ג’ונתן ספרן פויר, בן 28 בסך הכול, וכבר כונה “התקווה היהודית־אמריקנית הגדולה”. ברומן השני שלו הוא שועט קדימה בדרכו ללכד את הזיכרון הקולקטיבי של המאה ה-20, ועושה זאת בסיפור על ילד שאיבד את אביו באסון מגדלי התאומים. פויר פוסע בעקבות קלסיקונים כמו גינטר גראס, קורט וונוגוט ואפילו ג.ד.סלינג’ר, ואורג אנשים, זיכרונות ואסונות לתוך מקסם ספרותי חדשני ומתעתע.

לא במקרה נקרא גיבורו בן ה-9 בשם אוסקר, כמו אוסקר של גינטר גראס ב“תוף הפח”. לא במקרה מצרף פויר לאסון 11/9 את אסון ההפצצות של בעלות הברית על העיר דרזדן, כמו ב“בית מטבחיים 5” של וונוגוט. וברור שהשיטוט הסהרורי של אוסקר ברחבי ניו יורק, שבה הוא פוגש שלל טיפוסים מוזרים (כגון כתב צבאי בן 103 שסיקר את כל המלחמות במאה ה-20), הוא מחווה ל“התפסן בשדה השיפון”.

עם הומאז' ספרותי נכבד ומודע שכזה יוצא פויר לדרך־חתחתים מאתגרת ולא קלה לקריאה, שמפילה את הקורא בפח פעם אחר פעם. אוסקר, הנושא כרטיס־ביקור שבו הוא מגדיר עצמו “ממציא, מעצב תכשיטים, פרנקופיל, טבעוני, פציפיסט, מתופף, אסטרונום חובב, יועץ מחשבים”, ועוד כינויים מפוצצים שלא תחברו לזאטוט, הוא העיניים הילדותית והבשלות בו־זמנית. הן מביטות על העולם בתום של נער ובכובד ראש של זקן, ומנתחות את הזוועות שמחולל האדם היכן שהוא מניח את ידיו.

הבחירה בגיבור שהוא מין ילד גאון, שמתכתב עם שועי עולם כמו סטיבן הוקינג וג’יין גודול, אשר בה בעת הוא מתוק, ילדותי ותמים כמו כל בן 9, העניקה לפויר פרספקטיבה גמישה על העולם של אחרי אסון התאומים. הטקסט הצפוף שועט באינטנסיביות קדימה תוך הפעלת טריקים וססלומים ספרותיים, וחושף מבט של אימה ופליאה על עולם מטורף ואינטנסיבי שקשה להכילו. את העולם הזה מנסה אוסקר הקטן לפענח באמצעים מכמירי לב. הוא מגלה בעיזבון אביו מפתח מסתורי שעליו רשום “בלק”, ואי לכך מבקר אצל כל הבלקים בניו יורק, אולי אצלם ימצא את המנעול התואם שיפענח את הסוד.

אוסקר הוא ילד שבור שהתבגר טרם זמנו בשל יתמות מיותרת וחסרת שחר. אביו מת יום אחד כשהלך לעבודה. עכשיו הוא חי עם אם שכבר מצאה לה גבר חדש, ועם סבתא שמספרת לו על סבו היהודי שאיבד את אהובתו בגרמניה של מלחמת העולם השנייה. מכל עבר קופצים על הילד התם זיכרונות ומראות מלאי אימה, והוא מנסה להכיל את כל הרשע, האהבה, הסבל, התמימות, הכאב והיופי שיש בעולם.

חווית הקריאה הלא־שגרתית דרך עיני ילד מועצמת באמצעות טיפול טיפוגרפי מעניין: צילומים, עמודים ריקים, עמודים מלוכלכים, ואפילו סדרת צילומים בסוף הספר, שאם מעבירים אותם במהירות, נראה בהם אדם נופל מן המגדלים הבוערים.

“קרוב להפליא ורועש להחריד” הוא רומן חשוב שמנהל דיאלוג עם הספרות המאז’ורית של המאה ה-20, המנסה כל העת לפצח את קוד הקיום האנושי, שהוא שברירי ואלים בו־זמנית. האם הצליח פויר להסתנן לשורות הענקים? כן, ולא. אין ספק שמדובר ברומן פורץ־דרך, בעיקר בשל דרכו השובבה והמתריסה של המחבר הצעיר לנפץ את כל המוכר לנו בספרות. עם זאת, לעיתים נגרר פויר שלא בטובתו לסנטימנטליות מוגזמת, שמטשטשת את מבטו הנוקב על המיקרוקוסמוס הקטן, האכזרי והנואש שלנו.