מפי: יהודית טרבולסי (ספאקס – נתניה)
היה היו איש ואשה, שלא היו להם ילדים ומאוד השתוקקו לבן.
לילה אחד הודיעו להם בחלום: — אם רצונכם בבת, היא תחיה חיים טובים עד ערב החתונה ותמות למחרתה. ואם רצונכם בבן, יסבול בנעוריו אבל אחר־כך יחיה חיים מאושרים.
מובן, שבני הזוג העדיפו בן, כי סוף סוף יישאר בחיים אחרי צרות־נעורים והוריו יוכלו לשבוע נחת ממנו. בלילה השני חזר החלום ובני־הזוג שוב נשאלו לרצונם. ענו בני הזוג, כפי שהחליטו. האשה הרתה וילדה בן.
גדל הבן והיה נער יפה וטוב. פעם הוזמנה אם הנער למסיבת חתונה אצל קרובתה, שאליה הוזמנו רק בחורות ונשים; לבנים ולגברים היתה הכניסה אסורה. לא ידעה האם מה לעשות: אם תלך, יישאר בנה היקר יחידי ובלי שמירה; ואם לא תלך, הרי לא תנהג כשורה והדבר ייראה כפגיעה ועלבון.
התייעצה עם בנה שאמר לה: — פשוט מאד, תלבישיני כבת ויחשבוני לבחורה. איש לא יעלה על דעתו כי בן אני.
עשתה האם כעצת בנה, הלבישה אותו בגדי בת, ויחד הלכו לחתונה. בילו בחתונה יפה מאוד ועמדו לחזור הביתה. והנה, כאשר יצאו את החצר פגשו בילדה קטנה שחיכתה בחוץ, שאלוה: — מה את עושה כאן?
— פוחדת אני לחזור הביתה לבד — ענתה, וקולה רועד מפחד. ביקש הבן את אמו ללוות את הילדה הביתה והאם הסכימה לכך.
למחרת היום ביקש הבן: — אמא, תלכי לבית הנערה שליווינוה אמש ותבקשי מאביה את ידה כי חשקה נפשי בה.
נשמעה לו האם, הגיעה לבית הילדה ודיברה עם אביה, שענה: — אם תסכים בתי, לא תהיה כל התנגדות מצדי. — ובלבו היה בטוח כי בתו הילדה לא תסכים. נקראה הילדה ונשאלה: — התסכימי ללכת עם אשה זו ולהינשא לבנה?
ענתה הילדה: — רצון אבי־אדוני הוא גם רצוני.
כאשר שמע זאת האב, כעס ואמר: — אם זהו רצונך, הסתלקי מעלי בשמלתך לגופך ובלי כל נדוניה. מן היום והלאה אינך בתי יותר.
האם גידלה את הילדה בביתה, ובהגיעה לפרקה היתה יפה מאוד ונישאה לנער היפה. בני הזוג אהבו זה את זה עד שלא יכלו להיפרד אפילו ליום אחד.
פעם יצא הבעל לערוך קניות והאשה ערכה ניקיון יסודי בבית. והנה היא רואה מתחת למחצלת ערימה של מכתבים. קראה אחד מהם ונוכחה לדעת שזהו מכתב מאבי בעלה, המבקש ממנו לבוא ולעזור לו במסחר, כי אינו מצליח להסתדר יחידי. קראה האשה מכתב שני ושוב חוזרת בו אותה בקשה עצמה וכן בכל שאר המכתבים. בעלה לא ענה עליהם, כנראה, וזרקם אל מתחת למחצלת מבלי שאשתו תדע על כך.
כאשר חזר בעלה בערב, סיפרה לו האשה על מה שגילתה מתחת למחצלת ושאלה: — מדוע אינך רוצה ללכת לעזור לאביך? הרי חבל על הסחורה ועל הכסף שילכו לאיבוד? ומדוע לא סיפרת לי על כך?
הודה הבעל: — מרוב אהבתי אלייך לא רציתי להיפרד ממך אף ליום אחד. משום כך העלמתי ממך את דבר המכתבים ולא עניתי לאבי.
הציעה לו: — נעשה הסכים בינינו, כי חבל להזניח דבר זה. תפתח חלון קטן בחדר המביט מול הים, ותוכל לראותני יושבת בו, עד שתעלה על האונייה. נוסף על כך, קח את תמונתי וכשתרצה לראותני הסתכל בה ותרגיש כאילו אתה לידי.
קיבל הבעל את הצעת אשתו, נפרד ממנה בבכי, וכל הדרך הסתכל אחורנית עד שהגיע לשפת הים. גם האשה בכתה ומרוב בכי נרדמה ולא סגרה את החלון. במקרה עבר שם בן־המלך ובראותו את האשה היפהפייה בחלון, השתגע מרוב התפעלות. אף לדבר אתה לא הספיק, כי התעלף בו במקום.
כאשר התעוררה האשה משנתה וראתה את בן־המלך השוכב בעלפונו למטה, סגרה מייד את החלון וידעה את הצפוי לה. כי מרוב יופיה לא יצאה מעולם את הבית ולא הכירה בכלל זרים. ועתה חששה, כי מר יהיה גורלה.
ואכן, חששות האשה נתקיימו. את בן המלך לקחו לבית־החולים והרופאים שטיפלו בו לא ידעו מחלתו מהי, עד שעלה על דעתם לשאול בעצת נשים זקנות וידעניות. קראו לאחת מהן ושאלוה: — אולי תדעי מהי מחלת בן־המלך.
ענתה הזקנה: — מחלתו אינה מחלת־הגוף ממש, כי אם מחלת אהבה. — והתחילה לשאול אותו: — שמא ראית איזו בחורה יפה?
רק שמע הנער את השאלה ומייד התחיל להתעורר, והכל היו בטוחים כי דברי הזקנה קלעו למטרה. המשיכה הזקנה לשאול את הנער, היכן ראה אותה והבטיחה להביאה לו.
הסביר הנער את מקום המצאה של האשה, והזקנה השקתה אותו מרק עוף ויצאה לדרך לחפש את מקום מגוריה של היפהפייה. כאשר מצאה את המקום, התחילה לדפוק על הדלת. אבל איש אינו עונה, כי האשה הבינה את פשר הדפיקות. קרובים אין לה ומכרים אין לה ומי עשוי לדפוק כאן אם לא שליחו של בן־המלך שהתעלף? לכן לא רצתה לענות והזהירה גם את חמותה שלא תפתח את הדלת לאיש. אך הזקנה דפקה כל כך הרבה ו דיברה כל כך הרבה והציגה את עצמה כבת־אחות שבאה לבקר, עד שקשה היה להתאפק. הצעירה שידעה כי אין לה בת אחות, לא היתה פותחת, אך החמות, שלא ידעה את פשר סירובה של כלתה לא יכלה להתאפק והחליטה לפתוח את השער למרות האזהרות. כי אמרה: מה יכול לקרות לצעירה בפנים אם אפתח לזקנה שבחוץ?
פתחה החמות את השער והזקנה נכנסה, שאלה לשלומם ומייד נגשה אל הצעירה והתחילה לדבר על לבה: — יש בחור יפה, עשיר וטוב המשתגע אחרייך. כדאי לך להינשא לו!
כך המשיכה כל הזמן בפיתויים, אך בלי הצלחה. כי האשה אהבה את בעלה. יום־יום היתה הזקנה באה, מביאה מתנות לאשה ומדברת על לבה, עד שנמאס לאשה לשמוע את הדברים והחליטה לסדר משהו כדי שהזקנה תפסיק לבלבל לה את המוח. יום אחד אמרה לה: — החלטתי להיענות לו, אבל רק בתנאי שימלא שתי בקשות: (1) יבנה במו ידיו מנהרה מביתי לארמונו; (2) יבנה במו ידיו ארמון ובו שבעה חדרים והכל בו עשוי זהב. אחרי שתודיעי לי על גמר המלאכה, אצא מביתי במנהרה ואגיע לארמון בן־המלך.
ידעה האשה כי מילוי התנאים הוא בלתי אפשרי ולכן העמידה אותם כדי להיפטר מן הזקנה הטרדנית. וזו שמחה מאוד לשמע ההסכמה ורצה לבשר עליה לבן־המלך. כאשר סיפרה לו על שני תנאיה של האשה, ירד מייד מן המיטה והתחיל לעבוד במו ידיו במרץ ובהתלהבות. כי כך התנתה האשה: שבן־המלך בעצמו, במו ידיו, יבנה את המנהרה ואת הארמון.
עברו כמה חודשים, המלאכה נגמרה והזקנה נשלחה לאשה היפהפייה כדי להודיע לה על גמר העבודה. מייד לבשה האשה שמלת־משי יפה ו יצאה מן המנהרה מבלי שחמותה תרגיש בכך. כאשר הגיעה לארמון, התפעלה למראה עיניה. איזה ארמון נהדר! והכל בו זהב! ביקרה בכל החדרים מדי יום בחדר אחר. ובהגיעה לחדר השביעי מצאה על רצפתו גופת איש צעיר בלי רוח חיים, ועל גבה פתק ובו כתוב: “אהובת לבי! דרשת ממני לבנות לך ארמון־זהב ובו שבעה חדרים ובנוסף על כך מנהרה המחברת אותו עם ביתך. כל זאת עשיתי למענך, כי חשבתי לגמור את המלאכה, לשאתך לאשה ולהתחיל בחיי אושר אתך. ואולם לא כן רצה הגורל. בא המוות האכזרי והפריד בינינו…”
כאשר גמרה האשה לקרוא את הפתק, זלגו דמעות מעיניה ולא ידעה מה לעשות ולאן לפנות. לחזור הביתה אינה יכולה, כי מה תאמר לחמותה? היכן היתה במשך כמה ימים? להשאר בארמון אינה יכולה, כי מה תאכל ועם מי תדבר? חשבה וחשבה עד שצץ ועלה רעיון במוחה: תתחפש לגבר, תפתח בית־קפה, ובינתיים יסתדר המצב.
כן עשתה: לבשה חליפת־גבר יקרה ביותר, שאותה הכין בן־המלך לחתונתו, לקחה כמה שטרות של כסף, ואחרי שיצאה מן הארמון פתחה בית־קפה בעיר שבה התגוררו בני־משפחתה. כל מי שהיה בא לבית־הקפה הזה היה אוכל ושותה בו בלי כל תשלום ונוסף על כך היה נהנה ממראה הגבר היפה בעל בית־הקפה. ומדי יום ביומו היו נמשכים האורחים והמבקרים אל בית־הקפה שהיה פתוח משמונה בבוקר עד שתים עשרה בלילה.
בינתיים חזרו בעלה ואביו מחוץ־לארץ והביאו את הסחורה, אך בהגיעם הביתה מצאו את האם בוכה, מתייפחת ומתאבלת. לא ידעו את פשר בכיה וכאשר שאלו את השכנים, סיפרו להם כי יום אחד נעלמה האשה הצעירה, ואיש אינו יודע כיצד ולאן.
שמע זאת הבעל ומייד קרע את בגדיו והתחיל בוכה וצועק: — איה אשתי, אהובתי? ידעתי שיקרה משהו! משום כך סירבתי לנסוע! הוי אבי, אבי; מדוע הכרחתני לנסוע? מה אעשה עתה בלי אהובתי? מה הטעם לחיי מעתה?
כל היום היו שלושתם בוכים, לא אוכלים ולא שותים. והשכנים היו באים לנחמם ואומרים להם: — תפסיקו לבכות, תראו שתחזור אליכם. בואו ותתנחמו בבית־הקפה הנפלא והחדש שבעירנו, ושם תשכחו את יגונכם. כי מה הטעם לבכי אשר אין לו מטרה? בואו ושכחו אותה! אילו היתה אוהבת אתכם, היתה חוזרת אליכם אם עודנה בחיים.
לא התנחמו המתאבלים, עד שיום אחד לקחו אותם השכנים בכוח, במונית, אל בית־הקפה החדש, בו התחילו לטפל בהם במסירות, אבל גם שם מיאנו להתנחם. לא שתו, לא אכלו והדמעות לא חדלו.
כאשר ראתה אותם האשה המחופשת לגבר, בעל בית הקפה, הכירה אותם מייד אבל הם לא הכירוה. מה עשתה? כיוון שידעה כי היום הוא היום האחרון לבכיים ולאבלם של השלושה, הכריזה: — חברה, היום ייסגר בית־הקפה בשעה שמונה בערב, כי רצוני הוא לטפל באנשים מסכנים אלה, אשר רחמי נכמרו עליהם.
האורחים והמבקרים הרבים הצטערו מאוד על שמקדימים לסגור הלילה את בית־הקפה. אבל מה יכלו לעשות?
אחרי שנסגר בית־הקפה ניגש הבעל אל המתאבלים ושאל: — מדוע אתם בוכים?\ענו: — נעלמה אהובתנו, אשתנו וכלתנו. אין איש יודע היכן היא נמצאת.
— אכלו מאכלים ושתו ממתקים, אולי היא תגיע ממרחקים — ביקש “בעל” בית־הקפה.
ענו: — לא נוכל לשמוח הפעם, כי בלעדיה לשמחה אין טעם.
אמרה להם: — אכלו ושתו ואל תדאגו, ובעוד כמה דקות אותה כאן תראו.
— מה? באמת!? איך? כיצד תביא אותה?
— לא איכפת לכם. אני מבטיח לכם, כי בעוד כמה דקות היא תהיה כאן.
שמעו השלושה בקול “בעל” בית־הקפה, אכלו ושתו. ובינתיים יצאה האשה המחופשת לחדרה, פשטה בו את חליפת־הגבר, לבשה שמלה יקרה, וכעבור כמה דקות הופיעה לפניהם אשה יפהפייה ושאלה: — האם תכירוני?
נפלו השלושה עליה וקראו כשדמעות חונקות את גרונם: — איך נעלמת מאתנו? מה קרהלך? איפה היית, יקירתנו?
סיפרה להם האשה את כל קורותיה והוסיפה: — בכל אשמה חמותי שפתחה לזקנה את הדלת מתוך רחמים עליה.
קמה החמות ואמרה: — אין דבר, הכל עבר, תם ונגמר. אלו הצרות שהיו צריכות לכולנו לקרות לקרות נקבעו בימי קדם, זמן רב מראש, ועכשיו נתחיל בחיים מחדש.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.