רקע
אהרן מגד
הזמן שעבר

יחסים מוזרים שוררים ביני ובין מורי לשעבר, מר ל.: זה קרוב לשנה (מזמן שעבר, כנראה, לגור לאחד הרחובות הסמוכים), אנו עוברים זה על פני זה, כמעט מדי יום ביומו, כמעט באותה שעה ובאותו מקום, כשאני הולך לעבודתי והוא לדרכו בכיוון ההפוך, ואף פעם לא ברכנו זה את זה לשלום. ודאי שאשמתי היא זו, שכן אני, הצעיר, צריך הייתי להקדים לברכו, אך כיון שלא עשיתי כן בפעם הראשונה לפגישתי בו, נמשך הדבר כך זה קרוב לשנה, כאמור. בפעם הראשונה, כשראיתיו למולי מרחוק, נבהלתי משום־מה, החוורתי, ומיהרתי לחצות את הרחוב אל המדרכה השנייה. אמרתי לעצמי שודאי לא ראה אותי, אם כי איזו קרן־מבט אלכסונית כמו נגעה בפני. אך הרי אי־אפשר היה לחזור על טכסיס עלוב זה בוקר־בוקר. לאחר שניים או שלושה ימים הרהבתי עוז ועברתי על פניו בראש מורם, כשאני מיישיר מבטי לנגדי (אכן, אני מודה: הרבה עזות־מצח דרושה לכך!), והמשכתי ללכת כאילו לא הבחנתי בו כלל. אין ספק שהבחין בי, וגם ידע שבכוונה מתעלם אני ממנו, אך התירוץ שהיה מוכן עמי כלפי עצמי היה זה: מאז ישבתי לפניו על ספסל־הלימודים עברו כחמש־עשרה שנה. הוא נזדקן הרבה (הליכתו היתה עתה שפופה, כשהוא נעזר במקלו, עיניו, מאחורי המשקפיים, היו דעוכות, ושני קמטים עמוקים משוכים היו לשני צידי שפתיו) ורשאי אני איפוא שלא להכירו. כמו־כן רשאי אני להניח שאין הוא מכיר אותי, שהרי מאות ואולי אלפי תלמידים עברו תחת שבטו, ואיך יוכל לזכור את כולם? רשאי אני להניח שקצר־ראייה הוא. האינו קצר־ראייה? במרוצת־הזמן חדלתי אפילו מהפסיח מבטי מעליו, ולעתים בכוונה הייתי מסתכל בו עוד מרחוק, כבאדם זר לחלוטין, שאפילו זיק של זכרון אינו מעלה בלב, ומאז, כאילו היה זה מעין הסכם חשאי של התנכרות.

אף־על־פי־כן, יום יום, ללא יוצא מן־הכלל, היתה מתלווה לפגישה זו הרגשה של אי־נוחות. חש הייתי אותה בעיני, מרגע הגיעי לטווח־ראייתי ועד חלפו על פני, ולאחר־מכן בגבי, נגררת כסחבה בעקבותי, עד לרגע היותי בטוח כי גם כשאחזיר ראשי לאחורי (מעולם לא עשיתי זאת), לא אראה אותו עוד. כל־כך הציקה לי אי־נוחות זו – אותה רצידה עצבנית של העין, בוקר־בוקר, אותה חלחלה קלה במותניים ברגע שכמעט אנו נוגעים זה בזה, אותה רחישה בגב, והדיון החשאי עם עצמי, ולוּ לרגעים ספורים בלבד, והרגשת אי־הנקיון – עד כי נצטברה בלבי טינה כלפיו: זקן זה, למה צריך היה לבוא ולגור בשכנותי? לאן הוא הולך בשעה כה מוקדמת של בוקר, עכשיו, כשהוא כבר בפנסיה? ובכלל – למה הוא חי עדיין? (שאלה זו, שלא העזתי לבטאה בשפתי, לחשה כפצע, בכל־זאת, מפעם לפעם).

קשה למצוא הסבר הגיוני להתנכרותי זו אליו. הייתי תלמידו הטוב ביותר בשעורי המתמטיקה. ציוני בכל המבחנים היו טוב־מאד, או לכל הגרוע כמעט־טוב־מאד. אף שהיה מורה קפדן ביותר, מחמיר מאד במשמעת, לא נזף בי מעולם. אדרבא, הציגני תמיד כמופת להתנהגות טובה. שיבח אותי על שקדנותי וכשרוני כאחד. במשך ארבע שנים ­– אף לא התנגשות אחת! לאחר מכן – לא שמעתי דבר עליו, ויש לשער שאף הוא לא שמע דבר עלי. מה הדבר, איפוא? מדוע?

החטא הקדמון נעוץ כמובן בפגישה הראשונה, שלאחריה אי אפשר היה כבר לתקן דבר, כי ככל שנתרבו הפגישות, נסתתמה יותר ויותר האפשרות להיעצר לפתע ולברך לשלום. אילו לא הייתי חוצה אז את הרחוב… אבל לא! בשום פנים לא! גם עכשיו, לאחר שאני יודע כבר כל מה שאני יודע על הרגשת אי־הנוחות, הפיסית והנפשית כאחת, לא הייתי עושה זאת! חרדה תוקפת אותי למחשבה זו: להיעצר, ללחוץ את ידו, לומר שלום מר ל., האם זוכר אתה אותי? (כמובן! כמובן! איך לא יזכור את תלמידו הטוב ביותר במתמטיקה?), לשאול לשלומו ולמעשיו, לספר על מעשי – ולוּ רק למנות את התחנות העיקריות – במשך חמש־עשרה שנה, להזכיר שמותיהם של תלמידים מאותה מחלקה, לומר משהו מעודד בדבר גילו ומראהו, כמו, הרי כמעט שלא נזדקן, או כיוצא־בזה, ואחר־כך יום־יום, יום־יום, להתעכב ולברך לשלום, ולצרף לברכה זו שאלה כלשהי, או לענות על שאלה כלשהי. לא. אד כהה מכסה את עיני משאני מעלה דבר זה על דעתי.

ועוד (ואולי זה העיקר?): הן חייב הייתי לומר לו איזו מלת ניחומים או עידוד בדבר בנו, שאול, חברי ללימודים, שנפל במלחמה. (נער יפהפה היה, בעל תלתלי־עורב, פנים שחומות ואישונים שחורים, נוצצים, כאישוני שפן). ובכן, איך הייתי עומד בנסיון זה? שוב, צריך הייתי ללחוץ את ידו, לידום רגע, בהשחת ראש, לומר איזה משפט שגור, המעורר מיאוס על הלשון, כמו, מה לעשות, ככה זה. או, רבים נפלו. או, זהו הקרבן שאנו משלמים. (שעה שאני, חברו, עומד חי לפניו!) ולראות את נענוע ראשו, את הצרבת בעיניו, את סימני הזיקנה שחרת בפניו אסון זה. לשמוע משפט של עידוד, – דוקא עידוד, כפי שאני מכירו – מפיו! ואחר־כך, יום־יום לזכור זאת בהיפגשי בו ועל־ידי כך להיעשות שותף תמידי לאבלו ולכאבו! האמנם חייב אני לעמוד בכל־זה? רק מפני שהייתי תלמידו לפני חמש־עשרה שנה? רק מפני שבמקרה עבר לגור בשכנותי? (באמונה, שלעתים היה חולף בי הרהור שמוטב היה אילו העתקתי את דירתי למקום אחר, ובלבד להימנע מהפגישות הללו).

אבל גם אלמלא זאת, אלמלא היה אב שכול, שעצם מראהו, קומתו השחוחה, פניו הכבויים, האיפּוק המר שבזויות שפתיו, מזכיר לי יום־יום את חטא היותי חי, לא הייתי מברכו. שוב, קשה להסביר זאת: אולי מפני שהפגישה עמו ממחישה לי את עניין הזמן האבוד. חמש־עשרה שנה הן נתח חיים די נכבד, ואני לפחות בשבע השנים האחרונות, מאז היותי למנהל־חשבונות, כמעט ולא עשיתי דבר של ממש. ייתכן שאי־הנעימות המשתלטת עלי בראותי אותו, אינה אלא הפחד לראות עין־בעין את השנים שחלפו. הפחד להציץ אל העבר, לסקור בעל־כורחי, במבט חטוף אחד, את כברת הזמן ששיעורו כמרחק שבין דמותי עתה לבין דמותי שנחקקה בזכרונו. אילו הייתי מסתכל ישר בעיניו, אין ספק שהייתי רואה בהן, כבראי, את בבואת פני כפי שהיו אז, קורנות בלהט של שאיפות גדולות, ונחושות בנכונות למלאותן. כל אדם יודה שאין זו הרגשה נעימה ביותר. הוא נזדקן מחמת תלאות וחוויות קשות, ואני עמדתי במקום אחד בגלל חוסר־מעש. לא ברור מה גרוע ממה.

לעתים – אף כי רחוקות, כי מהיותי מוטרד בהרגשותי לא היתה דעתי פנוייה לחשוב עליו – היו רחמים נכמרים בי למראהו. אדם זה, גלמוד הוא כפי הנראה, שכן תמיד היה הולך בגפו (מגמת פניו היתה, כפי שאני משער, אל אחד מבתי־הקפה שעל שפת־הים. לבדו היה יושב שם, ודאי, כשכל השולחנות סביבו ריקים, מזמין כוס תה אצל המלצר, שכבר הכירו היטב, מעיין קצת בעתונים, אך מרבית הזמן, עד הצהריים, שולח מבטו אל הים, כשהוא נשען בידו האחת על מקלו, ומהרהר בבנו שנפל). ייתכן שאילו הייתי מברכו, מתעכב לידו מדי־פעם לשיחה חטופה של מה־בכך, היה הדבר מעודדו במקצת, או לפחות מוציאו לרגעים ספורים מההוייה המרה של עצמו. ייתכן שדוקא פגישות־קבע אלו, יום־יום, ולו לאמירת שלום בלבד, לחילופי־חיוכים בלבד, שכל משמעותם אינה אלא: הנה אתה הולך לדרכך ואני לדרכי וכך זורמים החיים כפי שצריכים הם לזרום – היו נוטעות בו את ההרגשה המנחמת, המחממת, שיש עוד אדם אחד בעולם השותף לגורלו באיזה חוט סמוי. אולם – לברך ולחייך בוקר־בוקר, זה היה קרבן גדול מדי בשבילי. עדיין שומר אני על אחת החרויות היחידות שנותרו לי – לא לחייך ולא לברך אדם, כשאין עם לבי לעשות כן!

כמובן שאילו הייתי אחר משהנני, הייתי נוהג אחרת. יכול אני לשוות זאת בדמיוני: אני לוחץ את ידו לחיצה חמה, חזקה, אפילו טופח לו טפיחה קלה על שכמו (שהרי אינני עוד אותו תלמיד בן שש־עשרה החייב בכבוד מורים), מצהיל פנים אליו, מפריח הלצה כלשהי, משפט שובבני, מאוּשש (מתעלם לחלוטין מקדרות פניו, שוכח לגמרי את האסון שארע לו), עובר על פניו, לעתים בהנפת יד של בחור־חיל, לעתים בקריצה פוחחנית בלבד, תמיד בשלום רם, בהיר, וממהר לדרכי כנחפז מאד. אין קל מזה. אין פחות מחייב וקושר מזה. אך לשם כך צריך אני להיות אחר משהנני. חי חיים מלאים יותר. נתון פחות להרגשותי ויותר למעשים חשובים, המניעים את גלגלי זמני קדימה. לא, לפי שעה מצבי איננו זה.


בכל זאת, שלוש פעמים במשך תקופה זו של כמעט־שנה, קרוב הייתי לשנות ממנהגי. שלוש פעמים המהדהדות בי כשלוש פעימות לב חזקות.

פעם אחת, בשעת ערב. עמדתי בתור לאוטובוס. אור קלוש נפל באלכסון על שורת האנשים הארוכה, מחלון־ראווה סמוך. ראיתי רק את שכמיהם של העומדים לפני בין המקבילים. לפתע, החזיר האיש העומד לפני ראשו לאחוריו, ובאחזו בידו שעון־כיס קטן, אמר, סליחה, מה השעה? זה היה הוא, והפתאומיות שבדבר היתה כה גדולה, כה מדהימה, עד כי לא יכולתי לענות לו, ועד שנבהלתי למצוא מלה בפי, ענה מישהו מאחורי, שמונה ועשרים. קשה לי להסביר מהו שגרם לי סערת־נפש כה חזקה, עד כי שעה ארוכה לאחר־מכן לא הרפתה ממני צמרמורת שאחזה בשרשי שערותי. האם היה זה קולו בחשיכה? אותו קול צרוד, נגרס, מוסע על גלגלים לא־משוחים, שכאילו טעון היה בכל סיבלו, ואשר לא שמעתיו מזה חמש־עשרה שנה, אף כי את פניו ראיתי יום־יום? אותו קול שגם בהיותו רצוץ, אפשר היה להבחין בו את הקול מאז, כשם שאפשר להכיר את צורתו השלמה של כד על פי שברי חרסיו? או אולי מראה עיניו, שבהיותן כה קרובות בנושאו ראשו אלי (קומתו הגיעה עד לכתפי), ראיתי בהן את שתי הגחלים, שלא היו כבויות כלל כפי שסברתי מרחוק, אלא שנוצצה בהן אש מוזרה, של מרי בלתי־נכנע כלפי הגורל? אך אולי היה זה משהו אחר לגמרי שזעזע אותי כל־כך: כי בעמדו כך בחשיכה, כששעונו בידו (והיה זה אך לרגע־קט, כאילו עינה של מצלמה נפקחה ונסגרה באחת וקלטה את התמונה), נגלה לי, כמו לאורו של ברק מהיר בלילה, כי איש זה חי גם את הזמן הקטן, את שעון הרגעים של ההווה, ועל־ידי כך נעשה קיומו קיום עצמאי, מוחשי, ולא רק צל ארוך על פני כברת־הדרך הארוכה שעברתי אני במשך חמש־עשרה שנה, מאז ועד היום!

פעם שנייה היה זה בשעת הבוקר הרגילה, כמדי יום ביומו. ראיתיו חוצה את הכביש למולי, ובהגיעו אל המדרכה, מעדה רגלו באבן השפה, ומשקפיו נשרו ארצה. ארבעה או חמישה צעדים היו ביני לבינו, ואני עשיתי מרחק זה כמעט בקפיצה, אחזתי בזרועו, הקמתיו, הרמתי את המשקפיים ומסרתים לידו. תודה, תודה לך, אמר, אך ללא חיוך, ובהרכיבו את המשקפיים לעיניו, חזר ואמר, תודה לך, והמשיך בדרכו. צביטת־לב קהה שליוותה אותי אחר־כך כל הדרך, ואולי כל היום כולו, היתה כצרבת מצפוּן חולה. קולה של התודה, ללא מאור־פנים של תודה, נשמע כקול נזיפה, והיה קשה מכל השתיקות המתנכרות. לאחר זאת, לא העזתי עוד להישיר מבטי נגדו בעוברי על פניו.

ועוד פעם אחת בלבד. ביום העצמאות. עמדתי, ככל אלפי האנשים שמשני צידי הכביש, וצפיתי במצעד הצבאי. לא ראיתי את העומדים לימיני ולשמאלי, כתף אל כתף. עברו פלוגות החלוץ, ג’יפים של חיל־הקשר עם משושיהם הרועדים, טור של זחלים קלים־מחליקים, מחלקה נוקשה, חמושה, ברזלית, של חיל רגלים, מחלקה של חובשות, לבנה, רחפנית, במשק של סיעת־יונים, מחלקה קודרת, סלעית, של חיל־שריון, הפסקה קצרה, ובהיראות מרחוק הכומתות האדומות של פלוגת הצנחנים, עבר רחש כמעט בלתי נשמע בקהל הצופים. מטר צולף של מחיאות־כפיים, ואחר, נתכהו מעט עיני מדוק שעטפן. האם מחמת מבוכה, או כדי לראות אם איני יחידי בהתרגשות זו, הפניתי ראשי לשמאלי? באותו רגע ממש נפנה גם ראשו של העומד לצידי ועיניו נישאו אלי. הן היו מוצפות דמע, רכות מאד, כמעט מבקשות רחמים. חשתי אהבה כה רבה אליו עד כי היה כבר על לשוני לומר: שלום לך, מר ל. –

אך בו־ברגע כמו נבקע החלל. תרועת חצוצרות אדירה פרצה כחזיזים נוצצים בצהריים. המצעד החמוש צעד, טורים־טורים ישרים, בצעדי ברזל קצובים, מרעידים. ברכת השלום שעמדה על לשוני, נשרה לארץ ונרמסה ברגלי ההמון. – – –


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48626 יצירות מאת 2702 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20830 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!