רקע
אשר ברש
א. חַג' אִבְּרַהִים

חנוּתוֹ, חנוּת הירקוֹת, לא היתה אלא מחסן גדוֹל וריק, ששׁערוֹ הכפוּל והגבוֹה מוּגף על הרוֹב בשני בריחי ברזל כבידים, והוּא עצמו יוֹשב על מפתן האבן, גדוֹל גוּף, לבוּש כפתן אפוֹר וארוֹך אזוּר באזוֹר, “לפה” נמוּכה וּמגוּונת בראשוֹ, זקנוֹ השׂב גזוּז יפה מסביב לפניו הרחבים, השזוּפים והיבישים מרוּחוֹת וּמזקנה, כפוֹת רגליו היחיפוֹת נתוּנוֹת בסנדלים גמלוֹנים, והוּא מוֹנה את אלמוּגי ה“מסבּחה” שניים שניים וּמהרהר שמוֹת “נביאים”, וּבטעוֹתוֹ הוּא חוֹזר וּמשמיט אלמוֹג כדי לחוֹטפוֹ שוּב יחד עם חבירוֹ.

הוּא עלה פעם למכּה הקדוֹשה וּמאז ייקרא חג‘, אך עתה הוּא מוֹכר ירקוֹת מגנוֹ וּממקשאתוֹ אשר מאחורי מוֹשבת הגרמנים. בימים שבהם היה תוֹלש מגידוּלי ירקוֹתיו היה מביאם בבוֹקר אל חנוּתוֹ, מניחם על שטח קטן מן המפתן ולפנים והם רעננים מאוֹד בשעה זוֹ על הקרקע הטחוּבה; אך בימים שלא היה כדי תלישה בגנוֹ ישב בדד על מפתן חנוּתוֹ הנעוּלה והירהר. לפרקים נטפל אליו ערבי מכיר אוֹ שניים והיוּ יוֹשבים יחד וּמסיחים מעדנוֹת. רק ביוֹם שישי, אחרי שוּבוֹ מן התפילה במסגד, היה מוֹציא הנער הקטן (בנוֹ אוֹ נכדוֹ, ואוּלי יתוֹם זר) שרפרפי נצרים אחדים וּמעמיד לחג’ וּלאוֹרחיו שלוֹש־ארבע נרגילוֹת עם “כּוֹבעים” של גחלים עוֹממוֹת.

בשבתוֹ כך יוֹם יוֹם במקוֹם אחד, היה מכיר ויוֹדע את כל העוֹברים והשבים מבני דת ושלא מבני דת. לכוּלם היה מחזיר ברכה באוֹתם הפנים הרחבים והשוֹקטים וּבאוֹתוֹ המבט המסתתר בין סדקי עפעפיים צרים, שלא ניצנץ בוֹ כלוּם ממה שבלב. את הקוֹנים העוֹברים לא הזמין לקנוֹת, אלא אם נוֹתרוּ לוֹ שיריים, שחשש לקילקוּלם בלינה והיה יכוֹל להציעם בזוֹל.

– קנה, יא חוג’ה; קני, יא סית. רצוֹני לנעוֹל את השער.

לא יוֹתר.

פעם אחת באב השני לשבתי בעיר וּבעוֹברי שם, הניח את ה“מסבּחה” בחיקוֹ הרחב ועצרני:

– מה חדשוֹת, יא מוּעלמי (מוֹרי ואדוֹני)?

– מלחמה וצרוֹת. – עניתיו במעט הערבית שבפי.

– אבל מתי יבוֹא קצה? מה כוֹתבים העיתוֹנים?

– אלה בכה ואלה בכה. ואת האמת יוֹדע אללה.

– כן דיברת, יא מוּעלמי. רק אללה יוֹדע. הוּא הביאה לעוֹלם והוּא יקחנה מן העוֹלם.

הוֹציא שוּב את ה“מסבּחה” מן החיק והתחיל מעבירה במתינוּת באגוּדל אל פרק האצבע.

– יש כבר קישוּאים?

– עוֹד רכים וקטנים.

– והרי כך הם טוֹבים ביוֹתר.

– רצוֹנך, יא מוּעלמי, תבוֹא אל המקשאה ותקטוֹף לך כמה שתרצה.

– מתי אמצאך שם, יא חג'?

– אינשאללה אחרי הצהריים. בוֹא.

לפי בקשת עקרת הבית הלכנו אחרי הצהריים אני וּשני גיסַי, הגדוֹל והקטן, אל מיקשאתוֹ של חג' אבּרהים. זוֹ השׂתרעה על שטח של עשרה דוּנם ויוֹתר מאחרי הבתים האחרוֹנים של המוֹשבה, עד תחתית הכרמל הגיעה. האדמה היתה חריבה, רגוּבה, נכוּשה יפה וגידוּלי הדלוּעין השׂתרגוּ עליה ככתמים ירוּקים־אפוֹרים פה ושם. חג' אבּרהים התהלך ביניהם בכפתנוֹ הרחב וּבסנדליו הגמלוֹנים וּמצחוֹ מבהיק בחמה תחת ה“לפה” כמגן ממוֹרט. אחריו נגרר ביראת הכבוֹד הנער הקטן, עוֹזרוֹ בחנוּת.

אך ראה אוֹתנוּ מתקרבים, נתן את ידוֹ על לבוֹ ועל מצחוֹ וּבאויר.

– תפדלוּ (בבקשה)! הנה הקישוּאים. שניים במטאליק.

המחיר היה מוּגזם, בהיוֹת הקישוּאים בפוֹעל קטנים מאוֹד, אך בהביאנוּ בחשבוֹן שבכוֹח הם עלוּלים להיוֹת גם גדוֹלים מאוֹד, אם יניחוּ להם לגדוֹל, – לא עירערנוּ על המחיר.

הוּא עצמוֹ גחן והתחיל בוֹלש בין השׂריגים והעלים פה ושם, קטף קישוּא ירוֹק־חיור וּנתנוֹ לתוֹך כנף כפתנוֹ. גם אנחנוּ שלוֹשתנוּ גחנוּ וחיפשׂנוּ בין הגידוּלים כדי למצוֹא את היפים לתלישה.

והנה קרב גיסי הקטן, נער בן אחת עשׂרה, וּבידוֹ שלוֹשה קישוּאים, ואחד מן השלוֹשה שוֹנה קצת בצבעוֹ מן הנוֹתרים, ירקוּתוֹ כהה יוֹתר והוּא שׂעיר מעט, אך בצוּרתו הוּא דוֹמה בכוֹל לאחירים. הוּא הוֹשיט את שלוֹשת הקישוּאים לחג' אבּרהים, שישׂימם בכנף בגדוֹ עם השאר. החג' הזדקף, זרק עין על ידוֹ של הנער, וּפתאוֹם שמט מידוֹ את כנף כפתנוֹ, כל הקישוּאים שבוֹ נידרדרוּ לארץ, והוּא פניו נתעווּ, עיניו נסתחפוּ דם ושיניו הבריקוּ באכזריוּת.

– מה עשׂית המקוּלל? הלא קרוָיה תלשת, יחרב ביתך!

חלוּקוֹ נתבדר וּמתחתיו נראתה, תקוּעה בחגוֹרתוֹ בתוֹך נדנה, “שבּריה” (סכין עקוּמה) דמשׂקית גדוֹלה. הוּא שלח את שתי ידיו הגדוֹלוֹת, היבישוֹת, גחן קצת ותפס את הנער במוֹתניו, הרימוֹ באחת והחזיקוֹ באויר. אני וגיסי הגדוֹל עמדנוּ רגע כקוֹפאים, מחכים בחרדה, שיטיח את הנער לארץ בחמת רצח. אך החג' נמלך והוֹריד את הנער בנחת, פנה והלך לוֹ, כשהוּא מקלל את עם היהוּדים. גיסי רוֹדף השלוֹם הלך אחריו צעדים אחדים לפייסוֹ ודיבר מאחריו:

– יא חג‘, עיניך הרוֹאוֹת, כי ה“ולד” לא הבחין ותלש בטעוּת. נקבה את מחירוֹ וּנשלם לך. יא חג’, לא יפה. באמת לא יפה. הכעס הוּא מן השׂטן, יא חג'. מע סלאמי!

אך החג' לא הפך פניו והוֹסיף ללכת וּלקלל.

ולא ידעתי על מה בערה עתה חמתוֹ בוֹ, אם על הקרוָיה שנתלשה בעוֹדה בוֹסר, אוֹ על שלא יכוֹל להטיח את הנער לארץ.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48525 יצירות מאת 2698 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!