גדוֹלים אילנוֹת בארץ ישׂראל, שייחדוּ להם ראש השנה. אזרח מעוֹרה בין עצי הארץ הוּא החרוּב. עוֹד בילדוּתי, בגלוּת הקרה והמרה, האחיז את דמיוֹני וכל ימי ביקשתי להכירוֹ מקרוֹב, עד שזכיתי לעלוֹת לארץ הקדוֹשה ונזדמנתי עמוֹ פנים אל פנים.
בשנה השנית למלחמה הגדוֹלה התודעתי אליו התודעוּת של ממש במוֹשבת הגרמנים, הנקראים “בני ההיכל”, אשר בחיפה, בתחתית הר הכּרמל, שם הוּא גדל בכל הוֹדוֹ. מיד נקשרה בינינוּ ידידוּת של אמת, ברית נוֹעם, אשר גם אחרי הינתקה – לא חדלה את מתקה.
מצאתיו עבה גזע ועבוֹת נוף; עליו יושבים צמדים משני צידי השרביט, סגלגלים ונוּקשים וּמשהוּ חריבים (כשמוֹ כן הוּא!) – עלים, שכוֹח בהם לעמוֹד בימוֹת החמה וּבימוֹת הגשמים. והוֹאיל והימים היוּ ימי אביב, סמוּך לל"ג בעוֹמר, היוּ בראשי הענפים גם עוּלי עלים, חוּמים, חיורים, רכים: אלה הם מתנת השנה שבאה להוֹסיף על הראשוֹנים. מחזה נוֹגע ללב האוֹהב היה זה, איך המגוּדל והאיתן נוֹשׂא בכפיו החזקוֹת יוֹנקוֹת רכוֹת וענוּגוֹת! וּבין העלים וסמוּך לבדים וגם על גביהם היוּ כתרמילי פּוֹל אוֹ שעוּעית קטנים – אלה שעמדוּ להבשיל לאחר ירחים מספר ולהיוֹת לפרי העץ.
האילן במראהוּ התקיף וּבעמידתוֹ הרחבה לקח מיד את לבי לאהבוֹ ולכבדוֹ. מה הוּרהבוּ עיני בראוֹתי את השׂדירה הארוּכה של בני המין הזה, כוּלם אזרחים בשנוֹת העמידה, הנטוּעה בשוּרה ישרה, מחוֹף הים המפוֹרץ עד מעלה הכרמל, בתוֹך אדמת הטרשים הרגוּבה והדשינה, הסוֹככת על בתי האבן הטוֹבים של “בני ההיכל”! מה נעם לי ללכת, הלוֹך ועלה, תחת חוּפתם הכבידה מעם שׂפת הים עד מעלה ההר!
בדממת הצהריים הלכתי יחידי מצל לאוֹר וּמאוֹר לצל, מחרוּב לזית וּמזית לחרוּב (זיתים בינוֹנים גדילים בין הרוחים לסירוּגין). הקטעים של גדרוֹת האבן הנמוּכוֹת והערוּגוֹת המפוֹררוֹת והנקיוֹת מכל עשׂב שוֹטה, המסַמנים את תחוּמי הבעלוּת, עיכבוּ את רגלי בתחוּמים מסוּימים ועיני נישׂאוּ למעלה, אל הסכך העבוֹת. קינים וציפוֹרים לא ראיתי בין הענפים. טבעוֹ הקשה של החרוּב, כנראה, אינוֹ מוֹשך את עם הנוֹצוֹת והרננים הקל.
כשישבתי על אבן גזית מצבע בשׂר וחלב בבדידוּת הזכה שבמקוֹם וּבשעה, השתדלתי לעוֹרר בזכרוֹני כל מה שנקלע במוֹחי מסביב לשם “חרוּב” מימי החדר וּבית המדרש והלאה. קוֹדם כוֹל זכרתי את מעשה חוֹני המעגל, שהיה הוֹלך יוֹם אחד (כמוֹני היוֹם?) בדרך וראה אדם שהיה נוֹטע חרוּב. אמר לוֹ: לכמה שנים הוּא טוֹען? אמר לוֹ: עד שבעים שנה. אמר לוֹ: ברי לך שתחיה שבעים שנה? אמר לוֹ: אני מצאתי את העוֹלם בחרוּבים; כשם שאבותי שתלוּ בשבילי, כך אשתוֹל אני בשביל בני. ישב חוֹני וכרך פיתוֹ; נפלה עליו שינה ונרדם. הקיפהו שן סלע ונתכסה מעין רוֹאים ונם שבעים שנה. כשהקיץ ראה אוֹתוֹ אדם שהיה מלקט מן החרוּב, אמר לוֹ: אתה שתלתוֹ? אמר לוֹ: בן בנוֹ אני. אמר לוֹ: שמע מינה שישנתי שבעים שנה.
וּבקפיצת הדרך זכרתי את ראש השנה לאילנוֹת בעיירתי הרחוֹקה, כשאבא האהוּב היה מביאוֹ בתוֹך תיק של נייר גדוֹל עם אחיו בני הארץ הקדוֹשה: עם התאינה והתמר והעינב המצוּמק, והוּא – הבכוֹר הגדוֹל מכוּלם. וצוּרוֹת שוֹנוֹת לוֹ: ארוֹך וישר כחוֹטר של המלמד; כפוּף בקצהוּ כציפוֹרן של תרנגוֹל; דק ועקוּם ככעך אוֹ כקרן העז; עדין וּמסוּלסל כפיאה על לחיוֹ של נער; גוּפוֹ כחוּש וראשוֹ נפוּח כמין צלוֹחית; ועוֹד צוּרוֹת נאוֹת וּמוֹשכוֹת את העין.
נטלתי אחד מהם וּפצעתיו בידי – החרצן החלק והיבש הציץ מתוֹכוֹ כמוֹ עין, וּבצד העין נטף דבש כדמעה. שיני הילדוּתית נתקעה בוֹ בתאוה וּפי נתמלא מתיקוּת מקהה בחריפוּת נעימה את החיך והחניכיים. והשיניים היוּ לוֹעסוֹת והלשוֹת והחיך מוֹצצים, עד שפלטתי את הגפת השחרחוֹרת, שניטל כל ליחה וטעמה. אלא שהיוּ גם חרוּבים שהיתה בתוֹכם רימה, והנסוֹרת התפילה היתה משתפּכת בפה וגוֹרמת רקיקה ארוּכה וּמרגיזה. אחר כך למדתי להבדיל בין חרוּב בריא לחרוּב מתוּלע: הכבד והקשה מלא דבש, הקל והמרוּכרך מלא רימה. ותוֹרה זוֹ לימדתי את חבירי.
בזכרוֹני קמה תמוּנה נעימה אחרת של “חמשה עשׂר” ביוֹם צינה ושלג אכזרי. התינוֹקוֹת – ואני בתוֹכם – רצים כשלוּחי מצוה אל חנוּיוֹת המכוֹלת וקוֹנים בפרוּטוֹת תיקים שוֹנים, גדוֹלים וּקטנים וּקטנטנים, הכוֹל
לפי רוֹב הפרוּטה, לקיים את המצוָה המתוּקה. בדרך חזרה אנוּ מראים זה לזה את זמרת הארץ שבידינוּ הקוֹפאוֹת וכל אחד מתפאר בשלוֹ. מתוֹך התפארוּת אנוּ באים לכלל קנאה, וּמתוֹך קנאה לתגרת ידיים. התיקים נקרעים וּפרי הארץ החמה נוֹפל לתוֹך השלג הקר של ארץ הגלוּת וּקדוּשתוֹ מתחללת. כדוּרי שלג עפים על ימין ועל שׂמאל וּפוֹגעים בצד וּבכתף, באוֹזן, בחוֹטם וּבעין. וּכתוֹם התגרה כל אחד מלקט את שלוֹ וּמנגבוֹ בכנף בגדוֹ מצדוֹ השׂמאלי, היבש.
עוֹדני מדמה כך, זכרתי את ארץ ישראל מרחוֹק ושכחתי שאני דר בתוֹכה. הנה יוֹשב על הספסל, לפני ביתנוּ, היהוּדי הירוּשלמי הסגי־נהוֹר וּמספר, כי בארץ ישראל אין החרוּבים אלא מאכל בהמה, מאכל עיזים. וּכדרך העורים הוּא מסתכל ישר בעיניך וּמספר ומצייר: הענפים תלוּיים ויוֹרדים למטה והעז עוֹמדת על רגליה ונאחזת בידיה בענף ותוֹלשת בפיה את התרמילים התלוּיים כציציוֹת שחוֹרוֹת, וּזקנה נע בשעת מעשׂה עם הענפים. הוֹי, ארץ ישראל, ארץ החלוֹמוֹת הטוֹבים, ארץ התנ“ך וה”חדר"! מי יתנני כנף לעוּף אליך! לחיוֹת בתוֹכך וּלהתפרנס כעז זוֹ בקב חרוּבים! – ולבי מתמלא פתאוֹם כיסוּפים מוּפלאים לבוֹא שמה… אך הנה אני מעביר אצבעוֹתי על עיני כקוֹרע מעליהן קוּרים דקים, מביט סביבוֹתי ורוֹאה כי בארץ ישראל אני, לרגלי הר הכרמל, תחת עץ החרוּב החי והקיים. האם לא ישנתי כאן ע' שנה כחוֹני המעגל בשעתו? ואוּלי אני אני חוֹני המעגל, שחזרתי בשנתי לעלוּמי?
התרוֹננתי מנימנוּם, וּפשטתי רגלי בתוֹך רשת האוֹר והצל המתוּקה, שזבוּבים כחוּלים התלבטוּ בתוֹכה, וּבתוֹך השלוה השוֹלטת נאחזתי
שוּב בהירהוּרים על העץ הקדמוֹן הכפוּי עלי. וּראה פלא! זכרוֹני פוֹרח וּמלבלב והמאמרים והפסוּקים נוֹהרים בוֹ כדבוֹרים בתוֹך הכּורת, קלוֹת
גפּיים, עסקניוֹת וזמזמניוֹת וּדבש בפיהן: אמר רבי חנינא, כשעליתי מן הגוֹלה התרתי אזוֹרי ושל בהמתי ושל אבא להקיף קוֹרתוֹ של חרוּב – ולא יכוֹלתי… אימצתי עיני והבטתי עד קצה השדירה לראוֹת, אם יש כאן חרוּב בעל קוֹרה כזוֹ – אך לא מצאתי. הצטערתי והתנחמתי: הרי לא בימיו של רבי חנינא אני חי, כשהיה תינוֹק פוֹצע חרוּב, נמשך חוּט של דבש על שתי אצבעוֹתיו… משמע, שהתינוֹקוֹת היוּ אוֹהבים גם אז לפצוֹע חרוּבים, כמוֹני אני בהיוֹתי תינוֹק. אך כבר בימי עמידתוֹ של ר' יוֹחנן נצטמק דבשוֹ של הפרי. כלוּם העווֹנוֹת גרמוּ? ושוּב: וחנינא בני די לוֹ בקב חרוּבים מערב שבת לערב שבת… כמה חנינא ישנם בארץ ישראל גם בזמן הזה, אלה הפועלים, שעזבוּ בתי אבוֹתיהם ועלוּ לארץ וּמוֹצאים עבוֹדה רק יוֹם או יוֹמיים מערב שבת לערב שבת והם מתפרנסים בקב חרוּבים ולא כחרוּבים של ר' חנינא! וּכלוּם לא נברא העוֹלם אלא בשבילם? אתמהה! ועוֹד: אין מרסקין בשבת לא את שחת ולא את החרוּבין לפני הבהמה… משמע, שבימוֹת החוֹל היוּ מרסקים ונוֹתנים אוֹתם לפני הבהמה. משמע, שבימוֹת החוֹל היוּ מרסקין ונוֹתנם אוֹתם לפנ הבהמה. וּבימינוּ אין אחינוּ בני ישראל עוֹשים כך בארץ ישראל. למה? יבוֹאוּ חכמי החקלאים והכלכלה ויוֹרוּנוּ הלכה חדשה!
וּמתוֹך לשוֹן המשנה והמדרש הדשינה, השוֹקטת והחרבה במקצת, דלגתי אחוֹרנית אל לשוֹן המקרא הרעננה, הקצוּבה והסוֹערת, ולא מצאתי בה משוּבץ השם חרוּב. לא, אנשי המקרא לא נהגוּ בוֹ חשיבוּת עד כדי להזכירוֹ מפוֹרש. אף שיש לשער, כי גם בימיהם היה קיים בארץ, אלא שאז היה נחשב עדיין בין אילני סרק וּפריוֹ היה גרוּע ולא שימש מאכל לאדם – שאלמלי כן היה נוֹתן מתקוֹ וּתנוּבתוֹ הטוֹבה במשל יוֹתם, יחד עם הזית, התאינה והגפן. אך אבוֹי, הוּא היה אז רק אחי האטד, והוּא לבדוֹ זכה להיקרא בשם. והוּא הנקרא בלשוֹן חכמים “החרוּב שאינוֹ מוּרכב” והוּא אחי “בתוּלת השקמה”.
ושנית נתעיתי בזכרוֹני וּבדמיוֹני לסבכי התוֹרה שבעל פה. לא רק באגדת חוֹני המעגל צוֹמח החרוּב, אלא גם באגדוֹת אחירוֹת. כשביקשוּ לתאר את גוֹבה קוֹמתוֹ של אבשלוֹם אמרוּ: “אבשלוֹם כחרוּבית גדוֹלה היה”. כשביקשו לענוֹש את ישעיהוּ הנביא על שהעליב בישראל באוֹמרוֹ “בתוֹך עם טמא שׂפתים אנכי יוֹשב”, עשׂוּהוּ שיברח מפני מנשה “וּפערה החרוּבית את פיה וּבלעה אוֹתוֹ”. הם ידעוּ כמה מעמיקים שוֹרשי החרוּב לבקוֹע בעוֹמק האדמה ואמרוּ: “שוֹרשי חרוּב ושוֹרשי שקמה עד תהוֹם”. ואחרוֹן אחרוֹן: “צריכים ישראל לחרוּב”. כלוֹמר, לעניוּת, שבשעה שישראל מתחילים להגדיל את צוֹרכיהם וסיפוּקם למעלה ראש, מיד צרוֹת מתרגשוֹת וּבאוֹת עליהם. ולא רק ישראל כך, אלא גם שאר אוּמוֹת העוֹלם כך. ואף שבני ארץ ישראל יוֹדעים דבר זה למעשׂה, צריך שידעוּהוּ גם להלכה, ואז מוּבטחים הם שלא יבוֹאוּ לידי תקלה ויישוּב ארץ ישראל ילך ויתגבר, עד שכל השׂוֹנאים יהיוּ נוֹשכים בוֹ כבחלמיש…
הירהוּרים אלה וכיוֹצא באלה עלוּ על לבבי, כשאני יוֹשב תחת החרוּב בדממת הצהריים בין הים והכרמל, עד שנשמע מבית המלוֹן הקרוֹב צילצוּל הגוֹנג וּבמעלוֹת האבן התחילוּ עוֹלים בזה אחר זה האוֹרחים ושׂרי הצבא העוֹשים במלחמה, והתנערתי פתאוֹם כמוֹ מחלוֹם מתוֹק, שמתיקוּתוֹ אינה פגה מן הלב ימים ושנים. והיוֹם כתבתי את הדברים לזיכרוֹן.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.