לתומי חשבתי שלא יהיה קל לצלוח את קובץ הסיפורים החדש של יהודית הנדל, “המקום הריק”, בשל אופיו המדכדך. זהו ספר־אשכבה כמעט. מוות בכל עמוד, ואם לא מוות, אז געגועים לאנשים מתים, ואם לא געגועים למתים, אז תעתועי סבל וכאב אחרים משנות הזקנה: חולי, בדידות, תאונות, לוויות. יהיה קשה לצלוח את הספר השחור הזה, חשבתי לתומי. ולא כך היה.

קובץ הסיפורים של הנדל הוא אחד מן הטקסטים היפים והצלולים שקראתי לאחרונה. הוא מעשה־יצירה שמחזיר את האמון בסיפור הקצר. הפרוזה נקייה ומדויקת, חפה מכל הצטעצעות, אופנות או התחשבנויות ספרותיות. טקסט שכזה אפשר אולי לייצר רק כשכבר אין מה להרוויח או להפסיד. על ערש־דווי, בעיצומה של מחלה קשה, כתבה הנדל את רוב הסיפורים בקובץ, שיש בו השלמה מפתיעה עם המוות ועם החיים שהולכים ומתמעטים מול העיניים. הכיסא הריק הוא הדימוי האולטימטיבי להיעדרותם של אהובים מתים. גם אליהם מתגעגעים, ואולי בעצם, בעיקר אליהם מתגעגעים. כי בעיני הנדל, אנחנו נולדים בילט־אין, עם כיסופים למוות. החיים הם רק פרק־זמן של המתנה למקום שמחכה לנו.

שמונה סיפורים יש בקובץ, שניים מהם קצרצרים, ממש הייקו בפרוזה, בני חצי עמוד בסך הכול, ועם זאת הם מתמצתים את הכאב והשכול הקיומיים בכמה משפטים חדים, ברורים ומצמררים. “היא התעוררה באמצע הלילה ומיששה את המקום לידה במיטה. המקום היה ריק… היא חזרה למיטה, רוצה לישון שנת עולמים,” כותבת הנדל בקצרצר, “המקום היה ריק”, ומקיפה בשורותיו הספורות את הבדידות הקיומית שנידונו לה.

אצל הנדל, אהובים גוססים או מתים באמצע מעשה האהבה, ומי שנשאר מאחור נידון לחכות להם עד מוות. אצל הנדל, הגן הציבורי שבו זוגות אוהבים חולפים ומפנים מקום לזקנים שגוועים על הספסלים, מרוב ציפייה לאהובים שמתו, הוא עולם ומלואו. היא, המספרת, מביטה מן החלון ומנכסת את העולם החולף למילותיה; מנציחה שבריר של רגע הלוכד חיים שלובים בכאב.

לא פעם, למוות אצלה יש מראה מגוחך וגרוטסקי. “זאת הגופה המאושרת ביותר שראיתי”, אומר הדוקטור בסיפור “כשעשינו אהבה” לאהובת המת, שזה עתה קיפד את חייו במהלך התעלסות, וגופתו עודנה חמה. בסיפור אחר, “המסיבה העליזה”, נגררת הגיבורה למסיבה בניגוד לרצונה, זוכה שם להקנטות משום שתותבותיה נופלות אחרי שלעסה אגוז קשה, ובתום הסיפור נדרסת ליד חבריה הצוהלים בטיילת ההומה בליינים. אי אפשר לקרוא לזה הומור שחור, אבל יש בגישה הזו הרבה אירוניה כלפי אחד הנושאים הגדולים והנכבדים בספרות. הנדל לא מתייחסת למוות בכבוד ובחשש, אלא מקפיצה אותו כמו כדורי ג’גלינג. לועגת לו, עושה לו נה־נה־נה בלשון. היצירה, על פי הנדל, היא המקום שמעניק אלמוות לאנשים: לגיבור ולסופר כאחד. הכתיבה מחזיקה גם את הסופר בחיים, כי כל עוד הוא כותב יש לו קיום; כל עוד הוא יוצר הוא אינו חדל. בסיפור החותם את הקובץ, “אגדת הכינור האבוד”, מספרת הנדל על האהוב הגוסס משחפת של דודתה, שמנגן את באך בכינור, ובמקביל מספר לה על חייו הקשים של באך, שכל עוד יצר היו לו חיים, גם אם ייתכן שהיצירה קירבה את מותו.

“מה את עושה כל היום?”, שואל זקן את המחברת על הספסל בגן, באחד הסיפורים. “מנסה לכתוב, וזו כמעט עבודת פרך”, היא עונה. אבל כל עוד היא כותבת היא קיימת. כל עוד היא כותבת היא מרחיקה את הרגע שבו תנשום את ריח המוות, ותחדל לנשום את ריח האהבה.