רקע
אהרן מגד
הלוייה

תמוה היה הדבר בעיני שמאז עזבי את הקיבוץ, לא ראיתי את אלי בראַנד: זה שנים רבות שהוא משמש כמזכיר המדיני של המפלגה, ורוב עיסוקיו ומהלכיו בעיר הם, ואיך זה לא נקרה על דרכי אפילו פעם אחת? מדי ראותי את שמו בעתון, מהרהר הייתי בכך מה מוזר הדבר שבארץ כה קטנה אפשר שמכּרים לא יזדמנו זה עם זה שש או שבע שנים, ולוּ אך לפגישה מקרית. לעתים אפילו כמיה הייתי לראותו, כי לא זו בלבד שהיה נערץ עלי (הן בזה לא הייתי יחידי), אלא שחש הייתי כי חמימות, המזוּמנת אך לי, זכר לימים עברו, לשיחות שקטות טן־דוּ בשעות שלאחר חצות, בפינה אפלולית של חדר־אוכל עזוב, תהיה שופעת ממנו אלי אם יקרהו המזל לפני. בדברו, או בהאזינו לדברי, היו שתי זרועותיו מונחות על השולחן, ובהיותו רכון לפניו, קרוב־קרוב אלי, ראשו כבד־השער משוקע מעט בין כתפיו, היו עיניו הגלויות, הפקחיות, מתיזות רשפים גחליליים, ופניו הרחבות קורנות באור של תבונה הרואה למעמקי הלב.

אך יום אחד, בשעת דמדומים, ראיתיו לפתע פוסע למולי ברחוב ותיקו בידו. מיד אורו פני, קומתי נזקפה, ובהגיעי עדיו, שלום! קראתי בקול. אך בו־ברגע נשארתי כמשוּתק על מקומי. אל אלהים! האם עיני לא הטעוני? הוא חלף על פני ללא ניע־שפה, ללא נענוע־ראש. רגע ממושך עוד ליווהו מבטי עד שנעלם בין עוברי הרחוב. האפשר הדבר שאדם זה, עמו חייתי ביישוב אחד יותר מחמש שנים, עמו עבדתי שורה ליד שורה בגיוסי קטיף־התירס, עמו אכלתי ליד שולחן אחד בחדר־האוכל, עמו שוחחתי פעמים כה רבות, יעבור על פני מבלי לברכני? איך להסביר זאת? איך להצדיק? האם עדיין נוטר הוא בלבו טינה עלי בשל עזיבתי? דווקא הוא, אדם כה רחב־דעת, כה רחב־אפקים? הוא, שבתוקף מעמדו כמזכיר המפלגה, חייב לעמוד מעל לחשבונות קטנוניים? האפשר שיעבור על מצוות נימוס כה פשוטה וראשונית כאמירת שלום לאדם, ויהא זה אדם זר, מה גם חבר לשעבר? הלא נורא הדבר! אמנם נכון שמאז עזיבתי את הקיבוץ לא גיליתי כל פעילות במפלגה, אף לא ביקרתי באף אחת מאסיפותיה, ורק פנקס ישן נותר לי, מונח ללא־הופכין באחת המגירות ועדוּת לחברותי בה, אמנם נכון שאיני אלא מנהל־חשבונות פשוט העושה את עבודת יומו הרגילה – אולם אדם הנני, אדם! זכאי אני שיענו לי שלום על ברכתי!

כה נלחץ בי לבי, עד כי בהגיעי לביתי, נטלתי מיד עת ונייר ומכתב כתבתי אל המזכיר הארגוני של המפלגה:

ח.י.

ב־15 לח.ז. עברתי על פני המזכיר המדיני של המפלגה, אלי ברנד, וברכתיו לשלום בקול רם. הוא ראני כשם שאני ראיתיו, לא כל־שכן ששמע את ברכתי. לתדהמתי הרבה, המשיך בדרכו ללא הנד עפעף. אמנם יודע אני שדבר זה עשוי להיראות פעוט בעיניכם, שכן טרודים אתם באלפי עניינים חשובים ממנו, אולם כיון שאני רואה בו פגיעה חמורה בעקרון ראשוני של חבירוּת ובנימוסים המקובלים בין הבריות, שהעבירה עליהם לא זו בלבד שהיא גורמת עלבון לחבר אלא שעלולה גם להזיק לשמה הטוב ולכבודה של המפלגה – אודה לכם אם תתנו לי הסבר יאות למקרה הנ"ל.


שלושה ימים וארבעה וחמישה ציפיתי לבוא התשובה, ולאחר שעבר שבוע ולא נתקבלה, כתבתי מכתב שני:

ח.י.

ב־15 לח.ז. כתבתי לכם בעניין פגיעתו של המזכיר המדיני, אלי ברנד, בכבודי, שלדעתי היא גם פגיעה בשמה הטוב ובכבודה של המפלגה. שבוע ימים עבר מאז ולא קיבלתי כל תשובה מכם. הייתכן הדבר, חברים? הייתכנן שמפלגה המיוסדת על האמון ההדדי ועל יחסי החבירות, תתעלם כך מפנייתו של חבר ולא תזכהו אפילו באישור על קבלת מכתבו? כן, יודע אני שאתם טרודים באלפי עניינים חשובים מזה, שכל עתיד המדינה תלוי בהם, וממילא גם עתידי אני, אך כבודו של אדם הן דבר הוא! הן לא נעלם מעיניכם שבהיפגע כבודו של אדם, נפגמת אמונתו, מתמעטת נכונותו להיאבק על כל הדברים הגדולים שלהגשמתם אתם נאבקים! שוב אני מבקשכם בכל לשון של בקשה לענות לי על מכתבי הראשון ללא אחור.


לאחר שעברו עוד עשרה ימים ולא נתקבלה כל תשובה, הרצתי מכתב שלישי:

אני פונה אליכם שוב, זו הפעם השלישית, בעניין פגיעתו של אלי ברנד בכבודי, לאחר שמכתבי מן ה־15 וה־22 לחודש שעבר לא זכו לתשובה. אם תוך שבוע ימים מתאריך משלוח מכתב זה לא אקבל מענה, אבין מכך שאין אתם מייחסים שום תשומת־לב לתלונות חברים והנכם נוהגים בהם זלזול גמור. אסיק מכך את כל המסקנות.


ארבעה ימים לאחר זאת מצאתי בתיבת־המכתבים את המכתב דלקמן:

ח.י.

בקשר עם טיפול בעניינך, נבקשך להמציא לנו בחוזר את מספר פנקס־החבר שלך.

בברכת חברים –

המזכירות


מיהרתי לעלות לחדרי, פשפשתי בין ניירותי במגירות, ולאחר שעה ארוכה של חיטוט ונבירה, כשהחדר כולו, שולחנו, רצפתו, מתמלא תלים של גליונות, לוחות־שנה מעוכים, קבלות מקומטות, מעטפות מחוקות, דפים בלים, סיכות, נעצים, מפתחות חלודים ויתר מיני סידקית – מצאתי את פנקס־המפלגה הישן. עוד באותו ערב הלכתי לבית־הדואר ושלחתי את המכתב:

ח.י.

בתשובה למכתבכם מן ה־7 לח.ז. הנני להודיעכם שמספר פנקס־החבר שלי הוא 23666. ר“ב המחאת־דואר ע”ס 12 (שתים־עשרה)ל“י, ע”ח מס חבר. את יתרת החוב אשלם לשיעורין בחדשים הבאים.


לאחר שעבר עוד שבוע ימים ולא קיבלתי כל תשובה, צלצלתי למזכירות־המפלגה וביקשתי את המזכירה.

כאן מדבר 32666, אמרתי, ביקשתי לדעת מדוע לא קיבלתי עדיין תשובה על מכתבי מן ה־15 וה־22 לקודם, ומן ה־8 לחולף.

באיזה עניין? שאלה המזכירה.

המכתבים ודאי הוכנסו לתיק, אמרתי, ותוכלי לבדוק באיזה עניין.

רגע אחד, אמרה המזכירה.

המתנתי על הקו, שתחילה זמזם בקולות דקים, חנוקים, הבאים מעבר לימים, אחר רחש מזימות אפילות ללא־קול, אחר נשתתק כאילו כבו כל הכוכבים, ולבסוף, כמו עם פקיעת פקק מבקבוק, נשמע שוב הקול הקודם: בעניין שלום או משהו? כן, מצאתי. רשמתי לפני. אמסור למזכיר הארגוני.

שלוש פעמים, בהפסקות של יומיים מפעם לפעם, צלצלתי למזכירות המפלגה וחזרתי על שאלתי ורק לאחר ארבעה־עשר יום נתקבל המכתב:

ח.י.

בררנו את עניינך עם הח' אלי בראַנד. הוא טוען ששום מקרה מעין זה שאתה מזכירו במכתביך מן ה־15 וה־22 לחולף אינו זכור לו. אם אמנם קרה הדבר, כפי שאתה טוען, כי ברכת אותו לשלום והוא לא ענה לך, אין זאת אלא שלא השגיח בך. על כל פנים, תמוה בעינינו שאתה נחפז כל־כך להטיל דופי במזכיר המדיני של המפלגה בשל עניין שאפשר לייחסו רק לרגישותך המופרזת.

בברכת חברים –

המזכיר הארגוני


רגישותי המופרזת! צווחתי ודמעות עמדו בעיני. אל אלהים! מה מבקש אדם בחייו רבי הרוגז והתלאות אם לא מעט חמימות, מעט מאור־פנים, מעט יחס אנושי, אמירת שלום, אמירת שלום בלבד!

ולאחר ימים מספר (מה מוזר! חשבתי, שנים רבות אפשר ולא יזדמנו מכרים טובים זה עם זה ולפתע יקרה שייפגשו כל אחת לכמה ימים!), בשעת־ערב מוקדמת, כשאורות חלונות־הראווה מוטלים אל הרחוב, בין המון העוברים ושבים, ראיתי שוב את אלי ברנד פוסע למולי, בחברת גזבר הקיבוץ, תיק מכאן ותיק מכאן, ופעימת לב חזקה הלמה בחזי. שלום! קראתי בהגיעי עדיהם, ושוב ניצבתי כמאובן במקומי. הגזבר אחז בידי המשותקת ומבטי ליווה את אלי ברנד בהתרחקו, עד היעלמו בתוך קהל העיר. הו, לא, לא היה זה עוד מקרה, גם לא תוצאת רגישותי המופרזת, שכך המשיך בדרכו כאילו לא ראני כלל! נורא הדבר משׂאתו, אמרתי בלבי, נרעד בפיק ברכיים מגודל התדהמה. סלח לי, אמרתי לגזבר שאחז בידי ושאל שאלות שלא שמעתין, מה זה קרה לאלי ברנד שלא ענה אפילו שלום לברכתי?

הגזבר הפנה ראשו כלפי הרחוב, לכאן ולכאן, אחר אחז בדש חולצתי, המישני לפניו עד לקיר הבניין הסמוך, כאל חוף בטוח, מחוץ לנהר העוברים ושבים, ובקרבו פניו אל פני ועיניו הרצינו מאד למולי, אמר כמשמיע דבר־סתר:

הוא עיף מאד. אין לך מושג כלל מה גדול עומס העבודה המוטל על שכמו. אמירת־שלום היא מאמץ לא־יתואר בשבילו. אם תזכור שפעולה זו כרוכה בהנעת־ראש, באימוץ שרירי הצוואר והרפייתם, בהטיית עצם־המפרקת, בנענוע השפתיים והלסת, בהושטת היד, ולא זו בלבד, אלא שברגיל תוכפים לכך גם כמה משפטי שאלה ותשובה, חיוכים ושוב נענועי־ראש, אפשר גם התרגזות כלשהי שלא נדע טעמה – תבין כמה קשה הדבר בשבילו. האפשר לדרוש זאת ממנו, נוסף על כל יתר יגיעותיו, שהן רבות ללא ספור?

ולפי מראה עיניו, שאישוניהן בלטו, ונימים אדומים נשתרגו בלובנן, לפי מראה הרמטים העמוקים במצחו, שיצרו אלומה צפופה משורש החוטם ומעלה, בעודו אוחז בדש חולצתי, הבנתי מה חמור הוא מצבו של אלי ברנד.

אני רק שאלתי, אמרתי בקול חנוק.

כן כן, אין זה פשוט, אין זה פשוט, ידידי, אמר הגזבר בכווצו את ידו האוחזת בדש חולצתי כדי אגרוף שנלחץ בחזקה אל חזי.

האין… האין אפשרות לעשות דבר־מה כדי להקל מעליו את עומס העבודה? אמרתי כשגבי נסמך אל הקיר מלחץ אגרופו.

הוֹ, נאנח בהרפותו ממני ובפרשו ידיו לצדדים, מי יודע? מי יודע?

ונפרד מעלי בצעדים מזדרזים.

שעה ארוכה עמדתי במקומי ומבטי נהה אל הכיוון בו נעלמו שניהם. הו כן, אמרתי בלבי, אטימותי הקישחת, האנוכית! איך לא נתתי דעתי על כך שאדם זה, אלי ברנד, העושה בשליחויות ציבוריות זה יותר משתים־עשרה שנה ללא הפסקה, הוא פשוט עיף, יגע עד מוות, כורע תחת משא של אלפי עניינים, מרגיזים, מנחילים מפח־נפש, טורדים שינה בלילות! האפשר שעוד יהנהן בראשו לכל אדם העובר על פניו? לכל חבר מפלגה – ומספר אלה אלפים ורבבות – המברכו לשלום? הלא עלול הוא לכרוע פתאום, יום אחד, תחת עולו הכבד! עלול הוא להתמוטט לבלי־קום! האפשר שיהיה אחרת, כשהוא משכים לקום בשעה מוקדמת בבקר, ממהר אל בית המפלגה וכבר מצפים לו אנשים רבים שעליו לקבלם לשיחה, למתן הוראות, לדיונים מייגעים, להתייעצויות? כשעליו לקרוא מכתבים, לענות עליהם, לפקח על המנגנון כולו, להשיב על קריאות טלפוניות מכל קצות הארץ, להתרוצץ בין משרדים שונים (ספק אם נותרת לו אפילו שעה קלה לאכילה חטופה), אחר כך, בשעות־הערב חייב הוא לשבת בישיבות, הנמשכות לעתים עד לאחר־חצות, או לנסוע להרצאות בישובים מרוחקים ביותר ולא לחזור אלא לפנות בוקר, ופעולות אלה מלוות מדרך הטבע בהתרגזויות, בצער, במיחושי ראש ולב? האפשר שיעמוד בכל זה ולא יתמוטט? האמנם אין במפלגה חכם אחד הרואה את הסכנה שבדבר? האין מי שיעצור בו ממרוצתו זו אל עבר פי תהום?

למחרת, עם השכמה, יצאתי מביתי וכמעט במרוצה עברתי את כל הדרך הארוכה שמן הבית ועד בית המפלגה. במרוצה עליתי במדריגות, מעלה ארבע קומות, ובהגיעי אל לשכת המודיעין, פניתי, נושם־ונושף, אל הפקידה: עלי לדבר מיד עם המזכיר הארגוני. באיזה עניין? שאלה. בעניין אישי ודחוף מאד, אמרתי מבוהל. חכה כאן, הורתה לי על הספסל. אך מבלי שעות אליה, דפקתי על דלת המזכיר הארגוני, ובעוד רגע ישבתי לפניו.

בעניין אלי ברנד, אמרתי.

שוב? שאל המזכיר הארגוני במבט קר.

לא, לא, לא זה. ולאחר שנשמתי עמוק, אמרתי: בעניין חייו של אלי ברנד.

חייו? הרכין עצמו המזכיר הארגוני לעברי.

כן, חייו של אלי ברנד בסכנה, אמרתי.

המזכיר הארגוני הגביה את גביניו בתמהון וחיוך דק מסתמן בקצות שפתיו. אך אני לא נתתי עוד לבי אליו.

חייו בסכנה, אמרתי, אני יודע זאת. אני מכירו משנים רבות. הוא לא יוכל לעמוד במשא שאתם מטילים עליו. בעוד שבוע, שבועיים, שלושה, הוא יתמוטט ואז יהיה זה אסון לכולנו.

שוב חייך המזכיר הארגוני מבעד למשקפיו ובנחת שיחק באצבעותיו השלובות על חזהו, אך לא נתתי לבי לדבר.

איך אינכם חשים זאת? אמרתי, איך אינכם רואים את הצפוי מראש? איך אינכם מבינים שסדר החיים שכפיתם עליו הוא קטלני וסופו מוות!

מוות? חייך המזכיר הארגוני.

כן כן! אמרתי בעיקשות, ושאפתי רוח אל חזי. טול את הישיבות בלבד. אותן ישיבות מייגעות וארוכות, שתמיד הן נמשכות זמן רב יותר משיכלו להימשך. האין הן בלבד עשויות להרוס את עצביו ואת לבו? שנים־עשר איש יושבים סביב לשולחן ארוך ומבריק, שאפילו האור החוזר מטבלתו עשוי להוציא אדם מדעתו, והוא, בתוקף תפקידו כמזכיר המדיני, חייב לשמש יושב־ראש. כמובן שתחילה עליו למסור דין וחשבון, ומהו דין־וחשבון זה אם לא חזרה על דברים שהוא יודעם, שנמאסו עליו, שהיו עליו לזרא? אחר־כך מגיע תור השאלות, שעליו להשיב על כולן אחת־אחת, אפילו על הנואלות ביותר, שאם לא ישיב, מיד יאשימוהו בזלזול, בפגיעה בכבוד. אחר־כך עליו לשמוע לכל דברי המתווכים, המשיגים, המייעצים עצות – תמיד יש שוטים ביניהם המדברים רק כדי שיישמע קולם, רק כדי שלא ייפקד שמם בין הדוברים, רק כדי שיוזכר למחרת בעתון – ולענות על כולם. הו, כן, אילו היה חמום־מוח, אילו היה נותן פורקן לרוגזו, אילו היה עונה בזעף! אבל הוא סובלני, מתאפק, משיב בנחת, בחיוך על שפתיו. האפשר לשער כמה כוח, כוח פרדים ממש, דורשת התאפקות זו? לכמה מרירות היא גורמת לאחר־זמן, מרירות שמאחר שאינה מתפרצת, היא אוכלת את הנפש מבפנים? וכך עוברת שעת חצות ועליו להוסיף ולהאזין לדברים המייגעים, שהוא יודעם כבר בעל־פה, כי הוא מכיר משָנים כל אחד ואחד מן הדוברים ואת כל נימוקיהם, בעד ונגד, ועליו להוסיף ולשמעם, אף כי הוא עייף עד מוות…

עד מוות? חייך שוב המזכיר הארגוני.

כן, עד מוות! חזרתי ואמרתי, כי יש לזכור שיום שלם של פעולה נמרצת, בלתי־פוסקת, מאחוריו, כשהוא מוקף ערימות־ערימות של גליונות נייר, המוטלים על שולחנו ונלקחים, מוטלים ונלקחים ברשרוש מטרף, ואנשים יוצאים ובאים לפניו בלי־הרף, וכל אותן השעות הוא עומד במרכז הצומת של אלפי חוטים הנמשכים ממקום עומדו אל כל קצות הארץ והוא חייב לאחוז בכולם ולמשוך פעם בזה ופעם בזה, מתוך מתיחות מתמדת שלא יערבבם, שלא יסבכם ושלא ינתקם! האפשר שלא יהיה עייף עד מוות בשעה שלוש אחר חצות, שהיא השעה הנוראה ביותר בכל היממה, כשבחוץ, מעבר לחלונות הסגורים, הרחוב דומם כמו ים ורק מפעם לפעם שורטת את דממתו שריקת גלגלי מכונית עוברת ביעף כחזיז בשמיים שחורים? כשקול בכייתו של תינוק העולה מאחד הבתים נשמע כקול בודד מכוכב רחוק? האפשר שלא יילחץ הלב עד דכא? או טול את עניין ההרצאות, ההרצאות ביישובים המרוחקים ביותר, הנעוצים ככוכבים קטנים בחשכת הלילה, שגם אליהם עליו להגיע. המסע הארוך באפילה, כשהוא לבדו עם הרהוריו ועם הנהג האילם בלבד, מכורבל בתוך מעילו, דאגת יום־מחר כוססת בלבו, וכשרק הוא יוצא ממכוניתו כבר מסובבים אותו עסקני המקום, כבר הוא צריך ללחוץ ידי כל אחד ואחד מהם, לחייך אליהם, להשיב על שאלותיהם המעידות על בורות גמורה, להביע דעה בעניינים תפילים מענייני המקום, שאין לו כל מושג עליהם, כבקי ובעל סמכות עליונה, אחר־כך להיכנס בחבורה אחת עמהם אל אולם האסיפות הקטן, שאור צהוב של נורות ערומות משתלשלות מן התקרה בחוטים ארוכים מטיל בו שממון כבד, לסקור ממפתן הפתח את הנאספים, שעדיין מעטים הם, שניים בשורה, או שלושה, או ארבעה, להסתיר את אכזבתו בהעמדת־פנים פושרת, לשמוע עם כך את התנצלויותיהם הנואלות של מלוויו, מדוע הערב, מסיבה זו וזו, אי אפשר היה לכנס אולם מלא; לשבת ליד שולחן־המרצה ולהמתין עד שיתכנסו לפחות שלושים או ארבעים איש ולמנות בגניבה כל אחד ואחד מן הנכנסים, לשים עצמו מקשיב לדבריו של המזכיר המקומי שהוא משמיעם באוזניו רק כדי להסיח את דעתו ממיעוט הנאספים וכדי להמתיק לו את זמן הצפייה, המתארך עד כדי קוצר־רוח. וההרצאה עצמה! אותה הרצאה שהשמיעה כבר עשרות פעמים קודם לכן, אלא שעליו לחזור עליה, ולהגביה קולו במקומות הדורשים הגבהה, להנמיך במקום שצריך להנמיך, לתבל בבדיחה פה־ושם שהיא אותה בדיחה שכבר נפשו בוחלת ממנה, ולראות את צחוקם של המאזינים, ולהפסיק רגע עד שישכך כשכוך מי השלולית שאבן הטילה בה מעגלי גלים קטנים, ולהמשיך בהרמת־קול, בהתרגשות, לעתים בזעם תוקפני, בקריאת תגר, בהכרזת מלחמה, כאילו זו לו הפעם הראשונה לעשות זאת! ואחר־כך, בהסתיים ההרצאה, והוא כבר משתוקק בכל מאודו לחזור לביתו, שוב מתלקטים סביב שולחנו כמה מן הנאספים, כמו לחלוק לו כבוד, כמו לחזות בו פנים מקרוב, נשים קשישות, עסקניות, בחורים צעירים הקוראים כל דבריו בעתונים, מעריצים נסתרים שלשעה זו ציפו חדשים רבים, תמהונים שלא יזוזו ממנו עד שלא יחטפו פירור משולחנו, משפט ממולח, אימרה מבודחת, להזין בהם את נפשם ואת נפש רעיהם מחר ומחרתיים; וכשהוא קם כבר ופונה ללכת, אנוס הוא להיענות לבקשת המזכיר המקומי להיכנס לביתו ולשתות לפחות כוס תה בחברת כמה ותיקים ונאמנים, שאחרת ייחשב לעלבון הדבר, ושם, בתוך הכורסה, נוכח פניהם המאירות באור־יקרות של המסובים, היושבים כפופים אליו, קרוב־קרוב, לבל תיפול מלה ארצה מאזנם, צמאים לשמוע דבר־סתר השמור אך להם, סודות־מחדרים שמורים רק לנאמנים, שם, לקול הטפטוף הרך של הפצרות עקרת־הבית לטעום ממאפה־ידיה, שוב עליו לחייך, להבריק, להחריף, לבדח, לסבר אוזניים שאינן יודעות שובע, וכל זה בשעה שהוא משתוקק לחזור לביתו, אליו יגיע כשהכל כבר שרויים בשינה עמוקה ורק הוא לבדו, ככלב עיף ונכה־רוח, ישרך את דרכו בשבילי המחנה הרטובים מטל, בין דשאים צוננים ובתים רדומים, ואף־על־פי־כן משתוקק הוא להגיע אליו, משתוקק עד מוות…

עד מוות? חבק המזכיר הארגוני את ידיו על חזו ונעץ בי מבטו הקודר.

כן, כן, אמרתי, משתוקק עד־מוות להגיע לשם, ולו גם למנוחה של שלוש שעות בלבד, כי למחרת שוב עליו להשכים קום ולנסוע העירה ובשעה שמונה כבר עליו לשבת ליד שולחן משרדו, בעוד אין איש בכל הבית כולו! האפשר למוֹד את שיעור עצבותה המדכאה של שעת בוקר זו, כשהוא לבדו במשרדו? צינה אופפת אותו מטבלת הזכוכית הקרה שעל השולחן, מזגוגיות־החלונות המבריקות, שאור דהוי של שמיים עגומים חודר בעדן, מכתלי הסיד הערומים, מן הרצפה החלקלקה, הרחוצה, וכבר עליו ליטול גליון־גליון לערימת העתונים המונחת לפניו, ולקרוא את כל דברי האיבה, השקר, הדיבה, הכתובים בהם, ואשר שמו מופיע בהם, מוכתם, מבוזה, רמוס, ובעוד הוא מהרהר, נרגז ומדוכא, איך להשיב מלחמה, ולפתע מזדעזע הטלפון שלידו מקול צלצול מחריד, כהתפרצות של קיטור מקומקום שרתח בחשאי, ועליו להשיב לקול כלשהו, שבשורה־רעה בו על מפלה בלתי־צפוייה, הרת־אסון, טורפת את כל קלפי התקוות הטובות! וכמו מורג חרוץ, הדש ודק את הגוף ואת הנפש, באים מעתה הדיונים, הפגישות, הראיונות, המכתבים, שיחות־הטלפון, בזה אחר זה, ללא מנוח, עד שעת ערב, עד שעת לילה מאוחרת, כשהוא מבוהל מחדר לחדר, מאולם לאולם, מעיר לעיר, וכל אותו זמן הוא נרדף דאגות, הרהורי־תחבולה, תכניות, טכסיסי־מלחמה! האפשר לשאת בכל זה ולא להתמוטט? הלא גם בבואו לביתו, אחת לכמה שבתות, וכל רצונו להתייחד עם אשתו ולשחק עם ילדיו, גם אז אין לו מנוח! כי בעוד ערב, ברגע הציגו כף־רגלו על מפתן חדר־האוכל, כבר מתלקטים סביבו חברים, מהם חברי ועדות שאך לשעה זו ציפו כדי לבקש ממנו עצה ועזרה, ומהם המבקשים לשמוע דברים שאינם מתפרסמים, ובשבתו אל השולחן לסעוד את ארוחת הערב, גם אז, בעוד בלעו בפיו, עליו להשיח, לספר לימינו ולשמאלו ולמולו, ובלכתו לחדרו, נלווים אליו שוב מספר חברים ונכנסים עמו פנימה ומושכים בלשונו, ותובעים שיגיד עתידות, ואת כל חלייהם עליו לשאת, ועד שהוא פונה כה־וכה כבר עבר הלילה, כבר עבר יום־המחרת הקצר, שבמוצאיו שוב עליו לשאת הרצאה באסיפה כלשהי! הייפלא שבתנאים כאלה, לא רק הגוף נהרס אלא גם הנשמה מתכווצת, מצטמקת, חשה מחנק? שאין היא יכולה לחוש עוד יופיו של עולם, צבעיו, ריחותיו, צלילי קולותיו הרבים, השונים זה מזה באלפי גווניהם, צפצופיהם, לחשם, רחשם, דממתם הרחבה, מפני החיץ הגבוה, המקיפו מכל־צד, של טירדות שעה־שעה ודאגות יום־יום? הייפלא שכבר אין הוא רואה מראה פניהם של אנשים, שביבים היוצאים מעיניהם, ברק הנוצץ בשערם, שמחה הקורנת ממצחם, או עצב הנח בזויות שפתיהם? הייפלא שכבר אין הוא עשוי להבין לתהפוכות רוחם הממירה כל חוק, הממריאה לעתים כציפור במעופה הגלי, עלה ורדת, עלה ורדת, או הישר־כחץ בחלל, ולעתים צונחת מקופלת־כנף, צנופה בנוצותיה, ראשה מכונס בין כתפיה ועיניה העיפות צמאות תנומה משכחת־כול? הייפלא שאין הוא עשוי להבין חלומות, הזיות־בהקיץ, גמגומים שאין בהם הגיון ורעות־רוח שאין לה תכלית? האינך תופס שסדר־חיים כזה, בו אין לאדם שעה אחת לעצמו או רגע לברך בשלום את העובר על פניו ברחוב, הוא קטלני? האינך רואה מראש את אשר יקרה באחד הימים הקרובים, כאשר הלב לא יוכל עוד לעמוד בלחצו? האינך מבין שאדם הנוהג כך יום־יום, זה כשתים־עשרה שנה, הריהו נדון למוות?

די! הכה המזכיר הארגוני באגרופו על השולחן וקם על רגליו, ומזיקי עיניו הרושפות, הפכתי פני לצאת את החדר.

בפותחי את הדלת, ניצב לנגדי אלי ברנד. כה גדולה היתה תדהמתי עד כי ניטל הדיבר מפי. אך גם הפעם הזאת, בעומדי פנים אל פנים למולו, כמעט נוגע בו, לא הניע עפעף ולא הניד שפה, אלא נכנס פנימה ואת הדלת סגר אחריו.

חשתי שהדם אוזל מפני וחלשות נוראה במעי. עיני כהו. צנחתי על הספסל שליד הקיר ושמתי ידי על מצחי. אתה חש ברע? הגיע אלי במעומעם, כמרחוק מאד, קולה של פקידת המודיעין. לא היה בכוחי לענות לה. שמעתי קול צעדים מהירים, תכונה כלשהי, ואחר חשתי את נגיעת ידה של הפקידה בזרועי. היא הגיעה כוס מיים אל פי ושאלה, מה קרה לך? אינני יודע, מלמלתי בשפתי, הלב… התקפת־לב? שאלה הפקידה. אינני יודע, אולי. שתה, שתה וייטב לך, אמרה. לגמתי כמחצית הכוס והאור חזר לעיני. הוטב לך? שאלה. כן, כן, נענעתי בראשי. לך הביתה ושכב, אמרה. נשמתי כמה נשימות עמוקות ומששבה אלי רוחי, חייכתי אליה חיוך חיוור של תודה. מראהו היה כה רע, אמרתי. של מי? שאלה. של אלי, אלי ברנד, אמרתי. היא הסתכלה בי רגע ממושך כמנסה להבין את דברי, אחר קמה מן הספסל ואמרה, הו, כן, הוא עיף מאד. עיף מאד…

כאשר, לאחר שבועיים, בשעה מוקדמת של בוקר, נזדקרו לעיני, הכותרת השחורה בראש העתון, אלי ברנד איננו, ותמונתו באמצע הדף, עבר בי זרם חשמל כה עז מכפות רגלי עד קדקדי, עד כי לא יכולתי להניע אבר רגע ממושך מאד. מטורפים! מטורפים! קראתי בקול חנוק כלפי אשתי בהטילי את העתון על שולחן המטבח. אלי ברנד? נתמלטה מפיה קריאה פעורה בנפול מבטה על העתון. כן כן, אלי ברנד, אמרתי וחשתי את הצמרמרות החולפות לאורך שדרתי, צופדות את אור פני ומכווצות את שער ראשי למקשת־ברזל אחת. לא ייתכן, לא ייתכן… אמרה בספקה ידיה על לחייה. הזהרתי אותם, אמרתי, הזהרתי אותם. בן ארבעים ושמונה בסך הכל. – נורא, אמרה אשתי בקראה את הכתוב בעתון ודמעות נקוו בעיניה, נורא איך לפתע פתאום התקפת־לב שמה קץ לחייו של אדם. – כן כן, אחזתי ראשי בידי בשבתי אל השולחן ובהמשיכי לקרוא את הכתוב, על חייו, פועלו ומותו, והצמרמרות אינן מרפות ממני. “קשה להשלים עם העובדה שאלי איננו” – היו דבריו של המזכיר הארגוני בישיבת מזכירות המפלגה, שנפסקה להתייחדות עם זכרו בהגיע הידיעה על מותו – “רק אתמול היה בינינו, נשא בעול שליחותו הקשה, ולפתע ניתק פתיל חייו. עודנו המומים. אין מלים בפינו להביע את גודל האסון שהונחת על ראשינו. אלי – מת. שתי מלים אלה אינן מצטרפות יחד, אינן נתפסות בהשגתנו, כה חי הוא עומד לעינינו”.

לאן? שאלה אשתי בראותה כי מיהרתי לקום ופניתי אל הדלת. אל בית־המפלגה, אמרתי, ובמרוצה ירדתי לרחוב. הה! קראתי בלבי בראותי את האנשים העוברים־ושבים, הממהרים לעסקיהם, הנוהגים כמנהג יום־יום, אדם יקר זה, אלי ברנד, כל חייו הקדיש למענם ואין הם יודעים כלל כי נסתלק מן העולם! נתייצבתי לצידו של אדם שעמד וקרא את העתון מעל לוח שליד דוכן, טפחתי בגב ידי על הכותרת השחורה ואמרתי, זה היה אדם! אני הכרתיו! אישית! מקרוב! רק לפני שבועיים עמדתי עמו פנים אל פנים ועכשיו… הלה הפנה ראשו אלי בתמהון, אך שעתי היתה דוחקת. עקרתי רגלי מאצלו וקפצתי אל בית־המרקחת הסמוך. צלצלתי לעירייה וביקשתי את זליגמן. אתה יודע ודאי על האסון שקרה, אמרתי. אסון? שאל. אלי ברנד, איננו, אמרתי בקול חנוק וצמרמורת אחזה בי. מי? שאל שוב. אלי ברנד, חזרתי ואמרתי, מזכיר המפלגה. מת משבץ־הלב. הלילה בשתיים. – ובכן? שאל בקול אנפופי, משומם. ובכן לא אוכל לבוא היום לעבודה, קראתי, אני נוסע ללוייה, הכרתיו אישית, מקרוב! – מה שמו, אמרת? הוסיף לשאול. אלי ברנד! אלי ברנד! קראתי בקול והטפחתי את השפופרת על כנה.

ובעומדי שוב ברחוב, ורוח השרב החמה התנשמה על פני כהבל העולה מבית־מאפה, חשתי את גופי קל, נכון להתעופף, כאיל זה עתה קורא לי דרור מכלאי. הו, איזה יום גדול לאלהים! נצטהל קול גנוב בקרבי, איזה יום גדול, שבעוד שעה־שעתיים אהיה באותו מקום ממנו נעדרתי זה כשבע שנים! איזה יום גדול שאראה שוב את המחנה הטבוע בירק אילנות, את ככרות דשאיו הרחבות, את הממטרות המחוללות בשילוח זרועות ארוכות מתנוצצות־מתרססות בשמש, את שדות־הקיץ הצהובים, את תפרחת קוציהם הגבוהים, את ניצת זרעיהם הקלה, הפורחת כנוצות מראשי הגבעולים הקשים, את הפרחים האדומים, החמים, ששחלתם תפוחה להתפקע, את דרכי העפר הכבושות, הסדוקות, החרותות בתוי גלגלי עגלות, את כלונסאות הגדירות הכפופים, המתבקעים לאורכם, את עוגות הגללים המיובשות בחמה, הפזורות בכל שטחי הבור, את התעלות המגודות עשבים דשנים, צפופים וגבוהים, את ערוגות החציר הגזוז, את חבילות הקש המזהיבות בשמש! הו, איזה יום גדול! ומרץ רב זרם בעורקי עד כי חשתי שיכול אני לשנות סדרי עולם בתנופת־יד אחת!

במרוצה עברתי את כל הדרך עד בית־המפלגה וביעף עליתי במעלה ארבע הקומות. מתי הלוייה? מתי נוסעים? מאיין? לחשתי, קצר־רוח, אל החבורות שעמדו במסדרון הארוך וצבאו על דלתות החדרים, משיחות בלחש ביניהן. ועד שנתמהמהו לענות, פילסתי לי דרך ביניהן אל לשכת המודיעין, ומבלי שעות לפקידה שניסתה לעצרני בקול־מצווה, פתחתי את דלת חדרו של המזכיר הארגוני ונכנסתי פנימה, מקום שם עמדו כבר כעשרה בחורים, ניצבים סביב שולחנו כמצפים לדברו.

מתי הלוייה? מתי נוסעים? מהיכן? שאלתי בהציגי שתי ידי על שולחנו, אך בו ברגע – והיה זה על־פי עפעוף־עין של המזכיר עצמו – אחזו בי שניים בזרועותי, הפכוני לאחורי וניסו להוציאני בכוח החוצה. יש לי זכות! קראתי בהיאבקי עמהם, במושכי זרועותי בחזקה ובנטעי את רגלי ברצפה, יש לי זכות לדעת זאת! אני הוא שהזהרתי אתכם! אני! אך בחור שלישי בא עלי מגבי, חסם את פי בסרט אדום שקשרו על ערפי וקריאותי נחנקו בגרוני. ארבעה אחזו בי עתה, שניים־שניים מכל צד, הדפו מלפניהם את הדלת בבעיטה, וגררוני, גרור והלוך, לאורך כל המסדרון, עבור על פני כל החבורות הנדהמות ומשוך מטה במדרגות עד למדרכת הרחוב.

הו, אלהים! נשרו דמעות מעיני בנשאי מבטי אל חלון הקומה הרביעית, האין לי חלק באלי ברנד שככה גרשו אותי מנחלתו? הלא אני הוא שהזהרתים על מותו, אני! הלא שורה ליד שורה עבדתי עמו בגיוסי קטיף־התירס ולא אחת ולא שתיים ישבתי עמו אל שולחן אחד, משיח עמו כרע אל רע, האין לי כל חלק בו? ואפילו רק מנהל־חשבונות אלמוני אני? אפילו עתה, לאחר מותו? הלא אדם אני, אדם! זכאי אני ללוותו בדרכו האחרונה! לומר שלום לעפרו!

בהסירי את הסרט האדום מעל פי, ראיתי את המלה סדרן כתובה בשחור על גבו. רגע ממושך הסתכלתי בסרט המונח על פיסת ידי, וחיוך התגנב אל לבי. האפשר לעצור אדם מהגיע אל לויית־המת? אמרתי, ולוּ יהיה זה הפחות שבפחותים? הן אפשר שאגיע לשם עוד זמן רב לפניהם! ועם כך קשרתי את הסרט לזרועי השמאלית וכמעט במרוצה עברתי את הדרך שמבית־המפלגה אל תחנת האוטובוסים.


דומם היה הקיבוץ ורוח שרב ליהטה בו, ליחששה כאש בין ענפי אילניו, ורק חברים מעטים עמדו על שפת הדרך, מצמצמים עיניהם לעומת השער כשואלים מי הבא. עברתי מאיש לאיש, לחצתי ידיהם בחזקה, ובדמעות בגרוני לחשתי, אלי ברנד איננו. איננו.

דומם וריק היה חדר־האוכל, ורק הגזבר ישב בקצהו, רכון על ניירותיו. כן, ידעתי כי כך יקרה, אמרתי בהתיישבי לידו, בטוח הייתי. הזהרתי אותם.

כן, אמר בהניחו את עטו. באחת אחר חצות חזר מהרצאה ובשתיים אחזוהו השבץ. בן ארבעים ושמונה בסך־הכל.

והוא היה אדם חזק לפנים, גבה קולו פתאום ועיניו בלטו מחוריהן כמו באותה שעה כשאחזני בדש חולצתי ברחוב. כוח־ענקים היה לו! כשעבד במחצבה, יכול היה לבקע הר במכת פטיש אחת! היה מרים אבן כבדה פי שלושה ממשקל גופו, נושאה למעלה בשתי זרועותיו ומטילה אל הקרון עד שהיה זה מתנודד על גלגליו בצווחה! שׂם היה את גבו על קרון אחרון בשורה של קרונות עמוסים על גדותיהם ומסיע לבדו את הרכבת כולה במעלה המסילה! כפות ידיים רחבות היו לו ככפות אתים. כשעבד בייבוש הביצה, היה חופר תעלה של חמש מאות מטר באדמה בוצית כבדה ביום אחד! בפרדסים היה פותח עשרים בורות בשעה! שיא! הטוריה היתה מתנופפת בידיו כצעצוע, גורפת עפר בזריזות שאי־אפשר היה להתחרות בה! כפוף תחת הענפים, מבלי לזקוף קומתו אפילו פעם אחת מהפסקה להפסקה, היה סובב כמחוג סביב העץ, מכסח בהנף אחד את העשבים אל כתלי הבור, מערם עפר עליהם, עודר, מתחח, מורח פנים ואחור, מהדק את הדפנות, ובטרם פנית כה וכה כבר היה ממך והלאה, בקצה השורה! שרירים של נחושת היו לו, שבהתנפחם היתה כל בחורה מתעלפת למראיהם. שוקיים חזקות, מוצקות, גב רחב, מרובע, עשוי לשאת ארבעה שקי חיטה מלאים זה על גבי זה. בשתי זרועותיו הרחבות יכול היה להרים הר של חציר! שלושה עמרים שלמים היה משחיל בנעיצת קלשון, מניפם למעלה וממלא עגלה על גדותיה! כשעבד בחריש על הטרקטור וראה עץ עומד על דרכו, היה יורד, תולש אותו על שרשיו במשיכה אחת! עשוי היה לחסום זוג פרידות משתוללות במתיחת־מתג עד שהיו מתרוממות על רגליהן האחוריות ונרתעות. עשוי היה לכופף מטילי ברזל באחזו בקצותיהם ללא משען. לשבור קורה על ברך. לתקוע כלונס בקרקע במכת אגרוף. לשאת מסגרת־קיר שלמה במתיחת ידיים למעלה. להעתיק לבדו חביות מלאות, מערבלים של בטון, עגלות, מחרישות כבדות, צינורות ארוכים, מכונות. להרים בגבו משאית שגלגלה נתקר! הר שלם יכול היה להעתיק בשתי ידיו!

כן, אדם חזק היה! לפני צאתו לעבודה, בעוד חשיכה, והמחנה עטוף טללים ואדי־בוקר, נכנס היה לחדר־האוכל האפלולי, קורע ככר לחם לשניים, מציף את מחיצתה בריבה, ממלא בה את פיו, לוגם קנקן שלם של תה מהביל, בולע את המחצית השנייה, ולא נודע כי בא אל קרבו! או בערב, בעודו בבגדי־עבודה, שלעולם לא היה פושטם, מטיל היה עצמו על הספסל בחדר־האוכל ההומה, וניגש למלאכה, באותה חריצות בה היה קוצר, או מעמיס, או מבקע סלעים! קם, נוטל מכל אשר סביבו, מכל העומד על השולחן. שוחט אל צלחתו חמישים עגבניות מתפקעות מגודל, מבתר חמישים מלפפוני־ענק, מכתת עשרים בצלים אדירים, יוצק חצי הין שמן, חצי הין חומץ, זורה מלח ופלפל, מערם את כולם כדי אבוס מלא! אחר מערבב את הבליל בשני קלשונים עד שהתערובת כולה נוצצת בשמן בכל עתרת צבעיה. מציף את פיו ומכלה בכהרף־עין. מקנח את התחתית בצבטים עצומים של לחם ובולעם באחת. נוטל מן הסירים עיסות־עיסות של תבשילים אל צלחתו, מחצית הסיר אפונה מרוסה, מחצית הסיר גריסי כוסמת, כרוב מהביל, חצילים מעוכים, בולבוסים שלמים. מסיים באלה, בולע עשר קערות מרק בזו אחר זו. מושך צלחת נוספת מעגלת־המגש ומתחיל מבראשית סדרה שנייה. רץ אל המטבח, עושה לטבחית בקסמיו וחוזר עם עוד שני מגדלים של צלחות בשתי ידיו. יושב למלאכה. לועס, גורס וגומע. מגיח אל בטנו דלי של לפתן עם כל קלחי פירותיו. אבטיחים היה מבקע בלחיצת שני בהניו בבטנם, עד שהיו מתפלצים, חצי בכף יד אחת, חצי בכף יד שנייה. בנעירה חזקה היה משיר מהם את כל גרעיניהם, נועץ בהם את לסתותיו, משקיע כל ראשו בהם ושואב אל תוכו את בשרם ודמם גם יחד בשתי גמיעות, ומותיר רק שלוליות מימיות על השעוונית, מתחת לסנטרו, שגרעינים שחורים צפים בהן כראשנים. ענבים היה מגרגר אל פיו כלהטוטן, קולעם בזריזות בזה אחר זה, זה אחר זה, אלפים־אלפים, ואין שניים מתנגשים בחיכו. או מגלח אשכול שלם במחיתת־שפתיים אחת. תפוזים היה אוכל ברבעים, חולץ תוכם בשיניו ומשליך קליפתם, חולץ ומשליך, שבעה תפוזים בקינוח אחד!

כן, הוא היה אדם חזק! כשהיה רוקע בנעליו המסומרות, היה מפוצץ את המרצפות! מרעידת־אדמה מתחת לרגליו היו מתגלים למחרת בקיעים ברפתות! כשהיה מניף את בת־זוגו למעלה תוך כדי סיבוב, יכול היית לראות איך פניה מחווירות, שפתיה מרטטות, ונשמתה פורחת! לא בחורה אחת בלבד התעלפה כך עד שצריך היה להשיב את רוחה בדלי מים! כשהיה טופח לבחור על שכמו היה הלה נבלע תחתיו, נמוג ואיננו! וקול אדיר היה לו, שלעתים מהדיו בלבד היו מתגלגלים סלעים מן ההרים הרחוקים. כשהיה עומד על הגבעה ורואה מרחוק ידיד ותיק שלו קרב ובא על הדרך, ועודו נקודה זעירה באופק, היה קורא לו שלום בקול כזה עד שהעופות בלול היו מתעופפים בקול צווחה נוראה והסוסים בשדה היו צוהלים כאילו שמעו תרועת־מלחמה!

אבל זה היה לפנים, לפני הרבה שנים! ממש לא יאומן איך נשתנה בשנים האחרונות, עד שקומתו הענקית נתנמכה כדי מחציתה, ידיו נתבלו, וקולו כמעט לא נשמע לעתים. עד שהתקפת־לב יכולה היתה להכריעו ברגע גורלי אחד… בוא, ניגש לחדרי, עוד שעה ארוכה עד הלוייה.

לא, ממהר אני, אמרתי בהראותי על הסרט האדום שעל זרועי, ועם כך קפצתי מאצלו ומיהרתי אל שער המחנה.


משאיות, ג’יפים, טנדרים, מכוניות, מעלים ענני אבק דק, לבן, מבהיק בשמש, עלו ובאו בדרך הראשית, עמוסי אדם רב, ובהתייצבי בשער, הפניתי אותם בתנועות ידי ובקריאות מזרזות, אל מגרש החנייה הגדול שלפני מבני־המשק, רץ מפעם לפעם לפניהם, מכוון אותם לדרכם, מאיץ לפנות מקום, מטה אותם לטוריהם, וחוזר אל השער לכוון את הבאים אחריהם.

בחורים ובחורות, גברים ונשים, לבושי חולצות לבנות, מיוזעים, סמוקים משרב, קפצו בזריזות מתוך הג’יפים, השתלשלו מסולמות המשאיות, פרצו מתוך המכוניות הגדושות, קוראים קריאות ברכה זה לזה, לוחצים ידיים בהתרגשות, טופחים על כתף ועל שכם, וכל הפלגים שטפו אל נהר אחד שזרם לעבר מרכז המחנה. איזה חג! איזה חג! עברה צמרמורת של חדווה בשדרתי בראותי את המון החולצות הלבנות, פנים מכל קצות הארץ, אנשים שלא ראיתים זה שנים, מפקדים ואחים־לקרב, רעים נושנים, חברי קיבוצים, בני מושבות, עלמים זקופים, נמרצים, נערות תמירות, שזופות־שמש, ובעודי מכוון את תנועת הרכב, לחצתי ידיים רבות, נופפתי שלום, קראתי ברכה.

שעה ארוכה עברה עד שנצמת המסע, ואחר, בראותי מרחוק את גוש האדם הגדול, הלבן, צועד במלוכד, בדממה, שורות־שורות לרוחב כל הדרך, נתלשתי ממקומי, רצתי להשיגו, חפזתי לצידו מקצהו עד לראשו, ובהגיעי אל נושאי הארון, ניגשתי עדיו, העברתי לידי את קצה מוטו הקדמי, וצעדתי עם החלוץ לפני המחנה.

לפלא היה בעיני כמה קל היה הארון. כה קל, עד כי ביישרי את אצבעות ידי האוחזת בו (ואיש לא הבחין בכך, כמובן), לא נטה כלל על צידו, ובהרימי מעט את זרועי, לא חשתי בו כל כובד. האפשר שכה פחת משקלו של אלי ברנד, חשבתי בצעדי צעד־צעד בדרך הסדוקה, עד כי לא ניכר כמעט? והרי משקל הגוף המת גדול ממשקל הגוף החי! הפניתי ראשי אל נושאי הארון האחרים, לראות אם גם הם מרגישים בכך, אך פניהם היו חתומות, עיניהם הביטו נכחם, שפתיהם היו הדוקות, זרועותיהם מתוחות, ולא יכולתי לדעת את מחשבתם. מאחורי צעד המחנה הגדול, ובתוך הדממה שמסביב, שרק תחתוח הצעדים בעפר השחוק, הלוהט, נשמע בה, חשתי בעור גבי את פעימת הלב האחת העוברת מקצה לקצה. משני עברי הדרך היו בתים קטנים, מרועפים, מוקפי גינות מדשאות, אחר־כך ערוגות חציר ירוק, גזוז למשעי, מסורק ברוח החמה, שדות קמה נמוכה, קלושה, מגודרת תילי אבנים, שטחי בור משובשים בצרורות אבנים ובברקנים גבוהים, שרופי־שמש, וגורן סחופה, זרועת גרגרי חיטה ואלפי נמלים. משם עלתה הדרך אל גבעת בית־הקברות.

בהניחנו את הארון על האדמה, שוב תמהתי כמה קל הוא, כי בהישענו על רגבי העפר, התנודד מעט והחליק. כה נדהם הייתי, עד כי נשאתי מבט שואל אל השלושה שעמי, ושפתי נפשקו לומר, הלא הוא איננו, אך עיניהם הזועפות השתיקו את קולי. סביב־סביב היה גוש האדם הצפוף, הלבן, הדומם. שעה ארוכה היה הכל כמשותק. צפייה מתוחה עמדה באויר. זמזום רחוק של מטוס נשמע במרום ונמוג. בשדה הבור שלמטה פרטט גבעול יבש ברוח השרב החמה.

בהורידנו את הארון, זהיר־זהיר, למעמקי הקבר, כבר ידעתי כי הוא ריק, כי קול עמום נשמע מתוכו בנחתו על תחתית הבור. קול עמום עלה ממנו גם בהידרדר עליו רגבים־רגבים וגרגרים־גרגרים מן העפר שהטלתי עליו עם האת עד שנתכסה כולו. נזדקפתי ולחשתי לעומדים לידי, הלא הארון ריק, הלא אלי ברנד איננו. אך איש לא שמע את קולי. איזה מחנה אדיר, מלוכד, מתפעם כולו בהלמות־לב אחת, בּאֵבל, על אלי ברנד כי איננו! איזה מחנה אדיר, נכון לצעוד יחד לכל אשר יידרש, לקדם פני אויב, להשיב מלחמה, לשאת דגלים ברמה! צמרמורת נעימה חלפה בגבי ולא הרפתה. מן ההרים הרחוקים דומה היה לי ששמעתי הדים של קריאת שלום! שלום! וקול סלעים מתגלגלים בעקבותיה.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47464 יצירות מאת 2638 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19875 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!