באביב 1917 טילטלני ג’מל־פחה, בתוֹך יתר הגוֹלה, אוֹתי ואת בני ביתי מתל אביב הרכה והקטנה למוֹשבה זכרוֹן יעקב, וּמשם לחיפה. שם ישבנוּ באיסוּר וּבהסתר וּבמוֹרא במוֹשבת הגרמנים בתוֹך מחסן ריק, גוֹרן גדוֹלה, שבעת הדיש הפריחה לנוּ בעד החלוֹנוֹת השבוּרים מוֹץ די האכל כמה פרוֹת, וּבשאר ימוֹת הקיץ רק אבק עפר נקי. מדירת גוֹלים זוֹ נטל עלי לעבוֹר יוֹם יוֹם כמה מרחוֹבוֹת המוֹשבה ואחריהם כמה סימטאוֹת ערביוֹת, כדי להגיע אל בית הספר הריאלי, שבוֹ ניתנה לי עבוֹדת הוֹראה.
באחת הסימטאוֹת האלה ישבה גם משפחת ידידי הסוֹפר הנעים, שמיוֹם עלוֹתוֹ לארץ לא חדל להטיף אחוָה וריעוּת לצאצאי שני בני אברהם העברי, אך מהיוֹת הדברים כתוּבים עברית (אכן, עברית נפלאה!), נצטמצמה פעוּלתם רק על זרע יצחק בלבד. וּבין הסוֹפרים בני ישמעאל לא נמצא, לצערנוּ, איש חמוּדוֹת כמוֹהוּ…
באוֹתה סימטה, בחצירוֹ של ערבי זקן וּבוֹדד, שׂכר לוֹ ידידי הנ"ל חדר עירוֹם, וּבעוֹד הזקן רב הסבלנוּת מעדר וּמשקה מן הבוֹר את גינת חציליו הזעירה, למדנוּ יחדיו כמה שבוּעוֹת מפי מוֹרה יהוּדי ירוּשלמי כתב ולשוֹן ערבי. הדבר קשה עלינוּ כקריעת ים סוּף, ואחרי קפיצת נחשוֹן ראשוֹנה חזרנוּ בנוּ. אכן ידידי, אף כי לא עשׂה חיל יוֹתר ממני, היה מיוֹאש פּחוֹת ממני.
וּבאוֹתה סימטה, שהייתי סר אליה לעתים תכוּפוֹת ותר בה כאדם זר ולא זר, הכרתי ערביאים אחדים. הימים ימי מלחמת העוֹלם בארץ מזרח מנוּתקת מן העוֹלם, מליאי אימים וּמצוּקה וחוֹליים ושיעמוּם של ציפייה לקץ, שאין איש יוֹדע מה יביא בכנפיו, ימים אין חפץ ואין מעשה בהם, ימים של דיכדוּך הגוּף והנפש. חיילים גרמנים ואוֹסטרים, המוֹפיעים וּמתעלמים, הם האוֹת היחידי לאירוֹפּה עקוּבּת הדמים והמזימוֹת. קצין־צבא ערבי, בנוֹ של אפנדי עשיר, צעיר ויפהפה עד להפליא, רוֹכב בטל ולבוּש הדר על סוּסה אצילה, מתחנחנת בתנוּעוֹתיה, במוֹרדוֹת העיר וּבמעלוֹתיה וזוֹרק כמתגנדר פקוּדוֹת קצרוֹת בתוּרכּית לשני החיילים משרתיו, הרוֹכבים אחריו תמיד, וּ“ממתיק עיניים” לנשים “פראנג’יות” (אירוֹפיוֹת) יפוֹת עוֹברוֹת לתוּמן. ניתנה פקוּדה לכסוֹת היטב בערבים את החלוֹנוֹת הפוֹנים הימה, מפני אוֹר פתילת השמן, שיכוֹל לשמש סימן לצי האוֹיב… הערביאים טרם היוּ “אוּמה” ואת היהוּדים טרם שׂנאוּ כמתחרים. גם הם, היוֹשבים בתוֹך בתיהם ועל אדמתם, היוּ רק מוֹץ קלוֹקל, הנאחז בחוֹרים וּבסדקים מפני הסוּפה המתהלכת בחוּץ ויוֹצאים רק לצוֹרך עבוֹדה לשם שׂכר אוֹ ריוח של מטאליק.
הסתכלתי בהם לא אחת, ואחדים מהם גם הכרתי מעט. שלוֹשה מאלה אנסה לצייר בקצה המַכחוֹל.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.