נקודת המבט בספרי הילדים, היא על פי רוב סוג של נקיטת עמדה. רוב ספרי הילדים נכתבים מתוך נקודת מבט של מבוגר על עולם הילד. המעשה מכתיב התנשאות מסוימת, כאילו הביט הסופר ממרום גובהו על איזה כתם ברצפה. סופרי ילדים מנסים ללמד ולחנך, להפעיל את הילד ולהאיר את עיניו. מעטים מצליחים לחדור לעולמו הנפשי, או יתרה מזאת: אחר תודעת הילד כאילו נכתבה מיד ראשונה.

בספרה “על עלה ועל אלונה” (“עם עובד”) הצליחה שירה גפן ללכוד את השבריריות של התודעה הילדית, ולשרטט מתווה מורכב שלה בלי להזניח את הפיוטיות של התיאור הספרותי. תיאור תודעת הילד דורש מעקב אחר הלכי־הרוח של הילד, ואלה, כידוע, חמקמקים ומשתנים במהירות. תיאור כזה דורש גם מעקב אמיץ אחר המחשבה הילדית, החופשייה ממגבלות ההיגיון, הנסחפת באופן לא ממוקד אחר מוקד עניין חדש בכל רגע, אך למעשה נמצאת כל הזמן על רצף מעגלי אחד, עם חוקיות וזמן משלה.

את כל המטלות הללו ביצעה גפן במיומנות וברגישות, והכי חשוב – עם המון כבוד לילדים. אני משתמשת במילה “כבוד” כי המון סופרי ילדים רוחשים אמפתיה לילד. אבל אצל גפן רואים שהיא ממש מכבדת ומעריכה את הדרך שבה הילד חושב. כאילו כתבה את הספר מתוך נבכי תודעת הילדה שהיא הייתה. כאילו מסתתרות עיניה מאחורי עיניה החולמניות של הילדה אלונה.

העלילה טריוויאלית: הליכה לגן, ניסיון לקרר את מרק העדשים שאבא הכין, אבל בדיוק בזה טמונים היופי והאמת הפנימית של הספר. כי בדרך חזרה הביתה מן הגן או בצלחת המרק מוצאת אלונה עולם ומלואו. במרק משתקף עץ, ולעץ יש לב, והלב הזה הוא עלה שנשר מן העץ והגן על אלונה מפני הגשם. כך מוליכה המחברת רצפים אימפרסיוניסטיים כמעט של מחשבות זורמות ומרחפות, המדייקות כל כך בתיאור תודעת הילד – תודעה שהיא יצירתית ועתירת דמיון, ממש כשם שהיא מבולבלת ומעט מגושמת.

כשאלונה מבחינה ברוח, היא מייד חושבת על הגן, ושמחה שהוא לא יישאר לבדו כי הרוח תארח לו לחברה. “רוח טובה”, היא מציינת לעצמה, אבל מייד לוכד את תשומת ליבה דבר חדש: היא מכניסה את ידה לכיס ומוצאת תפוח. כשהיא אוכלת את התפוח, היא חושבת לעצמה שאולי העץ נעלב מזה שהיא אוכלת תפוח, בגלל שהוא בעצם עץ שזיפים. כשהעץ מישיר עלה, המגן עליה מן הגשם, היא חושבת לעצמה כמה נחמד שעץ מתחשב בילדה ששכחה מטרייה. שום מבוגר לא יחשוב על רוח בתור “רוח טובה” משום שהיא מארחת חברה לנדנדות. אבל בזה בדיוק טמון דיוק התיאור, המשדרג את הטריוויאלי לפיוטי. מצד אחד, כך בדיוק מתנהלת תודעת הילד. מצד שני, כשגפן מעניקה לטריוויאלי תוקף בעזרת דימוי, היא משדרגת אותו לספרות.

בניגוד להרבה ספרי ילדים שבהם האיור תומך בטקסט או סתם משתלט עליו, הטקסט של גפן חי מאוד גם בלי עזרת האיורים. אבל לאיורים של דוד פולונסקי מגיעים שבחים לא פחות חמים. הם עזים ועשירים, אך בה בעת רכים וענוגים. בצבעוניות מונוכרומטית וקצת מלנכולית (המון חומים, בז’ים, ופה ושם קצת כתום אוכרה או בורדו – לא בדיוק הצבעים המקובלים בספרי ילדים), הם לוכדים את האופי הערפילי והחלומי של הטקסט.

לעומת גפן, המשתמשת בנקודת המבט של הילד מתוך עולמו הפנימי, מביט יהודה אטלס על עולם המבוגרים מנקודת מבט של מבוגר. ארבעת ספריו החדשים נראים כמו ספרי ילדים, מוגדרים כ“סיפורים מפולפלים לקטנים ולגדולים”, אבל רצוי לשים את הדגש על “גדולים”. הספרים הם משלים ארסיים עם פואנטה מצחיקה. “כבודו במקומו” הוא משל סרקסטי על המרדף אחר כבוד; “מעשה באדם שהיה עולה בהר” הוא מהתלה על הסיזיפיות הקיומית; “האיש הכי חשוב בעולם” הוא עקיצה על התחמנות היהודית הנו דעת, ו“האישה שאהבה חביתות” הוא בדיחה חביבה בגנות הפסיכולוגיה.

הייחודי ברביעייה המצחיקה הזו הוא שכל אחד מן הספרונים נעזר במאייר אחר. אקט מאתגר, שנתן למחבר הזדמנות להתאים בין הטקסטים לסוג האיור ההולם אותם. כולם טובים, אגב. אבנר כץ אייר בקו עצבני את הסיפור על ראש העיר שרץ אחר כבודו. דני קרמן משתמש בקו קודר בסיפור על האיש שמחפש משמעות. מיכל בוננו העניקה איכות תזזיתית ל“אשה שאהבה חביתות”. והכי נהניתי מאיוריה העשירים והמפורטים של דנה שמיר ל“איש הכי חשוב בעולם”. אבל כמו שאמרתי, קשה לסווג את הספרים כספרי ילדים. החמצה שיווקית, וחבל.