החכם הגדול והמבקר החריף הזה נולד במנטובה, איטליה, ממשפחה רבת-היחש. בשנת רע“ג או רע”ד וימת בשנת של"ח. הוא למד בנעוריו הרבה תורה וחכמה וידע על בורין, מלבד שפת עבר, גם לשון לטינה ואיטלקית, וגם שפת יון. את חכמתו הגדולה ובקיאותו הנפלאה בספרי חכמי ישראל וחכמי אומות-העולם חשף לנו בספרו רב הערך “מאור עינים”. הספר הזה מכיל חקירות בבקורת חריפה בדברי ימי ישראל ובענינים שונים הנוגעים בחכמת ישראל, וחקירותיו ובקרותיו היו לעינים לחכמי ישראל ולחכמי אומות העולם עד היום הזה. ואולם בדורו הקים הספר הזה סער גדול במחנה ישראל, והרבנים החרדים הוציאו עליו משפט חרם (ר' יוסף קארו, מחבר ה“שלחן ערוך”, החרים את הס' “מאור עינים” תכף כאשר יצא לאור, ימים אחדים לפני מותו. ומהר"ל מפראג גם הוא אסר לקרא בו).

ר“ע מן האדומים היה גם סופר חרוץ בשפ”ע, ומחקריו כתובים בסגנון בהיר, נמרץ וחריף, שאין דוגמתו בספרות המחקרית בעת ההיא. גם במליצות ושירים נסה כחו אבל לא הצליח במקצוע זה. — אנחנו נביא בזה דוגמאות ממאמרו “קול אלהים” שכתב על הרעש שהיה בעיר פירארה בשנת של"א.

“קול אלהים”.    🔗

יום הזכרון, שבעה עשר לחדש כסלו, שמונה עשר לנובימבר, שנת חמשת אלפים ושלש מאות ואחת ושלשים ליצירה כפי חשבוננו, לילה שמחרתו יום הששי קרוב לשעה העשירית, עת המצא בני האדם בתנומות עלי משכב, נשמע בפתע פתאום קול רעש גדול וחזק מאד נמשך כחצי עשירית שעה, אשר כמוהו באמונה לא נהיה בדורותינו אלה גם אבותינו לא ספרו לנו עליו ממאות שנים עד הנה. ולבד מהמית הקול והבעתה הנשמעת על פני רקיע השמים. הנה היו הרעפים ומרזבי הגגות דא לדא נקשן ומתנודדים, באופן כי כל השומע (ומי חרש לא ישמע?) תצילנה שתי אזניו ולבו יחיל בקרבו, ההפך עליו בלהות כרגע מהתראות אליו כי האדמה תשאה אז שממה, תבל ויושבי בה. והנה בתחלה בין התרדמה והשעמום יחשוב האדם היות הבהלה ההיא להב אש, עד אבדון תאכל, או רעם אשר ברגז יגמא ארץ; כי לא ידעו בראשיתו מה הוא. עד אשר הורגש הנדנוד והרעדה בכל ערש ומשכב מוצע מתחת, ואז בחוש התודע כי הסער הגדול הזה הלא הוא רעש חזק המרגיז ארץ ממקומה. והאיש אשר רוח בו יעריץ ויברך את האל הגדול אשר זו כחו מלא עולמו, דום והתחולל לו כי יעמיד תבל מזעפו והוגח לנו. ויהי כן באמת, כי עוד מעט חדלו פרזון הקולות, והארץ לשעתה שקטה; אך לא שב האלהים מחרון אפו כאשר עלה על לבנו, כי מאז עד אור הבוקר היה הקרקע עת אחר עת מתעורר להתגעש, ושאול מתחת לרגעים וסרוגים נוע תנוע להתנודד; באופן כי רבים עמדו על מספר רעשים קטנים אשר על כן כל אדם בלי ספק נעור ממעון משכבו, ויקומו אב ואם על בנים מעל המטה לראות מה יהיה בעיר, כי עת רעדה ופחד היא, לא עת מנוחה וחבוק ידים. והנה מחמת הרעש הראשון האמור נהרסו מעל הגגות כמה תלפיות ומעלי-עשן, כל שהוא תלול וגבוה. וישכימו העם בהכיר איש את רעהו מסובבים בעיר וברחובות, לראות את המפולת ולדבר במקהלות על המופת אשר היה הארץ. עודם מדברים והיום יום הששי רד עד השעה תשע עשרה, ויהי רעש אחר בינוני וכן בשעת שתים ועשרים. גם בשעה הראשונה לליל שבת-קדש ובשעה השניה ממנו, כלם רעשים מבהילים ומרגזים לבב כל אנוש בקרבו, אך לא כזעם וחרדת הראשונה אשר זכרנו. ויהי בשעה השלישית ליל השבת הנורא ההוא, סר אל יושבי המחוז הזה מר רעש אחר חזק מאד, אשר נמשך גם הוא כחצי עשירית שעה, מפרק בנינים ומשבר חומות ומכה הבתים רסיסים ובקיעים יותר הרבה מרעש האמש הקודמת, אשר בראשון ההוא גבר הקול על הנדנוד, ובזה גבר מאד הנדנוד על הקול. והנה לא שמר תכונתו להניע את הארץ אל עבר אחד לבד, כי אם רצוא ושוב ממערב למזרח ואחר כן מן הדרום לצפון, כמצווה ועושה להרבות ההשחתה ושאית הארץ, והוא באמת אשר הרבה פה העיר הגדולה פירר“ה הריסות ופרצים. כי כל מה שהיו בניניה חזקים וכבדים, ובפרט אשר נמצאו במקצועות השוקים והמבואות לראש פנה, בלי מגן וצנה של בית אחר מתחבר אליהם ומחזיקים, רבו בכלם הבקעים והמפולות ותהי הארץ לחרדת אלהים. אז כל עם פירר”ה מנער ועד זקן נבהלו מאד, ונחפזו לנוס מבתיהם הספונים, ומצל כל קורה וחומה הטובה היא אם רעה, אל תחת השמים בחוצות ובגגות כל ביתן אשר ימצאו. ויעזבו את רכושם ואת קנינם רטושים ונטושים, כי רעדה אחזתם פן יפלו עליהם הבתים פתאום כאשר קרה ליותר משבעים בני העיר זעיר שם, זעיר שם, כי לא יכלו מהר המלט ונעשו בתיהם קבריהם כרגע. ומה לא ישא האלהים פשע עמו לעת כזאת, אשר עם היות אז שבת לה‘, הנה לפקוח נפש ולהציל את הגופים נכונים לעבודתו נצח; רבים לקחו את ילדיהם בחיקם, ושמלותם עם הרבה מצרכיהם, צרורות על שכמם, ונר או אבוקה לרגליהם בידם בלי הבדיל בין הקדש ובין החול, כאלו שִכח אז ה’ בפירר“ה מועד ושבת, ויצאו ללכת בחפזה נודדים בגוים אל רחובות העיר אל כל המקום אשר לתאוה יבקשו, נפרד מכל בנין וגדר, וזה להם ישע וחפץ, כי תחת שבתם בצל קורתם יַכה אז על ראשם קרח נורא וירח בלילה. גם אמנה הפחד הזה היה כמעט למצער בערך המורא הגדול אשר התמיד כל הלילה, יען מעולם לא עבר בו רביע שעה בלי התגעש הארץ, וכאלו תמיד מוסדותיה יעירו לחדש רעשים נוראים, עד כי חדלו לספור הרעשים הקטנים והבנינונים אשר היו במשך הלילה ההוא, כי רבו במספרם מחמשים ומעלה. והנה שני הרעשים האלה אשר עצמו מאד ליל ששי וליל שבת-קדש, לפי מה שהתאמת מעוברי דרך ושוכני ארץ, הורגשו כדברי חכמי לב בעלי המחקר משך מאתים מיל מקצה העיר פיסר”ו עד מילאנ“ו; ועם כל זה לא הרעו ולא השחיתו בשום מקום, גם לא נשמע עוד קולם אחרי כן באופן עקרי, רק בפירר”ה ותחומיה כעשרה מילין סביב לה. כי יום ליום הביעו רעשים מבהילים עשרה ועשרים, הקטנים עם הגדולים, אכן רובם ועקריהם היו בלילה, רבים סביב לחצות ויותר מהמה בשעה התשיעית, וממנה גם כן עד לפנות בקר. וכבר מהרבה אנשים אשר שתו לבם לחלחלה הזאת, נמנו יותר מעשרה לילות רצופים אשר בם תמיד בין השעה התשיעית לעשירית הורגש רעש עקרי, כאלו האלהים קרא עליו המועד ההוא ולא יעבור. זה הכלל: הרעשים המבהילים אחרי השנים הראשונים שזכרנו, היו מחצות הלילה עד עלות השחר – – –

ולמען דעת כל הבא ועמד על הספור הזה איך ואנה נמלטו כל עם הארץ מן המהפכות האלה? ידע כי אחר שני הרעשים החזקים שאמרנו, בראות בני האדם כי אך זה חלי נמשך ולבם חלל בקרבם, רבים יצאו מן העיר ותחומיה הם וכל ילדי ביתם, לגור בכפרים או עירות רחוקות משך חמשה עשר או עשרים מיל אשר לא עליהם היה הרעש. ורבים אשר לא רצו להרחיק נדוד, בקשו להם בתוך העיר או מעט חוצה לה איזה מפלט של חצר גדולה או גנות ופרדסים, ושם הטו אהלים וישטחו להם שטוח כפי הטוב שיוכלו. לא יבקר הכהן לעליות מרווחים ובעל בעמיו להיכלות עם שכיות החמדה, כי אהלי קדר היו אז לכל כיריעות שלמה, ומלוּנה במקשה כעיר בצורה, ושמה על גוזליהם ירחפו, אשר יראו מה חפץ לשדי על אחרית אלה. ורבים שכרו להם על שפת הנהר אשר מנגב לעיר ספינות ודוגיאות עם בעליהן תופסי משוט, ויגורו בתוכן עם בני ביתם לדירת קבע ביום ובלילה. וכל איש תבונה יבקש תמיד להאסף במשמר אל אחוזת מרעיו, כי האמנה המצא האדם לבדד ברעש פתאום — סכנה, פן לבו ימות בקרבו ויהי לאבן. וכבר קרה זה לרבים אשר אם לא מתו לשעתן, התחלחלו באופן כי נפלו למשכב ובקרב ימים תמו לגוע. אך עם ההתחברות אל הזולת יעשה לצרה מדחה, כי איש את רעהו ירהבו ולאחיו יאמר: חזק אל יפול לבך עליך. גם לענין זה לא אחדל מספר בפרט נסיון רשום אשר ראיתי בעיני, וכן רבים זולתי ראוהו. הן הוא, כי הכבודה אשר הוכיח ה' לי, מפני חמת המצוקות והפחדים האלה, לבה נפל חלל בקרבה, דמה נעכר, ונהפכו פניה לירקון עד היותה כנציב זהב, וכל רואיה אליה ישגיחו; ויהי לימים אחדים דברה עליה התאוה אל המלח, באופן כי לעת האוכל ברוב הפעמים, תחת כל נזיד או בשר ולפתן, פת במלח רב תאכל, אם בהצנע לכת אם לעיני רואים, והיה לה טעמו כמעדני מלך. והנה בא האות כי היא שעמדה לה, יען מהולל שם ה' שבה בלי תרופה אחרת לאיתנה, עד כי פניה הנזעמים לא היו לה עוד, ועין ראתה תעידה כי בריאותה ואור פניה היה הולך וחזק מדי היות התאוה המשונה ההיא הלוך וחסור; ויהי לנס. עתה איש תבונה ראה את מעשה האלהים, מסתרי הטבע, הן היתה כזאת הרפואה עולה על רוח איסקולאפ’יאו ואיפוק"ראטי? אולי קיטור המלח הרע ואידו הגפריתי שעלה מן הארץ והיה בעוכריה, נדחה מפני המלח הטוב: בא זה ואבד את זה, והיא בחסד אל נושעה. ומי יודע אם גם אלישע ברפואת המים נטה באופן מה אל דרך כמוהו. אך נעזוב מחפש בסכלותנו את חכמת אדון הנפלאות המרומם על כל חקירה ותהלה, ונשיב אל ספורנו וללמד על הכלל. הנה כל האיש אשר היתה אז סחורתו מחצלאות ונסרים וכל דבר הכשר לסכוך, אשריהו ואשרי בניו אחריו, כי יאמר אך עשרתי, וזה יען נתיַקר שערם על הד תלת ויותר מרוב הקונים אותם, להטות מהם איש לו אוהלים ומלונות לשבת. גם רבים הביאו אל תחת השמים גיגיות או חביות, זה תוקע עצמו עם המתרפקים עליו לתוך הדוד, וזה לתוך הפטם, וקנינם ורכושם עזבו בבתיהם סגורים כאפשר, או עם שומר קשואים לנס ולחפץ אלוה ממעל. כי הנה עת לשמור את נפשו מאד ועת להשליך בגללה את הכסף כאבנים, דַיו לכל אדם שיעמוד להגן בעד עור עד יעבור זעם.

ועל טוב יזכר תמיר שם רבים מבחירי עמנו פרנסי ק“ק פירר”ה, כמו השר אב לאביונים דון יצחק אבלבנאל, בן בנו של המחבר הגדול נוחו עדן, והשוע המהולל מאד יצחק איש פאנו, והקרובים אליו נטעי נעמנים סגולת דורנו בני הנשיא יצחק ברכיה ז“ל מפאנו, ואשר גדל שמם באנשי החיל והנדיבות יוסף הלוי ואהרן דוגאלי, והר”ר שלמה איש מודינה, וכן יחידי סגולה מנקובי ראשית המתנדבים בעם ה' קהל קדוש הספרדים, יתברכו כלם מאלהי אמן, כי הם וכל נדיב לב בלתם, אשר נמצא להם בביתם או באחוזת נחלתם חצר גדולה וגן נעול או כל מקום המשתמר רחב ידים, פתחו שערי צדק לכל הנס אליהם, אם דל ואם עשיר, ויתנו לו אתם מקלט ומגרש לשבת, באופן כי אין איש מהם אשר לא נאספו אליו ממאה נפש ומעלה, ועם היות לב כלם סחרחר כי בצרה גדולה גם המה, הנה לא נמנעו מלפַקח על העניים והאביונים שלא יחסרו בר ולחם ומזון ואש ועצים הרבה, לצנת שלג ולאשר יאפו או יבשלו להם ולצאצאיהם אתם, והכל תמיד בפנים מאירות ואמרי נועם, אם כי המעמסה הזאת היתה על שכמם לאורך ימים ורבו הפליטים אליהם כמו רבו. וכן בין הנוצרים כל חוצות העיר ורחובותיה וחצריהם וכל קרפף ופרדס, פרוז או מוקף, היו מלאים אהלים וצריפים וסכות להתלונן בסתרם יחד עשיר ואביון. וגם המה פזרו נתנו לענייהם איש כמתנת ידו, כי עת לכל עם ועם כלשונו לדרוש את האלהים ולהוליך לפניו צדקו לכופר ופדיון נפש. תחשוב אפוא למשפט, כי היהודים הדבקים בה' כלם עד הטף ונשים שמרו דרך הזקן אבינו לנדור בעת צרה, ויקראו הקהל הקדוש פעם על פעם צומות כסדרי קדמונינו על הזועות ועל המפולת. וכן בערים רבות קרובות ורחוקות צמו והתפללו להפיק רצון תחנה מאת האלהים על העדה אשר פה פירר“ה, כי צריכים היו לרחמים והוא, יתברך, לבדו יכול לשמור עיר ובית; ויהי לנס, כי עם היות דירת הבתים בכל הימים האלה סכנה רבה מפני ההריסות שנהיו ואשר יחתו בני האדם שתהיינה, באופן כי כל שומר נפשו ירחק מהאריך לעמוד בהמה, הנה מעולם לא בטל התמיד באחד מכל עשרת בתי התפלה ומקדש מעט אשר לאלהינו פה פירר”ה. אמת כי גם הם לָקו בבקעים וסדקים הוצרכו לתקון, אך לא באופן שיִסוגוּ האנשים מהתפלל בתוכם ערב ובקר. גם ברוך יהיה אלהינו עד נצח, כי בכל המפולת הרב אשר נהיה בעיר עד כי כל דורך בה רואיו יאמרו לו: שמור רגליך וראשך, — הנה מכל בני ישראל לא מת ולא לקה עד אחד במדרך כף רגל; אפס כי כלם לקו באמצע הנזקים וההוצאות, אשר אמנה לאיש ואיש כערכו רבו ועצמו למעלה.

ואנכי לאלהי ישעי אנכי אשירה, אשלם תודות לחסדיו הגדולים, כעל כל אשר גמלני! כי לבד מכל מה שהפליא כבר לעשות עמי בהוציאו אותי שנת שכ“ז מכף המלאך המשחית בקהל קדוש בולג”יאה, הנה ברעש הגדול אשר היה בשעה השלישית ליל שבת-קדש הנורא שזכרתי, נפל הגג על החדר אשר בו הייתי מתגורר עם אשתי וילדינו, ורוב הלבֵנים והעצים אשר נפלו על משכבי עצמו נהרסו, באופן כי אם נמצאנו אז בחדר ההוא כמנהגנו, הן זמן שכיבה הן זמן קימה, היה בלי ספק כותת את כלנו טחון ונשמה, חס ושלום, לא נותרה באחד ממנו. אולם הגומל לחייבים טובות הֵעיר את רוחי שעה אחת מלפנים בהרגישנו הרעש הבינוני, אשר קדם עליו כאמור, כי אז בחרתי שנרד כלנו אל חדר בתי נשואה אשר למטה, ושם ברוך ה' לא דבקתנו הרעה ונצלנו, עד כי אחרי כן היינו גם אנחנו ככל זולתנו נודדים אנה ואנה. גם הנדיב יצחק איש פאנו האמור, בהמצאו ליל השבת הנורא הנזכר עם הכבודה אשתו ותשעה ילדיו שתילי זיתים, ואחרים מבני הבית בחדרו סביב לאש כמנהג, הנה הרעש הראשון שהיה בתחלת הלילה ההוא הפיל כרגע את הגג כלו אל תוך החדר. רק החלק הסוכך על מקום מושבם סביבות האש נשמר ולא נפל, כי ה' סמך בידו כרגע, ולקול המולה כזאת קמו כולם בצעקת שבר ובכיה רבה וימהרו להמלט על נפשם אל חדר אחר. ויהי הם יצאו לא הרחיקו נפל יתר הגג אל שארית החדר, גם נפחת קצת מן החדר ההוא למטה, באופן כי אם עוד מעט שהו שמה, לכל הפנים שכנה דומה נפשם ולא היה ח"ו נשאר מהם שורש. אלה אפוא הם דברים ראוים לכתבם זכרון על לב ועל ספר ולהודות עליהם לשם ה' נורא תהלות עושה פלא; וכן לרבים אחרים מבני עמנו נעשו פלאים כאלה אשר היה כפשע בינם ולמות ויצילם ה', המבורך לעולם ועד בכל לב ונפש. ודעת לנכון נקל, כי בגלל הבהלות האלה אשר האריכו ימים כאמור, לבד מכל נזקי הריסת הבתים ושבריהם ספו תמו נכסים רבים לרבים מעמי הארץ, וכלים מכלים שונים נשברו ואבדו, ושכר הסבלים והסוסים והספינות לעזור בחפזה אל המנוס, אם ברכוש או זולתו, גדל להפליא, וגם אני בעניי חסרתי הרבה עד אם זכרתי ונבהלתי. עם הכל עַד בשחק נאמן עלי כי לא דאגה נפשי למאומה, ואמרתי בלבי: טוב לי כי עוניתי אחרי אשר זו חזיתי וזכיתי לספר כיום מאלה גבורות אלהינו, אשר כל הנשמה לעד תהללנו. – – –