(שִימת־עַיִן על קורת הלשון העברית והמליצה העברית מראשית ימי הבית השני עד העת החדשה).

א

שפת עבר חדלה להיות שפה מדוברת אחרי גלות בבל — התרגומים,— טפוח הלשון בבתי המדרש.

הרבה דורות לפני חרבן הבית השני כבר חָרבה ומתה שפת עבר, ותחדל להיות שפה מדוברת. בשוב בני ישראל מגלות בבל לארצם עוד היתה שפת עבר בפיהם, אבל גם אז כבר התאונן נחמיה על חלק מהעם אשר בניהם “חצי מדַבר אשדודית ואינם מכירים לדבר יהודית”. ואמנם נקל לשער כי היהודים אשר ישבו בבבל ימים רבים לא יכלו לשמור את הלשון העברית בטהרתה, מבלי התערב בה מלים ומבטאים מלשונות הגוים אשר ישבו בקרבם; ובעלותם לארצם העלו עמהם, בלי ספק, את המלים ההן ולא הבדילו עוד אותן מלשונם העברית. ואף גם זאת כי לא בפרק זמן אחד עלו היהודים מבבל: רק חלק קטן מהגולים עלו עם זרובבל, בראשית ממלכת כורש, ואולם רוב היהודים ישבו עוד ימים רבים במדינות בבל ופרס, ומעת לעת ובהפסקות ארוכות עלו להאחז בארץ ישראל (ורבים מהיהודים השתקעו בבבל ולא יצאו משם כלל). ואלה העולים המאוחרים עזבו כבר בודאי את הלשון העברית מפני שפת מדינתם (ארמית), ובעלותם לארץ ישראל אחרי ימים רבים, העלו אִתם רק את הלשון הארמית. ובהיות הלשון הארמית קרובה מאד לשפת עבר (יתר מכל הלשונות השֵמיות) נִקלטה והתערבה על נקלה בלשון העברית, ורוב העם החלו לאט לאט לדבר בלשון מעורבת ומקולקלה. אך ביחוד הורע כחה של שפ“ע בימי ממשלת הסוּרים־היונים בארץ־ישראל. הלשון הסורית רחוקה משפ”ע יותר מהלשון הארמית (כי היא קרובה יותר ללשון ערבית), וגם ערב רב בא אליה מלשונות יון ורומי וכו׳, והלשון הזאת גֵרשה כלה את שפת עבר מבתי ישראל. בימי ממשלת הסורים בארץ ישראל החלה הגסיסה של שפת עבר בתור לשון מדוברת, ועוד לפני ימי החשמונאים כבר מתה ונכרתה מפי העם, ותהי הלשון הארמית־הסורית לשפה המדוברת בפי העם, ללשון החיים בכל המקצועות. העם כבר שכח אז את הלשון העברית בטהרתה ולא הבין עוד גם את דברי תורת משה, כי על כן נעשה אז למנהג לתרגם את התורה ארמית באזני העם בימי קריאת התורה, ואין כל ספק כי עוד בימי החשמונאים כבר נפוצו בין העם היושב בא“י ובבל תרגומים ארמיים שונים לתורה ולנביאים, ימים רבים קודם לתרגומו של אונקלס (על התורה) ושל יונתן בן עוזיאל (על הנביאים)¹; כמו שליהודים היושבים באלכסנדריה וביתר ערי היונים חוּבר תרנום יוָני (תרגום השבעים ואח"כ תרגום עקילס)², יען אשר שפ”ע זרה להם.

בעת ההיא כבר היתה הלשון הארמית שלטת בכל מעשי בית דין שנעשים למען רוב העם. הנוסח הארמי של ה“כתובה” נזכר כבר במשניות עתיקות³, וגם הגט נכתב אז רובו ארמית⁴ וגם שטרי חליצה נכתבו ארמית⁵. נוסח ה“קדיש” והמבוא להגדה של פסח (“הא לחמא עניא”) נכתב ונאמר ארמית, יען כי הם נועדים לכל העם (ל“הדיוטות”, לנשים ולקטנים שלא הבינו כלל בלה"ק). גם בבית המקדש נתן מקום גדול ללשון הארמית: “חותמות היו במקדש (לצורך ה“נסכים” הבאים עם הקרבנות) וארמית כתוב עליהם”⁶; “שלשה עשר שופרות (תיבות עשויות כמין שופר להטיל בהן נדבות) היו במקדש וכתוב עליהם תקלין חדתין ותקלין עתיקין”⁷ (שקלים חדשים ושקלים ישנים). גם הספרים שחוברו אז לצורך ההמון נכתבו ארמית (כמו למשל הספר העתיק “מגלת תעניות”). גם כל המשלים והפתגמים שהיו שגורים בפי העם (“משלי הדיוט”) נמסרו לנו בשפת ארמית.

ובכן אנחנו רואים כי הלשון הארמית גרשה מפניה את לה“ק עוד בראשית ימי הבית השני, והמיתה המוחלטת של לה”ק באה בימי ממשלת מלכי סוריה (קודם להחשמונאים). אפס כי גם אחרי אשר חדלה שפ“ע להיות שפת המדינה, לשון החיים האזרחיים, עוד החזיקה מעמד בבתי הכנסת ובבתי המדרשות. התפלות, אשר רובן נתקנו בימי הבית, עודן טבועות בחותם עברי, אם כי כבר נִכֶרֶת בהן ההשפעה של הלשון הארמית. אך ביחוד טפחו וכלכלו את לה”ק בבתי המדרשות. החכמים והמלומדים, היושבים בארץ ישראל, דִברו עברית בינם לבין עצמם ובהורותם את חוקי הדת לתלמידיהם בבית המדרש. ולא רק בימי הבית, כי גם דורות אחדים אחר החרבן היתה השפה העברית שפת החכמים ותלמידיהם, לא רק בכתב כי גם בדִבור. הדבור העברי נקדש ונערץ בעיני חכמי ישראל גם בדורות המאוחרים; והתנא ר׳ מאיר (במאה השניה אחרי החורבן) אמר: “כל מי שקבוע בארץ ישראל ומדבר בלה"ק מובטח לו שהוא בן עולם הבא”⁸. שפת העם, הלשון הארמית, נקראה בפי החכמים בבוז “לשון הדיוט”⁹, ור׳ יהודה הנשיא (מסדר המשנה) קרא בקצף: “בארץ ישראל לשון סורסי (סורית) למה? או לשון קדש או לשון יוני¹⁰ ! - אפס כי הלשון העברית שהיתה מדוברת בפי החכמים, לא היתה גם היא שפת כתבי הקודש, כי כבר התערבה בלשונות ארמית, סורית, פרסית, יונית, רומית וכו', וגם סגנונה דומה רק במקצת לסגנון העברי האמתי, כאשר נראה להלן בדברנו על ה”משנה".

ב

המליצה העברית אחרי גלות בבל. — תהלים. — קדמות “שיר השירים”. — משלים, — בן־סירא. — עזרא, נחמיה ודברי הימים. — מגלת אסתר. — דניאל. — קהלת.

הנה תארנו בקצרה את גורל הלשון העברית, בימי הבית השני, בתור שפת מדוברת. עתה הננו לשים עין על גורלה בימים ההם בתור שפה ספרותית, כלומר על המליצה והשירה העברית.

תור הזהב של השירה העברית הגיע לקצו בגלות בבל, ולמן העת ההיא יָחֵל תור הכסף שלה אשר נמשך עד כמאתים שנה לפני חרבן הבית השני, כלומר עד פרק הזמן אשר בו חדלה שפ“ע להיות שפה מדוברת, שפת העם. - אחרי גלות בבל פָסקה הנבואה מישראל, ויחד עם הנביא האחרון (מלאכי, בימי עזרא) פסקה המליצה הנשגבה והמהודרת של לה”ק. אמנם משוררים וסופרים רבים קמו בישראל בדורות הראשונים של הבית השני, אבל שיריהם ומליצותיהם חסרים אותו היופי הנשגב, אותן התמונות הנעלות בשיא דמיונן, אותו הזווג של רוך ועוז, של נועם ונשגב; בקצרה כל אותה הפואיזיה האמתית אשר בספרי הנביאים מימי הבית הראשון. ביחוד יִגָלה לעינינו ההבדל הגדול בין “תור הזהב” ובין “תור הכסף” בספר תהלים. בספר הזה נקבצו ובאו שירים ומזמורים מראשית התפתחות השירה העברית (בימי דוד) עד תקופת החשמונאים. וכל איש יחזה את ההבדל הגדול שבין השירים והמזמורים שלפני גלות בבל ובין אלה המאוחרים בזמן. הראשונים מצוינים בהוד שפתם, בסגנונם המלא עוז ויופי נעלה ובכח דמיונם הכביר (למשל מזמור י׳ח, כ“א, כ”ג, ל“ה, ל”ו, מ“ה, נ”ה, נ“ז, נ”ח, ס׳, ס“ג, ס”ה, ס“ח, ע”ב, צ“ו, ק”ד, קי“ד, קל”ט; — כל השירים האלה מצטיינים בסמנים המובהקים הנ"ל, ולכן אין ספק בעינינו כי חוברו קודם לגלות בבל). ואולם המזמורים שאחרי חורבן הבית הראשון שונים מהראשונים, גם בשפתם, גם בסננונם וגם בשירתם. המזמורים אשר בהם יקוננו המשוררים על חורבן הבית ועל צרות הגלות (ביחוד מזמורי אסף ואחדים משירי “בני קרח”) מצוינים אמנם גם הם, לא בהוד שפתם ולא בשיא דמיונם, כי אם בעוז הרגשתם ובחום השתפכות הנפש (בזה הם דומים לשירי ירמיהו), ואולם המזמורים שנכתבו בימי הבית השני (אשר ברובם נוסדו לשיר אותם בבהמ“ק ע”י הלוים בלוית כלי שיר) חסרים כמעט כל רגש שירה אמתית. המזמורים האלה המספרים כבוד אֵל והמהללים את התורה ואת הצדיקים והמגַנים את הרשעים, - מַלְאִים אותנו במליצתם היבֵשה, ברעיונותיהם הצנומים ובמבטאיהם החוזרים חלילה. המזמורים האלה (ביחוד אלה המיוסדים בסדר א׳׳ב, שזה סמן מובהק לאִחור זמנם) שוטפים בנחת כמי השלוח ההולכים לאט, בלי התרגשות חזקה ובלי התפעלות נלהבה; גם סלעי מגור של מבטאים קשים ושל מליצות רמות לא נפגוש במי מנוחות הללו - אבל שירה אין בהם, גם הרגשה עמוקה והשתפכות נפש חמה אין בהם (ראה למשל מזמור כ“ה, ל”ד - המיוחסים לדוד! — ומזמורי קי“א, קי”ב, ומה גם מזמור קי“ט! וגם רוב המזמורים אשר בראשם כתוב “הודו” ו”הללויה").

פה היה מקום להזכיר גם את “שיר השירים” אשר כמעט כל המבקרים החדשים מאַחרים זמן חבורו הרבה דורות אחרי גלות בבל. ואולם נודה ולא נבוש, כי למרות כל הראיות העצומות של מבקרי התנ“ך, לא יתננו לבבנו להוציא את השיר הנפלא הזה מידי משוררינו שלפני גלות בבל. לא נאבה להחליט כי המלך שלמה בכבודו ובעצמו הרה והגה את שיר האהבה הזה, אבל השֵכל מחייב כי רק בתור הזהב של הלשון ושל האומה, בעת שהלשון עמדה על מרום התפתחותה והאומה היתה שלֵוָה ומצליחה, - רק אז יכל משורר עברי להביע רנָנות כאלה להאהבה הטהורה בשוֹא רגשותיה. ואיך יעלה על הדעת כי בימי הבית השני, בימי הירידה של הלשון ושל האומה, בימים אשר כל הכחות הרוחניים של האומה הצטמצמו רק בשמירת התורה והמצוות ובמלחמות עם האויבים מבית ומחוץ, בימים אשר הצרות התכופות מצד זה והעסק ב”בנין הדת" מצד השני המיתו כמעט כל רגש של יופי ו“חצוניות” בלב היהודים, - כי בימים רעים כאלה יעיר משורר עברי את כנורו לָשיר ל“אהבה בתענוגים”! - לכן, למרות המלים והמבטאים ה“חשודים” שבשיר האהבה הזה, הננו נועזים להחליט כי זמן חִבורו מוקדם מאד, ואם שלמה בעצמו לא חִברו הנה משורר אחר בזמנו כתב אותו. כי רק בתקופה המאושרה של מלכות שלמה יכל שיר כזה להִוָלד.

אל הספרות המליצית יחשבו גם ה“משלים” (אמרי בינה, פתגמי מוסר), ובמקצוע זה עשו והצליחו סופרי ישראל גם בימי הבית השני. ה“משל” (בכל הוראותיו) היה מאז מעולם מקצוע אהוב וחביב למשוררי ישראל ולחכמי ישראל, כי העברי חבב תמיד את ההדור והשנינה; וגם הלשון העברית הנפלאה בקצורה המדויק, מסוגלת עד להפליא להביע אמרי בינה ומוסר בסגנון הראוי להם. - אין ספק כי משלים רבים שבס' “משלי שלמה” חוברו בימי הבית השני, וכן יש לשער כי בימים ההם חוברו גם ספרי משלים אחרים (משלי חיות ועופות, ופתגמי מוסר) אשר אָבדו ממנו ברבות הימים ואשר שרידיהם נמצא בתלמודים ובמדרשים¹¹, אבל ספר אחד יקר הערך במקצע זה הגיע לידינו מהזמן ההוא: זה ספר “משלי בן־סירא”. יהושע בן סירא בן אליעזר הכהן מירושלים חבר את משליו המהוללים בערך ר“ס שנה לפני חורבן הבית השני. הגוף העברי של ספרו היה מצוי בידי חכמי ישראל עוד באחרית תקופת הגאונים¹², אבל מאז והלאה נעלם מעינינו במשך אלף שנים ולא היו לנו אלא תרגומו בלשונות סורית, יונית ורומית; ורק זה מקרוב (בשנת תרנ"ז) מצאו חכמי בריטניה חלק גדול מהגוף העברי בארץ מצרים ויביאוהו אל הביבליותיקה באוכספורד. שפת משלי בן־סירא, כפי שאנחנו רואים עתה מתוך הגוף העברי, וכפי שידענו מקודם עפ”י הדוגמאות הרבות המובאות בהלמודים ובמדרשים¹³, היא לשון עברית צחה ויפה, וסגנונם דומה כמעט לסגנון “משלי שלמה”; ובנוגע לחדוד ולשנינה הם עולים לפעמים על “משלי שלמה” (לדוגמא נביא בזה את המשל הנזכר בשלשה מקומות בתלמוד בבלי: “כל ימי עני רעים; בן־סירא אומר: אף הלילות; בשפל גנים גנו ובמרום הרים כרמו: ממטר גנים לגנו, ומעפר כַרמו לכרמים”. משלים מחודדים כאלה לא נמצא ב“משלי שלמה”). רק זעיר שם זעיר שם נמצא במשליו מלה או מבטא שאין דוגמתם בספרי הקדש ושנמצאו רק בלשון המשנה (למשל הפעל “בגר”, השם “סובין” ועוד מעטים). אבל הן אפשר הדבר כי גם המלים האלה עבריות הן אלא שלא בא זכרן בתנ“ך (ובכלל מובן מאליו הוא כי ספרי הקדש אינם מכילים את כל שרשי לה”ק; והמון מלים, שמות ופעלים, שבמקרה לא נזכרו בתנ“ך, היו ידועים לסופרים העברים בימי בית שני, בהיות לה”ק שפה מדוברת, וגם לחכמי המשנה; לכן במצאנו בס' בן-סירא, או אפילו במשניות הקדומות, מלים שאינן בתנ"ך, איננו מחויבים כלל להניח כי מסתמא לוקחו מלשון ארמית, סורית ויתר לשונות שַם. אדרבא, מפני שהמלים האלה מצויות גם ביתר הלשונות השֵמיות, אות הוא כי עבריות טהורות הן, מאוצר השרשים העַתִּיק, כמו שגם רוב המלים הביבליות משותפות הן לכל הלשונות השמיות. ואולם יש מלים אשר הכרת פניהן תענה בהן כי נתחדשו בזמן מאוחר, כמנהג כל לשון חיה ומדוברת המחדשת מלים ומבטאים מעת לעת, וגם אותן נקבל באהבה כילדי העברים; מלבד אם הן לקוחות בפירוש מלשונות יון ורומי. ועיין עוד להלאה בענין זה.

הפרוזה העברית, המליצה הספורית, ירדה מאד עוד בראשית ימי הבית השני. עוד בספרי עזרא ונחמיה ודברי הימים נראה את ההבדל הגדול אשר ביניהם ובין ספרי שופטים, שמואל ומלכים. ספרי נביאים ראשונים כתובים בלשון מדויקת וצחה, בסגנון פשוט וקל המלא בכל זאת עוז ונועם גם יחד. ואולם הלשון והסגנון של עזרא ונחמיה אינם לא קלים ולא צחים, אין בהם כל חן ונועם, כל עוז והוד. לא על המלים והמבטאים החדשים שבספרים האלה¹⁴ אנחנו מצטערים; הלואי שמסרו לנו מלים ומבטאים חדשים כהנה וכהנה והעשירו את שפתנו העניה עושר רב. אבל צר לנו על הסגנון המבלבל אשר בספרים האלה, סגנון המעיד על בעליו כי כבר קשה להם להביע רעיונותיהם הפשוטים בשפה ברורה ומדויקה, בסגנון הגיוני. והספרים האלה הלא נכתבו קודם לזמנו של בן-סירא, לא יאוחר משנת ש' ­קודם לחורבן השני. ומה שונה וגרוע הוא סגנונם מסגנון “מגלת אסתר” אשר זמן חִבורה איננו מוקדם גם הוא! מגלת אסתר כתובה בסננון פשוט מאד, בלי שום מליצה ויפוי, אבל מה קלה ומה צחה שפתה! הקורא ירוץ בה מבלי הִנָקש בשנונו אפילו במבטא אחד, תחת אשר בספרים הנ“ל נפגש כמעט בכל פסוק ופסוק “אבני נגף” החוסמות את דרך הקריאה. אמנם יש לשער כי לספרי עזרא, נחמיה ודה”י התגנבו המון שבושים וטעיות, וגם לקו בחסרונות רבים, באשמת המעתיקים (ועל חשבון המעתיקים היה צריך לזקוף גם את המון החטאים לחקות הדקדוק שבספרים האלה); תחת אשר מגלת אסתר נִצלה מהרעה הזאת, עקב הקדושה היתרה אשר העטו עליה, וביחוד בגלל אשר נעשה לחובה, עוד בימי הבית, לקרא אותה בקהל מדי שנה בשנה. אבל אין לכחד כי בשלשה הספרים הנ"ל יש המון פסוקים אשר “עומק לשונם” ובלבול סגנונם אי אפשר לָגול על ראשי המעתיקים, כי אם על ראשי המחברים בעצמם, אשר כנראה לא דברו עוד עברית בעצמם ורק השתדלו לחקות את הסגנון הספורי שבנביאים הראשונים, בלי כשרון ויכלת…

גרוע הרבה מהם, הוא סגנון “דניאל” בחלקו העברי. הספר הזה (ביחוד חלקו העברי) נכתב כנראה בימי מלחמת החשמונאים עם הסורים היונים, בעת אשר כבר חדלה שפ"ע להיות שפה מדוברת, לכן גם לשונו גם סגנונו מקולקלים וגרועים מאד. ואמנם אין לכחד כי סגנונו בכלל הוא סגנון מליצי, והרבה תמונות שיריות נמצא במבטאיו (ביחוד בפרשה י"א); אבל מליצותיו מתנהגות בכבדות, בלי חן ונועם, וביחוד בלי צחות ודיוק (ואולם הספר הזה לקה בחסרונות ובשבושים מידי המעתיקים, שכם אחד על כל ספרי תנ"ך המאוחרים).

הס' “הפילוסופי” קהלת נכתב, כנראה, גם הוא בזמן מלכות יון, בעת אשר דעות חכמי יון מצאו מסלות גם באהלי יעקב. ואמנם לשון הספר הזה “עמוקה מאד”, כי לא הסתגלה עוד אז שפ“ע די הצורך למחקרים פילוסופים. גם ה”פתגמים" אשר בו נופלים הרבה, בנוגע למליצה צחה וסגנון מדויק, ממשלי שלמה. ובכ׳׳ז גדול מאד ערך הספר הזה, כי הוא הראשון אשר עסק ב“עניני מחקר” בשפ“ע, כי על כן נטל על מחברו לברוא בעצמו את המלים והמבטאים הנחוצים ל”מחקריו“, ו”בריאותיו" הן כרובן בריות נאות וברוח שפ"ע (למשל: יתרון, רעות-רוח, רעיון-רוח, רעיון לב, כשרון, כשרון המעשה, חוש (מי יחוש), ענין, הָלך־נפש, תקן, חֶשבון, יַלדות ושַחרות).

כנראה חוברו בפרק הזמן ההוא (ר"ל מראשית ימי בית שני עד ימי החשמונאים) עוד הרבה ספרים בשפ“ע, כאשר תוכיח אזהרת קהלת על “עשות ספרים הרבה”, וכאשר יוכיחו גם שמות הספרים הנזכרים ב”דברי הימים“. אבל הספרים האלה לא הגיעו לידינו, ועל זאת אנחנו מצטערים מאד. אמנם יש אומרים כי מכיון שאבדו הספרים האלה, אות הוא כי לא היו שוים לשמרם. אבל באמת טעות גדולה היא. אנחנו יודעים כי מסדרי התנ”ך (אנשי כנסת הגדולה), לא היו מבינים גדולים במקצוע הספרות היפה, ואצ“ל במקצוע הספרות המחקרית. האנשים הגדולים האלה העריכו את כל ספר רק לפי “חסידותו”, כי על כן בקשו לגנוז את “שיר השירים” ואת ס' קהלת. ולכן יש לשער כי הרבה ספרים טובים “נגנזו” ע”י המבקרים הקשים האלה…

ג

המשנה. — הרחבת שפת עבר. — מלים מחודשות. — סגנון לשון המשנה. — “מליצה” במשנה, — משלים ופתגמים.— השפעת סגנון המשנה על סופרי הדורות המאוחרים.

בימי החשמונאים חדלה שפ“ע להיות גם שפה ספרותית. הספרים שחוברו בימים ההם נכתבו מקצתם יונית¹⁵ ומקצתם ארמית, אבל לא עברית. ובכל זאת לא חדלה שפת עבר לחיות גם בימים ההם. קריאת התורה וההפטרה מדי שבת בשבתו בבתי הכנסת, שירי הלוים והתפלות בבית המקדש, בתי ספר ללִמוד התורה לילדים, - כל אלה חוברו יחדו להגן על שפ”ע לבל תִשָכח כָלה ולבל תמות מיתה מוחלטת. אך ביחוד עזרו בתי המדרש לשמירת הלשון ולארוכת ימיה. מימי החשמונאים והלאה הצטמצמו כל הפעולות הרוחניות של האומה הישראלית בבנין הדת, בקביעת החוקים והמשפטים הדתיים והאזרחיים הנוסדים על חוקי תורת משה. כל עסקם של חכמי ישראל היה, מן העת ההיא והלאה, אך “לדרוש” את התורה, אם להציא ממנה פסקי דינים (הלכה) או למען הורות את העם מוסר ומדות (אגדה, מדרש). לתכלית זו נוסדו אז “בתי מדרש” אשר בהם היתה התורה “נדרשת” עפ“י חוקי הגיון מיוחדים (“מדות”). ובבתי המדרש האלה חיתה שפת עבר מאות בשנים אחרי אשר חדלה להיות שפה מדוברת בפי כל העם. בבית המדרש הורו החכמים לתלמידיהם, וגם התוכחו איש את אחיו, לא בשפת העם (ארמית) כי אם בשפת עבר¹⁶, אם גם לא באותה השפה העברית הצחה שבה נכתבו ספרי הקודש (מפני הטעמים שיתבארו להלן). פרי עמל רוחם של מורי ההלכות נשאר לנו לזכרון בספר המשנה, ואף כי המשניות נסדרו כמאה וחמשים שנה אחרי חורבן בית שני (ע"י ר' יהודה הנשיא), אבל כרובן הן כבירות לימים מאד, וששה סדרי המשנה (המכילים ס“ג “מסכתות” בתקכ”ה “פרקים”) מקיפים פרק זמן ארוך מאד, כי ראשיתם בימי החשמונאים ואחריתם בימי ר' יהודה הנשיא; היינו תקופה של ארבע מאות שנה בערך. ואין כל ספק כי המסדר הנעלה מסר לנו את כל המשניות בלשונן ובסגנונן העקרי, כפי שיצאו מפי המורים הראשנים בבתי המדרש, כי “חייב אדם לאמר בלשון רבו”. לכן יקרה ונכבדה לנו “המשנה” גם בתור אוצר יקר לקורות הלשון העברית, כי ב”משנה" נראה את התפתחות הלשון העברית בפי החכמים שדברו בה, ומלבד זאת היא אוצרת בקרבה המון מלים ומבטאים מאוצר לשוננו העתיק, מהימים שהיתה שפה מדוברת בפי כל העם.

המשנה עוסקת כרובה בדברי הלכה, בפסקי דינים, בלי שום ויכוחים ופלפולים (רק במקומות מעטים תמסור לנו המשנה גם את הוכוחים והפלפולים שנאמרו בבהמד"ר בעת קביעת ההלכה). מובן מאליו הוא כי הלכות ופסקי דינים מחויבים להאמר בשפה ברורה, מדויקת ומובנת לכל, בלשון שאיננה נותנת שום מקום לטעות בפירוש המלין. לכן אעפ“י שאנחנו קוראים לשפת המשנה “שפת עבר”, בכ”ז אי אפשר לדרוש ממנה שתהיה טהורה כשפת ספרי הקדש. חכמי המשנה, בהקפידם על הדייקנות, הוכרחו להכניס בדבריהם המון מלים ומבטאים לא רק מלשונות ארמית וסורית, כי גם מלשונות יון ורומא וכו‘; אם מפני שלא מצאו בשפתם העברית אותם המושגים שנטל עליהם לקרוא בשם בדיוק, או מפני שהמלה העברית המסמנת את הדבר נותנת מקום לטעות, יען כי יש לה עוד הוראות שונות, - ולכן בחרו במלה ארמית או יונית וכו’ השגורה בפי כל העם, ואשר בה השתמשו רק לאותו המושג הנצרך. למשל, במשנה נמצא רק “קולמוס” (מלה יונית) ולא “עט”, יען כי “עט” רומז לעט ברזל ולא לקנה של סופרים. וגם כנראה לא השתמשו עוד כלל במלה העתיקה “עט” כמו שלא השתמשו עוד בכלי כתיבה זה. כן משתמשים במשנה במלה היונית “אזמל” להוראת סכין קטן, והמלה העברית “סַכּין” מסמנת במשנה רק סכין גדול לשחוט בו. תחת “מגן” תבוא במשנה תמיד “תריס” (מלה יונית), מפני שבמלת “מגן” יש עוד הוראות מופשטות, ועוד מלים ופעלים רבים כהנה. ואולם יש במשנה המון מלים, שמות ופעלים, מלשונות סוריה ויון וכו' (ר"ל מהלשון המדוברת בפי העם) גם במקום שלכאורה אין כל צרך בהם, במקום שאפשר לכאורה לסמן בדיוק גמור בשפ“ע את הדבר הנאמר, מבלי אשר נטעה בהוראתו. והמחזה הזר הזה מתבאר לפי דעתנו בטעמים שונים: א) מפני שהמלים העבריות ההן נשכחו כבר מלב התלמידים ומלב העם, עקב רוב ההרגל במלים נכריות המקבילות להן; ב) מפני שהמלה העברית מסַמנת את הדבר בכל צורותיו, תחת אשר המלה השגורה בפי העם מסמנת את הדבר רק בצורתו האחת, כפי שהיא נצרכה לפסק דין זה; ג) מפגי שברבות הימים, ע”י השִמוש בדִבור, נעקרו מלים עבריות רבות מהוראתן העקרית (הביבלית) ותנתן להן הוראות חדשות (וכזה יקרה בכל שפה חיה ומדוברת), ולצורך מושגן העקרי נכנסו ללשון החיים מלים אחרות, אם משפ“ע בעצמה או מלשונות ארמית, יונית וכו', והננו להביא דוגמאות אחדות מלשון המִשנה לקַיים את משפטנו זה. למשל, המלה העתיקה “דונג” לא תבא לעולם במשנה, ותחתיה באה המלה “שַעוה” (גם היא אמנם מלה שֵמית); תחת “פעמון” יֵאמר במשנה רק “זוג” (מלה פרסית בעקרה); ל”שודד" קוראים במשנה “לסטים” (לסטים, מלה יונית שממנה נעשה גם פעל “מלסטם את הבריות”); במקום “עִוֵּר” יאמר במשנה רק “סומא” (מלה סורית, וממנה נעשו גם פעלים¹⁷); המלים הביבליות “אֵזור”, “אבנט” לא נזכרו במשנה, ותחתיהן באות המלים “הֶמיין” (סורית), “זוֹן” (יונית ורומית Zona¹⁸): במקום “מֶשִי” יאמר במשנה רק “שִירא” (יונית); במקום “בדיל” - בַּעַץ (מלה שמית); המלה “טאטא” [בשם ופעל] לא תזכר במשנה, אבל במקומה משתמשים בפעל “כַּבֵּד” (“מכבדים את הבית”), שהיא אמנם מלה עברית בהוראה מליצית מושאלת; ל“מחוגה” קוראים במשנה רק “פרגל” (פרסית ויונית); הפעל “חַכֵּה” לא יזכר ולא יפקד במשנה, ותחתיו יבא “המתן” (זו מלה שבה מתרגמים התרגומים הארמים והסורים את הפעל “חכה” במקרא), וכהנה וכהנה. אות הוא כי המלים העבריות ההן גורשו משפת החיים ונשכחו מלב עוד בימים ששפ"ע היתה מדוברת כפי כל העם, ולכן היו למלים “עתיקות” שאי אפשר עוד להשתמש בהן אפילו בבית המדרש, במושב חכמים ומלומדים, ומה גם לצורך קביעת הלכות מדויקות. (בנוגע למלת “טאטא” מספר לנו התלמוד כי בדורו של ר׳ יהודה הנשיא “לא הוו ידעי רבנן מה הוא מטאטא” עד אשר נודע להם פתרון המלה מפי “אמתיה דבי רבי”! עיין במס' ראש השנה, דף כ“ו: ובמגלה י”ח.).

גם יש אשר המשנה משתמשת להוראת דבר אחד פעם במלה ביבלית ופעם במלה סורית או יונית וכו'. וזה רק מפני דייקנותם הנפלאה של חכמי המשנה: כי המלה הביבלית מסמנת את הדבר רק בצורתו הכללית, והמלה הנכריה מסמנת אותו הדבר בעצמו בצורה אחת ידועה, ולצורך הבדליהם הדקים מן הדקים הוכרחו חכמי המשנה לקרוא לדבר אחד בשמות שונים, לפי הפרט המיוחד ולפי הצורה המיוחדת של אותו הדבר. למשל, התנור נקרא במשנה בשמו העברי “תנור”, אבל יש במשנה גם “פורנה”, זו המלה הרומית Furnus שפתרונה תנור למאפה; ומסתמא כוונו החכמים במלה זו למין תנור מיוחד הידוע לבני דורם¹⁹. כן נמצא במשנה מלבד המלה הביבלית “עגָלה” גם את המלה הרומית “קָרון” (corrum) הרומזת בודאי למין עגלה מיוחדת. כן יש הבדל בשפת המשנה בין המלה העברית “מנעל” ובין “סנדל” היוני (לכן נאמר במשנה שקלים ג‘, נ’ “לא במנעל ולא בסנדל”). “סַל” הביבלי קטן מה“כַּלְכָּלה”²⁰, ושניהם נמצאים במשנה, ובלעדיהן יש במשנה השם היוני הרומי “קלתה” (קלתות) למין סל מיוחד. כן נקרא המעבד עורות, בשפת המשנה, פעם בשם יוני (“בורסי”) ופעם במלה עברית מחודשה,עבדן“, ויש הבדל דק ביניהם. כן יש הבדל במשנה בין “פטיש”²¹ ובין ה”קורנס" (סורית) הקטן ממנו, ויש עוד הרבה מיני פטישים במשנה בשמות שונים ביבליים ועברית מחודשת. כן משתמשת המשנה פעם במלה היונית “בסיס” ופעם במלה הביבלית “כַּן”, ובודאי יש הבדל דק ביניהם. והוא הדין למלות “לזבז” (יונית) ושָפָה (מסגרת), ששתיהן נמצאות במשנה. דוגמאות כאלה, המעידות על הדייקנות הנפלאה של לשון המשנה, נוכל להביא למאות (ועוד נִגַע בענין זה בדברנו על המלים ה“מחודשות” שבמשניות). אבל על עוד דבר אחד נעיר בזה. בשפת המשנה נמצא מלבד המלה הביבלית “כסף” גם “ממון”, “מעות” “דמים” (מלים שֵמיות, ואולי מקורן עִברית טהורה); ובכ“ז יש הבדל בין ארבעה השמות ה”נרדפים" האלה: “כסף” מורה במשנה רק על מטבעות של כסף; “מעות” - נאמר על כל מיני מטבעות (ובפרט נקרא בשם “מעה” מטבע קטנה מאד); “ממון”²² - פירושו הון ורכוש בכלל; ואולם “דמים” פירושו במשנה רק מחיר ושווי של דבר²³ (וגם יונתן מתרגם תמיד את המלה “מחיר” במקרא – “דמים”. ואולם המשנה איננה משתמשת בשום מקום במלת “מחיר”, כי אם רק בהזכירה “מחיר־כלב” האמור בתורה). וכל הבקי במשניות יוָכח כי חכמי המשנה אינם מחליפים לעולם את ארבעה המושגים הנ"ל (וגם בתלמוד נמצא בלבול המושגים האלה רק במקומות אחדים)²⁴.

חזיון נפלא (אבל טבעי ומחויב) בקורות הלשון העברית תַראֵנו שפת המשנה בשנוי המוחלט של הוראות מלות ביבליות רבות. בכל הלשונות שבעולם יִקרה, כי במשך הזמן שהן מדוברות בפי העם, פושטות מלים רבות את הוראתן הראשונה והן לובשות הוראות חדשות המשכיחות לגמרי את הוראתן הישנה, וממילא נבראות מלים חדשות לצורך אותם המושגים שנִטלו מהמלים העתיקות. וכחזיון הזה תַראנו גם המשנה בנוגע להתפתחות שפ“ע במשך הדורות שהיתה שפה מדוברת. ביחוד נפלאות הן קורות שלשת הפעלים “קנֹה” “לָקֹח” “נטֹל”: “קנֹה” בלשון המשנה יֵאמר רק על הזכות היוּרִידית שיש לו לאדם באיזה דבר, מפני שרכש לו את הדבר בדרך דתי ידוע; כגון בחזָקה, במשיכה, בחליפין וכו', אבל הקנין הפשוט, הקנין במחיר, בדמים איננו נכלל כלל כהוראת “קנֹה” בבואה כמשנה²⁵. ולהוראת הקנין במחיר בפשיטות משתמשת המשנה רק בהפעל “לקֹח”: ואולם בהוראתו הביבלית, בהוראת תפיסה ולקיחה, לא יבא הפעל “לקח” במשנה, ולהוראה זו (לקיחה בפשיטות) משתמשת המשנה רק בפעל “נטֹל”, אשר במקרא אין לו כלל הוראה זו. ובכן אנחנו רואים כי שלש מלים ביבליות, מפורסמות ורגילות מאד, שִנו לגמרי את הוראתן העקרית בפי חכמי המשנה! ואמנם קשה לברר, אם השנוי הזה נעשה בשוק החיים, בפי העם, בעת שהלשון היתה מדוברת, - או שהשנוי הזה נעשה בבית המדרש, בפי חכמי המשנה, אחרי מות הלשון בקרב העם. איך שיהיה, נפלא הוא דבר השנוי הזה, העתקת המושגים ממלה למלה בשלשת הפעלים הנ”ל. וזהו מה שאמרו בתלמוד: לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד! כלומר: הוראת המלה הביבלית במשנה שונה לפעמים לגמרה מהוראתה בתנ"ך. והמון דוגמאות נמצא במשנה, בענין שנוי ההוראות. למשל: במקום “חֶרֶב” בהוראתה הידועה, תבא במשנה תמיד המלה השֵמית “סיף”, ואולם המלה “חרב” נזכרת במשנה רק פעמים אחדות, ושם יש לה הוראה אחרת מהוראתה במקרא (מין סכין וגם עץ המחרישה בתבנית חרב) (עי' למשל במס' כלים פ' כ"א משנה ב‘; שביעית ח’, ו.). או למשל המלה “סופר”; עיקר הוראת המלה הזאת במקרא הוא איש הכותב על לוח (שרייבער), ואולם במשנה לא תבוא מלה זו בהוראתה העקרית כי אם בהוראותיה האחרות (מלומד וכו'). ולהוראת “שרייבער” משתמשת המשנה במלה הרומית “לבלר” (ואולי זהו גם מפני הדייקנות הגדולה, כדי שלא לטעות בהוראת “סופר” שיש לו פתרונים שונים). במלה הביבלית “בצק” משתמשת המשנה להוראת חתיכה של עיסה, ולהוראת “בצק” יאמר במשנה “עִסָּה”, שגם היא מלה עברית מהשרש “עסס” (ראה למשל במשנה טהרות, ג, ח: “תינוק שנמצא בצד העִסה, והבצק בידו”). - ועוד רבות כאלה.

כן נראה מלים ביבליות רבות שבמשך הזמן הצטמצמו ונגבלו הוראותיהן הראשונות, ותחת אשר בתנ“ך יש למלה ידועה הוראות אחדות (קרובות או רחוקות מעט זו מזו), הנה במשנה תבא המלה ההיא רק בהוראה אחת (עפ"י רוב בהוראתה העקרית), וליתר הוראותיה משתמשים במלים אחרות, וזהו ג”כ מאהבתם את הדייקנות המדוקדקת. למשל הפעל “שַלֵם” יורה, במקרא גם על תשלומי נזק וגם על פריעת חוב (“לוה רשע ולא ישלם”), ואולם במשנה הוראתו רק תשלומי נזק (או קנס), כי כן הוראתו העקרית “מַלֵא חסרון או השלים נזק”. אבל לענין השבת חוב (וגם לענין נקמה) משתמשת המשנה רק בהפעל הסורי “פָרֹע”²⁶ (וכנראה גם היא מלה עברית, כי הוראת "פרֹע׳׳ במקרא הוא “הרס, הָפֵר” ותהיה הכונה “הָפר ובַטל את את החוב”) ועוד רבות כאלה. כן נראה את דיקנותם ואת עשׁר לשונם בהשתמשם בפעלים שונים לפעולה אחת לפי הדבר אשר בו חלה הפעולה. למשל, ללקיטת פרי מעצי פרי שונים יאמר במשנה: “אָרֹה” (לתאנים), “בָצֹר” (ענבים), “גָדֹר” או “גָדֹד” (תמרים), “מָסֹק” (זיתים). ודייקנותם הגדולה בקריאת שֵם למלאכות הקרובות בענין זו לזו, יראה הקורא במס‘, שבת - וכן יראה הקורא במס’ כלים (ובסדר טהרות בכלל) את הבדליהם הדקים בקריאת שֵם לכלים וחפצים.

ולעומת זאת תַראֵנו המשנה את ההרחבות הרבות שנעשו בלשון העברית (הביבלית) במשך הדורות שאחרי גלות בבל. ההרחבות הן כמשפט כל ההרחבות בלשונות חיות ומרובדות: אם ע“י תוספת מושגים חדשים למלים עתיקות, אם ע”י יצירת מלים חדשות מהמלים העתיקות (ע“י חלוף האותיות או ע”י שנוי האותיות) אם ע“י בנין שמות מפעלים ופעלים משמות, או ע”י דרכים אחרים. רוב ההרחבות האלה נעשו כנראה בידי העם בעצמו, בהיות שפ“ע לשון מדוברת: ורק מקצתן נעשו בבית המדרש, ע”י החכמים, אשר ע"י דייקנותם ודקדוקיהם בכל פרטי הדברים הוכרחו לעשות את ההרחבות ההן.- ויען כי “ההרחבות” האלה הן מקצוע נכבד מאד בקורות הלשון העברית, וגם הן יכלות להיות סימן לדורות (להרחבת הלשון בזמן הזה), לכן נרַבה להביא דוגמאות מהן.

אל התרחבות שנולדו בודאי בבית המדרש נחשוב ביחוד את מלות-ההגיון (“מדות” שהתורה נדרשת בהן) אשר כמעט כלן נגזרו ממלים ביבליות. למשל: גזרה שוה, בנין אב, כלל ופרט, קל וחומר, הֶקֵש, וכו'. כן נודף ריח בהמד“ר (ר"ל ריח תורת וידיעת הלשון) מההרחבות: מַסֹּרֶת, הלכה, הגדה, תַּקָנָה, מַחלוקת ועוד המון מלים מסוג זה. כן גם כל הכנוים המלאכותיים למעשי בית דין (למשל: “אגרת בקורת”, זו הכרזה שמכריזים ב"ד על שדה העומד להמכר בהתחרות) כלם נולדו ראשונה בכית המדרש, ואח”כ היו כמובן לקנין לשון העם.

הנה התאמצנו להוכיח כי לשון המשנה, בדרך כלל, עברית טהורה היא, וכי חכמי המשנה השתדלו להרחיב ולהעשיר את לשוננו כחוקות השפה וברוח עברי אמתי. אבל בנרגע לסגנון המשנה, עלינו להודות כי רחוק הוא מאד מאד מהסגנון העברי האמתי. סגנון המשנה הוא פשוט, קצר ומדויק, אבל גם יבש עד מאד, ואין בו כל לחלוחית של מליצה. אמנם מובן מאליו הוא כי פסקי הלכות אינם יכולים להאמר בשפה נמלצת ובשפעת תמונות ודמיונות או בכפל הלשון בשמות נרדפים ובמשפטים מקבילים, כדרכי המליצה העברית בתנ“ך. אבל גם הסגנון הפשוט של הפרוזה העברית נעלה מאד מסגנון המשנה; וכמעט שאין כל דמיון אף בין הסגנון ה”דיני" שבפרשת משפטים ובין הסגנון הדיני שבמשנה בסדר נזיקין, אעפ“י ששניהם עוסקים באותם הענינים בעצמם. הנה, למשל, הפסוק “כי יגנוב איש שור או שה וטבָחו או מכָרו, חמשה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה”. בפסוק הזה אין כל מליצה, אין כל מלה יתרה, וההלכה ברורה ומדויקת בתכלית הדיוק - ובכ”ז כל רואהו יַכירו כי נכתב בימי קדם, בימי הפרחת הלשון. ואולם במשנה אין זֵכר אפילו לסגנון פשוט כזה. המבטא “כי יגנוב” היה נחשב כבר “כמליצה” בעיני חכמי המשנה ובשום אופן לא היו משתמשים בו. כי חכמי המשנה סִמנו את הזמנים בדיוק, ועבר או עתיד במקום בינוני וכל יתר חלופי הזמנים הנמצאים במקרא גם בפרוזה - אין להם מקום במשנה, כמו שלא היה בודאי מקום לחלופים “מליציים” כאלה גם בפי העם בדברו עברית. כמו כן אין המשנה משתמשת לעולם בוי“ו המהפך וביתר דרכי הלשון המיוחדים לסננון הביבלי; וגם זה מאהבת הדיוק ומיראתם פן יתנו מקום לטעות ע”י השמוש המליצי הזה. ואין ספק כי גם העם בדַברו עברית בראשית ימי הבית השני, כבר חדל להשתמש בוי"ו המהפך וכדומה מחוקי הסטיליסטיקה העברית.

סגנון המשנה, גם במשניות העתיקות אשר מוצאן מימי ה“סופרים” או אנשי כנסת הגדולה, מוכיח למדי כי הוא קבל השפעה עצומה מהסגנון הארמי והסורי. הסגנון הארמי־הסורי גרש את הסגנון העברי העתיק משוק החיים, גם בעת אשר העם דברו עוד בלשון עברית. זאת יראה כל איש בקראו משנה אחת באיזה “סדר” שיחפוץ. וגם בזה צדקו חכמי התלמוד באמרם “לשון חכמים לחוד ולשון תורה לחוד”. אלא שלפי דעתנו לא רק “לשון חכמים” (ר"ל סגנון המשנה) כי גם סגנון הלשון העברית של כל העם לא היה דומה עוד בימי בית שני לסגנון הביבלי, ואפילו לסגנונו הפרוזי.

נפלא הוא סגנון המשנה בקצורו המדויק. ביחוד מצוינות בקצורן ההלכות הפסוקות שבמשניות העתיקות, רובן בסדר נזיקין. למשל “כל שֶחַבתי בשמירתו הִכְשַרְתִי את נזקו” (בבא קמא, א, ב); “המוציא מחברו עליו הָרְאָיָה” (במקומות רבים במשנה); “כל הגזלנים משלמים בשעת הגזלה” (בבא קמא, ט, א); “אִם השֶבַח יתר על היציאה וכו'” (שם, ד); אבֵדָתו ואבדת אביו

• שלו קודמת" (בבא מציעא, ב, יא); “הזהב קונה את הכסף וכו'” (שם, ד, א); “אין פוסקים על הפירות עד שיֵצא השַעַר” (שם, ה, ז),כל המשַנה ידו על התחתונה" (שם, ו, ב); כל שֶיֵחָלק ושמו עליו - חולקים" (בבא בתרא, סוף פרק א'); “כל חזקה שאין עמה טענה - אינה חזקה” (שם, ג, ג); “לא ראינו אינה ראָיה” (במקומות רבים) וכדומה²⁷. סגנון קצר ופִתגמי כזה משותף אמנם לכל החוקים העתיקים בכל אומה ולשון (וביחוד לחוקי הרומאים הקדמונים); ואולם ל“סופרים” ולחכמי המשנה היתה סבה מכרחת לָבֹר לצרכם סגנון קצר כזה: כי כידוע היו שונים ומלמדים לתלמדיהם את ההלכות על פה, ועד ימי ר' יהודה הנשיא לא נכתבו ההלכות על ספר, לכן התאמצו המורים לדבר בלשון קצרה, בסננון פתגמים, למען יקל לתלמידיהם לקבוע את ההלכות בזכרונם. ורק הודות לסגנון הקצר והנפלא הזה נשמרו ההלכות היותר קדומות שנות מאות בצביונן וצורתן הראשונה.

ובכל זאת יש במשנה גם זכר ל“מליצה”. במשניות עתיקות אחדות נמצא מאמרים שלמים הלקוחים מלשון המקרא, וכמעט שיעלה על דעתנו כי המשניות ההן נכתבו בידי אחד הסופרים ה“מליצים” בדורנו, המתאמצים לכתוב בשברי פסוקים. למשל, במס' פאה (ב, ב) נמצא שבר ­פסוק כזה “וכל ההרים אשר במעדר יעדרון”; במס' שביעית (ג, ח) “אין בונים מדרגות על פי הגאיות; במס' סוכה (ה, ד) “והלוים בכנורות ובנבלים ובמצלתַיִם וחצוצרות וככלי שיר בלא מספר”; במס' בבא בתרא (א, ח) “כופים אותו לבנות לעיר חומה דלתים ובריח”; בסנהדרין (ט, ה) “ומאכילים אותו לחם צר ומים לחץ”. - כן נמצא במשנה גם “מליצות” במובנן הנבחר: ר”ל לא שברי פסוקים כי אם אותות השתדלות לדבר בסגנון הביבלי, כמו “מה לנו ולצרה הזאת?!” (סנהדרין סוף פרק ד'); “אוי לרשע אוי לשכנו!” “אוי לי אם אומַר, אוי לי אם לא אומַר”! “אין מרַחמים בַדין”! (פתגמו של ר' עקיבה); והשבועה הידועה “המעון הזה”! (שבועה של חכמים קדמונים שקראו לעדותם את בית המקדש) ובנדרים (ט', יד) מסופר במשנה בלשון זו: “כשמת ר' ישמעאל היו בנות ישראל נושאות קינה ואומרות: בנות ישראל אֶל ר' ישמעאל בכֶינָה!” (בשביל שר' ישמעאל היה רגיל לצדד בזכותן, באמרו “בנות ישראל נָאות הן אבל עניותן מנוולתן”). ביחוד נמצא מבטאים מליציים כאלה במס' תמיד ומדות, שהן משניות עתיקות מאד המוסרות לנו את כל מנהגי בית המקדש (בתמיד, א, ג יסופר כי משמרות הכהנים בבהמ“ק כשהיו מחליפות זו את זו, היתה הראשונה אומרת לשניה: “שלום, הכל שלום!” וזה יזכירנו את המבטא הרגיל גם בפי אנשי הצבא בכל האומות,אַללעס וואָהל! " “! все благополучно”, וגם המבטא האנגלי "All right! ").

הנה אמרנו בי סגנון המשנה בכלל יבש מאד, כראוי לפסקי הלכות. אך בכ“ז נמצא במשנה לפעמים גם מבטאים מליציים אמִתים, ר”ל מבטאים שיש בהם תמונה שירית, דמיונית או חריפות וחדוד. מעין זה הם המבטאים “רַגְלַיִם לדבר”; “נסתַחפה שָׂדְךָ!” (במובן “מזלך גרם”); “כרֵסָה בין שִנֶיה” (על אשה מעוברת); “גנֹב את העין” (מענין הונאה); “אחוז את העינים” (בענין מעשה תעתועים של,מאַגיקער"); “לא מִפיה אנו חיים!” “הַלעיטֵהו לרשע וימותו!” (מעשר שני, ה׳); “נהוג כשורה”; והמבטא הרגיל “מי יגלה עפר מעיניך. ר' פלוני!” “תחלת נפילה ניסה!” (נזכר במשנה בסנהדרין, וכנראה היה משל בפי כל); המבטא “יזונו עיניהם” (ר“ל יתנו מזון לעיניהם במראה יפה. והמבטא המליצי הזה עבר אח”כ אל משוררינו הספרדים, והם הרבו להשתמש בו); “הקדיח תבשילו” (בענין מעשים מכוערים); “פשט את הרֶגֶל” (מענין בַנקרוט); “הניח מעותיו על קרן הצבי” (ר"ל בדבר שיש בו סכנה. וכנראה לוקח המבטא הזה מלשון העם. והטורקים אומרים בענין כזה “הניח מעותיו על גב החתול”); ולסוג זה יש לחשוב גם את הקריאה הטרַגיקומית של ר' טרפון: "הלכה חמורך, טרפון! ²⁸ "

כל מיני המליצות האלה נמצאים בחלק ההלכה של המשנה. אך עוד יותר גדול מספר המליצות בחלק האגדה של המשנה, כמו למשל בפרקי אבות האוצרים משלים ופתגמים מחוכמים הנאמרים בשפה קצרה, נמלצה, כמעט בסגנון הביבלי (ואולם יש בפרקי אבות פתגמים רבים שמוצָאם ממשלי בן-סירא; כמו: “שוב יום אחד לפני מיתתך”; “אַל תהי בָז לכל דבר”; “מאד מאד הֱוֵה שפל רוח שֶתִּקות אנוש רִמָה”, ועוד. ורק מפני שחכמים אחדים היו רגילים בפתגמים האלה, לכן נאמרו הפתגמים על שמָם. כי על כן נמצא בפרקי אבות גם מקרא שלם: “בנפול אויבך אל תשמח וגו'”, המיוחס לשמואל הקטן, יען כי הפסוק הזה היה שגור ורגיל תמיד בפיו.

ואולם בכלל עלינו לִשנות עוד הפעם, כי סגנון המשנה קרוב יותר לסגנון ארמי־סורי מלסגנון המקרא או, כנכון יותר: למשנה יש סגנון מיוחד, זה “לשון חכמים”. גם רוב מלות השמוש הנחוצות באות במשנה רק בצורה סורית או בתמונה חדשה לגמרה. למשל, “שמא” (אולי); “אִלו, אלמלי. אלמלא” (לוּ, לולא); “לפיכך” - לפי ככה (במקום “לכן”); “כָך” – ככה (במקום “כן”); “הרי” (הִנה),- “בין-בין” להוראת אם כה ואם כה; “אף על פי” (אף כי, גם אם); “אף על פי כן” (בכל זאת); “אֶלָא” - אם לא (במקום “רק”); וכן גם סגנון ה“קל וחומר”: וּמָה אִם - אינו דין?!" או “על אחת כמה וכמה” (ובמקרא יֵאמר ה“קל וחומר” בסגנון כזה: “הֵן כסף - ואיך וגו'?!” או “הן שמים - ואף כי?!”); או המבטא “תלמוד לומר”: ועוד מבטאים לעשרות שאי אפשר לפָרטם בזה. - כן נמצא במשנה (וגם בתפִלות קדמוניות) את הבנינים הארמיים הסורים “שַפעל” ו“נתפעל”, וסמני הרבוי “־ין” במקום “־ים”, ועוד כאלה. המשנה מצטיינת נם בחִבור מלים אחדות למלה אחת. חבורים כאלה נמצאים גם בתנ“ך; כמו “פלמוני” - פלוני אלמוני; “לולא” – לוּ לא; “מַזֶה” - מה זה; “איפה” – אַי פה; וביחוד נמצא חבורים כאלה בשמות פרטיים, כי כמעט כל השמות הפרטיים שבתנ”ך הורכבו משתי מלות. והמשנה הרחיבה את המנהג הזה ביחוד במלות השמוש (למשל, “אפילו” - אף אִלו" “כלום” - כל מאומה; “מִנַיִן” - מן אַיִן; “כֵיצַד” - כאיזה צד, ר"ל איך, איככה; ועוד רבות כאלה), ולפעמים הרכיבה גם פעל עם שם הגוף (למשל “שומעני”, “חוששני” - שומע אני, חושש אני; וכדומה). והתלמודים, הבבלי והירושלמי, השתמשו אח"כ במנהג זה ביד רחבה. וכנראה נעשה המנהג הזה בפי העם, בעת שהלשון העברית היתה שפה מדוברת.

סגנון המשנה נפלא בקצורו ובדייקנותו, ולכן נוח הוא ללשון הדבור ולשפה ספרותית - יותר מסגנון המקרא. כי סגנון המשנה הוא סגנון טבעי, מלא חיים ופשטות, תחת אשר סגנון המקרא הוא נמלץ גם בפרוזתו, וממילא איננו טבעי. לכן השפיע סגנון המשנה השפעה עצומה על הסופרים העברים בכל הדורות; וגם הסופרים שהתאמצו ושמתאמצים גם בימינו להנהיג בספרותנו את הסגנון המליצי של ספרי הקדש, לא יכלו ואינם יכלים להפקיע את עצמם מהשפעת סגנון המשנה, ובעל כרחם הם כותבים עפ"י רוב את פרוזתם הפשוטה בסגנון המשנה. וגם בשירים או בענינים שיריים של סופרינו הקדמונים והאחרונים נמצא עקבות סגנון המשנה.

ד

ספרי אגדה. — פרקי אבות. — בטול ה“חצוניות”. — תלמוד בבלי וירושלמי. — “מליצה” בתלמוד. — שיחות חולין. — משלים ופתגמים.

הארכנו מאד לדבר על אדות לשון המשנה וסגנונה, יען כי המשנה היא ראי מוצק להראותנו את המעבר מלשון התנ“ך ל”שפת עבר החדשה“, וכל ספרי ההלכה והאגדה שנכתבו אחרי, סמוך או מופלג, לחתימת המשנה, מוטבעים במטבע של סגנון המשנה, ואינם שונים ממנה אלא לרעה ולא לטובה. ה”תוספתא“, ה”מכילתא“, “ספרא וספרי” וה”ברייתות" שבשני התלמודים, אוצרים בקרבם המון הלכות ואגדות מדורות הקדמונים בלשונן ובסגנונן העתיק, — אבל זמן סדורם וצאתם לאור מאוחר לזמן חתימת המשנה; לכן אחרי אשר תארנו את “חצוניות” המשנה, אין לנו כל צורך עוד להטפל בחצוניות הספרים האלה. המאמרים העתיקים שבספרים האלה מובאים בלשונם וסגנונם, שהם לשון המשנה וסגנונה; והמאמרים המאוחרים נאמרים בלשון ארמית וסורית — ובאלה אין עסקנו ב“מבוא” זה, שהוא רק השקפה על קורות הלשון העברית והמליצה העברית.

אוצר יקר ונכבד לקורות הלשון והמליצה העברית — הוא חלק האגדה שבכל הספרים הנ“ל. המדרשים והאגדות גדולים בכמותם וגם באיכותם מחלק ההלכה ש”בתורה שבעל פה“. רוב מדרשי-אגדה שבמשניות, בתוספתא, מכילתא, ספרא וספרי וכו', מוצאם מימי קדם, מהדורות הראשונים שלפני חרבן בית שני; וגם ספרי המדרשים (“מדרש רבה”, “פסיקתא”, “תנחומא” וכל המדרשים על תנ"ך, וגם המסכתות הקטנות “אבות דרבי נתן”, מס' דרך ארץ רבא וזוטא, וגם הס' “סדר עולם” המיוחס להתנא ר' יוסי, וכהנה וכהנה) אעפ”י שכרובם נסדרו ויצאו לאור בזמן מאוחר, דורות רבים אחרי המשנה (וגם אחרי חתימת התלמוד), בכ“ז נמצאים בהן המון מאמרים מדורות קדמונים, מימי הבית, שנמסרו לנו בלשונם ובסגנונם העתיק, בין שנקרא עליהם שֵם אומרם בין שלא נקרא עליהם כל שֵם. ההלכה עוסקת בפסקי דינים, ולכן סגנונה קצר, פשוט ויבש, בלי ריח מליצה. ואולם האגדה עוסקת בלמודי מוסר ומדות, באמונות ודעות, בדרישות וחקירות בדברי הימים, ובכל הענינים המרוממים את הרוח, המשביעים את הנפש והמעירים את הרגש, לכן מובן מאליו הוא כי סגנונה צריך להיות שונה מסגנון ההלכה. האגדות הן הן ה”דרשות׳׳ שהיו חכמי ישראל דורשים בבתי הכנסת, באזני כל העם, בשבתות ובמועדים ובכל שעת הכושר. מנהג הדרשות בבתי הכנסת הוא עתיק יומין מאד, ואין כל ספק כי עוד בראשית ימי הבית השני כבר היה למנהג קבוע. ה“דורשים” הראשונים היו מטיפים את לקחם בשפת עבר (ר"ל בלשון המשנה); אבל יען כי העם כבר החל לשכוח את השפה העברית, לכן היו ה“דורשים” מעמידים “מתורגמן” אשר תרגם לעם בשפת העם (ארמית־סורית) את דברי המטיף. ואולם רוב דברי אגדה של הקדמונים נמסרו לנו במדרשים הקדמונים בשפתם ובסגנונם, ורק במדרשים המאוחרים נמצא דברי אגדה בשם הקדמונים בלשון ארמית־סורית, ר"ל בהעתקת הדברים ללשון העם. וגם יש אשר מסדרי המדרשים המאוחרים תקנו את הסגנון העברי של האגדות העתיקות, וישימו בו תבלין מליצי מאוחר; באופן שהאגדות ההן לא באו אלינו בסגנון שיצא מפי הדובר, כי אם בסגנון הספרותי של הכותב.

רוב האגדות העתיקות נמסרו לנו במס' אבות, ושפתן היא שפ“ע החדשה המורחבת והכלולה במלים ארמיות, סוריות, יוניות וכו‘. ואולם סגנונן בכלל הוא סגנון מליצי (ר"ל סגנון המדבר בציורים ותמונות, במשלים ורמזים); כמו, למשל פתגמו של אנטיגנוס: אל תהיו כעבדים המשמשים וכו’, או זה של יוסי בן יועזר: הוה מתאבק בעפר רגליהם והוה שותה בצמא וכו‘, או זה של אבטליון: שמא תגלו למקום המים הרעים וכו’, או זה של ר' אליעזר: הוה מתחמם כנגד אורם של ת”ח והוה זהיר בנחלתם שלא תכוה וכו‘. ביחוד יפים הם הפתגמים הקצרים, המכילים רעיונות עמוקים במליצה קצרה ומדויקת; למשל, פתגמו של ר’ טרפון: היום קצר והמלאכה מרובה וכו‘, או זה של ר’ אלעזר איש ברתותא: תן לו (להקב"ה) משֶלו שאתה ושלך שלו, או מאמר בן עזאי: אל תהי בז לכל אדם וכו‘, או זה של ר’ מתיא בן חרש; הוה זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים, או מאמר רבי: אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו וכו‘. ביחוד נפלאים בקצורם ובעומק רעיונם פתגמי ר׳ עקיבה: הכל צפוי והרשות נתונה וכו’, הכל נתון בערבון וכו‘, החנות פתוחה והחנוני מקיף והפנקס פתוח וכו’. במליצות האלה אנחנו רואים את ההפך ממליצות התנ“ך: פה אין כפל הלשון בשמות נרדפים או בהקבלת המשפטים, גם דמיון פרא אין פה, כי אם תמונות פשוטות הלקוחות מהחיים הרגילים מצוירות בדיוק במלים מועטות בלי שם כפל ושפת יתר, אין מלה בלי רעיון, ובכ”ז הן מלאות פואיזיה אמתית והרגשות חמות מאד. והלואי שיהיו ה“מליצות” האלה למופת לכל הסופרים העברים, תחת לנוע על המליצות ה“עתיקות” שבתנ"ך ולהשתדל רק לכתוב בלשון המקרא…

ואולם צריך להודות כי לא כל האגדות הקודמות נאמרו בסגנון מליצי מדויק ובחצוניות יפה. עלינו להודות כי בעיני רוב חכמי ישראל בימי הבית השני לא נחשבה הקליפה למאומה. גם בעסקם בעניני אגדה, שהם כרובם ענינים שיריים, לא הקפידו על סגנון לשמם, על היופי החיצוני. האגדות מזמן הבית השני מלאות פואיזיה נשגבה וגם הרגשות רכות ונעימות, אבל קליפתן, סגנון לשונן, פשוטה והמונית עפ“י רוב, ואין בהן כל זכר לחוקי היופי והסטיליסטיקה. ביחוד נראה זאת באגדות שנאמרו, בתור “דרשות”, בבית הכנסת לפני כל העם. באגדות האלה יש רק דרשנות (ר“ל למוד חוק או דבר מוסר מפסוק שבתנ”ך), לפעמים מחודדת מאד, והסברת הענין ע”י משל המוני - אבל תמונות וציורים שיריים אין בהן. אין זאת כי אם זה היה אז לפי רוח העם וטעמו. אמנם “בטול החצוניות” והקליפה איננו מוטבע כלל ברוח העברי, כי הן שפת הנביאים היא שפה נבחרה ונמלצה עד מאד, אעפ“י שהנביאים דברו את דבריהם לכל המון ישראל. אבל כנראה יש סבות שונות אשר הסיחו את לב ישראל משמירת החצוניות ויפי הסגנון, באחרית ימי הבית השני. הסבה הראשית היא בודאי ערבובית הלשון: כי ע”י השמוש המעשי בלשונות נכריות (שגם הן היו לז׳רגון בפי חבריהן). הת“ז׳רגנה” הלשון העברית גם בפי המדברים והכותבים בה. גם חקות הדקדוק לא היו ידועות כעת ההיא; ובכן החלה שפת עבר ללבוש צורת ז׳רגון גמור “האומר שקר לחן והבל ליופי”, ז׳רגון שאי אפשר לו לשמור חוקי היופי והסטיליסטיקה. הסבה השנית היא - הצרות התכופות שהשיגו את ישראל מימי מלכי בית הורדוס מעת אשר תקעה החיה הטורפת, ממשלת רומא, את צפרניה בגוף האומה הישראלית. בעת הרעה ההיא לא יכלו בני ישראל להפנות לבם ליופי ולחצוניות, מקוצר רוח ומעבודה קשה; וגם לא היה להם אז פנאי לעסוק במלאכת מחשבת, בשירים ומליצות: כי האיש הנכון בכל רגע להיות טרף לשני ארי, הוא לא יכול להפנות לבו לעניני יופי. ואפשר הדבר כי בכונה, הזניחו חכמי ישראל את סגנון לשונם ויבעטו בחוקות האסתטיקא, כדי שלא ללכת “בחוקות הגוים” וביחוד בחוקות חכמי רומא ויון השנואים להם; וכשם שאסרו ללמוד את חכמת הגוים האלה כן נזהרו גם לבלתי נהוג סלסול בלשונם ובסגנונם - כי הסלסול הזה הוא מן הסמנים המובהקים שבספרות היונית והרומית. ויותר מכל הטעמים האלה נראה לנו כי עוד סבה אחרת הביאה אותם להזניח את הקליפה והחיצוניות: כי העסק אשר עסקו חכמי ישראל בעת ההיא, בתמידות, בקביעת הלכות ופסקי דינים, לִמד את לשונם לדבר ואת רוחם לחשוב רק בסגנון הפשוט והמדויק המסוגל לעניני הלכה, עד כי שכחו לגמרי את דרכי המליצה והשירה גם בעסקם בעניני אגדה, שהם בעצם ענינים שיריים. לכן גם הסגנון המליצי שבספרי הקדש (למשל: כפל הלשון בשמות נרדפים או במשפטים מקבילים) לא נחשב בעיניהם כלל ל“מליצה”, כי הם הסכינו ל“דייק” ולהוציא הלכות או רמזי מוסר מכל מלה ומלה וגם מכל אות ואות. ואמנם בדרך למוד כזה הפשיטו מספרי הקדש את מחלצות המליצה ואת כל יָפים השירי, ולא נשאר בהם בלתי אם הלכות ודינים, מוסר ומדות בלי כל כחל וסרק… ואחרי חרבן הבית אבד כָליל החוש המליצי ורנש יופי הלשון והסגנון. אז מתה שפת עבר מיתה מוחלטת. גם מבתי המדרש גורשה כָלה, והחכמים והמורים, בין בבבל בין בארץ ישראל, השתמשו על פי רוב רק בלשונות ז׳רגוניות. התלמוד הבבלי כתוב רובו בז׳רגון ארמי, והתלמוד הירושלמי — בז׳רגון סורי. לשון שני התלמודים בלולה ומקולקלת מאד (ביחוד לשון ה“ירושלמי”), לשונם היא כעיר פרוצה, כלי כל חקות הדקדוק ובלי כל משפטי הסטיליסטיקה. וכלשונם כן גם סגנונם. הסגנון (או יותר נכון: חוסר כל סגנון) התלמודי הביא כליון חרוץ על הרגש המליצי והשירי, כמו שלשון התלמוד השביתה לגמרה את טהרת הלשון העברית.

רק בחלק האגדה שבשני התלמודים נמצא מאמרים בשפת עבר. אבל האגדות ה“עבריות” שבתלמודים גרועות הרבה בלשונן וסגנונן מהאגדות הקודמות הנ“ל, כמו שהן נופלות מהן גם בערך התוכן. אמנם צריך להודות, כי במקצוע האגדה יש יתרון לתלמוד הירושלמי מן הבבלי. אמוראי ארץ־ישראל היו אומנים גדולים במדרש אגדה, תחת אשר חבריהם בבבל היו “שרים המצוינים בהלכה”. האגדות שב”ירושלמי" מלאות רוך ונעימות, שירה והתרוממות הנפש (אף כי סגנונן פשוט מאד), ואולם אגדות ה“בבלי” צנומות ויבשות ומלאות רק פלפול ודקדוקים במלות ובאותיות, וגם זאת נראה כי האמוראים שבארץ ישראל אהבו לדבר עברית, וגם פלפולם בדבר הלכה ודבריהם בינם לבין עצמם או עם תלמידיהם היו בשפ"ע, ולפעמים גם במליצה מחודדת (באסמכתות יפות ומחודדות על לשון המקרא), תחת אשר האמוראים הבבליים השתמשו כמעט רק בהז׳רגון הארמי.

ואולם גם בדורות האמוראים נמצאו “מליצים” עברים. ביחוד נודע לתהלה במקצוע זה האמורא הסמוך לדור האחרון של התנאים, שמעון בר קפרא. ממנו נשאר לזכרון “חידה” מליצית (אשר פתרונה נעלם מאתנו), אשר זה לשונה: “מִשָׁמַיִם נשקפה הומיה בירכתי ביתה, מפַחדת כל בעלי כנפים, ראוה נערים ונחבאו וישישים קמו עמדו, הנָס יאמר הוֹ הוֹ, והנלכד נלכד בעונו” ²⁹ . (יש אומרים שהכונה על הנפש, ויש אומרים — על בת ר' יהודה הנשיא הגֵאָה, אשת בן-אלעשא; ויש אומרים — על רבי ונשיאותו הקשה).

במליצות עבריות השתמשו בעת ההיא גם ה“ספדנים” בנשאם קינה על מת נכבד. קינות אחדות (כמובן מ“ספדנים” ארצישראלים) נשארו לזכרון בשני התלמודים. למשל, הקינה על מות ר' זירא: “ארץ שנער הרתה וילדה, ארץ צבי גִדלה שעשועיה, “אוי נא לה” אמרה רקת,כי אבדה כלי חמדתה”³⁰; או: “אם בארזים נפלה שלהבת, מה יעשו אזובי קיר?! לויתן בחכה הועלה, מה יעשו דגי רקק!”³¹; או: “בכו לאבלים ולא לאבדה, שהיא למנוחה ואנו לאנחה”³² (עיין שם במס' מו"ק עוד הספדים רבים).

האמוראים בא“י לא רק שחבבו את הלשון העברית כי אם גם הבינו את המליצות שבספה”ק בבינה יתרה וידעו להשתמש בהן לצרך חדוד או התו בשיחותיהם עם תלמידיהם וחבריהם. במקומות רבים נמצא בשני התלמודים את המבטא: “קרא ר' פלוני על פלוני את הפסוק פלוני”; וב“קריאות” כאלה יש עפ“י רוב חדוד יפה. והננו להביא לדוגמא “קריאות” אחדות, המעידות על בעליהן מה מאד היו שגורים על פיהם מקראות התנ”ך וידעו להשתמש בהם כדבר בעתו. למשל, אחד מחבריו של שמואל (פנחס שמו), שלא הצטיין בפלפול, שאל אותו שאלה, שנִלאֶה שמואל למצוא לה תשובה, אז קרא עליו שמואל את המקרא: “פִּסְחים בָזזו בז³³! " מה יפה הארוניה בשִמוש הפסוק הזה! כן מחודדת היא הקריאה של ר' הושעיא על הקהלות הבונות להן בתי כנסיות נהדרים (“היכלות”) בעת שהן מזניחות את התורה והמצות, קרא עליהן: “וישכח ישראל את עושֵהו וַיִבן היכלות”³⁴. ואמורא אחר קרא על מנהיגי הקהלות המתמנים בכסף: “אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם³⁵ !” - או יש שהיו עונים דבר במקרא שלם מהתנ”ך הנאות לענינם. לדוגמא, ר' אבא אמר דבר הלכה בשם רב יהודה והיה ר' זעירא מסתכל בו בתמיה (כי הוא שמע זאת מרב יהודה באופן אחר), אז אמר לו ר' אבא: מה אתה מסתכל בי? “מה ידעת ולא נדע תבין ולא עמנו הוא”³⁶? או יש אשר השתמש בסגנון המקרא (לא בפסוק שלם) לצרך חדוד; למשל, ר' אבהו שלח את בנו מקסרי לטבריא ללמוד תורה, והנה נודע לו, כי הבן עוסק שם הרבה בגמילות חסדים (ר"ל בקבורת מתים); אז שלח ר' אבהו מכתב אל בנו לאמר: "המבלי אין קברים בקסרי שלחתיך לטבריא³⁷ ?)

יפות ומחודדות ומלאות שירה ומליצה הן הדרשות האגדיות שדרשו חכמי א“י במקראות מספה”ק, והנני להביא אחדות מהן לדוגמא. “סַכּוֹתה לראשי ביום נשק”, ביום שהקיץ נושק את החרף; דבר אחר: ביום ששני עולמות נושקים זה את זה, העולם הזה יוצא והעולם הבא נכנס (ר"ל יום המות)³⁸

• “נושא עון ופשע”, נושא עונות אין כתיב כאן אלא נושא עון; הקב"ה חוטף שטר אחד מן העבֵרות והזכיות מכריעות³⁹. — “באלהים אהלל דבר בה׳ אהלל דבר”, בין על מדת הדין (אלהים) בין על מדת הרחמים (ה׳) אהלל דבר⁴⁰. — “יד ליד לא ינקה רע”, זה שהוא עושה צדקה ומבקש לקבל שכָרה מיד, כאינש דאמר: הא שַקא והא סלעא והא סאתה קום כוֹל! ⁴¹ (כאדם האומר: הנה השק והנה השקל והנה הסאה, קום מֹד!) - ואולם גם דרשות המקראות לשם הלכה עולה לפעמים יפה מאד. למשל: לולב היבש פסול, משום “לא המתים יהללויה”⁴².

גם שיחות חולין של האמוראים בא"י, שנמסרו לנו בתלמוד ירושלמי, נאמרו לפעמים בסגנון עברי הגון, למשל: “פתַח פיך ויאירו דבריך!”⁴³ — “מי הוא זה שמראה עצמו באצבע”⁴⁴? (ר"ל שמבליט את חסידותו יותר מדי). - "והלא הכלבים אינם נקברים כן⁴⁵! — “אבנים שישבנו עליהן בנַערוּתֵנו עשו מלחמה בזִקנתנו”⁴⁶! (ר"ל אנחנו נִגָפים בהן בימי זִקנה). — “מי הוא זה שבא לרדותֵנו בתוך ביתנו?”⁴⁷ - “כל יָמֵינו היינו טועים בה (בהלכה) כמַקל הזה של סומא”⁴⁸ (שהוא מגַשש בו מבלי הדעת).

לפעמים נמצא בתלמוד ירושלמי גם דבר הלכה נאמר בסגנון מליצי. למשל, על ההלכה העתיקה "המחזיר חוב בשביעית (בשנת השמטה) אומר המלוה ללוה: “משמט אני”! על זה אמר רב הונא: [המלוה אומר זאת] “בשפה רפה, והימין פשוטה לקבל”⁴⁹ (ר"ל יד המלוה פשוטה לקבל החוב).

בשני התלמודים נאצרו המון משלים, פתגמים, אמרי בינה וכו' שנמסרו לנו בשפת עבר (מלבד הפתגמים הרבים, וביחוד משלי עם, שנמסרו בשפת העם, ר"ל בז׳רגון הארמי הסורי) אמנם לא כלם נולדו בימי האמוראים; ויש בהם כבירים לימים מאד, כאשר יעיד סגנונם העתיק ולשונם הצרופה; אבל יש בהם רבים שנקל להכירם כי צעירים לימים הם, גם אם לא נקרא עליהם בפירוש שם האמורא מחוללם ויוצרם. והנני להביא בזה דוגמאות מהמשלים והפתגמים וכו' המצוינים בסגנונם ושפתם או בחדודם ורעיונם.

אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי (בבלי, ברכות ס"א). —,אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר" (שם ל"ב). - “אין אדם נתפש על צערו” (ב“ב ט”ז. - "אַל יפתח אדם פיו לשָטן!' (ברכות י"ט). — "אם יאמר לך אדם יָגַעתי ולא מצאתי,—אל תאמין: לא יגעתי ומצאתי - אל תאמין! יגעתי ומצאתי - תאמין! " (מגלה ו׳). - “אשת כלי זיינה עליה” (מאמר האמורא ר' אידי; עבודה זרה כ"ה). - בשלשה דברים האדם ניכר: בכיסו, בכוסו ובכעסו, ויש אומרים אף בשחקו (יומא כ"ב). — "דַיָה לצרה כשעתה! " (ברכות ז.). — “האוכל בשוק דומה לכלב” (קדושין מ'). — “הדיוט קופץ בראש” (מגלה י"ב). — “הרבה למדתי מרבותי, ומחברי יותר, ומתלמידי יותר מכֻלם” (ותענית ו׳). — “השכם ואכול, בקיץ — מפני החַמה, ובחורף - מפני הצִנָה” (בבא קמא צ"ב בשם “רבנן”). - “חולה העומד מַחָלְיו חוזר לימי עלומיו” (ר“ל כחו חזק יותר מאשר היה קודם שנחלה. נדרים מ”א). - “חן מקום על יושביו, חן אשה על בעלה, חן מקח על מקחו” (ר“ל חן הקנין על קונהו. סוטה מ”ז). - “נכנם יין יצא סוד” (“יין” ו“סוד” שניהם עולים למספר שבעים. ערובין ס"ה. כמשל הזה יש גם בכל הלשונות העתיקות והחדשות, אבל צורתו בתלמוד עולה על כֻלם). - “כל הגדול מחברו, יצרו גדול ממנו” (סוכה נ"ב. וכזה יאמר גם נאֶטהע; “גראָסע מאֶננער האבען נראָסע ליירענשאַפטען”). - “כסף מטהר ממזרים” (קדושין פ'). — “לא המקום מכבד את האדם, אלא האדם מכבד את המקום” (תענית כ"א). - "לא כחל ולא שרק, ויעלת חן! " (סנהדרין י"ז, והוא פתגם עתיק שהיו מזמרים לפני הכַלה). - “מצא מין את מינו ונַעור” (ערובין ט. וזה כלל גדול בחכמת הכימיה). — “פִּרצה קוראה לגנב' (סוכה כ"ו. כנראה הוא פתגם עתיק, והוא יפה בסגנונו החריף מכל הפתגמים בלשונות אחרות שבענין זה). — “קנאת סופרים תרבה חכמה” (ב“ב כ”א. סגנונו יפה מאד, וכנראה עתיק הוא). - “תפשת מרובה לא תפשת, תפשת מועט — תפשת” (קדושין י"ט). “אשה גולם היא ואינה כורתת ברית אלא למי שעושה אותה כלי” (סנהדרין כ"ב). — “דברים שאדם עושה בילדותו משחירים פניו לעת זקנתו” (שבת קנ"ב). שם יש גם משל יפה על הזִקנה, והנני מוסר בזה כלשונו במדרש ויקרא רבה פי”ט, כי שם הלשון מדויקת יותר: “רחוקות נעשו קרובות (ר"ל העינים), קרובות נעשו רחוקות (האזנים), שתים נעשו שלש (שתי הרגלים עם המַטה), ומַטיל שלום בבית בטל” (האֲבִיונה). — “כל זמן שאדם חי יש לו תקוה, מת — אבדה תקותו” (ירושלמי ברכות, נ"ו). — “כגנתה כן גננה” (כגן כן הגנן שלה. שם סנהדרין, י' ומשלים כאלה יש רבים בתלמוד). — “התורה דומה לשני שבילים, אחד אור ואחד של שלג: הטה בזה — מת באור, הטה בזה — מת בשלג; מה יעשה? יהלך באמצע” ( שם חגיגה ז'. ונמצא גם בתוספתא שם פ"ב).

בשני התלמודים יש “הרחבות וחדושים” בלשון העברית, אבל לא רב מספרם וגם לא נכבדים הם בערכם כ“הרחבות” שבמשנה. כי כאמור, שפת התלמודים בכללה היא שפה בלולה, ארמית־סורית ועברית גם יחד.

ה

“תקופת הגאונים”. — “יוסיפון”. — הפיוטים הראשונים (עם דוגמאות). — הקליר וההולכים בעקבותיו. — רוח חדשה.

אחרי חתימת התלמוד גורשה שפת עבר כלה מבתי המדרש והישיבות. רבנן סבוראי והגאונים⁵⁰ כתבו את ספריהם (“שאלתות”, “הלכות גדולות”, וכו') ואת “תשובותיהם” כמעט רק בלשון העם, ר“ל בלשון הארמית הסורית שנדברה בפי יהודי בבל. אבל תחת זה קמו לשפ”ע גואלים מקרב בעלי האגדה. בימי הגאונים רבו מאד ספרי ה“מדרשים” העוסקים בעניני אגדה, עד לאין מספר. ורוב המדרשים המאוחרים האלה כתובים עברית, ולפעמים עברית לא גרועה (כמו “פרקי דר' אליעזר”, “פסיקתא'”, “תנא רבי אליהו” ועוד), — ביחוד ראוים לזכרון ספרי “היסטוריה” שחוברו בימי הגאונים, ובהם הכי נכבד ה“יוסיפון”⁵¹. ספרים אלו כתובים במליצה עברית צחה, בחקוי הסגנון הפרוזי של התנ"ך, בלי מליצות נפוחות, אם גם בלי רעיונות עמוקים. כנראה חוברו הספרים הללו לא בארץ מאפליה בבל, כי-אם באחת הארצות הנאורות (אל נכון איטליה). כי יהודי בבל היו חסרי טעם ומואסים ביופי החיצוניות, ואף “הגאונים” בכבודם ובעצמם (מלבד האחרונים שבהם) לא הבינו אל יפי השפה העברית, וגם חקות הדקדוק היו להם כספר החתום. תחת אשר באיטליה כבר נמצאו אז סופרים עברים “בעלי לשון” ובעלי טעם הגון; כי יהודי איטליה מעטו לעסוק בפלפולי ההלכות ותחת זה הרבו לעסוק באגדות ופיוטים.

בימי הגאונים החלה לפרוח הספרות הפייטנית בישראל. ה“פיוטים” הראשונים היו בלי משקל ובלי חרוזים; שפתם קשה ועמוקה, בלי חן ובלי טעם, אף אם לפעמים יתנוסס בהם רעיון שירי נשגב. הראשון ב“פייטנים” היה יוסי בן יוסי היתום, אשר חי בארץ ישראל לערך במאה הששית או השביעית לאלף החמשי. חוקרי קדמוניותינו מיחסים לו פיוטים רבים (כמו הפיוטים למוסף של ראש־השנה: “אהללה אלוה”, “אפחד במעשי”, “אנוסה לעזרה”), וכן מיחסים לו שני סדרי “עבודה” ליום הספורים: האחד הוא הנמצא במחזורים ומתחיל “אתה כוננת עולם מראש” עפ“י א”ב והשני מתחיל “אזכיר גבורות אלוה” ויצא לאור ראשונה ע“י שד”ל ז“ל. - כל הפיוטים הנ”ל כתובים בלי משקל ובלי חרוזים, ורק בסדר א“ב, וזה אות על קדמותם. ואם גם לא כלם חבר יוסי בן יוסי הנ”ל, אבל עתיקים לימים הם. ומוצאם מימי ה“גאונים” הראשונים. והננו להביא בזה דוגמאות אחדות מהפיוטים הקדמונים האלה, למען דעת את מצב המליצה הענייה בימי הגאונים.

"אנוסה לעזרה, אמצא נגדי אֵל קרוב לי, בעת קָראִי בקוֹל.

אשר בַעדת אֵל בקרבי נצב, ופֹה במקדש־מעט אצפצף לו בקוֹל:

בַּקְרֵנִי, דָרְשֵׁנִי! שֶׂה פזוּרה אני, נִגְזַזתי ונֶאלַמתי בלי להרים קול;

באמוֹר גוֹזזַי: נִדָּחָה היא, שׁוֹמרָהּ וצִלָּהּ לא ישאג בקול" - - -

נָא הַבֵּט ורְאֵה עָנְיִי ומרודִי; אין לי מַכִּיר, למי אשא קול? - - -

שוֹשׂ יְשִׂישׂ לבי בקרבי, בשָמעי דוֹדִי דופק על פתָחַי בקול,

סֶלֶה ישִׂימֵנִי כחותם על לב, כאז תחת התפוח עוררני בקול.

בפיוט הזה אנחנו רואים שפה ברורה והרגשה חמה, בלי אומנות ובלי התחכמות; אבל כבר יש בו עקבות “חרוז”, כי כל הדלתות גומרות במלה אחת (“קול”), וכן הוא גם בפיוטים “אהללה אלוה” ו“אפחד במעשי” (שלשתם נוסדו עפ׳׳י א"ב). ואולם בשני סדרי ה“עבודה” הנ“ל, אין גם עקבות חרוז כזה. סדר העבודה המתחיל “אזכיר גבורות” נוסד עפ”י א“ב מעוּשר, ושפתו נמלצה מאד, אבל לפעמים קשה ועמוקה; כי לחץ הא”ב הנשנה עשר פעמים, הכריח את המחבר לברא לפעמים בריאות משונות מעין בריאותיו של הקליר. והננו להביא דוגמאות ממנו:

אזכיר גבורות אלוה נֶאדָרִי, יחיד ואין עוֹד, אפס ואין שני - - -

אשר לו רנָנות מפי יצוריו ממעלה, ומִמַּטָּה ישא תהלה;

“אֵל אחד” בארץ, ו“קדוש” בַשָׁמַיִם, מִמַּים ישא שיר “אדיר במרום!” - - -

אֵש תודיע שמו, עצי יער ירננו, בהֵמָה תְּלַמֵּד עזוּז נוראותיו

בִּסֵּם עַל מים עמודי חֶלֶד, ישִנֵס מתנים בתוהו ובסערה

בל יִמוֹטו ובל ימעדו מכוניה, עד תִבְלֶה בבגד וְתוּמַר כמֵאָז.

בֹהוּ ואפֵלה כִסו פני ארץ, ותַּבְהֵק אוֹרָה מֵאוֹר פני מלך,

בִהֵק נֹגַה ליום, לצאת אדם לַפוֹעל, וְשָת חֹשך לאישון לרמוס חיתו יער - - -

דָּץ יוֹצר ושָמח במעשיו, בהביטו בי כי טוב פָעלו,

דִשְאֵי־מְנֻחוֹת, מַאֲכָלֵי־מגָדִים ושלחן ערוך - ואֵין מִי ידֻשָן.

דִבֵּר בלבו: מי יסור הֵנָה לַטֶּבַח הַטָּבוּחַ ויַין המָסוּך?

דְבָרִי אִם יַעש יהי כאלהים, ואם יָמִיר אֹמֶר - לְחָמְרו אֲשִׁיבֶנו.

דָרַש וְהֵבִין וידע מְתֵי־שָוא כי לא יבין לָלִין בּיִקָר,

דִמָהו בצֶלם, חֲקָקוֹ בתבנית, בְּדוֹק וחֶלד פחד מוראו,

דָגוּל בתוך עֵדן יִפָּה יצועיו בפָז, ואבן יקרה חַק מְסוּכָתוֹ,

דעת קִשְטוֹ ורוּחַ חֲנָנוֹ, להַשְׂכִּיל מִקֶּדם קץ אֹתִיוֹת - - -

ואולם הגדול והמפורסם מהפייטנים שבימים ההם היה ר' אלעזר הקליר. מתי ואיפה חי ופָעל הפייטן הפלא הזה — אין לדעת בבירור. יש אומרים כי ארץ הצבי נַחְלַתו, ואחרים אומרים כי איטליה היתה ארץ מגוריו; גם בנוגע לזמנו יש דעות שונות, אבל הכל מודים כי ­זמנו לא יאוחר מהמאה הששית לאלף החמשי. — הקליר חבר תפלות ופיוטים למאות, לכל המועדים (וגם לצום תשעה באב); ומהם הושתת ה“מחזור” הידוע. בפיוטיו נמצא ראשונה את החרוז (רֵיים), אבל מדה ומשקל אין בהם. בכלל אין בפיוטי הקליר כל טעם יפה וכל מלאכת מחשבת. הוא עשה את הלשון לעיר פרוצה אין חומה (כאשר אמר עליו הראב"ע) ויתהולל ויתעולל בה כחפצו. אבל בכל זאת אין לכחד כי היה הקליר נפש שירית, כי למרות קלקול לשונו וסגנונו נמצא בפיוטיו מקומות רבים המביעים רעיונות שיריים אמִתים, בשיא דמיונם ובעומק הרגשתם וגם בציוריהם היפים. ולכן נוכל לקרוא לו "פייטן־פרא׳… (למשל, יעיין הקורא “ביוצר” לראש השנה “אדרת ממלכה”, והפיוטים ל“שופרות”; הפיוטים לחג השבועות, אשר שם מתואָר מתן התורה בציורים נשגבים נכתבו בשפה איומה. ואשר להרגשתו העמוקה, נביא לעד את הקינות: “אז בהלוך ירמיהו”, “אז במלאת ספק”).

הקליר היה למופת ל“בעלי הלשון” שבאשכנז, צרפת, וביתר הארצות אשר לא נָגַה על יושביהן היהודים אור ההשכלה הערבית. בארצות ההן קמו אחריו המון פייטנים אשר חקו את פיוטיו, וע“י הדבר הזה התרחבה ידיעת הלשון, וגם הטעם הוטב לאט לאט, עד כי הפייטנים המאוחרים התנשאו ביפי מליצתם ובטוב טעמם למדרגה גבוהה. ועל זאת אנחנו חייבים להודות להקליר. כי לולא פיוטיו שנקדשו בעיני מורי העם ומאשריו בארצות החשוכות ההן, אזי לא התעורר איש מהם לעסוק במליצות ושירים; כי משוררי ישראל בספרד לא הצליחו מעולם להאציל מרוחם על יהודי אשכנז וצרפת… ואולם ע”י פיוטי הקליר ה“קדושים” נחשבה בעיניהם מלאכת השיר למלאכה קדושה, וכל רב וגדול חשב לו לחובה לעסוק בשעת הפנאי בחבור תפלות וסליחות לצרכי בית הכנסת; ומתוך כך למדו לכתוב עברית כהוגן - מה שלא הצליח להם עד עולם מתוך פלפולי ההלכות והעיון התלמודי…

ואולם גם בין הגאונים נמצאו שנַיִם אשר שָמו לִבם לטִפוח השפה העברית ומליצתה. האחד הוא הגאון רב סעדיה (ד“א תרנ”ב— תש"ב), אשר הראב“ע אומר עליו כי “היה הראשון מזקני לשון הקדש”. הגאון הזה שָם לבו לחקר חוקות הדקדוק של שפ”ע וגם חִבר ספר בדקדוק (ספר ה“אגרון”). גם מיחסים לו תפלות ופיוטים אחדים. ואולם כיפי מליצתו הפרוזית כן שפת פיוטיו קשה וחסֵרה כל טעם ויופי. והגאון השני הוא אחרון הגאונים, רב האי, אשר עליו נדבר בפנים הספר.

בכלל החל באחרית ימי הגאונים לנשוב רוח צח ואויר מחכים באהלי יעקב. הרוח הזה, אשר בא מארצות ממשלת הערביאים, נגע גם בשפת עבר ויעירנה לתחיה. היהודים היושבים בארצות ממשלת הערביאים החלו לאט לאט ללמוד אל דרכי הגוי החכם הזה (אשר עמד אז על מדרגה עליונה בסולם ההשכלה), להשכיל לדעת ככל דבר חכמה ומדע; ובראותם כי הערביאים מרבים לעסוק בחקרי הלשון ובמליצות ושירים, עשו גם הם כמוהם. הראשון אשר כתב ספר בחכמת הדקדוק היה ר' יהודה בן קריש, יליד אפריקה הצפונית (זמנו מוקדם מעט לזמן רב סעדיה גאון). ובדור אחד אחריו נמצא באיטליה חכם גדול ושמו ר׳ שבתי דונולו אשר היה מליץ ומדקדק. ואז החלה התקופה המהוללה בדברי ימי ספרותנו, היא התקופה הערבית הספרדית, תור הזהב למליצה העברית בימי הבינים.

ו

התקופה הערבית־הספרדית וערכה — המשקל כ“יתדות” ותנועות.— ההפסד שגרם המשקל.— המליצה הפרוזית. — פ' הישר (עם דוגמא).

תקופת ההפרחה של המליצה העברית בספרד הערבית נמשכה כשלש מאות שנה (לערך משנת ת"ש עד סוף האלף החמישי). במשך התקופה הארוכה הזאת קמו המון מליצים ומשוררים ביהודי ספרד וגם ביתר ארצות ממשלת הערביאים; אבל אין לכחד כי רק מתֵי־מספר בהם היו מליצים מוכשרים ומשוררים אמתים, והרוב הגדול היו רק “בעלי לשון” ומחַקים בלי יתרון הַכשר. כל אדם הגון (וגם אנשים שאינם מהוגנים) ראה לו לחובה בימים ההם לנסות כחו ב“מלאכת” השיר; ואם חסר לו ה“רוח ממרום”, ולא היה לו אף אחד המכשירים הדרושים למשורר, לא חדל בכל זאת לעשות את “מלאכתו”, וַיֵצא ידי,חובתו" בחִקוים, בחַקותו את מליצות המשוררים המפורסמים ובעשותו במתכונתם. וגם הקוראים והמבקרים בימים ההם לא דרשו כלל מחורזי החרוזים פואיזיה אמתית כי אם “מלאכה יפה”. ואף אמנם אין לכחד כי מלאכת השיר היתה באמת מלאכה לא קלה בימים ההם; כי ה“משקל” הערבי ביתדות ותנועות, אשר הנהיגו בשירה העברית, הכביד את ה“מלאכה” עד מאד, ומי שהצליח להתגבר על מכשולי המשקלים ולחרוז חרוזים השומרים את חקות המשקל, נחשב בצדק בעיניו ובעיני הקהל ל“אומן” גדול גם אם רוח השירה לא נוססה בחרוזיו.

וזה דבר המשקל ביתדות ותנועות שהנהיג מנחם בן סרוק בשירה העברית: כל שוא נע בין בראש המלה בין באמצעיתה, נחשב יחד עם התנועה שאחריו

• ל“יתד”. גם ה“חטף” וגם המלאפום שבוי“ו החבור (לפני אותיות במ"פ) נחשב ל”יתד" עם התנועה שאחריו. כל שיר יכיל מספר של “בתים”; ו“הבית” הוא שני חצאי השורה, אשר חציה הראשון נקרא “דלת” וחציה השני — “סוגר”. למשל:

לֹא הָעֲנָנִים הֵם אֲשֶׁר נִבְקָעוּ

כִּי אִם שְׁתֵּי עֵינַי אֲשֶׁר דָּמָעוּ

זהו “בית” אחד שחציו הראשון (מן “לא” עד “נבקעו”) הוא ה“דלת”, וחציו השני (מן “כי” עד “דמעו” הוא ה“סוגר”. ה“דלת” עם ה“סוגר” צריכים לחרוז יחד (ריימען) רק בבית הראשון, אבל לא ביתר ה“בתים”. ואולם ה“סוגרים” צריכים לגמור בחרוז אחד בכל “בתי” השיר. וכמו כן צריכים להיות כל “בתי” שיר אחד (כמו ב“דלת” כן גם ב“סוגר”) במדה ובמשקל של ה“בית” הראשון, ר“ל כסדר וכמספר היתדות והתנועות שב”בית" הראשון. כמובן מותר למשורר לבחור לשירו באיזה משקל שהוא רוצה, ואולם המשקלים הנהוגים עפ"י רוב הם: יתד ושתי תנועות, יתד ושתי תנועות ויתד ותנועה (או גם שלש תנועות בסוף) או: שתי תנועות ויתד, שתי תנועות ויתד ושתי תנועות (או גם שלש תנועות, או גם תנועה אחת בסוף) - למשל:

הֲבָא מַבּוּל וְשָׂם תֵּבֵל חֳרָבָה

וְאֵין לִרְאוֹת פְּנֵי אֶרֶץ חֲרֵבָה?

הבית הראשון הזה הוא על משקל יתד ושתי תנועות, יתד ושתי תנועות ויתד ותנועה (כן ב“דלת” וכן כ“סוגר”) וכל הבתים הבאים אחריו באותו השיר הם כלם במשקל כזה.

עָצֵל הֲלֹא תֵבוֹשׁ וְתִכָּלֵם

תִּישַׁן עֲדֵי בֹקֶר וְתֵאָלֵם!

זהו על משקל שתי תנועות ויתד, ש“ת ויתד, וש”ת.

נקל להבין כמה קשה להשתמש ב“משקלים” כאלה, ועד כמה צריך המשורר להיות אומן גדול במלאכתו למען הביע רעיון חשוב בלחץ ודחק כזה. ובאמת אין לכחד כי גם הגדולים במשוררינו הספרדים (כמו אבן גבירול, משה אבן עזרא ואף יהודה הלוי) לא הצליחו להוציא מתחת ידם כמעט לא שיר אחד אשר ירוץ הקורא בו, ואשר יהי מובן לכל אדם בלי באורים ובלי קמיטת המצח; לא מפני שרעיונותיהם עמוקים מאד, אלא מפני שסגנון לשונם נפתל וקשה מאד, וזה רק מפני לחץ המשקל. כי המשוררים הגדולים היו מ“חַבבים את היסורים” ובתענוג גדול החזיקו עוד את מוסרות המשקל ויכבידו עוד את עולו עליהם, בבחרם לפעמים לשיריהם משקל איום ונורא מאד (למשל יתד ותנועה, יתד ותנועה), אשר אין בו מרחב להלך הנפש ואשר “יתדותיו” המרובות ישימו מחנק לרעיונות (אף כי צריך להודות שמשקל היתדות והתנועות נותן לשירים צלצול ריתמי ומוזיקלי הנעים לאזן מאד). ויש אשר לא הסתפקו בשווי החרוזים של “סוגרי הבתים”, כי עוד התחכמו לחלק את ה“בית” לחלקים קטנים החורזים יחדו בכל בית ובמשקל קצר וככד מאד, כמו, למשל, השיר הנעלה של ר' יהודה הלוי:

הֲיוּכְלוּ פְגָרִים

הֳיוֹתָם חֲדָרִים

לְלִבּוֹת קְשׁוּרִים

בְּכַנְפֵי נְשָׁרִים? - - -

עֲלִי, הַסְּפִינָה!

וְדִרְשִׁי מְדִינָה

אֲשֶׁר לַשְׁכִינָה

בְתוֹכָה חֲדְרִים - - -

משקל השיר הזה הוא המשקל היותר נורא: יתד ותנועה, יתד ותנועה; ומלבד זאת נחלק כל בית לארבעה חלקים קטנים אשר שלשה הראשונים חורזים יחדיו בחרוז מיוחד, והחלק האחרון (ה“סוגר”) חורז עם כל סוגרי הבית. היש לך מלאכה קשה מזו? אבל המשורר הגדול מצא תענוג מיוחד לאסור את בת שירתו בכבלים כאלה ולהתגבר על המכשולים באומנתו הנפלאה. כי אמנם אין לכחד שהשיר הנ"ל (עיין בפנים הספר) הוא מעשה ידי אָמן גם בצורתו גם בתכנו. אבל כמו כן אין לכחד כי לולא כבלי המשקל המלאכותי היו המשוררים הגדולים האלה מגדילים לעשות בשיריהם והעשירו את ספרותנו עושר יותר גדול⁵²… וגם לא⁵³

אבל גם דבר טוב נמצא במשקל הערבי: הוא מנע את משוררינו הספרדים מהשתמש בשברי פסוקים, כמו שעשו מחברי הפיוטים וכמו שעושים המשוררים גם בדורנו… סגנון הספרדים הוא בודאי קשה, אבל כל רואיו יעידו כי מקורי הוא ואיננו מחקה את הסגנון הביבלי. המקוריות הזאת היא הנותנת לשיריהם ערך ספרותי גדול; כי שיריהם למדו אותנו להביע בשפ“ע רעיונות שאין להם דמיון במליצות ספה”ק. הם עִבדו את הלשון העברית באומנות נפלאה ובבינה יתרה, ויסגלו אותה לכל המושגים השיריים: גם לתאורי הטבע, גם לתאורי האהבה וכל תענוגות בשרים, וגם לכל ההרגשות האנושיות. הם למדו אותנו להשתמש בשפ“ע כמו בשפה חיה, תחת אשר בלעדיהם היתה השפה נשארת חנוטה במליצות התנ”ך ולא היו משתמשים בה אלא בחוג הצר המקיף את הדברים שבין אדם למקום. בקצרה, בימי משוררינו הספרדים חדלה שפתנו להיות “לשון הקדש” ותהי ללשון בני אדם, ללשון אנשים חיים ומרגישים.

אבל זו רעה רבה, כי במדה שטִפחו ופִתחו את הלשון במליצה השירית, בה במדה הזניחו לגמרה את המליצה הפרוֹזית. מליצה פרוֹזית לא היתה אז בישראל: כי הפרוֹזה הנחרזה שהנהיגו יהודי ספרד (במתכונת המליצים הערביאים) לא תוכל להקרא בשם פרוֹזה. גם הגדול במשוררינו הספרדים, ר' יהודה הלוי, כתב מין פרוֹזה, שאפילו נפש שאיננה יפה ומפונקת כל כך, תקוץ בה. — רק באחרית ימי התקופה הספרדית הוטב מעט הסגנון הפרוזי. אמנם את מנהג הפרוזה הנחרזה לא עזבו גם אז, אבל נתנו בה תבלין חריף ע“י עקימת הכתובים, ר”ל השמוש בשברי פסוקים מהתנ"ך שלא ככַוָנתם האמתית, אלא לפי ההוראה הדרושה לחפץ הסופר. שמוש זה, כשהוא נעשה במדה ובלי הפרזה, הוא בודאי תבלין חריף במליצה פרוֹזית; ובמנהג זה הצטיין ביחוד ר' יהודה החריזי ואחריו ר' עמנואל הרומי. ובכלל העריכו מאז והלאה את ערך המליצה הפרוֹזית לא לפי יפי הרעיונות המובעים בה, כי אם לפי האומנות בעקימת הכתובים; ומי שהצטיין באומנות זו בחריפות יתרה, זכה לשם הכבוד “המליץ”. אך מובן מאליו הוא, כי פרוזה כזו לא תוכל גם היא להניח דעתו של הקורא הנבון, הדורש רעיונות חשובים בקליפה יפה, ולא שעשועי מלים. ובכלל לא יכלה הפרוֹזה להתפתח כהוגן, כל זמן שהיתה אסורה בכבלי החרוז, אם גם בלי משקל. ולכן לא היתה פרוזה בספרותנו עד ימי הדור שלפנינו.

רק סופרים אחדים בתקופה הספרדית כתבו לפעמים פרוזה פשוטה בלי חרוזים. סופר פרוֹזי חשוב היה מנחם בן סרוק (לערך ד“א תר”ע - תש"ל), ומכתבו אשר כתב אל הנשיא ר' חסדאי, הוא מפאת סגנונו חזון לא נפרץ בימים ההם.—

כן ראוי לתהלה “ספר הישר” הידוע, אשר שֵם מחברו לא נודע, ואשר לדעת החוקרים חֻבר בתקופה ההיא. הספר הזה נכתב בשפה צחה וקלה מאד, בסגנון ההיסטורי של ספרי-הקדש. אמנם רעיונות עמוקים אין באותו הספר, גם תאורים מפורטים והרגשות דקות אין בו, אך בכ"ז ראוי הוא לשבח גדול בהעריכנו את פרוזתו לעומת הפרוזה הנחרזת של הימים ההם. - והנני להביא בזה דוגמה אַחת מהספר הזה:

“ויוסף בן שמונה עשרה שנה, בחור יפה עינים וטוב מראה, וכמוהו לא היה בכל ארץ מצרים. בעת ההיא בהיותו בבית אדוניו יוצא ובא בבית ומשרת את אדוניו, ותשא זליכה אשת אדוניו את עיניה אל יוסף, ותראהו והנהו נער יפה תואר ויפה מראה מאד ותחמוד יָפיו בלבה, ותדבק נפשה ביוסף מאד… ותאמר אליו זליכה: מה טוב מראך - הלא ראיתי בכל העבדים ולא ראיתי עבד יפה תואר כמוך, ויאמר אליה יוסף: הלא אשר ברָאַני בבטן אמי הוא אשר ברא את כל האדם. ותאמר אליו: מה נאוו עיניך, כי הִרְהַבת בהם (בהן) את כל יושבי מצרים, איש ואשה. ויאמר אליה: מה טובו בעודני חי, ואם ראִיתָן בקבר הלא תנוד מהן. ותאמר אליו: מה יפו ומה נעמו כל דבריך. קח נא את הכִנור אשר בבית ונַגן בידך ונשמע את דבריך. ויאמר אליה: מה יפו ומה נעמו דבָרַי בדַברי את שבח אלהי ואת תהלתו. ותאמר אליו: מה יפה מאד שעַר ראשך. הנה מַסְרֵק הזהב אשר בבית, קח נא לך והַסְרֵק את שער ראשך. ויאמר אליה: עד מתי תדברי אלי כדברים האלה? עִזבי לך את כל הדברים האלה מעלי וקומי ועשי לך את כל דברי ביתך. ותאמר אליו: אין דבר בביתי ואין מאמר, כי אם דברך ומאמריך. — ובכל זאת לא נשא יוסף את עיניו אליה, ויתן את עיניו בארץ למטה… ויהי כאשר לא יכלה לו לפתותו ונפשה דבקה בו, ותפול בחלי כבד מִתַּאותה. ותבאנה כל נשי מצרים לבַקרה ותאמרנה אליה: מדוע אַת ככה דַלָה ורָזה ואַת לא חסַרה דבר… ותען זליכה אותן לאמר: היום יוָדע לכָן על מה היה לי הדבר הזה אשר ראיתן אותי בו. ותצו את נערותיה ותשימנה לחם לכל הנשים - ותעש להן משתה ותאכלנה כל הנשים בבית זליכה. ותתן להן סכינים לקלף האתרוגים לאָכלן. ותצו וילבישו את יוסף בגדים יקרים להֵרָאות לפניהן, ויבוא יוסף לפניהן וַתַבטנה כל הנשים ביוסף ולא הסֵבו את עיניהן ממנו, ותַחתוכנה כלן את ידיהן בסכינים אשר בידיהן וימלאו כל האתרוגים אשר בידיהן בדָמן ולא ידעו את אשר עשו, אך הביטו לראות ביפי יוסף ולא הפכו ממנו את עפעפיהן. ותרא זליכה את אשר עשו ותאמר אליהן: מה המעשה אשר עשייתן?… ותראינה הנשים את ידיהן והנן מלאות דם… ותאמרנה אליה: כי זה העבד אשר לך בביתך הִרהיבָנו ולא יכלנו להסיר עפעפינו ממנו מיפיו. ותאמר אליהן: הלא ברגע אשר ראיתן אותו קרה לכן הדבר הזה ולא יכלתן להתאפק עליו, אף כי אנכי אשר הוא בביתי תמיד - - -”

ז

הפייטנים באשכנז, צרפת וכו'. — דוגמאות מהפיוטים המעולים.

והיהודים אשר באשכנז ובצרפת וכו' לא הביאו את מליצותיהם בעול המשקל הערבי, וגם לא - בחקות האסתטיקה והטעם הטוב. הם הוסיפו ל“פייט” פיוטים ותפלות, לפי התכנית ה“קדושה” שקבלו מהקליר, ומלאכת השיר היתה זרה לרוחם כל ימי התקופה הספרדית ועד ימי הדור שלפנינו. אך בכל זאת אין לכחד, כי נמצאו בין הפייטנים האלה אנשים שחוננו בכשרון השירה ולפעמים גם בטוב טעם, ובפיוטיהם יש לפעמים רגש חם והשתפכות הנפש ופואיזיה אמתית, אם גם לא הבינו לתת לרגשותיהם ניב שפתים מהודר ולהלבישם עדי המליצה. - והננו להביא בזה דוגמאות אחדות מיצירי הרוח של ה“פייטנים” בכל הדורות, מהמשובחים שבהם:

מסליחה ליום שני.

אִוִיתִיךָ קִוִיתיך מארץ מרחקים

בקִרבי שִׁחַרתיך, קרָאתיך ממעמקים,

גרַסתי לתַאותך כאַיָל על אפיקים

דרשתיך ובקשׁתיך ברחובוֹת ובשְׁוָקים.

הנה העת תַּרְוִיחַ לַדְחוּקים

ותעשה דין ומשׁפט לעשוקים - - -

טפוליך שִׁעשַׁעת כילדים רַכִּים,

ימים רבים לחוצים ודפוקים…

סְחִי שַׂמְתָּנוּ, מֻכִּים ולוֹקים,

פְּצוּעֵי חבורות ואֵבָרים מתפָרקים…

קומה עזרָתה לנאנחים ונֶאנָקים,

רוֹמם מֵאַשפוֹת ומעפר תָקִים,

שלטון בידך ירוּדֶיך להקים,

תָקפך בשַחַק וממשלתך בָאֲרָקים⁵⁴…

עתה יאמרו הקרובים והרחוקים:

חזק ואמיץ דבָרו הקים

קִיֵם מאמרו שוכן שחקים

לחבצלת השרון שׁושנת העמקים.

מסליחה ליום רביעי

חוֹקֵר הכֹּל וסוֹקֵר

וּמֵבין אֶל מִפְעָלִי!

אם פעלתי שקר

וּמַהֲתַלּוֹת בעמָלִי,

את עוֹני לא תבַקר

ואל תדרֹש למַעלָלִי!

ה׳ בקר

תשמע קולי - - -

צוּר! שִׁמך “אל קַנָא”

עתה מה לך בַשַנָהי?!

שָׁנה אחר שָׁנה

ימינך נטעה כַנָה,

מאד נִגָּש והוא נַענָה

זה מָכַר וזה קָנָה…

לא איש אֵל ויכַזב

אשר יחליף עִנְיָנִים,

וגָזַרת שש שָׁנִים

אשר לעבדים נקנִים;

וכמה שַש חלפו לי

ולא אהבתי אדונים.

ואם נמכרתי לעֵקֶר

ולא אֶגְאָל בשָנִים,

בקרובים דין עֵקר

ואתה קרובי וגואלי!

מסליחה לצום גדליה.

יעזוב רשע נתיבו

ויכניע רום לבבו

וישוב אל ה' וירחמהו בשובו

בטרם יִספה או יומו יבוא.

עזב נא, בן אדם, עזב נא שמץ ודִבה

בטרם תתעופף כיונה אל ארֻבָּה

והנושה בא לקחת הערֻבָּה;

לכן שוב וזכר את היום הבא –

כי היום קצר והמלאכה מרובה…

עזב נא, בן אדם, עזב נא הבלי העולם הזה והַרְחֵק,

כי מחר תִבכה מאשר בו היום תִשְׂחַק,

ובכתב איש ירִיבך כְתָכְך לא יִמָחֵק

והפועלים עצלים ובעל הבית דוחק…

מסליחה לעשרה בטבת.

אבן הראשה

לעִיים ולַחרִישה,

ונוהלי מוֹרָשה

מְנוֹד ראש בלאֻמים - - -

רכה וענוגה

בשושנים סוּגָה

ועתה היא נוּגָה

מְסורָה ביד קָמִים

היתה כאלמנה

קריה נאמנה,

וְזֶרַע מִי מָנָה

נמכרו בלא דָמִים - - -

נורא אַל עליון

ממך יהי צִביון⁵⁵

להשיב לריב ציון

שנת שִלוּמים,

חַזַּק ימינו כקדם

מעוֹנה אלהי קדם

ולַבַּן כצמר אֹדֶם

וכשלג כְתָמִים.

מסליחה אחרת לעשרה בטבת.

אבותי כי בטחו

בֹשם אלהי צורי

גדלו והצליחו

וגם עשו פֶרִי;

ומעת הודָחוּ

והלכו עִמו קָרִי

היו הלך וחסר

עד החדש העשירי - -

קָמַי פיהם פָעָרו

ונחלתי בִלעוּ

מאד עלי גבָרוּ

ודָמַי שָׁתוּ ולָעוּ,

נָכרים עלי צָרוּ

ואת אַחַי הַרֵעוּ

האומרים עָרוּ ערוּ

בני שַעיר החרו - -

פצעי לא רֻככָה

וחבורות רֶצַח,

ועינִי הוּכחָה

צוֹפָה לדוֹדי צַח:

העוד לא שכָכָה

חמתו לנצח?

על מה עשה ככה

ומה הָחֳרִי?!

רַחוּם זה אַלִי

אַל לעד תזנח!

ארכו ימי אבלי

ועוד לבי נאנח:

שובה אֵל לאָהלִי

מקומך אַל תַּנַּח,

שַלַם ימי אֶבלי

כי תבא על שכָרי.

מלבד אלה ראוי להזכיר לשבח את הפיוט “אנוש איך יצדק” (למוסף של יום הכפורים) ואת הפזמון היפה באומנתו אבל לא בשפתו וסגנונו “אמנם כן, יצר סוכן” (לליל יום הכפורים).

ח

ירידת המליצה העברית. — תחית המליצה באיטליה ע“י רמ”ח לוצאטו. — ה“מאספים” וערכם.—גליציה ורוסיה.

בראשית האלף הששי יצאה המליצה העברית ממדינות הערביאים ותשם קן לה באיטליה ובנגב צרפת (פרובינצה). אבל המשוררים והמליצים האיטלקים והפרובנסלים לא הועילו לפַתח את המליצה העברית ולהרחיבה ולקַדמה. כי גם המשובחים שבהם, כעמנואל הרומי ור' ידעיה הפניני, היו רק מחַקים, הם הלכו בדרך הכבושה, במסלה אשר סללו מליצי ספרד, ויתאמצו רק לעשות במתכונתם בלי מקוריות ובלי עצמיות (רק עמנואל הרומי הראה עצמיותו בשירי עגבים ובנבול-פה חריף מאד). והפרוזה העברית גם היא לא נבנתה מהמליצים האלה; הפרוזה היתה מתנוונת והולכת בחרזנות הנלעגה, או בסגנון, “החָמור” אשר יצרו הסופרים המתפלספים (אף שאין לכחד, שספרי הפילוסופיה העשירו את אוצר הלשון העברית).

בכלל החלו אז ימים רעים לשפ“ע ומליצתה. הרדיפות התכופות אשר אפפו את היהודים מראשית האלף הששי והלאה, הביאו בעקבן אותן התולדות הרוחניות המעציבות שהביא חֻרבן הבית השני בשעתו: היהודים נזורו מההשכלה הכללית וישימו כל מעינם בלמוד התורה ובשמירת המצוות, וישובו לבטל את יפי החיצוניות, את המליצה והשירה ואת הטעם הטוב, ככל אשר עשו אבותינו אחרי גלותם מעל אדמתם. — העיון התלמודי מצד אחד והזיות ה”קבלה" מצד השני מנעו את היהודים מהתעסק בדברי מליצה ושיר, וגם השכיחו אותם את הלשון העברית בטהרתה לפי חוקי הדקדוק. רק זעיר שם נמצא במחצית הראשונה של האלף הששי מליץ ומשורר עברי (כמעט רק באיטליה), וגם השבלים הבודדות האלה הן ברובן שבלים צנומות…

קרוב למחצית האלף הששי קמה מליצת שפ“ע לתחיה ע”י ר' משה חיים לוצאטו האיטלקי. אז החל לזרוח אור חדש על ספרותנו. קרני האור חדרו ראשונה מאיטליה לאשכנ“ז, ובימי הרמב”ן החלו יהודי אשכנז לטַפח את המליצה העברית, ויוציאו לאור מכתב עתי בשם “המאסף”. בין “המאספים” לא נמצא אמנם כמעט סופר אחד בעל כשרון אמתי, ול“פרי עטם” אין כמעט כל ערך ספרותי; אבל ראוים הם לתהלה בגלל עמלם אשר עמלו לברא סגנון ספרותי צח וקל, תחת הסגנון הנלעג והמבולבל אשר שרר אז בספרות ישראל. אפס, כי הסגנון הפרוזי אשר יצרו הם, לא היה גם הוא סגנון הראוי לצרכי העת החדשה, סגנון של בני אדם המשתדלים להביע את המושגים החדשים בשפה מדויקת וברורה; — סגנון כזה לא יכלו ה“מאספים” לברא, מפני שלא היו, כאמור, בעלי כשרון ספרותי, ועוד מפני שגם בספרות האשכנזית (שאותה התאמצו לחקות) שרר בימים ההם סגנון נפוח, סגנון “מליצי” לא טבעי. ובכן השתדלו ה“מאספים” רק לכתוב על “טהרת הלשון”, כלומר בסגנון הנסמך על מליצת התנ“ך ומינה לא יזוע. ואמנם סגנון “מליצי” כזה בודאי יפה ונעים מהשפה הבלולה של הספרות הרבנית וגם מהפרוזה הנחרזה של התקופה הספרדית והאיטלקית הנ”ל, — אבל בו “אין מרחביה להלך הנפש”, כי אי אפשר להביע בו בדיוק אותם הרעיונות שאין דוגמתם בספרי הקדש. וגם רואים אנחנו, כי ה“מאספים” בעצמם בהצטרכם לדבר על ענין נכבד (אם גם לא “עמוק”), על ענין הרם מעט מספורי המוסר המשועממים שבהם הצטמצמה “ספרותם”, תתנהג לשונם בכבדות, ואיש לא יבין לרֵעם.

בעת ההיא נתקה השירה העברית את מוסרות המשקל הערבי, ותקבל משקל טבעי (לפי מספר ההברות). ואולם כמו שיָפים השירים העברים מהתקופה ההיא בחצוניותם, ר"ל בצחות לשונם ובקַלותם, כן גרועים הם בתָּכנם. כי משוררים אמִתים לא היו אז בישראל, לא באשכנז ולא בגליציה.

אך מאז והלאה הלכה המליצה העברית הלוך והתפתח, הלוך והתקדם. אמנם באשכנז לא האריכה ימים, כי החופשה המעטה שניתנה ליהודי אשכנז, עשתה אותם חפשים מהמצוות שבין אדם לאומתו, ותשכיחם עד מהרה את לאומיתם העברית ואת שפתם העברית. אבל תחת זה פרחה אח"כ ימים רבים בגליציה ומשם באה ליהודי רוסיה, אשר כלכלוה וטפחוה ביתר בינה ובחבה יתרה.

מנחם בן סרוק נולד בעיר טורטוזה (בספרד) לערך בשנת ד“א תר”ע (910) וִימת לערך בשנת תש“ל (970). הוא היה מבני עניים, וימצא מחסה ומשען בבית ר' יצחק אבן שפרוט אבי הנשיא המפורסם ר' חסדאי. מנחם היה הגדול בחכמי הלשון בזמנו, והנשיא חסדאי עורר את רוחו לחבר ס' אוצרות השרשים של לה”ק. ויכתוב מנחם את ספר ה“מחברות” המהולל, אשר בו גלה את שרשי הלשון בבינה יתרה, ויערוך במערכה את כל המלים המסתעפות משרש אחד, וגם באר לפי דרכו מקראות רבים בתנ“ך עפ”י חכמת הלשון ובשכל טוב. אבל “מחברותיו” אלה המיטו עליו רעה גדולה, כי המדקדק, בן-זמנו, דונש בן לברט קנא בו קנאה גדולה, ויבאש ריחו בעיני הנשיא חסדאי (עיין להלן). והנשיא הטה אזן לדברי דונש, ובאפו כי עז צוה למשרתיו ליסר את מנחם ולהשליכו מביתו. מנחם האמלל כתב אז אגרת מלאה תוכחות אל הנשיא, אך הנשיא ענהו בלעג: “אם הֶעוית, כבר הביאותיך למשפט, ואם לא העוית ­­– כבר הביאותיך לחיי עולם הבא”. דברי הלעג האלה העציבו מאד את רוח מנחם, וישב ויכתוב להנשיא מכתב ארוך, אשר בו סִפר לדור את כל הקורות אותו. המכתב הזה יקר גם מפאת סגנונו, וממנו נביא בזה דוגמאות.– מנחם היה סופר פרָזי מצוין, וגם בדורות שקמו אחריו קשה למצא סופר פרזי חרוץ כמהו; ואולם במלאכת השיר לא מצא את ידיו ואת רגליו ושיריו האחדים שנשארו בידינו הם גרועים עד מאד. – “מחברות מנחם” היו לעינים למבארי התנ"ך גם בדורות הבאים, וגם עד היום לא אבד ערכן.

מאִגרתו אל ר' חסדאי הנשיא

אפקיד חמסי ביד אֵל, ואליו עיני תבכינה,

במו פי אתחנן לדורש העשוקים, בעוד נשמתי

בי על ריבי אשוֵע. ואם סלף תדברנה שפתי–

הִוָתי הציקתני, ואם יהנה חִכי נלוז – בלבי

רובצת שלהבת. על כן לא טוב לרוזנים לבחול

אִמרי מרי-נפש, כי קטב תוּגָתָם ישכְרֵם

לרגעים… שמע נא דברַי, אדוני הנגיד הגדול:

מחֹמֶר קֹרַצת כמוני… וצל ימינו עלי ארץ;

וכבירים אשר ישֻגבוּ, ודלים אשר ידאָבוּ, יחד

על עפר ישכבו… אני הגבר הנדאָב, בלא-עת

יומי עָרַב… מה ארכו רגעי לילי אשר לא

נִקבע בם שחר, גם יְרֵחי הוּעם בעָבי מַאְפֵל…

אני הגבר הנדוָה אשר בלי בֹסֶר קהו שִנַי¹…

מה אעיד ומה אדמַה, ללבי אשר יֶהמה,

וישתוק משאגותיו?! חשבתי כל פרץ, מִני

שום אדם עלי ארץ, וכמוני בכל כואבים לא

מצאתי. ל“אין כל חדש” נוצרתי מַכחיש ², כי

כמוני לא הָיָה גם לא גז חיש… על חמסי אני

בוכה… ועל סלף דיני תתעלפנה עצמי…

ועפעפַי יזלו מים, ובבותַי לילה ויום לא

תפוגינה, עד אשר ענְני שַחק לא השיגוני

בנטפיהם ולא נצחוני ברעף רביביהם³. כי

עיני תִטופנה כגִתות, ורסיסי מרום מחֻלקים

לעתות: עת טֹהר ועת בֹהר, עת בקר ועת

עָבות… ותהיינה עיני כנחָלים אשר לא יבגודו…

הלא יוצר עין ישקיף וירֵא, הלא דָלֹה יִדְלֵם,

ויופיע לעשות משפט מדָמי. זאת נודע מִני

עד כי כל משַוֵעַ נֶעתר… מי הוא גָזול נעזב?

ואֵיפה דמעות עשוקים נכחָדו? זאת תקוָתי

בעניי… כה חַקות לי בתשובת אגרתי אשר

שלחת אלי לאמר: "אם הֶעוית, כבר הביאותיך

למוסר, ואם לא העוית ­­– כבר הביאותיך לחיי

העולם הבא". הזאת חשבת למשפט?… וכי

תַחסום את פי ברוח קדים, ותַאֲלים ⁴ את

לשוני בהבלי מהתֵלות? הלא מֵעֲפָרְךָ עפרי…

ועתה שמע נא בן אדם, הלא איש אתה, ומי

כמוך בישראל, הלא לך לדעת את המשפט…

וכי תאמר " אם העוית ואם לא העוית", הנכון

לשפוט על “אם”?… ואני ידעתי כי לא ה'

הֱסִיתך בי, כי אם בני האדם, יֵרא ה' עליהם

וישפוט… ואתה בן אדם, שמע נא את דברי

עבדך… אם לה' פעלת ולעשות נכוחה נָטית,

מדוע לא קִנאת בהוללים אשר חִללו עלי

מועד ושבת? הלא לעיניך הֲלָמוּני, לפרום

ביום מנוחת קדש מַדַי. ולהרוס שערי ביום

שבת-קדש… וגם ביום המועד– מבחר המועדים

צִוית להחריב בניָני, ובידיהם הלמוּהו בכַשיל

וכֵילפות, לא על ידי נכרים כי אם בידיהם…

אם יש מלים השיבני – אך במשפט, ולא

בכח הזרוע… הלא יכלת לחַמץ דיני

וּלְמַהְמֵהַ משפטי, עד אשר יגָלה צדק…

החצר אשר צוית להחריב, לי לאַחי היתומים

היתה למורשה; הלא אלהים יריב ריבם… יש

עמי עוד תשובות… ואם עתה יש לה⁵ דמָמה,

אחרי יום תשמע שאונה… אם אלוהים ילַוֵני

ולא יאסוף רוחי, קָנים⁶ ימעטו ויַמים יחסרו

וקְלָפים⁷ יצערו בחוקקי משונאי כרועַ מפעלם…

אזכיר קדמוניות לא להועיל אך עתה הֱציקתני

בטני. עורה אדוני והתבונן – ולב עָגוּם תַרנין,

אם פניך לא תַעֲנין… תחלת אודותי היה עליך

לכַבדני, עִמדי⁸ לפני אדוני אביך…אֲהֵבַנִי

וימשכני בחבלי ידידות, וכל ימַי אשר פרש

עלי צִלו. שמש לא יַך עלי. הלא לפי כח

מזער בינתי ספַרתי מַהלליו, והנם כתובים על

אֲרון-הָעֵדות בבית זבול אשר בנה לשם

אלהיו, והמכתב מכתב ידי הוא… אחרי זאת

זכר-נא אדוני ליל תמרורים אשר בו נֶאספה

גבִרתי יולַדתך… אם לא בחצות לילה רגלי

באת אלי, לתקן סֵפֶד ולהַחריז נֶהי; מצאתַני

ואני כותב, ונזהרתי טרם תַזהירני ⁹. ויהי כי

ראית כה נשבעת באל עליון: "שמורה זאת

תהיה לך כל הימים" – ואתה זנחת ותִמאס!…

בהֵאסף אדוני אביך כונַנתי רב סֵפֶד, וחַקותי

דברי קינות אשר קוננו כל ישראל דבר יום

ביומו כל ימי הָאֵבל. ועל קַל מזאת¹⁰ צִוה דָוִד

משיח ה' לפני מותו להיות בנֵי בַרְזִלַי הגלעדי

באוכלי שֻלחנו. ומה הגמול אשר גמלתַני?

ומה השִלוּם אשר שִלמת לי אחרי אשר

שַמתי אגרות מַהלליך אחשתרָנֵי רכב…? ועד

הֵנה לא הסירותי תֻמָתי ממני ועודני זורֵע

מהלליך וּמזָרֶה שבָחיך כטל על האדמה…

ואחרי זאת זכר-נא אדוני כי הביאותַני ממרחק

מנוֵה מַרגוע… אַצתי, חַשתי ואבא… נִדבותיך

לא העירוּני, בלתי אהבתך עוררַתני… ויהי

כאשר באתי צִויתני על מלאכת למודים,

עבודת לשון-הקודש… וחי ה' וחי נפשך אם

לא הקימותי מצוָתך מדאגה ומרעָבון ומתוך

ערום וחוסר כל, ועין ימיני כָהה תִכהה אם

הִשיגה ידי דֵי מחסורַי, ואם לא הֻתַּכתּי

במצרף בור רעבון! ואלוהַ הקשיח את לב

אדוני – ואִמץ את לבבו מִדַעת את עמָלי…

הכזה יהיו תשלומי איש שֵכל, ואם אלה

גמוליו? מדוע זרעתי חטים וקוצים קצרתי,

וארץ אשר מאד נָעמה הֶעלתה לי בָאשה?

ואִלו זרעתי תַלמי מְלֵחָה וזרעתי בארץ לא

זרועה, החרשתי¹¹; כי אין פרי למלֵחה…

ועתה אדוני אנה אוליך את דַלוּתי… הבה לי

עֵצה, איך תגָדֵר הַפִרְצָה, אחרי כָלה ונחרצה…

מרוב שיחי וכעסי דבַרתי עד הנה, ואדוני

יודע כי לא נכון להוכיח מרי נפש ולא

לגעור בַהֲוֵי¹² לבב… כי במצוק ידברו – כי

בחרו מות מחיים.

ר' אדונים הלוי, הנקרא בשפת ערָב בשם " “דונש בן לברט”, נולד לערך בשנת ד“א תר”ף (920) בעיר פאַס באפריקה הצפונית וימת בשנת תש“ן (990). הוא היה מגדולי היַחש, ונכד להגאון ר' סעדיה. בימי נעוריו בא למדינת בבל וכנראה היה אביו זקנו מורהו ומחנכו. ויצטין בלמודים, וביחוד בדקדוק שפת עבר. הוא היה הראשון אשר עַרך מדה ומשקל לשיר העברית, עפ”י יתדות ותנועות, במתכונת שירי הערבים; ושיריו השקולים מצאו חן בעיני בני דורו. וכאשר שמע הנשיא חסדאי בן יצחק שפרוט את שמע דונש, ויקראהו אליו עירה קורדובה בספרד. ויהי כאשר חִבר מנחם בן סרוק את “מחברתו” ויעש לו שם גדול, ויקרא בו דונש, ויכתוב ספר “השגות” על מחברות מנחם. את ספרו זה המלא ארס ושנינש שלח לחסדאי, ובראש הספר כתב שני שירים שקולים, האחד שיר תהלה להנשיא, והשני שיר לעג על מנחם (אנחנו נביא בזה דוגמאות מהשיר הראשון). ותהי מלחמה ארוכה בין דונש וביו מנחם, וגם תלמידיהם יצאו לענות לעזרת מוריהם וימטירו איש על רעהו שירים שנונים (גם משירי התלמידים נביא דוגמאות להלן). ואולם המלחמה הזאת הביאה תועֶלת רבה לשפת עבר, כי היא הִמריצה חכמים רבים לחקור ולדרוש בדקדוק הלשון ורוח הבקורת החל לרחף אז בספרד. – דונש נחשב כאחד מגדולי “המדקדקים”, ואולם בתור משורר לא רב ערכו, כי רוח השירה לא נוססה בו, ויהי רק חורז חרוזים מחוכם (מהוכם). ואנחנו לא נוכל להודות לו על אָסרו בכבלים את השירה העברית, ביתדות ובתנועות, כי המוסרות האלה היו למכשול לכל המשוררים אשר קמו אחריו, ותַכבֵדנה את עוּלן על הפואיזיה האמתית ולא נתָנוה להתפתח בדרך הטבע. – הוא חִבר שירים רבים, אך לא נשארו בידינו כי אם מעט משירי הקודש שלו (זמירות לשבת ופיוטים אחדים) ושני שירי התלונה, אשר מהאחד נִתן דוגמאות בזה.

משיר התהלה לכבוד הנשיא חסדאי.

(יתד וד' תנועות)

דְּעֶה לִבִּי חָכְמָה / וּבִינה וּמְזִמָּה,

נְצוֹר דַּרְכֵי עָרְמָה¹, / שְׁמַע הַמּוּסָרִים.

וְהַצֶּדֶק בַּקֵּשׁ / וְאַל תִּהְיֶה עִקֵּשׁ,

עֲבוּר לֹא תִוָּקֵשׁ / כְּלִבּוֹת² הַמּוֹרִים.

הֲגֵה תָמִיד לַעֲנוֹת / תְּשׁוּבוֹת מוּכָנוֹת,

צְרוּפוֹת וּבְחוּנוֹת / כְּזָהָב בַּכּוּרִים.

הֱיֵה חַי, תָּמִיד עֵר / וְהַתַּאֲוֹת גּוֹעֵר,

בְּיַעַן אַתְּ שׁוֹעֵר / לְרוּחוֹת וּבְשָׂרִים³.

וְאַל תִּתְאָו חָמַר / זְמָן אָרֹךְ נִשְׁמָר

וְרֵיחוֹ לֹא נָמָר / כְּשׁוֹקֵט בַּשְׁמָרִים.

שְׁתֹהוּ לָרַהַב⁴ / בְּכוֹסוֹת הַזָּהָב

וְלִרְאוֹת לוֹ לַהַב / בְּכוֹסוֹת סַפִּירִים.

וּמַאֲכַל מַשְׁמַנִּים / וּמִינֵי מַעֲדַנִּים

בְּצֵל נִטְעֵי גַנִּים / מְסֻבִּים בַּנְהָרִים…

וְגֻלּוֹת נִנְעָלוֹת / וּמִקְוֹת וּתְעָלוֹת

עֲלֵיהֶן אַיָּלוֹת / כְּאַיְלוֹת הַיְעָרִים.

בְּכָל עֹנוֹת עֹרְגוֹת / וְאֵין לָהֶם פּוּגוֹת

לְרַוּת הָעֲרֻגוֹת / בְּמַיִם מֻגָּרִים⁵.

לְהָצִיץ נִצָּנִים / שְׁחוֹרִים וּלְבָנִים

וְצִיצִים כַּשָּׁנִים / בְּרָאשֵׁי הָאֲמִירִים.

הֲלֹא זֶה הַהֶבֵל / לְשַׁחַת וָחֵבֶל,

וְשִׂמְחָתוֹ אֵבֶל / וּמַמְתַּקָּיו מָרִים;

וְרֹאשׁוֹ בַהֲנָחָה⁶ / וְסוֹפוֹ לַאֲנָחָה

וְשִׂיחַ וּצְוָחָה / וְשָׁאוֹן וּשְׁבָרִים…

וְשִׂים שִׁיר וּתְהִלָּה / לְהַשַּׂר רֹאשׁ כַּלָּה⁷

אֲשֶׁר כָּלִיל כִּלָה / גְּדוּדֵי הַחֲזִירִים…

לְעַמּוֹ טוֹב דּוֹרֵשׁ / וְקָמֵיהֶם גּוֹרֵשׁ

וְשׁוֹבֵר רָע חוֹרֵשׁ / וְגוֹזֵר מִתְגָּרִים⁸…

וְהוּא לָאֶבְיוֹנִים / כְּמוֹ אָב לַבָּנִים

וְכַפָּיו כַּעֲנָנִים⁹ / לְעוֹרְכֵי הַשִּׁירִים…

וְלִבְנֵי הַתּוֹרָה / יְשׁוּעָה גַם אוֹרָה

וְהוֹנוֹ אֶל סוּרָא¹⁰ / יְשַׁלַּח בַּסְּפָרִים…

וּבִרְאוֹתִי חָמְדוֹ / בְּדַת אֵל וּבְפַחְדוֹ,

אֲנִי דוֹנָשׁ עַבְדּוֹ / צְעִיר כָּל הַמּוֹרִים

הֲשִׁיבוֹתִי סֵפֶר / עֲלֵי פוֹתֵר, מֵפֵר

לְכָל אִמְרֵי שֶפֶר / בְּמִלִּים נָחְבָּרִים¹¹

וְהוּא¹² כֶּתֶר סִפְרִי / וְהַמְקַיֵּם פִּשְׁרִי¹³

וְהַמֵּרִים זִכְרִי / עֲלֵי כָל הַשָּׁרִים¹⁴

משיר של אחד מתלמידי מנחם

אל הנשיא חסדאי ותלונה על דונש.

(יתד וד' תנועות)

לְגִבּוֹר בִּתְעוּדָה¹⁵, / וְתוֹרָה הַחֲמוּדָה

לְאַלּוּף בִּיהוּדָה, / שְׂאוּ שָׁלוֹם הָרִים!

וּמַהֲרוּ בִּשְׂמָחוֹת / בְּכָל אַרְבַּע רוּחוֹת

וּפַנּוּ הָאֳרָחוֹת, / וְעִבְרוּ בַשְּׁעָרִים:

וְיָבֹא שַׂר נֶאֱמָן / וְנֵטַע הַנַּעֲמָן,

בְּיָמָיו¹⁶ לֹא אַלְמָן / יְשֻׁרוּן לְדוֹרִים.

תְּמַהֵרְנָה לִהְיוֹת / מְשַׂחֲקוֹת כָּל פִּיות¹⁷,

תְּרַנֵּנָה צִיּוֹת / וּמִדְבָּר וִיעָרִים.

וְתָגֵל הָעֲרָבָה / וְתִפְרַח בִּתְנוּבָה,

לְרֹאשׁ כַלָּה כִי / בָא בְשִׂמְחָה וּבְשִׁירִים.

אֲשֶׁר מִדֵּי הוֹלְכִים / פְּעָמָיו בַּדְּרָכִים,

מְאֹרוֹת נֶחֱשָׁכִים / וְהָיוּ נִקְדָרִים¹⁸…

אֲשֶׁר נַפְשָׁם¹⁹ חִיָּה, / וְגַם הָיֹה הָיָה

כְּפֶּלֶג בַּצִּיָּה / וְגַם מַיִם קָרִים…

וְנָתַן²⁰ אֶת חִנּוֹ / בְּעֵין מֶלֶךְ, מִנּוֹ

לְקָצִין גַּם קַרְנוֹ / עֲלֵי שָׂרָיו הֵרִים.

וְאֵין דּוֹבֵר דָּבָר / בְּכָל מָקוֹם עָבַר

בְּעֶזְרַת אֵל גָּבַר / כְּכָל הַגִּבּוֹרִים.

וּפָתַח בְּנִיבוֹת / וְנֹעַם מַחֲשָׁבוֹת

–בְּלֹא חֵץ וַחֲרָבוֹת – / מְדִינוֹת גַּם עָרִים²¹…

וְהוּא בִמְלִיצוֹתָיו / כְּקַל²² בִּמְרוּצוֹתָיו

וְגַם כָּל מוֹעֲצוֹתָיו, / כְּשׁוֹאֵל בָּאוּרִים…

וְיָדַעְתִּי כִּי לֹא / יְהִי עָוֶל אֶצְלוֹ,

וְהָאֱמֶת גּוֹרָלוֹ / וְלֹא שָׁוְא וּשְׁקָרִים…

וְלִבִּי יִתְעוֹרֵר / לְהָשִׁיב וּלְבָרֵר

דְּבַר הַמִּשְׂתָּרֵר²³ / עֲלֵי כָל הַפּוֹתְרִים:

וְזֶה הוּא בֶן לַבְרַאט / אֲשֶׁר לַשָּׁוְא חָרַט

וְחָשַׁב כִּי פָרַט / וְכָלַל בַּאֲמָרִים.

לְשׁוֹן קֹדֶש הִכְרִית,/ אֲשֶר הִיא לִשְׁאֵרִית,

בְּשָׁקְלוֹ הָעִבְרִית / בְּמִשְׁקָלִים זָרִים²⁴

אֲשֶר בָּם נִתָּצִים / פְּתוּחִים וּקְמוּצִים,

וְיִהְיוּ נִפְרָצִים / גְּדֵרוֹת נִגְדָּרִים²⁵

וּבִתְשׁוּבוֹת עַזוֹת / הֲשִׁיבוֹתִי עַל זֹאת,

וְהוֹאֵל נָא לַחֲזוֹת / חֲכַם כָּל הַיְצוּרִים²⁶

וְהַאֲזִינָה עָדַי / אֲדוֹנִי רַב חִסְדַּאִי,

וְיַאֲזִין אֵל שַׁדַּי / דְבָרְךָ בַּמְּצָרִים²⁷

וְיָמֶיךָ אֲרֻכִּים / שְׁמוּרִים וַעֲרוּכִים

מְבָרְכֶיךָ בְּרוּכִים / ואֹרְרֶיךָ אֲרוּרִים!

(מתלמידי דונש).

שיר לעג על תלמידי מנחם.

(המשקל כנ"ל).

וְאֶת מִי חֵרַפְתָּ¹ / וְאֶת מִי גִּדַּפְתָּ

וְעַל מִי אָסַפְתָּ / כְּסִילִים נִבְעָרִים?

בְּיַד אֵין מַשֶּׂגֶת² / וְנֶפֶשׁ שׁוֹגֶגֶת

וְלָשׁוֹן נִלְעֶגֶת / וּפִיּוֹת נִסְגָּרִים.

גְדִי³ אַתָּה נִמְהָר / אֲשֶׁר בַּתְּהוֹם תִּגְהַר

וְתֹאמַר אַעְתִּיק הָר / כְּתָבוֹר בֶּהָרִים…

וּמִכָּל הַחַיּוֹת / הֲלֹא טוֹב הוּא לִהְיוֹת

זְנָבוֹת לַאֲרָיוֹת / וְלֹא רֹאשׁ לַשְּעִירִים.

אֲנִי צָעִיר, תַּלְמִיד / לְתַלְמִידָיו⁴, אַשְׁמִיד

לְשוֹנְכֶם, שֶׁהִצְמִיד⁵ / רְמִיּוֹת וּשְׁקָרִים…

אֲנִי מוּסָר לָכֶם⁶ / וְלִרְבָבוֹת כָּכֶם

בְּשׂוּמִי הַבְלֵיכֶם / בְסֵפֶר נֶאְגָּרִים.

האחרון בתקופת הגאונים, רב האי בן רב שרירא, נולד בששנת ת“ש (940) ויאריך ימים עד שנת תשצ”ח (1038). האדם הדגול הזה, אשר כמוהו לא היה בכל הגאונים הקדמונים (מלבד רב סעדיה גאון), היה מגדולי היחש בישראל, מצאצאי הנשיאים ראשי הגולה שבבבל, מזרע דוד בן ישי מלך ישראל. הוא היה חכם גדול בחכמת התורה “ולאורו הלכו דורשי התורה ממזרח שמש עד מבואו”, ולא היה בכל הגאונים מורה חכם אשר העשיר את ספרות ישראל כמוהו בתורתו ובחכמתו. ב“תשובותיו” הרבות, הנכוחות והמחוכמות, יַראה לפנינו בתור אָמן גדול בהלכה אשר לא יפָלא ממנו דבר; וגם בעניני “אגדה” הצטין בבקורתו החדה והמחוכמה. מלבד “תשובותיו” כתב גם פירושים על הגמרא, המעידים על שכלו הישר ועל הדרך המדעי וההגיוני שבחר בלמוד התלמוד (בידינו נשארו רק פירושיו על סדר טהרות). מלבד תשובותיו ופירושיו חבר גם ספרים מיוחדים בדברי הלכות בודדות; הספרים האלה כתב בלשון ערבית, ואחרי מותו תורגמו עברית (הלא הם ס' “מקח וממכר”, ס' “המשכון”, “משפטי התנאים”, “שערי שבועות” ועוד). אבל גדלו בתורה ורוב חסידותו לא מנעו אותו לעסוק בכל דבר חכמה, ור' שמואל הנגיד מעיד עליו כי “בכל חכמה יפיפיה אחז” וגם כל ספריו יעידו על רוחב ידיעותיו בפילוסופיא ובכל דברי מדע. גם בחכמת הלשון הגדיל לעשות, ויחבר פירושים על המקרא לפי פשוטם (אך פירושיו אבדו ממנו). גם נסה את כחו בשירים ובפיוטים, ומשיריו הכי נכבד השיר הלמודי:מוסר השכל", אשר ממנו נביא דוגמאות להלן (ואולם יש חוקרים המפקפקים בזכותו של רב האי על שיר זה). בשיר הזה יביע את דעותיו במדות המוסר ועל כל הדברים הנוגעים בחיי האדם המוסריים, המדיניים, הדתיים והחברתיים. השיר כתוב בחרוזים שקולים (קפ"ט חרוזים בו) על משקל יתד ושתי תנועות, ותנועה. כאשר יחיב תוכן שיר כזה אין בו פואזיה רבה, אבל יפה ונעלה הוא מצד המדות היקרות המובעות בו בלשון צחה בלי סבל המליצה היתרה. – מדברי ימי חייו נודע לנו רק כי ישב על כסא הגאונות בפומבדיתא (בבבל) ארבעים שנה, ואשתו היתה בת הגאון רב שמואל חפני, ובנים לא השאיר אחריו. אבל שמו נשאר לזכרון, לתהלה ולתפערת עד דור אחרון.

משיר מוסר השכל

“יְרָא הָאֵל בְּנִי” רֵאשִׁית אֲמָרַי,

לְכָה קוּמָה וְשִׁמְעָה מַאֲמָרַי – – –

וְהִתְרַע בַּאֲצִילֵי עַם פְּלִילִים

דְּבַק בָּהֶם וְאַל תֵּט אֶל כְּסִילִים – – –

וְקַנֵּא בָם בְּכָל שִׁבִתְּךָ וְגּוּרָךְ,

בְּכִיסָךְ אַל תְּקַנֵּא בַחֲבֵרָךְ¹

בְּמֶלַח פַּת אֱכוֹל וּרְעֵה עֲשָׂבִים

וְאַל תִּשְׁאַל אֲגוֹרָה מִנְּדִיבִים² – –

וְאַל תִּישָׁן וְהַבֵּט אֶל נְמָלָה

וְאַל נָא רַגְלְךָ תֶהִי עֲצֵלָה – – –

וְאִם לִדְרוֹשׁ מְזוֹנָךְ מִנְּוָתָךְ

תְּהִי יוֹצֵא, זְכָר נָא בַת-בְּרִיתָךְ³ ;

רְאֵה יוֹנָה בְּנוּדָהּ אֶל מְזוֹנָהּ

תְּהִי שָׁבָה בְּיוֹמָהּ אֶל מְלוֹנָהּ,

וְאִם יַרְחִיק נְדוֹד נֶשֶׁר לְלַחְמוֹ

בְּעוֹד יוֹמוֹ יְבַקֵּשׁ לוֹ מְקוֹמוֹ – – –

בְּיָמֶיךָ⁴ אֱהַב אֵשֶׁת נְעוּרִים

וְדוֹדָיהָ בְּלִבָּךְ שִׂים קְשׁוּרִים – – –

וְאִם תּוֹלִיד לְךָ בָּנִים וּבָנוֹת,

בְּכָל עֵת יַסְּרֵם, אָכֵן בְּחַנּוֹת⁵;

קְנֵה לָהֶם בְּכָל כֹּחֲךָ סְפָרִים

וְשִׂים לָהֶם מְלַמֵּד מִנְּעוּרִים

וְהַעֲנֵק תַּעֲנִיק לָרַב בְּהוֹנְךָ

אֲשֶׁר תִּתֵּן וְשֶׁתַּעֲנִיק לְבִנְךָ ⁶– –

מְלַאכְתְּךָ תִּהְיֶה בֶּאֱמֶת נְכוֹנָה

וּמֹאזְנֶיךָ בְצֶדֶק וֶאֱמוּנָה – – –

וְאִם שָׂכִיר יְהִי לָךְ וַעֲבָדְךָ

חֲשׁוֹב אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא יְלִידְךָ;

וְאִם הֵקַל לְעַבְדוּתוֹ לְאַט לוֹ⁷

וְשַׁלֵּם חִישׁ שְׂכִירוּתוֹ וּפָעֳלוֹ – – –

וְכָל מִכְתָּב אֲשֶׁר תִּכְתֹב קְרָאָה⁸

וְאַל יִמְצָא לְךָ אִיש בּוֹ חֲטָאָה – – –

וְאִם תִּקְנֶה נְכָסִים, אָז דְּאָגָה

תְּהִי קוֹנֶה וְלֹא נַחַת וּפוּגָה;

וְאִם⁹ תִּתְּאָו בְּלֹא שַׁלְוָה אֲכִילָה?

וְטוֹבָה פַת חֲרֵבָה מִבְּלוּלָה¹⁰ – – –

וְלַמֶּד נָא לְבָנֶיךָ מְלָאכָה

תְּהִי לָהֶם לְיוֹם מָחָר עֲרוּכָה – – –

וְאִם יֻגַּד לְךָ דָבָר יְדַעְתוֹ¹¹

רְצֵה וּשְׁמַע כְאִלּוּ לֹא שְׁמַעְתּוֹ

וְאִם תֵּדַע בְּסוֹד רֵעַ וְחָבֵר

יְהִי לוֹ בִטְנְךָ מַטְמוֹן וְקָבֶר.

וְאִם תֶּאֱהַב עֲנוֹת שִיר בִּנְדִיבִים

דְּעֵה כִי אָז תְּהִי עוֹנֶה כְזָבִים¹² – –

וְאַל תֹּאכַל לְשָׂבְעָה תּוֹךְ נְוָתָךְ

וְתִשְׁכַּח שֹׁאֲלָךְ עַל דַּל דְּלָתָךְ¹³ –

וּמִנֹּעַר בְּחַר רֵעַ אֲמָנָה

אֲשֶׁר תִּמְצָא בְכָל רֶגַע וְעוֹנָה¹⁴.

וְאַל תִּבְטַח בְּסוּגֵי לֵב וְרֵקִים

וְשׁוֹאֲלִים עַל שְׁלוֹמָךְ בִּשְׁוָקִים,

וְיֵרָאוּ בְעֵת עָשְׁרָךְ כּאוֹהֲבִים

וְיֵהָפְכוּ בְדַלוּתָךְ לְאוֹיְבִים – – –

בְּנֵי אָדָם כְּיָם גָּדוֹל וּרְחַב-יָד

שְׁמָר נָא אַל תְּהִי בָא בוֹ וְתִמְעָד – – –

וְאַל תֹּאכַל עֲדֵי תִתְאָו וְתִרְעָב,

יְיֵטִב מַאֲכָלָךְ אָז וְיֶעֱרָב.

וְאִם אֶת שָׂבְעֲךָ תָקֵל מְאוּמָה

אֲזַי תִּיטַב לְעֵינֶיךָ תְּנוּמָה¹⁵

מְבַקֶּש מִמְךְ רִיב אַל תְּדִינוֹ

וּבַיָּם אַל תְּהִי בָא תּוֹך שְאוֹנוֹ¹⁶

לְשׁוֹנָךְ שִׂים בְּפִיךָ נֶאֱסָרָה

וּכְאִלֵּם הֱיֵה בֵּין הַחֲבוּרָה.

וְאַל תַּרְפֶּה אֲרִי אָסוּר בְּחֶבְלָךְ¹⁷

וְאִם אוֹתוֹ תְּשַׁלַּח וַאֲכָלָךְ – – –

זְרַע טוֹבַה, תְּהִי קוֹצֵר נְעִימָה

וּמַשְׂכֻּרְתָּךְ תְּהִי מֵאֵל שְׁלֵמָה – – –

וְאַל תֵּבוֹשׁ לְךָ לִלְמוֹד וְלִדְרוֹשׁ

הֱיֵה זָנָב לְחָכָם אָז תְּהִי רֹאשׁ – – –

וְסוּר מִדִּין וּמִמָּדוֹן בְּרָחָה

וּבַל תַּעֲמוֹד עֲלֵי חוֹף¹⁸ בּוֹר וְשׁוּחָה

וְכָל דָּבָר אֲשֶר מֵאֵל בָא

רְצֵה בוֹ וֶאֱמֹר גַּם זֹאת לְטוֹבָה – – –

קְנֵה דִירָה לְךָ בֵּינוֹת יְשָׁרִים

וְסוּרָה מִנְוֹת חוֹמְדִים וְצָרִים – – –

וְנִדְבַת לֵב יְקָרָה הִיא וְנָאוָה

וְאָחוֹת לִנְדָבָה הָעֲנָוָה – – –

וְכָל גֶּבֶר אֲשֶׁר אֵין לוֹ תְּבוּנָה

הֲלֹא הוּא כִבְהֵמָה בֶאֱמוּנָה – – –

וְדַבֵּר הָאֱמֶת, תִּיקַר וְתִזְכֶּה,

וְאִם אַיִן תְּהִי קָלוֹן מְחַכֶּה – – –

(אִבן נַג’דִילה) בן יוסף הלוי.

האדם הגדול הזה נולד בקורדובה (ספרד) בשנת תשנ“ג (993) וימת בשנת תתט”ו (1055). הוא למד תורה מפי המורה הגדול ר' חנוך, ראש חכמי התלמוד בספרד בעת ההיא, ותורת לשון עבר למד מהמדקדק הגדול ר' יהודה חיוג; ויתר המדעים והלשונות, וביחוד לשון ערבית למד בבתי-ספר הגדולים בקורדובה. בהיותו בן עשרים שנה נטל עליו לברוח מעיר מולדתו, מפני מלחמת האזרחים אשר התפרצה שם, וישם משכנו בעיר מַלַּגַה. שם פתח לו חנות לממכר בשמים, ובעסקו זה התפרנס בדוחק גדול. אך למרות צוק עתותיו לא חדל להוסיף דעת בחכמה ובלשונות, עד כי ידע שש לשונות: עברית, ערבית, כשדית, רומית, קַסטִילית, ובֶרבֶרית. ר' שמואל עלה לגדולה באורח פלא: חנותו היתה בקרבת הארמון אשר בו ישב המשנה (וויזיר) להַכַּליף. המשנה צוה לשפחתו להודיענו בכל יום בכתב את כל החדשות אשר תצמחנה בעיר, ובהיות השפחה קצרת יד לכתוב צחות בשפת הערבית, בקשה מאת ר“ש לכתוב בשמה את כל מכתביה, והוא בטובת לבבו עשה את בקשתה. ויתפלא המשנה על צחות הלשון ועָל יפי הכתב של המכתבים, ויתאָו לדעת מי הוא הסופר המפואר בעל המכתבים, ובהוָדע לו כי זה החנוני הדל אשר בקרבת היכלו, קרא אליו את ר”ש ויפקידהו להיות לו למזכיר. עד מהרה נוכח המשנה כי ר“ש הוא גם חכם גדול בחכמת המדינה, ולכן במות המשנה יעץ את אדונו הכליף להקים תחתיו את ר”ש ולעשותו ליועצו ולמשנהו. הכליף עשה כדברו ויהי ר“ש למשנה, לשר השרים בממשלת הכליף ולמנהל את כל עסקי המלוכה. הוא יצא גם במלחמה עם צבאות הכליף, ופעמים רבות הציל את אדונו מרעה בחכמתו הגדולה ולכן אהבוֹ אדונו מאד. פעמים אחדות היה ר”ש בצרה גדולה, כי השרים התקנאו בו ויחרשו מזימות להדפו ממצבו, אך הוא התגבר על כל אויביו ומקנאיו. – אדונו הכליף הפקידו גם ל“נגיד” וֹמצַוה על כל היהודים אשר בעיר מלכותו, ובכל ימי נגידותו עשה ישועות גדולות לבני ישראל, ויגדל ויאדר את התורה ותופשיה, ויחד עם זאת היה ה“נגיד” גם ראש ישיבה וֹמכל תפוצות ישראל שאלו מפיהו בעניני הדת. ואמנם לא קם עוד בישראל איש כר' שמואל אשר היה כאחד גם משנה למלך. גם שר שרי הצבא וגם גאון תלמודי! ¹

השר הנעלה הזה חבר ספרים רבים בחכמת התורה (ס' “מבוא התלמוד” הנדפס בראש הש"ס הוא רק חלק מספרו הגדול בענין זה), ובדורות הראשונים נודע לתהלה הפרוש אשר חִבר על כל התלמוד והנקרא בשם “הלכתא גברוותא” (הלכות גדולות). המשנה למלך והגאון החכם הזה היה גם משורר, ושיריו לא ינכרו אותותיהם כי הם יוצאים מֵעטו של המשנה למלך, של נגיד ומצַוה ושר צבא. כי שיריו מלאים עוז ותוקף ורעיונות נכבדים, הנאמרים בלשון קצרה אבל נמרצה. ואף כי שפתו חסרה עפ"י רוב

אותה הנעימות ואותו הרוך והיופי אשר לשירי המשוררים שבאו אחריו, ובכ“ז נוכל לחשוב את ר”ש לאחד המשוררים הגדולים בימי הבינים, בשימנו אל לב, כי אך כְדור לפניו החלה שפת עבר לחדש את נעוריה ועוד לא הספיקה בימיו להתפתח ולהשתכלל כבימי המשוררים שאחריו, וגם המשקל הערבי עוד היה חדש בדורו של הנגיד, וכבלי היתדות והתנועות היו עוד למשא כבד על המשוררים שעוד לא קנו להם נסיונות בזאת. ביחוד מצוינים הם משלי המוסר והפתגמים אשר חבר (ואשר קרא להם “בן-משלי”), כי הם מלאים חכמת החיים ומוסר השכל, והלשון הקצרה שבה הם נאמרים נאותה היטב לעניניהם (כל שירי הנגיד עוד לא נתפרסמו והרה"ח הרכבי הוציא לאור דוגמאות מהם בספרו “זכרון לראשונים”, ומהספר הזה נביא גם אנחנו דוגמאות נבחרות).

שיר היין

(ש“ת ויתד, ש”ת ויתד וש"ת).

הִנֵּה יְמֵי הַקֹּר כְּבָר עָבְרוּ

וִימֵי רְבִיעָה² הַסְּתָיו קָבְרוּ,

נִרְאוּ בְנֵי הַתּוֹר בְאַרְצֵנוּ

מֵרֹאשׁ עֲנָפִים זֶה לְזֶה יִקְרוּ³:

לָכֵן, מְיֻדָּעִים, בְּרִית רֵעִים

שִׁמְרוּ וְהָאִיצוּ וְאַל תַּמְרוּ,

בֹּאוּ לְגַנָּתִי, וְשוֹשַנִּים

רֵיחָם כְּרֵיחַ מָר-דְּרוֹר בִּצְרוֹ⁴

וּשְׁתוּ עֲלֵי צִיצִים וְקוֹל סִיסִים⁵

לָשִׁיר עֲלֵי טוּב הַזְּמָן חֻבְּרוּ⁶,

יַיִן, כְּדִמְעוֹתַי עֲלֵי פֵּרוּד

רֵעִים, וְכִפְנֵי אוֹהֲבִים חָפְרוּ⁷.

משיר אשר שָׁר בבחרותו בעזבו את עיר קורדובה

(יתד וש“ת, יתד וש”ת ויתד ותנועה)

נְשָׁמָה מֵאֲשֶׁר תִּתְאַו גְּדוּעָה

וְנֶפֶשׁ מֵאֲשֶׁר תִּשְׁאַל מְנוּעָה⁸,

וְגוּף שָׁמֵן וְשָׂבֵעַ וְדָשֵׁן

וְנַפְשׁוֹ הַכְּבוּדָה לֹא שְׂבֵעָה,

וְאִישׁ עָנָו מְהַלֵּךְ עַל אֲדָמָה

וּמַחֲשַׁבְתוֹ עֲלֵי שַׁחַק שְׂרוּעָה⁹.

וּמַה יוֹעִיל לְאִישׁ-בָּשָׁר בְּשָׁרוֹ

וְטוֹבָתוֹ, וְהַנֶּפֶשׁ בְּרָעָה?!

וְיֵשׁ רֵעִים מְרֵעִים לֹא מְטִיבִים

גְּדוֹלֵי גּוּף וְזִמָּתָם¹⁰ גְּרוּעָה,

יְדַמּוּ כִּי לְהוֹסִיף הוֹן אֲנִי סָר

וְנֶעְתַּק מֵחֲנִיָּה אֶל נְסִיעָה¹¹ – – –

וְלֹא יָדְעוּ מְרֵעַי סוֹד לְבָבִי

אֲבָל¹² לֹא דִּבְּרוֹ רֵעַי בְּדֵעָה,

וְנַפְשָׁם מִבְּלֵי הַכֵּר וְהָבִין

כְּנֶפֶשׁ הַבְּהֵמָה הַשְּׁסוּעָה.

הֲיִתְאַפֵּק אֲשֶׁר נַפְשׁוֹ לְבָנָה

וְכַלְבָנָה לְהִתְנַשֵּׂא יְגֵעָה¹³

וְיִשְׁקֹט עַד אֲשֶׁר יֶאֱזֹר בְּמָתְנָיו

כְּנָפֶיהָ, כְּאִישׁ אוֹזֵר יְרִיעָה¹⁴ ?

וְעַד יִפְעַל וְיִשָּׁמְעוּ פְּעָלָיו

וְיוֹסִיף עוֹד כְּיָם עַל הַשְּׁמוּעָה?

בְּחֵי הָאֵל וְחֵי עוֹבְדֵי אֱלֹהִים

– וְכָמוֹנִי¹⁵ יְהִי שׁוֹמֵר שְׁבוּעָה –

בְּרַגְלַי אֶעֱלֶה סֶלַע וְאֵרֵד

אֱלֵי פַחַת בְּמַעֲמַקִּים תְּקוּעָה,

וְאֶתְפֹּר אֶת שְׂפַת מִדְבָּר בְּמִדְבָּר¹⁶

וְאֶקְרַע יַם בְּכָל¹⁷ שׁוּחָה קְלוּעָה,

וְאָשׁוּט עַד אֲשֶׁר אֵרוּם וְאַעַל

אֱלֵי שִׂיאָה, תְּהִי לָעַד יְדוּעָה! ¹⁸

וְתִמָּצֵא לְצָרַי בִּי חֲרָדָה

וְתִמָּצֵא לְדוֹדַי בִּי תְּשׁוּעָה,

וְאֶרְצַע אֶת בְּנֵי-חוֹרִים בְּאֹזֶן,

וְלִי אֹזֶן לְמוֹדָעַי רְצוּעָה¹⁹

וְלִי נֶפֶש לְרֵעִים מַחֲזֶקֶת

וְלִי נֶפֶש לְמַשְׂטִינִים מְנִיעָה – – –

משיר אשר שר בבחרותי, בלכתו באניה בים

ותנין גדול (טהונפיש) התנפל עליה מבלי עשות לו רעה.

(המשקל כנ"ל).

• – – וְרֹאשׁ לָהּ כָאֳנִי שַׁיִט בְּמִדָּה²⁰

עֲלֵי פָנִים מְנֻשָּׂאִים כְּרָמָה,

וְעֵינַיִם כְּמַעְיָנִים, וְנָחִיר

כְּמוֹ כִבְשָׁן, וְלָהּ רַקָּה כְחוֹמָה,

וְפֶה עָמוֹק וְרָחָב כַּמְּעָרָה

תְּעַר²¹ נָהָר אֱלֵי תוֹכוֹ בְצָמָא,

וּבִשְׂפָתוֹת כְּנֹאד עַל נֹאד נְפוּחִים

וּבֵינֵיהֶם כְּפִי תַחֲרָא²² פְרוּמָה²³

וְגוּף לָבָן וְגַב יָרוֹק, וְצַוָּאר

כּמוֹ מִגְדָּל וּבֶטֶן כַּעֲרֵמָה,

וּבִסְנַפִּיר כּמוֹ חֶרֶב לְטוּשָׁה

וְקַשְׂקֶשֶׁת כְּסוֹחֵרָה אֲדוּמָּה,

וְגִזְרָתָהּ לְמַשְׁגִיחִים כְּמוֹ צוֹר

אֲשֶׁר הָיְתָה בְּלֵב הַיָּם כְּדֻמָּה²⁴,

וְשָׁטָה מִסְּבִיבוֹת לַסְּפִינָה

וְאֵין מַגִּיד וְאֵין נוֹאֵם נְאִימָה²⁵

וְהִגִּיעָה לְצִדֶּיהָ וְעָמְדָה

עֲלֵי זָנָב כְּאֶרֶז אוֹ שְׁדֵמָה.

אֲזַי נָמַס לְבַב כָּל אִישׁ כְּדוֹנַג

וְכַמַּיִם וְשִׁבֹּלֶת זְרוּמָה,

וְשִׁוִּיתִי וְדוֹמַמְתִּי בְעָצְבִי

כְּרָחֵל יוֹם טְבוֹחַ נֶאֱלָמָה,

וְזָכַרִתִּי אֱלֹהַי, וַאֲחֵרִים

לְנֶגְדִּי יִזְכְּרוּ אֵל כַּאֲשִׁימָא²⁶ – –

וְנִשְׁתַּקְעָה בְּתוֹךְ מַיִם כְּחַיִל

אֲשֶׁר הָאֵל בְּיָם יָרָה וְרָמָה²⁷

וְתַחַת לָאֳנִי בָּאָה לְהָפְכוֹ²⁸

וּמֵת כָּל לֵב וְאָבְדָה כָל נְשָׁמָה,

אֲבָל גָּעַר אֱלֹהִים בָּהּ וְשָׁבָה

כְּרֶגַע אֶל מְצוּלַת יָם פְּנִימָה

וְהוֹשִׁיעַ לְתוֹלָעִים קְטַנִּים

עֲלֵי שׂוֹכָה בְּמוֹ זֶפֶת קְרוּמָה²⁹ – – –

וְתָמְהוּ כָל נְבוּנֵי יָם וְאָמְרוּ:

בְּמָה זֶה נִמְלְטוּ אֵלֶּה וְלָמָּה? – – –

עֲנִיתִים: כֵּן גְּאֻלַּת אֵל לְיוֹדְעֵי

כְּבוֹד הוֹדוֹ מְהֻדֶּרֶת שְׁלֵמָה³⁰

וְהוּא עוֹשֶׂה לְמַכִּירָיו תְּשׁוּעָה

וְהוּא עוֹשֶׂה בְּמַרְגִּיזָיו נְקָמָה – – –

משיר היין

(המשקל כנ"ל).

יְדִידִי קוּם! כְּבָר אָסְרוּ אֲשִׁישׁוֹת

בְּבוֹר נוּמָה לְכָל עוֹיֵן וּפוֹקֵד³¹

וְאֵין עִמִּי לְבַד שׁוֹתֶה בְלֵב טוֹב

עֲלֵי נִצַּת סְמָדַר-לַח וְשָקֵד – – –

וְכַף עֹפֶר בְּעֵט מֵאֵין דְּיוֹ עַל

פְּנֵי כִנוֹר כְּכַף כוֹתֵב וְנוּקֵד³²

וְהָאָרֶץ בְּעֵינֵינוּ כְעַלְמָה

מְשַׂחֶקֶת, וְהָעוֹלָם כְּרוֹקֵד;

וְשָׁמַיִם כְּחַיִל נָח בְּלֵיל

וְכָל אִישׁ שָׂם לְעֻמַּת אָהֳלוֹ קֵד³³.

משיר על תכונת אוהביו ומקנאיו.

(המשקל כנ"ל).

לְבָבִי תוֹךְ קְרָבַי עִיר סְגוּרָה

בְּתוֹכוֹ אַהֲבַת רֵעַי נְצוּרָה,

וְלֹא אַשְׁוֶה³⁴ בְלִבִּי אֶת יְדִיַדי

וְלֹא אֶשְׁוֶה חֲבֵרַי בַּחֲבוּרָה.

וְיֵשׁ מֵהֶם כְּיָדִי יַד יְמִינִי

וְיֵשׁ מֵהֶם כְּמוֹ אֶצְבַּע יְתֵרָה³⁵;

וְיֵשׁ נוֹתֵן בְּפִיהוּ לִי בְרָכוֹת

וְיִטּוֹר לִי בְטוּחוֹתָיו מְאֵרָה³⁶.

וְלִי עַיִן וְלֹא תִישָׁן, וְלִי לֵב,

וְעַל כָּל סוֹד מְצוּדָתִי מְזֹרָה,

וְיַתִּירוּ³⁷ צְפוּנֵי הְקְּרָבִים

וְיוֹרוּנִי – וְתוֹרָתָם יְשָׁרָה,

וְלִי יֹאמְרוּן:"אֲשֶׁר יִשְׁמוֹר בְּרִיתְךָ

בְרִיתוֹ שִית בְּתוֹך לִבְּךָ שְׁמוּרָה,

וְהַנְחֵל זֶה בְּאַהֲבָתְךָ כְמוֹ בַת

בְתוֹך בָּנִים, וְזֶה – חֵלֶק בְּכוֹרָה"³⁸ –

תְּפַתּוּנִי³⁹ – וְאַתֶם הְמְּפֻתִּים,

וְתִבְזוּנִי – וְלִי נֶפֶשׁ יְקָרָה,

וְתַפְטִירוּ לְזָרִים לֹא בְּפָנַי⁴⁰

וְתִתְרָאוּ בְכָבוֹד לִי וּמוֹרָא.

וְתִנָחֲמוּ בְדִבְרֵי קוֹסְמִים, כִּי

אֲסִיפָתִי בְחֶשְׁבּוֹנָם מְהֵרָה,⁴¹

וְתוֹחִילוּ לְעֵת לֶדֶת עֲמָלָם,

וְאֵיךְ תָּחִיל וְאֵיךְ תֵּלֵד עֲקָרָה?! ⁴²

וְלָאֵל סוֹד מְכֻסֶּה לִי צְפָנוֹ

וְנִפְלָאָה בְמַחֲשַׁבְתּוֹ עֲצוּרָה.

וְאִם אָמוּת לְקֵץ יָמִים בְּלֵחִי⁴³

– וְהַמִיתָה עֲלֵי כָל חַי גְזוּרָה –

בְּכָל עִיר תִּשְׁמְעוּן: בֹּאוּ בְכוּ עַל

יְחִיד הַדּוֹר בְמוֹעֵצוֹת וְתוֹרָה! ⁴⁴

שיר תפלה בהיותו במלחמה.

(יתד וש“ת, יתד וש”ת).

רְאֵה הַיֹום בְּצָרָתִי

שְׁמַע וּשְׁעֵה עֲתִירָתִי.

זְכָר דָּבָר לְעַבְדֶךָ

וְאַל אֵבוֹשׁ בְּסִבְרָתִי! ⁴⁵

הֲתַגִּיעַ לְרַע לִי יָד?

וְאַתְּ יָדִי וְסִתְרָתִי! ⁴⁶

יְעַדְתַּנִּי וְהֵטַבְתָּ

בְּיַד צִירִים בְּשׂוֹרָתִי⁴⁷:

אֲנִי עוֹבֵר בְּתוֹךְ מַיִם

דְּלֵנִי מְמְּנוּרָתִי!

אֲנִי הוֹלֵךְ בְּמוֹקֵד אֵשׁ

פְּצֵנִי מִבְּעֵרָתִי!

וְאִם יֵשׁ לִי מְרוֹרוֹת⁴⁸, מֶה

אֲנִי אוֹ מַה מְרוֹרָתִי?

אֲנִי בַצָּר וְלֹא אוּכַל

לְהַרְבּוֹת אֶת אֲמִירָתִי.

עֲשֵׂה נָא תַאֲוַת לִבִּי

וְחוּשָה נָא לְעֶזְרָתִי,

וְאִם אֵינִי כְדַאי אֶצְלָךְ

עֲשֵׂה לְבְנִי וְתוֹרָתי!

משיר לאוהב אשר סלח לו אחרי שהתקוטט עמו

(יתד וש“ת, יתד וש”ת, יתד ותנועה).

הֲנִרְפָּא הַזְמָן מִמַּחֲלָתוֹ

וְחֻדַּשׁ אַחֲרֵי אֹרֶךְ בְּלוֹתו?

וְאִם לֻבַּשׁ עֲנַן בֹּקֶר בְּשֶׁמֶשׁ

וְסָר מֵעַל כְּנַף שַׁחַר כְּסוּתוֹ? ⁴⁹

הֲכָמוֹנִי יְהִי טוֹרֵף בְּאַפּוֹ

וְאִם יִטּוֹר לְעוֹ­­לָמִים כְּמוֹתוֹ? ⁵⁰

וְאִם אוּכַל לְהִתְאַפֵּק, וְדוֹדִי

כְּמַיִם שֻׁפְּכָה עָלַי חֲמָתוֹ?!

וְאִם תֹּאמְרוּ: עֲלֵי מַה זֶה וְלָמָּה?

וְאֵיכָה אַחֲרֵי אַהַב⁵¹ נְשִׁיתוֹ?

חֲמָסִי עַל לְבָבִי, כִּי בְיוֹם בּוּז

כְּחוֹל יִכְבַּד וְלֹא אוּכַל שְׂאֵתוֹ⁵²

וְלוּ אוּכַל לְהַכְנִיעוֹ – הֲבֵאתִיו

אֱלֵי רַגְלָיו כְּעַבְדּוֹ בֶּן אֲמָתוֹ – – –

וְסֵפֶר לֹא כְכָל סֵפֶר, לְמַעַן

כְּתָבוֹ אֹהֲבִי לִי יוֹם רצוֹתוֹ⁵³ – – –

וְהָיוּ תוֹךְ לְבָבֵנוּ נְגָעִים⁵⁴

כְּנִגְעֵי אִישׁ אֲשֶׁר עָמְקָה שְׂאֵתוֹ⁵⁵;

וְשַׂמְנוּ אִגְּרוֹתֵינוּ שְׁתֵּי צִ-

פֳּרִים חַיוֹת, וְזֶה יוֹם טָהֳרָתוֹ⁵⁶ – –

וְכָמוֹהוּ יְהִי תוֹמֵךְ בְאָח לֹא

תְּשֻׁנָּה לוֹ לְעוֹלָם אַחֲוָתוֹ⁵⁷,

בְּרָאוֹ אֵל וְשָׂם לוֹ פֶה – לְהַזְכִּיר

תְּהִלַּת אֹהֲבֵי נַפְשׁוֹ מְנָתֹו⁵⁸

וְלֵב עָמֹק כְּמוֹ יַם-סוּף, וְאוּלָם

כְּמשֶׁה מִלְּבַב הַיָּם מְשִׁיתוֹ⁵⁹;

וְאִישׁ יַנְחֶה בְשִׁבְטוֹ הַכְּפִירִים,

וְאוּלָם אַתְּ כְּצֹאן משֶׁה נְחִיתוֹ⁶⁰.

שְׁמַע שִׁירוֹ, רְאֵה אֹרֶךְ לְשׁוֹנוֹ⁶¹

אֱזוֹן נִיבוֹ, חֲזֵה אֶת בֵּית נְכֹתוֹ,

אֲרָנוֹ⁶² לָךְ בְּיוֹם אֶחָד, וְיָקָר

וְטוֹב מִשִּׁיר אֲרָנוֹ בֶּן-שְׁנָתוֹ;

וְקָשַׁר מַחֲצִית לִבּוֹ בְקִרְבּוֹ

וְהִנִיחַ לְחַיָּיו מַחֲצִיתוֹ! ⁶³

משיר על דרכי הלומדים המתפלפלים

ועל חוסר הסדרים בבית התפלה.

(המשקל כנ"ל).

הֲיִרְהַב הַזְּמָן בָּרַב וְרָבָא

וְאִם בֵּינָיו וּבֵין תַּלְמוּד מְרִיבָה?

וְלָכֵן סִדְּרוֹ עַל פִּי פְתָאִים

מְתֵי-בֶטֶן וְאַדֶּרֶת וְשֵׂיבָה – – –

יְדַמּוּ כִי בְצִיצִיּוֹת וְזָקָן

וּמִגְבַּעַת יְהִי אִישׁ רֹאשׁ מְתִיבָה.

זְכֹר אָחִי בְּלֶכְתֵּינוּ שְׁנֵינוּ

אֱלֵי בֵּית הַתְּפִילָה יוֹם עֲרָבָה⁶⁴

וְשָׁמַעְנוּ חֲמוֹר נוֹעֵר וְצִוְחַת

בְּנֵי בָקָר וְהֵם גּוֹעִים קְרוֹבָה⁶⁵;

וְשַׂחְתִּי⁶⁶: מִי אֲשֶׁר שָׁת בֵּית אֱלֹהִים

כְּמוֹ רֶפֶת, וְהִיא חַטָּאת וְחוֹבָה?

וְאָמְרוּ: אֵין חֲמוֹר וּמְרִיא בְּבֵית אֵל

אֲבָל קוֹרִים בְּמַסֶּכֶת וּבָבָא.

וְאָמַרְתִּי: הֲמִירוֹתֶם תְּעוּדָה

וְתוֹרָה – וַאֲנִי אָנָא אֲנִי בָא?

וּבָאנוּ זוֹעֲמִים אֶל בֵית אֱלֹהִים

וּמִי יִתֵּן וְנִטְעֶה בַנְּתִיבָה! ⁶⁷

וְהִנֵּה רַב וְתַלְמִידִים מְנִידִים

לְרָאשֵׁיהֶם⁶⁸ כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה,

בְּפִיהֶם גִּדְּפוּ הִלֵּל וְשַׁמַּאי

וְהִכּוּ עַל לְחִי רַבִּי עֲקִיבָה,

וְהָרַב יַאֲרִיךְ לָהֶם טְעָמִים

וְיִטְרֹף⁶⁹ מִלְּשׁוֹנָם אוֹת וְתֵיבָה.

וְיָשַבְתִּי וּפָנַי זוֹעֲפִים מִן

אֲשֶׁר אֶרְאֶה וְנַפְשִׁי בְּמַעֲצֵבָה,

וְשָׁאַלְתִּי שְׁלוֹם הָרַב בְּכָבוֹד,

וְעָנָנִי כְּאַנְשֵׁי רִיב וְאֵיבָה,

וְהֵחֵל לַעֲנוֹת מֵאָה בְרָכוֹת

בְּקוֹל עָבֶה כְּקוֹל הָמוֹן וְצָבָא,

וּבֵרַךְ אֵל לְמַעַן אִישׁ בְּרָאוֹ

וְלֹא אִשָּׁה⁷⁰; הֲשִׁיבוֹתָיו תְּשׁוּבָה:

הֲתָשִׁית נַפְשְׁךָ מִן הַזְּכָרִים

וְאֵל יָעִיד בְּךָ כִּי אַתְּ נְקֵבָה?! ⁷¹

שיר וצואה אשר שלח לבנו, לר' יוסף,

משדה המלחמה, בלילה לפני המלחמה.

(המשקל כנ"ל).

יְהוֹסֵף! כָּל אֲשֶׁר אֶשָּׂא וְאֶסְבֹּל

וְכָל אָבֹא בְצָרָה – בַעֲבוּרָךְ!

וְלוּלֵי אַתְּ כְּבָר שַׁטְתִּי בְתֵבֵל

וְחָיִיתִי כְמוֹ רַבִּים בְּדוֹרָךְ.

כְּתָבִי זֶה – כְּתָב ישֶׁר אֲמָרָיו

וּמִי יוֹרֶה לְךָ ישֶׁר כְּהוֹרָךְ?

כְּתַבְתִּיהוּ, וְהַמָּוֶת מְצַחֵק

לְנֶגְדֵּנוּ בְּפֶה רָחָב וְאָרָךְ;

וְלֹא אֵדַע בְּקוּם הַצָּר לְמָחָר,

הֲלָנוּ אִם לְצָרֵנוּ יְעֹרָךְ⁷²

וְאִם נִגְזַר, בְּנִי, כִּי לֹא לְעוֹלָם

תְּשׁוּרֵנִי וְלֹא לָעַד אֲשׁוּרָךְ –

תְּנָה לִבָּךְ בְּשִבְתָּךְ אֶל כְּתָבִי

וְקִימָתָךְ⁷³, וְאִם תִּישַן יְעִירָךְ.

וְיוֹם לֹא יְדְרְשׁוּ רַבִּים וְמוֹרִים

לְהוֹעִילָךְ – יְהִי רַבָּךְ וּמוֹרָךְ⁷⁴

בְּכָל נַפְשָׁךְ וְכָל הוֹנָךְ וְעַל כָּל

דְּרָכֶיךָ יְרָא יוֹצְרָךְ וְצוּרָךְ;

קְנֵה בִּינָה וְשֵׂכֶל, כִּי תְבוּנָה

תְּהִלָּתָךְ וְהַשֵּׂכֶל הֲדָרָךְ;

יְרָא אִמָּךְ וְדַבֵּר טוֹב לְדוֹדָךְ

וְלִשְׂאֵרָךְ, וְכַבֵּד אֶת חֲבֵרָךְ;

וְהִתְאַהֵב⁷⁵ לְכָל נִבְרָא, וְטֶרֶם

קְנוֹתְךָ הוֹן קְנֵה שֵׁם טוֹב בְּעִירָךְ.

יְהוֹסֵף! תֵּן לְכָל שוֹאֵל כְּלִבּוֹ,

וְאִם אַיִן עֲנֵהוּ מַעֲנֶה רַךְ⁷⁶.

וְתֵן חֵלֶק לְכָל חָסֵר בְּהוֹנָךְ,

וְעֵת מַתָּן זְכוֹר אֶת מַחֲסוֹרָךְ⁷⁷ – – –

וְהִתְגַּדֵּל וְרוּמָה עַל גְּדֻלַּת

אֲבוֹתֶיךָ, וְאַל תִּבְזֶה צְעִירָךְ – – –

משלים ואמרי בינה מספר “בן-משלי”,

(יתד וש“ת, יתד וש”ת ויתד ותנועה).

אֲחִי קִנְאָה⁷⁸ יְדַבֵּר בָּךְ בְּבֵיתָךְ

וְאִם יַחֲרִישׁ – יְדַבֵּר בָּךְ בְּלֶכְתּוֹ;

עֲשֵׂה נַפְשְׁךָ בְּשָׁמְעָךְ אֶת דְּבַר אִישׁ

מְקַנֵּא בָךְ – כְּאִלוּ לֹא שׁמַעְתּוֹ.

* *

אֲשֶׁר יָגַע וְקָנָה לוֹ סְפָרִים

וְלִבוֹ מֵאֲשֶר בָּם רֵק וְרֵיקָם⁷⁹

כְּפִסֵּחַ אֲשֶׁר חָקַק אֱלֵי קִיר

דְּמוּת רֶגֶל, וְבָא לָקוּם וְלֹא קָם.

* *

(ש“ת ויתד, ש”ת ויתד תנועה ויתד וש"ת).

אַחַר אֲשֶר יִגְמֹל חֲסָדִים, כְּסִיל יָשׁוּב

מַהֵר, וְתַגְמוּלֵי חֲסָדָיו בְּרָע יוֹבִישׁ⁸⁰:

כִּזְמָן אֲשֶר יַמְטִיר נְדָבוֹת ⁸¹ עֲלֵי דֶשֶא

וּכְתֹם פְּרָחָיו בָּא בְּבָרָד וְאֶלְגָבִיש.

* *

(המשקל כבמשל הראשון).

אֲשֶׁר יַחֲרִישׁ וְלֹא יִקְרָא חֲבֵרוֹ

לְעֶזְרָתוֹ בְצוֹק – דָּמוֹ בְּרֹאשׁוֹ⁸².

וּמִי לֹא יַעֲמִיד רוֹפֵא עֲלֵי מַ-

חֲלָתוֹ, הוּא אֲשֶׁר פָּשַׁע בְּנַפְשׁוֹ.

* *

(ש“ת ויתד, ש”ת ויתד וש"ת).

אַחֵר דְּבָרֶיךָ⁸³ – וְאָז תַּיְשִׁיר

אֶת כָּל אֲמָרֶיךָ וְלֹא תֶחְטָא:

כִּי כֵן יְאַחֵר בֶּן-קְשָׁתוֹת רַב

מוֹרֶה וְלֹא יַחְטִיא אֱלֵי חִטָּה⁸⁴.

* *

(ש“ת ויתד ותנועה, יתד וש”ת ויתד וש"ת).

אַל תַּאֲמִין נָא בְפִקָּדוֹן וּמִקְחַת אִיש

רָכִיל, אֲשֶׁר לַאֲחֵרִים סוֹד יְהִי חוֹשֵׂף⁸⁵;

אִם לֹא יְהִי נֶאֱמָן עַל-נִיב אֲשֶׁר הָפְקַד

אֵיךְ תַאֲמִינוּ עֲלֵי זָהָב וְעַל-כָּסֶף?

* *

(המשקל כנ"ל).

אַהֲבַת חֲסִידִים כְּכַף זָהָב אֲשֶׁר תָּקוּם⁸⁶

הַרְבֵּה, וְאִם נִשְׁבְּרָה תָשׁוּב לְתִקּוּנָה.

אַךְ אַהֲבַת בַּעֲלֵי רִשְׁעָה כְּחֶרֶשׂ, אִם

נִשְׁבַּר וְלֹא שָׁב לְעוֹלָמִים כְּרִאשוֹנָה.

* *

(יתד וש“ת, יתד וש”ת).

אֲדָמָה לַיְצוּרִים שׁוּק

וְכֻלָּם בַּעֲלֵי חָנוּת,

וְיֵשׁ נוֹכֵל בְּכִנְעָנִים⁸⁷

וְיֵשׁ עוֹשֶׂה בְּנֶאֱמָנוּת

וְיֵשׁ אָצִיל וּמוּם אֵין בּוֹ

לְבַד דַּלּוּת וּמִסְכֵּנוּת⁸⁸.

* *

אֱכוֹל עִם קִנְּךָ יָרָק

וְאֵזוֹר שַׂק הֱיֵה חוֹגֵר

וְתָעֵב פַּת נְקִיָּה עִם

חֲגוֹר מֶשִׁי, וְאַתָּה גֵר⁸⁹.

* *

אֲשֶׁר צָרִיךְ לְעֶזְרָתִי

כְּמוֹ מַלְכּוֹ יְרַצֵּנִי;

וְיִלְעַג לִי אֲשֶׁר צָרִיךְ

אֲנִי אֵלָיו, וְיִבְזֵנִי⁹⁰

* *

(ש"ת ויתד, תנועה ויתד ותנועה).

אֵיך לֹא אֲבַקֵּשׁ מְזוֹנִי

יַעַן שְׁעָרָיו נְעוּלִים?

עָלַי לְהָחֵל וְלִדְרשׁ

וּבְיַד אֱלֹהִים לְהַשְׁלִים!

* *

(ש“ת ויתד, ש”ת ויתד ותנועה).

אֵשֶׁל אֲשֶׁר כֹּרַת בְּגַרְזֶן

יִצְמָח, וְחַבּוּרַת חֳרָבוֹת

תִּחְיֶה – וְלֹא תִחְיֶה⁹¹ חֲבוּרַת

לָשׁוֹן יְנַגַּע הַלְּבָבוֹת.

* *

(יתד וש“ת, יתד וש”ת ויתד ותנועה).

בְּהִתְכַּבֵּד וְהִתְעַלֵּם, חֲפָצִים

תְּהִי מַשִּׂיג, וְתִהְיֶה רֹאשׁ וְטִפְסָר.

וּבִנְקֵלָּה וְגַלּוֹת מַה בְּלִבָּךְ

תְּדֻכָּא, וַאֲשֶׁר תַּחְפֹּץ תְּחֻסָּר⁹².

* *

בְּבֹא יֶשַׁע לְשָׂר נָדִיב, יְכַפֵּר

בְּשִׂמְחָתוֹ לְחַטָּאִים עֲוֹנָם.

וְאִם יָבֹא לְשָׂר נָבָל, יְכַלֶּה

אֲשֶׁר חָטְאוּ בְּשִׂמְחָתוֹ וְאֵינָם⁹³.

* *

בְּאָמְרָךְ לַחֲבֵרָךְ לַעֲשׂוֹת לוֹ

בְּחֶפְצוֹ יָד עֲשֵׂהוּ לוֹ מְהֵרָה⁹⁴.

וּמַה-בֶּצַע בְּיָדְךָ הַגְּדוֹלָה

וְלֵךְ וָשׁוּב יְשִׁיתֶהָ זְעֵירָא⁹⁵ ?!

* *

בְּקִנְיַן הוֹן וְרַב שֵׂכֶל תְּהִי רֹאשׁ

עֲלֵי כָל חַי, וְיַחַד יִכְרְעוּן לָךְ:

לְמַעַן עַל כְּסִיל תָּשׂר בְּהוֹנָךְ

וְתָשׂר עַל מְתֵי שֵׂכֶל בְּשִׂכְלָךְ.

* *

בְּדָבָר רַךְ תְּדַבֵּר אֶל שְׁלֹשָה

וְאִם⁹⁶ עָנוּ לְךָ עַזּוֹת וְקָשָׁה:

אֱלֵי מֶלֶך בְּךָ יִשְלֹט, וְאֶל אִיש

אֲשֶׁר חָלָה חֳלִי כָבֵד, וְאִשָּׁה.

* *

בְּטֶרֶם תַּעֲנֶה הָכֵן רְאָיָה

תְּמַלֵּט מֵעֲוֹנָךְ יוֹם תְּנוּאָה⁹⁷ :

חֲכַם לֵבָב בְּטֶרֶם בֹּא בְּפַחַת

יְתַקֵּן מֵעֲלוֹתָיו לַיְּצִיאָה.

* *

בְּבֵית מֶלֶךְ פְּנֵי שָׂר אַל תְּפָאֵר,

וְאַל תָּרִים בְּמוֹשַׁב שָׂר שְׁפָלִים;

הֲיַשְׂכִּיל מִי אֲשֶׁר יִתֵּן פְּרוּסָה

לְשוּעָלִים בְּתוֹךְ סֻכַּת שְׁחָלִים⁹⁸ ?

* *

בְּנֵי עֹשֶר מְעַטִּים הֵם וְכָכָה

בְּנֵי שֵׂכֶל מְעַטִּים הֵם כְּמוֹהֶם;

ויוֹתֵר יִמְעֲטוּ מֵהֶם וּמֵהֶם

אֲשֶׁר בּוֹ נִקְבְּצוּ יַחַד שְׁנֵיהֶם⁹⁹.

* *

בְּנָךְ יַסֵּר בְּשׁוֹט – לַטּוֹב יְהִי שָׁב,

וְלֹא יָשׁוּב בְּשוֹט זָקֵן אֳלֵי טוֹב¹⁰⁰ :

בְּעֵץ יָבֵשׁ מְעֻוָּת לֹא יְתֻּקָּן

וְיִתָּקֵן בְּעוֹדוֹ לַח וְרָטֹב.

* *

(ש“ת ויתד, ש”ת ויתד וש"ת).

בִהְיוֹת אֱלֹהִים עִמְּךָ – כָּל עֵץ

יַעַר עֹשֶׂה לְךָ פֵּרוֹת,

וּבְאֵין אֱלֹהִים עִמְּךָ – גַּפְנָךְ

הַנֶּעֳבָד יוֹצִיא לְךָ סִירוֹת¹⁰¹.

* *

(יתד ותנועה, יתד וש“ת, יתד וש”ת).

בְּעֵת יַעֲנוּ עַמְּךָ שְׁבָחֶיךָ

בּפִיהֶם, תְּנָה לִבְּךָ לְמִלָּתָם;

וְאִם הִלְּלוּךָ בַּאֲשֶׁר אֵין בָּךְ,

שְׁקֹד עַד תְּהִי צֶדֶק תְּהִלָּתָם¹⁰².

* *

(יתד וש“ת יתד וש”ת).

בְּחָכְמָה אַתְּ אֲחִי-לִמּוּד

וּבַמִּפְעָל אֲחִי-מֶרִי;

וְהַחָכְמָה בְּלִי מִפְעָל

כְּעֵץ יַעַר בְּלִי פֶרִי.

* *

(יתד וש“ת, יתד וש”ת ויתד ותנועה).

גְּשָׁמִים אֶת פְּנֵי אָרֶץ מְחַיִּים

וְאִם יִרְבּוּן, יְמִיתוּן מַה יְחַיּוּ¹⁰³ ;

וְגְשְׁמֵי פִי חֲכָמִים, אִם מְעַטִּים

וְאִם רַבִּים – לְהַחֲיוֹת יֶאֱתָיוּ.

* *

(ח' תנועות).

גָּעֲרוּ חַכְמֵי לֵב בִּבְנֵיהֶם

לַהֲשִׁיבָם בִּנְתִיבּה טוֹבָה.

מִי זֶה יִגְעַר בַּחֲכַם לֵבָב

תּוֹעֶה, לַהֲשִׁיבוֹ בִנְתִיבָה¹⁰⁴ ?

* *

(יתד ותנועה, יתד וש"ת – שתי פעמים).

גְּמוּלָה לְזֵד הַנַּח – וְאִם אָרְכוּ יָמִים –

אֱלֵי עֵת אֲשֶׁר כֹּחַ לְהָרְגוֹ בְךָ נִמְצָא¹⁰⁵ :

לְמַד מִבְּנֵי עוֹף הַשְּׁכוּנִים בְּרֹאשׁ סֶלַע

אֲשֶר לֹא יְנוּעוּן עַד אֲשֶׁר יַעֲלוּ נוֹצָה.

* *

(יתד וש“ת, יתש ןש”ת ויתד ותנועה).

הֲיַיְשִׁירוּ מְלָכִים עַם מְעֻקָּל

וְהֵם עַצְמָם פְּתַלְתֹּלֵי פְּעָלִים¹⁰⁶ ?

וְאֵיךְ יִישַׁר בְּיַעַר צֵל מְעֻוָּת

בְּלִי עֵצִים אֲשֶׁר עִוּוּ צְלָלִים¹⁰⁷ ?!

המשורר הנעלה והפלוסוף הגדול, ר' שלמה אבן גבירול, נולד בשנת תשפ“ב (1022) בעיר מאַלאַגה אשר בארץ ספרד. ובימי ילדותו בא עם אבותיו לגור בעיר סַרגַוסַה. בכשרונותיו הנעלים רכש לו בימי נעוריו ידיעות עמוקות ורחבות בכל חדרי התורה ובכל מקצעות החכמה והמדעים. ביחוד דבק לאהבה את הפילוסופיא ואת השירה, ובעודנו נער שָר שירים יקרים ונפלאים מלאים רגש והוד. עוד מימי עלומיו מאס בתענוגות העולם, ויבחר רק בתבונה ויהגה בתורה ובחכמה יום ולילה ודבר לא היה לו עם איש. ואנשי מקומו אשר היו אנשים גסים לא הבינו ערכו וגם שנאוהו וירדפוהו על התרחקו מהם, והדבר הזה הגדיל עוד את עצבונו ואת יגונו הטבעי. והנה הופיע לו מלאך מושיע, הלא הוא החכם יקותיאל בן חסאן, זקן ונכבד בחצר המלך וגם גדול בתורה ובחכמה, והוא הושיע את גבירול מכל צרותיו, ונפשותיהם נקשרו בעבותות אהבה חזקה. אך מנוחת גבירול לא האריכה ימים, כי בשנת תשצ”ט נרצח איש מָגִנו בידי שונאיו הערבים, והאחרית הנוראה של אהובו וידידו נסכה על גבירול רוח תוגה, אשר לא סרה עוד מעליו כל ימי חייו. בכלל היה המשורר הנפלא הזה בעל הרגשות עמוקות, ולבו הָרַגָש הביאו לידי מרה שחורה ורוח עצב, אשר ישימו אוֹתותיהם בכל שיריו. גם גורל היהודים בקרב הגוים נגע עד לבו עד מאד, וצרת האומה הגבירה את עוצב רוחו; והוא היה הראשון במשוררי ישראל אשר אהב את ציון בכל עוז ההרגשה, ושיריו על גורל עמו ועל אהבתו לארץ אבותינו מלאים חום ורגש ויורדים חדרי לב. — ובראותו כי בני עירו ישביעוהו כעס ותלאות, עזב את עיר מגורו וירחיק נדוד. איש-הרוח הזה לא האריך ימים על האדמה: יש אומרים כי ימי חייו היו כחמשים שנה, ולדעת חוקרים אחרים לא הגיעו שני חייו גם לשלשים שנה. איך שיהיה, הנה הגדיל לעשות בימי חייו המעטים: יותר מעשרים ספרים חבר בכל מקצועות המדעים (רובם כתב ערבית ונעתקו לשפ"ע), רבים מהם נשארו בידינו (כגון ס' “מבחר הפנינים”¹, “תקון מדות הנפש” ועוד).

הנכבד מכל ספריו הוא הס' הפילוסופי “מקור חיים”, שכתב ערבית ונעתק לשפת לטינא וגם לשפת צרפת (אך גוף הספר ותרגומיו עודם מונחים בכת"י). בגלל הספר הזה יקראו לגבירול בשם “אפלטון היהודי”, והוא היה הפילוסוף הראשון באירופא בימי הביניים. בתור משורר הוא יחיד בדורו, ובצדק אמר עליו אלחריזי: “כל המשוררים אשר היו לפניו, שירם לנגדו רוח ותהו, ואחריו לא קם כמוהו”. הוא חבר שירים רבים מאד, וישר על מחזות הטבע, ועל דברי עצב ותוגה וגם על דברי שחוק והתולים, גם על עניני הפילוסופיא וגם על חכמת הדקדוק. שיר ההגיון שלו מצוינים בעומק ההרגשה וביפי התמונות. מליצתו בשירי החול נשגבה לפעמים עד מאד, וקשה לרדת לסוף דעתו. אך תחת זה מצטיינים שירי הקדש שלו (פיוטים, סליחות וקינות) בפשטותם החמה והמורגשת, כי על כן נתקבלו רוב פיוטיו בכל תפוצות ישראל. אספה כללית משירי המשורר הנעלה הזה אין בספרותנו, ואנחנו נביא בזה דוגמאות משירי הקדש והחול שלו הפזורים והמפורדים בספרים ובמאספים שונים.

שִׁירֵי-חֹל

א. על יגון-נעוריו

(ע“מ יתד ושתי תנועות, יתד וש”ת ויתד ותנועה).

מְלִיצָתִי בְּדַאֲגָתִי טְרוּפָה

וְשִׂמְחָתִי בְּאַנְחָתִי דְחוּפָה²,

וְאִם אֶרְאֶה שְׂחוֹק יִבְכֶּה לְבָבִי

לְחַיָּתִי שְׁהִיא³ מֶנִּי קְטוּפָה —

"יְדִידִי, הַלְבֶן עֶשֶר וְשִׁשָּׁה

סְפוֹד וּבְכוֹת עֲלֵי יוֹם הָאֲסִיפָה⁴,

אֲשֶׁר הָיָה לְהִמָּשֵׁךְ בְּיַלְדוּת

בְּלֶחִי כַּחֲבַצֶּלֶת שְׁזוּפָה⁵ ?! —

— שְׁפָטַנִי לְבָבִי מִנְּעוּרָי⁶

וְעַל כֵּן הָיְתָה נַפְשִׁי כְּפוּפָה,

וְשָׂם הַבִּין וְהַמּוּסָר מְנָתוֹ

וְנַפְשִׁי הַחֲרוּצָה שָׂם קְצוּפָה⁷. —

"וּמַה-בֶּצַע⁸ בְּהִתְקַצֵּף? אֲבָל דֹּם

וְקַוֵּה כִּי לְכָל מַכָּה תְּרוּפָה,

וּמַה יוֹעִיל בְּכוֹת עַל הַמְצוּקִים⁹

וּמַה יוֹעִיל לְדִמְעָה הָעֲרוּפָה¹⁰ ?"

— וּמָה אוֹחִיל וְעַד כַּמָּה אֲיַחֵל

וְהַיּוֹם עוֹד וְלֹא מָלְאָה תְקוּפָה,

וְטֶרֶם בָּא צֳרִי גִלְעָד וְיָמוּת

אֱנוֹשׁ נִכְאָב וְיִנָּגֵף נְגִיפָה¹¹ ?!

ב. על מות רב האי גאון.

(המשקל כנ"ל).

בְּכוּ עַמִּי וְחִגְרוּ שַׂק וְחֶבֶל

וְשִׁבְרוּ כָּל כְּלֵי נֵבֶל וְנֵבֶל¹² :

לְרַב הַאיַ אֲדוֹנֵינוּ אֲשֶׁר מֵת,

פְּלֵיטָה נִשְׁאֲרָה לָנוּ בּתֵבֵל¹³.

לְמִי נִבְכֶּה וְנָנוּד בַּתְּחִלָּה

וְעַל מִי נַעֲשֶׂה מִסְפֵּד וְאֵבֶל:

אֱלֵי אָרוֹן אֲשֶׁר נִגְנַז בְּצִיּוֹן

וְאִם לָזֶה אֲשֶׁר נִגְנַז בְּבָבֶל¹⁴ ?

ג. על פרידת ידידו השר יקותיאל

(ש“ת ויתד, ש”ת ויתד וג' תנועות).

אָכֵן מְיֻדָּעִי זְנַחְתַּנִי מְאֹד

עַד כִּי קְרָאתִיךָ אֲבִי-זָנוֹחַ¹⁵ ;

יוֹם שֻׁלְּחָה רַגְלִי לְשׁוֹטֵט בֶּאֱנוֹשׁ

לֹא מָצְאָה כִּי אִם בְּךָ מָנוֹחַ.

בַּמֶּה תְכַבֶּה אַהֲבַת לֵבָב, וְאֵל

נִשְׁבַּע בְּרוּחוֹ מֵעֲבוֹר מֵי נֹחַ¹⁶ !

ד. על מות ידידו הנ"ל.

(ע“מ יתד וש”ת, יתד וש"ת ויתד ותנועה).

רְאֵה שֶׁמֶשׁ לְעֵת עֶרֶב אֲדֻמָּה

כְּאִלּוּ לָבְשָׁה תוֹלָע לְמִכְסֶה,

תְּפַשֵּׁט פּאֲתֵי צָפוֹן וְיָמִין

וְרוּחַ יָם בְּאַרְגָמָן תְּכַסֶּה,

וְאֶרֶץ, עָזְבָה אוֹתָה עֲרֻמָּה

בְּצֵל הַלַּיְלָה תָלִין וְתֶחֱסֶה,

וְהַשַּׁחַק אֲזַי קָדַר, כְּאִלּוּ

בְּשַׂק עַל מוֹת יְקוּתִיאֵל מְכֻסֶּה.

ה. משיר המספד הגדול על יקותיאל

(ע“מ ש”ת ויתד, ש"ת ויתד ושלש תנועות).

בִּימֵי יְקוּתִיאֵל אֲשֶׁר נִגְמָרוּ

אוֹת כִּי שְׁחָקִים לַחֲלוֹף יֻצָּרוּ¹⁷.

שִׂימוּ לְבַבְכֶם תֵּדְעוּ כִּי הַזְּמָן

יָכִין לְעָם שִׂיחוֹת וְלֹא נוֹצָרוּ¹⁸.

יִקְחוּ יְמוֹתָיו עָם וְעַל עָם יִתְּנוּ

עַד אֶחְשֹׁב כִּי עִם אֱנוֹשׁ יִסְחָרוּ¹⁹ — — —

אֶרְאֶה פְנֵי תֵבֵל, יְדִידַי, זֹעֲפִים

יִתְנַכְּרוּ אֵלַי וְלֹא נִכָּרוּ — — —

אָבַד יְקוּתִיאֵל אֲשֶׁר הָאוֹבְדִים

בּוֹ עָתְקוּ חַיִל וְגַם גָּבָרוּ — — —

אַל תַּעֲבִירוּ קוֹל בְּאֶרֶץ הַצְּבִי²⁰

פֶּן יִרְגְזוּ הָרִים וְיִתְעַרְעָרוּ.

עַמִּי! סְפֹד כִּי הַכְּרוּב סָר מִדְּבִיר

וּכְלֵי קְרָב וּכְלֵי יְקָר נִפְזָרוּ,

וּזְעַק לְפִי קָרֶת וְהֵילֵל, כִּי אֲרוֹן²¹

נִלְקַח וְלוּחוֹת הַבְּרִית נִשְׁבָּרוּ — — —

אַל תִּתְמְהוּ אַנְשֵׁי אֲדָמָה עַל דְּבַר

שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ אֲשֶׁר קָדָרוּ,

לוּ חָדְרוּ²² לִקְצֵה כְאֵבִי, יָרְדוּ

לִקְצֵה תְהוֹם וּלְפִי שְׁאוֹל נִפְזָרוּ — — —

נָפַל בְּרוֹשׁ, אֶל בֵּין²³ עֲבוֹתִים גָּבְהָה

קוֹמַת סְעַפּוֹתָיו אֲשֶׁר נִצְמָרוּ²⁴.

נָפַל שְׁנַת תִּשְׁעִים וְתֵשַׁע²⁵ שַׂר גְּבִיר

בִּידֵי מְרֵעִים אַחֲרָיו נָעָרוּ²⁶.

יִגְדַל לְעוֹלָם שֵׁם אֱלֹהֵי יַעֲקֹב

כִּי מִשְׁפְּטֵי צִדְקוֹ מְאֹד יָשָׁרוּ²⁷ — — —

הָיָה יְקוּתִיאֵל כְּסֶלַע יָקְתֵאֵל²⁸

בּוֹ נִשְׁמְטוּ זָרִים וְגַם זוֹרָרוּ²⁹.

הָיָה יְקוּתִיאֵל כְּתֹרֶן הוֹעֲלָה

עַל הָר, אֲשֶׁר בּוֹ עוֹבְרִים אֻשָּׁרוּ — — —

יָתֵד אֲשֶׁר מֵאָהֳלֵנוּ נִגְדְּעָה

הָהּ לַחֲבָלֶיהָ אֲשֶׁר הֻתָּרוּ!

גֶּפֶן אֲשֶׁר שׁוֹרֵק בְּכַרְמִי נִטְּעָה

הָהּ לַעֲנָפֶיהָ אֲשֶׁר נִזְמָרוּ³⁰ !

לִבִּי לְצִיּוֹן כַּחֲלִילִים יֶהֱמֶה

וּלְקוֹל בְּכִיתָהּ רַחֲמַי נִכְמָרוּ,

תִּזְעַק: "אֲהָהּ כִּי נָפְלָה חוֹמָה אֲשֶׁר

בָּהּ נִשְׂגְּבוּ עַמִּי וּבָהּ נִבְצָרוּ — — —

מִי יֶחֱנֵנִי עוֹד וְיִפְקֹד יוֹם לְיוֹם

אִם יִכְבְּדוּ בָנָיו וְאִם יִצְעָרוּ³¹ ? —

מִי יַהֲרֹס שִׁנֵּי כְפִירִים שׁוֹאֲגִים

לִטְרֹף שְׁאֵר צֹאן אֹבְדוֹת נָעָרוּ?"

יִבְכּוּ בְּנֵי דָוִד עֲלֵי אֶדֶר יְקָר

בּוֹ לָבְשׁוּ יֶשַׁע וְעֹז אָזָרוּ — — —

יִבְכּוּ מְתֵי אֶרֶץ עֲלֵי כֶתֶם חֳלִי

יִתְהַלְלוּ בִשְׁמוֹ וְיִתְפָּאָרוּ,

יִבְכּוּ פְלִילֵינוּ בְשִׁנְעָר³² אַחֲרָיו

כִּי אָזְלַת יָדָם וְכֹל חָסָרוּ — — —

יִבְכּוּ מְרוּדֶיהָ³³ עֲלֵי מָעוֹן³⁴ אֲשֶׁר

יֵאָסְפוּן יַחַד וְיִתְגּוֹרָרוּ — — —

יִבְכּוּ צְמֵאֶיהָ עֲלֵי עָנָן אֲשֶׁר

פִּיהֶם, לְמַלְקוֹשׁ יַעֲרֹף, פָּעָרוּ³⁵ — — —

גַּם יָשְׁבוּ דוּמָם וְשַׂק לֹא פִתְּחוּ

עַל שַׁעֲרֵי צֶדֶק אֲשֶׁר נִסְגָּרוּ — — —

הִנֵּה יְקוּתִיאֵל יְכַפֵּר פִּשְׁעֲכֶם,

לִפְנֵי אֲדֹנָי מַלְכְּכֶם תִּטְהָרוּ,

יִכּוֹן וְיֵחָשֵׁב לְאֵל דָּמוֹ כְדַם

עוֹלוֹת עֲלֵי יַד אַהֲרֹן הָקְטָרוּ — — —

פַּסּוּ אֱמוּנִים וַחֲסִידִים גָּמְרוּ

בִּימֵי יְקוּתִיאֵל אֲשֶׁר נִגְמָרוּ!

ו. משיר תלונה על אנשי סרגוסה.

(ב"ת ויתד ותנועה, יתד ותנועה).

נִחַר בְּקָרְאִי גְּרוֹנִי

דָּבַק לְחִכִּי לְשׁוֹנִי,

הָיָה לְבָבִי סְחַרְחַר

מֵרֹב כְּאֵבִי וְאוֹנִי³⁶ — — —

אֶל מִי אֲדַבֵּר וְאָעִיד

וּלְמִי אֲסַפֵּר יְגוֹנִי?

לוּ יֵשׁ מְנַחֵם מְרַחֵם

עָלַי, וְיֹאחַז יְמִינִי,

אֶשְׁפֹּךְ לְבָבִי לְפָנָיו

אַגִּיד קְצָת עִצְּבוֹנִי,

אוּלַי בְּזָכְרִי יְגוֹנִי

יִשְׁקֹט מְעַט מִשְּׁאוֹנִי.

שׁוֹאֵל שְׁלוֹמִי, קְרַב נָא

וּשְׁמַע כְּמוֹ יָם הֲמוֹנִי³⁷

אִם יֵשׁ לְבָבְךָ כְּשָׁמִיר

יֵרַךְ לְרֹב דִּרְאוֹנִי³⁸ !

אֵיךְ תַּחֲשֹׁב כִּי אֲנִי חָי

עַל דַּעְתְּךָ דַּאֲבוֹנִי³⁹ ?

הַמְעַט הֱיוֹתִי בְתוֹךְ עַם

יַחֲשֹׁב שְׂמֹאלִי יְמִינִי⁴⁰,

נִקְבָּר, אֲבָל לֹא בְּמִדְבָּר

כִּי אִם בְּבֵיתִי אֲרוֹנִי⁴¹ !

נִכְאָב בְּלִי אֵם וְלֹא אָב,

צָעִיר וְיָחִיד וְעָנִי,

נִפְרָד בְּלִי אָח, וְאֵין לִי

רֵעַ לְבַד רַעֲיוֹנִי — — —

אֶצְמָא לְרֵעַ וְאֶכְלֶה

טֶרֶם כְּלוֹת צִמְּאוֹנִי⁴²,

כְּאִלּוּ שְׁחָקִים וְחֵילָם

בֵּין תַּאֲוָתִי וּבֵינִי⁴³ !

נֶחְשָׁב כְּמוֹ גֵר וְתוֹשָׁב

יוֹשֵׁב בְּשֶׁבֶת יְעֵנִי⁴⁴,

בֵּין כָּל פְּתַלְתֹּל וְסָכָל

לִבּוֹ כְּלֵב תַּחְכְּמוֹנִי⁴⁵.

זֶה יַשְׁקֶה רוֹשׁ פְּתָנִים,

זֶה יַחֲלִיק רֹאשׁ וְיָנִיא⁴⁶,

יָשִׂים לְאָרְבּוֹ⁴⁷ בְקִרְבּוֹ

יֹאמַר לְךָ: “בִּי אֲדוֹנִי”⁴⁸ !

עָם נִמְאֲסוּ⁴⁹ לִי אֲבוֹתָם

מִהְיוֹת כְּלָבִים לְצֹאנִי.

לֹא יַאֲדִימוּ פְנֵיהֶם

כִּי אִם צְבָעוּם בְּשָׁנִי⁵⁰ — — —

אִם אָזְנְכֶם לִי עֲרֵלָה

מַה יַּעֲשֶׂה פַעֲמוֹנִי⁵¹ ?! — — —

אוֹי לַתְּבוּנָה וְאוֹי לִי

כִּי גוֹי כְמוֹ זֶה שְׁכֵנִי! — — —

מַה-זֶּה אֲיַחֵל אֲנִי עוֹד

כִּי מָה יְהִי בִטְּחוֹנִי?

עֵינִי בְתֵבֵל תְּשׁוֹטֵט

לֹא תֶחֱזֶה בָהּ רְצוֹנִי⁵²! — — —

לֹא אֶעֱלֹז בָּהּ לְעוֹלָם

לֹא יַעֲלֹץ בָּהּ גְּאוֹנִי.

לוּ קָרְאוּ לִי בְנֵי עָשׁ

"סוּרָה שְׁבָה פֹה אֲדוֹנִי⁵³ "! — — —

אָקוּץ בְּחַיַּי וְאֶמְאַס

לִהְיוֹת בְּשָׂרִי סְרָנִי⁵⁴,

כִּי יוֹם שְׂשׂוֹנִי אֲסוֹנִי

וּבְיוֹם אֲסוֹנִי שְׂשׂוֹנִי — — —

אֶדְרשׁ בְּעוֹדִי, אֲחַפֵּשׂ

מִצְוַת שְׁלֹמה זְקֵנִי⁵⁵

אוּלַי מְגַלֶּה עֲמֻקּוֹת

יְגַלֶּה תְּבוּנָה לְעֵינִי,

כִּי הִיא מְנָתִי לְבַדָּהּ

מִכָּל עֲמָלִי וְהוֹנִי!

ז. בהפרדו מר' שמואל הנגיד.

(יתד וש“ת, יתד וש”ת, יתד ותנועה).

זְמַנִּי⁵⁶, מַה לְּךָ תַחֲרשׁ בְּגַבִּי⁵⁷?

שְׁמָעֵנִי וְתֵן פּוּגָה לְלִבִּי!

הֲנָקֵל לָךְ פְּרִידַת רַב שְׁמוּאֵל

וְהוּא אָבִי וּפָרָשִׁי וְרִכְבִּי⁵⁸,

וְנָתַתָּ גְּבוּל⁵⁹ בֵּינִי וּבֵינוֹ

וּמַה נִּשְׁאַר לְךָ עוֹד לַעֲשׂוֹת בִּי?

עֲזָבַנִי מְשֹׁמֵם כֶּאֱלִישָׁע

וְלֻקַּח מֵעֲלֵי רֹאשִׁי כְּתִשְׁבִּי⁶⁰

וְהָיָה לִי בְרוּחוֹ פִּי שְׁנַיִם⁶¹

וְהִנֵּה פִּי שְׁנַיִם לִי בְעָצְבִּי! —

לְכָה שָׁלוֹם, שְׁכֹן צָפוֹן וְיָמִין,

בְּמָקוֹם נֶאֱמָן תִּשְׁכֹּן בְּחֻבִּי⁶²,

הֲכִינוֹתִי מְקוֹמְךָ בֵּין כְּסָלַי

וְתָקַעְתִּי לְךָ אֹהֶל בְּלִבִּי.

אֲבַקֶּשְׁךָ וְגַם אֶמְצָאֲךָ שָׁם⁶³

כְּמוֹ רוּחִי אֲשֶׁר נִתַּן⁶⁴ בְּקִרְבִּי.

ח. משיר תלונה על ספרד.

(ש“ת ויתד, ש”ת ויתד).

מַה לָּךְ, יְחִידָה⁶⁵, תֵשְׁבִי

דוּמָם כְּמֶלֶךְ בַּשְּׁבִי⁶⁶ ?

כַּנְפֵי רְנָנִים תַּאְסְפִי⁶⁷

וּכְנַף יְגוֹנִים תִּסְחֲבִי?

כַּמָּה⁶⁸ לְבָבִי יֶאֱבַל,

כַּמָּה דְמָעוֹת תִּשְׁאֲבִי?

דָּבַקְתְּ⁶⁹ בִּיגוֹנֵךְ, עֲדֵי

קֶבֶר בְּתוֹכוֹ תַחְצְבִי —

סִגְרִי דְלָתֵךְ בַּעֲדֵךְ

עַד יַעֲבֹר זַעַם חֲבִי!

יֵקַל בְּעֵינַיִךְ מְאֹד

אִם תִּצְמְאִי אוֹ תִרְעֲבִי⁷⁰ — — —

הִנָּזְרִי מֵאַחֲרֵי

תֵבֵל וְאַל תִּתְעַכְּבִי⁷¹ — — —

מַה לָּךְ אֲדָמָה בוֹגְדָה

תִּתְהַלְּכִי וּתְסֹבְכִי?

נַפְשִׁי בְּיָפְיֵךְ מָאֲסָה,

לַשָּׁוְא⁷² עָלַי תַּעְגְּבִי.

אַל תַּתְעִי, כִּי מָחֳרָת

תִּקְחִי אֲשֶׁר תִּתְנַדְּבִי⁷³ — — —

שׁוּבִי, יְחִידָתִי, לְאֵל,

שׁוּבִי וְלִבֵּךְ שׁוֹבְבִי⁷⁴,

הִתְחַנְּנִי אֵלָיו, וְגַם

דִּמְעָה לְפָנָיו שַׁאֲבִי,

אוּלַי יְצַו וִישַׁלְּחֵךְ

מִבּוֹר אֲשֶׁר בּוֹ תִשְׁכְּבִי,

מִבֵּין אֲנָשִׁים בּוֹעֲרִים

שֶׁתִּשְׂנְאִי וּתְתָעֲבִי — — —

יוֹם תֵּצְאִי מֵהֶם, תְּנִי

תוֹדָה וְעוֹלָה קָרְבִי,

יוֹם תֵּצְאִי לִרְאוֹת אֱנוֹשׁ

אָז כֶּאֱנוֹשׁ תֵּחָשְׁבִי⁷⁵ — — —

קוּמִי וְגוּרִי בַּאֲשֶׁר

תִּוָּדְעִי תִנָּקְבִי⁷⁶ — — —

שִׂימִי סְפָרַד אַחֲרֵי

נֵוֵךְ וְאַל תִּתְעַכְּבִי — — —

אֶרֶץ יְרִיבַי, אַחֲרַי

תּוּאַר בְּקִלְלַת בֶּן-אֲבִי⁷⁷ — — —

אִי לָךְ לְאֶרֶץ שׁוֹרְרַי,

יוֹם אַחֲרֵי תֵעָזְבִי

אֵין לִי בְקִרְבֵּךְ נַחֲלָה

אִם תֵּצְרִי אוֹ תִרְחֲבִי⁷⁸ !

ט. משיר לאחד מידידיו.

(יתד וש“ת, יתד וש”ת ויתד ותנועה).

"עֲטֵה הוֹד וַעֲדֵה וּלְבַשׁ גְּאוֹנִים

וְהִנָּחֵם וְהֶרֶף מִינוֹנִים,

וְדֹם אִם בַּבְּכִי תָלִין, וְקַוֵּה

הֲלֹא תָקוּם וְלַבֹּקֶר רְנָנִים;

וְדַע כִּי הִנְּךָ יָחִיד בְּדוֹרָךְ

וְשִׁירָךְ כַּחֲרוּזֵי צַוְּארוֹנִים"⁷⁹ —

עֲנִיתִיהוּ: וְאֵיךְ אֶרֶף וְאֶדֹּם

וְאֵיכָה יִדְּמוּ כַּיָּם שְׁאוֹנִים?

אֲפָפוּנִי, הֲדָפוּנִי מְצוּקִים

וְחִצֵּי הַזְּמָן נֶגְדִי נְכוֹנִים?! — — —

וְלֹא יָדְעוּ יְלָדָיו⁸⁰ כִּי לְבָבִי

מְאֹד חָזָק וְהָיָה⁸¹ כַאֲבָנִים,

וְלֹא יִדְאַג וְלֹא יִשֹּׁם⁸² עֲלֵיהֶם,

וְיִשְׂחַק אִם יְבוֹאוּהוּ הֲמוֹנִים.

אֲנִי הַבֵּן אֲשֶׁר טֶרֶם יְיֻלָּד

לְבָבוֹ בָּן כְּמוֹ בֶן הַשְּׁמוֹנִים⁸³.

וְגֵוִי יַהֲלֹךְ עַל הָאֲדָמָה

וְנַפְשִׁי תַהֲלֹךְ עַל הָעֲנָנִים⁸⁴ — — —

וְיָגַעְתִּי בְחָכְמָה מִנְּעוּרַי

לְמַעַן⁸⁵ אַחֲרִיתָהּ מַעֲדַנִּים — — —

וְנַפְשִׁי מִכְּלִי חֶמְדָה יְקָרָה

וְתַחֲשֹׁב הַפְּנִינִים כַּצְּנִינִים,

וּמֵרֹאשׁ מָאֲסָה נֹעַם אֲדָמָה

וְחַיֶּיהָ בְּעֵינֶיהָ אֲסוֹנִים — — —

חֲמָתִי נִתְּכָה עָלַי, בְּשׁוּרִי

פְּתָאִים חָשְׁבוּ כִי הֵם מְבִינִים — — —

וְהֵם מִתְפָּאֲרִים עָלַי בְּשִׁירִים

וּמִי יִתֵּן וְיִהְיוּ מַאֲזִינִים⁸⁶ ! — — —

פְּתָאִים חָשְׁבוּ סִכְלוּת לְהַשְׁוֹת

עֲצֵי עֵדֶן כְּשׁוּרוֹת הָאֳרָנִים⁸⁷ ! — — —

אֲנִי אֶחְקֹר צְפוּנֵי הַמְּלִיצָה

וְאֶפְתַּח שַׁעֲרֵי דַעַת וּבִינִים — — —

וְאָשִׁיר שִׁיר יְשַׂמַּח הַנְּפָשׁוֹת

וְכָל לִבּוֹת יְחַלֵּץ מִיגוֹנִים — — —

וּבוֹ אָרוּם וְאֶנָּשֵׂא עֲלֵי כָל

מְתֵי דוֹרִי וְעַל כָּל הַזְּמַנִּים,

וְאֶתְגַּבֵּר בְּשִׁירָתִי וְאֶחְבּשׁ

פְּנֵי שׂוֹנְאַי לְעוֹלָם בַּטְּמוּנִים⁸⁸ — — —

אֲהָהּ, כִּי הַזְּמָן חָסֵר תְּבוּנוֹת

וְנִמְלָא מֵעֲדַת רוֹנְנִים וְשׁוֹנִים⁸⁹ ! — — —

י. מקינה על מות אחד מידידיו.

(יתד וש“ת, יתד וש”ת).

אֲחִי-תֵבֵל⁹⁰, שְׁאַל תֵּבֵל,

שְׁאַל מָה אַחֲרִית עַמָּהּ.

אֲשֶׁר תֹּאכַל יְלָדֶיהָ

וְהֵם לֹא לָחֲמוּ לָחֲמָהּ⁹¹;

הֲכִי תֵבֵל קְרָאוּהָ?

לְמַעַן הִיא וְהֵם כִּשְׁמָהּ⁹²!

וְלוּ חָכְמוּ בְּנֵי תֵבֵל

אֲזַי יָעֲצוּ לְהַשִּׁמָּהּ⁹³.

וְאִישׁ יָדַע אֲשֶׁר אֵדַע,

לְבָבוֹ קָץ הֱיוֹת עִמָּהּ⁹⁴!

וְתֵבֵל בָּחֲלָה נַפְשִׁי,

וְנַפְשִׁי בָחֲלָה מוּמָהּ⁹⁵ — — —

וְאֵיךְ אִישַׁן וְלִבִּי עֵר

וְעֵינִי מָאֲסָה נוּמָהּ.

אֱמֶת, עָלַי לְהִוָּסֵר⁹⁶

וְנַפְשִׁי עוֹד לְהַחְכִּימָהּ,

לְמַעַן הִיא אֲשֶׁר תִּחְיֶה,

אֱמֶת, אַחֲרֵי כְלוֹת גִּשְׁמָהּ⁹⁷ — — —

וְגַם תָּבִין נְתִיבֵי-אוֹר

וְתֵדַע מָחֳרָת יוֹמָהּ,

בְּעֵת תַּעֲזֹב גְוִיָּתָהּ

וְתָשׁוּב אֶל אֲשֶׁר שָׂמָהּ⁹⁸,

וְתַעַל, כַּאֲשֶׁר עָלָה

יְדִידֵנוּ⁹⁹, אֱלֵי רוֹמָה,

אֲשֶׁר הָיָה פְּאֵר אַרְצִי

וְסַפִּירָהּ וְיַהֲלֹמָהּ¹⁰⁰ — — —

וְלָמָה שָׁכְלָה אוֹתוֹ

אֲדָמָה? שִׁכְּלָה אִמָּהּ¹⁰¹ !

קְבַרְנוּהוּ וְאוֹר קָדַר

וְהַשֶּׁמֶשׁ¹⁰² בְּעֹז חֻמָּהּ,

וְלוּלֵי כִי נְשָׂאוּהוּ,

נְשָׂאַתְהוּ עֲלֵי שִׁכְמָהּ¹⁰³ — — —

יא. על הסתו.

(ש“ת ויתד, ש”ת ויתד וג' תנועות).

עָבֵי שְׁחָקִים כִּשְׁוָרִים גָּעוּ

כִּי הַסְּתָו זָעַף וּפָנָיו רָעוּ — — —

וּפְנֵי שְׁחָקִים בָּעֲרָפֶל תָּעוּ

אַף כֹּכְבֵי בֹקֶר בְּאוֹרָם לָעוּ¹⁰⁴ —

שֶׁמֶשׁ¹⁰⁵ נְשָׂאָם עַל כְּנָפָיו עַל פְּנֵי

אֶרֶץ, וְעֵת כִּי נִבְקְעוּ נִבְקָעוּ,

פַּחֵי גְשָׁמִים רִקְּעָם רוּחַ, וְעָב

קִצֵּץ פְּתִילִים, עַד שְׁאוֹל נָגָעוּ¹⁰⁶ —

גָּלָה¹⁰⁷ יְבוּל הָרִים אֲשֶׁר נִסְתָּר כְּמוֹ

סוֹדוֹת, יְדָעָם אִישׁ וְלֹא נוֹדָעוּ.

כָּל הַסְּתָו בָּכוּ עֲנָנָיו עַד אֲשֶׁר

חָיוּ עֲצֵי שָׂדֶה אֲשֶׁר גָּוָעוּ!

שִׁירֵי-קֹדֶשׁ

א. רשות

(ש“ת ויתד וש”ת — שתי פעמים).

שֹׁרֶשׁ בְּנוֹ יִשַּׁי

עַד אָן תְּהִי נִקְבָּר¹⁰⁸ ?

הוֹצֵא לְךָ פֶּרַח!

כִּי הַסְּתָו עָבָר.

לָמָּה יְהִי עֶבֶד¹⁰⁹

מוֹשֵׁל בְּבֶן שָׂרִים?

תַּחַת מְלוֹךְ צָעִיר

שָׂעִיר הֲלֹא גָבָר¹¹⁰

מִנִּי זְמָן אֶלֶף

שָׁנִים¹¹¹, אֲנִי נֶעְבָד,

אֶדְמֶה בְּתוֹךְ גָּלוּת

קָאַת בְּתוֹךְ מִדְבָּר¹¹². —

הַאֵין לְבוּשׁ בַּדִּים

לִשְׁאוֹל?¹¹³ — וְאֵיךְ יִגְלֶה

הַקֵּץ? וְאֵל צִוָּה:

סְתֹם וַחֲתֹם דָּבָר¹¹⁴ !

ב. אזהרת הנפש

(יתד וד' תנועות — ארבע פעמים).

עֲדֵי מָתַי יִצְרִי,

יְהִי זָד עַל יוֹצְרִי¹¹⁵

וְיִבְחַר רַע וּמְרִי,

וְדֶרֶךְ מַהֲתַלִּים;

וְאַקְשֶׁה אֶת רוּחִי

וְאָעֵז אֶת מִצְחִי,

אֲסַלֵּף אֶת אָרְחִי

וְאֶעֱזֹב מַסְלוּלִים¹¹⁶?

וְנַפְשִׁי לֹקַחַת

מְשׁוּבָה נִצַּחַת,

וּבִמְאֹד נֶאֱלַחַת¹¹⁷,

בְּמַעֲשִׂים נִגְעָלִים.

וְזָרְקָה בִי שֵׂיבָה,

וְעוֹדִי בִמְשׁוּבָה¹¹⁸,

וְסַרְתִּי מִנְּתִיבָה

לְעַקֵּשׁ מַעְגָּלִים.

וְעֵינַי נִפְקָחוֹת

וְרַעְיוֹנַי טוּחוֹת

וּמֶנִּי נִדָּחוֹת,

וְהָבֶל מַהְבִּילִים¹¹⁹.

וְלֹא אָגוּר מִיּוֹם,

אֲשֶׁר אֵין בּוֹ פִּדְיוֹם,

אֲבָל כָּל יוֹם וָיוֹם,

פְּשָׁעַי נִכְפָּלִים¹²⁰.

וְהַמָּוֶת יִקְרָב

וְיֵשֵׁב בְּמַאֲרָב,

וְגַם צָעִיר וָרָב

בְּמִכְמַרְתּוֹ נוֹפְלִים,

וְעוֹלָם זֶה אֶדְרשׁ,

אֲשֶׁר מִתְקוֹ מֵי רֹאשׁ.

וְאַחֲרִיתוֹ לִשְׁרשׁ,

וּמַחֲמַדָּיו כָּלִים¹²¹…

ג. רשות לנשמת

(יתד וש“ת, יתד וש”ת, יתד ותנועה).

שְׁחִי לָאֵל יְחִידָה הַחֲכָמָה¹²²

וְרוּצִי לַעֲבֹד אוֹתוֹ בְאֵימָה!

לְעוֹלָמֵךְ¹²³ פְּנִי יוֹמֵךְ וְלֵילֵךְ

וְלָמָּה תִרְדְּפִי הֶבֶל וְלָמָּה?

מְשׁוּלָה אַתְּ בְּחַיָּתֵךְ לְאֵל חַי

אֲשֶׁר נֶעְלָם, כְּמוֹ אַתְּ נַעֲלָמָה¹²⁴;

הֲלֹא אִם יוֹצְרֵךְ טָהוֹר וְנָקִי

דְּעִי¹²⁵ כִּי כֵן טְהוֹרָה אַתְּ וְתַמָּה.

חֲסִין יִשָּׂא שְׁחָקִים עַל זְרֹעוֹ

כְּמוֹ תִּשְּׂאִי גְוִיָּה נֶאֱלָמָה¹²⁶.

זְמִירוֹת קַדְּמִי נַפְשִׁי לְצוּרֵךְ

אֲשֶׁר לֹא שָׂם דְּמוּתֵךְ בָּאֲדָמָה¹²⁷.

קְרָבַי, בָּרְכוּ תָמִיד לְצוּרְכֶם

אֲשֶׁר לִשְׁמוֹ תְהַלֵּל כָּל-נְשָׁמָה!

ד. רשות.

(ש“ת ויתד וש”ת — ב' פעמים).

שַׁדַּי אֲשֶׁר יַקְשִׁיב לַדַּל וְיֵעָתֵר,

עַד אָן תְּהִי רָחוֹק מֶנִּי וְתִסָּתֵר?

לַיִל וְיוֹם אֶעְטֹף¹²⁸ אֶקְרָא בְלֵב נָכוֹן,

אוֹדֶה לְךָ תָּמִיד, כִּי חַסְדְּךָ יוֹתֵר¹²⁹.

מַלְכִּי! לְךָ אוֹחִיל, לִבִּי בְךָ יִבְטַח

כְּחוֹלֵם חֲלוֹם סָתוּם יִבְטַח עֲלֵי פּוֹתֵר.

הִנֵּה שְׁאֵלָתִי לַקְשִׁיב תְּפִלָּתִי,

אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ, לֹא פָחוֹת וְלֹא יוֹתֵר!

ה. רשות.

(המשקל כנ"ל).

"שַׁאֲלִי יְפֵה-פִיָּה, מַה תִּשְׁאֲלִי מֶנִּי,

כִּי קוֹל תְּחִנָּתֵךְ עָלָה בְמוֹ אָזְנִי"¹³⁰ —

— לָבִיא פְגָשַׁנִי, קָם אַחֲרָיו נָמֵר,

וָאֶבְרְחָה מֵהֶם וָאֱעֶזֹב גַּנִּי¹³¹,

מִדֵּי עֲבֹר אֵלֶּה, הִנֵּה דְמוּת פֶּרֶא

קָם בַּחֲצוֹת לַיִל יָשַׁב עֲלֵי כַנִּי¹³².

הָאֵל! קְרָא אֵלָיו כִּקְרֹא אֱלֵי אִמּוֹ:

"קוּמִי וְשׁוּבִי אֶל גְּבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנִּי¹³³!

ו. רשות.

(המשקל כנ"ל).

שֵׁשׁ נִגְזְרוּ לָצֵאת עֶבֶד פְּדוּת רוֹצֶה,

וּשְׁנֵי עֲבוֹדָתִי אֵין סוֹף וְאֵין קֵצֶה¹³⁴!

לָמָּה אֱהִי, מַלְכִּי, עֶבֶד לְבֶן-אָמָה¹³⁵

וּבְיַד יְלִיד-בַּיִת מָצוֹק וְצַר מוֹצֵא¹³⁶?

מִיּוֹם לְיוֹם אוֹחִיל, לֹא אֶשְׁמְעָה דָבָר

מַה תַּעֲנֶה אוֹתִי מַלְכִּי, וּמַה תִּפְצֶה¹³⁷

הִנְנִי, לְקָחַנִי! אִם אֵין פְּדוּת עִמְּךָ

אֶהְיֶה לְךָ עֶבֶד עוֹלָם, וְלֹא אֵצֵא¹³⁸ !

ז. רשות

(יתד וש“ת, יתד וש”ת ויתד ותנועה).

שְׁלשָׁה נוֹסְדוֹ יַחַד לְעֵינַי

יְשִׂימוּן זִכְרְךָ תָּמִיד לְפָנָי¹³⁹.

לְשָׁמֶיךָ — אֲנִי אַזְכִּיר שְׁמֶךָ,

וְהֵם עָדַי — לְעֵדֵי נֶאֱמָנַי¹⁴⁰;

מְקוֹם שִׁבְתִּי — יְעוֹרֵר מַחְשַׁבְתִּי,

בְּרָקְעִי — אֶזְכְּרָה רֹקַע אֲדָנָי¹⁴¹;

הֲגִיג לִבִּי, בְּהַבִּיטִי בְקִרְבִּי:

“בְּכָל עֵת בָּרְכִי נַפְשִׁי אֲדֹנָי”¹⁴².

ח. פזמון לשבעה-עשר בתמוז

(משקלו שלש שלש תנועות).

שְׁעֵה נֶאֱסָר

אֲשֶׁר נִמְסַר

בְּיַד בָּבֶל

וְגַם שֵׂעִיר

לְךָ יֶהֱמֶה

זֶה כַמֶּה

וְיִתְחַנֵּן

כְּבֵן צָעִיר¹⁴³ — — —

יוֹם גָּבַר

הָאוֹיֵב

וַתִּבָּ-

קַע הָעִיר.

לְזֹאת אִכַּף

וְאֶסְפֹּק כַּף

בְּיוֹם חָמֵשׁ

קְרָאוּנִי¹⁴⁴:

עֲלֵי רֶגֶל

הָעֵגֶל

הַלֻּחוֹת

יְצָאוּנִי,

וְלָכַד צָר

עִיר מִבְצָר

וּבַסּוּגַר

הֱבִיאַנִי,

וְגַם הִשְׁמִיד

הַתָּמִיד

וּמֵעֲשׂוֹתוֹ

כְלָאַנִי,

וְהוּשַׂם אֱלִיל

בְּהֵיכַל כְּלִיל¹⁴⁵

וְדָתְךָ צָר בָּאֵשׁ

הִבְעִיר. — יום…

מְאֹד אֶתְחַל¹⁴⁶

וְאֶתְחַלְחַל

בְּיוֹם שַׁדַּי חֲשָׂפַנִי

וְהַשְּׁפִיפוֹן

מִצָּפוֹן¹⁴⁷ כַּשִּׁבֹּלֶת

שְׁטָפַנִי

וְנָהַג שְׁבִי

אֶרֶץ צְבִי

וְגַם כַּדּוּר

צְנָפַנִי,

וְיוֹם חָשַךְ

מְאוֹר שֵׁשַׁךְ¹⁴⁸

לְיַד פָּרַס

דְּחָפַנִי

וְגַם צַיָּד¹⁴⁹

שָׁלַח יָד

וְהַצָּפִיר

וְהַשָּׂעִיר¹⁵⁰. — יום…

הוֹד לִבִּי

וּמִשְׂגַּבִּי!

הֲלָעַד אַ-

פְּךָ יֶעֱשָׁן?

הֲלֹא תִרְאֶה

עַם נִלְאֶה

אֲשֶׁר הֻשְׁחַר

כְּמוֹ כִּבְשָׁן.

גְּדוֹר פִּרְצִי

בְּבֶן פַּרְצִי¹⁵¹

וּמֵחֶדֶק

לְקֹט שׁוֹשָׁן¹⁵².

בְּנֵה בֵית זְבוּל¹⁵³

וְהָשֵׁב גְּבוּל

הַכַּרְמֶל

וְהַבָּשָׁן,

וְעַיִן פְּקַח

וְנָקָם קַח מֵאֵצֶר

וּמִדִּישָׁן¹⁵⁴.

שְׁפֹט אָלֵם¹⁵⁵

וְאָז יְשַׁלֵּם

הַמַּבְעֶה

וְהַמַּבְעִיר¹⁵⁶ ! — יום…

שלישלי —- 382 —-

&& ר' יצחק בן יהודה אבן גיאת

ר' יצחק גיאת נולד בעיר לוסינה (בספרד) בשנת תש“צ (1030) וימת בשנת תתמ”ט (1089). הוא היה אחד מגדולי חכמי התורה בימיו, וגם בחכמת הפילוסופיה ובמדעים הָגָה הרבה; וגם במלאכת השיר והמליצה הִרבה לעשות — אבל לא הִגדיל לעשות בה. משיריו אשר שר על עניני חול לא נשארו בידינו רק מעט מזער, והם כתובים במליצה קשה ומלאת חידות ורמזים. אבל מ“שירי הקדש” שלו נמצאו בידינו מספר גדול, וכרובם הם יפים מאד, כי שפתם צחה וברורה, ותמונותיהם מלאות זיו ויופי נעלה. ויש אשר הוא מפליא לעשות בתמונותיו מכל המשוררים העברים. ואנחנו נביא בזה פיוטים אחדים לדוגמא.

א. פיוט ליום הכפורים.

(תנועה ויתד, תנועה ויתד. ויתד ותנועה ויתד ותנועה).

בַּעֲלַת אוֹב וְקֶסֶם מַהֲרִי קָסְמִי לִי,

וְעֵדֶן אִישׁ חֲמוּדוֹת מִשְׁאוֹל הַעֲלִי לִי¹.

יַעֲמֹד לִי כְרֶגַע, אֶפְגְעָה נָא בְמַרְאָיו,

אֶשְׁאַל לוֹ, הֲתַמּוּ מוֹעֲדֵי קֵץ פְּלָאָיו;

כָּלְתָה עֵין-מְיַחֵל לוֹ וְחָלְפוּ צְבָאָיו²! —

יַעֲנוּנִי מְזִמּוֹת מוֹעֲצָתִי לְהַפְלִיא:

"נִשְׂגְבָה שֶׁאֱלָתְךָ³ עַל דְּבַר קֵץ

בְּשָׁאֲלִי.

צָר מְנַקֵּשׁ לְנַפְשִׁי אַל יְסִיתֵךְ בְּהַבְלוֹ⁴,

עוֹרְרִי שִׁיר וְחַלִּי אֵל וּבִטְחִי בְחֵילוֹ,

וַהֲלֹא הוּא אֲדֹנַיִךְ וְהִשְׁתַּחֲוִי לוֹ.

שָׁם לְנֶגֶד אֲרוֹנֵךְ, שָׁם כְּבוֹדֵךְ תְּגַלִּי,

וּתְפַתִּיו בְּחִכֵּךְ כִּי תְפַתִּי וְתוּכְלִי. —

חָדְלוּ כָל קְרוֹבַי, אַךְ מְשַׂנְאִים קְרוֹבִים,

לֹהֲטֵי אֵשׁ גְּדוּדִים⁵, בַּעֲצָמַי מְרִיבִים,

כּוֹנְנוּ חֵץ תְּלָאוֹת אֶל לְבָבִי כְּרוֹבִים⁶,

מוֹתְתַנִי בְחִצָּיו צַר וְאוֹיֵב פְּלִילִי,

עוֹלְלוּ זֹאת לְנַפְשִׁי חֵטְא וְעָוֹן פְּלִילִי⁷.

קָצְרָה יַד גְּאוֹנִי אַךְ יְמִין צָר אָרְכָה,

לִי יְדַבֵּר בְּקָשׁוֹת וַאֲנִי לוֹ בְרַכָּה⁸;

אַךְ בְּעֵת יֶאֱרֹב לִי תִצְפְּנֵנִי בְסֻכָּה;

עֵת דְּרוֹךְ קַשְׁתּוֹתָיו אַתְּ⁹ מְנוּסִי וְחֶבְלִי,

וּבְהָרֵק חֲנִיכָיו אֶת מְנוּחִי וְחֵילִי.

שִׁכְּרַתְנִי בְיֵינָהּ אַהֲבָתְךָ, יְדִידִי¹⁰,

בַּהֲשִׁיבְךָ כְּבוֹדְךָ לִי וְיָגֵל¹¹ כְּבוֹדִי,

אֶכְתְּבָה עַל לְבָבִי שִׁיר יְדִידוֹת לְדוֹדִי:

בָּא יְדִידִי לְבֵיתוֹ וַאֲנִי לוֹ וְהוּא לִי,

וּבְלִבִּי אֳהָבָיו מִדְּבַשׁ מָתְקוּ לִי!

ב. פיוט ליום הכיפורים.

(ג' ג' תנועות).

יָהּ אָיוֹם!

זְכוֹר הַיּוֹם

בְּרִית שִׁבְעַת

תְּמִימֶיךָ¹²:

בְּרִית אֶזְרָח¹³

אֲשֶׁר אָרַח¹⁴

בְּחֻקֵּי דַת

נְאוּמֶיךָ.

אָב רַחֲמָן,

קָרֵב זְמָן

פְּדוּתֵנוּ

בְּרַחֲמֶיךָ!

בְּרִית נִפְקָד¹⁵

אֲשֶׁר נֶעֱקַד

לְהֵעָלוֹת

לְפָנֶיךָ

כְּשֶׂה נֶאֱסַר,

וְגַם נִמְסַר

עֲשׂוֹת הַטּוֹב

בְּעֵינֶיךָ.

רְצֵה גִזְעוֹ

וְחֹן זַרְעוֹ

בְּעֵת בֹּאָם

בְּדִינֶךָ!

וְאִם חוֹבָם¹⁶

עָנָה בָם,

עֲשֵׂה נָא

לְמַעַן שְׁמֶךָ!

לִמּוּדְךָ¹⁷

וְגַם יְדִידְךָ

יִשְׂרָאֵל

לְךָ מְקֹרָא;

אֲשֶׁר חָלַם

וְהֵן סֻלָּם

בַּמָּרוֹם

לוֹ מוֹרָא.

אֵל אֶחָד,

לְךָ פָּחַד

וַיֹּאמַר:

מַה נּוֹרָא!

זְכוֹר צִדְקוֹ

וְאֵת נַאֲקוֹ¹⁸

לִשְׁאֵרִית

נִשְׁאָרָה!

נַהֲלָאָה

אֲשֶׁר נָשְׂאָה

זֶה כַמָּה

אֵימֶיךָ¹⁹! —

שְׁנֵי אַחִים

אֶזְרָחִים

מְשֻׁלָּחִים לַשְּׁבִיָּה²⁰;

הוֹכַחְתָּם וּשְׁלַחְתָּם

בְּסוֹד עֶגְלָה

יְפֵהפִיָּה²¹.

אִישׁ עָנָו²²

בְּעִנְיָנָיו

הוֹרִיד דַּת

פְּלִילִיָּה;

וְהַנִּרְצָה²³

אֲשֶׁר מָצָא

רְצוֹנְךָ רַב

עֲלִילִיָּה.

בְּרִיתָם זְכֹר

וְאַל תַּעְכֹּר

עָם נוֹשֵׂא אֵימֶךָ!

זְכֹר סֶגֶן²⁴

אֲשֶׁר נִגֵּן

עֲלֵי כִנּוֹר

וְגַם נֵבֶל;

לְךָ נִמְשַׁח

וְנֶגְדְךָ שַׁח²⁵

נְשׂוֹא לָךְ עֹל

וְגַם סֵבֶל;

בְּשִׁירוֹתָיו

וּזְמִירוֹתָיו

יְהוֹדוּן לָךְ

בְּכָל תֵּבֵל.

שְׁעֵה נִכְאָה²⁶

מְקֹרָאָה

לְךָ נַחֲלָה

וְגַם חֶבֶל!

לְהוֹשִׁיעָהּ

לְהַרְגִיעָהּ

הִגָּלֵה²⁷

מִמְּרוֹמֶיךָ!

בְּרִית נָבִיא

שְׁמוֹ תִשְׁבִּי

הוֹאֵל נָא

וְזָכְרָה אֵל!

וְהַמְצֵא פְדוּת

מֵעַבְדוּת

לְהוֹצִיא עָם

בְּךָ שׁוֹאֵל!

דַּל שַׂמַּח

וְחִישׁ צַמַּח

מוֹשִׁיעַ

וְגַם גּוֹאֵל;

וְזָר תַּשְׁמִיד

וְגַם תַּעֲמִיד

הַמַּלְאָךְ

מִיכָאֵל²⁸;

וּבְנִפְלָאוֹת

לְמַשּׁוּאוֹת

הָרִימָה

פְעָמֶיךָ²⁹!

ג. “אהבה” לפסח.

(ד“ת ויתד ותנועה בשורות הקצרות וג”ת ויתד, ב“ת ויתד, ג”ת ויתד ותנועה בחציו הראשון של האזור).

הַיְדַעְתֶּם יְדִידַי, הַצְּבִי בָרַח מִמְּלוֹנִי,

מָתַי יָשׁוּב מְעוֹנִי?

יַגִּיד לָכֶם כְּרוּבִי:

אַחֲרֵי נָשָׂא לְבָבִי

אֵיךְ אֶשָּׂא מַעֲצָבִי?! —

לֹא יָדַע בְּעֵת שֶׁהֶעֱלָה עִמּוֹ אֶת³⁰

שְׂשׂוֹנ‏ִי,

עַל מִי נָטַשׁ יְגוֹנִי!

צַר לִי צַר³¹ עַל נְדוֹדוֹ!

סָר מֵעָלַי כְבוֹדוֹ

אוֹר יִפְעָתוֹ וְהוֹדוֹ.

אֵי יָמִים שְׂפָתָיו יִטְּפוּ נֹפֶת עַל לְשׁוֹנִי,

וַעֲנָקָיו עַל גְּרוֹנִי!

חַנּוֹתַי אֵיךְ שְׁכָחָם!

שַׁעֲשׁוּעַי אֵיךְ זְנָחָם!

וִידִידוּת בֵּין בְּנֵי חָם³².

הֶרְאָה לִי בְאָמוֹן³³, עֵת אֲשֶׁר מוֹפְתָיו

שָׁת כְּמוֹנִי,

וַיּוֹצֵא אֶת הֲמוֹנִי.

קָרַע יַם סוּף לְפָנַי,

הֶרְאָה אוֹרוֹ לְעֵינַי,

דּוֹדָיו בְּאָזְנַי³⁴,

וּלְחֶדֶר אֲהָבַי סָר אֱלֵי חִין קוֹל

פַּעֲמוֹנִי,

וּלְרֵיחַ קִנְּמוֹנִי³⁵. —

עָבְרִי חֻקִּים וְעֵדוֹת

הֶעֱבִיר מֶנִּי יְדִידוֹת,

נִכְבָּדוֹת וַחֲמוּדוֹת. —

הָשֵׁב לִי שְׂשׂוֹן יִשְׁעָךְ!

וְאִם עָבַר רֹאשׁ זְדוֹנִי,

נָא הַעֲבֵר אֶת עֲוֹנִי!

תוכחה³⁶

(ו' תנועות).

מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם?

כְּעוֹף יִתְעוֹפֵף כְּבוֹדָם!

וְאֵיךְ יִתְגָּאוּ בְּעוֹדָם

וּפִתְאֹם יָבֹא אֵידָם?!

יָבִין אִישׁ לֵב וְנָבוֹן

כִּי סוֹף כֹּל לְרִקָּבוֹן,

וּמֵעָפָר חֻצַּבְנוּ

וְעַתָּה עָדָיו שַׁבְנוּ.

צְפֵה³⁷ רוּחַ קִרְבֵּנוּ,

לְפִקָּדוֹן גַּבֵּנוּ,

וְכִמְעַט עַיִן תִּפְקַח

וְאֶת עֲרֻבָּתוֹ תִּקַּח³⁸!

חַבְלֵי³⁹ אָדָם בְּתֵבֵל

הַבְלֵי רוֹעֵי הֶבֶל

וְאִם נָפְלוּ בַנְּעִימִים⁴⁰

לֹא מָלְאוּ הַיָּמִים. —

קוּם וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ

כִּי לֹא לָךְ הוֹנֶךָ,

וְהָאָדָם וְקִנְיָנוֹ

לְמָחָר יְבֻקַּשׁ וְאֵינוֹ! —

בִּרְבוֹת טוֹבָתֶךָ

הֲתִרָב חֶדְוָתֶךָ?

הֲתֵדַע כִי לְפִי רֻבָּהּ

הַוּוֹת וְעָמָל בְּקִרְבָּהּ? —

רוּחַ גַּאֲוָה יִבְצֹר⁴¹,

בְּחַיֵּי עוֹלָם יַעֲצֹר,

בְּשׂוּמוֹ מַלְכּוֹ שִׂכְלוֹ

הַמּוֹשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ — — —

ר' משה אבן עזרא (רמב"ע) נולד בעיר גראַנאַדה בערך שנת תת“ל (1070) וימת בשנת תתצ”ט (1139). הוא היה בן למשפחה נכבדה ומהוללת (אביו היה בעל פקודות בגראַנאַדה, מטעם המלך), ולו שלשה אחים, בני עזרא (יצחק, יהודה ויוסף) אשר כלם נודעו לשם ולתהלה בחכמתם ובמפעליהם, וגם במעלתם הגבוהה במדינה. רמב“ע למד תורה וחכמה מפי אחיו הבכור (יצחק), וגם היה תלמיד לר' יצחק אבן גיאת ( הנזכר למעלה). אהבה עזה לבת אחיו הבכור עוררה כנראה בראשונה את רוח השיר בקרב לבבו; אך אהבתו היה לו למפח נפש, כי אף אם הנערה השיבה אהבה אל חיקו, אבל אביה וגם יתר האחים מֵאנו לתִתה לו לאשה, מסבּה לא נודעה. אז חרה אף רמב”ע באֶחיו ובמשפחתו, ויעזוב את ארץ מולדתו ויהי נע ונד ימים רבים בארצות שונות. אהובתו היתה לאשה לאחיו הצעיר, ורמב“ע לא לקח לו אשה כל ימי חייו ויתגורר בארץ נכריה עד יום מותו. שלהבת האהבה יָקדה בחבו כל ימיו, ויד הזמן המחבש לכל עצבת קצרה לרַפא את הריסות לבבו. למען הַשכיח יגונו הרבה לשפוך שיחו בשירים, וגם השתקע בלמודי חכמה ומדע, ויהי למשורר ולחכם גדול גם יחד. — בתכונות רבות נדמה רמב”ע לר' שלמה אבן גבירול, כמוהו יקונן גם הוא על בֶגד רֵעים, על פגעי הזמן ועל כל הרעות הנעשות תחת השמש. אבל הוא לא היה בעל רגש עז, וגם לא בעל נפש רכה ועדינה כרשב“ג, ובכלל לא היה משורר רַגָש, כי אם משורר אָמָן. שירות בן-גבירול מלאות רוח חיים, חום ורוך, אף כי לא עמל ליַפּותן בעדי מלאכת מחשבת ובאומנות יתרה. ואולם שירי הרמב”ע מצוינים ביחוד באומנות גדולה, ביפי חיצוניותם, בהדר לשונם ובעשר מליצותיהם. ולכן נוכל להחליט כי במלאכת השיר אחד הוא ואין שני לו, וכמו כן גדול כחו בשמוש הלשון העברית ובאומנותו הגדולה להטותה לחפצו ולהשתמש בה לצרך השירה כמו בלשון חיה. גם בדמיונו הכביר הוא נפלא במינו, כי התמונות שבשיריו מלאות שיא הדמיון ורעיונות נשגבים — אבל יען כי חסרה לו הרגשה עמוקה, לכן לא תמיד ילבבונו שיריו היפים; ודמיונו הכביר לא ידע גבול ומדה, ויש אשר נדמה כי כל דמיונו וכל התמונות והרעיונות שבשיריו, נפרזים הם ולא טבעיים, כי לא מלבו יצאו כי אם מאהבתו ליפות את חרוזיו עד מאד. ואולם דרך ההפרזה בשירה — דרך כבושה היתה בימיו לכל משוררי ערב ונחשבה למדת יופי שירי בעיניהם, ומהם ראו וכן עשו גם המשוררים העברים. — הוא חבר שירים רבים מאד, גם שירי יגון גם שירי ששון, וישר על האהבה, על היין, על הדר הטבע, ועל כל עניני החיים. גם שירי תפלה ופיוטים רבים כתב באומנות גדולה. רוב שיריו עודם מונחים בהביבליותיקות בכתב יד, ורק חלק קטן מהם נדפס בספרים ובמאספים שונים. וספר אחד משיריו, יצא לאור ע“י החכם דוד לבית גינצבורג; הלא הוא ספר “הענק” או ה”תרשיש" (תרשיש בגימטריא 1210, כי כן מספר החרוזים אשר בו). שירי התרשיש נפלאים באומנותם, כי חרוזיהם חורזים במלים השוות בכתב והנבדלות בהוראתן (לשירים כאלה יקראו “שירי צמדים”, ובשפת ערב “תג’ניס”). בס' התרשיש יראה לנו הרמב“ע בכל גודל אומנותו, וגם בחכמתו הגדולה בידיעת התבל והחיים. — רמב”ע חבר ספר נכבד (בשפת ערב) על תולדות המליצה והשירה העברית והערבית, וגם ספרים רבים בפילוסופיה (הכי נכבד בהם הוא הס' ערוגת הבושם), אך ספריו אלה לא נדפסו עד היום.

שִׁירֵי-חֹל

א. משירי תלונה על קשׁי יומו

(ש“ת ויתד ג' פעמים בדלת; ש”ת ויתד ב' פעמים וג' תנועות בסוגר).

פִּתְאֹם יְצוּרֵי-אֹהֲבִים עָזַבְתִּי,

תּוֹעִים בְּאִישׁוֹן לַיְלָה פָגָעְתִּי¹;

חַבְלֵי שְׂעִפַּי נִפְרְשׂוּ לָהֶם, וּפַח

שֵׁנָה עֲלֵי עֶרֶשׂ דְּוָי הִצָּעְתִּי².

אֵיךְ שׁוֹטְטוּ מִדְבָּר? וְאֵיךְ הִתְחַפְּשׂוּ

בַּאְפֵר כְּסוּת לַיִל וְלֹא יָדַעְתִּי? — — —

לָנוּ בְּבֵין שָׁדַי עֲדֵי אֹרוּ פְנֵי

מִזְרָח, וּפֶרַע מַאֲפֵל פָּרַעְתִּי³,

לֹא נֶאֱחַז לִי מִפְּנֵיהֶם⁴ בִּלְעֲדֵי

רֵיחַ צְרוֹר הַמּוֹר אֲשֶׁר קָבַעְתִּי⁵.

לוּ אֵדְעָה כִּי הַחֲלוֹם יַרְאֶה פְנֵי

דוֹדַי, לְרַגְלֵי הַחֲלוֹם כָּרַעְתִּי, —

אַךְ מָעֲדוּ רַגְלֵי מְשׂוֹשִׂי, בַּהֲדוֹף

אוֹתָם יְדֵי שַׁחַר, וְהִתְרוֹעָעְתִּי⁶,

וַיִּטְּפוּ גִשְׁמֵי דְמֵי עֵינַי, הֲכִי⁷

אֶת צוּר-כְּבֵדִי בִבְכִי בָקַעְתִּי,

לוּלֵי יְגוֹנִים סָגְרוּ אָז בַּעֲדִי,

שַׁחְתִּי בְצוּלַת הַבְּכִי, טָבַעְתִּי⁸ !

מִמַּעֲמַקֵּי הַמְּצוּקִים אֶצְעֲקָה

חָמָס, וּמִבֶּטֶן נְדוֹד שִׁוַּעְתִּי,

לֹא עָרְבָה שֵׁנָה לְרֹאוֹתַי⁹, לְמִן

הַיּוֹם אֲשֶׁר מִמַּעֲרָב נָסַעְתִּי!

קַצְתִּי בְחַיַּי מִסְּבוֹב תֵּבֵל, וְגַם

לָמֹד מְמַדֶּיהָ, וְלֹא בִצַּעְתִּי¹⁰,

רֶדֶת תְּהוֹם וַעֲלוֹת עֲלֵי רֹאשׁ בָּמֳתֵי

עָבִים, עֲדֵי אֹמַר לְרוּם הִרְקַעְתִּי¹¹,

עִם בַּהֲמוֹת יַעַר הֲלִיכָתִי, וּמֵ-

רֹאשׁ הַרְרֵי טֶרֶף כְּעוֹף הוֹפָעְתִּי,

קַצְוֵי אֲפָסִים¹² כַּבְּרָקִים רוֹצְצוּ¹³

רַגְלַי, וְגַם מִיָּם עֲדֵי יָם נָעְתִּי¹⁴.

מַסָּע אֲהַלֵּךְ אַחֲרֵי מַסָּע, וְלֹא

תַּרְתִּי מְנוּחָה לִי, וְלֹא הִרְגַּעְתִּי — — —

וּבְכָל חֲלִיפוֹת הַזְּמָן, פָּנַי בְּלִי

מַסְוֶה לְנֶגֶד קֹר וְחֹם הוֹקַעְתִּי,

עַד כִּי לְמַשְׁחִית נֶהְפַּךְ הוֹדִי, וְגַם

הִתְנַכְּרוּ פָנַי וְלֹא נוֹדָעְתִּי.

עָבַר זְמָן קָצִיר וְכָלוּ כָל יְמֵי

קַיִץ, וְתַם חֹרֶף וְלֹא נוֹשָׁעְתִּי,

סָפוּ חֳדָשִׁים, חָלְפוּ שָׁנִים, וְלֹא

בָאתִי מְחוֹז חֶפְצִי וְלֹא הִגַּעְתִּי.

אֶשָּׂא בְשִׁנָּי אֶת בְּשָׂרִי, אֹמְרָה

הֶאָח¹⁵! וּבִפְעָמַי בְּעֹז רָקַעְתִּי¹⁶ — — —

עַל מִי אֱהִי מַלִּין¹⁷? וְנַפְשִׁי עוֹלְלָה

צוּקִי¹⁸, וּבִימִינִי אֲנִי פָצַעְתִּי — — —

כַּמָּה יְעָצוּנִי לְבַל אֶבְטַח עֲלֵי

בוֹגֵד בְּנֶאֱמָנָיו¹⁹, וְלֹא שָׁמַעְתִּי — — —

אַנְשֵׁי שְׁלוֹמִי שִׁלְּמוּ רָעָה מְקוֹם

טוֹבָה, וְשָׂמְחוּ לִי בְיוֹם צָלַעְתִּי²⁰.

אֵיךְ נֶהְפְּכוּ לִי אֶל זְמוֹרֵי זָר בְּנֵי

שׂוֹרֵק וְזֶרַע הָאֱמֶת נָטַעְתִּי? — — —

הֶאָח עֲלֵי אַחִים אֲשֶׁר בָּגְדוּ כְמוֹ

נַחַל, וּפָשְׁעוּ בִי וְלֹא פָשַׁעְתִּי²¹! — — —

יוֹנִים תְּעוּפֶינָה כְעָב אֶל מַעֲרָב!

אֶתְכֶן בְּחֵי הָאַהֲבָה הִשְׁבַּעְתִּי

לָשֵׂאת שְׁלוֹמַי²² אֶל יְדִידִים רָחֲקוּ

אַךְ בֵּין צְלָעַי אָהֳלָם תָּקַעְתִּי — — —

וּדְרוֹר²³ אֲשֶׁר קֵן לָהּ בְּצַלְעוֹתַי, וּבָהּ

שָׂמֵחַ כְּבוֹד נַפְשִׁי וְהִשְׁתַּעְשָׁעְתִּי,

לוּלֵא חֲיוֹתָהּ, אֶת חֲיוֹתִי לֹא אֱהִי

שׁוֹאֵל, וּבַמָּוֶת לְבַד הִפְגַעְתִּי²⁴ —

וּלְמַעֲנָהּ בָּאתִי בְכוּר עֹנִי, וְאֶת

נַפְשִׁי בְּקֶלַע הַנְּדוֹד קָלַעְתִּי²⁵.

אָחִי²⁶, בְּכֵה עִמָּהּ, וְהוֹי אָחוֹת וְאָח,

כִּי עִם אֱדוֹם גַּרְתִּי וְנִתְבַּלָּעְתִּי!

כֹּה יָעֲשֶׂה לִי אֵל וְיוֹסִיף מֵחֲרוֹן

אַפּוֹ עֲלֵי נִגְעֵי זְמָן נֻגַּעְתִּי²⁷

אִם נִשְׁכְּחוּ מִפִּי חֲסָדַיִךְ, וְאִם

מִבֵּית לְבָבִי אַהֲבָה הִקְצַעְתִּי²⁸ ! —

אוֹחִיל, וְאוּלַי אֵל יְהִי מוֹחֶה בְמֵי

דִמְעִי מְצוּקַי וַאֲשֶׁר הִרְשַׁעְתִּי²⁹.

יָחֹן, וְרוּחַ חֵן יְהִי מֵעִיר עֲלֵי

נַפְשִׁי, וְאֶחְיֶה אַחֲרֵי גָוָעְתִּי!

ב. במות בת אחיו ( היא אהובתו) בלדתה בן.

(המשקל כנ"ל).

עָמְדָה עֲלֵי מַשְׁבֵּר וְהִמְלִיטָה, אֲבָל

זָכָר אֲשֶׁר לֹא תִהְיֶה חֹבֶקֶת,

חֶבְלֵי שְׁאוֹל סַבּוּ פְעָמֶיהָ, וְהִיא

נוֹטָה עֲלֵי דוֹדָהּ וּמִתְרַפֶּקֶת³⁰:

זָכְרָה³¹ בְרִית נֹעַר, וְאַט אֶל שַׁעֲרֵי

קֶבֶר תְּהִי יַד אַהֲבָה דֹפֶקֶת³²,

וּשְׁמֹר אֱמוּנָתִי לְהוֹמוֹת אַחֲרֵי

אֵם נֹסְעָה מֵהֶן וּמִתְפָּרֶקֶת³³,

וּכְתֹב אֱלֵי דוֹדִי³⁴: הֲכִי אֵשׁ הַנְּדוֹד

הָיְתָה בְנַפְשׁוֹ בַעֲדִי נִשֶּׂקֶת,

הַגֵּר אֲשֶׁר נִסְגַּר בְּבוֹר גֵּרוּת, וְכַף

מָצוֹק עֲלֵי יֶרֶךְ נְדוֹד סֹפֶקֶת³⁵;

יִתְאַב שְׁתוֹת כּוֹסוֹת עֲרֵבוֹת לוֹ, וְכוֹס

אָסוֹן לְכָמֹהָ תְּהִי נִמְתֶּקֶת³⁶. —

ג. בבקרו את קבר אבותיו.

(יתד וש“ת, יתד וש”ת ויתד ותנועה).

הֱקִיצוּנִי סְעִפַּי³⁷ לַעֲבוֹר עַל

מְלוֹן הוֹרַי וְכָל אַנְשֵׁי שְׁלוֹמִי;

שְׁאַלְתִּימוֹ — וְאֵין מַקְשִׁיב וּמֵשִׁיב —

“הֲבָגְדוּ בִי עֲדֵי³⁸ אָבִי וְאִמִּי?” —

בְּלִי לָשׁוֹן קְרָאוּנִי אֲלֵיהֶם

וְהֶרְאוּנֵי לְצִדֵּיהֶם מְקוֹמִי. —

ד. על מצבת הקבר של ר' יצחק אלפסי

(ש“ת ויתד, ש”ת ויתד וש"ת).

כִּתְבוּ בְעֵט בַּרְזֶל עֲלֵי שָׁמִיר

שֶׁבֶר אֲשֶׁר הָיָה, לְזִכָּרוֹן³⁹ !

יִכְלוּ יְמוֹת עוֹלָם וְיִתְחַדֵּשׁ⁴⁰

אֶבְלוֹ לְכָל יָבוֹא לְדוֹר אַחֲרוֹן.

אִמְרוּ: בְּקֶבֶר זֶה מְקוֹר חָכְמָה

נִקְבַּר, וְעוֹלָם בָּא בְעִוָּרוֹן.

יוֹם נִצְּלָה⁴¹ נִזְמָהּ וְחַלְיָתָהּ

תּוֹרָה, וְהוֹרִידָה עֲדִי גָרוֹן.

בֹּאוּ בְנֵי צִיּוֹן וּבִמְרִירוּת

עָלָיו תְּיֵלִילוּ בְשִׁבָּרוֹן,

כִּי חֹק⁴² סְפוֹד וּבְכוֹת עֲלֵי מָקוֹם

בּוֹ נִקְבְּרוּ לֻחוֹת וְהָאָרוֹן!

ה. מקינה על מות אבו יוסף בן מימון

(יתד וש“ת, יתד וש”ת, ויתד ותנועה).

— — — לְאֵם דֶּרֶךְ עֲמֹד, רָעָה מְבַשֵּׂר⁴³,

וְהַשְׁמִיעַ אֱלֵי קַצְוֵי אֲדָמוֹת

וְהָרֵם קוֹל לְכָל שׁוֹאֵל אֲשֶׁר מַר-

כְּבוֹתָיו לַהֲלוֹךְ אֵלָיו רְתוּמוֹת:

"עֲמֹד! כִּי נֶעְצְרוּ עָבֵי תְבוּנוֹת

וְיָמִין בַּהֲלָךְ-צֶדֶק נְעִימוֹת⁴⁴,

וְלַכּוֹשֵׁל⁴⁵: "צְפוֹר! כִּי סָף גְּבִיר, פִּיו

וְאִמְרוֹתָיו לְכָל כּוֹשֵׁל מְקִימוֹת",

וְלַהוֹלֵךְ⁴⁶: "נְטֵה! כִּי סָר נְדִיב לֵב

שְׁכוֹן⁴⁷, תַּחַת מְכוֹן אַרְמוֹן, יְשִׁימוֹת!"

ו. על רודפי מחמדי תבל

(המשקל כנ"ל).

בְּנֵי עוֹלָם, אֲשֶׁר עוֹלָם בְּלִבָּם

נְתָנוֹ אֵל לְחֹק מִיּוֹם בְּרָאָם,

וְהוּא נַחַל אֲשֶׁר יִגָּר, וְיִשְׁתּוּ

וְלֹא יִרְווּ, וְלוּ הָיָה נְשִׂיאָם⁴⁸,

כְּאִלּוּ נִתְּנוּ מֵימָיו לְמֶלַח

וְלֵב צָמֵא שְׁתוֹת אוֹתָם קְרָאָם,

עֲלֵי פִיהֶם הֲמוֹנֵיהֶם יְגִיחוּן

וְאַךְ לֹא יִשְׁבְּרוּ לָעַד צְמָאָם.

ז. על הבלי העולם

(ש"ת ויתד, תנועה ויתד ותנועה).

תֵּבֵל כְּאֵשֶׁת פְּתַיּוּת,

הֶבֶל הֲדָרָהּ וְהוֹדָהּ,

תַּמְתִּיק אֲמָרִים, וְאָכֵן

תַּחַת לְשׁוֹנָהּ מְצוּדָהּ⁴⁹ —

סַכֵּל עֲצָתָהּ, אֲחִי-בִין⁵⁰,

תָּמִיר בְּקָלוֹן כְּבוֹדָהּ,

חוּשָׁה וְתֵן לִצְמִיתוּת

סֵפֶר-כְּרִיתֻת בְּיָדָהּ!

ח. על חיי האדם.

(ח' תנועות).

יִזְכּוֹר גֶּבֶר בִּימֵי חַיָּיו

כִּי לַמָּוֶת הוּא לָקוּחַ,

וּלְאַט יִסַּע כָּל-יוֹם מַסָּע,

אָכֵן יַחֲשֹׁב כִּי יָנוּחַ:

דּוֹמֶה אֶל אִישׁ שֹׁקֵט עַל-צִי,

אַךְ יֵדֶא עַל כַּנְפֵי רוּחַ. —

ט. על הבטחון בה'.

(יתד וש“ת, יתד וש”ת ויתד ותנועה).

אֱמֶת מִקְרֵה אֱנוֹשׁ עָשִׁיר כְּמִקְרֵה

אֲחִי-עֹנִי אֲשֶׁר נַפְשׁוֹ נְכֵאָה,

וְהָאוֹכֵל חֲצִיר שָׂדֶה כְּאוֹכֵל

רְקִיק סֹלֶת וּמַאֲכָלוֹ בְּרִיאָה;

וְשָׂבֵעַ יְרַוֶּה⁵¹ אִישׁ אֱמוּנִים

אֲשֶׁר נַפְשׁוֹ תְהִי לָאֵל צְמֵאָה.

י. על האביב.

(ח' תנועות).

כָּתְנוֹת פַּסִּים לָבַשׁ הַגָּן

וּכְסוּת רִקְמָה מַדֵּי דִּשְׁאוֹ,

וּמְעִיל תַּשְׁבֵּץ עָטָה כָל עֵץ

וּלְכָל עַיִן הֶרְאָה פִלְאוֹ;

כָּל צִיץ חֻדַּשׁ לִזְמָן חָדָשׁ

יָצָא שׂוֹחֵק לִקְרַאת בֹּאוֹ⁵²,

אַךְ לִפְנֵיהֶם שׁוֹשָׁן עוֹבֵר⁵³,

מֶלֶךְ עַל כֹּל הוּרַם כִּסְאוֹ,

יָצָא מִבֵּין מִשְׁמַר עָלָיו

וַיְשַׁנֶּה אֶת בִּגְדֵי כִלְאוֹ —

מִי לֹא יִשְׁתֶּה יֵינוֹ עָלָיו

הָאִישׁ הַהוּא יִשָּׂא חֶטְאוֹ!

יא. משׁיר לחתונת ידידו.

(יתד וש“ת, יתד וש”ת ויתד ותנועה).

— — — וְגִיל בָּחוּר בְּאַיֶּלֶת אֳהָבִים

וְהַרְנִינוּ שְׁנֵיכֶם נֶעֱלָסִים,

וְהִתְעַדֵּן בְּקוֹמַת חֵן כְּתֹמֶר

אֲבָל תָּנַע כְּכַדֵּי הַהֲדַסִּים⁵⁴;

וְאַל תִּפְחַד לְקוֹל חֶלְיָהּ⁵⁵ בְצַוָּאר

לְעֵת נֶשֶׁף, וְרִגְשַׁת⁵⁶ הַשְּׁבִיסִים,

וְאַל תִּרְהֶה⁵⁷ לְעֵינַיִם כְּיוֹנִים

אֲשֶׁר שָׁכְרוּ, אֲבָל מִיֵּין חֲמָסִים⁵⁸,

וְיַעמֹד לִבְּךָ בַּחֲבוֹק זְרוֹעוֹת

בְּאֶצְעָדוֹת וְתִפְאֶרֶת עֲכָסִים⁵⁹,

וְאַל תִּבְרַח לְצִפְעוֹנֵי קְוֻצּוֹת

עֲלֵי פָנִים בְּמֵי בשֶׁת כְּבוּסִים⁶⁰;

הֲכִי לִקְרָאתְךָ יָצְאוּ לְשָׁלוֹם

וְאִם סֹתְרִים הֲדַר פָּנִים וְכוֹסִים⁶¹;

וְרִמּוֹנִים בְּגַן שׁוֹשָׁן, וְאָכֵן

בְּרָאשֵׁי מַסְמְרוֹת בֹּשֶׂם תְּפוּשִׂים⁶²

יב. משיר אל יאשיה אבן בזאן.

(ש“ת ויתד, ש”ת ויתד וג' תנועות).

— — — אֵיךְ עַל זְמָן תִּלּוֹן, וְהוּא יַצְדִּיק מְתֵי

שֶׁקֶר, וְדֹרְשֵׁי הָאֱמֶת יַרְשִׁיעַ,

יָרוּם לְבָבוֹ עַל יְלִיד-שֵׂכֶל, וְאֶת

גָּבְהוֹ לְפֶתִי יְהִי מַכְנִיעַ⁶³;

שָׁווּ בְעֵינַי יוֹם יְהִי בוֹ מַאֲכִיל

נֹפֶת, וְהָעֵת מַמְרוֹר יַשְׂבִּיעַ,

אוֹ יוֹם כְּאֹהֵב יַעֲנֶה רַכּוֹת, וְיוֹם

עָלַי כְּאוֹיֵב יִהְיֶה מֵרִיעַ⁶⁴,

כִּי זֶה כְּמוֹ זֶה כַחֲלוֹם יִדַּד, וְגַם

כַּקַּשׁ אֲשֶׁר רוּחַ יְהִי מַסִּיעַ;

יִדְמוּ יְלָדָיו לוֹ, כְּמוֹ נָחָשׁ אֲשֶׁר

צֶפַע יְהִי מוֹלִיד וְלֹא צָפִיעַ⁶⁵

בָּרָק⁶⁶ אֲשֶׁר עָבַר בְּלַיִל מִפְּאַת

מִזְרָח, וְשַׂק הַמַּאֲפֵל הִבְקִיעַ,

שָׂא אֶת שְׁלוֹמוֹתַי לְיֹאשִׁיָּה וּמֵ-

אֵין עֵט צְפוּנֵי אַחֲוָה הוֹדִיעַ,

וּלְאַט שְׁאַל נָא אֶת שְׁלוֹם נַפְשׁוֹ, וְכֵן

אוֹתוֹ בְחֵי הָאַהֲבָה תַשְׁבִּיעַ

לָחִישׁ צֳרִי מִכְתָּב לְלֵב כּוֹאֵב, וְאוּ-

לַי בּוֹ אֲסִיר הַמַּחֲלָה יוֹשִׁיעַ!

יג. משׁיר אל שני ידידיו (אבון ויוסף אבן מגנון).

(המשקל כנ"ל).

בֵּין הַהֲדַסִּים נָשְׁבָה רוּחֵנוּ

אוֹ נָשְׂאָה לָנוּ שְׁלוֹם אַחֵינוּ?

אוֹ עַל פְּנֵי אָבוּן וְיוֹסֵף עָבְרָה,

כִּי אַחֲרֵי מוֹת שׁוֹבְבָה רוּחֵנוּ⁶⁷ ?

פָּנִים אֲשֶׁר פָּנוּ וְהוֹדֵי תָאֳרָם

יִתְיַצְּבוּ מֵעֵת לְעֵת נִכְחֵנוּ

נִתְאַב לְמַרְאֵיהֶם וְהֵמָה שֹׁכְנִים

חַדְרֵי צְלָעֵינוּ וּבִנְתָחֵינוּ — — —

הוּחַק שְׁמָם עַל גַּב לְבָבֵינוּ, וְלֹא

עַל סַף שְׁעָרֵינוּ וּבִפְתָחֵינוּ — — —

נִגְאֶה עֲלֵי יָמִים⁶⁸ בְּאַהֲבָתָם, אֲבָל

פֵּרוּד בְּקִרְבֵּנוּ מְאֹד יַשְׁחֵנוּ⁶⁹ — — —

מַה לַזְּמָן, יַכְאִיב וְיָדָיו יֶחְבְּשׁוּן,

יַפְרִיד וְגַם יַצְמִיד, וְיִשְׁכָּחֵנוּ⁷⁰ ? — — —

יָבְשׁוּ עֲצָמֵינוּ, וּמִי יִתֵּן רְבִיב

חֶבְרָה יְהִי נוֹזֵל לְהַפְרִיחֵנוּ!

כִּי כָל רְגָעֵינוּ לְאֹרֶךְ הַנְּדוֹד

שָׁנִים, וְשָׁנֵינוּ כְמוֹ נִצְחֵנוּ⁷¹ — — —

נִסַּע וְנֵלֵךְ אֶל מְעוֹנֵיהֶם, וְאֶת

זִכְרָם⁷² נְשַׁו צֵדָה עֲלֵי אָרְחֵנוּ! —

יד. משיר אל יוסף אבן קמניאל.

(המשקל כנ"ל).

אֵשׁ קָדְחוּ אוֹרָיו וְלא נֻפָּחוּ

תּוֹךְ מִזְרְקֵי בָרָד וְהִתְלַקָּחוּ⁷³,

אֵיךְ עַבְרוּ דָתָם עֲדֵי הִתְגּוֹדְדוּ,

אֵיךְ חָלְפוּ חֻקָּם עֲדֵי נִסְפָּחוּ⁷⁴!

חֶמֶר אֲשֶׁר חָמַר וְלֹא נָמָר, כְּעֵין

אֹדֶם, וּמֵחָלָב גְּבִיעָיו צָחוּ,

עַל גַּרְגְּרוֹת הַכּוֹס עֲנָק מִגַּרְגְּרֵי

שֹׁהַם, וְכִמְעַט תֶּחֱזֵם יִמָּחוּ⁷⁵.

תִּבְעַר חֲמָתוֹ בוֹ וְאַפּוֹ יֶחֱרֶה

וּבְרֹךְ לְשׁוֹן מַיִם לְאַט יִסָּחוּ⁷⁶;

יִשַּׁק וְיִשַּׁךְ, יַחֲלִיא גַּם יַחֲלִים

וּבְתַהֲפוּכוֹתָיו אֱנוֹשׁ יִשְׂמָחוּ;

נָפְלוּ נְפִילֵיהֶם⁷⁷ הֲרוּגִים מִידֵי

יֶלֶד אֲחִי-עָנֵר⁷⁸ וְלֹא רֻצָּחוּ — — —

יֵמַר — וְכָל מָרֵי נְפָשִׁים יֶעֱרַב

לָהֶם⁷⁹, וְרִישָׁם כֹּאֲבִים יִשְׁכָּחוּ,

יַעֲשִׁיר מְתֵי-חֶסֶר⁸⁰ בְּלִי מַתָּן, וּמֵ-

אֵין הוֹן דְּמֵי אַנְשֵׁי עֳנִי יוּדָחוּ⁸¹ — — —

יַשְׁקֶה אֱלֹהִים הַזְּמוֹרָה מִמְּטַר

עֻזּוֹ וּבַדֶּיהָ, עֲדֵי יִצְלָחוּ!

כִּי הֶאֱרִיכָה גִיל אֲנָשִׁים, קָצְרוּ⁸²

מַדֵּי שְׂשׂוֹנֵיהֶם וְלֹא סָרָחוּ — — —

אֶקְרָא לְמֵרֵעַי לְהָרִיעַ עֲלֵי

נָהָר, וְאֶל אַחַי שְׁתוֹת עַל אָחוּ,

כִּי הַסְּתָו עָבַר וְהֵנֵצוּ עֲצֵי

בֹשֶׂם, וְצִיצֵי הַהֲדָס פָּרָחוּ.

חוּשׁוּ לְהִסְתּוֹפֵף בְּצֵל אָמִיר, וְעַל

שׁוֹשָׁן יְדֵי רוּחַ בְּגַן שָׁטָחוּ,

וַיִּתְּנוּ רֵיחַ עֲרוּגוֹת, נָשְׁפוּ

רוּחוֹת נְשָׁפִים בָם עֲדֵי נָפָחוּ⁸³,

כָּל עִלְּגֵי הָעוֹף לְמִינוֹ הֶחֱלִיף

זָמִיר, לְעֻמַּת נֹגְנִים פָּצָחוּ — — —

עֵינַי בְּדִמְעִי נִגְּרוּ מֵאֵין דֳּמִי

לִדְמִי יְמוֹתַי⁸⁴ עִם תְּמוֹל אָרָחוּ,

יִכְלוּ וְלִמְאֹד יֶחְמְרוּ מֵימָם, הֲכִי

אוֹתָם דְּמֵי עַיִן וְלֵב דָּלָחוּ⁸⁵;

כַּמָּה שְׁאִלְתִּימוֹ לְהֵֶעָצֵר, וְלֹא

אָבוּ, וְיִסַּרְתִּים וְלֹא נוֹכָחוּ — — —

אָנוּד עֲלֵי שֶׁמֶשׁ נְעוּרִים עָרְבָה

וּשְׁמֵי נְעֻרוֹתַי אֲשֶׁר נִמְלָחוּ⁸⁶ — — —

עַל הַזְּמָן אֶלּוֹן וְאֵין לוֹ חֵטְא, אֲבָל

עַל מוֹעֲצוֹת אִישָׁיו אֲשֶׁר נִסְרָחוּ⁸⁷

אִם נִדְבְּרוּ בִי, הַכְּלָבִים חָמְדוּ

מֵאָז מְאוֹר סַהַר וְלוֹ נָבָחוּ⁸⁸, —

אֵיכָה יְבִינוּן מַחְשְׁבוֹת דֵּעִי, וְאִם

יֵאָבְקוּ עִם עָשׁ⁸⁹ וְיִתְוַכָּחוּ?! — — —

טו. משיר תנחומין אל תלמידו.

(יתד וש“ת, יתד וש”ת ויתד ותנועה).

הֲלָעַד הַזְּמָן יָדוֹ נְטוּיָה

עֲלֵי חֶמְדַת מְתֵי הַשְׂכֵּל, וְהוֹיָה?⁹⁰ — — —

הֲנֶעֶקְשׁוּ שְׁבִילֵי רוּם, וְחַמָּה

בְּדֶרֶךְ לֹא סְלוּלָה הִיא נְחוּיָה⁹¹?

עֲדֵי קָמוּ כְלָבִים עַל זְאֵבִים

וְעִזִּים לַחְתּוֹף גּוּרֵי לְבִיָּא,

מְלָאָם לֵב לְהִתְגּוֹרֵר בְּאִישׁ, לוֹ

עֲלֵי גַבֵּי כְסִיל מַעֲלָה בְנוּיָה⁹² — — —

וְנָחַל הַגְּדֻלָּה מֵאֲבוֹתָיו

וְעוֹד נִכְסָף הֱיוֹתָהּ לוֹ קְנוּיָה⁹³ — — —

אֱנוֹשׁ נָבוֹן זְנַח יָגוֹן, וְתוּגָה

בְיַד מַדָּע תְּהִי מִלֵּב דְּחוּיָה!

וּמַה-בֶּצַע לְהִתְאַנּוֹת לְיָמִים,

וּמַה הוֹעִיל בְּהַרְבּוֹת תַּאֲנִיָּה?

וְהַגַּלְגַּל עֲלֵי קַוּוֹ מְסוֹבָב⁹⁴

עֲשׂה חֶפְצוֹ, וְכֵן יִהְיֶה וְהָיָה;

וּמִי יוּכַל לְעַוֵּת אֶת נְתִיבוֹ

בְּחֶרֶב וַחֲנִית, מַסָּע וְשִׂרְיָה?

וְהֵם הֵם מַעְגְּלוֹתָיו מִלְּפָנִים

בְּלִי אֵיבָה וְלֹא בִדְבַר צְדִיָּה,

וְהוּא יוֹרִישׁ⁹⁵ בְּפִי הָאֵל וְיַעֲשִׁיר,

וְגַם יַשְׁפִּיל וְיַעַל מִשְּׁאִיָּה — — —

קְחָה לָךְ מִזְּמָן-כִּילַי מְעַט קָט

וְחוֹלֶה יַעֲמִיד לִבּוֹ בְבִרְיָה⁹⁶;

הֲכִי תֵבֵל כְּמוֹ מַעְבָּר, וְשַׁחַת⁹⁷

כְּצוּלַת יָם, וְנַחְנוּ הָאֳנִיָּה,

וְעוֹלַם הַגְּוִיּוֹת שָׂם לְנַסּוֹת

וְעוֹלַם הַנְּשָׁמוֹת שָׂם לְמִחְיָה⁹⁸ — — —

וְדוֹדִי שׁוּב וְהִתְיַסֵּר בְּמִקְרִי⁹⁹

וְנֵרוּתִי בְּאֶרֶץ מַאֲפֵלְיָה,

וְאֶצְמָא בָהּ לְמֵי אֹמֶר-אֱמוּנָה,

וְכוֹסִי מִדְּבַר שִׁקְרָם רְוָיָה;

וְהָיָה הַזְּמָן עֶבֶד רְצוֹנִי¹⁰⁰

וְחִישׁ נֶהְפַּךְ כְּמוֹ קֶשֶׁת רְמִיָה;

וְהִנֵּנִי כְּמוֹ אֹדֶם¹⁰¹ בְּאַשְׁפָּה,

וְאִם¹⁰² נִטְעֵי הֲדָס צָצוּ בְצִיָּה.

וְלִיגוֹן לִבְּךָ יֵרַךְ לְבָבִי

וְיוֹסִיף עַל כְּאֵב נַפְשִׁי כְּוִיָּה.

שְׂמַח כִּי צִדְקְךָ חָמְדוּ גְבָרִים¹⁰³

וְעַנְוָתְךָ בְעֵינֵיהֶם רְצוּיָה;

וְרוֹם לָעַד, וְנַפְשְׁךָ הַיְּקָרָה

בְּנַפְשִׁי תִּהְיֶה מִצָּר פְּדוּיָה¹⁰⁴!

טז. חידה על הנר.

(המשקל כנ"ל).

אֲחוֹת-שׁמֶשׁ בְּלֵיל אֹפֶל עֲרוּכָה,

וְאֵיךְ שֶׁמֶש תְּנוֹצֵץ בַּחֲשֵׁכָה?

וְלָהּ קוֹמָה כְתִמּוֹרָה¹⁰⁵, אֱמוֹר: אוֹ¹⁰⁶

חֲנִית זָהָב לְפָנֵינוּ מְעוּכָה?

וְהָאֵשׁ יַאֲדִיב גּוּפָה וְתִשְׂחַק¹⁰⁷

וְדִמְעָתָהּ עֲלֵי לֶחְיָהּ שְׁפוּכָה,

וְאִם לָמוּת תְּהִי נוֹטָה, בְּהָתֵז

אֱנוֹשׁ רֹאשָׁה תְּחִי מֵאֵין אֲרוּכָה¹⁰⁸

וְלֹא שַׁרְנוּ¹⁰⁹ לְפָנֵינוּ בְרִיאָה

בְּעֵת אַחַת מְשַׂחֶקֶת וּבוֹכָה.

יז. דוגמאות מספר הענק, הוא ה“תרשׁיש”.

כתֹבת בראש ה“ענק”.

(ש“ת ויתד, ש”ת ויתד וש"ת).

הִנֵּה עֲנק¹¹⁰ שִׁירִי אֲשֶׁר אוֹרוֹ

עַל פַּאֲתֵי אֶרֶץ יְהִי מֵאִיר;

יַד מַחֲשַׁב משֶׁה נְתָנוּהוּ

עַל גַּרְגּרוֹת הַשּׂר בְּנוֹ מֵאִיר.

מהשער הראשון

(בשבח השר אברהם בן מאיר אבן קמניאל אשר הקדיש לו את הספר).

(ח' תנועות).

עוֹרֵךְ גָּדְלוֹ אֶל גֹּדֶל שַׂר

עָרַךְ גּוּר אַרְיֵה אֶל אֵלָיו¹¹¹.

אֵיכָה יִדְמוּ אַרְזֵי גַן-אֵל

תּוֹךְ עוֹלָם אֶל נִטְעֵי אֵילָיו¹¹²?

אָמְנָם כִּי הוּא נָהָר גָּדוֹל

שָׂם חֹק עָלָיו לַשְׁקוֹת אֵלָיו¹¹³

בָּנָה לוֹ עַל אָשְׁיוֹת חֶסֶד

בֵּית-צֶדֶק, עַל דֵּעִים אֵילָיו¹¹⁴,

עַד כִּי חָמַד שַׁחַק בֵּיתוֹ¹¹⁵

גַּם בִּינָתוֹ חָמְדוּ אֵלָיו¹¹⁶ —

עֵץ-חַיִּים תּוֹךְ גַּן-אֵל פָּרַח

כָּל אֶרֶז לֹא דָמָה אֵלָיו¹¹⁷ !

* *

(ח' תנועות).

אִלּוּ נִמְצָא חוֹמֵל עָלָיו

אוֹ אֶת אָזְנוֹ יִהְיֶה גוֹלֶה¹¹⁸ —

לֹא הָיָה¹¹⁹ עַל כָּל תֵּבֵל רָשׁ

גַּם לֹא נִשְׁמַע נַאֲקַת גּוֹלֶה¹²⁰.

* *

(המשקל כנ"ל).

תחת מִפְעַל צֶדֶק חֶדְוַת לִבּוֹ

וַעֲשׂה מִשְׁפָּט — כָּל זִמְרָתוֹ¹²¹,

וּפְרוֹשׂ לֶחֶם לִרְעַב-נֶפֶשׁ

יַחֲשֹׁב כֶּאֱכוֹל טוּב זִמְרָתוֹ¹²².

* *

(יתד וש“ת, יתד וש”ת ויתד ותנועה).

אֱמֶת, כָּל אִישׁ יְקַו לִהְיוֹת כְּמוֹתוֹ,

אֱמֹר לוֹ: זֹאת לְבַד תִּקְוַת כְּסִילִים?

הֲיִתָּכֵן עֲלוֹת אִישִׁים לְשַׁחַק?

וְאִם יֵרְדוּ אֱלֵי אֶרֶץ כְּסִילִים¹²³ ?!

* *

(המשקל כנ"ל).

לְמִלְחַמְתִּי יְגוֹנִי קָם¹²⁴ כְּאִלּוּ

זְמָן עָלַי לְהָרַע לִי שְׂכָרוֹ¹²⁵,

וְעָמַד הַגְּבִיר בֵּינִי וּבֵינוֹ

וְאֶת פִּיו מֵעֲנוֹת עָתָק סְכָרוֹ;

פְּעֻלָּתוֹ תְהִי עַל זֹאת לְפָנָיו

וְאִתּוֹ יִהְיֶה תָמִיד שְׂכָרוֹ!

* *

(תנועה ויתד, שתי פעמים; יתד ותנועה, שתי פעמים).

הַגְּבִיר! נִכְפְּלוּ בְאוֹרָךְ מְאוֹרֵי

יו­ֹם, וְשָׁבוּ כְצָהֳרַיִם עֲרָבִים¹²⁶

זָהֲרוּ כָל פְּנֵי אֲדָמָה, וְעָלָה

עֵץ הֲדַסִּים מְקוֹם צְמֹחַ עֲרָבִים¹²⁷.

חֻבְּרוּ בָךְ נְעִים-חֲסָדִים וְהַשְׂכֵּל

כַּאֲשֶׁר חֻבְּרוּ שְׁתִי עִם עֲרָבִים¹²⁸;

נֶגְדְּךָ יִכְרְעוּ יְוָנִים בְּחָכְמַת

הַשְּׁחָקִים, וְאַף בְּצַחוֹת — עֲרָבִים¹²⁹!

* *

(ש“ת ויתד, ש”ת ויתד וש"ת).

טוֹבוֹת אֲשֶׁר גָּמַל, כְּצִיּוּנִים

מֵאָז עֲלֵי תֵבֵל וְתַמְרוּרִים¹³⁰,

עַד כִּי בְּרָמָה קוֹל שְׂחוֹק נִשְׁמַע

תַּחַת נְהִי נִהְיָה וְתַמְרוּרִים.

* *

(יתד וש“ת, יתד וש”ת ויתד ותנועה).

מְאַחֵז כָּל פְּנֵי תֵבֵל הֲדָרָךְ¹³¹

וּמִמָּךְ נִמְלְאָה תֵבֵל תְּהִלָּה¹³²,

לְזֹאת יֵאוֹת לְהָתֵם כָּל חֲרוּזִים

בְּךָ, כִּי לָךְ לְבַד¹³³ נָאוָה תְהִלָּה!

מהשער השני.

(על עתות השנה ובשבח היין והאהבה).

(ש“ת ויתד, ש”ת ויתד וש"ת).

רֵעַי, שְׁתו עִמִּי עֲֵלֵי אֶרֶץ

גֻּשְּׁמָה, וְעַל יַעַר אֲשֶׁר בָּרָד¹³⁴,

יַיִן¹³⁵ כְּמוֹ אֹדֶם בְּכוֹס שֹׁהַם

אוֹ אֵשׁ מְלֻקָּחָה בְּתוֹךְ בָּרָד.

* *

(ש"ת ויתד, תנועה ויתד ותנועה).

אִם מֵי עֲנָבִים בְּמַיִם

תִּמְהוֹל, תְּשַׁנֶּה כְּתָמִים¹³⁶:

אֵיךְ יִהְיֶה אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ

חֹנֶף וְרֹעַ, כְּתָמִים¹³⁷?!

* *

(המשקל כנ"ל).

נַפְשִׁי בְיַלְדַת גְּפָנִים

אֶתֵּן וְנִינֵי כְרָמִים¹³⁸;

רָשִׁים תְּגַבֵּר כְּרָאשִׁים

וּתְשַׁו שְׁפָלִים כְּרָמִים¹³⁹.

* *

(ח' תנועות).

צַוַּאר עֹפֶר וּלְחִי שׁוֹשָׁן

עַל עַמּוּד מִשַּׁיִּשׁ נִצָּב,

וּבְכַפּוֹ כּוֹס חֶמֶר, יִדְמֶה

לַלַּהַב וּזְרוֹעוֹ נִצָּב¹⁴⁰.

* *

(יתד וש“ת יתד וש”ת).

בְּכוֹס שֹׁהַם יְצַק יַיִן

כְּעֵין הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף¹⁴¹.

אֲשֶׁר יַחֲזִיק לְבַב חַלָּשׁ

וְיָבֹא בַּקְּרָב עִם סָף¹⁴²;

וְאֶשְׁתֶּה, עַד מְרַאֲשׁוֹתַי

בְּלֹא בִין יִהְיוּ בַּסָּף¹⁴³,

וְכָלִיל כָּל יְגוֹן לִבִּי

בְּעֵת הֵקִיץ לְרַגְלוֹ סָף¹⁴⁴.

* *

(ש“ת ויתד, ש”ת ויתד וש"ת).

יַשְׁלֵג בְּיֵין רֶקַח יְמֵי הַחֹם

גּוּפִי, וְיֵחַם בּוֹ יְמֵי צִנָּה¹⁴⁵;

מָגֵן אֲשַׁו זֶה מִפְּנֵי קֶרַח,

גַּם מֵחֲמַת חֹם זֶה יְהִי צִנָּה¹⁴⁶.

* *

(יתד וש“ת, יתד וש”ת ויתד ותנועה).

תְּרַקֵּד הַצְּבִיָּה¹⁴⁷ בַמְּסִבָּה

וְעַל לִבָּהּ כְּרִמּוֹנֵי¹⁴⁸ שְׁלָחִים,

וְתָקֵל אֶת פְּעָמֶיהָ, כְּאִלּוּ

תְּהַלֵּךְ בָּם עֲלֵי צוּרֵי שְׁלָחִים¹⁴⁹.

* *

(המשקל כנ"ל).

יְפֵה תֹאַר וְכוֹס יַיִן וְגַנָּה

וְזֶמֶר עוֹף וְקוֹל מֵימֵי תְעָלָה;

צֳרִי חוֹשֵׁק וְגִיל דּוֹאֵג וְשִׁיר נָד

וְעשֶׁר רָשׁ וְלַחוֹלֶה — תְעָלָה¹⁵⁰.

מהשער השלישי.

(על הדר הטבע).

(ש“ת ויתד, ש”ת ויתד וש"ת).

אֵיךְ אֶהְיֶה דוֹאֵג — וְאֶשְׁמַע קוֹל

מַיִם וְקוֹל עָגוּר, וְתוֹר אָשׁוּר¹⁵¹,

וּבְצֵל הֲדַס אֵשֵׁב, וְנִצָּנֵי

גַּן לִי כְיָצוּעַ¹⁵² וְכַר אָשׁוּר¹⁵³.

* *

(ח' תנועות).

יוֹדוֹ אוֹרוֹת¹⁵⁴ מֵאֵין לָשׁוֹן

חֶסֶד גָּמַל אוֹתָם גֶּשֶׁם,

כִּי הוֹצִיאָם מֵעַפְרוֹתָם

וּלְאַט גִּדֵּל לָהֶם גֶּשֶׁם¹⁵⁵.

* *

(ש“ת ויתד, ש”ת ויתד וש"ת).

עַל הָעֲרוּגוֹת תֵּן לְךָ מוֹשָׁב

וֶהְיֵה בְצִלֵּי הַהֲדַסִּים דָּר¹⁵⁶,

וּרְאֵה רְסִיס לַיְלָה עֲלֵי עָלָיו

נִטְפֵי בְדֹלָחִים וְגַרְגֵּר דָּר¹⁵⁷.

* *

(יתד ותנועה ארבע פעמים).

אֲנָשִׁים אֲשֶׁר לֹא יְבַכּוּ לְיוֹנָה

תְּקוֹנֵן בְּעָנָף, אֱמֶת הֵם כְּפָרִים¹⁵⁸;

תְּקוֹנֵן בְּפִיהָ וְתִבְכֶּה בְלִבָּהּ

לְעָזְבָהּ¹⁵⁹ אֲחָיוֹת בְּגַנֵּי כְפָרִים¹⁶⁰;

הֲתִנְהֶה, וּפֶה נַחֲסֹם מֵאֲלוֹת עַל

פְּרִידַת עֳפָרִים וְצִבְיֵי כְפָרִים¹⁶¹?!

* *

(ש“ת ויתד, ש”ת ויתד וג' תנועות).

חוּשׁוּ תְנוּ כָל-הוֹן, וְאִם יָקָר, בְּבַת-

כֶרֶם, וְעוֹד תִּהְיוּ לְסוֹבְאִים מוֹנִים¹⁶²;

וּשְׁתוּ יְמֵי וֶרֶד¹⁶³ עֲלֵי הוֹדוֹ, וְאַל

תִּשְׁעוּ לְתוֹכָחוֹת וְרִיבֵי מוֹנִים¹⁶⁴;

כִּי תוֹר וְעָגוּר הֶחֱלִיפוּ אֶת נְעִים

קוֹלָם לְמַעַנְכֶם עֲשֶׂרֶת מוֹנִים.

יָמִים סְפוּרִים הֵם יְמֵי וֶרֶד, לְזֹאת

אוֹתָם עֲלֵי יַיִן הֱיוּ נָא מוֹנִים!

* *

(יתד וש“ת, יתד וש”ת ויתד ותנועה).

בְּגַנֵּי הַהֲדַס חַלְנוּ וְנַחְנוּ¹⁶⁵

וְיָשַׁבְנוּ בְצִלָּם שַׁאֲנַנִּים,

עֲדֵי רָגְשׁוּ עֲצֵי גַנִּים, וְעָלָה

בְּאָזְנֵינוּ, לְקוֹל עוֹף, שַׁאֲנַנִּים¹⁶⁶.

* *

(יתד וש“ת יתד וש”ת).

מְטַר שַׁחַק בְּעֵת רִדְתּוֹ

פְּנֵי הַגַּן לְאַט שִׁוָּה¹⁶⁷,

וְעַל פָּנָיו כְּסוּת-פַּסִּים

וּמֶשִּׁי הַזְּמָן שִׁוָּה¹⁶⁸,

וְנָשָׂא כָל שְׁתִיל פִּרְיוֹ

וְלֹא כִחֵשׁ וְלֹא שִׁוָּה¹⁶⁹.

* *

(ח' תנועות).

הִנֵּה הָעָב הֵנִיק הַגָּן

וּתְלמָיו שָׁת כַּאֲבַק שַׁחַק¹⁷⁰,

עַד כִּי שָׂחֲקוּ פִּיּוֹת צִיצָיו

הָעֵת בָּכוּ עֵינֵי שַׁחַק¹⁷¹.

מהשער הרביעי.

(על עניני אהבה ופרוד).

(המשקל כנ"ל).

עָפְרָה¹⁷², אַט¹⁷³ עַל עֶבֶד יִצְעַק

בִּכְאֵב נֶפֶשׁ לִמְאֹד דַּלָּה:

נִבְהַל בִּרְאוֹת מַרְאֵה שֶׁמֶשׁ

יֵאוֹר תַּחַת אֹפֶל דַּלָּה¹⁷⁴.

* *

(יתד ותנועה ארבע פעמים).

צְבִיַּת¹⁷⁵ חֲדָרִים / וְיַלְדַת גְּבִירִים

וְכִפְנֵי מְאוֹרִים / מְאִירָה וְנָאוָה,

תְּסַתֵּר הֲדָרָהּ / בְּחַדְרֵי מְגוּרָהּ

וְהִיא תוֹךְ לְבָבוֹת שְׁכוּנָה וְנָוָה¹⁷⁶ !

* *

(יתד וש“ת, יתד וש”ת ויתד ותנועה).

לְרִיבִי נִצְּבוּ דַדֵּי צְבִיָּה,

כְּרִמּוֹנִים וּבַיַּד לֹא מְעוּכִים¹⁷⁷;

אֲדַמֵּם לַחֲנִיתוֹת עַל לְבָבָהּ —

וְאַךְ הֵמָּה בְתוֹךְ לִבִּי מְעוּכִים¹⁷⁸ !

* *

(ח' תנועות).

עַלְמָה גָזְלָה צַוַּאר עֹפֶר

גַּם מִשֶּׁמֶשׁ גָּנְבָה לָהּ תּוֹר¹⁷⁹,

תַּכְתִּיר רֹאשָׁהּ בִּבְנוֹת עַיִשׁ

וּתְשַׁו כִּימָה עַל לֶחְיָהּ תּוֹר¹⁸⁰;

הָעֵת תָּשִׁיר — תַּחֲרִישׁ עָגוּר,

וּנְעִים קוֹלָהּ יַכְלִים קוֹל תּוֹר¹⁸¹:

לוֹ יִקָּרְאוּ אוֹרֵי שַׁחַק —

טֶרֶם שֶׁמֶשׁ יִגַּע לָהּ תּוֹר¹⁸²!

מהשער החמישי.

(על הנוער והזוקן).

(ש“ת ויתד, ש”ת ויתד וש"ת).

אֶקְרָא יְמֵי נֹעַר, אֲשֶׁר רָחְקוּ

מֶנִּי, הֱיוֹת שָׁבִים¹⁸³, וְלֹא אָצוּ¹⁸⁴;

שׁוּבוּ בְחוּרַי! כִּי מְאֹד צָרוּ

לִי צַעֲדֵי זֹקֶן אֲשֶׁר אָצוּ¹⁸⁵ !

* *

(המשקל כנ"ל).

מַסְוֵה צְבָעִים מֵעֲלֵי שֵׂעַר

הָסֵר¹⁸⁶, וּמַשְׂכִּית הַשְּׁקָרִים גַּל¹⁸⁷ !

כִּי אַחֲרֵי שֵׂיבָה בְּתֵבֵל אֵין

חֵלֶק, וְהִתְעַתֵּד לְךָ אֶל גַּל.

* *

(המשקל כנ"ל).

נִסֵּי מְאוֹר יוֹם, הַזְּמָן! הַשְׁפֵּל

מֶנִּי, וְדֶגֶל מַאֲפֵל הָרִים¹⁸⁸ !

כִּי קַל מְאֹד אֹפֶל כְּאָבָק דַּק

עָלַי, וְכָבֵד אוֹר כְּמוֹ הָרִים.

* *

(המשקל כנ"ל).

נוֹאָשׁ לְבַב שָׂב לִהְיוֹת לָעַד

לִבְנוֹת עֳפָרִים מֵאֱנוֹשׁ חוֹבֵשׁ¹⁸⁹ !

כִּי יֵשׁ לְכָל מַחֲלָה צֳרִי, אַךְ לֹא

מָצְאוּ לְאִישׁ זָקֵן וְשָׂב חוֹבֵשׁ¹⁹⁰ !

* *

(המשקל כנ"ל)

יֵאָבְקוּ נֹעַר וְשָׂב, אַךְ זֶה

יַחֲלוֹשׁ, וְאֵלָיו זֶה מְאֹד יָשַׂר¹⁹¹:

זֶה בִמְגֵרָה רַק לְעֵץ נֹעַר

אַט יַהֲלוֹך אֵלָיו עֲדֵי יָשַר¹⁹².

* *

(ש"ת ויתד שלש פעמים).

יַעַן בְּחוּרוֹתַי אֲשֶׁר עָרְבוּ¹⁹³, יְמֵי

נֹעַר כְּמוֹ מַיִם כְּרֶגַע נִמְאֲסוּ¹⁹⁴:

וַיִּתְקְעוּ אֹהֶל יְמֵי שֵׂיבָה, לְבַל

יִצְעַן עֲדֵי מָוֶת, בְּיַעַן נִמְאֲסוּ.

* *

(ש“ת ויתד, ש”ת ויתד וש"ת).

נוֹאֵם לְבָבִי, כִּי פְאֵר זָקֵן

שֵׂיבוֹת, וְכִי הֵן בִּלְבַד נִזְרוֹ¹⁹⁵,

דּוֹמוֹת עֲלֵי לֶחְיוֹ כְּמוֹ טוּרֵי

אֶבֶן בְּרֹאשׁ מֶלֶךְ עֲלֵי נִזְרוֹ¹⁹⁶

בָּם יַעֲטֶה כָבוֹד וְיִנָּזֵר

מֵחֵטְא וּמַה יָּפוּ יְמֵי נִזְרוֹ¹⁹⁷ !

* *

(המשקל כנ"ל).

שַׂשׂתִּי בְּיוֹם בִּי זָרְקָה שֵׂיבָה

כִּי טוֹב בְּמִפְעָלִי אֲנִי שׁוֹעֵר¹⁹⁸:

מוּסָר מְאֹד לִי בָהּ, וּמִבֹּא אֶל

לֵב תַּאֲוַת נֹעַר כְּמוֹ שׁוֹעֵר¹⁹⁹

מהשער הששי.

(על בֶּגֶד רֵעִים).

(יתד וש“ת, יתד וש”ת).

זְנַח דּוֹדִים²⁰⁰ עֲלֵי אֹכֶל

אֲהֵבוּךָ²⁰¹ וְעַל בֶּגֶד,

וְעֵת קָמוּ בְנֵי-יָמִים²⁰²

לְהָרַע, בָּגְדוּ בֶגֶד.

* *

(ש“ת ויתד, ש”ת ויתד וש"ת).

אַלִּין²⁰³ עֲלֵי רֵעַ בְּלֵב וָלֵב

הָלַךְ, וְכֵן הֶרְאָה וְהִבִּיעַ,

יָרַד עֲלֵי שֶׁמֶן יְדִידוּתִי

כִּזְבוּב, עֲדֵי הִבְאִישׁ וְהִבִּיעַ²⁰⁴.

* *

(ח' תנועות).

חָפְרוּ פָנַי יוֹם נֶחְבַּרְתִּי

אֶל דּוֹד נֶחְשַׁב עִמִּי שׁוֹעַ²⁰⁵,

מַרְאֶה אַהַב²⁰⁶ יוֹם הַמֶּרְחָב

וּבְיוֹם צוֹק לֹא יִשְׁעֶה שׁוֹעַ²⁰⁷.

מהשער השביעי.

(על הפרידה).

(יתד וש“ת, יתד וש”ת ויתד ותנועה).

הֲיִחְיֶה מַחֲצִית לִבִּי בְּאֶרֶץ

וּמַחֲצִיתוֹ יְהִי שׁוֹכֵן בְּאַפְסוֹ²⁰⁸?

וְאֵיךְ יִחְיֶה בְּלִי פָּנָיו, וּבִלְתּוֹ

בְעוֹלָם אֵין לְהַחֲיוֹתוֹ בְאַפְסוֹ²⁰⁹!

* *

(ש“ת ויתד, ש”ת ויתד וש"ת).

אִמְרוּ לְרוֹכְבֵי צִים בְּיַם דִּמְעִי²¹⁰,

גַּם דַּבְּרוּ רַכּוֹת לְרַב חוֹבֵל:

אִם יִהְיֶה מוֹלִיךְ גְּזוּר נַפְשִׁי²¹¹,

לִבִּי בְיָדוֹ יִהְיֶה חוֹבֵל²¹²;

מַה לּוֹ וְלִשְׁפֹּךְ אֶת דְּמֵי נָקִי

אוֹ בֶאֱנוֹשׁ רֵעוֹ יְהִי חוֹבֵל²¹³?!

* *

(יתד וש“ת, יתד וש”ת ויתד ותנועה).

אֲדַמֶּה מַאֲפֵל לֵילִי לְמִשְׁחַר

קְוֻצָּה מִשְּׂעַר עַלְמָה מְרוּטָה²¹⁴,

עֲדֵי עָלָה מְאוֹר שַׁחַר, כְּחֶרֶב

אֲשֶׁר מִתַּעֲרָה יְָצְאָה מְרוּטָה²¹⁵.

* *

(יתד וש“ת, יתד וש”ת).

חֲמָסִי עַל מְאוֹר שֶׁמֶשׁ

אֲשֶׁר הוּא מַעֲלוֹת נוֹשֶׁה²¹⁶,

וְלֵיל אֹפֶל אֲסָרָהוּ

בְּרַתּוּקוֹת כְּמוֹ נוֹשֶׁה²¹⁷.

* *

(ש“ת ויתד, ש”ת ויתד וש"ת).

חָבְרוּ אֱלֵי לִבִּי יְגוֹנוֹתַי

יוֹם מִלְּפָנַי אוֹהֲבִי פָרָשׁ²¹⁸;

אַבְלִיג לְבָבִי עַל פְּרִידָתוֹ —

אָכֵן צְפוּנִי הַבְּכִי פָרָשׁ²¹⁹;

יָרַד לְהַשִּׂיגוֹ, וְאֵיךְ דִּמְעַת

עַיִן תְּרוֹצֵץ אַחֲרֵי פָרָשׁ²²⁰ ?!

* *

(ש“ת ויתד, ש”ת ויתד).

שַׂחְתִּי²²¹ לְעָפְרָה נוֹסְעָה:

"עִמִּי, בְּחֵי אַהַב, שְׁבִי!,

וַתַּעֲנֶה: "פֶּתִי! וְאֵיךְ

תֵּשֵׁב וְאַתְּ הוֹלֵךְ שְׁבִי!"

מהשער השמיני.

(בגנות העולם הזה).

(ש“ת, יתד וש”ת).

זָכְרָה אֲחִי-אֵמוּן²²²

כִּי אַתְּ לְתֵבֵל בַּר²²³,

כִּפְרִי פְעָלֶיךָ

תִּתֵּן לְפִיךָ בָּר²²⁴,

אַךְ אוֹתְךָ תּוֹצִיא

מִגֵּו וְתִשְׁכּוֹן בַּר²²⁵;

עַל כֵּן דְּבַק אֶל צַד

חָסֶד, וְנַשֵּׁק בַּר²²⁶ !

* *

(ש"ת ויתד ותנועה ויתד ותנועה).

הַלֵּךְ עֲלֵי קַו²²⁷, וְאָכְלָה

עֻגַּת רְצָפִים וּמֶלַח,

וּלְבַשׁ כְּסוּת הָאֱמֶת עַל

מַדֵּי סְחָבוֹת וּמֶלַח²²⁸ !

* *

(יתד וש“ת, יתד וש”ת).

זְמָן הֵרַע בְּשִׂטְמָתוֹ

כְּבֵן סוֹבֵא וְגַם זוֹלֵל:

אֱכוֹל וּשְׁתוֹת²²⁹ בְּנֵי-שֵׂכֶל

וְהַחֲיוֹת כָּל אֱנוֹשׁ זוֹלֵל²³⁰.

* *

(ח' תנועות).

אַשְׁרֵי רוֹאֶה כָל טוּב עוֹלָם

חָצִיר²³¹ יִצְמַח תּוֹךְ גַּן יָרָק,

וּנְצוּרַת לֵב חִשַּׁב תֵּבֵל

וּבְפָנֶיהָ יָרֹק יָרָק!

* *

(יתד וש“ת, יתד וש”ת ויתד ותנועה).

אֱמֶת שַׁחַת כְּמוֹ מִכְלָא, וּמָוֶת

כְּמוֹ רוֹעֶה, וְכָל הַיְקוּם כְּשָׂבִים²³²:

לְאַט אוֹתָם יְהִי נוֹהֵג לְשַׁחַת

וְיָשִׂים תַּעֲלוּלִים²³³ בָּם כְּשָׂבִים²³⁴.

* *

(ח' תנועות).

שָׁמַעְנוּ קוֹל שׁוֹכְנֵי אַשְׁמָן

וּבְבֵית-שַׁחַת מֵאָז לָנוּ²³⁵:

"עוּרוּ הוֹלְכִים עַל גַּבֵּינוּ,

מָחָר תִּהְיוּ רֵעִים לָנוּ!"

* *

(ש“ת ויתד, ש”ת ויתד וש"ת).

כָּל אִישׁ אֲשֶׁר דָּבַק בְּיִרְאַת-אֵל

הִטָּה שְׁלוֹמִים לוֹ כְּמוֹ נָהָר,

וּבְיוֹם אֲשֶׁר יָשׁוּב לְאַדְמָתוֹ

הִבִּיט לְאוֹר-צוּרוֹ וְגַם נָהָר²³⁶.

* *

(המשקל כנ"ל).

אָדָם בְּתוֹךְ עוֹלָם כְּמוֹ אוֹרֵג

יֶאֱרֹג, וְאַךְ יָמָיו כְּמוֹ תִקְוָה²³⁷,

אָכֵן בְּיוֹם אוֹתָהּ יְהִי מַשְׁלִים²³⁸

לֹא יִהְיֶה לוֹ בַּחֲיוֹת²³⁹ תִּקְוָה.

* *

(המשקל כנ"ל).

אֵיךְ תֶּאֱהַב תֵּבֵל, וְהִיא תַשְׁפִּיל

מֶלֶךְ, וְעַבְדּוֹ תַעֲמִיד תַּחְתָּיו;

גַּם תַּחֲרִיב אַרְמוֹן, וּבֵית-רֶפֶת-

בָּקָר תְּשַׁו לִפְנֵי אֱנוֹשׁ תַּחְתָּיו:

עַל כֵּן פְּקַח עַיִן וְדַע כִּי עַל

גּוּפְךָ יְהִי מָחָר אֲשֶׁר תַּחְתָּיו²⁴⁰!

מהשער התשיעי.

(על הגאון והכבוד).

(ש"ת, יתד ותנועה ויתד ותנועה).

בִּרְאוֹת אֲנָשִׁים מְנָתָם

שָׂמוּ אֲשִׁישָׁה וְאֶשְׁפָּר,

לִבִּי אֲפַתֶּה בְּפִתּוֹת

לֶחֶם, וְאִיטַב וְאֶשְׁפָּר²⁴¹.

* *

(ש“ת, יתד וש”ת — ב' פעמים).

אַל תֵּצְרָה יוֹם חֹק טַרְפְּךָ יְהִי נֶעֱצָר²⁴²

וַתַּהֲלֹךְ²⁴³ שׁוֹלָל אָנֶה וְגַם אָנָה:

כַּמָּה²⁴⁴ בְעֶרֶב לָן בֶּכִי וְלַבֹּקֶר

רִנָּה, יְצַחֵק פֶּה אֶמֶשׁ מְאֹד אָנָה²⁴⁵.

* *

(ש“ת ויתד, ש”ת ויתד וש"ת).

לֹא אֶהְיֶה מוֹכֵר יְקַר-נַפְשִׁי

לָעַד בְּפַת לֶחֶם וּמֵי-אֶשְׁכּוֹל²⁴⁶,

כִּי מַאֲכָל עָפָר יְהִי טוֹב לִי

מֵהֶם, וְאֶת נַפְשִׁי מְאֹד אֶשְׁכֹּל²⁴⁷.

* *

(יתד וש“ת, יתד וש”ת ויתד ותנועה).

לְבֵית עָשִׁיר תְּהִי מַשְׁכִּים, וְתִשְׁכַּח

אֲשֶׁר חִישׁ אָהֳלוֹ יִשְׁכּוֹן בְּלִי-לוֹ²⁴⁸:

הֲלֹא הִנּוֹ כְּשׁוֹר יַרְבֶּה תְּבוּאוֹת

וּמֵהֶם מִלְּבַד²⁴⁹ יֹאכַל בְּלִילוֹ!

* *

(ח' תנועות).

עָשִׁיר! מִכְלוֹל לָבְשָׁה²⁵⁰ גַם שֵׁשׁ,

וַהֲמוֹן חֵילְךָ הַיּוֹם הָעֵז²⁵¹,

וּצְאָה לִקְרָאת הַבִּין²⁵² לִרְאוֹת

אֵיכָה יִטְרֹף נָמֵר הָעֵז!

* *

(ש"ת ויתד — ג' פעמים).

אִם תֶּחֱזה תֵּבֵל תְּרוֹמֵם יַד אֲחִי-

סִכְלוּת²⁵³ וְתַשְׁכִּינוֹ עֲלֵי עָשׁ²⁵⁴ מָעֲלָה,

אַל תִּשְׁאֲלָה הוֹנוֹ, וְדַע כִי סִלְּפָה²⁵⁵

צֶדֶק בְּהַעֲלוֹתוֹ, וְלִמְאֹד מָעֲלָה²⁵⁶.

* *

(ש“ת ויתד, ש”ת ויתד וש"ת).

שָׂם הַזְּמָן הָרַע מְגַמָּתוֹ

אֶל מַעֲלַת הוֹנִי אֲשֶׁר סָפְתָה²⁵⁷;

זָמַם עֲשׂה כָזֶה לְהוֹד מַעֲלַת

נַפְשִׁי, וְלֹא יָכֹל, אֲבָל סָפְתָה²⁵⁸.

* *

(יתד וש“ת, יתד וש”ת ויתד ותנועה).

לְבָבִי לִמְאֹד יִכְבַּד בְּיוֹם בּוּז

וְיִתְכַּבֵּד הֲגוֹ²⁵⁹ פִידוֹ בְיוֹם רֵישׁ;

וְיוֹם חַיִל תְּהִי קוֹנָה יְמִינִי —

לְכָל דּוֹד נֶעֱצָב יֹאמַר: “עֲלֵה רֵשׁ²⁶⁰ !”

מהשער העשירי.

(בשבח הסופרים והמשוררים).

(ח' תנועות).

קַח נָא מִפִּי מוֹרֶה צֶדֶק

תּוֹרָה, וּזְנַח חָכְמָה זָרָה:

כִּי יֵשׁ פֶּרִי נִצָּב לָזֹאת,

אַךְ זֹאת כַּמּוֹץ רוּחַ זָרָה²⁶¹.

* *

(המשקל כנ"ל).

עַל מָה יִדְאַג גֶּבֶר מַשְׂכִּיל

לִזְמָן עָלָיו רָעָה חוֹרֵשׁ?

מִלֵּב יַמְשֶׁה שֹׁהַם אֹמֶר²⁶²,

וּבְיַד לָשׁוֹן אוֹתוֹ חוֹרֵשׁ²⁶³!

* *

(ש“ת ויתד, ש”ת ויתד וש"ת).

יֶלֶד בְּלִי שֵׁם²⁶⁴ אִם יְהִי רָץ אַחֲ-

רֵי בִין, וְהוּא לוֹ יִהְיֶה יַחַס,

טוֹב מִיְּלִיד שַׂר אַחֲרֵי²⁶⁵ עֵינָיו

יָתוּר, וּבַכֶּסֶל לְבַד יַחַס²⁶⁶.

* *

(ח' תנועות).

שָׁר²⁶⁷ יָרִים אֶת גֵּאוּת שָׁפָל

וּבְשִׁיר פִּיהוּ מֶלֶךְ נוֹסֵךְ²⁶⁸,

גַּם יַכְנִיעַ אֶת שִׂיא מוֹשֵׁל

וּלְבוּשׁ שָׁפָל עָלָיו נוֹסֵךְ²⁶⁹;

הִשָּׁמֵר לְךָ מֶנְהוּ! כִּי צוּף

נֹפֶת עִם רוֹשׁ תּוֹךְ פִּיו נוֹסֵךְ²⁷⁰.

סוף הספר.

(המשקל כנ"ל).

הִנֵּה יְלוּד שֵׂכֶל אֲשֶׁר הוֹלִיד

מַחֲשַׁב לְבָד²⁷¹ משֶׁה בְּנוֹ יַעֲקֹב,

פִּיהוּ יְיַשֵּׁר מַעֲקַשׁ דֶּרֶךְ

הַשִּׁיר, וְאֹרַח לֵב בְּעֵת יַעֲקֹב²⁷²,

מוֹשֵׁךְ לְבָבוֹת מִבְּלִי חֶבֶל,

גַּם כָּל אֱנוֹשׁ נֶחְפָּז לְאַט יַעֲקֹב²⁷³.

שׁירֵי-קֹדֶשׁ.

א. אופן לפרשת שקלים

(ג' תנועות בדלת, ובסוגר ו' תנועות).

מַלְאָכִים

מַמְלִיכִים

מַעֲרִיצִים בְּכָל פֵּאוֹת,

מַקְדִּישִׁים

מַרְעִישִׁים

מַרְגִּישִׁים²⁷⁴

בְּרֹב תְּשׁוּאוֹת,

נוֹרָאִים

וְאֵין נִרְאִים

נִפְלָאִים וְנִפְלָאוֹת

אוֹמְרִים קָדוֹשׁ, קָדוֹשׁ, קָדוֹשׁ

ה' צְבָאוֹת!

שְׁמוֹ לָעַד בְּרֹב רַעַד

בְּאֵימָה הֵן יַעֲרִיצוּן,

שְׁאוֹן שְׂרָפִים

בְּרוּם עָפִים

כִּבְרָקִים יְרוֹצֵצוּן

שׁוֹאֲלִים זֶה

רְשׁוּת מִזֶּה

לְהַקְדִישׁ אֵל בְּמוֹרָאוֹת: — אומרים…

הֲמוֹן עֵדִים

מַרְעִידִים

בְּרֶגֶשׁ יַעֲרִיצוּ אֵל;

הֲמֻלָּתָם

קְדֻשָּׁתָם

בְּעֵת שִׁלּוּשׁ קְדֻשַּׁת אֵל,

בְּקוֹל רַעַם

בְּרֹב נֹעַם

בְּקוֹל מַרְאֶה²⁷⁵

לְהִתְרָאוֹת: — אומרים…

ב. לנעילה.

(י' תנועות).

אָדוֹן הַיּוֹשֵׁב עַל חוּג הָאָרֶץ,

נֶאְדָּר בְּכֹחַ וְיוֹשְׁבֶיהָ כַחֲגָבִים:

יֶעֱרַב לוֹ זְמִיר²⁷⁶ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ

מִדִּבְרֵי שִׁיר אֲשֶׁר הֵמָּה מַקְרִיבִים,

שׁוֹפְכִים דֶּמַע הַרְוֵה²⁷⁷ אֶת הָאָרֶץ

הַחֲטָאִים לִמְחוֹת וְהֵמָּה בַּכְּתוּבִים²⁷⁸,

עוֹמְדִים הַיּוֹם עַל אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ

מֵעֲלוֹת הַשַּׁחַר עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים²⁷⁹

ג. ליוֹם הכפורים.

(ה' תנועות).

מִדְּמֵי הַלְּבָבוֹת

וְחֶלְבֵי הַכְּלָיוֹת,

שָׁלַחְנוּ מְנָחוֹת

לָאֵל וּמְנָיוֹת²⁸⁰,

הֱיוֹתָם²⁸¹ לוֹ עֲרֵבוֹת

וּלְפָנָיו רְצוּיוֹת

כִּימֵי עוֹלָם

וּכְשָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת.

שׁוֹאֲבֵי מֵי דְמָעוֹת

לִפְנֵי אֵל וְשׁוֹפְכִים,

יֵחָשְׁבוּ כְּעַל גַּב-

מִזְבֵּחַ נֹסְכִים,

וְזִכְרוֹן מַאֲמָרִים²⁸²

אֲשֶׁר זוֹכְרִים וּבוֹכִים

יְכַפֵּר בְּעַד חוֹבִים

עַל עַצְמָם עֲרוּכִים²⁸³

וְיִתְעַשֵּׁת לְתוֹעִים

בְּגָלוּתָם נְבוֹכִים,

עֵינֵיהֶם תְּלוּיוֹת

נַפְשׁוֹתָם לְהַחֲיוֹת,

כימי עולם…

הַחֶסֶד תַּחְפֹּץ

וְלֹא זֶבַח לְהַעֲלוֹת

וְדַעַת הָאֱלֹהִים

תִּרְצֶה מֵעוֹלוֹת

וְהַצְנֵעַ לֶכֶת

מִמְּנָחוֹת בְּלוּלוֹת.

נָא, צוּר נִתְכְּנוּ לוֹ לְבַדּוֹ הָעֲלִילוֹת!

קְרָא יֶשַׁע לְדַרְכֵי-צִיּוֹן הָאֲבֵלוֹת,

אֲשֶׁר כַּמָּה שָׁנִים²⁸⁴ נֶחְלְקוּ נְחָלוֹת

בֵּין גּוּרֵי אֲרָיוֹת²⁸⁵ וּפְרִיצֵי חַיּוֹת —

כימי עולם…

ד. ליום הכפורים.

(שש תנועות).

מִפְּנֵי פַּחַד אֲדֹנָי

לָבַשְׁתִּי סוּת²⁸⁶ אֵימִים,

הֱקִיצוּנִי רַעֲיוֹנַי

וְאִישׁוֹנַי²⁸⁷ נִרְדָּמִים

וּלְקוֹל קוֹרֵא, פָּנַי

נָפְלוּ וְהֵם נִכְלָמִים —

נִצָּב לָרִיב אֲדֹנָי

וְעוֹמֵד לָדִין עַמִּים!

שִׁוַּעְתִּי וְזָחַלְתִּי

מֵאֵימַת הַקּוֹרֵא,

וִזַעְתִּי עֵת שָׁמַעְתִּי:

“מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא²⁸⁸ ?”

כִּי מָרַדְתִּי וְזַדְתִּי

וְאֵיךְ יִתְאַפֵּק מוֹרֶה²⁸⁹

בְּזָכְרִי כִי שָׁכַחְתִּי

יוֹם לְמִשְׁפָּט אֶקָּרֵא;

בְּעֵינַי נַחֲלֵי קְדוּמִים

וּמֵעַי גַּחֲלֵי רְתָמִים!

הֲיֵדַע אִישׁ מִצְעָדָיו²⁹⁰

כָּל יְמֵי הֶבְלוֹ חֲשׁוּבִים?

וְהֵבִין²⁹¹ כִּי מַעְבָּדָיו

בְּעֵט בַּרְזֶל נִכְתָּבִים?

כִּי שׁוֹפְטָיו וּמְעִידָיו²⁹²

לַעֲדֵי עַד נִצָּבִים

יוֹם יִבְגְּדוּ בוֹ יוֹלְדָיו

וִיכַחְשׁוּ בוֹ אוֹהֲבִים

שְׂבַע-רֹגֶז קְצַר-יָמִים

הֵם בְּעֵינָיו כְּחוֹלְמִים?

אֱנוֹשׁ הֶבֶל וּמַחְשְׁבוֹתָיו²⁹³,

כָּל יָמָיו כְּצֵל עוֹבֵר,

כָּעוֹף יִהְיוּ שְׁנוֹתָיו²⁹⁴

יְעוּפוּן מִבְּלִי אֵבֶר,

כִּי כָל אֲשֶׁר בְּחַצְרוֹתָיו

בְּאֶפֶס יָד יִשָּׁבֵר,

אֲבָל ישֶׁר מִפְעֲלוֹתָיו

יְלַוּוּהוּ לַקֶּבֶר,

וְאָז אֵל מִכֵּס-זְעָמִים

יָשׁוּב לְכִסֵּא רַחֲמִים²⁹⁵. —