יעל דר, מבקרת ספרי הילדים לגיל הרך של עיתון “הארץ”, פרסמה מדריך לספרי ילדים מומלצים. נדמה כי דר מקבצת בספר את מיטב הספרים שחלפו על שולחנה בשמונה שנות כתיבתה הפובליציסטית הספרותית, פלוס מידע רב־ערך שעיכלה בשנות לימודיה בתחום. הרקע האקדמי של דר ניכר גם ברשימותיה העיתונאיות: היא סמכותית, ישירה, מובנית ונוקבת; היא לא מהכותבים המעטרים את רשימותיהם בצבע ובטון אישי, והיא מרבה לשלוף את בקיאותה בספרי ילדים לגיל הרך, העלולה להתפרש לעתים כסוג של יובשנות אקדמית. לטובתה ייאמר, שהיא משתדלת להיות ידידותית לקורא.
“עוד סיפור אחד ודי” (הוצאת מפה), הוא מדריך שמתיימר לייעל את חיי ההורה הנבוך המצוי, ולסייע לו במבוך העולה על גדותיו של ספרי ילדים לגיל הרך, שמציפים את החנויות בקצב אדיר. למיטב ידעתי, כל יום רואה אור בארץ ספר ילדים אחד לפחות. כמות כזאת עלולה לסחרר את ראשו של כל הורה, אף של זה המצטייד בטונות של כוונות טובות לרכוש משהו נחמד לצאצא, משהו שישמח את הילד וייתן רגע של שקט להורה.
על פניו, המדריך של דר נועד בדיוק לכך: לעשות סדר בבלגן, ולהעניק להורה המבוהל עצה טובה מסמכות בקיאה. ואת זאת יודעת דר לעשות היטב. היא בחרה ספרים על פי טעמה האישי והוסיפה גם קצת קלאסיקות, כך שניתן למצוא במדריך המלצות על ספרים שאזלו מן המדף לפני שנים, לצד ספרים שראו אור לפני פחות משנה. בסך הכול אפשר לומר שדר קיבצה את המיטב. בספר תקצירים והסברים על מאה ספרים, מקור ותרגום, ולצידם חלון עם ביוגרפיה מתומצתת (ולא הכי חשובה) של המחבר, או הפנייה (יעילה בהחלט) לספר אחר העוסק באותו נושא.
מדריכים הם ספח קצת נודניקי בעולם הספרים. גם כשהם מנסים להימלט מטון חינוכי, לעולם יישארו חינוכיים מעצם קיומם. “עוד סיפור אחד ודי” הוא מדריך יעיל ובקיא, אבל גם קצת מייגע, בעיקר עבור הורים שבסך הכול רוצים לדעת איזה ספר לקנות לילד. קשה לי להאמין שההורה הטיפוסי יטריח את עצמו לקרוא ספר רק כדי לדעת איזה ספר לקנות לילד. בשביל זה יש ביקורות בעיתונות, בעוד שמינון ענקי של המלצות בספר הדרכה עלול להיות קטלני.
בלי קשר לנחיצותו או לחוסר נחיצותו של המדריך, הוא הזכיר לי שהספרות העברית לילדים היא אוצר בלום, ובו לא מעט יצירות מופת נהדרות. ייתכן שזה כשלעצמו היה סיבה מספיק טובה להוציא את המדריך.
* * *
אחת הכותבות והמאיירות הבולטות לגיל הרך, רינת הופר, שזכתה גם היא להיכלל במדריך של דר בזכות ספרה “ציידת הנמשים”, מפרסמת ספר חדש, “איילת מטיילת” (זמורה ביתן). הופר היא בדיוק הכותבת שאליה מכוונת דר במדריך שלה: היא המרים ילןשטקליס והפניה ברגשטיין של הכותבות מן הדור הצעיר. שיריה המחורזים הם קליטים ומוזיקליים, ומשלבים בכישרון ובמיומנות תום ומתיקות לצד תחכום סמוי. המקצב והחרוז הם אותו מקצב ואותו חרוז שסייע רבות לדור הנפילות של הספרות העברית לגיל הרך. “בא אליי גמד הלילה במגבעת חכלילית, בידו פנס של בדולח בו יושבת גחלילית”, כתבה בשנות השלושים מרים ילןשטקליס, ב“אצו־רצו גמדים” הקלאסי, שדר מכלילה בספרה. כעבור למעלה מ60 שנה כותבת הופר: “הולכת איילת שמחה ומתולתלת עם ציפור בת־ברוש על הראש וחיפושית עגולה בתוך השמלה”, ויש בזה אותו תום ואותה רעננות מקסימה, שלא מתיישנת לעולם. מה בכל זאת מבדיל את סופרות הילדים של אז מהסופרות של היום? אולי ההתמקדות הפמיניסטית בבנות ובמה שקורה להן, ובריבוי התיאורים על יחסים בין אימהות ובנות. “איילת מטיילת” הוא סיפור על ילדה כזו, שקצת מתבלבלת בדרך הביתה, כאשר כל מיני חיות תופסות עליה טרמפ ורוצות לבוא איתה, והיא לא יודעת להגיד לא וגם לא רוצה להעליב אותן, אבל זה בכל זאת קצת מעיק עליה. עד שהיא מגיעה הביתה, לזרועותיה של אימא, למקור החום והתמיכה של אם שמתפעלת ממנה ויודעת לקבל אותה בדיוק כמו שהיא, עם כל הציפורים בראש. איוריה של הופר עליזים ויפים, בייחוד האיור האחרון, שבא בכפולה מרהיבה וראוי לפאר קירות בחדרי ילדים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.