יחד עם כל האנשים הטובים והישרים שוחרי הקִדמה והשלום בכל העולם – הייתי גם אני, כמובן, נגד האימפריאליסטים הצרפתים בוויטנאם בשנות החמישים, נגד האימפריאליסטים האמריקאים בוויטנאם בשנות ה־60 ובעשור הזה. הצדק הוא עם העם הלוחם ע לחירותו ועל עצמאותו נגד הזר הכובש והמדכא, זה ברור. רק ריאקציונר שחור לא יראה זאת, ורק איש חשוך לא יימצא במחנה אחד עם האנשים הטובים באמת, עם סארטר וברטראנד ראסל, עם איו מונטאן ופול רובסון, או – מאוחר יותר – עם נורמן מיילר, אם ג’יין פונדה, ג’ואן באֵז, מליוני הסטודנטים הממלאים את הפארקים וצועדים בתהלוכות ושרים “עוד נתגבר”. עד היום מהדהדות באוזני הקריאות של האלפים במקהלה מחשמלת “הו צ’י מין! הו צ’י מין!” בפסטיבל הנוער הדמוקרטי בבוקרשט ב־1953, כשהגיעה לשם משלחת של הווייט־מין, צעירים יפים במדים, שנישאו על כתפיי ברחובות, או אחזו ידיים ונופפו אותן בהימנון הנוער והשלום, יחד עם חבריהם שומרי־השלום מצרפת, צרפת המדכאת. ועד היום עובר בי רטט כשאני נזכר בכינוס עצום של נוער בשיקאגו, ב־1965 או 1966, שהופיע בו בוב דילן וליכד את ההמונים בתחושת סולידאריות עזה עם לוחמי החופש של הווייטקונג.

כן, כל זה היה מובן מאליו לכל מי שאהבת הצדק פועמת בלבו: הווייטנאמים, שהשתחררו מעול היפאנים, רצו עצמאות, וזו היתה זכותם האלמנטרית. כשם שלחמו נגד הכיבוש היפאני, כן לחמו אחר־כך – לא כקומוניסטים, אלא כתנועת שחרור לאומית! – נגד הכיבוש הצרפתי, שנעשה לא פחות אכזרי מן הקודם. לחמו וניצחו. בגלל קנוניות בינלאומיות בין מעצמות אימפריאליסטיות ניצתה הארץ, ובדרום הוקם משטר ששלטה בו כת קצינים תאבי־שלטון, מושחתים מאד. העם התקומם עליו. שוב בא כח זר, ארצות־הברית הפעם, לעזרת המשטר הרקוב, המדכא, ותמך בו בעזרת צי, חיל־אוויר, כמויות עצומות של נשק מתוחכם ומשוכלל, נגד לוחמי החופש, כדי “לעצור את התפשטות הקומוניזם”. מי אדם ישר ולא יהיה נגד הכוח הזר הזה, המתערב בחייו של עם לוחם, שזכותו היא לבחור את המשטר שהוא רוצה בו?

כל זה ברור. ברור מי הצודק ומי הנבל. כמו בספרד ב־1936, כמו…

ובכל זאת, לפני כמה שנים, לפני שנחתם הסכם הפסקת־האש בין הצפון והדרום, כשהמלחמה נתעצמה מאד, כשהמפציצים האמריקאיים החריבו רבעים שלמים של האנוי, השמידו יערות ושדות וזרעו הרס בכל מקום בו נתחמו הגרילה, ומספר הקורבנות עלה למאות אלפים, משני הצדדים, שאלתי את עצמי – האמנם אין גבול? אין גבול שבו צריך להיעצר ולומר, יותר לא נלחמים? לא כדאי עוד להלחם? המחיר הוא גבוה מדי? האם אין רגע שבו צריך לשאול – עד מתי, ולשם מה, שפיכות הדמים הנוראה הזאת, הנמשכת כבר כשלושים שנה?

מאות אלפי קרבנות. קרוב לשני מיליון. הרס עצום של ערים, כפרים שטחים מעובדים שדורות עמלו עליהם. הצפון והווייטקונג שולחים גל אחרי גל אל מול המלחמה והם נופלים כשיבולים אחר הקוצר, ואחריהם באים עוד ועוד, נערים בני 14, בני 16, תושבי כפרים שלמים, מחוזות שלמים, נהרגים ולא יהיה להם שריד עוד, “בשר תותחים”, ורבבות פליטים ללא בית, ללא אדמה, ללא לחם – לשם מה?

נניח, אמרתי, נניח שהצפון והוויט־קונג – שהם הצודקים, כמובן, צודקים בהחלט – היו משלימים עם המצב ומניחים את הנשק. מה היה קורה אז? הם לא היו צפויים להשמדה. להיפך, הצפון יכול היה לבנות בשקט את חייו למען רווחת העם, ואת גרגר האורז האחרון – היה חוסך לעצמו, כדי לבנות תעשיות, אוניברסיטאות, ערים חדשות, לגדל זנים חדשים של תבואה ועצי־פרי. האנשים היו מאושרים יותר. הם לא היו נהרגים, הילדים לא היו בוכים, חסרי בית היו מוצאים בית… ובדרום – בדרום היו הדברים נשארים כפי שהם – כלומר, שלטון קצינים לא־דמוקרטי, עושר מכאן ועוני מכאן, יועצים אמריקאים, דולרים, בארים, יצאניות… האומנם זה יותר גרוע משפיכות־דמים שאין לה סוף? מסבל נורא שאין לו סוף?

כן, אבל החירות!

למען החירות – עד טיפת הדם האחרונה! למען החירות – עד האיש האחרון!

על הסיסמה הזאת, על “הערך” הזה, מתחנכים דורות־דורות, זה אלפי שנים, כל בני העמים, מראשית התרבות האנושית. זהו “ערך מקודש”, כמו שאומרים, ו“פשרה, ו”השלמה", הן מילים מגונות במילון האנושי הבינלאומי.

בכל־זאת, מול מלחמות נוראות, כדאי מדי פעם להיעצר ולשאול: מהי החירות הזאת שעליה נלחמים “עד האיש האחרון”? מה תוכנה? לאיזה כיווּן ישתנו פני הדברים לאחר שתושג חירות זו? האם יהיו האנשים מאושרים יותר? המיליונים שכבר נתנו את חייהם עליה, ודאי לא יהיו מאושרים יותר, אבל אלה שנותרו בחיים ויזכו לראותה, היהיו מאושרים יותר? שהרי “חירוּת” לא באה לעולם אלא למען “אושר”.

עכשיו, לאחר נצחון הצדק, לאחר שווייטנאם כולה היא קומוניסטית סוף־סוף – כדאי לשוב ולשאול את השאלות האלה.

המושג חירות, יש בו כמה מרכיבים. אחד מהם – החירות מניצול, מדיכוי סוציאלי, החירות להינות מפרי־עמלך, חירות מרעב וממצוקה, ומתנאי חיים משפילים.

ובכן, במשטר המושחת של דרום־וייטנאם, קיים היה, ללא ספק, ניצול, דיכוי סוציאלי, עוני, קיטוּב, פער, התעשרות מעטים על חשבון המוני איכרים ופועלים.

אולם: האם במשטר החדש הקם אתה, האיכר והפועל – שבשמם היתה כל המלחמה הזו, שבשמם נשפך כל הדם הרב הזה – יחיו ברמת־חיים גבוהה יותר מקודם? יהיו חופשים מעוני וממצוקה? האם האיכר המשועבד בדרום־וייטנאם היה עני יותר מן האיכר “החופשי” בצפון־וייטנאם?

אני שואל. אינני עונה. אינני יודע את התשובה.

אני שואל, מפני שלפני כמה שנים שוחחתי עם קצין שוודי המשמש בכוח השיטור של או"מ בקו הגבול שבין צפון־קוראיה ודרום־קוריאה, שהתעכב כאן בדרכו לביתו. הוא משוטט שם בשני צדי הגבול ומכיר את שני המשטרים. גם שם – סיפר – המשטר בדרום הוא מושחת, הדמוקרטיה מסולפת, מדכאים כל אופוזיציה, ההמונים עניים. אבל… אבל בצפון־קוריאה הם עוד יותר עניים… החנויות ריקות, אין מצרכי יסוד, שלא לדבר על מותרות, וכשאתה חוצה את הגבול צפונה, אתה נכנס לארץ מפגרת במאה שנה אחר המדינה הדרומית….

אני שואל, מפני שאני נזכר בתמונה, שהופצה ע"י סוכנויות הידיעות לפני כמה שבועות, ובה נראים חיילי הווייטקונג עומדים מלאי השתוממות ופליאה מול חלונות־ראווה של דא־נאנג, אור עיר אַחרת, שזה עתה כבשו, ולא האמינו למראה עיניהם – למראה מצרכי־המזון, והחפצים, והאופנועים, ומכשירי החשמל וכד'. ופתאום שפכה התמונה הזו איזה אור אחר על המצב. נזכרתי שברומניה פקידי הדואר עוד טובלים את העטים בקסתות של דיו, וביוגוסלביה הזבנים בחנויות עוד מחשבים חשבונות בשינוע חרוזי־עץ על חשבוניות.

אני שואל, מפני שאני יודע שבארצות רבות שעמיהן השתחררו מעול הקפיטליזם והאימפריאליזם – העשירים אמנם נעשו עניים, אבל העניים נעשו עוד יותר עניים. וזה היה תוכנה החומרי של המהפכה בהן. ואני זוכר שרמת־חייו של הפועל (הפועל, לא הבורגני!) בגרמניה המזרחית נמוכה הרבה מזו של הפועל (הפועל, לא הבורגני!) בגרמניה המערבית; וזו של הפועל הצ’כי נמוכה הרבה מזו של הפועל האוסטרי, וכו'.

כן, אבל חירות אינה חירות חומרית, כמובן! אנו מוכנים לרעוב למען חירות הרוח! ואנו, העיתונאים, הסופרים, האידיאולוגים, הפילוסופים, כשאנו מדברים או כותבים על חירות, אנו מתכוונים בעיקר לחירות הדיבור, הכתיבה, ההתארגנות, המחשבה! זה העיקר!

ובכן, בדרום וויטנאם המושחתת, החירות לא היתה חירות והדמוקרטיה לא היתה דמוקרטיה. אין ספק. את האופוזיציות חיסלו בכוח, את מתנגדי המשטר סילקו, והבחירות היו מזויפות.

ובצפון?

ועכשיו בדרום, תחת שלטון הווייט־קונג – האם הבחירות תהיינה חופשיות? יהיה חופש התארגנות וביטוי? תהיה עיתונות חופשית? קשר חופשי עם העולם? לא יכלאו – או יוציאו להורג – את מתנגדי המשטר?

ואם אמנם לא תהיה החירוּת החומרית, ולא החירות הרוחנית – לשם מה שפכו שני מיליון איש את דמם? לשם היה כל הסבל הנורא?

אני שואל, אינני עונה. כי למרות כל הנאמר לעיל, ייתכן שיהיה אחרת. לא כל המשטרים הקומוניסטיים דומים זה לזה. סין שונה מברית־המועצות, למשל. ואני בטוח שהאיכר הסיני הממוצע מאושר יותר מן האיכר ההודי הממוצע. ומה שווה “החירות” וה“דמוקרטיה” למיליוני העניים המרודים של הודו, חסרי הבית והאדמה, המתים כזבובים ברחובות הכרכים ובשטחים העצומים מוכי הבצורת ומוכי השטפונות ומוכי המגפות, שאין דואג להם ואין מציל – אם כל החירות שלהם היא חירות למות? ומה איכפת למיליוני האיכרים של סין שאין להם “חופש דיבור” או “חופש כתיבה” – אם הם זכו בחירות הגדולה מכל החירויות – החירות לחיות? ובניהם לומדים בבתי־ספר ויש מרפאות בכפרים והם לא גוועים ברכב?

אם כן, אני אומר, יתכן מאד שיש ארצות שהיו שרויות בפיגור של מאות בשנים לעומת העולם המערבי, שבשבילן הקומוניזם הזה, הרודני, הלא־דמוקרטי, הוא הפתרון היחיד – כלומר, יש בו יותר “אושר” לעומת המשטר הקודם –

ועוד: ייתכן מאד שבמדינה מסויימת, או במדינות מסויימות, יתגשם הקומוניזם אחרת משהתגשם ברוסיה או בצ’כוסלובקיה של היום. וקומוניזם זה יהיה קרוב יותר לאידאל הקומוניסטי האמיתי, כפי שראו אותו חוזיו עוד בטרם המהפכה הרוסית!

ואולי ווייטנאם תהיה המדינה הזאת?

אבל את השאלה – מהו בדיוק משמעה של “המלחמה לחירות”, חובה תמיד לשאול מחדש. בכל מקרה – מחדש. כי אם לא שואלים אותה – הרי לעתים קרובות דם רב נשפך לחינם רק בשם סיסמאות “מקודשות”; ואם לא שואלים אותה – הרי גם אנשים “טובים”, “מתקדמים”, “שוחרי חופש ושלום”, נעשים שבויים על־ידי משפטים קדומים – ממש כיריביהם הריאקציונים – וג’יין פונדה, או ג’ואן באֵז לעולם לא ימחו נגד גירוש שני מיליון תושבים מפנום־פן, או נגד הוצאות־להורג של חפים־מפשע בסייגון, היא “הו־צ’י־מין סיטי”, למרות שהן נשים טובות ויפות כל־כך.

20.5.75

התופעה הזאת, של אלפי בני־נוער הנוהרים ברכב וברגל להפגנות־התנחלות ברחבי הארץ, או להפגנות־מחאה מול בנייני הממשלה, בשירה, בקריאת סיסמאות, בנכונות להקים אוהלים (ולו ללילה אחד), או לעלות על בריקאדות, ורובם הגדול, אם לא כולם, מן המחנה הדתי, חובשי כיפות – לא היתה כמוה בתולדות הארץ, מאז ראשית ההתיישבות ועד הנה.

לעומתם מתקבצים – קומץ כאן וקומץ שם – כמה עשרות מאנשי “השומר הצעיר”, “מוקד”, קצת סטודנטים ועסקנים מן “העבודה”, להפגנות־נגד, מחאות־נגד, החתמות־נגד, מנסים במאמצים רבים להפיח רוח במדורה הדועכת, ואש לא מעלים.

אנשים שעברו כברת־דרך לא קטנה בארץ הזאת, בימי המנדאט ובימי המדינה, עומדים ומשתוממים: איך נתהפכו היוצרות? איזו מהפכה התחוללה כאן? האומנם ירשו “הכיפות הסרוגות” את מקום “החולצות הכחולות” – אלה שבשנות השלושים והארבעים השתרכו בשורות ארוכות בשבילים של ואדי־קלט וואדי־פרעה, אל ענתות, יריחו, בית־אל, שומרון, והבעירו שם מדורות ושרו סביבן על יישוב השממה וההרים? אלה שבאותן השנים גם מילאו את רחובות הערים בהפגנות המוניות, סוערות, בקריאות מהדהדות, להעפיל, לעלות, לכבוש, – למרות כל מכשול ופגע? האומנם יצאה הרוח מאלה ונכנסה באלה?

אנשים נתקפים חולשת־דעת מול החזיון הזה: מה, אם כן? האלים ההם הכזיבו? מה נשאר, מלבד מצעים פוליטיים יבשים שאין בהם נשמה, שבקושי עשויים לכלכל מאמרים ונאומים עייפים. הנה כאן: אמונה אמיתית, יסוד־מוסד איתן, חזון לא־יכזב, העומד בפני התקפות מבחוץ, קטנות אמונה מבפנים, בפני כל הסערות והתמורות.

הם מסתכלים במרקע הטלוויזיה – המעביר את המחזות הנרגשים אל כל בית, מתוך אהדה לא־מוסתרת – ובלבם – אולי גם למרות רצונם – התפעלות, גם קנאה: מול הלבנטיניות הפרועה מחד, מול המבוכה, אובדן־הדרך, הרהורי־הכפירה והניהיליזם מאידך – נוער “טוב”, “סימפאטי”, יפה, ללא בולמוס־הרחוב וללא גסות־החומרנות, מלא התלהבות, מפועם אידיאלים (“אל הנוער הזה התפללנו”), ש“ביום נחלה וכאב” יוקד בו זיק, בקיצור: נוער שיש לו "מוטיבציה "(בכל שלשה חדשים מתחדשת עלינו איזו מלת־כנף, שמוצאה, על־פי־רוב מן הצבא, וממנו היא עוברת במהירות של שפּעת־מדבקת אל העיתונים, הרדיו, אל העם. עכשיו: “מוטיבציה”).

אם כן, נוכח החזיון הזה, אומרים רבים – רבים שאינם דתיים, רבים שאינם מזדהים עם רעיון “א”י השלמה“, או עם עמדות פוליטיות של המפד”ל או ה“ליכוד” – אם נוער כזה לנו, יש עוד תקווה לעם ישראל.

האומנם תקווה? – זו השאלה.

כשם שיש “מצווה הבאה בעבירה” – אם להשתמש במטבע שהשתמש בו גרשום שלום לעניין תנועה משיחית – כך יש “תקווה הבאה ביאוש”. והתקווה שבה נאחזים עכשיו, כבקש־הצלה, הנבוכים ואובדי־הדרך – באה ביאוש וסופה יאוש. תקווה שאין מסוכנת ממנה, במצבנו הנוכחי.

ההשוואה בין התנועה הדתית־לאומית של היום ובין התנועות החלוציות שלפני המדינה – היא חיצונית בלבד, מה שהעין רואה, מה שהלב מתחמם לרגע – ושטחית. התנועה החלוצית – בעצם, התנועה הציונית כולה, לרבות המחנה הדתי שבה – פעלה, גם במבצעיה הנועזים ביותר, בתוך מסגרת ריאלית־היסטורית, ובבחינת האפשרי והבלתי־אפשרי שבה. (רק התנועה הרביזיוניסטית שאפה להקים את “מלכות ישראל”, שמשני עברי הירדן, “בדם ואש”, בחזיונות של כיבוש הארץ בכוח; רק היא דיברה על “המשיח שיבוא רכוב על טאנק”, ונגד “פולחן הפאציפיזם הנבוב”, ושרה “כי שקט הוא רפש, הפקר דם ונפש, למען ההוד הנסתר!”). ההתלהבות ששררה במחנה החלוצי, הנכונות להקרבה שבו, כל המטען הרגשי ששוקע במעשה ההגשמה, על כל התארים הנלווים לו, הסמלים, השירים, הטקסים, ההווי – כל אלה היו בגדר הרציונאלי, בגדר המציאות ההיסטורית ואפשרויותיה הריאליות.

התנועה הגואה עכשיו – צומחת מתוך יאוש משפיון־הדעת, ויאוש מכל פתרון ריאלי. זהו צמח־סמים – “יפה” כמו פרג, גם משכר – הגדל על קרקע שתמיד – בעמנו בתקופות שונות בתלדותיו, כמו בעמים אחרים – מגדלת צמחים כאלה: משבר, שפל רוחני, שבא בעקבות לחצים חיצוניים, דכדוך, נמיכות־רוח, אובדן האמונה באפשרות להיחלץ מן הקשיים. זוהי שעתן היפה של התנועות המיסטיות, המיתיות, המשיחיות, הקנאיות – הסוחפות המונים למעשים… לאמיתו של דבר, למעשים של יאוש.

אם ללכת שוב בעקבות הגדרות של פרופ' שלום – זוהי תנועה החותרת, מדעת ושלא־מדעת, להוציא את הציונות ממסגרתה ההיסטורית ולעשותה לא־היסטורית.

יש לה כוח. אין לה מעצורים שכליים. בהשראת הרב צבי־יהודה קוק ונביאים אחרים, היא הולכת בשם ה' ומשיחו, בשם ההבטחה הקדומה, בשם הכוחות העליונים והשבעתם – לקיים את המצווה, עד “ייהרג ולא יעבור”. עד “למות על קידוש השם”; ומתוך החרמה ונידוי – כמו בכרוזים המתפרסמים – של כל המתנגדים, שהם “אויבי ה'”. אם ויתור על שעל מאדמת יהודה ושומרון אסור מן התורה, במצוות ה' – אין מקום לשום משא־ומתן, לשום פשרה. אז – “קומו בני וקנאו לתורת אלוהינו”. פירושו של דבר, בלשון פוליטית, גם אם לא תקבלו עזרה ונשק מן הגויים, גם אם יחזקו עליכם אויביכם – עלה תעלו! פירושו של דבר – “מצדה”.

לכל זה יש כוח סוגסטיבי, מהפנט – כמו לתנועות אי־רציונליות רבות, המסתמכות על מיתוסים קדומים, או על קנאות דתית – עכשיו וכאן. כשהפתרון הריאלי שרוי בערפל, כשאין למעשה שום טיעון בטוח לכל בעלי האלטרנטיבות, כי הדברים אינם תלויים רק בנו – אז עומדת שפיות־הדעת בברכיים כושלות מול גילוי של “אמונה”, ונמנעת מלראות לאן היא מובילה, ובאין “מוטיבציה” אחרת שיש בה כדי להלהיב – יש כמיהה ל“מוטיבציה” כלשהי, ותהי זו דתית, ובלבד שתהי. כי אם נגזר להילחם – מוטב להילחם למען יעוד קדוש, מאשר מאין־ברירה!

אבל “משיחיות” זו – סופה מעשים נואשים, כפי שעלה בגורל תנועות שקדמו לה, והאוחזים בה, שהם אנשים דתיים, כדאי להם לזכור, שגם חכמי התלמוד הזהירו מפני דוחקי־הקץ.

15.10.74

מלחמת הקנאים – העולים בהמונים על ירושלים, חוסמים כבישים, משתטחים בגופם על מבואות הבירה, מנפצים זגוגיות, מיידים ביצים, מטפסים על גגות, קוראים למרי – לא החלה היום או אתמול. זוהי המשכה של דרך ארוכה, שראשיתה עם ראשית ההתארגנות המדינית של הישוב בארץ־ישראל, גם אם הנושא האנושי שלה מתחלף מתקופה לתקופה, וכן האמצעים. ביסוד הרטוריקה של זרם זה בציונות, על כל גלגוליו, כלולה ההצהרה שכל ה“מאכסימאליסטים” הם נאמני המולדת, וכל החותרים לפשרות – הם בוגדים. העם מתחלק ללוחמי מלחמת השם מחד, ולעוכרי ישראל מאידך. כמו בשנות השלושים – תומכי ההסכם היום הם “פלאביוסים” ו“סנבלטים” (ראה שירים ומאמרים ב“זאת הארץ”); כמו בשנות הארבעים – הם “קוויזלינגים”. קיסינג’ר – כיוון שאף הוא יהודי – הוא משומד ומשמיד. הרב לווינגר מכריז בבית—המשפט כי החוק המונע ממנו מחאות אלימות – הוא “חוק ננסי קיסינג’ר”, להזכיר עוון היהודי שנשא “גויה”. אסא קדמוני יוצא בכרוזים היסטריים ששיבושי הלשון בהם הם אך תוצאה של התפרצות זעם שאינה יכולה להכיל את עצמה – נגד “שרי הכניעה”, וקורא בפתוס תנ“כי “עורו בני ציון ונקומה על הצרים לנו” (מי הם “הצרים לנו”? הערבים? הממשלה?). אנשי “המעגל הראשון” מזהירים כי “כל עוד רבין בשלטון, לא יהיה סוף לנסיגות ולמלחמות”. לשיא חדש הגיע “גוש אמונים”, כשבראש מודעה שלו, הקוראת לעלות על בריקאדות, הביא מוטו משירה של חנה סנש, שכתבה אותו ערב חצותה את הגבול להונגריה בשליחות הצלה – “אשרי הגפרור שנשרף והצית להבות”. כלומר: כשם שגיבורה זו השליכה נפשה מנגד להילחם בנאצים, כך נקראים גם אתם להקרבה, לקידוש השם, לשרוף עצמכם במלחמתכם בבוגדים מבית. הוסף על אלה “מופתים” כמופתי הנביאים. כמו צדקיה בן־כנענה, שעשה לו קרני ברזל, “באלה תנגח את ארם עד כלותם” – כך גם היום: ריתוק עצמם בשלשלאות, כלוב עם שפנים, שלושה עגלים, ארונות מתים. (ואתה שומע את דבר ה' אל בעלי המופתים" “קח לך שלושה עגלים ותן אותם בשער העיר…”) לשוות אופי פולחני ודרמטי למלחמת־הקודש. זוהי קנאות של אש־אוכלת – להוקיע את מתנגדיך כ”אויבי העם". ראש צעירי “חירות” מודיע, לאחר התנגשות עם המשטרה, כי ישקול אם להבא יימנעו מאלימות…

(ובהקשר זה, אם כי בעניין אחר: לפני כמה ימים השתתפתי במסיבת עתונאים יחד עם ח"כ שולמית אלוני ועם דוד הכהן, למחות נגד כניסתה של סוזן באום לארץ. שעה לאחר בואי הביתה, צלצל הטלפון, וקול של איש לא־צעיר אמר בטון מאיים: “מדברים ממשרד הפנים. רציתי לומר לך, ששום דבר לא יועיל לכם! אתם תכנעו! תהיו מוכרחים להיכנע!” ביקשתי שיזדהה בשמו, וסירב. אמרתי שאינני מאמין שממשרד הפנים יפנו אלי בלשון כזו, והאיש אמר: “אתה יכול לסמוך עלי, שאם אני אומר שאני ממשרד־הפנים, זו אמת. אתם תיכנעו! כולכם!”).

אך עם כל ההתנגדות שמעוררת תנועה קנאית זו, של מיעוט המנסה לכפות את דעתו עלי־ידי הפגנות והוקעות, והצובר כוח בדרך של שלהוב־יצרים – צריך לומר שעלייתה באה לה לא רק מכוח עצמה, אלא בגלל הסיוע, האקטיבי והפסיבי, שניתן לה על־ידי הרוב.

זה שנים שהנהגת מפלגת העבודה, והמערך – לא־כל־שכן של מפלגות אחרות – נותנת יד לשכתוב ההיסטוריה של הצינות המתגשמת, במגמה של טשטוש ניגודים עקרוניים מאד, גורליים מאד, וטיוחם.

די אם אביא שתי דוגמאות מן הזמן האחרון.

האחת – הגושפנקא הממלכתית שניתנה להלווייתם של אליהו חכים ואליהו בית־צורי ז"ל.

השניים – שבעוז רוחם האישי, בנאמנותם לעם היהודי, ובמסירותם לרעיון חירות המולדת, אין לפקפק כלל – נתקדשו עתה, על־ידי האומה, ובהיכנסם לפנתיאון גיבוריה, נתנה המדינה, שמנהיגיה לא הביעו כל הסתייגות ממעשיהם, גם אישור לדרכם.

הדור ש“לא ידע את יוסף”, לא יזכור זאת; אולם האם גם ההנהגה – הוותיקה – שכחה? האם שכחה מה היה רצח הלורד מוין ב־1944, בימים שאושרה הקמת “החטיבה היהודית הלוחמת”? את הזעזוע שגרם אז המעשה בישוב? את החרפת המאבק הפנימי שבאה בעקבותיו, נגד “הפורשים”, שכינו את ראשי הציונות בשם “קוויזלינגים”? האם נשכחו לגמרי הטרור הפנימי, מעשי השוד והרצח (לא רק של בריטים, גם של יהודים), מצד אלה שהוקיעו את כל ההנהגה ש“שיתפה פעולה” עם הבריטים כביכול – כבוגדים?

בן־גוריון אמר אחר הרצח: “שום אינטרס בריטי לא סוכן על על־ידי רצח אווילי ומתועב זה. מבחינה בריטית, היתה זו רק כעין עקיצה בזנב האריה, אולם מבחינה יהודית, היתה זו תחיבת סכין בגב העם היהודי.”

האם צדק אז, או לא צדק? – זו השאלה.

בהחלטת ועידת ההסתדרות, נאמר אז:

“הוועידה מציינת כי החבורות הטרוריסטיות, בחינוכן, במהותן החברתית ובתעלוליהן, אויבות לתוכנה המשחרר של התנועה הציונית ותנועת הפועלים – – – מסלפות ומכשילות את המלחמה לגאולת ישראל וקוממיותו, ומבקשות בדרך של הטלת אימים, סחטנות ורצח, להשתלט על הישוב העברי ולהחריש את חירותו הפנימית.”

האם צדקה אז ההסתדרות בהכרזתה זו, או לא צדקה? – זו השאלה. כי הרי רק אחת משתי הדרכים, הנאבקות ללא־רחם זו עם זו, יכלה להיות צודקת. האם עלינו לכתוב מחדש את ההיסטוריה ולהודות שטעינו?

דוגמה: תוכנית הטלוויזיה “חיים שכאלה” על יאיר, אברהם שטרן ז"ל.

שוב: רק אדם חסר־לב לא יתרגש נוכח פרשת חיים טראגית זו, של אישיות בלתי־רגילה, אצילת נפש, בעלת “נשמה מאירה”.

אבל, האם אפשר להעלים מעין כל העם הצופה במרקע – שרובו הגדול יודע מעט מאד על התקופה ההיא – מה היתה לח“י באותם הימים? מה היתה דרכו? סיסמאותיו, מעשיו? האם אפשר להשכיח שלח”י – ואחר־כך גם אצ"ל – ביצעו התקפות על חיילים ואזרחים ללא אבחנה, חטפו בני־ערובה, הלקו רבים מהם, תלו כמה מהם, פוצצו בתים, גרמו אבידות בנפש של לא־לוחמים (בפיצוץ מלון “המלך דוד” בלבד, נהרגו 91 איש ונפצעו 45), והסיתו נגד ההנהגה שנבחרה באורח דמוקרטי? (לאחר שתפשו אנשי אצ“ל שני קצינים בריטיים, כבני־ערובה, עקב גזר־דין המוות על דב גרונר וחבריו, ותלו אותם כמעשה־נקמה, אמר עובד בן־עמי, ראש עיריית נתניה אז, וכיום מאנשי “א”י השלמה”: “זהו הפשע המתועב והמאוס ביותר, שטימא את טוהר מלחמת השחרור של עמנו!”). האפשר להעלים את כל זה? האם צריך להעלים, או כדאי?

אינני כותב את הדברים האלה כדי לחדש את הוויכוח עם הרביזיוניסטים, או עם “חירות” (שגם הם נשתנו מאד מאז), או כדי לומר שמעשי “גוש אמונים” דומים למעשי אצ“ל ולח”י; ברצוני רק להצביע על קו של פרשת־מים העובר לאורך כל תולדות המדיניות הציונית, מאז ימי המנדט הבריטי (ואולי מלפני־כן? אולי מימי בית ראשון, שני?…), ועד היום: הדרך האחת היא – להשיג את המטרה הסופית לאלתר, בכל האמצעים, בכל מחיר, ללא התחשבות בשום גורם זר; הדרך השנייה – ניהול מדיניות עצמאית ומאבק עצמאי, מתוך חיפוש מתמיד של בעלי־ברית, בהנחה שאם ניוותר לבדנו, לא תתגשם הציונות ולא תתקיים המדינה היהודית.

הדרך הראשונה מוליכה להתאבדות, לדעתי. הדרך השנייה, שהיא דרך של “פשרה” (מילת גנאי נוראה במילון הקנאי) – היא זו שבה הלכה רוב התנועה הציונית, מתוך חוש־קיום בריא, ושבזכותה הגענו עד הנה, ואני מקווה שבה גם נוסיף ללכת. אילו ניצחה הדרך הראשונה – זו שבימי המנדט הבריטי דגלו בה אצ“ל ולח”י, זו שאמרה “מלחמה עד חורמה בכובש הזר” (וכן באוכלוסיה הערבית של הארץ, כמובן) – המפעל הציוני היה מתמוטט “באש ודם”, אם גם היתה זו התמוטטות מתוך גבורה רבת־תהילה (לתלמידי הדורות הבאים).

המריבה היתה לא על המטרה, אלא על הדרך להשגתה.

האם התנגד רוב התנועה הציונית – ותנועת הפועלים בראשה – למדינה יהודית, ואפילו “משתי גדות הירדן”, בשנות העשרים והשלושים? האם לא רצה גם הוא להשיג רוב יהודי בארץ? האם התנגד עקרונית לעלייה של “מיליון יהודים” לארץ, כהצעת ז’בוטינסקי? האם לא שאף גם הוא להשתחררות מן המנדט הבריטי לעצמאות?

אבל בנסיבות שהיו קיימות בארץ (ובעולם), למן הצהרת בלפור ובמשך 30 שנה – השגת המטרות האלה היתה אפשרית לא בבת־אחת אלא בהדרגה, ולא בהכרזת מלחמה טוטאלית על השולטים בארץ, עד כדי גירושם ממנה, אלא מתוך היעזרות בהם במידת האפשר והיאבקות עמם על כל צעד. המדיניות הזאת, שבה־בשעה היתה מלוּוה במעשה בלתי־פוסק, בהתיישבות ובעלייה, ובהתעצמות כוח־מגן – היא שהביאה להקמת המדינה.

זו היתה לא רק טקטיקה, אל גם אידאולוגיה, שניתן לה ביטוי ברור ועז, בכתב ובעל־פה. ב־1942, בוויכוח על “אוריינטציה”, אמר ברל כצנלסון: “האוריינטציה בחרה בנו. היא נתונה באופן אובייקטיבי במציאותנו, כשם שהיתה נתונה בימי ירמיהו. עם קטן, על כורחו מקבל מידי ההיסטוריה מציאות מדינית מסויימת, שבה הוא מצוּוה למצוא את מקומו.”

דברים אלה ראויים להיחרת על הלוחות, כהנחיה לעכשיו ולעתיד.

“גוש אמונים”, “התנועה לא”י השלמה", וכל הגופים המילטנטיים הנלווים אליהם – ממשיכים – אם גם בניסוחים אמרים ובאמצעים אחרים – את הקו האידאולוגי והטקטי של התנועה הרביזיוניסטית בהיותה בשיא קיצוניותה התוקפנית: השגת המטרה המכסימאלית לאלתר, בכל מחיר, ללא התחשבות במציאות ההיסטורית הנתונה וללא התחשבות בדעת רוב העם. להילחם עד הסוף – כי הצדק עמנו!

ההנהגה הנוכחית של המדינה – מתוך חוש נכון, בהיגיון קולקטיבי שבא לה מתוך האחריות הלאומית – הולכת בדרך השנייה, ה“מסורתית”: מאבק על המטרה במאמץ לשמור על בעלי־ברית ולהיעזר בהם, בידיעה שללא בעל־ברית, גם לא אחד, עם קטן לא יוכל להחזיק מעמד בסביבה העוינת שהוא נתון בה. פירוש של דבר – אכן, מה נורא! – “פשרות”. לפנים היה זה עם בריטניה, היום – עם ארצות־הברית. ואם אפשר – גם עם מדינות ערב.

חולשתה הגדולה של הנהגה זו היא – שיש לה טקטיקה, אבל אין לה אידאולוגיה. ליריביה יש, ולה – אין. אנו שומעים הסברים לבלי־סוף, הצטדקויות והתנצלויות על כל צעד פוליטי, על כל תמרון ומשא־ומתן – אבל לעולם איננו שומעים דברים ברורים ואמיצים על דרך! דברים ברורים שבהם ייאמר לעם בקול רם: כן, אחינו בני־ישראל, אנחנו הולכים בדרך של פשרות, עם ידידים ועם אויבים – כי זוהי הדרך היחידה לנו להתקיים.

כשאין אידאולוגיה, לאידיאולוגיה אין ביטוי, וכשהדברים נעשים כאילו מתוך בושת־פנים, מתוך צורך להתנצל בפני הקיצוניים – מה הפלא שידם של אלה ברחוב היא על העליונה? מה פלא שדרך הרוב אין בה שום פאתוס ושום רוח להלהיב אנשים? מה פלא שזה שנים מיישרים את ניגודי העבר וכותבים מחדש את ההיסטוריה כאילו מתוך הודאה בטעויות?

אם דבר לא ישתנה – המיעוט של הקנאים החדשים ייהפך תוקפני יותר ויותר. מטבע הדברים שהוא יצפצף על הליכים דמוקרטיים: כי אם אנחנו בשם ה' נלחמים, וכל היתר כופרים־בעיקר ובוגדים – הרי לבוגדים יש דין אחד, מסויים, שהוא נעלה על הדמוקרטיה! לאנשים האוחזים באמונה קנאית כזאת – יש תוקף מוסרי פנימי, הצדקה מוסרית – גם למעשים שהם מעבר “לחוק ולסדר”.

אל נתפלא, אם כן, אם בימים הבאים – לא שלושה עגלים נראה ברחובות, אלא עגלה משולשת, שתבותר לשניים, והמון המפגינים יעבור בה בתווך, לקיים את מופת ברית־בין־הבתרים, מתוך אכסטזה דתית השמה לבוז כל הגיון מדיני.

28.8.75

“דם יהודי”

כשהכריז ראש־הממשלה מנחם בגין – לאחר הטבח בכביש החוף – בפאתוס חנוק ורועד ש“דם יהודי” לא יהיה הפקר (“חלפו הימים בהם אפשר היה לשפוך דם יהודי… יד זר לא תוּרם על ראשו של ילד יהודי או על אשה יהודיה”) – עברה בי חלחלה. אבל לא אותה חלחלה שביקש להעביר בשומעיו. הוא חזר על הדברים כמה פעמים גם באנגלית, וכשאתה שומע את המלים “Jewish Blood” מהדהדות מתיבת הטלוויזיה בארץ אחרת (והן נשמעו בכל העולם) – אתה משפיל את עיניך ומתפלל בלבך שהן וצליליהן יימחקו, יישכחו, יהיו כלא־היו.

“דם יהודי”. “Jewish Blood”. ולאלה יש גם תרגום בגרמנית, בפולנית, ביתר לשונות העולם הנוצרי. היה רצח מזעזע. דם אנשים חפים־מפשע נשפך. דם אנשים. “דם יהודי”?

מאין מתגלגלות שתי המלים האלה אל חלל העולם של ימינו?

הן באות מן הפוגרומים בפולין, ברוסיה, בגרמניה, כשהפורעים קראו “הכו ביהודים”, או “שחטו את היהודים”, וטבחו אנשים חסרי־מגן. “התליין! הא צוואר – קום שחט! – – ואנחנו, אנחנו המעט!” מנהיג יהודי גאה היה קורא אז: “דם יהודי לא יהיה הפקר!” או מכריז בחירוק־שיניים: “נקם!”.

“יד זר לא תורם…” – ועל ראשו של ילד לא יהודי, ועל אשה לא־יהודיה, מותר שתורם?

כאן, בישראל העצמאית, הלוחמת, שיש בה אחד הצבאות החזקים שבעולם, שכל בוגריה אוחזים בנשק – “דם יהודי”? במלחמת שלושים השנה נשפך דם רב, משני הצדדים, יהודי וערבי. איך יכול ראש הממשלה של מדינה ריבונית, שיש בה אזרחים (שווי זכויות בתחיקה), יהודים, מוסלמים ונוצרים, ומאלה ואלה נופלים קורבן לטרור ולמלחמות, לזעוק: “דם יהודי”? האם זה אותו דם שנשפך בפוגרומים? האפשר לתאר שראש־ממשלה במדינה דמוקרטית במאה העשרים יזעק באוזני העולם לאחר רצח שפל, שרבים כמותו בימינו: “דם צרפתי לא יהיה הפקר” או “דם הולנדי לא יהיה הפקר”? או “דם נוצרי”?

למלים אלה – לאחר היטלר פ יש צליל מחריד, אנטישמי, גזעני. וכשאתה שומע אותן מפיו של מנהיג ישראלי, נדמה לך שרק אויביו, מעשה־שטן, שמו אותן בפיו, כדי להכשילו.

“קדושת חיי אדם”

אני שואל את עצמי אם הביטוי הזה, שנכנס לשגרת הלשון הלאומית שלנו מזה עשרות רבות בשנים, הרבה לפני קום המדינה, לא הפך למליצה ריקה, חסרת כל משמעות.

לפני שבוע צפיתי – כמו מיליוני צופי טלוויזיה בעולם – בדראמה שהתחוללה סביב השתלטות חבורה מן “המאלוקים הדרומיים” על בניין ממשלתי בהולנד ועל אנשיו. ראיתי באיזו זהירות נהגו השלטונות, דרגי הפקידות השונים, הצבא והמשטרה, במאמץ להבטיח שאיש לא ייפגע בפעולה. המטרה היתה – דבר זה היה ברור ונראה־לעין מראשית הדראמה ועד סופה – לא רק להתגבר על הטרוריסטים ולזכות בנצחון, אלא להציל את כל האנשים עד אחד. לאחר סיומו המוצלח של המבצע (אדם אחד נהרג בכל־זאת, ושניים־שלושה נפצעו) – הודיעו על כך ראש־הממשלה, שר הפנים ואחרים, בטון נמוך, מוצנע, ללא ההתהללות־העצמית השכיחה כל־כך אצלנו, כששרים ומפקדים שולפים בהזדמנויות כאלה את כל ביטויי הגבורה והצושייה מאוצר־המלים ההיסטורי.

אינני יודע אם בהולנדית קיים הביטוי “קדושת חיי אדם”

נזכרתי במעלות. במעלות היו ילדים, תלמידי בית־ספר. במעלות נהרגו 22 מהם. במעלות היתה הסתערות שמטרתה היתה לזכות בנצחון. הנצחון היה חשוב מן ההצלה.

נזכרתי במינכן, במלון “סאבוי”, במקרים רבים בצבא – בין מלחמה למלחמה – שעשרות רבות של חיילים נהרגו כתוצאה מ“טעות אנוש”. ב“טעות אנוש” זו נכללו לא אחת – פחז, התרברבות, רשלנות, נועזות ללא־צורך, רצון להפגין כוח, זלזול.

ואת האמת כולה על מה שהתרחש באוטובוס בכביש החוף איננו יודעים, ואולי גם לא נדע.

תאונות דרכים מחרידות קורות יום־יום, מספר הרוגי הדרכים מאז קום המדינה מגיע ליותר מעשרת אלפים, לעומת כתשעת אלפים הרוגי מלחמות. ומספר הפצועים והנכים עולה על אלה כמה מונים.

איך אפשר לדבר על “קדושת חיי אדם” – כעל נורמה מקובלת במדינה כביכול, או על כעקרון מוסרי מנחה – כשאין כבוד לאדם יום־יום, לא מצד איש לרעהו ולא מצד המדינה לאזרחיה. כשם ש“המלחמה היא המשכה של הדיפלומטיה באמצעים אחרים” – כך הבריונות היא המשכו של הזלזול היומיומי באמצעים אחרים. צלע המכונית הפוגעת בעומד על המדרכה, או במכונית הסמוכה היא המשכו של המרפק הדוחק בתור, ברחוב, באוטובוס; מצח המכונית המתנגש עם הבאה ממולה – הוא המשכו של האגרוף השלוח להכות; הצפירה התוקעת בקוצר־רוח, בחציפות, כדי להאיץ ולדרבן – היא המשכם של הגידוף ושל התשובה הגסה.

“גברת! אני לא יושב פה בשביל לגיד לך מחירים! תסתכלי על הלוח!” קורא פקיד־דואר בקול לאשה קשישה השואלת על מחיר בול לאירופה! “זה לא מעניין אותי! תעשה מה שאתה רוצה!” – גוער פקיד־המכס בשדה־התעופה – שער הכניסה לארץ – באדם השואל על מזוודתו. הפקידים האלה מייצגים את המדינה.

“קדושת חיי אדם”…

האפשר להתפלא אם בשירות־המילואים, בצבא, או בתפקידים אחראיים אחרים, הזלזול הזה פוגע לא בכבוד החיים אלא בחיים עצמם?

כן, “קדושת חיי אדם” נשמרת אחר מותו. בהלוויות, בהספדים, בספרי־הזכרון. בבתי־הזכרון. בחיפוש אחר החללים, בהחלפת שבויים בחללים. החידוד היהודי “אחרי מות קדושים אמור”, מקבל כאן משמעות מפחידה.

“טוהר הנשק”

הביטוי העברי הזה אין לו מקביל בשום לשון אחרת. מי שמנסה לתרגמו ללשון אחרת, מעלה בידו ביטויים מגוחכים.

לכאורה, זה אבסורד, דבר והיפוכו. האם נשק, כלי־הרג, יכול להיות “טהור”? כאילו אמרת “נקיון הלכלוך”, או “צדקת הרשע”.

ובכל־זאת, זהו מטבע מקובל בארץ, מאז ראשית ה“הגנה”. באחת ממגילות היסוד של ה“הגנה” נאמר: “הגנה עצמית היא זכותנו וחובתנו. ובכל מאודנו נחזיק בה כל עוד יהיה צורך בה – ונדע גם לשקוד על טהרתה וצדקתה. כל שימוש לרע בזכותנו זו הוא פגיעה בקודש־הקודשים ועושה את ההגנה פלסתר. כוחנו הוא בטוהר־שאיפתנו ובצדקת־מעשינו.”

תנועות־הנוער חינכו על ה“ערך” הזה. מפקדים הטיפו לו. מן ה“הגנה” הוא עבר לצה"ל. היה נושא לחשבון־נפש ולחיטוטי מצפון לאחר כל מלחמה ומבצע.

מה משמע “טוהר הנשק”? – שהוא משמש להגנה ולא לרצח, שהוא לא מתגעל בהריגת אנשים לא־לוחמים, חפים מפשע. שהוא מקפד חיי אנשים רק מתוך הכרח. “מעולם לא היתה מלחמה טובה, או שלום רע”, אמר בנימין פרנקלין.

מייסדי המדינה עמדו על כך, שצבאה ייקרא “צבא ההגנה לישראל” ולא “צבא ישראל” גרידא.

כמה וכמה “דורות” של חיילים האמינו ב“טוהר” הזה בתום לב, דיברו וכתבו עליו.

הרמטכ“ל היוצא, מוטה גור, בראיון ל”על המשמר", ערב יום העצמאות ה־30, מדבר על האמונה הזאת בביטול, כעל אשליה של תמימים.

“מה קרה לכם, אתם שוכחים את ההיסטוריה?” – הוא עונה לטוענים נגדו בדבר הפגזת אוכלוסיה אזרחית בדרום לבנון. “אתם יודעים כמה כפרים וערים הפצצנו והפגזנו כדי לשמור אל בית־שאן?” והוא מגלה לנו שזה 30 שנה, ממלחמת השחרור ועד היום, נלחמים באוכלוסיה שחיה בכפרים ובערים: כך היה בחזית המזרחית, כך היה לאורך התעלה בזמן מלחמת ההתשה, כך בדרום־לבנון, עוד לפני הפלישה האחרונה. הוא עצמו, עוד בהיותו אלוף קוד הצפון, הפגיז כפרים, ללא אישור, לאחר הטבח באביבים.

על השאלה איך הדברים מתיישבים עם ההודעות הצבאיות, שדיברו על “השבת אש למקורות־הירי” וכו', הוא עונה: “נו, באמת…”

כלומר, אין עוד להאמין להודעות הצבאיות הרשמיות, כשם שאין להאמין בחינוך לשמירה על “טוהר הנשק”. זה היה עניין ל“יפי נפש”. או כמו שאומר מוטה גור: “לא יעזור בדיעבד להיות יפי־נפש.”

אבל כדאי לשים לב, בהזדמנות זו, לענייני עברית. למחרת פושטו את מדי הרמטכ“ל, פשט מוטה גור גם את מחלצות הלשון החגיגית השגורה בפי מפקדים, בעומדם לפני צה”ל או לפני העם, לפני ואחרי “מערכות ישראל”. לא עוד ביטויים תנכ“יים, לא עוד ביטויים של מסכות־גבורה, או כאלה השאובים ממיטב הנאומים של ברל כצנלסון ובן־גוריון, או מפקדי הפלמ”ח. עכשיו, כשאפשר לדבר דברים גלויים, בלי כחל ושרק של “יפי נפש”, באה שעתה של העברית הישראלית השורשית, זו שיש בה מטעם בני־החיל הפקחים והמפוכחים:

“נו באמת… איפה אתם חיים!… מה קרה לכם?… אבחנה? איזו אבחנה?… אז זה נראה לכם?… לי אין זכרון סלקטיבי… אינני יודע מה עשינו 30 שנה?… כמו כלום! אף רגע לא היה לי ספק בכך!… אני יודע מה שאני עושה!”

ולאורך התעלה – “מליון וחצי פליטים עשינו!”

“עשינו” פליטים.

כמו “דפקנו” תושבים.

זו עברית ארצית! לא כמו “טוהר הנשק”!

פניני לשון

בכתר הלשון העברית, הנכתבת והמדוברת, משתבצות בכל חודשיים־שלושה כמה פנינים הנקבעות בה בעקשנות עד שהן מפנות את מקומן לאחרות. מאין הן באות? מפי עוללים ויונקים? לא, מפי עיתונאים ועסקנים. כבר שנתיים לא זזה הפנינה “קונצנזוס” ממקומה. כבר שנה לא זזה הפנינה “כימיה”, כבר יותר מחצי־שנה לא זזה הפנינה “מומנטום”. אין לך מאמר רציני שאין בו שלוש אלה. וה“קונצנזוס, קונצנזוס” נשמע בכל מקום כמו פיצוח־גרעינים וזריקת הקליפות מסביב.

תיירים אמריקאיים הבאים ארצה, כדי להיראות יותר בני המקום, חובשים כובעי “שלום”, תכלת־לבן לראשיהם. רביי ארתור הרצברג, נשיאו־שלעבר של הקונגרס היהודי אמריקאי, רוצה גם הוא להיראות – או לפחות להישמע – ישראלי־צבר אמיתי בבואו ארצה. בראיון בטלוויזיה הוא אומר, במבטא אמריקאי, אך בעברית ישראלית: “לגבי התמיכה בישראל יש קונצנזוס ביהדות ארצות־הברית (פעמיים: “קונצנזוס”). ואת זה אני אומר דוגרי!” (פעמיים: “דוגרי”).

כשהיינו צעירים יותר, היו לנו מורים בבית־הספר, שכדי להתקרב לחברת הילדים ולהתערב ביניהם, היו מסגלים לעצמם ביטויים שלהם. מה היו אומרים? “חברה’מן!” או “התחרבנת!” (“התחרבנת” היתה אז מלה גסה).

בכל־זאת הם נשארו מבחוץ. כי המלים התחלפו מהר מאד והם תמיד פיגרו.

19.5.78

קרל קראוס, אשף האפוריזמים והפרדוכסים, היה אחד הראשונים שעמד על הקשר בין לשון ומשטר, בספרו ה“אפוקליפטי”, “ימיו האחרונים של המין האנושי”, שבו הביא את ההתפתחויות ההיסטוריות עד אבסורד, תיאר איך אנשים מתים משום שדמיונם לא היה מסוגל לחדור למובן השפה הנבובה שהסוותה א תהמציאות (מוטיב הנמצא גם ב־“1984” של אורוול).

כבר בשנים הראשונות לעליית הנאצים לשלטון, חרץ עליהם משפט בדרך של הוקעת השחתת הלשון שנגרמה על־ידם. הוא הראה (כפי שעשה גם ב“ליל ואלפורגיס השלישי”) שהשחתה זו מבטלת את המטאפורים על־ידי זה שהיא מחזירה אותם לפשוטם: כאחת הדוגמאות, הביא את הביטוי – “לזרות מלח על הפצעים”, שהוא מטאפור מקובל בשפה. אך ב־1938 קרא דין־וחשבון ממחנה־ריכוז שבו סופר איך חבורה של ביריונים נאצים הכריחה את אחד העצירים לתחוב את ידו השותתת־דם לתוך שק של מלח. “לאחר זאת” – כתב – “הביטוי ‘לזרות מלח ע להפצעים’ אינו בר־שימוש עוד במטאפור. המטאפור מוחזר למציאות – ומת.”

להבדיל הרבה הבדלות – שאין צורך להדגיש אותן כאן – מעשים מסויימים והלך־רוח מסויים המתרחשים בארץ, מביאים לידי אותה השחתה של הלשון העברית, השחתה שבה מתבטל המרחק בין מטאפורה לעובדה.

“קיצוץ בנטיעות”, למשל. “מקצץ בנטיעות” – הוא השאלה לכופר בעיקר (אלישע בן אבויה, מן “הארבעה שנכנסו לפרדס” – “קיצץ בנטיעות”); או לחותר תחת היסודות או להורס כ למה שאחרים בנו; למחבל.

ביטוי זה, יש לו שורשים עמוקים בלשון העברית, כי בארץ שחוּנה זו, על גבול השממה, כל החיובי, שיש בו נחמה – קשור בנטיעה, מובע בדימויים שלה; וכל השלילי, שיש בו מן הרע – מובע בדימויי העקירה, הגדיעה, הקיצוץ. אין מספר לפסוקים בתנ"ך שבהם מביעים הנביאים את הברכה והנחמה בנטיעה, ובייחוד נטיעת כרמים (“ונטעו כרמים ושתו את יינם”; “ויפרחו כגפן” וכו'), ואת ההיפוך – בעקירה, ובייחוד עקירת כרמים (“רועים רבים שיחתו כרמי”, “ואין יבול בגפנים” וכו'). וכן בתלמוד ובמדרש.

תקופת שיבת־ציון וההתיישבות החדשה, שנחלה את הארץ, נחלה גם את הביטויים הקשורים בה. “לבנות ולנטוע” – היתה הסיסמה; “לבנות ולנטוע” – היו השירים בפי כל; ו“לעקור” – היה סמל הרע, עוד יותר מאשר “להרוג”. בימי מאורעות־הדמים – נראה היה כשיא השפלות של הכנופיות הערביות – עקירת עצים בפרדסים ובכרמים, או שריפת שדות קמה.

איך נשתמש מעתה בביטוי “מקצץ בנטיעות” בהשאלה – לאחר שיהודים מקריית־ארבע גדעו גפנים בכרמי שכניהם הערבים, והחזירו את ההשאלה לפשוטה? איך נשתמש במלה “כרם”, שנוספו לה עתה קונוטאציות חדשות?

לא נשמע עוד בתולדות ישראל שיהודים יעקרו את עצי שכניהם או אויביהם כמעשה נקם. “כי תצור אל עיר ימים רבים להילחם עליה לתופשה – לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן, כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות, כי האדם עץ השדה.” ו“יראי השמים”, מקרית־ארבע – שיחתו העצים, שיחתו כרם, שיחתו גם את המלים.

משהו יסודי נעקר, כנראה: יחס לעמל. היחס לארץ. היחס לאדם. כי חבריהם של אלה עוקרים גם יער. את יער אום־צפא, שנשמר מאות בשנים, אפילו בימי התורכים, הבריטים והירדנים. ויהודי אחר, גם הוא מקרית־ארבע, מלד א תבנו הקטן שערבים – באשר הם ערבים – צריך…

“מפי עוללים ויונקים ייסדת עוז.”

עוד ביטוי עברי שיהיה לו עכשיו גם מובן אחר.

8.6.79

ב“משא” – שהיתה לי הזכות לערוך אותו כמה וכמה שנים טובות – לפני שבועיים, אני רואה וקורא ציור ומלים של יגאל תומרקין. בחלקה העליון של המגילה אני רואה תמונת חורבה עתיקה, בהרי יהודה או שומרון, כנראה, ולידה עץ עתיק (קדוש?), ומתחת לתמונה כתוב: New Sodom 79 (בעברית: סדום החדשה 79), Ceremonial Objects (בעברית: חפצי קדושה). למטה ממנה ציור ומעליו כתוב – The Kadum Jew־Jew (בתרגום חפשי: היהודון המכוער של קדום), ולצדו, בכתב־יד, מעין הוראות האמן לעצמו: 3 Pigs’־skulls (שלוש גולגלות חזירים), Talit Tefilin (אני מבין שזהו – טלית, תפילין), תיל, אדמה, The Elon־More Glden Calf (עגל הזהב של אלון־מורה) ועוד. מתחת לציור של מסילת־הברזל, שגולגולת ־עגל עם תפילין למצחה מונחת עליה, כתוב (עברית): “המסילה לטירוף הקנאי”. בחלקה התחתון של המגילה, שכותרתו: “Terra Nostra” (האדמה שלנו), מסע ב־New Sodom (כנ"ל), אוגוסט 1979" – כחמשה־עשר משפטים, בדפוס.

אני מנסה להבין. אין זו אמנות “צרופה”, שאפשר, או צריך, להתייחס רק לערכיה האסתטיים. היא מודעת לעצמה כאמנות פלאקאטית, המורכבת – ב“טכניקה המעורבת” שלה – מציורים ומלים בעלי משמעות מוצהרת, בהקשר אקטואלי. אפילו בקריאת שירים של עזרא פאונד, אינני מסוגל להתייחס רק לערכים האסתטיים שבהם. על־אחת־כמה־וכמה ליגאל תומרקין, הכותב בין השיטין של ציור ודברי־שיר, גם פרוזה, גם כרזות, גם מתפלמס (עם "בעלי הפֶטישים), והמשמיע באוזני סיסמאות פוליטיות.

אני מנסה להבין.

סדום

סדום היא העיר הרשעה ביותר בעולם. מלבד, אולי, שכנתה, עמורה (Gomorrha). אין בה גם עשרה צדיקים. היא איננה ראויה להתקיים על פני האדמה. על כן ימטיר עליה אלהים (God) אש וגפרית, עד שיעלה קיטור ממנה כקיטור הכבשן. היא הרע המוחלט.

כך היה בימי התנ"ך. אבל היום, הרי אנו יודעים שאין רע מוחלט (כשם שאין טוב מוחלט) הכל יחסי, לפיכך אני שואל את עצמי: לפי מונה־גייגר של הזוועות האנושיות, היכן אנו – ישראל – עומדים? במקום השני אחר קמבודיה מבחינת רצח־עם? במקום השני אחר דרום־אפריקה מבחינת הדיכוי הגזעני? במקום השלישי אחר צ’ילה מבחינת הטרור והעריצות? במקום הרביעי אחר אינדונזיה מבחינת השוחד, המעילות והשחיתות? במקום שהשניים־וחצי אחרי ברית־המועצות מבחינת דיכוי חופש הדיבור, הכתיב והציור?

במקום הראשון! – אומר פידל קסטרו, שהתקבל בעצרת או"מ – בדיוק כמו יאסר ערפאת (עם האקדח על מתניו) לפניו – באכּסטזה של תשואות, מצד נציגי המערב (שעליהם הוא מבטיח להביא חורבן), והמזרח – אכּסטזה שתלמידי פרויד יגלו בה, ללא ספק, משמעות של פרוורסיה מינית (ראה לורנס איש־ערב). במקום הראשון! בסולם הזוועות האנושיות אומר קסטרו, וכך אומרת גם מפלגת המרכז התורכית: ישראל והציונות האימפריאליסטית הם מקור כל הצרות של תורכיה. וכך אומר גם חומייני. וכך אומרים גם בשוודיה, בגרמניה־המזרחית, בקאמרון, באתיופיה ובקמאמצ’טקה.

“סדום החדשה” – אומר יגאל תומרקין, לאחר מסע קצר, ב־1979, בגדה המערבית.

(בדו"ח של “אמנסטי אינטרנשונל” – ארגון שאינו מפורסם דווקא בחיבתו לישראל – אנו קוראים על רצח ילדים בקיסרוּת המרכז־אפריקאית, על טבח 5000 ילדים באתיופיה, על רציחות ועינויים של ילדים בארגנטינה, צ’ילה, מאלזיה, עיראק, גרמניה המזרחית, ברית־המועצות, דרום־אפריקה).

איני אומר שאין מקום למחאה שלו.

ביום ו' שעבר ראיתי בטלוויזיה תמונה “קלסית” של זעקה על עוול – יותר נכון לומר: תמונה תנ"כית הקוראת חמס! – ערביה כפרית עם סל על ראשה עומדת בשדה, ליד כרם־זיתים, שאנשי “גוש אמונים” פלשו אליו, וצועקת: אני במו־ידי סיקלתי את השדה הזה! את האבנים אני נשאתי על ראשי! – אני רק תמיה אם הביטוי “סדום החדשה” הוא בדיוק הביטוי ההולם את המצב שאנו נמצאים בו; אם אי־אפשר היה למצוא באוצר המלים העברי, התנ"כי (או האנגלי), ביטוי גנאי אחר, כמה סנטימטרים פנימה לאותו גבול, שכשמגיעים אליו, גזר־הדין היחיד הוא חורבן.

אני חושב: לאחר הכל, הרי יש בעיר הרשעה הזאת, מלבד יגאל, יותר מתשעה אנשים המוחים על עוולות הכיבוש הישראלי. הם מונים כמה מאות, אם אינני טועה. אם כן, אולי בזכותם לא נהיה נדונים לאש־גפרית, כי אלהים הוא חנוּן ורחוּם ולא־ישחית?

JEW-BOY

לפני שלוש או ארבע שנים, כשהגיע אלינו קיסינג’ר ובפיו הצעות להסכמים עם מצרים, הכוללים נסיגות מסויימות – קידמו את פניו אנשי “ארץ־ישראל השלמה”, רובם חובשי כיפות־סרוגות, בהפגנות, בקריאות בוז, ובצעקות Jew-Boy. “ג’וּ־בּוֹי” הוא המקביל האנגלו־סאכסי לכינוי־הגנאי האנטישמי במזרח אירופי “ז’יד”. המחנה הגדול יותר, של אנשים שקנאוּת לאוּמנית ודתית לא העבירה אותם על דעתם – ביניהם ראיתי, אם אינני טועה, במרחק מה ממני, גם את יגאל תומרקין – הזדעזע: שיהודים – מה־גם דתיים!) יטיחוּ ביטויים אנטישמיים בפני יהודי?!

עכשיו אני קורא אצלו: The Kadum Jew-Boy.

כלומר: אותו גוש־של־צואה שהטילוּ שונאי־יהודים ביהודים (והם אינם מבדילים הין חובשי־כיפות לבהירי־בלורית, בין חנוונים לאמנים, בין ריאקציונרים לשמאלנים) – מסיר עכשיו יגאל מעל פניו ומשליך אותו בפניהם של אחרים מבני אותו הגזע מגודף.

מלבד זאת: אני חושש שהוא לא מדייק.

אנשי קדוּם וחבריהם ראוּיים לא רק לגנאי, אלא גם ליד חזקה. הם חותרים תחת הסכּם השלום, הם מבאישים את שם ישראל בעולם, ובעיקר – הם מסכנים את הדמוקרטיה. אם ימשיכו במעשיהם אלה, כמו בימים האחרונים – יש חשש שנגיע למלחמת־אזרחים, כמו בשלהי ימי בית־שני, ערב החורבן.

אבל Jew-Boy איננו שם נרדף לקנאים, לבעלי הזיות, למטורפים, ואפילו לא למסיגי־גבול ולכובשים. משמעו: יהודון עלוב, קטן, מסריח, ערמומי, גנב.

תמונות

מה משמען של הטליתות העשויות תיל, אני יודע.

מה מסמלות שלוש גולגלות־החזיר בראשי העמודים? בימי המצור של טיטוס על ירושלים, הוקיעו הרומאים גולגולת־חזיר בראש החומה (כך מספרת האגדה) – כדי לעורר זוועה, פחד, פלצות, בקרב מחנה הנצורים ולהרפות את ידיהם מן המלחמה. האם הכוונה היא… להוקיע פֶטיש של טומאה שעובדים אותו עבודת־אלילים (מי?)… לעורר פלצות… או…?

גולגולת־של־עגל (עגל־הזהב) ובמצחה תפילין־של־ראש – זוהי המצאה שלא עלתה, נדמה לי, גם על דעת ה“שטירמר”. תפילין מניחים לא רק אנשי “גוש אמונים”, גם הלל הזקן – אוהב שלום ורודף שלום – הניח תפילין; לעגל־הזהב סוגדים, נדמה לי, בארץ, בנקאים, סיטונאים, ירקנים, מוכרי־פלאפל, מנכ"לים, אמנים, אולי אפילו יותר מאנשי “גוש־אמונים”.

אם הכוונה היתה לזעזע על־ידי פרופנציה של סמלים המקודשים על יהודים מדירי־דורות בכלל – כן, זה הושג.

מלים

נעל היא נעל היא נעל. ילד הוא ילד הוא ילד. מוות הוא מוות. רצח הוא רצח.

סילוגיזם: כל נאצי הוא רוצח, מכאן – כל רוצח הוא נאצי; אושוויץ הוא מחנה עם ביתנים(!) מוקף גדרות־תיל. מכאן – מחנה עם ביתנים מוקף גדרות־תיל הוא אושוויץ.

לולא “ההבדלים הקטנים” (“ניוּאנסים” בלע"ז) – היה העולם הופך לתוהו־ובוהו, ואמנוּת לא היתה קיימת בכלל.

בכל פעם שאומר בגין, באחד מנאומיו הגבוהים־גבוהים, ש“אלה המכוּנים אש”ף – הם “נאצים” – אני מתכווץ. אם כי אני יודע וזוכר שיש באש“ף רוצחים נוראים, שאינם נרתעים מלהרוג ילדים במו־ידיהם, לערוף ראשים בגרזנים, לירות באנשים חסרי־מגן; אם כי אני יודע שאוי־ואבוי היה לנו – כן, אוי־ואבוי היה לי, וליגאל תומרקין ולכולנו – אילו היה המון המוּסת על־ידי אש”ף שוטף את הכפרים והערים שבהם אנו יושבים ולא היה לנו במה להגן ע לעצמנו. ובכל־זאת – “נאצים” זה דבר אחר, “נאצים” – זה אידאולוגיה ומעשה שתכליתם להשמיד עם במכוּון, במתוכנן, בדם קר. ובכל פעם שאני שומע את המלה “שואה” יוצאת מפי שרים או עסקנים לצרכי צדקה, או כדי לעורר רחמים עלינו, או לבקש חסדים, או אהדה – אני מתקפד מבוּשה.

אני מתאר לעצמי שכך גם יגאל תומרקין.

אבל הוא לא נרתע מלכתוב: “ראיתי התנחלות ביהודה ושומרון, ראיתי אושוויץ של תיל וביתנים.”

מיתוס

כמה מידידי הטובים ביותר הם סופרים ואמנים. כל עיסוקם הוא במיתוסים. כשהם כותבים על ארץ־ישראל, של היום, או של לפני ארבעים שנה, או של לפני אלפיים שנה – על המיתוס של הארץ הם כותבים. המדבר – מיתוס. השדות החרושים – מיתוס. עצים ואבנים – מיתוס. קוצים – מיתוס. כל משפטיהם ספוגים מיתוס. אם לא עליו, על מה הם כותבים? – העל הערך השימושי של העצים והאבנים?

אבל הם מדברים בבוז על המיתוס, כשהדבר נוגע לקשריהם הממשיים (לא האומנותיים) של אנשים, לארץ־אבות, או לאדמה, או למקום קדוש.

האנטי־מיתוס של יגאל תומרקין הוא גם כן מיתוס. אם זכותו לצייר נגד מיתוסים אחרים, זכותי לכתוב נגד המיתוס שלו.

יגאל תומרקין כותב: “גוש אמונים זה לא נקלט, האדמה דוחה, זה לא מכאן.”

“גוש אמונים” אולי לא נקלט ולא ייקלט, אבל לא מפני ש“האדמה דוחה”. מפני שאנשים ידחו.

אם “האדמה דוחה” – היא דוחה גם אותו, הוא לא מצטלם יותר טוב על רקע חולות יפו, או סלעי ירושלים, או השממה של ערד מול ים המלח, במקום שפסלו המרשים ניצב. אם “האדמה דוחה” – היא דוחה גם את בית־שמש, את כרמיאל, את כפר־החורש ואת מעלות.

וכך חשבו אמנם האנגלים הטובים, אוהבי הארץ הקדושה, החרבה והרומנטית" היהודים האלה לא מתאימים לנוף. הוא “דוחה” אותם. הם “לא מכאן”. וכמובן, האמינו שלעולם לא ייקלטו בו.

צדק

יש צדק על צד־שמאל וצדק על צד ימין. יש אנשים ששוכבים כל הזמן על צד־שמאל וצועקים צדק, צדק. גם אני אוהב לשכב על־צד־שמאל, אבל להתעורר על־צד־ימין, או להפך, מפני שאחרת הגוף כואב.

יש אנשים שהשכּם־והערב, עשרים־וארבע שעות ביממה, צועקים על העוול שאנו עושים לערבים. כשאני שומע – או קורא – את דבריהם הצודקים, אני חושב: כל העוול כולו הוא רק על צד אחד? ועל הצד השני אין שום עוול בכלל? הלא הצדק עצמו צווח מרוב עינוי־צדק כשלוחצים אותו ככה על צד אחד!

אז שיצעקו קצת גם על הצד השני, לפחות לשם איזוּן הגוף!

לא תמיד היה כך. היה זמן שאנשים שכתבו נגד עוול, היו כותבים יום אחד על העוול שעושים הבורגנים לפועלוים, ויום שני על העוול שעושים הבריטים ליהודים, ויום רביעי על העוול שעושים פורעים ערביים למתיישבים יהודים, ויום חמישי על שתיקת כל העולם. ואז האמנו להם.

היום, כותבי־הצדק כותבים רק על צד שמאל. האם הם עצמם אינם מרגישים בכך? האם אינם יודעים שקצת עוול נגרם גם ליהודים? – בוודאי! אבל כמו הכנופיות של ה“פּרוטקשן”, הם מקיימים הסכם לא־כתוב על חלוקת איזורים: אנחנו נגן על בני־החסוּת שלנו מצד זה של העיר, והם יגנו על שלהם מן הצד השני.

למשל:

כמובן צריך היה למחות נגד החנינה שניתנה לפינטו (אם אמנם רצח ארבעה, או שניים, ערבים בלבנון; ואגב, מה עניין “טוהר הנשק” לכאן" אם חנק במו־ידיו אנשים חסרי־מגן, הריהו רוצח־סאדיסט, הראוי להיות מוּקא מכל חברה, אזרחית כצבאית!), או נגד רצח שבוּיים ערביים, או הפצצת אוכלוסיה אזרחית בלבנון!

אבל איש מאלה שמחוּ נגד החנינה ההיא לא מחה נגד החנינה שניתנה לכשבעים מחבלים שהוצאו לחופשי תמורת שבוי ישראלי אחד – ביניהם כמה עשרות רוצחים שעשו הרג סאדיסטי באזרחים חסרי־מגן חפים מפשע!

האם דם יהודי אדום פחות? צדק צדק תרדוף! פעמיים נאמר, לא פעם אחת!

קנאות

“המסילה לטירוף הקנאי” – כותב יגאל תומרקין תחת הציור המראה את גולגולת עגל־הזהב של אלון־מורה המוּנחת על המסילה.

אבל המסילה הזאת היא דו־סיטרית.

כשכותבים “הג’וּ־ג’וּ של קדוּם”, או מחנות אושוויץ של “גוש אמונים” – הצדק הופך לאי־צדק, האמת לאי־אמת, המלחמה באלימוּת לאלימוּת, והוקעת הטירוף הקנאי – לטירוּף קנאי.

לא פחות ברוטאלי, בהחלט לא.

כשקנאי מאה־שערים צועקים “שבאס! שאבס!” – הם צודקים מבחינת אמונתם, אבל כשהם רוגמים באבנים אנשים, מכוניות ואמבוּלנסים – הם הופכים את הדת לאנטי־דת ואת השבת לחילוּל־שבת.

וכשהשמאלנים הפאציפיסטים מתארגנים ככנופיות טרור, שודדים בנקים, חוטפים מטוסים, ורוצחים מן המארב – הם שׂמים ללעג וּלקלס את השמאליוּת והפּאציפיזם כאחד.

גם הצדק הצודק ביותר חייב להיעצר לפני ההגזמות הבּרוּטאליות של הזעם.

אחרת – על המסילה האחת ידהרו קנאוּת אחת מוּל שנייה, עד ששתיהן יעלוּ באש!

אפילוג

ובכל־זאת אני חוזר ואומר, לא כסדום היינו ולא לעמורה דמינו, ולוּ רק בזכוּתו של צדיק אחד בדורותיו, שקוּל כנגד יותר מעשרה, שהיא תעמוד לנוּ. בכל העולם כוּלו, רק אחד ויחיד היה זה שיצא אל פליטי הרעב והחרב בקמבודיה, כשם שיצא קודם לכן לניקרגואה, לבנגלה־דש, לביאפרה, ועוד, ועוד. עוּבדה" הוא יהודי (Jew). הוא ישראלי (Israeli).

19.10.79

האולם, “אולם בני ברית” בתל־אביב, היה מלא מפה לפה אנשים צעירים, רובם בגיל הגיוס, ואף למעלה מזה. כמאתיים איש, ואולי יותר. אותם צעירים, בעלי מראה “זרוק”, שאתה פוגש ב”צוותא", בסינמטק, בערבי־שירה לעתים, בהצגות נסיוניות, במופעי ג’אז טוב. נוער “שוחר תרבות”, אפשר לומר, ער לחדש ולמתחדש. מעל לשולחן הנואמים היתה תלויה כרזה מאולתרת: “ישוּחרר אורון אדר, תוכר הזכות לא לשרת בשטחים הכבושים!”

במסדרונות פגשתי כמה אנשים מוכרים, מבוגרים יותר, פעילים ותיקים בארגונים שמאליים, ששמותיהם חתומים על כרוזי־מחאה שונים. המסדרון המה אנשים נרגשים, וכמה מהם חילקו כרוזים. כרוז אחד של “ברית הפועלים”, (ת.ד. 36321, ת"א), הקורא לארגון כנס נוער ארצי, יהודי־ערבי, למען שלום, הבנה הדדית, ונגד “ההתנחלות על חשבון הפלסטינים”; כרוז שני של “תנועה בינלאומית לסרבני מלחמה מטעמי מצפון” (ת.ד. 28058, ת"א), המביא קטעים מאמנות בינלאומיות המבטיחות את חופש המצפון; כרוז שלישי, מטעם ארגון “חנינה בינלאומית” (“אמנסטי אינטרנשיונל”; ת.ד. 20178, ת"א) – קורא לחתום על עצומה לביטול עונש המוות. כרוז רביעי, מטעם “שלום עכשיו”, קורא להתפטרות הממשלה.

על אורון אדר לא ידעתי אלא מה שנכתב עליו בידיעה קצרה בעיתון: אך באולם פגשתי את הוריו; והנה הם מכרים טובים משכבר השנים. יותר משבאו למחות, הם כאבו. הוא נשפט ל־25 יום בכלא צבאי, בתום תקופת הטירונות בחיל־השריון, לאחר שסירב (כמוהו כדני אמיר, ששוחרר לא־מכבר מן הכלא ואחד מקבוצת ה־27) לשרת בשטחים הכבושים.

אני באתי לשמוע, להבין.

על הבמה ישבו: היו"ר גאי פלבסקי, דורית (אחת מן ה־27), פרופ' ישעיהו ליבוביץ, הסופר והמתרגם מרדכי אבי־שאול, יגאל תומרקין, יבי. מאוחר יותר הגיע גם מתי פלד.

אם כי האסיפה היתה ישראלית מאד, ועסקה בנושא ישראלי מובהק והנאומים בעברית (טובה וברורה) – האוירה באולם הזכירה לי את זו ששררה באסיפות־נוער (הרבה יותר בסוף שנות ה־60 מאשר ב־1980) שהזדמן לי לבקר בהן, באנגליה, הולנד, ארצות־הברית: טון הדיבור, ההמולה רווית־המתח, הוויבראציה בקרב־הקהל, אפילו מראה האנשים ולבושם.

לכאורה, למה לעסוק בציבור כזה, שהוא מיעוּט מבוטל בעם? “כמה בטליונים יש להם?” – אם להשתמש במושג צבאי, שהוא ממין העניין. והטיעון נגד יחידים אלה, שאינם סרבני־גיוס, אך המסרבים לשרת בשטחים הכבושים, הוא אלמנטרי מדי, לגאליסטי, ולא כדאי אפילו לחזור עליו. אבל לא זה מה שהעסיק אותי בהקשיבי לנאומים, ולתגובת ההסכמה־הכללית, אלא הסגנון, מבחר הביטויים, ה“טימבר” – זה צבע־הצליל – עולם המושגים החד־משמעי, ההחלטי, המתעלם ממגוון כה גדול של ערכים ובני־ערכים שהיוו את עולם מחשבתו ורגשותיו – לרבות הספקות – של בני הדור שקדם להם, שני הדורות, שלושת הדורות. ועולם־מושגים זה, נדמה לי, איננו רק נחלת 27 צעירים, או 200 מהם, אלא הוא הופך לנחלת רוב בני הגיל הזה, “הרוב הדומם” שלו. היחידים האלה הם רק מסקניים ונועזים יותר, בגילוי המעשי של הסרבנות, הדורשת אומץ ורוח—מרדנית.

יש משהו דומה בין עולם־מושגים זה ובין עולמם של אנשי “גוש אמונים” – למרות היותם אויבים זה לזה, למרות שהראשונים במערב והאחרונים במזרח: עוורון הצבעים. אצל “גוש אמונים” הוא נובע מהסתנוורות – בפני איזו “שמש גדולה” של אֵש־דת – וכאן, מתוך החלוקה החותכת לשחור־לבן. בשניהם – מחיקה של כל שלל הגוונים שבאמצע, שבמציאות סבוכה כשלנו אי־אפשר כלל לחיות בלעדיהם.

“בכל אדם עובר קו אדום שאין הוא יכול לחצות אותו אם הוא בעל־מצפון” – אומרת דורית דוברת “קבוצת ה־27”, נערה בעלת כושר ביטוי נמרץ ולשון פסקנית. “הקו האדום” הוא זה: אם נדרש ממך להיות מדכא, להשפיל, להכות, להתעלל בתלמידים, להפריד משפחות, לגרש, לפוצץ בתים, למנוע שלום, להשתתף במלחמה לא צודקת – הרי אתה נהפך בעל־כורחך לכובש לא־אנושי ואכזר: שותף למדיניות של אפרטהייד, אלימות, דיכוי, ליבוי שנאה. חובתך לסרב. לסרב לפקודה של “דגל שחור”. במקרה כזה, עקרון הדמוקרטיה, הרוב הקובע – אינו תופס. סירובך – הוא תרומתך למאבק נגד הכיבוש. “אם במרפסת אנשים מכים אנשים – קשה לשבת בבית ולאכול בשקט” – אומרת דורית.

כל זה עשוי להישמע לא רק נכון, אלא גם כמיטב המסורת ההומניסטית של מלחמה לחופש המצפון ולצדק ולשוויון כל האדם – אלמלא ההתעלמות הגמורה ממורכבות המצב שבו נתונה המדינה “הכובשת”; מכך שאין פתרון פשוט, חד־צדדי, להיחלצות ממצב “הכיבוש והדיכוי”, ושמוחות רבים – ביניהם מתנגדים קיצוניים להחזקת השטחים – לא מצאו עדיין פתרון כזה; מכך ש“במרפסת” מתרחשים דברים רבים, מלבד “הכאת אנשים”, וגם ללא קשר עם “הכאת אנשים”, שאינם נותנים מנוח לאכול בבית בשקט.

גאי פלבסקי – אף הוא איש צעיר, בן גילה של דורית, בערך – מצהיר: לא מעניין אותי (בהקשר זה, עד כמה שהבנתי) בטחון המדינה! במדינת ישראל קיימת אפליה לאומית, גזענות (חברון!), ובשמן נעשים מעשים לא צודקים ומתבצעים פשעים! אינני מוכן לשתף פעולה! לאדם הראוי להתכנות אדם, יש שתי אפשרויות המצב זה: להיות פושע, גזען, מדכא – או למרוד! אין דרך־ביניים! מי שמשקיף מן הצד – אינו ראוי להיקרא אדם! מי שלא מתנגד לכיבוש – משתף־פעולה עם הכיבוש! מי שמשתף פעולה עם הכיבוש אינו ראוי להיקרא אדם!

וזה פשוט מאד (וזוכה למחיאות־כפיים סוערות: פשוט כמו ההבדל בין טוב ורע, בין צדק לרשע, ובמחנה השחורים, שאינם ראויים להיקרא אדם מצויים גם אלפי החיילים שלא מצאו עוז בנפשם לבחור באפשרות השנייה.

דעתו של פרופ' ליבוביץ ידועה היטב. אבל באספה זו הוא היה הקיצוני מכולם. בכרזה התלויה על הקיר כתוב היה “תוכר הזכות לא לשרת בשטחים!” – והוא טען נגד הניסוח הזה: חבר בתנועת מרי – לא מבקש זכויות מן השלטון. הזכות היא מושג משפטי, והמרי הוא מרי בחוק. יש לערער את שלטון החוק הזה. יש לסרב לשרת בשטחים – בין אם יש זכות כזאת ובין אם אין! צריך למרוד!

הוא מזכיר שכשנה לאחר הנצחון במלחמת ששת־הימים, כתב כי נצחון זה הוא תחילת התהליך של “שקיעתה ונפילתה של מדינת ישראל”. הוא אומר ש“לא במצפון מדובר ולא בזכויות – אלא בחורבן המדינה”. כי מדינה זו הופכת בהכרח למדינת־משטרה, קולוניאליסטית, משחיתה את אישיות השולט והנשלט גם יחד, גורמת בהכרח לכך שכל העמים הערביים, ממארוקו ועד כוויית, לרבות מצרים (כי השלום איתה הוא רק שביתת־נשק) – יכריזו עליה מלחמה עד חרמה, וכל העולם יתן גיבוי למלחמה זו. המדינה השניאה את עצמה על כל העולם – לרבות על העם היהודי. והא מספר כי כאשר עשה זמן־מה באוניברסיטה בארצות־הברית – לא מצא שם גם אדם אחד ויחיד בין כל האינטלקטואלים – לא־יהודים ויהודים – שלא טען שאנו יצאנו מדעתו – Insane!

הוא אומר, לקול צחוקם ותשואותיהם לש הנאספים: “לעם היהודי אין ענין להניף את דגל ישראל על קבר רחב הזונה!”

“קבר רחב הזונה”? – אני שומע ואינני צוחק לבדיחה. האין הוא מרגיש שבקריקטורה (זולה, לדעתי) זו, הוא מתקלס לא רק באנשי “ארץ ישראל השלמה” (שאני רחוק מהם) – אלא גם ביהודה הלוי (“לבי לבית־אל ולפניאל מאד יהמה”), במיכ"ל ובמאנה, בביאליק ובטשרנחובסקי – ועד לצעירי המשוררים כאן, שבשבילם – כאשר אינם עוסקים בהכרזות פוליטיות – יריחו, הירדן, הם חלק מזכרון הסטורי עשיר באמוציות, לא פחות מתל־אביב ונתניה?

והאומנם רק מאז נעשינו “כובשים ומדכאים” הכריזו עלינו מלחמה “עד חרמה” כל העמים הערביים, ממארוקו עד כוויית? האין בזה לפחות שמץ של דמאגוגיה?

אחר־כך אני שומע, בדבריו של מתי פלד (המתונים, מתונים הרבה יותר, כי דיבר על כך שצה"ל צריך להכיר בזכות האמורה), משפט כמו: “ליל הבדולח של חלחול”.

הו, “ההבדל הקטן”! מה יכולים אנו לטעון נגד האו“מ, בהחלטתו על “הציונות הגזענית”? מה יכולים אנו לטעון נגד אש”ף, המכריז בעולם שישראל היא “נאצית”?

שהאי לולא “ההבדלים הקטנים” – שבאסיפה זו לא מצאתי זכר להם – כולנו רשעים, כולנו רוצחים, כולנו משמידי־עם.

4.4.80

הלוויות

הלוויות ההמוניות – “הלאומיות” אפשר לומר – הן החזיון החוזר־ונשנה הבולט ביותר, הקבוע ביותר, המלווה אותנו בארץ מאז ראשית ההתיישבות בה עד היום. הן חוצות תקופות בדרכן אל בתי־הקברות, הן מגשרות על פניהן, הן מערבבות עלינו את הזמנים, ובה בשעה משוות אותם. מגיל תשע, עשר, אני זוכר אותן; ממראה־עיניים, מתצלומים בעיתון, מן הכתוב והמסופר, מיומני הקולנוע, ומאז הטלוויזיה – הן חוזרות ומופיעות, חוזרות ומופיעות, כמעט ללא הפסק. קהל המלווים הגדול, הטקס הדתי – והצבאי – האבל והבכי, הזעם העצור וקבלת הדין, ההספדים. ספק אם יש עוד ארץ אחת, עם אחד, שבהם לוויות־המתים נראות ונשמעות לעתים כה תכופות לעין כל, כאילו הן חלק מפולחן יום־יום, כמו תפילה, נדרים, הקרבת־קורבנות.

נפל מידי בני־עוולה. נפל מידי פורעים. נפל מידי מרצחים. נפל בקרב. – וכך נקבעות בזכרון הלאומי והאישי של כל אחד ואחד – ההלוויה של ברנר וחבריו, של טבוּחי תרפ“ט, של הרוגים כמעט יום־יום במאורעות תרצ”ו־תרצ"ט, של הרוגי מלכוּת במאבק נגד הבריטים, של הנופלים במלחמות הרבות, של ילדי מעלות, אוטובוס הדמים, נהריה, משגב־עם – תהלוכה שאין לה סוף.

וההספדים, השבועות, והמשפטים החנוקים, המתפרצים, הזועקים אזהרות באזני האויבים, שבועות להמשיך למרות הכול. אותם המשפטים – מפי מנהיגים, מפקדים, רבנים אבות – החוזרים על עצמם בשינויים מעטים בלבד, מזה חמישים שנה, שבעים שנה – נדמה שהלוויות הללו ממחישות יותר מכל דבר אחר את הרציפות הטראגית של הווייתנו בארץ: הרבה נשתנה מאז היותנו כאן מחנה חלוצי קטן בארץ שוממה, ומאז היותנו ישוב מאורגן תחת שלטון מנדאטורי – ובכל־זאת, גם לאחר שלושים־ושלוש שנות מדינה עצמאית, ולה אחד הצבאות החזקים ביותר בעולם, המצב היסודי לא נשתנה. כמו בימי הלוויית ברנר וחבריו, שנרצחו ביפו ב־2 במאי 1921, כך בהלווויית הרוגי חברון, שנרצחו ב־2 במאי 1980 – אין השלמה עם קיומנו כאן. לצנינים בעיני תושבי הערים והכפרים היושבים כאן מזה דורות. מכותרים בטבעת של משטמה.

מראה הלוויה בחברון היה על־כן כחלום־ביעותים: האלפים שחוצים את העיר הערבית, שתושביה כלואים בבתיהם על בריח, תחת משמר כבד, בתוך האיבה הכבדה שמאחורי כותלי־האבן, בדרכם אל בית הקברות של תרפ"ט – היו כנהר שחור, הזורם בין הזמנים, נמשך והולך, ואין רואים את סופו.

והקרע

במשך כשלושים שנה, משנות העשרים הראשונות ועד לאחר קום המדינה, חצה קרע עמוק את הישוב, בין שני מחנות אויבים: תנועת הפועלים – והמפלגה הרביזיוניסטית; תנועות הנוער החלוציות – ובית“ר; “הסתדרות העובדים הכללית” – ו”הסתדרות העובדים הלאומית“; בן־גוריון – ז’בוטינסקי; “ה”הגנה” – ואצ“ל ולח”י, מי שלא היה עד לדברים באותן השנים ולא חי אותם – קשה לו לשער היום כמה עזה היתה השנאה: ההתנגשויות האלימות בין החולצות הכחולות והחולצות החומות; ההפגנות והפגנות הנגד, ורעמי ה“בוז” והאבנים המלווים אותן; שביתות הפועלים והקריאה “לשבור” אותן; הגידופים הנוראים בנאומים, במאמרי העיתונים, בשירים (“כלב דמים”!); החטיפות ומשפטי־הסתר; ועד ל“סזון” ו“אלטלנה”, ונסיונות ה“פוטש” בימיה הראשונים של הכנסת. אנשים משני המחנות, צעירים כקשישים, כמעט לא דיברו זה עם זה, כי ראו בזולתם את התגלמות ה“סיטרא־אחרא”.

קשה לשער זאת היום, למי שאינו זוכר; כי בינתיים שככה האיבה הישנה, הדגלים דהו, שני המחנות מכאן ומכאן, התמתנו, התפשרו, פילוגים חדשים, אחרים, לא חריפים כל־כך, לא על עיקרי־אמונה שנהרגים עליהם, טישטשו את הישנים; ואולי האמונות עצמן דעכו; והמאמינים נתמעטו, וכולם התברגנו והתמסדו.

אבל הקרע הנפער־והולך עכשיו, מאיים להיות עמוק מן הקודם, כשבר־אדמה, שמתוכו תתפרצנה להבות של שנאה אוכלת.

ימי־חברון – יותר מבכל התקופה שמאז הסכמי קמפ־דייויד ועד היום – נתנו את האות לכך. הקריאות המוטחות מעבר מזה ומעבר מזה, מאשימות את הצד שכנגד באחריות לחורבן שעלול להתחולל. מי שעלול להביא חורבן – דמו מותר. כמו בשלהי בית־שני.

מתרבים אנשי הקצוות.

מקצה אחד: קריאות ל“גאולת־דם”. “שתי עיניים תחת עין”. לגירוש “כל תומכי אש”ף" מן הארץ. לתפיסת אדמות. לדיכוי בכוח של כל גילוי של מרי אזרחי. להנצחת הכיבוש והשליטה על האוכלוסיה הערבית כולה.

מקצה שני: לפינוי ההתנחליויות. לנסיגה מיידית מכל השטחים. למתן עצמאות לפלשתינאים ללא תנאי.

הסכנה האמיתית מתחילה משעה שהיריבות הפוליטית – הטבעית, הלגיטימית, זו שבה כל צד בטוח בצדקת־עצמו המוחלטת – לובשת את פרצוף השנאה לבעלי הדעות.

שנאה למתנחלים ותומכיהם, לכל אחד ואחד מהם, איש ואשה. ראייתם כהתגלמות הרע, כממיטי־אסון, כמי שמסוגלים לכל מעשה נבלה, כמטורפים.

שנאה לדורשי הוויתורים, לכל אחד ואחד מהם. ראייתם כ“סוכני האויב”, כבוגדים, כגֹיס חמישי, כ“מחבלים”, שמצווה לחסלם.

ככל שיגבר המתח בינינו ובין האוכלוסיה הערבית בשטחים – כן תגבר גם השנאה הזאת בין שני המחנות בתוכנו, שילכו ויתקטבו.

הסכנה האמיתית היא מן הקצוות. משניהם כאחד.

כי אין, ולא יכול להיות, פתרון קיצוני למצב המסובך שבו אנו נתונים, בינינו ובין הערבים: לא הנצחת הכיבוש ודיכוי בכוח של מיליון ערבים השואפים לעצמאות, ולא נסיגה מיידית והסכמה לעצמאות פלשתינאית ללא תנאי. שני הפתרונות האלה – הם איוּם על עצם הקיום.

החתירה הבלתי־נלאית לפשרה, להידברות פנים־אל־פנים – היא המעשה האמיץ ביותר, שאין להתבייש בו, שאין להירתע ממנו מפני צעקות הקנאים, מכאן ומכאן.

שבועיים לפני מאורעות חברון, ביקרתי בנערן.

בוקר אידילי, שלווה אלוהית. האוויר לא חם, רוח קל נושבת, ובראוּת השקופה, מראש הגבעה, נראית בקעת־הירדן, מזרחה עד הרי מואב וגלעד, וצפונה עד קרן סרטבא, כגן פורח.

על הגבעות, כאן ושם, רכובים ישובים קטנים, מלבינים בבתיהם, מוריקים בעציהם; נתיב־הגדוד, גלגל, תומר, פצאל, יפית.

למטה, עד ערוץ הירדן – כרמים, מטעי תמרים, אשכוליות, אבוקדו, מקשאות, גני־ירק, שדות־שלחין.

אתה משקיף על כל זה, וחושב: עמק־יזרעאל, גם בעשרים שנה לאחר שהחלוצים הראשונים תקעו בו יתד, לא נראה ירוק יותר, מיושב יותר. וכאן, נערן – ארבע שנים בלבד.

ב“ממטרן”, מפעל המייצר חלקי ממטרות בשביל מפעלי המתכת של נען ובו עשרים עובדים – אני מוצא את מלכיאל, איש שדות־ים, שהוא וצביה, רעייתו עשו כאן כשנה וחצי בעזרה למשק הצעיר. אתו אני מסייר בישוב ושומע מפיו על הישגיו וקשריו.

ארבע שנים – אבל אתה לא חש כלל באווירת הארעיות, היחפנות, האביונות, ששררה בקיבוצים בני 4 ובני 10, לפנים. כאן הכל כבר קבע, כאילו הישוב ותיק הרבה יותר מתושביו הצעירים: חדר האוכל המרווח, המרחיב את הדעת, המצוייד בכל האביזרים המודרניים; המזכירות, המועדון: ומעגלים של בתים קטנים, רבי־צלעות, המשתלבים בצורתם ובמבניהם בנוף – וביניהם מדשאות, עצים ושיחים, שבילים סוגים בפרחים, בריכת־שחייה.

85 איש במקום, מהם 25 חברים ו־7 מועמדים לחברות. שש משפחות, שלושה ילדים (ופעוטון). קיבוץ שצמח לאט־לאט, מגרעין ראשון של בני־משקים לאחר־צבא, שישב בקליה, ושנספחו אליו גרעין נח"ל, בוגרי תנועת הצופים, בודדים מקיבוצים אחרים, עירוניים, אוכלוסיה מגוונת בהרכבה, לא אחידה, סובלת מתחלופה וניידות – אך יש לה כבר עתודה של גרעינים ויחידים הקשורים אליה ומתעתדים להצטרף.

ב“עלונערן” אני מוצא רשימה של חברה אחת, ארבעה חודשים לאחר הצטרפותה לקיבוץ:

“לבוא ולהקים בית לילדים ולבנות יחד משפחה אחת גדולה ששמה קיבוץ, זה הרבה יותר מאתגר. אני חושבת ורוצה להאמין, שכל הקשיים נשארו מאחור, ואנחנו באמת מתחילים להיות פה יחד, כולנו… לבי מתמלא חום שכל צעיר העובר בשביל, או בחדר האוכל, מלטף את ילדי, מרים אותו, אומר מלה. הרגשה של ‘כולם חברים’, כולם, גם הילדים… מי יתן והשמש תמשיך לזרוח ולפאר את החיים פה בבית. לכל אחד ואחד ולכולנו ביחד, כי אם כל אחד יהיה שלם עם עצמו, שלם עם חברו, הרי לחברה כולה יהיה בסיס איתן.”

למטה – במישור הירוק, יש לנערן 90 דונם תמרים, 50 דונם כרם, 40 דונם מנגו, 10 דונם אבוקדו, 60 דונם אבטיחים, 70 דונם תירס למאכל, 50 דונם פלפל, חיטה, לחך –

זהו ישוב חקלאי מוציא את לחמו מן באדמה. משתרש בה ובונה את ביתו עליה. בעוד כמה שנים הוא עשוי להיות כמו דגניה וכינרת, מעוז־חיים וטירת־צבי.

אני חושב על ההבדל הגדול בינו ובין ההתנחלויות על הסלעים והטרשים שבין הכפרים הערביים בשומרון. הן נראות לי תלויות באוויר. “פוליטיות”. מתגרות. אנשיהן, רובם עובדים מחוץ להן, או בעבודות שאינן תלויות במקום. מבלי לזלזל בהתלהבות המפעמת בהם – יש משהו במעשיהם המנוגד למסורת ההתיישבותית בארץ, שהיתה מכוונת כולה “לגאול את הארץ” על ידי חרישתה וזריעתה; לא בניית מבנים עליה, אלא בית חקלאי, לא נגד, אלא בעד הדבר כשלעצמו.

אני חושב על כך שאנו שוכחים כמעט, שאחת ההצדקות הגדולות לציונות היתה שהיא באה להפריח שממות מבלי לדחוק רגלי אחרים. זוהי זכות טבעית, או “זכות אלוהית”, שגם המתנגדים נאלצו להכיר בה. זוהי זכותם של נערן ויתר ישובי בקעת הירדן, אותה בקעה שהיתה ערבת־מלח לא־נושבת, עד לבואם אליה.

9.5.80

“אני מיואש, מיואש מאד” – אומר לי שכני ד. בפתח הבית. ד. איש עדין מאד, זהיר בכבוד זולתו, מקדים שלום לכל אדם, ואפשר למנות בו את רוב המעלות הכתובות בפרקי אבות.

לשאלתי מה הסיבה ליאושו, הוא עונה::בכל יום רצח. זה נורא."

אני אומר לו שלא רק אצלנו. בכל העולם כך.

הוא אומר: “אבל יהודים?… עשרים שנה הייתי בצ’כוסלובקיה. כשפעם שמענו בקארלסבאד שיהודי מואשם ברצח בקרפאטורוס – היינו המומים! לא האמנו! יהודי רוצח? וגם אז, בסופו של דבר התברר שלא יהודי היהז ה שרצח.”

אני מזכיר לו שבכל־זאת – היה “עולם תחתון” יהודי, גם בוורשה, גם באודיסה…

“לא, לא,” – הוא אומר – “הם היו גונבים, שודדים, אבל לא רוצחים. גם לא במארוקו, לא באלג’יר… וכאן… יום יום! אפילו בן את אביו, בן את אימו, שלא לומר איש את אשתו.”

אני מנסה לתרץ את הדבר בסיבות “סוציולוגיות”: שם, בגולה, היו רוב היהודים בני המעמד הבינוני, בעלי־בתים, חנוונים… כאן – התהווה מעמד של “שכבות מצוקה”…

“מה אתה אומר? בקרפאטורוס היו עניים מרודים! ובפולין – המונים שלא היה להם מה לאכול מערב־שבת לערב־שבת! בשפל המדרגה! עוני הרבה יותר מנוול מאשר־כאן! ולא היתה מדינה שתדאג!”

שוב אני מנסה ללמד זכות. לומר שסדן העולם חד הוא…

“אבל הרי לא רצינו להיות כמו כל העולם…” אומר ד., יהודי שומר־מצוות, אך סובלני, מניח לכל אדם לנהוג לפי דרכו, ובלבד שיהיה אדם – “לא, לא, אין זה מצדיק.”

היתה יראת שמים. זו הסיבה.

*

הקנאות לא היתה זרה לדת היהודית, כידוע. מאז פנחס בן־אלעזר בבעל־פעור ורגימת המקושש עצים בשבת במדבר ועד בתי־הדין הרבניים בספרד ובאשכנז בימי־הביניים, שגזרו חרם, מלקות, פגיעה בגוף וברכוש, על החוטאים, ועד מלחמות הרבנים נגד השבתאים, החסידים נגד המתנגדים, אלו ואלו נגד המשכילים והאפיקורסים, ועד מאה־שערים וכביש רמות –

אבל הקנאות הזאת – שמיררה את החיים, שזרעה שנאה ופירוד, שהרסה בתים וקהילות – היה לה בכל־זאת (כמו בדתות אחרות, במידה לא פחותה מזו של תוקפנות וזעם) “הגיון פנימי” משלה: “מלחמות מצווה” לשמירת חומות הדת, כפי שכל פלג הבין אותה וראה עצמו מצוּוה מטעם ההשגחה להגן עליה – על כל קוצו של יו"ד שבה – בנפשו. “קנא קינאתי לאדוני…” הכופר – היה אויב אדוני!

החוטר החדש, הרענן, שיצא מצוואר־השורש של הקנאות הדתית היהודית, והוא פורץ כלפי מעלה, גדל ומסתעף בעשור האחרון – שונה לחלוטין מן הקנאות הישנה. הוא לא יוצא נגד חילול השבת, חילול שם־שמים, חילול כבוד בנות ישראל, חילול התורה, יין־נסך ובשר טרף וכיוצא באלה עבירות על דינים והלכות (להפך: הוא כורת ברית עם חילוניים מפירי־התורה!) – אלא יוצא לכיבוש קנייני חומר: בתים, אדמות, נכסים, חזקות, חבלי־ארץ! הוא מדבר בלשון אחרת, שאיננה עוד לשון חכמים, בעלי אגדה ובעלי־הלכה. גידול־פרא וגטאטיבי זה – שחקלאים מכירים כמותו – הוא “זמורת זר” (או “ממזר”) ליהדות המסורתית עתיקת־היומין; רבנים ופוסקים מדורות קודמים, אילו היו נכנסים להיכל הישיבה בחברון, ורואים את הסיסמה הכתובה בראש כותלו – “רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם” – היו צועקים בוודאי: צלם בהיכל! שהרי “אלוהי ברזל לא תעשה לך”! ואם ה“סיפא” הוא מצווה שהזמן גרמה, ועת להגן ולאחוז בנשק (כפי שעושים אמנם, באמונה ובמסירות, תלמידי “ישיבות ההסדר”) – מדוע החרב היא בתוך הישיבה פנימה? (כמו חרב־הצלב בכנסיה – להבדיל!)

האם הקנאים האלה הם בני החסידים־המכבים? או בני־בניהם של תלמידי רבי עקיבא שהיו בגדודי בר־כוכבא? – אבל אלה התמרדו על כובשים עריצים! מלחמות שחרור היו אלה, לא מלמות כיבוש! מלחמות של יהודים שהמדינה ניטלה מהם בכוח! שהעצמאות והחירות – לרבות החירות לקיים את מצוות־הדת – ניטלו מהם!

ללא קשר עם הוויכוח הפוליטי כשלעצמו, אם יש “צדק” או אין בתביעות התקיפות, הנעזרות באיומים ובאלימות, להפקיע אדמות מערבים, להקים התנחלויות על גב ישובים ערביים או בתוכם (מדוע “התנחלויות” כשאין נחלות? מדוע לא “היאחזויות”?) או, כפי שמותר כבר להשמיע היום בפומבי: “לגרש את כל הערבים מכאן” (לא לים, אלא אל מעבר לירדן) – כדאי לשים לב לתופעה החדשה הזאת בתולדות היהדות: צמיחתו של ענף קנאי־דתי מיליטנטי, חמוש בנשק, שאפשר לכנותו אולי: “יהדות צבאית”.

*

מכיוון שמיעוט קנאי זה הוא תוקפני מאד, מפעיל לחצים בלתי־פוסקים על המערכת המדינית, הבטחונית, המשפטית, משיג הישגים בפועל, בעקשנות ששכרה בצדה, חוצב להבות יום־יום בכלי־התקשורת – “האפקט המצטבר” יוצר רושם שהוא הוא היהדות הדתית. מה גם שמאחוריו עומדים כמה מגאוני הדור, עמודי התורה, כאן ובארצות־הברית. לא תעבורנה שתיים־שלוש שנים – ועצם המושג “דת יהודית” יהי מזוהה בתודעתנו לא עם “שולחן ערוך” אל עם “חרב פיפיות”.

אבל כמו בגזרות אחרות, גם בגזרה זו ישנו “רוב דומם”. והוא דומם יותר, כיוון שמטבעו הוא מתון יותר ומופנם יותר. היום כבר נשכח מלב שהרב מאיר ברלין היה ממייסדי ארגון בשם “קדמה מזרחה”, ושר' בנימין היה, יחד עם בובר, מפעילי ארגון ששמו “איחוד”. ונעלם מן העין, שכמה מגדולי חכמי היהדות בימינו – ודי אם נזכיר את פרופ' אורבך כאחד מהם – השקפתם נוגדת לחלוטין את זו של קנאי “בחיל ובכוח”.

מונח לפני “פתחים” – “רבעון למחשבת היהדות” (שהמוטו שלו, בעל המשמעות הליבראלית הוא: “הרבה פתחים למקום”) – ובו דיונים מעמיקים בשאלות חינוך, מוסר, הקשר בין המוסר והאמונה, בעיות ההלכה וקיומה בזמן הזה, דת ומדינה וכו'.

רוח אחרת נושבת מדפי רבעון זה – אחרת מזו שדרכה אנו מכירים את היהדות הדתית מדפי העיתונות וממהדורות החדשות – רוח המדברת על “הספק המוסרי” ו“האחריות האישית”, על הפלוראליזם בהלכה, על מקורות הרגש הדתי־המוסרי והאסתטי־דתי, על הומאניזם דתי: ובעניין שלפנינו, אני מוצא מאמר מעניין מאת דניאל ג' אלעזר, בשם “לקראת הגדרה יהודית של מדינה”.

כדאי להביא כמה קטעים מתוכו:

“אין עוררין על כך שהרעיון האומר כי העם היהודי יֵשב כבן חורין על אדמתו, עומד ביסוד המסורת המדינית היהודית. קיום המצוות כהלכתן מותנה בקיום גוף מדיני יהודי בארץ־ישראל. אולם אף שגוף כזה חיוני לעם היהודי כדי למלא את המשימות שהוטלו עליו מידי הקב”ה – הרי אין הגוף המדיני מהווה מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי להגשמת מטרה זו, ותו לא."

“ההיסטוריה מלמדת כי אפילו בעת הפריחה של העם היהודי בארצו, היתה הארץ מחולקת, מרבית הזמן, בין מספר מדינות. בהקשר זה ראוי לזכור שהיהודים שלטו בארץ־ישראל כולה, תחת שלטון אחד, במשך תקופה קצרה בלבד; ואילו רוב הזמן היו קיימות בא”י, או בחלקה, שתי מדינות יהודיות. יתר על כן, שתי התקופות בהן שלט העם היהודי בארץ כולה (פחות או יותר) ממלכת דוד והממלכה החשמונאית, שלא האריכו ימים, דרשו מחיר כבד ביותר, שלא רבים כיום היו נכונים לשלמו. לפיכך, אם ניתן לראות בקיום הלאומי בא“י משום מימוש זכויות דתיות והיסטוריות של העם היהודי – הרי ששחרור מלא של הארץ, לא יהיה אלא בבחינת ‘דחיקת הקץ’.”

“ההכרה כי יש לחלק את ארץ־ישראל עם עם אחר, אינה תובעת מן היהודי לוותר על אהבתו לכל א”י. אפשר שיגיע היום בו ישרור שלום ותתאפשר התיישבות יהודית בכל חלקי א“י, אם גם לא בתחום שטחי מדינת ישראל. אפילו יהיו יהודים אלה אזרחי מדינה אחרת – ההבדל ביחסם לארץ ימשיך ויתקיים. רצוי, איפוא, הן מן ההיבט המדיני והן מן ההיבט המוסרי, להבחין בין ארץ למדינה, למען השולט והנשלט כאחד.”

בידיעון של “עוז ושלום” – “החוג הרעיוני מדיני לציונות דתית” – אני מוצא בין יתר ידיעות ומאמרים, תדפיס של מאמר מאת ט. טרופר ב“הצופה”, “לבעיות ההקצנה במפד”ל", ושם משפטים אלה:

“אם כי הקצנת הנוהרים ל’גוש אמונים' שונה במהות ובתכלית מהקצנת הנוהרים לישיבות החרדיות, כמה צדדים שווים ביניהם. ראשית, צמצום עולמם. דהיינו, כשם שאלה רואים כל עולמם בד' אמות של הלכה, כך הללו רואים את כל עולמם בד' אמות של ‘שטחים’. – – ושנית, סופם של אלו ושל אלו, שנושרים מהמפד”ל ומדלדלים את התנועה בגוף וברוח. ועם כל זאת – הנזק ש’גוש אמונים' גורם למפד“ל ולמדינה, רב לאין ערוך מזה הנגרם ע”י האחרים."

ובהזדמנות זו: במצע “עוז שלום”, אתה מוצא נאמר:

(סעיף ו'): “הסיכוי להסדר שיסיים אי־פעם את הסכסוך עם שכנינו, תלוי בראשונה בנכונותם ובשינוי דרכם המדינית והצבאית. אולם הוא מותנה במידה רבה בנכונותנו לפשרה טריטוריאלית בכל הגזרות. גם שלומה הפנימי של ישראל וחייה התקינים מותנים במניעת הסכסוכים, המאבקים והאפליות, המתחייבים מקיומו של מיעוט לאומי המהווה אחוז גבוה באוכלוסיה.”

*

נוכח שגשוג הפרא של “היהדות הצבאית” – אפילו יהודי חילוני, שאיננו שומר־מצוות, מוצא עצמו מתגעגע אל היהדות הישנה, שיש בה יותר מורא־שמים מאשר הטלת מורא על הארץ, יותר התנצחות בהלכות מאשר צחצוח חרבות.

16.5.80

במאמרו של עמוס עוז, “החלום והסיוט”, שנוסחו האנגלי התפרסם ב“ניוזדיי” ונוסחו העברי ב“דבר” (גליון 26 במאי), יש משל משפחתי יפה, על החתן, הכלה, ואחי־הכלה, לתיאור מצב היחסים בין ישראל, מצרים והפלשתינאים לאחר הסכם קמפ־דייויד. המשל הוא יפה, בעיקר מפני שיש בו מן האמביוולנטיות שאפשר למצוא בסיפוריו של עמוס עוז. הקורא שואל את עצמו מי, בעצם, הצודק? החתן, המציע לאחי־הכלה להיות מעין דייר־משנה בביתו ומטיל עליו איסורים חמורים מפני שהוא רואה בו “רוצח מושבע”? הכלה, התובעת מן החתן לחלק את ביתו עם אחיה ומבטיחה לשכנע אותו שלא ישחק עוד באש? אחי־הכלה, ה“אכול שנאה ורחמים עצמיים”, ו“נשבע להעניש את הכלה ולגרש או לשחוט את החתן, ומאיים להעלות באש את כל השכונה”? ותמונת אחי־הכלה המשוטט בלילה מתחת לחלונות הזוג (שאין השלווה שורה במעונו) וחורש נקם – מעוררת הרהורים, לכאן ולכאן. אפילו אם בעל־המשל יודע בלבו איך ליישב את הסכסוך המשפחתי הזה – לא כן הקורא, שיש לו פקפוקים.

אבל הניתוח בפובליציסטי של המחלוקת בישראל – התופס חלק גדול מן המאמר – הוא חד וחלק וחד־משמעי: העם נחצה בין “נצים” ו“יונים” (תארים אלה חוזרים ונשנים לאורך המאמר כולו, ואין אחרים מלבדם לתיאור הבדלי ההשקפות) – ונהר עובר בין שני המחנות. לפי ה“שיבולת” שבפיך, נדע אם לנו אתה או לצרינו.

מהי “שיבולת” זו?

“שורשי הוויכוח בין יונים לנצים בישראל” – כותב עמוס עוז – “נעוצים לא בפוליטיקה כי אם במטאפיזיקה. הוויכוח האמיתי נטוש לא על עתיד השטחים אלא על תפיסת הגורל היהודי.”

תפיסת הגורל ה“נצית” לפי מאמר זה היא זו: “העולם כולו נגדנו, אין קשר בין התנהגותנו לבין השנאה המופנית אלינו, אם נוותר ואם לא נוותר, תמיד תרבוץ על היהודים קללת המצור הנצחי והאנטישמיות בעלת אלף הפרצופים.” והמסקנה ה“נצית” מתפיסה זו: “רק היטהרות דתית תציל אותנו מאסון. רק על עוצמתנו הצבאית נוכל להישען.” ומיסטיקה נואשת זו, תוצאתה הבלתי נמנעת היא: “קרב אחרון”. “מצדה”.

תפיסת הגורל ה“יונית”, לעומת זאת, היא: “ירידת היהודים מן הספירה המיסטית אל הספירה ההיסטורית־פוליטית. לא קללה מסתורית עתיקה, אלא שגיאות פוליטיות ברורות הן המסכנות את ישראל: אם ננהג בחכמה, באומץ לב ובזהירות – נצליח. אם ננהג בטפשות או בשחצנות – נפסיד.”

משוואות לוגיות אלה" תפיסה – מסקנה – תוצאה הן בלתי־נכונות מבחינה לוגית; הן מטעות מבחינת תיאור המצב העובדתי, הרואה שני צבעים בלבד, ללא גוונים ביניהם; וה“שיבולת” היא שרירותית; לא כל מי שכופר בהריון התמים של הבתולה הוא לא־נוצרי, ולא כל מי שמפקפק בהכרח הדיקטטורה של הפרולטריון הוא לא־סוציאליסט.

די, בעצם, באדם אחד שיצהיר – כמו הח“מ, למשל – שהוא מאמין ששנאת ישראל היא “קללה” שאינה תלויה כלל בהתנהגותנו, ואף־על־פי־כן איננו “נץ” – כדי להפריך את המשוואה בין אמונה ב”מיתוס" כזה ובין נציות. אבל מה אדם אחד כי תזכרנו? רוב העם היהודי לדורותיו – לפחות עד האמנסיפציה וההשכלה, ועד הציונות המדינית – האמין ששנאת ישראל היא דבר מיסטי, קללה שאינה כתובה בשום תורה רציונאלית, ואף־על־פי־כן לא היה “נץ” ולא שם יהבו על עוצמה צבאית; ועל “מצדה” לא שמע כלל, כי בתלמוד היא הינה נזכרת, ואת יוספוס פלאביוס הוא לא קרא, וספרו של יצחק למדן טרם הופיע. הוא בטח בהשם יתברך, אבל לא רק בו: גם בשתדלנות, למשל, גם בעורמה, גם בזהירות, גם במשא ומתן עם הנוכרים, גם במקח־וממכר, והיה יונה־שביונים ועל כן נמשלה כנסת ישראל ליונה.

מהו הקשר הלוגי בין תפיסת הגורל ה“מיסטית” ובין “מצדה”? – הלא מאותה תפיסה עצמה אפשר להגיע גם למסקנה ההפוכה: מכיוון ששנאת ישראל לא תסוף לעולם, ואין בכוחנו לבטלה, וקטנים אנו מלהכריעה בכוח – הבה נבחר ב“יבנה”, אם חפצי חיים אנו! אנו נלמד “להלך בין הטיפין”!

ומכיוון שעמוס עוז נוגע בצד ה“מטאפיזי” של המחלוקת, ולא בצד הפוליטי בלבד – לא די בהצגה אירונית של התפיסה האומרת ש“אין קשר בין התנהגותנו לבין השנאה המופנית אלינו”. צריך גם להוכיח שאיננה נכונה. והשאלה היא, אם אפשר בלל להוכיח שאכן קיים קשר כזה! אם אפשר לשרטט דיאגרמה היסטורית דו־קווית – כדוגמת הדיאגרמות המראות את הקשר שבין המשברים הכלכליים והאלימות־החברתית, או בין האינפלציה והפשיעה – שממנה נלמד על הקבלה כלשהי בין “התנהגותנו” ובין “השנאה”! אני חושש שדיאגרמה כזאת תביך את טובי הרציונאליסטים ותבלבל עליהם את הדעת.

כי האנטישמיות “בעלת אלף הפרצופים” לא החלה, כידוע, משעה שכבשנו את שטחי יהודה ושומרון ומשעה שנהגנו בטפשות ובשחצנות כלפי הערבים היושבים בהם; היא לא החלה אפילו משעה שהיינו למיעוט בין העמים. היא החלה הרבה לפני כן, ופשטה גם בעמים שלא היינו ביניהם בכלל. ודיאגרמה היפוטתית כזאת – שתהיה רצופה זניקות פתאומיות ושקיעות מעטות – תראה בוודאי שמשפט דרייפוס, למשל, חל דווקא בזמן שיהודי צרפת התנהגו יפה מאד, בחכמה ובזהירות, והיו אפילו צרפתים יותר מהצרפתים; שההיטלריזם צמח כשיהודי גרמניה לא בלטו ברשעותם, בקנאותם הדתית ובתאוות־הבצע שלהם; ושהבידוד הכמעט־מוחלט של ישראל בקרב מדינות העולם, וכן גילויי השנאה כלפיה, מימין ומשמאל – חל דווקא לאחר הסכמי קמפ־דייויד (ועוד לפני התמוטטות שיחות האוטונומיה)] שהיו בכל זאת, למרות כל המשגים, צעד קטן אחד לקראת התפייסות עם הערבים, כרוך בכמה ויתורים “קטנים” מצדנו.

אפילו אם יש הסבר רציונאלי לשנאת ישראל, לכל דורותיה, לכל צורותיה, לכל הפכי־מניעיה – דבר שאני מפקפק בו – שום תיאוריה לא יעלה בידה להוכיח שהיא פונקציה של ההתנהגות היהודית. (וכדאי לקרוא את דבריו של פרופ' שמואל אטינגר על תפקידו של הסטיראוטיפ בחברה המודרנית בספרו “האנטישמיות בעת החדשה”).

עמוס עוז כותב כי ביקורו של סאדאת בירושלים וההכרה המצרית בלגיטימיות של קיום ישראל, “העניקו נצחון סופי ומוחץ לציונות הרציונאלית על פני הציונות המיסטית”, וכי על־ידי כך “המיתוס של הקללה הקדמונית נופץ לרסיסים.”

זוהי אמירה תמוהה מאד. ראשית, “מיתוס הקללה” לא מתייחס דווקא לעולם המוסלמי. להיפך, בעיקרו ובשרשו ההיסטורי – הוא מתייחס לעולם הנוצרי. וזה יותר משלושים שנה שרוב המדינות ה“נוצריות” מכירות בלגיטימיות של קיום ישראל ומקיימות עמה יחסים, דיפלומאטיים ואחרים. אם כן, לפי תפיסה זו, המוצאת קשר בין מטאפיסיקה לפוליטיקה – המיתוס הזה נופץ כבר מזמן. שנית, אשר למצרים – צריך אדם להיות בעל אמונה כמעט מיסטית כדי להיות בטוח, כבר עכשיו, שהכרתה הדיפלומטית (הרופפת) בנו, היא השלמה עם קיומנו לאורך ימים. אדם רציונאלי יותר, יאמר: נחכה ונראה, נחכה חמש שנים לפחות, והלוואי כן יהי רצון.

מפליא הדבר שעמוס עוז, שגדל בארצות התן, ויש לו עין חדה לבעלי חיים, מתעלם מכך שבנוף הפאונה הארצי־ישראלית יש, מלבד נצים ויונים, גם עופות אחרים. כמו, למשל, בעלי עין של נץ ומקור של יונה, או בעלי המיה של יונה ונוצות של נץ. אלמלא התעלם מכך, היה מבין שיש בריות המאמינות שאין כל קשר בין שנאת ישראל ובין התנהגות היהודים (או מדינת היהודים) – ובכל זאת הן בטוחות, כמו היונים, כי “שגיאות פוליטיות ברורות הן המסכנות את ישראל” אם ננהג בחכמה ובזהירות – נצליח. אם ננהג בטפשות או בשחצנות – נפסיד." כי לדעתו – התנהגות נבונה היא עניין שלמו וצורך לשמו, ויש לה שכר, ואינה תלויה במה יאמרו השכנים.

ואשר ל“מיתוס” עצמו, זה של “הקללה הרובצת” וזה של המיסתורין – כדי של נזלזל בו ולא נתייחס אליו באירוניה, אלא בכבוד וברצינות גמורה – כדאי לקרוא את סיפוריו של עמוס עוז, כמו “לגעת במים, לגעת ברוח”, “עד מוות”, “הר העצה הרעה”. בעצם את כולם.

30.5.80

לפני כארבע שנים צפיתי, בהקרנה פרטית, בסרט, שחובר והופק על־ידי צעירים “שמאלנים”. הסרט – הבדיוני – היה מרושע: סופר בו על קבוצת מחתרת, לאומנית־דתית, האוגרת נשק באיזו וילה בסביבות הרצליה, והנשק מיעד להקים התנחלויות באיזור ההר, בכוח, בניגוד להוראות הממשלה. מחזאי, “אבנגרדי”, שחיבר מחזה־מחאה נגד מדיניות הכיבוש, נמצא הרוג בביתו. המשטרה, החוקרת את הרצח, מנסה לטשטש את עקבות הרוצחים האמיתיים, ולשם כך סוחטת הודאה מפושע “רגיל”, שהוא היה זה שהרג את המחזאי, כשנתקל בו בנסיון פריצה לביתו. עיתונאי חרוץ, המטיל ספק ביושרה של המשטרה, מחליט לחקור בעצמו את הפרשה, ותוך כך מגיע אל מצבור־הנשק שבווילה. אנשי הקבוצה הלאומנית־דתית מגלים אותו, והוא נפצע מאבן שהם מיידים בו. גליון העיתון שבו הוא מפרסם את תוצאות חקירתו, מוחרם על־ידי המשטרה, על־פי צו מגבוה, עוד לפני שיצא מבית־הדפוס. “המחתרת” מתכוננת עתה לחסל את העיתונאי.

יצאתי מדוכא וחפוי־ראש מהקרנה זאת. חשבתי: זהו סרט עלילה, תרתי־משמע, גם של עלילת־דם, שכמותו עשוי היה להפיק אגף התעמולה של אש"ף. סרט זדוני, רווי שנאה, שהדמיון המעוות שבו מייחס לציבור אידאליסטי – אם גם שוגה וגורם נזק במעשיו – מזימות פאשיסטיות־טרוריסטיות, שאין להעלותן על הדעת, והמשטר, מסתבר, עוד מסייע בידו!

באימה אני חושב על־כך שמה שהיה דמיוני, חצי־מטורף, ב־1976 – מתקרב בחלקו, לפחות בחלקו, (עדיין בחלקו?), לאמת, ב־1980:

קיימת קבוצת מחתרת לאומנית־דתית, והיא אוגרת נשק, והיא מתכננת מעשי טרור, מבצעת אותם, לרבות רצח.

מצבור נשק אחד, גדול, נתגלה כבר, על גגה של ישיבה בעיר העתיקה. מצבורים אחרים מצויים, ללא ספק, במקומות סתר – או ספק־סתר – אחרים.

דוברים אחדים מדברים על נקם ושילם כמצווה מקודשת. אחרים מברכים: כן יאבדו כל אויביך ישראל.

המשטר –

לא, לא מסייע. הוא רק נוהג בסלחנות לא־תיאמן כלפי מפירי־חוק מן המסוכנים ביותר.

*

זה חודשים רבים אנו קוראים ושומעים (יותר שומעים מאשר קוראים) על השתוללות של קנאים יהודים בשטחים: פגיעות בבתים ערביים ובשוכניהם, חבלה במכוניות, ניפוץ חלונות, שימוש בנשק, ירי והכאות. מבצעי הפעולות האלה אינם נתפסים, ואם נתפסים, יוצאים בעונשים קלים, או משתחררים “מחוסר הוכחות”. (מה שמזכיר, בדמיון הרב שבנוהלים ובהודעות את נוהגה של ממשלת המנדאט, במשך תקופה ארוכה, כלפי פורעים ערביים: “הממשלה מצטערת”, “המשטרה חוקרת”, “החשוד שוחרר מחוסר הוכחות”, וכו').

מה עומד מאחורי היחס הסלחני הזה כלפי קבוצות קיצוניות אלה, מצד הממשלה וזרועותיה הבטחוניות – יחס שי שבו מעין נזיפה־וחנינה כלפי “ילדים שובבים”, ושצפון בו מעין רמז כי “א־דולה מענה” (“הממשלה אתנו”)?

“חירות” איננה עוד המפלגה הרביזיוניסטית, ובגין ראש־הממשלה אינו בגין מפקד אצ“ל. אבל מעבר ל”אצילות המחייבת" של מפלגת־שלטון ותפקיד רם, מתחת לאיצטלה המכובדת – המחייבת מאד אף היא – של נימוסים ונוהגים דיפלומאטיים, של משא־ומתן, של הודעות והצהרות בסגנון מיושב וממוסד (בניגוד לרטוריקה שלוחת־הרסן, המשתכרת־מעצמה, של הפולמוס המפלגתי) – חבויה ההכרה הפנימית, הישנה־נושנה, שלא שינו אותה שלושים שנות מדינה ושלוש שנות שלטון – ש“בדם ואש יהודה נפלה ובדם ואש יהודה תקום”. במלים אחרות: לא “אנחנו והם” אלא “או אנחנו או הם”. במלים אחרות: אין פתרון של פשרה בינינו ובין הערבים היושבים בארץ ההיסטורית, שמן הים עד הירדן; ההתנגשות – ברזל בברזל ירוע – היא מוכרחת־המציאות, וההכרעה תיפול בכוח. או שיקבלו עליהם את הדין, להיות אזרחים ממדרגה־שניה במדינה יהודית, מעתה ועד עולם (“אוטונומיה”) – או שיסתלקו מכאן. ואם אינם רוצים לא בזה ולא בזה – נכפה את רצוננו בכוח הזרוע.

“רק כך”. ורק כך אפשר להבין את מדיניות האצת ההתנחלויות באיזורים הצפופים בערבים, ואת ההטרדות, ההצקות והעונשים הקיבוציים, הדוגלים בשימוש־בכוח כפתרון, המבטאים, הן בהכרזותיהם והן בעצם מהותם, את המאוויים הכמוסים, המאוויים המודחקים, של רבים מאלה שמעמדם הנוכחי אינו מאפשר להם לנקוט בשיטות אלה למעשה.

מי שזורע רוח, קוצר עכשיו סופה.

*

הדבר הקשה ביותר המתרחש לעינינו בתקופת שלטונה של ממשלת ה“ליכוד” – הוא העתקת חזית המלחמה מן הגבולות אל פנים־הארץ. מעימות בין מדינות וצבאות אל עימות בין עמים. מעמידה מול קיבוצים לאומיים שאין שום הצדקה לתביעותיהם כלפינו, להתקפותיהם עלינו – אל עמידה מול קיבוץ לאומי שהוא תושב בארץ ויש לו בה זכויות היסטוריות, טבעיות. שינוי זה מחזיר את הגלגל לאחור, אל ימי המתח והמאורעות שבתקופת המנדאט.

אי־אפשר להטיל את כל האשמה במצב זה על הממשלה נוכחית. עליית כוחו והשפעתו של אש"ף, בגלל התמיכה המעשית והמוסרית שהוא נהנה ממנה, ממזרח וממערב, יש לה חלק גדול בהסלמה הזאת. ההתנגדות להסכמי קמפ־דייויד יש לה חלק בה. אבל כל הצעדים שבהם נוקטת הממשלה הזאת כלפי האוכלוסיה הערבית בשטחים, מכוונים – מדעת ושלא־מדעת – לא להרפיית המתח אלא להגברתו. ונטיית־חסד לקבוצות הקיצוניות היהודיות – העלמת־עין ממעשיהן, מתן הזדמנויות להתחמקות, נוהג לפנים־משורת־הדין, “יד רכה” לעומת “היד הקשה” – מביא את המתח הזה לנקודת הרתיחה. לנקודת ההתפוצצות.

כדי לשבור את מעגל־הקסמים הקטסטרופאלי של: טרור – תגמול – טרור־אכזרי־יותר – תגמול־אכזרי־יותר (המעגל המוכר לנו היום מאירלנד הצפונית, מלבנון) – הכרחי שצד אחד, לפחות, יהיה שפוי.

התבונה הזאת – שכונתה גם בשם “הבלגה” – הנחתה אותנו בימים שלפני קום המדינה. לא היה קל מאשר לקחת נקם: רצח תחת רצח, מוקש כנגד מוקש, הצתה כנגד הצתה, בישוב מעורב, שחיים בו זה בצד זה, זה בסמיכות לזה, באותן הערים, בשכונות קרובות – אין קל מזה. גם אומץ רב לא דרוש לכך. לולא חיינו בהכרה שצד אחד מוכרח להיות שפוי – ושצד זה יכולים רק אנחנו להיות – הכול היה עולה באש. גם המדינה לא היתה קמה.

ואם יותר מעשר שנים היתה האוכלוסיה הערבית בשטחים שקטה, יחסית, נוטה לשיתוף־פעולה, ביחסי עבודה, מסחר, מנהל־ציבורי – למרות כל ההסתה מבחוץ והנסיונות הבלתי־נלאים של אש"ף לקומם אותה – יש לזקוף זאת לזכות ההבלגה הזאת, אם כי גם היא היתה יחסית.

ולאחר הכל נשאלת השאלה: איך אפשר לקוות ל“דו־קיום”, שמכריזים עליו השכם־והערב – כשלא נעשה מאמץ למגעים אחרים, ישירים, מלבד המגע־הכופה של כובש־נכבש?

*

בהודעה שמסר ראש־הממשלה לאחר ההתנקשויות, הוא גינה את הפשע, הבטיח להעניש את מבצעיו, והביע את צערו על הנפגעים – כ“בן אדם”. הבעת צער כזאת – שוודאי לא היתה פליטת־פה, אלא מחושבת יפה מלכתחילה – ספק אם נשמעה אי־פעם מפי ראש־ממשלה בישראל. מה פירוש שהוא מצטער “כבן־אדם”? את מי מעניין צערו “כבן־אדם”? היה “בן־אדם” באוהלך וראש־ממשלה בצאתך! באוהלך, “כבן־אדם” – מותר לך גם לא להצטער, כמו לרבים אחרים באוהליהם; כראש־ממשלה אתה חייב להצטער! להצטער לא רק על כמה נפגעים בתחום שלטונך, אלא על ההידרדרות הזאת, שאם אינך רואה מראש שהיא עלולה להמיט אסון על כולנו – אתה חייב לפנות את מקומך לאחרים, שיעצרו אותה לפני שיהיה מאוחר מידי.

6.6.80

כשאדם אחד נתקף רוח טירוף, מתפרץ אל הר הבית, יורה לכל עבר, הורג ופוצע, מצית תבערה – תשיג אותו יד החוק, תכלא, תעניש, תגונן על החברה מפניו; אך כשעם שלם מאבד את שפיות־דעתו – מי ירפא אותו?

אין לכנות את המצב שאנו שרויים בו בחודשים האחרונים – אלא “מצב נאורוטי”. הדעה השתבשה, הסתכסכה. בלבול־עשתונות גמור. “אבדה עצה מגוי”. לא היה כמצב הזה מאז “מאה שנות התיישבות” – אותן מציינים כעת, חוגגים. מצבים קשים היו תמיד – אולי מצב קשה מתמשך, עם אתנחתות קצרות בין מאורעות־דמים, משברים כלכליים, נעילת־שערים, העדר עלייה, ירידה, מאבקים ומלחמות – אבל לא היה מצב של אובדן־דרך גמור, אובדן השפיות.

תמונת הארץ מעידה על כך: עשן הצמיגים, האבנים, היריות, הרחובות הריקים בערים הערביות השובתות, פנקסי־הזיהוי המתגוללים ביבי־שופכין, ההמון הפרוע, צמא־הנקם, הטרקטורים העוקרים פרדסים שלמים, גני־ירק, מכסים ואתם בחול, להשאיר “אדמה חרוכה”, המנופים המרימים קירות־בתים, מרימים כלובים שגברים ונשים סגורים בהם כעכברושים, האיומים, ההכרזות הריקות, הבורסה, משרדי הנסיעות המלאים באלפים הראשונים מתוך שבע־מאות אלף העומדים לצאת את הארץ בקיץ הזה…

“תופעות־הלוואי” מעידות על כך.

למחרת המאורע המטורף בהר הבית, שהסעיר את העולם כולו כשמסביבנו גועש ים־הלהבות המוסלמי בצעקות ג’יהאד ו“עליהום”, ובו־בזמן מוצבים התותחים בצפון, הכן־לפקודה, ובו־בזמן הפטישים הכבדים, במירוץ עם הזמן, מקרקרים את הבתים האחרונים “בשדות” – הידיעה הראשונה, בראש מהדורת־החדשות בתשע בערב, בטלוויזיה – הממלכתית, המודרכת – היא: השופט בכור מונה לעמוד בראש ועדת־החקירה לרצח ארלוזורוב. זה הרצח שאירע לפני חמישים שנה.

עניין פעוט, אפשר לומר, פרט לגמרי לא חשוב. אבל הוא סימפטום למצב נאורוטי, ממש כשם שחריג מוזר בהתנהגותו של אדם – פליטת צחוק, פליטת משפט חסר־פשר – מעיד על “ירידה מן הפסים”, על שיבוש נפשי מדאיג.

ומצב נאורוטי זה מקיף את המחנה כולו, מקצה אל קצה: ימין ושמאל, נצים ויונים, ליכוד ומערך, “גוש אמונים” ו“שלום עכשיו”. כאילו נתקיימו בהם דברי התוכחה “יככה ה' בשגעון ובעוורון ובתמהון־לבב”.

היודע מי מכל אלה לאן הוא הולך, למה הוא חותר, מה הוא רוצה?

כן, “גוש אמונים” הוא היחיד – היחיד בכל המחנה הציוני! – היודע למה הוא חותר ויודע מה הוא רוצה. אומר ועושה. דורש ומקיים. ואם דבר זה כשלעצמו ראוי לכבוד – הם ראויים לכבוד. הם נגד הסכמי קמפ־דייויד – ברור ומפורש – והם לוחמים בהם בגוף ובנפש. הם נגד עקירת הישובים בחבל ימית – והם נעים לשם על נשיהם וטפם ונאחזים בצפורניים בראשי העצים ובמזוזות הבתים ורק בכוח יגררו אותם משם. הם בעד מדינה יהודית ב“גבולות ההבטחה” – והם מקימים ישוב אחר ישוב בהרי יהודה ושומרון, ועכשיו גם בזיף ובמעון ובכרמל, על גבול המדבר, עשר משפחות, חמש־עשרה משפחות, חופרים בארות ונוטעים זיתים. הם תנועת “ההגשמה” היחידה היום בארץ, באותו מובן שהיתה התנועה החלוצית לפנים: תנועה אנטי־חמרנית, המצליחה להניע אנשים לעקור מן העיר אל הכפר, מן המרכזים הגדולים אל הספר, מן הנוחות אל אי־הנוחות – לא רק להפגנות, לעצרות, ולנשיאת־כרזות, אלא לדרך־חיים, עם כל סיכוני־הנפש הכרוכים בה – למען מטרה מדינית־דתית.

ורק שטות היא לומר שדרכו של “גוש אמונים” “מנוגדת לרוח היהדות”, כפי שנשמע לעתים קרובות (עפ"ר מפי חילוניים). “רוח היהדות” – יש לה פנים כאלה ופנים הפוכות. יש בה “לא ישא גוי אל גוי חרב”, ו“כי גר היית בארץ מצרים” וכד' – ויש בה “לא תחיה כל נשמה”, ומצוות להוריש את הארץ מפני הגויים ולגרשם, ועוד כהנה וכהנה, ומעולם לא היתה פסיקה בין ההשקפות השונות (ועכ"פ לא אנחנו, החילוניים, נפסוק); יש רק בחירה ביניהן.

אלא ש“גוש אמונים” הוא כעין ה“סיטרא אחרא” של התנועה החלוצית מלשעבר. כי התנועה החלוצית החילונית (וגם זו של “הפועל המזרחי”) – היתה תנועה רציונאלית, שפויה, שהגשמתה התקיימה לאור שיקולי המציאות, בכל זמן וזמן, ו“גוש אמונים” – אם לא מוכה ב“עוורון ובתמהון־לבב”, הוא מוכה ב“שגעון”. זהו ה“טירוף הקדוש” של “המשיחיות האקטיביסטית”, שתכליתו הסופית היא – גם אם לא נאמרת בגלוי ובמפורש – לא לחיות עם ערביי הארץ, אלא להביא לסילוקם ממנה, אם על־ידי דחיקת רגליהם מעט־מעט, ואם בכוח הנשק. מכאן התנגדותם לכל תוכנית של “אוטונומיה”, מכאן תמיכתם במדיניות “היד החזקה”, מכאן גילויי התוקפנות שאין עמה פשרה. אל ה“דם ואש” הרביזיוניסטי הישן, שיהודה תקום בהם, הוסיפו הם את ה“אדמה”. זהו פן אחר של המצב הנאורוטי: הזיה, דחופת אמונה דתית אכסטאטית, “על־טבעית” – לחרף את הנפש אל מול, ובניגוד לחוקי ההגיון והמציאות ההיסטורית.

לעומת “גוש אמונים” – כל יתר החטיבות במחנה הציוני, אינן יודעות כלל מה הן רוצות.

מה רוצה הליכוד, המנהיג עכשיו את המדינה? לאן הוא מוביל אותנו?

אם מטרתו הסופית סיפוח יהודה ושומרון ועזה למדינת ישראל – בעוד שלוש שנים, חמש, עשרים – עליו להצהיר על כך בגלוי, כדי שאנחנו נדע וכדי שהערבים ידעו; ואם כן הדבר – לשם מה כל אחיזת־העיניים ומסך־העשן של ה“אוטונומיה”, שהוסכם עליה עם המצרים וללא בעל־הדבר עצמו? האם לא ברור הדבר שאין כל כוח בעולם העשוי לכפות “אוטונומיה” על מי שאינו רוצה בה?

ואם על אף כל זאת חושבת הנהגת הליכוד – בניגוד לכל הגיון – שאפשר להנהיג אוטונומיה בשטחים, ושהיא פתרון של קבע, תחת שליטה (אזרחית? צבאית?) שלנו בחלק של הארץ שלא יסופח לישראל – מדוע בשעה שידה האחת חותמת עליה, ידה השנייה עושה הכל כדי לסכל את האפשרות הזאת? האם באמת תיאר שם מישהו לעצמו שאפשר לשכנע את ערביי השטחים לקבל את האוטונומיה על־ידי פיטורי נציגיהם הנבחרים, מאסרם וגירושם? על—ידי סגירת בתי־ספר ומכללות? מינוי מושלים ופקידים ישראליים במועצות? הכרזת מלחמה עליהם, למעשה? – ובדרך כזאת לאנוס אותם עד שיאמרו רוצה אני?

האם לא ברור שלאחר המאורעות האחרונים בגדה – כל עניין האוטונומיה מת ונקבר?

הליכוד מטעה את העם ומנסה להוליך שולל את העולם. הוא משחק משחק רמייה והערמה לא־מחוכמת בכל החזיתות: בשטחים – עם אוטונומיה מדומה, שאיש לא רוצה בה ולא תקום; בגולן – עם נסיון נואל, נידון מראש לכשלון, לכפות על אזרחות על מי שמסרב לה; בגבול הצפון – עם איומים שלא יתממשו; בגבול הדרום – עם תואנות במסווה של “גילויים” חדשים ואזהרות על־מנת להפחיד.

התוצאה היחידה של כל זה – זריעת מבוכה בעם ובלבול שלא היה עוד כמותו, לא רק לגבי המדיניות היומיומית, אלא לגבי המטרות.

ומה רוצה “שלום עכשיו”?

“שלום עכשיו” היא תנועה להפגנות, עצרות, מחאות, עצומות. גם לזה יש מקום בחיים הפוליטיים. כאן, כמו בכל מקום אחר בעולם. (האם עיתונאים עושים יותר מזה?)? מה “שלום עשיו” איננו רוצה – ידוע: הוא נגד עוול, דיכוי, ניצול, כיבוש, שלילת זכויות, הפקעת אדמות, שימוש בכוח וכיו“ב, (אפילו נגד יריות של תושב יהודי במתפרעים. וכדאי לשאול מה היה עושה איש “שלום עכשיו”, אזרח או חייל, אילו נקלע, ברגל או ברכבו, לתוך המון פרוע הרוגם אותו באבנים. האם לא היה משתמש בנשקו, אילו היה לו? או האם – דווקא הוא – היה מצליח לשמור על קור רוח כזה שהיה יודע לאן לכוון את נשקו ולאן לא לכוון אותו? האם מישהו מתגעגע לתרפ“א? לתרפ”ט?). אבל מה מציע “שלום עכשיו” כפתרון חיובי? – כדי לחסל את כל העוולות הנ”ל צריך לחסל את הכיבוש. איך לסגת מן השטחים הכבושים? למי למסור אותם? עם מי לנהל מו“מ, כשגם לדעת “שלום עכשיו” (או רובו הגדול) אין לנהל אותו עם אש”ף, החוזר בוקר וערב על הצהרותיו שלא יכיר לעולם במדינת ישראל? וכשאין לנהל אותו גם עם אנשי מוסטפה דודין, הנחשבים בעיניו ל“קוויזלינגים”? (ובעצם כל מי שמוכן להידבר אתנו – אצלנו בזים לו, כי הוא נחשב כ“קוויזלינג” או כ“מכור לשלטון”!). “שלום עכשיו” חייב תשובה על שאלות אלה! הוא איננו יכול להשתמט מהן ולהסתפק במחאות! שאם לא כן, גם הוא – כמו הליכוד – זורע רק מבוכה ובלבול ותיעוב־עצמי, וזעם שאין לו שום תכלית.

הטראגי ביותר הוא זה שמפלגת העבודה – זו שהיתה הלוז של הישוב והמדינה במשך שני דורות – יודעת פחות מכולם מה היא רוצה, פרט לכך שהיא רוצה להגיע לשלטון. כל המגמות האפשריות מתרוצצות בה מבלי שאחת מהן תכריע את רעותיה. היא איננה מציעה שום אלטרנטיבה פוליטית לליכוד – כי פשוט אין לה אלטרנטיבה כזאת! כל עניין “האופציה הירדנית” (המצאה שנאחזו בה כאילו היתה אחד מעיקרי האמונה!) – פרחה כחלום יעוף. ה“אוטונומיה” – ממילא התרסקה ולא נשארו בה עצם על עצם. המערך תמך בהסכמי קמפ־דייויד, לרבות הנסיגה מכל סיני ומחבל ימית, תמך בסיפוח הגולן, והוא תומך בהתיישבות לפי קווי “תוכנית אלון”. הוא נגד סיפוח הגדה, וגם נגד מדינה פלשתינאית – ואיננו יכול להצביע על שום גורם בעולם הערבי שיאות להיכנס אתו למו"מ בתנאים שהוא מציע. למה הוא חותר, בעצם? – העם איננו יודע, והוא עצמו איננו יודע.

כך – כשאין שום הנהגה בעם המצביעה על דרך, על מטרה שראוי ללכת לקראתה ויש סיכוי להגיע אליה – נוצר “מצב נאורוטי”. העם “הולכים בחושך”. המבוכה והחלל הריק מזמינים מעשי טירוף, של יחידם וקבוצות.

הציונות חייבת לבחון את דרכה. היא הגיעה לנקודה בתולדותיה שבה קני־המידה הקודמים, אלה ששימשו אותה בימי העליות הראשונות, ובימי המנדאט, ובימי הקמת המדינה – אינם תופסים עוד. כל תמונת האיזור שבו אנו חיים השתנתה שינוי קיצוני, וכן השתנה מבנה העם היהודי עצמו. אם לא יוצרו כלים חדשים, שיותאמו לזמן הזה – העם יהיה אובד־דרך, צפוי לחוסר שפיות פוליטית.

16.4.82

“רגע רגע!” – אמרתי בשיחה מצומצמת אחת – “אתם באמת בטוחים שהם מתכוונים לכך? להשתלט בכוח על אמצעי־התקשורת, על מנגנוני־הבקרה, על הצבא, ולגזול את כל החירויות? את חופש הביטוי? ההתארגנות?” "

בתוך עמי אני יושב, ו“עמי” – הרי זה אנשים הקרובים לי בדעה. אני – כמוהם – בעד חלוקת הארץ (מלה קשה, עד היום קשה, מאז “בבריתך”). בעד פשרה, בעד החזרת שטחים. בעד הידברות עם הפלשתינאים. בתנאים מסויימים – בעד מדינה פלשתינאית, שאינני רואה הבדל ניכר בינה ובין ירדן מורחבת.

החברות אצלנו אינן מעורבות בדרך־כלל. יחד יושבים בני אמונה אחת. הוויכוחים הם על ניואנסים, על טקטיקות, על הערכות. מראש מניחים שאתה מסכים עם כמה אקסיומות, שאין עליהן ערעור, לא ייתכן אחרת.

“רגע!” – אמרתי, וכו'

כמה מתונים ראו בי “נאיבי”. האומנם טחו עיני מראות? קצרי הרוח קראו: “איפה אתה חי!” ואחרים זקפו עלי מבט כעל מי שדן עצמו להימנות עם מחנה האויב. הם גמרו אתי, הרגשתי.

ציינתי לעצמי בסיפוק – כן, בסיפוק, לא באכזבה – שבכל־זאת, כמה מהנבואות השחורות ביותר – התבדו. שש שנים – וזה לא “פאשיזם”, כפי שחזו בבטחון כמה מן היושבים סביב. רע – אבל לא פאשיזם. ולא כל רע הוא פאשיזם. אם כי… השתתפתי בהפגנה אחת – כפי שסיפרתי בשעתו מעל דפי עיתון זה – שבה נישאו הסיסמאות – “הלאה הכיבוש הנאצי”, ושני פרופסורים צעירים חצבו להבות באותו נוסח: “נאצים”, וכדומה.

אני מכיר כמה מאנשי “גוש אמונים”, שהמנטאליות שלהם איננה נאצית. יש.

הכל התחיל בכך – באותה שיחה – שאמרתי כמה דברים בשבחו של צחי הנגבי, בהופעתו ב“זה הזמן” בטלוויזיה. אמרתי – שומו שמים! – שדבריו ריגשו אותי. כלומר, הכנוּת שבה דיבר, גילוי האומץ שבהודאה בשגיאות, ההבטחה לא לחזור עליהן, הושטת היד, הדברים על הצורך ב“אהבת ישראל” וכו'. היה בזה גם תום – אמרתי.

ואז התקוממו עלי: איך אינני תופס ש… מלים שהפכו למלות־ הכנף התורניות בשבועות האחרונים, מתרוצצות בנאומים ובמאמרים כמו “קונסנזוס”, או כמו הרבה לפני כן, “מחדל” ו“קונצפציה”.

כולם מתנגדים לאלימות, פיסית, גם מילולית. על־כל־פנים מצהירים כך.

אבל לא האלימות חוצה את העם ומבקעת אותו. האלימות המילולית – היא מושג מטושטש, שקשה לתחום אותו בגדרות. יש אלימות “מעודנת” – במאמרים, סאטירות, פיליטונים – שעקיצתה עקיצת נחש, ויש אלימות “גסה” – גידופים וחרפות וגינויים גולמניים – שהיא כחבטות יבשות; ואין לדעת מי מהשתיים מכאיבה יותר. ואשר לאלימות פיסית – זו שאיננה “סימטרית”, בשום פנים לא, כי מי שמטיף לאלימות קוצר מאה שערים ממה שזרע, ולאחר משא הרב לוינגר על “נקמה” מיד יורים הרובים בחברון – היא בכל־זאת בקצות המחנה, מעטים נתפסים לה, ומותר לקוות שהחוק ודעת־הקהל יבלמו אותה.

מה שמבעיר בעירות בעם הוא השנאה, זו שהיא נחלת רבבות, מכל שדרות העם, מכל העדות, מעוטי־השכלה ומשכילים מאד, שוטים וחכמים־בעיניהם, ריקים ואינטלקטואלים. זו שהיא מתלקחת ולוהטת, ואחר־כך שורפת כל חלקה טובה, זו שהזמן לא מפחית אותה אלא להיפך. זו שהיא לא בשוליים אלא בכל מקום. והאמת צריכה להיאמר – שהשנאה אינה יודעת גבולות פוליטיים, אם במאזניים תישקל – כף ימין לא תכריע את כף שמאל. מפחיד, לעתים, לראות אותה עין־בעין.

לשנאה שתי בנות: ההכללה וההגזמה, שלוש הנה לא תשבענה.

תמצית ההכללה ומוקד־הבעירה שלה הוא השימוש בהם. הם הערבים. הם עדות־המזרח. הם הדתיים. הם גוש־אמונים, הם הימין. הם השמאל. הם יפי־הנפש. הם העיתונאים. הם הקיבוצים. הם שלום־עכשיו. הם הליכוד. הם המערך. הם – זה לא אנחנו. בוודאי ובוודאי – לא אני. אני כזה? הם כאלה!

אנחנו מכירים את זה מזמן: הם היהודים.

לכל האסונות הביא ה־הם המהמם הזה.

בכתבה מאלפת מאד, של תמר מרוז, שהופיעה בשבועון “הארץ” בשבוע שעבר, בשם “עם ישראל: תמונת מצב” – רשמה הכותבת דברים “מפי העם”, בתחנה המרכזית, בשוק הפשפשים ביפו, בשכונת התקווה ועוד. מתוך ערימת הדשן הזאת אפשר לשלות פנינים כאלה: “ערבי טוב זה ערבי מת”, “הערבים – רמאים אחד אחד”, “ערבי נשאר ערבי ואי־אפשר לסמוך עליו”, “שלום־עכשיו הם בוגדים רק”חים, טפשים, שונאי־המדינה“, “המערך היה רומס ורוצץ את הפועלים”, “שלום־עכשיו זה האויב שלנו”, “המערך כאלה ערומים־שפלים־נוכלים־רמאים”, “המערך רצו שהפועלים ילכו ויעבדו בקיבוצים, כמו שהיו עובדים בשביל הפריץ באירופה”, “הקיבוצניק הוא מנהל־עבודה, משגיח על הפועלים ולא עושה כלום”, ועוד ועוד, שלא להזכיר מה שנאמר על שמעון פרס, שהוא בעל “תדיראן” ושלח את ילדיו לחו”ל, כדי שלא ישתתפו במלחמה, שיוסי שריד הוא איש רק“ח שתול, וש”שלום עכשיו" קיבלו כספים מסעודיה.

הדברים כבר ידועים למדי, מפורסמים למדי, הם רק מדהימים יותר כשהם באים בצפיפות כזאת ובמרוכז –

אבל, האם לא יכולתי לשזור מחרוזת־ענק לצווארנו – של ביטוּיים־שכנגד, הטעונים לא־פחות שנאה, העשויים לא־פחות הכללות, אם כי פחות מגושמים ושוצפים ויותר מחודדים ושוספים? – הם! הם!

בחוברת מס' 3 של כתב־העת לשירה “חדרים”, בעריכת הלית ישורון, שהופיעה בימים אלה (חוברת שכדאי לרכוש אותה, ולו רק בשל ראיון נדיר, בלתי־רגיל, של העורכת עם אביה, אבות ישורון, ובו דברים נפלאים שאומר המשורר על כתיבתו, על גולה וארץ, על יהודים וערבים, על אהבה וחברות, ועל אדמה ומוות – שכמותם לא נשמעו בשפה העברית) – אני קורא רשימה בפרוזה של המשורר יצחק לאור (שאחד משיריו הוא 4 שורות אפוקליפטיות כאלה: “בלקסיקון יהיה כתוב: / ישראל. מדינה. התקיימה עד סוף המאה. עם עתיק של רועים בנדודיו עבר / את פלסטין. הוליד בנים ונאסף אל אבותיו. הבנים נסעו משם באוניות ובמטוסים / אחרי הילולת דמים.”), ובה בין היתר, בעקבות “הלינץ'” שעשינו בלבנון:

“עיתונאים אינם בוגדים גדולים. הם זונות קטנות. למה לא להשתתף בעירור ההמונים. בגוף ראשון רבים. מה שמותר לעמיחי מותר גם לאהוד יערי – – – העירור. קירוב הלבבות. האם מגוייס. אבל העם אסור. חבוש. כלוא. מטומטם. מסומם. ואלו שרים לו נעמי שמר עם או בלי מנגינה. והגיבור המלודראמטי תמיד בסדר. חיילינו הם הגיבורים החיוביים של המלודראמה הלינצ’אית. והנבל הנצחי הוא תמיד הערבי. – – – ואשמתו העיקרית של הנבל המובס במלודראמה הציונית־סוציאליסטית היא בכך שהביא את בנינו לאן שהביאם במלחמה הארוכה הזאת. גולדה לא מתה ולא תמות אף פעם. היא חיה בקיבוץ חולדה ומעניקה ראיונות ל”ליבראסיון" על המיסטיקה החלוצית וכולי. שותפות הגורל שלא קיימת בארץ הזאת לא התקיימה יותר משבועיים, חרף המוסיקה של נעמי שמר. היא ניסתה. יש להודות, גם פרס. גם רשף אבל את התפוררות הערכים השקריים לא תעצור אפילו שלום עכשיו, – – – אנחנו חיים במקום אחר. אנחנו חיים בתופת ואנחנו נתבונן בתופת הזאת בעיניים פקוחות. ושלא יחזרו האופוזיציונים־למחצה למשול בנו במוספי שבת ובפינות התרבות הקטנות על פני העיר המזדיינת עם העיתון. ושסופריה האשכנזים של הציונות־הסוציאליסטית יפסיקו לחלק את הארץ ליפה ולמכוערת. הם החלק המסוכן של הכיעור. החלק הפחדן."

ולהלן, לאחר דברים על “צאצאי התאומים ז’בוטינסקי ובן־גוריון”:

”אויבינו, אנשי הימין הישראלי, הם המפלצות, אויבים ב 100%. לא ב־10%. לא יריבים. לא תוצרים מיסטיים של הנחה כזאת או אחרת בתולדות הציונות. אויבים של ממש. הם אינם חולצים את מגפיהם בחוזרם מגיא ההריגה המשיחי שלהם ובהיכנסם חזרה לסלון לדבר אתנו על תרבות. – – – זהו שלמדנו מאחינו הפלסטינים: צומוד. כאן נולדנו. על הארץ הזו נילחם. בשיניים ובצפורניים, יש לנו אויב אחד. רק אחד: ממשלת ישראל הזאת."

פה הביטוי הוא, כמובן, הרבה יותר מתוחכם ומלוטש מן הביטויים בשוק־הפשפשים; אבל מבחינת כמות השנאה ועוצמתה, מבחינת המיתיזציה של אישים ושל קבוצות־אנשים, מבחינת הדחייה המוצהרת של ההגיון והפנייה אל היצרים, מבחינת ההכללה וההגזמה – אין שום הבדל. “אותו הדבר, רק מלהפך.” ובקיצור – נפנוף מסנוור בשקרים, כי אם תבדוק כל פסוק לעצמו, כל צירוף־מלים לעצמו – תמצא: שקר, שקר, שקר.

פניה המכוערים של השנאה: ההגזמה, שתכליתה ללבות את השנאה: בוגדים, זונות, עם מטומטם, מסומם, לינץ', תופת, מפלצות, אויב אחד, רק אחד.

ההגזמה כשלט־הגיבורים של השנאה: לא די שתאמר ש“שלום עכשיו” טועים ומטעים, כל תפיסתם פסולה – אמור שהם בוגדים; לא די שתאמר שהכיבוש משחית ומדכא – אמור שהוא נאצי; לא די שתאמר על שרון מה שאמרה ועדת־החקירה עליו – אמור גם מה שאמר ה“טיים” עליו ואמור עוד יותר…

ואם אתה אומר פחות –

השנאה איננה סובלנית כלפי מה שהוא פחות ממנה. להתנגד – זה מעט מדי. צריך לשנוא.

הדבר הקשה ביותר בה הוא שהיא חדלה לראות אדם, חדלה לראות פרט, אינדיווידואום. לא רוצה לראות. “השמאלנים”. “יפי־הנפש”. הם לא קיימים עוד כבני־אדם, כל אחד לעצמו, שיש בהם כאלה ואחרים, בעלי תכונות כה שונות אלו מאלו, כלל לא דומים זה לזה; או – “אלה מגוש־אמונים” – גוש אחד, עיסה אחת, ולא גברים ונשים (וגם טף) ובהם נאורים, ומתונים, וחלוצים מסורים, ואחרים קנאים קיצוניים; או אפילו צמדים: “בגין בגין ושרון” – כאילו בגין, עם הרקע המזרח־אירופי שלו, והחינוך הבית"רי, והערצת ז’בוטינסקי, וההשכלה המשפטנית, והמחתרת – דומה לשרון…

השנאה נובעת מאהבה, אומרים. הקנאים הדתיים שונאים את החילוניים מאהבת השם; הימין שונא את השמאל מאהבת ישראל; השמאל שונא את הימין מאהבת הצדק (או הערבים, או האנושות).

כדאי לבדוק את הדבר. לבדוק את פלוני המאשים את אלמוני שהוא סוכן זר, אם הוא אדם שיש בו אהבת יהודים ואהבת הארץ.

אם ההוא ששונא בלהט כזה את מדכא הערבים הוא באמת אדם שאוהב ערבים, או רודף צדק גם בתחומים אחרים.

השנאה הופכת את ההומאניות לפוליטיקה וכך מבטלת אותה. כשם שדת ההופכת לפוליטיקה מבטלת את ערכי המוסר של הדת.

מבחינת “מוסר היהדות”, שכה מרבים לדבר עליו בזמן האחרון – מעניין לגלות שבכל התורה אין אף פעם אחת הפועל “שנא” בלשון ציווי. יש “ואהבת” ואין “ושנאת”. ובדברי הנביאים, ואחר־כך במשלי – נאמר הרבה על שנאת רע, שנאת שקר, שנאת רשע, שנאת מדנים – אבל אין הטפה לשנאת אנשים, או קיבוצי־אנשים.

כל ילד יודע את הפסוק “ואהבת לרעך כמוך”; אבל נשכח ההקשר שבו הוא נאמר, הקטע ב“ויקרא” הוא זה:

“לא תלך רכיל בעמיך, לא תעמוד על דם רעך, אני ה‘. לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתיך ולא תשא עליך חטא. לא תיקום ולא תיטור את בני עמך. ואהבת לרעך כמוך, אני ה’.”

שמעתי פעם דרוש של רב חשוב, שבכל מקום שנאמר “אני ה'” הציווי הוא כלל אנושי ומוחלט.

“רגע! רגע!” – אני אומר, בנסיון לעצור את הסחיפה אל ההכללות הגורפות הכול לשק אחד, את ההפלגות להגזמות הנוראות, וכדי לתת זכות גם לספק. ובאותו רגע שאני אומר זאת, כבר נדלקות שתי עיניים של שנאה.

4.3.83

הסכנה האורבת לשמאל האינטלקטואלי, ה“בלתי־ממוסד”, בישראל – היא זו שכמעט הכחידה את השמאל המקביל לו באירופה ובאמריקה מעל המפה הפוליטית, ועל־כל־פנים עשתה אותו מיעוט מבוטל, חסר־השפעה, מנותק ומבודד. צעדי הפתיחה של השמאל הזה בעולם המערבי, עוד בשנות השלושים, היו נהדרים. הוא נאבק – לעתים מתוך “תמימות קדושה”, דון קישוטית – למען המטרות ההומאניסטיות הצודקות ביותר וקיבץ סביב דגלו “כל בחור וטוב”, את טובי הסופרים, האמנים, אנשי המדע, שהתגייסו בעט ובנפש – גם בגופם – למלחמה נגד מלחמה, נגד פאשיזם, נגד דיכוי עמים וכיבוש ארצות, נגד אפליה גזעית, נגד עוול סוציאלי. היו ביניהם קומוניסטים, טרוצקיסטים, אנרכיסטים, פאציפיסטים, אך רובם לא השתייכו למפלגות, ומה שהנחה אותם היה חוש צדק טבעי, התקוממות על עוול, אהבת־אדם. סופרים ומשוררים בעלי רגישות פוליטית, אניני דעת (היום היו קוראים להם בעברית “יפי־נפש”), מאנגליה, מצרפת, מארצות הברית, התנדבו לבריגאדה הבינלאומית ונטלו חלק במלחמת האזרחים בספרד; היו מראשוני המתריעים נגד הנאציזם והאנטישמיות ערב מלחמת־העולם; שמותיהם – וקולותיהם הצלולים, רבי־הגוונים – פיארו את “תנועת השלום” העולמית שקמה לאחר המלחמה, בתנופה גדולה, בפאתוס, חגיגי וזועם כאחד. במזרח – כזכור – זרחה אז “שמש העמים”, שהפיצה אורה על כל “כוחות המחר”, ומי שוחר שלום וצדק לא נלכד בין קרניה?

בתחנות שונות בדרך הארוכה והנוהרת לקראת המחר – גם נשרו רבים, ש“התפכחו”, ש“האל שהכזיב” וה“חשיכה בצהריים” הביסו אותם, שיתקו, עשו אותם מרי־נפש, ובה בשעה מנודים על־ידי הקהילה המתקדמת כ“ריאקציונרים”. המפולת הגדולה אירעה – לא אחר משפטי מוסקבה של שנות השלושים, גם לא אחר “משפט הרופאים”, או משפטי פראג – אלא לאחר הוועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות, לאחר דיכוי המרד בהונגריה, לאחר פלישת הטנקים לצ’כוסלובקיה. המחנה הגדול, הכל־עולמי, התפורר, והתרסק. נותרו “חסידים שוטים” בקצותיו.

אבל היה לו גלגול שני – “השמאל החדש”, גם הוא “בלתי־ממוסד”, לא־מפלגתי, לא דוקטרינארי, שאנשי־הרוח הולכים חלוץ לפניו. אלים חדשים תחת האל שהכזיב: מאו, צ’ה גווארה, פידל קאסטרו, מרטין לותר קינג, מארקוזה, באדר־מיינהוף… לא עוד ברית המועצות, אידיאל שהתנוון, משטר ביורוקרטי נוקשה ב“חוג הסרטן”, הזרוע גולאגים – אלא עולם חדש, צעיר, כעין “פרא אציל” (שאחד מגיבוריו הוא גם יאסר ערפאת). ומטרות צודקות, צודקות מאד: לא עוד מלחמה (“עשו אהבה, לא מלחמה!”) שוויון זכויות לכושים, עצמאות לעמי אפריקה ואסיה, זה “העולם השלישי”, זכות הדור הצעיר לקבוע את דרך חייו ללא ציות למוסכמות, ביעור הקללות של החברה המתועשת, הממוסחרת, והעיקר – חופש, חופש, חופש..

מה נותר, לאחר כעשרים שנה, מתנועה עצומה, צעירה, נמרצת, כל־עולמית זו – ששיאה היה בזמן מלחמת וייטנאם ומרידות הסטודנטים באמריקה ובצרפת – ושמשכה מאות אלפים למצעדים, הפגנות, עצרות, כינוסי־זמר, שביתות? מה נותר מתנועה שופעת־חיוניות זו, שכבר הצמיחה “בניין־על” של תרבות שלמה: שירי מחאה ושירי־עם, מלבושים ועדיים, ניבים ופתגמים, פוסטרים, סרטים, תיאטרונים, אמנות פלאסטית, ספרות, קומונות, תורות? מדוע שקעה כמו אטלנטיס באוקיאנוס, עד שאפילו חודי־פסגות שלה לא נראים על פני המים?

תנועה זו – בניגוד “לשמאל הישן”, שנתגבש במפלגות הוותיקות, הסוציאליסטיות והקומוניסטיות – לא היו לה שורשים במעמד חברתי רחב, בעל אינטרסים חומריים, ושאיפות ומאבקים הנובעים מהם, החופפים, לעתים קרובות, שאיפות ומאבקים לאומיים. היא היתה קוסמופוליטית באופיה, מונעת על ידי מאוויים ורעיונות “ילידי הרוח” – מהם ספונטניים, מהם בני־שעה שהזמן הקצר גרמם – תוצאה של תגובה מוסרית, רגשית, אינטואיטיבית, נגד הוויה ללא־נחת, מציקה ומקוממת.

אך דווקא משום כך, משום היותה אינטלקטואלית – מונהגת ונישאת ברובה הגדול על־ידי אנשים משכילים – הדבר הראשון שהיתה מחוייבת בו, הוא בחינה אמיתית. אמת אמת לעצמה.

שברונה המהיר נבע מכך שהיא נמנעה מלבחון, חדלה לשאול שאלות. את הספק – כלי שכל אינטלקטואל חייב בשימוש בו – היא השליכה לאשפתות. ראשיתה הייתה במלחמה נגד מוסכמות – וסופה שהיא עצמה נשבתה כל־כולה במוסכמות שיצרה.

המוני נוער אוהבי־חופש, שהדמוקרטיה המערבית לא סיפקה את תשוקת החופש שלהם, צעדו בהפגנות – ובראשם פרופסורים נודעים, מלומדים, אמנים – וקראו באכסטזה “מאו! מאו!” האם שאלו אם יש קשר בין משטרו של מאו־טסה־דון ובין חופש? בינו ובין דמוקרטיה? סופרים ואמנים מהופנטים מאישיותו הציורית, רבת הקסם, הכריזמאטית, של פידל קאסטרו – עלו לרגל אליו כאל גיבור נערץ, נושא דגל של מהפכה משחררת, האם שאלו מה מתרחש בתוככי קובה שבהנהגתו? אם הביא קץ על השחיתות, העוני, הדיכוי, המאסרים, ששררו שם קודם לכן – או שהמירם באחרים? האם שאלו הזמרים וכוכבי הקולנוע האמריקאיים בעלי־השם, אבירי הצדק, ששרו תהילות להו צ’י מין בהתנגדותם למלחמת וייטנאם, אם הצדק מהלך לפני הווייטקונג ומולך בצפון המדינה? האם קראה ונסה רדרגרייב את “האמנה הפלשתינאית”?

חדלו לשאול שאלות. מסוממים על ידי רומנטיקה מהפכנית אפופת פאתוס ופולקלור, מתבטלים בפני הופעתו הבטוחה והנמרצת של כוח צעיר ואלים – הצטרפו אנשי־רוח ואמנים – מבלי לשאול שאלות – להפגנות ושביתות, וחתמו בסיטונות על מאות עצומות, הצהרות ומכתבי־מחאה, מבלי לקרוא אפילו את הכתוב בהם. סופרים ואמנים שכל מלאכתם כרוכה בהבחנה בדקויות – במלה, בקו, בצליל; פילוסופים ואנשי־מדע – שכל עיסוקם, בהלכות ובמעשה, כרוך בהטלת ספקות – בבואם אל המרחב הפוליטי, נעשו עוורי־צבעים, נשתעבדו לחלוקה הגסה, בין “שמאל” ו“ימין”, “מתקדם” ו“ריאקציוני”, “מהפכני” ו“שמרני”. “שחור הוא יפה!” – האם כל השחור הוא יפה? גם אידי אמין יפה? גם קדאפי יפה? או – אם נחזור שלושים שנה לאחור – “תכנית מרשל” (שכל השמאל, כל האינטלקטואלים ה“מתקדמים” התקוממו עליה בצעקה גדולה) – היא “מכשיר בידי האימפריאליזם האמריקאי” לשעבודה של אירופה. האוּמנם? האם לא הקימה את אירופה מהריסותיה והעמידה אותה על רגליה? – הסיסמאות הן ששלטו. המוסכמות הן ששלטו. הנון־קומנפורמיזם הפך לקונפורמיזם.

המוני “אנשים פשוטים”, בעלי חושים בריאים, הבחינו מעט־מעט שמשהו רקוב בממלכת־הרוח הזאת, שכוננה את יסודותיה על האמת והצדק. משהו שקרי בה, וחולה. לא נכון ולא צודק. חשדו בה והתרחקו ממנה. עד שאיבדה כל השפעה, ומעצמה כמעט שנתחסלה.

סכנה כזאת אורבת גם לשמאל האינטלקטואלי הישראלי, שכמו מקבילו במערב, קם גם הוא מתוך מאבק למען המטרות הצודקות ביותר: נגד כיבוש, נגד השתלטות על עם אחר ושלילת זכויותיו, נגד אפליה, נגד איפה ואיפה בחוק ובאכיפתו, נגד התעללות והשפלה, ולאחרונה – נגד מלחמה שאינה מלחמת־הגנה, שאינה מלחמה של “אין ברירה”; וכמו מקבילו במערב, הוא ריכז סביבו – ועדיין מרכז – את רוב אנשי הרוח, הסופרים, האמנים, האקדמאים.

הסכנה היא בהיגררות אחר מוסכמות ובקבלת החלוקה הגסה של שחור־לבן. היא בכך, שגם הוא, השמאל הישראלי – ותהליך זה הוא כבר מעבר לתחילתו – חדל לבחון כל עניין וחדל לשאול שאלות.

שאלות כמו:

האם הממשלה הימנית השולטת בארץ זה שש שנים היא “פאשיסטית” – כפי שהתנבא השמאל בקולי־קולות, ומחה וזעם? כלומר – האם היא אוסרת התארגנות, שביתות, מאבק מעמדי, מגבילה את חופש הדיבור והכתיבה, את החופש האקדמי והאמנותי?

או:

האם פתרון של פשרה על עתיד הארץ אפשרי רק על־ידי משא ומתן עם אש“ף, שהוא תנועת השחרור ה”אותנטית" של העם הפלשתינאי (ולכן “מתקדמת”), ולעומת זאת “אגודות הכפרים” הן ארגון “ריאקציוני”, ולכן אסור במגע?

ובהקשר זה:

האם נכון להאשים את המשטרה – במפורש ובמרומז – במחדל זדוני ובחיפוי על רוצחים, על שלא גילתה עד עתה את המתנקשים בראשי העיריות הערביות, ואת רוצחיו של אמיל גרינצוייג ז"ל? מדוע אין מאשימים אותה על שלא גילתה את הרוצחים הערביים של בחורי הישיבה בחברון? מדוע לא שואלים על כך?

ובאותו הקשר:

האם אין הבדל – “הבדל קטן” – בין הריגת ערבים בשעת דיכוי מהומות בשטחים ובין “נאציוּת”? כלומר – בינה לבין השמדת־עם בהרעבה, ברציחות המוניות ובכבשני־גאזים? האם המנטאליות של המתנחלים היא מנטאליות “נאצית”?

ובתחום אחר, רחוק יותר:

האם נכון להתנגד לקיום קשרים – דיפלומטיים, כלכליים – עם דרום אפריקה, ששורר בה אפרטהייד – משטר גזעני – ובה בשעה לייחל בכל לב לחידוש הקשר עם המדינות הקומוניסטיות, ששורר בהן משטר של דיכוי, בזיון־החוק, מחנות־ריכוז? ואם נשקול במאזניים את העריצות שמצד זה ומצד זה – האם ברור כל־כך שהכף הדרומית תכריע את הצפונית?

או, שאלה מסוג אחר:

האם יש מקום ללעוג, לבוז, לפחד היהודי, “הגלותי”, “הגיטואי”, מפני שואה שנייה, בהתחשב עם כל הידוע מן הנסיון ההיסטורי שלנו, ועם העובדה שלמרות הכל הננו מיעוט מבוטל במזרח הרוחש איבה כלפינו?

במוסף ראש השנה של “דבר” התפרסם סקר מאלף מאד, של מכון סמית, על יחס הישראלים לשואה, ואחד הממצאים שלו היה – ששלושה מתוך כל ארבעה ישראלים מאמינים כי אילו יכלו – היו שכניה הערביים של ישראל עושים שואה ביהודי ישראל (“במלים אחרות: אם תיכשל ההגנה הצבאית של ישראל, ויהודיה ייחשפו לפלישה של המונים ערביים, הם מצפים לגורל הגרוע ביותר”). על כך אומרים עורכי הסקר שזהו “ממצא מזעזע”. מדוע “מזעזע”? האם אין הדבר ודאי – לאחר כל מה שאנו רואים סביבנו?

שאלות כאלה, ועוד כהנה וכהנה, חייבות להישאל, כדי לא לקבל מוסכמות ללא בחינה; כדי לא להישבות על ידי הכוח והקסם (גם האמנותי: בשיר, במחזה, בסרט!) שיש בעמדות ובהצהרות הקיצוניות ביותר.

אם לא שואלים שאלות, אם משתיקים את המעיזים לשאול – בחוסר סבלנות, בלעג, בהכתמה: אם, בנוסף על כך, מפליגים בהגזמות מתוך תאווה של הלקאה עצמית; אם חוגגים סארקזם שלוח־רסן לשמו; אם יוצאים שליחים לאמריקה, לאנגליה להולנד, לגרמניה (!) כדי להוקיע שם את כל הנוראות הנעשות בישראל וזוכים בתשואות נלהבות של חסידי אש"ף (כפי שקרה רק לאחרונה באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה, כשהופיע שם פרופסור מאוניברסיטת תל־אביב) – הרי כל מסכת־הערכים של השמאל, על כל הנכון והצודק שבה, מאבדת את אמינותה. האמת הופכת ללא אמת, אמת שלא מארץ תצמח; הצדק – למשהו תלוש ממציאות, ערטילאי. אינסטינקט הקיום, החוש הבריא של הגנה עצמית – מתקוממים. גורלו של השמאל הישראלי עלול להיות כמו זה של השמאל האינטלקטואלי במדינות המערב – מנותק, מבודד, חסר כל השפעה.

16.10.83