“הכל זורם,” שום דבר אינו עומד במקומו – אמר הרקליטוס; ובהוויה הישראלית, קצב התמורות הוא כה מהיר, עד שנדמה שבזרימת המאורעות הרודפים זה את זה, שום דבר אינו בר־קיימא, לרבות האמיתות שלאורן הוקמה החברה העברית החדשה בארץ־ישראל, ושעליהן נתבססה זכותנו לשוב ולחיות בה.

הסחף – שגבר מאוד מאז מלחמת ששת־הימים – הוא לשני הכיוונים: לימין ולשמאל. מכאן – לתפיסה שכל פתרון פוליטי, באיזור המסוכסך שבו אנו חיים, יושג רק ביד חזקה ובזרוע נטויה, תפיסה שבדרכה להגשים את עצמה היא מנערת מעליה – מתוך זלזול או מתוך יאוש – כל ערך הומאניסטי העומד לה למכשול, כביכול; ומכאן – ל“רדיפת צדק” ערטילאית, תלושה, שבגילוייה הקיצוניים היא מגיעה לידי התבטלות־עצמית, התרפסות, ויתור מדעת ושלא־מדעת על עמדות־המגן שהן ערובה לעצם קיומנו בארץ.

כנגד אלה, כנגד הקנאות בשני הכיוונים, הגורסת “אם לא לנו אתה – לצרינו”, כנגד הקונפורמיות מזה ומזה, הבזה לספק, למבוכה, וחדלה לבחון אמיתות שוב ושוב מחדש – מכוונים רוב המאמרים האלה, המנסים להיצמד לשורשים, לעמוד בפני הסחף.

בעוברי עליהם, לקראת הוצאתם־לאור בספר, לא מצאתי צורך לשנות דבר בתוכנם, למרות חלוֹף השנים, והם ניתנים כאן ככתיבתם הראשונה, בציון תאריכיהם. בניגוד למשאלתו הרגילה של מחבר, שהזמן לא יבַלה את פרי־עטו, משאלתי היא שהעתיד, והתמורות שיביא עמו, ישווה לשפר זה ערך של עדוּת בלבד, על תקופה שחלפה.

אוגוסט 1984. א.מ.

מלחמות הקנאים

מאת

אהרן מגד

---

שאלות ריאקציוניות

מאת

אהרן מגד

יחד עם כל האנשים הטובים והישרים שוחרי הקִדמה והשלום בכל העולם – הייתי גם אני, כמובן, נגד האימפריאליסטים הצרפתים בוויטנאם בשנות החמישים, נגד האימפריאליסטים האמריקאים בוויטנאם בשנות ה־60 ובעשור הזה. הצדק הוא עם העם הלוחם ע לחירותו ועל עצמאותו נגד הזר הכובש והמדכא, זה ברור. רק ריאקציונר שחור לא יראה זאת, ורק איש חשוך לא יימצא במחנה אחד עם האנשים הטובים באמת, עם סארטר וברטראנד ראסל, עם איו מונטאן ופול רובסון, או – מאוחר יותר – עם נורמן מיילר, אם ג’יין פונדה, ג’ואן באֵז, מליוני הסטודנטים הממלאים את הפארקים וצועדים בתהלוכות ושרים “עוד נתגבר”. עד היום מהדהדות באוזני הקריאות של האלפים במקהלה מחשמלת “הו צ’י מין! הו צ’י מין!” בפסטיבל הנוער הדמוקרטי בבוקרשט ב־1953, כשהגיעה לשם משלחת של הווייט־מין, צעירים יפים במדים, שנישאו על כתפיי ברחובות, או אחזו ידיים ונופפו אותן בהימנון הנוער והשלום, יחד עם חבריהם שומרי־השלום מצרפת, צרפת המדכאת. ועד היום עובר בי רטט כשאני נזכר בכינוס עצום של נוער בשיקאגו, ב־1965 או 1966, שהופיע בו בוב דילן וליכד את ההמונים בתחושת סולידאריות עזה עם לוחמי החופש של הווייטקונג.

כן, כל זה היה מובן מאליו לכל מי שאהבת הצדק פועמת בלבו: הווייטנאמים, שהשתחררו מעול היפאנים, רצו עצמאות, וזו היתה זכותם האלמנטרית. כשם שלחמו נגד הכיבוש היפאני, כן לחמו אחר־כך – לא כקומוניסטים, אלא כתנועת שחרור לאומית! – נגד הכיבוש הצרפתי, שנעשה לא פחות אכזרי מן הקודם. לחמו וניצחו. בגלל קנוניות בינלאומיות בין מעצמות אימפריאליסטיות ניצתה הארץ, ובדרום הוקם משטר ששלטה בו כת קצינים תאבי־שלטון, מושחתים מאד. העם התקומם עליו. שוב בא כח זר, ארצות־הברית הפעם, לעזרת המשטר הרקוב, המדכא, ותמך בו בעזרת צי, חיל־אוויר, כמויות עצומות של נשק מתוחכם ומשוכלל, נגד לוחמי החופש, כדי “לעצור את התפשטות הקומוניזם”. מי אדם ישר ולא יהיה נגד הכוח הזר הזה, המתערב בחייו של עם לוחם, שזכותו היא לבחור את המשטר שהוא רוצה בו?

כל זה ברור. ברור מי הצודק ומי הנבל. כמו בספרד ב־1936, כמו…

ובכל זאת, לפני כמה שנים, לפני שנחתם הסכם הפסקת־האש בין הצפון והדרום, כשהמלחמה נתעצמה מאד, כשהמפציצים האמריקאיים החריבו רבעים שלמים של האנוי, השמידו יערות ושדות וזרעו הרס בכל מקום בו נתחמו הגרילה, ומספר הקורבנות עלה למאות אלפים, משני הצדדים, שאלתי את עצמי – האמנם אין גבול? אין גבול שבו צריך להיעצר ולומר, יותר לא נלחמים? לא כדאי עוד להלחם? המחיר הוא גבוה מדי? האם אין רגע שבו צריך לשאול – עד מתי, ולשם מה, שפיכות הדמים הנוראה הזאת, הנמשכת כבר כשלושים שנה?

מאות אלפי קרבנות. קרוב לשני מיליון. הרס עצום של ערים, כפרים שטחים מעובדים שדורות עמלו עליהם. הצפון והווייטקונג שולחים גל אחרי גל אל מול המלחמה והם נופלים כשיבולים אחר הקוצר, ואחריהם באים עוד ועוד, נערים בני 14, בני 16, תושבי כפרים שלמים, מחוזות שלמים, נהרגים ולא יהיה להם שריד עוד, “בשר תותחים”, ורבבות פליטים ללא בית, ללא אדמה, ללא לחם – לשם מה?

נניח, אמרתי, נניח שהצפון והוויט־קונג – שהם הצודקים, כמובן, צודקים בהחלט – היו משלימים עם המצב ומניחים את הנשק. מה היה קורה אז? הם לא היו צפויים להשמדה. להיפך, הצפון יכול היה לבנות בשקט את חייו למען רווחת העם, ואת גרגר האורז האחרון – היה חוסך לעצמו, כדי לבנות תעשיות, אוניברסיטאות, ערים חדשות, לגדל זנים חדשים של תבואה ועצי־פרי. האנשים היו מאושרים יותר. הם לא היו נהרגים, הילדים לא היו בוכים, חסרי בית היו מוצאים בית… ובדרום – בדרום היו הדברים נשארים כפי שהם – כלומר, שלטון קצינים לא־דמוקרטי, עושר מכאן ועוני מכאן, יועצים אמריקאים, דולרים, בארים, יצאניות… האומנם זה יותר גרוע משפיכות־דמים שאין לה סוף? מסבל נורא שאין לו סוף?

כן, אבל החירות!

למען החירות – עד טיפת הדם האחרונה! למען החירות – עד האיש האחרון!

על הסיסמה הזאת, על “הערך” הזה, מתחנכים דורות־דורות, זה אלפי שנים, כל בני העמים, מראשית התרבות האנושית. זהו “ערך מקודש”, כמו שאומרים, ו“פשרה, ו”השלמה", הן מילים מגונות במילון האנושי הבינלאומי.

בכל־זאת, מול מלחמות נוראות, כדאי מדי פעם להיעצר ולשאול: מהי החירות הזאת שעליה נלחמים “עד האיש האחרון”? מה תוכנה? לאיזה כיווּן ישתנו פני הדברים לאחר שתושג חירות זו? האם יהיו האנשים מאושרים יותר? המיליונים שכבר נתנו את חייהם עליה, ודאי לא יהיו מאושרים יותר, אבל אלה שנותרו בחיים ויזכו לראותה, היהיו מאושרים יותר? שהרי “חירוּת” לא באה לעולם אלא למען “אושר”.

עכשיו, לאחר נצחון הצדק, לאחר שווייטנאם כולה היא קומוניסטית סוף־סוף – כדאי לשוב ולשאול את השאלות האלה.

המושג חירות, יש בו כמה מרכיבים. אחד מהם – החירות מניצול, מדיכוי סוציאלי, החירות להינות מפרי־עמלך, חירות מרעב וממצוקה, ומתנאי חיים משפילים.

ובכן, במשטר המושחת של דרום־וייטנאם, קיים היה, ללא ספק, ניצול, דיכוי סוציאלי, עוני, קיטוּב, פער, התעשרות מעטים על חשבון המוני איכרים ופועלים.

אולם: האם במשטר החדש הקם אתה, האיכר והפועל – שבשמם היתה כל המלחמה הזו, שבשמם נשפך כל הדם הרב הזה – יחיו ברמת־חיים גבוהה יותר מקודם? יהיו חופשים מעוני וממצוקה? האם האיכר המשועבד בדרום־וייטנאם היה עני יותר מן האיכר “החופשי” בצפון־וייטנאם?

אני שואל. אינני עונה. אינני יודע את התשובה.

אני שואל, מפני שלפני כמה שנים שוחחתי עם קצין שוודי המשמש בכוח השיטור של או"מ בקו הגבול שבין צפון־קוראיה ודרום־קוריאה, שהתעכב כאן בדרכו לביתו. הוא משוטט שם בשני צדי הגבול ומכיר את שני המשטרים. גם שם – סיפר – המשטר בדרום הוא מושחת, הדמוקרטיה מסולפת, מדכאים כל אופוזיציה, ההמונים עניים. אבל… אבל בצפון־קוריאה הם עוד יותר עניים… החנויות ריקות, אין מצרכי יסוד, שלא לדבר על מותרות, וכשאתה חוצה את הגבול צפונה, אתה נכנס לארץ מפגרת במאה שנה אחר המדינה הדרומית….

אני שואל, מפני שאני נזכר בתמונה, שהופצה ע"י סוכנויות הידיעות לפני כמה שבועות, ובה נראים חיילי הווייטקונג עומדים מלאי השתוממות ופליאה מול חלונות־ראווה של דא־נאנג, אור עיר אַחרת, שזה עתה כבשו, ולא האמינו למראה עיניהם – למראה מצרכי־המזון, והחפצים, והאופנועים, ומכשירי החשמל וכד'. ופתאום שפכה התמונה הזו איזה אור אחר על המצב. נזכרתי שברומניה פקידי הדואר עוד טובלים את העטים בקסתות של דיו, וביוגוסלביה הזבנים בחנויות עוד מחשבים חשבונות בשינוע חרוזי־עץ על חשבוניות.

אני שואל, מפני שאני יודע שבארצות רבות שעמיהן השתחררו מעול הקפיטליזם והאימפריאליזם – העשירים אמנם נעשו עניים, אבל העניים נעשו עוד יותר עניים. וזה היה תוכנה החומרי של המהפכה בהן. ואני זוכר שרמת־חייו של הפועל (הפועל, לא הבורגני!) בגרמניה המזרחית נמוכה הרבה מזו של הפועל (הפועל, לא הבורגני!) בגרמניה המערבית; וזו של הפועל הצ’כי נמוכה הרבה מזו של הפועל האוסטרי, וכו'.

כן, אבל חירות אינה חירות חומרית, כמובן! אנו מוכנים לרעוב למען חירות הרוח! ואנו, העיתונאים, הסופרים, האידיאולוגים, הפילוסופים, כשאנו מדברים או כותבים על חירות, אנו מתכוונים בעיקר לחירות הדיבור, הכתיבה, ההתארגנות, המחשבה! זה העיקר!

ובכן, בדרום וויטנאם המושחתת, החירות לא היתה חירות והדמוקרטיה לא היתה דמוקרטיה. אין ספק. את האופוזיציות חיסלו בכוח, את מתנגדי המשטר סילקו, והבחירות היו מזויפות.

ובצפון?

ועכשיו בדרום, תחת שלטון הווייט־קונג – האם הבחירות תהיינה חופשיות? יהיה חופש התארגנות וביטוי? תהיה עיתונות חופשית? קשר חופשי עם העולם? לא יכלאו – או יוציאו להורג – את מתנגדי המשטר?

ואם אמנם לא תהיה החירוּת החומרית, ולא החירות הרוחנית – לשם מה שפכו שני מיליון איש את דמם? לשם היה כל הסבל הנורא?

אני שואל, אינני עונה. כי למרות כל הנאמר לעיל, ייתכן שיהיה אחרת. לא כל המשטרים הקומוניסטיים דומים זה לזה. סין שונה מברית־המועצות, למשל. ואני בטוח שהאיכר הסיני הממוצע מאושר יותר מן האיכר ההודי הממוצע. ומה שווה “החירות” וה“דמוקרטיה” למיליוני העניים המרודים של הודו, חסרי הבית והאדמה, המתים כזבובים ברחובות הכרכים ובשטחים העצומים מוכי הבצורת ומוכי השטפונות ומוכי המגפות, שאין דואג להם ואין מציל – אם כל החירות שלהם היא חירות למות? ומה איכפת למיליוני האיכרים של סין שאין להם “חופש דיבור” או “חופש כתיבה” – אם הם זכו בחירות הגדולה מכל החירויות – החירות לחיות? ובניהם לומדים בבתי־ספר ויש מרפאות בכפרים והם לא גוועים ברכב?

אם כן, אני אומר, יתכן מאד שיש ארצות שהיו שרויות בפיגור של מאות בשנים לעומת העולם המערבי, שבשבילן הקומוניזם הזה, הרודני, הלא־דמוקרטי, הוא הפתרון היחיד – כלומר, יש בו יותר “אושר” לעומת המשטר הקודם –

ועוד: ייתכן מאד שבמדינה מסויימת, או במדינות מסויימות, יתגשם הקומוניזם אחרת משהתגשם ברוסיה או בצ’כוסלובקיה של היום. וקומוניזם זה יהיה קרוב יותר לאידאל הקומוניסטי האמיתי, כפי שראו אותו חוזיו עוד בטרם המהפכה הרוסית!

ואולי ווייטנאם תהיה המדינה הזאת?

אבל את השאלה – מהו בדיוק משמעה של “המלחמה לחירות”, חובה תמיד לשאול מחדש. בכל מקרה – מחדש. כי אם לא שואלים אותה – הרי לעתים קרובות דם רב נשפך לחינם רק בשם סיסמאות “מקודשות”; ואם לא שואלים אותה – הרי גם אנשים “טובים”, “מתקדמים”, “שוחרי חופש ושלום”, נעשים שבויים על־ידי משפטים קדומים – ממש כיריביהם הריאקציונים – וג’יין פונדה, או ג’ואן באֵז לעולם לא ימחו נגד גירוש שני מיליון תושבים מפנום־פן, או נגד הוצאות־להורג של חפים־מפשע בסייגון, היא “הו־צ’י־מין סיטי”, למרות שהן נשים טובות ויפות כל־כך.

20.5.75

---

המשיחיות החדשה

מאת

אהרן מגד

התופעה הזאת, של אלפי בני־נוער הנוהרים ברכב וברגל להפגנות־התנחלות ברחבי הארץ, או להפגנות־מחאה מול בנייני הממשלה, בשירה, בקריאת סיסמאות, בנכונות להקים אוהלים (ולו ללילה אחד), או לעלות על בריקאדות, ורובם הגדול, אם לא כולם, מן המחנה הדתי, חובשי כיפות – לא היתה כמוה בתולדות הארץ, מאז ראשית ההתיישבות ועד הנה.

לעומתם מתקבצים – קומץ כאן וקומץ שם – כמה עשרות מאנשי “השומר הצעיר”, “מוקד”, קצת סטודנטים ועסקנים מן “העבודה”, להפגנות־נגד, מחאות־נגד, החתמות־נגד, מנסים במאמצים רבים להפיח רוח במדורה הדועכת, ואש לא מעלים.

אנשים שעברו כברת־דרך לא קטנה בארץ הזאת, בימי המנדאט ובימי המדינה, עומדים ומשתוממים: איך נתהפכו היוצרות? איזו מהפכה התחוללה כאן? האומנם ירשו “הכיפות הסרוגות” את מקום “החולצות הכחולות” – אלה שבשנות השלושים והארבעים השתרכו בשורות ארוכות בשבילים של ואדי־קלט וואדי־פרעה, אל ענתות, יריחו, בית־אל, שומרון, והבעירו שם מדורות ושרו סביבן על יישוב השממה וההרים? אלה שבאותן השנים גם מילאו את רחובות הערים בהפגנות המוניות, סוערות, בקריאות מהדהדות, להעפיל, לעלות, לכבוש, – למרות כל מכשול ופגע? האומנם יצאה הרוח מאלה ונכנסה באלה?

אנשים נתקפים חולשת־דעת מול החזיון הזה: מה, אם כן? האלים ההם הכזיבו? מה נשאר, מלבד מצעים פוליטיים יבשים שאין בהם נשמה, שבקושי עשויים לכלכל מאמרים ונאומים עייפים. הנה כאן: אמונה אמיתית, יסוד־מוסד איתן, חזון לא־יכזב, העומד בפני התקפות מבחוץ, קטנות אמונה מבפנים, בפני כל הסערות והתמורות.

הם מסתכלים במרקע הטלוויזיה – המעביר את המחזות הנרגשים אל כל בית, מתוך אהדה לא־מוסתרת – ובלבם – אולי גם למרות רצונם – התפעלות, גם קנאה: מול הלבנטיניות הפרועה מחד, מול המבוכה, אובדן־הדרך, הרהורי־הכפירה והניהיליזם מאידך – נוער “טוב”, “סימפאטי”, יפה, ללא בולמוס־הרחוב וללא גסות־החומרנות, מלא התלהבות, מפועם אידיאלים (“אל הנוער הזה התפללנו”), ש“ביום נחלה וכאב” יוקד בו זיק, בקיצור: נוער שיש לו "מוטיבציה "(בכל שלשה חדשים מתחדשת עלינו איזו מלת־כנף, שמוצאה, על־פי־רוב מן הצבא, וממנו היא עוברת במהירות של שפּעת־מדבקת אל העיתונים, הרדיו, אל העם. עכשיו: “מוטיבציה”).

אם כן, נוכח החזיון הזה, אומרים רבים – רבים שאינם דתיים, רבים שאינם מזדהים עם רעיון “א”י השלמה“, או עם עמדות פוליטיות של המפד”ל או ה“ליכוד” – אם נוער כזה לנו, יש עוד תקווה לעם ישראל.

האומנם תקווה? – זו השאלה.

כשם שיש “מצווה הבאה בעבירה” – אם להשתמש במטבע שהשתמש בו גרשום שלום לעניין תנועה משיחית – כך יש “תקווה הבאה ביאוש”. והתקווה שבה נאחזים עכשיו, כבקש־הצלה, הנבוכים ואובדי־הדרך – באה ביאוש וסופה יאוש. תקווה שאין מסוכנת ממנה, במצבנו הנוכחי.

ההשוואה בין התנועה הדתית־לאומית של היום ובין התנועות החלוציות שלפני המדינה – היא חיצונית בלבד, מה שהעין רואה, מה שהלב מתחמם לרגע – ושטחית. התנועה החלוצית – בעצם, התנועה הציונית כולה, לרבות המחנה הדתי שבה – פעלה, גם במבצעיה הנועזים ביותר, בתוך מסגרת ריאלית־היסטורית, ובבחינת האפשרי והבלתי־אפשרי שבה. (רק התנועה הרביזיוניסטית שאפה להקים את “מלכות ישראל”, שמשני עברי הירדן, “בדם ואש”, בחזיונות של כיבוש הארץ בכוח; רק היא דיברה על “המשיח שיבוא רכוב על טאנק”, ונגד “פולחן הפאציפיזם הנבוב”, ושרה “כי שקט הוא רפש, הפקר דם ונפש, למען ההוד הנסתר!”). ההתלהבות ששררה במחנה החלוצי, הנכונות להקרבה שבו, כל המטען הרגשי ששוקע במעשה ההגשמה, על כל התארים הנלווים לו, הסמלים, השירים, הטקסים, ההווי – כל אלה היו בגדר הרציונאלי, בגדר המציאות ההיסטורית ואפשרויותיה הריאליות.

התנועה הגואה עכשיו – צומחת מתוך יאוש משפיון־הדעת, ויאוש מכל פתרון ריאלי. זהו צמח־סמים – “יפה” כמו פרג, גם משכר – הגדל על קרקע שתמיד – בעמנו בתקופות שונות בתלדותיו, כמו בעמים אחרים – מגדלת צמחים כאלה: משבר, שפל רוחני, שבא בעקבות לחצים חיצוניים, דכדוך, נמיכות־רוח, אובדן האמונה באפשרות להיחלץ מן הקשיים. זוהי שעתן היפה של התנועות המיסטיות, המיתיות, המשיחיות, הקנאיות – הסוחפות המונים למעשים… לאמיתו של דבר, למעשים של יאוש.

אם ללכת שוב בעקבות הגדרות של פרופ' שלום – זוהי תנועה החותרת, מדעת ושלא־מדעת, להוציא את הציונות ממסגרתה ההיסטורית ולעשותה לא־היסטורית.

יש לה כוח. אין לה מעצורים שכליים. בהשראת הרב צבי־יהודה קוק ונביאים אחרים, היא הולכת בשם ה' ומשיחו, בשם ההבטחה הקדומה, בשם הכוחות העליונים והשבעתם – לקיים את המצווה, עד “ייהרג ולא יעבור”. עד “למות על קידוש השם”; ומתוך החרמה ונידוי – כמו בכרוזים המתפרסמים – של כל המתנגדים, שהם “אויבי ה'”. אם ויתור על שעל מאדמת יהודה ושומרון אסור מן התורה, במצוות ה' – אין מקום לשום משא־ומתן, לשום פשרה. אז – “קומו בני וקנאו לתורת אלוהינו”. פירושו של דבר, בלשון פוליטית, גם אם לא תקבלו עזרה ונשק מן הגויים, גם אם יחזקו עליכם אויביכם – עלה תעלו! פירושו של דבר – “מצדה”.

לכל זה יש כוח סוגסטיבי, מהפנט – כמו לתנועות אי־רציונליות רבות, המסתמכות על מיתוסים קדומים, או על קנאות דתית – עכשיו וכאן. כשהפתרון הריאלי שרוי בערפל, כשאין למעשה שום טיעון בטוח לכל בעלי האלטרנטיבות, כי הדברים אינם תלויים רק בנו – אז עומדת שפיות־הדעת בברכיים כושלות מול גילוי של “אמונה”, ונמנעת מלראות לאן היא מובילה, ובאין “מוטיבציה” אחרת שיש בה כדי להלהיב – יש כמיהה ל“מוטיבציה” כלשהי, ותהי זו דתית, ובלבד שתהי. כי אם נגזר להילחם – מוטב להילחם למען יעוד קדוש, מאשר מאין־ברירה!

אבל “משיחיות” זו – סופה מעשים נואשים, כפי שעלה בגורל תנועות שקדמו לה, והאוחזים בה, שהם אנשים דתיים, כדאי להם לזכור, שגם חכמי התלמוד הזהירו מפני דוחקי־הקץ.

15.10.74

---

מלחמת הקנאים

מאת

אהרן מגד

מלחמת הקנאים – העולים בהמונים על ירושלים, חוסמים כבישים, משתטחים בגופם על מבואות הבירה, מנפצים זגוגיות, מיידים ביצים, מטפסים על גגות, קוראים למרי – לא החלה היום או אתמול. זוהי המשכה של דרך ארוכה, שראשיתה עם ראשית ההתארגנות המדינית של הישוב בארץ־ישראל, גם אם הנושא האנושי שלה מתחלף מתקופה לתקופה, וכן האמצעים. ביסוד הרטוריקה של זרם זה בציונות, על כל גלגוליו, כלולה ההצהרה שכל ה“מאכסימאליסטים” הם נאמני המולדת, וכל החותרים לפשרות – הם בוגדים. העם מתחלק ללוחמי מלחמת השם מחד, ולעוכרי ישראל מאידך. כמו בשנות השלושים – תומכי ההסכם היום הם “פלאביוסים” ו“סנבלטים” (ראה שירים ומאמרים ב“זאת הארץ”); כמו בשנות הארבעים – הם “קוויזלינגים”. קיסינג’ר – כיוון שאף הוא יהודי – הוא משומד ומשמיד. הרב לווינגר מכריז בבית—המשפט כי החוק המונע ממנו מחאות אלימות – הוא “חוק ננסי קיסינג’ר”, להזכיר עוון היהודי שנשא “גויה”. אסא קדמוני יוצא בכרוזים היסטריים ששיבושי הלשון בהם הם אך תוצאה של התפרצות זעם שאינה יכולה להכיל את עצמה – נגד “שרי הכניעה”, וקורא בפתוס תנ“כי “עורו בני ציון ונקומה על הצרים לנו” (מי הם “הצרים לנו”? הערבים? הממשלה?). אנשי “המעגל הראשון” מזהירים כי “כל עוד רבין בשלטון, לא יהיה סוף לנסיגות ולמלחמות”. לשיא חדש הגיע “גוש אמונים”, כשבראש מודעה שלו, הקוראת לעלות על בריקאדות, הביא מוטו משירה של חנה סנש, שכתבה אותו ערב חצותה את הגבול להונגריה בשליחות הצלה – “אשרי הגפרור שנשרף והצית להבות”. כלומר: כשם שגיבורה זו השליכה נפשה מנגד להילחם בנאצים, כך נקראים גם אתם להקרבה, לקידוש השם, לשרוף עצמכם במלחמתכם בבוגדים מבית. הוסף על אלה “מופתים” כמופתי הנביאים. כמו צדקיה בן־כנענה, שעשה לו קרני ברזל, “באלה תנגח את ארם עד כלותם” – כך גם היום: ריתוק עצמם בשלשלאות, כלוב עם שפנים, שלושה עגלים, ארונות מתים. (ואתה שומע את דבר ה' אל בעלי המופתים" “קח לך שלושה עגלים ותן אותם בשער העיר…”) לשוות אופי פולחני ודרמטי למלחמת־הקודש. זוהי קנאות של אש־אוכלת – להוקיע את מתנגדיך כ”אויבי העם". ראש צעירי “חירות” מודיע, לאחר התנגשות עם המשטרה, כי ישקול אם להבא יימנעו מאלימות…

(ובהקשר זה, אם כי בעניין אחר: לפני כמה ימים השתתפתי במסיבת עתונאים יחד עם ח"כ שולמית אלוני ועם דוד הכהן, למחות נגד כניסתה של סוזן באום לארץ. שעה לאחר בואי הביתה, צלצל הטלפון, וקול של איש לא־צעיר אמר בטון מאיים: “מדברים ממשרד הפנים. רציתי לומר לך, ששום דבר לא יועיל לכם! אתם תכנעו! תהיו מוכרחים להיכנע!” ביקשתי שיזדהה בשמו, וסירב. אמרתי שאינני מאמין שממשרד הפנים יפנו אלי בלשון כזו, והאיש אמר: “אתה יכול לסמוך עלי, שאם אני אומר שאני ממשרד־הפנים, זו אמת. אתם תיכנעו! כולכם!”).

אך עם כל ההתנגדות שמעוררת תנועה קנאית זו, של מיעוט המנסה לכפות את דעתו עלי־ידי הפגנות והוקעות, והצובר כוח בדרך של שלהוב־יצרים – צריך לומר שעלייתה באה לה לא רק מכוח עצמה, אלא בגלל הסיוע, האקטיבי והפסיבי, שניתן לה על־ידי הרוב.

זה שנים שהנהגת מפלגת העבודה, והמערך – לא־כל־שכן של מפלגות אחרות – נותנת יד לשכתוב ההיסטוריה של הצינות המתגשמת, במגמה של טשטוש ניגודים עקרוניים מאד, גורליים מאד, וטיוחם.

די אם אביא שתי דוגמאות מן הזמן האחרון.

האחת – הגושפנקא הממלכתית שניתנה להלווייתם של אליהו חכים ואליהו בית־צורי ז"ל.

השניים – שבעוז רוחם האישי, בנאמנותם לעם היהודי, ובמסירותם לרעיון חירות המולדת, אין לפקפק כלל – נתקדשו עתה, על־ידי האומה, ובהיכנסם לפנתיאון גיבוריה, נתנה המדינה, שמנהיגיה לא הביעו כל הסתייגות ממעשיהם, גם אישור לדרכם.

הדור ש“לא ידע את יוסף”, לא יזכור זאת; אולם האם גם ההנהגה – הוותיקה – שכחה? האם שכחה מה היה רצח הלורד מוין ב־1944, בימים שאושרה הקמת “החטיבה היהודית הלוחמת”? את הזעזוע שגרם אז המעשה בישוב? את החרפת המאבק הפנימי שבאה בעקבותיו, נגד “הפורשים”, שכינו את ראשי הציונות בשם “קוויזלינגים”? האם נשכחו לגמרי הטרור הפנימי, מעשי השוד והרצח (לא רק של בריטים, גם של יהודים), מצד אלה שהוקיעו את כל ההנהגה ש“שיתפה פעולה” עם הבריטים כביכול – כבוגדים?

בן־גוריון אמר אחר הרצח: “שום אינטרס בריטי לא סוכן על על־ידי רצח אווילי ומתועב זה. מבחינה בריטית, היתה זו רק כעין עקיצה בזנב האריה, אולם מבחינה יהודית, היתה זו תחיבת סכין בגב העם היהודי.”

האם צדק אז, או לא צדק? – זו השאלה.

בהחלטת ועידת ההסתדרות, נאמר אז:

“הוועידה מציינת כי החבורות הטרוריסטיות, בחינוכן, במהותן החברתית ובתעלוליהן, אויבות לתוכנה המשחרר של התנועה הציונית ותנועת הפועלים – – – מסלפות ומכשילות את המלחמה לגאולת ישראל וקוממיותו, ומבקשות בדרך של הטלת אימים, סחטנות ורצח, להשתלט על הישוב העברי ולהחריש את חירותו הפנימית.”

האם צדקה אז ההסתדרות בהכרזתה זו, או לא צדקה? – זו השאלה. כי הרי רק אחת משתי הדרכים, הנאבקות ללא־רחם זו עם זו, יכלה להיות צודקת. האם עלינו לכתוב מחדש את ההיסטוריה ולהודות שטעינו?

דוגמה: תוכנית הטלוויזיה “חיים שכאלה” על יאיר, אברהם שטרן ז"ל.

שוב: רק אדם חסר־לב לא יתרגש נוכח פרשת חיים טראגית זו, של אישיות בלתי־רגילה, אצילת נפש, בעלת “נשמה מאירה”.

אבל, האם אפשר להעלים מעין כל העם הצופה במרקע – שרובו הגדול יודע מעט מאד על התקופה ההיא – מה היתה לח“י באותם הימים? מה היתה דרכו? סיסמאותיו, מעשיו? האם אפשר להשכיח שלח”י – ואחר־כך גם אצ"ל – ביצעו התקפות על חיילים ואזרחים ללא אבחנה, חטפו בני־ערובה, הלקו רבים מהם, תלו כמה מהם, פוצצו בתים, גרמו אבידות בנפש של לא־לוחמים (בפיצוץ מלון “המלך דוד” בלבד, נהרגו 91 איש ונפצעו 45), והסיתו נגד ההנהגה שנבחרה באורח דמוקרטי? (לאחר שתפשו אנשי אצ“ל שני קצינים בריטיים, כבני־ערובה, עקב גזר־דין המוות על דב גרונר וחבריו, ותלו אותם כמעשה־נקמה, אמר עובד בן־עמי, ראש עיריית נתניה אז, וכיום מאנשי “א”י השלמה”: “זהו הפשע המתועב והמאוס ביותר, שטימא את טוהר מלחמת השחרור של עמנו!”). האפשר להעלים את כל זה? האם צריך להעלים, או כדאי?

אינני כותב את הדברים האלה כדי לחדש את הוויכוח עם הרביזיוניסטים, או עם “חירות” (שגם הם נשתנו מאד מאז), או כדי לומר שמעשי “גוש אמונים” דומים למעשי אצ“ל ולח”י; ברצוני רק להצביע על קו של פרשת־מים העובר לאורך כל תולדות המדיניות הציונית, מאז ימי המנדט הבריטי (ואולי מלפני־כן? אולי מימי בית ראשון, שני?…), ועד היום: הדרך האחת היא – להשיג את המטרה הסופית לאלתר, בכל האמצעים, בכל מחיר, ללא התחשבות בשום גורם זר; הדרך השנייה – ניהול מדיניות עצמאית ומאבק עצמאי, מתוך חיפוש מתמיד של בעלי־ברית, בהנחה שאם ניוותר לבדנו, לא תתגשם הציונות ולא תתקיים המדינה היהודית.

הדרך הראשונה מוליכה להתאבדות, לדעתי. הדרך השנייה, שהיא דרך של “פשרה” (מילת גנאי נוראה במילון הקנאי) – היא זו שבה הלכה רוב התנועה הציונית, מתוך חוש־קיום בריא, ושבזכותה הגענו עד הנה, ואני מקווה שבה גם נוסיף ללכת. אילו ניצחה הדרך הראשונה – זו שבימי המנדט הבריטי דגלו בה אצ“ל ולח”י, זו שאמרה “מלחמה עד חורמה בכובש הזר” (וכן באוכלוסיה הערבית של הארץ, כמובן) – המפעל הציוני היה מתמוטט “באש ודם”, אם גם היתה זו התמוטטות מתוך גבורה רבת־תהילה (לתלמידי הדורות הבאים).

המריבה היתה לא על המטרה, אלא על הדרך להשגתה.

האם התנגד רוב התנועה הציונית – ותנועת הפועלים בראשה – למדינה יהודית, ואפילו “משתי גדות הירדן”, בשנות העשרים והשלושים? האם לא רצה גם הוא להשיג רוב יהודי בארץ? האם התנגד עקרונית לעלייה של “מיליון יהודים” לארץ, כהצעת ז’בוטינסקי? האם לא שאף גם הוא להשתחררות מן המנדט הבריטי לעצמאות?

אבל בנסיבות שהיו קיימות בארץ (ובעולם), למן הצהרת בלפור ובמשך 30 שנה – השגת המטרות האלה היתה אפשרית לא בבת־אחת אלא בהדרגה, ולא בהכרזת מלחמה טוטאלית על השולטים בארץ, עד כדי גירושם ממנה, אלא מתוך היעזרות בהם במידת האפשר והיאבקות עמם על כל צעד. המדיניות הזאת, שבה־בשעה היתה מלוּוה במעשה בלתי־פוסק, בהתיישבות ובעלייה, ובהתעצמות כוח־מגן – היא שהביאה להקמת המדינה.

זו היתה לא רק טקטיקה, אל גם אידאולוגיה, שניתן לה ביטוי ברור ועז, בכתב ובעל־פה. ב־1942, בוויכוח על “אוריינטציה”, אמר ברל כצנלסון: “האוריינטציה בחרה בנו. היא נתונה באופן אובייקטיבי במציאותנו, כשם שהיתה נתונה בימי ירמיהו. עם קטן, על כורחו מקבל מידי ההיסטוריה מציאות מדינית מסויימת, שבה הוא מצוּוה למצוא את מקומו.”

דברים אלה ראויים להיחרת על הלוחות, כהנחיה לעכשיו ולעתיד.

“גוש אמונים”, “התנועה לא”י השלמה", וכל הגופים המילטנטיים הנלווים אליהם – ממשיכים – אם גם בניסוחים אמרים ובאמצעים אחרים – את הקו האידאולוגי והטקטי של התנועה הרביזיוניסטית בהיותה בשיא קיצוניותה התוקפנית: השגת המטרה המכסימאלית לאלתר, בכל מחיר, ללא התחשבות במציאות ההיסטורית הנתונה וללא התחשבות בדעת רוב העם. להילחם עד הסוף – כי הצדק עמנו!

ההנהגה הנוכחית של המדינה – מתוך חוש נכון, בהיגיון קולקטיבי שבא לה מתוך האחריות הלאומית – הולכת בדרך השנייה, ה“מסורתית”: מאבק על המטרה במאמץ לשמור על בעלי־ברית ולהיעזר בהם, בידיעה שללא בעל־ברית, גם לא אחד, עם קטן לא יוכל להחזיק מעמד בסביבה העוינת שהוא נתון בה. פירוש של דבר – אכן, מה נורא! – “פשרות”. לפנים היה זה עם בריטניה, היום – עם ארצות־הברית. ואם אפשר – גם עם מדינות ערב.

חולשתה הגדולה של הנהגה זו היא – שיש לה טקטיקה, אבל אין לה אידאולוגיה. ליריביה יש, ולה – אין. אנו שומעים הסברים לבלי־סוף, הצטדקויות והתנצלויות על כל צעד פוליטי, על כל תמרון ומשא־ומתן – אבל לעולם איננו שומעים דברים ברורים ואמיצים על דרך! דברים ברורים שבהם ייאמר לעם בקול רם: כן, אחינו בני־ישראל, אנחנו הולכים בדרך של פשרות, עם ידידים ועם אויבים – כי זוהי הדרך היחידה לנו להתקיים.

כשאין אידאולוגיה, לאידיאולוגיה אין ביטוי, וכשהדברים נעשים כאילו מתוך בושת־פנים, מתוך צורך להתנצל בפני הקיצוניים – מה הפלא שידם של אלה ברחוב היא על העליונה? מה פלא שדרך הרוב אין בה שום פאתוס ושום רוח להלהיב אנשים? מה פלא שזה שנים מיישרים את ניגודי העבר וכותבים מחדש את ההיסטוריה כאילו מתוך הודאה בטעויות?

אם דבר לא ישתנה – המיעוט של הקנאים החדשים ייהפך תוקפני יותר ויותר. מטבע הדברים שהוא יצפצף על הליכים דמוקרטיים: כי אם אנחנו בשם ה' נלחמים, וכל היתר כופרים־בעיקר ובוגדים – הרי לבוגדים יש דין אחד, מסויים, שהוא נעלה על הדמוקרטיה! לאנשים האוחזים באמונה קנאית כזאת – יש תוקף מוסרי פנימי, הצדקה מוסרית – גם למעשים שהם מעבר “לחוק ולסדר”.

אל נתפלא, אם כן, אם בימים הבאים – לא שלושה עגלים נראה ברחובות, אלא עגלה משולשת, שתבותר לשניים, והמון המפגינים יעבור בה בתווך, לקיים את מופת ברית־בין־הבתרים, מתוך אכסטזה דתית השמה לבוז כל הגיון מדיני.

28.8.75

---

מלים עבריות

מאת

אהרן מגד

“דם יהודי”

כשהכריז ראש־הממשלה מנחם בגין – לאחר הטבח בכביש החוף – בפאתוס חנוק ורועד ש“דם יהודי” לא יהיה הפקר (“חלפו הימים בהם אפשר היה לשפוך דם יהודי… יד זר לא תוּרם על ראשו של ילד יהודי או על אשה יהודיה”) – עברה בי חלחלה. אבל לא אותה חלחלה שביקש להעביר בשומעיו. הוא חזר על הדברים כמה פעמים גם באנגלית, וכשאתה שומע את המלים “Jewish Blood” מהדהדות מתיבת הטלוויזיה בארץ אחרת (והן נשמעו בכל העולם) – אתה משפיל את עיניך ומתפלל בלבך שהן וצליליהן יימחקו, יישכחו, יהיו כלא־היו.

“דם יהודי”. “Jewish Blood”. ולאלה יש גם תרגום בגרמנית, בפולנית, ביתר לשונות העולם הנוצרי. היה רצח מזעזע. דם אנשים חפים־מפשע נשפך. דם אנשים. “דם יהודי”?

מאין מתגלגלות שתי המלים האלה אל חלל העולם של ימינו?

הן באות מן הפוגרומים בפולין, ברוסיה, בגרמניה, כשהפורעים קראו “הכו ביהודים”, או “שחטו את היהודים”, וטבחו אנשים חסרי־מגן. “התליין! הא צוואר – קום שחט! – – ואנחנו, אנחנו המעט!” מנהיג יהודי גאה היה קורא אז: “דם יהודי לא יהיה הפקר!” או מכריז בחירוק־שיניים: “נקם!”.

“יד זר לא תורם…” – ועל ראשו של ילד לא יהודי, ועל אשה לא־יהודיה, מותר שתורם?

כאן, בישראל העצמאית, הלוחמת, שיש בה אחד הצבאות החזקים שבעולם, שכל בוגריה אוחזים בנשק – “דם יהודי”? במלחמת שלושים השנה נשפך דם רב, משני הצדדים, יהודי וערבי. איך יכול ראש הממשלה של מדינה ריבונית, שיש בה אזרחים (שווי זכויות בתחיקה), יהודים, מוסלמים ונוצרים, ומאלה ואלה נופלים קורבן לטרור ולמלחמות, לזעוק: “דם יהודי”? האם זה אותו דם שנשפך בפוגרומים? האפשר לתאר שראש־ממשלה במדינה דמוקרטית במאה העשרים יזעק באוזני העולם לאחר רצח שפל, שרבים כמותו בימינו: “דם צרפתי לא יהיה הפקר” או “דם הולנדי לא יהיה הפקר”? או “דם נוצרי”?

למלים אלה – לאחר היטלר פ יש צליל מחריד, אנטישמי, גזעני. וכשאתה שומע אותן מפיו של מנהיג ישראלי, נדמה לך שרק אויביו, מעשה־שטן, שמו אותן בפיו, כדי להכשילו.

“קדושת חיי אדם”

אני שואל את עצמי אם הביטוי הזה, שנכנס לשגרת הלשון הלאומית שלנו מזה עשרות רבות בשנים, הרבה לפני קום המדינה, לא הפך למליצה ריקה, חסרת כל משמעות.

לפני שבוע צפיתי – כמו מיליוני צופי טלוויזיה בעולם – בדראמה שהתחוללה סביב השתלטות חבורה מן “המאלוקים הדרומיים” על בניין ממשלתי בהולנד ועל אנשיו. ראיתי באיזו זהירות נהגו השלטונות, דרגי הפקידות השונים, הצבא והמשטרה, במאמץ להבטיח שאיש לא ייפגע בפעולה. המטרה היתה – דבר זה היה ברור ונראה־לעין מראשית הדראמה ועד סופה – לא רק להתגבר על הטרוריסטים ולזכות בנצחון, אלא להציל את כל האנשים עד אחד. לאחר סיומו המוצלח של המבצע (אדם אחד נהרג בכל־זאת, ושניים־שלושה נפצעו) – הודיעו על כך ראש־הממשלה, שר הפנים ואחרים, בטון נמוך, מוצנע, ללא ההתהללות־העצמית השכיחה כל־כך אצלנו, כששרים ומפקדים שולפים בהזדמנויות כאלה את כל ביטויי הגבורה והצושייה מאוצר־המלים ההיסטורי.

אינני יודע אם בהולנדית קיים הביטוי “קדושת חיי אדם”

נזכרתי במעלות. במעלות היו ילדים, תלמידי בית־ספר. במעלות נהרגו 22 מהם. במעלות היתה הסתערות שמטרתה היתה לזכות בנצחון. הנצחון היה חשוב מן ההצלה.

נזכרתי במינכן, במלון “סאבוי”, במקרים רבים בצבא – בין מלחמה למלחמה – שעשרות רבות של חיילים נהרגו כתוצאה מ“טעות אנוש”. ב“טעות אנוש” זו נכללו לא אחת – פחז, התרברבות, רשלנות, נועזות ללא־צורך, רצון להפגין כוח, זלזול.

ואת האמת כולה על מה שהתרחש באוטובוס בכביש החוף איננו יודעים, ואולי גם לא נדע.

תאונות דרכים מחרידות קורות יום־יום, מספר הרוגי הדרכים מאז קום המדינה מגיע ליותר מעשרת אלפים, לעומת כתשעת אלפים הרוגי מלחמות. ומספר הפצועים והנכים עולה על אלה כמה מונים.

איך אפשר לדבר על “קדושת חיי אדם” – כעל נורמה מקובלת במדינה כביכול, או על כעקרון מוסרי מנחה – כשאין כבוד לאדם יום־יום, לא מצד איש לרעהו ולא מצד המדינה לאזרחיה. כשם ש“המלחמה היא המשכה של הדיפלומטיה באמצעים אחרים” – כך הבריונות היא המשכו של הזלזול היומיומי באמצעים אחרים. צלע המכונית הפוגעת בעומד על המדרכה, או במכונית הסמוכה היא המשכו של המרפק הדוחק בתור, ברחוב, באוטובוס; מצח המכונית המתנגש עם הבאה ממולה – הוא המשכו של האגרוף השלוח להכות; הצפירה התוקעת בקוצר־רוח, בחציפות, כדי להאיץ ולדרבן – היא המשכם של הגידוף ושל התשובה הגסה.

“גברת! אני לא יושב פה בשביל לגיד לך מחירים! תסתכלי על הלוח!” קורא פקיד־דואר בקול לאשה קשישה השואלת על מחיר בול לאירופה! “זה לא מעניין אותי! תעשה מה שאתה רוצה!” – גוער פקיד־המכס בשדה־התעופה – שער הכניסה לארץ – באדם השואל על מזוודתו. הפקידים האלה מייצגים את המדינה.

“קדושת חיי אדם”…

האפשר להתפלא אם בשירות־המילואים, בצבא, או בתפקידים אחראיים אחרים, הזלזול הזה פוגע לא בכבוד החיים אלא בחיים עצמם?

כן, “קדושת חיי אדם” נשמרת אחר מותו. בהלוויות, בהספדים, בספרי־הזכרון. בבתי־הזכרון. בחיפוש אחר החללים, בהחלפת שבויים בחללים. החידוד היהודי “אחרי מות קדושים אמור”, מקבל כאן משמעות מפחידה.

“טוהר הנשק”

הביטוי העברי הזה אין לו מקביל בשום לשון אחרת. מי שמנסה לתרגמו ללשון אחרת, מעלה בידו ביטויים מגוחכים.

לכאורה, זה אבסורד, דבר והיפוכו. האם נשק, כלי־הרג, יכול להיות “טהור”? כאילו אמרת “נקיון הלכלוך”, או “צדקת הרשע”.

ובכל־זאת, זהו מטבע מקובל בארץ, מאז ראשית ה“הגנה”. באחת ממגילות היסוד של ה“הגנה” נאמר: “הגנה עצמית היא זכותנו וחובתנו. ובכל מאודנו נחזיק בה כל עוד יהיה צורך בה – ונדע גם לשקוד על טהרתה וצדקתה. כל שימוש לרע בזכותנו זו הוא פגיעה בקודש־הקודשים ועושה את ההגנה פלסתר. כוחנו הוא בטוהר־שאיפתנו ובצדקת־מעשינו.”

תנועות־הנוער חינכו על ה“ערך” הזה. מפקדים הטיפו לו. מן ה“הגנה” הוא עבר לצה"ל. היה נושא לחשבון־נפש ולחיטוטי מצפון לאחר כל מלחמה ומבצע.

מה משמע “טוהר הנשק”? – שהוא משמש להגנה ולא לרצח, שהוא לא מתגעל בהריגת אנשים לא־לוחמים, חפים מפשע. שהוא מקפד חיי אנשים רק מתוך הכרח. “מעולם לא היתה מלחמה טובה, או שלום רע”, אמר בנימין פרנקלין.

מייסדי המדינה עמדו על כך, שצבאה ייקרא “צבא ההגנה לישראל” ולא “צבא ישראל” גרידא.

כמה וכמה “דורות” של חיילים האמינו ב“טוהר” הזה בתום לב, דיברו וכתבו עליו.

הרמטכ“ל היוצא, מוטה גור, בראיון ל”על המשמר", ערב יום העצמאות ה־30, מדבר על האמונה הזאת בביטול, כעל אשליה של תמימים.

“מה קרה לכם, אתם שוכחים את ההיסטוריה?” – הוא עונה לטוענים נגדו בדבר הפגזת אוכלוסיה אזרחית בדרום לבנון. “אתם יודעים כמה כפרים וערים הפצצנו והפגזנו כדי לשמור אל בית־שאן?” והוא מגלה לנו שזה 30 שנה, ממלחמת השחרור ועד היום, נלחמים באוכלוסיה שחיה בכפרים ובערים: כך היה בחזית המזרחית, כך היה לאורך התעלה בזמן מלחמת ההתשה, כך בדרום־לבנון, עוד לפני הפלישה האחרונה. הוא עצמו, עוד בהיותו אלוף קוד הצפון, הפגיז כפרים, ללא אישור, לאחר הטבח באביבים.

על השאלה איך הדברים מתיישבים עם ההודעות הצבאיות, שדיברו על “השבת אש למקורות־הירי” וכו', הוא עונה: “נו, באמת…”

כלומר, אין עוד להאמין להודעות הצבאיות הרשמיות, כשם שאין להאמין בחינוך לשמירה על “טוהר הנשק”. זה היה עניין ל“יפי נפש”. או כמו שאומר מוטה גור: “לא יעזור בדיעבד להיות יפי־נפש.”

אבל כדאי לשים לב, בהזדמנות זו, לענייני עברית. למחרת פושטו את מדי הרמטכ“ל, פשט מוטה גור גם את מחלצות הלשון החגיגית השגורה בפי מפקדים, בעומדם לפני צה”ל או לפני העם, לפני ואחרי “מערכות ישראל”. לא עוד ביטויים תנכ“יים, לא עוד ביטויים של מסכות־גבורה, או כאלה השאובים ממיטב הנאומים של ברל כצנלסון ובן־גוריון, או מפקדי הפלמ”ח. עכשיו, כשאפשר לדבר דברים גלויים, בלי כחל ושרק של “יפי נפש”, באה שעתה של העברית הישראלית השורשית, זו שיש בה מטעם בני־החיל הפקחים והמפוכחים:

“נו באמת… איפה אתם חיים!… מה קרה לכם?… אבחנה? איזו אבחנה?… אז זה נראה לכם?… לי אין זכרון סלקטיבי… אינני יודע מה עשינו 30 שנה?… כמו כלום! אף רגע לא היה לי ספק בכך!… אני יודע מה שאני עושה!”

ולאורך התעלה – “מליון וחצי פליטים עשינו!”

“עשינו” פליטים.

כמו “דפקנו” תושבים.

זו עברית ארצית! לא כמו “טוהר הנשק”!

פניני לשון

בכתר הלשון העברית, הנכתבת והמדוברת, משתבצות בכל חודשיים־שלושה כמה פנינים הנקבעות בה בעקשנות עד שהן מפנות את מקומן לאחרות. מאין הן באות? מפי עוללים ויונקים? לא, מפי עיתונאים ועסקנים. כבר שנתיים לא זזה הפנינה “קונצנזוס” ממקומה. כבר שנה לא זזה הפנינה “כימיה”, כבר יותר מחצי־שנה לא זזה הפנינה “מומנטום”. אין לך מאמר רציני שאין בו שלוש אלה. וה“קונצנזוס, קונצנזוס” נשמע בכל מקום כמו פיצוח־גרעינים וזריקת הקליפות מסביב.

תיירים אמריקאיים הבאים ארצה, כדי להיראות יותר בני המקום, חובשים כובעי “שלום”, תכלת־לבן לראשיהם. רביי ארתור הרצברג, נשיאו־שלעבר של הקונגרס היהודי אמריקאי, רוצה גם הוא להיראות – או לפחות להישמע – ישראלי־צבר אמיתי בבואו ארצה. בראיון בטלוויזיה הוא אומר, במבטא אמריקאי, אך בעברית ישראלית: “לגבי התמיכה בישראל יש קונצנזוס ביהדות ארצות־הברית (פעמיים: “קונצנזוס”). ואת זה אני אומר דוגרי!” (פעמיים: “דוגרי”).

כשהיינו צעירים יותר, היו לנו מורים בבית־הספר, שכדי להתקרב לחברת הילדים ולהתערב ביניהם, היו מסגלים לעצמם ביטויים שלהם. מה היו אומרים? “חברה’מן!” או “התחרבנת!” (“התחרבנת” היתה אז מלה גסה).

בכל־זאת הם נשארו מבחוץ. כי המלים התחלפו מהר מאד והם תמיד פיגרו.

19.5.78

---

"קיצוץ בנטיעות"

מאת

אהרן מגד

קרל קראוס, אשף האפוריזמים והפרדוכסים, היה אחד הראשונים שעמד על הקשר בין לשון ומשטר, בספרו ה“אפוקליפטי”, “ימיו האחרונים של המין האנושי”, שבו הביא את ההתפתחויות ההיסטוריות עד אבסורד, תיאר איך אנשים מתים משום שדמיונם לא היה מסוגל לחדור למובן השפה הנבובה שהסוותה א תהמציאות (מוטיב הנמצא גם ב־“1984” של אורוול).

כבר בשנים הראשונות לעליית הנאצים לשלטון, חרץ עליהם משפט בדרך של הוקעת השחתת הלשון שנגרמה על־ידם. הוא הראה (כפי שעשה גם ב“ליל ואלפורגיס השלישי”) שהשחתה זו מבטלת את המטאפורים על־ידי זה שהיא מחזירה אותם לפשוטם: כאחת הדוגמאות, הביא את הביטוי – “לזרות מלח על הפצעים”, שהוא מטאפור מקובל בשפה. אך ב־1938 קרא דין־וחשבון ממחנה־ריכוז שבו סופר איך חבורה של ביריונים נאצים הכריחה את אחד העצירים לתחוב את ידו השותתת־דם לתוך שק של מלח. “לאחר זאת” – כתב – “הביטוי ‘לזרות מלח ע להפצעים’ אינו בר־שימוש עוד במטאפור. המטאפור מוחזר למציאות – ומת.”

להבדיל הרבה הבדלות – שאין צורך להדגיש אותן כאן – מעשים מסויימים והלך־רוח מסויים המתרחשים בארץ, מביאים לידי אותה השחתה של הלשון העברית, השחתה שבה מתבטל המרחק בין מטאפורה לעובדה.

“קיצוץ בנטיעות”, למשל. “מקצץ בנטיעות” – הוא השאלה לכופר בעיקר (אלישע בן אבויה, מן “הארבעה שנכנסו לפרדס” – “קיצץ בנטיעות”); או לחותר תחת היסודות או להורס כ למה שאחרים בנו; למחבל.

ביטוי זה, יש לו שורשים עמוקים בלשון העברית, כי בארץ שחוּנה זו, על גבול השממה, כל החיובי, שיש בו נחמה – קשור בנטיעה, מובע בדימויים שלה; וכל השלילי, שיש בו מן הרע – מובע בדימויי העקירה, הגדיעה, הקיצוץ. אין מספר לפסוקים בתנ"ך שבהם מביעים הנביאים את הברכה והנחמה בנטיעה, ובייחוד נטיעת כרמים (“ונטעו כרמים ושתו את יינם”; “ויפרחו כגפן” וכו'), ואת ההיפוך – בעקירה, ובייחוד עקירת כרמים (“רועים רבים שיחתו כרמי”, “ואין יבול בגפנים” וכו'). וכן בתלמוד ובמדרש.

תקופת שיבת־ציון וההתיישבות החדשה, שנחלה את הארץ, נחלה גם את הביטויים הקשורים בה. “לבנות ולנטוע” – היתה הסיסמה; “לבנות ולנטוע” – היו השירים בפי כל; ו“לעקור” – היה סמל הרע, עוד יותר מאשר “להרוג”. בימי מאורעות־הדמים – נראה היה כשיא השפלות של הכנופיות הערביות – עקירת עצים בפרדסים ובכרמים, או שריפת שדות קמה.

איך נשתמש מעתה בביטוי “מקצץ בנטיעות” בהשאלה – לאחר שיהודים מקריית־ארבע גדעו גפנים בכרמי שכניהם הערבים, והחזירו את ההשאלה לפשוטה? איך נשתמש במלה “כרם”, שנוספו לה עתה קונוטאציות חדשות?

לא נשמע עוד בתולדות ישראל שיהודים יעקרו את עצי שכניהם או אויביהם כמעשה נקם. “כי תצור אל עיר ימים רבים להילחם עליה לתופשה – לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן, כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות, כי האדם עץ השדה.” ו“יראי השמים”, מקרית־ארבע – שיחתו העצים, שיחתו כרם, שיחתו גם את המלים.

משהו יסודי נעקר, כנראה: יחס לעמל. היחס לארץ. היחס לאדם. כי חבריהם של אלה עוקרים גם יער. את יער אום־צפא, שנשמר מאות בשנים, אפילו בימי התורכים, הבריטים והירדנים. ויהודי אחר, גם הוא מקרית־ארבע, מלד א תבנו הקטן שערבים – באשר הם ערבים – צריך…

“מפי עוללים ויונקים ייסדת עוז.”

עוד ביטוי עברי שיהיה לו עכשיו גם מובן אחר.

8.6.79

---

אנשי סדום

מאת

אהרן מגד

ב“משא” – שהיתה לי הזכות לערוך אותו כמה וכמה שנים טובות – לפני שבועיים, אני רואה וקורא ציור ומלים של יגאל תומרקין. בחלקה העליון של המגילה אני רואה תמונת חורבה עתיקה, בהרי יהודה או שומרון, כנראה, ולידה עץ עתיק (קדוש?), ומתחת לתמונה כתוב: New Sodom 79 (בעברית: סדום החדשה 79), Ceremonial Objects (בעברית: חפצי קדושה). למטה ממנה ציור ומעליו כתוב – The Kadum Jew־Jew (בתרגום חפשי: היהודון המכוער של קדום), ולצדו, בכתב־יד, מעין הוראות האמן לעצמו: 3 Pigs’־skulls (שלוש גולגלות חזירים), Talit Tefilin (אני מבין שזהו – טלית, תפילין), תיל, אדמה, The Elon־More Glden Calf (עגל הזהב של אלון־מורה) ועוד. מתחת לציור של מסילת־הברזל, שגולגולת ־עגל עם תפילין למצחה מונחת עליה, כתוב (עברית): “המסילה לטירוף הקנאי”. בחלקה התחתון של המגילה, שכותרתו: “Terra Nostra” (האדמה שלנו), מסע ב־New Sodom (כנ"ל), אוגוסט 1979" – כחמשה־עשר משפטים, בדפוס.

אני מנסה להבין. אין זו אמנות “צרופה”, שאפשר, או צריך, להתייחס רק לערכיה האסתטיים. היא מודעת לעצמה כאמנות פלאקאטית, המורכבת – ב“טכניקה המעורבת” שלה – מציורים ומלים בעלי משמעות מוצהרת, בהקשר אקטואלי. אפילו בקריאת שירים של עזרא פאונד, אינני מסוגל להתייחס רק לערכים האסתטיים שבהם. על־אחת־כמה־וכמה ליגאל תומרקין, הכותב בין השיטין של ציור ודברי־שיר, גם פרוזה, גם כרזות, גם מתפלמס (עם "בעלי הפֶטישים), והמשמיע באוזני סיסמאות פוליטיות.

אני מנסה להבין.

סדום

סדום היא העיר הרשעה ביותר בעולם. מלבד, אולי, שכנתה, עמורה (Gomorrha). אין בה גם עשרה צדיקים. היא איננה ראויה להתקיים על פני האדמה. על כן ימטיר עליה אלהים (God) אש וגפרית, עד שיעלה קיטור ממנה כקיטור הכבשן. היא הרע המוחלט.

כך היה בימי התנ"ך. אבל היום, הרי אנו יודעים שאין רע מוחלט (כשם שאין טוב מוחלט) הכל יחסי, לפיכך אני שואל את עצמי: לפי מונה־גייגר של הזוועות האנושיות, היכן אנו – ישראל – עומדים? במקום השני אחר קמבודיה מבחינת רצח־עם? במקום השני אחר דרום־אפריקה מבחינת הדיכוי הגזעני? במקום השלישי אחר צ’ילה מבחינת הטרור והעריצות? במקום הרביעי אחר אינדונזיה מבחינת השוחד, המעילות והשחיתות? במקום שהשניים־וחצי אחרי ברית־המועצות מבחינת דיכוי חופש הדיבור, הכתיב והציור?

במקום הראשון! – אומר פידל קסטרו, שהתקבל בעצרת או"מ – בדיוק כמו יאסר ערפאת (עם האקדח על מתניו) לפניו – באכּסטזה של תשואות, מצד נציגי המערב (שעליהם הוא מבטיח להביא חורבן), והמזרח – אכּסטזה שתלמידי פרויד יגלו בה, ללא ספק, משמעות של פרוורסיה מינית (ראה לורנס איש־ערב). במקום הראשון! בסולם הזוועות האנושיות אומר קסטרו, וכך אומרת גם מפלגת המרכז התורכית: ישראל והציונות האימפריאליסטית הם מקור כל הצרות של תורכיה. וכך אומר גם חומייני. וכך אומרים גם בשוודיה, בגרמניה־המזרחית, בקאמרון, באתיופיה ובקמאמצ’טקה.

“סדום החדשה” – אומר יגאל תומרקין, לאחר מסע קצר, ב־1979, בגדה המערבית.

(בדו"ח של “אמנסטי אינטרנשונל” – ארגון שאינו מפורסם דווקא בחיבתו לישראל – אנו קוראים על רצח ילדים בקיסרוּת המרכז־אפריקאית, על טבח 5000 ילדים באתיופיה, על רציחות ועינויים של ילדים בארגנטינה, צ’ילה, מאלזיה, עיראק, גרמניה המזרחית, ברית־המועצות, דרום־אפריקה).

איני אומר שאין מקום למחאה שלו.

ביום ו' שעבר ראיתי בטלוויזיה תמונה “קלסית” של זעקה על עוול – יותר נכון לומר: תמונה תנ"כית הקוראת חמס! – ערביה כפרית עם סל על ראשה עומדת בשדה, ליד כרם־זיתים, שאנשי “גוש אמונים” פלשו אליו, וצועקת: אני במו־ידי סיקלתי את השדה הזה! את האבנים אני נשאתי על ראשי! – אני רק תמיה אם הביטוי “סדום החדשה” הוא בדיוק הביטוי ההולם את המצב שאנו נמצאים בו; אם אי־אפשר היה למצוא באוצר המלים העברי, התנ"כי (או האנגלי), ביטוי גנאי אחר, כמה סנטימטרים פנימה לאותו גבול, שכשמגיעים אליו, גזר־הדין היחיד הוא חורבן.

אני חושב: לאחר הכל, הרי יש בעיר הרשעה הזאת, מלבד יגאל, יותר מתשעה אנשים המוחים על עוולות הכיבוש הישראלי. הם מונים כמה מאות, אם אינני טועה. אם כן, אולי בזכותם לא נהיה נדונים לאש־גפרית, כי אלהים הוא חנוּן ורחוּם ולא־ישחית?

JEW-BOY

לפני שלוש או ארבע שנים, כשהגיע אלינו קיסינג’ר ובפיו הצעות להסכמים עם מצרים, הכוללים נסיגות מסויימות – קידמו את פניו אנשי “ארץ־ישראל השלמה”, רובם חובשי כיפות־סרוגות, בהפגנות, בקריאות בוז, ובצעקות Jew-Boy. “ג’וּ־בּוֹי” הוא המקביל האנגלו־סאכסי לכינוי־הגנאי האנטישמי במזרח אירופי “ז’יד”. המחנה הגדול יותר, של אנשים שקנאוּת לאוּמנית ודתית לא העבירה אותם על דעתם – ביניהם ראיתי, אם אינני טועה, במרחק מה ממני, גם את יגאל תומרקין – הזדעזע: שיהודים – מה־גם דתיים!) יטיחוּ ביטויים אנטישמיים בפני יהודי?!

עכשיו אני קורא אצלו: The Kadum Jew-Boy.

כלומר: אותו גוש־של־צואה שהטילוּ שונאי־יהודים ביהודים (והם אינם מבדילים הין חובשי־כיפות לבהירי־בלורית, בין חנוונים לאמנים, בין ריאקציונרים לשמאלנים) – מסיר עכשיו יגאל מעל פניו ומשליך אותו בפניהם של אחרים מבני אותו הגזע מגודף.

מלבד זאת: אני חושש שהוא לא מדייק.

אנשי קדוּם וחבריהם ראוּיים לא רק לגנאי, אלא גם ליד חזקה. הם חותרים תחת הסכּם השלום, הם מבאישים את שם ישראל בעולם, ובעיקר – הם מסכנים את הדמוקרטיה. אם ימשיכו במעשיהם אלה, כמו בימים האחרונים – יש חשש שנגיע למלחמת־אזרחים, כמו בשלהי ימי בית־שני, ערב החורבן.

אבל Jew-Boy איננו שם נרדף לקנאים, לבעלי הזיות, למטורפים, ואפילו לא למסיגי־גבול ולכובשים. משמעו: יהודון עלוב, קטן, מסריח, ערמומי, גנב.

תמונות

מה משמען של הטליתות העשויות תיל, אני יודע.

מה מסמלות שלוש גולגלות־החזיר בראשי העמודים? בימי המצור של טיטוס על ירושלים, הוקיעו הרומאים גולגולת־חזיר בראש החומה (כך מספרת האגדה) – כדי לעורר זוועה, פחד, פלצות, בקרב מחנה הנצורים ולהרפות את ידיהם מן המלחמה. האם הכוונה היא… להוקיע פֶטיש של טומאה שעובדים אותו עבודת־אלילים (מי?)… לעורר פלצות… או…?

גולגולת־של־עגל (עגל־הזהב) ובמצחה תפילין־של־ראש – זוהי המצאה שלא עלתה, נדמה לי, גם על דעת ה“שטירמר”. תפילין מניחים לא רק אנשי “גוש אמונים”, גם הלל הזקן – אוהב שלום ורודף שלום – הניח תפילין; לעגל־הזהב סוגדים, נדמה לי, בארץ, בנקאים, סיטונאים, ירקנים, מוכרי־פלאפל, מנכ"לים, אמנים, אולי אפילו יותר מאנשי “גוש־אמונים”.

אם הכוונה היתה לזעזע על־ידי פרופנציה של סמלים המקודשים על יהודים מדירי־דורות בכלל – כן, זה הושג.

מלים

נעל היא נעל היא נעל. ילד הוא ילד הוא ילד. מוות הוא מוות. רצח הוא רצח.

סילוגיזם: כל נאצי הוא רוצח, מכאן – כל רוצח הוא נאצי; אושוויץ הוא מחנה עם ביתנים(!) מוקף גדרות־תיל. מכאן – מחנה עם ביתנים מוקף גדרות־תיל הוא אושוויץ.

לולא “ההבדלים הקטנים” (“ניוּאנסים” בלע"ז) – היה העולם הופך לתוהו־ובוהו, ואמנוּת לא היתה קיימת בכלל.

בכל פעם שאומר בגין, באחד מנאומיו הגבוהים־גבוהים, ש“אלה המכוּנים אש”ף – הם “נאצים” – אני מתכווץ. אם כי אני יודע וזוכר שיש באש“ף רוצחים נוראים, שאינם נרתעים מלהרוג ילדים במו־ידיהם, לערוף ראשים בגרזנים, לירות באנשים חסרי־מגן; אם כי אני יודע שאוי־ואבוי היה לנו – כן, אוי־ואבוי היה לי, וליגאל תומרקין ולכולנו – אילו היה המון המוּסת על־ידי אש”ף שוטף את הכפרים והערים שבהם אנו יושבים ולא היה לנו במה להגן ע לעצמנו. ובכל־זאת – “נאצים” זה דבר אחר, “נאצים” – זה אידאולוגיה ומעשה שתכליתם להשמיד עם במכוּון, במתוכנן, בדם קר. ובכל פעם שאני שומע את המלה “שואה” יוצאת מפי שרים או עסקנים לצרכי צדקה, או כדי לעורר רחמים עלינו, או לבקש חסדים, או אהדה – אני מתקפד מבוּשה.

אני מתאר לעצמי שכך גם יגאל תומרקין.

אבל הוא לא נרתע מלכתוב: “ראיתי התנחלות ביהודה ושומרון, ראיתי אושוויץ של תיל וביתנים.”

מיתוס

כמה מידידי הטובים ביותר הם סופרים ואמנים. כל עיסוקם הוא במיתוסים. כשהם כותבים על ארץ־ישראל, של היום, או של לפני ארבעים שנה, או של לפני אלפיים שנה – על המיתוס של הארץ הם כותבים. המדבר – מיתוס. השדות החרושים – מיתוס. עצים ואבנים – מיתוס. קוצים – מיתוס. כל משפטיהם ספוגים מיתוס. אם לא עליו, על מה הם כותבים? – העל הערך השימושי של העצים והאבנים?

אבל הם מדברים בבוז על המיתוס, כשהדבר נוגע לקשריהם הממשיים (לא האומנותיים) של אנשים, לארץ־אבות, או לאדמה, או למקום קדוש.

האנטי־מיתוס של יגאל תומרקין הוא גם כן מיתוס. אם זכותו לצייר נגד מיתוסים אחרים, זכותי לכתוב נגד המיתוס שלו.

יגאל תומרקין כותב: “גוש אמונים זה לא נקלט, האדמה דוחה, זה לא מכאן.”

“גוש אמונים” אולי לא נקלט ולא ייקלט, אבל לא מפני ש“האדמה דוחה”. מפני שאנשים ידחו.

אם “האדמה דוחה” – היא דוחה גם אותו, הוא לא מצטלם יותר טוב על רקע חולות יפו, או סלעי ירושלים, או השממה של ערד מול ים המלח, במקום שפסלו המרשים ניצב. אם “האדמה דוחה” – היא דוחה גם את בית־שמש, את כרמיאל, את כפר־החורש ואת מעלות.

וכך חשבו אמנם האנגלים הטובים, אוהבי הארץ הקדושה, החרבה והרומנטית" היהודים האלה לא מתאימים לנוף. הוא “דוחה” אותם. הם “לא מכאן”. וכמובן, האמינו שלעולם לא ייקלטו בו.

צדק

יש צדק על צד־שמאל וצדק על צד ימין. יש אנשים ששוכבים כל הזמן על צד־שמאל וצועקים צדק, צדק. גם אני אוהב לשכב על־צד־שמאל, אבל להתעורר על־צד־ימין, או להפך, מפני שאחרת הגוף כואב.

יש אנשים שהשכּם־והערב, עשרים־וארבע שעות ביממה, צועקים על העוול שאנו עושים לערבים. כשאני שומע – או קורא – את דבריהם הצודקים, אני חושב: כל העוול כולו הוא רק על צד אחד? ועל הצד השני אין שום עוול בכלל? הלא הצדק עצמו צווח מרוב עינוי־צדק כשלוחצים אותו ככה על צד אחד!

אז שיצעקו קצת גם על הצד השני, לפחות לשם איזוּן הגוף!

לא תמיד היה כך. היה זמן שאנשים שכתבו נגד עוול, היו כותבים יום אחד על העוול שעושים הבורגנים לפועלוים, ויום שני על העוול שעושים הבריטים ליהודים, ויום רביעי על העוול שעושים פורעים ערביים למתיישבים יהודים, ויום חמישי על שתיקת כל העולם. ואז האמנו להם.

היום, כותבי־הצדק כותבים רק על צד שמאל. האם הם עצמם אינם מרגישים בכך? האם אינם יודעים שקצת עוול נגרם גם ליהודים? – בוודאי! אבל כמו הכנופיות של ה“פּרוטקשן”, הם מקיימים הסכם לא־כתוב על חלוקת איזורים: אנחנו נגן על בני־החסוּת שלנו מצד זה של העיר, והם יגנו על שלהם מן הצד השני.

למשל:

כמובן צריך היה למחות נגד החנינה שניתנה לפינטו (אם אמנם רצח ארבעה, או שניים, ערבים בלבנון; ואגב, מה עניין “טוהר הנשק” לכאן" אם חנק במו־ידיו אנשים חסרי־מגן, הריהו רוצח־סאדיסט, הראוי להיות מוּקא מכל חברה, אזרחית כצבאית!), או נגד רצח שבוּיים ערביים, או הפצצת אוכלוסיה אזרחית בלבנון!

אבל איש מאלה שמחוּ נגד החנינה ההיא לא מחה נגד החנינה שניתנה לכשבעים מחבלים שהוצאו לחופשי תמורת שבוי ישראלי אחד – ביניהם כמה עשרות רוצחים שעשו הרג סאדיסטי באזרחים חסרי־מגן חפים מפשע!

האם דם יהודי אדום פחות? צדק צדק תרדוף! פעמיים נאמר, לא פעם אחת!

קנאות

“המסילה לטירוף הקנאי” – כותב יגאל תומרקין תחת הציור המראה את גולגולת עגל־הזהב של אלון־מורה המוּנחת על המסילה.

אבל המסילה הזאת היא דו־סיטרית.

כשכותבים “הג’וּ־ג’וּ של קדוּם”, או מחנות אושוויץ של “גוש אמונים” – הצדק הופך לאי־צדק, האמת לאי־אמת, המלחמה באלימוּת לאלימוּת, והוקעת הטירוף הקנאי – לטירוּף קנאי.

לא פחות ברוטאלי, בהחלט לא.

כשקנאי מאה־שערים צועקים “שבאס! שאבס!” – הם צודקים מבחינת אמונתם, אבל כשהם רוגמים באבנים אנשים, מכוניות ואמבוּלנסים – הם הופכים את הדת לאנטי־דת ואת השבת לחילוּל־שבת.

וכשהשמאלנים הפאציפיסטים מתארגנים ככנופיות טרור, שודדים בנקים, חוטפים מטוסים, ורוצחים מן המארב – הם שׂמים ללעג וּלקלס את השמאליוּת והפּאציפיזם כאחד.

גם הצדק הצודק ביותר חייב להיעצר לפני ההגזמות הבּרוּטאליות של הזעם.

אחרת – על המסילה האחת ידהרו קנאוּת אחת מוּל שנייה, עד ששתיהן יעלוּ באש!

אפילוג

ובכל־זאת אני חוזר ואומר, לא כסדום היינו ולא לעמורה דמינו, ולוּ רק בזכוּתו של צדיק אחד בדורותיו, שקוּל כנגד יותר מעשרה, שהיא תעמוד לנוּ. בכל העולם כוּלו, רק אחד ויחיד היה זה שיצא אל פליטי הרעב והחרב בקמבודיה, כשם שיצא קודם לכן לניקרגואה, לבנגלה־דש, לביאפרה, ועוד, ועוד. עוּבדה" הוא יהודי (Jew). הוא ישראלי (Israeli).

19.10.79

---

"קבר רחב הזונה"

מאת

אהרן מגד

האולם, “אולם בני ברית” בתל־אביב, היה מלא מפה לפה אנשים צעירים, רובם בגיל הגיוס, ואף למעלה מזה. כמאתיים איש, ואולי יותר. אותם צעירים, בעלי מראה “זרוק”, שאתה פוגש ב”צוותא", בסינמטק, בערבי־שירה לעתים, בהצגות נסיוניות, במופעי ג’אז טוב. נוער “שוחר תרבות”, אפשר לומר, ער לחדש ולמתחדש. מעל לשולחן הנואמים היתה תלויה כרזה מאולתרת: “ישוּחרר אורון אדר, תוכר הזכות לא לשרת בשטחים הכבושים!”

במסדרונות פגשתי כמה אנשים מוכרים, מבוגרים יותר, פעילים ותיקים בארגונים שמאליים, ששמותיהם חתומים על כרוזי־מחאה שונים. המסדרון המה אנשים נרגשים, וכמה מהם חילקו כרוזים. כרוז אחד של “ברית הפועלים”, (ת.ד. 36321, ת"א), הקורא לארגון כנס נוער ארצי, יהודי־ערבי, למען שלום, הבנה הדדית, ונגד “ההתנחלות על חשבון הפלסטינים”; כרוז שני של “תנועה בינלאומית לסרבני מלחמה מטעמי מצפון” (ת.ד. 28058, ת"א), המביא קטעים מאמנות בינלאומיות המבטיחות את חופש המצפון; כרוז שלישי, מטעם ארגון “חנינה בינלאומית” (“אמנסטי אינטרנשיונל”; ת.ד. 20178, ת"א) – קורא לחתום על עצומה לביטול עונש המוות. כרוז רביעי, מטעם “שלום עכשיו”, קורא להתפטרות הממשלה.

על אורון אדר לא ידעתי אלא מה שנכתב עליו בידיעה קצרה בעיתון: אך באולם פגשתי את הוריו; והנה הם מכרים טובים משכבר השנים. יותר משבאו למחות, הם כאבו. הוא נשפט ל־25 יום בכלא צבאי, בתום תקופת הטירונות בחיל־השריון, לאחר שסירב (כמוהו כדני אמיר, ששוחרר לא־מכבר מן הכלא ואחד מקבוצת ה־27) לשרת בשטחים הכבושים.

אני באתי לשמוע, להבין.

על הבמה ישבו: היו"ר גאי פלבסקי, דורית (אחת מן ה־27), פרופ' ישעיהו ליבוביץ, הסופר והמתרגם מרדכי אבי־שאול, יגאל תומרקין, יבי. מאוחר יותר הגיע גם מתי פלד.

אם כי האסיפה היתה ישראלית מאד, ועסקה בנושא ישראלי מובהק והנאומים בעברית (טובה וברורה) – האוירה באולם הזכירה לי את זו ששררה באסיפות־נוער (הרבה יותר בסוף שנות ה־60 מאשר ב־1980) שהזדמן לי לבקר בהן, באנגליה, הולנד, ארצות־הברית: טון הדיבור, ההמולה רווית־המתח, הוויבראציה בקרב־הקהל, אפילו מראה האנשים ולבושם.

לכאורה, למה לעסוק בציבור כזה, שהוא מיעוּט מבוטל בעם? “כמה בטליונים יש להם?” – אם להשתמש במושג צבאי, שהוא ממין העניין. והטיעון נגד יחידים אלה, שאינם סרבני־גיוס, אך המסרבים לשרת בשטחים הכבושים, הוא אלמנטרי מדי, לגאליסטי, ולא כדאי אפילו לחזור עליו. אבל לא זה מה שהעסיק אותי בהקשיבי לנאומים, ולתגובת ההסכמה־הכללית, אלא הסגנון, מבחר הביטויים, ה“טימבר” – זה צבע־הצליל – עולם המושגים החד־משמעי, ההחלטי, המתעלם ממגוון כה גדול של ערכים ובני־ערכים שהיוו את עולם מחשבתו ורגשותיו – לרבות הספקות – של בני הדור שקדם להם, שני הדורות, שלושת הדורות. ועולם־מושגים זה, נדמה לי, איננו רק נחלת 27 צעירים, או 200 מהם, אלא הוא הופך לנחלת רוב בני הגיל הזה, “הרוב הדומם” שלו. היחידים האלה הם רק מסקניים ונועזים יותר, בגילוי המעשי של הסרבנות, הדורשת אומץ ורוח—מרדנית.

יש משהו דומה בין עולם־מושגים זה ובין עולמם של אנשי “גוש אמונים” – למרות היותם אויבים זה לזה, למרות שהראשונים במערב והאחרונים במזרח: עוורון הצבעים. אצל “גוש אמונים” הוא נובע מהסתנוורות – בפני איזו “שמש גדולה” של אֵש־דת – וכאן, מתוך החלוקה החותכת לשחור־לבן. בשניהם – מחיקה של כל שלל הגוונים שבאמצע, שבמציאות סבוכה כשלנו אי־אפשר כלל לחיות בלעדיהם.

“בכל אדם עובר קו אדום שאין הוא יכול לחצות אותו אם הוא בעל־מצפון” – אומרת דורית דוברת “קבוצת ה־27”, נערה בעלת כושר ביטוי נמרץ ולשון פסקנית. “הקו האדום” הוא זה: אם נדרש ממך להיות מדכא, להשפיל, להכות, להתעלל בתלמידים, להפריד משפחות, לגרש, לפוצץ בתים, למנוע שלום, להשתתף במלחמה לא צודקת – הרי אתה נהפך בעל־כורחך לכובש לא־אנושי ואכזר: שותף למדיניות של אפרטהייד, אלימות, דיכוי, ליבוי שנאה. חובתך לסרב. לסרב לפקודה של “דגל שחור”. במקרה כזה, עקרון הדמוקרטיה, הרוב הקובע – אינו תופס. סירובך – הוא תרומתך למאבק נגד הכיבוש. “אם במרפסת אנשים מכים אנשים – קשה לשבת בבית ולאכול בשקט” – אומרת דורית.

כל זה עשוי להישמע לא רק נכון, אלא גם כמיטב המסורת ההומניסטית של מלחמה לחופש המצפון ולצדק ולשוויון כל האדם – אלמלא ההתעלמות הגמורה ממורכבות המצב שבו נתונה המדינה “הכובשת”; מכך שאין פתרון פשוט, חד־צדדי, להיחלצות ממצב “הכיבוש והדיכוי”, ושמוחות רבים – ביניהם מתנגדים קיצוניים להחזקת השטחים – לא מצאו עדיין פתרון כזה; מכך ש“במרפסת” מתרחשים דברים רבים, מלבד “הכאת אנשים”, וגם ללא קשר עם “הכאת אנשים”, שאינם נותנים מנוח לאכול בבית בשקט.

גאי פלבסקי – אף הוא איש צעיר, בן גילה של דורית, בערך – מצהיר: לא מעניין אותי (בהקשר זה, עד כמה שהבנתי) בטחון המדינה! במדינת ישראל קיימת אפליה לאומית, גזענות (חברון!), ובשמן נעשים מעשים לא צודקים ומתבצעים פשעים! אינני מוכן לשתף פעולה! לאדם הראוי להתכנות אדם, יש שתי אפשרויות המצב זה: להיות פושע, גזען, מדכא – או למרוד! אין דרך־ביניים! מי שמשקיף מן הצד – אינו ראוי להיקרא אדם! מי שלא מתנגד לכיבוש – משתף־פעולה עם הכיבוש! מי שמשתף פעולה עם הכיבוש אינו ראוי להיקרא אדם!

וזה פשוט מאד (וזוכה למחיאות־כפיים סוערות: פשוט כמו ההבדל בין טוב ורע, בין צדק לרשע, ובמחנה השחורים, שאינם ראויים להיקרא אדם מצויים גם אלפי החיילים שלא מצאו עוז בנפשם לבחור באפשרות השנייה.

דעתו של פרופ' ליבוביץ ידועה היטב. אבל באספה זו הוא היה הקיצוני מכולם. בכרזה התלויה על הקיר כתוב היה “תוכר הזכות לא לשרת בשטחים!” – והוא טען נגד הניסוח הזה: חבר בתנועת מרי – לא מבקש זכויות מן השלטון. הזכות היא מושג משפטי, והמרי הוא מרי בחוק. יש לערער את שלטון החוק הזה. יש לסרב לשרת בשטחים – בין אם יש זכות כזאת ובין אם אין! צריך למרוד!

הוא מזכיר שכשנה לאחר הנצחון במלחמת ששת־הימים, כתב כי נצחון זה הוא תחילת התהליך של “שקיעתה ונפילתה של מדינת ישראל”. הוא אומר ש“לא במצפון מדובר ולא בזכויות – אלא בחורבן המדינה”. כי מדינה זו הופכת בהכרח למדינת־משטרה, קולוניאליסטית, משחיתה את אישיות השולט והנשלט גם יחד, גורמת בהכרח לכך שכל העמים הערביים, ממארוקו ועד כוויית, לרבות מצרים (כי השלום איתה הוא רק שביתת־נשק) – יכריזו עליה מלחמה עד חרמה, וכל העולם יתן גיבוי למלחמה זו. המדינה השניאה את עצמה על כל העולם – לרבות על העם היהודי. והא מספר כי כאשר עשה זמן־מה באוניברסיטה בארצות־הברית – לא מצא שם גם אדם אחד ויחיד בין כל האינטלקטואלים – לא־יהודים ויהודים – שלא טען שאנו יצאנו מדעתו – Insane!

הוא אומר, לקול צחוקם ותשואותיהם לש הנאספים: “לעם היהודי אין ענין להניף את דגל ישראל על קבר רחב הזונה!”

“קבר רחב הזונה”? – אני שומע ואינני צוחק לבדיחה. האין הוא מרגיש שבקריקטורה (זולה, לדעתי) זו, הוא מתקלס לא רק באנשי “ארץ ישראל השלמה” (שאני רחוק מהם) – אלא גם ביהודה הלוי (“לבי לבית־אל ולפניאל מאד יהמה”), במיכ"ל ובמאנה, בביאליק ובטשרנחובסקי – ועד לצעירי המשוררים כאן, שבשבילם – כאשר אינם עוסקים בהכרזות פוליטיות – יריחו, הירדן, הם חלק מזכרון הסטורי עשיר באמוציות, לא פחות מתל־אביב ונתניה?

והאומנם רק מאז נעשינו “כובשים ומדכאים” הכריזו עלינו מלחמה “עד חרמה” כל העמים הערביים, ממארוקו עד כוויית? האין בזה לפחות שמץ של דמאגוגיה?

אחר־כך אני שומע, בדבריו של מתי פלד (המתונים, מתונים הרבה יותר, כי דיבר על כך שצה"ל צריך להכיר בזכות האמורה), משפט כמו: “ליל הבדולח של חלחול”.

הו, “ההבדל הקטן”! מה יכולים אנו לטעון נגד האו“מ, בהחלטתו על “הציונות הגזענית”? מה יכולים אנו לטעון נגד אש”ף, המכריז בעולם שישראל היא “נאצית”?

שהאי לולא “ההבדלים הקטנים” – שבאסיפה זו לא מצאתי זכר להם – כולנו רשעים, כולנו רוצחים, כולנו משמידי־עם.

4.4.80

---

אחרי חברון

מאת

אהרן מגד

הלוויות

הלוויות ההמוניות – “הלאומיות” אפשר לומר – הן החזיון החוזר־ונשנה הבולט ביותר, הקבוע ביותר, המלווה אותנו בארץ מאז ראשית ההתיישבות בה עד היום. הן חוצות תקופות בדרכן אל בתי־הקברות, הן מגשרות על פניהן, הן מערבבות עלינו את הזמנים, ובה בשעה משוות אותם. מגיל תשע, עשר, אני זוכר אותן; ממראה־עיניים, מתצלומים בעיתון, מן הכתוב והמסופר, מיומני הקולנוע, ומאז הטלוויזיה – הן חוזרות ומופיעות, חוזרות ומופיעות, כמעט ללא הפסק. קהל המלווים הגדול, הטקס הדתי – והצבאי – האבל והבכי, הזעם העצור וקבלת הדין, ההספדים. ספק אם יש עוד ארץ אחת, עם אחד, שבהם לוויות־המתים נראות ונשמעות לעתים כה תכופות לעין כל, כאילו הן חלק מפולחן יום־יום, כמו תפילה, נדרים, הקרבת־קורבנות.

נפל מידי בני־עוולה. נפל מידי פורעים. נפל מידי מרצחים. נפל בקרב. – וכך נקבעות בזכרון הלאומי והאישי של כל אחד ואחד – ההלוויה של ברנר וחבריו, של טבוּחי תרפ“ט, של הרוגים כמעט יום־יום במאורעות תרצ”ו־תרצ"ט, של הרוגי מלכוּת במאבק נגד הבריטים, של הנופלים במלחמות הרבות, של ילדי מעלות, אוטובוס הדמים, נהריה, משגב־עם – תהלוכה שאין לה סוף.

וההספדים, השבועות, והמשפטים החנוקים, המתפרצים, הזועקים אזהרות באזני האויבים, שבועות להמשיך למרות הכול. אותם המשפטים – מפי מנהיגים, מפקדים, רבנים אבות – החוזרים על עצמם בשינויים מעטים בלבד, מזה חמישים שנה, שבעים שנה – נדמה שהלוויות הללו ממחישות יותר מכל דבר אחר את הרציפות הטראגית של הווייתנו בארץ: הרבה נשתנה מאז היותנו כאן מחנה חלוצי קטן בארץ שוממה, ומאז היותנו ישוב מאורגן תחת שלטון מנדאטורי – ובכל־זאת, גם לאחר שלושים־ושלוש שנות מדינה עצמאית, ולה אחד הצבאות החזקים ביותר בעולם, המצב היסודי לא נשתנה. כמו בימי הלוויית ברנר וחבריו, שנרצחו ביפו ב־2 במאי 1921, כך בהלווויית הרוגי חברון, שנרצחו ב־2 במאי 1980 – אין השלמה עם קיומנו כאן. לצנינים בעיני תושבי הערים והכפרים היושבים כאן מזה דורות. מכותרים בטבעת של משטמה.

מראה הלוויה בחברון היה על־כן כחלום־ביעותים: האלפים שחוצים את העיר הערבית, שתושביה כלואים בבתיהם על בריח, תחת משמר כבד, בתוך האיבה הכבדה שמאחורי כותלי־האבן, בדרכם אל בית הקברות של תרפ"ט – היו כנהר שחור, הזורם בין הזמנים, נמשך והולך, ואין רואים את סופו.

והקרע

במשך כשלושים שנה, משנות העשרים הראשונות ועד לאחר קום המדינה, חצה קרע עמוק את הישוב, בין שני מחנות אויבים: תנועת הפועלים – והמפלגה הרביזיוניסטית; תנועות הנוער החלוציות – ובית“ר; “הסתדרות העובדים הכללית” – ו”הסתדרות העובדים הלאומית“; בן־גוריון – ז’בוטינסקי; “ה”הגנה” – ואצ“ל ולח”י, מי שלא היה עד לדברים באותן השנים ולא חי אותם – קשה לו לשער היום כמה עזה היתה השנאה: ההתנגשויות האלימות בין החולצות הכחולות והחולצות החומות; ההפגנות והפגנות הנגד, ורעמי ה“בוז” והאבנים המלווים אותן; שביתות הפועלים והקריאה “לשבור” אותן; הגידופים הנוראים בנאומים, במאמרי העיתונים, בשירים (“כלב דמים”!); החטיפות ומשפטי־הסתר; ועד ל“סזון” ו“אלטלנה”, ונסיונות ה“פוטש” בימיה הראשונים של הכנסת. אנשים משני המחנות, צעירים כקשישים, כמעט לא דיברו זה עם זה, כי ראו בזולתם את התגלמות ה“סיטרא־אחרא”.

קשה לשער זאת היום, למי שאינו זוכר; כי בינתיים שככה האיבה הישנה, הדגלים דהו, שני המחנות מכאן ומכאן, התמתנו, התפשרו, פילוגים חדשים, אחרים, לא חריפים כל־כך, לא על עיקרי־אמונה שנהרגים עליהם, טישטשו את הישנים; ואולי האמונות עצמן דעכו; והמאמינים נתמעטו, וכולם התברגנו והתמסדו.

אבל הקרע הנפער־והולך עכשיו, מאיים להיות עמוק מן הקודם, כשבר־אדמה, שמתוכו תתפרצנה להבות של שנאה אוכלת.

ימי־חברון – יותר מבכל התקופה שמאז הסכמי קמפ־דייויד ועד היום – נתנו את האות לכך. הקריאות המוטחות מעבר מזה ומעבר מזה, מאשימות את הצד שכנגד באחריות לחורבן שעלול להתחולל. מי שעלול להביא חורבן – דמו מותר. כמו בשלהי בית־שני.

מתרבים אנשי הקצוות.

מקצה אחד: קריאות ל“גאולת־דם”. “שתי עיניים תחת עין”. לגירוש “כל תומכי אש”ף" מן הארץ. לתפיסת אדמות. לדיכוי בכוח של כל גילוי של מרי אזרחי. להנצחת הכיבוש והשליטה על האוכלוסיה הערבית כולה.

מקצה שני: לפינוי ההתנחליויות. לנסיגה מיידית מכל השטחים. למתן עצמאות לפלשתינאים ללא תנאי.

הסכנה האמיתית מתחילה משעה שהיריבות הפוליטית – הטבעית, הלגיטימית, זו שבה כל צד בטוח בצדקת־עצמו המוחלטת – לובשת את פרצוף השנאה לבעלי הדעות.

שנאה למתנחלים ותומכיהם, לכל אחד ואחד מהם, איש ואשה. ראייתם כהתגלמות הרע, כממיטי־אסון, כמי שמסוגלים לכל מעשה נבלה, כמטורפים.

שנאה לדורשי הוויתורים, לכל אחד ואחד מהם. ראייתם כ“סוכני האויב”, כבוגדים, כגֹיס חמישי, כ“מחבלים”, שמצווה לחסלם.

ככל שיגבר המתח בינינו ובין האוכלוסיה הערבית בשטחים – כן תגבר גם השנאה הזאת בין שני המחנות בתוכנו, שילכו ויתקטבו.

הסכנה האמיתית היא מן הקצוות. משניהם כאחד.

כי אין, ולא יכול להיות, פתרון קיצוני למצב המסובך שבו אנו נתונים, בינינו ובין הערבים: לא הנצחת הכיבוש ודיכוי בכוח של מיליון ערבים השואפים לעצמאות, ולא נסיגה מיידית והסכמה לעצמאות פלשתינאית ללא תנאי. שני הפתרונות האלה – הם איוּם על עצם הקיום.

החתירה הבלתי־נלאית לפשרה, להידברות פנים־אל־פנים – היא המעשה האמיץ ביותר, שאין להתבייש בו, שאין להירתע ממנו מפני צעקות הקנאים, מכאן ומכאן.

שבועיים לפני מאורעות חברון, ביקרתי בנערן.

בוקר אידילי, שלווה אלוהית. האוויר לא חם, רוח קל נושבת, ובראוּת השקופה, מראש הגבעה, נראית בקעת־הירדן, מזרחה עד הרי מואב וגלעד, וצפונה עד קרן סרטבא, כגן פורח.

על הגבעות, כאן ושם, רכובים ישובים קטנים, מלבינים בבתיהם, מוריקים בעציהם; נתיב־הגדוד, גלגל, תומר, פצאל, יפית.

למטה, עד ערוץ הירדן – כרמים, מטעי תמרים, אשכוליות, אבוקדו, מקשאות, גני־ירק, שדות־שלחין.

אתה משקיף על כל זה, וחושב: עמק־יזרעאל, גם בעשרים שנה לאחר שהחלוצים הראשונים תקעו בו יתד, לא נראה ירוק יותר, מיושב יותר. וכאן, נערן – ארבע שנים בלבד.

ב“ממטרן”, מפעל המייצר חלקי ממטרות בשביל מפעלי המתכת של נען ובו עשרים עובדים – אני מוצא את מלכיאל, איש שדות־ים, שהוא וצביה, רעייתו עשו כאן כשנה וחצי בעזרה למשק הצעיר. אתו אני מסייר בישוב ושומע מפיו על הישגיו וקשריו.

ארבע שנים – אבל אתה לא חש כלל באווירת הארעיות, היחפנות, האביונות, ששררה בקיבוצים בני 4 ובני 10, לפנים. כאן הכל כבר קבע, כאילו הישוב ותיק הרבה יותר מתושביו הצעירים: חדר האוכל המרווח, המרחיב את הדעת, המצוייד בכל האביזרים המודרניים; המזכירות, המועדון: ומעגלים של בתים קטנים, רבי־צלעות, המשתלבים בצורתם ובמבניהם בנוף – וביניהם מדשאות, עצים ושיחים, שבילים סוגים בפרחים, בריכת־שחייה.

85 איש במקום, מהם 25 חברים ו־7 מועמדים לחברות. שש משפחות, שלושה ילדים (ופעוטון). קיבוץ שצמח לאט־לאט, מגרעין ראשון של בני־משקים לאחר־צבא, שישב בקליה, ושנספחו אליו גרעין נח"ל, בוגרי תנועת הצופים, בודדים מקיבוצים אחרים, עירוניים, אוכלוסיה מגוונת בהרכבה, לא אחידה, סובלת מתחלופה וניידות – אך יש לה כבר עתודה של גרעינים ויחידים הקשורים אליה ומתעתדים להצטרף.

ב“עלונערן” אני מוצא רשימה של חברה אחת, ארבעה חודשים לאחר הצטרפותה לקיבוץ:

“לבוא ולהקים בית לילדים ולבנות יחד משפחה אחת גדולה ששמה קיבוץ, זה הרבה יותר מאתגר. אני חושבת ורוצה להאמין, שכל הקשיים נשארו מאחור, ואנחנו באמת מתחילים להיות פה יחד, כולנו… לבי מתמלא חום שכל צעיר העובר בשביל, או בחדר האוכל, מלטף את ילדי, מרים אותו, אומר מלה. הרגשה של ‘כולם חברים’, כולם, גם הילדים… מי יתן והשמש תמשיך לזרוח ולפאר את החיים פה בבית. לכל אחד ואחד ולכולנו ביחד, כי אם כל אחד יהיה שלם עם עצמו, שלם עם חברו, הרי לחברה כולה יהיה בסיס איתן.”

למטה – במישור הירוק, יש לנערן 90 דונם תמרים, 50 דונם כרם, 40 דונם מנגו, 10 דונם אבוקדו, 60 דונם אבטיחים, 70 דונם תירס למאכל, 50 דונם פלפל, חיטה, לחך –

זהו ישוב חקלאי מוציא את לחמו מן באדמה. משתרש בה ובונה את ביתו עליה. בעוד כמה שנים הוא עשוי להיות כמו דגניה וכינרת, מעוז־חיים וטירת־צבי.

אני חושב על ההבדל הגדול בינו ובין ההתנחלויות על הסלעים והטרשים שבין הכפרים הערביים בשומרון. הן נראות לי תלויות באוויר. “פוליטיות”. מתגרות. אנשיהן, רובם עובדים מחוץ להן, או בעבודות שאינן תלויות במקום. מבלי לזלזל בהתלהבות המפעמת בהם – יש משהו במעשיהם המנוגד למסורת ההתיישבותית בארץ, שהיתה מכוונת כולה “לגאול את הארץ” על ידי חרישתה וזריעתה; לא בניית מבנים עליה, אלא בית חקלאי, לא נגד, אלא בעד הדבר כשלעצמו.

אני חושב על כך שאנו שוכחים כמעט, שאחת ההצדקות הגדולות לציונות היתה שהיא באה להפריח שממות מבלי לדחוק רגלי אחרים. זוהי זכות טבעית, או “זכות אלוהית”, שגם המתנגדים נאלצו להכיר בה. זוהי זכותם של נערן ויתר ישובי בקעת הירדן, אותה בקעה שהיתה ערבת־מלח לא־נושבת, עד לבואם אליה.

9.5.80

---

"היהדות הצבאית"

מאת

אהרן מגד

“אני מיואש, מיואש מאד” – אומר לי שכני ד. בפתח הבית. ד. איש עדין מאד, זהיר בכבוד זולתו, מקדים שלום לכל אדם, ואפשר למנות בו את רוב המעלות הכתובות בפרקי אבות.

לשאלתי מה הסיבה ליאושו, הוא עונה::בכל יום רצח. זה נורא."

אני אומר לו שלא רק אצלנו. בכל העולם כך.

הוא אומר: “אבל יהודים?… עשרים שנה הייתי בצ’כוסלובקיה. כשפעם שמענו בקארלסבאד שיהודי מואשם ברצח בקרפאטורוס – היינו המומים! לא האמנו! יהודי רוצח? וגם אז, בסופו של דבר התברר שלא יהודי היהז ה שרצח.”

אני מזכיר לו שבכל־זאת – היה “עולם תחתון” יהודי, גם בוורשה, גם באודיסה…

“לא, לא,” – הוא אומר – “הם היו גונבים, שודדים, אבל לא רוצחים. גם לא במארוקו, לא באלג’יר… וכאן… יום יום! אפילו בן את אביו, בן את אימו, שלא לומר איש את אשתו.”

אני מנסה לתרץ את הדבר בסיבות “סוציולוגיות”: שם, בגולה, היו רוב היהודים בני המעמד הבינוני, בעלי־בתים, חנוונים… כאן – התהווה מעמד של “שכבות מצוקה”…

“מה אתה אומר? בקרפאטורוס היו עניים מרודים! ובפולין – המונים שלא היה להם מה לאכול מערב־שבת לערב־שבת! בשפל המדרגה! עוני הרבה יותר מנוול מאשר־כאן! ולא היתה מדינה שתדאג!”

שוב אני מנסה ללמד זכות. לומר שסדן העולם חד הוא…

“אבל הרי לא רצינו להיות כמו כל העולם…” אומר ד., יהודי שומר־מצוות, אך סובלני, מניח לכל אדם לנהוג לפי דרכו, ובלבד שיהיה אדם – “לא, לא, אין זה מצדיק.”

היתה יראת שמים. זו הסיבה.

*

הקנאות לא היתה זרה לדת היהודית, כידוע. מאז פנחס בן־אלעזר בבעל־פעור ורגימת המקושש עצים בשבת במדבר ועד בתי־הדין הרבניים בספרד ובאשכנז בימי־הביניים, שגזרו חרם, מלקות, פגיעה בגוף וברכוש, על החוטאים, ועד מלחמות הרבנים נגד השבתאים, החסידים נגד המתנגדים, אלו ואלו נגד המשכילים והאפיקורסים, ועד מאה־שערים וכביש רמות –

אבל הקנאות הזאת – שמיררה את החיים, שזרעה שנאה ופירוד, שהרסה בתים וקהילות – היה לה בכל־זאת (כמו בדתות אחרות, במידה לא פחותה מזו של תוקפנות וזעם) “הגיון פנימי” משלה: “מלחמות מצווה” לשמירת חומות הדת, כפי שכל פלג הבין אותה וראה עצמו מצוּוה מטעם ההשגחה להגן עליה – על כל קוצו של יו"ד שבה – בנפשו. “קנא קינאתי לאדוני…” הכופר – היה אויב אדוני!

החוטר החדש, הרענן, שיצא מצוואר־השורש של הקנאות הדתית היהודית, והוא פורץ כלפי מעלה, גדל ומסתעף בעשור האחרון – שונה לחלוטין מן הקנאות הישנה. הוא לא יוצא נגד חילול השבת, חילול שם־שמים, חילול כבוד בנות ישראל, חילול התורה, יין־נסך ובשר טרף וכיוצא באלה עבירות על דינים והלכות (להפך: הוא כורת ברית עם חילוניים מפירי־התורה!) – אלא יוצא לכיבוש קנייני חומר: בתים, אדמות, נכסים, חזקות, חבלי־ארץ! הוא מדבר בלשון אחרת, שאיננה עוד לשון חכמים, בעלי אגדה ובעלי־הלכה. גידול־פרא וגטאטיבי זה – שחקלאים מכירים כמותו – הוא “זמורת זר” (או “ממזר”) ליהדות המסורתית עתיקת־היומין; רבנים ופוסקים מדורות קודמים, אילו היו נכנסים להיכל הישיבה בחברון, ורואים את הסיסמה הכתובה בראש כותלו – “רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם” – היו צועקים בוודאי: צלם בהיכל! שהרי “אלוהי ברזל לא תעשה לך”! ואם ה“סיפא” הוא מצווה שהזמן גרמה, ועת להגן ולאחוז בנשק (כפי שעושים אמנם, באמונה ובמסירות, תלמידי “ישיבות ההסדר”) – מדוע החרב היא בתוך הישיבה פנימה? (כמו חרב־הצלב בכנסיה – להבדיל!)

האם הקנאים האלה הם בני החסידים־המכבים? או בני־בניהם של תלמידי רבי עקיבא שהיו בגדודי בר־כוכבא? – אבל אלה התמרדו על כובשים עריצים! מלחמות שחרור היו אלה, לא מלמות כיבוש! מלחמות של יהודים שהמדינה ניטלה מהם בכוח! שהעצמאות והחירות – לרבות החירות לקיים את מצוות־הדת – ניטלו מהם!

ללא קשר עם הוויכוח הפוליטי כשלעצמו, אם יש “צדק” או אין בתביעות התקיפות, הנעזרות באיומים ובאלימות, להפקיע אדמות מערבים, להקים התנחלויות על גב ישובים ערביים או בתוכם (מדוע “התנחלויות” כשאין נחלות? מדוע לא “היאחזויות”?) או, כפי שמותר כבר להשמיע היום בפומבי: “לגרש את כל הערבים מכאן” (לא לים, אלא אל מעבר לירדן) – כדאי לשים לב לתופעה החדשה הזאת בתולדות היהדות: צמיחתו של ענף קנאי־דתי מיליטנטי, חמוש בנשק, שאפשר לכנותו אולי: “יהדות צבאית”.

*

מכיוון שמיעוט קנאי זה הוא תוקפני מאד, מפעיל לחצים בלתי־פוסקים על המערכת המדינית, הבטחונית, המשפטית, משיג הישגים בפועל, בעקשנות ששכרה בצדה, חוצב להבות יום־יום בכלי־התקשורת – “האפקט המצטבר” יוצר רושם שהוא הוא היהדות הדתית. מה גם שמאחוריו עומדים כמה מגאוני הדור, עמודי התורה, כאן ובארצות־הברית. לא תעבורנה שתיים־שלוש שנים – ועצם המושג “דת יהודית” יהי מזוהה בתודעתנו לא עם “שולחן ערוך” אל עם “חרב פיפיות”.

אבל כמו בגזרות אחרות, גם בגזרה זו ישנו “רוב דומם”. והוא דומם יותר, כיוון שמטבעו הוא מתון יותר ומופנם יותר. היום כבר נשכח מלב שהרב מאיר ברלין היה ממייסדי ארגון בשם “קדמה מזרחה”, ושר' בנימין היה, יחד עם בובר, מפעילי ארגון ששמו “איחוד”. ונעלם מן העין, שכמה מגדולי חכמי היהדות בימינו – ודי אם נזכיר את פרופ' אורבך כאחד מהם – השקפתם נוגדת לחלוטין את זו של קנאי “בחיל ובכוח”.

מונח לפני “פתחים” – “רבעון למחשבת היהדות” (שהמוטו שלו, בעל המשמעות הליבראלית הוא: “הרבה פתחים למקום”) – ובו דיונים מעמיקים בשאלות חינוך, מוסר, הקשר בין המוסר והאמונה, בעיות ההלכה וקיומה בזמן הזה, דת ומדינה וכו'.

רוח אחרת נושבת מדפי רבעון זה – אחרת מזו שדרכה אנו מכירים את היהדות הדתית מדפי העיתונות וממהדורות החדשות – רוח המדברת על “הספק המוסרי” ו“האחריות האישית”, על הפלוראליזם בהלכה, על מקורות הרגש הדתי־המוסרי והאסתטי־דתי, על הומאניזם דתי: ובעניין שלפנינו, אני מוצא מאמר מעניין מאת דניאל ג' אלעזר, בשם “לקראת הגדרה יהודית של מדינה”.

כדאי להביא כמה קטעים מתוכו:

“אין עוררין על כך שהרעיון האומר כי העם היהודי יֵשב כבן חורין על אדמתו, עומד ביסוד המסורת המדינית היהודית. קיום המצוות כהלכתן מותנה בקיום גוף מדיני יהודי בארץ־ישראל. אולם אף שגוף כזה חיוני לעם היהודי כדי למלא את המשימות שהוטלו עליו מידי הקב”ה – הרי אין הגוף המדיני מהווה מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי להגשמת מטרה זו, ותו לא."

“ההיסטוריה מלמדת כי אפילו בעת הפריחה של העם היהודי בארצו, היתה הארץ מחולקת, מרבית הזמן, בין מספר מדינות. בהקשר זה ראוי לזכור שהיהודים שלטו בארץ־ישראל כולה, תחת שלטון אחד, במשך תקופה קצרה בלבד; ואילו רוב הזמן היו קיימות בא”י, או בחלקה, שתי מדינות יהודיות. יתר על כן, שתי התקופות בהן שלט העם היהודי בארץ כולה (פחות או יותר) ממלכת דוד והממלכה החשמונאית, שלא האריכו ימים, דרשו מחיר כבד ביותר, שלא רבים כיום היו נכונים לשלמו. לפיכך, אם ניתן לראות בקיום הלאומי בא“י משום מימוש זכויות דתיות והיסטוריות של העם היהודי – הרי ששחרור מלא של הארץ, לא יהיה אלא בבחינת ‘דחיקת הקץ’.”

“ההכרה כי יש לחלק את ארץ־ישראל עם עם אחר, אינה תובעת מן היהודי לוותר על אהבתו לכל א”י. אפשר שיגיע היום בו ישרור שלום ותתאפשר התיישבות יהודית בכל חלקי א“י, אם גם לא בתחום שטחי מדינת ישראל. אפילו יהיו יהודים אלה אזרחי מדינה אחרת – ההבדל ביחסם לארץ ימשיך ויתקיים. רצוי, איפוא, הן מן ההיבט המדיני והן מן ההיבט המוסרי, להבחין בין ארץ למדינה, למען השולט והנשלט כאחד.”

בידיעון של “עוז ושלום” – “החוג הרעיוני מדיני לציונות דתית” – אני מוצא בין יתר ידיעות ומאמרים, תדפיס של מאמר מאת ט. טרופר ב“הצופה”, “לבעיות ההקצנה במפד”ל", ושם משפטים אלה:

“אם כי הקצנת הנוהרים ל’גוש אמונים' שונה במהות ובתכלית מהקצנת הנוהרים לישיבות החרדיות, כמה צדדים שווים ביניהם. ראשית, צמצום עולמם. דהיינו, כשם שאלה רואים כל עולמם בד' אמות של הלכה, כך הללו רואים את כל עולמם בד' אמות של ‘שטחים’. – – ושנית, סופם של אלו ושל אלו, שנושרים מהמפד”ל ומדלדלים את התנועה בגוף וברוח. ועם כל זאת – הנזק ש’גוש אמונים' גורם למפד“ל ולמדינה, רב לאין ערוך מזה הנגרם ע”י האחרים."

ובהזדמנות זו: במצע “עוז שלום”, אתה מוצא נאמר:

(סעיף ו'): “הסיכוי להסדר שיסיים אי־פעם את הסכסוך עם שכנינו, תלוי בראשונה בנכונותם ובשינוי דרכם המדינית והצבאית. אולם הוא מותנה במידה רבה בנכונותנו לפשרה טריטוריאלית בכל הגזרות. גם שלומה הפנימי של ישראל וחייה התקינים מותנים במניעת הסכסוכים, המאבקים והאפליות, המתחייבים מקיומו של מיעוט לאומי המהווה אחוז גבוה באוכלוסיה.”

*

נוכח שגשוג הפרא של “היהדות הצבאית” – אפילו יהודי חילוני, שאיננו שומר־מצוות, מוצא עצמו מתגעגע אל היהדות הישנה, שיש בה יותר מורא־שמים מאשר הטלת מורא על הארץ, יותר התנצחות בהלכות מאשר צחצוח חרבות.

16.5.80

---

משלי עופות

מאת

אהרן מגד

במאמרו של עמוס עוז, “החלום והסיוט”, שנוסחו האנגלי התפרסם ב“ניוזדיי” ונוסחו העברי ב“דבר” (גליון 26 במאי), יש משל משפחתי יפה, על החתן, הכלה, ואחי־הכלה, לתיאור מצב היחסים בין ישראל, מצרים והפלשתינאים לאחר הסכם קמפ־דייויד. המשל הוא יפה, בעיקר מפני שיש בו מן האמביוולנטיות שאפשר למצוא בסיפוריו של עמוס עוז. הקורא שואל את עצמו מי, בעצם, הצודק? החתן, המציע לאחי־הכלה להיות מעין דייר־משנה בביתו ומטיל עליו איסורים חמורים מפני שהוא רואה בו “רוצח מושבע”? הכלה, התובעת מן החתן לחלק את ביתו עם אחיה ומבטיחה לשכנע אותו שלא ישחק עוד באש? אחי־הכלה, ה“אכול שנאה ורחמים עצמיים”, ו“נשבע להעניש את הכלה ולגרש או לשחוט את החתן, ומאיים להעלות באש את כל השכונה”? ותמונת אחי־הכלה המשוטט בלילה מתחת לחלונות הזוג (שאין השלווה שורה במעונו) וחורש נקם – מעוררת הרהורים, לכאן ולכאן. אפילו אם בעל־המשל יודע בלבו איך ליישב את הסכסוך המשפחתי הזה – לא כן הקורא, שיש לו פקפוקים.

אבל הניתוח בפובליציסטי של המחלוקת בישראל – התופס חלק גדול מן המאמר – הוא חד וחלק וחד־משמעי: העם נחצה בין “נצים” ו“יונים” (תארים אלה חוזרים ונשנים לאורך המאמר כולו, ואין אחרים מלבדם לתיאור הבדלי ההשקפות) – ונהר עובר בין שני המחנות. לפי ה“שיבולת” שבפיך, נדע אם לנו אתה או לצרינו.

מהי “שיבולת” זו?

“שורשי הוויכוח בין יונים לנצים בישראל” – כותב עמוס עוז – “נעוצים לא בפוליטיקה כי אם במטאפיזיקה. הוויכוח האמיתי נטוש לא על עתיד השטחים אלא על תפיסת הגורל היהודי.”

תפיסת הגורל ה“נצית” לפי מאמר זה היא זו: “העולם כולו נגדנו, אין קשר בין התנהגותנו לבין השנאה המופנית אלינו, אם נוותר ואם לא נוותר, תמיד תרבוץ על היהודים קללת המצור הנצחי והאנטישמיות בעלת אלף הפרצופים.” והמסקנה ה“נצית” מתפיסה זו: “רק היטהרות דתית תציל אותנו מאסון. רק על עוצמתנו הצבאית נוכל להישען.” ומיסטיקה נואשת זו, תוצאתה הבלתי נמנעת היא: “קרב אחרון”. “מצדה”.

תפיסת הגורל ה“יונית”, לעומת זאת, היא: “ירידת היהודים מן הספירה המיסטית אל הספירה ההיסטורית־פוליטית. לא קללה מסתורית עתיקה, אלא שגיאות פוליטיות ברורות הן המסכנות את ישראל: אם ננהג בחכמה, באומץ לב ובזהירות – נצליח. אם ננהג בטפשות או בשחצנות – נפסיד.”

משוואות לוגיות אלה" תפיסה – מסקנה – תוצאה הן בלתי־נכונות מבחינה לוגית; הן מטעות מבחינת תיאור המצב העובדתי, הרואה שני צבעים בלבד, ללא גוונים ביניהם; וה“שיבולת” היא שרירותית; לא כל מי שכופר בהריון התמים של הבתולה הוא לא־נוצרי, ולא כל מי שמפקפק בהכרח הדיקטטורה של הפרולטריון הוא לא־סוציאליסט.

די, בעצם, באדם אחד שיצהיר – כמו הח“מ, למשל – שהוא מאמין ששנאת ישראל היא “קללה” שאינה תלויה כלל בהתנהגותנו, ואף־על־פי־כן איננו “נץ” – כדי להפריך את המשוואה בין אמונה ב”מיתוס" כזה ובין נציות. אבל מה אדם אחד כי תזכרנו? רוב העם היהודי לדורותיו – לפחות עד האמנסיפציה וההשכלה, ועד הציונות המדינית – האמין ששנאת ישראל היא דבר מיסטי, קללה שאינה כתובה בשום תורה רציונאלית, ואף־על־פי־כן לא היה “נץ” ולא שם יהבו על עוצמה צבאית; ועל “מצדה” לא שמע כלל, כי בתלמוד היא הינה נזכרת, ואת יוספוס פלאביוס הוא לא קרא, וספרו של יצחק למדן טרם הופיע. הוא בטח בהשם יתברך, אבל לא רק בו: גם בשתדלנות, למשל, גם בעורמה, גם בזהירות, גם במשא ומתן עם הנוכרים, גם במקח־וממכר, והיה יונה־שביונים ועל כן נמשלה כנסת ישראל ליונה.

מהו הקשר הלוגי בין תפיסת הגורל ה“מיסטית” ובין “מצדה”? – הלא מאותה תפיסה עצמה אפשר להגיע גם למסקנה ההפוכה: מכיוון ששנאת ישראל לא תסוף לעולם, ואין בכוחנו לבטלה, וקטנים אנו מלהכריעה בכוח – הבה נבחר ב“יבנה”, אם חפצי חיים אנו! אנו נלמד “להלך בין הטיפין”!

ומכיוון שעמוס עוז נוגע בצד ה“מטאפיזי” של המחלוקת, ולא בצד הפוליטי בלבד – לא די בהצגה אירונית של התפיסה האומרת ש“אין קשר בין התנהגותנו לבין השנאה המופנית אלינו”. צריך גם להוכיח שאיננה נכונה. והשאלה היא, אם אפשר בלל להוכיח שאכן קיים קשר כזה! אם אפשר לשרטט דיאגרמה היסטורית דו־קווית – כדוגמת הדיאגרמות המראות את הקשר שבין המשברים הכלכליים והאלימות־החברתית, או בין האינפלציה והפשיעה – שממנה נלמד על הקבלה כלשהי בין “התנהגותנו” ובין “השנאה”! אני חושש שדיאגרמה כזאת תביך את טובי הרציונאליסטים ותבלבל עליהם את הדעת.

כי האנטישמיות “בעלת אלף הפרצופים” לא החלה, כידוע, משעה שכבשנו את שטחי יהודה ושומרון ומשעה שנהגנו בטפשות ובשחצנות כלפי הערבים היושבים בהם; היא לא החלה אפילו משעה שהיינו למיעוט בין העמים. היא החלה הרבה לפני כן, ופשטה גם בעמים שלא היינו ביניהם בכלל. ודיאגרמה היפוטתית כזאת – שתהיה רצופה זניקות פתאומיות ושקיעות מעטות – תראה בוודאי שמשפט דרייפוס, למשל, חל דווקא בזמן שיהודי צרפת התנהגו יפה מאד, בחכמה ובזהירות, והיו אפילו צרפתים יותר מהצרפתים; שההיטלריזם צמח כשיהודי גרמניה לא בלטו ברשעותם, בקנאותם הדתית ובתאוות־הבצע שלהם; ושהבידוד הכמעט־מוחלט של ישראל בקרב מדינות העולם, וכן גילויי השנאה כלפיה, מימין ומשמאל – חל דווקא לאחר הסכמי קמפ־דייויד (ועוד לפני התמוטטות שיחות האוטונומיה)] שהיו בכל זאת, למרות כל המשגים, צעד קטן אחד לקראת התפייסות עם הערבים, כרוך בכמה ויתורים “קטנים” מצדנו.

אפילו אם יש הסבר רציונאלי לשנאת ישראל, לכל דורותיה, לכל צורותיה, לכל הפכי־מניעיה – דבר שאני מפקפק בו – שום תיאוריה לא יעלה בידה להוכיח שהיא פונקציה של ההתנהגות היהודית. (וכדאי לקרוא את דבריו של פרופ' שמואל אטינגר על תפקידו של הסטיראוטיפ בחברה המודרנית בספרו “האנטישמיות בעת החדשה”).

עמוס עוז כותב כי ביקורו של סאדאת בירושלים וההכרה המצרית בלגיטימיות של קיום ישראל, “העניקו נצחון סופי ומוחץ לציונות הרציונאלית על פני הציונות המיסטית”, וכי על־ידי כך “המיתוס של הקללה הקדמונית נופץ לרסיסים.”

זוהי אמירה תמוהה מאד. ראשית, “מיתוס הקללה” לא מתייחס דווקא לעולם המוסלמי. להיפך, בעיקרו ובשרשו ההיסטורי – הוא מתייחס לעולם הנוצרי. וזה יותר משלושים שנה שרוב המדינות ה“נוצריות” מכירות בלגיטימיות של קיום ישראל ומקיימות עמה יחסים, דיפלומאטיים ואחרים. אם כן, לפי תפיסה זו, המוצאת קשר בין מטאפיסיקה לפוליטיקה – המיתוס הזה נופץ כבר מזמן. שנית, אשר למצרים – צריך אדם להיות בעל אמונה כמעט מיסטית כדי להיות בטוח, כבר עכשיו, שהכרתה הדיפלומטית (הרופפת) בנו, היא השלמה עם קיומנו לאורך ימים. אדם רציונאלי יותר, יאמר: נחכה ונראה, נחכה חמש שנים לפחות, והלוואי כן יהי רצון.

מפליא הדבר שעמוס עוז, שגדל בארצות התן, ויש לו עין חדה לבעלי חיים, מתעלם מכך שבנוף הפאונה הארצי־ישראלית יש, מלבד נצים ויונים, גם עופות אחרים. כמו, למשל, בעלי עין של נץ ומקור של יונה, או בעלי המיה של יונה ונוצות של נץ. אלמלא התעלם מכך, היה מבין שיש בריות המאמינות שאין כל קשר בין שנאת ישראל ובין התנהגות היהודים (או מדינת היהודים) – ובכל זאת הן בטוחות, כמו היונים, כי “שגיאות פוליטיות ברורות הן המסכנות את ישראל” אם ננהג בחכמה ובזהירות – נצליח. אם ננהג בטפשות או בשחצנות – נפסיד." כי לדעתו – התנהגות נבונה היא עניין שלמו וצורך לשמו, ויש לה שכר, ואינה תלויה במה יאמרו השכנים.

ואשר ל“מיתוס” עצמו, זה של “הקללה הרובצת” וזה של המיסתורין – כדי של נזלזל בו ולא נתייחס אליו באירוניה, אלא בכבוד וברצינות גמורה – כדאי לקרוא את סיפוריו של עמוס עוז, כמו “לגעת במים, לגעת ברוח”, “עד מוות”, “הר העצה הרעה”. בעצם את כולם.

30.5.80

---

בימים טרופים אלה

מאת

אהרן מגד

לפני כארבע שנים צפיתי, בהקרנה פרטית, בסרט, שחובר והופק על־ידי צעירים “שמאלנים”. הסרט – הבדיוני – היה מרושע: סופר בו על קבוצת מחתרת, לאומנית־דתית, האוגרת נשק באיזו וילה בסביבות הרצליה, והנשק מיעד להקים התנחלויות באיזור ההר, בכוח, בניגוד להוראות הממשלה. מחזאי, “אבנגרדי”, שחיבר מחזה־מחאה נגד מדיניות הכיבוש, נמצא הרוג בביתו. המשטרה, החוקרת את הרצח, מנסה לטשטש את עקבות הרוצחים האמיתיים, ולשם כך סוחטת הודאה מפושע “רגיל”, שהוא היה זה שהרג את המחזאי, כשנתקל בו בנסיון פריצה לביתו. עיתונאי חרוץ, המטיל ספק ביושרה של המשטרה, מחליט לחקור בעצמו את הפרשה, ותוך כך מגיע אל מצבור־הנשק שבווילה. אנשי הקבוצה הלאומנית־דתית מגלים אותו, והוא נפצע מאבן שהם מיידים בו. גליון העיתון שבו הוא מפרסם את תוצאות חקירתו, מוחרם על־ידי המשטרה, על־פי צו מגבוה, עוד לפני שיצא מבית־הדפוס. “המחתרת” מתכוננת עתה לחסל את העיתונאי.

יצאתי מדוכא וחפוי־ראש מהקרנה זאת. חשבתי: זהו סרט עלילה, תרתי־משמע, גם של עלילת־דם, שכמותו עשוי היה להפיק אגף התעמולה של אש"ף. סרט זדוני, רווי שנאה, שהדמיון המעוות שבו מייחס לציבור אידאליסטי – אם גם שוגה וגורם נזק במעשיו – מזימות פאשיסטיות־טרוריסטיות, שאין להעלותן על הדעת, והמשטר, מסתבר, עוד מסייע בידו!

באימה אני חושב על־כך שמה שהיה דמיוני, חצי־מטורף, ב־1976 – מתקרב בחלקו, לפחות בחלקו, (עדיין בחלקו?), לאמת, ב־1980:

קיימת קבוצת מחתרת לאומנית־דתית, והיא אוגרת נשק, והיא מתכננת מעשי טרור, מבצעת אותם, לרבות רצח.

מצבור נשק אחד, גדול, נתגלה כבר, על גגה של ישיבה בעיר העתיקה. מצבורים אחרים מצויים, ללא ספק, במקומות סתר – או ספק־סתר – אחרים.

דוברים אחדים מדברים על נקם ושילם כמצווה מקודשת. אחרים מברכים: כן יאבדו כל אויביך ישראל.

המשטר –

לא, לא מסייע. הוא רק נוהג בסלחנות לא־תיאמן כלפי מפירי־חוק מן המסוכנים ביותר.

*

זה חודשים רבים אנו קוראים ושומעים (יותר שומעים מאשר קוראים) על השתוללות של קנאים יהודים בשטחים: פגיעות בבתים ערביים ובשוכניהם, חבלה במכוניות, ניפוץ חלונות, שימוש בנשק, ירי והכאות. מבצעי הפעולות האלה אינם נתפסים, ואם נתפסים, יוצאים בעונשים קלים, או משתחררים “מחוסר הוכחות”. (מה שמזכיר, בדמיון הרב שבנוהלים ובהודעות את נוהגה של ממשלת המנדאט, במשך תקופה ארוכה, כלפי פורעים ערביים: “הממשלה מצטערת”, “המשטרה חוקרת”, “החשוד שוחרר מחוסר הוכחות”, וכו').

מה עומד מאחורי היחס הסלחני הזה כלפי קבוצות קיצוניות אלה, מצד הממשלה וזרועותיה הבטחוניות – יחס שי שבו מעין נזיפה־וחנינה כלפי “ילדים שובבים”, ושצפון בו מעין רמז כי “א־דולה מענה” (“הממשלה אתנו”)?

“חירות” איננה עוד המפלגה הרביזיוניסטית, ובגין ראש־הממשלה אינו בגין מפקד אצ“ל. אבל מעבר ל”אצילות המחייבת" של מפלגת־שלטון ותפקיד רם, מתחת לאיצטלה המכובדת – המחייבת מאד אף היא – של נימוסים ונוהגים דיפלומאטיים, של משא־ומתן, של הודעות והצהרות בסגנון מיושב וממוסד (בניגוד לרטוריקה שלוחת־הרסן, המשתכרת־מעצמה, של הפולמוס המפלגתי) – חבויה ההכרה הפנימית, הישנה־נושנה, שלא שינו אותה שלושים שנות מדינה ושלוש שנות שלטון – ש“בדם ואש יהודה נפלה ובדם ואש יהודה תקום”. במלים אחרות: לא “אנחנו והם” אלא “או אנחנו או הם”. במלים אחרות: אין פתרון של פשרה בינינו ובין הערבים היושבים בארץ ההיסטורית, שמן הים עד הירדן; ההתנגשות – ברזל בברזל ירוע – היא מוכרחת־המציאות, וההכרעה תיפול בכוח. או שיקבלו עליהם את הדין, להיות אזרחים ממדרגה־שניה במדינה יהודית, מעתה ועד עולם (“אוטונומיה”) – או שיסתלקו מכאן. ואם אינם רוצים לא בזה ולא בזה – נכפה את רצוננו בכוח הזרוע.

“רק כך”. ורק כך אפשר להבין את מדיניות האצת ההתנחלויות באיזורים הצפופים בערבים, ואת ההטרדות, ההצקות והעונשים הקיבוציים, הדוגלים בשימוש־בכוח כפתרון, המבטאים, הן בהכרזותיהם והן בעצם מהותם, את המאוויים הכמוסים, המאוויים המודחקים, של רבים מאלה שמעמדם הנוכחי אינו מאפשר להם לנקוט בשיטות אלה למעשה.

מי שזורע רוח, קוצר עכשיו סופה.

*

הדבר הקשה ביותר המתרחש לעינינו בתקופת שלטונה של ממשלת ה“ליכוד” – הוא העתקת חזית המלחמה מן הגבולות אל פנים־הארץ. מעימות בין מדינות וצבאות אל עימות בין עמים. מעמידה מול קיבוצים לאומיים שאין שום הצדקה לתביעותיהם כלפינו, להתקפותיהם עלינו – אל עמידה מול קיבוץ לאומי שהוא תושב בארץ ויש לו בה זכויות היסטוריות, טבעיות. שינוי זה מחזיר את הגלגל לאחור, אל ימי המתח והמאורעות שבתקופת המנדאט.

אי־אפשר להטיל את כל האשמה במצב זה על הממשלה נוכחית. עליית כוחו והשפעתו של אש"ף, בגלל התמיכה המעשית והמוסרית שהוא נהנה ממנה, ממזרח וממערב, יש לה חלק גדול בהסלמה הזאת. ההתנגדות להסכמי קמפ־דייויד יש לה חלק בה. אבל כל הצעדים שבהם נוקטת הממשלה הזאת כלפי האוכלוסיה הערבית בשטחים, מכוונים – מדעת ושלא־מדעת – לא להרפיית המתח אלא להגברתו. ונטיית־חסד לקבוצות הקיצוניות היהודיות – העלמת־עין ממעשיהן, מתן הזדמנויות להתחמקות, נוהג לפנים־משורת־הדין, “יד רכה” לעומת “היד הקשה” – מביא את המתח הזה לנקודת הרתיחה. לנקודת ההתפוצצות.

כדי לשבור את מעגל־הקסמים הקטסטרופאלי של: טרור – תגמול – טרור־אכזרי־יותר – תגמול־אכזרי־יותר (המעגל המוכר לנו היום מאירלנד הצפונית, מלבנון) – הכרחי שצד אחד, לפחות, יהיה שפוי.

התבונה הזאת – שכונתה גם בשם “הבלגה” – הנחתה אותנו בימים שלפני קום המדינה. לא היה קל מאשר לקחת נקם: רצח תחת רצח, מוקש כנגד מוקש, הצתה כנגד הצתה, בישוב מעורב, שחיים בו זה בצד זה, זה בסמיכות לזה, באותן הערים, בשכונות קרובות – אין קל מזה. גם אומץ רב לא דרוש לכך. לולא חיינו בהכרה שצד אחד מוכרח להיות שפוי – ושצד זה יכולים רק אנחנו להיות – הכול היה עולה באש. גם המדינה לא היתה קמה.

ואם יותר מעשר שנים היתה האוכלוסיה הערבית בשטחים שקטה, יחסית, נוטה לשיתוף־פעולה, ביחסי עבודה, מסחר, מנהל־ציבורי – למרות כל ההסתה מבחוץ והנסיונות הבלתי־נלאים של אש"ף לקומם אותה – יש לזקוף זאת לזכות ההבלגה הזאת, אם כי גם היא היתה יחסית.

ולאחר הכל נשאלת השאלה: איך אפשר לקוות ל“דו־קיום”, שמכריזים עליו השכם־והערב – כשלא נעשה מאמץ למגעים אחרים, ישירים, מלבד המגע־הכופה של כובש־נכבש?

*

בהודעה שמסר ראש־הממשלה לאחר ההתנקשויות, הוא גינה את הפשע, הבטיח להעניש את מבצעיו, והביע את צערו על הנפגעים – כ“בן אדם”. הבעת צער כזאת – שוודאי לא היתה פליטת־פה, אלא מחושבת יפה מלכתחילה – ספק אם נשמעה אי־פעם מפי ראש־ממשלה בישראל. מה פירוש שהוא מצטער “כבן־אדם”? את מי מעניין צערו “כבן־אדם”? היה “בן־אדם” באוהלך וראש־ממשלה בצאתך! באוהלך, “כבן־אדם” – מותר לך גם לא להצטער, כמו לרבים אחרים באוהליהם; כראש־ממשלה אתה חייב להצטער! להצטער לא רק על כמה נפגעים בתחום שלטונך, אלא על ההידרדרות הזאת, שאם אינך רואה מראש שהיא עלולה להמיט אסון על כולנו – אתה חייב לפנות את מקומך לאחרים, שיעצרו אותה לפני שיהיה מאוחר מידי.

6.6.80

---

ציונות בלתי־שפויה

מאת

אהרן מגד

כשאדם אחד נתקף רוח טירוף, מתפרץ אל הר הבית, יורה לכל עבר, הורג ופוצע, מצית תבערה – תשיג אותו יד החוק, תכלא, תעניש, תגונן על החברה מפניו; אך כשעם שלם מאבד את שפיות־דעתו – מי ירפא אותו?

אין לכנות את המצב שאנו שרויים בו בחודשים האחרונים – אלא “מצב נאורוטי”. הדעה השתבשה, הסתכסכה. בלבול־עשתונות גמור. “אבדה עצה מגוי”. לא היה כמצב הזה מאז “מאה שנות התיישבות” – אותן מציינים כעת, חוגגים. מצבים קשים היו תמיד – אולי מצב קשה מתמשך, עם אתנחתות קצרות בין מאורעות־דמים, משברים כלכליים, נעילת־שערים, העדר עלייה, ירידה, מאבקים ומלחמות – אבל לא היה מצב של אובדן־דרך גמור, אובדן השפיות.

תמונת הארץ מעידה על כך: עשן הצמיגים, האבנים, היריות, הרחובות הריקים בערים הערביות השובתות, פנקסי־הזיהוי המתגוללים ביבי־שופכין, ההמון הפרוע, צמא־הנקם, הטרקטורים העוקרים פרדסים שלמים, גני־ירק, מכסים ואתם בחול, להשאיר “אדמה חרוכה”, המנופים המרימים קירות־בתים, מרימים כלובים שגברים ונשים סגורים בהם כעכברושים, האיומים, ההכרזות הריקות, הבורסה, משרדי הנסיעות המלאים באלפים הראשונים מתוך שבע־מאות אלף העומדים לצאת את הארץ בקיץ הזה…

“תופעות־הלוואי” מעידות על כך.

למחרת המאורע המטורף בהר הבית, שהסעיר את העולם כולו כשמסביבנו גועש ים־הלהבות המוסלמי בצעקות ג’יהאד ו“עליהום”, ובו־בזמן מוצבים התותחים בצפון, הכן־לפקודה, ובו־בזמן הפטישים הכבדים, במירוץ עם הזמן, מקרקרים את הבתים האחרונים “בשדות” – הידיעה הראשונה, בראש מהדורת־החדשות בתשע בערב, בטלוויזיה – הממלכתית, המודרכת – היא: השופט בכור מונה לעמוד בראש ועדת־החקירה לרצח ארלוזורוב. זה הרצח שאירע לפני חמישים שנה.

עניין פעוט, אפשר לומר, פרט לגמרי לא חשוב. אבל הוא סימפטום למצב נאורוטי, ממש כשם שחריג מוזר בהתנהגותו של אדם – פליטת צחוק, פליטת משפט חסר־פשר – מעיד על “ירידה מן הפסים”, על שיבוש נפשי מדאיג.

ומצב נאורוטי זה מקיף את המחנה כולו, מקצה אל קצה: ימין ושמאל, נצים ויונים, ליכוד ומערך, “גוש אמונים” ו“שלום עכשיו”. כאילו נתקיימו בהם דברי התוכחה “יככה ה' בשגעון ובעוורון ובתמהון־לבב”.

היודע מי מכל אלה לאן הוא הולך, למה הוא חותר, מה הוא רוצה?

כן, “גוש אמונים” הוא היחיד – היחיד בכל המחנה הציוני! – היודע למה הוא חותר ויודע מה הוא רוצה. אומר ועושה. דורש ומקיים. ואם דבר זה כשלעצמו ראוי לכבוד – הם ראויים לכבוד. הם נגד הסכמי קמפ־דייויד – ברור ומפורש – והם לוחמים בהם בגוף ובנפש. הם נגד עקירת הישובים בחבל ימית – והם נעים לשם על נשיהם וטפם ונאחזים בצפורניים בראשי העצים ובמזוזות הבתים ורק בכוח יגררו אותם משם. הם בעד מדינה יהודית ב“גבולות ההבטחה” – והם מקימים ישוב אחר ישוב בהרי יהודה ושומרון, ועכשיו גם בזיף ובמעון ובכרמל, על גבול המדבר, עשר משפחות, חמש־עשרה משפחות, חופרים בארות ונוטעים זיתים. הם תנועת “ההגשמה” היחידה היום בארץ, באותו מובן שהיתה התנועה החלוצית לפנים: תנועה אנטי־חמרנית, המצליחה להניע אנשים לעקור מן העיר אל הכפר, מן המרכזים הגדולים אל הספר, מן הנוחות אל אי־הנוחות – לא רק להפגנות, לעצרות, ולנשיאת־כרזות, אלא לדרך־חיים, עם כל סיכוני־הנפש הכרוכים בה – למען מטרה מדינית־דתית.

ורק שטות היא לומר שדרכו של “גוש אמונים” “מנוגדת לרוח היהדות”, כפי שנשמע לעתים קרובות (עפ"ר מפי חילוניים). “רוח היהדות” – יש לה פנים כאלה ופנים הפוכות. יש בה “לא ישא גוי אל גוי חרב”, ו“כי גר היית בארץ מצרים” וכד' – ויש בה “לא תחיה כל נשמה”, ומצוות להוריש את הארץ מפני הגויים ולגרשם, ועוד כהנה וכהנה, ומעולם לא היתה פסיקה בין ההשקפות השונות (ועכ"פ לא אנחנו, החילוניים, נפסוק); יש רק בחירה ביניהן.

אלא ש“גוש אמונים” הוא כעין ה“סיטרא אחרא” של התנועה החלוצית מלשעבר. כי התנועה החלוצית החילונית (וגם זו של “הפועל המזרחי”) – היתה תנועה רציונאלית, שפויה, שהגשמתה התקיימה לאור שיקולי המציאות, בכל זמן וזמן, ו“גוש אמונים” – אם לא מוכה ב“עוורון ובתמהון־לבב”, הוא מוכה ב“שגעון”. זהו ה“טירוף הקדוש” של “המשיחיות האקטיביסטית”, שתכליתו הסופית היא – גם אם לא נאמרת בגלוי ובמפורש – לא לחיות עם ערביי הארץ, אלא להביא לסילוקם ממנה, אם על־ידי דחיקת רגליהם מעט־מעט, ואם בכוח הנשק. מכאן התנגדותם לכל תוכנית של “אוטונומיה”, מכאן תמיכתם במדיניות “היד החזקה”, מכאן גילויי התוקפנות שאין עמה פשרה. אל ה“דם ואש” הרביזיוניסטי הישן, שיהודה תקום בהם, הוסיפו הם את ה“אדמה”. זהו פן אחר של המצב הנאורוטי: הזיה, דחופת אמונה דתית אכסטאטית, “על־טבעית” – לחרף את הנפש אל מול, ובניגוד לחוקי ההגיון והמציאות ההיסטורית.

לעומת “גוש אמונים” – כל יתר החטיבות במחנה הציוני, אינן יודעות כלל מה הן רוצות.

מה רוצה הליכוד, המנהיג עכשיו את המדינה? לאן הוא מוביל אותנו?

אם מטרתו הסופית סיפוח יהודה ושומרון ועזה למדינת ישראל – בעוד שלוש שנים, חמש, עשרים – עליו להצהיר על כך בגלוי, כדי שאנחנו נדע וכדי שהערבים ידעו; ואם כן הדבר – לשם מה כל אחיזת־העיניים ומסך־העשן של ה“אוטונומיה”, שהוסכם עליה עם המצרים וללא בעל־הדבר עצמו? האם לא ברור הדבר שאין כל כוח בעולם העשוי לכפות “אוטונומיה” על מי שאינו רוצה בה?

ואם על אף כל זאת חושבת הנהגת הליכוד – בניגוד לכל הגיון – שאפשר להנהיג אוטונומיה בשטחים, ושהיא פתרון של קבע, תחת שליטה (אזרחית? צבאית?) שלנו בחלק של הארץ שלא יסופח לישראל – מדוע בשעה שידה האחת חותמת עליה, ידה השנייה עושה הכל כדי לסכל את האפשרות הזאת? האם באמת תיאר שם מישהו לעצמו שאפשר לשכנע את ערביי השטחים לקבל את האוטונומיה על־ידי פיטורי נציגיהם הנבחרים, מאסרם וגירושם? על—ידי סגירת בתי־ספר ומכללות? מינוי מושלים ופקידים ישראליים במועצות? הכרזת מלחמה עליהם, למעשה? – ובדרך כזאת לאנוס אותם עד שיאמרו רוצה אני?

האם לא ברור שלאחר המאורעות האחרונים בגדה – כל עניין האוטונומיה מת ונקבר?

הליכוד מטעה את העם ומנסה להוליך שולל את העולם. הוא משחק משחק רמייה והערמה לא־מחוכמת בכל החזיתות: בשטחים – עם אוטונומיה מדומה, שאיש לא רוצה בה ולא תקום; בגולן – עם נסיון נואל, נידון מראש לכשלון, לכפות על אזרחות על מי שמסרב לה; בגבול הצפון – עם איומים שלא יתממשו; בגבול הדרום – עם תואנות במסווה של “גילויים” חדשים ואזהרות על־מנת להפחיד.

התוצאה היחידה של כל זה – זריעת מבוכה בעם ובלבול שלא היה עוד כמותו, לא רק לגבי המדיניות היומיומית, אלא לגבי המטרות.

ומה רוצה “שלום עכשיו”?

“שלום עכשיו” היא תנועה להפגנות, עצרות, מחאות, עצומות. גם לזה יש מקום בחיים הפוליטיים. כאן, כמו בכל מקום אחר בעולם. (האם עיתונאים עושים יותר מזה?)? מה “שלום עשיו” איננו רוצה – ידוע: הוא נגד עוול, דיכוי, ניצול, כיבוש, שלילת זכויות, הפקעת אדמות, שימוש בכוח וכיו“ב, (אפילו נגד יריות של תושב יהודי במתפרעים. וכדאי לשאול מה היה עושה איש “שלום עכשיו”, אזרח או חייל, אילו נקלע, ברגל או ברכבו, לתוך המון פרוע הרוגם אותו באבנים. האם לא היה משתמש בנשקו, אילו היה לו? או האם – דווקא הוא – היה מצליח לשמור על קור רוח כזה שהיה יודע לאן לכוון את נשקו ולאן לא לכוון אותו? האם מישהו מתגעגע לתרפ“א? לתרפ”ט?). אבל מה מציע “שלום עכשיו” כפתרון חיובי? – כדי לחסל את כל העוולות הנ”ל צריך לחסל את הכיבוש. איך לסגת מן השטחים הכבושים? למי למסור אותם? עם מי לנהל מו“מ, כשגם לדעת “שלום עכשיו” (או רובו הגדול) אין לנהל אותו עם אש”ף, החוזר בוקר וערב על הצהרותיו שלא יכיר לעולם במדינת ישראל? וכשאין לנהל אותו גם עם אנשי מוסטפה דודין, הנחשבים בעיניו ל“קוויזלינגים”? (ובעצם כל מי שמוכן להידבר אתנו – אצלנו בזים לו, כי הוא נחשב כ“קוויזלינג” או כ“מכור לשלטון”!). “שלום עכשיו” חייב תשובה על שאלות אלה! הוא איננו יכול להשתמט מהן ולהסתפק במחאות! שאם לא כן, גם הוא – כמו הליכוד – זורע רק מבוכה ובלבול ותיעוב־עצמי, וזעם שאין לו שום תכלית.

הטראגי ביותר הוא זה שמפלגת העבודה – זו שהיתה הלוז של הישוב והמדינה במשך שני דורות – יודעת פחות מכולם מה היא רוצה, פרט לכך שהיא רוצה להגיע לשלטון. כל המגמות האפשריות מתרוצצות בה מבלי שאחת מהן תכריע את רעותיה. היא איננה מציעה שום אלטרנטיבה פוליטית לליכוד – כי פשוט אין לה אלטרנטיבה כזאת! כל עניין “האופציה הירדנית” (המצאה שנאחזו בה כאילו היתה אחד מעיקרי האמונה!) – פרחה כחלום יעוף. ה“אוטונומיה” – ממילא התרסקה ולא נשארו בה עצם על עצם. המערך תמך בהסכמי קמפ־דייויד, לרבות הנסיגה מכל סיני ומחבל ימית, תמך בסיפוח הגולן, והוא תומך בהתיישבות לפי קווי “תוכנית אלון”. הוא נגד סיפוח הגדה, וגם נגד מדינה פלשתינאית – ואיננו יכול להצביע על שום גורם בעולם הערבי שיאות להיכנס אתו למו"מ בתנאים שהוא מציע. למה הוא חותר, בעצם? – העם איננו יודע, והוא עצמו איננו יודע.

כך – כשאין שום הנהגה בעם המצביעה על דרך, על מטרה שראוי ללכת לקראתה ויש סיכוי להגיע אליה – נוצר “מצב נאורוטי”. העם “הולכים בחושך”. המבוכה והחלל הריק מזמינים מעשי טירוף, של יחידם וקבוצות.

הציונות חייבת לבחון את דרכה. היא הגיעה לנקודה בתולדותיה שבה קני־המידה הקודמים, אלה ששימשו אותה בימי העליות הראשונות, ובימי המנדאט, ובימי הקמת המדינה – אינם תופסים עוד. כל תמונת האיזור שבו אנו חיים השתנתה שינוי קיצוני, וכן השתנה מבנה העם היהודי עצמו. אם לא יוצרו כלים חדשים, שיותאמו לזמן הזה – העם יהיה אובד־דרך, צפוי לחוסר שפיות פוליטית.

16.4.82

---

על השנאה

מאת

אהרן מגד

“רגע רגע!” – אמרתי בשיחה מצומצמת אחת – “אתם באמת בטוחים שהם מתכוונים לכך? להשתלט בכוח על אמצעי־התקשורת, על מנגנוני־הבקרה, על הצבא, ולגזול את כל החירויות? את חופש הביטוי? ההתארגנות?” "

בתוך עמי אני יושב, ו“עמי” – הרי זה אנשים הקרובים לי בדעה. אני – כמוהם – בעד חלוקת הארץ (מלה קשה, עד היום קשה, מאז “בבריתך”). בעד פשרה, בעד החזרת שטחים. בעד הידברות עם הפלשתינאים. בתנאים מסויימים – בעד מדינה פלשתינאית, שאינני רואה הבדל ניכר בינה ובין ירדן מורחבת.

החברות אצלנו אינן מעורבות בדרך־כלל. יחד יושבים בני אמונה אחת. הוויכוחים הם על ניואנסים, על טקטיקות, על הערכות. מראש מניחים שאתה מסכים עם כמה אקסיומות, שאין עליהן ערעור, לא ייתכן אחרת.

“רגע!” – אמרתי, וכו'

כמה מתונים ראו בי “נאיבי”. האומנם טחו עיני מראות? קצרי הרוח קראו: “איפה אתה חי!” ואחרים זקפו עלי מבט כעל מי שדן עצמו להימנות עם מחנה האויב. הם גמרו אתי, הרגשתי.

ציינתי לעצמי בסיפוק – כן, בסיפוק, לא באכזבה – שבכל־זאת, כמה מהנבואות השחורות ביותר – התבדו. שש שנים – וזה לא “פאשיזם”, כפי שחזו בבטחון כמה מן היושבים סביב. רע – אבל לא פאשיזם. ולא כל רע הוא פאשיזם. אם כי… השתתפתי בהפגנה אחת – כפי שסיפרתי בשעתו מעל דפי עיתון זה – שבה נישאו הסיסמאות – “הלאה הכיבוש הנאצי”, ושני פרופסורים צעירים חצבו להבות באותו נוסח: “נאצים”, וכדומה.

אני מכיר כמה מאנשי “גוש אמונים”, שהמנטאליות שלהם איננה נאצית. יש.

הכל התחיל בכך – באותה שיחה – שאמרתי כמה דברים בשבחו של צחי הנגבי, בהופעתו ב“זה הזמן” בטלוויזיה. אמרתי – שומו שמים! – שדבריו ריגשו אותי. כלומר, הכנוּת שבה דיבר, גילוי האומץ שבהודאה בשגיאות, ההבטחה לא לחזור עליהן, הושטת היד, הדברים על הצורך ב“אהבת ישראל” וכו'. היה בזה גם תום – אמרתי.

ואז התקוממו עלי: איך אינני תופס ש… מלים שהפכו למלות־ הכנף התורניות בשבועות האחרונים, מתרוצצות בנאומים ובמאמרים כמו “קונסנזוס”, או כמו הרבה לפני כן, “מחדל” ו“קונצפציה”.

כולם מתנגדים לאלימות, פיסית, גם מילולית. על־כל־פנים מצהירים כך.

אבל לא האלימות חוצה את העם ומבקעת אותו. האלימות המילולית – היא מושג מטושטש, שקשה לתחום אותו בגדרות. יש אלימות “מעודנת” – במאמרים, סאטירות, פיליטונים – שעקיצתה עקיצת נחש, ויש אלימות “גסה” – גידופים וחרפות וגינויים גולמניים – שהיא כחבטות יבשות; ואין לדעת מי מהשתיים מכאיבה יותר. ואשר לאלימות פיסית – זו שאיננה “סימטרית”, בשום פנים לא, כי מי שמטיף לאלימות קוצר מאה שערים ממה שזרע, ולאחר משא הרב לוינגר על “נקמה” מיד יורים הרובים בחברון – היא בכל־זאת בקצות המחנה, מעטים נתפסים לה, ומותר לקוות שהחוק ודעת־הקהל יבלמו אותה.

מה שמבעיר בעירות בעם הוא השנאה, זו שהיא נחלת רבבות, מכל שדרות העם, מכל העדות, מעוטי־השכלה ומשכילים מאד, שוטים וחכמים־בעיניהם, ריקים ואינטלקטואלים. זו שהיא מתלקחת ולוהטת, ואחר־כך שורפת כל חלקה טובה, זו שהזמן לא מפחית אותה אלא להיפך. זו שהיא לא בשוליים אלא בכל מקום. והאמת צריכה להיאמר – שהשנאה אינה יודעת גבולות פוליטיים, אם במאזניים תישקל – כף ימין לא תכריע את כף שמאל. מפחיד, לעתים, לראות אותה עין־בעין.

לשנאה שתי בנות: ההכללה וההגזמה, שלוש הנה לא תשבענה.

תמצית ההכללה ומוקד־הבעירה שלה הוא השימוש בהם. הם הערבים. הם עדות־המזרח. הם הדתיים. הם גוש־אמונים, הם הימין. הם השמאל. הם יפי־הנפש. הם העיתונאים. הם הקיבוצים. הם שלום־עכשיו. הם הליכוד. הם המערך. הם – זה לא אנחנו. בוודאי ובוודאי – לא אני. אני כזה? הם כאלה!

אנחנו מכירים את זה מזמן: הם היהודים.

לכל האסונות הביא ה־הם המהמם הזה.

בכתבה מאלפת מאד, של תמר מרוז, שהופיעה בשבועון “הארץ” בשבוע שעבר, בשם “עם ישראל: תמונת מצב” – רשמה הכותבת דברים “מפי העם”, בתחנה המרכזית, בשוק הפשפשים ביפו, בשכונת התקווה ועוד. מתוך ערימת הדשן הזאת אפשר לשלות פנינים כאלה: “ערבי טוב זה ערבי מת”, “הערבים – רמאים אחד אחד”, “ערבי נשאר ערבי ואי־אפשר לסמוך עליו”, “שלום־עכשיו הם בוגדים רק”חים, טפשים, שונאי־המדינה“, “המערך היה רומס ורוצץ את הפועלים”, “שלום־עכשיו זה האויב שלנו”, “המערך כאלה ערומים־שפלים־נוכלים־רמאים”, “המערך רצו שהפועלים ילכו ויעבדו בקיבוצים, כמו שהיו עובדים בשביל הפריץ באירופה”, “הקיבוצניק הוא מנהל־עבודה, משגיח על הפועלים ולא עושה כלום”, ועוד ועוד, שלא להזכיר מה שנאמר על שמעון פרס, שהוא בעל “תדיראן” ושלח את ילדיו לחו”ל, כדי שלא ישתתפו במלחמה, שיוסי שריד הוא איש רק“ח שתול, וש”שלום עכשיו" קיבלו כספים מסעודיה.

הדברים כבר ידועים למדי, מפורסמים למדי, הם רק מדהימים יותר כשהם באים בצפיפות כזאת ובמרוכז –

אבל, האם לא יכולתי לשזור מחרוזת־ענק לצווארנו – של ביטוּיים־שכנגד, הטעונים לא־פחות שנאה, העשויים לא־פחות הכללות, אם כי פחות מגושמים ושוצפים ויותר מחודדים ושוספים? – הם! הם!

בחוברת מס' 3 של כתב־העת לשירה “חדרים”, בעריכת הלית ישורון, שהופיעה בימים אלה (חוברת שכדאי לרכוש אותה, ולו רק בשל ראיון נדיר, בלתי־רגיל, של העורכת עם אביה, אבות ישורון, ובו דברים נפלאים שאומר המשורר על כתיבתו, על גולה וארץ, על יהודים וערבים, על אהבה וחברות, ועל אדמה ומוות – שכמותם לא נשמעו בשפה העברית) – אני קורא רשימה בפרוזה של המשורר יצחק לאור (שאחד משיריו הוא 4 שורות אפוקליפטיות כאלה: “בלקסיקון יהיה כתוב: / ישראל. מדינה. התקיימה עד סוף המאה. עם עתיק של רועים בנדודיו עבר / את פלסטין. הוליד בנים ונאסף אל אבותיו. הבנים נסעו משם באוניות ובמטוסים / אחרי הילולת דמים.”), ובה בין היתר, בעקבות “הלינץ'” שעשינו בלבנון:

“עיתונאים אינם בוגדים גדולים. הם זונות קטנות. למה לא להשתתף בעירור ההמונים. בגוף ראשון רבים. מה שמותר לעמיחי מותר גם לאהוד יערי – – – העירור. קירוב הלבבות. האם מגוייס. אבל העם אסור. חבוש. כלוא. מטומטם. מסומם. ואלו שרים לו נעמי שמר עם או בלי מנגינה. והגיבור המלודראמטי תמיד בסדר. חיילינו הם הגיבורים החיוביים של המלודראמה הלינצ’אית. והנבל הנצחי הוא תמיד הערבי. – – – ואשמתו העיקרית של הנבל המובס במלודראמה הציונית־סוציאליסטית היא בכך שהביא את בנינו לאן שהביאם במלחמה הארוכה הזאת. גולדה לא מתה ולא תמות אף פעם. היא חיה בקיבוץ חולדה ומעניקה ראיונות ל”ליבראסיון" על המיסטיקה החלוצית וכולי. שותפות הגורל שלא קיימת בארץ הזאת לא התקיימה יותר משבועיים, חרף המוסיקה של נעמי שמר. היא ניסתה. יש להודות, גם פרס. גם רשף אבל את התפוררות הערכים השקריים לא תעצור אפילו שלום עכשיו, – – – אנחנו חיים במקום אחר. אנחנו חיים בתופת ואנחנו נתבונן בתופת הזאת בעיניים פקוחות. ושלא יחזרו האופוזיציונים־למחצה למשול בנו במוספי שבת ובפינות התרבות הקטנות על פני העיר המזדיינת עם העיתון. ושסופריה האשכנזים של הציונות־הסוציאליסטית יפסיקו לחלק את הארץ ליפה ולמכוערת. הם החלק המסוכן של הכיעור. החלק הפחדן."

ולהלן, לאחר דברים על “צאצאי התאומים ז’בוטינסקי ובן־גוריון”:

”אויבינו, אנשי הימין הישראלי, הם המפלצות, אויבים ב 100%. לא ב־10%. לא יריבים. לא תוצרים מיסטיים של הנחה כזאת או אחרת בתולדות הציונות. אויבים של ממש. הם אינם חולצים את מגפיהם בחוזרם מגיא ההריגה המשיחי שלהם ובהיכנסם חזרה לסלון לדבר אתנו על תרבות. – – – זהו שלמדנו מאחינו הפלסטינים: צומוד. כאן נולדנו. על הארץ הזו נילחם. בשיניים ובצפורניים, יש לנו אויב אחד. רק אחד: ממשלת ישראל הזאת."

פה הביטוי הוא, כמובן, הרבה יותר מתוחכם ומלוטש מן הביטויים בשוק־הפשפשים; אבל מבחינת כמות השנאה ועוצמתה, מבחינת המיתיזציה של אישים ושל קבוצות־אנשים, מבחינת הדחייה המוצהרת של ההגיון והפנייה אל היצרים, מבחינת ההכללה וההגזמה – אין שום הבדל. “אותו הדבר, רק מלהפך.” ובקיצור – נפנוף מסנוור בשקרים, כי אם תבדוק כל פסוק לעצמו, כל צירוף־מלים לעצמו – תמצא: שקר, שקר, שקר.

פניה המכוערים של השנאה: ההגזמה, שתכליתה ללבות את השנאה: בוגדים, זונות, עם מטומטם, מסומם, לינץ', תופת, מפלצות, אויב אחד, רק אחד.

ההגזמה כשלט־הגיבורים של השנאה: לא די שתאמר ש“שלום עכשיו” טועים ומטעים, כל תפיסתם פסולה – אמור שהם בוגדים; לא די שתאמר שהכיבוש משחית ומדכא – אמור שהוא נאצי; לא די שתאמר על שרון מה שאמרה ועדת־החקירה עליו – אמור גם מה שאמר ה“טיים” עליו ואמור עוד יותר…

ואם אתה אומר פחות –

השנאה איננה סובלנית כלפי מה שהוא פחות ממנה. להתנגד – זה מעט מדי. צריך לשנוא.

הדבר הקשה ביותר בה הוא שהיא חדלה לראות אדם, חדלה לראות פרט, אינדיווידואום. לא רוצה לראות. “השמאלנים”. “יפי־הנפש”. הם לא קיימים עוד כבני־אדם, כל אחד לעצמו, שיש בהם כאלה ואחרים, בעלי תכונות כה שונות אלו מאלו, כלל לא דומים זה לזה; או – “אלה מגוש־אמונים” – גוש אחד, עיסה אחת, ולא גברים ונשים (וגם טף) ובהם נאורים, ומתונים, וחלוצים מסורים, ואחרים קנאים קיצוניים; או אפילו צמדים: “בגין בגין ושרון” – כאילו בגין, עם הרקע המזרח־אירופי שלו, והחינוך הבית"רי, והערצת ז’בוטינסקי, וההשכלה המשפטנית, והמחתרת – דומה לשרון…

השנאה נובעת מאהבה, אומרים. הקנאים הדתיים שונאים את החילוניים מאהבת השם; הימין שונא את השמאל מאהבת ישראל; השמאל שונא את הימין מאהבת הצדק (או הערבים, או האנושות).

כדאי לבדוק את הדבר. לבדוק את פלוני המאשים את אלמוני שהוא סוכן זר, אם הוא אדם שיש בו אהבת יהודים ואהבת הארץ.

אם ההוא ששונא בלהט כזה את מדכא הערבים הוא באמת אדם שאוהב ערבים, או רודף צדק גם בתחומים אחרים.

השנאה הופכת את ההומאניות לפוליטיקה וכך מבטלת אותה. כשם שדת ההופכת לפוליטיקה מבטלת את ערכי המוסר של הדת.

מבחינת “מוסר היהדות”, שכה מרבים לדבר עליו בזמן האחרון – מעניין לגלות שבכל התורה אין אף פעם אחת הפועל “שנא” בלשון ציווי. יש “ואהבת” ואין “ושנאת”. ובדברי הנביאים, ואחר־כך במשלי – נאמר הרבה על שנאת רע, שנאת שקר, שנאת רשע, שנאת מדנים – אבל אין הטפה לשנאת אנשים, או קיבוצי־אנשים.

כל ילד יודע את הפסוק “ואהבת לרעך כמוך”; אבל נשכח ההקשר שבו הוא נאמר, הקטע ב“ויקרא” הוא זה:

“לא תלך רכיל בעמיך, לא תעמוד על דם רעך, אני ה‘. לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתיך ולא תשא עליך חטא. לא תיקום ולא תיטור את בני עמך. ואהבת לרעך כמוך, אני ה’.”

שמעתי פעם דרוש של רב חשוב, שבכל מקום שנאמר “אני ה'” הציווי הוא כלל אנושי ומוחלט.

“רגע! רגע!” – אני אומר, בנסיון לעצור את הסחיפה אל ההכללות הגורפות הכול לשק אחד, את ההפלגות להגזמות הנוראות, וכדי לתת זכות גם לספק. ובאותו רגע שאני אומר זאת, כבר נדלקות שתי עיניים של שנאה.

4.3.83

---

על חטא

מאת

אהרן מגד

הסכנה האורבת לשמאל האינטלקטואלי, ה“בלתי־ממוסד”, בישראל – היא זו שכמעט הכחידה את השמאל המקביל לו באירופה ובאמריקה מעל המפה הפוליטית, ועל־כל־פנים עשתה אותו מיעוט מבוטל, חסר־השפעה, מנותק ומבודד. צעדי הפתיחה של השמאל הזה בעולם המערבי, עוד בשנות השלושים, היו נהדרים. הוא נאבק – לעתים מתוך “תמימות קדושה”, דון קישוטית – למען המטרות ההומאניסטיות הצודקות ביותר וקיבץ סביב דגלו “כל בחור וטוב”, את טובי הסופרים, האמנים, אנשי המדע, שהתגייסו בעט ובנפש – גם בגופם – למלחמה נגד מלחמה, נגד פאשיזם, נגד דיכוי עמים וכיבוש ארצות, נגד אפליה גזעית, נגד עוול סוציאלי. היו ביניהם קומוניסטים, טרוצקיסטים, אנרכיסטים, פאציפיסטים, אך רובם לא השתייכו למפלגות, ומה שהנחה אותם היה חוש צדק טבעי, התקוממות על עוול, אהבת־אדם. סופרים ומשוררים בעלי רגישות פוליטית, אניני דעת (היום היו קוראים להם בעברית “יפי־נפש”), מאנגליה, מצרפת, מארצות הברית, התנדבו לבריגאדה הבינלאומית ונטלו חלק במלחמת האזרחים בספרד; היו מראשוני המתריעים נגד הנאציזם והאנטישמיות ערב מלחמת־העולם; שמותיהם – וקולותיהם הצלולים, רבי־הגוונים – פיארו את “תנועת השלום” העולמית שקמה לאחר המלחמה, בתנופה גדולה, בפאתוס, חגיגי וזועם כאחד. במזרח – כזכור – זרחה אז “שמש העמים”, שהפיצה אורה על כל “כוחות המחר”, ומי שוחר שלום וצדק לא נלכד בין קרניה?

בתחנות שונות בדרך הארוכה והנוהרת לקראת המחר – גם נשרו רבים, ש“התפכחו”, ש“האל שהכזיב” וה“חשיכה בצהריים” הביסו אותם, שיתקו, עשו אותם מרי־נפש, ובה בשעה מנודים על־ידי הקהילה המתקדמת כ“ריאקציונרים”. המפולת הגדולה אירעה – לא אחר משפטי מוסקבה של שנות השלושים, גם לא אחר “משפט הרופאים”, או משפטי פראג – אלא לאחר הוועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות, לאחר דיכוי המרד בהונגריה, לאחר פלישת הטנקים לצ’כוסלובקיה. המחנה הגדול, הכל־עולמי, התפורר, והתרסק. נותרו “חסידים שוטים” בקצותיו.

אבל היה לו גלגול שני – “השמאל החדש”, גם הוא “בלתי־ממוסד”, לא־מפלגתי, לא דוקטרינארי, שאנשי־הרוח הולכים חלוץ לפניו. אלים חדשים תחת האל שהכזיב: מאו, צ’ה גווארה, פידל קאסטרו, מרטין לותר קינג, מארקוזה, באדר־מיינהוף… לא עוד ברית המועצות, אידיאל שהתנוון, משטר ביורוקרטי נוקשה ב“חוג הסרטן”, הזרוע גולאגים – אלא עולם חדש, צעיר, כעין “פרא אציל” (שאחד מגיבוריו הוא גם יאסר ערפאת). ומטרות צודקות, צודקות מאד: לא עוד מלחמה (“עשו אהבה, לא מלחמה!”) שוויון זכויות לכושים, עצמאות לעמי אפריקה ואסיה, זה “העולם השלישי”, זכות הדור הצעיר לקבוע את דרך חייו ללא ציות למוסכמות, ביעור הקללות של החברה המתועשת, הממוסחרת, והעיקר – חופש, חופש, חופש..

מה נותר, לאחר כעשרים שנה, מתנועה עצומה, צעירה, נמרצת, כל־עולמית זו – ששיאה היה בזמן מלחמת וייטנאם ומרידות הסטודנטים באמריקה ובצרפת – ושמשכה מאות אלפים למצעדים, הפגנות, עצרות, כינוסי־זמר, שביתות? מה נותר מתנועה שופעת־חיוניות זו, שכבר הצמיחה “בניין־על” של תרבות שלמה: שירי מחאה ושירי־עם, מלבושים ועדיים, ניבים ופתגמים, פוסטרים, סרטים, תיאטרונים, אמנות פלאסטית, ספרות, קומונות, תורות? מדוע שקעה כמו אטלנטיס באוקיאנוס, עד שאפילו חודי־פסגות שלה לא נראים על פני המים?

תנועה זו – בניגוד “לשמאל הישן”, שנתגבש במפלגות הוותיקות, הסוציאליסטיות והקומוניסטיות – לא היו לה שורשים במעמד חברתי רחב, בעל אינטרסים חומריים, ושאיפות ומאבקים הנובעים מהם, החופפים, לעתים קרובות, שאיפות ומאבקים לאומיים. היא היתה קוסמופוליטית באופיה, מונעת על ידי מאוויים ורעיונות “ילידי הרוח” – מהם ספונטניים, מהם בני־שעה שהזמן הקצר גרמם – תוצאה של תגובה מוסרית, רגשית, אינטואיטיבית, נגד הוויה ללא־נחת, מציקה ומקוממת.

אך דווקא משום כך, משום היותה אינטלקטואלית – מונהגת ונישאת ברובה הגדול על־ידי אנשים משכילים – הדבר הראשון שהיתה מחוייבת בו, הוא בחינה אמיתית. אמת אמת לעצמה.

שברונה המהיר נבע מכך שהיא נמנעה מלבחון, חדלה לשאול שאלות. את הספק – כלי שכל אינטלקטואל חייב בשימוש בו – היא השליכה לאשפתות. ראשיתה הייתה במלחמה נגד מוסכמות – וסופה שהיא עצמה נשבתה כל־כולה במוסכמות שיצרה.

המוני נוער אוהבי־חופש, שהדמוקרטיה המערבית לא סיפקה את תשוקת החופש שלהם, צעדו בהפגנות – ובראשם פרופסורים נודעים, מלומדים, אמנים – וקראו באכסטזה “מאו! מאו!” האם שאלו אם יש קשר בין משטרו של מאו־טסה־דון ובין חופש? בינו ובין דמוקרטיה? סופרים ואמנים מהופנטים מאישיותו הציורית, רבת הקסם, הכריזמאטית, של פידל קאסטרו – עלו לרגל אליו כאל גיבור נערץ, נושא דגל של מהפכה משחררת, האם שאלו מה מתרחש בתוככי קובה שבהנהגתו? אם הביא קץ על השחיתות, העוני, הדיכוי, המאסרים, ששררו שם קודם לכן – או שהמירם באחרים? האם שאלו הזמרים וכוכבי הקולנוע האמריקאיים בעלי־השם, אבירי הצדק, ששרו תהילות להו צ’י מין בהתנגדותם למלחמת וייטנאם, אם הצדק מהלך לפני הווייטקונג ומולך בצפון המדינה? האם קראה ונסה רדרגרייב את “האמנה הפלשתינאית”?

חדלו לשאול שאלות. מסוממים על ידי רומנטיקה מהפכנית אפופת פאתוס ופולקלור, מתבטלים בפני הופעתו הבטוחה והנמרצת של כוח צעיר ואלים – הצטרפו אנשי־רוח ואמנים – מבלי לשאול שאלות – להפגנות ושביתות, וחתמו בסיטונות על מאות עצומות, הצהרות ומכתבי־מחאה, מבלי לקרוא אפילו את הכתוב בהם. סופרים ואמנים שכל מלאכתם כרוכה בהבחנה בדקויות – במלה, בקו, בצליל; פילוסופים ואנשי־מדע – שכל עיסוקם, בהלכות ובמעשה, כרוך בהטלת ספקות – בבואם אל המרחב הפוליטי, נעשו עוורי־צבעים, נשתעבדו לחלוקה הגסה, בין “שמאל” ו“ימין”, “מתקדם” ו“ריאקציוני”, “מהפכני” ו“שמרני”. “שחור הוא יפה!” – האם כל השחור הוא יפה? גם אידי אמין יפה? גם קדאפי יפה? או – אם נחזור שלושים שנה לאחור – “תכנית מרשל” (שכל השמאל, כל האינטלקטואלים ה“מתקדמים” התקוממו עליה בצעקה גדולה) – היא “מכשיר בידי האימפריאליזם האמריקאי” לשעבודה של אירופה. האוּמנם? האם לא הקימה את אירופה מהריסותיה והעמידה אותה על רגליה? – הסיסמאות הן ששלטו. המוסכמות הן ששלטו. הנון־קומנפורמיזם הפך לקונפורמיזם.

המוני “אנשים פשוטים”, בעלי חושים בריאים, הבחינו מעט־מעט שמשהו רקוב בממלכת־הרוח הזאת, שכוננה את יסודותיה על האמת והצדק. משהו שקרי בה, וחולה. לא נכון ולא צודק. חשדו בה והתרחקו ממנה. עד שאיבדה כל השפעה, ומעצמה כמעט שנתחסלה.

סכנה כזאת אורבת גם לשמאל האינטלקטואלי הישראלי, שכמו מקבילו במערב, קם גם הוא מתוך מאבק למען המטרות הצודקות ביותר: נגד כיבוש, נגד השתלטות על עם אחר ושלילת זכויותיו, נגד אפליה, נגד איפה ואיפה בחוק ובאכיפתו, נגד התעללות והשפלה, ולאחרונה – נגד מלחמה שאינה מלחמת־הגנה, שאינה מלחמה של “אין ברירה”; וכמו מקבילו במערב, הוא ריכז סביבו – ועדיין מרכז – את רוב אנשי הרוח, הסופרים, האמנים, האקדמאים.

הסכנה היא בהיגררות אחר מוסכמות ובקבלת החלוקה הגסה של שחור־לבן. היא בכך, שגם הוא, השמאל הישראלי – ותהליך זה הוא כבר מעבר לתחילתו – חדל לבחון כל עניין וחדל לשאול שאלות.

שאלות כמו:

האם הממשלה הימנית השולטת בארץ זה שש שנים היא “פאשיסטית” – כפי שהתנבא השמאל בקולי־קולות, ומחה וזעם? כלומר – האם היא אוסרת התארגנות, שביתות, מאבק מעמדי, מגבילה את חופש הדיבור והכתיבה, את החופש האקדמי והאמנותי?

או:

האם פתרון של פשרה על עתיד הארץ אפשרי רק על־ידי משא ומתן עם אש“ף, שהוא תנועת השחרור ה”אותנטית" של העם הפלשתינאי (ולכן “מתקדמת”), ולעומת זאת “אגודות הכפרים” הן ארגון “ריאקציוני”, ולכן אסור במגע?

ובהקשר זה:

האם נכון להאשים את המשטרה – במפורש ובמרומז – במחדל זדוני ובחיפוי על רוצחים, על שלא גילתה עד עתה את המתנקשים בראשי העיריות הערביות, ואת רוצחיו של אמיל גרינצוייג ז"ל? מדוע אין מאשימים אותה על שלא גילתה את הרוצחים הערביים של בחורי הישיבה בחברון? מדוע לא שואלים על כך?

ובאותו הקשר:

האם אין הבדל – “הבדל קטן” – בין הריגת ערבים בשעת דיכוי מהומות בשטחים ובין “נאציוּת”? כלומר – בינה לבין השמדת־עם בהרעבה, ברציחות המוניות ובכבשני־גאזים? האם המנטאליות של המתנחלים היא מנטאליות “נאצית”?

ובתחום אחר, רחוק יותר:

האם נכון להתנגד לקיום קשרים – דיפלומטיים, כלכליים – עם דרום אפריקה, ששורר בה אפרטהייד – משטר גזעני – ובה בשעה לייחל בכל לב לחידוש הקשר עם המדינות הקומוניסטיות, ששורר בהן משטר של דיכוי, בזיון־החוק, מחנות־ריכוז? ואם נשקול במאזניים את העריצות שמצד זה ומצד זה – האם ברור כל־כך שהכף הדרומית תכריע את הצפונית?

או, שאלה מסוג אחר:

האם יש מקום ללעוג, לבוז, לפחד היהודי, “הגלותי”, “הגיטואי”, מפני שואה שנייה, בהתחשב עם כל הידוע מן הנסיון ההיסטורי שלנו, ועם העובדה שלמרות הכל הננו מיעוט מבוטל במזרח הרוחש איבה כלפינו?

במוסף ראש השנה של “דבר” התפרסם סקר מאלף מאד, של מכון סמית, על יחס הישראלים לשואה, ואחד הממצאים שלו היה – ששלושה מתוך כל ארבעה ישראלים מאמינים כי אילו יכלו – היו שכניה הערביים של ישראל עושים שואה ביהודי ישראל (“במלים אחרות: אם תיכשל ההגנה הצבאית של ישראל, ויהודיה ייחשפו לפלישה של המונים ערביים, הם מצפים לגורל הגרוע ביותר”). על כך אומרים עורכי הסקר שזהו “ממצא מזעזע”. מדוע “מזעזע”? האם אין הדבר ודאי – לאחר כל מה שאנו רואים סביבנו?

שאלות כאלה, ועוד כהנה וכהנה, חייבות להישאל, כדי לא לקבל מוסכמות ללא בחינה; כדי לא להישבות על ידי הכוח והקסם (גם האמנותי: בשיר, במחזה, בסרט!) שיש בעמדות ובהצהרות הקיצוניות ביותר.

אם לא שואלים שאלות, אם משתיקים את המעיזים לשאול – בחוסר סבלנות, בלעג, בהכתמה: אם, בנוסף על כך, מפליגים בהגזמות מתוך תאווה של הלקאה עצמית; אם חוגגים סארקזם שלוח־רסן לשמו; אם יוצאים שליחים לאמריקה, לאנגליה להולנד, לגרמניה (!) כדי להוקיע שם את כל הנוראות הנעשות בישראל וזוכים בתשואות נלהבות של חסידי אש"ף (כפי שקרה רק לאחרונה באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה, כשהופיע שם פרופסור מאוניברסיטת תל־אביב) – הרי כל מסכת־הערכים של השמאל, על כל הנכון והצודק שבה, מאבדת את אמינותה. האמת הופכת ללא אמת, אמת שלא מארץ תצמח; הצדק – למשהו תלוש ממציאות, ערטילאי. אינסטינקט הקיום, החוש הבריא של הגנה עצמית – מתקוממים. גורלו של השמאל הישראלי עלול להיות כמו זה של השמאל האינטלקטואלי במדינות המערב – מנותק, מבודד, חסר כל השפעה.

16.10.83

חשבון ישן

מאת

אהרן מגד

---

משחק המלכים

מאת

אהרן מגד

לפני עשרה ימים קראתי בשבועון “הארץ” דו־שיח בין יהודי לערבי, בין הרב הצעיר יוחנן פריד, תלמיד צבי יהודה קוק ודובר גוש “אמונים”, ובין מוחמד אבו־שלבאיה, תושב ירושלים המזרחית, מורה, מחנך ומסאי, שחיבר כמה ספרים בנושא הסכסוך היהודי־ערבי.

עלי להודות: כשסיימתי לקרוא, יצאתי משוכנע לגמרי בצדקתו של אבו־שלבאיה. משוכנע לגמרי שכל שופט אובייקטיבי, בלתי־משוחד, היה נוכח שהערבי הכה את יריבו מכה ניצחת והיה מכריז עליו כמנצח.

הורדתי את הדגל, קיפלתי אותו, הכנסתי אותו למזוודה, ויצאתי ללוד לתפוס את המטוס האחרון.

כיוון שהמטוס האחרון יצא כבר, חזרתי הביתה והיה לי זמן להרהר בדברים.

חשבתי: הרי בכל־זאת זהו ביתי וזו מולדתי, ואני מרגיש עצמי חי כאן בזכות, לא כמדכא ולא כגוזל זכותם של אחרים – מה אני ממהר לברוח? ולאן אברח?

שבתי ועברתי על המהלכים שעשה כל אחד משני היריבים על לוח השחמט (ושניהם שיחקו משחק הוגן, וברוח טובה), וראיתי איזה שגיאות בלתי נסלחות שגה נציגי בתחרות, שבגללן נחל את המט.

ובכן, בכל משחק יהודי־ערבי כזה, הפתיחה היא, כמובן, היסטורית, או היסטוריוסופית.

פריד טוען בשם ההבטחה האלוהית.

אבו־שלבאיה, המצהיר על עצמו שאינו דתי, אומר: אילו הייתי מאמין באלוהים, לא הייתי מאמין כי הוא מבדיל בין האומות, כי אוהב הוא את היהודים יותר מאשר את יתר העמים, ובתוכם הערבים.

והוא צודק. רעיון הבחירה יכול להתקבל על דעת היהודים (ולא על דעת כולם, רק על דעת הדתיים האדוקים שבהם). ואיך יוכל להסכים לו ערבי, או כל איש לא־יהודי, לרבות השופט הנייטראלי?

פריד טוען שארץ־ישראל היא ארץ אבותינו, מולדתנו מימי־ קדם.

על כך אומר אבו־שלבאיה שאם כך, צריך לשנות את כל מפת העולם, כיוון שההיסטוריה רצופה נדידות עמים מארץ לארץ, והערבים היו פעם בספרד, ואפילו בדרום רוסיה; ועל־כל־פנים, היהודים ישבו בארץ רק 500 שנה, ואילו הערבים ישבו בה ברציפות 1500 שנה מלאחר הופעת האיסלאם. ואולי גם לפני.

פריד – רב, תלמיד חכם – משום־מה אינו מתקן לו: רק 500 שנה? כיבוש כנען וההתנחלות ארעו בערך 1300 שנה לפנה"ס; וחורבן בית שני – 70 אחר הספירה, הרי זה כ־1400 שנה, אפילו היו באמצע כיבושים ושלטון זר; ולאחרי החורבן לא ישבו בארץ יהודים? פריד מפסיד כלי חשוב וחושף את המלכה.

אבו־שלבאיה טוען שממילא ישבו היהודים רק בחלק של ארץ־ ישראל, ורצועת החוף, בימי בית ראשון, היתה מיושבת פלשתים.

פריד: נכון, אבל הפלשתים גרו רק ברצועת עזה.

אבו שלאביה: עד יפו…

והוא צודק, ולא רק פלשתים ישבו בשטחה של ארץ־ישראל המערבית, גם פיניקים, אדומים, ארמים, מדיינים, נבטים, שבטי־נוודים שונים.

פריד: מוצאך מאותם פלשתים של דלילה?

אבו־שלבאיה: אינני יודע, אולי…

פריד: אבל אני יודע שמוצאי משמשון.

שוב נכשל פריד – רב, תלמי חכם! – בשגיאה הנשמעת כבדיחה. שהרי באמת ייתכן שאבו־שלבאיה מוצאו מדלילה, ומניין לפריד שהוא מזרע שמשון? ראשית, לא נאמר בשום מקום שהיו לשמשון בנים; שנית – אם היו לו – מאיזו אשה מוצאו של פריד? מן הפלשתית הראשונה מתימנה? מן העזתית חלילה? מדלילה, הפלשתית השנייה? – אם כן איננו יהודי לפי ההלכה, כי אף אחת מהן לא נתגיירה עד כמה שידוע לנו.

אבל נניח למהלכים ההיסטוריים ונחזור לזמן הזה. פריד מדבר בשם העובדות. עובדה היא, אומר הוא, שבתום המאה ה־19 היו בארץ כ־300 אלף ערבים ו־120 אלף יהודים.

פריד, איש אמונים, יליד הארץ, חייב היה לדעת את העובדות קצת יותר טוב: לא, היהודים בסוף המאה ה־19 לא היוו כשליש מן האוכלוסיה. רחוק מאד מזה. לפי האנציקלופדיה העברית: ב־1882 – 24 אלף, ב־1890 – 47 אלף, ב־1900 – 50 אלף (רק ב־1925 בערך, הגיע מספרם ל־120 אלף). אומדן האוכלוסייה הערבית ב־1900, הוא כ־550 אלף.

להלן טוען פריד שמתוך 300 אלף הערבים שהיו כאן, לפי מניינו, רובם באו ממצרים, מעירק ומתורכיה (ערבים מתורכיה? מדוע לא מסוריה, מעבר הירדן, מערב?) – “רובם באו מן החוץ” (מתי?).

זהו שימוש בחרב פיפיות, כמובן. מניין באו רוב היהודים? לא “מן החוץ”?

עוד אומר פריד, בגדר “העובדות”, שמדינת ישראל שהוקמה בארץ ב־1948, היא המדינה הראשונה שהוקמה כאן אחר אלפי שנים, ומכיוון שאת השלטון לא לקחנו בכוח מידי הערבים, זכותנו עליו בלתי מעורערת.

עונה לו אבו־שלבאיה כי במשך מאות שנים היה שלטון ערבי בארץ, אם מדמשק אם ממצרים ואם מאיסטנבול (איסטנבול ערבית?)

שוב שוגה פריד בעובדות: מה עם ממלכת הצלבנים? ואחר כיבוש הארץ ב־637, לא היה זה שלטון ערבי?

אבל לא זה העיקר. העיקר הוא שאין בנימוק זה שום כוח שכנוע. איזו חשיבות יש לדבר, בוויכוח בינינו ובין הערבים, אם ארץ ישראל הייתה מדינה ערבית עצמאית אי־פעם, או שהיתה נפה של סוריה או מחוז בממלכת צלאח א־דין.

אומר אבו־שלבאיה: עובדה היא שאני ואבותי חיינו כאן במשך דורות, ובאתם אתם וקיבלתם את השלטון מידי הבריטים…

פריד עושה שגיאה ומאבד את הסוס השמאלי. הוא לא מתקן אותו כלל, שלא קיבלנו את השלטון מידי הבריטים, אלא להיפך, בניגוד לרצונם ואחר מאבק דמים אתם. שוב הוא חוזר על טענתו שלא היה כאן שום שלטון לפני 1948

אחר־כך מוציא אבו־שלבאיה את הרץ שלו ושואל שח:

אני, אומר הוא, נולדתי ביהוד, והיה לי שם בית ופרדס, ואתם גירשתם אותי מאדמתי.

פריד צועד צעד עם הרגלי ומגן:

לא גירשנו אתכם. היתה מלחמה וברחתם.

אבו־שלבאיה שואל שוב שח, הפעם בצריח:

אני עכשיו תושב ירושלים, ולפי החוק הנני אזרח ישראל, האם תרשו לי לשוב לביתי ותחזירו לי את אדמתי?

פריד מתגונן, הגנה חלשה מאד: האם יכול אני לחזור לביתי בחברון או בירושלים?(עובדה שלירושלים הוא חוזר. וגם לחברון.)

אבו־שלבאיה: אני אתן לך לחזור לביתך, האוכל לחזור לביתי ביהוד?

כאן יוצא הרב פריד מגדר ההגינות וה“פייר פליי”, ועושה מהלך שיש בו הונאה: אתה יכול לחזור, הוא אומר. עלינו לתת לכל אחד את ביתו ואת אדמתו ולאפשר לו להתפרנס ולחיות בכבוד.

האומנם הוא חושב כך? הוא אומר זאת בכנות? האומנם מוכן הוא להחזיר לפליטים הערבים את יפו ואת רמלה ואת לוד ואת כל הכפרים? ולסלק מיהוד את התושב הנוכחי על אדמת אבו־שלבאיה?

אבל אבו־שלבאיה יותר הגון מפריד, הוא איננו דורש כלל שיחזירו לו את כל אלה. הוא מציע דבר אחר, מעשי והגיוני (וכאן אנו עוברים מן העבר והווה אל העתיד): אני אכיר בזכותכם ואתם תכירו בזכותנו. אני אדם מתון ואינני רוצה במלחמה, אינני רוצה שבני, לכשיגדלו, ילחמו בבנים של ישראלים, אני רוצה כי יושיטו יד האחד לשני. חיים כאן שני עמים, היהודים והפלשתינאים, יהיה לכם אשר לכם ולנו תהיה מדינה בגדה המערבית, ברצועת עזה והקץ למלחמות. ובירושלים הערבית, תקום מעין פדרציה פלשתינאית־ישראלית, והקץ למלחמות.

הרב פריד נשאר בשלו: ארץ ישראל שייכת לעם ישראל, הערבים יוכלו לחיות בה, אך תחת שלטון יהודי, וזאת משום כל הנימוקים ההיסטוריים והתיאולוגיים שכבר הוזכרו.

אם כך לא יהיה סוף למלחמות, אומר אבו־שלבאיה. אתם תנצחו אולי בעוד מלחמה, שתיים, שלוש, אבל בסופו של דבר…

ופריד נוחל מַט.

אם חסר למשרדי התעמולה של אש"ף ושל מדינות ערב חומר תעמולה, הם יכולים לתרגם את הדו־שיח הזה ולהפיצו בכל העולם. הוא יעשה להם נפשות רבות.

אבל הם לא יעשו זאת, מסיבה פשוטה: משום שאבו־שלבאיה אינו מייצג את עמדתם. “אילו כולם היו כמוהו”… אבל כולם אינם כמוהו. מספר האנשים המוכנים כמוהו להכיר בזכותנו בארץ ולחתור לפשרה, נער יספרם. לגבי רובם המכריע, הננו קוץ בבשר “האומה הערבית”, שיש לעוקרו בכוח בדרך זו או אחרת, אם לא בעורמה, במלחמה; אם לא במכה אחת, בשלבים.

מדוע נוצח פריד במשחק המלכים הזה? מדוע כל משקיף מן הצד היה מחליט בבירור שאבו־שלבאיה צודק? – משום שהרב פריד הוא יהודי קיצוני, המבסס את השקפתו על אמונה דתית, ואבו־ שלבאיה הוא ערבי מתון, המבסס את השקפתו על השכל הישר.

ובכל מקום שקיים עימות כזה, בין ישראלי קיצוני, קנאי ומיסטיקן, ובין ערבי מתון, חילוני והגיוני – ידו של האחרון תהיה על העליונה. ומכאן יובן, מדוע בעימותים כה רבים בעולם, באוניברסיטאות, ברדיו ובטלוויזיה, על במות נייטראליות – הצד האנטי־ציוני, אם איננו מתנבא בקנאות שרופה – מתראה כצודק.

הרב פריד – ואנשים שכמותו, מבית מדרשו של הרב צבי־יהודה קוק – איננו עושה עוול לערבים; הוא עושה עוול לציונות. הציונות עומדת על אשיות־הגיון איתנים ואיננה צריכה ליפול בפני יריביה. אבל בני שמשון אלה גוזזים את מחלפותיה כשהם עוקרים ממנה את כל מסכת הטיעונים הרציונאלית. זכותה נוסדה לא רק על “הבטחה”, לא רק על “בחירה”, ולא רק על קשרים מיסטיים בין עם ומולדתו – אלא – וכך טענה תמיד – על הכרח של קיום, הנובע מגורמים חברתיים, פוליטיים ותרבותיים: שאלת חיים, לא רק ליהדות, אלא ליהודים. היא צמחה מתוך המצוקה היהודית, מתוך מצב טראגי, ומתוך שאיפת שחרור לאומית של עם מדוכא, נרדף חסר עצמאות וארץ. הציונות של פריד – אפשר לכבד אותה, כשם שמכבדים כל אמונה; אבל היא ציונות אי־רציונאלית, שאי־אפשר כלל להתווכח עליה. היא מעבר לוויכוח, ממש כמו האמונה במציאותו של הבורא. כמוה, גם היא אינה יודעת שום פשרות.

כמה צר שצודק אבו־שלבאיה באומרו שהיא מוליכה למלחמות בלתי־נמנעות.

15.5.75

---

בידרמן ואנחנו

מאת

אהרן מגד

בידרמן והמבעירים

“ההתלוצצות היא הסוואה מן המעלה־השלישית; הסוואה מן המעלה־השנייה היא הרגשנות; אך דרך ההסוואה הבטוחה ביותר – היא לומר את האמת הצרופה, הערומה. המצחיק הוא, שאיש אינו מאמין…”

(“בידרמן והמבעירים”)

את המחזה “בידרמן והמבעירים” כתב מקס פריש בשנות החמישים. הוא הועלה גם אצלנו, על־ידי “הבימה”, אך כיוון שעברו שנים רבות מאז, ורק מעטים ראוהו, כדאי להזכיר את תוכנו:

בידרמן הוא תעשיין אמיד, בעל בית חרושת למשחת־שיער. בעיר שבה הוא חי, פורצות שריפות מדי פעם, ואנשי העיר יודעים שאלה הן הצתות, אך את המבעירים לא מצליחים לתפוס. יום אחד נכנסים לביתו של בידרמן שלושה טיפוסים מיסתוריים, בעלי מראה מהוגן, מציגים עצמם כנרדפים, כקורבנות של איזה עוול, ומבקשים שיתן להם מקלט. הוא מהסס מאד, כמובן, אך מתוך חשש להסתבך בצרות", מתוך פחד לסרב להם, שאינו מובן לו־עצמו, הוא מאכסן אותם בביתו. הם מתמקמים בבית ועושים בו כבתוך שלהם. מעט־מעט מתרבים הסימנים שכוונותיהם רעות, ובייחוד משעה שהם מתחילים לאגור חביות נפט בעליית הגג, פתילים ונפצים. חשדו של בידרמן גובר, אך הוא מבטל אותו בלבו: הם מתנהגים יפה כלפיו, והוא כלפיהם, כמובן. אחד מן השלושה, “האינטלקטואל” שבהם, מחליט יום אחד לצאת מקשר־השותפות: מתברר לו שמניעיהם לבצע הצתות הם שפלים, אנוכיים – הרגשת הכוח והעליונות שמעשים אלה מקנים להם וכד' – ואילו מניעיו שלו הם נעלים, “פילוסופיים”. הוא מספר לבידרמן על מזימתם, מזהיר אותו מפניהם, אך בידרמן מבטל גם אותו. הוא מאמין שאם יתייחס אליהם יפה, יכבד אותם בחמיצת כרוב אדום ובבשר־אווזים, הם לא ירעו לו. בהגיע השעה והכל מוכן לביצוע ההצתה, עומדים השניים להדליק את הפתיל. הגפרורים, שאינם נדלקים היטב, אוזלים להם, ואז נותן להם בידרמן את הגפרורים שלו, בעודו מאמין שאת ביתו לא יציתו. הם מעלים את ביתו באש ואחר־כך את כל העיר. מכבי האש, שהכל סמכו עליהם, (“אנשי העיר לא מאמינים באלוהים אלא במכבי האש”), עומדים מנגד, חסרי־אונים. ברגע מסויים במחזה, אומר אחד המבעירים לרעהו, כשהוא מלגלג על בידרמן, את המשפט המובא בראש הרשימה, על דרך ההסוואה הטובה ביותר.

צריך להוסיף עוד, שבידרמן איננו לא “צדיק” ולא “תמים”. הוא תעשיין הרודה בפועליו ומנצל אותם, ואף גרם להתאבדותו של פועל קשיש שפיטר אותו מעבודתו לאחר ששירת אותו בנאמנות שנים רבות

המחזה נכתב, כאמור, בשנות החמישים, והמניע המיידי לכתיבתו, היו, כנראה, המאורעות הפוליטיים בצ’כוסלובקיה אחר המלחמה: כאשר בנש, הדמוקרט, ההומאניסט, הכניס את הקומוניסטים לממשלתו, “אל הבית פנימה”, אף כי ברור היה שהם יהרסו את הדמוקרטיה. וכמובן, יש במחזה הארה לאחור על מה שהתרחש בגרמניה ערב עלות היטלר לשלטון ולאחר מכן, כאשר האינטלקטואלים וכל אנשי הרצון הטוב סירבו להאמין כי אמנם יקיים את הכרזותיו, ופינו את הדרך לכל הזוועות שהתרחשו משהשתלט על גרמניה ועל אירופה כולה.

(וההיאחזות העיקשת באשליה: “לנו זה לא יקרה!” יצחק צוקרמן, “אנטק”, שהיה מפקד המרד בגטו ורשה לאחר נפילת מרדכי אנילביץ', סיפר לי לפני זמן מה, שלא רק בוורשה לא האמינו שאכן יקרה בה מה שקרה בלובלין, לאחר שהגיעו העדויות משם על ההשמדה – אלא שברחוב מילא, שבגיטו וורשה, לא האמינו שיקרה בו מה שקרה ברחוב גנשה, באותו גיטו…)

“בידרמן והמבעירים” הוא משל. משל־סאטירה כלפי העבר ומשל־אזהרה כלפי העתיד. מכס פריש לא יכול היה לשער בנפשו עד כמה משל זה יהיה קולע – ובייחוד המשפט המובא כאן ממנו – לגבי יחסם של ישראלים כה רבים לאש"ף, ב־1980.

אש"ף מכריז וחוזר ומכריז, בכתב ובעל פה, באמנה שלו, בהחלטותיו, בנאומים ובכרוזים, השכם והערב, בכל כלי התקשורת ובכל דרך אפשרית – שכוונתו הסופית היא חיסולה של מדינת ישראל. אבל אלפים ורבבות מישראל, אינם מאמינים. הוא אמנם מכריז כך, אך אינו מתכוון לכך! – הם אומרים, ורבים מאלה, שלא למדו דף של גמרא מימיהם, נעשים “תלמודיסטים” לעילא, המתפלפלים בפירוש ההחלטות וההצהרות: מאי קא משמע לן שנאמר “תוקם מדינה פלשתינאית בכל שטח שישוחרר”? משמע, בכל שטח שנכבש, ומה שמעבר לזה – לאו; שהרי אילו נתכוונו לכל פלשתין – היו אומרים כן מלכתחילה: כיוון שלא אמרו כן – הוציאו את השטחים שלפנים הקו הירוק מן הכלל; וכו' וכו'.

דוברי אש"ף סותרים את הפירוש הזה בכל הזדמנות שניתנת להם, אם באוסטריה, אם בהודו, ואם באמריקה. לא, הם אומרים, אמנם כך אמרנו, אבל זהו רק “שלב”, שאחריו יבוא השלב השני, הסופי. ומן הכתוב באמנה לא נמחוק גם תג אחד. ואת דבריהם הם מחזקים באותות ובמופתים.

אבל הפרשנים בשלהם: הם לא מתכוונים ברצינות… “המצחיק הוא, שאיש אינו מאמין…”

ואנחנו, כמו בידרמן, הרי איננו “תמימים”. גם “צדיקים” איננו.

מה המסקנה למעשה? שעם “המבעירים” אין מה לדבר? – לאו דווקא. “המבעירים” לא היו “נועזים” כל־כך, אלמלא ידעו שבידרמן הוא טיפוס כזה, המרמה את עצמו, חושש לשלווה הנפשית שלו, סומך על מכבי האש, שברגע האחרון יבואו להציל אותו. אלמלא היה כזה, היה מוצא תחבולות רבות להרתיע אותם – אם אין בכוחו לחסלם – לרבות משא־ומתן. שהרי גם עם אויב מנהלים משא־ומתן!

אבל הלקח שצריך בידרמן ללמוד סוף־סוף הוא: כשמישהו אומר לך שאין לו שום כוונה לחסל אותך – מותר לך לחשוד בו; אך כשמישהו אומר לך שהוא רוצה לחסל אותך – האמן תאמין לו! הוא מתכוון לזה!

יהודים טובים

יש יהודים טובים, ויש יהודים עוד יותר טובים. היהודים הטובים הם אלה המשתדלים לנהוג כלא־יהודים ומוצאים הצדקה מסויימת (פסיכולוגית, סוציולוגית) לאנטישמיות; היהודים העוד יותר טובים הם כיום אלה המפגינים את סלידתם מישראל, כמוקצה מחמת מיאוס.

תום קמפינסקי, מחזאי יהודי־בריטי, שמחזה שלו בשם “דואט לאחד”, זוכה להצלחה רבה על בימות לונדון, הודיע שהוא מסרב לתת את הסכמתו להצגת מחזה זה בישראל, כי “ישראל הציונית הכובשת, רומסת את זכויות הפרט הערבי.” כמי שבקיא בוודאי בהלכות טומאה וטהרה, הוא יודע שלא רק מגע ידיים מטמא (ועל כן נמנע הוא עצמו מלבקר בישראל), אלא גם מגע כלים מטמא. אם תידבק טומאה בכלי שיצר, יש חשש שתידבק גם בו.

קמפינסקי, שלא מנע את חסדו ממדינות רבות בעולם, בהן גרמניה, בהן צ’כוסלובקיה, בהן אמריקה האימפריאליסטית (קמפינסקי פעיל ב“מפלגת הפועלים המהפכנית”) – לא יכול להשלים מבחינה מצפונית, שמחזהו יוצג על ידי שחקנים ישראלים וייראה על־ידי קהל ישראלי – השקועים במ"ט שערי טומאה. קמפינסקי איננו רק יהודי טוב – הוא יהודי טוב יותר מפינטר, למשל: שלא לומר שהוא טוב יותר מכל המחזאים הלא־יהודים, שעל דעת איש מהם לא היה עולה להחרים את ישראל, רק משום שמדיניות ממשלתה היא כזאת או אחרת.

הנס קלר, מוסיקולוג, אף הוא יהודי־בריטי, שהיתה לי הזכות להכירו בהיותו מנהל תוכניות המוסיקה בבי.בי.סי., ושביקר בארץ כמה פעמים בכנסים מוסיקליים (והביע בהם דעה נחרצת ש“אין מוסיקה יהודית, או ישראלית!”) – כתב עכשיו בשבועון “ספקטייטור” כי “האיסור הבלתי־רשמי להשמיע את יצירות ואגנר בישראל, הוא ברבאריות בלתי־מוסרית, המתיימרת להטיף מוסר.” עד כדי כך! ועד כדי כך חשוב הדבר להכריז על כך בשבועון בריטי, לפני קהל קוראים בריטי, שאין לו כנראה עניין חשוב מזה לענות בו!

ובכך זוכה הנס קלר לתעודת יושר המקנה לו את רשות הכניסה לעדת היהודים העוד יותר טובים…

לא רק שטוב הוא מכל היהודים הטובים (הנחלקים בבעיה הנ“ל, מי לכאן ומי לכאן, ואינם עושים מזה עסק כה גדול, ועכ”פ לא קרניים לנגח בהן את ישראל המנוגחת) – אלא טוב הוא גם מן הלא־יהודים, כי באותו יום ממש שאני קורא את הידיעה הנ“ל, אני קורא ב”אובזרבר" מאמר של הסופר הבריטי הלא־יהודי הנודע אנתוני ברג’ס (הידוע לקהל הרחב מן הסרט “התפוז המכאני”, שהופק ע"פ ספרו) על ביוגרפיה חדשה של ריכרד ואגנר, ובו הוא מסתייג מן היחס הסלחני, ה“ליבראלי”, הרווח כלפי ואגנר כאנטישמי שרוף, שדעותיו המוצהרות ליבו את מדורת השנאה ליהודים בתקופה הנאצית.

היהודים הטובים האלה שוכחים רק את העובדה ההיסטורית המצערת, שכל המאמצים האלה להיות יהודים עוד יותר טובים, מעולם לא חיבבו אותם יותר על לא־יהודים. אולי להיפך.

תזכורת

וגם לאחר המבצע של חילוץ בני הערובה במשגב עם, שהסתיים “בהצלחה”, כלומר שנהרגו בו “רק” אזרח וחייל ופעוט ישראליים, והמחבלים נחלו בו תבוסה ולא קיבלו את מבוקשם – שחרור 50 מחבלים מבתי־הכלא ־

חייב עוד שר הבטחון הסבר לעם איך קרה הדבר, ומדוע, ששיחרר 76 מחבלים מבתי־הכלא הישראליים תמורת חייל אחד שסרח והפר פקודה ונשבה, וספק אם אמנם סכנת מוות הייתה תלויה מעליו. 76 מחבלים וביניהם כאלה שנדונו לשנות מאסר רבות על מעשי רצח, ועכשיו הם מתהלכים חופשי, ויש לשער שרבים מהם, אם לא כולם, חזרו לשורות ארגוניהם ולפעילותם.

הוא חייב את ההסבר הזה – שלא ניתן עד כה – גם כלפי הנופלים, והפצועים, וכל האזרחים והחיילים שנפגעו בפעולה זו, בגוף ובנפש, כדי לא להוציא לחופשי 50 מחבלים.

11.4.80

---

הפספוס הגדול

מאת

אהרן מגד

הפספוס הגדול ביחסינו עם הערבים – הן ערביי מדינת ישראל והן ערביי ארץ־ישראל – איננו באי השגת השלום, דבר שאינו תלוי בנו בלבד, אלא באי שילובם בחיים האזרחיים. הבטחון – הוא עניינם של המשטרה ושל הצבא; המשא־ומתן הפוליטי – הוא עניינם של המדינאים; הדו־שיח האידיאולוגי – הוא חזון לעתיד לבוא. רובנו – אפילו הקיצוניים שבינינו – מסוגלים להבין אותם, ורובם – אפילו המתונים שביניהם – אינם רוצים להבין אותנו. אבל שילוב הערבים בחיים האזרחיים – היא עניין שלנו, כפרטים וכחברי אגודות וארגונים.

מדינת ישראל קיימת כבר 28 שנה, השליטה שלנו בשטחים – זה כ־10 שנים, אבל הבדלנות בין שני העמים היא עובדה שאינה מתמעטת: במגורים, בחינוך, ברוב המסגרות הארגוניות של המערכת הכלכלית והחברתית. מבחינה זו – למרות המדיניות המוצהרת שלנו כלפי פנים, המעלה על נס אידיאלים מסויימים של שוויון, ולמרות הליבראליות המפורסמת שלנו כ“כובשים” – אנו מפגרים אחר רוב המדינות הדמוקרטיות, ששילוב המיעוּטים במרקם האזרחי שלהן הוא נוהג של כמה דורות, ואם אין הדבר כך – הריהו מתקדם בהן משלב אל שלב.

שאלתי בהתאחדות בעלי־התעשיה – המאגדת בתוכה כ־1200 חברים – כמה מהם ערביים. אף לא אחד. בהתאחדות האיכרים – אף לא אחד. בהתאחדות בעלי הבתים ובעלי הרכוש – אין. בהתאחדות חברות לביטוח־חיים – אין. האם אין תעשיינים ערביים? אין איכרים? אין בעלי־בתים ובעלי־רכוש? האם אין לאלה ולאלה אינטרסים משותפים, בעניינים של יחסי־עבודה, מסים, הלוואות, סובסידיות, זכויות, חובות? האם במדינה כלשהי מאוגדים התעשיינים היהודים, למשל, בהתאחדות משלהם? או הבנקאים? או העוסקים בנכסי דלא־ניידי?

אינני יכול למנות כאן את מאות האגודות הלא־כלכליות: של ספורט, תרבות, עזרה הדדית, צדקה, שירותים אזרחיים וכד'. בכל אלה שוררת הבדלה: ליהודים לחוד ולערבים לחוד. וברוב התחומים – הנוגעים לכלל האזרחים, ללא הבדל לאום – הערבים הם מחוץ לתחום לגמרי. האם יש ערבים במועצה להגנת הצרכן? במועצה למניעת רעש וזיהום? בחברה להגנת הטבע? ב“ישראל היפה”? במועצה למניעת תאונות? ב“מגן דוד אדום”? ב“אגודת החרשים־אילמים”? ב“אגודה למלחמה בסרטן”? ב“איל”ן"? האם נעשה נסיון לשלב את הערבים באגודות אלה? ומדוע לא? היתואר שאגודות כאלה, בכל מדינה אחרת, תהיינה סגורות – כפי שהן סגורות כאן למעשה, אם לא להלכה – בפני בני מיעוט לאומי מסויים, בני דת מסויימת?

דברים אלה אינם נוגעים ל“פוליטיקה גבוהה”, לכן כמעט שלא מדברים ולא כותבים עליהם. הכול – למן השר וחבר הכנסת ועד העיתונאי והעסקן המפלגתי – עסוקים ב“בעיות החשובות באמת” – שטחים, גבולות, הסכמים, בעיות בטחון, או – כשמגיעים הדברים לידי התפרצות – בעניין כמו הפקעת הקרקעות. אבל ייתכן מאד – אני מעלה זאת כהשערה – שאילו היו כל בעלי הקרקעות, ערבים כיהודים, מאוגדים יחד, היתה גם בעיה זו מאבדת את עוקצה הפוליטי־לאומי.

באיגודים של מקצועות חופשיים – רופאים, רופאי שיניים, מהנדסים, ארכיטקטים, סוכני נסיעות – מאוגדים גם ערבים. אבל רק אזרחי ישראל. לפני כחודש הופיע כאן מאמר של דני צדקוני, בשם “דרושה אגודה לידידות ישראל פלשתין”, בו הוא מתריע על הדבר. הוא כותב: “לדאבוננו, לא נוצרו בתשע השנים האלה יחסי ידידות ממשיים בין ישראלים לערבים מן השטחים, פרט ליחסי־עבודה ומסחר. את הקשרים שנוצרו בכל איזור אפשר למנות על אצבעות שתי הידיים.” ולהלן: “שחמטאי מצטיין מעזה, שאינו מחובבי־ציון דווקא, אמר לי שהשחמטאים הערבים היו נענים להזמנה ישראלית לתחרות שחמט. אילו הייתה כזאת, אפשר היה לבנות יחסים בין ספורטאים, מהנדסים, עורכי דין, אנשי קואופרציה, רופאים, אנשי דת, עיתונאים וכו'.”

הארגון הגדול ביותר בארץ שבו מאוגדים יחד יהודים וערבים, מתוך שוויון זכויות וחובות, הוא, כמובן, הסתדרות העובדים. ההסתדרות יכולה להתגאות בהשגים גדולים בתחום זה: מאז פתחה את שעריה לפועלים הערבים והדרוזים, בשנת 1959, גדל והלך מספר הפועלים האלה המאורגנים בה, והוא מגיע היום ל־68,000 משלמי מס, ליותר מ־110,000 חברים יחד עם הנשים, ולכ־300 אלף נפש יחד עם הילדים ויתר בני המשפחה, שהם כ־70% מכלל האוכלוסיה הערבית. חברים אלה של ההסתדרות נהנים מכל הזכויות הניתנות לפועל המאורגן בכלל – רמת השכר ושעות העבודה, תנאים סוציאליים, שירותי תרבות וספורט, עזרה הדדית המוגשת באמצעות מוסדות וקרנות, כגון קופת חולים, קרנות הפנסיה וכו‘. בישובים ערביים הקימה ההסתדרות 27 מועדונים, 15 מועדוני נשים, 38 מרפאות, 27 סניפי “הפועל”, ו־113 אגודות שיתופיות. מוסדות כ“משען”, “דור לדור”, “מציב”, וכו’ – פועלים גם הם בישובים אלה. פועלים ערביים נבחרים לוועדי עובדים במקומות העבודה יחד עם חבריהם היהודים.

(במאמר מוסגר: כדאי ללמוד את טבלות החלוקה המקצועית של יהודים ולא־יהודים. במקצועות חופשיים, מדעיים וטכניים, למשל, עובדים כ־18 אחוז מן המועסקים היהודים וכ־7 אחוזים מן הערבים; בהנהלה ופקידות – כ־20 אחוז מן היהודים וכ־4 אחוז מן הערבים; בחקלאות ובדיג – כ־7 אחוזים מן היהודים וכ־20 אחוז מן הערבים; בבנייה, מחצבות ומכרות, כ־7 אחוזים מן היהודים וכ־26 אחוז מן הערבים; רק 0.2 אחוז מחברי ההסתדרות הערביים הם מהנדסים וטכנאים, ובדיוק כאחוז הזה הם עובדי אמנות. 14.2 אחוז הם עובדים ציבוריים ופועלים פשוטים. מכלל חברי ההסתדרות הערביים – כ־60 אחוז עובדים בענפי ייצור וכ־26 אחוז בפקידות ושירותים).

כאמור, יכולה ההסתדרות להתגאות בשילובם של הערבים (לרבות הדרוזים) במערכת הארגונית הרחבה והמסועפת שלה. אולם ככל שאנו עולים בסולם ההנהגה ההסתדרותית, כן פוחת והולך חלקם של הערבים בה, והוא נמוך לאין שיעור מחלקם המספרי. במועצת ההסתדרות, המונה 601 חברים, יש 11 חברים ערביים, ובוועד הפועל המונה 171 חברים, יש רק 6 (קרי: ששה) חברים ערביים. (כששאלתי את ראובן קצב, העומד בראש המחלקה הערבית של ההסתדרות לסיבת הדבר, הסביר לי שהערבים אינם מהווים “קבוצת לחץ” מאורגנת, ומכיוון שהבחירות למוסדות הן מפלגתיות, ואין הם מהווים “קבוצות לחץ” בתוכן – הרי שמשקלם מבוּטל).

ומה בנוגע להנהלות המוסדות המשקיים והכלכליים של ההסתדרות וחברת העובדים – “סולל בונה”, בנק הפועלים, התעשייה ההסתדרותית, הקואופרציה, קופת חולים, “משען”, וכו' וכו'? – אלה, כמעט כולן, “נקיות” מערבים.

זוהי ה“פראקטיקה”, לא ה“תיאוריה”

ומכיוון שכיהודים, היינו והננו מיעוט בכל הארצות מחוץ לישראל – מאליה מתבקשת ההשוואה עם מצבנו שם, בעבר ובהווה: בכל מקום שבו היוו הפועלים היהודים חלק נכבד מן האגודות המקצועיות – בפולין, בגרמניה, באנגליה, בארצות־הברית – הם תפסו גם מקום נכבד בהנהגות האגודות האלה ובמוסדותיהן, למרות האנטישמיות והדעות הקדומות. (בארצות־הברית קיים אפילו מצב פרדוקסאלי, שאגודות מקצועיות שחדלו זה מכבר מלהיות אגודות “יהודיות” – כמו בענף המחט – הנהגותיהן, ובייחוד המוסדות הכלכליים שלהן, עדיין מאויישים על־ידי יהודים).

מצב דומה קיים גם במוסדות ובשירותים הממשלתיים ב“מגזר” הערבי – חינוך, בריאות, סעד וכד' – ככל שעולים בסולם ההירארכיה הפקידותית, כן פוחת חלקם של הערבים באופן יחסי למספרם; עד לשלבים העליונים בסולם זה, כיועץ ראש־הממשלה לענייני ערבים, שהוא יהודי, וכפקידים הגבוהים במשרד הפנים, העוסקים בענייני ערבים, שגם הם, כמעט כולם יהודים.

ואין צורך לומר שכמעט לא יתואר שיתמנה ערבי למשרה רמה ב“מגזר” היהודי – אם מטעם משרד ממשלתי (ראש סניף דואר, למשל, מנהל בית־חולים, רואה חשבון ראשי במס הכנסה, מנהל מחלקה בביטוח לאומי), ואם מטעם מוסד משקי או כלכלי כלשהו. (ראש סניף בנק, למשל, מהנדס ראשי בחברת החשמל).

אם אין כאן אפליה להלכה, יש כאן בדלנות למעשה, וזו האחרונה אינה פחות קשה מן הראשונה. עצם השימוש בביטוי המקורי “מגזר”, כשאנו מקבלים כמובן מאליו שיש “מגזר” יהודי ו“מגזר” ערבי – הוא עדות לקביעותה של בדלנות זו. “מגזר” הוא מעין גזירה שאין לבטלה.

*

זהו הפספוס הגדול; כי עניין השילוב האזרחי בין שני העמים החיים בארץ האחת היה, ועודנו, נתון בידינו, ליוזמתנו. הוא איננו מותנה בסכסוך הפוליטי והצבאי באיזור ואיננו מנוע על־ידו. להיפך, דווקא משום שהסיכויים להבנה פוליטית ואידיאולוגית בזמן הקרוב הם קלושים – עשוי היה השילוב לקבל משמעות בעלת חשיבות מיוחדת, כגורם ממתן בסכסוך הזה.

במקום החלוקה האנכית של האוכלוסיה, לפי עמים, צריכה היתה לבוא חלוקה אופקית שלה, לפי מקצועות, עיסוקים ושטחי התעניינות. החלוקה האנכית – מפרידה; החלוקה האופקית – מאחדת. זהו המצב שאליו שואפת להגיע כל מדינה שיש בה אוכלוסיה המורכבת מבני עמים, דתות וגזעים שונים. לחקלאים – ללא הבדל דת ולאום – יש אינטרסים משותפים, וכן לסוחרים, לסוכני־ביטוח, לנהגי המוניות, לחולי־הלב, לבעלי הכלבים והחתולים, לחובבי השיט. בארץ שהיא שסועה מאיבות היסטוריות – הכרח הוא לרכך את הגורמים המפרידים ולחזק את הגורמים המשתפים. דבר זה לא נעשה.

זהו הפספוס הגדול – כי השילוב היה, ועודנו, בר־הגשמה, בהשג־יד. לשילוב הזה לא היו מתנגדים גם הקיצוניים שבין הערבים, ורובם הגדול – שואפים אליו. ערבים אינם יכולים להיות חברים ב“אגודת יוצאי קאליש והסביבה”, אבל הם חייבים (ובוודאי רוצים) להיות חברים ב“אגודה לשיקום האסיר והעבריין”; הם אינם יכולים להיות חברים ב“אגודת ישראל”, אבל יכולים וצריכים להיות חברים ב“אגודת צער בעלי־חיים”; הם אינם יכולים להיות חברים ב“חברה קדישא”, אבל אין כל סיבה שלא יהיו חברים במועצה המנהלת את הבורסה. החברות המשותפות בארגונים, באגודות, במועדונים – לא היתה פותרת את כל הבעיות הפוליטיות, אבל היא הייתה יוצרת מגעים מסוג אחר, מקרבים, אנושיים, בין שני העמים.

ועם מעט דמיון ותעוזה, אפשר היה להרחיב את השיתוף הזה – למרות ההגבלות התחוקתיות, המשפטיות – אל מעבר לגבולות הקו הירוק. אילו היה נוצר מגע על בסיס של אינטרסים משותפים, המחייב מגע יום־יומי ופעולות משותפת – היה מתקהה חודן של הרבה סכינים.

*

עם כתיבת הרשימה הזאת, קראתי את הידיעות על דו“ח הממונה על מחוז הצפון מטעם משרד הפנים, ישראל קניג, בעניין המדיניות כלפי ערביי הגליל. בדו”ח זה יש כמה משפטים שהלשון העברית לא ידעה כמותם מיום היבראה, והמעבירים חלחלה בלב כל קורא עברי. ההמלצות “לעודד תלמידים ערביים לנסוע לחו”ל ולהקשות על שובם"; “להגביל את מספר הלומדים הערביים באוניברסיטאות” (מה שקוראים בלועזית “נומרוס קלאוזוס”); “לצמצם את מספר המועסקים הערביים במפעלים הנהנים מהקלות”; “להנהיג מדיניות של שכר ועונש לגבי מנהיגים וישובים עוינים”; “לנטרל מענקים למשפחות מרובות ילדים”; ועוד ועוד – מזכירות – עם כל הקושי לומר זאת – כמה מחוקי הגזע של נירנברג.

התגובות של דוברים ממשלתיים על דו"ח זה – הסתייגות, הכחשות, או העברת האשמה אל “המדליפים” (כאילו זו הבעיה!) – אינן עומדות בשום יחס לחומרת הדברים, שקשה היה להעלות בדמיון שיצאו מפיו של יהודי, בעל משרה ממלכתית רמה. את האיש הזה צריך להדיח מכל משרה ציבורית שהיא, לא משום שהביע את דעותיו בפני הממונים עליו, אלא מפני שיש לו דעות כאלה, שבעליהן אינו רשאי לשמש ציבור במדינה דמוקרטית שחרתה על דגלה את שוויון הזכויות של האזרחים, ללא הבדל דת ולאום.

10.10.76

---

הנמר

מאת

אהרן מגד

כל פעם שאני שומע, או קורא, את הביטוי “בני המיעוטים” – והוא מופיע בעיקר בהודעות הרשמיות – עוברת צינה בבשרי. איזו לשון סגי נהור צבועה היא זו? מדוע לא לומר “ערבים”, או "דרוזים'? האם אלו מלים גסות? מעליבות? ומדוע – על־פי נוסח זה – לא ייאמר “בני הרוב” במקום “יהודים”? הדבר מזכיר לי צביעות אנגלית מסויימת, הרווחת בסלונים של חברה טובה “ליבראלית”: בנוכחות יהודי, ייזהרו מלהזכיר את השם “יהודי”, מתוך “עדינות נפש”, מתוך “התחשבות”, אותה “התחשבות” שבשמה נזהרים מלהזכיר מומו של אדם בפניו, שהרי המלה “יהודי” יש לה קונוטאציות מעליבות, אסוציאציות לא נעימות, היסטוריה של מחלה, של אסונות ופגעים; אם כן עוקפים אותה, ומגמגמים תארים אחרים עדינים יותר, לשם זיהוי…

לפני כשבועיים נדהמתי לראות עד איזה גיחוך אבסורדי מגיע הדבר: במהדורת החדשות בטלוויזיה שבה סופר על התקפת המחבלים על אוטובוס ברמות, אמר הדובר שהמתקיפים ברחו לכיוון בית חנינא, לפיכך משערים שהם היו “בני מיעוטים”…

“בני מיעוטים”! בית חנינא, עד כמה שידוע לי, היא מעבר לקו הירוק. כלומר, המתקיפים בוודאי לא היו (ערבים) אזרחי מדינת ישראל. כיצד גם הם “בני־מיעוטים”? מיעוט במזרח התיכון? בעולם בכלל?

מה הרתיעה הזו מפני ביטוי השם המפורש, הנורא, “ערבים”? מה הסיווג הזה לציון מחלקה אנושית אחרת (נחותה יותר? מסוכנת? טמאה?), להבדיל בינה ובין הרוב השולט? האם כדי להסביר זאת צריך להפליג לפסיכולוגיה? לסוציו־פסיכולוגיה? לאתנו־פסיכולוגיה? ולומר: הנה, העם הזה, שחי בהוויית “מיעוט” אלפיים שנה, וסבל כ“מיעוט”, עכשיו, כי ימלוך, הוא משליך את תואר־מצבו על ציבור הנמצא מתחתיו, אולי כדי לגרש פחדים, רוחות? – לא, זה יהיה באנאלי מדי.

על־כל־פנים, הגיעה השעה להוציא תקנה שתאסור את השימוש בביטוי הזה, בהודעות הרשמיות ובעיתונות! לא עוד “ילד נדרס בכביש ואדי ערה, כפי שנודע לנו הוא מבני המיעוטים”! לא עוד, “אמש נתפס צעיר מבני־ המיעוטים בנסיון לפרוץ לחנות ביפו”! אלא: “ערבי”! “דרוזי”! הם בני־שם – ולא בני־בלי־שם! הם שייכים לעם מסויים, לתרבות מסויימת! וכל אחד מהם יש לו פרצוף משלו, שנברא בצלם!

*

ברצוני לספר על עלי. אחד מאלה שההודעות הרשמיות מטביעות בהם את התווית “בני המיעוטים”.

עלי הוא נער כבן 16, מאום־אל־פחם, מנקה המדרגות בביתנו. מלאכה שהיום גם סטודנטים לא מתביישים בה. הוא נער כחוש, גבוה, יפה־בלורית, וזריז מאד בעבודתו. תוך פחות משעה הוא מטאטא ומדיח את חדר המדרגות, מנקה את החצר ומשקה את הגינה. יש לו כמה בתים כאלה בסביבה, ובזכות זריזותו הוא משתכר לא רע, אני חושב.

כששימשתי גזבר־תורן מטעם ועד־הבית, היה נכנס אלי לקבל את שכרו.

עד שאני מוציא את הפנקסים ויושב לכתוב קבלה, הוא מסתובב בחדר, מעיין, בלכסון־פנים, בשמות הספרים שעל המדפים, ושולף ספר זה וספר אחר ופותח, מחזירם למקומם, מתיישב בפינת הספה וממתין, כשחיוך על פניו.

החיוך הזה דורש הסבר: היתה בו הסתרת־סוד, ושמינית של לגלוג. כאילו אמר: אני נראה לך בחור תם, ערבי עם־הארץ, אבל מה אתה יודע עלי? או: אתה – כמו כולם – חושב, מה יש לו לערבי בראש, תבן ומזימות רעות… שאלת את עצמך מה באמת?

אחר־כך היה חותם על הקבלה – בעברית – ומשהה את הפנקס רגע ממושך בידו, כאילו היה לו עוד משהו לומר. מניח, מחייך ־ויוצא.

פעם ראיתי שהוריד מן המדף את הכרך העבה של שירמן, “השירה העברית בספרד ובפרובנס”. אמרתי לו: אתה קורא שירה עברית? “קצת”, חייך. “למדת בבית־ספר?” הוא חייך, אחר־כך סגר את הספר, החזירו למקומו ואמר: “מה זה ‘ענותך’? “לבכות ענותך אני תנים'? זה מ”עינויים'?”

כשנכנס בפעם הבאה, היו לו פנים צהובות, ללא חיוך. שאלתי: “מרגיש לא טוב?” – “קצת חולה”, אמר. “לא צריך היית לבוא לנקות היום”, אמרתי. הוא אמר שהצטנן, כנראה. ישן על האדמה, והיה רוח וקר. על האדמה? – התפלאתי. ועל כך סיפר שחמישה ימים בשבוע הוא עושה בתל־אביב. ישן באיזה בית נטוש, חצי־הרוס, ברחוב הירקון. לא כדאי לו לבוא יום־יום מן הכפר ולחזור. הזמן, והכסף… אמרתי שצריך היה לשכור כאן חדר, אולי עם עוד חבר, ולחיות כמו בן־אדם ולא כמו חתול. אמר שניסה לשכור חדר, אך כשהוא מראה את תעודת הזהות שלו ורואים שהוא מאום אל־פחם, משלחים אותו. “בבתים אחרים שאני מנקה” – אמר – “גם לא מכניסים אותי פנימה בשביל לשלם. נותנים לי את הכסף מן הדלת החוצה.” אמרתי לו שהוא נראה רע, יש לו חום בוודאי, שיסע הביתה וישכב במיטה חמה. הוא משך בכתפיו.

הייתי פנוי באותו יום. מתוך סקרנות, יותר מאשר מתוך נדיבות, הצעתי לו להסיעו לכפרו. בקושי הצלחתי לשכנעו.

המכונית טיפסה בסימטה מרופשת, מתפתלת במעלה גבעה תלולה, בין דוכני ירקות, חמורים וילדים מתרוצצים. חנינו למעלה והלכנו עוד כחמישים מטר. הגענו לבית אבן קטן, מבודד מיתר הבתים, הנטושים על הגבעה, ומאחוריו היו עצי זית ותאנה. בחצר נברו תרנגולות בעפר שבין השיחים והסלעים. מצאנו בבית את אמו – אשה רחבה, רחבת פנים ורחבת שמלה – ואת אחיו הבוגר ממנו, שהיה צולע. על הרצפה הייתה ערימה גדולה של תרמילי במיה.

תוך לגימת הקפה נודעו לי דברים על המשפחה, בעיקר מפי האח, סאלם, כבן 25, שמפאת המום שלו גם פניו היו מעוותות, כאילו כאב בלתי־פוסק הציק לו: היו להם 120 דונם אדמה, פלחה וטבק, בואכה הכפר ענין, אך לאחר מלחמת השחרור נשארו מעבר לקו הירוק. הם נותרו – כמו רוב המשפחות בכפר, שחלק מאדמותיהן נקרעו מהן וחלק הופקעו – ללא קרקע, ונאלצו להתפרנס מעבודה שכירה. האב, שעבד ב“סולל בונה”, מת לפני עשר שנים ממחלה. סאלם, נפלה עליו אבן במחצבה וריטשה את כף רגלו. הבן הבינוני, בן עשרים ואחת, “הסתבך” עם בחורה יהודיה בחדרה, נקלע לקטטה עם צעירים מן המושבה, שהרומן הזה לא מצא חן בעיניהם, דקר אחד מהם בסכין והוא מרצה עונש של שלוש שנות מאסר בכלא דמון. עלי הוא המפרנס היחיד של המשפחה, לבד קצבת ביטוח לאומי שהם מקבלים.

עלי, ששתק כל הזמן, פניו נצטהבו יותר. אמרתי לו שילך לשכב, כדאי אולי לקרוא לרופא. סאלם אמר שקופת חולים סגורה, לפנות ערב יגש לשם. כבר שנתיים לא שילמו מסים ותמיד יש לו מריבות במרפאה. האם נאנחה ואמרה שכבר שנתיים מבטיחים לסאלם משרה במועצה המקומית ועד היום לא קיימו. הוא יושב בבית כל היום, או בקפה. לא טוב. תרנגולת אחת ניתרה פנימה מעל לסף והיא גירשה אותה.

עלי קם והודה לי. כשלחץ את ידי, שאל אם אני מוכן לראות איזה דבר שכתב. בעברית? – שאלתי. כן, בעברית. ברצון! – אמרתי. הוא פנה לחדר השני וחזר עם מחברת בידו, מחברת בית־ספר, עם אותיות ערביות על עטיפתה. פתחתי אותה וראיתי כתב ברור יפה, כשל תלמיד טוב בכיתה ה' או ו'. אמרתי שאקח אותה אתי, אקרא בבית ואחזיר לו כשייכנס שוב אלי, לכשיחלים.

ואת כל הרשימה הזאת אינני כותב אלא כדי לספר על הסיפור שקראתי במחברתו של עלי, ששמו “הנמר”.

עבד הוא נער בן 12 מן הכפר ע'. בוקר־בוקר, לפני עלות החמה, הוא “נעלם” מן הבית. אביו ואחיו יוצאים לשדה ואינם יודעים היכן הוא. זהו סודו, שאין הוא מגלה אותו לאיש: הוא יוצא אל חורש האלונים שבהר, מזרחה לכפר, וצופה בציפורים. הוא מחפש ציפור נדירה, יפהפיה, כחולת־זנב, שקוראים לה “זיקזיק”. הוא ראה אותה פעם אחת, חולפת ביעף, ולא עוד. מראיה לא נותן לו מנוח והוא נודר בלבו למוצאה. הוא מכיר כבר את כל הציפורים בחורש, מזהה אותן לפי צפצופיהן, ואותה איננו מוצא.

בוקר אחד הוא מגלה בחורש נער בן גילו, שגם הוא צופה בציפורים. הוא עוקב אחר תנועותיו ממקום מחבואו, ורואה שהנער יורה בציפורים מכף־קלע, זו שאנו קוראים “רוגטקה”. הוא אינו מצליח לפגוע בהן, אלא להעיפן ולהבריחן, עבד מתקרב אליו ומתוודע אליו. שם הנער עמי, והוא מן הקיבוץ ג', שבעמק מדרום. תוך כדי שיחת ההכרות ביניהם נודע לעבד שגם עמי מסתלק מן הבית ללא ידיעת הוריו וחבריו. הוא צד ציפורים כדי להביאן אל האוסף הפרטי שלו, לעשות מהן פוחלצים.

במהלך כמה בקרים נכרתת ברית ידידות בין שני הנערים. עבד – לאחר שהוא עצמו יורה בציפור והיא צונחת מתה לרגליהם – משכנע את עמי לחדול מן הציד ולעזור לו בחיפוש אחר ה“זיקזיק” (שפירושה בערבית “ציוץ”).

בוקר אחד הם נחרדים למשמע נהמת חיה מרחוק. הם לוטשים את עיניהם ורואים נמר חולף בדהרה בין הסלעים – ונעלם. המומים הם נשארים רתוקים למקומם, נרעשים מן המראה.

מכאן והלאה כל מעייניהם נתונים לנמר, שרק נהמתו נשמעת מרחוק מדי פעם והוא איננו נראה. הם אורבים לו, מסתתרים בין העצים והסלעים, משוטטים על הגבעות, אינם מצליחים לגלותו. ה“זיקזיק” נשכחה, הציפורים נשכחו, אימת הנמר מבעתת אותם ומדריכה את צעדיהם.

עד כאן הסיפור, המשתרע על פני כ־40 עמודי מחברת – ולא נשלם.

כשהחלים עלי וחזר, אמרתי לו שהסיפור יפה מאד בעיני. “אתה חושב?” – חייך. אמרתי שאם ישפר אותו וירחיבו, יהיה ראוי אפילו להופיע בספר, לדעתי. הוא צחק: “העברית בסדר?” אמרתי שהיא דורשת תיקונים, אבל זאת יוכל לעשות עורך. עניין רגיל לגבי מי שהעברית אינה שפת־אמו. שאלתי איך הוא חושב לגמור את הסיפור. “הוא לא גמור?” – אמר. “הוא נפסק באמצע” – אמרתי – “מה קורה? הם מגלים שוב את הנמר? צדים אותו? בורחים מפניו?”

הוא מסתכל בי ממושכות, כשהוא יושב בפינת הספה, אחר־כך אמר: “אולי יותר טוב ככה, שלא ייגמר…”

חשבתי ואמרתי: “כן, אתה צודק.”

27.3.81

---

חשבון ישן

מאת

אהרן מגד

כשירד הסטודנט הערבי מן המכונית – והיה זה כבר במבואות העיר, בגבעת המבתר, והיה כבר ערב – חשבתי, מתוך דכאון רב, על הדברים שאמר לי. על שאלתי מדוע אין אצלם תנועה מקבילה ל“שלום עכשיו”, ומדוע אין אפילו אחד מהם מצטרף לארגונים הלוחמים לצדקם והמנסים לעזור להם – ענה, מתוך “כנות צינית” – אם ייתכן צירוף כזה – שלגבי דידם כל הציונים – בין אלה שמתנכלים להם, בין אלה שהם דורשי טובתם – הם היינו־הך בערך.

חשבתי על מצב של אי־כבוד, של השפלה.

ועל “אי־ההבנה הטראגית”, אם להשתמש במטבע שהיה שגור שנים רבות ב“השומר הצעיר” ובמפ"ם, בהקשר אחר, אך נוגע לעניין וסמוך לו. ביטוי, שהיום – לאחר שנים כה רבות, כשעבר כבר מן העולם, וכמעט נשכח – מותר להתייחס גם אליו בציניות.

“אי־הבנה טראגית”. אבל טראגי הרבה יותר היה סופו – בעל המשמעות הסמלית כל־כך, כמו מאורעות רבים בחייו – של יוסף חיים ברנר. ברשימתו האחרונה, הידועה, שהופיעה ב“קונטרס” ערב האחד במאי 1921 – הוא מתאר את הליכתו אל ביתו, הבית המבודד של משפחת יצקר, בשכונת אבו כביר, עם חשיכה, באבק משעולי הפרדסים. הוא עובר על פני ערבים היושבים בפתח חצרם, מברכם לשלום, אך הם אינם עונים לו. במרי רוח הוא אומר בלבו, בלשון ספר “דברים” על העמונים והמואבים – “לא תדרוש שלומם וטובתם כל הימים.” אך לאחר כמה צעדים הוא פוגש בנער ערבי יתום, פועל עני, ומחליף כמה משפטים עמו. ואחר־כך הוא כותב:

“יתום עובד! אח צעיר! נכונה היא השערת המלומדים או לא, קרוב אתה לי לדם או לא, אך אחריותך הן עלי מוטלת היא, הן עלי היה להאיר עיניך, להטעימך יחסי־אנוש! – – לא, לא פוליטיקה! – – – כי אם מגע נפש בנפש… מהיום… ובמשך דורות… במשך ימים רבים… ללא שום מטרה… ללא שום כוונה… מלבד כוונת אח, ידיד ורע…”

לאחר כמה ימים, באחד במאי, נרצח ברנר, כידוע, על־ידי ערבים, באותו בית, יחד עם האב יצקר ובנו, צבי שץ, יוסף לואידור וצבי גוגניק.

ברנר לא היה איש ששגה באשליות. לא לגבי “הגויים”, הרוסים והפולנים, ולא לגבי הקומוניסטים, ולא לגבי הליבראלים למיניהם, ולא לגבי הערבים. הוא לא עצם עין מפני אכזריות ושנאה. “החיים רעים… – המוות רע… העולם מסוכסך… האדם אומלל…” אבל – העולם הוא גם “לפעמים יפה”, והאדם “יש והוא גם נהדר”, ו“כל זמן שנשמתך בך, יש מעשים נשגבים ויש רגעים מרוממים.”

הטראגיות העמוקה של נפש יהודי, החצויה וקרועה בתוכה, בין ההומאניות שהיא בשורשה, שאי־אפשר לעוקרה, ובין הכרת המציאות האכזרית, על גילוייה האנטי־הומאניים.

והנה הסטודנט הערבי הזה, המשכיל, המדבר וקורא עברית, טרמפיסט בדרך מגבעון לירושלים. שלמענו, למען זכויותיו, למען צדקו, למען חופש הביטוי וחופש התנועה שלו, ונגד קיפוחו – יוצאים עשרות – לעתים מאות – צעירים יהודים, משכילים כמוהו, רבים מהם לא פוליטיקאים דווקא (“לא, לא פוליטיקה!.. זה, אולי, דווקא לא תפקידנו…”) אלא בעלי אמונה כנה, ומה שקוראים “רצון טוב” – להפגנות, למחאות, בשערי ביר־זית, בחברון, בחלחול, מתנגשים עם המשטרה לפעמים, או עם הצבא…

הוא, בן־הארץ, משקיף עליהם מן המדרכה, לא משתתף, לא נותן יד, בוודאי לא רץ לקראתם בזרועות פתוחות, משקיף בחיוך מסויים… של לעג? של חמלה? של ידיעה מראש, פילוסופית, את העתיד לקרות, הבלתי־נמנע?..

הוא לא אמר לי, כשגרת הנימוס המערבי, המתחסד, כידוע: “כמה מידידי הטובים…” גם לא זה. הוא היה כן. כנות שהבטחון העצמי יכול להרשות לעצמו.

אני חושב על “הדו־שיח החד־צדדי”. ביטוי פרדוכסאלי, שרק ההוויה היהודית הפרדוקסאלית יכולה לצור כמוהו.

אני חושב על כך שעכשיו זהו הגלגול השלישי שלו, במרוצת מאתיים השנים האחרונות.

חשבון ישן.

מצבים של אי־כבוד.

על הגלגול הראשון כתב בשעתו, דברים חריפים מאד, גרשם שלום במאמרו “יהודים וגרמנים”, ובמכתבו “בגנות המיתוס של דו־שיח גרמני יהודי”.

אני ובני דורי מכירים את הגלגול הזה רק מן הספרות ומן ההיסטוריה, את ה“דו־שיח” האשלייתי הזה, כאשר יהודים, למן האמנסיפציה ואילך, יצאו מגדרם – מתוך מניעים שונים: רעיוניים, “תעודתיים”, תועלתניים; מתוך גאווה של הכרת שליחות ומתוך התרפסות וחנופה – “להתקבל” על־ידי הגרמנים, להיחשב כחלק מן התרבות הגרמנית, להיות אהובים עליהם; כביכול אמרו: ראו כמה אנו משכילים, כמה אנו בני תרבות, כמה אנו רודפי צדק ובעלי עקרונות מוסריים נעלים – האין אנו ראויים שיאהבו אותנו? – ושיאיה הפילוסופיים של תפיסה זו היו במשנתו של הרמן כהן על “הישות הרוחנית המשותפת לגרמניות וליהדות”, ובכתביה של מרגרט זוסמן, שסברה כי יעודו של עם ישראל הוא ב“ויתור עצמי למען מטרה נעלה יותר, על־היסטורית”.

הגרמנים, גם המשכילים ביותר שבהם, גם ההומאניים ביותר שבהם – פרט לבודדים (תמיד יש בודדים, יוצאים מן הכלל) – ביקשו להתנער מאהבה ספיחית ודביקה זו. מהם שהסתייגו ממנה, מהם ש“שמרו דיסטנץ”, מהם שבזו לה ומהם שדחו אותה בתיעוב. הרבה לפני היטלר.

“בסך־הכל נשארה פרשת האהבים של היהודים עם הגרמנים חד־צדדית, ללא היענות” – כותב ג. שלום, יותר מעשרים שנה לאחר השואה – “לתודה זכו היהודים לעתים נדירות, לאהבה שביקשו – כמעט לא זכו אף פעם. – – – למרבה האסון נעשתה מלאכת הגישור מצד היהודים בלבד. – – – גשרים מוסריים הנם תוצאה של רצון טהור. מן ההכרח הוא להשתית אותם על יסודות חזקים ואיתנים משני הצדדים כדי שיהיו בני־קיימא.”

ובמכתבו “בגנות המיתוס”:

“אני מכחיש שדו־שיח בין גרמנים ויהודים במובן אמיתי כלשהו היה קיים אי־פעם בתור חזיון היסטורי. שיחה מותנית בשניים המאזינים זה לזה, המוכנים להתייחס בכובד ראש איש אל רעהו על מיהותו ומהותו – ולענות לו.”

לא בוז, אלא רחמים גדולים, אנו חשים היום כלפי יהודים אלה – חלקם פקחים מאד, חלקם תמימים – ביודענו את סופה של יהדות גרמניה, אך נדמה היה שיש לקח מפרק היסטורי אומלל ופאתטי זה.

את הגלגול השני של “הדו־שיח החד־צדדי” אנו מכירים מבשרנו. רבים מאד מאתנו היו בתוך־תוכו. נעורינו עברו בו. זה ה“דו־שיח” עם העולם הקומוניסטי, עם “כוחות המחר”. רומן ארוך, של אהבה נלהבת, מסורה, דוויה, דחויה, עיקשת, מסרבת להביט בפני האמת, מסרבת להיוואש ולהיכנע. גם זו תופעה “יהודית” מאד, כי לא היה לה אח ודוגמה בשום אומה אחרת. בשום אומה אחרת, בשום ארץ אחרת, לא שרו ילדים בני 10 ו־12 ו־14, בדבקות כזאת את שירי המהפכה הרוסית (גם לאחר שנשכחו כבר בברית המועצות עצמה), ולא חגגו כך את חגי המהפכה, ולא עסקו באדיקות כזאת בעיונים ובפלפולי הלכה של המשנות הקומוניסטיות – מתוך האשליה שככל שנאהב יותר כך ניאהב יותר. בשום תנועת פועלים אחרת לא עמדו כך על בהונות, בצווארים פשוטים, לקלוט רמז כלשהו של היענות, שמא, אולי, יואילו להבין… מגדרנו יצאנו, כדי “להאהב”. כביכול אמרנו: ראו כמה אנו יפים, איזה קיבוצים יש לנו, כליל השלימות של האידיאל הקומוניסטי הטהור, כמה אנו שוחרי אחוות עמים, כמה סולידאריים עם כל פועלי העולם, כמה מגשימים את מה שאתם חלמתם – האין אנו ראויים שתאהבו אותנו?

לא, לא אהבו אותנו. ככל שהתקרבנו יותר – כן דחו אותנו יותר. לא הועילו לנו שום ויתורים תיאורטיים ושום התכופפות ושום עיקומי־הלכות. הציונות פסולה מעיקרה – ואין “ציונים טובים”! אולי להיפך – ככל שהם “טובים” יותר – הם חשודים יותר בבגידה, מסוכנים יותר!

“אי־הבנה טראגית” – קראו לזה בלשון סגי נהור…

אי־כבוד, אי־כבוד.

ועכשיו אנו עדים לגלגול השלישי של “הדו־שיח החד־צדדי” – זה עם הערבים הפלשתינאים.

הוא לא התחיל אתמול, כמובן. היתה “ברית שלום” בשנות ה־20, עם ר' בנימין, הוגו ברגמן, קלוואריסקי (וגם גרשם שלום!); והיתה “קדמה מזרחה” בשנות ה־30, ובה אישים לא “שמאליים”, כיצחק אפשטיין, הרב מאיר ברלין ודוד ילין; והיתה “הליגה להתקרבות יהודית־ערבית”, עם פועלי ציון, השומר הצעיר, ולא־“שמאלי” כמשה סמילנסקי; והיה “איחוד” של מגנס ובובר וסימון. רבים מאלה היו מוכנים לוותר, לשם הפשרה, לא רק על מדינה יהודית, אלא גם על עלייה בממדים גדולים, ולהישאר בחזקת מיעוט תמידי בארץ. כמה נענו להם מן הצד השני? כמה הצטרפו אליהם? – נער יספרם! אין ציונים “טובים”!

אבל אלה היו ארגוני שוליים קטנים, שלא הטביעו חותם על מדיניות היישוב והתנועה הציונית. רק עכשיו, בעשור האחרון, מיטב הנוער והאינטליגנציה. הופך הגלגול השלישי של ה“דו־שיח” להיות תנועה עממית, ובה מיטב הנוער והאינטליגנציה.

מדהים – מה רב הדמיון בין הגלגול הזה ובין, הגלגולים הקודמים, בגילויי החיזור מכאן וחוסר־ההיענות – הגובל בבוז – מנגד! הדמיון בנסיונות ההתקרבות החד־צדדיים, בייזום הפגישות, בציפייה לכל רמז דק של היענות, בפירושים המטעים והמשלים של רמזים אלה, במאבק החד־סטרי על קיום הצדק והזכויות, בהפגנות החד־צדדיות! (כן, יש גם יוצאים־מן־הכלל. תמיד היו בודדים יוצאים־מן־הכלל!)

שוב – “אי־הבנה טראגית”? ואולי טראגי יותר הוא לא “אי־ ההבנה” – אלא מצב של ביזוי עצמי ואי־כבוד?

הלא ביחסים בין־אישיים הדבר כה מובן מאליו: אל תשפיל עצמך, אל תאמר “גשם” כשיורקים בפניך… מדוע הוא לא מובן את ביחסים בין־עמיים?

מה המסקנות? מה הלקח?

לימין הקיצוני – לרביזיוניסטים; לחלקים במחנה הדתי – היתה מסקנה אחת: אם העמים בזים למלחמות־הצדק שלנו – לעזאזל הגויים ולעזאזל עם הצדק! אם העולם הקומוניסטי לא מקבל את הציונות – לעזאזל עם הרעיון הקומוניסטי! אם הערבים לא מקבלים אותנו – לעזאזל עם הערבים!

על תפיסה לאומית־“מוניסטית” זו, אמר ברל כצנלסון דברים (ב“בזכות המבוכה ובגנות הטיח”), שהם דברי אלוהים חיים, וכדאי לחזור עליהם:

“ישנם יהודים הסבורים כי עם אומלל כעמנו, אין טוב לו מש’ידאג לעצמו' ויסיח את דעתו מהוויות העולם הגדול. הם אומרים: אין העולם דואג לנו ואין אנו חייבים לדאוג לו. מה לנו ולסדרים השולטים בעולם; לא איכפת לנו שלטון־זדון ואנקת עשוקים, ובלבד שאנו נסדר את ענייננו. – – – מי שאומר כך רואה עצמו לאומי מעולה יותר, אך על־ידי כך איננו מגביר את כוחנו, אלא משפיל את תנועתנו הלאומית, כאילו היינו שבט חדל־היסטוריה וחדל מורשת תרבותית. – – – אבותינו בסורא ובפומבדיתא, בחומות האפלות של הגיטו, במרתפי האינקוויזיציה, מורדפים ומוחרמים מן העולם כולו, הגו את גאולת ישראל כמאורע עולמי, בעל חשיבות אנושית כללית, אשר ממנו תוצאות לתיקון עולם במלכות שדי. ואנחנו – מתוך הליכה לבתי ספר של צוררינו – נאמר כי שיא הלאומיות העברית היא בעקירת כל התכנים האנושיים־משיחיים מחזון תקומתנו? – – – מעולם לא ידענו חילוקי־דעות על חובת היחס ההוגן והצודק לכל הנברא בצלם, לבן־כל־עם. זה היה והנהו מיסודי היסודות, מנכסי צאן ברזל שלנו. בחוגי העובד העברי תיעבו כל שחצנות וכל התגרות כלפי השכן. הן לא כ’גזע עליון‘, לא כפלנטאטורים־מעבידים ולא כנוטלי־שררה באנו לארץ. באנו לא להשתרר על הזולת, כי אם להשתחרר משררתו של הזולת עלינו. ומעולם לא נשאנו את נפשנו לכך ש’נזכה’ לנהוג באחרים כמו שאחרים נוהגים בנו.”

המסקנה מתולדותיו האומללות של “הדו־שיח החד־צדדי” – לפנים עם הגרמנים, עם העולם הקומוניסטי; היום עם הערבים – היא אחרת, איפוא: לחמו למען הצדק, כי אתם בעד הצדק! לחמו למען זכויות אנוש ונגד קיפוח – כי אתם בעד זכויות אנוש ובעד שוויון! היאבקו על פשרה פוליטית – כי פשרה כזאת היא הכרח הקיום שלנו כאן, ולמענו מותר וצריך לנהל משא־ומתן לא רק עם מדינות ערב, אלא גם עם הפלשתינאים, ואפילו עם אש"ף, אם הצורך מחייב זאת! –

אבל אל תבזו את עצמכם!

10.12.82

---

אלטרנטיבה לכיבוש

מאת

אהרן מגד

אם המחשבה הציונית, מאז ראשית הציונות המדינית, הייתה נחשונית מצדה היהודי־הפנימי – בהכינה כלים לעלייה, להתיישבות, להתבססות כלכלית, מתוך ראיית הנולד – הרי מצד יחסה לגורם הערבי, היא פיגרה תמיד, מרחק רב, אחר ההתרחשויות בשטח והתפתחותן.

אין להתפלא על כך שהרצל, הוגה בעל־חלומות, יליד הקיסרות האוסטרו־הונגרית, שהכיר מעט מאד את המזרח ואת העמים החיים בו – התעלם כמעט לגמרי מקיומם של הערבים בארץ־ישראל שתחת השלטון העותומני, כגורם בעל רצון עצמאי. ראשיד ביי שלו, ב“אלטנוילנד”, הוא משכיל ערבי רחב־דעת, הרואה רק ברכה בבואם של יהודים ארצה, כנושאי הקדמה והרווחה לכל תושביה. כליבראל, ראה הרצל מתן זכויות־אזרח שוות לערבים במדינת היהודים העתידה כעניין לא בעייתי, אחד המרכיבים במשטר המבוסס על צדק.

אבל הזלזול בערבים, כבילידים חסרי שאיפות קיבוציות, פלחים ובדואים המועמדים להיות “כוח עבודה” במשקים היהודיים; או – וזהו צדו השני של אותו מטבע – היחס הרומנטי אליהם, כאל אלמנט אתני, חלק מנופה הקדום של ארץ האבות – איפיינו את אנשי המושבות בעלייה הראשונה. ודווקא אחד־העם, “איש הרוח”, הציוני שהסתפק בהקמת מרכז רוחני בארץ, הוא שהתריע על יחס זה ב“אמת מארץ־ישראל”, לאחר שראה מה שראה היום: בביקוריו כאן, וכתב דברים שכוחם יפה גם לגבי כמה גילויים היום:

“… ומה עושים אחינו בארץ־ישראל? – – – עבדים היו בארץ גלותם ופתאום הם מוצאים עצמם בתוך חירות ללא גבול, חירות פרועה כאשר יקרה תמיד ל’עבד כי ימלוך'. והנם מתהלכים עם הערבים באיבה ובאכזריות, משיגים גבולם שלא בצדק, מכים אותם בחרפה בלי כל סיבה מספקת, ומתפארים עוד כי כן יעשו. הן אמנם צדקו אחינו באומרם, כי הערבי מכבד רק מי שמראה לו גבורה ואומץ־רוח; אבל במה דברים אמורים, כשמרגיש עם זה שהדין עם מתנגדו; לא כן אם יש לו צדקה לחשוב את מעשה מתנגדו לעושק וגזל משפט; אז, גם יחריש ויתאפק עד עת קץ, אבל עברתו שמורה בלבו ונוקם ונוטר הוא מאין כמוהו.”

יחס זה, של זלזול בערבים, ברצונם ובכוחם – שהיתה לו גם הצדקה אובייקטיבית מסויימת, כיוון שערביי א“י לא היוו אז לא “עם” בעל תודעה עצמית ולא “אומה”, ולא היו מאורגנים בשום דרך שהיא – נשתנה, כמובן, בתקופת המנדט הבריטי, עם גילויי ההתנגדות הערבית ל”פלישה" הציונית, שהביאה גם להתלכדותם סביב ארגונים פוליטיים ומוסדות משותפים. מאורעות תרפ“א, תרפ”ט, ועדות החקירה, הקמת “הוועד הערבי העליון”, התביעות הערביות בפני ממשלת המנדאט ובפני חבר הלאומים וכד' – החדירו את ההכרה בקרב הישוב שהערבים הם “בעיה”, בעיה שלא קל יהיה להתגבר עליה, ודירבנו את המחשבה הציונית בכיוון של חיפוש פתרונות, הן לצורך השעה והן לעתיד לבוא. אבל גם בתקופה זו, של כשלושים שנים סוערות, רצופות תמורות מהירות – פיגרה המחשבה אחר ההתפתחויות, ונטתה בדרך־כלל לצד האופטימיות ומשאלות הלב. לא רק גופים כמו “ברית שלום”, “השומר הצעיר” ועוד – האמינו בתום לב באפשרות הידברות עם החוגים “המתונים” או “המתקדמים” בישוב הערבי, שישלימו עם עלייה והתיישבות יהודית (מוגבלת) בארץ, או בחתירה למדינה “דו־לאומית” (שהיהודים יהיו בה מיעוט, לפי גירסה אחת, או באוטונומיות נפרדות לפי גרסה אחרת) – אלא שההשקפה הרווחת בקרב המחנה הפועלי, המוביל והמנהיג, היתה – שככל שנביא יותר קדמה לארץ, יותר פיתוח, ככל שישתחררו הערבים מכבלי הפיאודאליות ומשלטונם של האפנדים ושל קנאי־הדת “המסיתים”, כן תפחת האיבה כלפינו וכן יתברר לערבים ש“לטובתם” הוא שיתוף הפעולה אתנו. (וביטוי ממצה לכך ניתן ב“אנחנו ושכנינו” של בן־גוריון). ההתפתחויות בשטח טפחו על פני המאמינים: ככל שרבתה ה“קדמה”, ככל שגדלה הרווחה, ככל שרבו המשכילים בקרב הערבים והתקדמה ההשתחררות מן המבנה הפיאודאלי השבטי של החברה – כן התחזקה התודעה הלאומית וכן גברה האיבה כלפינו. שוב, היה זה “איש־רוח” דווקא, ברל כצנלסון, שראה את המציאות באור ריאליסטי יותר מ“אנשי המעשה” ועוד בשנות ה־30 דיבר נגד הגישה הרומנטית וה“סנטימנטאלית” כלפי הערבים, נגד האשליות ש“ארגון משותף” של הפועל היהודי והערבי ימנע פרעות ואיבה, ובעד הפרדה בין שני העמים (עם זכויות אוטונומיות שוות); ולקראת סוף תקופת המנדאט, בראשית שנות ה־40, נתפס לרעיון של חילופי אוכלוסין בדרכי שלום, מתוך הסכמה הדדית.

ההכרעה הציונית, עוד לפני גמר מלחמת העולם השנייה, לצד הקמת מדינה יהודית בחלק מארץ־ישראל – היתה הכרעה למען הפרדה; וככל שהיתה זו הכרעה אופטימית מבחינת האמונה בכוחנו להקים מדינה, לקבץ בה גלויות ולשומרה – היא היתה פסימית מבחינת יחסי שני העמים. לא עקרון הצדק הוא שהנחה אותה אצלנו (איש לא ראה בזה הגשמה של “צדק סימטרי”), אלא כניעה להכרחי המציאות, הן באיזור והן מבחינת הסיכויים הבינלאומיים.

הלך המחשבה השליט ביחסינו אל העולם הערבי שמסביבנו לאחר קום המדינה – שנעשה פופולארי יותר ויותר במרוצת השנים, והגיע לשיאו לאחר מלחמת ששת הימים – היה זה: ככל שיגבר כוחנו הצבאי – בד־בבד עם כוחנו הכלכלי ומספרנו – ככל שתגדל עדיפותנו הצבאית – כן ישתכנעו הערבים יותר ויותר שאין כל סיכוי להכניענו, ומשישתכנעו בכך, ישלימו עם קיומנו. ביטוי אופורי לכך, נישא על כנפי חדוות הנצחון, כולו שיר תהילה ל“ארץ שחזרה אל העם” לאחר שחזר העם אל הארץ, נתן משה שמיר בספרו “חיי עם ישמעאל”, שנכתב בתשכ“ח־כ”ט: “סיני, חברון, שומרון, ירדן, חרמון – זהו היום קו ההגשמה הציונית”, כתב; ערביי ארץ־ישראל – “אינם זקוקים כלל להגדרה מדינית עצמית משלהם”; “הוויתור הממשי היחיד הנדרש מערביי א”י הוא ויתור על הקמת מסגרת מדינית מיוחדת, בנוסף על קיומם הלאומי" תרבותי, שאיש אינו חפץ לגעת בו לרעה או ‘לצמצם’ אותו“; והספר, הקושר את ימי ממלכת ישראל התנ”כית עם ימינו, מסתיים בשורות האופטימיות, רוויות האמונה: “הם עדיין לא השלימו עם כך. לבם סגור בשנאה וידם מושטת לטבח. אבל לא תהיה להם ברירה. מי מהם יכיר בכך ראשון? האמהות? המשוררים? עובדי האדמה? התלמידים? – שזהו זה. שישראל כאן – בני אברהם, יצחק ויעקב כאן בארצם. גבול עם גבול, בית אצל בית, יד ביד – בני ישראל עם בני ישמעאל. המלחמה הבלתי גמורה – תיגמר. הצדק הבלתי מוכר – יוּכר. הקריאה הבלתי נשמעת – תישמע. וההמשך הבלתי נמנע יביא אל השלום.”

בחיוך אירוני מר, שאין בו שמץ של שמחה על התבדות נבואת־שווא, אלא עצב בלבד, אנו קוראים היום את השורות הללו. לאחר 14 שנה של “גבול עם גבול, בית אצל בית” –האמהות הערביות מקללות אותנו, המשוררים כותבים שירי שטנה, עובדי האדמה מתכוננים ליום הנקם, והתלמידים רוגמים באבנים. המצב הרבה יותר גרוע משהיה והוא נידרדר והלך.

האופטימיות ההיא – מדרגה גבוהה יותר של האופטימיות מימי העליות הראשונות – דומה שהכל מכירים בכך שהייתה אשליה. לא רק שעדיפותנו הצבאית לא “שיכנעה את ערביי הארץ להשלים אתנו ולוותר על הגדרה מדינית עצמית משלהם”, אלא שעדיפות זו פוחתת והולכת, ובהכרח תפחת ותלך להבא. זהו המהלך הטבעי והבלתי־נמנע של ההיסטוריה, התוצאה הטבעית של חדירת ה“קדמה”, ההתפתחות הטכנולוגית, המדעית, התרבותית וכו' למזרח, שאנחנו היינו בה קטליזטור ראשי.

הפסימיות – כשיש עמה ראייה מפוכחת של המציאות, ותחושת כוח – איננה מורה רע. היא גם הייתה המורה של הציונות עצמה, לגבי עתיד הקיום בגולה. והיא מורה לנו היום דרך אחת: הפרדה! אין כל סיכוי “לשכנע” את הערבים לוותר מרצונם על שאיפות העצמאות שלהם מתוך הכרה בעדיפות כוחנו; ואין כל סיכוי לשלוט בהם באונס לאורך ימים. לא מדובר כאן על “הכיבוש המשחית” – משחית יותר ויותר – שזוהי סוגיה חמורה לחוד. מדובר כאן על מאזן הכוחות. מדובר על כך שמיעוט ערבי של שני מיליון לעומת שלושה מיליון, המוקף מדינות ערביות מתחזקות והולכות – אינו דומה למיעוט באסקי בספרד, או אפילו למיעוט קאתולי באירלנד הצפונית, שאפשר איכשהו לדכאם בכוח, ואף זה במחיר־דמים גבוה.

הפרדה – משמע חלוקת הארץ; משמע – נסיגה מאותם השטחים שבהם הריכוזים הגדולים של האוכלוסיה הפלשתינאית.

חלוקה איך? נסיגה עד היכן? עם מי לנהל משא ומתן על כך שעה שהנציגות המוכרת על ידי הפלשתינאים היא אש"ף, שאינו מוכן להכיר בישראל ומאיים רק להשמידה? שעה שגם ירדן אינה מוכנה להיכנס למשא־ומתן כזה?

נראה לי שהדרך לכך היא – מסירת השטחים למנדאט של האו"ם. מנדאט לתקופת מעבר, של עשר שנים לפחות.

בתקופת מעבר זו יינתן ממשל עצמי אזרחי לתושבי השטחים, תחת פיקוח האו“ם, וכוח של או”ם, כדוגמת הכוח בסיני, או בדרום לבנון, יהיה אחראי לבטחון.

הגבולות יהיו פתוחים, כשם שהם עכשיו, הן לישראל והן לירדן, ויובטח מראש שהישובים העבריים שהוקמו עד עתה, ביהודה ושומרון ובבקעת־הירדן, ימשיכו להתקיים ולנהל את אורח חייהם ככל ישוב אחר; כל פגיעה בשלומם תהיה עשויה לגרור אחריה התערבות מצד ישראל. לעומת זאת, לא יוקמו ישובים עבריים נוספים בשטחים.

כתום תקופת המעבר יוכלו הפלשתינאים עצמם להחליט אם ברצונם להקים מדינה משלהם, או להסתפח אל ירדן. מתן העצמאות המלאה יהיה מותנה בהכרה בזכות קיומה של ישראל. ייחתם הסכם שלום בין המדינה הערבית ומדינת ישראל, שיכלול הסכמי מסחר ועבודה, הענקת פרוזדור אל הים וזכויות מסויימות בנמלים. לתושבים היהודים של המדינה הערבית תינתן אפשרות לבחור באזרחות ישראלית.

זוהי אלטרנטיבה לכיבוש, שככל שהוא נמשך, הוא מוליך אותנו ואת הערבים כאחד מדחי אל דחי, ואל סף מלחמה. זוהי אלטרנטיבה למצב ללא־מוצא, שיש לה סיכוי להתקבל על לב אומות־העולם, ב“משפט העמים”, ועל לב הערבים.

זה גם מוצא ממבוכה פנימית שאין לה סוף, אותה מבוכה המרתיעה יהודים מעלות ארצה, מניעה לירידה, ומבלבלת את דעת כולנו.

23.4.82

משהו יקר מאד הולך לאיבוד

מאת

אהרן מגד

---

תיאור המגפה הצהובה בשנת 1976־7

מאת

אהרן מגד

בסוף שנת 1976 לספירת הנוצרים, תקף נגיף, שמקורו לא נודע, אוכלוסייה שלמה באיזור שבין הים התיכון ונהר הירדן, וגרם להתפשטות מהירה של מחלה, שהסימפטומים המוזרים שלה, שבעיקרם היו תופעות של התנהגות מתעתעת, נדמו לאנשים־מן־השורה, שאינם בקיאים במדע הרפואה, כ“קדחת התאבדות הדדית”.

הגילוי הראשון, שעורר חרדה אצל אנשים בעלי רגישות אולטרה־סנסיטיבית, אירע באחד הימים הראשונים של חודש נובמבר: קצין משטרה מסויים, שעסק בחקירת חשדות כלכליים בעלי אופי פלילי, יצא, באופן בלתי־צפוי לחלוטין, מבית הנחקר, נכנס למכונית, והחל נוהג בה בצורה מטורפת בכיכר העיר עד שדרס אשה שעברה במקום לתומה. לא הוא, ולא שום אדם אחר מאלה שהכירוהו, לא יכלו להסביר את פשר ההתנהגות הזאת, שתוצאתה היתה קטלנית.

באותו יום עצמו אירעו, במקומות שונים ומרוחקים זה מזה באיזור הנזכר, המקרים הבאים: אדם אחד התאבד בקפיצה מן הקומה ה־11 של בית בעיר המסחר הראשית; חשוד ברצח ובחמישה מעשי אונס נמלט מבית־המשפט המחוזי בעיר הבירה מבלי שהשומרים עליו יבחינו בכך; 3 אנשים רעולי פנים שדדו בעלת וילה באחת השכונות האמידות; אשה צעירה בעיירת־חוף קברה את ולדה בחצר ביתה; יריות מיסתוריות ניפצו שמשות מכונית שחלפה בעיר קטנה בעמק המרכזי; תלמיד בית ספר חקלאי המית את חברו ללימודים על ידי מסיכת רעל למשקה שניתן לו; פצצה הוטלה ליד סף־ביתו של אדם בשכונה עירונית, ללא כל סיבה נראית־לעין.

כל זה יכול היה להיחשב כאוסף מקרי – אם כי גדוש במידה בלתי־רגילה – של מקרים מן הכרוניקה הפלילית, אלמלא נתלוו לו כמה תופעות מדאיגות שהעלו על הדעת מציאותו של קשר פאתולוגי בין המקרים האמורים והתופעות הללו, שנתרבו בבת־אחת עד כדי ממדים של מגפה:

עזיבת משמרות על ידי רופאי בתי החולים; עיכוב המראתם של מטוסים משדה התעופה הבינלאומי; שביתת אזהרה של כל המהנדסים במשק הציבורי; הפסקה בגביית המיסים; שיתוק מפעלי המלח; איומים מצד מאה־אלף עובדי מדינה לנטוש את השירותים הציבוריים; אסיפות סוערות, מלוּות איומים, במפעלי הייצור; אגירה עצומה של נכסים והון בקרב השכבה האמידה.

ב־7 בנובמבר, בשעה 21.43, הופיע על מסך הטלוויזיה המזכיר הכללי של האיגודים המקצועיים, במסגרת מהדורת החדשות, ובתשובה לשאלת המראיין, מה היה עושה אילו נמצא במקומו של שר האוצר, המתלבט בבעיות צמצום הגרעון, הגדל בממדים מבהילים, נוכח תביעות שכר העלולות להסתכם במאות מיליונים ־

ענה:

“אני אינני שר האוצר.”

פרופ' רום, מן המכון לפאתולוגיה גנטית, שצפה באותה שעה בטלוויזיה בביתו, בשומעו את המשפט הזה, קם מן הכורסה, ניגש לטלפון וצלצל לעמיתו, פרופ' קלאוס, מן המח' לחקר האפידמיולוגיה האורגנית ואמר:

“שמעת במקרה את הנאמר בטלוויזיה לפני רגע?”

“אתה מתכוון לתשובתו של מזכיר האיגודים המקצועיים”, אמר פרופ' קלאוס. “שמעתי. אני חושב שזהו מקרה חמור, המאשר את חשדותי בדבר חדירה של נגיף אנצֶפאליטי לאזורנו, הגורם שיבושים בתפקוד המוח. אילו נאמר משפט זה על ידי פועל־נקיון חסר־השכלה, או על־ידי חבר ועד־עובדים של פועלי הנמל, או של פועלי מכרות המלח, אפשר היה לראות בו מקרה בלתי־חריג של התבטאות ספונטנית כתוצאה מלחצים פסיכו־מטריאליים, אבל כשהוא מושמע מפי אדם העומד בראש הארגון הגדול ביותר במדינה…”

“מדאיג מאד”, אמר פרופ' רום, “בייחוד כשאתה מקשר את זה עם הסימפטומים האחרים, המופיעים בתכיפות ספוראדית המעידה…”

“כמובן! כמובן!… למעשה, רציתי אני לצלצל אליך בעניין זה עצמו, כי רק לפני חצי שעה שמעתי ברדיו את דבריו של שר־העבודה, שממש הקפיצו אותי ממקומי. בתגובה על התפשטותה המהירה של קדחת השביתות, הוא אמר: 'השובתים האלה לא לוחמים על פת־לחם, אלא על חמאה וריבה. 'אתה תופס את רצינות המצב? הרופאים, המהנדסים, הטייסים, קציני צי הסוחר – כל אלה לוחמים על חמאה וריבה! וזה בשעה שכל הסקרים מוכיחים שהצריכה, בכל שכבות האוכלוסיה עולה, ולא יורדת; כששמעתי את המשפט הזה, נאמר על־ידי שר, אדם בעל אינטליגנציה גבוהה מן הממוצעת – אמרתי לעצמי: המחלה היא במצב קריטי, מעין התפרקות של מערכת החשיבה ההגיונית, ולאור ריבוי המקרים, והתפשטותם לכל שכבות האוכלוסיה, מן השורש עד הצמרת – יש לראות זאת כאפידמיה שהכרח לעצור אותה באופן הדחוף ביותר, לפני שתהרוס את כל רקמות החברה.”

“אני מסכים אתך”, אמר פרופ' רום, “קודם כל עלינו לאבחן את הנגיף.”

מאמציהם של פרופ' רום ופרופ' קלאוס, למן ה־8 בנובמבר ועד ה־30 בו, לאבחן את הנגיף, עלו בתוהו. טכנאי הרנטגן שבתו, וכמוהם – עובדי המכונים הבקטריולוגיים והביולוגיים. בבתי־החולים ובמחלקות האוניברסיטאיות אי־אפשר היה לבצע שום צילום אלקטרו־מיקרוסקופי.

בחודש דצמבר התרבו גילויי ההתנהגות הא־נומאלית באוכלוסיה, וסוציולוגים מסויימים, המגלים יחס של זלזול במדע האפידמיולוגי, והמצטיינים בהטבעת מונחים לתופעות, כינו אותה בשם “תסמונת האמוק הפיסקאלי”. תסמונת זו התבטאה בתגובות־שרשרת בסדר זה: בעקבות תוספות־שכר שהעניקה הממשלה, בגלל לחצים אקסטרה־קורפורטיביים, לרופאים, למהנדסים, לטכנאים, לעובדי התעופה והים – היא נאלצה להיענות לתביעותיהם של כל עובדי המדינה והשירותים הציבוריים וכן לתביעות חלק מעובדי הייצור; לשם ביצוע התשלומים היא הדפיסה 4 מיליארד יחידות־כסף; מחיר המצרכים עלה פי שניים; מתוך ציפיה לעליות נוספות ובלתי־נמנעות של המחירים החלה נהירה המונית של קונים אל החנויות ובתי־המסחר, וב־22 בדצמבר היתה השתוללות הקניות כה פרועה, שכוחות משטרה ומשמר הגבול לא יכלו להשתלט עליה, וההמון שהציף את החנויות בנחשול עצום, חטף ושם בכליו מכל הבא ביד, וכילה את המצרכים תוך שעות ספורות.

בראשית ינואר 1977, לאחר שאבד אמון האוכלוסיה בשווי הכסף ובתועלתה של המחזוריות הפיסקאלית הפרמננטית שכר־מחירים־שכר, קמה תנועה המונית שכינתה את עצמה בשם “המשטר הקבלני החדש”. גרעינה של תנועה זו, שראשית התהוותה חודשיים לפני־כן, נעוץ בהתארגנותם של הטייסים ושל רופאי בתי החולים, במטרה לקבל את העבודות המבוצעות על־ידם בקבלנות מידי המדינה או החברות הציבוריות. תנועה זו סחפה עתה איגוד אחר איגוד: הסתדרות המורים החליטה להקים חברה קבלנית לבתי־ספר; האגודה הארצית של עובדי מס הכנסה החליטה לגבות את המסים על בסיס קבלני; פקידי המשרדים הממשלתיים דרשו לבצע את העבודות המשרדיות בקבלנות, וכן הלאה. תנועה אזרחית זו פשטה גם אל שורות הצבא, ורוב הקצינים התארגנו באגודה שסיסמתה: “לוחמה קבלנית מיד!”

בה־בשעה הופיע ספר, שהפך רב־מכר תוך ימים ספורים, בשם: “המדינה הקבלנית”. המחבר, איש משרד האוצר לשעבר, הצביע בו על היתרונות העצומים שיפלו בחלקם של העובדים, שרווחיהם יגדלו פי ארבעה וחצי, אם תתקבל השיטה החדשה.

בפברואר פקדו זעזועים חדשים את המדינה, שכמוהם לא נודעו קודם לכן: הממשלה, שאיש משריה לא התפטר חרף כל התמורות החריפות בהלך־רוחה של האוכלוסיה, נכנסה לסכסוך חמור עם “האיגודים הקבלניים” בדבר בסיס התשלומים הקבלניים והצמדתו. לשני הצדדים לא ברור היה לְמה אפשר להצמיד את התשלומים, לאחר שהממשלה איבדה את הפיקוח על השכר ועל המחירים. כתוצאה מכך נוצרה אדרלמוסיה גמורה במשק ורוב הענפים הושבתו.

ברחובות נראו המונים מפגינים וצועקים, אך בשום פנים אי אפשר היה להבחין בפשר המלים הנצעקות.

ב־15 בפברואר הופיעו המקרים הראשונים של “מחלת הפנים הצהובות”, מלווה בעוויתות

3 במרץ – 22 מקרים של “פנים צהובות”. התקהלות המונית, מלווה צעקות, לפני פתח משרד האוצר.

4 במרץ – 17 מקרים. בעוברי ליד פונדק “דג הזהב” ראיתי קטטה רצחנית שאיש לא יכול היה להסביר לי מה גרם לה.

5 במרץ – 53 מקרים. אשה שעברה ליד בית העיריה ומחרוזת דבלים בידה, הוכתה קשה ע"י כנופיה של בחורים בעלי “פנים צהובות”, נרמסה לארץ והדבלים נגזלו ממנה.

6 במרץ – 122 מקרים. ראש הממשלה יצא אל מרפסת בית־הממשלה להרגיע את ההמון הסוער, באומרו, “עוד ילבינו פנינו”, אך דבריו הוטבעו בצעקות.

7 במרץ – 313 מקרים. שערי בית המשפט סגורים. בבואי לשם בבוקר, לתבוע את החוב שחבה לי חברת הביטוח, אמר לי השמש שבין־כה־וכה כל החובות מופקעים.

8 במרץ – 13 מקרים. בערב יצאתי לטייל, ובהגיעי אל גן הסייפנים, שמעתי קולות נגינה מצד החווילה של מר סבואַ. ניגשתי לשם וראיתי כמה מאות איש מסובים סביב שולחנות ערוכים, עמוסים כל־טוב, ותזמורת מנגנת לפניהם. עמדתי והשתוממתי, ופתאום נשמעה צעקה: “הון!” ואחריה: “הב!” הסעודה הפכה תוך רגעים מעטים להשתוללות של צעקות: “הון! הב! הב! הון! הב! הב!” מיהרתי להסתלק מן המקום.

9 במרץ – 214 מקרים. כמה רחובות במערב העיר התרוקנו לגמרי מיושביהם ושערי הבתים נעולים. שמעתי שאנשים בורחים לעבר עיר הנמל ומשם מחפשים דרך לעזוב את הארץ.

ב־10 במרץ, הצליחו פרופ' רום ופרופ' קלאוס, בעזרת בקטריולוגים מרותקים, לבודד את הנגיף ולאבחן אותו. ב־13 במרץ, בשעה 22.00, התקיים ראיון טלוויזיוני עם פרופ' קלאוס.

שאלה: אדוני הפרופסור, התוכל לומר לנו מהו הגורם למחלה – או שמא נאמר המגפה? –הפוקדת את אוכלוסיית ארצנו זה החודש החמישי?

תשובה: ובכן, הגורם הוא נגיף, נדיר למדי, שאנו מכנים אותו “אגופיליס דמו־ספאראטיס 3”.

שאלה: שם מורכב למדי… התוכל לתאר לנו בקצרה את תכונות הנגיף הזה?

תשובה: ובכן, ה“אגופיליס” הוא נגיף ממחלקת הקפסידים האיזומטריים, כלומר, בעלי צורות משוננות איקוזאדרוניות, התוקף חברות בעלי־חיים בלתי־חסינים במצבים אקסטרמיים…

שאלה: סלח לי שאני מפסיק אותך, אבל… למען הצופה הממוצע… כלומר, זה שאינו מתמצא במונחים המדעיים…

תשובה: בבקשה, כן, בבקשה. ובכן, אם לומר זאת במלים פשוטות – הנגיף חודר למחזור הדם, משם הוא מגיע לתאי המוח וגורם בהם לדלקת, משום כך אנו קוראים לו אנצפליטי…

שאלה: איך משפיע הדבר על התנהגות הנפגע?

תשובה: ובכן, הסימנים הראשונים הם של מה שהייתי מכנה “התנהגות שגעונית”. דפוסי החשיבה הנורמליים מתפוררים והנפגע מאבד את השליטה על הגיונו. הוא עושה דברים המנוגדים לכל הגיון, מתוך איזה דחף פנימי לשבור את החוקיות השומרת על קיומו. אבל כפי שידוע לנו, המחלה היא מדבקת, אפידמית, על־כן אנו מגיעים לשלב השני, שלב שהייתי קורא לו השלב הסוציו־פאתולוגי, שהוא המסוכן ביותר, הפאטאלי. אנשים מתחילים לנהוג לא רק בניגוד להגיון, אלא גם בניגוד לאינטרסים המשותפים שלהם. אפשר לומר שבשלב זה מתפרקות כל המסגרות של אחריות הדדית וערבות הדדית. אם לומר זאת במלים הפשוטות ביותר, הרי אומר כך: כל אדם הנגוע במחלה, אומר לעצמו – לא איכפת לי מה שיקרה עם הזולת ולא איכפת לי מה שיקרה עם החברה שמסביבי, על ארגוניה ומוסדותיה. ובהתאם לכך הוא נוהג. מכיוון שהאנתרופולוגיה מלמדת אותנו שהאדם הוא “חיה חברתית” – פירושו של דבר הוא שהנגיף פגע באינסטינקט הקיום הקיבוצי השומר על החברה מפני כליון והשמדה, הכוחות הצנטריפוגאליים גוברים על הכוחות הצנטריפטאליים ואז…

שאלה: האם התפשטות הנגיף הזה היא תופעה מיוחדת לאיזור הטריטוריאלי שלנו, או…

תשובה: לאו דווקא. לפני זמן מה היינו עדים למגפה מסוג זה באיזור שמצפון לנו, והיא הפילה שם חללים רבים. אך ככל הנראה ננקטו אמצעים…

שאלה: זוהי השאלה המעניינת ברגע זה את כולנו, אדוני הפרופסור: האם יש חיסון נגד המחלה? האם יש דרכי ריפוי שבכוחם לעצור את המגפה?

תשובה: ובכן, הדבר תלוי בכמה גורמים. אל"ף…

כאן ניטשטשה התמונה על מסך הטלוויזיה, הפכה ל“שלג”, ולאחר שניות מעטות השחיר המסך לחלוטין.

כעבור רבע שעה נתברר לכל, שעובדי חברת החשמל הכריזו על שביתה, ונשתררה אפלה בכל רחבי המדינה.

ב־15 במרץ שבתו מפעלי אספקת המים, וב־17 בו שבתו המאפיות. ב־18 במרץ נסגרו החנויות

מכיוון שעובדי התחנות המטאורולוגיות שבתו גם הם – אירעו תופעות־טבע בלתי רגילות, שהקשה בהן היתה ליקוי חמה ממושך.

זמר־עממי זקן, המכונה פאטריפיליוס, היה כורע בכיכר העיר, מטה את אוזנו לאדמה, ומדי פעם מרים את ראשו וקורא: “אני שומע מלחמה! אני שומע טנקים מתקרבים!”

העוברים ושבים לא שמו לב אליו. אלה שהתעכבו רגע, פלטו “משוגע!” והמשיכו בדרכם.

12.11.76

---

יאוש מן הקדמה?

מאת

אהרן מגד

“רוח רעה מהלכת אימים על אסיה – הרוח הרעה של הקנאות המוסלמית.”

משפט הפתיחה של “המניפסט הקומוניסטי”, שנכתב לפני 130 שנה, היה משפט אירוני, כמובן. “הרוח הרעה של הקומוניזם”, היתה “רוח רעה” בעיני הריאקציה האירופית – “האפיפיור והצאר, מטרניך וגיזו, רדיקאלים צרפתים ושוטרים גרמנים.” האם גם על גל הקנאות המוסלמית השוטף היום מדינות גדולות באסיה (ובאפריקה), אפשר לומר באירוניה שהוא “רוח רעה”, כי לאמיתו של דבר הוא נושא בכנפיו בשורה של שחרור וקדמה?

המהומות המתחוללות עתה באירן ובתורכיה, וקודם לכן באפגאניסטן, בפאקיסטן, הן מדהימות: הן הופכות עלינו את כל המושגים המקובלים. כן, צפוי היה – לפי המושגים המקובלים עלינו – שתפרוצנה מהפכות במדינות החצי־פיאודאליות, הטוטאליטריות הללו, שתיעושן המהיר החריף בהן את ניגודי המעמדות, והתעשרותן המהירה לא הביאה בעקבותיה תשועה מן העוני להמונים – אבל שנושאי הדגל של מהפכות אלה יהיו קנאים מוסלמים? שסיסמאותיהן תהיינה חזרה לחוקי הדת החשוכים?! אשה איראנית משכילה, בוגרת מכללה אנגלית, מכריזה שהיא מתגעגעת לקולו של המואזין בבוקר־בבוקר ולדיני־האישות של הקוראן; ורבבות סטודנטים – לא “המונים נבערים”, שלהם הדת היא אופיום או האופיום דת – באירן עצמה ובבירות אירופה ואמריקה, קוראים בהפגנות בשמו של הנביא חומייני, המשמיע הצהרות במיטב המסורת הימי־ביניימית.

עמוק בתודעתנו – בני “התרבות המערבית”, חניכי הרציונאליזם, הליבראליזם, ההומאניזם, של המאה ה־19 – טבוע מושג ה“קִדמה”. תפיסתה של “האסכולה הפוזיטיביסטית”, זו שגרסה כי האנושות מתפתחת בסדר קבוע, ושהתפתחות זו היא התקדמות מן הרע אל הטוב, נאחזה בנו בשורשים עיקשים, שגם הפורענויות הקשות ביותר לא עקרו אותם. הכל מעיד על “קִדמה” חד־סטרית זו, גם אם היא מתנהלת לאט ומתוך עיכובים ונסיגות זמניות: העולם מתקדם מבערות להשכלה, מדבקות באמונות־תפלות לשכלתנות, משעבוד עמים לשחרורם, מעוול סוציאלי ליתר צדק ושוויון בחלוקת הנכסים, מפיגור מדעי וטכנולוגי להשגים מפוארים. אם מתארעות מלחמות שנקטלים בהן מיליונים או “שואה”, כמו השואה ההיטלריסטית – הרי אלה מין רעידות־אדמה הפוקדות את העולם מפעם־לפעם, התערבות שטנית פתאומית, ולאחריהן חוזר ומתאחה שבר־האדמה, וחוזר העולם להתנהל במקום שהפסיק, בדרך שיעדה לו ההשגחה הרציונאלית – דרך ההתקדמות; אם הידרדר הקומוניזם למשטר השולל את החופש וגם רווחה חומרית אינו מביא – הרי זו “הסתלפות” שלו, “סטיה” מן האידיאה. אך האידיאה כשלעצמה נכונה, כי היא בקו ההתפתחות הבלתי־נמנעת, ההכרחית (כן מושג ה“הכרח”, ההגליאני, אחר־כך המרכסיסטי, שבהתקדמות, הוא חלק בלתי־נפרד מתפיסה זו), מן הרע אל הפחות־רע, אל הטוב־יותר, ותיקון “הסטייה”, הכרח שיבוא. בוא יבוא גם אם יתמהמה. ואידך זיל וגמור: התקוממות על עריצות ועל עוול סוציאלי, משמעה היפוכם; משמעה – שבירת העריצות ותיקון העוול הסוציאלי, אם לא ביטולו.

זוהי “תפיסת העולם” שלנו; ובהתאם לתפיסה זו, המורכבת תמיד מניתוחים היסטוריים הצופנים בתוכם עתידנות – אמורים היו ההמונים באירן, המוני־העם המדוכאים, המושפלים, החיים בעוני ובבערות, להתקומם על השאה, לא כדי לבטל את הריפורמות שעשה, אלא כדי להקים משטר דמוקרטי יותר, שוויוני יותר, נאור יותר.

אבל שם קוראים עתה בשם חוקי־העונשין של הקוראן.

ולא רק שם. גם בלוב של קדאפי חברו יחד “סוציאליזם” (כלומר: הלאמה) עם פנאטיות מוסלמית, שנאת־זרים, הסתגרות, אי־סובלנות עריצה כלפי כל מה שנחשב בעינינו כ“קִדמה”. מעין הסגת הגלגל לאחור בכמה מאות שנים.

אבל התופעה הזאת, של נסיגה־לאחור, מרצון, אינה מתרחשת רק בעולם המוסלמי, אסיה ואפריקה. יש לה כמה פנים – שונות זו מזו – ופן אחד, אם נסתכל קרוב יותר, מתגלה גם אצלנו, בקרב היהדות.

בחוברת ספטמבר של הירחון היהודי־אמריקאי “מומנט”, מוקד המדור המרכזי לדיון בחידה המופלאה, הגורמת שמחה לרבים וצער לאחרים: פריחתה המפתיעה של האורתודוכסיה ביהדות אמריקה.

מי היה מאמין? מי היה מאמין אך לפני עשר שנים, שהעלובה והמסכנה בין שלוש הבנות במשפחה – אחות לקונסרבטיבית ולרפורמית – זו ה“לכלוכית” שבהן, זו שהכל נדו לה, ריחמו עליה, אמרו שאין לה תקווה – ככה תפרח ותיף? מי היה מאמין שמחזרים כה רבים יהיו לה, עד שכשהיא פונה כה וכה היא משתאה: מאין באו לי כל אלה? או קוראת בהתפעלות: הגדיל ה' לעשות עמדי!

שורו הביטו וראו! – אומר העורך, לנארד פיין, שאיננו איש דתי – תנועת חסידי לובאביץ' מתפשטת ועושה נפשות; בעשרות קמפוסים נפתחים בתי חב“ד; במאות כיתות בכל רחבי המדינה לומדים תלמוד ומדרש, לאו דווקא “בני הגיטו”, המגדלים פאות ודוברים יידיש, אלא פיסיקאים, פסיכיאטרים, עורכי־דין של חברות גדולות, בעלי עסקים והון, פקידי ממשלה ומדענים חשובים. לא זו בלבד, אלא שהקונסרבטיבים, הרפורמים והחילוניים, נמצאים בעמדת התגוננות כלפי האורתודוכסיה; גם הם כביכול חשים בסתר שהיא היהדות ה”אותנטית"; היא “יותר” יהדות מן האחרות, “טובה” מהן; היא־היא היהדות הנורמטיבית, והאחרות הן “סטיות” מסויימות ממנה. ורבים ביניהם מתקנאים בה בסתר: על הבטחון שבה, על עקשנותה שיש לה שכר, על אמונתה החזקה יותר, ועל נאמנותה, נאמנות שהכל צריכים להיות אסירי־תודה לה, שלולא היא לא היינו מחזיקים מעמד.

מי הם היהודים הלא־אורתודוכסים באמריקה? – שואל פיין. – הלא הם הלא־מאמינים, קטני האמונה, מבולבלי־האמונה, מסופקי־האמונה, המאמינים האמביוואלנטיים, האגנוסטים. מאז מלחמת ששת־הימים, נעשתה הציונות – האמונה הקולקטיבית של יהודי ארצות־הברית, זו שהנחו אותה לא דיני ההלכה אלא צרכי מדינת־ישראל; לא תרי"ג מצוות – אלא תפקידי התמיכה בישראל. ואילו הדת, לגבי הרוב הלא אורתודוכסי, היא מטאפור, היא פילוסופיה, היא סנטימנט, היא כבוד למסורת, היא היסטוריה – אך לא עול מצוות. הייתכן כי האורתודוכסיה, שנחשבה שריד אנאכרוניסטי בעולם המודרני, שמרנית וריאקציונית – תהיה בעוד 50 או 100 שנה לדרך־המלך?

הרב משה אדלר, האורתודוכסי, מסביר באותה חוברת איך עשויה האדיקות להתיישב עם צרכי האדם המודרני ולא ליהפך למדינה נצורה; איך על־ידי הבחירה בקיום המצוות על פי ההלכה ניתן ללמוד מיהו אלוהים, ועל־ידי הפעלת המצפון במסגרת ההלכה ניתן ללמוד את עצמנו. ולעומתו יעקוב נויסנר תוקף את האורתודוכסיה, שהיא מסתירה את המבוכה מאחורי מסכה של אותנטיות־כביכול, שהיא מחזיקה בהבלים, שהיא מכחישה את העובדות בשם האמונה, שהיא מטיפה, מתוך יוהרה, להשקפות ימניות קיצוניות, למיליטריזם ולפסבדו־משיחיות. אין בה, אומר הוא, לא יותר אמונה, לא יותר מוסר, לא יותר אהבת־אדם. פניה לא שוחקות אלא זועמות. “האורתודוכסים אינם אוהבים יהודים: הם אוהבים את האורתודוכסים.”

אך הדברים המעניינים ביותר נשמעים מפי חבורת נערים ונערות, חברי “ישראל הצעיר” בברוקלין. הם מדברים על ההנאה והסיפוק שבקיום המצוות. “המסגרת ההלכתית נותנת לנו את התשובות” – אומר אחד – “אומרת לנו מתי לעשות, איפה לעשות, איך לעשות, מדוע כך לעשות? – זוהי השאלה האחרונה. תוך־כדי תשובה על השאלות מתי, איפה ואיך, אנו קולטים לאט־לאט את המדוע. אם תתחיל במדוע, לעולם לא תעשה דבר. לעולם לא תגיע לשום מקום.” ונערה אומרת: “אני מרגישה שאני מאמינה. ואם את מאמינה, את חושבת שמה שאת עושה הוא נכון. הוא הדרך הטובה ביותר. ואם הוא הדרך הטובה ביותר, אז הוא גם הדרך היחידה. אולי אינני מסתכלת מגבוה על אנשים שאינם שומרי־מצוות, אבל משעה שהגעתי לידי החלטה שמה שאני עושה הוא נכון, יוצא מכאן שאנשים שאינם עושים כך, הם הטועים. צר לי לומר זאת, אבל אם נכון הוא לקיים את המצוות, הרי לא־נכון לא לקיימן. אם כן אני חושבת שדרכי היא הדרך הנכונה היחידה.”

לוגיקה פשוטה זו מוליכה אל הקנאות הבלתי־סובלנית.

כך באמריקה, אבל למה נרחיק להביט אל מעבר לאוקיאנוס? גם פה אנחנו עדים לתנועה של “בעלי־תשובה”, לשגשוגן של הישיבות, להתרחבותן של הקהילות המסוגרות, של “שומרי החומות”, בערים ובעיירות רבות, ולהתפשטותה של הקנאות הדתית – ההולכת בד־בבד עם קיצוניות פוליטית־לאומנית – בקרב חלקים גדולים של הנוער.

אם נצרף תופעות אלה שביהדות לתופעות שבעולם המוסלמי, ולתופעה של שקיעתה הגמורה־כמעט של תנועת “השמאל החדש” על כל הנלווה לה, באירופה ובאמריקה – נעמוד מלאי השתוממות מול המפנה הבלתי־צפוי, הבלתי־חזוי, הזה במהלך ההיסטוריה במאה העשרים.

הרי רק בעשור הקודם (מעניין איך ההיסטוריה הקרובה נחלקת ל“עשורים”, שלכל אחד קווי־אופי שלו) – עם מרידות הסטודנטים, המצעדים הגדולים למען זכויות גזעים ועמים, כינוסי־הזמר, פולחני מאו, קאסטרו וצ’ה גווארה, סגנון ה“היפי”, הסמים, המתירנות, הקומונות, התיאוריות התומכות של סארטר ומרקוזה ואחרים – נדמה היה שהגל האדיר הזה מטה את ההיסטוריה למעין אנרכיזם חדש, מהפכני־אגנוסטי, השובר את כל המוסכמות, הן ה“בורגניות” והן הסוציאליסטיות־הישנות. והורס את אשיות הממסדים –

והנה עשור שני מתקרב לסופו – והשטפון ההוא חלף־עבר, שקע בחול כמעט ללא עקבות, “כאפיקים בנגב”, ומה בא במקומו? – גל של חזרה לנושנות, לדת ממוסדת, מאד ממוסדת, למוסכמות “בורגניות”, או טרם־בורגניות; חזרה לאחור, אולי מאות שנים לאחור…

ואולי אין שני הגלים־העוקבים הללו אלא סימפטומים למחלה אחת? – שהרי יש בשניהם גם צד משותף: בריחה מן הרציונאליזם אל האי־רציונאליזם.

בספרו “הפחד מן החופש”, מקדיש אריך פרום פרק גדול ל“מכאניזמים של הבריחה”, והוא מונה בהם בריחה אל האוטוריטאריות, אל ההרסנות, ואל הקונפורמיות האוטומאטית. השניים הראשונים מקבילים, לפי גירסתו, לנטייה המאזוכיסטית ולנטייה הסאדיסטית. בשניהם ישנה השאיפה להטמיע את עצמיות הפרט, את הלבדיות, בכוח גדול, סמכותי, קיבוצי, ועל־ידי כך להמיר את ה“כבלים הראשוניים” ב“כבלים משניים”. שניהם נובעים מאיבוד האמונה של היחיד בעצמו, מחוסר יכולתו של אדם לחוות את ההרגשה של “אני רוצה”, או “אני קיים”.

בעצם, רומז לכך גם הרב האורתודוכסי משה אדלר, בדברו על האוטוריטאריות של ההלכה: ההשתעבדות לה, יש בה משום ויתור על האוטונומיה המוסרית של האדם, על הבחירה ועל האחריות המוסרית. מישהו אחר מחליט בשבילך: אלוהים, הרב, האות הכתובה. הבחירה – מוליכה לחטא; המצפוניות – לכדאיות, למוצא הנוח. אין הפרט יכול לתת אמון בעצמו, על כן עליו להסתמך על כוח גדול ממנו, מוחלט, שישיב על כל שאלותיו וינחה אותו בדרכו. במלים פשוטות יותר אמרו זאת הצעירים הטובים, בתום לב.

איבוד האמונה של אדם בעצמו הוא גם יאוש מן הקִדמה: אדם־כשלעצמו לא ישנה את העולם למוטב, כי יצרו “רע מנעוריו”.

התחושה הזאת חותרת בקרב המונים גדולים: הקִדמה הכזיבה, ההומאניזם הכזיב, הקומוניזם הכזיב, גם החירות הכזיבה: אם לא להרסנות גמורה – הבה נשוב לאחור! לדת הישנה, הבטוחה!

“אם יש את נפשך לדעת… אל בית המדרש סור, הישן והנושן, בלילי שבת הארוכים, השוממים, בימי התמוז הבוערים, הלוהטים… אז יגדך לבך כי רגלך על מפתן בית חיינו תדרוך, ועינך תראה אוצר נשמתנו.” – – – “לא תימוט, אהל שם! עוד אבנך ונבנית, מערמות עפרך אחיה הכתלים; עוד תבלה היכלות, כאשר בילית ביום הרס רב, בנפול מגדלים… וראו כל בשר למקטנם ועד גדולם, כי יבש חציר, נבל ציץ – וה' לעולם!”

מתי נכתבו הדברים? לפני 80 שנה? היום?

אך גם דברים אחרים נכתבו, חזקים ורעננים מאלה: שירה שנשאה בכנפיה מרד נעורים ובשורות אביב חדש, של “חופש ודרור” לעם ולמין האנושי כולו; שירה שנשאה רוח גדולה של אמונה בעתיד, בקִדמה, ובניתוק כבלי העבר. “ובבוא ימי יאוש למאה הנבוכה” – כתב טשרניחובסקי – “שרקבה עד גזעה ונתרוקנה מתוכה, ושפך הענן תפרוש אור מתעה על חללו של עולם ועל פני כל הנעשה – אזי הווה אתה האור לך בדרך! לך נכחך, בן־חורין!” – – – “וכי תשאלו לי לאלוהים אלוהי: ‘איפה הוא ונעבדנו ברננה?’ – פה בארץ גם הוא, והשמיים לא לו, והארץ לאדם נתנה!” – – והוא שכתב, כידוע: “אאמינה גם בעתיד, אף אם ירחק זה היום, אך בוא יבוא – ישאו שלום אז וברכה לאום ללאום.”

האם חלפה ללא־שוב, תקופה זו, של “אאמין גם באדם, גם ברוחו, רוח עז”?

29.12.78

---

משהו יקר מאד הולך לאיבוד

מאת

אהרן מגד

באותו יום־דין, כשהליכוד עלה והמערך ירד, כשנתהפך גלגל של שנות־דור, שהיתי בעיר אחת באירופה. פגש אותי הסופר היהודי־הונגרי ג’ורג' מיקש, ששמע את חדשות הבוקר ברדיו המקומי, ובעיניים פעורות מחרדה, אמר: “זה נורא, אסון.” כפטריוט המתגונן בפני מבקרים־מבחוץ, אמרתי: זה רע, אבל לא אסון, השלטון החדש, גם שלא ברצונו, מוכרח יהיה לסגל את האידיאולוגיה שלו למעשים המתחייבים מצרכי קיומה של המדינה. אחר־כך פגשתי ברחוב צייר ישראלי ותיק, איש מתון בדרך־כלל ורחוק מפוליטיקה. שמחתי לקראתו: פנים מוכרות בעיר זרה. הוא לחץ את ידי ודמעות בעיניו. בקול חנוק אמר: “זוהי התחלת הסוף.” “עד כדי כך?” אמרתי, “עד כדי כך? ממשלה באה וממשלה הולכת והארץ לעולם עומדת.” – “לא, לא”, אמר, “זה יהיה פאשיזם…”

יש לי רתיעה מפני כל הגזמות, ויותר מכן מפני התוויות־אנשים־מלומדות כאלה. מדוע “פאשיזם”? האם בגין הוא נציגו – או מגינו – של “הקאפיטל היהודי הגדול” ר"ל? או מנהיג המוליך שולל את הלומפנפרולטריון הישראלי? האם הוא מתכוון להרוס מבפנים את המשטר הפרלמנטרי ולהקים דיקטטורה? האפשר לפקפק בכך שטובת המדינה – קודם־כל טובת המדינה! – לעיניו? (ובאותו עניין: מהו “שמאלני”? מדוע אדם החושב שצריך להחזיר את השטחים למען השלום הוא “שמאלני” דווקא? האם היה בן־גוריון “שמאלני” כשסבר – לאחר מלחמת ששת־הימים – שבתנאים מסויימים כדאי יהיה להחזיר את כל מה שכבשנו במלחמה?).

יותר משנתיים עברו מאז, ומאורעות גדולים התרחשו בזמן הזה: הסכמי קמפ־דייויד. מערכת־יחסים מתפתחת – הידברות! – עם הגדולה במדינות־ערב; אינפלציה קופצת־מעלה עד פסגת המדחום; הפצצות בלתי־פוסקות על דרום־לבנון; סערת הפגנות והפגנות־נגד… אבל כל זה אינו יוצא־מן־הכלל בארץ למודת־זעזועים זו, המזדעזעת ממלחמות ומזדעזעת גם משלום, ושהשקט הוא בלתי־טבעי לה.

לא, לא זהו השינוי הגדול. גם לא הסכסוכים הפנימיים במפלגות, גם לא היריבות המרה בין מנהיגים, אשר היו מעולם, ולא “פאשיזם” מאיים עלינו. משהו אחר נשתנה, והוא עמוק יותר.

מה שהשתנה הוא הסגנון. סגנון הדיבורים והמעשים. והסגנון הוא התקופה. שום דבר אינו עוד מה שהיה. לא מה שהיה בימי רבין, ולא מה שהיה בימי גולדה, ולא מה שהיה בימי אשכול, ולא מה שהיה בימי בן־גוריון, ולא מה שהיה מאז באו החלוצים לארץ והקימו את גדרה, ואחר־כך את דגניה, עין־חרוד ונהלל, ואחר־כך את ישובי חומה־ומגדל וחניתא, ואחר־כך לחמו בבאב־אל־ואד. רוח אחרת שוררת בארץ היום, והיא כה רעה.

עד שיבוא אליהו, לא תיפתר הקושיה אם האישיות עושה את ההיסטוריה או ההיסטוריה עושה את האישיות. אבל מנהיגים – ראשי־ממשלות והאנשים הסובבים אותם – מטביעים בכל־זאת את חותמם על תקופה; וחותם התקופה הזאת הוא בסגנון הדיבורים והמעשים של מנחם בגין, השרים, המנכ"לים, מפקדי־הצבא, ואחריהם יחרו־יחזיקו כל הדרגים הנמוכים. מליצה אחרת, מבחר־מלים אחר, תחביר אחר, נוסח אחר של משא־ומתן, טקס, יחסים, סגנון רם, שיש בו הרבה רהב, אבל מעט מאד גאווה שמתוך בטחון פנימי.

מה פירוש סגנון המעשים? – סביר מאד, כמעט ודאי הדבר, שאילו ניצבו ראשי־הממשלות הקודמים בפני סיטואציה פוליטית דומה לזו של בגין, לפני ואחרי ביקור סאדאת בירושלים – היו נאלצים גם הם, מכוח לחצים שאין לעמוד בהם, לוותר על מרבית – או על כל – שטחי סיני. אבל לא כך היה הדבר נעשה. רק לא כך. לבן־גוריון היו שפתיים קפוצות ואגרוף תקיף מאד. ואת הוויתורים ידע להפוך למנוף של התעצמות פנימית. (והוא הרי עשה את הוויתור הגדול ביותר, כשהגיע למסקנה שלשם הקמת מדינה עברית יש להסכים לחלוקת הארץ!); לאשכול היתה חכמה יהודית שידעה כי על קשיים ומכשולים אפשר להתגבר בכוח התחבולה והאיפוק; לגולדה היתה עקשנות מרה וגאה בקמטי־פניה, ששאבה מאמונה עמוקה בעם ובהיסטוריה החלוצית של הארץ; לרבין היה שיקול קר וזהיר, מפוכח, מחשב כל צעד; מנחם בגין –

המחזה המצולם המסמל כל־כך את ההבדל הגדול בסגנון (ובמאה שלנו ההיסטוריה מצטלמת, אם ביומני קולנוע במחצית הראשונה ואם בטלוויזיה לאחר־מכן, ואין למחוק את המראות! הכל מתועד לעין!), המסמל בסגנון שהוא גם תוכן – הוא זה שבו נראה בגין חוזר מביקוריו במצרים לשדה־התעופה עטרות, לוחץ את ידי הבאים לקביל את פניו ומסוחרר־מהצלחה, שיכור־מאושר, מכריז באוזניהם (ובאוזני העם כולו, דרך המלחמות): “הכול היה נפלא! נפלא! יוצא־מן הכלל!”

אני חושש מאד שהתמונה הזאת תחזור אל המסכים עוד פעמים רבות – כמו תמונות אחרות בהיסטוריה הפוליטית של המאה – כאשר יתעדו כשלון. כי האזרח הפשוט שלא נהנה מן הטקסים המלכותיים, הסעודות, והמון־הרחוב החביב בקאהיר, שואל בכאב: מה אתה שמח כל־כך, אדוני ראש־ממשלה? ממה אתה מרוצה כל־כך? לפי שעה רק נתת, לא קיבלת דבר, פרט לגוויות חללים ולכמה עשרות אשרות־כניסה שנסחטו בעמל רב! לפי שעה אתה עומד רק לגלח מעל המפה כמה ישובים גדולים שהושקעו בהם מיליארדים, ומרץ, ומאמצים, ושנות חיים – דבר שלא נעשה מעולם לפניך בתולדות המפעל הציוני! הלא סאדאת, עמיתך ובר־דבבך, שקיבל ולא נתן, מאופק הרבה יותר ממך, מאופק מאד, בעצם, ולא מכריז על הצלחות! מה השכרון הזה?

מה השכרון הזה, המעלה על הדעת פסוק מ“מאקבת” האומר שהשתייה “מעוררת את התשוקה אך נוטלת את כושר־הביצוע”?

מה פירוש סגנון המעשים? – סביר מאד, כמעט ודאי הדבר, שגם ממשלות אחרות, בתנאים הנתונים, היו נאלצות להחליט על הפקעת אדמות לשם בניית שדות־תעופה בנגב – אבל לא כך, רק לא כך: מתוך רמיסת החלש (והנאמן), מתוך שלילת זכויותיו־כחוק, ומתוך חקיקת חוק אשר ינציח את אי־השוויון בחוק. סביר מאד, כמעט ודאי הדבר, שגם ממשלות אחרות היו פונות לאמצעים תוקפניים יותר במלחמה נגד המחבלים ובסיסיהם – אבל לא כך, רק לא כך: מתוך צפצוף גמור על התוצאות; הרס כפרים, הרג אזרחים, על כל ההשלכות שיש לאלה על דעת הקהל בעולם ועל דעת הנמצאים במקום. (לא, אין צנזורה על ידיעות אצלנו; אבל מחזות־הזוועה בלבנון, המוקרנים בכל העולם, ומשפיעים כפי שהשפיעו ההפצצות בוויטנאם, אין מראים אותם כאן. הקהל הישראלי פשוט אינו יודע. ואיננו מושפע, כמובן).

ואם אין המעשים באים בעקבות הדיבורים, באים הדיבורים בעקבות המעשים. דיבורים בסגנון, שבמשך כ־60 שנה היה סגנונו של מיעוט מבוטל ומבודל בארץ, והנה הוא נהפך לדבר־המלך, לסגנון המדינה: סגנון, שבהתייחסותו לערבים, הוא מזכיר כל־כך, במבחר המלים והביטויים, בנעימת ההתנשאות והבוז – מי יכול היה לשער אירוניה שטנית כזאת? – את סגנון האנטישמים כלפי היהודים.

כל זה מצטרף לפרידה טראגית משורשיה החלוציים וההומאניים של הציונות, שהעניקו לה הן את צידוקה והן את כוחה. אבל אילו, לפחות, היה כוח – אם לא צידוק – בסגנון חדש הזה! אילו, לפחות, היה בו חישול החוסן הפנימי בפני הסכנות, הפנימיות והחיצוניות! אילו, לפחות, היה בו חיזוק רצון־הקיום!

אבל, לעינינו, ההיפך הוא שמתרחש. השכרון נוטל את כוח־הביצוע, והרהב בא במקום הבטחון העצמי, והוויתורים (שהם הכרח) נעשים מתוך אשליית העם שהם הצלחות גדולות, וללא אימוץ הכוח הפנימי לקראת המסות הבאות, והתופעות הנובעות מכך מצטרפות לתמונה שיש בה כדי להחריד:

נפלו חומות־המגן. העיר פרוזה. כל הרוצה – ייתי ויקח. כל הרוצה – יבוא וישדוד. שליחיו של בראדך בן בלדאן יבואו גם הם – כי שמעו כי חלה חזקיהו – ויראו את כל בית הנכאת, את הכסף ואת הזהב ואת הבשמים ואת שמן־הטוב, ולא יהיה דבר אשר לא יראום בכל ביתו ובכל ממשלתו. השמתם לב לכך כמה רבות בזמן האחרון מודעות־ההזדמנות על “חיסול דירה”?

ומדוע לא קל כל־כך יהיה “לחסל דירה”, כשבבית שוררת מהפכה: המיטות לא מוצעות, הכלים לא שטופים, עכברים מתרוצצים מפינה לפינה, הג’וקים עושים “חגיגת קיץ”?

והעיר פרוזה כל הרוצה – יבוא ויפרוץ.

משהו יקר מאד הולך ואובד בימי הממשלה הזאת: זה הבטחון בעצמנו, שעמד לנו בכל הימים הקשים מאז ראשית המפעל הציוני, קשים מאלה שבהם אנו חיים היום. הסכנה היא בפנים, אורבת בבית.

17.8.79

---

ששה ימים ועוד ששה

מאת

אהרן מגד

ששה ימים עברו מאז החל מבצע “שלום הגליל”, וכמו בששת־הימים שלפני חמש־עשרה שנה בדיוק – חוזרת, ולא רק לשעה, לשרור בארץ אותה אווירה של “נצחון בזק” מפליא, המעיד על כוחה הבלתי־רגיל של ישראל, מדינה קטנה זו, למחוץ את אויביה במהלומה עזה אחת, שאת תנופתה אין לעצור. שוב משמיע הרדיו, בין שיר־מולדת לשיר־מולדת, בין ד“ש לד”ש, שמות כפרים וערים, מהם ידועים לנו מן המקרא, מהם משלושים השנה האחרונות, שהצבא מגיע אליהם, כובש אותם, חולף על פניהם וממשיך בהתקדמותו, ועוד לפני שיש סיפק לדמיון להתעכב על תמונה אחת, כבר משאירה אותו תנופת הכיבוש מאחור, ומזנקת הלאה, והדמיון רודף ואינו משיג. אם כי אין הדברים דומים קו־לקו למה שהיה באותם ששת־הימים – לא מבחינת הממדים של המערכה, ולא מבחינת חדוות הנצחון, ששיחרר אותנו אז מסיוט של השמדה והחזיר אותנו אל מחוזות של ארץ־ישראל, שהם מולדת היסטורית, תרבותית וחווייתית; וגם לא מבחינת ההתלהבות הנקייה מספקות ששררה אז – יש דמיון, בכל־זאת, מבחינת השלכות המאורע על הערכתנו העצמית. אני מרשה לעצמי, איפוא, להביא לכאן דברים שכתבתי כשלושה חודשים לאחר מלחמת ששת־הימים (ב“משא”, המוסף הספרותי של “למרחב”), שאני מוצא אותם ראויים גם לימים אלה:

הדימוי החדש של עצמנו – זה של עם עזוז, גיבור מלחמה, עף בכתף אויביו, רועץ את צריו במהירות סקיתית – בא עלינו במפתיע, תוך שעות ספורות, בכוח מהמם ומסחרר, כהתברקות של מטוסי־הסילון ביום הראשון. בבת־אחת כאילו נופץ הדימוי האחר, העתיק, של עצמנו־בעיני־עצמנו, ועוד לפני שהתרגלנו לו אנחנו, עשה כנפיים בעולם, ונתקבל על־ידי אוהבים ושונאים בחפץ־לב, בהתלהבות: לא עוד דויד הנער מול גולית, אלא גיבור מיתולוגי מבני הנפילים. דימוי משחרר, שפטר מן הצורך הלא־נעים לרחם, לחמול, לעזור; מחה באופן בלתי־צפוי רגשי אשמה נעימים עוד פחות, כלפי הנרדף מדורי־דורות, הצלוב על פני אדמות, מזכיר החטאים; השכיח בסנוקרת אחת כמה עובדות גיאו־פוליטיות, שלא השתנו ביסודן ואת הסיוט שקדם לששת־הימים.

דימוי זה חוזר אלינו עתה בזוהר כפול ומכופל מאלף המראות של העיתונות, מאמרי התהילה, נאומי ההתפעלות, צילומי הגבורה. כולנו מרגישים נוח יותר בלבוש חדש זה, שלא לפי המידה: אך רבים מאתנו הלובשים־עוז, חשים עתה בהתעוררות כוחות רדומים במידה כזו – שעל כנף דימוי זה הם רוכבים כעל אברי־נשר, עד לבוא חמת, עד הנהר פרת, חולמים חלום כליפות עברית, שתבליע או תטמיע את כל עממי הקשת הפוריה, או תשלוט בהם ללא מפריע כבערב־רב. סיסמאות שכמשו מזמן, פורחות כמו לריח־מים, ואתה רואה את הברק הניצת בעיניים, שכור־נצחון, בז לרכרוכיות היהודית על כל “תסביכיה” המוסריים, חוזה מפנה היסטורי המשנה פני תבל; הכוח הדומיננטי החדש במזרח־התיכון, המעצמה המרחיבה גבולה ומתפשטת, עם אחר, חדש, והנה ימים באים…

כך המעטים. אך תסביך־הגדלות מדבק – לאחר שהוא נשען על נצחון מהיר ומפואר – וגם הרבים, רבים מאד, מתנבאים בלשון אחרת מתמול־שלשום: לא עוד אותם היסוסים, חיפושים, שאלות, באשר לגורל “הצד השני”, ערבים־כבני־אדם, ערבים־כבני־עם, יושבי הארץ מדורות – חיפושים ושאלות שהציקו לציונות מאז ראשיתה, מצדדיהם הפוליטיים והמוסריים כאחד – אלא אמירה בוטחת, פסקנית, שיש בה גם משום: לעזאזל עם כל זה, לא מעניין אותנו. ובתשובה לתהיות – מעין משיכת־חגורה של בן־חייל: סמוך! יהיה בסדר! – תשובה שיש בה הבטחה הנסמכת על כוח, וגם עוד משהו, השרוי בתחום סמוי, שמוטב להסיח את הדעת ממנו. לא הפתרונות המוצעים הם שמרתיעים, כמו הטון האדנותי, שיש בו משהו מן הרהב הרביזיוניסטי הישן, שכמעט נשכח, אך קם לתחייה בזכות שעה גדולה, שאורה האמיתי מתחלף למישהו בנצנונצים של אור כוזב. טון שהוא תוצאה של הדימוי החדש.

דימוי חולף, שלא יצלח עלינו. אין בכוחו לנפץ דימויים בני־קיימא של היסטוריה שלמה, שעיצבו מחדש את האופי היהודי־ הישראלי.

הדור שגדל בארץ, שלא ידע את הגולה, אף הוא – בניגוד לסברה מקובלת – חי באותו דימוי עצמו. אם הספרות היא עדות לו – הרי דומה שמאז תש“ח ועד עצם הימים האלה, מעטים הם סיפורי הקרב ואחרי־הקרב שנכתבו על־ידי בני הדור הזה, שאין בהם הזדהות רגשית, לא רק עם עצמנו, אלא גם עם גורל המנוצח, הפליט, השבוי, העקור מאדמתו. “עקמומיות” יהודית? “חולניות” יהודית? – אולי. אבל דומני שאפשר להתגאות בחוליים כאלה. שום מלחמה כאן לא הוכיחה עדיין שתכונות אלה ריפו את ידו ואת רוחו של הלוחם. אולי גם אלה – בין יתר התכונות – יש להן חלק בנצחונו, שהוא לא רק נצחון מזהיר, אלא גם צודק. שירו הידוע של טשרניחובסקי, שהיה בו נסיון ליצור דימוי אחר, זה שהכריז כי דמו של היהודי החדש אינו דם קדושי ת”ח ות“ט, לא דם מקדשי השם, גם לא דם המכבים – אלא דם כובשי כנען, “מנגינת דם ואש, עלה בהר ורעץ הכר, כל מה שתראה רש!” – לא הפך המנון לדור הזה; וכזה היה גם גורל אותם שירים של אורי־צבי גרינברג שב”נאום בן הדם“, או ב”ספר הקטרוג והאמונה“, שקראו ל”כדורי דום־דום לכל אומות העולם", ולמלכות ישראל “מן היאור עד הפרת”, שתוקם באש ובחרב. גם לאחר הנצחון האחרון, שיש בו כביכול משום הגשמת חזון משיחי זה של “חירות, כיבוש, גאולה התרחבות, מלכות” – אי־אפשר לכוף דימוי זה על עם, שגם בהיותו כובש הוא אחר. – – –

רציונאליסטים כפי שהננו, חניכי המאה הזאת – אנו נוטים לזלזל בהשפעתם של מיתוסים קדומים על אופי, תרבות, גורל. אבל גם מי שמפקפק בתוקף האוניברסאלי של השפעות אלה – יקשה לו להכחיש את קיומן בתחומי ההיסטוריה הישראלית, שבכללה – לרבות מאורעות שני העשורים האחרונים, או ששת הימים האחרונים – אינה נכפפת להגדרות רציונאליסטיות. בהכרח ישאל את עצמו, איך כבר לפני שלושה־ארבעה אלפי שנים, נחקקה דמות־אב של העם הזה כפי שנחקקה, בדמויותיהם המקראיות של האבות ומשה – כביכול רואה את כל התולדות־מראש – ולא נשתנתה ביסודה בכל גלגולי הנדודים, ההתנחלות, הגלות; או איך נפתח האפוס הלאומי שלו, שהוא גם ראשית דברי־הימים שלו, בשתי מלים – “לך לך!” – מיוחדות כל־כך, לא דומות לפתיחתו של שום אפוס אחר, מעין ציווי המהדהד לכל הדורות לעתיד־לבוא, שמיד לאחריו באים הנדודים, מחרן לכנען, מאלון מורה לבית אל, הנגבה למצרים, שוב ארצה; איך כבר אז, בהוויה שבטית־מדברית, נטבעו תכונות־אופי שהיוו מופת ואידיאל לתרבות גדולה ויחידה במינה: אברהם האוהב־שלום, הרודף צדק, המבקש על סדום הרשעה שלא תחרב – כנגד לוט; יצחק הרועה וחופר־הבארות – כנגד ישמעאל, רובה־קשת; יעקב, איש תם יושב אוהלים – כנגד עשו, איש יודע־ציד, חוגר חרב. מיתוס זה נתחבר בכנען, בשבת העם על אדמתו, בהיותו עם עובד ולוחם, ולא בימי רש“י, המהרש”א, או משה מנדלסון. זה היה “הדימוי” שלנו בעיני עצמנו, שונה כל־כך מזה שבעלילות הגבורה והיצרים, האכזריות והמסתורין, שנתגלמו בגילגמש, אודיסאוס, אינאיס, זיגורד, זיגפריד, הארולד, סאגות האבירים וכו' – כל אלה שאף הם הנחו איזה מהלך היסטורי־תרבותי אחר. משה – ולא יהושע – היה נושא להערצה ומופת מוסרי וחינוכי, בכל הדורות, בארץ ובגולה; דויד, הנער והאיש ו“המשורר” – ולא דויד הכובש; שלמה החכם – ולא שלמה השליט המפואר; הנביאים – ולא המלכים; התנאים והאמוראים. גם יהודה המכבי ובר־כוכבא – לא היו שונים מהם באידיאלים רוחניים, ולא דמו כלל לגיבורי אפוסים יווניים, רומיים, או נורדיים.

כל נסיון לשנות את הדימוי הזה, להחליפו באחר, לא היתה לו אחיזה. לא נדבק. הציונות, שעשתה מהפכה גדולה בחיי העם היהודי, מדפוסי־חיים דתיים לדפוסי־חיים חילוניים, והעמידה כבר שלושה דורות של אנשים עובדים ולוחמים, טיפוסים “לא גלותיים” – לא שינתה אותו. דמויותיהם של “גיבורי דורנו”, אישים כטרומפלדור, יצחק שדה, יגאל אלון, גם רוב המצביאים במלחמות – הם צאצאיהם של אותם לוחמים הומאניסטיים, בעלי מוסר, שכבוד כל אדם וזכויותיו – ויהא אויב – מכובדים עליהם, מעסיקים את מחשבתם, לא נותנים להם מנוח, כי דימוי זה, מקורו איננו “גלותי”, כאמור, אלא קדום, ארכאי, ומטביע את רושמו כמו הארכיטיפים הגדולים בתולדות התרבות האנושית. אי־אפשר לנו לצאת מעורו, כביכול. ובנבדל מבכל עם אחר – אצלנו המיתוס הוא היסטוריה, ההיסטוריה גורל, ושלושתם אחוזים־ודבוקים זה בזה כחוט המשולש. – – –

להיות שלמים עם עצמנו, היסטורית, תרבותית, מוסרית – פירושו שנראה את השימוש בכוח, כוח־הכפייה וכוח האלימות, כהכרח־שעה של ימי חירום, ימי מלחמה, ולעולם לא כפתרון. פירושו – לראות את העם השני היושב בארץ, כשווה, שיש לדון עמו כעם שווה, בלשון דו־שיח בין שני עמים שגורלם ההיסטורי הועיד להם לשבת בארץ אחת, באיזור אחד – – –

דברים אלה נכתבו, כאמור, לפני חמש־עשרה שנה, לאחר מלחמת ששת־הימים.

11.6.82

---

הציונות הצבאית

מאת

אהרן מגד

לא על היום צריך לחשוב, אלא על מחר, מחרתיים, על השנים הבאות.

עצוב לחשוב על כך.

עצוב לחשוב על “המנטאליות הציונית” החדשה, שהולכת ומתגבשת בארץ, חודרת יותר ויותר לתודעת רוב האנשים, גם אלה שהיו רחוקים ממנה מרחק רב, וכבר ילדי בית־ספר מתחנכים עליה, והיא כובשת ומשתלטת, אין מי שיעצור.

ה“מנטאליות” הציונית איננה דבר קפוא. היא השתנתה מתקופה לתקופה. היא משתנה כל הזמן. היא עיצבה את הטיפוס האנושי הצומח כאן, זה של היהודי שהוא שונה מן הגלותי. היתה הציונות של הרומנטיקה־המשכילית – ובצדה הרומנטיקה־הדתית – של בני העלייה הראשונה ומקימי המושבות הראשונות, זו של “פה בארץ חמדת אבות”, והיא הצמיחה איכרים עובדי־אדמה ואיכרים־מעבידים, ושומרים, ולוחמים בשודדים, ו“משוגעים לעברית”, ומורים נלהבים. והיתה הציונות של הרומנטיקה האוטופית־הסוציאליסטית, זו של אנשי הקבוצות הראשונות, של “הו, כינרת שלי”, והיא הצמיחה טיפוסים אידיאליסטיים־מיוסרים, ממיתים עצמם באוהלים על עבודת־כפיים קשה וחיי־שיתוף וגאולת־נפש וגאולת־עולם. ואחריה באה הציונות של חזון הכיבוש הגדול, כיבוש הארץ בעבודה ובהתיישבות, זו של סוללי הכבישים ובוני הקיבוצים והמושבים וחולמי “הקומונה הגדולה”, זו של “אנו נהיה הראשונים”, והצמיחה טיפוס של יחפנים־נודדים – “יש לי פת, אין לי פת, בכפרים אלינה” – שביתם הוא הארץ כולה. ואחר־כך באה הציונות “המעשית” יותר, של “הבו לבֵנים אין פנאי לעמוד אף רגע”, בערים ובמושבות, והצמיחה שלל־גוונים של טיפוסים – חלוצים, ובעלי־מלאכה, וחנוונים וסוחרים, ואמנים וסופרים, ויושבי בתי־קפה וכובשי־עבודה־עברית בפרדסים – אנשים שהאמינו שהנה כאן הולך ונוצר, נדבך על גבי נדבך, דונם ועוד דונם, ישוב עברי של קבע, עם תרבות של מזיגה אירופית־מזרחית, חילונית־ותנ"כית, אין דומה לה בעולם כולו. ואחר־כך היתה הציונות של המאבקים הקשים – בפורעים הערבים ובאנגלים – והתקוות הגדולות – “איזה פלא איזה פלא” – השואבות את עידודן מעלייה גדולה ומהתרחבות של ערים, מושבות, קיבוצים, תעשייה, מוסדות־תרבות. ואחר־כך, ואחר־כך…

לאחר קום המדינה השתנתה, כמובן, ה“מנטאליות” הציונית באופן קיצוני. היו השנים של העלייה ההמונית, המעברות, קיבוץ הגלויות והשבטים, ואחריהן שנות התנופה הכלכלית הגדולה של אשכול וספיר, עם מאות מושבים ועיירות־פיתוח בכל חלקי הארץ, ותעשיות חדשות, מאות מפעלים – רווחיים או לא־רווחיים, נתמכים בצדק או שלא־בצדק – יצרו מקומות עבודה לרבבות והעלו את המוצר הישראלי על מפת העולם והגדילו את הייצור ואת ההכנסה הלאומית, ואת הרגשת הבטחון ביציבות המפעל הציוני ובסיכוייו לעתיד. החלוצים־מאתמול, אנשי־המחתרות־מאתמול, הפכו את עורם ונעשו מארגנים, יזמים, מנהלים – במשק הממלכתי ובמשק הפרטי – אנשי־ביצוע נמרצים. ולאחר מלחמת ששת הימים שוב השתנתה ה“מנטאליות” הציונית. בעקבות האופוריה של הנצחון המוחץ, ה“פלאי”, כיבוש סיני, ארץ־ישראל כולה, עד הירדן, על אוכלוסייתה, שנהייתה שוק של רבבות פועלים זולים – גידלה הציונות הן שרירים והן כרס. נעשתה יהירה מבטחון־עצמי, שחצנית, שבעה ושבעת רצון. על קרקעה הדשנה צמח טיפוס ישראלי שמיזג בתוכו פאטריוטיות עם רדיפת־בצע. פאטריוטיות מנופחת + עסקים – ללא ניגוד ביניהם, ללא סתירה – זה היה הצירוף השליט בהוויה החדשה, שנמשכה כמה שנים טובות. מרשם של הצלחה. אנשי־עסקים־שהם־פאטריוטים, מדברים גבוהה על ענייני פוליטיקה וצבא, עושים גבוהה בעסקיהם המתרחבים החובקים עולם – דרום־אמריקה, אפריקה, המזרח־הרחוק – הם היו הצמרת.

עד שירדה המהלומה של מלחמת יום־כיפור. ואחריה – ציונות מוכה, נכה, נבוכה, מלקקת פצעיה, ציונות של “מה יהיה?” – שמעט־מעט התאוששה וחזרה לעמוד על רגליה, בזכות עלייה מפתיעה מברית־המועצות, השתקמות צבאית ואזירת־כוח, וכן בזכות – למה נכחד? – “המהלך הדתי”: “גוש אמונים”, עלייה דתית של כיתות, חבורות ויחידים, ו“חזרה בתשובה” לסוגיה, שלימה וחלקית. תשובה אל הדת – כי לדת היתה תשובה, תשובה יחידה שניתנה בפה־מלא לשאלה “מה יהיה?” – כשכל היתר מגמגמים ואובדי־עצות: ישראל בטח בה'! בטח בהבטחה האלוהית! ופרצת ופרצת! פעמי משיח! – וכך הציונות של הרובשקה, של מכנסי־החאקי הרחבים, של החולצה הלבנה הפתוחה, של חליפת־המנהלים והעניבה, של מדי־הקצין, – חבשה עתה כיפה סרוגה, לעתים גם קאפוטה. ומי שלא חבש כיפה סרוגה – חבש כיפה שאולה בהזדמנויות חגיגיות ובהופעות פומביות.

כשעלה הליכוד לשלטון – היה זה הלם נורא, ורעשו אמות־הסיפים של 50 שנות הגמוניה של תנועת־העבודה בארץ ובציונות – אבל לא היה ברור עדיין איך תשתנה ה“מנטאליות” הציונית בעקבות מהפך זה. הנבואות השחורות בדבר “פאשיזציה”, דיכוי הדמוקראטיה וחופש הדיבור וכד' – לא נתאמתו. באו הסכם קמפ־דייויד, ואחריו כינון היחסים עם מצרים, והנסיגה מסיני, שהפיחו תקוות לעידן חדש בארץ ובמזרח, עידן של שלום – והמזועזעים מן המהפך אמרו: אולי טעינו. זה איננו השד שראינו בדמיוננו. השלטון, והכרחי המציאות– מאלפים אותו, מטים אותו לדרך אחרת.

הסכם השלום שקע לאט־לאט בביצת הדיפלומטיה, ההתלהבות דעכה, כמעט כבתה. שום עידן חדש, זוהר במזרח. ימים אפורים.

והנה פרצה המלחמה היזומה, מלחמה של “יש ברירה”, שניתן לה השם האירוני “שלום הגליל” – והיא מִפנה, תמרור־דרך, המורה לאן פני הציונות מעתה ואיזה “מנטאליות” תלבש, כרצון ההנהגה.

כי זו הפעם הראשונה מאז קום המדינה שצבא ישראל (לא “צבא הגנה לישראל” – לפי גירסתו העקשנית של ראש־הממשלה) חונה בארץ מיושבת ומאוכלסת לא־לנו – גם לא לפי ההבטחה האלוקית – ומתכוון לחנות בה, או בחלקה, כדי להכתיב לה “סדר חדש”, להמליך ולהוריד, ולצוות איך תנהג, כדרך שעושות מעצמות צבאיות אחרות – אנחנו רק “הרביעית” בהן – בשכנותיהן: ברית־המועצות באפגניסטן או בפולין, ארצות־הברית בפאנאמה או בגואטמלה.

מתוך הסתמכות על כוחנו הצבאי בלבד: כי לנו – שלא כדומה לשתיים־שלוש המעצמות האחרות – אין כוח כלכלי ופוליטי אדיר כלשהו, שבעיקר באמצעותו הן שולטות ומכתיבות. לנו יש צבא חזק, חזק מאד. חיל־אוויר וחיל־ים וחיל שריון, וחיילים גיבורים.

ומכיוון שכך – ומכיוון שבבית פנימה הכול בשפל, העלייה שירדה לממדי גזירות “הספר הלבן”, והתעשיה והחקלאות שאין בהן שום גידול, וההתיישבות המצומצמת, והמצב הפינאנסי הקשה (הכול – פרט לדתיות־המיליטאנטית העולה־כפורחת!), ואנו מסתמכים על כוחנו הצבאי בלבד, ביחסינו עם המדינות השכנות ועם העולם כולו – הרי שאנו צועדים לעבר תקופה חדשה: תקופת הציונות הצבאית, כשלפנינו הולכים עמוד־העשן של בגין ועמוד־האש של אריק שרון.

תקופה של “מנטאליות” אחרת, שתצמיח גם את טיפוס־האדם המתאים לה.

כל ההכרזות של שני המנהיגים הנ“ל, בזמן המלחמה ולאחריה, לרבות הראיון רב־הסתירות וזרוע־השקרים שנתן אריק שרון לאוריאנה פאלאצ’י, לרבות האיגרת ששיגר מנחם ל”רון היקר", הדוחה “על הסף” את יוזמת השלום שלו – מעידות על המהלך החדש שאנו נכנסים אליו.

“גברת פאלאצ’י, את אשה נחמדה מאד, ואני רוצה להיות אדיב כלפיך. אינני רוצה לצעוק עליך, ואינני רוצה לאבד את קור רוחי, אך מעולם לא שמעתי דיבה כזו, שקר כזה, עלבון כזה! את מוציאה עלי דיבה, את מעליבה אותי!” – מזדעזע אריק שרון, כשהמראיינת טוענת כנגדו שישראל מכתיבה את בחירת הנשיא בלבנון, כדי לכרות ברית עמו, ומתכוונת להחזיק שם את צבאה “לתקופה מסויימת”. “אין אנו רוצים סנטימטר רבוע אחד מלבנון!” – חוזר ומכריז אריק שרון כמה פעמים…

אך באותו ראיון עצמו, שני רגעים אחר ההזדעזעות מן ה“דיבה” – הוא מודיע שלא נסכים לממשלה לבנונית “המוכנה לשוב ולארח את הסורים ואת המחבלים”, ואמר ש“תינוק שזה עתה נולד בניתוח קיסרי” איננו מסוגל לטפל בעצמו במצב הנוכחי – וכמה ימים לאחר זאת, בקריית־שמונה, הוא מאיים על לבנון שאם לא תכרות שלום עם ישראל, תחזיק ישראל ברצועה הדרומית שלה, 40 ק"מ –

והצבא כבר מתכונן לחניית חורף –

וכמה ימים לאחר זאת – וזהו כבר שיא האיוולת של כובשים, שרק הסובייטים מסוגלים לו, בארצות־החסות שלהם! – הוא מבטל עצרת של הפלאנגות בצידון, מפני שלא הסכימו להניף סיסמאות למען שלום עם ישראל, וסיסמאות של “תודה לצה”ל המשחרר"!

כלומר – אנו נכתיב ללבנון לא רק את השלטון, אלא גם את הסיסמאות, וגם את התודה לעצמנו! – צעד סובייטי טיפוסי, המכתיב גם למחנה “שוחרי השלום” את נוסח הסיסמאות שלו!

ובאותו ראיון: “מה שאתם מכנים הגדה המערבית,,, לא יקום ולא יהיה! איש לא יגע ביהודה ושומרון! גם לא בעזה! תשכחו מזה!… להחזיר אותם? את בוודאי מתלוצצת, אדם אינו מחזיר את מה ששיך לו. יהודה ושומרון שייכת לנו, הן שלנו זה אלפי שנים, מאז ומתמיד, כך גם רצועת עזה, כל רצועת עזה…”

וכך גם באיגרת של בגין לרייגן (שגם בה יש כמה אי־אמיתות ביחס למהלך המלחמה):

“… אחרי שהותקפנו על־ידי המלך חוסיין (ב־1967), שיחררנו, בעזרת השם, חלק זה של מולדתנו. יהודה ושומרון לעולם לא יהיו עוד ‘הגדה המערבית’ של הממלכה ההאשמית של ירדן, אשר הוקמה על־ידי הקולוניאליזם הבריטי, אחרי שהצבא הצרפתי גירש את המלך פייסל מדמשק.”

(ותלמיד ההיסטוריה, זה שאיננו מן “הציניקנים המלגלגים על ההיסטוריה”, ישאל, כמובן: והצהרת בלפור – זו שהביאה בסוף להקמת מדינת ישראל ממערב לירדן – לא ניתנה על־ידי “הקולוניאליזם הבריטי”?)

לאחר מאה שנות התיישבות – יהיה בסיסה “המוסרי” של הציונות – כוחה הצבאי. ובהתאם לכך – ה“מנטאליות” שלה. החשש הישן מפני “ספארטה” – הופך לחשש מפני “פרוסיה”.

היש דרך לעצור את ההידרדרות הזאת, שתשנה את פני החברה הישראלית עד ללא־הכר? ושכל מי שלא יוכל להסתגל לה יתהלך בה כזר?

יש רק דרך אחת. להפוך את המהלך – למהלך של יוזמות שלום. כך שכל המאמצים הפוליטיים מעתה והלאה יכוונו לדבר אחד: למשא־ומתן עם כל מי שנכון למשא־ומתן אתנו מקרב הערבים, וממילא, עם כל מי שמכיר בקיומנו ובזכות קיומנו כאן! לא לדחות הצעות “על הסף”! שלא אנחנו נהיה אלה שנאמר “לא! לעולם לא!” אנחנו נאמר: כן בואו נדבר! לא נניח לכם!

אז תהיה גם רוח אחרת בעם.

אבל לכך דרושה ממשלה אחרת. הנהגה אחרת.

10.10.82

---

האור הנחשך

מאת

אהרן מגד

האור הנחשך

יש קסם מסויים בכיתות דתיות־קנאיות. הן מצטיינות בתכונות שכולנו משתבחים בהן – או מתקנאים בהן: מסירות ללא־גבול לרעיון, נאמנות, אחווה, ויתור על תועלת פרטית למען טובת הכלל, נכונות להקרבה עצמית, עד כדי מיתה על קידוש־השם, או התאבדות –

כפי שראינו בסרטו התיעודי המעולה של אורי גולדשטיין, “הקץ המגולה”. כשאמר אחד הבחורים ב“עצמונה” שהוא מוכן לשים קץ לחייו, יחד עם כל החבורה כולה, ובלבד לא לזוז מן המקום, כדי לא לוותר על שעל מאדמת הקודש – אפשר היה להאמין לו.

לפני שנים רבות עשיתי כמה ימים בקומונה דתית־נוצרית בקנדה – “חוות אחי הנוצרים הקדומים”. חבריה הם בני הכת ההוטריטית (ע"ש יעקב הוטר, מארטיר שעלה על המוקד באינסברוק ב־1536). כמו בני כיתות אחרות שנרדפו באירופה – הגיעו גם הם לאמריקה במאה ה־19, ממוראביה, טרנסילבניה והונגריה, וייסדו מושבות על אדמתה. מבחינת המבנה הכלכלי, היתה חווה זו קיבוץ לכל־דבר: שיתוף גמור ברכוש, ללא “כסף פרטי”, עבודה עצמית, התפרנסות ממשק חקלאי (מפותח מאד) וממלאכה, חינוך משותף, חדר־אוכל, מחסן־בגדים, וכו'. ההבדל העיקרי בינה ובין קיבוץ היה – סגירותה הרוחנית המוחלטת בפני העולם שמסביבה: רדיו, טלוויזיה, עיתון, ספר חילוני – בל ייראו ובל יימצאו בתחומה. הילדים בגן ובבית־הספר למדו רק את ספרי־הקודש, חשבון ולשונות (אנגלית, גרמנית והונגרית). “פעולות התרבות” היחידות היו – תפילה, התוועדות, שירת מזמורי־קודש בחדר־האוכל, אחר הסעודות. כולם אנשי עבודה חרוצים, שנראו שמחים בחלקם, מקיימים מצוות שגם ארצנו החלוצית קיימה כמותן לפנים: הסתפקות במועט, התמדה, קרבה לאדמה ולטבע.

היה קסם רב בהוויה הזאת, באחווה השתפנית הזאת, בהתמסרות למה “שלמעלה מזה” – למעלה מן הארצי והחומרני. פני האנשים – דומה שהפיקו זיו של אושר ושל שלימות נפשית.

מתחת לזה – מה שנתגלה רק בשיחות – שררה קנאות הנועלת עצמה מפני כל רוח חיצונית. קנאות לא תוקפנית, אבל מתנכרת.

נזכרתי באותו ביקור משכבר־הימים כשצפיתי ב“הקץ המגולה”. אותו זיו־פנים, אותה קנאות.

במחקר מעניין ומאלף של רחל בת־אדם (רוזנצוויג), בשם “כל ישראל ערבים זה לזה”, שהופיע זה־עתה בספר (עיבוד של עבודת־דוקטור, בהדרכת הפרופסורים פלוסר וספראי, על תודעת הסבל והסולידאריות עם הסובלים בהגות חכמי ישראל, מתקופת הבית השני ועד סוף התקופה התלמודית), מקדישה המחברת (גרמניה שהגיעה ליהדות בעקבות הזדהות עם קורבנות השואה, והתפרסמה אחר־כך בייסוד קבוצות “שותפות” יהודיות־ערביות) פרק לכת “אנשי היחד” במדבר יהודה. היא מצביעה בו – על סמך מובאות מ“מגילת ההודיות”, “סרך היחד” והמחקרים על המגילות – על הסתירה שהיתה קיימת בכת זו בין האחווה העילאית ששררה בתוכה לבין יחסה העוין, הנוקשה, כלפי כל המצויים מחוצה לה, “בני החושך”; בין הסולידאריות הפנימית (שגם בה שררה הירארכיה קפדנית, מעין־מעמדית, והטפה לצייתנות, “להישמע הקטן לגדול” בהכנעה גמורה) לבין האנטי־סולידאריות, לא רק כלפי נכרים, אלא גם כלפי בני ישראל שאינם מקבלים את הדוקטרינה הכיתתית. סטייה גמורה מ“כל ישראל ערבים זה בזה”. מ“כל ישראל יש להם חלק בעולם הבא”, לא־כל־שכן מ“חביב אדם שנברא בצלם”. ההשקפה האפוקליפטית של הכת הביאה אותה לידי כך שתראה את עצמה כמכשיר להבאת הפורענות שתקרב את “קץ הפלאות”, ונתנה היתר לכל חלומות הנקם – נקם כחלק אינטגראלי, לא רק של תורה עיונית, אלא גם של התכוננות מעשית בחיי המדבר.

תכונות אלו וכיוצא־בהן אפשר היה למצוא בחבורה האמיצה והעקשנית והדבקה־באמונתה, שנאחזה ב“מדבר” של “עצמונה” ושל “חצר־אדר”, ערב פינוי חבל ימית.

הקסם הוא מר. וככל שהוא קוסם יותר הוא מר יותר.

יש יופי רב במעשי האנשים השותלים שיחים בחולות צחיחים ומשקים אותם, מתוך אמונה שהשיחים יגדלו והם יזכו לראות את פרים, למרות כל ההתנכלויות; בבניית בתים, נדבך על גבי נדבך, גם כשה“הצר” עומד בשער; בגידול ילדים בתנאים של דוחק ושממה, ובהתלכדות של עדה קטנה להמשיך בתורה ובעבודה, כיוון שיש השפעה “מלתתא למעליא”, כלומר, מה שיעשו אנשים למטה ישפיע על ההשגחה למעלה, להעביר את רוע הגזירה.

ויש גם יופי רב, מפתה, במראה אדם המתחפר בחול שעל שפת־הים – מין התחפרות שהופכת לסמל, על דרך המעשים הסמליים של הנביאים – ובונה את ביתו יחידי במו־ידיו, כדי להכות שורש שלא ייעקר.

אבל ליופי הבהיר הזה יש “סיטרא אחרא”, אפל למדי: המים המשקים את השתילים משוכים, ללא שאילת רשות, מצינור של בית־ספר ערבי ומייבשים את מקורו; הבתים הם קראוואנים שנגנבו, פשוטו־כמשמעו, מן הסוכנות היהודית; ובה־בשעה שעדת הקודש משתחווה בבית־התפילה ומתפללת לרחמי שמיים, כמה מחבריה כולאים “בן־ערובה” בדואי, מתעללים בו ומענים אותו ואוטמים את צעקותיו מפני המשטרה.

וכשרואים את התינוקות של בית־רבן, היפים והחמודים, משננים תחת שרביט המלמד את הפסוקים המסבירים מדוע החריב הקב"ה את בית־המקדש, ושומעים דרדק בן שש או שבע אומר דברי חכמה מבוגרים מאד על הלחץ האמריקאי שאילץ את הממשלה לחטוא במסירת שטחים מארץ־הקודש לידי הגויים – אי־אפשר שלא להיזכר בסרט מסויים של כיתת־גן בסין העממית שבה הילדים משננים במקהלה פסוקים נגד האימפריאליזם האמריקאי ומזמרים תהילת מאו.

אהבת־הבריות שבה מתראה ומתנבאה העדה הזאת – הומאניזם בלע"ז – ושבאמת היא שורה בתוכה – מוגבלת לתחום־שבת יהודי. היא מבדילה הבדלה מפורשת, הלכתית, בין יהודים לגויים, מבחינת היחס והדין.

אילו היתה זו כת קטנה ומבודלת – כמו “אנשי היחד” לפנים, שפרשו מן הכלל והלכו למדבר – היה בה עניין למחקר פנומנולוגי בלבד. אלא ש“כת” זו פורצת עכשיו צפונה ונגבה, ימה וקדמה, ותורתה עושה נפשות יותר ויותר, ומתפשטת מן השוליים את המרכז.

זו התורה שמטיפים לה הרב ולדמן, והרב ידידיה סגל, והרב דרוקמן ואחרים – האומרת במלים ברורות, שאינן משתמעות לשתי פנים, כי בשלב זה, של “אתחלתא דגאולה”, מצוה לכבוש את הגויים ולהכניעם, לשלוט בהם ולנהוג בהם כבבריות ממדרגה נמוכה מישראל, דין אחד לנו ודין אחר להם, להנהיג סדר אמוני חדש בעולם בכוח הנשק, להרחיב את הנחלה עד גבולות השבטים, לחזור אל ציווי הנקם של “עין תחת עין” ו“אשרי שינפץ את עולליך” – וכל זה כדי לקרב את ביאת המשיח.

יש שתופסים זאת בדרך פרימיטיבית, ויש שתופסים זאת כהלכה מסיני, ויש שמקבלים זאת כהוראה מדינית.

בוואקום האידיאולוגי שנוצר בארץ – כשהציונות־הסוציליסטית נאלמה, או מגמגמת בשפה רפה – כובשת אידיאלוגיה זו הן את ההמון הנבער והן את ההנהגה המטפחת את הסגירות, את ההיבדלות, ואת ההסתמכות על “תורת אל בגרונם וחרב פיפיות בידם”.

הקסם הוא מר. הוא מסוכן.

פרפטואום מובילה

כל השנים שמדינות ערב סרבו להכיר בישראל, בל ייזכר שמה, והציבו ארבעה לאווים כרמחים על גבולותיהן – היה מצבנו רע, אבל טוב.

עכשיו, שהן מוכנות להכיר בנו, והנה־עוד־מעט גם אש"ף אחריהן – מצבנו טוב אבל רע.

מה נאמר ומה נדבר? ואיך נראה את פנינו?

בן־גוריון היה מכריז וחוזר ומכריז שהוא מוכן להיפגש עם נאצר – ועם כל שליט אחר של מדינות־ערב – בכל שעה, בכל מקום, וללא תנאים מוקדמים. וכך הכריזו גם ראשי־הממשלה שבאו אחריו, וכולנו ייחלנו ליום שבו יישמע “הן! מוכן אני!” מן העבר השני של הגבול. אמרנו וכתבנו: זה יהיה היום הגדול השני לאחר יום קום המדינה.

אבל כבר אז, בתקופת שלטון המערך – בכל פעם שהיה מגיע איתות כלשהו משם לנכונות להידברות, על יסוד החלטות או"ם – היו חיל ורעדה אוחזים בקובעי המדיניות כאן, וכמו “רפלקס מותנה”, מיד היה עף חזיז של אזהרה ממשרד־החוץ ומאיר את שמי המזרח: תכסיס! מלכודת! צביעות! אל תאמינו!

עד שיום אחד – בימי מלכות בגין דווקא – צנח סאדאת לירושלים. היינו כחולמים.

אבל שכנינו הקרובים? הירדנים? הסורים? ערביי פלשתין – ארץ־ישראל?

קודם־כל שיכירו בנו – אמרנו – אז נדבר אתם.

והנה מגיע היום – זה היום קיווינו לו – וחוסיין מכריז שהוא מכיר בנו, וסוריה, אותה סוריה המפורסמת בנוקשות שלה, מתכופפת מעט ומודיעה שתכיר בנו על־תנאי, ואפילו אש"ף חוזר בו משבועתו –

ומיד – כמו אז, לפני סאדאת וכמו “רפלקס מותנה” – נורה החזיז מכאן: זהירות! תכסיס! הערמה! מלכודת!

כלומר: אם אינם מכירים בו – הם פסולים למגע. אם מכירים בנו – על־אחת־כמה־וכמה.

(מי מפחד מ“מלכודת”? – הלא תמיד היינו טוענים שהם “שבויים בסיסמאות שלהם”, אם כן עכשיו יהיו שבויים בסיסמא זו של הכרה! ה“מלכודת” טמונה להם! ומי סבור שהידברות היא התחייבות מלכתחילה?).

וכך עולה ויורדת ללא־הרף הנדנדה המזרחית: כשאנו אומרים הן הם אומרים לאו, כשהם נענים להן אנו עונים להם בלאו. מעלה־מטה, מעלה־מטה.

פרפטואום מובילה. נצח המלחמות לא ישקר.

מפעלות השליחים

כאילו לא די לנו במבול ההתקפות על ישראל מכל עיתון בעולם, מכל במה, מכל תחנת רדיו וטלוויזיה, מכל אבן בקיר – יוצאים עכשיו שליחים מטעם “שלום עכשיו” לאירופה ולאמריקה כדי להסביר – ליהודים ולגויים – מדוע מדיניות הממשלה הישראלית היא רעה ומדוע צריך להפילה.

איזה חידוש־תורה הם יחדשו להם? איזו “אמת מארץ־ישראל” יספרו להם, שלא ראו שלא שמעו שלא קראו בעיתונים שלנו שלא הגיעה לידיעתם? אילו תארים יקשרו עוד לממשלה הזאת שלא קשרו אחרים? איזו בשורה הם נושאים אתם שלא נישאה על כנפי הרוח, על גלי האתר?

תופעה זו יחידה במינה היא בעולם. אנחנו יודעים על רוסים, אוקראינים, קרואטים, ארמנים, צ’כים, הונגרים, איראנים, צ’יליאנים, תורכים – הפועלים מחוץ לארצותיהם כדי לגייס עזרה להפיל את המשטרים במדינות שמהן באו. לא שמענו על שליחים של ה“לייבור” שנוסעים לישראל או לאמריקה כדי לנאום נגד הממשלה השמרנית בבריטניה. לא שמענו על צרפתים שנסעו לגרמניה – בימי המלחמה האכזרית באלג’יר – כדי לחפש סיוע נגד מדיניות ממשלתם. לא שמענו על אמריקאים שיצאו לאירופה – בימי המלחמה השנואה בוויטנאם – כדי לגייס עזרה להפלת האחראים לה.

“שלום עכשיו” איננה תנועה מחתרתית במדינה שמשטרה רודני. היא מדברת, כותבת, מפגינה, מכנסת עצרות – באין מפריע. קולה נשמע מרחוק – גם מכאן.

לשם מה מופיעים שליחיה בתחנות הרדיו והטלוויזיה – ובעיתונים – של אירופה ואמריקה, כ“עדי המלך” של התביעה במשפט ציבורי שגזר־דינו כבר נחרץ והוא צועק מכל קיר?

אין אדם צריך להיות “נץ”, או חסיד של מדיניות הממשלה הזאת, כדי שיתגונן – כמעט אינסטינקטיבית – מפני ההתקפות הפראיות על ישראל, בהיותו בחוץ לארץ.

אם חושיו בריאים.

12.11.82

פרקים בשולחן הפוך

מאת

אהרן מגד

---

פרק בשולחן הפוך

מאת

אהרן מגד

אַ־פרופו הידיעות על נסיעתה של ראש־הממשלה לכנס האינטרנציונל הסוציאליסטי, נזכרתי בסוציאליזם. ונזכרתי, שבעצם זה כמה וכמה שנים עומדת בראש המדינה הנהגה סוציאליסטית.

הסוציאליזם, אמרתי בלבי, אינו בשמיים, ואם איננו בשמיים, הרי מוכרח הוא להיות בארץ, ואם איננו שוכן בסתר־עב, חייב הוא להתגלות; וכל המאמין באמונה שלמה שישיגוהו משיגי־הגוף ויש לו דמיון כלשהו – חייב הוא להופיע לעיניו.

יצאתי איפוא לרחוב לחפש את הסוציאליזם.

עוד אני עומד על המדרכה ותוהה כה וכה היכן הוא, והנה אני רואה את שמעון משיח רץ על פני בכל כוח. עצרתיו ושאלתי: לאן אתה רץ, שמעון? אמר לי: אני רץ להשיג את מדד־המחיה, אני רודף אחריו והוא בורח, ואינני מצליח להשיגו בשום אופן.

עד שהוא חולף על פני וממשיך במירוצו, והנה אני רואה את מר בוקי סרוקי ממהר לכיוון ההפוך וששת כיסיו נפוחים עד להתפלץ, ארבעה במכנסיו ושניים במקטורנו. מר סרוקי, אמרתי, לאן אתה ממהר כל־כך? אמר: אני ממהר להיפטר מהכסף. – להיפטר? השתוממתי. כן, אמר, לקנות בו, לקנות בו! – מה לקנות? – הכול. מגרשים, מניות, דניש אינטריורס, שטיחים פרסיים, מיטות ספרדיות, תנורי חימום, מקררים, מטבח נירוסטה. – אבל מטבח נירוסטה יש לך כבר, אמרתי לו. – לא חשוב. העיקר לקנות. אבל אל תעכב אותי יותר, כי כל רגע שאני עומד כאן אתך ומדבר, יורד ערך הכסף יותר, ואני מפסיד. שלום.

עמדתי לבדי על המדרכה וקראתי: סוציאליזם איכה? סוציאליזם איכה? שום קול לא ענה. הבנתי כי התבושש, וחיכיתי עד הערב.

בערב לקחתי פנס ויצאתי לחפש אותו בצל הבתים ובסתר המדרגה. עוד אני עובר ממקום למקום עם הפנס, והנה מופיע לנגדי ידידי אגור בן־יקה. שאל אותי מה אני מחפש ואמרתי לו.

אמר: אה, סוציאליזם… אבל כל מיני סוציאליזם יש, ויש הנושאים שמו לשווא… סוציאליזם כמו אצל הרוסים אתה מחפש?

חס וחלילה! – אמרתי.

כמו אצל הסקנדינבים?

אולי. אולי… או אולי ישראלי, כמו שחזו אבות התנועה הזאת בבואם לארץ – עבודה. שוויון. לכל אחד לפי צרכיו…

אה, כן… – נאנח. אחר־כך אמר: הבט, סוציאליזם איננו כמו חכמות, אשר בחוץ תרונה, גם לא בשוק יתן קולו. גם לא כמו צדק הוא, אשר יופיע מיד. סוציאליזם הוא עניין מורכב, מנגנון מסובך מאד, למצוא אותו אי אפשר בפנס, כי הוא מתגלגל בין אופני מרכבת הכלכלה! זהו ענין כלכלי טהור, אתה מבין?

ונעלם.

כיוון שבכלכלה אני בור גמור, נסעתי אל מודעי זאב הירש, שהוא פרופסור־חבר בבית־הספר למִנהל של אוניברסיטת תל־אביב, וחכם־כלכלה, ושאלתי אותו: מבחינה כלכלית טהורה, האם יש מגמה סוציאליסטית בניהול המדינה הזאת?

אה, סוציאליזם… נאנח, והעמיד לפני כוסית ויסקי.

אחר־כך התיישב למולי ואמר:

אם לבעלות על אמצעי־הייצור אתה שואל – אמנם־כן: רובה הגדול של החקלאות ובערך מחצית התעשיה הן בבעלות לאומית וציבורית. אם לשוויונות אתה שואל – הרי נכון שאצלנו הפער בין המעמדות והפער בין המקצועות והדרגות – קטן מברוב ארצות אירופה ואמריקה. אם לזכויות העובדים אתה שואל – אין ספק שבתחום זה הגענו להשגים שאין דומה להם בכל ארץ אחרת, שהרי כמעט אי־אפשר לפטר אצלנו פועל ממקום־עבודתו, ומה על ביטוחי המחלה והחופשות והגימלאות וכו' וכו'. דא־עקא, שאצלנו חברו יחד כל מגרעות הסוציאליזם ומגרעות הקפיטליזם, כך שאם תפוח זה חציו אדום וחציו ירוק, תולעת אחת מכרסמת בחובו מצד אל צד ומשלחת בו רקבון הפושה בכולו.

תולעת־יעקב זו, מהי? שאלתי.

תולעת הרמייה – אמר. החולי הרע והקשה ביותר הוא זה ששיטת הכלכלה כולה בנויה על כך שהמדינה מרמה את אזרחיה והאזרחים מרמים את המדינה. וזו ואלה יודעים על כך, ושורר ביניהם מעין הסכם־רמייה־הדדי־וחוקי, והסכם־רמייה זה שם לאל את כל ההשגים.

עד כדי כך? – השתוממתי.

מה אתה משתומם? – אמר. אתה עד לאינפלציה דוהרת במהירות של כדור־שלג המתגלגל מראש ההר. אתה עד לשביתות־רודפות־שביתות עם דרישות אבסורדאליות הנענות ברובן ומדהירות הלאה את האינפלציה. אתה עד להתעשרות עצומה של ספסרים וקבלנים ותעשיינים ובעלי מקצועות חופשיים, ואין לה שום רסן ומעצור, ועודך משתומם?

אני משתומם – אמרתי – משום שקשה לי להאמין שהנהגה שיש בה חברי קיבוצים, ואנשים מוותיקי תנועת העבודה, וחניכי מאורות גדולים, שאין להם אינטרס אחר אלא טובת־העם, ישלימו עם כך ולא יהפכו את הגלגל!

הוא הדבר – אמר – שכולם שבויים בפקעת הסבוכה הזאת, שאינם יכולים להתיר עצמם מתוכה, של הסכם־הרמייה־ההדדי.

כיצד?

מן המסד ועד הטפחות, מן הפועל־השכיר ועד איל־ההון, הכל מרמים ורמאותם מקובלת.

ולאחר שלגם לגימה הוסיף ואמר:

נתחיל בשכיר. שיעור המס המנוכה ממשכורתו הוא גבוה מאד, בייחוד בדרגים הבינוניים והגבוהים, גבוה מבכל ארץ אחרת. על מה לוחמים – ושובתים – השכירים? על קבלת תוספות שמחוץ לשכר־החייב־במס, כי הרי ככל שיקבלו משכורת גבוהה יותר, ינוכה מהם יותר. הם לוחמים איפוא להטבות שאינן קשורות להשגים, למאמץ, לתפוקה. נלחמים להטבות פיקטיביות: דמי נסיעה, טלפון, ביגוד, אש“ל, “ספרות מקצועית”, חינוך חינם, נסיעות לחו”ל לחינם, שבתונים חינם וכו' וכו‘. יש מנהלים המשתכרים 3000 ל“י לחודש ומזה מנכים להם 60% למס הכנסה. אבל הם חיים על 3000 ל”י נוספות, פטורות־ממס, שבצורה זו או אחרת הן תמיד על־חשבון המדינה, אם ישירות ואם בעקיפין. על הוצאות מכונית, אש“ל, חו”ל, “ספרות” וכו’ וכו' – הם חייבים להגיש דו“חים וקבלות. הם מרמים איפוא. כולם יודעים שזוהי רמייה, ומקבלים אותה. כי גם השלטונות אומרים אי אפשר שאדם בדרגה כזו יסתפק ב־1200 ל”י לחודש! מגיע לו יותר! אם כן מקבלים את הרמייה כחלק מן ההסכם ההדדי.

הוא הדבר בנוגע לנורמות ופרמיות. רובן פיקטיביות ואינן קשורות בתוספת־עבודה, בתוספת ייצור. משלמים יותר בעד אותה עבודה, בפחות מס, ותורמים תרומה רצינית לאינפלציה. שלא לומר, למוסר.

נעבור הלאה, אל בעלי־המקצועות החופשיים. הכל יודעים שרופאים, טכנאים, עורכי־דין, חשמלאים, נגרים, ויתר בעלי־מלאכות – שכולם יקרנים גדולים – נותנים שירותים ולא נותנים קבלות. המס המנוכה מהם מגיע רק לחלק קטן מהכנסותיהם. יש המעריכים שהכנסתם של רופאים בלבד, המתחמקת ממס, מגיעה ל־10 מיליון ל"י בשנה. קופת־חולים, למשל, יודעת זאת, אבל היא אומרת: טוב, רופא אינו יכול להתקיים על המשכורת בלבד, אם כן נניח לו. השלטונות יודעים זאת, והם מניחים שירמו אותם.

נעלה כמה שלבים למעלה ונגיע אל התעשיינים. כ־75% מן ההשקעות במשק – נהנות מהנחות לפי חוק לעידוד השקעות. אלה הם מפעלים מאושרים, תרתי־משמע. הם נהנים ממענקים, מהלוואות לזמן ארוך בריבית נמוכה, ופטורים ממס חמש שנים מיום שהתחילו להביא רווחים. את חמש השנים יש שיטות למתוח ל־12 שנה. את הרווחים אפשר לחלק כדיווידנדות ואלו פטורות ממילא ממס. לא זו בלבד – אלא שהיום רוב המפעלים שייכים לחברות רב־מפעליות. חברות אלה יכולות בנקל לנקז רווחים של מפעלים לא־מאושרים אל מפעלים מאושרים שבבעלותן. ואז גם אלה פטורים ממס. אמור מכאן שדווקא מן ההכנסות הגבוהות ביותר – לא נגבה מס־אמת, אלא מס נמוך ביותר!

אם לא עייפת, נפנה אל הקבלנים. ממה התעשרו קבלנים, בעיקר? מכך שקיבלו מן המדינה, ממקרקעי ישראל, או רשויות ציבוריות אחרות – כלומר, ממני וממך – קרקעות במחירים נמוכים מאד, ולאחר כמה שנים בנו עליהן בתים וחישבו את מחיר הקרקע בסכומים גבוהים מאד. או: קיבלו לבצע עבודות בטחוניות בהיקפים עצומים, וגבו עליהן סכומים למעלה מכל המסתבר על הדעת ועשו רווחים למעלה ממה שראו בחלומם. והרי גם זה על חשבון המדינה!

עכשיו: נדמה לך שבעלי ההון הם־הם ודאי המשלמים את המס הגבוה ביותר. ובכן: בארץ לא משלמים מס על הכנסות הון, על רווחי בורסה וכד'. או שהמס הזה הוא נמוך מאד, נמוך בהרבה ממס על הכנסה שוטפת, 25% לעתים או משהו כזה.

שתיתי מלוא־לוגמי מן הוויסקי, ושאלתי: מי, אם כן, משלם באמת מס־אמת?

אמר זאב: אתה מכיר את שמעון משיח?

סיפרתי לו שראיתיו רץ ברחוב, רודף אחר המדד ואינו משיגו.

או, זהו! – אמר – הוא העומד בתחתית הסולם – פועל שכיר בתעשיית המזון או בתעשיית הטקסטיל, או פקיד נמוך בדואר, עובד־מדינה או לבלר בבית־מסחר, או פועל חקלאי – הוא הנושא את הסולם על גבו. אין לו הטבות, אין לו הנחות, אין לו חשבון טלפון, חשבון מכונית, חשבון אש“ל, חשבון חו”ל, ואין לו גם כוח לחץ כמו לפועל הנמל, למשל, או למוכס, או לאקדמאי, או לעובד אל־על, או למהנדס ולרופא – והוא רץ־רץ־רץ אחר מדד־המחיה, הזיעה נוטפת ממצחו, ולעולם לא ישיגו, גם אם יצעק – לא יענו לו.

לאחר ששתינו עוד כוס, שאלתי: במה מתבטאת המדיניות הסוציאליסטית של ההנהגה הסוציאליסטית אם כן?

אמר:

זהו הפרדוכס. מצד אחד אין לך עוד מדינה – פרט למדינות הקומוניסטיות – שיש בה שליטה כל כך גדולה לממשלה על מקורות ההון ואמצעי הייצור. הכל תלויים כאן בממשלה לרבות התעשיין והקבלן והבנקאי ובעל ההון. כי רוב מקורות ההון באים מן הממשלה או עוברים דרכה, כי הם באים מן המגביות ומן הבונדס ומתקציבי הבטחון וכו' וכו', שלא לומר שהסקטור הממלכתי עצמו הוא גדול מאד. לכאורה, יכלה הממשלה לקיים פיקוח מלא על התהליכים, לחלק את העוגה בצורה שווה יותר ולחלק את העומס בצורה שווה יותר. אבל כאן אנחנו מגיעים לנקודה שממנה התחלנו: במקום להפחית את שיעורי המס ולהקפיד על כך שהמס יהיה מס־אמת, דבר שהיה מעודד את העבודה ואת הייצור, השיטה היא – הכל סמוכים אל שולחן הממשלה והרוב ניתן מתחת לשולחן. כזב לי ואיטיב לך, וכל המרבה ללחוץ – נשכר. מתנות כאן ומתנות שם. ודרכן של מתנות שהן משחיתות הן את הנותן והן את המקבל.

אמרתי לו:

נדמה לי שציירת תמונה שחורה מדי, שהרי אילו היו הכל נותנים ומקבלים מיד אל יד מתחת לשולחן – היה השולחן נהפך.

באותו רגע קרה דבר מוזר: זאב לחץ על רגלי מתחת לשולחן, ואני החזרתי לו לחיצה, ועם כך התהפך השולחן עם שתי הכוסות שעליו – עלינו.

טוב, למדתי לפחות פרק בשולחן הפוך – אמרתי, ובירכתי אותו לשלום.

26.1.73

---

תמורה הרת־פורענות

מאת

אהרן מגד

יותר מ־50 שנה היתה ההגמוניה בתנועה הציונית, בישוב ואחר־כך במדינה – בידי מעמד הפועלים, המאורגן במפלגותיו ובהסתדרותו הכללית. אם לא במשך כל הזמן היה לו רוב במוסדות ההנהגה – הרי ברציפות, ללא הפסקה, היה הוא המנהיג בפועל.

תופעה זו, שאין דומה לה בשום ארץ ומדינה בעולם, לא היתה גזירה מטעם ההשגחה. בכל המדינות האחרות שנבנו על־ידי הגירה והתיישבות – ארצות־הברית, קנדה, דרום־אפריקה, אוסטרליה, ניו־זילנד, ארצות דרום־אמריקה, וכו' – היה חלקו של מעמד הפועלים, במשך דורות, מבוטל, מבחינת מקומו בהנהגה והשפעתו על ההתפתחות החברתית והמדינית. אם גם לעתים הגיע לשלטון, בכמה ממדינות אלה, הרי מעולם לא הגיע להגמוניה.

את ההגמוניה הזאת קנו הפועלים בארץ לא על־ידי נצחונות בבחירות, ולא על־ידי תפיסת השלטון בכוח, אלא בזכות שני דברים שהם אחד: היותם חלוצים בקיום המצוות הציוניות, והתודעה של זהות האינטרס המעמדי עם האינטרס הלאומי: תהליך בנייתה של הארץ החדשה הוא תהליך היווצרותו של עם עובד, התיישבותו על האדמה ותיעושו; קידומו של תהליך זה, בכל האמצעים, הוא האינטרס הלאומי והמעמדי כאחד. אם לפשט: מה שטוב לישוב (או למדינה) – טוב לפועלים; ולהיפך, ברע לו, רע גם לנו.

הדברים האלה הלא הם כתובים במשנותיהם של סירקין ובורוכוב, עוד מלפני היות ציבור פועלים גדול בארץ; וקיבלו את גיבושם, להלכה ולמעשה, בתפיסותיהם של ברל כצנלסון, בן־גוריון (“ממעמד לעם”), טבנקין, יערי, ואחרים, ולאור תפיסות אלה כיוונה תנועת הפועלים – ובביטויה המאורגן: ההסתדרות – את צעדיה.

ה“מכסימאליזם” הציוני של הפועלים, בניגוד ל“מכסימאליזם” הציוני של התנועות הימניות, לא התבטא בתביעות פוליטיות קיצוניות כלפי חוץ, אלא בתביעות מעשיות מעצמם. באסיפת כ' תמוז בשנת 1933, אמר ברל כצנלסון:

“אין אידיאה מתגלמת בתנועה ציבורית רצינית, כל עוד לא מצאה את הנושא שלה, את המגשים שלה, כלומר, לא את מי שמוכן ומזומן לבוא ‘לכל המוכן’, כי אם אשר יבוא ויתייצב בשורה ויעמוד בכל התלאות ולא יירתע מכל המעקשים אשר בדרכיה. – – – והנה באה תנועתנו וקיבלה עליה את זה, ומה שקיבלה, קיבלה ברצינות: כיבוש עבודה, שמירה, גאולת קרקע, התיישבות, משק מעורב, שלילת אפוטרופסות, עבודה עצמית, לשון עברית.”

ולאחר שנה, באסיפה שבה תבע מציבור הפועלים (העני, עני מאד), לגייס מעצמו הון, יותר הון, לחיזוק קרן היסוד, אמר:

"לא סמכנו על אחרים, לא חיכינו לאחרים, ידענו כי עלינו המלאכה, כי עלינו להיחלץ, כי עלינו להתאזר, כי עלינו להכריע את הכף. – –

*

רק לאומיות מזויפת, מוחזקת בידי אויבי הפועל, רואה סתירה בין ענייני כלל הפועלים לבין ענייני כלל האומה. תנועת־הפועלים יודעת כי עתיד הפועל ועתיד כלל־העם חד הוא. – – – היא שואפת לקברניטות בעם, ואין קברניטות אלא שירות ואחריות."

איך הושגה קברניטות זו, צעד־צעד, מעניין לראות כשעוקבים אחר דרכו של בן־גוריון בשנות העשרים, מהיותו מזכיר ההסתדרות אל עלייתו להנהגה הציונית כמנהיג פועלים (בפרקים ח‘, י’, י"א, בספרו המרתק של מיכאל בר־זוהר, “בן־גוריון”). ב־1923 הוא אומר:

“הסתדרותנו, הסתדרות פועלי־א”י, הוא הלב של תנועת הגאולה של העם העברי, מרכז תנועת הדם של עורקי תחייתנו הלאומית והסוציאלית."

ב־1925:

“הציונות הבעל־ביתית הולכת ומתרוקנת מתוכנה הלאומי ונהפכת לציונות של אינטרסנט מעמדי. ציונות מעמדית זו, המתכסה עדיין במסווה של ‘כלליות’, מתייצבת לעתים תכופות בסתירה לצרכים ולתכנים הלאומיים של הציונות המתגשמת…”

ולאחר־מכן:

“הגיעה השעה שתנועתנו תחדל להיות אגף בציונות, אלא תקבל על עצמה את כל העול ואת כל האחריות של ההסתדרות הציונית בשלמותה ובמלואה. זוהי הדרך היחידה להצלת התנועה הציונית מרפיונה, חדלון אונה, עיבוט אורחה, סילוף תוכנה, וסירוס רצונה.”

דרכן של מפלגות הפועלים אל הנהגת התנועה הציונית והמדינה ידועה היטב. פחות זכור, שההסתדרות, הסתדרות הפועלים על כל חלקיה, היא היא שהיתה המכשיר המגשים שאיפשר את עלייתן של המפלגות. בזכות התגייסותה המתמדת, בגוף ובממון, נקנתה ההגמוניה הזאת. על מה דנו ועידות ההסתדרות? על שכר ותנאים סוציאליים ושיכון? כן, גם על כך. אך בעיקר: על המשימות המתחייבות מצרכי הציונות בכל תקופה ותקופה: עלייה, התיישבות, כיבוש ענפי עבודה, הגנה. אפשר לומר: יותר משדנו בהן על זכויות, דנו על חובות: יותר משדנו בהן על תביעות דנו על ויתורים.

כך הוועידה השלישית של ההסתדרות, שהתקיימה באחת התקופות הקשות ביותר לישוב, בימי חוסר עבודה ורעב (40 אחוז של פועלי הערים היו מובטלים וחיים על סיוע), ב־1927, קיבלה החלטת על: ביצוע תוכניות השקאה בעמק הירדן ובעמק יזרעאל; הקמת מפעל התיישבות בקרבת המושבים והערים; הקמת שכונות עובדים; הקמת “ניר” (חברה להתישבות חקלאית); הרחבת ההכשרה החלוצית בגולה; שליחות ל“החלוץ”; תביעה להגדלת העלייה; וכד'.

או על מה דנה הוועידה החמישית של ההסתדרות, בימי המלחמה של 1942? – במרכז דיוניה עמד עניין ההתגייסות, והחלטותיה היו על גיוסם – “מול פני הסכנות” – של אלפים מחבריה, ליחידות העבריות בצבא הבריטי, לפלמ"ח, לנוטרות, וכו'. (“התגייסות הפועלים והפועלות העברים להגנה ולמלחמה, היא ביסודה הופעה של התנדבות מרצון. הכלל המקיים את התנדבותו לפי החוקים שהוא קובע לעצמו, אינו יכול לשאת מציאות של מתעלמים מחובה זו בתוכו”).

וכך, יש לזכור, היתה זו ההסתדרות שהתגייסה מרצונה, ביוזמתה, לכיבוש העבודה בנמלים, במפעל האשלג בסדום, להקמת ישובי חומה־ומגדל, להקמת גדר הצפון, לעזרת ישובי הספר בימי המדינה, וליתר תפקידים שניצבו, חדשים מדי פעם, ותובעי ההתנדבות.

ואם בגוף כך, גם בממון כך: היא ראתה עצמה חייבת ראשונה, לפני כל העשירים ממנה, לגייס כספים לקרנות הלאומיות, לקרן חוסר־עבודה, לקרן המגן, לכופרי־הישוב, וכו' וכו'.

ההגיון ומידת־הצדק אומרים: מדוע זה אנחנו? מדוע ראשונים? מדוע לא בעלי־היכולת תחילה? מדוע עול נוסף על כל העולים?

אבל בזכות זה שעברה על מידות אלה, וקיבלה עליה עול מצוות מרצון, ובלי לשאול מה עושים האחרים – קנתה לה את מקום המנהיגות; לא זו בלבד, אלא שאלמלא מנהיגות זו, שנקנתה בדרך זו – לא היינו מגיעים אל המדינה, והמדינה לא היתה מגיעה אל ההשגים שהשיגה.

במועצת ההסתדרות הראשונה שלאחר קום המדינה, ב־1948, אמר פנחס לבון:

“לשווא יטרחו לגלות סתירות בין ההסתדרות לבין המדינה. כשם שבתקופת הציונות חיינו על התורה הפשוטה, שהציונות יכולה להתגשם רק בדרך העבודה, וההסתדרות יכולה לפעול רק בדרך הציונות – – – כך, לא פחות, ואולי במידה יותר גדולה, נעשה זאת כאשר הוקמה מדינת ישראל. מדינת ישראל תתקיים ותיבנה רק כמדינת עובדים, וההסתדרות צריכה להושיט לה עזרתה בביצורה ובעיצובה.”

ובוועידה השביעית, שהתקיימה שנה לאחר זאת, ודנה על בעיות קליטת העלייה ההמונית ועל ה“צנע”, אמר:

"בלי מהפכה גמורה בכל הרגלי חיינו ומושגינו – אין כלל תקווה וסיכוי להגשמת תפקיד זה [של אחריות העובד לגורל המדינה]; כי מעשה כזה, כמו יצירת עם חדש ויצירת ארץ חדשה, בפרק זמן קצר כל־כך, פירושו הטלת כולנו וכל הישוב לתוך כור־היתוך רותח, אשר בו הכרחי להתיך מחדש את זכויות הבכורה, את ההרגלים, את המושגים. – – –

מוכרחים לעבור לפסים של חיי קורבן, קורבן מדעת ומתוך רצון… מוכרח להשתלט בכל ציבורנו הרגש והרצון לשאת בקורבן הקולקטיבי למען המעשה הגדול."

ובדברו על ההכרח לוותר על תביעות להעלאת שכר ועל הצורך בהעלאת פריון העבודה, הוא אומר:

“עלינו להצטמצם היום, כדי שנוכל להבטיח את מרחב המחיה לעם ולפועל, מחר, מחרתיים, ולדורות הבאים.”

התמורה שאנו עדים לה היום בקרב רובו הגדול של ציבור הפועלים בארץ, היא מהפכה גמורה בכל מערכת המושגים על יחסי מעמד־לאום; מערכת שהיוותה את הבסיס האידיאולוגי למחשבתה של ההסתדרות, ואת הבסיס המעשי להתנהגותה, מאז היווסדה. משמעה של תמורה זו היא:

התחסלות תודעת הזהות בין האינטרס המעמדי והאינטרס הלאומי.

סימנים ראשונים לתהליך זה נתגלו כבר לפני שנים רבות; הם נתרבו והלכו עד כדי סחף, מלאחר מלחמת ששת־הימים; הם מגיעים להתדרדרות גמורה בשנתיים־שלוש האחרונות, ועתה לעינינו ממש. בניגוד גמור למה שאמרה ההסתדרות מזה עשרות בשנים, אומרים עכשיו רוב הפועלים המאורגנים בה:

לא כל מה שטוב למדינה הוא בהכרח טוב לנו; לא כל מה שרע לה הוא בהכרח ענייננו; לא דווקא אנחנו – ועל־כל־פנים, לא רק אנחנו – אחראים לגורלה.

רק מתוך ראיית השתרשותה של תודעה “טרייד־יוניוניסטית” זו – לא חדשה בעולם, אבל חדשה בארץ, לגבי ההסתדרות ככלל, כלוז הישוב והמדינה – אפשר להבין את גל השביתות והלחצים העוברים על המדינה היום, ואשר יגברו עוד יותר בימים הקרובים.

שוב, כדי לפשט, הדיאלוג הוא זה:

המדינה אומרת: אני נמצאת בגרעונות עצומים, בגלל הוצאות הבטחון והמצב בעולם, גרעונות המאיימים במשבר חמור, בפשיטת רגל כלכלית, על עצם הקיום –

עובדי אל־על, עובדי הנמלים, עובדי קצ“א, עובדי צי”ם, עובדי חברת החשמל, המהנדסים, הרופאים, אומרים: תשברו לכם את הראש, אנחנו לא נוותר על המותרות שלנו, ולא נגרע מהם אף פרוטה אחת.

אני אומר “על המותרות” – כי מלחמתם של כל הנ"ל היא לא על הלחם והחמאה, לא על קורת גג, גם לא על חינוך הילדים, היא לא מלחמה על 2000 הלירות הראשונות הדרושות לכל משפחה כדי להתקיים, אלא על האלף הרביעי, החמישי, העשירי, המבטיחים את רכישת המותרות למיניהם, או את צבירת העודפים והנכסים. ההחלטה הנחושה היא: לא לוותר עליהם, ויהי מה! אנחנו מכאן והמדינה מכאן – הבה נראה מי ישבור את מי!

אלה הן הקבוצות “המיוחסות” של ציבור הפועלים, קבוצות הלחץ החזקות, המשיגות תמיד את מה שהנזקקים באמת אינם משיגים לעולם, ותשגנה גם להבא, כי הן בעמדות המפתח. אבל מה עם רובם הגדול של העובדים, עובדי הייצור והשירותים, המשתכרים כדי מחייתם, ועכשיו הם נלחמים לתוספות “ייחודיות” וליתר תוספות, ועם הנהגת הרפורמה במסים, יבוא גם מצדם גל אחר גל של לחצים ושל שביתות?

להם אומרת המדינה: הלא החלטנו על מצב חירום, הלא דיברנו על “הידוק החגורה”… הידוק החגורה פירושו פחות ולא יותר… פירושו הצטמצמות, פירושו שנוריד את רמת החיים… אם לא נוריד אותה, לא נוכל להתקיים…

אומרים הם למדינה: מדוע זה אנחנו? ומה עם הקבלנים, הסוחרים, התעשיינים, הספסרים, המתעשרים הגדולים למיניהם? מעלימי־המס למיניהם? המועלים? ומה עם הבזבוז העצום?

כן, אלה שאלות נכונות, ועל התביעות הנובעות מהן יש להילחם תמיד.

אבל בהן טמונים גם עוקץ הבעיה וגם סיבת התמורה הגדולה:

ההסתדרות בכל תולדותיה, לא שאלה: למה לא הם? היא אמרה: כן, אנחנו! כי אנחנו המדינה!

אילו היתה שואלת, מאז שנות העשרים ועד היום “למה לא הם?” – דבר לא היה נעשה בארץ הזאת.

השאלה הזו כשלעצמה היא פריקת העול־מרצון, פריקת האחריות, הסתלקות מתודעת זהות האינטרס המעמדי והאינטרס הלאומי, וכתוצאה – ויתור על ההגמוניה.

התמורה הזאת היא הרת פורענות. מעוררת חרדה.

כי פירושה: העדר הנושא האנושי לנשיאה בעול קיומה של המדינה. אם מאות ועדי־העובדים, המייצגים מאות אלפי־עובדים (והם הנם ההסתדרות היום – לא הקיבוצים, לא המושבים הוותיקים, לא שכבת ותיקים קטנה, השומרת עדיין אמונים למושגים הישנים), אומרים: שתפשוט המדינה את הרגל, לנו לא איכפת ומתביעותינו לא נזוז; אם הם אומרים: תשותק המדינה כולה ואנו על שום פריווילגיה שלנו לא נוותר; אם הם אומרים: תפסיד המדינה מאות מיליונים ביום ואנו את כרטיס הטיסה שלנו לחו"ל נקבל; אם הם אומרים: כל העבודה הזאת לכם, לכם ולא לנו – הרי גם ההנהגה החזקה ביותר לא תצליח להחזיק במושכות המדינה. העגלה הזאת תתהפך.

אם תהליך זה לא ייעצר עכשיו, מיד – תבוא אל קצה תקופה גדולה ומפוארת בתולדות העם היהודי וארצו. תנועת־הפועלים, זו שהיה לה חזון על חברה שאין דומה לה בשום ארץ בעולם – תאבד את ההגמוניה שהיתה לה בעם, במדינה – לא בגלל חילוקי דעות פוליטיים, לא בגלל השקפות, לא משום שהימין יתפוס בכוח את השלטון, אלא בגלל אובדן התודעה של זהות צרכי המעמד עם צרכי הלאום. כשתאבד אותה – לא רק דמותה החברתית של ישראל תשתנה, אלא גם על עצם קיומה תאיימנה סכנות נוספות על אלה המאיימות עליה מבחוץ.

4.7.75

---

דרומית ללבנון

מאת

אהרן מגד

החלפת הממשלה הנוכחית בממשלה אחרת, נבחרת, שבסיסה יהיה מפלגת הפועלים – היא עניין של פיקוח־נפש, פשוטו כמשמעו. מלחמת לבנון היא תאונת־הדרכים הקשה ביותר שקרתה למדינה מאז קומה, תאונת “הדרך הנכונה”. כשם שבכל תאונות־הדרכים הקטלניות אנו אומרים שהקורבנות הם קורבנות שווא, לא על הגנת הארץ נופלים החיילים, לא על שלום הגליל, לא על התורה הקדושה, אלא על היוקרה האבודה של קונצפציה כוזבת והרת אסון. “המשגה האנושי” – גורמם של תאונות כה רבות – הוא יקר מדי במקרה זה; יותר מחמש־מאות נפשות, כל אחת עולם מלא, ואין לדבר סוף.

אומה גדולה, של כשלוש־מאות מיליון נפש, נרעשת כאשר שני נחתים שלה נהרגים בלבנון ב“מלחמה לא להם”. הודעה מיוחדת מטעם הבית־הלבן, מזכיר־המדינה לענייני בטחון משמיע הסברים, העיתונאים מציגים שאלות מתגרות, כלי־התקשורת מתמרמרים: שניים נפלו לשווא! בישראל הקטנה, המעונה, שאלפים מבניה נפלו במלחמות, שלא ידעה יום ללא לוויות חללים – אנחנו “מתרגלים”. מונים מִספרים. עליית מחירי הדלק היא מספרים, עליית שערי החליפין של הדולר היא מספרים, חיילים נופלים בלבנון – מספרים. ככל שעולה המספר כן נעשים החושים קהים יותר.

ההשלמה הזאת, הגובלת באדישות, עם נפילת חיילים כמעט מדי יום ביומו, שלא על הגנת המולדת – היא אחד הפגעים הקשים שעשתה המלחמה הזאת בנפש העם. במאורעות תרצ“ו־תרצ”ט – שגם אז נהרגו אנשים כמעט יום־יום, מיריות ומפצצות – היו האבל, וחריקת־השיניים, וההחלטה הנחושה של “ואף־על־פי־כן”, ו“לא יוכלו לנו”, ו“ידעו נא איפוא צוררינו” – מחזקים את רוח הישוב ומלכדים אותו. ב“מלחמת ההתשה” – שגם היא נמשכה חודשים על חודשים ותבעה קורבנות רבים – היתה ההרגשה הכללית שההגנה על “קו בר־לב” כמוה כהצבת מחסום בפני פלישתו של צבא גדול ומחומש היטב לעבר גבולנו. החיילים הנופלים היום – צעירים בני 18 מן הצבא הסדיר, אנשים מיחידות המילואים שהם אבות לבנים ובנות – נהרגים במלחמה לא שלנו: מיריות המתעופפות בין עדות יריבות של עם אחר; ממטעני־חבלה המתפוצצים תחת הרגליים על אדמה זרה. מניין ההשלמה עם כך? מניין האדישות של רובו הגדול של הציבור למצב, שבנסיבות נורמליות היה מעורר זעם עצום והתמרדות?

העם מסומם. “הכלכלה הנכונה” – מסתבר – היא גם “אופיום להמונים”. לא רק שהיא מסמאת את עיניו מראות מה צפוי לו כברת־דרך קצרה לפניו, אלא שהיא גם מקהה את חושיו לגבי כל דבר שאיננו חיי־שעה, הנאת־רגע־זה. בבולמוס הקניות של מצרכים, מט“ח, מניות, טיולי־חו”ל, במרדף המטורף אחר זנב־האינפלציה הבורח – אין פנאי להתעכב על גוויות הנופלות לצד הדרך, אין פנאי להתאבל, לשאול למה, להתמרמר, לצעוק.

אם זה לא איכפת – קל גם להיענות לתביעה האמריקאית לעכב את ההיערכות החדשה בלבנון לעוד כמה ימים, או שבועות. האמריקאים, המזדעזעים מנפילתם של שני אנשי “מארינס”, מוכנים – לפי הנוסח הציני הישן – להילחם עד אחרון החיילים של הזולת. ואנחנו נעתרים ל“בקשה”, כאילו המדובר ב“פוליטיקה” ולא בחיי־אדם. שהרי ברור שעוד שבוע בהרי השוף – פירושו מספר גדול יותר של הרוגים ופצועים! על מה הפעם – אם לא על שלום הגליל? אם לא על שלום הדרוזים – והנוצרים? על פאקס אמריקנה?

הם צודקים: מרחץ־הדמים שיתחולל שם לאחר צאתנו, יחול על ראשנו. מהדורה נוספת של פרשת סאברה ושתילה. אלוהים מעניש את החוטא לא רק על מה שעשה במישרין – אלא על מה שלא עשה בעקיפין. פוקד עוון על שילשים. מכה אותו בצרעת.

לבנון הופכת עלוקה, שתי בנות לה, הב הב, שלוש לא תשבענה, ארבע לא אמרו הון. בולעת אנשים, בולעת הון. מוצצת את דמינו, תרתי משמע. גם את בעיות הכלכלה אפשר היה לפתור, אלמלא המיליארדים שאנו משקיעים שם אל שק נקוב. האבסורד: מקצצים מיליארדים מתקציב הבטחון ומתקציבי הרווחה למען הבטחון בלבנון. לאחר הנסיגה אל קו האוואלי יבוא תהליך ההתמקמות וההתערות: מערכות כבישים, קווי־מים וחשמל, שדות־תעופה, רשתות אספקה, כמו בסיני לפנים. כל זה, שכבר הוחל בו, לא לבין כסה לעשור נועד, אלא לשנים.

לאחר מלחמת ששת־הימים אמרנו – ואחר־כך השלינו את עצמו – שכיבוש הגדה המערבית וחבל־עזה הוא עניין ארעי, קלף במיקוח. פקדון, עד הסכם שלום. מעט־מעט נעשה הארעי קבע. לאחר שש־עשרה שנה – וגם לאחר הקמתן של כמה עשרות נקודות־ישוב עבריות – קיימת עובדה שהיא מעבר לכל מחלוקת: אוכלוסיה של יותר ממיליון נפש, על אדמתה, נמצאת שם תחת כיבוש, משוללת זכויות פוליטיות, מופלית בזכויות אזרח. זוהי כבר הוויית קבע. את ההוויה הזאת נרחיב עכשיו צפונה, לשטחים נוספים, לאוכלוסיה נוספת. בעוד שנתיים־שלוש נשכח שסבר מי שסבר שזהו מצב ארעי, עד יעבור זעם. מכיוון שאין סיכוי שבחמישים השנים הבאות ניהפך לרוב ביהודה, שומרון ועזה, ואין כוונה שיהודים יישבו את דרום לבנון – הרי פירושו של דבר הוא שאנו נעשים ל“מעצמה כובשת” בדרך־קבע, שהיא גם “דרך חיים”. לא מעצמה כובשת בת 50 מיליון תושבים המשתלטת על אי־אלה מחוזות מפגרים ומעוטי־אוכלוסיה מעבר לגבולה, אלא “מעצמה” בת 4 או 5 מיליון, השולטים בשניים או שלושה מיליון, בעלי תודעה פוליטית מפותחת, הנתמכים על־ידי כוחות גדולים מסביבם, ודעת־קהל עולמית. מציאות כזאת קובעת את כל ה“מנטאליות” של המדינה. לא רק את הפוליטיקה שלה, אלא את אורח־החיים של אזרחיה, את דרך החשיבה שלהם, את יחסם לערכים אנושיים שונים, ובאופן כללי – את תרבותם.

לזכותו של “הליכוד” צריך לומר שהוא ניהל את מדיניות החוץ והבטחון שלו, בכל שנות שלטונו, בעקביות גמורה: המטרה הסופית היא סיפוח השטחים והרחבת גבולות המדינה עד הירדן – עידוד ההתנחלויות והקצאת משאבים עצומים להן, קידם את השגת המטרה הזאת במידה רבה. הוויתור על סיני לא היה סטייה ממנה, כי סיני לא היתה כלולה במפת הארץ המובטחת הזאת. המלחמה בלבנון, בשלביה המתקדמים, עד שערי ביירות, היתה נסיון – כושל לחלוטין – לאבטח את המדינה המורחבת מצפון, על־ידי כריתת ברית עם שותף אפשרי, או על־ידי כפייתה. על כך נהרגים.

החלפת ממשלה שהליכוד בראשה בממשלה שתפיסתה אחרת, היא לפיכך עניין של פיקוח־נפש.

והחלפה זו יכולה להיעשות רק בדרך של בחירות. בחירות בהקדם האפשרי, כמידת הדחיפות הנדרשת לפיקוח־נפש; בחירות שהסיסמה הראשונה של המתנגדים למדיניות הנוכחית, תהיה בהן ברורה ופשוטה: יציאה מלבנון, מכל לבנון, ומיד.

היש סיכוי למערך – או באופן כללי יותר ל“שמאל” – לזכות בבחירות אלה?

הסיכוי מותנה בחזרתו אל הדרך שהקנתה לו את הבכורה בארץ, לא רק ב־30 שנות המדינה, אלא גם ב־30 השנים שלפניה.

בשלושה נקנית הארץ הזאת, ובשלושה היא נארסת: בעלייה, בהתיישבות, בבטחון. מי שמקיים את אלה, לו גם השלטון. זהו שכר־המצווה, זהו הפרס. מי שעמד מנגד לאלה, היה פסיבי, אדיש או מתנגד – נדחק תמיד, תמיד, זה 80 שנה – לשוליים.

הדבר הטראגי שקרה בשנים האחרונות, עוד מלפני עלות הליכוד לשלטון – טראגי לתנועת־העבודה וטראגי לתרבות שצמחה בארץ מאז ראשית ההתיישבות – הוא שתנועה זו איבדה את הבכורה בשלושה אלה. או מכרה אותה בנזיד־עדשים של פוליטיקה.

היוצרות התהפכו: מי שעיקר כוחו היה בדיבורים – פנה למעשים; מי שעיקר כוחו היה במעשים – התגדר בדיבורים.

עובדה היא: רובו הגדול של מעשה ההתיישבות בחמש־עשרה השנים האחרונות נעשה על־ידי מי שקרוי “הימין”. על־ידי “גוש אמונים” בהתנחלויות (ואין זה חשוב, לצורך טיעון זה, אם המעשה הוא “צודק” או “לא צודק”. נבנים ישובים, והם גדלים והולכים, קמות תעשיות, אדמות נעבדות); על־ידי קבוצות, “ימניות” ברובן, שעולות ל“מיצפים” בגליל; על־ידי יזמים פרטיים, הרחוקים, כמובן מאליו, מאידיאולוגיה של תנועת־העבודה. (ואין לזלזל ביזמים פרטיים, או ללעוג להם שעיניהם רק לבצעם. ממניעים אלה “שלא לשמה”, נבנתה רוב הארץ, כל השנים בעקבות החלוצים!). וכן בעלייה. עובדה היא: רובה הגדול של העלייה “הציונית” היום – היא עלייה של אנשים דתיים. והיוזמה לעידודה ולהגברתה של העלייה מארצות הרווחה, באה שוב – מ“גוש אמונים”, ולא מתנועות־הנוער החלוציות. והעובדה המצערת עוד יותר היא, שגם בבטחון – אותו תחום שבו יורשי ה“הגנה” והפלמ"ח, ובעיקר אנשי הקיבוצים, היו המובילים – עכשיו הם נסוגים והולכים, ומפנים את מקומם לאחרים, שחיילי “ישיבות ההסדר” הם מן הטובים שבהם.

בו־בזמן עסקה תנועת העבודה ב־פוליטיקה. כלומר, במה שעסק הרביזיוניזם עשרות בשנים. לא הקימה ישובים בגליל ובנגב, לא שלחה שליחים לצרפת, אנגליה, ארגנטינה, ארצות־הברית, לעורר את היהודים לעלייה ארצה, ולמצוא דרכים חדשות לקרבם לרעיון העלייה (כפי שעושה זאת עכשיו ועד ציבורי פעיל; שוב, ביוזמת אנשי “גוש אמונים”). וגם על “שכבות המצוקה” – העומדות בראש דאגתה של כל תנועה סוציאליסטית – לא נתנה הרבה את דעתה. אפילו ההסתדרות – תמכה בעיקר במאבקיהן של השכבות המסודרות, בעלות השכר הגבוה, של ציבור העובדים – חברת החשמל, אל־על, מהנדסים, אקדמאים, וב“פוליטיקה” – השאירה את העניינים “היהודיים” (כמו, למשל, עניין יהודי ברית־המועצות) ל“ימין”; לא הלכה בראש, אלא הזדנבה.

ה“מהפך”, מלפני שש שנים, היה איפוא לא רק בחילופי שלטון – אלא בשינוי מערכות כללי ומעמיק בארץ; תנועת־העבודה ויתרה על מעמדה כחלוץ ההולך בראש, הנושא באחריות לתהליך ההגשמה הציונית, בארץ ובעולם היהודי – ודחקה עצמה יותר ויותר למעמד של אופוזיציה מדברת־ואינה־עושה.

מדיניות הליכוד – שעיקר מטרתה היה הרחבת גבולות המדינה בדרך של כפייה ובכוח הנשק, במחיר הרס הכלכלה ואובדן נפשות רבות – התנפצה לבסוף אל ההרפתקה הנוראה של מלחמת לבנון. זוהי הזדמנות לתנועת־העבודה לחזור אל השלטון. אבל לא החזרה אל השלטון עיקר – אלא החזרה אל עצמה.

7.9.83

---

שאלה

מאת

אהרן מגד

השאלה היא כמה דם נקיים אנו יכולים לשאת עוד על מצפוננו, כבני־אדם, כיהודים. היכן הוא הגבול? עוד מאתיים נפש? שלוש מאות? אלף? ואחר זאת נאמר די – יותר מזה אי־אפשר לשאת? האשמה כבדה מדי? או שאין גבול?

שהרי איש אינו מכחיש שנשפך דם נקיים בלבנון, והרבה. לרבות “ילדים”. אני כותב “ילדים” במרכאות, וזה נורא. כי נהרגים ילדים בלי מרכאות, גם בלי גפיים. אבל בגין מדבר בשם הילדים, על כן אני נאלץ לכתוב “ילדים”.

איזה תוקף מוסרי יש עוד לדיבורים על “דם ילד יהודי”? איזה תוקף יש להזכרת ילדי מעלות, או הילדה בנהריה, או מיליון וחצי ילדים? ואיך אפשר לדבר על כך – כמו שעושה מנחם בגין – בלי רעד בקול, בלי השתתקות לרגע, בלי שתתקוף חרדה את המלים עצמן, וללא הרגשה של חילול שם־שמים?

האומנם כל הקהלים שלו – לרבות קהל פעילי המגבית – צרי־מוחין כל־כך, בעלי שומן עבה כל־כך, “טפש לבם”, שאינם חשים בזיוף?

נכון שהתמונות של רשתות הטלויזיה הזרות הן סלקטיביות, מעוותות את הפרופורציות וכוונות רעות מאחוריהן. אבל מה שרואים הוא אמת. וגם המצלמות שלנו אינן יכולות להתעלם מן המשפחות מוכות־ההלם, המתהלכות עם פליטת חפציהן כמו לאחר רעש־אדמה, נודדות מבוהלות ממקום למקום, ואנו הצופים בבית, יודעים שלא תמצאנה מנוח לכף רגלן. או מבתי־החולים הפגועים, כשהאלונקות מוסעות, כמו מתוך טירוף, אל מקום מקלט, שאיננו.

ומלבד זה, גם בבית־חולים רמב"ם בחיפה אפשר לראות את הילדים האלה, קטועי הגפיים.

כמה יכול המצפון לשאת? עוד חמש מאות כאלה? ואז נאמר די? יש לנו “הצדקה”. והיא מחזיקה מעמד אחרי חמישים ההרוגים הראשונים מקרב האוכלוסיה האזרחית שאיננה אוכלוסיית אוייב, ואחר מאתיים ההרוגים הנוספים, ובשארית כוחה היא נאחזת בקרקע גם אחר השלוש מאות: המחבלים הם המחזיקים באוכלוסיה הזאת כבבני ערובה. הם התמקמו בתוכה ומוצאים מחסה מאחורי הנשים, הילדים, הזקנים, שלא חטאו. כמה מאות אלפים.

וזה נכון. הם בני־ערובה. ולחוטפים אותם, או למסתתרים מאחריהם, לא איכפת.

ובכן: ידינו לא שפכו את הדם הזה? הוא יחול על ראשם?

הלא בכל המקרים של חטיפת בני־ערובה או החזקתם – בבניין, במטוס, בבנק ששודדים חדרו אליו – המצב הוא כזה:

יש שתי רמות מוסר: האחת של החוטפים, האחרת – של אלה המבקשים לתפוש אותם ולהעמידם לדין, או לחסלם – המשטרה, הצבא, או אזרחים שומרי־חוק, שלהם כן איכפת! איכפת מאד שלא יפול גם אחד מבני־הערובה, שאינם אשמים! ההבדל הזה, בין שתי רמות המוסר, הוא הקובע את אופי הפעולה.

כאן, בלבנון, אנחנו מענישים את בני־הערובה! לא רק שאנחנו ממיתים בהם, עשרה על כל אחד מן הפלישתים, שהרי כשממוטטים בפצצת־ואקום בית בן שמונה קומות – אי־אפשר כלל שדייריו לא ייהרגו! – אלא גם מונעים מהם מים, אוכל, תרופות, שאינם חסרים לחוטפיהם!

ובכן, אנחנו יורדים לרמת המוסר של החוטפים, מאמצים אותה לעצמנו.

קודם – בצור, בצידון – היה זה כך: אם לא נפציץ, ייהרגו חיילים שלנו. “מוטב שייהרגו מאה מהם ולא אחד משלנו” – כמו שאמר אחד המפקדים.

עכשיו, בבירות, זה כבר אחרת: אם לא יצאו המחבלים את העיר, נציק לבני־הערובה שלהם. נציק להם כל־כך, נפציץ אותם כל־כך, נכתוש את העיר כל־כך, לא להשאיר בה אבן־על־אבן – עד שייאלצו לצאת!

זהו צעד נוסף במדרון המוסרי הרץ אל התהום שהמחבלים מצויים בה.

המפחיד ביותר הוא, שמעט־מעט – או נכון יותר: מהר מאד – חודרת לתודעה הלאומית שלנו, בסיוע חזק מצד המיתוס הדתי – נורמה חדשה (ועתיקה מאד) של “מוסר יהודי”.

למוסר היהודי יש יותר מפן אחד.

ישנו המוסר של אברהם אבינו, אבי האומה, המבקש על סדום שלא תופצץ, אפילו אם יש בה עשרה צדיקים בלבד. לבל ישחית אלוהים “בעבור העשרה”. מוסרו של הלל הזקן, שאמר, מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. ויש מוסר של “החרם תחרימם”, “לא תחיה כל נשמה”, ו“טוב שבגויים הרוג”.

גם זה וגם זה “מוסר יהודי”. והבחירה היא בידינו.

זה כמאה שנה, מאז ראשית ההתיישבות הציונית, היתה הבחירה לצד המוסר הראשון, הפתוח, הנאור, שהוא יהודי ואוניברסאלי כאחד. זה מה ששיווה את האופי ההומאני למפעל הציוני. הוא שקבע את יחסינו לשכנינו, לעמים אחרים בכלל. הוא שהכתיב את מדיניות ה“הבלגה”, הוא שעצר בעד פעולות תגמול עוורות והתנפלויות נקם. הוא שהעמיד אותנו על מישור גבוה, גבוה הרבה, מזה של כנופיות מרצחים, המונים מוסתים, וארגונים הצועקים השמד ומחנכים את ילדיהם לכך.

עכשיו, בקרב חוגים רחבים, חודר יותר ויותר המוסר השני – השוביניסטי־דתי. לא בקול ענות חלושה ולא בהצנע ובהסתר, אלא בגאווה ובהסתמכות על מצוות והלכות. יותר ויותר אפשר לשמוע ולקרוא דברי רבנים, תלמידי חכמים – ובעקבותיהם שרים חברי־כנסת, מפקדים – המדברים על כך שאכן זהו “מוסר אלוהים”, שכמו ההבטחה, יש לו אישור וקידוש מלמעלה: יש דם ויש דם, ודם יהודי הוא סמיך יותר, סמוק יותר. ויש גם מצווה הבאה בהריגה.

ואז אפשר, ללא כל היסוס, ללא כל נקיפת מצפון, ללא תחושת הציניות שבדבר – לזעוק חמס על ילדים יהודים שנהרגו, ובה־בשעה ממש, באותם רגעים ממש, להטיל פצצות על ילדים בביירות.

לא קשה להחדיר את המוסר הזה. יש לו קסם משלו. כמו הקסם שבקריאת המונים במקהלה, בצעידתם בסך בצעדים קצובים ומהדהדים, או בקריאות נקם חנוקות. הדם עולה. צמרמרות עוברות בבשר.

כך, באחד הלילות ברדיו, לפני כמה ימים, תוך כדי נסיעה, אני שומע את השיר “עוד אבינו חי!” באכסטאזה עצומה, בקולות עולים ומתלהבים, שירה שבאה לאחר איזו דרשה שהיתה בה תהילת המלחמה, “מלחמת מצווה” בגויים – משהו מיסטי, שקול הדם עונה לקראתו…

וזהו בדיוק הקול המחריש את המצפון ומשתיק אותו. לגמרי.

השאלה היא: אחרי איזה קול אנחנו הולכים? ולאן נגיע אם נלך אחר הקול המיסטי־היהודי־הפולחני־הקדום המפלה בין דם לדם?

15.8.82

---

דם צועק

מאת

אהרן מגד

בשום מלחמה ממלחמות ישראל לא צעק דם הנופלים כפי שהוא צועק עתה במלחמת לבנון. אמו של הרץ הפצוע, המבשר לה על נפילת המלך שאול – בשירו הידוע של נתן אלתרמן – מנחמת אותו: “את המלך פקד הדין / אך יורש לו יקום עד עת / כי עלי אדמתו השעין / את חרבו שעליה מת.” המשורר, לשם הדגשה, מפזר את האותיות של “עלי אדמתו”.

לא על אדמתנו. בארץ לא־שלנו, מסוכסכת, “אוכלת יושביה”, שבה “דמים בדמים נגעו”, שאין סוף בה לרצח ולהרס. אפילו בסיני – היה זה לא על אדמת זרים: ארץ לא־נושבת, מדבר בו הלכו אבותינו ארבעים שנה בדרכם לארץ המובטחת, וגיא מלחמות.

שר־הבטחון הנוכחי מנחם את המשפחות השכולות, ואומר, כמו שאמרו שר־הבטחון הקודם, ראש־הממשלה הנוכחי, ראש־הממשלה הקודם: הם נפלו למען שלום ישובי הגליל. כדי שהילדים בקרית־שמונה ובנהריה ובאביבים לא יחיו בפחד ולא יישנו במקלטים.

אבל זכרון העם איננו קצר כל־כך. הוא זוכר שנים של שקט – לפני הפלישה ללבנון – כשלא בכל יום, גם לא בכל חודש, החרידו את מרקע הטלוויזיה תמונות הלוויות, והשינון המצמרר – שנעשה כבר שגור כמו פסוקו־של־יום – של “צדק לפניו יהלך”. והוא זוכר שגם בימים הקשים, כאשר קרית־שמונה כמעט והתרוקנה מתושביה – היה זה לאחר תגובה־על־תגובה, מעגל קסמים שאפשר היה לשבור אותו ללא קורבנות רבים, כי היתה זו תקופה שגם באש"ף נשבו רוחות אחרות, של יתר מתינות, של חיפוש מוצא פוליטי כלשהו, לאחר היוואשות מפתרון הסכסוך בדרכי טרור.

והוא שואל מדוע דמם של מאות בחורים, בנים 18 ו־19, ואבות לילדים בני 30 ו־35 מאשדוד ובית־שאן וחולון, ועוספייה ובית־ג’ן – סמוק פחות מדמם של הבודדים שנהרגו מהפגזות על ישובי הספר הצפוני? מדוע יש בזה כפרה? מהו חשבון הדמים הזה? האם יש בו הבטחה לעתיד טוב יותר?

לא היתה עוד מלחמה, בכל מלחמות ישראל מאז עצמאותה, שבה חיילים רבים כל־כך, ללא הבדל “מוצא” פוליטי – שאלו רגע־רגע לשם מה הם מסכנים את חייהם כשהם מתהלכים על שדה־מוקשים שאין לו גבולות, בארץ יורקת אש, הרחק מבתיהם. לא הפחדנים ומוגי־הלב שואלים. האמיצים שואלים.

מבטיחים לנו שהנה־עוד־מעט – רק יושג הבטחון מעבר לגבול הצפוני, רק תשקוט שם הארץ – והצבא יסוג לגבולו, כי “אין לנו שום כוונות כיבוש”.

אבל זוהי הבטחת־שווא, שגם המשמיעים אותה יודעים שהיא כוזבת, כי אין חכם היודע עד מתי. אין חכם היודע מתי תשקוט שם הארץ.

כאילו לא די היה לנו באויב ה“ההיסטורי” של הציונות – הבלתי־נמנע, שהיה מחוייב המציאות של שיבת היהודים לארצם ושאיפתם למדינה עצמאית בה – זה של ערביי הארץ – הקמנו עלינו אויבים נוספים: השיעים, הדרוזים, מחר גם המארונים, של לבנון; שעכשיו גם הם לוחמים בנו בנשק, במטעני־חבלה, בטרור.

ניפצנו את “מכונת המלחמה” של אש"ף לרסיסים. אבל במלחמת טרור פרטיזאנית – עשרת־אלפים רסיסים טעוני־נפץ, כוחם לא נופל מגוש־נפץ אחד, שלם. ועם הריסת “מכונת המלחמה” – הרסנו עוד דברים רבים: את האיזון הממוסד ששרר בחבלים רבים של לבנון; את הנייטראליות־למעשה של חלקים גדולים באוכלוסייתה; את הנטייה להשלמה עם מצב קיים. נכנסנו לתוך העיסה הלבנונית כחומר מתסיס, מדליק, מפוצץ.

אפשר להאמין בכנות ההכרזות ש“אין לנו שום כוונות כיבוש” בלבנון. אבל בעל־כורחנו ניהפך לכובשים. מתוך הגנה עצמית, מתוך הצורך בפעולות הענשה, מתוך ההיגררות למעשי תגמול, מתוך ההכרח להשתלט על אוכלוסיה סוררת ומתמרדת. ככל שיארכו הימים, כן ייהפך הארעי לקבע. יתמיד את עצמו בדפוסים של “נוהלים”, תקנות וחוקים. מי יוכל לומר מתי “הבשיל הזמן” לנסיגה? למי תהיה ערובה – גם אם יושגו הסכמים בין העדות בלבנון, בינן ובין סוריה – שלא יחזור התוהו־ובוהו? שמחבלים לא יסתננו לאיזור שליטתו של צבא לבנוני חלש ובלתי מקובל על הרוב? “ברגע שנהיה בטוחים שלא תהיה התקפה על ישובינו – נצא מכאן” – אומר ראש־הממשלה בביקורו במוצב בלבנון. “כל עוד יש סכנה ממחבלים, מסורים, מאחרים – אין לנו ברירה אלא לשבת כאן” – הוא אומר.

כאילו אמר: נשב כאן עד אחרית הימים. כאילו אמר: נשב כאן כל עוד אנו יושבים בארץ־ישראל. ימים שאין בהם “סכנה ממחבלים, מסורים, מאחרים” – אלו ימות המשיח.

חיי אלפי חיילים הנמצאים על אדמת לבנון – יקרים מן ה“כבוד” המדומה של סירוב להודות בכשלון. המלחמה בלבנון נכשלה. היא המיטה אסונות וחורבן ולא הביאה שום תועלת. היא לא הפחיתה את מספר הנהרגים אלא הגדילה אותו עשרות מונים. לא נשקף ממנה שום אור של נצחון באופק הרחוק, שום ימים טובים של שקט ושלווה. צריך לחזור לגבולנו ולהתבצר בו. להגיח ממנו – אם אמנם יימשכו מעשי האיבה – עשרים ק"מ, ארבעים, ולהכות באויב. להכות בו במטוסים, ולחזור. להגן על עצמנו במיטב כוחנו מפני “מחבלים, סורים ואחרים”, כפי שנהגנו מאה שנים: על אדמתנו.

11.11.83

---

חשבון הנפש ומקורות הכוח

מאת

אהרן מגד

מונולוג בשני פרקים

א

“העניין הוא בזהות העצמית שלנו, בבנייתה־מחדש של הזהות העצמית…”

אני יושב בביתה של אריאלה, ומקשיב לדבריה. אריאלה היא פסלת, בשנות החמישים הראשונות שלה, והיכרותנו היא רבת־שנים. הפסלים, פסלי־ארד בעלי צורות שבורות ואוצרות־כוח, הם בחדר הסמוך. אל החדר הזה, שבו אנו יושבים, מסתננת השלווה הקיצית, רחושת האורנים, מן החצר הירוקה.

כשאני שומע את דבריה, על “איבוד הזהות העצמית שלנו”, או על טשטושה, ונכבש להם יותר ויותר, אני מפסיקה ושואל אם מותר לי לרשום אותם. היא צוחקת: “מה, לפרסם?!” אני אומר, כן, מדוע לא, יש “עניין ציבורי” בזה, ומשכנע אותה לבסוף, לאחר מחאות רבות.

פגישותינו מאז ימים רחוקים, בהיותה בפלמ"ח, ואחר כך חברת קיבוץ שלוש שנים, הן אקראיות, וברווחי־זמן גדולים, של שלוש שנים, חמש, יותר. אבל כל שיחה אתה מעוררת מחשבה, כי הדעות שהיא משמיעה, וצורת הבעתן, תמיד יש בהן איזה אתגר. היא חושבת המון, בשעות הרבות השותקות, כשידיה עוסקות בפיסול…

“אספר לך דבר שהיום, בראייה לאחור, הוא נשמע לי פנטאסטי” – היא אומרת משחוזרת לשנים רחוקות – “סצינה קומית, ובה בשעה… אולי יש בה גם משהו פיוטי: בהיותי כבת 16, בתנועת הנוער, בתל־אביב, הייתי מאוהבת במדריך שלי, מבוגר ממני בכמה שנים. לאחר היסוסים רבים, מצאתי עוז בנפשי לבקש ממנו להיפגש אתי ביחידות. נפגשנו בערב, בסוכה שבחצר המועדון. כשישבנו שם על הספסל, ואני רועדת בתוכי… עכשיו צריך היה לבוא וידוי האהבה, נכון? הלא רציתי לשפוך את לבי לפניו! ומה היו הדברים שיצאו מפי? מה פרץ מתוכי? – היה זו מונולוג ארוך על רגש האשמה שאני חשה כלפי הערבים… כך ביטאתי את אהבתי… מצחיק, לא?”

אינני צוחק. זה “פיוטי מר”, הייתי אומר.

“אבל בעצם, את רגש האשמה הזה אני זוכרת עוד מהיותי ילדה בת עשר, שתים־עשרה. אני ילידת הארץ, כידוע לך, וגדלתי בבית שלא היה ציוני. משפחתי התגלגלה לארץ־ישראל, כמה שנים אחר המהפכה הרוסית, כמעט בדרך מקרה. הבריחה גבולות וחשבה קודם על לאטביה, צרפת… הגיעה לבסוף הנה. מצד אמי היתה זו משפחה יהודית־שורשית, משכילית, שנהגה לפי ‘היה יהודי בביתך ואדם בצאתך’. מצד אבי היתה זו משפחת יערנים וחוואים, שזרם בה דם נוכרי, רחוקה מיהדות. אבל לי – ארץ־ישראל כבר היתה מולדת יחידה. אני שואלת את עצמי מניין לי רגש האשמה הזה, מילדות?”

אריאלה איננו שמה. היא ביקשה להישאר בעילום־שם. אבל אקרא לה כך. שמץ “הדם הנכרי” ניכר בפניה: פנים רחבות, בעלות עצמות לחיים בולטות, ובהירות רחבה במבט. גם דרך דיבורה אינו של צבר טיפוסי, במבחר המלים, בנטייה לדייק, בהגדרת הרגישויות.

היא מספרת איך בהיותה בתנועת הנוער הלכה “לחפש אלוהים אחרים”, בגלל אותו רגש־אשמה. בתנועה לא הרגישה עצמה בת־בית. “אאוּטסיידר”. חשה סלידה כלפי הרגשת השובע, שביעות הרצון העצמית, ששררה בין “ילדי השמנת” של העילית ההסתדרותית, בני פקידים, עסקנים, אינטליגנציה עובדת, שחיו אמנם בצניעות (“צניעות מתהדרת במקצת”). אך היוו מעין משפחה בעלת קשרים הדוקים, עם פרוטקציוניזם מובן מאליו. קליקה רחבה למדי. והיא היתה ממשפחה “בורגנית”, אף כי לא אמידה. ניסתה תחילה להצטרף לנוער העובד, כי “לעשות משהו למען בני העוני, היה זה כמו לכפר על חטא.” אחר־כך לנוער הקומוניסטי (פ.ק.פ. באותם הימים), שלחם, כידוע, נגד העוול שעושה הציונות לערבים. אך גם שם לא מצאה את מקומה. “לא אהבתי את האנשים. הם היו וכחנים ומלאי שנאה בעיניים, צנומים, קנאים, עם המון שנאה. והלא רעיונות מתלבשים באנשים, לא? זהו קשר כמו בין תוכן וצורה!”

“אני חוזרת אל רגש האשמה. אל מקורו. הרי אז לא היינו ‘כובשים’ וגם לא ‘מנשלים’. מיעוט היינו. מתיישבים על אדמות שנקנו בכסף, שוממות ברובן. האם היתה זאת סובלימציה של פחד? – אולי. אני זוכרת, בהיותי ילדה קטנה, במאורעות 36', את אבא מצטייד במשאבת־גומי להגן עלינו מפני פורעים, וראיתי סכינים בעיני. ידענו שהערבים שונאים אותנו. כשאומרים לך ששונאים אותך, הרי אם אתה אדם רגיש, ועם זה יש פחד בלבך, אתה חש אשמה. אולי הפחד והאשמה ירדו כרוכים זה בזה, אינני יודעת.”

אביה, אני יודע, נהרג ב־47' מידי ערבים. על גבול יפו־תל־אביב.

“מעניין: לעולי גרמניה היה יחס אחר לערבים משהיה לנו, ילידי הארץ. היה להם רספקט אסתטי כלפיהם. בדומה לזה שהיה לבריטים. רספקט לסגנון, לתרבות מושרשת, מנוגדת לבאלגן ה’גליצאי' שהביאו הנה עולי מזרח אירופה. אולי משום כך נטו רבים מהם ל’ברית שלום'. הם לא היו אנשי חרב, והם רצו לראות כאן חיים ‘יפים’. יפים יותר מבגרמניה. אבל גם אצלם היה זה כרוך בפחד.”

אריאלה חולפת על פני השנים: שנות מלחמת־העולם, המאבק, ההעפלה, כאשר התחושה שהננו חלק ממחנה גדול הלוחם על חייו ועל זכות קיומו, נטעה בנו הרגשת צדק חזקה, בלתי מעורערת, שדחקה כל רגש אשמה כלפי הערבים. ואחר־כך מלחמת העצמאות – שבה הישות הערבית היתה אויב גלוי, שיש להלחם בו פיזית, ולנצחו –

“רק לאחר הנצחון, לאחר שהאבל על ההרוגים הרבים התכווץ אל בתי המשפחות השכולות, נסוג, ככה, מפני הרעש של העשייה הגדולה של ראשית המדינה – התחיל שוב לחלחל איזה רגש אשמה – על הפליטים, המגורשים, הכפרים ההרוסים… אבל הוא היה נחלת יחידים, בעלי רגישות גבוהה… ‘חירבת חיזעה’, עוד כמה סיפורים ושירים…”

היא קמה להכין לנו קפה תורכי, וכשאנו גומעים ממנו, היא אומרת:

“שמת לב שב’עיר היונה' אין זכר לרגש אשמה? וזה אלתרמן! שבכמה שירים של ‘הטור השביעי’ שלו מחה, זעק, הוכיח!… אתה יודע מדוע? – אני חושבת ש’עיר היונה' נכתב מתוך חרדה גדולה למה שעתיד לקרות בעתיד. חרדה שמא ניכחד. הוא רצה להשאיר עדות. אפוס של גבורה כעדות לדורות הבאים.”

כן, כן, עוברת בי צמרמורת.

אחר־כך היא מדברת על המפנה, המפנה שחל – אחרי מלחמת סיני, ב־56' – בתדמית העצמית שלנו ובתדמיתנו בעיני העולם.

“הנצחון הזה – המהיר, הסוחף, הבליץ־קריג – השאיר אחריו, בי על־כל־פנים, משקע עכור, מר, לא נעים, לא נקי. כאילו הצדק שלנו התעוות, קיבל גוון אימפריאליסטי. הברית הזאת עם אנגליה וצרפת – שעד היום אינני יודעת אם היא היתה באמת הכרחית, אם לא היינו מנצחים בלעדיה – נראתה, גם בעיני, מין טכסיס ערמומי, שטימא את ‘טוהר הנשק’ שלנו, שתמיד התגאינו בו. ובעיני העולם – בפעם הראשונה מאז מלחמת העצמאות, לא היינו עוד העם הקטן והנועז, התנ”כי, הלוחם בעוז רוח על חירותו וראוי להערצה – אלא חוליה באיזה קשר חשאי, אימפריאליסטי, רב־מזימות. נאלצים היינו להתנצל…"

היכן היתה אריאלה? – אני מנסה להיזכר. שני בנים גדולים לה ובת, אחד מהם פרופסור נודע, היא גרושה זה שנים רבות. לא איבדה את יופיה, שיש בו משהו קשה ועקשני ומסוגר. היא היתה פה, עם עצמה, והיא היתה בארץ כולה. “הביוגרפיה הרוחנית” שלה מקבילה לביוגרפיה של דור שלם, ובכל־זאת הולכת לצדה, בשוליים, בשביל צר שכבשה לעצמה. אני חושב על כך כשהיא מדברת על “המנטאליות החדשה” שצמחה בארץ עם “הערצת הגנרלים”, עם צמיחתה של עילית צבאית, מקצועית, עם ברק, זכויות, הילה; כשלא הכירה את עצמה, את עצמנו.

"כמו אז, בתנועת־הנוער, הרגשתי את עצמי שוב מבחוץ. ‘אאוטסיידר’. אזרחית במדינה חזקה, אבל המדינה החזקה הזאת איננה אני. לא יכולתי להזדהות עם ממדי הכוח שלה, שנראו לי מעבר לכל פרופורציה. נוצרה בי סתירה בינה ובין התדמית שלי על עצמי ועל הארץ שאתה הזדהיתי. בינה ובין המיתוס החדש של הערצת הכוח, של האמונה המיסטית כמעט בגאונות הצבא, הגנראלים, ה’מוסד'. הייתי קמה בבוקר, ממששת את עצמי ושואלת, האם זו אני?

*

כשיש פיצול אישיות כזה, בין אדם ובין התדמית שלו על עצמו, קיימות שתי אפשרויות: או שאתה נכנע לתדמית החדשה שנכפתה עליך, מפתח אותה ומנפח אותה, וכדי להצדיק אותה, בעיני עצמך ובעיני העולם, אתה מפריז בה; או שאתה מחליט להינתק ממנה לגמרי, ואומר: זה לא אני ואין לי חלק בזה!

למעשה כך נחלקה הארץ. מצד אחד היה האלמנט המנופח, הארוגנטי, שנהנה מן ההילה הצבאית או עמד בצלה, מתנשא, שחצני, ‘אנחנו ואפסנו עוד’; ולעומתו – אלמנט שהצהיר: אני שונא את כל זה. טוטאלית! ואלמנט זה, חלקים ממנו הלכו והתרחקו, התרחקו מן הציונות בכלל! הגיעו לכלל שנאה!

אני לא יכולתי להשלים לא עם זה ולא עם זה. השחצנות קוממה אותי. אבל בה בשעה ידעתי שגם הכוח, והכשרון ו’הגאונות הצבאית' וכל זה – גם הם חלק ממני! אני חייבת להם את החיים! איך אני יכולה להתנער מהם לגמרי? אמרתי לעצמי…

אולי נפסיק בזה?" – אומרת אריאלה. “מה זה מעניין? מה שקרה בארץ, כל אחד יודע, והיחס האישי שלי… למה זה צריך לעניין את מישהו?”

אני אומר לה שזה מעניין דווקא מפני שזה אישי, ולא מתנתב למסגרות הידועות, הפוליטיות. אני אומר לה שנמאס כבר לשמוע בכל כלי התקשורת, בעיתונות, ברדיו, בטלוויזיה, את אותם האנשים עצמם, שבוע־שבוע ארבעה ראיונות עם דיין, שלושה עם פרס, שלושה עם רבין, וייצמן, אבן, שרון, וחוזר חלילה, במשך שנים, מתוך חוסר דמיון מדהים, שגורם לסטגנאציה מחשבתית, ורוצים לשמוע קול אחד, יחיד…

אנחנו מפסיקים. מדברים על מכרים משותפים. אחר־כך אני מחזיר אותה אל הזמן, אל הימים שלאחר מלחמת ששת־הימים. היכן עמדה היא?

“אני?.. אני לא יכולתי להסתדר עם זה” – היא צוחקת – “כל זה היה גדול עלי! מן הנצחון עצמו גם אני הייתי באופוריה, כמו כל העם, כמובן, אבל מיד אחרי זה… הלא תוך ימים ממש, חלו שינויים עצומים! שינויים במנטאליות, אני מתכוונת! אנשים שהיו יריבים נוראים במשך עשרות שנים, מצאו את עצמם במחנה אחד, ולהיפך…”

ואחר־כך:

"הבט, היתה הפגישה עם הערבים בשטחים. אני לא רציתי לנסוע, אבל נגררתי. זה היה מזעזע, לדעתי! במקום מפגש של התאפקות, צעד־צעד, מתוך זהירות וחשדנות הדדית – השפענו עליהם ‘אהבה’! התנפלנו עליהם בחיבוקי־דוב, עליהם ועל השווקים שלהם ועל הנופים ועל המקומות הקדושים! ללא כל התחשבות ברגשותיהם! ומתוך שחצנות, או תמימות מטומטמת, אמרנו לעצמנו: הפרימיטיבים האלה יראו אותנו, כמה אנחנו נחמדים, ויראו איזה דברים יפים עשינו בארץ – תל־אביב! נתניה! – ויתאהבו בנו! ובה בשעה הם יהיו גם חוטבי־עצים ושואבי־המים שלנו, במקום אנשי המעברות! לא יכולתי לראות את הבטחון הזה שלנו, את גסות הרוח, הקהות, האטימות! דיברנו אליהם כאילו היו אבק־אדם, ללא תרבות, מסורת, כבוד עצמי! קבלני־העפר שלנו הרגישו עצמם עילית תרבותית כלפיהם! כולנו, כולנו סיגלנו לעצמנו מנטאליות של קבלני־עפר! זה היה איום בשבילי!

ולעומת זאת, אני – שהייתי פעם שמאלנית, יונה־שביונים, שלא יכולתי לתפוס איך המטנו שואה על המוני אנשים, על צבא שנס יחף על נפשו, על אלפי שבויים, פליטים – לא מצאתי עצמי גם ב’שמאל‘. כי לא יכולתי להיות שופר ‘הצדק’ של הערבים; כי ידעתי שה’צדק’ שלהם הוא רק צדק של מנוצחים, כמו ה’צדק', של הגרמנים אחרי דרזדן למשל, קורבנות המלחמה…

והלא כנגד ההתנפחות של השחצנים, של גסי־הרוח – היתה גם התנפחות של הרגישים, של האינטלקטואלים, של השמאלנים, שעשו חינגה מן הבחילה, במאמרים, במחזות, בסאטירות, בקריקטורות, שניפחו מעבר לכל מידה את אי־הצדק שלנו! ודבר זה גבר עוד פי כמה וכמה לאחר מלחמת יום הכיפורים, כשהיתה התנפלות כללית על כל מה שסימל את ה’ממסד‘, המפלגתי, השלטוני, הצבאי, שהיה אשם ב’זעזוע האדמה’ ובכל המכשלות שארעו לנו!

לא מצאתי את עצמי לא פה ולא שם. כשם שלא הייתי שותפה להאדרת הכוח, כך לא הייתי שותפה לזלזול המוחלט ולבחילה. לא חתמתי על שום עצומה. לא הזדהיתי. ידעתי שיש הסתאבות, אך היא רק צד אחד של המטבע. לא כולם מושחתים. ורבין איננו רק האיש שהפקיד מטבע־זר בחו"ל.

אומרים שלא להזדהות עם צד זה ועם צד זה, הוא לבחור ‘מקום טוב באמצע’. אבל בשבילי זהו מקום רע! מקום של מצוקה נפשית! תבין! אני יודעת שאני לא יפה, אבל אני גם יודעת שאני לא מכוערת כל־כך כמו שאני נראית בראי של העולם! זה מקומם אותי! מה עלי לעשות? – עלי למצוא את עצמי, להיות אני, בסיטואציה שבה אני חיה!

אני אומרת ‘את עצמי’. אבל השאלה היא של כולנו, של הדור הצעיר הגדל במדינה ש’העולם' יוצר לו תדמית מעוותת, מביכה עד כדי כך – שהוא איננו מוצא את זהותו העצמית!

כפי שאמרתי לך בהתחלה: השאלה היא של הזהות העצמית שלנו. איך לבנות מחדש את הזהות העצמית בהתאם לפרופורציות הנכונות שלנו."

ואז עברנו לדבר על מקורות הכוח.

ב

“כפי שאמרתי, צריך לבנות מחדש את הזהות־העצמית שלנו…”

וזהו כבר חלקה השני של השיחה עם אריאלה, שבעיקרה הוא מונולוג שלה. השיחה נתארכה, ואני חזרתי ובאתי אליה למחרת.

“זו הפעם הראשונה שאני משמיעה דעות בפומבי” – אמרה. “זהו ‘נאום הבתולים’ שלי” – צחקה – “ואני עברתי כבר את החמישים. אתה גררת אותי!” אמרתי שאני מקבל עלי את האשמה. “לאחר שהלכת” – אמרה – “חשבתי: טוב, זו התרומה שלי לקרן הבטחון. יש מצב חירום, אני צריכה לתרום. מצב החירום הוא רוחני בעיקר, לדעתי.”

אחר־כך היא ממשיכה לטוות את החוט מן השיחה הראשונה.

"הבט, אנחנו – אנשים שחיינו את התקופה החלוצית, את המאבק, את מלחמת־העצמאות – גיבשנו לעצמנו איזו זהות־עצמית, ברורה פחות־או־יותר; אם כי גם אותה מטשטשים, בחוץ ובפנים… אבל חשוב על הצעירים של היום: יום־יום וערב־ערב מראים להם, בטלוויזיה ובעיתונים, כמה הפרצוף שלהם מכוער. בעולם עושים מהם מפלצות: כובשים, מדכאים, מתעללים בעם שאדמתו נגזלה ממנו. בבית הם שומעים על שחיתות ועל פשע. הישראלים הם אדוני רובע הזנות והסמים בפרנקפורט, והישראלים רוצחים ומבתרים גופות בלוס־אנג’לס. שרים ופקידי־ממשלה מועלים בכספים. איך הם רואים את עצמם? הלא אפשר להיתקף בפראנויה! איך אפשר להישאר שפוי?

הלא זה איננו הפרצוף האמיתי שלנו! מהו, אם כן? מי אנחנו?

כשיצאתי בפעם הראשונה לחוץ־לארץ, אחר מלחמת־העצמאות, הרגשתי את עצמי קודם־כל כישראלית. תודעה שלא עזבה אותי לרגע. כל התכונות האינדיווידואליות שלי כאילו נדחקו למישור אחורי. לא יהודיה, אלא ישראלית. וההפרדה הזאת. בין יהודיה לישראלית, היתה כרטיס־הביקור שלי. נופפתי בה, כביכול. אינני יודעת אם כל בן עם אחר מודע לזהות הלאומית שלו – עד כדי העמדת כל יתר התכונות בצל – כשהוא יוצא מגבולות מדינתו. האם נורווגי בחו"ל הוא קודם־כל נורווגי? ואיסלנדי? האם מודע לו כל הזמן שהוא איסלנדי? מחפש את ההגדרה ל’איסלנדיות' שלו? אבל האיסלנדים אינם עומדים מול זרקורי־העולם בלי הרף, ואין סכנה פיזית לקיומם. כך היה בשנים הראשונות לאחר קום המדינה. אבל אחר־כך ובייחוד לאחר 56', ההפרדה הזאת, בין יהודיה לישראלית, נמחקה. אני זוכרת שנקלעתי, באחד הטיולים, לכפרים בדרום צרפת, וחשתי אותו חוסר־בטחון, אותו פחד מפני שנאה, שכל יהודי חש בוודאי כשהוא נקלע אל סביבה של איכרות נוצרית אפלה.

אם אני מרגישה כך בחוץ, כיהודיה – עלי להבין את יהדותי לא כגורל כפוי, אלא כמקור של כוח! הציונות – החילונית, הסוציאליסטית – ראתה ביהדות בעיקר היסטוריה, גורל. היא מרדה בדת וכפרה בקיומם של ‘ערכי היהדות’, למדנו תנ"ך מפני שהוא אישר לנו את הקשר עם הארץ ועם ההיסטוריה הקדומה. כשדוד כהן סיפר אגדות חסידיות בנוער־העובד, היה זה כדי לגלות את הצד העממי־הסוציאלי שביהדות. האם זוהי ‘המהות’ היהודית? ולעומת זאת: הרי אי־אפשר לחזור לקיום מצוות! רק מיעוט קטן ייאחז בזה! מהי אותה יהדות, שקיים היום חיפוש אותנטי אחריה, גלוי ונסתר, בקרב שכבות רחבות, של אנשים צעירים בעיקר, כמו אחר שורש הקיום?

משהו אבד לנו במהלך שלושים השנים האחרונות. היתה קבלה – קבלה מדורות קודמים. כשא. ד. גורדון דיבר על ‘דת העבודה’, היה זה משהו קשור בשורשיו אל המשאבים שלנו מדורות. ברל כצנלסון, כשהיה מדבר אפילו על אחד במאי, או על אחווה אינטרנציונלית, היה בזה משהו עברי, יהודי, בעל רציפות עמוקת־רבדים. מה נותר מזה בדור החילוני הצעיר יותר? כולם מסכימים שאין לנו היום מנהיגים בעלי שיעור־קומה. מה פירוש הדבר? האם באמת אנשים כבן־גוריון, אשכול, שרתוק, רובשוב, גולדה – עלו כל־כך בחכמתם על המנהיגים של היום? או שהיו נקיים מיצרי שלטון, קניין, חמרנות, מפיליסתריות וכד'? בוודאי לא. אבל היה להם מימד שהמנהיגים של היום נטולים ממנו: הקשר האישי, האורגני, למקורות הכוח היהודיים! וזה הדבר שהעניק להם סמכות, בטחון, השראה, מעוף.

המימד הזה הולך ונעלם. עד כדי כך שנדמה לך שצמח כאן עם שחסר לו לחלוטין היסוד הרליגיוזי, המיסטי…"

האם אין זה אחד מסימני־ההיכר של החברה המודרנית בכללה? – אני שואל את אריאלה. באיזה עם קיים היסוד הזה היום?

“הוא קיים. כשאני נוסעת באוטובוס בספרד, או ביוון, בתוך ציבור של אנשים פשוטים, מדלת העם, אני מרגישה משהו החתום בפניהם – איזה יסוד חלומי, מיסטי – המאחד אותם. וכך באנגליה, ברכבת־התחתית בבוקר, כשהמונים נוסעים לעבודה. קשה להגדיר זאת. באוטובוס תל־אביבי זה לא קיים בכלל. ערב־רב ריק, חסר־פרצוף, אקסטרוברטי, ללא דפוסי התנהגות, ללא ריסון עצמי… הבט, כשסולז’ניצין מדבר על הסלאביות הרוסית, הוא לא מתכוון לתודעה סלאבית, לתרבות סלאבית, או לדת הפרבוסלאבית, אלא למשהו עמוק יותר שכל רוסי חש אותו. כשהפולנים מדברים על פולין – גם אז הם מתכוונים לאיזו מהות עמוקה יותר מאשר הדת או ההיסטוריה. מתכוונים למיתוס הפולני…”

גם הגרמנים – אני אומר – דיברו על המיתוס הגרמני, ובשמו רצו להשתלט על העולם.

“כל דבר אפשר לעוות ולהגיע בשמו לזוועות הנוראות ביותר! גם את הנצרות עיוותו, גם את הקומוניזם… מיתוס לאומי כשלעצמו איננו דבר גזעני ואיננו דבר מתנשא על לאומים אחרים. גם ברדיצ’בסקי, אצלנו, חתר לגלות את שורשי המיתוס היהודי הקדום ולעשות ממנו יסוד לבניין־על. גם טשרניחובסקי. הם לא היו גזענים. אבל בדור הזה – כאילו ויתרנו לגמרי על המיתוס שלנו!”

כולנו?

“אינני מדברת על הדתיים. אני מדברת על הציבור החילוני, רוב העם, שלפני קום המדינה היה לו מיתוס והיום הוא איננו. אפילו אצל יהודים בגולה הוא קיים יותר משאצלנו. ראית בוודאי את הסרט בטלוויזיה על משפחת חדאד המארוקאית, בפאריז. הם אינם דתיים. שומרים על קצת מסורת. וכשהצעירים נשאלו מה אומרת להם היהדות – הם באו במבוכה ולא ידעו להגדיר זאת. אבל חשת שיש משהו שהם נאחזים בו, כמו במקור החיות. משהו אינטואיטיבי, ארכאי, ביולוגי, העובר כקמיע מאבות לבנים. אפילו ביהדות האמריקאית, שאנחנו מזלזלים בה כל־כך, הוא קיים. קיים לפחות הרספקט ליסוד הרוחני הזה, הטרנסצנדנטלי, שיהודים חילוניים לא מסוגלים להגדיר אותו, אבל הם חשים בו, לא מוכנים לוותר עליו… תראה איך נראים הישראלים־היורדים, בניו־יורק, בלוס־אנג’לס, על רקע היהדות ההיא – ריקים לגמרי! קליפה! קרום־של־קליפה! משהו חסר כל משקל! אתה נושף בו – והוא איננו!”

– את רוצה לומר שרק פה בארץ איבדנו את היסוד הזה?

“במו ידינו איבדנו אותו! עקרנו עדות שלמות מן היסוד המיסטי, המיתי, שהיה נטוע בהן עמוק! אני נפגשת עם משפחה עיראקית שהגיעה ארצה בשנות החמישים. הטראומה הקשה ביותר שלהם בעלותם הנה היתה, שבהגיעם הנה ריססו אותם בדי.די.טי! זה סמלי ממש! הם ציפו שיזו עליהם מי־קודש! את מי הירדן אולי! ויניחו ידיים על ראשיהם בברכה. והנה – די.די.טי.! וכך עקרו בבת־אחת את כל המיסתורין שבקשר בין יהודים לארץ אבותיהם. הכל נעשה חילוני וחומרני. אתה חושב בוודאי שרק אצל עדות מזרחיות, ‘פרימיטיביות’, הדבר הוא כך. אבל הבט על העולים מרוסיה. הם אינם דתיים והם אנשים משכילים מאד ברובם. הם ציפו למצוא פה בדיוק את הדבר הזה – את היסוד המיתי־המיסטי של העם היהודי! את הייחוד הזה שהוא מקור של גאווה וכוח! האכזבה הגדולה ביותר שלהם – היא שלא מצאו אותו! מצאו חולין! פרגמטיות ופוליטיקה!”

– מה את מציעה? חזרה לדת?

"לא. אינני דתית ואינני מאמינה שקיום מצוות הוא פתרון כלשהו לבעיה. אם כי…

אני מכבדת מאד את בעלי האמונה. אני אינני מחלקת את האנשים לפי השייכות הפוליטית שלהם. נצים או יונים, מפלגה זו או אחרת… אני מחפשת את צלם האדם. או… איך לומר זאת במושג יהודי יותר? – את ‘הנשמה היתירה’. כל מקום שהיא נמצאת בו – יש סיכוי לכוח. הרבה מזה אני מוצאת אצל אנשי ‘גוש אמונים’, גם אם אני מתנגדת להם פוליטית. אבל גם אצל צעירים מ’שלום עכשיו', וגם אצל ותיקים מקיבוצים ומושבים. עם כל אלה אני מרגישה איזו שותפות. יש להם פרצוף, צלם, שאר־רוח. את זה צריך לכבד, לשמר. מזה צריך לשאוב כוח.

אומר זאת במלים אחרות: אני מחפשת את הסוד. כשיש סוד – כל העולם יכול להיות נגדך ולא תירא רע. כשם שבאדם יש דברים שהכיסוי הכרחי להם והם נותנים לו את כוחו, כך גם בעם. הדרוזים, למשל, מבינים זאת, והם שומרים על סוד, כי בסוד יש כוח. גם בחלוציות היה מיסוד הסוד. הקדושה. המימד הרליגיוזי. זה לא עניין של ‘אידיאליזם’. לא של ‘תודעה’. אם הקיבוץ נדחק היום לשוליים, עד שנדמה כי גמר את תפקידו, הרי זה משום שאיבד את הצד הרליגיוזי שבו. אם המפלגות – כולן! – נמצאות היום בשפל המדרגה, הרי זה מפני שאין בהן אנשים בעלי נשמה יתירה."

כל הדברים האלה, אני מבין אותם יפה – אני אומר לאריאלה. אני רק תמה אם יש להם תיקון; אם אפשר ליישם את התביעות שיש לה כלפי החברה בדרך מעשית או חינוכית כלשהי.

אריאלה מחייכת, ואני מבחין בחיוכה זה ספקנות־כלפי־הספקנות; כלפי הספקנות הכללית, שחדלה להאמין באפשרויות התיקון. אחר־כך היא אומרת:

"קודם־כל אני רוצה לומר משהו על קליטת העלייה. צריך, לדעתי, להפוך את כל השיטה על פיה. השיטה הקיימת הרסה את כל הערך הרוחני של עלייה לארץ. צריך לחסל לגמרי את כל ההטבות החומריות הניתנות לעולים, שהן המצאה מטומטמת. צריך להעניק להם את התמיכה ההכרחית, המינימאלית – כמו זו הניתנת ליוצא־צבא, למשל, או לזוגות צעירים ילידי הארץ – אבל לא יותר מזה. יש להחזיר לעלייה לארץ את העטרת הרוחנית שהיתה לה. שהעלייה תהיה זכות גדולה, מצווה, ולא מעשה שמקבלים עליו פרס ושיש לו מחיר, ואחר־כך מתמקחים על המחיר הזה, כאילו עושים חסד עם המדינה שבאים אליה. זה עניין עקרוני, לא מעשי, לא כספי.

שנית – לחדש את פני החברה אפשר, לדעתי, רק על־ידי מיצוי הכוחות הגנוזים בעליות, על העדות השונות שבהן. אנחנו בוללנו אותן, טישטשנו את הפרצוף שלהן, עד כדי איבוד ה’אני‘. הפכנו אדם לעפר־אדם. צריך לשוב ולגלות את הכוח. איך? – על־ידי חדירה לעומק השורשים של כל אחת מהן. לעודד ולטפח את הצד המיסטי, האינטואיטיבי, שבהן. את צד הסוד, שעליו דיברתי קודם. אינני מתכוונת לפולקלור – שירה, ריקוד, לבוש וכד’ – אלא ליסודות האי־רציונאליים, החבויים עמוק, שהיוו מקור של כוח במשך כל הדורות. לא לטשטש את האני של הבאים ממארוקו, מהודו, מאתיופיה, מרומניה, מרוסיה – אלא לשמר אותו. לאחוז בהם כבכלי־זכוכית יקרים, עתיקים, שיש להיזהר שלא יישברו.

לדעתי, צריך להקים בארץ ‘בית עליון’, נוסף ל’בית המחוקקים' שהוא הכנסת; כדוגמת בית־הלורדים באנגליה, או הסנאט במדינות האחרות, שבו הייצוג יהיה לא למפלגות אלא לעדות, לעליות השונות, וכן לערבים ולדרוזים. מין סנהדרין שבו יימצא ביטוי לגוני המחשבה והרקע התרבותי של המרכיבים השונים של החברה.

שלישית – צריך ליצור תנאים, ‘תנאי חממה’ הייתי אומרת, החל בבית־הספר ועד לקהילה העירונית או הכפרית שיפתחו את האינטואיציות במקום לייבשן. כוונתי למסגרות של פעילות תרבותית שקטה, לא צעקנית, לא הו־הה, לא תרבות־רחוב, לא ‘פסטיבאלים’, לא ‘חגיגות־קיץ’; תנאים להתייחדות, למחשבה, לפעילות יצירתית שיש בה הקשבה לזולת וסובלנות, והתעמקות במקורות הייחוד היהודי. לא ‘תודעה יהודית’, שהיא משהו שטחי, חיצוני, של מידע, קצת מזה וקצת מזה, אלא שימת הדגש על הייחוד של כל עדה ומוצא־ארצי, על שורשי הכוח שלהם. אני מאמינה גדולה במימד האינטואיטיבי, כפי שנוכחת בוודאי…"

– את מתכוונת ליתר הפנמה…

“כן, הפנמה. חינוך להפנמה. כיוון להפנמה… הבט, אין עוד מקום בעולם שיש בו התנקזות של כל־כך הרבה כאב כמו בישראל. השואה, המלחמות, תאונות־הדרכים… אין בית שאין בו מת… והכאב הזה – ברחוב אתה לא חש בו בכלל. לא באוטובוס, לא בשוק, לא באספות ולא בשום התכנסות ציבורית. אינך רואה אותו בפני האנשים. מדוע? – מפני שהכל מוחצן, והכאב מודחק מפני ההתחצנות הצעקנית הזאת. אבל הכאב הרי יכול להיות מקור של כוח! הוא יכול להיכנס לתוך המעגל המחזורי של חיים־ומוות של המשפחה הגדולה ששמה ישראל! מעגל שהוא עצמו, אם שומרים עליו, יש בו כוח גדול!”

– זהו?

“כן, דיברתי יותר מדי, לא?”

אחר־כך אומרת אריאלה:

“אם תרשה לי, עוד משהו. פתחתי בערבים ואסיים בערבים. הקשר עם הערבים תושבי הארץ דרוש לנו, לדעתי, יותר משהוא דרוש להם. גם הוא מקור של כוח. החלוצים בעליות הראשונות, ועד למלחמת־העצמאות, הבינו זאת בחוש. ה’כנענים' הבינו זאת. הם היו החוליה המקשרת בינינו ובין הארץ, בינינו ובין ההיסטוריה הקדומה שלנו כאן. (אגב, שמת לב שכשצעירים ערביים מדברים עברית ברדיו או בטלוויזיה – העברית שלהם הרבה יותר יפה וטובה משל רוב הצברים?). מאז שהונהג הממשל הצבאי – סגרנו את עצמנו בפניהם. מבחינה מסויימת, הייתי אומרת שלא אותם שמנו במכלאה אלא את עצמנו. כשם שסתמנו מקורות־כוח אחרים – של הגולה, של החלוציות, של ייחודן של העדות – כך סתמנו גם את מקור הכוח הזה. הרחקנו אותם לירכתיים עד היותם אזרחים ברקע האחורי, במעין שמורה, ועד היום אינני יכולה להבין מדוע אין יחידות ערביות בצבא כשם שיש יחידות דרוזיות. אם לחדש את מקורות־הכוח – צריך לחדש את הקשר אתם! האין זה מאוחר מדי? האם אפשר עוד להחזיר את הגלגל לאחור…”

10.9.80