בְּשָׁעָה שֶׁהָרַדְיוֹ דִבֵּר עַל “תַּחֲזִית מֶזֶג-הָאֲוִיר”, נִכְנַס רָמִי לְמִטָתוֹ. עַל הַכִּסֵא שֶׁלִפְנֵי הַמִטָה מֻנָח הָיָה סֵפֶר-תְּמוּנוֹת חָדָשׁ, וְרָמִי הִתְחִיל לְעַלְעֵל בּוֹ. אַחֲרֵי אַרְבָּעָה דַפִּים נִכְנְסָה אִמָא לַחֶדֶר וְיָשְׁבָה עַל הַכִּסֵא. עֵינֶיהָ שֶׁל אִמָא הָיוּ רַכּוֹת וְטוֹבוֹת.
“גָּמַרְתָּ לַעְדֹר אֶת הַגִנָה?” שָׁאֲלָה אִמָּא (כִּי אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם הֵכִין רָמִי גִנָה).
“גָּמַרְתִּי אֲפִלוּ לִזְרֹעַ אוֹתָהּ”, הֵשִׁיב רָמִי וְיָדוֹ סָגְרָה אֶת סֵפֶר-הַתְּמוּנוֹת.
“גַם הִשְׁקֵיתָ?” הוֹסִיפָה אִמָא לִשְׁאֹל.
“הִשְׁקֵיתִי שְׁלשָׁה מַשְׁפְּכִים”, אָמַר רָמִי. “וְעַכְשָׁו אֲנִי מְקַוֶה שֶׁיֵרֵד גֶשֶׁם”.
אִמָא שָׁתְקָה וְחִיְכָה. אַחַר-כָּךְ הִבִּיטָה בְּרָמִי בְּעֵינַיִם מְלַטְפוֹת וְשָׁאֲלָה: “רוֹצֶה לִשְׁמֹעַ סִפּוּר?”
עֵינָיו שֶׁל רָמִי הִבְרִיקוּ. יוֹדַעַת אִמָא סִפּוּרִים לְסַפֵּר, וְהִיא מְסַפֶּרֶת אוֹתָם בְּשֶׁקֶט, בְּמִלִים שְׁלֵווֹת וְחַיוֹת, עַד שֶׁרָמִי יָכוֹל לִרְאוֹת אֶת הַסִפּוּרִים מַמָשׁ בְּעֵינָיו. פַּעַם סִפְּרָה אִמָא עַל עֹפֶר אַיָלִים שֶׁגָדֵל בַּיַעַר; פַּעַם אַחֶרֶת סִפְּרָה אֵיךְ יוֹרֵד הַטַל עִם שַׁחַר עַל הָאֲדָמָה. וְגַם עַכְשָׁו תְּסַפֵּר אִמָא סִפּוּר.
“עַל מָה תְּסַפְּרִי?” שָׁאַל רָמִי. וְאִמָא אָמְרָה בְּשֶׁקֶט: “עַל טִפָּה שֶׁל גֶשֶׁם”.
רָמִי שָׁכַב עַל גַבּוֹ. עֵינָיו הִבִּיטוּ אֶל שְׂפָתֶיהָ שֶׁל אִמָא, כְּאִלוּ רָצָה לִרְאוֹת אֶת הַמִלִים הַיוֹצְאוֹת מִפִּיהָ. הוּא הִקְשִׁיב, הִקְשִׁיב. וְהַסִפּוּר הִתְחִיל:
"בַּעֲרִיסָה רַכָּה שֶׁל עָנָן, מְכֻסָה בִּשְׂמִיכָה רַכָּה שֶׁל עָנָן, שָׁכְבָה לָהּ טִפָּה קְטַנָה וְיָשְׁנָה שֵׁנָה עֲמֻקָה. יָמִים רַבִּים יָשְׁנָה. כִּי טוֹב הָיָה לָהּ לְמַעְלָה, בַּעֲרִיסָה הַלְבָנָה וְהָרַכָּה שֶׁשָׁטָה בַּשָׁמַיִם. אֲבָל יוֹם אֶחָד הִתְעוֹרְרָה הַטִפָּה הַקְטַנָה מִשְׁנָתָהּ. קַר נַעֲשָׂה לָהּ בָּעֲרִיסָה. וְהָעֲרִיסָה עַצְמָהּ לֹא הָיְתָה עוֹד לְבָנָה, כִּי אִם אֲפֹרָה. וּבְאוֹתוֹ רֶגַע הִרְגִישָׁה, כִּי הָעֲרִיסָה גַם צָרָה בִּשְׁבִילָהּ. ‘אֵינֶנִי יְכוֹלָה עוֹד לְהִשָׁאֵר כָּאן!’ קָרְאָה. פָּנְתָה הַטִפָּה לֶעָנָן שֶׁשָׁמַר עָלֶיהָ וְאָמְרָה: ‘מַרְגִישָׁה אֲנִי, כִּי הִגִיעָה הַשָׁעָה לָצֵאת מִן הָעֲרִיסָה; חָסֵר לִי כָּאן מַשֶׁהוּ; אֵצֵא לִי לָעוֹלָם הָרָחָב, אֲחַפֵּשׂ מָקוֹם אַחֵר. אוּלַי אֶמְצָא מַה שֶׁחָסֵר לִי…’ יָצְאָה הַטִפָּה מִתּוֹךְ עֲרִיסַת הֶעָנָן, וְצָנְחָה לְתוֹךְ חֲלַל-הָאֲוִיר. רִחֲפָה הַטִפָּה בֶּחָלָל הָרָחָב וְהֶעָמֹק וְהִרְגִישָׁה אֶת עַצְמָהּ חָפְשִׁיָה כַּצִפּוֹר. וְהִיא לֹא יָדְעָה, כִּי הִיא צוֹנַחַת מַטָה-מַטָה. הִיא רַק אָמְרָה: ‘מַה טוֹב לְרַחֵף בַּחֲלַל הָאֲוִיר’.
הִבִּיטָה הַטִפָּה סְבִיבָה וְרָאֲתָה עוֹד טִפּוֹת כְּמוֹתָהּ מְרַחֲפוֹת כָּמוֹהָ – יוֹרְדוֹת, יוֹרְדוֹת, יוֹרְדוֹת… וּפִתְאֹם הִרְגִישָׁה, כִּי הִיא גָמְרָה לְרַחֵף. וְאוֹתוֹ רֶגַע יָרְדָה עַל תֶּלֶם שֶׁל עֲרוּגָה…"
הִפְסִיקָה אִמָא לְרֶגַע אֶת סִפּוּרָה, כְּאִלוּ רָצְתָה לוֹמַר כִּי הִגִיעָה לְסוֹפוֹ שֶׁל פֶּרֶק. רָמִי שָׁכַב עַתָּה עַל צִדוֹ, וְרֹאשׁוֹ נִשְׁעַן עַל כַּף יָדוֹ. כְּשֶׁרָאָה כִּי אִמָא הִפְסִיקָה אֶת הַסִפּוּר, נָשָׂא אֶת עֵינָיו אֵלֶיהָ וְשָׁאַל: “וּמֶה הָיָה הָלְאָה?”
“אוֹתוֹ זְמַן”, הוֹסִיפָה אִמָא לְסַפֵּר, "יָשַׁן גַרְעִין קָטָן בַּעֲרִיסַת-הָאֲדָמָה, מְכֻסֶה שְׂמִיכָה שֶׁל רְגָבִים. קָטָן הָיָה הַגַרְעִין, וְשָׁעוֹת אֲרֻכּוֹת, וַאֲפִלוּ יָמִים, יָשַׁן בַּעֲרִיסַת-הָאֲדָמָה, כִּי טוֹב הָיָה לוֹ שָׁם, טוֹב וָחַם. חָלַם הַגַרְעִין, וְהִנֵה שְׁתִיל רַעֲנָן וְלוֹ עָלִים יְרֻקִים, וּמֵעָלָיו שָׁמַיִם תְּכֻלִים וְשֶׁמֶשׁ מְאִירָה. טוֹב הָיָה לוֹ, וְנִדְמָה לוֹ כִּי דָבָר לֹא חָסֵר בְּעוֹלָמוֹ.
וּפִתְאֹם הִתְעוֹרֵר הַגַרְעִין מִשְׁנָתוֹ – אוּלַי מִפְּנֵי שֶׁקַר הָיָה לוֹ, וְאוּלַי מִפְּנֵי שֶׁלֹא יָכֹל עוֹד לִישֹׁן. הִתְעוֹרֵר וְרָאָה כִּי הוּא נָח עֲדַיִן בַּעֲרִיסַת-הָאֲדָמָה וּמֵעָלָיו שְׂמִיכַת-רְגָבִים. וְאָז הִרְגִּישׁ כִּי עֲרִיסָתוֹ כְּבָר צָרָה בִּשְׁבִילוֹ. ‘אֵינֶנִי יָכוֹל עוֹד כָּךְ!’ קָרָא.
פָּנָה הַגַרְעִין לְרִגְבֵי הָאֲדָמָה שֶׁעָלָיו וְאָמַר: ‘אֵינֶנִי רוֹצֶה עוֹד לִישֹׁן. אֲנִי רוֹצֶה לְהִתְרוֹמֵם, לִשְׁלֹחַ אֶצְבָּעוֹת יְרֻקוֹת כְּלַפֵּי מַעְלָה, לִפְקֹחַ עֵינַיִם יְרֻקוֹת מוּל הַשָׁמַיִם; רוֹצֶה אֲנִי לִרְאוֹת אִם תְּכֻלִים הַשָׁמַיִם וְאִם הַשֶׁמֶשׁ מְאִירָה. רוֹצֶה אֲנִי לִרְאוֹת אִם נְכוֹנִים הַדְבָרִים שֶׁחָלַמְתִּי’. נִסָה הַגַרְעִין לְהִתְרוֹמֵם, אֲבָל הִרְגִישׁ כִּי אֵינֶנוּ יָכוֹל. הוּא הָיָה עוֹד חַלָשׁ מִדַי.
אוֹתוֹ רֶגַע נָפְלָה טִפַּת-הַגֶשֶׁם עַל הָרֶגֶב שֶׁכִּסָה אֶת הַגַרְעִין. שָׁקְעָה הַטִפָּה בֵּין גַרְגְרֵי-הָרֶגֶב, חִלְחֲלָה מַטָה עַד שֶׁנִפְגְשָׁה בַּגַרְעִין.
‘אוֹתְךָ חִפַּשְׂתִּי’, אָמְרָה הַטִפָּה בְּשִׂמְחָה אֶל הַגַרְעִין הַקָטָן.
‘וְלָךְ חִכִּיתִי!’ אָמַר הַגַרְעִין, וְהִרְגִּישׁ פִּתְאֹם כֹּחַ בְּכָל גוּפוֹ.
שָׁתָה הַגַרְעִין אֶת הַטִפָּה וְהִרְגִישׁ כִּי הִגִיעָה שְׁעָתוֹ, כִּי יָכוֹל הוּא לִגְדֹל. לְאַט-לְאַט הִתְחִיל שׁוֹלֵחַ אֶצְבָּעוֹת כְּלַפֵּי מַעְלָה".
*
…רָצְתָה אִמָא לְהוֹסִיף עוֹד מִלִים אֲחָדוֹת וּלְסַיֵם אֶת הַסִפּוּר, אֲבָל פִּתְאֹם רָאֲתָה וְהִנֵה עֵינָיו שֶׁל רָמִי עֲצוּמוֹת. הֵבִינָה אִמָא כִּי רָמִי אֵינֶנוּ שׁוֹמֵעַ עוֹד אֶת דְבָרֶיהָ; הִיא כִּבְּתָה אֶת הַחַשְׁמַל, נָשְׁקָה לוֹ עַל מִצְחוֹ וְחֶרֶשׁ יָצְאָה מִן הַחֶדֶר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.