסִים לָרֶפֶת”.