(שִימת־עַיִן על קורת הלשון העברית והמליצה העברית מראשית ימי הבית השני עד העת החדשה).

 

א    🔗

שפת עבר חדלה להיות שפה מדוברת אחרי גלות בבל — התרגומים,— טפוח הלשון בבתי המדרש.

הרבה דורות לפני חרבן הבית השני כבר חָרבה ומתה שפת עבר, ותחדל להיות שפה מדוברת. בשוב בני ישראל מגלות בבל לארצם עוד היתה שפת עבר בפיהם, אבל גם אז כבר התאונן נחמיה על חלק מהעם אשר בניהם “חצי מדַבר אשדודית ואינם מכירים לדבר יהודית”. ואמנם נקל לשער כי היהודים אשר ישבו בבבל ימים רבים לא יכלו לשמור את הלשון העברית בטהרתה, מבלי התערב בה מלים ומבטאים מלשונות הגוים אשר ישבו בקרבם; ובעלותם לארצם העלו עמהם, בלי ספק, את המלים ההן ולא הבדילו עוד אותן מלשונם העברית. ואף גם זאת כי לא בפרק זמן אחד עלו היהודים מבבל: רק חלק קטן מהגולים עלו עם זרובבל, בראשית ממלכת כורש, ואולם רוב היהודים ישבו עוד ימים רבים במדינות בבל ופרס, ומעת לעת ובהפסקות ארוכות עלו להאחז בארץ ישראל (ורבים מהיהודים השתקעו בבבל ולא יצאו משם כלל). ואלה העולים המאוחרים עזבו כבר בודאי את הלשון העברית מפני שפת מדינתם (ארמית), ובעלותם לארץ ישראל אחרי ימים רבים, העלו אִתם רק את הלשון הארמית. ובהיות הלשון הארמית קרובה מאד לשפת עבר (יתר מכל הלשונות השֵמיות) נִקלטה והתערבה על נקלה בלשון העברית, ורוב העם החלו לאט לאט לדבר בלשון מעורבת ומקולקלה. אך ביחוד הורע כחה של שפ“ע בימי ממשלת הסוּרים־היונים בארץ־ישראל. הלשון הסורית רחוקה משפ”ע יותר מהלשון הארמית (כי היא קרובה יותר ללשון ערבית), וגם ערב רב בא אליה מלשונות יון ורומי וכו׳, והלשון הזאת גֵרשה כלה את שפת עבר מבתי ישראל. בימי ממשלת הסורים בארץ ישראל החלה הגסיסה של שפת עבר בתור לשון מדוברת, ועוד לפני ימי החשמונאים כבר מתה ונכרתה מפי העם, ותהי הלשון הארמית־הסורית לשפה המדוברת בפי העם, ללשון החיים בכל המקצועות. העם כבר שכח אז את הלשון העברית בטהרתה ולא הבין עוד גם את דברי תורת משה, כי על כן נעשה אז למנהג לתרגם את התורה ארמית באזני העם בימי קריאת התורה, ואין כל ספק כי עוד בימי החשמונאים כבר נפוצו בין העם היושב בא“י ובבל תרגומים ארמיים שונים לתורה ולנביאים, ימים רבים קודם לתרגומו של אונקלס (על התורה) ושל יונתן בן עוזיאל (על הנביאים)¹; כמו שליהודים היושבים באלכסנדריה וביתר ערי היונים חוּבר תרנום יוָני (תרגום השבעים ואח"כ תרגום עקילס)², יען אשר שפ”ע זרה להם.

בעת ההיא כבר היתה הלשון הארמית שלטת בכל מעשי בית דין שנעשים למען רוב העם. הנוסח הארמי של ה“כתובה” נזכר כבר במשניות עתיקות³, וגם הגט נכתב אז רובו ארמית⁴ וגם שטרי חליצה נכתבו ארמית⁵. נוסח ה“קדיש” והמבוא להגדה של פסח (“הא לחמא עניא”) נכתב ונאמר ארמית, יען כי הם נועדים לכל העם (ל“הדיוטות”, לנשים ולקטנים שלא הבינו כלל בלה"ק). גם בבית המקדש נתן מקום גדול ללשון הארמית: “חותמות היו במקדש (לצורך ה“נסכים” הבאים עם הקרבנות) וארמית כתוב עליהם”⁶; “שלשה עשר שופרות (תיבות עשויות כמין שופר להטיל בהן נדבות) היו במקדש וכתוב עליהם תקלין חדתין ותקלין עתיקין”⁷ (שקלים חדשים ושקלים ישנים). גם הספרים שחוברו אז לצורך ההמון נכתבו ארמית (כמו למשל הספר העתיק “מגלת תעניות”). גם כל המשלים והפתגמים שהיו שגורים בפי העם (“משלי הדיוט”) נמסרו לנו בשפת ארמית.

ובכן אנחנו רואים כי הלשון הארמית גרשה מפניה את לה“ק עוד בראשית ימי הבית השני, והמיתה המוחלטת של לה”ק באה בימי ממשלת מלכי סוריה (קודם להחשמונאים). אפס כי גם אחרי אשר חדלה שפ“ע להיות שפת המדינה, לשון החיים האזרחיים, עוד החזיקה מעמד בבתי הכנסת ובבתי המדרשות. התפלות, אשר רובן נתקנו בימי הבית, עודן טבועות בחותם עברי, אם כי כבר נִכֶרֶת בהן ההשפעה של הלשון הארמית. אך ביחוד טפחו וכלכלו את לה”ק בבתי המדרשות. החכמים והמלומדים, היושבים בארץ ישראל, דִברו עברית בינם לבין עצמם ובהורותם את חוקי הדת לתלמידיהם בבית המדרש. ולא רק בימי הבית, כי גם דורות אחדים אחר החרבן היתה השפה העברית שפת החכמים ותלמידיהם, לא רק בכתב כי גם בדִבור. הדבור העברי נקדש ונערץ בעיני חכמי ישראל גם בדורות המאוחרים; והתנא ר׳ מאיר (במאה השניה אחרי החורבן) אמר: “כל מי שקבוע בארץ ישראל ומדבר בלה"ק מובטח לו שהוא בן עולם הבא”⁸. שפת העם, הלשון הארמית, נקראה בפי החכמים בבוז “לשון הדיוט”⁹, ור׳ יהודה הנשיא (מסדר המשנה) קרא בקצף: “בארץ ישראל לשון סורסי (סורית) למה? או לשון קדש או לשון יוני¹⁰ ! - אפס כי הלשון העברית שהיתה מדוברת בפי החכמים, לא היתה גם היא שפת כתבי הקודש, כי כבר התערבה בלשונות ארמית, סורית, פרסית, יונית, רומית וכו', וגם סגנונה דומה רק במקצת לסגנון העברי האמתי, כאשר נראה להלן בדברנו על ה”משנה".

 

ב    🔗

המליצה העברית אחרי גלות בבל. — תהלים. — קדמות “שיר השירים”. — משלים, — בן־סירא. — עזרא, נחמיה ודברי הימים. — מגלת אסתר. — דניאל. — קהלת.

הנה תארנו בקצרה את גורל הלשון העברית, בימי הבית השני, בתור שפת מדוברת. עתה הננו לשים עין על גורלה בימים ההם בתור שפה ספרותית, כלומר על המליצה והשירה העברית.

תור הזהב של השירה העברית הגיע לקצו בגלות בבל, ולמן העת ההיא יָחֵל תור הכסף שלה אשר נמשך עד כמאתים שנה לפני חרבן הבית השני, כלומר עד פרק הזמן אשר בו חדלה שפ“ע להיות שפה מדוברת, שפת העם. - אחרי גלות בבל פָסקה הנבואה מישראל, ויחד עם הנביא האחרון (מלאכי, בימי עזרא) פסקה המליצה הנשגבה והמהודרת של לה”ק. אמנם משוררים וסופרים רבים קמו בישראל בדורות הראשונים של הבית השני, אבל שיריהם ומליצותיהם חסרים אותו היופי הנשגב, אותן התמונות הנעלות בשיא דמיונן, אותו הזווג של רוך ועוז, של נועם ונשגב; בקצרה כל אותה הפואיזיה האמתית אשר בספרי הנביאים מימי הבית הראשון. ביחוד יִגָלה לעינינו ההבדל הגדול בין “תור הזהב” ובין “תור הכסף” בספר תהלים. בספר הזה נקבצו ובאו שירים ומזמורים מראשית התפתחות השירה העברית (בימי דוד) עד תקופת החשמונאים. וכל איש יחזה את ההבדל הגדול שבין השירים והמזמורים שלפני גלות בבל ובין אלה המאוחרים בזמן. הראשונים מצוינים בהוד שפתם, בסגנונם המלא עוז ויופי נעלה ובכח דמיונם הכביר (למשל מזמור י׳ח, כ“א, כ”ג, ל“ה, ל”ו, מ“ה, נ”ה, נ“ז, נ”ח, ס׳, ס“ג, ס”ה, ס“ח, ע”ב, צ“ו, ק”ד, קי“ד, קל”ט; — כל השירים האלה מצטיינים בסמנים המובהקים הנ"ל, ולכן אין ספק בעינינו כי חוברו קודם לגלות בבל). ואולם המזמורים שאחרי חורבן הבית הראשון שונים מהראשונים, גם בשפתם, גם בסננונם וגם בשירתם. המזמורים אשר בהם יקוננו המשוררים על חורבן הבית ועל צרות הגלות (ביחוד מזמורי אסף ואחדים משירי “בני קרח”) מצוינים אמנם גם הם, לא בהוד שפתם ולא בשיא דמיונם, כי אם בעוז הרגשתם ובחום השתפכות הנפש (בזה הם דומים לשירי ירמיהו), ואולם המזמורים שנכתבו בימי הבית השני (אשר ברובם נוסדו לשיר אותם בבהמ“ק ע”י הלוים בלוית כלי שיר) חסרים כמעט כל רגש שירה אמתית. המזמורים האלה המספרים כבוד אֵל והמהללים את התורה ואת הצדיקים והמגַנים את הרשעים, - מַלְאִים אותנו במליצתם היבֵשה, ברעיונותיהם הצנומים ובמבטאיהם החוזרים חלילה. המזמורים האלה (ביחוד אלה המיוסדים בסדר א׳׳ב, שזה סמן מובהק לאִחור זמנם) שוטפים בנחת כמי השלוח ההולכים לאט, בלי התרגשות חזקה ובלי התפעלות נלהבה; גם סלעי מגור של מבטאים קשים ושל מליצות רמות לא נפגוש במי מנוחות הללו - אבל שירה אין בהם, גם הרגשה עמוקה והשתפכות נפש חמה אין בהם (ראה למשל מזמור כ“ה, ל”ד - המיוחסים לדוד! — ומזמורי קי“א, קי”ב, ומה גם מזמור קי“ט! וגם רוב המזמורים אשר בראשם כתוב “הודו” ו”הללויה").

פה היה מקום להזכיר גם את “שיר השירים” אשר כמעט כל המבקרים החדשים מאַחרים זמן חבורו הרבה דורות אחרי גלות בבל. ואולם נודה ולא נבוש, כי למרות כל הראיות העצומות של מבקרי התנ“ך, לא יתננו לבבנו להוציא את השיר הנפלא הזה מידי משוררינו שלפני גלות בבל. לא נאבה להחליט כי המלך שלמה בכבודו ובעצמו הרה והגה את שיר האהבה הזה, אבל השֵכל מחייב כי רק בתור הזהב של הלשון ושל האומה, בעת שהלשון עמדה על מרום התפתחותה והאומה היתה שלֵוָה ומצליחה, - רק אז יכל משורר עברי להביע רנָנות כאלה להאהבה הטהורה בשוֹא רגשותיה. ואיך יעלה על הדעת כי בימי הבית השני, בימי הירידה של הלשון ושל האומה, בימים אשר כל הכחות הרוחניים של האומה הצטמצמו רק בשמירת התורה והמצוות ובמלחמות עם האויבים מבית ומחוץ, בימים אשר הצרות התכופות מצד זה והעסק ב”בנין הדת" מצד השני המיתו כמעט כל רגש של יופי ו“חצוניות” בלב היהודים, - כי בימים רעים כאלה יעיר משורר עברי את כנורו לָשיר ל“אהבה בתענוגים”! - לכן, למרות המלים והמבטאים ה“חשודים” שבשיר האהבה הזה, הננו נועזים להחליט כי זמן חִבורו מוקדם מאד, ואם שלמה בעצמו לא חִברו הנה משורר אחר בזמנו כתב אותו. כי רק בתקופה המאושרה של מלכות שלמה יכל שיר כזה להִוָלד.

אל הספרות המליצית יחשבו גם ה“משלים” (אמרי בינה, פתגמי מוסר), ובמקצוע זה עשו והצליחו סופרי ישראל גם בימי הבית השני. ה“משל” (בכל הוראותיו) היה מאז מעולם מקצוע אהוב וחביב למשוררי ישראל ולחכמי ישראל, כי העברי חבב תמיד את ההדור והשנינה; וגם הלשון העברית הנפלאה בקצורה המדויק, מסוגלת עד להפליא להביע אמרי בינה ומוסר בסגנון הראוי להם. - אין ספק כי משלים רבים שבס' “משלי שלמה” חוברו בימי הבית השני, וכן יש לשער כי בימים ההם חוברו גם ספרי משלים אחרים (משלי חיות ועופות, ופתגמי מוסר) אשר אָבדו ממנו ברבות הימים ואשר שרידיהם נמצא בתלמודים ובמדרשים¹¹, אבל ספר אחד יקר הערך במקצע זה הגיע לידינו מהזמן ההוא: זה ספר “משלי בן־סירא”. יהושע בן סירא בן אליעזר הכהן מירושלים חבר את משליו המהוללים בערך ר“ס שנה לפני חורבן הבית השני. הגוף העברי של ספרו היה מצוי בידי חכמי ישראל עוד באחרית תקופת הגאונים¹², אבל מאז והלאה נעלם מעינינו במשך אלף שנים ולא היו לנו אלא תרגומו בלשונות סורית, יונית ורומית; ורק זה מקרוב (בשנת תרנ"ז) מצאו חכמי בריטניה חלק גדול מהגוף העברי בארץ מצרים ויביאוהו אל הביבליותיקה באוכספורד. שפת משלי בן־סירא, כפי שאנחנו רואים עתה מתוך הגוף העברי, וכפי שידענו מקודם עפ”י הדוגמאות הרבות המובאות בהלמודים ובמדרשים¹³, היא לשון עברית צחה ויפה, וסגנונם דומה כמעט לסגנון “משלי שלמה”; ובנוגע לחדוד ולשנינה הם עולים לפעמים על “משלי שלמה” (לדוגמא נביא בזה את המשל הנזכר בשלשה מקומות בתלמוד בבלי: “כל ימי עני רעים; בן־סירא אומר: אף הלילות; בשפל גנים גנו ובמרום הרים כרמו: ממטר גנים לגנו, ומעפר כַרמו לכרמים”. משלים מחודדים כאלה לא נמצא ב“משלי שלמה”). רק זעיר שם זעיר שם נמצא במשליו מלה או מבטא שאין דוגמתם בספרי הקדש ושנמצאו רק בלשון המשנה (למשל הפעל “בגר”, השם “סובין” ועוד מעטים). אבל הן אפשר הדבר כי גם המלים האלה עבריות הן אלא שלא בא זכרן בתנ“ך (ובכלל מובן מאליו הוא כי ספרי הקדש אינם מכילים את כל שרשי לה”ק; והמון מלים, שמות ופעלים, שבמקרה לא נזכרו בתנ“ך, היו ידועים לסופרים העברים בימי בית שני, בהיות לה”ק שפה מדוברת, וגם לחכמי המשנה; לכן במצאנו בס' בן-סירא, או אפילו במשניות הקדומות, מלים שאינן בתנ"ך, איננו מחויבים כלל להניח כי מסתמא לוקחו מלשון ארמית, סורית ויתר לשונות שַם. אדרבא, מפני שהמלים האלה מצויות גם ביתר הלשונות השֵמיות, אות הוא כי עבריות טהורות הן, מאוצר השרשים העַתִּיק, כמו שגם רוב המלים הביבליות משותפות הן לכל הלשונות השמיות. ואולם יש מלים אשר הכרת פניהן תענה בהן כי נתחדשו בזמן מאוחר, כמנהג כל לשון חיה ומדוברת המחדשת מלים ומבטאים מעת לעת, וגם אותן נקבל באהבה כילדי העברים; מלבד אם הן לקוחות בפירוש מלשונות יון ורומי. ועיין עוד להלאה בענין זה.

הפרוזה העברית, המליצה הספורית, ירדה מאד עוד בראשית ימי הבית השני. עוד בספרי עזרא ונחמיה ודברי הימים נראה את ההבדל הגדול אשר ביניהם ובין ספרי שופטים, שמואל ומלכים. ספרי נביאים ראשונים כתובים בלשון מדויקת וצחה, בסגנון פשוט וקל המלא בכל זאת עוז ונועם גם יחד. ואולם הלשון והסגנון של עזרא ונחמיה אינם לא קלים ולא צחים, אין בהם כל חן ונועם, כל עוז והוד. לא על המלים והמבטאים החדשים שבספרים האלה¹⁴ אנחנו מצטערים; הלואי שמסרו לנו מלים ומבטאים חדשים כהנה וכהנה והעשירו את שפתנו העניה עושר רב. אבל צר לנו על הסגנון המבלבל אשר בספרים האלה, סגנון המעיד על בעליו כי כבר קשה להם להביע רעיונותיהם הפשוטים בשפה ברורה ומדויקה, בסגנון הגיוני. והספרים האלה הלא נכתבו קודם לזמנו של בן-סירא, לא יאוחר משנת ש' ­קודם לחורבן השני. ומה שונה וגרוע הוא סגנונם מסגנון “מגלת אסתר” אשר זמן חִבורה איננו מוקדם גם הוא! מגלת אסתר כתובה בסננון פשוט מאד, בלי שום מליצה ויפוי, אבל מה קלה ומה צחה שפתה! הקורא ירוץ בה מבלי הִנָקש בשנונו אפילו במבטא אחד, תחת אשר בספרים הנ“ל נפגש כמעט בכל פסוק ופסוק “אבני נגף” החוסמות את דרך הקריאה. אמנם יש לשער כי לספרי עזרא, נחמיה ודה”י התגנבו המון שבושים וטעיות, וגם לקו בחסרונות רבים, באשמת המעתיקים (ועל חשבון המעתיקים היה צריך לזקוף גם את המון החטאים לחקות הדקדוק שבספרים האלה); תחת אשר מגלת אסתר נִצלה מהרעה הזאת, עקב הקדושה היתרה אשר העטו עליה, וביחוד בגלל אשר נעשה לחובה, עוד בימי הבית, לקרא אותה בקהל מדי שנה בשנה. אבל אין לכחד כי בשלשה הספרים הנ"ל יש המון פסוקים אשר “עומק לשונם” ובלבול סגנונם אי אפשר לָגול על ראשי המעתיקים, כי אם על ראשי המחברים בעצמם, אשר כנראה לא דברו עוד עברית בעצמם ורק השתדלו לחקות את הסגנון הספורי שבנביאים הראשונים, בלי כשרון ויכלת…

גרוע הרבה מהם, הוא סגנון “דניאל” בחלקו העברי. הספר הזה (ביחוד חלקו העברי) נכתב כנראה בימי מלחמת החשמונאים עם הסורים היונים, בעת אשר כבר חדלה שפ"ע להיות שפה מדוברת, לכן גם לשונו גם סגנונו מקולקלים וגרועים מאד. ואמנם אין לכחד כי סגנונו בכלל הוא סגנון מליצי, והרבה תמונות שיריות נמצא במבטאיו (ביחוד בפרשה י"א); אבל מליצותיו מתנהגות בכבדות, בלי חן ונועם, וביחוד בלי צחות ודיוק (ואולם הספר הזה לקה בחסרונות ובשבושים מידי המעתיקים, שכם אחד על כל ספרי תנ"ך המאוחרים).

הס' “הפילוסופי” קהלת נכתב, כנראה, גם הוא בזמן מלכות יון, בעת אשר דעות חכמי יון מצאו מסלות גם באהלי יעקב. ואמנם לשון הספר הזה “עמוקה מאד”, כי לא הסתגלה עוד אז שפ“ע די הצורך למחקרים פילוסופים. גם ה”פתגמים" אשר בו נופלים הרבה, בנוגע למליצה צחה וסגנון מדויק, ממשלי שלמה. ובכ׳׳ז גדול מאד ערך הספר הזה, כי הוא הראשון אשר עסק ב“עניני מחקר” בשפ“ע, כי על כן נטל על מחברו לברוא בעצמו את המלים והמבטאים הנחוצים ל”מחקריו“, ו”בריאותיו" הן כרובן בריות נאות וברוח שפ"ע (למשל: יתרון, רעות-רוח, רעיון-רוח, רעיון לב, כשרון, כשרון המעשה, חוש (מי יחוש), ענין, הָלך־נפש, תקן, חֶשבון, יַלדות ושַחרות).

כנראה חוברו בפרק הזמן ההוא (ר"ל מראשית ימי בית שני עד ימי החשמונאים) עוד הרבה ספרים בשפ“ע, כאשר תוכיח אזהרת קהלת על “עשות ספרים הרבה”, וכאשר יוכיחו גם שמות הספרים הנזכרים ב”דברי הימים“. אבל הספרים האלה לא הגיעו לידינו, ועל זאת אנחנו מצטערים מאד. אמנם יש אומרים כי מכיון שאבדו הספרים האלה, אות הוא כי לא היו שוים לשמרם. אבל באמת טעות גדולה היא. אנחנו יודעים כי מסדרי התנ”ך (אנשי כנסת הגדולה), לא היו מבינים גדולים במקצוע הספרות היפה, ואצ“ל במקצוע הספרות המחקרית. האנשים הגדולים האלה העריכו את כל ספר רק לפי “חסידותו”, כי על כן בקשו לגנוז את “שיר השירים” ואת ס' קהלת. ולכן יש לשער כי הרבה ספרים טובים “נגנזו” ע”י המבקרים הקשים האלה…

 

ג    🔗

המשנה. — הרחבת שפת עבר. — מלים מחודשות. — סגנון לשון המשנה. — “מליצה” במשנה, — משלים ופתגמים.— השפעת סגנון המשנה על סופרי הדורות המאוחרים.

בימי החשמונאים חדלה שפ“ע להיות גם שפה ספרותית. הספרים שחוברו בימים ההם נכתבו מקצתם יונית¹⁵ ומקצתם ארמית, אבל לא עברית. ובכל זאת לא חדלה שפת עבר לחיות גם בימים ההם. קריאת התורה וההפטרה מדי שבת בשבתו בבתי הכנסת, שירי הלוים והתפלות בבית המקדש, בתי ספר ללִמוד התורה לילדים, - כל אלה חוברו יחדו להגן על שפ”ע לבל תִשָכח כָלה ולבל תמות מיתה מוחלטת. אך ביחוד עזרו בתי המדרש לשמירת הלשון ולארוכת ימיה. מימי החשמונאים והלאה הצטמצמו כל הפעולות הרוחניות של האומה הישראלית בבנין הדת, בקביעת החוקים והמשפטים הדתיים והאזרחיים הנוסדים על חוקי תורת משה. כל עסקם של חכמי ישראל היה, מן העת ההיא והלאה, אך “לדרוש” את התורה, אם להציא ממנה פסקי דינים (הלכה) או למען הורות את העם מוסר ומדות (אגדה, מדרש). לתכלית זו נוסדו אז “בתי מדרש” אשר בהם היתה התורה “נדרשת” עפ“י חוקי הגיון מיוחדים (“מדות”). ובבתי המדרש האלה חיתה שפת עבר מאות בשנים אחרי אשר חדלה להיות שפה מדוברת בפי כל העם. בבית המדרש הורו החכמים לתלמידיהם, וגם התוכחו איש את אחיו, לא בשפת העם (ארמית) כי אם בשפת עבר¹⁶, אם גם לא באותה השפה העברית הצחה שבה נכתבו ספרי הקודש (מפני הטעמים שיתבארו להלן). פרי עמל רוחם של מורי ההלכות נשאר לנו לזכרון בספר המשנה, ואף כי המשניות נסדרו כמאה וחמשים שנה אחרי חורבן בית שני (ע"י ר' יהודה הנשיא), אבל כרובן הן כבירות לימים מאד, וששה סדרי המשנה (המכילים ס“ג “מסכתות” בתקכ”ה “פרקים”) מקיפים פרק זמן ארוך מאד, כי ראשיתם בימי החשמונאים ואחריתם בימי ר' יהודה הנשיא; היינו תקופה של ארבע מאות שנה בערך. ואין כל ספק כי המסדר הנעלה מסר לנו את כל המשניות בלשונן ובסגנונן העקרי, כפי שיצאו מפי המורים הראשנים בבתי המדרש, כי “חייב אדם לאמר בלשון רבו”. לכן יקרה ונכבדה לנו “המשנה” גם בתור אוצר יקר לקורות הלשון העברית, כי ב”משנה" נראה את התפתחות הלשון העברית בפי החכמים שדברו בה, ומלבד זאת היא אוצרת בקרבה המון מלים ומבטאים מאוצר לשוננו העתיק, מהימים שהיתה שפה מדוברת בפי כל העם.

המשנה עוסקת כרובה בדברי הלכה, בפסקי דינים, בלי שום ויכוחים ופלפולים (רק במקומות מעטים תמסור לנו המשנה גם את הוכוחים והפלפולים שנאמרו בבהמד"ר בעת קביעת ההלכה). מובן מאליו הוא כי הלכות ופסקי דינים מחויבים להאמר בשפה ברורה, מדויקת ומובנת לכל, בלשון שאיננה נותנת שום מקום לטעות בפירוש המלין. לכן אעפ“י שאנחנו קוראים לשפת המשנה “שפת עבר”, בכ”ז אי אפשר לדרוש ממנה שתהיה טהורה כשפת ספרי הקדש. חכמי המשנה, בהקפידם על הדייקנות, הוכרחו להכניס בדבריהם המון מלים ומבטאים לא רק מלשונות ארמית וסורית, כי גם מלשונות יון ורומא וכו‘; אם מפני שלא מצאו בשפתם העברית אותם המושגים שנטל עליהם לקרוא בשם בדיוק, או מפני שהמלה העברית המסמנת את הדבר נותנת מקום לטעות, יען כי יש לה עוד הוראות שונות, - ולכן בחרו במלה ארמית או יונית וכו’ השגורה בפי כל העם, ואשר בה השתמשו רק לאותו המושג הנצרך. למשל, במשנה נמצא רק “קולמוס” (מלה יונית) ולא “עט”, יען כי “עט” רומז לעט ברזל ולא לקנה של סופרים. וגם כנראה לא השתמשו עוד כלל במלה העתיקה “עט” כמו שלא השתמשו עוד בכלי כתיבה זה. כן משתמשים במשנה במלה היונית “אזמל” להוראת סכין קטן, והמלה העברית “סַכּין” מסמנת במשנה רק סכין גדול לשחוט בו. תחת “מגן” תבוא במשנה תמיד “תריס” (מלה יונית), מפני שבמלת “מגן” יש עוד הוראות מופשטות, ועוד מלים ופעלים רבים כהנה. ואולם יש במשנה המון מלים, שמות ופעלים, מלשונות סוריה ויון וכו' (ר"ל מהלשון המדוברת בפי העם) גם במקום שלכאורה אין כל צרך בהם, במקום שאפשר לכאורה לסמן בדיוק גמור בשפ“ע את הדבר הנאמר, מבלי אשר נטעה בהוראתו. והמחזה הזר הזה מתבאר לפי דעתנו בטעמים שונים: א) מפני שהמלים העבריות ההן נשכחו כבר מלב התלמידים ומלב העם, עקב רוב ההרגל במלים נכריות המקבילות להן; ב) מפני שהמלה העברית מסַמנת את הדבר בכל צורותיו, תחת אשר המלה השגורה בפי העם מסמנת את הדבר רק בצורתו האחת, כפי שהיא נצרכה לפסק דין זה; ג) מפגי שברבות הימים, ע”י השִמוש בדִבור, נעקרו מלים עבריות רבות מהוראתן העקרית (הביבלית) ותנתן להן הוראות חדשות (וכזה יקרה בכל שפה חיה ומדוברת), ולצורך מושגן העקרי נכנסו ללשון החיים מלים אחרות, אם משפ“ע בעצמה או מלשונות ארמית, יונית וכו', והננו להביא דוגמאות אחדות מלשון המִשנה לקַיים את משפטנו זה. למשל, המלה העתיקה “דונג” לא תבא לעולם במשנה, ותחתיה באה המלה “שַעוה” (גם היא אמנם מלה שֵמית); תחת “פעמון” יֵאמר במשנה רק “זוג” (מלה פרסית בעקרה); ל”שודד" קוראים במשנה “לסטים” (לסטים, מלה יונית שממנה נעשה גם פעל “מלסטם את הבריות”); במקום “עִוֵּר” יאמר במשנה רק “סומא” (מלה סורית, וממנה נעשו גם פעלים¹⁷); המלים הביבליות “אֵזור”, “אבנט” לא נזכרו במשנה, ותחתיהן באות המלים “הֶמיין” (סורית), “זוֹן” (יונית ורומית Zona¹⁸): במקום “מֶשִי” יאמר במשנה רק “שִירא” (יונית); במקום “בדיל” - בַּעַץ (מלה שמית); המלה “טאטא” [בשם ופעל] לא תזכר במשנה, אבל במקומה משתמשים בפעל “כַּבֵּד” (“מכבדים את הבית”), שהיא אמנם מלה עברית בהוראה מליצית מושאלת; ל“מחוגה” קוראים במשנה רק “פרגל” (פרסית ויונית); הפעל “חַכֵּה” לא יזכר ולא יפקד במשנה, ותחתיו יבא “המתן” (זו מלה שבה מתרגמים התרגומים הארמים והסורים את הפעל “חכה” במקרא), וכהנה וכהנה. אות הוא כי המלים העבריות ההן גורשו משפת החיים ונשכחו מלב עוד בימים ששפ"ע היתה מדוברת כפי כל העם, ולכן היו למלים “עתיקות” שאי אפשר עוד להשתמש בהן אפילו בבית המדרש, במושב חכמים ומלומדים, ומה גם לצורך קביעת הלכות מדויקות. (בנוגע למלת “טאטא” מספר לנו התלמוד כי בדורו של ר׳ יהודה הנשיא “לא הוו ידעי רבנן מה הוא מטאטא” עד אשר נודע להם פתרון המלה מפי “אמתיה דבי רבי”! עיין במס' ראש השנה, דף כ“ו: ובמגלה י”ח.).

גם יש אשר המשנה משתמשת להוראת דבר אחד פעם במלה ביבלית ופעם במלה סורית או יונית וכו'. וזה רק מפני דייקנותם הנפלאה של חכמי המשנה: כי המלה הביבלית מסמנת את הדבר רק בצורתו הכללית, והמלה הנכריה מסמנת אותו הדבר בעצמו בצורה אחת ידועה, ולצורך הבדליהם הדקים מן הדקים הוכרחו חכמי המשנה לקרוא לדבר אחד בשמות שונים, לפי הפרט המיוחד ולפי הצורה המיוחדת של אותו הדבר. למשל, התנור נקרא במשנה בשמו העברי “תנור”, אבל יש במשנה גם “פורנה”, זו המלה הרומית Furnus שפתרונה תנור למאפה; ומסתמא כוונו החכמים במלה זו למין תנור מיוחד הידוע לבני דורם¹⁹. כן נמצא במשנה מלבד המלה הביבלית “עגָלה” גם את המלה הרומית “קָרון” (corrum) הרומזת בודאי למין עגלה מיוחדת. כן יש הבדל בשפת המשנה בין המלה העברית “מנעל” ובין “סנדל” היוני (לכן נאמר במשנה שקלים ג‘, נ’ “לא במנעל ולא בסנדל”). “סַל” הביבלי קטן מה“כַּלְכָּלה”²⁰, ושניהם נמצאים במשנה, ובלעדיהן יש במשנה השם היוני הרומי “קלתה” (קלתות) למין סל מיוחד. כן נקרא המעבד עורות, בשפת המשנה, פעם בשם יוני (“בורסי”) ופעם במלה עברית מחודשה,עבדן“, ויש הבדל דק ביניהם. כן יש הבדל במשנה בין “פטיש”²¹ ובין ה”קורנס" (סורית) הקטן ממנו, ויש עוד הרבה מיני פטישים במשנה בשמות שונים ביבליים ועברית מחודשת. כן משתמשת המשנה פעם במלה היונית “בסיס” ופעם במלה הביבלית “כַּן”, ובודאי יש הבדל דק ביניהם. והוא הדין למלות “לזבז” (יונית) ושָפָה (מסגרת), ששתיהן נמצאות במשנה. דוגמאות כאלה, המעידות על הדייקנות הנפלאה של לשון המשנה, נוכל להביא למאות (ועוד נִגַע בענין זה בדברנו על המלים ה“מחודשות” שבמשניות). אבל על עוד דבר אחד נעיר בזה. בשפת המשנה נמצא מלבד המלה הביבלית “כסף” גם “ממון”, “מעות” “דמים” (מלים שֵמיות, ואולי מקורן עִברית טהורה); ובכ“ז יש הבדל בין ארבעה השמות ה”נרדפים" האלה: “כסף” מורה במשנה רק על מטבעות של כסף; “מעות” - נאמר על כל מיני מטבעות (ובפרט נקרא בשם “מעה” מטבע קטנה מאד); “ממון”²² - פירושו הון ורכוש בכלל; ואולם “דמים” פירושו במשנה רק מחיר ושווי של דבר²³ (וגם יונתן מתרגם תמיד את המלה “מחיר” במקרא – “דמים”. ואולם המשנה איננה משתמשת בשום מקום במלת “מחיר”, כי אם רק בהזכירה “מחיר־כלב” האמור בתורה). וכל הבקי במשניות יוָכח כי חכמי המשנה אינם מחליפים לעולם את ארבעה המושגים הנ"ל (וגם בתלמוד נמצא בלבול המושגים האלה רק במקומות אחדים)²⁴.

חזיון נפלא (אבל טבעי ומחויב) בקורות הלשון העברית תַראֵנו שפת המשנה בשנוי המוחלט של הוראות מלות ביבליות רבות. בכל הלשונות שבעולם יִקרה, כי במשך הזמן שהן מדוברות בפי העם, פושטות מלים רבות את הוראתן הראשונה והן לובשות הוראות חדשות המשכיחות לגמרי את הוראתן הישנה, וממילא נבראות מלים חדשות לצורך אותם המושגים שנִטלו מהמלים העתיקות. וכחזיון הזה תַראנו גם המשנה בנוגע להתפתחות שפ“ע במשך הדורות שהיתה שפה מדוברת. ביחוד נפלאות הן קורות שלשת הפעלים “קנֹה” “לָקֹח” “נטֹל”: “קנֹה” בלשון המשנה יֵאמר רק על הזכות היוּרִידית שיש לו לאדם באיזה דבר, מפני שרכש לו את הדבר בדרך דתי ידוע; כגון בחזָקה, במשיכה, בחליפין וכו', אבל הקנין הפשוט, הקנין במחיר, בדמים איננו נכלל כלל כהוראת “קנֹה” בבואה כמשנה²⁵. ולהוראת הקנין במחיר בפשיטות משתמשת המשנה רק בהפעל “לקֹח”: ואולם בהוראתו הביבלית, בהוראת תפיסה ולקיחה, לא יבא הפעל “לקח” במשנה, ולהוראה זו (לקיחה בפשיטות) משתמשת המשנה רק בפעל “נטֹל”, אשר במקרא אין לו כלל הוראה זו. ובכן אנחנו רואים כי שלש מלים ביבליות, מפורסמות ורגילות מאד, שִנו לגמרי את הוראתן העקרית בפי חכמי המשנה! ואמנם קשה לברר, אם השנוי הזה נעשה בשוק החיים, בפי העם, בעת שהלשון היתה מדוברת, - או שהשנוי הזה נעשה בבית המדרש, בפי חכמי המשנה, אחרי מות הלשון בקרב העם. איך שיהיה, נפלא הוא דבר השנוי הזה, העתקת המושגים ממלה למלה בשלשת הפעלים הנ”ל. וזהו מה שאמרו בתלמוד: לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד! כלומר: הוראת המלה הביבלית במשנה שונה לפעמים לגמרה מהוראתה בתנ"ך. והמון דוגמאות נמצא במשנה, בענין שנוי ההוראות. למשל: במקום “חֶרֶב” בהוראתה הידועה, תבא במשנה תמיד המלה השֵמית “סיף”, ואולם המלה “חרב” נזכרת במשנה רק פעמים אחדות, ושם יש לה הוראה אחרת מהוראתה במקרא (מין סכין וגם עץ המחרישה בתבנית חרב) (עי' למשל במס' כלים פ' כ"א משנה ב‘; שביעית ח’, ו.). או למשל המלה “סופר”; עיקר הוראת המלה הזאת במקרא הוא איש הכותב על לוח (שרייבער), ואולם במשנה לא תבוא מלה זו בהוראתה העקרית כי אם בהוראותיה האחרות (מלומד וכו'). ולהוראת “שרייבער” משתמשת המשנה במלה הרומית “לבלר” (ואולי זהו גם מפני הדייקנות הגדולה, כדי שלא לטעות בהוראת “סופר” שיש לו פתרונים שונים). במלה הביבלית “בצק” משתמשת המשנה להוראת חתיכה של עיסה, ולהוראת “בצק” יאמר במשנה “עִסָּה”, שגם היא מלה עברית מהשרש “עסס” (ראה למשל במשנה טהרות, ג, ח: “תינוק שנמצא בצד העִסה, והבצק בידו”). - ועוד רבות כאלה.

כן נראה מלים ביבליות רבות שבמשך הזמן הצטמצמו ונגבלו הוראותיהן הראשונות, ותחת אשר בתנ“ך יש למלה ידועה הוראות אחדות (קרובות או רחוקות מעט זו מזו), הנה במשנה תבא המלה ההיא רק בהוראה אחת (עפ"י רוב בהוראתה העקרית), וליתר הוראותיה משתמשים במלים אחרות, וזהו ג”כ מאהבתם את הדייקנות המדוקדקת. למשל הפעל “שַלֵם” יורה, במקרא גם על תשלומי נזק וגם על פריעת חוב (“לוה רשע ולא ישלם”), ואולם במשנה הוראתו רק תשלומי נזק (או קנס), כי כן הוראתו העקרית “מַלֵא חסרון או השלים נזק”. אבל לענין השבת חוב (וגם לענין נקמה) משתמשת המשנה רק בהפעל הסורי “פָרֹע”²⁶ (וכנראה גם היא מלה עברית, כי הוראת "פרֹע׳׳ במקרא הוא “הרס, הָפֵר” ותהיה הכונה “הָפר ובַטל את את החוב”) ועוד רבות כאלה. כן נראה את דיקנותם ואת עשׁר לשונם בהשתמשם בפעלים שונים לפעולה אחת לפי הדבר אשר בו חלה הפעולה. למשל, ללקיטת פרי מעצי פרי שונים יאמר במשנה: “אָרֹה” (לתאנים), “בָצֹר” (ענבים), “גָדֹר” או “גָדֹד” (תמרים), “מָסֹק” (זיתים). ודייקנותם הגדולה בקריאת שֵם למלאכות הקרובות בענין זו לזו, יראה הקורא במס‘, שבת - וכן יראה הקורא במס’ כלים (ובסדר טהרות בכלל) את הבדליהם הדקים בקריאת שֵם לכלים וחפצים.

ולעומת זאת תַראֵנו המשנה את ההרחבות הרבות שנעשו בלשון העברית (הביבלית) במשך הדורות שאחרי גלות בבל. ההרחבות הן כמשפט כל ההרחבות בלשונות חיות ומרובדות: אם ע“י תוספת מושגים חדשים למלים עתיקות, אם ע”י יצירת מלים חדשות מהמלים העתיקות (ע“י חלוף האותיות או ע”י שנוי האותיות) אם ע“י בנין שמות מפעלים ופעלים משמות, או ע”י דרכים אחרים. רוב ההרחבות האלה נעשו כנראה בידי העם בעצמו, בהיות שפ“ע לשון מדוברת: ורק מקצתן נעשו בבית המדרש, ע”י החכמים, אשר ע"י דייקנותם ודקדוקיהם בכל פרטי הדברים הוכרחו לעשות את ההרחבות ההן.- ויען כי “ההרחבות” האלה הן מקצוע נכבד מאד בקורות הלשון העברית, וגם הן יכלות להיות סימן לדורות (להרחבת הלשון בזמן הזה), לכן נרַבה להביא דוגמאות מהן.

אל התרחבות שנולדו בודאי בבית המדרש נחשוב ביחוד את מלות-ההגיון (“מדות” שהתורה נדרשת בהן) אשר כמעט כלן נגזרו ממלים ביבליות. למשל: גזרה שוה, בנין אב, כלל ופרט, קל וחומר, הֶקֵש, וכו'. כן נודף ריח בהמד“ר (ר"ל ריח תורת וידיעת הלשון) מההרחבות: מַסֹּרֶת, הלכה, הגדה, תַּקָנָה, מַחלוקת ועוד המון מלים מסוג זה. כן גם כל הכנוים המלאכותיים למעשי בית דין (למשל: “אגרת בקורת”, זו הכרזה שמכריזים ב"ד על שדה העומד להמכר בהתחרות) כלם נולדו ראשונה בכית המדרש, ואח”כ היו כמובן לקנין לשון העם.

הנה התאמצנו להוכיח כי לשון המשנה, בדרך כלל, עברית טהורה היא, וכי חכמי המשנה השתדלו להרחיב ולהעשיר את לשוננו כחוקות השפה וברוח עברי אמתי. אבל בנרגע לסגנון המשנה, עלינו להודות כי רחוק הוא מאד מאד מהסגנון העברי האמתי. סגנון המשנה הוא פשוט, קצר ומדויק, אבל גם יבש עד מאד, ואין בו כל לחלוחית של מליצה. אמנם מובן מאליו הוא כי פסקי הלכות אינם יכולים להאמר בשפה נמלצת ובשפעת תמונות ודמיונות או בכפל הלשון בשמות נרדפים ובמשפטים מקבילים, כדרכי המליצה העברית בתנ“ך. אבל גם הסגנון הפשוט של הפרוזה העברית נעלה מאד מסגנון המשנה; וכמעט שאין כל דמיון אף בין הסגנון ה”דיני" שבפרשת משפטים ובין הסגנון הדיני שבמשנה בסדר נזיקין, אעפ“י ששניהם עוסקים באותם הענינים בעצמם. הנה, למשל, הפסוק “כי יגנוב איש שור או שה וטבָחו או מכָרו, חמשה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה”. בפסוק הזה אין כל מליצה, אין כל מלה יתרה, וההלכה ברורה ומדויקת בתכלית הדיוק - ובכ”ז כל רואהו יַכירו כי נכתב בימי קדם, בימי הפרחת הלשון. ואולם במשנה אין זֵכר אפילו לסגנון פשוט כזה. המבטא “כי יגנוב” היה נחשב כבר “כמליצה” בעיני חכמי המשנה ובשום אופן לא היו משתמשים בו. כי חכמי המשנה סִמנו את הזמנים בדיוק, ועבר או עתיד במקום בינוני וכל יתר חלופי הזמנים הנמצאים במקרא גם בפרוזה - אין להם מקום במשנה, כמו שלא היה בודאי מקום לחלופים “מליציים” כאלה גם בפי העם בדברו עברית. כמו כן אין המשנה משתמשת לעולם בוי“ו המהפך וביתר דרכי הלשון המיוחדים לסננון הביבלי; וגם זה מאהבת הדיוק ומיראתם פן יתנו מקום לטעות ע”י השמוש המליצי הזה. ואין ספק כי גם העם בדַברו עברית בראשית ימי הבית השני, כבר חדל להשתמש בוי"ו המהפך וכדומה מחוקי הסטיליסטיקה העברית.

סגנון המשנה, גם במשניות העתיקות אשר מוצאן מימי ה“סופרים” או אנשי כנסת הגדולה, מוכיח למדי כי הוא קבל השפעה עצומה מהסגנון הארמי והסורי. הסגנון הארמי־הסורי גרש את הסגנון העברי העתיק משוק החיים, גם בעת אשר העם דברו עוד בלשון עברית. זאת יראה כל איש בקראו משנה אחת באיזה “סדר” שיחפוץ. וגם בזה צדקו חכמי התלמוד באמרם “לשון חכמים לחוד ולשון תורה לחוד”. אלא שלפי דעתנו לא רק “לשון חכמים” (ר"ל סגנון המשנה) כי גם סגנון הלשון העברית של כל העם לא היה דומה עוד בימי בית שני לסגנון הביבלי, ואפילו לסגנונו הפרוזי.

נפלא הוא סגנון המשנה בקצורו המדויק. ביחוד מצוינות בקצורן ההלכות הפסוקות שבמשניות העתיקות, רובן בסדר נזיקין. למשל “כל שֶחַבתי בשמירתו הִכְשַרְתִי את נזקו” (בבא קמא, א, ב); “המוציא מחברו עליו הָרְאָיָה” (במקומות רבים במשנה); “כל הגזלנים משלמים בשעת הגזלה” (בבא קמא, ט, א); “אִם השֶבַח יתר על היציאה וכו'” (שם, ד); אבֵדָתו ואבדת אביו

• שלו קודמת" (בבא מציעא, ב, יא); “הזהב קונה את הכסף וכו'” (שם, ד, א); “אין פוסקים על הפירות עד שיֵצא השַעַר” (שם, ה, ז),כל המשַנה ידו על התחתונה" (שם, ו, ב); כל שֶיֵחָלק ושמו עליו - חולקים" (בבא בתרא, סוף פרק א'); “כל חזקה שאין עמה טענה - אינה חזקה” (שם, ג, ג); “לא ראינו אינה ראָיה” (במקומות רבים) וכדומה²⁷. סגנון קצר ופִתגמי כזה משותף אמנם לכל החוקים העתיקים בכל אומה ולשון (וביחוד לחוקי הרומאים הקדמונים); ואולם ל“סופרים” ולחכמי המשנה היתה סבה מכרחת לָבֹר לצרכם סגנון קצר כזה: כי כידוע היו שונים ומלמדים לתלמדיהם את ההלכות על פה, ועד ימי ר' יהודה הנשיא לא נכתבו ההלכות על ספר, לכן התאמצו המורים לדבר בלשון קצרה, בסננון פתגמים, למען יקל לתלמידיהם לקבוע את ההלכות בזכרונם. ורק הודות לסגנון הקצר והנפלא הזה נשמרו ההלכות היותר קדומות שנות מאות בצביונן וצורתן הראשונה.

ובכל זאת יש במשנה גם זכר ל“מליצה”. במשניות עתיקות אחדות נמצא מאמרים שלמים הלקוחים מלשון המקרא, וכמעט שיעלה על דעתנו כי המשניות ההן נכתבו בידי אחד הסופרים ה“מליצים” בדורנו, המתאמצים לכתוב בשברי פסוקים. למשל, במס' פאה (ב, ב) נמצא שבר ­פסוק כזה “וכל ההרים אשר במעדר יעדרון”; במס' שביעית (ג, ח) “אין בונים מדרגות על פי הגאיות; במס' סוכה (ה, ד) “והלוים בכנורות ובנבלים ובמצלתַיִם וחצוצרות וככלי שיר בלא מספר”; במס' בבא בתרא (א, ח) “כופים אותו לבנות לעיר חומה דלתים ובריח”; בסנהדרין (ט, ה) “ומאכילים אותו לחם צר ומים לחץ”. - כן נמצא במשנה גם “מליצות” במובנן הנבחר: ר”ל לא שברי פסוקים כי אם אותות השתדלות לדבר בסגנון הביבלי, כמו “מה לנו ולצרה הזאת?!” (סנהדרין סוף פרק ד'); “אוי לרשע אוי לשכנו!” “אוי לי אם אומַר, אוי לי אם לא אומַר”! “אין מרַחמים בַדין”! (פתגמו של ר' עקיבה); והשבועה הידועה “המעון הזה”! (שבועה של חכמים קדמונים שקראו לעדותם את בית המקדש) ובנדרים (ט', יד) מסופר במשנה בלשון זו: “כשמת ר' ישמעאל היו בנות ישראל נושאות קינה ואומרות: בנות ישראל אֶל ר' ישמעאל בכֶינָה!” (בשביל שר' ישמעאל היה רגיל לצדד בזכותן, באמרו “בנות ישראל נָאות הן אבל עניותן מנוולתן”). ביחוד נמצא מבטאים מליציים כאלה במס' תמיד ומדות, שהן משניות עתיקות מאד המוסרות לנו את כל מנהגי בית המקדש (בתמיד, א, ג יסופר כי משמרות הכהנים בבהמ“ק כשהיו מחליפות זו את זו, היתה הראשונה אומרת לשניה: “שלום, הכל שלום!” וזה יזכירנו את המבטא הרגיל גם בפי אנשי הצבא בכל האומות,אַללעס וואָהל! " “! все благополучно”, וגם המבטא האנגלי "All right! ").

הנה אמרנו בי סגנון המשנה בכלל יבש מאד, כראוי לפסקי הלכות. אך בכ“ז נמצא במשנה לפעמים גם מבטאים מליציים אמִתים, ר”ל מבטאים שיש בהם תמונה שירית, דמיונית או חריפות וחדוד. מעין זה הם המבטאים “רַגְלַיִם לדבר”; “נסתַחפה שָׂדְךָ!” (במובן “מזלך גרם”); “כרֵסָה בין שִנֶיה” (על אשה מעוברת); “גנֹב את העין” (מענין הונאה); “אחוז את העינים” (בענין מעשה תעתועים של,מאַגיקער"); “לא מִפיה אנו חיים!” “הַלעיטֵהו לרשע וימותו!” (מעשר שני, ה׳); “נהוג כשורה”; והמבטא הרגיל “מי יגלה עפר מעיניך. ר' פלוני!” “תחלת נפילה ניסה!” (נזכר במשנה בסנהדרין, וכנראה היה משל בפי כל); המבטא “יזונו עיניהם” (ר“ל יתנו מזון לעיניהם במראה יפה. והמבטא המליצי הזה עבר אח”כ אל משוררינו הספרדים, והם הרבו להשתמש בו); “הקדיח תבשילו” (בענין מעשים מכוערים); “פשט את הרֶגֶל” (מענין בַנקרוט); “הניח מעותיו על קרן הצבי” (ר"ל בדבר שיש בו סכנה. וכנראה לוקח המבטא הזה מלשון העם. והטורקים אומרים בענין כזה “הניח מעותיו על גב החתול”); ולסוג זה יש לחשוב גם את הקריאה הטרַגיקומית של ר' טרפון: "הלכה חמורך, טרפון! ²⁸ "

כל מיני המליצות האלה נמצאים בחלק ההלכה של המשנה. אך עוד יותר גדול מספר המליצות בחלק האגדה של המשנה, כמו למשל בפרקי אבות האוצרים משלים ופתגמים מחוכמים הנאמרים בשפה קצרה, נמלצה, כמעט בסגנון הביבלי (ואולם יש בפרקי אבות פתגמים רבים שמוצָאם ממשלי בן-סירא; כמו: “שוב יום אחד לפני מיתתך”; “אַל תהי בָז לכל דבר”; “מאד מאד הֱוֵה שפל רוח שֶתִּקות אנוש רִמָה”, ועוד. ורק מפני שחכמים אחדים היו רגילים בפתגמים האלה, לכן נאמרו הפתגמים על שמָם. כי על כן נמצא בפרקי אבות גם מקרא שלם: “בנפול אויבך אל תשמח וגו'”, המיוחס לשמואל הקטן, יען כי הפסוק הזה היה שגור ורגיל תמיד בפיו.

ואולם בכלל עלינו לִשנות עוד הפעם, כי סגנון המשנה קרוב יותר לסגנון ארמי־סורי מלסגנון המקרא או, כנכון יותר: למשנה יש סגנון מיוחד, זה “לשון חכמים”. גם רוב מלות השמוש הנחוצות באות במשנה רק בצורה סורית או בתמונה חדשה לגמרה. למשל, “שמא” (אולי); “אִלו, אלמלי. אלמלא” (לוּ, לולא); “לפיכך” - לפי ככה (במקום “לכן”); “כָך” – ככה (במקום “כן”); “הרי” (הִנה),- “בין-בין” להוראת אם כה ואם כה; “אף על פי” (אף כי, גם אם); “אף על פי כן” (בכל זאת); “אֶלָא” - אם לא (במקום “רק”); וכן גם סגנון ה“קל וחומר”: וּמָה אִם - אינו דין?!" או “על אחת כמה וכמה” (ובמקרא יֵאמר ה“קל וחומר” בסגנון כזה: “הֵן כסף - ואיך וגו'?!” או “הן שמים - ואף כי?!”); או המבטא “תלמוד לומר”: ועוד מבטאים לעשרות שאי אפשר לפָרטם בזה. - כן נמצא במשנה (וגם בתפִלות קדמוניות) את הבנינים הארמיים הסורים “שַפעל” ו“נתפעל”, וסמני הרבוי “־ין” במקום “־ים”, ועוד כאלה. המשנה מצטיינת נם בחִבור מלים אחדות למלה אחת. חבורים כאלה נמצאים גם בתנ“ך; כמו “פלמוני” - פלוני אלמוני; “לולא” – לוּ לא; “מַזֶה” - מה זה; “איפה” – אַי פה; וביחוד נמצא חבורים כאלה בשמות פרטיים, כי כמעט כל השמות הפרטיים שבתנ”ך הורכבו משתי מלות. והמשנה הרחיבה את המנהג הזה ביחוד במלות השמוש (למשל, “אפילו” - אף אִלו" “כלום” - כל מאומה; “מִנַיִן” - מן אַיִן; “כֵיצַד” - כאיזה צד, ר"ל איך, איככה; ועוד רבות כאלה), ולפעמים הרכיבה גם פעל עם שם הגוף (למשל “שומעני”, “חוששני” - שומע אני, חושש אני; וכדומה). והתלמודים, הבבלי והירושלמי, השתמשו אח"כ במנהג זה ביד רחבה. וכנראה נעשה המנהג הזה בפי העם, בעת שהלשון העברית היתה שפה מדוברת.

סגנון המשנה נפלא בקצורו ובדייקנותו, ולכן נוח הוא ללשון הדבור ולשפה ספרותית - יותר מסגנון המקרא. כי סגנון המשנה הוא סגנון טבעי, מלא חיים ופשטות, תחת אשר סגנון המקרא הוא נמלץ גם בפרוזתו, וממילא איננו טבעי. לכן השפיע סגנון המשנה השפעה עצומה על הסופרים העברים בכל הדורות; וגם הסופרים שהתאמצו ושמתאמצים גם בימינו להנהיג בספרותנו את הסגנון המליצי של ספרי הקדש, לא יכלו ואינם יכלים להפקיע את עצמם מהשפעת סגנון המשנה, ובעל כרחם הם כותבים עפ"י רוב את פרוזתם הפשוטה בסגנון המשנה. וגם בשירים או בענינים שיריים של סופרינו הקדמונים והאחרונים נמצא עקבות סגנון המשנה.

 

ד    🔗

ספרי אגדה. — פרקי אבות. — בטול ה“חצוניות”. — תלמוד בבלי וירושלמי. — “מליצה” בתלמוד. — שיחות חולין. — משלים ופתגמים.

הארכנו מאד לדבר על אדות לשון המשנה וסגנונה, יען כי המשנה היא ראי מוצק להראותנו את המעבר מלשון התנ“ך ל”שפת עבר החדשה“, וכל ספרי ההלכה והאגדה שנכתבו אחרי, סמוך או מופלג, לחתימת המשנה, מוטבעים במטבע של סגנון המשנה, ואינם שונים ממנה אלא לרעה ולא לטובה. ה”תוספתא“, ה”מכילתא“, “ספרא וספרי” וה”ברייתות" שבשני התלמודים, אוצרים בקרבם המון הלכות ואגדות מדורות הקדמונים בלשונן ובסגנונן העתיק, — אבל זמן סדורם וצאתם לאור מאוחר לזמן חתימת המשנה; לכן אחרי אשר תארנו את “חצוניות” המשנה, אין לנו כל צורך עוד להטפל בחצוניות הספרים האלה. המאמרים העתיקים שבספרים האלה מובאים בלשונם וסגנונם, שהם לשון המשנה וסגנונה; והמאמרים המאוחרים נאמרים בלשון ארמית וסורית — ובאלה אין עסקנו ב“מבוא” זה, שהוא רק השקפה על קורות הלשון העברית והמליצה העברית.

אוצר יקר ונכבד לקורות הלשון והמליצה העברית — הוא חלק האגדה שבכל הספרים הנ“ל. המדרשים והאגדות גדולים בכמותם וגם באיכותם מחלק ההלכה ש”בתורה שבעל פה“. רוב מדרשי-אגדה שבמשניות, בתוספתא, מכילתא, ספרא וספרי וכו', מוצאם מימי קדם, מהדורות הראשונים שלפני חרבן בית שני; וגם ספרי המדרשים (“מדרש רבה”, “פסיקתא”, “תנחומא” וכל המדרשים על תנ"ך, וגם המסכתות הקטנות “אבות דרבי נתן”, מס' דרך ארץ רבא וזוטא, וגם הס' “סדר עולם” המיוחס להתנא ר' יוסי, וכהנה וכהנה) אעפ”י שכרובם נסדרו ויצאו לאור בזמן מאוחר, דורות רבים אחרי המשנה (וגם אחרי חתימת התלמוד), בכ“ז נמצאים בהן המון מאמרים מדורות קדמונים, מימי הבית, שנמסרו לנו בלשונם ובסגנונם העתיק, בין שנקרא עליהם שֵם אומרם בין שלא נקרא עליהם כל שֵם. ההלכה עוסקת בפסקי דינים, ולכן סגנונה קצר, פשוט ויבש, בלי ריח מליצה. ואולם האגדה עוסקת בלמודי מוסר ומדות, באמונות ודעות, בדרישות וחקירות בדברי הימים, ובכל הענינים המרוממים את הרוח, המשביעים את הנפש והמעירים את הרגש, לכן מובן מאליו הוא כי סגנונה צריך להיות שונה מסגנון ההלכה. האגדות הן הן ה”דרשות׳׳ שהיו חכמי ישראל דורשים בבתי הכנסת, באזני כל העם, בשבתות ובמועדים ובכל שעת הכושר. מנהג הדרשות בבתי הכנסת הוא עתיק יומין מאד, ואין כל ספק כי עוד בראשית ימי הבית השני כבר היה למנהג קבוע. ה“דורשים” הראשונים היו מטיפים את לקחם בשפת עבר (ר"ל בלשון המשנה); אבל יען כי העם כבר החל לשכוח את השפה העברית, לכן היו ה“דורשים” מעמידים “מתורגמן” אשר תרגם לעם בשפת העם (ארמית־סורית) את דברי המטיף. ואולם רוב דברי אגדה של הקדמונים נמסרו לנו במדרשים הקדמונים בשפתם ובסגנונם, ורק במדרשים המאוחרים נמצא דברי אגדה בשם הקדמונים בלשון ארמית־סורית, ר"ל בהעתקת הדברים ללשון העם. וגם יש אשר מסדרי המדרשים המאוחרים תקנו את הסגנון העברי של האגדות העתיקות, וישימו בו תבלין מליצי מאוחר; באופן שהאגדות ההן לא באו אלינו בסגנון שיצא מפי הדובר, כי אם בסגנון הספרותי של הכותב.

רוב האגדות העתיקות נמסרו לנו במס' אבות, ושפתן היא שפ“ע החדשה המורחבת והכלולה במלים ארמיות, סוריות, יוניות וכו‘. ואולם סגנונן בכלל הוא סגנון מליצי (ר"ל סגנון המדבר בציורים ותמונות, במשלים ורמזים); כמו, למשל פתגמו של אנטיגנוס: אל תהיו כעבדים המשמשים וכו’, או זה של יוסי בן יועזר: הוה מתאבק בעפר רגליהם והוה שותה בצמא וכו‘, או זה של אבטליון: שמא תגלו למקום המים הרעים וכו’, או זה של ר' אליעזר: הוה מתחמם כנגד אורם של ת”ח והוה זהיר בנחלתם שלא תכוה וכו‘. ביחוד יפים הם הפתגמים הקצרים, המכילים רעיונות עמוקים במליצה קצרה ומדויקת; למשל, פתגמו של ר’ טרפון: היום קצר והמלאכה מרובה וכו‘, או זה של ר’ אלעזר איש ברתותא: תן לו (להקב"ה) משֶלו שאתה ושלך שלו, או מאמר בן עזאי: אל תהי בז לכל אדם וכו‘, או זה של ר’ מתיא בן חרש; הוה זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים, או מאמר רבי: אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו וכו‘. ביחוד נפלאים בקצורם ובעומק רעיונם פתגמי ר׳ עקיבה: הכל צפוי והרשות נתונה וכו’, הכל נתון בערבון וכו‘, החנות פתוחה והחנוני מקיף והפנקס פתוח וכו’. במליצות האלה אנחנו רואים את ההפך ממליצות התנ“ך: פה אין כפל הלשון בשמות נרדפים או בהקבלת המשפטים, גם דמיון פרא אין פה, כי אם תמונות פשוטות הלקוחות מהחיים הרגילים מצוירות בדיוק במלים מועטות בלי שם כפל ושפת יתר, אין מלה בלי רעיון, ובכ”ז הן מלאות פואיזיה אמתית והרגשות חמות מאד. והלואי שיהיו ה“מליצות” האלה למופת לכל הסופרים העברים, תחת לנוע על המליצות ה“עתיקות” שבתנ"ך ולהשתדל רק לכתוב בלשון המקרא…

ואולם צריך להודות כי לא כל האגדות הקודמות נאמרו בסגנון מליצי מדויק ובחצוניות יפה. עלינו להודות כי בעיני רוב חכמי ישראל בימי הבית השני לא נחשבה הקליפה למאומה. גם בעסקם בעניני אגדה, שהם כרובם ענינים שיריים, לא הקפידו על סגנון לשמם, על היופי החיצוני. האגדות מזמן הבית השני מלאות פואיזיה נשגבה וגם הרגשות רכות ונעימות, אבל קליפתן, סגנון לשונן, פשוטה והמונית עפ“י רוב, ואין בהן כל זכר לחוקי היופי והסטיליסטיקה. ביחוד נראה זאת באגדות שנאמרו, בתור “דרשות”, בבית הכנסת לפני כל העם. באגדות האלה יש רק דרשנות (ר“ל למוד חוק או דבר מוסר מפסוק שבתנ”ך), לפעמים מחודדת מאד, והסברת הענין ע”י משל המוני - אבל תמונות וציורים שיריים אין בהן. אין זאת כי אם זה היה אז לפי רוח העם וטעמו. אמנם “בטול החצוניות” והקליפה איננו מוטבע כלל ברוח העברי, כי הן שפת הנביאים היא שפה נבחרה ונמלצה עד מאד, אעפ“י שהנביאים דברו את דבריהם לכל המון ישראל. אבל כנראה יש סבות שונות אשר הסיחו את לב ישראל משמירת החצוניות ויפי הסגנון, באחרית ימי הבית השני. הסבה הראשית היא בודאי ערבובית הלשון: כי ע”י השמוש המעשי בלשונות נכריות (שגם הן היו לז׳רגון בפי חבריהן). הת“ז׳רגנה” הלשון העברית גם בפי המדברים והכותבים בה. גם חקות הדקדוק לא היו ידועות כעת ההיא; ובכן החלה שפת עבר ללבוש צורת ז׳רגון גמור “האומר שקר לחן והבל ליופי”, ז׳רגון שאי אפשר לו לשמור חוקי היופי והסטיליסטיקה. הסבה השנית היא - הצרות התכופות שהשיגו את ישראל מימי מלכי בית הורדוס מעת אשר תקעה החיה הטורפת, ממשלת רומא, את צפרניה בגוף האומה הישראלית. בעת הרעה ההיא לא יכלו בני ישראל להפנות לבם ליופי ולחצוניות, מקוצר רוח ומעבודה קשה; וגם לא היה להם אז פנאי לעסוק במלאכת מחשבת, בשירים ומליצות: כי האיש הנכון בכל רגע להיות טרף לשני ארי, הוא לא יכול להפנות לבו לעניני יופי. ואפשר הדבר כי בכונה, הזניחו חכמי ישראל את סגנון לשונם ויבעטו בחוקות האסתטיקא, כדי שלא ללכת “בחוקות הגוים” וביחוד בחוקות חכמי רומא ויון השנואים להם; וכשם שאסרו ללמוד את חכמת הגוים האלה כן נזהרו גם לבלתי נהוג סלסול בלשונם ובסגנונם - כי הסלסול הזה הוא מן הסמנים המובהקים שבספרות היונית והרומית. ויותר מכל הטעמים האלה נראה לנו כי עוד סבה אחרת הביאה אותם להזניח את הקליפה והחיצוניות: כי העסק אשר עסקו חכמי ישראל בעת ההיא, בתמידות, בקביעת הלכות ופסקי דינים, לִמד את לשונם לדבר ואת רוחם לחשוב רק בסגנון הפשוט והמדויק המסוגל לעניני הלכה, עד כי שכחו לגמרי את דרכי המליצה והשירה גם בעסקם בעניני אגדה, שהם בעצם ענינים שיריים. לכן גם הסגנון המליצי שבספרי הקדש (למשל: כפל הלשון בשמות נרדפים או במשפטים מקבילים) לא נחשב בעיניהם כלל ל“מליצה”, כי הם הסכינו ל“דייק” ולהוציא הלכות או רמזי מוסר מכל מלה ומלה וגם מכל אות ואות. ואמנם בדרך למוד כזה הפשיטו מספרי הקדש את מחלצות המליצה ואת כל יָפים השירי, ולא נשאר בהם בלתי אם הלכות ודינים, מוסר ומדות בלי כל כחל וסרק… ואחרי חרבן הבית אבד כָליל החוש המליצי ורנש יופי הלשון והסגנון. אז מתה שפת עבר מיתה מוחלטת. גם מבתי המדרש גורשה כָלה, והחכמים והמורים, בין בבבל בין בארץ ישראל, השתמשו על פי רוב רק בלשונות ז׳רגוניות. התלמוד הבבלי כתוב רובו בז׳רגון ארמי, והתלמוד הירושלמי — בז׳רגון סורי. לשון שני התלמודים בלולה ומקולקלת מאד (ביחוד לשון ה“ירושלמי”), לשונם היא כעיר פרוצה, כלי כל חקות הדקדוק ובלי כל משפטי הסטיליסטיקה. וכלשונם כן גם סגנונם. הסגנון (או יותר נכון: חוסר כל סגנון) התלמודי הביא כליון חרוץ על הרגש המליצי והשירי, כמו שלשון התלמוד השביתה לגמרה את טהרת הלשון העברית.

רק בחלק האגדה שבשני התלמודים נמצא מאמרים בשפת עבר. אבל האגדות ה“עבריות” שבתלמודים גרועות הרבה בלשונן וסגנונן מהאגדות הקודמות הנ“ל, כמו שהן נופלות מהן גם בערך התוכן. אמנם צריך להודות, כי במקצוע האגדה יש יתרון לתלמוד הירושלמי מן הבבלי. אמוראי ארץ־ישראל היו אומנים גדולים במדרש אגדה, תחת אשר חבריהם בבבל היו “שרים המצוינים בהלכה”. האגדות שב”ירושלמי" מלאות רוך ונעימות, שירה והתרוממות הנפש (אף כי סגנונן פשוט מאד), ואולם אגדות ה“בבלי” צנומות ויבשות ומלאות רק פלפול ודקדוקים במלות ובאותיות, וגם זאת נראה כי האמוראים שבארץ ישראל אהבו לדבר עברית, וגם פלפולם בדבר הלכה ודבריהם בינם לבין עצמם או עם תלמידיהם היו בשפ"ע, ולפעמים גם במליצה מחודדת (באסמכתות יפות ומחודדות על לשון המקרא), תחת אשר האמוראים הבבליים השתמשו כמעט רק בהז׳רגון הארמי.

ואולם גם בדורות האמוראים נמצאו “מליצים” עברים. ביחוד נודע לתהלה במקצוע זה האמורא הסמוך לדור האחרון של התנאים, שמעון בר קפרא. ממנו נשאר לזכרון “חידה” מליצית (אשר פתרונה נעלם מאתנו), אשר זה לשונה: “מִשָׁמַיִם נשקפה הומיה בירכתי ביתה, מפַחדת כל בעלי כנפים, ראוה נערים ונחבאו וישישים קמו עמדו, הנָס יאמר הוֹ הוֹ, והנלכד נלכד בעונו” ²⁹ . (יש אומרים שהכונה על הנפש, ויש אומרים — על בת ר' יהודה הנשיא הגֵאָה, אשת בן-אלעשא; ויש אומרים — על רבי ונשיאותו הקשה).

במליצות עבריות השתמשו בעת ההיא גם ה“ספדנים” בנשאם קינה על מת נכבד. קינות אחדות (כמובן מ“ספדנים” ארצישראלים) נשארו לזכרון בשני התלמודים. למשל, הקינה על מות ר' זירא: “ארץ שנער הרתה וילדה, ארץ צבי גִדלה שעשועיה, “אוי נא לה” אמרה רקת,כי אבדה כלי חמדתה”³⁰; או: “אם בארזים נפלה שלהבת, מה יעשו אזובי קיר?! לויתן בחכה הועלה, מה יעשו דגי רקק!”³¹; או: “בכו לאבלים ולא לאבדה, שהיא למנוחה ואנו לאנחה”³² (עיין שם במס' מו"ק עוד הספדים רבים).

האמוראים בא“י לא רק שחבבו את הלשון העברית כי אם גם הבינו את המליצות שבספה”ק בבינה יתרה וידעו להשתמש בהן לצרך חדוד או התו בשיחותיהם עם תלמידיהם וחבריהם. במקומות רבים נמצא בשני התלמודים את המבטא: “קרא ר' פלוני על פלוני את הפסוק פלוני”; וב“קריאות” כאלה יש עפ“י רוב חדוד יפה. והננו להביא לדוגמא “קריאות” אחדות, המעידות על בעליהן מה מאד היו שגורים על פיהם מקראות התנ”ך וידעו להשתמש בהם כדבר בעתו. למשל, אחד מחבריו של שמואל (פנחס שמו), שלא הצטיין בפלפול, שאל אותו שאלה, שנִלאֶה שמואל למצוא לה תשובה, אז קרא עליו שמואל את המקרא: “פִּסְחים בָזזו בז³³! " מה יפה הארוניה בשִמוש הפסוק הזה! כן מחודדת היא הקריאה של ר' הושעיא על הקהלות הבונות להן בתי כנסיות נהדרים (“היכלות”) בעת שהן מזניחות את התורה והמצות, קרא עליהן: “וישכח ישראל את עושֵהו וַיִבן היכלות”³⁴. ואמורא אחר קרא על מנהיגי הקהלות המתמנים בכסף: “אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם³⁵ !” - או יש שהיו עונים דבר במקרא שלם מהתנ”ך הנאות לענינם. לדוגמא, ר' אבא אמר דבר הלכה בשם רב יהודה והיה ר' זעירא מסתכל בו בתמיה (כי הוא שמע זאת מרב יהודה באופן אחר), אז אמר לו ר' אבא: מה אתה מסתכל בי? “מה ידעת ולא נדע תבין ולא עמנו הוא”³⁶? או יש אשר השתמש בסגנון המקרא (לא בפסוק שלם) לצרך חדוד; למשל, ר' אבהו שלח את בנו מקסרי לטבריא ללמוד תורה, והנה נודע לו, כי הבן עוסק שם הרבה בגמילות חסדים (ר"ל בקבורת מתים); אז שלח ר' אבהו מכתב אל בנו לאמר: "המבלי אין קברים בקסרי שלחתיך לטבריא³⁷ ?)

יפות ומחודדות ומלאות שירה ומליצה הן הדרשות האגדיות שדרשו חכמי א“י במקראות מספה”ק, והנני להביא אחדות מהן לדוגמא. “סַכּוֹתה לראשי ביום נשק”, ביום שהקיץ נושק את החרף; דבר אחר: ביום ששני עולמות נושקים זה את זה, העולם הזה יוצא והעולם הבא נכנס (ר"ל יום המות)³⁸

• “נושא עון ופשע”, נושא עונות אין כתיב כאן אלא נושא עון; הקב"ה חוטף שטר אחד מן העבֵרות והזכיות מכריעות³⁹. — “באלהים אהלל דבר בה׳ אהלל דבר”, בין על מדת הדין (אלהים) בין על מדת הרחמים (ה׳) אהלל דבר⁴⁰. — “יד ליד לא ינקה רע”, זה שהוא עושה צדקה ומבקש לקבל שכָרה מיד, כאינש דאמר: הא שַקא והא סלעא והא סאתה קום כוֹל! ⁴¹ (כאדם האומר: הנה השק והנה השקל והנה הסאה, קום מֹד!) - ואולם גם דרשות המקראות לשם הלכה עולה לפעמים יפה מאד. למשל: לולב היבש פסול, משום “לא המתים יהללויה”⁴².

גם שיחות חולין של האמוראים בא"י, שנמסרו לנו בתלמוד ירושלמי, נאמרו לפעמים בסגנון עברי הגון, למשל: “פתַח פיך ויאירו דבריך!”⁴³ — “מי הוא זה שמראה עצמו באצבע”⁴⁴? (ר"ל שמבליט את חסידותו יותר מדי). - "והלא הכלבים אינם נקברים כן⁴⁵! — “אבנים שישבנו עליהן בנַערוּתֵנו עשו מלחמה בזִקנתנו”⁴⁶! (ר"ל אנחנו נִגָפים בהן בימי זִקנה). — “מי הוא זה שבא לרדותֵנו בתוך ביתנו?”⁴⁷ - “כל יָמֵינו היינו טועים בה (בהלכה) כמַקל הזה של סומא”⁴⁸ (שהוא מגַשש בו מבלי הדעת).

לפעמים נמצא בתלמוד ירושלמי גם דבר הלכה נאמר בסגנון מליצי. למשל, על ההלכה העתיקה "המחזיר חוב בשביעית (בשנת השמטה) אומר המלוה ללוה: “משמט אני”! על זה אמר רב הונא: [המלוה אומר זאת] “בשפה רפה, והימין פשוטה לקבל”⁴⁹ (ר"ל יד המלוה פשוטה לקבל החוב).

בשני התלמודים נאצרו המון משלים, פתגמים, אמרי בינה וכו' שנמסרו לנו בשפת עבר (מלבד הפתגמים הרבים, וביחוד משלי עם, שנמסרו בשפת העם, ר"ל בז׳רגון הארמי הסורי) אמנם לא כלם נולדו בימי האמוראים; ויש בהם כבירים לימים מאד, כאשר יעיד סגנונם העתיק ולשונם הצרופה; אבל יש בהם רבים שנקל להכירם כי צעירים לימים הם, גם אם לא נקרא עליהם בפירוש שם האמורא מחוללם ויוצרם. והנני להביא בזה דוגמאות מהמשלים והפתגמים וכו' המצוינים בסגנונם ושפתם או בחדודם ורעיונם.

אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי (בבלי, ברכות ס"א). —,אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר" (שם ל"ב). - “אין אדם נתפש על צערו” (ב“ב ט”ז. - "אַל יפתח אדם פיו לשָטן!' (ברכות י"ט). — "אם יאמר לך אדם יָגַעתי ולא מצאתי,—אל תאמין: לא יגעתי ומצאתי - אל תאמין! יגעתי ומצאתי - תאמין! " (מגלה ו׳). - “אשת כלי זיינה עליה” (מאמר האמורא ר' אידי; עבודה זרה כ"ה). - בשלשה דברים האדם ניכר: בכיסו, בכוסו ובכעסו, ויש אומרים אף בשחקו (יומא כ"ב). — "דַיָה לצרה כשעתה! " (ברכות ז.). — “האוכל בשוק דומה לכלב” (קדושין מ'). — “הדיוט קופץ בראש” (מגלה י"ב). — “הרבה למדתי מרבותי, ומחברי יותר, ומתלמידי יותר מכֻלם” (ותענית ו׳). — “השכם ואכול, בקיץ — מפני החַמה, ובחורף - מפני הצִנָה” (בבא קמא צ"ב בשם “רבנן”). - “חולה העומד מַחָלְיו חוזר לימי עלומיו” (ר“ל כחו חזק יותר מאשר היה קודם שנחלה. נדרים מ”א). - “חן מקום על יושביו, חן אשה על בעלה, חן מקח על מקחו” (ר“ל חן הקנין על קונהו. סוטה מ”ז). - “נכנם יין יצא סוד” (“יין” ו“סוד” שניהם עולים למספר שבעים. ערובין ס"ה. כמשל הזה יש גם בכל הלשונות העתיקות והחדשות, אבל צורתו בתלמוד עולה על כֻלם). - “כל הגדול מחברו, יצרו גדול ממנו” (סוכה נ"ב. וכזה יאמר גם נאֶטהע; “גראָסע מאֶננער האבען נראָסע ליירענשאַפטען”). - “כסף מטהר ממזרים” (קדושין פ'). — “לא המקום מכבד את האדם, אלא האדם מכבד את המקום” (תענית כ"א). - "לא כחל ולא שרק, ויעלת חן! " (סנהדרין י"ז, והוא פתגם עתיק שהיו מזמרים לפני הכַלה). - “מצא מין את מינו ונַעור” (ערובין ט. וזה כלל גדול בחכמת הכימיה). — “פִּרצה קוראה לגנב' (סוכה כ"ו. כנראה הוא פתגם עתיק, והוא יפה בסגנונו החריף מכל הפתגמים בלשונות אחרות שבענין זה). — “קנאת סופרים תרבה חכמה” (ב“ב כ”א. סגנונו יפה מאד, וכנראה עתיק הוא). - “תפשת מרובה לא תפשת, תפשת מועט — תפשת” (קדושין י"ט). “אשה גולם היא ואינה כורתת ברית אלא למי שעושה אותה כלי” (סנהדרין כ"ב). — “דברים שאדם עושה בילדותו משחירים פניו לעת זקנתו” (שבת קנ"ב). שם יש גם משל יפה על הזִקנה, והנני מוסר בזה כלשונו במדרש ויקרא רבה פי”ט, כי שם הלשון מדויקת יותר: “רחוקות נעשו קרובות (ר"ל העינים), קרובות נעשו רחוקות (האזנים), שתים נעשו שלש (שתי הרגלים עם המַטה), ומַטיל שלום בבית בטל” (האֲבִיונה). — “כל זמן שאדם חי יש לו תקוה, מת — אבדה תקותו” (ירושלמי ברכות, נ"ו). — “כגנתה כן גננה” (כגן כן הגנן שלה. שם סנהדרין, י' ומשלים כאלה יש רבים בתלמוד). — “התורה דומה לשני שבילים, אחד אור ואחד של שלג: הטה בזה — מת באור, הטה בזה — מת בשלג; מה יעשה? יהלך באמצע” ( שם חגיגה ז'. ונמצא גם בתוספתא שם פ"ב).

בשני התלמודים יש “הרחבות וחדושים” בלשון העברית, אבל לא רב מספרם וגם לא נכבדים הם בערכם כ“הרחבות” שבמשנה. כי כאמור, שפת התלמודים בכללה היא שפה בלולה, ארמית־סורית ועברית גם יחד.

 

ה    🔗

“תקופת הגאונים”. — “יוסיפון”. — הפיוטים הראשונים (עם דוגמאות). — הקליר וההולכים בעקבותיו. — רוח חדשה.

אחרי חתימת התלמוד גורשה שפת עבר כלה מבתי המדרש והישיבות. רבנן סבוראי והגאונים⁵⁰ כתבו את ספריהם (“שאלתות”, “הלכות גדולות”, וכו') ואת “תשובותיהם” כמעט רק בלשון העם, ר“ל בלשון הארמית הסורית שנדברה בפי יהודי בבל. אבל תחת זה קמו לשפ”ע גואלים מקרב בעלי האגדה. בימי הגאונים רבו מאד ספרי ה“מדרשים” העוסקים בעניני אגדה, עד לאין מספר. ורוב המדרשים המאוחרים האלה כתובים עברית, ולפעמים עברית לא גרועה (כמו “פרקי דר' אליעזר”, “פסיקתא'”, “תנא רבי אליהו” ועוד), — ביחוד ראוים לזכרון ספרי “היסטוריה” שחוברו בימי הגאונים, ובהם הכי נכבד ה“יוסיפון”⁵¹. ספרים אלו כתובים במליצה עברית צחה, בחקוי הסגנון הפרוזי של התנ"ך, בלי מליצות נפוחות, אם גם בלי רעיונות עמוקים. כנראה חוברו הספרים הללו לא בארץ מאפליה בבל, כי-אם באחת הארצות הנאורות (אל נכון איטליה). כי יהודי בבל היו חסרי טעם ומואסים ביופי החיצוניות, ואף “הגאונים” בכבודם ובעצמם (מלבד האחרונים שבהם) לא הבינו אל יפי השפה העברית, וגם חקות הדקדוק היו להם כספר החתום. תחת אשר באיטליה כבר נמצאו אז סופרים עברים “בעלי לשון” ובעלי טעם הגון; כי יהודי איטליה מעטו לעסוק בפלפולי ההלכות ותחת זה הרבו לעסוק באגדות ופיוטים.

בימי הגאונים החלה לפרוח הספרות הפייטנית בישראל. ה“פיוטים” הראשונים היו בלי משקל ובלי חרוזים; שפתם קשה ועמוקה, בלי חן ובלי טעם, אף אם לפעמים יתנוסס בהם רעיון שירי נשגב. הראשון ב“פייטנים” היה יוסי בן יוסי היתום, אשר חי בארץ ישראל לערך במאה הששית או השביעית לאלף החמשי. חוקרי קדמוניותינו מיחסים לו פיוטים רבים (כמו הפיוטים למוסף של ראש־השנה: “אהללה אלוה”, “אפחד במעשי”, “אנוסה לעזרה”), וכן מיחסים לו שני סדרי “עבודה” ליום הספורים: האחד הוא הנמצא במחזורים ומתחיל “אתה כוננת עולם מראש” עפ“י א”ב והשני מתחיל “אזכיר גבורות אלוה” ויצא לאור ראשונה ע“י שד”ל ז“ל. - כל הפיוטים הנ”ל כתובים בלי משקל ובלי חרוזים, ורק בסדר א“ב, וזה אות על קדמותם. ואם גם לא כלם חבר יוסי בן יוסי הנ”ל, אבל עתיקים לימים הם. ומוצאם מימי ה“גאונים” הראשונים. והננו להביא בזה דוגמאות אחדות מהפיוטים הקדמונים האלה, למען דעת את מצב המליצה הענייה בימי הגאונים.

"אנוסה לעזרה, אמצא נגדי אֵל קרוב לי, בעת קָראִי בקוֹל.

אשר בַעדת אֵל בקרבי נצב, ופֹה במקדש־מעט אצפצף לו בקוֹל:

בַּקְרֵנִי, דָרְשֵׁנִי! שֶׂה פזוּרה אני, נִגְזַזתי ונֶאלַמתי בלי להרים קול;

באמוֹר גוֹזזַי: נִדָּחָה היא, שׁוֹמרָהּ וצִלָּהּ לא ישאג בקול" - - -

נָא הַבֵּט ורְאֵה עָנְיִי ומרודִי; אין לי מַכִּיר, למי אשא קול? - - -

שוֹשׂ יְשִׂישׂ לבי בקרבי, בשָמעי דוֹדִי דופק על פתָחַי בקול,

סֶלֶה ישִׂימֵנִי כחותם על לב, כאז תחת התפוח עוררני בקול.

בפיוט הזה אנחנו רואים שפה ברורה והרגשה חמה, בלי אומנות ובלי התחכמות; אבל כבר יש בו עקבות “חרוז”, כי כל הדלתות גומרות במלה אחת (“קול”), וכן הוא גם בפיוטים “אהללה אלוה” ו“אפחד במעשי” (שלשתם נוסדו עפ׳׳י א"ב). ואולם בשני סדרי ה“עבודה” הנ“ל, אין גם עקבות חרוז כזה. סדר העבודה המתחיל “אזכיר גבורות” נוסד עפ”י א“ב מעוּשר, ושפתו נמלצה מאד, אבל לפעמים קשה ועמוקה; כי לחץ הא”ב הנשנה עשר פעמים, הכריח את המחבר לברא לפעמים בריאות משונות מעין בריאותיו של הקליר. והננו להביא דוגמאות ממנו:

אזכיר גבורות אלוה נֶאדָרִי, יחיד ואין עוֹד, אפס ואין שני - - -

אשר לו רנָנות מפי יצוריו ממעלה, ומִמַּטָּה ישא תהלה;

“אֵל אחד” בארץ, ו“קדוש” בַשָׁמַיִם, מִמַּים ישא שיר “אדיר במרום!” - - -

אֵש תודיע שמו, עצי יער ירננו, בהֵמָה תְּלַמֵּד עזוּז נוראותיו

בִּסֵּם עַל מים עמודי חֶלֶד, ישִנֵס מתנים בתוהו ובסערה

בל יִמוֹטו ובל ימעדו מכוניה, עד תִבְלֶה בבגד וְתוּמַר כמֵאָז.

בֹהוּ ואפֵלה כִסו פני ארץ, ותַּבְהֵק אוֹרָה מֵאוֹר פני מלך,

בִהֵק נֹגַה ליום, לצאת אדם לַפוֹעל, וְשָת חֹשך לאישון לרמוס חיתו יער - - -

דָּץ יוֹצר ושָמח במעשיו, בהביטו בי כי טוב פָעלו,

דִשְאֵי־מְנֻחוֹת, מַאֲכָלֵי־מגָדִים ושלחן ערוך - ואֵין מִי ידֻשָן.

דִבֵּר בלבו: מי יסור הֵנָה לַטֶּבַח הַטָּבוּחַ ויַין המָסוּך?

דְבָרִי אִם יַעש יהי כאלהים, ואם יָמִיר אֹמֶר - לְחָמְרו אֲשִׁיבֶנו.

דָרַש וְהֵבִין וידע מְתֵי־שָוא כי לא יבין לָלִין בּיִקָר,

דִמָהו בצֶלם, חֲקָקוֹ בתבנית, בְּדוֹק וחֶלד פחד מוראו,

דָגוּל בתוך עֵדן יִפָּה יצועיו בפָז, ואבן יקרה חַק מְסוּכָתוֹ,

דעת קִשְטוֹ ורוּחַ חֲנָנוֹ, להַשְׂכִּיל מִקֶּדם קץ אֹתִיוֹת - - -

ואולם הגדול והמפורסם מהפייטנים שבימים ההם היה ר' אלעזר הקליר. מתי ואיפה חי ופָעל הפייטן הפלא הזה — אין לדעת בבירור. יש אומרים כי ארץ הצבי נַחְלַתו, ואחרים אומרים כי איטליה היתה ארץ מגוריו; גם בנוגע לזמנו יש דעות שונות, אבל הכל מודים כי ­זמנו לא יאוחר מהמאה הששית לאלף החמשי. — הקליר חבר תפלות ופיוטים למאות, לכל המועדים (וגם לצום תשעה באב); ומהם הושתת ה“מחזור” הידוע. בפיוטיו נמצא ראשונה את החרוז (רֵיים), אבל מדה ומשקל אין בהם. בכלל אין בפיוטי הקליר כל טעם יפה וכל מלאכת מחשבת. הוא עשה את הלשון לעיר פרוצה אין חומה (כאשר אמר עליו הראב"ע) ויתהולל ויתעולל בה כחפצו. אבל בכל זאת אין לכחד כי היה הקליר נפש שירית, כי למרות קלקול לשונו וסגנונו נמצא בפיוטיו מקומות רבים המביעים רעיונות שיריים אמִתים, בשיא דמיונם ובעומק הרגשתם וגם בציוריהם היפים. ולכן נוכל לקרוא לו "פייטן־פרא׳… (למשל, יעיין הקורא “ביוצר” לראש השנה “אדרת ממלכה”, והפיוטים ל“שופרות”; הפיוטים לחג השבועות, אשר שם מתואָר מתן התורה בציורים נשגבים נכתבו בשפה איומה. ואשר להרגשתו העמוקה, נביא לעד את הקינות: “אז בהלוך ירמיהו”, “אז במלאת ספק”).

הקליר היה למופת ל“בעלי הלשון” שבאשכנז, צרפת, וביתר הארצות אשר לא נָגַה על יושביהן היהודים אור ההשכלה הערבית. בארצות ההן קמו אחריו המון פייטנים אשר חקו את פיוטיו, וע“י הדבר הזה התרחבה ידיעת הלשון, וגם הטעם הוטב לאט לאט, עד כי הפייטנים המאוחרים התנשאו ביפי מליצתם ובטוב טעמם למדרגה גבוהה. ועל זאת אנחנו חייבים להודות להקליר. כי לולא פיוטיו שנקדשו בעיני מורי העם ומאשריו בארצות החשוכות ההן, אזי לא התעורר איש מהם לעסוק במליצות ושירים; כי משוררי ישראל בספרד לא הצליחו מעולם להאציל מרוחם על יהודי אשכנז וצרפת… ואולם ע”י פיוטי הקליר ה“קדושים” נחשבה בעיניהם מלאכת השיר למלאכה קדושה, וכל רב וגדול חשב לו לחובה לעסוק בשעת הפנאי בחבור תפלות וסליחות לצרכי בית הכנסת; ומתוך כך למדו לכתוב עברית כהוגן - מה שלא הצליח להם עד עולם מתוך פלפולי ההלכות והעיון התלמודי…

ואולם גם בין הגאונים נמצאו שנַיִם אשר שָמו לִבם לטִפוח השפה העברית ומליצתה. האחד הוא הגאון רב סעדיה (ד“א תרנ”ב— תש"ב), אשר הראב“ע אומר עליו כי “היה הראשון מזקני לשון הקדש”. הגאון הזה שָם לבו לחקר חוקות הדקדוק של שפ”ע וגם חִבר ספר בדקדוק (ספר ה“אגרון”). גם מיחסים לו תפלות ופיוטים אחדים. ואולם כיפי מליצתו הפרוזית כן שפת פיוטיו קשה וחסֵרה כל טעם ויופי. והגאון השני הוא אחרון הגאונים, רב האי, אשר עליו נדבר בפנים הספר.

בכלל החל באחרית ימי הגאונים לנשוב רוח צח ואויר מחכים באהלי יעקב. הרוח הזה, אשר בא מארצות ממשלת הערביאים, נגע גם בשפת עבר ויעירנה לתחיה. היהודים היושבים בארצות ממשלת הערביאים החלו לאט לאט ללמוד אל דרכי הגוי החכם הזה (אשר עמד אז על מדרגה עליונה בסולם ההשכלה), להשכיל לדעת ככל דבר חכמה ומדע; ובראותם כי הערביאים מרבים לעסוק בחקרי הלשון ובמליצות ושירים, עשו גם הם כמוהם. הראשון אשר כתב ספר בחכמת הדקדוק היה ר' יהודה בן קריש, יליד אפריקה הצפונית (זמנו מוקדם מעט לזמן רב סעדיה גאון). ובדור אחד אחריו נמצא באיטליה חכם גדול ושמו ר׳ שבתי דונולו אשר היה מליץ ומדקדק. ואז החלה התקופה המהוללה בדברי ימי ספרותנו, היא התקופה הערבית הספרדית, תור הזהב למליצה העברית בימי הבינים.

 

ו    🔗

התקופה הערבית־הספרדית וערכה — המשקל כ“יתדות” ותנועות.— ההפסד שגרם המשקל.— המליצה הפרוזית. — פ' הישר (עם דוגמא).

תקופת ההפרחה של המליצה העברית בספרד הערבית נמשכה כשלש מאות שנה (לערך משנת ת"ש עד סוף האלף החמישי). במשך התקופה הארוכה הזאת קמו המון מליצים ומשוררים ביהודי ספרד וגם ביתר ארצות ממשלת הערביאים; אבל אין לכחד כי רק מתֵי־מספר בהם היו מליצים מוכשרים ומשוררים אמתים, והרוב הגדול היו רק “בעלי לשון” ומחַקים בלי יתרון הַכשר. כל אדם הגון (וגם אנשים שאינם מהוגנים) ראה לו לחובה בימים ההם לנסות כחו ב“מלאכת” השיר; ואם חסר לו ה“רוח ממרום”, ולא היה לו אף אחד המכשירים הדרושים למשורר, לא חדל בכל זאת לעשות את “מלאכתו”, וַיֵצא ידי,חובתו" בחִקוים, בחַקותו את מליצות המשוררים המפורסמים ובעשותו במתכונתם. וגם הקוראים והמבקרים בימים ההם לא דרשו כלל מחורזי החרוזים פואיזיה אמתית כי אם “מלאכה יפה”. ואף אמנם אין לכחד כי מלאכת השיר היתה באמת מלאכה לא קלה בימים ההם; כי ה“משקל” הערבי ביתדות ותנועות, אשר הנהיגו בשירה העברית, הכביד את ה“מלאכה” עד מאד, ומי שהצליח להתגבר על מכשולי המשקלים ולחרוז חרוזים השומרים את חקות המשקל, נחשב בצדק בעיניו ובעיני הקהל ל“אומן” גדול גם אם רוח השירה לא נוססה בחרוזיו.

וזה דבר המשקל ביתדות ותנועות שהנהיג מנחם בן סרוק בשירה העברית: כל שוא נע בין בראש המלה בין באמצעיתה, נחשב יחד עם התנועה שאחריו

• ל“יתד”. גם ה“חטף” וגם המלאפום שבוי“ו החבור (לפני אותיות במ"פ) נחשב ל”יתד" עם התנועה שאחריו. כל שיר יכיל מספר של “בתים”; ו“הבית” הוא שני חצאי השורה, אשר חציה הראשון נקרא “דלת” וחציה השני — “סוגר”. למשל:

לֹא הָעֲנָנִים הֵם אֲשֶׁר נִבְקָעוּ

כִּי אִם שְׁתֵּי עֵינַי אֲשֶׁר דָּמָעוּ

זהו “בית” אחד שחציו הראשון (מן “לא” עד “נבקעו”) הוא ה“דלת”, וחציו השני (מן “כי” עד “דמעו” הוא ה“סוגר”. ה“דלת” עם ה“סוגר” צריכים לחרוז יחד (ריימען) רק בבית הראשון, אבל לא ביתר ה“בתים”. ואולם ה“סוגרים” צריכים לגמור בחרוז אחד בכל “בתי” השיר. וכמו כן צריכים להיות כל “בתי” שיר אחד (כמו ב“דלת” כן גם ב“סוגר”) במדה ובמשקל של ה“בית” הראשון, ר“ל כסדר וכמספר היתדות והתנועות שב”בית" הראשון. כמובן מותר למשורר לבחור לשירו באיזה משקל שהוא רוצה, ואולם המשקלים הנהוגים עפ"י רוב הם: יתד ושתי תנועות, יתד ושתי תנועות ויתד ותנועה (או גם שלש תנועות בסוף) או: שתי תנועות ויתד, שתי תנועות ויתד ושתי תנועות (או גם שלש תנועות, או גם תנועה אחת בסוף) - למשל:

הֲבָא מַבּוּל וְשָׂם תֵּבֵל חֳרָבָה

וְאֵין לִרְאוֹת פְּנֵי אֶרֶץ חֲרֵבָה?

הבית הראשון הזה הוא על משקל יתד ושתי תנועות, יתד ושתי תנועות ויתד ותנועה (כן ב“דלת” וכן כ“סוגר”) וכל הבתים הבאים אחריו באותו השיר הם כלם במשקל כזה.

עָצֵל הֲלֹא תֵבוֹשׁ וְתִכָּלֵם

תִּישַׁן עֲדֵי בֹקֶר וְתֵאָלֵם!

זהו על משקל שתי תנועות ויתד, ש“ת ויתד, וש”ת.

נקל להבין כמה קשה להשתמש ב“משקלים” כאלה, ועד כמה צריך המשורר להיות אומן גדול במלאכתו למען הביע רעיון חשוב בלחץ ודחק כזה. ובאמת אין לכחד כי גם הגדולים במשוררינו הספרדים (כמו אבן גבירול, משה אבן עזרא ואף יהודה הלוי) לא הצליחו להוציא מתחת ידם כמעט לא שיר אחד אשר ירוץ הקורא בו, ואשר יהי מובן לכל אדם בלי באורים ובלי קמיטת המצח; לא מפני שרעיונותיהם עמוקים מאד, אלא מפני שסגנון לשונם נפתל וקשה מאד, וזה רק מפני לחץ המשקל. כי המשוררים הגדולים היו מ“חַבבים את היסורים” ובתענוג גדול החזיקו עוד את מוסרות המשקל ויכבידו עוד את עולו עליהם, בבחרם לפעמים לשיריהם משקל איום ונורא מאד (למשל יתד ותנועה, יתד ותנועה), אשר אין בו מרחב להלך הנפש ואשר “יתדותיו” המרובות ישימו מחנק לרעיונות (אף כי צריך להודות שמשקל היתדות והתנועות נותן לשירים צלצול ריתמי ומוזיקלי הנעים לאזן מאד). ויש אשר לא הסתפקו בשווי החרוזים של “סוגרי הבתים”, כי עוד התחכמו לחלק את ה“בית” לחלקים קטנים החורזים יחדו בכל בית ובמשקל קצר וככד מאד, כמו, למשל, השיר הנעלה של ר' יהודה הלוי:

הֲיוּכְלוּ פְגָרִים

הֳיוֹתָם חֲדָרִים

לְלִבּוֹת קְשׁוּרִים

בְּכַנְפֵי נְשָׁרִים? - - -

עֲלִי, הַסְּפִינָה!

וְדִרְשִׁי מְדִינָה

אֲשֶׁר לַשְׁכִינָה

בְתוֹכָה חֲדְרִים - - -

משקל השיר הזה הוא המשקל היותר נורא: יתד ותנועה, יתד ותנועה; ומלבד זאת נחלק כל בית לארבעה חלקים קטנים אשר שלשה הראשונים חורזים יחדיו בחרוז מיוחד, והחלק האחרון (ה“סוגר”) חורז עם כל סוגרי הבית. היש לך מלאכה קשה מזו? אבל המשורר הגדול מצא תענוג מיוחד לאסור את בת שירתו בכבלים כאלה ולהתגבר על המכשולים באומנתו הנפלאה. כי אמנם אין לכחד שהשיר הנ"ל (עיין בפנים הספר) הוא מעשה ידי אָמן גם בצורתו גם בתכנו. אבל כמו כן אין לכחד כי לולא כבלי המשקל המלאכותי היו המשוררים הגדולים האלה מגדילים לעשות בשיריהם והעשירו את ספרותנו עושר יותר גדול⁵²… וגם לא⁵³

אבל גם דבר טוב נמצא במשקל הערבי: הוא מנע את משוררינו הספרדים מהשתמש בשברי פסוקים, כמו שעשו מחברי הפיוטים וכמו שעושים המשוררים גם בדורנו… סגנון הספרדים הוא בודאי קשה, אבל כל רואיו יעידו כי מקורי הוא ואיננו מחקה את הסגנון הביבלי. המקוריות הזאת היא הנותנת לשיריהם ערך ספרותי גדול; כי שיריהם למדו אותנו להביע בשפ“ע רעיונות שאין להם דמיון במליצות ספה”ק. הם עִבדו את הלשון העברית באומנות נפלאה ובבינה יתרה, ויסגלו אותה לכל המושגים השיריים: גם לתאורי הטבע, גם לתאורי האהבה וכל תענוגות בשרים, וגם לכל ההרגשות האנושיות. הם למדו אותנו להשתמש בשפ“ע כמו בשפה חיה, תחת אשר בלעדיהם היתה השפה נשארת חנוטה במליצות התנ”ך ולא היו משתמשים בה אלא בחוג הצר המקיף את הדברים שבין אדם למקום. בקצרה, בימי משוררינו הספרדים חדלה שפתנו להיות “לשון הקדש” ותהי ללשון בני אדם, ללשון אנשים חיים ומרגישים.

אבל זו רעה רבה, כי במדה שטִפחו ופִתחו את הלשון במליצה השירית, בה במדה הזניחו לגמרה את המליצה הפרוֹזית. מליצה פרוֹזית לא היתה אז בישראל: כי הפרוֹזה הנחרזה שהנהיגו יהודי ספרד (במתכונת המליצים הערביאים) לא תוכל להקרא בשם פרוֹזה. גם הגדול במשוררינו הספרדים, ר' יהודה הלוי, כתב מין פרוֹזה, שאפילו נפש שאיננה יפה ומפונקת כל כך, תקוץ בה. — רק באחרית ימי התקופה הספרדית הוטב מעט הסגנון הפרוזי. אמנם את מנהג הפרוזה הנחרזה לא עזבו גם אז, אבל נתנו בה תבלין חריף ע“י עקימת הכתובים, ר”ל השמוש בשברי פסוקים מהתנ"ך שלא ככַוָנתם האמתית, אלא לפי ההוראה הדרושה לחפץ הסופר. שמוש זה, כשהוא נעשה במדה ובלי הפרזה, הוא בודאי תבלין חריף במליצה פרוֹזית; ובמנהג זה הצטיין ביחוד ר' יהודה החריזי ואחריו ר' עמנואל הרומי. ובכלל העריכו מאז והלאה את ערך המליצה הפרוֹזית לא לפי יפי הרעיונות המובעים בה, כי אם לפי האומנות בעקימת הכתובים; ומי שהצטיין באומנות זו בחריפות יתרה, זכה לשם הכבוד “המליץ”. אך מובן מאליו הוא, כי פרוזה כזו לא תוכל גם היא להניח דעתו של הקורא הנבון, הדורש רעיונות חשובים בקליפה יפה, ולא שעשועי מלים. ובכלל לא יכלה הפרוֹזה להתפתח כהוגן, כל זמן שהיתה אסורה בכבלי החרוז, אם גם בלי משקל. ולכן לא היתה פרוזה בספרותנו עד ימי הדור שלפנינו.

רק סופרים אחדים בתקופה הספרדית כתבו לפעמים פרוזה פשוטה בלי חרוזים. סופר פרוֹזי חשוב היה מנחם בן סרוק (לערך ד“א תר”ע - תש"ל), ומכתבו אשר כתב אל הנשיא ר' חסדאי, הוא מפאת סגנונו חזון לא נפרץ בימים ההם.—

כן ראוי לתהלה “ספר הישר” הידוע, אשר שֵם מחברו לא נודע, ואשר לדעת החוקרים חֻבר בתקופה ההיא. הספר הזה נכתב בשפה צחה וקלה מאד, בסגנון ההיסטורי של ספרי-הקדש. אמנם רעיונות עמוקים אין באותו הספר, גם תאורים מפורטים והרגשות דקות אין בו, אך בכ"ז ראוי הוא לשבח גדול בהעריכנו את פרוזתו לעומת הפרוזה הנחרזת של הימים ההם. - והנני להביא בזה דוגמה אַחת מהספר הזה:

“ויוסף בן שמונה עשרה שנה, בחור יפה עינים וטוב מראה, וכמוהו לא היה בכל ארץ מצרים. בעת ההיא בהיותו בבית אדוניו יוצא ובא בבית ומשרת את אדוניו, ותשא זליכה אשת אדוניו את עיניה אל יוסף, ותראהו והנהו נער יפה תואר ויפה מראה מאד ותחמוד יָפיו בלבה, ותדבק נפשה ביוסף מאד… ותאמר אליו זליכה: מה טוב מראך - הלא ראיתי בכל העבדים ולא ראיתי עבד יפה תואר כמוך, ויאמר אליה יוסף: הלא אשר ברָאַני בבטן אמי הוא אשר ברא את כל האדם. ותאמר אליו: מה נאוו עיניך, כי הִרְהַבת בהם (בהן) את כל יושבי מצרים, איש ואשה. ויאמר אליה: מה טובו בעודני חי, ואם ראִיתָן בקבר הלא תנוד מהן. ותאמר אליו: מה יפו ומה נעמו כל דבריך. קח נא את הכִנור אשר בבית ונַגן בידך ונשמע את דבריך. ויאמר אליה: מה יפו ומה נעמו דבָרַי בדַברי את שבח אלהי ואת תהלתו. ותאמר אליו: מה יפה מאד שעַר ראשך. הנה מַסְרֵק הזהב אשר בבית, קח נא לך והַסְרֵק את שער ראשך. ויאמר אליה: עד מתי תדברי אלי כדברים האלה? עִזבי לך את כל הדברים האלה מעלי וקומי ועשי לך את כל דברי ביתך. ותאמר אליו: אין דבר בביתי ואין מאמר, כי אם דברך ומאמריך. — ובכל זאת לא נשא יוסף את עיניו אליה, ויתן את עיניו בארץ למטה… ויהי כאשר לא יכלה לו לפתותו ונפשה דבקה בו, ותפול בחלי כבד מִתַּאותה. ותבאנה כל נשי מצרים לבַקרה ותאמרנה אליה: מדוע אַת ככה דַלָה ורָזה ואַת לא חסַרה דבר… ותען זליכה אותן לאמר: היום יוָדע לכָן על מה היה לי הדבר הזה אשר ראיתן אותי בו. ותצו את נערותיה ותשימנה לחם לכל הנשים - ותעש להן משתה ותאכלנה כל הנשים בבית זליכה. ותתן להן סכינים לקלף האתרוגים לאָכלן. ותצו וילבישו את יוסף בגדים יקרים להֵרָאות לפניהן, ויבוא יוסף לפניהן וַתַבטנה כל הנשים ביוסף ולא הסֵבו את עיניהן ממנו, ותַחתוכנה כלן את ידיהן בסכינים אשר בידיהן וימלאו כל האתרוגים אשר בידיהן בדָמן ולא ידעו את אשר עשו, אך הביטו לראות ביפי יוסף ולא הפכו ממנו את עפעפיהן. ותרא זליכה את אשר עשו ותאמר אליהן: מה המעשה אשר עשייתן?… ותראינה הנשים את ידיהן והנן מלאות דם… ותאמרנה אליה: כי זה העבד אשר לך בביתך הִרהיבָנו ולא יכלנו להסיר עפעפינו ממנו מיפיו. ותאמר אליהן: הלא ברגע אשר ראיתן אותו קרה לכן הדבר הזה ולא יכלתן להתאפק עליו, אף כי אנכי אשר הוא בביתי תמיד - - -”

 

ז    🔗

הפייטנים באשכנז, צרפת וכו'. — דוגמאות מהפיוטים המעולים.

והיהודים אשר באשכנז ובצרפת וכו' לא הביאו את מליצותיהם בעול המשקל הערבי, וגם לא - בחקות האסתטיקה והטעם הטוב. הם הוסיפו ל“פייט” פיוטים ותפלות, לפי התכנית ה“קדושה” שקבלו מהקליר, ומלאכת השיר היתה זרה לרוחם כל ימי התקופה הספרדית ועד ימי הדור שלפנינו. אך בכל זאת אין לכחד, כי נמצאו בין הפייטנים האלה אנשים שחוננו בכשרון השירה ולפעמים גם בטוב טעם, ובפיוטיהם יש לפעמים רגש חם והשתפכות הנפש ופואיזיה אמתית, אם גם לא הבינו לתת לרגשותיהם ניב שפתים מהודר ולהלבישם עדי המליצה. - והננו להביא בזה דוגמאות אחדות מיצירי הרוח של ה“פייטנים” בכל הדורות, מהמשובחים שבהם:

מסליחה ליום שני.

אִוִיתִיךָ קִוִיתיך מארץ מרחקים

בקִרבי שִׁחַרתיך, קרָאתיך ממעמקים,

גרַסתי לתַאותך כאַיָל על אפיקים

דרשתיך ובקשׁתיך ברחובוֹת ובשְׁוָקים.

הנה העת תַּרְוִיחַ לַדְחוּקים

ותעשה דין ומשׁפט לעשוקים - - -

טפוליך שִׁעשַׁעת כילדים רַכִּים,

ימים רבים לחוצים ודפוקים…

סְחִי שַׂמְתָּנוּ, מֻכִּים ולוֹקים,

פְּצוּעֵי חבורות ואֵבָרים מתפָרקים…

קומה עזרָתה לנאנחים ונֶאנָקים,

רוֹמם מֵאַשפוֹת ומעפר תָקִים,

שלטון בידך ירוּדֶיך להקים,

תָקפך בשַחַק וממשלתך בָאֲרָקים⁵⁴…

עתה יאמרו הקרובים והרחוקים:

חזק ואמיץ דבָרו הקים

קִיֵם מאמרו שוכן שחקים

לחבצלת השרון שׁושנת העמקים.

מסליחה ליום רביעי

חוֹקֵר הכֹּל וסוֹקֵר

וּמֵבין אֶל מִפְעָלִי!

אם פעלתי שקר

וּמַהֲתַלּוֹת בעמָלִי,

את עוֹני לא תבַקר

ואל תדרֹש למַעלָלִי!

ה׳ בקר

תשמע קולי - - -

צוּר! שִׁמך “אל קַנָא”

עתה מה לך בַשַנָהי?!

שָׁנה אחר שָׁנה

ימינך נטעה כַנָה,

מאד נִגָּש והוא נַענָה

זה מָכַר וזה קָנָה…

לא איש אֵל ויכַזב

אשר יחליף עִנְיָנִים,

וגָזַרת שש שָׁנִים

אשר לעבדים נקנִים;

וכמה שַש חלפו לי

ולא אהבתי אדונים.

ואם נמכרתי לעֵקֶר

ולא אֶגְאָל בשָנִים,

בקרובים דין עֵקר

ואתה קרובי וגואלי!

מסליחה לצום גדליה.

יעזוב רשע נתיבו

ויכניע רום לבבו

וישוב אל ה' וירחמהו בשובו

בטרם יִספה או יומו יבוא.

עזב נא, בן אדם, עזב נא שמץ ודִבה

בטרם תתעופף כיונה אל ארֻבָּה

והנושה בא לקחת הערֻבָּה;

לכן שוב וזכר את היום הבא –

כי היום קצר והמלאכה מרובה…

עזב נא, בן אדם, עזב נא הבלי העולם הזה והַרְחֵק,

כי מחר תִבכה מאשר בו היום תִשְׂחַק,

ובכתב איש ירִיבך כְתָכְך לא יִמָחֵק

והפועלים עצלים ובעל הבית דוחק…

מסליחה לעשרה בטבת.

אבן הראשה

לעִיים ולַחרִישה,

ונוהלי מוֹרָשה

מְנוֹד ראש בלאֻמים - - -

רכה וענוגה

בשושנים סוּגָה

ועתה היא נוּגָה

מְסורָה ביד קָמִים

היתה כאלמנה

קריה נאמנה,

וְזֶרַע מִי מָנָה

נמכרו בלא דָמִים - - -

נורא אַל עליון

ממך יהי צִביון⁵⁵

להשיב לריב ציון

שנת שִלוּמים,

חַזַּק ימינו כקדם

מעוֹנה אלהי קדם

ולַבַּן כצמר אֹדֶם

וכשלג כְתָמִים.

מסליחה אחרת לעשרה בטבת.

אבותי כי בטחו

בֹשם אלהי צורי

גדלו והצליחו

וגם עשו פֶרִי;

ומעת הודָחוּ

והלכו עִמו קָרִי

היו הלך וחסר

עד החדש העשירי - -

קָמַי פיהם פָעָרו

ונחלתי בִלעוּ

מאד עלי גבָרוּ

ודָמַי שָׁתוּ ולָעוּ,

נָכרים עלי צָרוּ

ואת אַחַי הַרֵעוּ

האומרים עָרוּ ערוּ

בני שַעיר החרו - -

פצעי לא רֻככָה

וחבורות רֶצַח,

ועינִי הוּכחָה

צוֹפָה לדוֹדי צַח:

העוד לא שכָכָה

חמתו לנצח?

על מה עשה ככה

ומה הָחֳרִי?!

רַחוּם זה אַלִי

אַל לעד תזנח!

ארכו ימי אבלי

ועוד לבי נאנח:

שובה אֵל לאָהלִי

מקומך אַל תַּנַּח,

שַלַם ימי אֶבלי

כי תבא על שכָרי.

מלבד אלה ראוי להזכיר לשבח את הפיוט “אנוש איך יצדק” (למוסף של יום הכפורים) ואת הפזמון היפה באומנתו אבל לא בשפתו וסגנונו “אמנם כן, יצר סוכן” (לליל יום הכפורים).

 

ח    🔗

ירידת המליצה העברית. — תחית המליצה באיטליה ע“י רמ”ח לוצאטו. — ה“מאספים” וערכם.—גליציה ורוסיה.

בראשית האלף הששי יצאה המליצה העברית ממדינות הערביאים ותשם קן לה באיטליה ובנגב צרפת (פרובינצה). אבל המשוררים והמליצים האיטלקים והפרובנסלים לא הועילו לפַתח את המליצה העברית ולהרחיבה ולקַדמה. כי גם המשובחים שבהם, כעמנואל הרומי ור' ידעיה הפניני, היו רק מחַקים, הם הלכו בדרך הכבושה, במסלה אשר סללו מליצי ספרד, ויתאמצו רק לעשות במתכונתם בלי מקוריות ובלי עצמיות (רק עמנואל הרומי הראה עצמיותו בשירי עגבים ובנבול-פה חריף מאד). והפרוזה העברית גם היא לא נבנתה מהמליצים האלה; הפרוזה היתה מתנוונת והולכת בחרזנות הנלעגה, או בסגנון, “החָמור” אשר יצרו הסופרים המתפלספים (אף שאין לכחד, שספרי הפילוסופיה העשירו את אוצר הלשון העברית).

בכלל החלו אז ימים רעים לשפ“ע ומליצתה. הרדיפות התכופות אשר אפפו את היהודים מראשית האלף הששי והלאה, הביאו בעקבן אותן התולדות הרוחניות המעציבות שהביא חֻרבן הבית השני בשעתו: היהודים נזורו מההשכלה הכללית וישימו כל מעינם בלמוד התורה ובשמירת המצוות, וישובו לבטל את יפי החיצוניות, את המליצה והשירה ואת הטעם הטוב, ככל אשר עשו אבותינו אחרי גלותם מעל אדמתם. — העיון התלמודי מצד אחד והזיות ה”קבלה" מצד השני מנעו את היהודים מהתעסק בדברי מליצה ושיר, וגם השכיחו אותם את הלשון העברית בטהרתה לפי חוקי הדקדוק. רק זעיר שם נמצא במחצית הראשונה של האלף הששי מליץ ומשורר עברי (כמעט רק באיטליה), וגם השבלים הבודדות האלה הן ברובן שבלים צנומות…

קרוב למחצית האלף הששי קמה מליצת שפ“ע לתחיה ע”י ר' משה חיים לוצאטו האיטלקי. אז החל לזרוח אור חדש על ספרותנו. קרני האור חדרו ראשונה מאיטליה לאשכנ“ז, ובימי הרמב”ן החלו יהודי אשכנז לטַפח את המליצה העברית, ויוציאו לאור מכתב עתי בשם “המאסף”. בין “המאספים” לא נמצא אמנם כמעט סופר אחד בעל כשרון אמתי, ול“פרי עטם” אין כמעט כל ערך ספרותי; אבל ראוים הם לתהלה בגלל עמלם אשר עמלו לברא סגנון ספרותי צח וקל, תחת הסגנון הנלעג והמבולבל אשר שרר אז בספרות ישראל. אפס, כי הסגנון הפרוזי אשר יצרו הם, לא היה גם הוא סגנון הראוי לצרכי העת החדשה, סגנון של בני אדם המשתדלים להביע את המושגים החדשים בשפה מדויקת וברורה; — סגנון כזה לא יכלו ה“מאספים” לברא, מפני שלא היו, כאמור, בעלי כשרון ספרותי, ועוד מפני שגם בספרות האשכנזית (שאותה התאמצו לחקות) שרר בימים ההם סגנון נפוח, סגנון “מליצי” לא טבעי. ובכן השתדלו ה“מאספים” רק לכתוב על “טהרת הלשון”, כלומר בסגנון הנסמך על מליצת התנ“ך ומינה לא יזוע. ואמנם סגנון “מליצי” כזה בודאי יפה ונעים מהשפה הבלולה של הספרות הרבנית וגם מהפרוזה הנחרזה של התקופה הספרדית והאיטלקית הנ”ל, — אבל בו “אין מרחביה להלך הנפש”, כי אי אפשר להביע בו בדיוק אותם הרעיונות שאין דוגמתם בספרי הקדש. וגם רואים אנחנו, כי ה“מאספים” בעצמם בהצטרכם לדבר על ענין נכבד (אם גם לא “עמוק”), על ענין הרם מעט מספורי המוסר המשועממים שבהם הצטמצמה “ספרותם”, תתנהג לשונם בכבדות, ואיש לא יבין לרֵעם.

בעת ההיא נתקה השירה העברית את מוסרות המשקל הערבי, ותקבל משקל טבעי (לפי מספר ההברות). ואולם כמו שיָפים השירים העברים מהתקופה ההיא בחצוניותם, ר"ל בצחות לשונם ובקַלותם, כן גרועים הם בתָּכנם. כי משוררים אמִתים לא היו אז בישראל, לא באשכנז ולא בגליציה.

אך מאז והלאה הלכה המליצה העברית הלוך והתפתח, הלוך והתקדם. אמנם באשכנז לא האריכה ימים, כי החופשה המעטה שניתנה ליהודי אשכנז, עשתה אותם חפשים מהמצוות שבין אדם לאומתו, ותשכיחם עד מהרה את לאומיתם העברית ואת שפתם העברית. אבל תחת זה פרחה אח"כ ימים רבים בגליציה ומשם באה ליהודי רוסיה, אשר כלכלוה וטפחוה ביתר בינה ובחבה יתרה.