התקשיתי להישאר אדישה ל“חסד”. לקחתי את הרומן של לין אולמן באופן אישי ממש. כמי שאביה גסס כשנה ממחלה סופנית, ועוברת עתה עם אימה דבר דומה, הצטמררתי כמעט בכל עמוד בספר המצומצם והמאופק הזה. וכשהגיעה העלילה לרגע שבו הגיבור שרצה לשלוט על רגע מותו, וביקש המתת חסד, משנה את דעתו ומנסה להיצמד לחיים, ממש יצאה מתוכי זעקת כאב ללא קול: איך זה שאנחנו נצמדים כך לחיים, גם כשהכול כל כך רע וכואב?
אולמן עוסקת באחד הנושאים העצומים והמחייבים בחיים ובספרות – המוות והמתת חסד – והיא עושה זאת בדייקנות ובעדינות של רופא שיניים מצטיין. ובאמת, הדימוי של פעולה כירורגית לא־פולשנית נורא מתאים כאן. למרות הנושא הקשה והמחייב, המפיל רבים מן הכותבים ליחס סנטימנטלי, אולמן רחוקה מאוד מרגשנות, ממש מתרחקת ממנה כמו מאש – בדיוק כמו הגיבור שלה, מבקר ספרות המתעב כתיבה רגשנית ומשתפכת בפרוזה ובביקורת.
מעניין גם שאולמן בחרה לגיבור שלה, יוהאן, דווקא מקצוע של מבקר ספרות, ולא עשתה אותו נניח, עורך דין, רופא, ספר, בנאי, משכונאי. ואולי אפילו במאי כמו אביה, אינגמר ברגמן, או שחקן כמו אימה, ליב אולמן? בכלל, האם יש משמעות למקצועו של הגיבור? אני סבורה שכן. דווקא בכך שהגיבור מנתח טקסטים (ולא כותב אותם), ומעלה את רשמיו על הכתב בצורת ביקורת, היא בחרה בסוג מסוים מאוד של טיפוס. רק אדם שאופיו ומקצועו הוא ביקורת, יכול להתייחס בשכלתנות מרוחקת גם למותו שלו, ולנסות לנתח אותו מראש. ויוהאן עושה זאת כשהוא מגלה שהוא חולה בסרטן. הוא מתחיל להתכונן לרגע הנורא מכול: הוא מבקש מאשתו הרופאה שתמית אותו ברגע שמצבו יהיה בלתי הפיך.
אולי דווקא מפני שיוהאן חיי חיים סתמיים, הוא רוצה להיות זה שיקבע את רגע מותו. כאילו דווקא כאן הוא יפגין עוצמה וגבורה, ויתעלה על קיומו העלוב כשל אמבה. ואולי מפני שהוא מבקר, טיפוס שרגיל לנתח ולמתוח ביקורת קטנונית על יצירות של אחרים, הוא לא יניח ל“סופר הגדול”, האדון שלמעלה, להכתיב לו מתי ימות.
באותה המידה שזה ספר על המוות והתכוננות לקראתו, זהו ספר על החיים. באיזמל המנתחים שלה פורשת אולמן דיוקן מדויק, מדוד ונקי של אדם, כל־אדם, שכמו רובנו לא הגשים בחייו עלילות מופלאות, לא חצה נהרות בשחייה או כבש פסגות, לא התפרסם במישהו מיוחד, וגם לא עשה שום דבר מיוחד. אדם אפרורי, לא לכאן, לא לשם, כפי שנכתב בברית החדשה, “לא קר אתה ולא חם”, טיפוס פושר, אולי כמו רובנו: חיים את החיים במין היסחפות, נגררים, נזכרים בעבר מכאיב ולא מסעיר, וחיים הווה פושר, לא מלהיב.
לא במקרה, התחושה שיוצרת אולמן לגבי הגיבור שלה, היא של מין חיים משמימים בבית־אבות מטאפורי. כאילו כל חייו הוא מעביר בהמתנה: המתנה לשום דבר. כאילו מלוא קיומנו כאן, המציאות שלנו, היא בעצם חדר־ההמתנה של הבורא למעלה.
במסגרת חיים כל כך דלים ומפוספסים, גם אהבות מתפספסות. את אשתו הראשונה יוהאן שנא, ופעם אפילו זרק אותה למים על אף שאינה יודעת לשחות. וכאשר היא נדרסת בגיל ארבעים הוא חש רווחה, ומתחתן די מהר עם אישה אחרת. אותה הוא דווקא אוהב בהתמכרות ממש, בסגידה, אבל גם איתה הוא אינו מצליח “לצאת מגדרו”, להיות המאהב שהוא רוצה להיות בדמיונו. גם איתה הוא חיי את אותם חיים קטנים ועלובים, ולא מממש את אהבתו אליה עד הסוף. כנראה מפחד.
פחד הוא אלמנט נוסף המרחף כל הזמן על רומן. על פי אולמן, הקיום הארצי שלנו כאן הוא דל ועלוב ורובו מורכב מפחד. אנחנו פוחדים להגשים את עצמנו. פוחדים ללכת עד הסוף. פוחדים להתמסר ולתת את עצמנו במלואנו לעולם, לבני משפחה, לאהובים, לאלוהים. לא פלא שגם במותנו אנחנו פוחדים להתמסר למה שיש או אין מעבר. כל חיינו היו היסחפות חסרת מטרה, והמוות הוא עוד סיום דל של הסאגה הסתמית הזו הקרויה חיינו.
“חסד” הוא מטאפורה פילוסופית ורליגיוזית על החיים והקיום, ועל היצור המוחמץ הקרוי אדם. אין ספק שזה אחד מן הטקסטים היפים, האינטליגנטים והמאתגרים שראו אור השנה: ספרותית, פילוסופית ואנושית. אל תחמיצו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.