רקע
אהרן מגד
על חטא

הסכנה האורבת לשמאל האינטלקטואלי, ה“בלתי־ממוסד”, בישראל – היא זו שכמעט הכחידה את השמאל המקביל לו באירופה ובאמריקה מעל המפה הפוליטית, ועל־כל־פנים עשתה אותו מיעוט מבוטל, חסר־השפעה, מנותק ומבודד. צעדי הפתיחה של השמאל הזה בעולם המערבי, עוד בשנות השלושים, היו נהדרים. הוא נאבק – לעתים מתוך “תמימות קדושה”, דון קישוטית – למען המטרות ההומאניסטיות הצודקות ביותר וקיבץ סביב דגלו “כל בחור וטוב”, את טובי הסופרים, האמנים, אנשי המדע, שהתגייסו בעט ובנפש – גם בגופם – למלחמה נגד מלחמה, נגד פאשיזם, נגד דיכוי עמים וכיבוש ארצות, נגד אפליה גזעית, נגד עוול סוציאלי. היו ביניהם קומוניסטים, טרוצקיסטים, אנרכיסטים, פאציפיסטים, אך רובם לא השתייכו למפלגות, ומה שהנחה אותם היה חוש צדק טבעי, התקוממות על עוול, אהבת־אדם. סופרים ומשוררים בעלי רגישות פוליטית, אניני דעת (היום היו קוראים להם בעברית “יפי־נפש”), מאנגליה, מצרפת, מארצות הברית, התנדבו לבריגאדה הבינלאומית ונטלו חלק במלחמת האזרחים בספרד; היו מראשוני המתריעים נגד הנאציזם והאנטישמיות ערב מלחמת־העולם; שמותיהם – וקולותיהם הצלולים, רבי־הגוונים – פיארו את “תנועת השלום” העולמית שקמה לאחר המלחמה, בתנופה גדולה, בפאתוס, חגיגי וזועם כאחד. במזרח – כזכור – זרחה אז “שמש העמים”, שהפיצה אורה על כל “כוחות המחר”, ומי שוחר שלום וצדק לא נלכד בין קרניה?

בתחנות שונות בדרך הארוכה והנוהרת לקראת המחר – גם נשרו רבים, ש“התפכחו”, ש“האל שהכזיב” וה“חשיכה בצהריים” הביסו אותם, שיתקו, עשו אותם מרי־נפש, ובה בשעה מנודים על־ידי הקהילה המתקדמת כ“ריאקציונרים”. המפולת הגדולה אירעה – לא אחר משפטי מוסקבה של שנות השלושים, גם לא אחר “משפט הרופאים”, או משפטי פראג – אלא לאחר הוועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות, לאחר דיכוי המרד בהונגריה, לאחר פלישת הטנקים לצ’כוסלובקיה. המחנה הגדול, הכל־עולמי, התפורר, והתרסק. נותרו “חסידים שוטים” בקצותיו.

אבל היה לו גלגול שני – “השמאל החדש”, גם הוא “בלתי־ממוסד”, לא־מפלגתי, לא דוקטרינארי, שאנשי־הרוח הולכים חלוץ לפניו. אלים חדשים תחת האל שהכזיב: מאו, צ’ה גווארה, פידל קאסטרו, מרטין לותר קינג, מארקוזה, באדר־מיינהוף… לא עוד ברית המועצות, אידיאל שהתנוון, משטר ביורוקרטי נוקשה ב“חוג הסרטן”, הזרוע גולאגים – אלא עולם חדש, צעיר, כעין “פרא אציל” (שאחד מגיבוריו הוא גם יאסר ערפאת). ומטרות צודקות, צודקות מאד: לא עוד מלחמה (“עשו אהבה, לא מלחמה!”) שוויון זכויות לכושים, עצמאות לעמי אפריקה ואסיה, זה “העולם השלישי”, זכות הדור הצעיר לקבוע את דרך חייו ללא ציות למוסכמות, ביעור הקללות של החברה המתועשת, הממוסחרת, והעיקר – חופש, חופש, חופש..

מה נותר, לאחר כעשרים שנה, מתנועה עצומה, צעירה, נמרצת, כל־עולמית זו – ששיאה היה בזמן מלחמת וייטנאם ומרידות הסטודנטים באמריקה ובצרפת – ושמשכה מאות אלפים למצעדים, הפגנות, עצרות, כינוסי־זמר, שביתות? מה נותר מתנועה שופעת־חיוניות זו, שכבר הצמיחה “בניין־על” של תרבות שלמה: שירי מחאה ושירי־עם, מלבושים ועדיים, ניבים ופתגמים, פוסטרים, סרטים, תיאטרונים, אמנות פלאסטית, ספרות, קומונות, תורות? מדוע שקעה כמו אטלנטיס באוקיאנוס, עד שאפילו חודי־פסגות שלה לא נראים על פני המים?

תנועה זו – בניגוד “לשמאל הישן”, שנתגבש במפלגות הוותיקות, הסוציאליסטיות והקומוניסטיות – לא היו לה שורשים במעמד חברתי רחב, בעל אינטרסים חומריים, ושאיפות ומאבקים הנובעים מהם, החופפים, לעתים קרובות, שאיפות ומאבקים לאומיים. היא היתה קוסמופוליטית באופיה, מונעת על ידי מאוויים ורעיונות “ילידי הרוח” – מהם ספונטניים, מהם בני־שעה שהזמן הקצר גרמם – תוצאה של תגובה מוסרית, רגשית, אינטואיטיבית, נגד הוויה ללא־נחת, מציקה ומקוממת.

אך דווקא משום כך, משום היותה אינטלקטואלית – מונהגת ונישאת ברובה הגדול על־ידי אנשים משכילים – הדבר הראשון שהיתה מחוייבת בו, הוא בחינה אמיתית. אמת אמת לעצמה.

שברונה המהיר נבע מכך שהיא נמנעה מלבחון, חדלה לשאול שאלות. את הספק – כלי שכל אינטלקטואל חייב בשימוש בו – היא השליכה לאשפתות. ראשיתה הייתה במלחמה נגד מוסכמות – וסופה שהיא עצמה נשבתה כל־כולה במוסכמות שיצרה.

המוני נוער אוהבי־חופש, שהדמוקרטיה המערבית לא סיפקה את תשוקת החופש שלהם, צעדו בהפגנות – ובראשם פרופסורים נודעים, מלומדים, אמנים – וקראו באכסטזה “מאו! מאו!” האם שאלו אם יש קשר בין משטרו של מאו־טסה־דון ובין חופש? בינו ובין דמוקרטיה? סופרים ואמנים מהופנטים מאישיותו הציורית, רבת הקסם, הכריזמאטית, של פידל קאסטרו – עלו לרגל אליו כאל גיבור נערץ, נושא דגל של מהפכה משחררת, האם שאלו מה מתרחש בתוככי קובה שבהנהגתו? אם הביא קץ על השחיתות, העוני, הדיכוי, המאסרים, ששררו שם קודם לכן – או שהמירם באחרים? האם שאלו הזמרים וכוכבי הקולנוע האמריקאיים בעלי־השם, אבירי הצדק, ששרו תהילות להו צ’י מין בהתנגדותם למלחמת וייטנאם, אם הצדק מהלך לפני הווייטקונג ומולך בצפון המדינה? האם קראה ונסה רדרגרייב את “האמנה הפלשתינאית”?

חדלו לשאול שאלות. מסוממים על ידי רומנטיקה מהפכנית אפופת פאתוס ופולקלור, מתבטלים בפני הופעתו הבטוחה והנמרצת של כוח צעיר ואלים – הצטרפו אנשי־רוח ואמנים – מבלי לשאול שאלות – להפגנות ושביתות, וחתמו בסיטונות על מאות עצומות, הצהרות ומכתבי־מחאה, מבלי לקרוא אפילו את הכתוב בהם. סופרים ואמנים שכל מלאכתם כרוכה בהבחנה בדקויות – במלה, בקו, בצליל; פילוסופים ואנשי־מדע – שכל עיסוקם, בהלכות ובמעשה, כרוך בהטלת ספקות – בבואם אל המרחב הפוליטי, נעשו עוורי־צבעים, נשתעבדו לחלוקה הגסה, בין “שמאל” ו“ימין”, “מתקדם” ו“ריאקציוני”, “מהפכני” ו“שמרני”. “שחור הוא יפה!” – האם כל השחור הוא יפה? גם אידי אמין יפה? גם קדאפי יפה? או – אם נחזור שלושים שנה לאחור – “תכנית מרשל” (שכל השמאל, כל האינטלקטואלים ה“מתקדמים” התקוממו עליה בצעקה גדולה) – היא “מכשיר בידי האימפריאליזם האמריקאי” לשעבודה של אירופה. האוּמנם? האם לא הקימה את אירופה מהריסותיה והעמידה אותה על רגליה? – הסיסמאות הן ששלטו. המוסכמות הן ששלטו. הנון־קומנפורמיזם הפך לקונפורמיזם.

המוני “אנשים פשוטים”, בעלי חושים בריאים, הבחינו מעט־מעט שמשהו רקוב בממלכת־הרוח הזאת, שכוננה את יסודותיה על האמת והצדק. משהו שקרי בה, וחולה. לא נכון ולא צודק. חשדו בה והתרחקו ממנה. עד שאיבדה כל השפעה, ומעצמה כמעט שנתחסלה.

סכנה כזאת אורבת גם לשמאל האינטלקטואלי הישראלי, שכמו מקבילו במערב, קם גם הוא מתוך מאבק למען המטרות הצודקות ביותר: נגד כיבוש, נגד השתלטות על עם אחר ושלילת זכויותיו, נגד אפליה, נגד איפה ואיפה בחוק ובאכיפתו, נגד התעללות והשפלה, ולאחרונה – נגד מלחמה שאינה מלחמת־הגנה, שאינה מלחמה של “אין ברירה”; וכמו מקבילו במערב, הוא ריכז סביבו – ועדיין מרכז – את רוב אנשי הרוח, הסופרים, האמנים, האקדמאים.

הסכנה היא בהיגררות אחר מוסכמות ובקבלת החלוקה הגסה של שחור־לבן. היא בכך, שגם הוא, השמאל הישראלי – ותהליך זה הוא כבר מעבר לתחילתו – חדל לבחון כל עניין וחדל לשאול שאלות.

שאלות כמו:

האם הממשלה הימנית השולטת בארץ זה שש שנים היא “פאשיסטית” – כפי שהתנבא השמאל בקולי־קולות, ומחה וזעם? כלומר – האם היא אוסרת התארגנות, שביתות, מאבק מעמדי, מגבילה את חופש הדיבור והכתיבה, את החופש האקדמי והאמנותי?

או:

האם פתרון של פשרה על עתיד הארץ אפשרי רק על־ידי משא ומתן עם אש“ף, שהוא תנועת השחרור ה”אותנטית" של העם הפלשתינאי (ולכן “מתקדמת”), ולעומת זאת “אגודות הכפרים” הן ארגון “ריאקציוני”, ולכן אסור במגע?

ובהקשר זה:

האם נכון להאשים את המשטרה – במפורש ובמרומז – במחדל זדוני ובחיפוי על רוצחים, על שלא גילתה עד עתה את המתנקשים בראשי העיריות הערביות, ואת רוצחיו של אמיל גרינצוייג ז"ל? מדוע אין מאשימים אותה על שלא גילתה את הרוצחים הערביים של בחורי הישיבה בחברון? מדוע לא שואלים על כך?

ובאותו הקשר:

האם אין הבדל – “הבדל קטן” – בין הריגת ערבים בשעת דיכוי מהומות בשטחים ובין “נאציוּת”? כלומר – בינה לבין השמדת־עם בהרעבה, ברציחות המוניות ובכבשני־גאזים? האם המנטאליות של המתנחלים היא מנטאליות “נאצית”?

ובתחום אחר, רחוק יותר:

האם נכון להתנגד לקיום קשרים – דיפלומטיים, כלכליים – עם דרום אפריקה, ששורר בה אפרטהייד – משטר גזעני – ובה בשעה לייחל בכל לב לחידוש הקשר עם המדינות הקומוניסטיות, ששורר בהן משטר של דיכוי, בזיון־החוק, מחנות־ריכוז? ואם נשקול במאזניים את העריצות שמצד זה ומצד זה – האם ברור כל־כך שהכף הדרומית תכריע את הצפונית?

או, שאלה מסוג אחר:

האם יש מקום ללעוג, לבוז, לפחד היהודי, “הגלותי”, “הגיטואי”, מפני שואה שנייה, בהתחשב עם כל הידוע מן הנסיון ההיסטורי שלנו, ועם העובדה שלמרות הכל הננו מיעוט מבוטל במזרח הרוחש איבה כלפינו?

במוסף ראש השנה של “דבר” התפרסם סקר מאלף מאד, של מכון סמית, על יחס הישראלים לשואה, ואחד הממצאים שלו היה – ששלושה מתוך כל ארבעה ישראלים מאמינים כי אילו יכלו – היו שכניה הערביים של ישראל עושים שואה ביהודי ישראל (“במלים אחרות: אם תיכשל ההגנה הצבאית של ישראל, ויהודיה ייחשפו לפלישה של המונים ערביים, הם מצפים לגורל הגרוע ביותר”). על כך אומרים עורכי הסקר שזהו “ממצא מזעזע”. מדוע “מזעזע”? האם אין הדבר ודאי – לאחר כל מה שאנו רואים סביבנו?

שאלות כאלה, ועוד כהנה וכהנה, חייבות להישאל, כדי לא לקבל מוסכמות ללא בחינה; כדי לא להישבות על ידי הכוח והקסם (גם האמנותי: בשיר, במחזה, בסרט!) שיש בעמדות ובהצהרות הקיצוניות ביותר.

אם לא שואלים שאלות, אם משתיקים את המעיזים לשאול – בחוסר סבלנות, בלעג, בהכתמה: אם, בנוסף על כך, מפליגים בהגזמות מתוך תאווה של הלקאה עצמית; אם חוגגים סארקזם שלוח־רסן לשמו; אם יוצאים שליחים לאמריקה, לאנגליה להולנד, לגרמניה (!) כדי להוקיע שם את כל הנוראות הנעשות בישראל וזוכים בתשואות נלהבות של חסידי אש"ף (כפי שקרה רק לאחרונה באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה, כשהופיע שם פרופסור מאוניברסיטת תל־אביב) – הרי כל מסכת־הערכים של השמאל, על כל הנכון והצודק שבה, מאבדת את אמינותה. האמת הופכת ללא אמת, אמת שלא מארץ תצמח; הצדק – למשהו תלוש ממציאות, ערטילאי. אינסטינקט הקיום, החוש הבריא של הגנה עצמית – מתקוממים. גורלו של השמאל הישראלי עלול להיות כמו זה של השמאל האינטלקטואלי במדינות המערב – מנותק, מבודד, חסר כל השפעה.

16.10.83


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47908 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!