לתולדותי.    🔗

בשנת תרי“ד בכ”ד לחדש שבט נולדתי בעיר לדי פלך מוהילוב.

אבי צבי הירש היה חוזר כל השבוע עם סוסו הדל על הכפרים לגבות מאת האכרים את חובותיו הפעוטים ולקנות מעט מיבול אדמתם. כמעט כל השבוע לא בא מאכל חם אל פיו, ויצא ידי חובת אכילה בתפוחי אדמה צלוים וחתיכת מליח; ואך בערב השבת היה שב לביתו.

קשים היו חייו וגדול היה לחצו. ובכל זאת היה מתראה תמיד כאיש אמיד, והיה נותן נדבות ביד רחבה ומשביע עניים על שלחנו. בודאי היתה נפשו מרה לו על גורלו, אבל הוא ידע למשול ברוחו והיה תמיד נוח לבריות ומראה להם פנים שוחקות. בשעה שהיה נח מעבודתו היה עוסק בתורה בעיון ובחשק נמרץ. אף כי היה לו מקום במזרח, עמד תמיד בתפלתו אצל התנור בצד מערב, מכסה את ראשו בטליתו ומתפלל בחשאי וברגש עצור, כי המצוה “והצנע לכת עם אלהיך” היתה לו למדה בכל מעשיו.

ואמי גולדה היתה למדנית גדולה בקיאה בכל הספרות תורנית הדתית, יודעת על פה את כל התפלות והברכות ובמכתביה היתה מערבת מלות עבריות רבות. היא ספרה לי, כי בהיותה נערה היה מלמד יושב ושונה את תלמידיו בבית אביה גמרא, והיא היתה יושבת מרחוק ושומעת. וביום החמישי, כשהיו התלמידים חוזרים לפני רבם את פרקם ומתקשים באיזה ענין, היתה היא מזכירתם.

גם היא היתה עובדת תמיד עבודה קשה. כי היה עליה להכין מאכל לבני הבית הרבים, לפקח על הפרה והעז, להגיש לאכרים הסרים בימי השוק אל הבית מליחים מבושלים, ועם זה היתה מסתפקת בפת לחם טבול בציר דגים מלוחים. וביחוד קשתה עליה העבודה מעת שנתאלמנה. (אבי מת בדמי ימיו כבן ארבעים ואחת) וכל פרנסת הבית היתה מוטלת רק עליה; היא, האשה הקטנה והרזה, עמלה כשבעה גברים להשביע את ילדיה ולהשיא את בנותיה. עמלה כאלמת, מבלי התרעם על יוצרה ומבלי הרהר אחר מדותיו. עד שעבש לח עצמותיה וכארבע שנים היתה מוטלת כאבן על מטתה, מבלי יכלת להניד יד או רגל, ורק מוחה לא חדל מעבודתו ושכלה היה בריא ושלם עד שהשיבה את רוחה הטהורה אל האלהים.

כשאני זוכר את חיי הורי וביחוד חיי אמי, העשירים מצדם המוסרי עושר גדול ונפלא והעניים מצדם החמרי לאין חקר, תזדעזע נפשי גם היום והנני מרגיש איזו התרוממות הנפש יחד עם כאב עצום

לבי עליכם, הורי האמללים! ואתם הן לא יחידים הנכם בתוך עמנו הגדול…

כשמלאו לי חמש שנים נתנוני למלמד, ‘ובזמן’ ההוא ב“שבת נחמו” החילותי ללמד חומש פרשה. פרשה לשבוע. בימי ראש החדש היינו נוהגים להביא דורונות¹ לרבנו, ואנכי הייתי נושא לו דג מלוח אָרוך תפוס בידי בזנבו וכלו מתנועע באויר ומגיע כמעט עד הקרקע.

ובשנה ההיא במוצאי יום הכפורים הייתי לסופר.

אל תאמרו, קוראים חביבים כי מַשְׁטֶה אנכי בכם. חלילה! אמנם בשנה ההיא בא המזל והכה בי בפעם הראשונה לאמר: “כתוב!” ומעשה שהיה כך היה.

יום הכפורים היה לי לחג גדול ונעים. המחזה הנאדר שמתגלה אז בבית הכנסת היה מלבבני מאד ויחד עם זה היתה אמי חולקת לי קרקבן של “כפרה” צלוי ופרוסה גדולה של “סולם” (כלומר: חלה אפיה כתבנית סולם). מאכלים, שכמובן לא הייתי רגיל בהם כל השנה, והיה לי אפוא יום הכפורים לחג־המשנה.

כשקראתי אחרי אכלי “ברכת המזון” נתפלאתי שלכל חג ומועד קבעו “הרחמן” וגם לראש חדש שבו אוכלים לחם קבר ותבשיל של גריסין. ואין בינו לבין שאר ימות השנה אלא זה, שאנו יוצאים מחדרינו בשעה מוקדמת, — וליום הכפורים שבו איננו הולכים לחדר כלל ונותנים קרקבן צלוי עם “סולם” — לא קבעו?

אך אחרי שעינתי היטב הבנתי, כי כל מה שתקנו הגדולים לא תקנו אלא בשבילם ואחרי שהם צמים ביום הזה לכן לא קבעו בשבילו “הרחמן”. מהחדוש הזה נתפעלתי בעצמי ואמר להשאירו לזכרון בשביל אחרים, שאולי גם הם יתקשו בזה כמוני, אבל לא יוכלו למצוא את התשובה הנכונה, ועל כן במוצאי יום הכפורים תיכף ומיד אחר הבדלה הוצאתי בחפזון את ספר “ברכת המזון” שבו היו כל הברכות ודיניהן מבוארים בזרגון וארשם על הגליון באותיות מרבעות (אחרות עוד לא ידעתי) "אוּם יוֹם כּפּוּר זָגְמָנִיט הָרַחֲמָן וַיְלָ מִפַסְטְךְ " (ביום הכפורים אין אומרים הרחמן מפני שיום צום הוא).

מילדותי אהבתי לקרוא בספרים ובטרם ידעתי לקרא בשפתנו העברית קראתי זרגונית בספרות של אמי ואעבר על כל סדרי “מנורת המאור” “קב הישר” “נופת צופים”, בבא־מעשה וכו'.

כשגדלתי מעט הייתי מחקה את הפיטנים וחברתי פיוטים וקינות. וכשלמדתי “יורה דעה” חברתי ספר חדש על הלכות שחיטה וטרפות ופירוש חדש להגדה של פסח, חדושים על הש"ס וכדומה.

פעם אחת בא לידי ספר עב רוסי והתפלאתי מאד: האמנם גם הנכרים כותבים ספרים? ומה אפשר להם לכתוב! לנו יש תלמוד ופוסקים, ספרי מוסר וחסידות. סוף דבר: תורה רחבה מני ים, אבל להם — מה יש להם? הן בכל אלה הנכרים שהייתי רואה בכל יום לא היה גם אחד קורא ספר, ומאין ימצאו להם מחברים וספרים?

חפצתי מאד לדעת מה כתוב בספר הזה, ובשביל זה למדתי לקרוא רוסית. אבל גם לאחר שלמדתי לקרוא לא הבנתי בספר מאומה, כי השפה היתה זרה לי לגמרי, אמנם בלַדִּי היה “שֹׁרַיֹבֵּר” אחד (כלומר: מורה קריאה ברוסית וכתיבת האותיות), אבל המורה ההוא לא הבין בעצמו את השפה. ובכן תשוקתי העזה לדעת מה הנכרים כותבים בספריהם לא נמלאה.

פעם אחת סרתי אל שארי וחברי החביב מר ט. ל. שבליב ומצאתיו קורא באיזה ספר חדש שתבניתו זרה לי. רעי הרבה להלל לפני את הספר, ונפשי שהיתה צמאה לכל ספר חדש כלתה לקרוא בו. הספר ההוא הוא ספר “עייט צבוע” של אברהם מפוֹ, שהיה הראשון למספרים בשפתנו העברית, בו נגלה לפני עולם חדש: שפה אחרת ורעיונות אחרים ומחוזות אחרים. מאז החילותי להגות בתשוקה רבה בספרותנו החדשה בספרי שולמן, אברמוביץ, ארטר וכו' ואהי למשכיל.

כאשר החלותי להבין את יפי שפתנו נגלה לפני יפי “ספר הספרים” שלנו, הוא התנ“ך, שעד העת ההיא היה זר לי כמעט לגמרי. כי המלמדים בימים ההם לא היו נוהגים ללמד מתוכו אלא מעט. אז שמתי לי לחוק לקרוא בכל יום בתנ”ך מספר פרשיות מסויים (חי' במספר) ועל ידי זה רכשתי לי במשך איזה זמן בקיאות בתנ"ך.

אחר חתונתי כשמלאו לי עשרים ושתים שנה. החילותי ללמוד שפת רוסית בעזרת המלון של מנדלשטם. הייתי מעין בספר הרוסי ומחפש אחרי כן במלון פתרון כל מלה. ואחרי שהייתי קורא מלות אחדות בקשתי למצוא את הקשר שביניהן. קשה הוא למוד כזה מאד. אבל התחזקתי והוספתי לעמול. וכעבור ירחים אחדים יכולתי לקרוא בספר רוסי גם בלי עזרת המלון.

כשנולדו לי בנים והוצרכתי לבקש מחיה, יצאתי מעירי הקטנה ואהי מתגורר בערי רוסיא הפנימית. שם רכשתי לי ידיעה בשפה הרוסית עד שיכלתי לכתב בה מאמרים. מאמרי הראשון נדפס בז’ורנל הרוסי Русский Еврей אבל מספרות עמנו הייתי רחוק לגמרי, כי לא ראיתי במקומות מגורי ספר מהספרות החדשה. אולם כשישבתי במוסקבה, נתן לי אחד מרעי המלצה של מר מ. מ. אוסישקין, שהיה מפקח על הבבליותיקה העברית של אגדת “בני ציון”, שישאיל לי ספרים בלי ערבון. חברי האגודה ההיא היו סטודנטים עברים, שבקשו להחיות את רוח עמנו ולדעת את שפתנו וספרותנו. ביניהם היה המספר החביב מר יחיאל לַונטין, הרב הדרשן יעקב מזאה ועוד. כלם היו אז צעירים נלהבים באהבת ישראל וכל סגולות עמנו. האגודה ההיא של צעירים חכמים עוסקים בספרות ישראל כשהיא לעצמה, העירה בקרבי את הרגש הלאומי שהיה נסתר בלבי כגחלת תחת ערמת־אפר. ואף כי מפני הבושה היתרה שהיתה בי לא נכנסתי אליה, אבל גם הידיעה, כי ישנה אגודה כזאת עשתה עלי פעולה נמרצה, ואחר כך, כשקראתי בספרי סמולנסקין, התחזק הרגש הלאומי בקרבי יותר ויותר, התעוררתי לעבוד בשביל עמי במה שאפשר לי לפי כחי וכשרוני.

ובשנת תרמ"ד נכנסתי אל היכל ספרותנו העברית לשרת אותה ולהשתעשע בה.

נ.ב. ידיעות אחרות שבאו בכתבי עתים שונים (וגם ה“עולם קטן” בכלל) מקורות ימי חיי אינן מדויקות ואין לסמוך עליהן; וביחוד מה שכתבו על דבר היחס שהיה ביני ובין בן־עירי הסופר מר ראובן בריינין, הצעיר הרבה ממני — בדותא בלתי אפשרית היא.