עתה, אחרי שנוֹת נדוּדים טרוּפים ויקיצוֹת רבוֹת מכאוֹב,

הריהוּ גבר נוֹשׂא עוֹל “סדר החיים הטבעי”. הוּא ורעייתוֹ הטוֹבה וּשלוֹשת ילדיהם המוּצלחים מהוים יחד מעין מַזלת קבוּעה בחלל ההוייה. אויר קריר ושלוה הרמוֹנית. זה שנים שהוּא מחייך בהנאה על שניטל ממנוּ החוּש בשביל הנכסף. וכי לא רדף כל ימיו אחרי זה, אחרי העדר הכוֹסף? אם המנוּחה היא האוֹשר – הנה הוּא תפוּשׂ בידוֹ!

אבל השד הצוֹחק אוֹרב בחדר.

בביתוֹ יוֹצא ונכנס עלם שבא משם, מן המרחקים שלוֹ. בן שבע עשרה שעלה עם חביריו לחדש מעשי בראשית. קוֹמתוֹ דקה ורוֹך נערה לוֹ. פיקס משי על השׂפה וּבפאוֹת הלחיים. שׂפתיים מתוּקוֹת לפה צר. נחיריים נקים ורוֹעדים. עיניים שוֹקטוֹת תחת קשת גבוֹת מתוּחה. ביישן הוּא, אך פשטוּתוֹ התמה פּוֹתחת לוֹ כל לב. כל עצמוֹ אינוֹ אלא כשליחה של איזוֹ מהוּת שוֹלטת לא כאן. מדי יוֹם ביוֹמוֹ יצניע לבוֹא לדרוֹש אחרי המכתבים המתקבלים תכוּפוֹת על פי כתוֹבת זוֹ, שנמצאה לוֹ בעצת חבירוֹ.

אמוֹ של העלם, כוֹתבת המכתבים, היא בת ארבעים, כגילוֹ של בעל הכתוֹבת, והוּא מעוֹלם לא ראה אוֹתה ולא שמע עליה, אף כי אגב נסיעה בילה פעם שעוֹת מספר בעיר מגוּריה. רק את שמה הוּא רוֹאה על גב המעטפה: הילינה ג. בעיר ס.

אך מאז דרך העלם על סף ביתוֹ נמלט האוֹשר מידוֹ. עוֹל “סדר החיים הטבעי” הוּזח מעל הצואר. את המעטפוֹת הכתוּבוֹת בכתב יוֹשר רך וריחני הוּא מוֹשיט לעלם מתוֹך רעד וסיפוּק לא מוּבנים לוֹ עצמוֹ. הוּא לא קרא אף אחד המכתבים האלה, וּבכל זאת ידוּע לוֹ תוֹכן כוּלם. באצבעוֹתיו הוּא קוֹראם, כשהוּא מוֹציאם מן התיבה שעל דלתוֹ. הם מדברי אליו ברישרוּשם הנעים. הוּא קוֹראם מתוֹך עיניו של העלם בא ביתוֹ. כמה פסקאוֹת מהם כבר שגוּרוֹת על פיו, והוּא חוֹזר עליהן בינוֹ לבין עצמוֹ:

“ראה, בני, אל תעבוֹד עבוֹדה קשה שלא לפי כוֹחוֹתיך. אוֹמרים, שאתם עוֹבדים שם בחוֹמר וּבלבינים, בעפר וּבאבנים, ואתה לא נוּסית באלה. שמוֹר על בריאוּתך. אם יגיעוּך ימים קשים, זכוֹר אוֹתי, זכוֹר שלבי קשוּר כוּלוֹ בך ורק בך – ואז יקל לך. לי אל תדאג. אני שרוּיה תמיד רק באוֹשר אחד: בקבלת כתב ידך. הלילה ראיתיך שוּב בחלוֹמי. היית שׂמח מעט יוֹתר ממה שהיית בפעם הקוֹדמת. איני דוֹרשת ממך מאוּמה, אלא שתדע כי חיה אני בשבילך, ואז אפשר שגם אתה תרצה לחיוֹת מעט בשבילי. אני יוֹנקת לפעמים אוֹשר מזכר הצער של גידוּלך. אין אוֹשר גדוֹל מהכרת צער זה שעבר והוּא בכל זאת חי וקיים. אף עתה אני מלוה בצער וּבאוֹשר גדוֹל את גידוּלך. גדל, בני!”

– אני נוֹסע למשך שבוּעיים לעמק, – אוֹמר העלם, ועיניו נחוֹת על מיטיבוֹ כשוֹאלוֹת מה.

– אין דבר. המכתבים יהיוּ שמוּרים לך פה, על שוּלחני.

– חן חן, אדוֹני. אילוּ ידעה אמי…

אוֹדם הציף את פני העלם בדברוֹ. וּכשראה את האיש נוֹשׂא אליו עינים עוֹרגוֹת, מילמל:

– בעוֹד שבוּעיים אשוּב…

ויצא מתוֹך קידה נבוּכה.

המכתבים מתקבלים קבע. הוּא קוֹראם באצבעוֹתיו בנוֹגען במעטפה. הם מדברים אליו ברישרוּשם הנעים. הוּא קוֹראם מתוֹך עיניו של העלם הנחוֹת עליו גם כשאיננוּ כאן. הוּא מניחם על שוּלחנוֹ ברעד וּבסיפוּק עמוֹק.

ברי לוֹ, שהמכתבים נכתבים לא רק לעלם…