אילו כתבה נורית זרחי את הסיפורים שבקובץ החדש שלה לפני שלושים־ארבעים שנה, התקופה שבה מתרחשות עלילותיהם – אי שם בקו התפר שבין שנות השישים החלוציות וחדורות הציונות לשנות השבעים הנהנתניות והמסואבות – היו אלה סיפורים שונים בתכלית. אבל נראה לי שלא במקרה כתבה אותם זרחי, בת דור המדינה, דווקא היום. אילו כתבה אותם אז, ודאי הייתה יכולה להצטרף היום לקולגות שכבר קיבלו “חותמת ממלכתית”, כמו עמליה כהנא כרמון, רות אלמוג ושולמית לפיד. אבל סיפורים כאלה לא היו מתקבלים אז בעין יפה. הם יותר מדי ערטילאיים, מרחפים, פנטסטיים, אפילו חתרניים לזמנם. סיפורי בדולח כאלה. פורצלן במילים. דברי פרוזה במעטה של שירה, ולהפך. כתיבה שאין בה הרבה ממש עלילתי, אלא עקשנות על מה שניתן לראות בין המילים.
והדמויות, כמובן. כל הדמויות בקובץ “נערות הפרובינציה העצובות והשאפתניות” הן נערות ונשים צעירות, בריות חולמניות, נסיכות על עדשה, שנאלצות להשתלב בקיום ישראלי מתיש, אפור, מדכדך ובולעני. איך מסתדרות “יפהפיות חטופות” כאלה, הגרות בדמיונן ב“ארמונות זוהרים לאור נברשות נוטפות בדולח”, עם מציאות ישראלית כה אלימה, גברית ומכוערת? התשובה ברורה: הן לא מסתדרות. הן חיות בעולמן הפנימי, וממציאות לעצמן מציאות אלטרנטיבית השבויה בקורי חלום.
זרחי מסתובבת ביחידה הצבאית שבה הן משרתות, במערכת העיתון בה הן עובדות, בקיבוץ. הדמויות שלה חיות במציאות של חללים ושכול, אבל חולמות על פיות מאגדות ילדים וקוראות את תומס מאן ואת סארטר, כי מה להן ולמדינה, מה להן ולכוחנות הגברית. הגברים שלהן – אבות ואהובים נעלמים, שנפלו בדרך כלל במערכות ישראל – משאירים אותן ב“לימבו”, כפי שמתארת אחת הגיבורות.
ולמה אני אומרת, “אפילו חתרניים לזמנם”? כי זרחי כותבת על נשים בשנים שבהן דור המדינה נאחז בתרבות הציונית־גברית בציפורניים. עבור הדור הזה, נשים פיוטיות ותלושות היו בגדר בריות מאוד משונות, השייכות למחלקה הסגורה או לספרי השירה. כולן מין “נעימה ששון כותבת שירים” כאלה: חולמניות, בדלניות, משולי החברה. והנה באה זרחי ומעמידה את קיומן הבדלני במרכז האתוס הישראלי. לא הגברים הנעלמים, לא החללים והנופלים הם אבירי הקיום, כי אם נשים ונערות שמה להן ולסדרי עולם. הרי הן מתקיימות להפליא במעבה תודעתן, ומסתפקות יפה מאוד בחיי דמיון וחלום.
בתחילת הקובץ, זרחי עוד איכשהו מחוברת למציאות, עם הסיפור היפה ביותר לטעמי, שנתן לקובץ את שמו. הסיפור מתרחש קרוב לוודאי במלחמת יום כיפור, כאשר הגיבורה, אם לילדים קטנים העובדת בארכיון של עיתון יומי, נאלצת להתמודד עם הורים היסטריים לחיילים נעדרים שמגיעים אליה כדי לחפש את יקיריהם בצילומים של סוכנויות־הידיעות. תוך כדי עבודה, היא נזכרת באהובה שאבד לה גם כן, אולי מת באחת המערכות. הסיפור היפהפה והחזק הזה סודק את האתוס הגברי־ציוני ומתעלה עליו באמצעות בריחה לעולם הבדיון והרומנטיקה. הגיבורה מקבלת חומר מדובר־צה"ל, אבל חולמת על תמונה שבה היא ובן זוגה חבוקים בסרט “מטריות שרבורג”.
ככל שמתקדמים בקובץ, הסיפורים מאבדים לחלוטין את אחיזתם במציאות, והגיבורות משוטטות בין חלום בהקיץ לאגדה אפלה־מתוקה. אחת פוגשות סופר מת בבית קפה בעפולה, המבקש ממנה לבדוק אם ספריו הושמדו כפי שביקש; אחרת מגלה עולם של פיות בבית־זיכרון קיבוצי; ושתי יתומות מנסות להעלות באוב את אביהן. נדמה שכל הנשים מצמחות כנפיים ועפות. מה חבל שתמיד יש משהו הכובל אותן לאדמה ולמציאות, והוא כאב האובדן והשכול: “המנגינות של המדינה תמיד העלו לה דמעות בעיניים ועוררו בה תחושה של מתיקות מעורבת בזוועה, בגלל החיילים שלא ישובו מן הקרבות”. מהבחינה הזו, הנשים של זרחי הן עדיין נסיכות על עדשה: כבולות בנשיות שבירה שלא מסתדרת עם מציאותו של עולם עוין, גברי, אחר.
חבל רק שלקראת סוף הקובץ הסיפורים נחלשים מעט ונעשים כל כך תלושים ופנטסטיים, עד שקצת קשה להתחבר אליהם. למשל הסיפור “המצאת המברקים” – אגדה על הנסיכה הגלובלית שלא רוצה להתחתן, הנקטעת בהרהורים מיותרים על מהות הכתיבה. או הסיפור “חריץ לאינפנדום”, הבנוי מדילוגים לא משכנעים בין אגדה על ממלכת הפיות, לימיה של נערה חולמנית הקוראת על הממלכה בספר “גרים בוק” ומתיידדת עם הסופרת. שני הסיפורים הללו, שהם מן החלשים בקובץ, הם כל כך מפורקים, העלילה מאבדת לגמרי מהקוהרנטיות שלה, עד שמאבדים את הידיים והרגליים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.