בעשורים האחרונים התרבו ספרי “דור שני” בספרות העברית, אבל רק מעטים מהם באמת מצליחים לקלוט ולהכיל כהלכה את חווית הזעם, הכאב, חוסר האונים והבלבול שבו חיים בני הדור השני, כפי שעושה זאת רות אלמוג ברומן החדש שלה, “זרה בגן עדן”.

הפריזמה שנטלה לה כאן, בנושא הכי ענקי ובלתי אפשרי שעומד בפני סופר עברי, היא זו שלוכדת את הנושא הבעייתי ורב־העוצמה – שרבים נכשלים בו – באופן כה יעיל ומעורר התפעלות: עדשה מלוטשת ומעורפלת בו־זמנית. איך אפשר לנגח נושא כה כבד ביעילות, דווקא מתוך כתיבה כאילו מעורפלת, כמו אימפרסיוניסטית? איך מגיעים לטקסט כה צלול וחודר, דווקא באמצעות התפשטות ובעבוע של העלילה לכל מיני כיוונים? הציור שעל העטיפה, פרי מכחולה של אלמוג, ממחיש היטב את תורת “הנקודות הקטנות” של אלמוג, שבלי שתשים לב, היא בונה לך מול העיניים עולם שלם – מחריד, כאוטי ומדויק, אבל מפויס ומענג בו־זמנית.

לכאורה, יש לנו כאן סיפור כמו ריאליסטי, דיווח של ציירת שנסעה לכפר־אמנים בגרמניה על פי הזמנתה של משוררת גרמנייה. סיפור המשובץ בקטעי מסע ויומן, וגם זוטות כמו־לא־חשובות, כגון רומן שאולי מלבלב ואולי לא בין המספרת לאמן אחר, ואפילו תמונות של אתרים בהם ביקרה המספרת, חלקם קשורים לשואה וחלקם לתרבות הגרמנית בכלל, המלווים כולם בהסברים אנציקלופדיים מלומדים.

לכאורה, סיפור של חברות מוזרה וטעונה שנרקמת בין שתי הנשים, על רקע המתח הטבעי המבעבע בין ישראלית לגרמנייה בנות הדור השני.

פאטי הגיבורה נסעה לגרמניה למצוא השראה לאומנותה ומזור לנפש הישראלית המסוכסכת עם הזיכרונות הגרמניים, ומצאה עולם שמתפרק לנגד עיניה. אנדריאה, המשוררת שהיא מתיידדת איתה, היא גרמניה של ימינו: בולמת ומדחיקה את הזיכרונות, ומתפוררת מבפנים; רוצה לכרות בור לשנאה, אבל זו צצה וזוקפת את ראשה בלי שליטה. פאטי מספרת על אנדריאה שהיא אוהבת, שהולכת ומשתגעת לנגד עיניה, שנפשה מתפוררת משום שהיא לא מסוגלת להודות באחריות של דור הוריה לשואה, ומשום שהיא רוצה לשכוח את מה שאסור וממילא גם אי אפשר לשכוח.

הכול ברומן הזה מבעבע מתחת לפני השטח, כמו הר געש לא פעיל, שיורק קצת לבה כמה פעמים ביום, כמו סיר לחץ שפועל על אש קטנה: כל רגע בטוחים שמשהו יתפוצץ ויחרב עולם שלם, אבל לא, אלמוג לא נותנת לרגע לחומרים הטעונים להידרדר למלודרמה זולה. בטון השקט שלה, העקבי במתינותו, ובנימה חרישית וענוגה, שמחלחלת לנפש יותר מכל קורנס ברזל מאה טון על הראש, היא בוצעת לפנינו נתחים קשים מן ההיסטוריה של השואה: כל מיני סיפורים מחרידים על חלקים פחות ידועים מההשמדה. למשל האמת על האקציה שבה רצחו הנאצים כרבע מיליון נכים, נכי נפש, אפליפטים ושאר מנודים חברתיים שלא התאימו לתורת הגזע, בפרויקט שנשא את השם אותנזיה – המתת חסד. המקום ששימש לפני המלחמה כמעון פסטולי למוגבלים נפשית, שיוסד בידי מסדר של אחים רחמנים, הפך בידי הנאצים בתוך פחות מעשור למלכודת מוות אכזרית.

מה עושה אלמוג, שעובד אצלה בצורה כה יעילה ומפליאה ממש, דווקא בניתוח הנושא שהכי קשה לטפל בו: השואה? נדמה שדווקא הטכניקה שהיא נוקטת בה – טשטוש מכוון בין האמת לבדיון, הפריסה הרחבה של העלילה לכל מיני כיוונים וזוטות - היא זו שממקדת בסופו של דבר את המבט על הפרק הכי עגום בתולדות האנושות.

“זרה בגן עדן” הוא בעיניי ספר “הדור שני” הטוב, החריף והממוקד ביותר שנכתב עד היום בספרות המקור, מה שלא מונע ממנו להיות מעדן ספרותי סוחף, מענג מאוד לקריאה ומרחיב את הלב, למרות העיסוק בלב האימה הקיומית. בעיניי, הוא גם פסגת יצירתה של אלמוג.