רקע
אהרן מגד
אלטרנטיבה לכיבוש

אם המחשבה הציונית, מאז ראשית הציונות המדינית, הייתה נחשונית מצדה היהודי־הפנימי – בהכינה כלים לעלייה, להתיישבות, להתבססות כלכלית, מתוך ראיית הנולד – הרי מצד יחסה לגורם הערבי, היא פיגרה תמיד, מרחק רב, אחר ההתרחשויות בשטח והתפתחותן.

אין להתפלא על כך שהרצל, הוגה בעל־חלומות, יליד הקיסרות האוסטרו־הונגרית, שהכיר מעט מאד את המזרח ואת העמים החיים בו – התעלם כמעט לגמרי מקיומם של הערבים בארץ־ישראל שתחת השלטון העותומני, כגורם בעל רצון עצמאי. ראשיד ביי שלו, ב“אלטנוילנד”, הוא משכיל ערבי רחב־דעת, הרואה רק ברכה בבואם של יהודים ארצה, כנושאי הקדמה והרווחה לכל תושביה. כליבראל, ראה הרצל מתן זכויות־אזרח שוות לערבים במדינת היהודים העתידה כעניין לא בעייתי, אחד המרכיבים במשטר המבוסס על צדק.

אבל הזלזול בערבים, כבילידים חסרי שאיפות קיבוציות, פלחים ובדואים המועמדים להיות “כוח עבודה” במשקים היהודיים; או – וזהו צדו השני של אותו מטבע – היחס הרומנטי אליהם, כאל אלמנט אתני, חלק מנופה הקדום של ארץ האבות – איפיינו את אנשי המושבות בעלייה הראשונה. ודווקא אחד־העם, “איש הרוח”, הציוני שהסתפק בהקמת מרכז רוחני בארץ, הוא שהתריע על יחס זה ב“אמת מארץ־ישראל”, לאחר שראה מה שראה היום: בביקוריו כאן, וכתב דברים שכוחם יפה גם לגבי כמה גילויים היום:

“… ומה עושים אחינו בארץ־ישראל? – – – עבדים היו בארץ גלותם ופתאום הם מוצאים עצמם בתוך חירות ללא גבול, חירות פרועה כאשר יקרה תמיד ל’עבד כי ימלוך'. והנם מתהלכים עם הערבים באיבה ובאכזריות, משיגים גבולם שלא בצדק, מכים אותם בחרפה בלי כל סיבה מספקת, ומתפארים עוד כי כן יעשו. הן אמנם צדקו אחינו באומרם, כי הערבי מכבד רק מי שמראה לו גבורה ואומץ־רוח; אבל במה דברים אמורים, כשמרגיש עם זה שהדין עם מתנגדו; לא כן אם יש לו צדקה לחשוב את מעשה מתנגדו לעושק וגזל משפט; אז, גם יחריש ויתאפק עד עת קץ, אבל עברתו שמורה בלבו ונוקם ונוטר הוא מאין כמוהו.”

יחס זה, של זלזול בערבים, ברצונם ובכוחם – שהיתה לו גם הצדקה אובייקטיבית מסויימת, כיוון שערביי א“י לא היוו אז לא “עם” בעל תודעה עצמית ולא “אומה”, ולא היו מאורגנים בשום דרך שהיא – נשתנה, כמובן, בתקופת המנדט הבריטי, עם גילויי ההתנגדות הערבית ל”פלישה" הציונית, שהביאה גם להתלכדותם סביב ארגונים פוליטיים ומוסדות משותפים. מאורעות תרפ“א, תרפ”ט, ועדות החקירה, הקמת “הוועד הערבי העליון”, התביעות הערביות בפני ממשלת המנדאט ובפני חבר הלאומים וכד' – החדירו את ההכרה בקרב הישוב שהערבים הם “בעיה”, בעיה שלא קל יהיה להתגבר עליה, ודירבנו את המחשבה הציונית בכיוון של חיפוש פתרונות, הן לצורך השעה והן לעתיד לבוא. אבל גם בתקופה זו, של כשלושים שנים סוערות, רצופות תמורות מהירות – פיגרה המחשבה אחר ההתפתחויות, ונטתה בדרך־כלל לצד האופטימיות ומשאלות הלב. לא רק גופים כמו “ברית שלום”, “השומר הצעיר” ועוד – האמינו בתום לב באפשרות הידברות עם החוגים “המתונים” או “המתקדמים” בישוב הערבי, שישלימו עם עלייה והתיישבות יהודית (מוגבלת) בארץ, או בחתירה למדינה “דו־לאומית” (שהיהודים יהיו בה מיעוט, לפי גירסה אחת, או באוטונומיות נפרדות לפי גרסה אחרת) – אלא שההשקפה הרווחת בקרב המחנה הפועלי, המוביל והמנהיג, היתה – שככל שנביא יותר קדמה לארץ, יותר פיתוח, ככל שישתחררו הערבים מכבלי הפיאודאליות ומשלטונם של האפנדים ושל קנאי־הדת “המסיתים”, כן תפחת האיבה כלפינו וכן יתברר לערבים ש“לטובתם” הוא שיתוף הפעולה אתנו. (וביטוי ממצה לכך ניתן ב“אנחנו ושכנינו” של בן־גוריון). ההתפתחויות בשטח טפחו על פני המאמינים: ככל שרבתה ה“קדמה”, ככל שגדלה הרווחה, ככל שרבו המשכילים בקרב הערבים והתקדמה ההשתחררות מן המבנה הפיאודאלי השבטי של החברה – כן התחזקה התודעה הלאומית וכן גברה האיבה כלפינו. שוב, היה זה “איש־רוח” דווקא, ברל כצנלסון, שראה את המציאות באור ריאליסטי יותר מ“אנשי המעשה” ועוד בשנות ה־30 דיבר נגד הגישה הרומנטית וה“סנטימנטאלית” כלפי הערבים, נגד האשליות ש“ארגון משותף” של הפועל היהודי והערבי ימנע פרעות ואיבה, ובעד הפרדה בין שני העמים (עם זכויות אוטונומיות שוות); ולקראת סוף תקופת המנדאט, בראשית שנות ה־40, נתפס לרעיון של חילופי אוכלוסין בדרכי שלום, מתוך הסכמה הדדית.

ההכרעה הציונית, עוד לפני גמר מלחמת העולם השנייה, לצד הקמת מדינה יהודית בחלק מארץ־ישראל – היתה הכרעה למען הפרדה; וככל שהיתה זו הכרעה אופטימית מבחינת האמונה בכוחנו להקים מדינה, לקבץ בה גלויות ולשומרה – היא היתה פסימית מבחינת יחסי שני העמים. לא עקרון הצדק הוא שהנחה אותה אצלנו (איש לא ראה בזה הגשמה של “צדק סימטרי”), אלא כניעה להכרחי המציאות, הן באיזור והן מבחינת הסיכויים הבינלאומיים.

הלך המחשבה השליט ביחסינו אל העולם הערבי שמסביבנו לאחר קום המדינה – שנעשה פופולארי יותר ויותר במרוצת השנים, והגיע לשיאו לאחר מלחמת ששת הימים – היה זה: ככל שיגבר כוחנו הצבאי – בד־בבד עם כוחנו הכלכלי ומספרנו – ככל שתגדל עדיפותנו הצבאית – כן ישתכנעו הערבים יותר ויותר שאין כל סיכוי להכניענו, ומשישתכנעו בכך, ישלימו עם קיומנו. ביטוי אופורי לכך, נישא על כנפי חדוות הנצחון, כולו שיר תהילה ל“ארץ שחזרה אל העם” לאחר שחזר העם אל הארץ, נתן משה שמיר בספרו “חיי עם ישמעאל”, שנכתב בתשכ“ח־כ”ט: “סיני, חברון, שומרון, ירדן, חרמון – זהו היום קו ההגשמה הציונית”, כתב; ערביי ארץ־ישראל – “אינם זקוקים כלל להגדרה מדינית עצמית משלהם”; “הוויתור הממשי היחיד הנדרש מערביי א”י הוא ויתור על הקמת מסגרת מדינית מיוחדת, בנוסף על קיומם הלאומי" תרבותי, שאיש אינו חפץ לגעת בו לרעה או ‘לצמצם’ אותו“; והספר, הקושר את ימי ממלכת ישראל התנ”כית עם ימינו, מסתיים בשורות האופטימיות, רוויות האמונה: “הם עדיין לא השלימו עם כך. לבם סגור בשנאה וידם מושטת לטבח. אבל לא תהיה להם ברירה. מי מהם יכיר בכך ראשון? האמהות? המשוררים? עובדי האדמה? התלמידים? – שזהו זה. שישראל כאן – בני אברהם, יצחק ויעקב כאן בארצם. גבול עם גבול, בית אצל בית, יד ביד – בני ישראל עם בני ישמעאל. המלחמה הבלתי גמורה – תיגמר. הצדק הבלתי מוכר – יוּכר. הקריאה הבלתי נשמעת – תישמע. וההמשך הבלתי נמנע יביא אל השלום.”

בחיוך אירוני מר, שאין בו שמץ של שמחה על התבדות נבואת־שווא, אלא עצב בלבד, אנו קוראים היום את השורות הללו. לאחר 14 שנה של “גבול עם גבול, בית אצל בית” –האמהות הערביות מקללות אותנו, המשוררים כותבים שירי שטנה, עובדי האדמה מתכוננים ליום הנקם, והתלמידים רוגמים באבנים. המצב הרבה יותר גרוע משהיה והוא נידרדר והלך.

האופטימיות ההיא – מדרגה גבוהה יותר של האופטימיות מימי העליות הראשונות – דומה שהכל מכירים בכך שהייתה אשליה. לא רק שעדיפותנו הצבאית לא “שיכנעה את ערביי הארץ להשלים אתנו ולוותר על הגדרה מדינית עצמית משלהם”, אלא שעדיפות זו פוחתת והולכת, ובהכרח תפחת ותלך להבא. זהו המהלך הטבעי והבלתי־נמנע של ההיסטוריה, התוצאה הטבעית של חדירת ה“קדמה”, ההתפתחות הטכנולוגית, המדעית, התרבותית וכו' למזרח, שאנחנו היינו בה קטליזטור ראשי.

הפסימיות – כשיש עמה ראייה מפוכחת של המציאות, ותחושת כוח – איננה מורה רע. היא גם הייתה המורה של הציונות עצמה, לגבי עתיד הקיום בגולה. והיא מורה לנו היום דרך אחת: הפרדה! אין כל סיכוי “לשכנע” את הערבים לוותר מרצונם על שאיפות העצמאות שלהם מתוך הכרה בעדיפות כוחנו; ואין כל סיכוי לשלוט בהם באונס לאורך ימים. לא מדובר כאן על “הכיבוש המשחית” – משחית יותר ויותר – שזוהי סוגיה חמורה לחוד. מדובר כאן על מאזן הכוחות. מדובר על כך שמיעוט ערבי של שני מיליון לעומת שלושה מיליון, המוקף מדינות ערביות מתחזקות והולכות – אינו דומה למיעוט באסקי בספרד, או אפילו למיעוט קאתולי באירלנד הצפונית, שאפשר איכשהו לדכאם בכוח, ואף זה במחיר־דמים גבוה.

הפרדה – משמע חלוקת הארץ; משמע – נסיגה מאותם השטחים שבהם הריכוזים הגדולים של האוכלוסיה הפלשתינאית.

חלוקה איך? נסיגה עד היכן? עם מי לנהל משא ומתן על כך שעה שהנציגות המוכרת על ידי הפלשתינאים היא אש"ף, שאינו מוכן להכיר בישראל ומאיים רק להשמידה? שעה שגם ירדן אינה מוכנה להיכנס למשא־ומתן כזה?

נראה לי שהדרך לכך היא – מסירת השטחים למנדאט של האו"ם. מנדאט לתקופת מעבר, של עשר שנים לפחות.

בתקופת מעבר זו יינתן ממשל עצמי אזרחי לתושבי השטחים, תחת פיקוח האו“ם, וכוח של או”ם, כדוגמת הכוח בסיני, או בדרום לבנון, יהיה אחראי לבטחון.

הגבולות יהיו פתוחים, כשם שהם עכשיו, הן לישראל והן לירדן, ויובטח מראש שהישובים העבריים שהוקמו עד עתה, ביהודה ושומרון ובבקעת־הירדן, ימשיכו להתקיים ולנהל את אורח חייהם ככל ישוב אחר; כל פגיעה בשלומם תהיה עשויה לגרור אחריה התערבות מצד ישראל. לעומת זאת, לא יוקמו ישובים עבריים נוספים בשטחים.

כתום תקופת המעבר יוכלו הפלשתינאים עצמם להחליט אם ברצונם להקים מדינה משלהם, או להסתפח אל ירדן. מתן העצמאות המלאה יהיה מותנה בהכרה בזכות קיומה של ישראל. ייחתם הסכם שלום בין המדינה הערבית ומדינת ישראל, שיכלול הסכמי מסחר ועבודה, הענקת פרוזדור אל הים וזכויות מסויימות בנמלים. לתושבים היהודים של המדינה הערבית תינתן אפשרות לבחור באזרחות ישראלית.

זוהי אלטרנטיבה לכיבוש, שככל שהוא נמשך, הוא מוליך אותנו ואת הערבים כאחד מדחי אל דחי, ואל סף מלחמה. זוהי אלטרנטיבה למצב ללא־מוצא, שיש לה סיכוי להתקבל על לב אומות־העולם, ב“משפט העמים”, ועל לב הערבים.

זה גם מוצא ממבוכה פנימית שאין לה סוף, אותה מבוכה המרתיעה יהודים מעלות ארצה, מניעה לירידה, ומבלבלת את דעת כולנו.

23.4.82


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47906 יצירות מאת 2670 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!