-——————————–

שבעים ואחד הסיפורים הנכללים בקובץ זה נרשמו בשנים 1965–1955, בישראל, מפי שלושה־עשר מספרים, כולם יוצאי טוניסיה, בידי תשעה רושמים יוצאי עדות ועליות שונות (ארבעה מהם – יוצאי טוניסיה), שעשו את מלאכתם במסירות ובהתנדבות. פרטים על רשת־רישום זו ועל “משפחת הרושמים” ימצא הקורא בפרק המיוחד, המוקדש למספרי הסיפורים ולרושמים מפיהם, להלן. ¹

כתבי־היד של הסיפורים משומרים ב“ארכיון הסיפור העממי בישראל” (אסע"י) שבמוסיאון החיפני לאתנולוגיה ולפולקלור, והם בתהליך ההעברה ל“ארכיון הפולקלור בישראל” של המכון למדעי היהדות, באוניברסיטה העברית בירושלים. בין 7,000 הסיפורים הרשומים בו בסוף שנת 1965 נרשמו 254 מפי יוצאי טוניסיה, ומהם נבחרו 71 הסיפורים שבקובץ זה, כולם מפי מספרים שסיפרו לפחות שלושה סיפורים.²

בשנת 1963, כאשר אלכסנדר פרג ז“ל, מי שניהל אז את המדור לחקר התפוצות בהסתדרות הציונית העולמית, התוודע אל מפעל רישום הסיפורים מפי עדות בישראל והכיר בשעת ביקורו בארכיון החיפני את החומר המשומר באסע”י, הגה רעיון של סידרת קבצים, שכל אחד מהם יכלול מבחר סיפורי־עם הרשומים מפי יוצאי עדה יהודית מסויימת והמשקפים את ה“אני” שלה. הוחלט להתחיל את הסידרה בקובץ המשקף את הפזורה היהודית במערב (מארוקו) ולהמשיך בכיוון מזרחה (טוניסיה, לוב, מצרים וכן הלאה).

עובדי אסע"י נרתמו בהתלהבות למפעל זה ובשנת 1964 יצא לאור הקובץ שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מארוקו, ובו מבחר מבין 270 סיפורים הרשומים בסוף 1963 מפי יוצאי מארוקו³, בליווי מבוא, הערות ומבחר ביבליוגראפי. בגלל קשיים תקציביים ואירגוניים יצא הקובץ לא כראשון בסידרה, כי אם כילקוט עצמאי, במקום החוברת מס' 29 (שנה ו‘, חוברת ב’) של בתפוצות הגולה.

במבוא לקובץ מארוקאי זה (עמ' 11–10) כתבתי: “ד”ר אלכסנדר פרג, מנהל המדור לחקר התפוצות בהסתדרות הציונית העולמית, יזם את הוצאת הקובץ ולא חסך מאמצים כדי להוציאו בצורה רפרזנטאטיבית ונאה, כעדות נאמנה למסורות הספרותיות העשירות של יהודי מארוקו. יורשה נא לי להביע כאן את התקווה כי בעקבות קובץ ראשון זה, המעלה את תרומתה של אחת מעדות ישראל בתחום ספרותנו העממית, יראו אור קבצים נוספים שיביאו לידיעת הקורא העברי את ספרותנו שבעל־פה. ספרות זו פירנסה והיא מוסיפה לפרנס את עדות־ישראל השונות, והיא ראויה לבוא בקהל ישראל, כלבנים חזקות, נאות ויציבות, של בניין הספרות, אחד הבניינים החשובים ביותר בתרבות־ישראל החדשה והמקורית".

מחלתו הממארת של יוזם ההוצאה לא איפשרה להתגבר על הקשיים שנרמזו לעיל. לקובץ הראשון לא היה המשך…

רק אחרי פטירתו של אלכסנדר פרג ולאור ההצלחה הגדולה של הקובץ⁴ נתעורר עניין בתוכנית המקורית – פירסום מידגם של י“ב ילקוטים, שכל אחד מהם מייצג, ע”י 71 סיפורי־עם, את הספרות העממית של אחד מי"ב שבטי ישראל, בכללם גם פזורות מזרח־אירופה.

גם אחרי אישור התוכנית של הקובץ הטוניסאי לא הוסרו כל המכשולים. והרי גם הוא אינו מהווה עדיין באורח רשמי את הספר השני בסידרה, והוצאת הקובץ השלישי (לפי התוכנית: לוב) תתגשם במקרה הטוב ביותר רק כעבור שנה.

יורשה נא לי להביע כאן את התקווה כי המפעל יאושר בהקדם וההוצאה תתגבר על הקשיים הטכניים. הן מבחינת החומר העשיר השמור באסע"י והן מבחינת כוח האדם הנחוץ לשם הכנת החומר לדפוס במתכונתם של שני הקבצים הראשונים, יש באפשרותנו לבצע את משימת הסידרה כולה בתקופה קצרה ביותר.

ברצוני להודות כאן ליהודה עדין, מנהלו החדש של המדור, ולמיכאל לוין עורך “בתפוצות הגולה”, על שיחד עם מזכירת המדור רחל תורן, הקלו עלי את מלאכת הקובץ, כשחזונו של א. פרג משמש נר לרגליהם. ישמש הקובץ יד לאיש יקר זה ש“ראה את גאולתו של הסיפור העממי של עדות בעם ישראל לא בלבד כדרך להנצחת המורשה התרבותית העשירה של עמנו, כי אם גם כדרך ללימודה של מציאותנו הלאומית המורכבת. וכל זאת – כגשר למיזוג עדות מבחינה לאומית־תרבותית, לא על דרך הטשטוש, כי אם על דרך הבלטת התרומה של כל אחת מהעדות המתקבצות בישראל; לא כמיצוות אנשים מלומדה, כי אם בחדירה למכמני התרומות הרוחניות של כל אחד משבטי ישראל על מנת להגיע למזיגה לאומית אחת על יסוד כבוד הדדי ובעיקר על יסוד ידע”⁵.

כן אני מודה כאן לעובדי־אסע"י המתנדבים שעזרו בהכנת החומר לדפוס: ידידה כלפון ורחל סרי בירושלים, אוטו שניצלר ועדנה צ’יצ’ל בחיפה. תודתי המיוחדת נתונה לאברהם הטל ממכון בן צבי, הבקי מאין כמוהו בספרותם העממית של יהודי טוניסיה וברקעה ההיסטורי, הכלכלי והחברתי, שהגיש לי עזרה נדיבה כל אימת שזו נדרשה ממנו. יבואו כולם על הברכה.

דב נוי

האוניברסיטה העברית, ירושלים

פסח תשכ"ו (אפריל 1966)

אברכי ישיבת אלג'יריבה באי ג'רבא סביב רבם ר' מכלוף עידן

מאוסף הצילומים של ארגון יוצאי אי ג’רבא ודרום תוניסיה בישראל

מבוא

-————————–

חינוכנו בתחום הספרות הרגילנו לראות ביצירה ספרותית את היצירה שבכתב בלבד, יצירה אשר בראשה או בסופה מתנוסס לרוב שם מחברה. אך לא תמיד ולא בכל מקום יש לספרות אופי כזה. בחברות קמאיות בעבר הרחוק ובחברות קדם־אלפבתיות בימינו נמסרת היצירה הספרותית בעל פה בלבד; גם בחברות אלפבתיות אין היצירה שבכתב היצירה הספרותית הבלעדית וקיימים בהן שני מסלולים מקבילים של קבלה ומסירה ספרותית: זו שבכתב (ושבדפוס) מכאן וזו שבעל־פה מכאן. המוני העם בכל אתר ואתר עדיין שואבים את הנאתם הספרותית מן היצירה שבעל־פה.

יצירות־ספרות עממיות, כלומר יצירות הנמסרות ע"י החברה, בעל־פה, מדור לדור, נשמרות בזכרון אנשים, המצטיינים בזכירה מעולה ובכושר־מסירה מיוחד. אנשים אלה משמיעים את היצירות הרצויות לחברה והמקובלות עליה לפני קהל המאזינים, לרוב במועדים מסויימים ובמסגרת מסויימת. בלילות־חורף ארוכים, בחגי משפחה, בלילות שבת, חג ומועד וכיוצא באלה, שומע קהל המאזינים סיפורים מפי מספרים, שירי־עלילה מפי מדקלמים, ניגוני־זמר מפי מזמרים. המשותף לכל האומנים האלה הוא, שהם לא מבצעים, כי אם גם מסרנים (טראדנטים), המעבירים לדור הבא את מיטב היצירות שהגיעו אליהם על פי השמועה מן הדור הקודם. מסרנים אלה אינם רק בגדר קולטים ופולטים, נוחלים ומנחילים. הם גם המווסתים את היצירות שהגיעו אליהם. מה שראוי בעיני החברה להישמר לדורות, נמסר על־ידיהם; מה שראוי לשיכחה ולגניזה, משתכח ונגנז; מה שטעון שינוי, משתנה בפי המסרן, המתאים את הפרטים לשינויים שחלו בחברה, לדרישותיה ולטעמה הספרותי, וזאת בלי לגרוע משלמות היצירה ומאופיה. שינוי ואילתור, אגב שמירה על המסורת ובלי לחרוג לתחום של עיבוד, מציינים את המסרן המעולה.

ספרות “שמיעתית” זו אינה עוברת ונמסרת בלשון אחת בלבד. אדם השולט בשתי שפות או יותר מעביר את הסיפור משפה לשפה, מעם לעם, ממרחב־תרבות למרחב־תרבות. כך מתפשט ונפוץ הסיפור בעקבות נוסעים (תיירים, מלחים), חיילים (פולשים, כובשים, שבויים), מבקשי עבודה ופרנסה במרחקים (מהגרים) וכיו"ב. הסיפורים נודדים עם “בעליהם”, ואגב היגוד וקליטה והיגוד מחדש הם פושטים צורה ולובשים צורה, הכל בהתאם לאופיו של המספר־המסרן־המבצע ולהשפעת האידיאלים של החברה, אשר ציבור המאזינים ( ולרוב גם המסרן) הוא חלק אינטגראלי ממנה. מכאן, שאם נמצא בין הסיפורים הרווחים בחברה מסויימת, אף בחברה רחוקה וזרה, סיפור אשר שמענוהו כילדים או קראנוהו באסופות נודעות ובעיבודים מפורסמים, אין עובדה זו מעידה על העדר מקוריות ועצמיות. כל נוסח של סיפור עממי הוא בגדר יצירה עצמאית העומדת ברשות עצמה ובזכות עצמה, ובשום פנים ואופן אינה בגדר חיקוי או עיבוד. מובן כי סיפור־עם, שהוכיח את “חיוניותו” על־ידי העובדה שזכה לגושפנקה חברתית של דורות רבים והוא רווח, מהלך ומסופר במרחבי־תרבות שונים, בשפות שונות ובתקופות שונות – לסיפור־עם כזה יש נוסחאות ומקבילות לרוב; בהתאם לכך יש מקום נרחב יותר לחקר תולדות־חייו ומקבילותיו, גילגוליו ותפוצתו.

הסיפור העממי היה רווח כסוג ספרותי מיוחד גם בעולם העתיק ובמזרח הקדום. הוכחות רבות לכך מצויות ביצירות שנשתמרו והגיעו לידינו בכתב. גם המקרא והספרות הבתר־מקראית, ובעיקר הספרות החיצונית והאגדה התלמודית־מדרשית (והרי זה שמה: התורה שבעל־פה) שמרו על סיפורי־עם רבים, וניסוחם מעיד על שלשלת קבלה ומסירה בעל־פה במשך תקופה ארוכה. דורות רבים, עד עצם היום הזה, רגילים דרשנים ומגידים להסביר את דבריהם בשפת העם לקהל הנאסף בבתי־הכנסת כדי לשמוע את הדרשה ואת הסיפורים הכלולים בה. לרוב אלה סיפורי מוסר וחכמה, שעליהם מתלווים ובמסגרתם משתלבים גם מעשיות ואגדות, משלים וחידות.

ברבות מעדות ישראל שלטת עדיין הספרות שבעל־פה. אם הצליחו כמה מסממני הטכניקה המתקדמת בתחום הבידור (הקולנוע, הרדיו ועוד) לדחוק את רגלי הספר והספרות שבכתב, הרי ספק אם הספרות שבעל־פה סבלה מכך באותה מידה עצמה. בכפרי תימן ובבתי הכנסת של טוניסיה, בהרי קורדיסטן ובחצרות צדיקים במזרח אירופה הוסיפו המוני מאזינים ליהנות מסיפורים הנמסרים בעל־פה, ושיני הזמן לא יכלו להם. לעתים קרובות היה זה הבידור האחד והיחיד (ולא רק בתחום הספרות), שעמד לרשותו של אדם בישראל. בעדות המזרח, ויהדות טוניסיה בכללן, היה עיקר ההיגוד נעשה בחיק המשפחה המורחבת, או בהיאסף חוג מכרים וידידים למסיבה, לרגל חג, מועד ושמחה. מספר מעולה היה מצליח לרתק סביבו קהל רב בבית־הכנסת ובמקום העבודה, בדרשה ובמסיבה, הן בשל צורתם האמנותית של דבריו והן בשל תוכנם המותאם למשאלות הכמוסות שבלב מאזיניו.

קבוצות מאזינים היו מצטופפות בטוניסיה לא רק סביב המספרים היהודים למיניהם שב“חארה”, הוא הגיטו. בשוק העירוני היו נוהגים לשבת ערבים זקנים, אשר פרנסתם היתה על אמנות ההיגוד שבעל־פה. זקן כזה היה מספר תמורת תשלום ומפסיק את סיפורו (“כעת לשלם!”) ברגעים המתוחים ביותר. לעתים היה סיפור אחד נמשך כמה ימים, והקהל חיכה בסבלנות ובציפייה למספר ולהמשך הסיפור, גם אם הסיפור היה ידוע ומפורסם בחברה והמאזינים לא פעם שמעוהו בעבר. כי זה כוחו של מספר טוב וזה כוחו של סיפור טוב: אין הם נמאסים על שומעיהם, וכל שמיעה נוספת יש בה משום הזדהות מחדש עם העלילה ועם גיבוריה ומשום חוויה חדשה.

זיקה כפולה ומכופלת זו למקורות עתיקים וחדשים, למקור ישראל ולמקור ישמעאל, פירנסה את המספר היהודי בארצות האיסלם בכלל ובטוניסיה בפרט. היא היא שעיצבה עיצוב סופי את הרפרטואר הסיפורי שלו, שהיה מטבעו דואליסטי: מכאן אגדות היונקות מים התלמוד ומתולדות ישראל, ומכאן – יצירות אוניברסאליות המשותפות לכל תושבי המרחב. דואליזם זה משתקף גם בילקוטנו: מכאן אגדות על אליהו הנביא כרופא (סי' י“ח, נ”ב, ס"ט) וכאורח פלאי בליל הסדר (סי' ט‘; השווה גם סי’ מ"ו) ועל שלמה (המלך) הפיקח מכל ילד (סי’י‘; השווה גם סי’ ג', נ"ד) ומכאן מעשיות על מלכים המגרשים את נשותיהם (סי' ל"ט) והרוצים לשאת את בנותיהם (סי' מ"ה), מכאן הקבר הקדוש באל־חאמה (סי' כ“א-כ”ד) ומכאן פאריס (סי' ס') ואמריקה (סי' ט"ו).

בקונגרס הבין־לאומי השני למדעי היהדות (ירושלים, 1957), הרצה פרופ' סטית תומפסון מארצות הברית, מגדולי הפולקלוריסטים בעולם וזקן חוקרי המעשייה בדורנו, על חשיבותו של חקר הפולקלור בעולם ובישראל⁶. בהדגישו, כי “מאז ומתמיד היה המזרח הקרוב בעל חשיבות יתירה בשדה המחקר של מסורת־עם במזרח ובמערב”, העמיד החוקר בפני באי הקונגרס כמה שאלות בתחום הספרות העממית הרווחת עדיין בישראל, שאלות שהיה בהן משום אתגר רב:

1. “מה מן המסורות שבעל־פה מימי שלמה המלך או מתקופת המכבים מחזיק עדיין מעמד על אדמת ישראל ובזכרון עם ישראל אחרי אלפיים או שלושת אלפים שנה?” – השאלה שיקפה את בעיית הרציפות של המסורת שבעל־פה ותלותה במקורות שבכתב ובדפוס, והיא בעייה מרכזית בחקר הספרות העממית.

2. בפתרון בעיית־יסוד זו תלוי פתרון הבעייה השנייה: הקיים פולקלור המיוחד לעם מסויים, ומה הם האלמנטים שלו? ביישוּם לתחום הספרות העממית של עדות ישראל ושל יסודותיהם היהודיים, נוסחה בעייה זו ע"י תומפסון בשלוש שאלות:

2א. “האם היו מסורות היהודים בספרד של ימי הביניים יהודיות או ספרדיות בעיקרן? ושמא היה אופיין מעורב ואין בידנו קני־מידה להבדלה ולהפרשה?” – שאלה זו הדגישה את הצורך בחקר בעיית המסירה העממית מבחינה היסטורית, בניגוד לחוקרים המוכנים להסתפק בפתרון הבעייה ע“י חקר העובדות הקיימות בהווה, אגב בדיקת המגע הבין־תרבותי ותהליכי ה”אקולטוראציה" בחברות בנות זמננו.

2ב. “ואילו היו בידנו ידיעות במידה מספקת על הפולקלור החילוני של החברות היהודיות באירופה ובאמריקה, האם היינו מוצאים יסודות משותפים המבדילים פולקלור זה מן הפולקלור של שכניהם שבתוכם חיו ואתם באו במגע תרבותי?” – אין זה מקרה, כי בשאלה זו בחר החוקר כיסוד להשוואה עם הספרות הלא־יהודית את הספרות העממית של בני אירופה ושל צאצאיהם באמריקה; ספרות זו נאספה ונחקרה במשך שלושה דורות, ומסקנות המחקר עשויות לשמש נר לרגלי כל פולקלוריסט הבא להשוות חומר פולקלורי הרווח מחוץ למרחב־התרבות האירופי (כגון: עדות ישראל מארצות האיסלאם) עם חומר אירופי־אמריקאי מקביל. כן יש לזכור כי בעיני פרופ' תומפסון נזדהתה הספרות העממית של עם ישראל עם יצירת העדה האשכנזית, כלומר עם ספרותם העממית של יהודי אירופה המזרחית והמרכזית. המבחרים הלועזיים (המגמתיים לרוב) של סיפורי־עם חסידיים, העיבודים הספרותיים (לרוב בתרגום) של המוטיווים היהודיים במזרח אירופה (פרץ, “הדיבוק” לאנסקי, בובר, עגנון ועוד), הדי הפעולה החשובה של המכון היהודי המדעי (“ייווא”) בווילנה שבפולין, בין שתי מלחמות העולם, למען איסוף שיטתי של הספרות העממית היהודית – כל אלה תרמו לכך, כי הספרות העממית של עם ישראל נצטיירה לפני עשר שנים בעיני רבים מן הפולקלוריסטים הלא־יהודיים כיצירת יהודי אשכנז במזרח אירופה. פרופ' תומפסון לא יצא מכלל זה.

2ג. “אם קיים יסוד יהודי משותף ואופייני לכל עדות ישראל, השואב פולקלור זה ממקורות ישראל העתיקה?” – ברור שרק אם תוכח הרישא של שאלה זו, אפשר יהיה לענות על הסיפא שלה, שהיא העיקר. כל בעיות היישום של ספרותנו העממית (כאמצעי להוראה ולחינוך בבתי הספר, כחומר גלם בשביל יוצרים וכיו"ב) ושל מחקרה תלויות בתשובה לשאלה זו.

ניסוח בהיר וחד־משמעי של השאלות שלמעלה הוכיח לנו, כי אין באפשרותנו להתמודד עם האתגר. לפני עשר שנים לא היו בידינו נתונים מספיקים כדי לענות על השאלות האלו, לכאן או לכאן. מיספר הסיפורים האותנטיים, כלומר סיפורים שברורה לנו שלשלת קבלתם ומסירתם שבעל־פה, ויש בידנו נתונים מוסמכים (“דוקומנטאציה”) על זהותם של הרושם האחראי והנאמן מכאן ושל המספר הראוי לשמו, נושא המסורת העממית ומעבירה מדור לדור מכאן – מיספר הסיפורים האלה, בכל הנוגע ליהודים בארצות האיסלאם, הגיע בעבר לכמה עשרות בלבד. כמות קטנה ומקרית זו לא איפשרה עריכת מידגם סטאטיסטי.

אך האתגר גרם לאינטנסיפיקאציה של איסוף הסיפורים בישראל וכינונו של “ארכיון הסיפור העממי” בישראל" (אסע"י) במוסיאון הישראלי הראשון (נפתח לקהל ב־1956) לאתנולוגיה ולפולקלור מיסודה של עיריית חיפה – מרכז־מדע ציבורי, הפתוח בשביל החוקר, המעיין והקהל הרחב.

ברור היה, כי כל עוד אין בידינו כמות ניכרת ומייצגת של סיפורי־עם הרווחים בעדות־ישראל השונות, תהיינה כל התשובות לשאלות שנשאלו מוקדמות מדי, שיטחיות ובלתי מבוססות. מאידך גיסא ברור היה, כי התהליך של קיבוץ הגלויות ומיזוג העדות בישראל מאפשר לנו ביצועה של המשימה הגדולה. והרי זו הזדמנות בלתי חוזרת בשביל חוקר הספרות העממית בכלל ובשביל חוקר ספרותן של עדות ישראל בפרט: לרשותו עומדת מעבדה ענקית, שבה אפשר – לדברי פרופ' תומפסון – “לחדור לזיכרון היהודי בכל חלקי העולם ולראות, מה וכמה משותף בו, ומה וכמה נשכח בו במרוצת המאות הארוכות של גלות והתבדלות”.

בעידודה של האוניברסיטה העברית (פרס וארבורג) הוקמה בישראל, בשנים 1960–1955, רשת מסועפת של רושמים מתנדבים הרואים בעבודתם מלאכת קודש של הצלת אוצרות עממיים ומקוריים – מסורות ישראל סבא וגנזי העבר – למען הסופר והיוצר, המורה והמחנך, הסטודנט והחוקר, בהווה ובעתיד. במשך עשר שנות רישום נאספו (עד סוף 1965) 7,000 סיפורי־עם, המייצגים למעלה משלושים עדות בישראל, 14 מהם ע"י יותר ממאה סיפורים⁷, והפעולה נמשכת.

אלא שאין איסוף הסיפורים ושימורם מהווים מטרה בפני עצמה. הם מכינים רק את החומר בשביל החוקר, הצריך לבדוק את ה“אני” של הסיפור, בעיקר על פי נוסחאותיו השונות, הרווחות הן בעדות ישראל השונות והן בעולם. ומה שמספר־הנוסחאות גדול יותר, הרי זה משובח. ואכן, עם גידול מספר הסיפורים נתאפשר פירסומם המדעי של ילקוטים וספרי־אסופה, בארץ⁸ ובחוץ־לארץ⁹, ובהם כ־600 נוסחאות בליווי הערות השוואתיות.

בתקופת הרישום והמיון¹⁰, אגב השוואת הנוסחאות השונות שאלנו את עצמנו גם שאלות שינקו מבעיות היסוד שהעמידן פרופ' תומפסון בזמנו: מה קרה לסיפורים שרווחו בגולה, וטוניסיה בכלל זה, כאשר עלו מספריהם־מסרניהם לישראל? האם עדיין זוכרים הם את הסיפורים שעל ברכיהם נתחנכו וגדלו? היש עדיין קהל המוכן להאזין להם? הנוהגים הם עדיין לספרם? או שמא השכיחו ערכי־התרבות החדשים במדינה החדשה והדינאמית את דרכי־הבידור הסטאטיות? ואם נשכח המוסד החברתי־תרבותי של האזנה בצוותא ונתרופפה מסורת הסיפור, הנעלמו הם לעולמים? ושמא עדיין נראה היבהוב השלהבת, הרומז לאפשרות של חידוש ותחייה בעתיד?

תשובתנו בשלב זה היא: עדיין אי אפשר לענות תשובה שלמה ומספקת על כל השאלות האלו. ייתכן בינתיים רק פתרון חלקי, רק רישום קווים ראשונים. אומנם האיסוף מחק מן האתגר של תומפסון משפטים כגון: “הפולקלור והספרות העממית של ארץ ישראל ידועים פחות מן הפולקלור של כל ארץ אחרת במזרח הקרוב”, “אין בידינו חומר – כמעט ולא כלום – המשקף והמייצג את מדינת ישראל החדשה ואת העדות בה” וכיו“ב. עתה אפשר כבר לדבר על “יש” מסויים, אך “יש” זה אינו שלם. אין הרישום מתנהל באורח מתוכנן ושיטתי, והוא תלוי במידה רבה במקרה, בנטיותיו ובמקום מגוריו של הרושם המתנדב וכיו”ב. עדות־ישראל כגון יהודי אלג’יריה, בוכארה, הודו ועוד מיוצגות ע"י סיפורים בודדים בלבד. ובכל זאת אין אנו פטורים מסיכום, גם אם הוא בגדר התחלה בלבד. כי כפי שבכל שנות האיסוף והשימור, הסיווג והמיפתוח, היו עינינו נשואות לפירסום הנוסחאות הבודדות ולמחקרן, כך הן נשואות עתה לסיכום ולהסקת מסקנות על מהות הספרות העממית היהודית.

יבוא דברי הסיכום שלמטה על סיפורי־העם של יהודי טוניסיה וישמשו כפרט הבא ללמד על הכלל כולו.

אין סיפורי־העם מיועדים לכתחילה לשעשוע ילדים ולבידורם. סיפורים אלה שימשו בעבר והם מוסיפים לשמש במקומות רבים גם עתה כספרות למבוגרים. ואם כי אפשר להגיש חלק ניכר מן הסיפורים שבקובץ זה גם כספרות ילדים. הרי ברור, כי הם סופרו לכתחילה והם מסופרים עדיין בעיקר ע“י מבוגרים למבוגרים, ומהווים חלק מן הספרות העממית. עדיין זוכים המספרים בישראל, יוצאי העדות השונות ובני המעמדות החברתיים השונים, לקהל־מאזינים קשוב ודרוך הבולע כל מלה היוצאת מפיהם. אמנותם של מספרים־אומנים, לא זו בלבד שהיא משקפת את אוצרה של ספרות העבר, שעמדה במבחן הדורות, דרישותיהם וטעמיהם, וקיבלה ע”י כך את הגושפנקה “העממית” ואת האסמכתא לייצג את טעם המאזינים; ספרות זו היא גם בימינו אמנות חיה, גורם מכריע באקולטוראציה, בחינוך ההמונים ובשימור המורשה התרבותית־העממית של ישראל.

הסגנון והצורה

אילו הוקלטו הסיפורים בקלטקול, מפי מספריהם, בשפת־אמם שבה היו רגילים לשמעם ולספרם, היו מהווים בוודאי יצירה מגובשת ומלוטשת, על כל פרטיה ודקדוקיה מבחינה צורנית, ולא היו זקוקים אלא לעריכה ולסיגנון קלים שבקלים. כי לשונו המקורית של המספר המעולה יונקת בכל תרבות ממסורת ההיגוד בת מאות השנים, שבה משתרשים ונשארים לצמיתות מטבעות לשון, דימויים ציוריים וביטויים נוסחאיים ללא שינוי. לשון נוסחאית זו מעידה על תרבות־היגוד רצופה ומפותחת ביותר.

ההקלטות המועטות שנעשו מפי מספרים מעולים בישראל, שעה שסיפרו את סיפוריהם בשפת־אמם המקורית, הוכיחו את מקוריותם הצורנית. לדאבוננו, נרשמים סיפורי־עם לרוב ע"י רושמים שאינם מבינים את שפת האם של מספריהם, ומבחינה זו גורעת השפה העברית שבפי המספרים או בפי המתרגמים, מיופיה המקורי של היצירה. גם אם הרושמים מבינים את שפתם המקורית של המספרים (מבין תשעת הרושמים המשתתפים בילקוטנו זה, ארבעה הם יוצאי טוניסיה), גם אז מנסה המספר לספר בעברית, בעיקר כדי להנות בסיפוריו גם מאזינים שאינם מבינים את שפתו. אלא שהעברית איננה שגורה די הצורך בפיו, והיא לעתים קרובות דלה ומגומגמת, עילגת ורחוקה מן הלשון העסיסית, היפה והעשירה של הסיפור המקורי.

פה ושם תיקנו את השפה ואת הסגנון. אך לא התיימרנו לעבד ולסגנן. ניסינו לשמור, אגב עיצוב העברית, על רוח הסגנון והשפה, אך לא הוספנו מליצות וקישוטים סיפוריים, גם אם שיערנו את מציאותם במקור הלא־עברי. לא ניסינו להעשיר את העברית, אם כי דאגנו לכלול בילקוט סיפורים אשר העברית שלהם נאה. נקווה כי עם היווצרות מסורת־היגוד עברית בישראל, יבוא דבר זה על תיקונו באורח טבעי, והמספר העברי יקשט את סיפוריו בסממני לשון, צורה וסגנון המייחדים את סיפורו כסיפור עממי עברי.

התוכן והעלילה

לעומת הבחינה הצורנית השונה בוודאי בקובץ עברי זה מן הבחינה הצורנית של הסיפורים המקוריים והמסופרים בלהג היהודי־ערבי של יהודי טוניסיה, לא חלו בשעת העריכה שינויים מבחינה תוכנית.

שמירת המקור התוכני־העלילתי של הסיפורים מאפשרת לנו, שלא כבדיקת הלשון וסממניה שנשתנו אגב הרקה משפה לשפה, בדיקה מעולה של תוכן הסיפורים על המוטיווים היהודיים והאוניברסאליים שלהם. אמנם אין הרישומים המועטים באופן יחסי (הסיפורים הטוניסאיים באסע"י מייצגים יהדות המונה בימינו בטוניסיה ומחוצה לה כ־100,000 נפש) מאפשרים לנו הכללות מרחיקות לכת ומרקיעות שחקים, אך כאמור לעיל, יש כבר מקום לניתוח החומר כפרט המלמד על הכלל כולו.

מה הם, איפוא, הנושאים בפי יהודי טוניסיה? נבדוק כאן שלושה מהם:

בין ישראל לעמים

כאשר שאלנו אותה שאלה עצמה בנוגע לנושאים שבפי יהודי מארוקו (מארוקו, עמ' 17 ואילך), על־פי מידגם דומה של 71 סיפורים, היתה תשובתנו: “המספרים והמאזינים שלובים במסכת־חיים משותפת עם בני עם אחר שהם גם בני דת אחרת. הסיפורים מתארים מגע בין־עדתי ובין־דתי על צורותיו השונות, ולרוב זהו מגע של התנגשות ומתיחות”. ואכן, בשליש מ־71 סיפורי המידגם המארוקאי בא לביטוי מגע זה. שונה מבחינה זו המידגם הטוניסאי, ואם כי המתיחות מורגשת בכמה מן הסיפורים, הרי אין היא תופסת בהם מקום נכבד, לא מבחינה כמותית ולא מבחינה איכותית: לעומת שמונה סיפורים על תחרות וחיכוכים בין יהודי צדיק (קהילה יהודית) לגוי־רשע (מלך שונא יהודים, שר צורר) בקובץ המארוקאי, יש בילקוטנו רק שני סיפורים מטיפוס סיפורי זה (סי' נ“ה, נ”ז). ולא זו בלבד, אלא שבנוסחת הסיפור (מ') על התחרות בין הרמב"ם (המהנדס) והשר־הרשע קריקוז (הצבע), שבמרבית מקבילותיו (השווה בהערה לסי' מ') הודגשה הדיפרנציאציה הדתית בין היריבים, נעדרת בנוסחתנו כל שנאה דתית. ובדומה לכך, במקום שבע נוסחאות מארוקאיות של הטיפוס הסיפורי על ביזוי־הקודש הנענש (א"ת * 771), יש במידגמנו הטוניסי רק ארבע נוסחאות של טיפוס סיפורי זה (סי' כ“ב, כ”ג, מ“ח, נ”ג), שבהן המבזה את הקדושה הוא גוי. העונש הוא תמיד מגי – שיתוק הפוגע במבזה. בעידננו הטכנולוגי פוגע השיתוק גם בכלים (כ"ג).

אך לא רק בסיפורי החיכוכים הבין־דתיים שולטים היסודות העל־טבעיים. שליטתם מוחלטת גם בסיפורים אחרים, בדומה למעשיות הקסם במרחב־התרבות כולו. בניגוד לאגדות, שבהן מוגדר הרקע ההיסטורי־גיאוגראפי והגיבור נודע בשמו, מתרחשת עלילת המעשיות מעבר לזמן ומעבר למקום, והגיבור הוא אלמוני. המוטיוו המרכזי של המעשייה – ההיפוך (טראנספורמאציה) על צורותיו השונות – מצוי אמנם רק בעשרה מסיפורי אסופה זו (השווה למטה, עמ' 258, ערכים: “היפוך”). אך מוטיווים היונקים מעולם החשיבה המגית ומן העל־טבעי מצויים בשליש מן הסיפורים. עלינו לציין כי המספרים משתדלים כיום, בספרם לדור הצעיר, להרבות בהיגוד המהתלות והסיפורים הריאליסטיים, והאחוזים שלמעלה אינם משקפים את מצב הרפרטואר השמור בזכרון המספרים ואת הרכבו בטוניסיה לפני דור או דורותיים. ברפרטואר זה עולה אחוז המעשייה והמוטיווים העל־טבעיים עד ל־60 אחוז.

חיי המשפחה

סיפורים רבים דנים בתחום המשפחה והיחסים בין האבות לבנים. לרוב שליליים נציגי דור־האבות: האב אוסר על בתו לתת צדקה (סי' נ"ב), עשיר מגרש את בתו המעדיפה מתנת אלוהים על מתנתו (ל"ב), האם (החורגת) מלשינה בפני בעלה על בתו והוא נכון מייד להשמע לה (נ"ב), האב רוצה לשאת את בתו לאשה (ע"ה), כולא את בנו (ס"ו) וכיו"ב. עם זאת קיימים בסיפורים גם גילויים נורמאליים של חיי משפחה: אם מבקשת כלה לבנה (ל"ו) ועוד.

ייתכן כי הדבר תלוי בקהל המאזינים: אם הגיל הממוצע שלו צעיר, הרי הוא מזדהה עם יחסו השלילי של הסיפור כלפי נציגי הדור העובר ובטל מן העולם לעומת זאת סופרו בחברת אבות המצטערים על יחס הבנים כלפיהם, סיפורים כגון זה על הבן הגונב מאמו (כ"ו) או על הארגז ובו אוצר שרק הוא עשוי להבטיח את כיבוד האב (ס"א).

אך לא כל סיפורי המשפחה מתרחשים במישור של שני דורות, של אבות ובנים. ברבים מהם משתקפים יחסי אחים ואחיות, וכן יחסי האחים בינם לבין עצמם, בעל ואשה, גיס וגיסה. סיפורי האחים הם לרוב סיפורי דיפרנציאציה סוציאלית, אלא שלשם העמקת האכזריות של העשיר כלפי העני, נהפך עשיר זה לאח, ואין ריבוי הסיפורים על עשיר ועני שהם אחים, מקרי. כי זימון זה מבליט את המחאה החברתית על האכזריות ואי־הצדק שבדיפרנציאציה הסוציאלית. מקום האחות בסיפורים הוא, כמקום האשה בסיפורי־עם, דו־ערכי: יש מטיבה ונאמנה (סי' ל“ג, ל”ט, מ“ג, מ”ו, ס“ו, ס”ח) ויש בוגדנית ומסיתה (מ"ג). לעומת זאת מופיעה תמיד כמרשעת הגיסה, המייצגת אינטרסים זרים (סי' ז', מ“ג, נ”ט). אם לסכם את מקום האשה הרי הוא לרוב שלילי: היא זללנית (ט"ז), אכזרית ובזבזנית (נ"ט). עם זאת רבים הפיתויים שבהם היא נתקלת (בעיקר האשה הנשואה), ויש צורך בחכמה ובתחבולות מחוכמות כדי להערים על הרודפים שמעמדם החברתי עדיף לרוב ממעמדה וממעמד בעלה (סי' ט“ז, כ”ה, ל"ז).

כמוטיוו דומינאנטי בסיפורים יש לראות את פירוד המשפחה (לרוב בגלל נסיבות עלילתיות שאינן תלויות בבני הזוג) ואת איחודה בסוף העלילה. מוטיוו זה חוזר בשישה סיפורים (סי' י“ג, כ”ה, ל“ו, ל”ט, מ“א, נ”ו) ומעיד על המצוי והרצוי כאחד. לתחום זה של חיי־משפחה אידיאליים שייכים גם המוטיווים של אימוץ ילד (סי' ט“ו, ס”ו).

סיפורי דת וגורל

סיפורים רבים יונקים מתחום הדת, ולרוב אין הם אלא הרחבה של דרשות ו“סיפורי מופת” קדומים שהועלו מזמן על הכתב: הגיבור אינו מפסיק את תפילת השמונה עשרה, גם אם נשקפת לו סכנה (סי' נ"ג); אמירת־תהילים תמימה גורמת לנס (ע'); הקדוש־ברוך־הוא נענה לצדיקים, ליראים ולתמימים, כי הביטחון המוחלט באל, שכרו בצדו (הערות לסי' ל“ב, ל”ז). הרב, כאיש־דת, קרוב יותר לקב"ה מאדם רגיל ואצלו מבקשים בני־אדם (אסירים) עזרה וסעד (נ'). בית־הכנסת משמש כמקום העלילה (סי' ו', כ“ה, מ”ו, נ“ה, נ”ז).

לעתים מתמזג התחום הדתי עם התחום הלאומי: אלמנה יהודייה עוזבת את מקומה בסרבה להינשא למלך ערבי־מוסלמי (סי' ל"ה), הגזרות האנטי־יהודיות הן אנטי־דתיות ואנטי־לאומיות כאחת (כ"ו). לרוב בולט האופי הלאומי בסיפורים שנתהוו בעת החדשה, כגון הסיפור על שיתוק מגי של כלי־משחית גרמני (סי' כ"ג), שהוא סיפור מימי מלחמת־העולם השנייה.

האמונה ברוח הגורל והגזירה הקדומה מושרשת בין כל עמי המרחב התרבותי הים־תיכוני ומהווה ביטוי לדת העממית הרווחת בשכבות הרחבות. עדות נאמנה לכך ניתנת בעצם הפלת גורלות (סי' ס'), אבל בעיקר בסיפורים (סי' ס“ד-ס”ז), שבהם מנסה הגיבור להתמודד עם גורלו ולהמלט מן הגזירה. מובן, כי אין מנוס מן הגזירה, והגיבור יוצא מן ההתמודדות, כשידו על התחתונה (ס"ו). באחד הסיפורים (ס"ז) מודיעה על כך כתובת־הפלא שבסופו.

ספק אם יש בניתוח של שלושת נושאי המידגם משום תשובה עקיפה וחד־משמעית על השאלות שנשאלו לעיל, עמ' 15 ואילך. גם אם נראה בדרך הניתוח מכשיר מיתודולוגי ונבדוק באמצעותו את המישור הגיאוגראפי של סיפורינו ואת ה“ריאליה” שלהם, את המשאלות הכמוסות ואת הדיפרנציאציה הסוציאלית, וכן יסודות וסממנים נוספים של הסיפורים ושל “בין השיטין” שלהם, – גם אז ספק הוא אם מסקנותינו תהיינה בגדר מיצוי וסיכום של כל האספקטים הנוגעים לחיי הקיבוץ היהודי בטוניסיה.

רק אם יהיו בידינו אסופות דומות של סיפורי־עם המשקפים עדות־ישראל אחרות (הן מצפון אפריקה והן מחוצה לה), ורק אם נשווה את סיפורי היהודים בטוניסיה עם סיפורי־עם טוניסאיים, מקומיים (ערביים וברבריים כאחד; השווה להלן, עמ' 242 ואילך), רק אז נוכל לפתור פתרון ראוי לשמו את הבעייה המרכזית המתעוררת אגב עיון בספרות עממית בכלל ובסיפורי אסופה זו בפרט: מהו ייחודם של סיפורי־עם אלה, שנרשמו מפי יהודי טוניסיה בישראל – המולדת הישנה־החדשה של המספרים והמאזינים? איזה “אני” של עדת־ישראל המשתלבת והמתמזגת במסכת העם כולו משתקף בהם, וכיצד אפשר ללמוד מ“אני” זה על מורשת־העבר ועל תרומת־ההווה?

מפי שלמה אוזן (מוכנין – גילת)

פעם היה חי מלך שחילק את ארצו לאיזורים, ובכל איזור ואיזור הושיב שייך הדואג לצורכי המקום. מדי פעם היה המלך שולח שליח אל השייך, וזה היה צריך לערוך לכבודו ארוחה חגיגית. לכבוד ארוחה זו היו שוחטים תרנגול.

פעם, בשעת ביקור כזה, הרגיש אחד התרנגולים בחצר, כי בו בחרו בשביל הארוחה. מה עשה? נפרד מתרנגולותיו ואמר להן: — אחזור אחרי שהשליח יסתלק מכאן.

יצא התרנגול את החצר ובדרכו פגש את חמורו של השייך. שאלו: — לאן אתה הולך?

סיפר החמור: — עבדתי קשה כל היום, ועתה אני חוזר הביתה, כדי לנוח.

הזהיר התרנגול את החמור: — לא כדאי לך לשוב לבית השייך. יש שם אורח רם ונישא, ובגללו יעבידוך קשה, ולא תאכל דבר.

— אם כן, מה עלי לעשות? — שאל החמור.

— בוא אתי! — הציע התרנגול.

הלכו שניהם יחדיו. בדרכם פגשו את כלבו של השייך. ושוב שאל התרנגול: — לאן פניך מועדות?

סיפר הכלב: — רדפתי אחרי ארנבת ולא הצלחתי לתפוס אותה. עכשיו אני חוזר הביתה.

סיפר התרנגול לכלב על בוא השליח והוסיף: — על הכלבים נגזר לצוד צבי, ומי שלא יצליח בכך, יוגש לארוחת הערב. ואם לא הצלחת לצוד ארנבת, כיצד תצליח לצוד צבי?

— ומה עלי לעשות? — שאל הכלב.

— בוא אתנו! — הציעו לו החמור והתרנגול.

כך הלכו שלושתם יחדיו עד שהגיעו, בבוא הערב, ליער. התרנגול עלה לישון על העץ, והחמור והכלב ישנו מתחתיו. בבוקר השכם קרא התרנגול כרגיל את קריאתו: “קוקו־ריקו”, ובקצה היער שמע שועל קריאה זו. תמה מאוד על קולו של העוף ביער, וניגש לבדוק את פשר הדבר. והנה הוא רואה גם את החמור. כבר חשב על ארוחה שמנה וטובה, אך באותו רגע עצמו הרגיש בו הכלב והתחיל נובח עד שהשועל ברח.

הלך השועל וקרא את כל חיות־היער לאסיפה כדי להחליט במשותף מה לעשות עם האורחים הבלתי קרואים והבלתי רצויים שבאו ליער. החליטו החיות לשלוח אל האורחים את חזירת־הבר, שידעה לדבר יפה, כדי שתשאל אותם לרצונם.

באה החזירה, והשלושה קיבלו אותה יפה מאוד. אמר לה התרנגול: — יש בפינו סיפור עצוב מאוד, אך נוכל לספרו רק למלך החיות, לאריה בכבודו ובעצמו.

אמרה החזירה ותרנגול: — אם כן, בוא אתי!

הודה התרנגול על ההזמנה: — עייף אני עכשיו מאוד, אך בעוד ימים מספר אבוא.

קבעו את מועד הפגישה ואת מקומה, ובבוא המועד נפגשו. החזירה הציעה לתרנגול להרכיבו על גבה והוא הסכים ועלה על הגב, אך מייד קפץ ממנו ארצה. שאלה החזירה: — מדוע קפצת וירדת?

ענה התרנגול: — שערותייך דוקרות כקוצים, ואינני יכול לרכב עליהן.

אמרה לו: — שים נא מעט קש על גבי למושב, ויהיה לך נוח יותר.

שם התרנגול קש על גב החזירה והדליקו. ולחזירה הסביר: — אש ירדה מן השמים כדי לשרוף אותך.

התחילה החזירה לרוץ עד שהגיעה אל מקום אסיפת החיות, ושם כיבו לה את האש. סיפרה לחיות על מעשה התרנגול, והן החליטו לשלוח אל האורחים את השר הגדול — אחד האריות. התרנגול ידע כי עתה תבוא אליהם חיה חזקה יותר, לכן יעץ לכלב ולחמור לתפוס עמדות ליד הנהר. כן הטיל על כל אחד מהם תפקידים מיוחדים.

בא האריה־השר ועמד ליד הנהר. לפתע בעט בו החמור והפילו לתוך המים. הכלב אכל את בשרו של האריה הטבוע, אך עורו, ראשו ורגליו נשמרו בשלימות.

יום אחד רואים השלושה והנה אריה גדול מתקרב אליהם. היה זה המלך בכבודו ובעצמו. הכינו לו קבלת־פנים יפה, וכאשר רצה לשבת, אמר לו התרנגול: — אל תשב על הארץ, אדוני! — והוא קרא לכלב: — אנא, הבא עור־חיה למלך!

הכלב הביא את העור של האריה־השר, עם הראש והרגליים. מלך החיות הכירו ונבהל. ובינתיים צעק התרנגול על הכלב: — מדוע אתה מביא עור כזה!? הבא עור טוב, שהספיק להתייבש!

הלך הכלב, כרת את הראש והרגליים מן העור, והביא שוב את אותו העור עצמו. האריה נבהל עוד יותר, כי חשב שיש להם לאורחים עורות רבים של אריות. ביקש סליחה ויצא, כאילו לעשיית צרכיו, ובינתיים התרחק מן המקום וברח.

התרנגול וידידיו היו שבעי רצון ביותר. אך התרנגול היה פיקח וידע שכעת תבואנה כל החיות למלחמה נגדם, ותכסיסיהם לא יעזרו להם. בינתיים עזב השליח את בית השייך, והשלושה יכלו לחזור בשקט הביתה.

השייך ובני משפחתו שמחו מאוד בשלישייה שחזרה.

מפי שלמה אוזן (מוכנין – גילת)

שועל רעב פגש בארנבת ואמר לה:— יש ברצוני לאכול אותך, כי רעב אני מאוד.

הארנבת שפיקחית היתה הציעה לו:— אל תאכלני ואראך כרם־ענבים משובח.

קיבל השועל את הצעתה והלך בעקבותיה.

הגיעו לכרם והנה הוא סגור ומסוגר. גדר אבנים סביבו ואין אפשרות להיכנס. הסתובבו הארנבת והשועל מסביב לכרם עד שמצאו בו פרצה צרה, שדרכה עברו, כנראה, המים. נכנסה הארנבת פנימה והשועל, שהתאמץ מאוד, הצליח לבסוף להיכנס גם הוא, אך פצע את עצמו. הארנבת אכלה מעט ומדי פעם היתה חוזרת כדי לראות אם מסוגלת היא עדיין לעבור בפרצת היציאה שבגדר.

אך השועל לא שם את לבו לכך ואכל בתיאבון גדול.

פתאום נשמע רעש גדול בחוץ. משפחתו של בעל הכרם באה לבקר בכרם שעמד להיבצר למחרת היום. הארנבת נמלטה, אך השועל לא יכול היה להימלט. מה עשה? שכב על גבו והעמיד פני מת. ובלבו חשב: אולי יוציאוני מן הכרם כפגר, ואז אמלט.

ילדי בעל־הכרם הסתובבו ושיחקו ופתאום גילו את השועל ה“מת”. התחילו לשחק בו: משכוהו, קשרו לו חבל, ענדו לו שרשרות של אמם, הלבישוהו מטפחת ראש, הנעילוהו נעליים ברגליו. כאשר הגיע הזמן לחזור הביתה, הוציאו הילדים את השועל החוצה והוא נמלט, כמובן, עם כל מה שהלבישוהו.

בשעת ריצתו, כשהוא נעול נעלי־ילדים, פגש בו האריה, מלך החיות. התפלא האריה בראותו עם הנעליים לרגלי השועל ושאלו:— מניין לך נעליים אלה?

סיפר השועל:— הייתי שוליה אצל סנדלר ולמדתי להתקין נעליים. אם רוצה אתה נעליים, מוכן אני להתקינן לך. והרי הן תשמורנה את רגליך מדקירות הקוצים ותוכל לרוץ בערבה כרצונך.

מצא העניין חן בעיני האריה והזמין נעליים אצל השועל. ביקשו השועל:— תספק לי עור טרי ומעיים של גמל, ובעוד שלושה ימים ניפגש כאן.

הסכים האריה והלך לחפש את חומר־הגלם הנחוץ לשועל.

כעבור שלושה ימים ביקש השועל את האריה:— שכב על גבך ותצמיד את טלפיך, — והוא עטף אותן בעור וקשר חזק במעיים. אחר־כך השכיב את האריה במקום גבוה, שבו פוגעת השמש בזריחתה ובשקיעתה כדי שה“נעליים” ייטיבו להתייבש. — בעוד שלושה ימים אשוב — הודיע השועל — כדי לראות מה מצב הנעליים.

כעבור שלושה ימים בא השועל ומצא את האריה כבול על־ידי העור שהתייבש. אמר לאריה:— כעת, מתח את רגליך, אך לא בחזקה!

מתיחת הרגליים של האריה הוכיחה כי הוא מסוגל עדיין להשתחרר. לכן אמר השועל:— עליך לשכב כך עוד יומיים.

האריה הרעב והמסכן ציית ל“סנדלר”. כי מה אין עושים בעבור נעליים?

כעבור יומיים חזר השועל ואמר לאריה— מתח בחזקה את רגליך ונסה לקרוע את העור, וכך תהיה לך נעל לכל רגל. התאמץ האריה, מתח ומתח, משך ומשך, אך לא הצליח לקרוע את עור־הגמל היבש.

ראה זאת השועל ואמר— זמן רב מתאווה אני לבשר אריה וכעת תהיה לי הזדמנות הטובה לטעום ממנו.

איים עליו האריה— כאשר אשתחרר, אתנקם בך. — אך השועל התחיל לקפוץ ולשחק על גופו של האריה ולהתגרות בו— באיזה חלק אתחיל?

באחת הקפיצות לא נזהר השועל וזנבו נשאר בלוע האריה. וזוהי הסיבה שעד היום ניכר השועל בזנבו הקצוץ.

הלך השועל הפיקח אל חבריו השועלים, אספם ואמר להם— עשיר אחד נדר נדר לנדב אונייה המלאה בשר ודגים לכל דכפין! חיות רבות באות לאונייה ואוכלות כאוות נפשן! אפשר גם להביא כדים ולמלאם בשר!

נתפתו השועלים, קשרו כדים לזנבותיהם ונכנסו בעקבות השועל החלוץ קצוץ הזנב אל תוך הים, בדרכם לאונייה. בקרבת האונייה עשה לפתע השועל החלוץ סיבוב וצעק— בעל האונייה התחרט! עתה הוא מחזיק רובה בידו ומתנכל לנו! — והוא מיהר אל החוף.

התחילו כל השועלים לרוץ בחזרה אל החוף בעקבות מנהיגם, אך הכדים התלויים בזנבותיהם נתמלאו מים והכבידו עליהם. קראו למנהיגם שיצילם, וזה צעק להם מרחוק— חיתכו את זנבותיכם וחיזרו לחוף!

קיבלו השועלים את עצתו וזנבותיהם ירדו למצולות־ים יחד עם הכדים הצמודים אליהם.

עתה ידע השועל כי האריה לא יכירנו ולא יבדיל בינו לבין כלל השועלים קצוצי הזנב.

והאריה נשאר שכוב על גבו עד שעברה לידו ארנבת. ביקש ממנה— אנא הביאי לי קצת מים והרטיבי את העור.

מילאה הארנבת את בקשתו והאריה השתחרר. כאות תודה הוא… בלע אותה בבליעה אחת באומרו— לא כדאי לעשות טובה ולא כדאי להאמין לאיש.

מטרתו של האריה היתה עכשיו: להתנקם בשועל. במהרה מצא שועל קצוץ זנב, תפס אותו ורצה לאכלו. שאל השועל— מדוע אתה, מלך החיות, מתנכל לחיי? והרי אין זה מתאים לך כלל.

התכונן האריה לרענן את זכרונו של השועל בדבר המעשה שעשה לו, אך השועל גילה לו שכל בני מינו קצוצי זנב הם.

החליט האריה לאסוף את כל השועלים והביא אותם לשטח שבו גדל פילפל חריף. שם הכריחם לאכול מן הפילפל, ומי שיתלונן ויצעק “אח!”, הוא הוא השועל המבוקש.

השועל שסידר את האריה לא יכול היה להתאפק. מה עשה? ניגש אל האריה ואמר לו— יש לי אח שברח אל הכרך. משום כך לא נוכח כאן בסך.

— מובן שמשפט זה איפשר לשועל לומר“אח” מבלי שהאריה ירגיש בכך.

חזר השועל על מעשהו פעם ופעמיים, עד שהאריה התחיל לחשוד בו. כאשר חזר על מעשהו בפעם השלישית, קם עליו האריה וטרפו.

כך בא השועל הערום על עונשו.

מפי שלמה אוזן (מוכנין – גילת)

יום אחד החליט שלמה המלך לערוך מסיבה לכל הבהמות, החיות והעופות, מן החיות הגדולות שביער ועד לרמשים הזוחלים על פני האדמה. לכולם הודיע את התאריך המדוייק, את היום והשעה.

הגיע היום המיועד, והכל באו לקבלת הפנים של המלך. והנה ראו, כי הנשים חסרים. דחו איפוא את התחלת הנשף עד לבוא הנשרים. ואכן, אחרי מחצית שעה של ציפייה נשמע משק כנפיים, ולמקום הגיעו שבעה נשרים צעירים. שאלם המלך:— מדוע איחרתם?

סיפרו הנשרים:— יש לנו אב זקן מאוד. נכה הוא ואינו מסוגל להתעופף; לכן אנו מטפלים בו ומאכילים אותו. הערב היינו צריכים להשכיבו לישון ורק עכשיו התפנינו לבוא.

התרעם המלך:— מדוע לא הבאתם את אביכם הזקן למסיבה חשובה זו?— ומייד ציווה להביאו והוסיף:— לא נתחיל במסיבה, עד שלא יגיע לכאן הנשר הזקן.

חזרו הנשרים לקינם שעל צוק גבוה, את אביהם הכניס לתוך סל גדול והביאוהו למסיבה. הנשר הזקן היה כמעט חסר נוצות ולא היה מסוגל לעמוד על רגליו. קם שלמה המלך לקראתו ובירכו לשלום. אחר כך שאלו— בן כמה אתה?

— בן שלוש מאות שנים — ענה הנשר.

ביקש המלך:— אנא, ספר לנו במסיבה זו, איזה דבר מיוחד ראית בימי חייך הארוכים?

ענה הנשר:— אינני זוכר דבר מיוחד, כי שנותי אינן רבות ביותר. אך שמעתי על עלמה צעירה בת ארבע מאות שנים, שהיא ממשפחת הענקים והצמיד על רגלה הוא כגודל הבית. היא ראתה בוודאי משהו חשוב בחייה, אך נפטרה כבר מזמן.

— התכיר את מקום קבורתה? — שאל שלמה.

— יודע אני את המקום בערך, — ענה הנשר — אך הוא רחוק מכאן ואינני יכול לעוף לשם.

התפלל המלך על הנשר, וכוחותיו חזרו אליו. עלה שלמה על גבו, והם עפו כחץ מקשת עד שהגיעו לקרחת ביער. חג הנשר מעל לקרחת זו, כדי לגלות את המקום המדוייק של הקבר, אך הקבר איננו. עד שהרגיש במקום מוגבה במקצת, מעין תל בקרחת, וקרא— נדמה לי, כי זהו המקום.

אך כיצד לחפור במקום כדי לגלות את הקבור בו? התפלל שלמה המלך והאדמה נבקעה לצדדים, ובתוכה נתגלתה גופת העלמה הענקית. ושוב התפלל המלך שנשמתה תחזור אליה. וכך היה. שאל אותה המלך— מה הדבר המיוחד, שאותו ראית בימי חייך הארוכים?

ענתה העלמה:— מה אורך חיי לעומת שנות חייהם של בני־משפחתנו האחרים? חיי אינם ארוכים כלל, ולכן לא ראיתי בהם דבר מיוחד. כן! — נזכרה לפתע — ראיתי במקום פלוני גולגולת ענקית שצבא שלם יכול היה להיכנס לתוכה.

החזיר שלמה את הגופה למקומה, עלה על גב הנשר ועף אתו למקום הגולגולת. ואכן, הם מצאו את הגולגולת הענקית במקום, כפי שציינה אותו עלמת־הענקים. התפלל שלמה המלך ורוח־החיים חזרה לגולגולת. שאלה אותה המלך— מה הדבר המיוחד, שאותו ראה האיש שהיית שייכת לו?

ענתה הגולגולת— אם כי חייתי אלף שנים, לא ראיתי דבר מיוחד. אך יכולה אני לשלוח אתכם אל צפרדע אחת הקיימת מאז בריאת העולם באחת הבארות. ייתכן שהיא ראתה.

הודה המלך לגולגולת, עלה על גב הנשר ועף למקום הבאר. בהגיעם לצפרדע שאל אותה שלמה המלך— מה הדבר המיוחד, שאותו ראית בימי חייך, והוא ראוי לשימת־לב מיוחדת?

סיפרה הצפרדע— בימים קדמונים היו תלויים על גלגלה של באר זו דלי וחבל, שניהם מזהב טהור. אנשים היו באים, שואבים מים מן הבאר, ומשאירים את הדלי ואת החבל לבאים לשתות אחריהם, כי אימון מלא שרר בעולם. אך שנים חלפו, דורות עברו, והנה נעלמו הדלי והחבל של זהב, ואת מקומם תפסו דלי וחבל של כסף. שנים חלפו, דורות עברו, וגם הדלי והחבל של כסף נעלמו, ובמקומם נמצאו דלי וחבל של נחושת. שנים חלפו, דורות עברו, ואת מקום הדלי והחבל של נחושת תפסו נאדות של עור. תמורות אלו הן הדבר היחיד והמיוחד שזכה אי־פעם לשימת־לבי…

מפי שלמה אוזן (מוכנין – גילת)

לפני שנים רבות חי זוג שלא היו לו ילדים. רק אחרי תקופה ארוכה של התיעצויות עם רופאים נולד להם לעת זקנה בן. אין פלא שהוריו אהבוהו ופינקוהו מאוד. כאשר ראה הילד משחקים וצעצועים אצל ילדים עשירים והיה מבקש מהוריו שיקנו לו אותם, היו חוסכים מפיהם וממלאים את מבוקשו, אם כי היו עניים.

גדל הילד והכיר חבר שהיה לו סוס. ביקש מאביו שיקנה גם לו סוס. אמר לו אביו— מה אעשה ואין לי כסף?

ביקש הבן מאוד, עד שאמר לו אביו— קחני לשוק ושם תמכרני. בכסף שתקבל תמורתי תקנה לך סוס.

הבן לא היסס, לקח את אביו לשוק, מכרו כעבד ובכסף שקיבל תמורתו קנה לו סוס. אך כשבא עם סוסו אל חבריו העשירים לעגו לו ואמרו— את אביך מכרת ואין לך אפילו ריתמה לסוס.

הלך הבן אל אמו ואמר לה— רוצה אני ריתמה לסוסי.

אמרה לו:— מה אעשה ואין לי כסף?

ביקש הבן מאוד, עד שאמרה לו— אם אתה רוצה בכך, תקחני לשוק, תמכרני שם ובכסף שתקבל תמורתי תקנה לך ריתמה.

גם הפעם לא היסס הבן, לקח את אמו לשוק, מכרה שם ובכסף שקיבל תמורתה קנה לו ריתמה ורובה. ועוד נשארו לו דינרים אחדים. הלך אל חבריו העשירים ואלה שוב לעגו לו:— מכרת את הוריך כדי לזכות בסוס ובריתמה!?

אמר הבן בלבו— בעיר זו שבה הכל לועגים לי, לא כדאי לי להישאר. אמר ועשה, ויצא את העיר רכוב על סוסו. הדרך עברה במדבר, היום היה חם והבן היה רעב וצמא. לפתע ראה עוף בשמים, ומייד ירה בו ברובהו. העוף נפל ארצה, הבן מרט את נוצותיו, חתכו וצלהו בשמש. כדי לרוות את צמאונו הריץ את סוסו, עד שהזיעה כיסתה את גופו, אחר־כך סחט את הזיעה ושתה אותה.

כעבור ימים אחדים הגיע לעיר שעל חומתה ראה תשעים ותשעה ראשים ערופים המוצגים לראווה. כאשר שאל לפשר תשעים ותשעת הראשים, לא ענה לו איש. הכל התחמקו ממתן תשובה.

ירד הערב והצעיר שכר לו חדר במלון זול וישן בו את שנתו. בבוקר הלך אל מוכר חביתות ממותקות (והוא המאכל האהוב ביותר בבוקר), וביקש את הנער העובד שם להביא את החביתות לחדרו.

הנער בא והבחור הזמינו לשבת אתו ולטעום מן החביתות. הנער סירב כי צריך היה לחזור לעבודה, והבחור שאלו:— כמה אתה מרוויח ביום?

— חצי דינר.

אמר לו הבחור:— אתן לך דינר שלם, אם תספר לי מדוע תקועים הראשים הערופים על חומת העיר.

קפץ הנער כאילו הכישו נחש ואמר:— אינני יכול לגלות סוד זה כי בנפשי הדבר. אם אגלהו, צפוי אני לעונש מוות.

הבטיח לו הצעיר שלא יגלה את הסוד לאיש, והנער סיפר:— למלכנו יש בת יפהפיה, ואביה הבטיח אותה רק למי שיחוד לה חידה והיא לא תדע לפתרה. אך אם היא יודעת לפתור את החידה, מוציאים את הבחור להורג.

הודה הבחור לנער, שילם לו את שכרו ופנה ישר אל ארמון המלך. נכנס לחדר המלכות, השתחווה והמלך שאלו לרצונו. ענה הבחור:— באתי לבקש את יד בתך.

מייד צילצל המלך בפעמון קטן, ושני שומרים נכנסו. אמר להם המלך— קחו אותו לבית הכלא!

למחרת היום הובא הבחור לארמון המלך. שאלו המלך— אולי התחרטת! אולי אתה מוותר?

— לא, אינני מוותר — ענה הצעיר. אמר לו המלך:— תלך אל הנסיכה ותחוד לה חידה.

יצאה הנסיכה אל אחת המרפסות והצעיר שעמד למטה, בגן המוקף שומרים, שאל:

אביו הו א רכבו,

אמו היא נשקו.

הושיט ידו אל על —

ואכל,

אחר כך שתה מים,

שאינם מן הארץ ואינם משמיים.

שאלה אותו הנסיכה, היכן הוא מתאכסן והוא מסר לה את שם בית־המלון. אחרי שחזר למלונו קראה הנסיכה למשרתת שלה ואמרה לה:— הכיני כמה בקבוקי יין שותי תרנגולות ממולאות.

בערב התחפשו בת־המלך והמשרתת לגברים והלכו למלון שבו התגורר הבחור. שם הציגו את עצמם כזרים המבקשים חדר־לינה. אמר להם בעל המלון:— אין לי חדרים פנויים.

התחננו בפניו:— הרי אנו זרים כאן ונישן בכל מקום שיעמוד לרשותנו…

אמר להם בעל־המלון:— זר אחד מתאכסן יחידי בחדר. אשאל אותו אם יסכים לגור עם שני זרים נוספים.

נשאל הבחור והסכים. נכנסו שתי הבחורות המחופשות, פרשו שטיחים, התחילו להוציא את היין ואת העופות, והזמינו את הבחור להצטרף אליהם. אם כי היה רעב מאוד, סירב תחילה, אך השכנים לחדר פיתוהו:— הרי כולנו זרים כאן וטוב יהיה אם נבלה יחד כמה שעות.

נתפתה הבחור והבחורות המחופשות השקוהו כוס אחרי כוס עד שנשתכר. שאל הבחור:— מדוע באתם לעיר זו?

ענתה המשרתת:— אדוני בא לבקש את ידה של בת־המלך.

הפסיק אותה הבחור:— איחרתם את המועד! הייתי כבר אצלה וחדתי לה חידה, שאיש לא יוכל לפתרה. אין לי ספק שאזכה בה.

שאלוהו:— ומהי חידתך?

ענה להם:

אביו הו א רכבו,

אמו היא נשקו.

הושיט ידו אל על —

ואכל,

אחר כך שתה מים,

שאינם מן הארץ ואינם משמיים.

ענו לו:— באמת קשה מאוד. אין לנו סיכויים, וחבל שהקדמת אותנו. אך מהי התשובה?

הסביר להם:— רכבי הוא הסוס שקניתיו ממכירת אבי, את נקשי קניתי בכסף ממכירת אמי. עוף ברובי הפלתי ואכלתי, ואת זיעת סוסי שתיתי.

שוחחו השלושה עוד שמן מה עד שהבחור השתוי נרדם. מייד אספו שתי הבחורות המחפשות את חפציהן והסתלקו.

למחרת היום, בבוקר, התעורר הבחור, ומכיוון שהתפכח מן היין, נזכר במה שקרה אמש. — הו — חשב בלבו — עתה ילכו ויגלו לבת־המלך את פתרון החידה! — התחיל להתרוצץ בחדר ובלבו מתרוצצת המחשבה: מה לעשות אחרי שבמו ידי הסגרתי את עצמי?

לפתע מצא בחדרו מטפחת משי ועליה רקום סמל המלכות. הבין שבת־המלך היתה כאן כדי לגלות את פתרון חידתו.

בשעה המיועדת הלך אל הנסיכה כדי לשמוע את תשובתה. אמרה לו:— שאל שאלתך שנית. שאל הבחור:

אביו הו א רכבו,

אמו היא נשקו.

הושיט ידו אל על —

ואכל,

אחר כך שתה מים,

שאינם מן הארץ ואינם משמיים.

ענתה לו הנסיכה:— כיצד לא תבוש? מכרת את אביך לקנות לך סוס, מכרת את אמך לקנות לך רובה. וכאשר בדרך רעבת, עוף־שמיים אכלת; וכאשר בדרך צמאת, זיעת־סוסך שתית.

אישר הבחור כי זהו פתרון החידה. ומייד ניתנה הפקודה לתלותו.

כשהגיעו לעמוד התלייה שאלוהו:— מהי בקשתך האחרונה?

אמר להם:— החזירוני אל בת־המלך.

החזירוהו אל בת־המלך והיא לועגת לו ושואלת:— מה עוד אתה רוצה?

ענה לה:

יש בלילה דברים נעשים,

אך כעת יום־אור מסביב.

אם לא תשתקי, דברים אגלה

אשר השתיקה יפה להם.

הבינה הנסיכה, שהרגישה בינתיים באבדן מטפחתה, את הרמז ושלחה לאביה לומר:— החלטתי להינשא לבחור זה.

פדה הבחור את אביו ואת אמו, ולבני הזוג נערכה חתונה מפוארת. מאז הם חיו ימים רבים בשמחה ובאושר.

מפי שלמה אוזן (מוכנין – גילת)

היה היו שני אחים שהתפרנסו ממקצוע הגניבה. שניהם היו נשואים, ולאחד מהם נולד בן יחיד. מת האח הזה ואלמנתו רצתה שבנה יהיה אדם הגון ולא ילך בעקבות אביו. מה עשתה? החליטה לעזוב את עיר מגוריה ולהתחיל חיים חדשים במקום חדש, והכל למען בנה־יחידה.

בעזבה את העיר, הפסיק גם האח השני לגנוב ועבר לעבודה המכבדת את הבריות, בבית חרושת לטוויה.

גידלה האלמנה את בנה במסירות ובנאמנות, ובהיותו בן שתים־עשרה שלחה אותו ללמוד את מקצוע הספּרות. הנער השתדל ללמוד, אך כאשר לא הרגיש בו בעל־המספרה, היה סוחב תער או כלי אחר מן המספרה ויוצא למכור אותו. כך עשה הנער כמה פעמים, עד שהרגיש בעל המספרה בדבר ושילח אותו הביתה באומרו:— לא תצליח במקצוע זה, כי אין זה לא מקצוע אביך ולא מקצוע סבך.

הצטער הנער ורצה לדעת מה היה מקצוע אביו וסבו. הלך אל אמו וביקשה:

— גלי לי את מקצוע אבי.

גילתה לו האם:— אביך היה גנב.

— עם מי גנב? — שאל הנער.

— עם דודך, אחיו, מדי פעם היו גונבים פרה או כבש, שוחטים או מוכרים אותם, ומזה היינו מתפרנסים.

שאל הבן:— היכן אמצא את דודי?

— במקום פלוני.

יצא הבן לדרך, אל דודו.

הגיע לעיר של דודו ושאל עליו עד שמצאו. דודו שמח לקראתו, אירחו במשך שלושה ימים, וביום הרביעי שאלו:— מה רצונך, יקירי?

הציע הבן לדודו לחזור למלאכת הגניבה והוא, הבן, ימלא את מקום אביו.

היה הדוד מסופק באיזו מידה יידע הצעיר לגנוב, והבן הציע לו:— אעמוד לבחינה כדי שתראה ותיווכח מה יכולתי ובמה כוחי גדול.

סיפר הדוד:— בקצה העיר עץ עומד ובענפיו מקנן עוף, אשר לקול רחש קל ביותר הוא מתעורר משנתו. בלילה, שעה שהוא דוגר על הביצים אטפס על העץ ואגנוב את הביצים מתחתיו. עליך להחזירן אחר־כך אל מתחת לעוף.

הסכים הבן לדרישת דודו. בלילה הלכו למקום העץ, הדוד טיפס עליו והוציא את הביצים בזהירות. עלה הצעיר על עץ סמוך מצד שני ובשעת ירידתו של הדוד הוציא את הביצים מתוך כיסו וירד לפניו.

הגיע הדוד למטה, שם חיכה לו הצעיר, הכניס ידיו לכיסים כדי להוציא את הביצים ולמסרן לנער, והנה הביצים אינן. התפלא על כך מאוד: הרי במו ידיו הוציאן ממקומן.

הציע הנער לדודו לעלות ולטפס שנית, ובינתיים טיפס הוא עצמו לקן והחזיר את הביצים למקומן.

ושוב הוריד הדוד את הביצים ושוב גנב לו אותן הנער. ושוב רצה הדוד למסור את הביצים לידי הצעיר ושוב לא מצא אותן בכיסו.

הציע הבן:— הפעם אביא אני את הביצים, ואתה תחזירן למקומן. הסכים הדוד. טיפס הבן על העץ, הוציא את הביצים ממקומן, ירד לאדמה ומסרן לדודו. הדוד התחיל לטפס על העץ כדי להחזיר את הביצים, אך בינתיים טיפס הנער בעץ הסמוך, הוציא את הביצים מכיס דודו וירד למטה. הגיע הדוד לקן, חיפש בכיסיו והביצים אינן. ירד וקרא בתמיהה:— אינני מבין כאן כלום.

אז גילה הבן לדודו שהצליח שלוש פעמים לגנוב את הביצים מתוך כיסו. הכריז הדוד:— עברת את המבחן. תוכל להיות שותף אתי.

הגיעו השניים הביתה והתחילו לתכנן את מיבצעי הגניבה. הציע הדוד להתחיל בגניבת פרות ועופות. אך הבן טען:— לא כדאי! לא נלך בקטנות! נגנוב את קופת המלך!

הדוד התנגד והבן אמר לו:— תוכל לפרוש, אם אינך רוצה ללכת אחרי.

אשת הדוד יעצה לו:— עבוד עם בן אחיך, כי פיקח הוא! — והבעל שמע בקול אשתו וקיבל את עצתה.

במשך היום הסתובבו מסביב לארמון, בדקו את כל הכניסות, את מספר השומרים והדלתות, עד שגילו קיר ללא שמירה. בערב הכינו חומצה וכלי פריצה וחיכו ללילה. בלילה הלכו למקום שנקבע, שפכו חומצה על הקיר וגירדוהו, שפכו וגירדו, עד שנעשה בקע בקיר ודרכו נכנסו פנימה. אמר הבן לדודו:— מי שנכנס פנימה מקבל שני שלישים ממה שהוא מביא ונותן שליש אחד לשומר בחוץ.

הדוד לא רצה להיכנס. נכנס הבן, מילא את כיסיו ואת השק שהביאו אתם. אחר־כך חזרו הביתה וחילקו את השלל לשלושה חלקים: חלק אחד לדוד ושני חלקים לבן. אחר־כך אמר הבן לדודו ולאשתו:— אלך למסור את הכסף לאמי ועוד הלילה אשוב.

בצאת הבן לדרכו התחילה אשת הדוד להתרגז על בעלה ולשאול:— מדוע מגיעים לנער צעיר זה שני חלקים, ולך, גנב ותיק כמוך, רק חלק אחד!

הסביר הבעל לאשתו, כי זה היה התנאי שהתנו ביניהם. כעסה האשה ואמרה:— אלך למלך ואספר לו את כל מה שקרה.

לפנות בוקר חזר הנער ומצא את דודו עצוב מאוד. הבין שקרה משהו ושאל:— מה קרה?

סיפר לו הדוד על איומי אשתו. ניגש אליה הבן ואמר לה:— מדוע את מתרגזת כל כך? היום נלך שוב לגנוב והפעם ייכנס בעלך. אחרי שנחלק הלילה את השלל בינינו, יהיו חלקינו שווים. מצאו הדברים חן בעיני האשה והיא נשתתקה.

בינתיים הרגישו שומרי המלך בגניבה, והמלך שאל:— מה נעשה?

ענו לו יועציו:— הגיוני הוא הדבר שהגנבים יחזרו לגנוב באותו מקום עצמו. לא נסתום את הפירצה בקיר, כדי שיחשבו שלא הרגשנו בפריצה. אך מתחת לפירצה נשים חבית גדולה של זפת רותחת, וכך נתפוס את הגנב.

אמרו ועשו. בלילה באו הדוד והבן למקום הפירצה. הדוד נכנס ראשון ונפל מייד לתוך חבית הזפת. מחכה הנער בחוץ זמן מה ורואה שדודו אינו חוזר. החליט הוא עצמו להיכנס. אך מכיוון שהיה זהיר ביותר, התקדם לאט לאט והרגיש כי אד חם עולה לקראתו. מישש בידיו וגילה את חבית הזפת הרותחת. מה עשה? עלה על הדפנות, הקיף אותה, נכנס ל ארמון, ומילא את כיסיו ושקו בזהב. בצאתו הרגיש כי בתוך החבית נמצאת גופת אדם וידע כי היא של דודו. מה עשה? כרת לו את הראש ושם אותו בשקו.

הלך הצעיר אל דודתו והראה לה מה יצא מבקשתה. כן ציווה עליה לקבור את ראש בעלה ליד הבית. את כל הכסף מסר לאלמנה והזהירה:— אם תלשיני עלי, אכרות את ראשך.

הבטיחה האלמנה לשתוק.

למחרת היום נתברר לשומרי המלך כי הקופה נגנבה שנית, ואת גופת האדם שנלכד בזפת אי אפשר לזהות, כי חסר לה הראש. יעצו לו שריו לתלות את גופת המת בראש חוצות, ומי שיעבור ויתעצב או יבכה על המת, הרי הוא בוודאי קרובו או שותפו.

הציבו את גופת הגנב במרכז העיר ושומרים רבים הסתובבו לידה מחופשים ושמים לב להתנהגותם של העוברים ושבים. הסתובב הבן בעיר, ראה את גופת דוד והרגיש בכוונת המלך. מייד הלך אל דודתו ואמר לה:— האם ברצונך, לבכות את בעליך עליך לעשות מה שאומר לך.

הסכימה הדודה ועשתה כעצת הנער: קנתה כד שמן וכאשר הגיעה למקום שבו תלוי בעלה, הפילה — לי עצת הנער — את הכד כאילו מעדו רגליה. השמן נשפך והיא התחילה לבכות. כאשר בכתה ליד הגופה על השמן שנשפך, עבר הנער במקום, והושיט את כובעו לכל העומדים סביב וביקש נדבות בשביל הבוכה. אף השומרים עצמם שמו כמה מטבעות לתוך הכובע ואמרו:— בעל לב טוב הוא הצעיר הזה.

בהגיעם הביתה אמר לדודתו:— הלילה אביא לכאן את גופת בעלך, כדי שתוכלי לקברה.

בו בלילה גנב ארבעים כבשים, ארבעים נפות וארבעים נרות. את הנרות הדליק, וקשרם לראשי הכבשים. אחר־כך שם עליהם את הנפות. בחושך נראה הכבשים כדמויות נמוכות, דולקות ונעות. כך הוביל אותם למרכז העיר. ראו אותם השומרים וחשבום לשדים, מייד ברחו לכל עבר. חטף הבן את הגופה, שם אותה על גבו והביאה אל דודתו. ואת הכבשים התיר ושיחרר.

למחרת היום סיפור השומרים:— בלילה באו רוחות ושדים ולקחו אתם את הגופה המגיעה להם. שאל המלך את יועציו:— מה נעשה עכשיו?

הציעו לו:— תביא את בת־היענה היפה שלך, תקשטה בתכשיטים יקרים ותן אותה בידי שומר שיחזיק אותה על חבל ארוך. מי שיחמוד את בת־היענה וינסה לגנוב אותה, הוא הוא הגנב.

אמרו ועשו. והבן־הגנב נטל בידו צמחים האהובים על בת־היענה, וכאשר זו התקרבה אליהם חתך את החבל והובילה בדרך מוסתרת. אחר־כך שם אותה תחת מעילו ולקח אותה אל דודתו. שם שחטו את בת־היענה, אכלו את בשרה, ואת שומנה שמרו כי הוא משמש לרפואה.

משך השומר של בת־היענה בחבל והנה הוא חוזר אליו בלי בת־היענה. כרת המלך את ראש השומר ופנה שוב אל יועציו:— מה נעשה עכשיו?

אמרו לו שריו ויועציו:— נאסוף ארבעים זקנות שתסתובבנה בעיר ותבקשנה שומן של בת־יענה. במשפחה שבה יימצא השומן, שם הגנב. כי למי יכול להיות שומן של בת־יענה?

התפזרו הזקנות בעיר, ואחת מהן נקלעה לביתה של דודת הנער. התחננה הזקנה:— בני חולה מאוד והרופא רשם לו לטעום משומן בת־היענה. שמא יש אצל אשה טובה כמוך מעט משומן יקר זה?

נכמרו רחמי הדודה הנדיבה על הזקנה המסכנה ומילאה לה כוס עם שומן. הודתה לה הזקנה ויצאה, ובפתח הבית פגשה הנער. מייד הבין כי יש דברים בגו. שאל אותה למעשיה כאן, והיא סיפרה לו על דודתו הנדיבה.

אמר לה:— דודתי נתנה לך מעט מאוד. ממני תקבלי יותר. אנא, היכנסי!

הזקנה סירבה באמרה:— מספיק לי מה שקיבלתי. — אך הנער לא ויתר, וכשנכנסה פנימה כרת את ראשה. קברו אותה במרתף והצעיר הזהיר את דודתו שלא תתן לאיש להיכנס הביתה.

בערב פקדו את הזקנות והנה אחת מהן חסרה. שוב עלתה על הפרק השאלה: מה נעשה? הפעם הציעו היועצים למלך לפזר על קטע מן הכביש מטבעות זהב מן הקופה ושומרים מיוחדים ישמרו על העוברים ושבים. מי שירים או יביט במטבעות, הוא הוא הגנב המבוקש.

החליט הצעיר לגנוב את המטבעות. מה עשה? שכר שיירת גמלים מרח את רגליהם בסבון ואת הסלים שעל גבם מילא במלח מצד ימין ובסולת מצד שמאל. עברה השיירה בין השומרים, אלה מימין מיששו את הסלים ומצאו בהם מלח, אלא משמאל מצאו בהם סולת. ובדרכים אספו הגמלים בפרסותיהם את המטבעות שנדבקו לסבון. בהגיעו אל מחוץ לעיר ניקה הצעיר את טלפי הגמלים ואסף את המטבעות שנדבקו אליהן.

בערב ספרו השומרים את המטבעות והנה חסרות מטבעות רבות. שאל המלך:— מי עבר בדרך?

חלק ענו:— שיירה של מלח! — וחלק:— שיירה של סולת!

כעס המלך על השומרים שלא יכלו להגיע למסקנה אחת ופקד לתלות את כולם. ושוב שאל את יועציו:— מה נעשה?

הפעם ענו השרים:— אין לנו מה להציע לך. אתה צריך להבטיח לגנב שלא יאונה לו כל רע. כן עליך להבטיח לו מחצית מלכותך ואת בתך לאשה.

גם המלך הבין שעם אדם פיקח וזריז כל כך כדאי לחיות בשלום. כי לשם מה לרדפו ללא הצלחה?

אמרו ועשו. הכרוזים שנתלו בחוצות העיר הכריזו: המלך סולח לגנב. גם יתן לו את בתו ומחצית מלכותו, אם יסגיר את עצמו.

בא הצעיר אל המלך וגילה כי הוא הגנב. כהוכחה הראה לו את הכסף הגנוב, את גופת דודו ואת גופת הזקנה שביקשה שומן של בת־יענה.

קיים המלך את הבטחתו ובעיר נערכה חתונה מפוארת ביותר.

כעבור חודש ימים בערך, קיבל המלך מכתב מן המלך של המדינה השכנה, ובו דברי עלבון על אשר לא הצליח לתפוס את הגנב היחיד והיה נאלץ לתת לו את בתו לאשה ואת מחצית מלכותו. — אצלי בעיר — טען המלך השכן במכתבו — יש ארבעים ואחד גנבים ואם כי אין אנו מצליחים לעשות דבר יעיל נגדם, אין אנו נכנעים להם.

כעס המלך והראה את המכתב לבתו. זו התעצבה מאוד, ובצהרים, בבוא בעלה הבית, הרגיש בעצבותה ושאלה:— מה סיבת עצבותך?

— שום דבר מיוחד — ענתה.

אמר לה:— אם לא תגלי לי, אכרות את ראשך.

הראתה לו את המכתב, ואגב קריאתו התחיל לצחוק. שאלה:— מה פתאום אתה צוחק? והרי העניין חמור כל כך!

אמר לה:— הרי זה עניין פעוט! מייד נלך למלך.

באו שניהם בפני המלך, והצעיר אמר לו:— אל לך, חותני לדאוג לדבר זה. אסדר את המלך השחצן, אגנוב אותו עצמו ואביאו לכאן כשהוא נובח ככלב, נוער כחמור וקורא כתרנגול. רק זאת אבקשך: תן לי אורכה של חודש ימים. אם אשוב ריקם תהיה אשתי חרם עלי.

בירכו המלך ובתו את הצעיר שיצליח בדרכו והוא נסע אל עיר הבירה של הממלכה השכנה. בהגיעו לשם הסתובב בעיר והנה הוא רואה קבוצה של אנשים ליד קצב, והם קונים ארבעים ואחת מנות בשר. שילמו לו הקונים במטבע של זהב, אך תיכף ומייד גנבוה והלכו אל האופה. שם קנו ארבעים וחד כיכרות־לחם, שילמו באותה מטבע־זהב עצמה ושוב גנבוה. הבין הצעיר שאלה הם ארבעים ואחד הגנבים. עקב אחריהם ונכנס לביתם. בשבתם לאכול לקח מנה לעצמו וכשהגיעו הגנבים בחלוקת האוכל לגנב האחרון מצאו שחסרה לו מנה. פקדו את עצמם ומצאו, כי אכן ארבעים ואחד הם. שאלו:— מי נוסף כאן בינינו?

אז יצא הצעיר לקראתם וסיפר להם:— גם אני גנב וברצוני לעבוד אתכם. מחר תוכלו לבחון אותי. ובדבר החבר שנשאר ללא מנה, כל אחד מאתנו יתן לו מעט ממנתו ואז יקבל יותר מכולנו.

נשמעו דברי הצעיר באוזני הגנבים.

למחרת היום יצאו לערוך קניות ומטבע־הזהב בידי הצעיר. קנה 42 כיכרות לחם, שילם במטבע וגנב אותה. קנה 42 מנות בשר, שילם במטבע וגנב אותה. אחר־כך אמר להם:— לכו הביתה עם המנות ואני אגיע מאוחר יותר. בדרך ראה מוכר־חלב זקן, ומכיוון שרצה לשתות כוס חלב, שאל:— מה המחיר?

— מטבע־זהב אחת — ענה המוכר והמשיך:— ראה אותי, הריני איש זקן ואיטי מאוד. אבקשך איפוא ללכת לחנות הקרובה ולקנות פקעת־חוטים בשביל אשתי. ובינתיים אמזוג לך את החלב.

הלך הגנב, קנה פקעת־חוטים וחזר לחלבן. אך כאשר רצה להגיש את החלב אל פיו, אמר לו הזקן:— תחילה שלם לי.

נתן לו את המטבע, והזקן התחיל לגלגל את חוט הפקעת מסביב למטבע. והכל לאט, לאט לאט. הפסיק הגנב לשתות ושאל בתמיהה:— מה אתה עושה? ולשם מה?

ענה לו הזקן:— מטבע זו שייכת לארבעים ואחד הגנבים המתפרנסים ממנה. מטבע זו טרם נשארה בידי איש. לכן רוצה אני לשמור עליה היטב.

לא גמר הגנב לשתות את כוסו כי הרגיש מחנק בגרונו. מה עשה? התרחק מן המקום, אך כל הזמן נמצא במצב כזה שראה את הזקן והלך בעקבותיו עד שהגיע לביתו. שם היתה ארוחת־הערב מוכנה, והזקן ישב ליד אשתו (כשהגנב שוכב כבר מתחת למיטה), כי הצליח לשים היום את ידו על מטבע הגנבים.

האשה ביקשה לראות מטבע מיוחדת זו. ובעלה אמר לה:— מייד תראי.

הוציא הזקן את פקעת החוטים והתחיל לגלגל את החוט לכיוון הפוך כדי לגלות את המטבע ולהראותה לאשתו. ובינתיים נרדמה האשה העייפה ואף התחילה לנחור, אלא שהבעל העסוק בהתרת הפקעת לא הרגיש בדבר. והגנב יצא מתחת למיטה ונשכב עליה בין שני בני הזוג.

גמר הבעל להתיר את הפקעת וקרא לאשתו. הגנב ענה לו בגימגום והזקן מסר את המטבע לידיו. ירד הגנב מן המיטה ויצא החוצה. רצה הזקן לקחת את המטבע בחזרה וקרא לאשתו, אך היא לא נענתה כי ישנה שנת ישרים. העיר אותה ושאל:— היכן המטבע?

— איזו מטבע? — תמהה — הרי לא נתת לי שום דבר.

הבין הזקן שהיה זה הגנב ויצא אחריו החוצה כדי להתחקות על עקבותיו. מכיוון שהכיר יפה את העיר, הגיע לבית הגנבים לפני הגנב, וחיכה לו שם ליד הדלת.

בהגיע הגנב למקום, אמר לו הזקן, כאילו היה הוא עצמו אחד מן החבורה:

— היום תורך להביא מים. תן לי את המטבע ותלך להביא מים.

רק צעד כמה צעדים וחשד נתעורר בלבו: שמא לא היה זה אחד מן החבורה? מייד חזר, נכנס פנימה ושאל:— מי קיבל מידי את המטבע?

— איש לא קיבל שום דבר. כולנו חיכינו לך בפנים ולא יצאנו החוצה. — ענו לו הגנבים. הבין הנער כי שוב רימה אותו הזקן. מייד יצא כרוח־סערה והגיע לבית הזקן לפני שהגיע לשם הזקן. אשתו פתחה את הדלת והוא ערף את ראשה ולבש את בגדיה. כאשר הגיע הזקן הביתה ניצבה אשתו בפתח וביקשה את המטבע. ומובן, שהיה זה הגנב בבגדי אשה. מסר הזקן את המטבע לאשה ונכנס הביתה. מייד יצא הגנב־אשה החוצה והזקן מצא בביתו את גופת אשתו. לא היה לו לזקן כוח ואומץ להילחם עוד על המטבע, כי ידע שאבדה לו לעולמים. והרי גם אשתו לא תשוב עוד. והאבל עליה גדול מן האבל על המטבע.

חזר הגנב אל בני החבורה, החזיר להם את המטבע ונתקבל כחבר בקבוצתם. נתנו לו חדר ליד חדרו של המלך ורק קיר מפריד ביניהם. כך עברו עשרים יום. ביום העשרים התחיל הגנב שופך חומצה על הקיר ולגרד אותו עד שנשארה רק שכבת־טיח דקה בין חדרו ובין חדר המלך. בחצות דפק על הקיר הדק המפריד בין שני החדרים. שאל המלך:— מי שם?

ענה לו הגנב:— אני מלאך־המוות. באתי לקחת את נשמתך. אך מכיוון שאתה צדיק, החלטתנו להביאך לגן־העדן חי. אלא שלפני כן עליך למלא כמה משימות. ראשית, מחר עליך לערוך סעודה לכל העניים ולחלק להם נדבות רבות. ובלילה אחזור ואמסור לך הוראות נוספות.

למחרת היום מילא המלך את הוראות מלאך־המוות.

בחצות הלילה שוב דופק הגנב על הקיר והמלך שומע קול:— מילאת יפה את כל מה שהוריתיך. כעת פתוחה הדרך לגן־עדן. וזאת תעשה מחר: הכן לך ארגז־עץ ואסור על כל בני המדינה להימצא בשעה ארבע אחרי הצהריים מחוץ לבתים. את הארגז תשים אז בחצר הארמון ותיכנס לתוכו.

בשעה ארבע לא נראתה נפש חיה ברחובות העיר. הגנב בא עם ארבעה סבלים ואלה העמיסו את הארגז ואת המלך שבתוכו על האונייה. משם שלח שליח אל מלכו החותן שיזמין את כל שריו ונכבדיו ליום פלוני, שבו יקיים את הבטחתו.

ביום המיועד באו כל המוזמנים והתיישבו כמו בתיאטרון. הכל שתקו וחיכו להתחלת ההצגה.

והנה נכנס לאולם חתן המלך ובידיו ארגז גדול. דפק הגנב על הארגז ומתוכו נשמע קול:— מה קרה?

— הכל בסדר, אדוני המלך! — ענה הגנב. — כדי לצאת בשלום לגן־העדן, עליך לבצע עוד כמה דברים כדי להיות טהור ומטוהר לגמרי.

ענה המלך:— אני מסכים לכל מה שתאמר. מה שתגיד לי לעשות, אעשה!

אמר הגנב:— עליך לנבוח ככלב.

התחיל המלך להשמיע קולות:— הב! הב! הב!

הוסיף הגנב:— עליך לנעור כחמור.

השמיע המלך קולות:— א—א! א—א! א —א!

ולבסוף אמר הגנב:— עליך לקרוא כתרנגול.

לא התנגד המלך וקרא מתוך הארגז:— קוקוריקו! קוקוריקו! קוקוריקו! — והכל בקול יפה מסולסל.

אמר לו הגנב:— עתה אפתח את הארגז ואתה תהנה מכל הריחות והבשמים המענגים שבגן־עדן.

כאשר התרומם מכסה הארגז ראה מלך המדינה השכנה את פני המלך המקומי ואת שריו צוחקים ולועגים לו. התנצל על מכתבו, פנה לגנב ושיבחו:— אין כמוך, לא לפניך ולא אחריך. גם אני נותן לך לאשה את בתי ואת מחצית ממלכתי.

מפי ז’ני ושושנה אלמליח (טוניס – מעלות)

היה היתה אשה אחת, נשואה זמן הרבה, אך בלי ילדים ובעלה רחוק ממנה, משרת בצבא. סוף סוף הרתה האשה וילדה ילד, ולו נקודה שחורה גדולה בגבו. לקח הבעל חופש והגיע הביתה, ערך לרך הנולד ברית מילה כהלכה. הילד נקרא בשם יוסף.

אחרי הברית חזר האב לצבא, אך לפני שובו ציווה על אשתו:— רוצה אני שילדנו ילמד תורה הרבה.

גדל הילד ואמו שכרה לו מורה, שהיה בא יום־יום הביתה ומלמדו תורה.

כאשר ידע את התורה, התחיל ללמוד בעצמו. מדי בוקר היה עולה על גג הבית, יושב שם כל היום ולומד תורה לבד.

יום אחד בא נשר משמים, תפס את הנער בשערות ראשו ועף אתו לארץ רחוקה, למדינת הנוצרים. שם הורידו בבוסתן המלך הנוצרי.

ובת המלך הנוצרי, ששמה אסתר, שמעה קול חבטה ואמרה למשרתת שלה:

— צאי לבוסתן וראי מה קרה שם. כי קול חבטה חזקה שמעתי.

יצאה המשרתת, חזרה והודיעה לבת־המלך:— ראיתי איש שוכב בגינה.

הלכה אסתר לגינה וראתה את יוסף שוכב מעולף על האדמה. מה עשתה? נטלה את האיש בשתי זרועותיה והעלתה אותו לארמונה. שם ניסתה להשיב את רוחו. כשהתעורר יוסף, לא היה לו כוח, לא לדבר, לא לאכול ולא לשתות. אך לאט לאט, בזכות הטיפול המסור של בת־המלך, התחיל לשתות, לאכול ולדבר קצת.

ואמו של יוסף, כאשר לא מצאה על גג ביתה, אלא סנדל אחד שנשמט מרגלו של יוסף שעה שחטפו הנשר, אמרה בלבה:— בני נפל בוודאי למטה ומת.

מה עשתה? כתבה מכתב לבעלה והודיעה לו:— בננו נפל מן הגג ואיננו.

חזר האב המסכן הביתה ושניהם התאבלו על מות בנם ימים רבים.

אחרי שיוסף הבריא, ראתה אותו אסתר והנה הוא יפה מאוד. העמידה לרשותו חדר מיוחד כדי שינוח, יחלים ויישן בו. אך כשהיתה מביאה לו אוכל, לא רצה לאכול, כי אמר:— אוכל זה אינו כשר. אסור לי לטעום ממנו.

תמהה בת־המלך:— מדוע אינך רוצה לא לאכול ולא לשתות? האין האוכל טוב? האין הוא נקי?

— יהודי אני — היה יוסף עונה. — ומאכלות גויים אסורים עלי.

במשך הזמן התאהבה בת המלך ביוסף. מה עשתה? הלכה למקום שיש בו יהודים ודאגה לכך שיהיה ליוסף “מניין” ושיוכל להתפלל מדי יום ביומו. כן הביאה לו מבשלת יהודייה ושוחט יהודי, כדי שלא יחסר לו דבר, וקבעה בית־כנסת יהודי במקום. כך מילאה בת־המלך את כל משאלות לבו של יוסף בחיר לבה.

לילה לילה היה יוסף הוגה בתורה, קורא ולומד לבד בחדרו, ולילה לילה היתה בת־המלך לובשת את בגדיה היפים ביותר ומטיילת בגינת הארמון, כולה מגונדרת ומהודרת. אך יוסף אינו שם לב בכלל, רק יושב בחדרו, לומד וקורא. את בת־המלך בכלל לא ראה.

לילה אחד הרהיבה בת־המלך עוז בנפשה, נכנסה לחדרו של הצעיר ואמר לו:— לילה טוב!

הצעיר לא ענה לה כלל.

התרגזה בת־המלך וחשבה: אולי אין זה אלא שד? אחד היצורים מלמטה?

ומשום כך אין הוא עונה לי? חזרה לחדרה, בכתה ובלבה אמרה: איזה בן־אדם זה? הצלתי את חייו ועשיתי אתו טובות הרבה, ועכשיו הוא אינו מוצא לנכון אף לענות על ברכתי ולדבר אתי?

הלכה המשרתת של אסתר אל יוסף ושאלה אותו:— הכיצד? אסתר בת המלך הטיבה אתך, וכך אתה גומל לה טובה? אפילו “לילה טוב” אינך עונה לה?

הסביר יוסף:— לא ידעתי כלל שזוהי בת־המלך; כן לא שמעתי מה שאמרה לי.

הלכה המשרתת אל בת המלך ואמרה לה:— יוסף ביקש שתסלחי לו, כי עשה מה שעשה שלא בכוונה.

למחרת היום התלבשה אסתר יפה מאוד והלכה שוב לטייל בגינה. כאשר שמעה את יוסף קורא בקול, אמרה בלבה: יפה בוודאי סיפור זה שיוסף מספרו. והיא נכנסה לחדרו ואמרה:— שלום, לילה טוב.

ויוסף שידע הפעם, כי בת־המלך היא המברכת אותו והבין את דברי ברכתה, ענה לה:— לילה טוב! שבי קצת, בבקשה.

ישבה קצת ואמרה:— ספר לי עכשיו סיפור, כפי שקראת קודם.

ישבה בת־המלך בכיסא ושמעה את סיפוריו של יוסף, שמצאו מאוד חן בעיניה. עד שאמרה לו:— יוסף, סיפורים אלה מוצאים חן בעיני, ואני מבקשת שתלמד אותי תורה.

— יהיה קשה מאוד בשבילך ללמוד — ענה לה יוסף.

— לא ולא! — טענה אסתר בתקיפות. — כל היום תלמדני, עד שאדע את הכל. לילה לילה אבוא אליך, ואתה תלמדני.

וכך היה. לילה לילה היתה אסתר באה לחדרו של יוסף והוא היה מלמדה מן ההתחלה, מן האלף בית. כך המשיך ללמדה, לילה לילה.

התחילה אסתר לאכול, כמו יוסף, אוכל כשר, כי אמרה:— עכשיו, אחרי שלמדתי תורה מפי יוסף, רצוני לנהוג כמוהו.

ומדוע? כי אהבה את יוסף מאוד ורצתה להינשא לו. לילה לילה היתה יושבת ואוכלת אתו ושומעת תורה מפיו. וערב אחד החליפו שניהם את טבעותיהם, ועל כל אחת מהם רשום שמו של בן הזוג.

יום אחד באה אסתר אל הוריה ואמרה להם:— רוצה אני להינשא ליוסף.

אמר המלך הנוצרי לאשתו:— מה? בתי היחידה תינשא ליהודי? לא יקום ולא יהיה כדבר הזה!

דעתה של המלכה היתה שונה והיא אמרה לבעלה:— מה זה חשוב? מוטב שתינשא ליהודי. מה זה חשוב? העיקר שתהיה מאושרת.

קיבל המלך את דעת אשתו.

ביום החתונה עלה יוסף על הגג כדי להתקלח, ולפתע הגיח נשר ממרומים, אחז בשערות ראשו והחזירו אל גג ביתו, אל מקום הוריו. נפש יוסף על הגג והתעלף מרוב עייפות, יגיעה וחולי.

שמעה אמו של יוסף קול־חבטה ועלתה עם בעלה על הגג. ומה הם רואים? איש שוכב על הגג. מכיוון שעברו שנים רבות מאז אבד יוסף, לא הכירוהו.

אמר האיש לאשתו:— נעשה טובה עם האיש ונורידנו למטה.

טיפלו בו במסירות, השקוהו תה, עשו לו מאסאז’ים. וכך הצילו את חייו. כאשר התעורר האיש, התחילה האם לחוש משהו. אמרה בלבה:— אולי זהו בני שלי? והרי לבני היה סימן; נקודה שחורה גדולה על בגבו.

מה עשתה? יום אחד ביקשה את האיש לפשוט את חולצתו. ומה הם רואים? נקודה שחורה וגדולה בגב!

— בני שלי! — קראה האם בשמחה, ושאלה את האיש:— מה שמך?

— יוסף.

— אתה בני שלי! — שמחה ונשקה לו, וכן גם בעלה. בני הזוג ערכו חגיגה גדולה בשביל כל בני המשפחה והידידים, והכל שמחים וצוהלים.

אך לא כן יוסף. גם אחרי שחזרה אליו הכרתו, נשאר חולה, ומדי פעם היו שפתותיו לוחשות:— אסתר, אסתר, אסתר! — כי היה מתגעגע אל אהובת לבו.

— מי זו אסתר? — שאלה אמו.

— מי זו אסתר? — שאל אביו. — הגד לי ואלך לחפשה.

— בהיעדרי מכאן — הסביר יוסף להוריו, — הייתי במקום רחוק ואתי עוד אנשים רבים. את בת־המלך של המדינה הזאת לימדתי תורה ויהדות ועמדתי לשאתה לאשה, אף החלפנו טבעות. אך ביום החתונה חטפני הנשר והחזירני לכאן.

ואסתר? גם היא חלתה אחרי שחתנה נחטף ואיננו. אין היא אוכלת, אין היא שותה ואין היא מדברת. גם אינה רוצה שיציגו בפניה בחורים אחרים. רופאים מעולים באים מכל המדינה לבדוק אותה, אך איש מהם אינו יודע את סיבת המחלה. וכל הזמן לוחשות שפתותיה:— יוסף, יוסף, יוסף!

ואביו של יוסף החליט לצאת ולחפש את אסתר. מה עשה? כיוון שהיה מלומד בנסים, הלך לשפת הים והשליך אל גליו מטפחת. אחר־כך התיישב עליה, עבר על פני הים כמו באונייה, והגיע למדינת הנוצרים. ועוד לפני צאתו קיבל מיוסף את הטבעת אשר השם “אסתר” חרות עליה.

התחפש האב לרופא, כי אחרי ששמע את כל הסיפור מפי בנו הבין, שגם אסתר בת־המלך חולה. החזיק האב תיק גדול בידו ובכל דמה לרופא. מייד נתפרסמה בין תושבי המקום השמועה: למדינת הנוצרים הגיע ממרחקים רופא יהודי.

השמועה הגיעה לאוזני המלך ובלב התושבים התעוררה התקווה: אולי ירפא רופא זה את בת־המלך?

לא כן היתה דעתו של המלך. הוא טען:— למה לי רופא? הרי כל תרופות הרופאים הרבים והמעולים לא הועילו עד עכשיו, ומה יעזור לי רופא חדש? על בתי נגזר למות, ומה התועלת ברופא נוסף?

אך בסוף הסכים המלך לכך שהרופא היהודי יבדוק את בתו, כי הכל אמרו לו:— אולי הוא בכל זאת טוב יותר מכל הרופאים שקדמו לו?

נכנס הרופא לחדרה של בת־המלך ובו אנשים רבים. ציווה עליהם:— כל האנשים החוצה! רוצה אני להישאר עם בת־המלך ביחידות.

בהישארו יחידי עם אסתר, התחיל אביו של יוסף לדבר עם בת־המלך וללחוש לה את השם יוסף. אחר־כך שאלה אותה:— האם את מכירה את יוסף?

— כן, אני מכירה אותו. ומי אתה?

— אביו! — והוא הציג בפני אסתר את טבעתה. גם היא הראתה לו את הטבעת אשר השם “יוסף” חרות עליה.

מובן, שאסתר הבריאה מייד ורפואתה היתה שלמה. הרופא אמר לה:— הכל יהיה טוב! אל תדאגי. כשאביך ואמך ייכנסו, אגיד להם שעלייך לשהות במקום אשר האוויר שם טוב יותר, כי חילוף האקלים יעזור לך. ויחד נגיע אל יוסף.

יצא הרופא מחדרה של אסתר ואביה שואל אותו:— מהי מחלת בתי?

ענה הרופא:— בתך זקוקה לשינוי אקלים. האוויר בעירכם אינו טוב בשבילה.

נכנס האב לחדר בתו והנה היא מרגישה טוב יותר וכל מצבה נשתנה. מייד פנה לרופא ושאלו:— כמה כסף אתה רוצה? אתה הוא שריפאת והחיית את בתי.

אך הרופא ענה:— כשתהיה בתך בריאה לגמרי, אז תתן לי את הכסף. בינתיים אקח רק כסף מעט ואלווה את בתך למקום האוויר הטוב בשבילה.

כך הגיעו שניהם למקומו של יוסף, אשר בינתיים קרבה שעתו למות. כי בראותו שאין אביו חוזר אליו, התחיל להרהר בלבו: אולי לעולם לא ישוב אבי? אולי לעולם לא אראה את אהובתי? וכוחותיו התחילו עוזבים אותו.

ובינתיים מתקדמים אסתר ואביו של יוסף לאט־לאט ונהנים מן השיחות ביניהם. בדרך פגשה אותם אשה אחת שאמרה לאב:— יוסף בנך, קרבה שעתו למות, ואתה שמח ונהנה מן החיים?

התחילו השניים למהר והגיעו הביתה כשבני־אדם רבים ניצבים ליד מיטתו של יוסף ולוחשים זה לזה:— הנה עומד יוסף למות.

יצאו כל האנשים החוצה ורק אסתר נכנסה לחדרו של יוסף החולה. היא התחילה לדבר אליו לאט לאט:— יוסף, יוסף, התכירני? התכירני, יוסף, יוסף? — וכך לאט לאט היא לוחשת לו את הכל:— באתי אליך מארצי הרחוקה וטוב שמצאתיך…

לאט לאט הכיר יוסף את אסתר, קם ממיטתו והבריא מייד.

אסתר התגיירה, חתונה מפוארת נערכה במקום, ובני הזוג חיו באהבה, באושר ובשלווה.

מפי ז’ני ושושנה אלמליח (טוניס – מעלות)

היה היו פעם שני אחים, אחד מהם עשיר וילדים אין לו, ואחד מהם עני ומטופל בילדים רבים. ולעני אין אף פרוטה, אף פרוסת לחם בבית.

ואשתו של העני אומרת לו מדי פעם:— לך ובקש נדבת־כסף מאחיך.

יום אחד לא יכול היה האח העני לסבול יותר את עוניו ואת דחקו. מה עשה? ניגש אל האח העשיר וגילה לו:— ילדי עומדים למות מרעב. אין אף פרוסת־לחם בבית.

ענה לו האח:— לך אל אשתי. הכל בידה. ומה שתציע לך, תקבל.

ניגש האח אל גיסתו וביקש ממנה פרוסת לחם. אמרה האשה אל העני:— תביא לכאן את אשתך ואת ילדיך.

וכאשר כולם באו, ציוותה עליהם:— היכנסו לאסם החיטה, שבו יש גם באר של מים חיים. תחילה תטבלו במים, אתם שניכם וכל הילדים, ואחר־כך תתגלגלו על רצפת הקש והקוצים. מגרעיני־החיטה שיידבקו לגופכם, תאפו לחם.

לא היתה ברירה למסכנים ועשו כדברי הגיסה העשירה, אם כי הקוצים דקרו אותם מאוד.

אשת העני טחנה את גרעיני החיטה שנדבקו לגופם, בישלה אותם, והאכילה את כל הילדים. אך הקמח לא הספיק אלא כדי כפית אחת לכל ילד. התרגז האח העני והכריז:— אפילו אם נמות ברעב, לא אלך שנית אל אחי העשיר! נמאסו עלי החיים האלה! — והוא החליט לעזוב את אשתו ואת הילדים ולברוח ליער.

אותו יום השתוללה סערה חזקה, הבריקו ברקים, רעמו רעמים. וביער רואה העני שבעה ענקים רוכבים על גמלים. נפחד ומבוהל טיפס העני במהירות על עץ. והענקים מתקרבים בינתיים ואחדים מהם אומרים:— ריח בן־אדם אנו כאן מריחים! מה טוב יהיה לנו ומה נעים, כאשר סעודה מבשרו נכין!

אחרים מבין הענקים השקיטו אותם:— מה פתאום יזדמן כאן אדם? רק טעות באפכם זה ריחו של אדם.

ולמטה, ליד העץ, היה סלע. פנו הענקים לסלע וקראו:— סזאם, סזאם! תפתח את הדלת! — והנה נפתח בתוך הסלע פתח למערה, ובבה שבע קערות מלאות קוסקוס, ועל כל קערה — ראש־פרה. אכלו וזללו הענקים, כל אחד קוסקוס וראש של פרה. אחר־כך לקח כל אחד מהם מקל גדול בידו והתחיל לנקות את שיניו.

והאח העני יושב על העץ, מסתכל ורואה את הכל. ובשעת הסעודה אמרו הסועדים:— אילו אדם כאן היינו מוצאים, היינו גופו בלעיסה אוכלים ודמו בלגימה אחת שותים.

אחר־כך התיישבו על גמליהם ועזבו את המקום. והמערה נסגרה אחריהם.

מייד ירד העני מן העץ, ניגש לסלע וקרא:— סזאם, סזאם! תפתח את הדלת! — מייד נפתח הפתח למערה והאיש נכנס פנימה. והנה קוסקוס וראש־פרה על קערה. כן מצא הרבה כסף וזהב. מילא העני את כל בגדיו, גם את נעליו ואת כובעו.

בדרכו הביתה עבר על פני חנות של עוגות־דבש. קרא לבעל החנות:— כל העוגות בשבילי הן, בשביל ילדי הרעבים… — הוא שילם תמורתן בכסף מלא.

כן בנה, במקום ביתו הדל, ארמון גדול, מרווח ויפה, ובו שטיחים ורהיטים יפים. כארמון־מלכים ממש.

כעבור זמן מה הגיע ערב פסח. אמרה אשת האח העשיר אל בעלה:— אולי נבקר לפני החג את אחיך העני, ונראה מה קרה לו מאז ביקורו אצלנו? יש לנו כמה עגבניות ישנות ותפוחים רקובים שאינם טובים בשבילנו. נשלח אותם עם שפחתנו, מתנה לאחיך.

הגיעה השפחה למקומו של הבית הדל, ומה היא רואה? במקומו ניצב בית יפה, ארמון גדול, ולידו שומר.

שאלה שפחת האח העשיר את השומר:— איפה האנשים שגרו בבית הזה?

— הם נשארו כאן. זהו ארמונם! — ענה השומר.

רצתה השפחה להכנס פנימה, אך השומר טען:— אינני יכול לתת לך רשות כניסה, כי אין פתק בידך.

חזרה השפחה אל אדונה העשיר ואמרה:— זקוקה אני לאיזה פתק או אישור, כדי שהשומר הניצב על הסף של ארמון אחיך יתן לי רשות כניסה.

תמהו האח העשיר ואשתו על דברי השפחה והלכו בעקבותיה לחזות בארמון החדש.

— ייכנסו! — נשמע קול האח מתוך הארמון.

נכנסו בני הזוג, אחרי שזרקו את האוכל שהביאוהו אתם אל מתחת למדרגות. ואשת־העשיר שאלה את גיסה:— מניין לכם כל הכסף הרבה זה?

סיפר לה האח את כל קורותיו.

בשובם הביתה אמרה אשת העשיר לבעלה:— גם אתה תלך ליער, תמצא את מקום המערה ותביא משם כסף הרבה.

עשה האח העשיר כמעשה אחיו, הגיע עם שבעה גמלים עמוסי שקים למקום המערה וקרא:— סזאם, סזאם, תפתח את הדלת! — פתח־המערה נפתח, האח העשיר נכנס פנימה והתחיל למלא את השקים שהביאם אתו. כבר העמיס כסף וזהב על ששה מבין שבעת הגמלים שהביאם אתו, והגמל השביעי מחכה שיעמיס עליו. והנה הגיעו הענקים למקום. ומה הם רואים? בן־אדם מעמיס את אוצרותיהם על גמליו. שאלוהו:— לא הספיקה לך מנה ראשונה? אז נמלטת, עכשיו תיכנע! — והם התנפלו עליו וטרפוהו. ואת ראשו תלו בפתח המערה.

ראתה אשת העשיר, כי בעלה אינו חוזר. מה עשתה? הלכה למשטרה והלשינה — גיסי שלח את אחיו למקום פלוני אלמוני ואולי אף הרגו שם.

הביאו את האח למשטרה, שאלוהו, דרשוהו וחקרוהו. וזה סיפר להם את כל קורותיו.

כאשר נוכחו השוטרים לדעת, כי סיפור של האח אמת ויציב הוא, הוציאו להורג את הגיסה המלשינה על שהעידה עדות שקר. וכך ירש האח העני גם את כל רכושו של אחיו העשיר.

מפי ז’ני ושושנה אלמליח (טוניס – מעלות)

היה היה אופה ולו בת יחידה יפהפייה שהיתה יושבת תמיד במאפייה. יום אחד עברה במקום מגדת עתידות, והבת קראה לה:— בואי והגידי לי לפי קווי ידי את הצפוי לי.

בו בזמן ברחה לו לנסיך יונה. עלה הנסיך על הגג ומה הוא שומע שם? בת־האופה קרואת למגדת העתידות. צחק הנסיך על הילדה ואמר בלבו: נראה מה תנחש לה האשה. והוא שומע:— תינשאי לבן־המלך.

ולבת־האופה לא היה כסף והיא שילמה למגדת העתידות בקצת לחם ושמן. הלכה מגדת העתידות לדרכה ובן־המלך צוחק עליה: הייתכן הדבר שבת־האופה תהיה אשתי? ואני את בת־דודי אשא לאשה.

הלך בן־המלך ומביקש מדודו את יד בתו. הנערה היתה מכוערת ואביה אמר לו:— רק בתנאי אחד תינשא לך בתנו: שלא תעלה אור בליל החתונה.

הסכים בן־המלך לתנאי זה.

לפני החתונה עבר בן־המלך ליד חלונה של בת־האופה ו אמר לה:— בוקר טוב!

ענתה לו:— בוקר אור, בוקר אושר ובוקר בריאות!

שאל הנסיך:— הזוכרת את מה שאמרה לך מגדת העתידות? והנה אני הולך לשאת את בת־דודתי לאשה.

— מזל טוב!

— חבל על הלחם והשמן שנתת לה.

לקראת ליל האירוסין קנו לכלה המכוערת בגדים יפים ואמה טיכסה עצות מה לעשות, כי פחדה בלבה: מה יהיה אם יגידו לבן־המלך: “איך תשא אשה מכוערת כל כך?” מה יהיה אם ישמע בקולם?!

החליטה אם הכלה להחליף ללילה אחד את בתה בבחורה יפה, כדי שכל האנשים יגידו: “מה יפה אשתו של בן־המלך!”. כיוון שהכירה את בת־האופה היפהפייה, חשבה עליה. הציעה לה חמש מאות לירות ובת־האופה הסכימה להחליף את הכלה ואמרה לאביה:— מחר עלי ללכת לארמון המלך כדי לנקות שם את החדרים. אקבל כסף רב. — אלמלא הסבר זה לא היה אביה מסכים לשלוח אותה.

ישבה בת־האופה במסיבת האירוסין, כולם ראוה ואמרו:— כלה יפה! לכה נאה! כלה נחמדה!

בסוף קיבלה מאם הכלה את הכסף וחזרה הביתה.

למחרת היום הלך בן.המלך שוב לבת־האופה ואמר לה:— אתמול התארסתי עם בחורה יפה. — כי לא שיער כלל שבת־האופה החליפה את כלתו.

— מזל טוב! — איחלה לו בת האופה.

— חבל על הלחם והשמן שנתת למדת העתידות — צחק בן־המלך.

בת האופה לא ענתה דבר.

לפני החתונה היו צריכים לעשות “ערב חינא”, שבו צובעים את הכלה בחינא. שוב שכרו את בת האופה, שילמו לה שכר הגון והיא מילאה את מקום הכלה. למחרת היום הלך בן המלך אל בת־האופה ואמר לה:— אמש נערך ערב חינא לכלתי נערה יפה ונאה. — והוא אינו יודע שבת האופה החליפה את כלתו.

— מזל טוב! — איחלה לו בת־האופה.

— חבל על הלחם והשמן שנתת למגדת העתידות! — צחק ולעג. גם הפעם לא ענתה בת־האופה דבר.

הגיע ליל החתונה. שוב הלבישו את בת־האופה בגדי־כלה נאים, וכשבן־המלך ישב בבית־הקפה, אמרו לו כולם:— איזו כלה יפה יש לך!

לקח בן־המלך סדין, התעטף בו והתערב בין הנשים, כדי לראות את כלתו. כאשר ניגש אליה, נשק לה וענד לה את טבעתו. בת־האופה הכירה אותו יפה, אבל הוא לא חשד בה כלל.

אחר־כך אמרו לחתן:— הכלה צריכה להיכנס בחושך. והוא חשב בלבו:— הרי כבר ראיתי אותה!

בלילה נגע בידי כלתו והנה הן רזות מאוד, וכל גופה רזה והיא נמוכה ולה קול צרחני. אמר בלבו: נדליק את המנורה ונראה מי זאת.

כאשר ראה אותה, הרימה ותלאה על המנורה. כי התרגז בלבו: הראו לו יפה, נהדרת, ונתנו לו אחת מכוערת?!

למחרת היום הזמינה האם תזמורת, והבת צועקת לאמה:— אני חנוקה במנורה!

ואמה חשבה כי בתה חבוקה כי לא שמעה טוב, ובמקום “חנוקה” חשבה “חבוקה”¹. עד שבסוף פרצה את הדלת, הורידה את בתה ולקחה אותה הביתה.

ובן־המלך המרוגז בא, אחרי שהיכה את כלתו, את בת־האופה ושאלה:— היודעת את שהתחתנתי הלילה?

— מזל טוב!

— למה נתת לחם ושמן למגדת העתידות?

— ולמה נתת לי אתה סתם טבעת ונשיקה?

הבין בן־המלך את הכל וחזר הביתה מרוגז, נרגש וחולה. לא יכול היה לא לאכול, לא לשתות ולא לישון. סיפרו לאמו המלכה, כי בנה חולה, מייד הזעיקה רופא שקבע:— דבר אינו חסר לו, רק חולה־אהבה הוא.

הציעו לו נערות, הביאו לו נשים, אך הוא בשלו:— רק בת־האופה!

לקחו אמו ועוד אשה כסף והלכו אל בית האופה.

בראות האופה את המלכה עם אשה אחרת באות אליו, התרגש מאוד. אמרו לו:— רוצות אנו את בתך כאשה לבן־המלך.

— מוכן אני לתת אותה אפילו לשפחה, כי עניים מאוד אנחנו.

התחילו להכין את החתונה ובת־האופה דורשת:— יבוא אלי החתן בחושך.

הסכימו למלא תנאי זה.

הלכה הכלה אצל עושה העוגות ואמר לו:— מה שתבקש אתן לך ואף אכפיל את שכרך. הסתכל בי ועשה עוגת־בובה שדמותה כדמותי בדיוק. תמלא אותה דבש ולגרונה תצטרף חוט. כאשר יזיזו את החוט, תניד הבובה את ראשה והכל יחשבו כי חיה הבובה ומדברת.

ובת־האופה עשתה זאת, כי ידעה את הצפוי לה.

בלילה שמה הכלה את הבובה במקומה והיא עצמה התחבאה ובידה קצה החוט אשר קצהו השני קשור לצוואר הבובה.

— הצלחת בסופו של דבר לקחתני! — אמר החתן.

משכה הכלה את החוט והבובה הנידה את ראשה, כאילו היא אומרת:— כן. — אחר־כך הרימה את ראשה.

— גם עכשיו את מרימה את הראש? — כעס בן־המלך, שלף את חרבו והתיז את הראש. התחיל הדבש נוזל מן העוגה אל פיו של החתן, והוא התחיל להצטער:— איזה מותק! חבל שהרגתי את המתוקה הזאת. אוי לי ואבוי לי! מה עשיתי? עתה יאשימוני ברצח! — היה בן־המלך אובד עצות ועמד לאבד את עצמו לדעת.

— זו רק בובה! — צעקה הכלה. — חתכת את ראשה של בובה. ואני קיימת וחיה!

שמח בן־המלך שמחה גדולה, אכלו בני הזוג את העוגה כולה, וחיו את חייהם באושר, שמחה, ובכל מעשיהם ראו ברכה.

מפי: ז’ני ושושנה אלמליח (טוניס – מעלות)

היה היתה אשה שלא היה לה במה לעשות את הפסח. כי בבית לא היה כסף לצורכי החג, לא לקניית כבש ולא להכנת הבית.

הגיע ערב פסח ולאשה אין כלום. לשכנתה העשירה היה כבש שהיה קשור בחבל. כן קנתה בגדים לילדיה והכינה את ביתה. ולאשה הענייה עשרה ילדים, ובביתה אין שום דבר לחג. החליטה הענייה ללכת לנהר ולכבס את בגדי ילדיה, כי כסף לקנות בגדים חדשים אין, ובפסח אסור ללכת בבגדים מלוכלכים. אולי דבק בהם שמץ של חמץ.

בשעת הכביסה ניגש אליה זקן אחד ושאלה:— מה את עושה בתי?\—

— מכבסת את בגדי ילדי.

— הנקי ביתך לקראת הפסח?

— כן — ענתה האשה.

— כן יהי רצון! — הפטיר הזקן, והוסיף לשאול:— האם יש לך כבש לפסח?

— כן.

— כן יהיה רצון! היש לכם בגדים חדשים?

— כן.

— כן יהי רצון!

אחר־כך נתן הזקן לאשה מטבע לקניית צורכי החג. חזרה האשה הביתה ומה היא רואה? כבש קשור ליד הבית והבית נקי ומסודר והארון שהיה ריק, מלא בגדים. ולא עוד אלא שהעודף שקיבלה מן המטבע לא אזל ונשאר לה הרבה כסף.

שחטה האשה את הכבש ושכנתה העשירה ראתה זאת וקינאה בה. פנתה אליה בשאלה:— מניין לך כל השפע הזה?

סיפרה לה האשה את סיפורה:— על שפת הים, כאשר כיבסתי כביסה בא אלי זקן אחד ובירכני.

מה עשתה העשירה? מצאה בגדים קרועים וישנים ורצה אתם אל שפת הנהר כדי לכבסם. בא אליה הזקן ו שאלה:— מה את מכבסת בתי?

— את בגדי ילדי המסכנים! — ענתה האשה בבכי.

— הנקי כבר ביתך לקראת פסח?

— לא.

— כן יהיה רצון — הפטיר הזקן והוסיף לשאול:— האם יש לך כבש לפסח?

— לא.

— כן יהיה רצון! היש לכם בגדים חדשים לחג?

— לא.

— כן יהי רצון!

חזרה העשירה הביתה והנה כל העושר והטוב שהיו בביתה נעלמו.

מובן, שהזקן לא היה אלא אליהו הנביא הזכור לטוב, ומעשיו באו ללמדנו שמודה לאל ומסתפק במה שיש לו, אלוהים מוסיף לו. אך מי שאינו מסתפק במה שיש ורוצה יותר ויותר, לוקח ממנו אלוהים גם מה שיש לו והוא מאבד את הכל

מפי: ז’ני ושושנה אלמליח (טוניס – מעלות)

היה היתה אשה יהודייה יפה ועשירה שנתאלמנה מבעלה והמלך הערבי של המדינה רצה לשאתה לאשה. אבל היהודייה סירבה כי לא רצתה להמיר את דתה; כיוון שידעה כי המלך הגוי עשוי להכריח אותה להינשא לו, החליטה לעזוב את המקום ולגור עם הוריה. מה עשתה? לקחה שני כדים גדולים והסתירה בהם את כל הזהב והכסף שהיה לה בבית ועליהם שמה דבש. עם שני הכדים הלכה לשכנתה ואמרה לה:— הבאתי לך את שני כדי הדבש, כי אני נוסעת מכאן אל הורי. תשמרי לי עליהם עד שאשוב.

הגיע בן השכנה למצוות ובני־המשפחה הכינו את חגיגת הבר־מצווה. אך בשעת אפיית העוגות נתברר, כי חסר להם דבש. והשעה שעת־לילה מאוחרת ואי אפשר לקנות שום דבר. אמרה השכנה לבעלה:— הרי יש לנו שני כדי דבש של האלמנה היפהפייה שברחה מן המלך אל משפחתה. נשתמש בדבש זה, ומחר נקנה דבש אחר ונמלא בו את הכדים מחדש.

פתחו בני הזוג את הכדים, אך במקום דבש מצאו לשמחתם הרבה כסף וזהב. מה עשו? לקחו לעצמם את הכסף, ואת הכדים מילאו דבש.

עברו שניים־שלושה חודשים והנה הגיעה למקום השמועה, כי מת המלך לשרצה לשאת את האלמנה היהודייה. חזרה האלמנה לביתה וקיבלה משכנתה את הכדים. אך לרוב תדהמה וצער מצאה אותם מלאי דבש. אין כסף, אין זהב, רק דבש. התחילה האשה לצעוק, לחבוט בראשה ולתלוש את שערותיה. כמשוגעת נראתה האשה, מטיחה ראשה בכתלים וצועקת בראש חוצות. והנה, את מי היא רואה? את שלמה הקטן, הוא בנו של דויד המלך, כשהוא בדרכו אל בית־הספר. שאלה אותה הילד:— אמא, למה את בוכה והולכת כמשגועת? מדוע את צועקת ותולשת את שערותייך? על מי את מתאבלת?

ענתה לו האשה:— קטן אתה, ילדי, מה תבין מסוד הסבל?

ביקש הילד פעם נוספת:— ספרי לי, אמא, את הכל. — ולא המשיך ללכת לבית־הספר, עד ששיכנע אותה לספר לו את מה שקרה לה. סיפרה לו האשה: — המלך הערבי רצה לשאתני לאשה. סירבתי כי יהודייה אני. מה עשיתי? החלטתי לעזוב עיר זו ולגור עם הורי. לקחתי שני כדים גדולים, מילאתים בזהב, בכסף ובתכשיטים שהיו לי בבית, וכיסיתים למעלה בדבש. את הכדים השארתי אצל שכנתי שהבטיחה לשמור על עליהם. חייתי בבית הורי עד שמת המלך ויכולתי לחזור בלי פחד הביתה. כאשר חזרתי קיבלתי משכנתי בחזרה את שני כדי, אך לא מצאתי בהם אלא דבש בלבד.

שאל שלמה הילד את האשה:— הידעה השכנה כי יש כסף וזהב בכדיך? — לא. במו ידי הטמנתי את הכסף בכדים ובמו ידי כיסיתי את הכל בדבש.

הלך הילד שלמה אל דויד אביו ואמר לו:— אבא, רצוני לשפוט.

— עדיין קטן אתה, בני.

— לא, אבא. כבר אני יודע בדיוק, מה שאני רוצה.

לקח שלמה את כתרו של דויד אביו ושם אותו על ראשו. אחר־כך אמר לאשה האלמנה:— הזמיני את שכנייך למשפט ותביאי הנה את שני הכדים.

נתאספו אנשים רבים באולם המשפט ושלמה הקטן יושב על כסא רם ונישא, וכתר המלכות לראשו.

אמר שלמה:— ראו! אשה זו טוענת כי בשני כדיה שמה זהב וכסף, וכיסתה אותם למעלה בקצת דבש. והנה עכשיו מלאים הכדים דבש ואין בהם לא כסף ולא זהב. והיא חושדת בשכנתה השחליפה את הכסף והזהב בדבש.

ציווה שלמה לשבור את שני הכדים והנה בתחתיתם נראו מטבעות־זהב מודבקות לחרסים. הכריז השופט:— בידי האשה האלמנה יש עכשיו הוכחה, כי בכדים היו כסף וזהב, כטענתה.

ולשכנה אמר:— גנבת את הכסף מתוך הכדים. אם תגידי לנו את האמת, לא נעניש אותך עונש חמור.

סיפרה השכנה את כל האמת: על חגיגת הבר־מצווה, על אפיית העוגות ועל הדבש שאזל.

אמר שלמה:— עלייך להחזיר לאשה האלמנה את כל הכסף שיש לך.

החזירה השכנה את כל הכסף לאלמנה.

היה זה משפטו הראשון של שלמה ובו הוכיח את חכמתו הגדולה. אין פלא שבעלותו על כיסא המלכות ועל כס־המשפט, לא היה שופט צדק ומלך חכם ממנו, ובכל העולם יצאה תהילתו.

מפי: רבקה ברמי (טוניס – שדות מיכה)

היה היה מלך ולו בת יחידה שהיתה תמיד חיוורת ורצינית ביותר. המלך הזמין רופאים רבים, אך איש מהם לא הצליח לגלות את פשר הדבר ולרפאה.

יום אחד החליט המלך, שדאג מאוד לבתו, להתייעץ עם השרים ואולי ידעו הם מה לעשות למענה וכיצד להיטיב לה. אחד השרים יעץ:— קח את בתך לבוסתן יפה ורחוק מן הבית ובו היא תהיה עם בנותינו. יחד ישחקו וירקדו שם. אחרי שבתך תישאר בבוסתן זה עם חברותיה כשנה, יוטב מצבה.

קיבל המלך את עצת השר והושיב את בתו החיוורת והרצינית עם בנות שריו בבוסתן נחמד לעין, סגור ומסוגר. הבנות שמחו מאוד, הרבו לרקוד, לשיר ולאכול. הן גם ישבו בבוסתן ואיש לא היה בא להפריען.

כך חלפה עברה שנה, מבלי שהבנות ראו איש. יום אחד בא המלך לבוסתן והנה הוא רואה את בתו ששמנה ויפתה. שמח המלך מאוד על הבראת בתו ושאלה:— בתי, התרצי לחזור הביתה?

— לא! — ענתה הבת. — רוצה אני להישאר שנה נוספת בבוסתן זה.

הסכים המלך לבקשת בתו והשאירה שנה נוספת יחד עם בנות שריו בבוסתן. איש לא הפריע להן ואיש לא בא אליהן.

פעם אחת, ביום־קיץ חם, אחרי שהבנות שרו, רקדו ושוחחו, כמנהגן מדי יום ביומו, הלכו לישון את שנת אחר־הצהרים, כל אחת מהן במקום אחר. בת־המלך נרדמה בחוץ, לאור השמש ושנתה היתה שינה עמוקה מאוד.

ולבן־מלך אחד בארץ רחוקה היתה יונה שהתעופפה לו. רדף בן־המלך אחרי היונה ממקום למקום כדי להשיגה, עד שהגיע לבוסתן — מקום משכנן של בת המלך ושל בנות השרים. ראה בן־המלך את הנסיכה ישנה שינה עמוקה לאורה של השמש והיא כולה זוהרת מיופיה הרב. מה עשה? חתך חתיכה ממעילו והניחה על פניה של בת המלך. נשק לה ואמר:— הלואי ותהיה יפהפייה זו אשתי:— אמר מה שאמר והלך לו.

כעבור כמה שעות התעוררה בת־המלך והנה היא רואה חתיכת מעיל על פניה. נבהלה מאוד וצעקה צעקה גדולה:— בנות! קומנה ובואנה אלי! הגדנה לי: מי נכנס לבוסתן זה?

כולן ענו לה:— גם אנו ישנו. ואם נכנס מישהו לא ראינוהו.

רגזה בת המלך מאוד ואמרה לבנות השרים:— אלך לחפש את מי ששם על פני את חתיכת־הבד הזאת.

יעצו לה הבנות:— אל תלכי. עוד מעט יבוא אביך המלך ואם לא ימצאך יהרוג את כולנו.

אך היא ענתה:— אצא לחפש את בעל המעיל, ויהי מה. ואם עד סוף השנה לא אשוב, סימן הוא כי מתי.

התחילו הבנות לבכות ובת המלך הכינה לה בינתיים מלבושים וצידה ויצאה לדרך.

בפתח העיר ראתה אשה זקנה ואמרה לה:— אנא, קחי אותי אלייך הבייתה, כי אין לי מקום לינה כאן, ואני עייפה מאוד.

אירחה הזקנה בביתה את בת המלך, שלא היה לה שום כסף. מה עשתה? הסירה את טבעתה מעל אצבעה, נתנה אותה לזקנה ואמרה:— קני תמורתה אוכל.

קנתה הזקנה תמורת הטבעת את כל הנחוץ לשתיהן והן בישלו, ניהלו את משק הבית ואכלו יחד.

למחרת היום, אחרי ששתיהן קמו וסידרו את הבית, ביקשה בת המלך את הזקנה:— קני לי צבע שחור.

מילאה הזקנה את בקשת בת המלך וקנתה לה צבע שחור. וזו צבעה את עצמה בשחור ונראתה כשפחה שחורה. אחר־כך אמרה לזקנה:— קחיני היום לשוק ותמכריני כשפחה לאיזה עשיר או לאיזה אדון הזקוק לעובדת בביתו.

התחלחלה הזקנה ואמרה:— למה, בתי, תמכרי את עצמך לשפחה? חבל עלייך! והרי בת־מלכים יפהפייה את.

אבל בת־המלך הפצירה בזקנה והכריחה אותה לקחת לשוק. שם נקנתה בידי אחד משרי המלך כמטפלת לבתו החולה. ובשעת הקנייה אמר לזקנה:— אני מקווה כי שפחה זו תביא מזל טוב לבתי ובזכותה תתרפא.

חזרה הזקנה לביתה ובת־המלך הצבועה בשחור הלכה עם השר. זה פנה אליה כאל שפחה כושית ואמר לה:— רוצה אני שתשמרי הלילה על בתי החולה!

באה השפחה לבית השר ובערב נכנסה לחדרה של בתו. אך כאשר החשיך היום קמה בת השר על רגליה ונהפכה תחילה לסוס, אחר־כך לפרה, ואחר־כך לגמל. התרוצץ הגמל ממקום למקום ובת־המלך הצבועה בשחור והמחופשת כשפחה כושית נבהלה והפילה את הנר הדולק. שלהבתו כבתה וגפרורים להדליק בהם את הנר אין. בקושי הצליחה להימלט מחדרה של בת השר והנה היא רואה אור מרחוק. התקדמה אל מקום האור והנה היא שומעת קולות מפי אנשים לוחשים:— הנה נהפכת בת־השר לפרה, הנה נהפכת בת־השר לסוס, הנה נהפכת בת־השר לגמל, מתרוצצת בת־השר ממקום למקום. הבינה בת־המלך המחפשת כי אנשים אלה הם הם המכשפים את בת־השר החולה, מהפכים אותה בלחשיהם לבעלי־חיים וגורמים לה סבל.

נכנסה בת־המלך המחופשת פנימה ואמרה למכשפים:— מבקשת אני גפרורים, כי בת־השר עומדת להינשא והילדים שיחקו וכיבו את הנר.

היה שם איש אחד וכאשר שמע את דברי בקשתה, נטל סכין בידו והרג את שני המכשפים באמרו:— רימיתם אותי!

שאלה אותו בת־המלך:— מדוע הרגת את שני המכשפים?

ענה לה האיש:— מפני שרימוני. רציתי לשאת את בת־השר לאשה וביקשתי את ידה מהוריה, אך הם לא הסכימו, ואני אבאתי את שני המכשפים שיכשפוה כדי שתגיע אלי בדרך זו. — והוא שאל את השפחה:— האם היא באמת נישאת?

— כן! — ענתה בת־המלך. — החתונה היא הערב. ויהי לבך סמוך ובטוח שהכלה תהיה שלך ולא של מישהו אחר.

שמח האיש מאוד והודה הרבה לבת־המלך. וזו הלכה אל בית השר והודיעה להורים:— האם רוצים אתם שבתכם תבריא לחלוטין ממחלתה?

— בוודאי.

ושוב שאלה:— האם מישהו ביקש בעבר את יד בתכם?

— כן, ביקש

— תנו, איפוא, את בתכם למי שביקשה מכם.

סיפרה בת־המלך להורים את כל קורות הלילה ואיך ראתה את בתם המכושפת ואיך גילתה את שני המכשפים שכישפוה, ואיך הרג האיש את המכשפים שרימוהו וכיצד שוחחה עם האיש הזה וכיצד הבטיחה לו שישא את אהובתו לאשה. והוסיפה:— הערב תישנו עם בתכם ותמצאוה בריאה ושלמה.

למחרת היום קמה בת המלך וביקשה מן השר:— עתה מכרני־נא, כי תפקידי כאן נגמר.

אמרו לה השר ואשתו:— על שריפאת את בתנו, כבת תישארי אצלנו.

אך בת־המלך לא רצתה להישאר אצלם והשר נאלץ היה למכרה, אחרי חתונת בתו עם האיש שתחילה דחוהו הוריה.

ובת־המלך המחופשת חזרה אל הזקנה שדאגה לה כל הזמן. גדולה היתה שמחתה בשובה, ובפיה בקשה:— השארי אצלי כל הזמן ואל תעזבי אותי כאן.

נשארה בת־המלך אצל הזקנה שבועיים ימים, עד שיום אחד חזרה ואמרה לה:— תמכריני לשפחה בשוק.

סירבה הזקנה למלא את בקשת בת־המלך, אבל לבסוף מכרה אותה, כשהיא צבועה בשחור כשפחה, לאיש עשיר. בשעת המכירה אמר הקונה לזקנה:— הלואי ושפחה זו תביא מזל טוב לבתי האילמת, שהפסיקה לפתע פתאום לדבר.

ובת־המלך המחופשת הלכה עם האיש לביתו, והנה היא רואה בחורה יושבת, לועסת כל הזמן מאסטיק ותופרת. שאלה בת־המלך את הסוחר:— מה יש לבתך?

ענה לה:— לפתע פתאום נאלמה.

התיישבה השפחה ליד הבת. בערב, כשירד החושך, כיבדה האילמת את בת־המלך בקפה ושמה בתוך הספל אבקה מרדימה. אחר־כך העמידה פנים כאילו היא הולכת לישון ובת־המלך עלתה על מיטתה ונרדמה. כאשר ראתה האילמת כי שפחתה נרדמה, ירדה ממיטתה לראות האם היא באמת ישנה, והתחילה לצבוט אותה ולהרביץ לה. כאשר נוכחה לדעת כי השפחה ישנה, פתחה במפתח התלוי לה באוזנה דלת קטנה של ארון, זרקה לשם לחם ומים וצעקה:— התינשא לי או תמות שם?

והנה נשמע קול תשובה:— לא, לא לך! רק לזאת ששמתי חתיכת מעיל על פניה.

צעקה האילמת:— תשאר שם עד שתמות! — אחר־כך סגרה את דלת הארון וחזרה למיטתה.

למחרת היום קמה בת־המלך עייפה ורצוצה מן המכות שקיבלה. סידרה את הבית, בישלה ועבדה כל היום, עד שירד הערב. בלילה נתכבדה שוב בכוס קפה ובה אבקת ההרדמה, אבל הפעם לא שתתה את הקפה, אלא שפכה אותו מבלי שהאילמת תרגיש בדבר. אחר־כך עלתה על מיטתה והעמידה פני ישנה. והנה היא רואה כיצד קמה האילמת, ניגשת אליה, צובטת אותה ומרביצה לה, והכל כדי להיווכח אם היא באמת ישנה. העמידה בת־המלך פנים כאילו אינה מרגישה דבר והאילמת נטלה ביד את המפתח הקטן התלוי לה על אוזנה, פתחה בו את דלת הארון וקראה:— התינשא לי, או מעדיף אתה את המוות?

מייד נשמע קול עונה לה:— לא, לא לך! רק לזאת ששמתי חתיכה ממעילי על פניה.

והשפחה מסתכלת ומאזינה, רואה ושומעת הכל.

נעלה האילמת את הדלת בקראה:— אז תמות שם! — ועלתה על מיטתה לישון. כאשר קמה בבוקר, אמרה לה השפחה:— מן היום ואילך תתחילי לדבר! ולא, אגלה להורייך את מעשייך מדי לילה.

העמידה האילמת פנים, כאילו אינה מבינה דבר, והשפחה חזרה על דבריה בכעס:— האם תדברי או לא?

מרוב פחד החליטה האילמת לדבר והשיבה:— טוב. אדבר.

הלכה השפחה אל הורי האילמת ואמרה להם:— הנה בתכם מדברת כבר!

כאשר שמעו זאת ההורים, שמחו מאוד. ואכן, השפחה ריפאה את בתם האילמת והביאה מזל טוב לבית. ביקשה מהם השפחה שיחרור והם הצטערו על כך מאוד מאוד. כי אהבוה אך מילאו את בקשתה והיא חזרה אל הזקנה.

הפעם היתה הזקנה בטוחה כי בת־המלך תשאר אצלה. אך היא נשארה שבועיים בלבד. ואז ביקשה שוב מן הזקנה שתמכור אותה כשפחה בשוק. תחילה לא הסכימה הזקנה, אבל אחרי הפצרות רבות מכרה אותה לעבדו של המלך. כאשר קנה אותה, אמר לזקנה:— מי יתן ותביא שפחה זו מזל טוב לבנו של אדוני.

השפחה שמעה את דברי העבד ואמרה לעצמה: פעמיים נזעקתי בנות להציל. ועכשיו, האציל את הבן האציל?

הגיעה השפחה לביתו של המלך והנה היא רואה: כולם יושבים באבל כבד והבית כולו מלוכלך ומוזנח ועכברושים מטיילים בו. שאלה אותם:— מדוע אתם מתאבלים?

אמרו לה:— בננו האחד והיחיד אבד לנו.

ידעה השפחה, כי זהו הצעיר המוחזק על־ידי האילמת בארון, ואמרה להורים:— את האבל הפסיקו מייד, כי בנכם יחזור עוד מעט.

אחר־כך ניקתה השפחה את הבית, רחצה את כולם, בישלה להם מרק וטיפלה בהם כל היום. בסוף שאלה אותם:— כיצד לבוש בנכם ואיך הוא נראה?

נתנו לה הוריו את סימני לבושו ומראהו והיא התחילה לאט לאט לגלות להם, היכן הוא נמצא:— תלכו אל ביתו של עשיר פלוני ובו תמצאו בחורה יושבת ולועסת מאסטיק, ולה מפתח קטן מאחורי אוזנה. במפתח זה תפתחו ארון בחדרה ובו נמצא בנכם.

שמחו המלך והמלכה לשמוע את דברי השפחה ומייד הזמינו שוטרים וחיילים. אלה חדרו לבית העשיר מבלי לבקש רשות מאיש, הורידו את המפתח מאוזנה של לועסת המאסטיק ופתחו בו את דלת הארון.בו מצאו את בן־המלך רזה ומעולף, על סף המוות ממש. בהמהירות הביאו את הצעיר לארמן, גזרו לו את צפרניו, גילחו את זקנו, רחצוהו ולאט לאט האכילוהו. השפחה סידרה לו את חדרו ואת מיטתו וניקתה את הכל יפה יפה. וכאשר סידרה את החדר, מצאה את מעילו חסר־החתיכה, ואז ידעה למעלה מכל ספק שסהו האיש ששם על פניה חתיכה ממעילו. אחר־כך לקחה את חתיכת המעיל שבידה ושמה אותו לתוך מיטתו.

בלילה הרגיש בן־המלך כי משהו במיטתו מפריע לו. קם, בדק את מצעיו ומה הוא מוצא? חתיכת המעיל שגזרה והניחה על פניה של בת־המלך השינה והזוהרת באור החמה! רק אותה אהב כל הזמן ורק לה נשאר נאמן. בבוקר רץ בן־המלך אל אמו ושאל:— מי סידר אתמול את מיטתי?

ענתה האם:— שפחתנו החדשה.

— רוצה אני לשאתה לאשה.

תמהה אמו:— הייתכן כדבר הזה? אתה בן־מלך שא שפחה לאשה?

— לא, אמה. גם היא בת־מלך.

קראה האם לשפחה ושאלה אותה:— תגידי לי, מי שם את חתיכת המעיל במיטת בני?

— אני — ענתה השפחה וסיפרה למלכה את כל קורותיה.

האם שמחה מאוד והשפחה הצבועה בשחור נלקחה אל בית־המרחץ ויצאה משם לבנה ו יפה כפי שהיתה. נערכה חתונה מפוארת ואל המשתה הוזמנו כל אנשי העיר. כן הוזמנו הורי בת־המלך, הזקנה שמכרה אותה שלוש פעמים כשפחה, ובנות השרים חברותיה מן הבוסתן. כולם באו לשמוח בשמחתם של בת־המלך ובן־המלך ובשמחת הוריהם. ובני הזוג שמצאו זה את זה חיו חיים מאושרים וארוכים.

מפי: רבקה ברמי (טוניס – שדות מיכה)

היה היה שר שצריך היה לנסוע לעיר אחרת ולהשאיר את בתו לבדה בבית. בשעת הפרידה אמר לה:— היזהרי והישמרי מכל זר ובמיוחד מגבר. — ולפני צאתו בנה קיר גבוה סביב ביתו, כדי שאיש לא יוכל להיכנס פנימה ולטמא את בתו.

נשארה הבת סגורה ומסוגרת בבית, רק השפחות עמה. ואביה במרחקים סמוך ובטוח שאיש לא יגע בבתו הכשרה, הצנועה והמכובדת מכל בנות העיר.

ערב אחד עלתה בת השר על מיטתה והנה היא שומעת צעדים ורעש על גג הבית. מיד ירדה מן המיטה נטלה בידה סכין חדה ועלתה על הגג כדי לראות מה סיבת הרעש, וצעדיו של מי מפריעים את שלוות הלילה. והנה היא רואה איש עולה לקראתה. בסכין שבידה התיזה את ראשו. אחר־כך עלה איש נוסף ושוב התיזה את ראשו. בסוף היו מוטלים ונערמים לרגליה ארבעים ראשים. היו אלה ארבעים גנבים. רצתה בת־השר להתיז גם את ראשו של מנהיג הגנבים, כפי שעשתה לארבעים הגנבים, אבל הסכין חתכה רק חתיכה קטנה. נשאר המנהיג בחיים ואמר לה:— דעי כי אתפשך ולא תברחי מפני. — סיים המנהיג את דבריו ונמלט. ובת־השר נשארה לבדה, מבוהלת.

השפחות לא שמעו ולא ראו דבר ולא ידעו כלל על המקרה. ובת־השר המבוהלת רצה מהר אליהן והעירה אותן. צעקו השפחות עליה:— מה לך? — ובת־השר הוציאה אותן החוצה, העלתה אותן על הגג, הראתה להן את ערימת ארבעים הראשים ואמרה להן:— הגנב הארבעים ואחד ברח, והוא מנהיגם ומפקדם. מפחדת אני מנקמתו.

הרגיעוה השפחות:— אל תפחדי. אספי את ארבעים הגופות והראשים לתוך מחסן ואיש לא יידע מה קרה.

כך עשו: אספו את הראשים והגופות, הכניסום לתוך מחסן, סגרו את דלתו וניקו את הגג כאילו דבר לא קרה. בת־השר הזהירה את השפחות:— אל תגדנה דבר לאבי. — והשפחות נשבעו שלא תספרנה דבר.

במשך הזמן שכחו השפחות את כל המקרה, אבל בלבה של בת־השר היה כל הזמן פחד גדול מפני מנהיג הגנבים.

עברו חלפו שלושים יום והשר, אביה של הבת, בא לבקרה ולראות מה שלומה. ובינתיים פתח מנהיג הגנבים חנות בדיוק מול העסק של השר. התפלא השר מאוד על האיש הזה, כיצד מלאה חנותו תמיד מכל טוב וכיצד הוא מרוויח הרבה מאוד כסף. התיידד השר עם בעל החנות שמנגד ונעשה חברו הקרוב ביותר. כשני אחים ממש. מובן שהוא לא ידע שידידו כאח לו הוא ראש הגנבים.

כעבור זמן מה בא בעל החנות לשר וביקש ממנו את בתו לאשה. ענה לו השר: — חכה שלושה ימים עד שאשאל את בתי את תסכים להינשא לך.

חשב השר הרבה במשך שלושה ימים אלה, אם לחתן את בתו היקרה עם ידידו החדש, וכאשר שאל את פי הנערה, ענתה לו:— אבא, אין אני רוצה עדיין להינשא לאיש.

אמר לה אביה:— למה, בתי? רוצה אני לפני מותי לראותך נשואה.

נוכח בקשה זו הסכימה הבת להינשא לבעל־החנות, והשר ערך לבני הזוג חתונה מפוארת.

אחרי החתונה חזר השר לביתו עם כל האורחים המוזמנים. כאשר נשארו בת השר וחתנה ביחידות, שאל החתן:— האם הכרת אותי?

— מי אתה? — שאלה הכלה כי לא הכירה את האיש

הוריד החתן את הכובע מעל ראשו ונתגלתה הקרחת ועליה סימן הצלקת. נבהלה הכלה ופחדה פחד גדול ואמרה לו:— זמן רב עבר מאז. תשכח את הכל. הרי נשואים אנו.

והחתן ענה לה:— משום מה, חושבת את, נשאתיך לאשה? כדי להוכיח לך שלא שכחתי את מה שעשית לארבעים הידידים שלי שנשותיהם אלמנות עכשיו וילדיהם יתומים. עכשיו תפשתי אותך! — התחיל האיש לצעוק, תפס את כלתו בכוח רב, העמיס אותה על גבו, עזב את הבית ואת העיר והגיע אתה ליער. בו קשר אותה לעץ בחבלים, כדי שלא תוכל לברוח ואמר:— עכשיו אני הולך להביא לכאן את כל הנשים שאת בעליהן הרגת. הן תהרוגנה אותך.

התחננה בת־השר לפני:— עזוב אותי ורחם עלי! — ובכתה מאוד.

לא שעה ראש הגנבים לתחנוני האשה והלך לקרוא לנשים האלמנות. כולן לקחו עמן מקלות כדי להרביץ לבת־השר הקשורה לעץ שהרגה את בעליהן.

אך לפני שהגיעו הנשים עם המקלות לעץ שביער, עבר שם זקן אחד ובת־השר קראה לו וביקשה ממנו:— רחם עלי! עשה עמי חסד והצילני!

נטל הזקן סכין בידו וחתך בחטף את כל החבלים. אחר־כך עזר לה לברוח ואף הסתירה בתוך חבית ריקה של שמן.

בינתיים הגיעו למקום האלמנות עם ראש הגנבים, וכאשר לא ראו שום אשה התרגזו עליו ורצו להרגו. אמר להן:— חכינה כאן, כי מוכרח אני לתפוס אותה.

התחיל ראש הגנבים להתרוצץ ביער ופגש את הזקן שהציל את בת־השר. פנה אליו ושאלו:— האם ראית אשה הקשורה לעץ?

ענה הזקן:— לא ראיתי ולא שמעתי. עובד אני במכירת שמן ואם רוצה אתה שמן, אמכור לך.

חזר הגנב אל הנשים האלמנות והודיע להן:— לא מצאתיה.

ובינתיים חזר הזקן לביתו, הוציא את בת־השר מחבית השמן וסיפר לאשתו מה קרה ביער ומי הנערה שהצילה. ואשת הזקן אמרה לבעלה:— יש לנו חדר קטן וחשוך מתחת לאדמה ובו נחביא את בת־השר מפחד ראש־הגנבים.

וכך היה. לילה־לילה היתה בת־השר ישנה ליד הזקנים וביום היו מסתירים אותה בחדר שמתחת לאדמה. ומדי פעם מזהירה אותם הנערה שלא יספרו לאיש על קיומה.

ערב אחד, שעה שהעבירו את בת־השר מחדרה החשוך לחדר השינה והיה עוד קצת אור בחוץ, ראה אותה בן־המלך שעבר שם ובו ברגע התאהב בה. חזר לאמו ואמר לה:— רוצה אני לשאת לאשה את בתם של הזקנים המוכרים שמן ליד היער.

הסבירה לו אמו:— לא, בני. איך יכולה לזקנים אלה להיות בת? והרי הם זקנים מאוד?! מעולם לא היו להם ילדים.

אמר לה:— ראיתיה במו עיני אצל הזקנים. תלכי ותבקשי אותה בשבילי. הלכו האם של בן־המלך ואתה כמה שרים ושוטרים אל היער, אל בית הזקנים כדי לבקש את הבת, שבן־המלך התאהב בה, לאשה לו.

אמרה להם הזקנה:— אין לנו ילדה.

השיבו להם האנשים:— בן־המלך ראה אותה אמש במו עיניו.

ענתה להם הזקנה:— טוב. תבואו מחר ונחזיר לכם תשובה. ובינתיים נשאל את פיה של בת־השכנים, שאותה ראה בוודאי בן־המלך אצלנו, ונראה מה תשיב.

הלכה הזקנה אל בת־השר שבחדר החשוך מתחת לאדמה ושאלה אותה:— באו לבקש שתינשאי לבן־המלך. התסכימי?

סירבה בת־השר כי אמרה:— מפחדת אני מראש הגנבים שהוא חתני.

אמרה לה הזקנה:— אל תפחדי! — ושידלה אותה בדברים עד שבסוף הסכימה.

למחרת היום באו האם, השרים והשוטרים לקבל תשובה, והזקנה אמרה להם:— הנערה שבן־המלך התאהב בה מסכימה להינשא לו, אבל היא רוצה שכל הבית יהיה חשוך ועטוף שחורים. ועוד. מבקשת היא מתנה:— שני אריות שיהיו תמיד בפתח חדרה וישמרו עליה.

הביאו בני הפמליה המלכותית את דברי הנערה אל בן־המלך, שהסכים לכל הדרישות.

הכינו האם ובן־המלך את הנדוניה, רכשו בית שכולו שחור וקנו שני אריות־שמירה. אחר־כך נערכה החתונה.

אך גם אחרי החתונה פחדה האשה פחד גדול מראש הגנבים שהיה חתנה. תמיד נדמה היה לה: הנה הוא בא להרגני. ובן־המלך בעלה שאלה אותה תמיד: — למה את כל כך עצובה? והיא היתה עונה לו:— כך אני רגילה. אין אני רגילה לצחוק. — ולא סיפרה לו דבר על מה שעבר עליה ועל פחדה הגדול.

ובינתיים חיפש ראש־הגנבים כל הזמן את בת־השר, עד ששמע שהיא נישאה לבן־המלך. מה עשה? לבש עור של כבש וביקש מאחד הגנבים שבחבורתו החדשה:— קחני לשוק והצגיני ככבש פלא היודע לרקוד ולשיר. תמכרני רק לבנו של המלך, כאשר ירצה לקנות אותי.

יום אחד ביקר בן־המלך בשוק, ומה הוא רואה? כבש היודע לרקוד ולשיר. החליט לקנות כבש־פלא זה כי אמר בלבו: אשתי עצובה וכבש זה עשוי לשמח אותה. קנה בן־המלך את הכבש והביאו לאשתו.

בלילה, כאשר כל אנשי הארמון עלו על משכביהם, השכיבו גם את הכבש במחסן. כאשר נמו כולם אתת שנתם, פשט הגנב את עור הכבש והתגנב אל חדר האשה. כאשר התעוררה, אמר לה:— התזכריני? — לא שעה הגנב לתחנוני האשה, העמיסה בכוח על כתפיו והוציאה מבית המלך. אך שני האריות שעמדו ליד דלת חדרה ושמרו עליה הרגישו בנעשה בו, התנפלו על ראש הגנבים החוטף וטרפוהו.

מרוב שמחה על שניצלה מידי אויבה שנשבע להרגה, התחילה האשה לשיר בלב שלם. התעורר בן־המלך משנתו וחשב: אשתי יצאה מדעתה! אך אשתו אמרה לו:— הנה אויבי שבא לתוך ביתי להרגני, ועתה ניצלתי מידיו. — וסיפרה לו את כל סיפורה, והסבירה לו מדוע היתה עצובה ונבהלת ומדוע היא עכשיו שמחה.

מייד ציוו בני־הזוג להוריד את הצבע השחור שבו כוסה הבית וכל תושביו נתמלאו שמחה וחדווה.

גם אמו של בן־המלך שמחה שמחה גדולה ואמרה לבנה:— עליך להזמין את אביה השר, כי הוא מתאבל בוודאי על בתו וחושבה למתה.

שלחו לבקש את אביה השר. כאשר הגיע במרוצה לארמון וראה את בתו, נפל על צווארה ושניהם שמחו מאוד על שמצאו סוף סוף זה את זה. והרי חשבו שכבר לעולם לא יתראו.

סיפרה הבת לאביה את כל קורותיה והאב התגאה בבתו ההגונה, הפקחית והמכובדת, שידעה להבדיל בין גברים הגונים לבין נוכלים, ריקים ופוחזים.

שמחו הכל שמחה גדולה וערכו חתונה נאה מחדש. לבני הזוג נולדו ילדים וכולם זכו לאושר וחיו בשמחה.

מפי: רבקה ברמי (טוניס – שדות מיכה)

היה היתה אשה זקנה מאוד שהיתה עובדת הרבה מחוץ כדי לפרנס את ביתה. לעתים קרובות נאלצה אפילו לקבץ נדבות. באחד הימים בעמדה בחוץ, ראתה האשה ראש־חמור זרוק על הארץ. פתח ראש־חמור את פיו ואמר לזקנה:— אם תרימיני, בכסף רב תזכי.

הרימה הזקנה את ראש־החמור והביאה אותו לביתה. ולמחרת היום מצאה מטבע כסף בחוץ. וכך מדי יום ביומו.

יום אחד אמר ראש החמור לזקנה:— רוצה אני שתבקשי את בתו של המלך בשבילי לאשה.

אמרה לו הזקנה:— הייתכן שראש־חמור ישא בת־מלך לאשה? מפחדת אני לבקש זאת, כי המלך יהרגני אם אמסור לו את דבריך.

אך ראש־החמור היה חוזר מדי יום ביומו על בקשתו ואומר:— אל תפחדי; לא יהרגוך! כל רע לא יאונה לך. — עד שהזקנה הסכימה, הלכה למלך ואמרה לו: — אל נא תתרגז עלי, אדוני מלכי, ותשמע מה שפי יגיד לך.

— הגידי! — ציווה המלך.

אמרה לו הזקנה:— באתי לבקש את בתך…

— בשביל מי? — שאל המלך, והזקנה ענתה לו:— בשביל ראש־חמור.

התרגז המלך מאוד וציווה להרביץ לזקנה מאה מכות.

חזרה הזקנה הביתה ואמרה לראש־חמור:— אתה רואה!? בגללך קיבלתי מאה מכות. ואתה אמרת שלא אפחד, כי לא יאונה לי כל רע.

הצטער ראש־חמור ואמר:— תסלחי לי.

עבר זמן מה וראש־חמור התחיל שוב לבקש את הזקנה שתלך אל ארמון המלך ותבקש את בתו לאשה לו. תחילה סירבה הזקנה, אבל בסוף, מרוב הבקשות, הלכה אל הארמון. ושוב קיבלה מאה מכות, כמו בפעם הראשונה. ושוב חזרה הביתה כאובה, חולה ומרוגזת מן המכות והעלבונות שספגה. ולראש־חמור אמרה:— תראה את המכות שקיבלתי בגללך. וראה מה חוהל אני בגללך.

הצטער ראש־חמור ואמר לזקנה:— תסלחי לי.

כעבור זמן מה חזר ראש־חמור ואמר לזקנה:— לכי ותבקשי מן המלך את בתו לאשה לי.

סירבה הזקנה ללכת אבל בסוף לא יכלה לעמוד מול ההפצרות החוזרות ונשנות של ראש־חמור וניגשה בפעם השלישית אל ארמון המלך. שם הודיעה למלך כי ראש־חמור מבקש את בתו לאשה לו.

צעק המלך על הזקנה:— מה את חוזרת לכאן תמיד כדי לצחוק עלי!?

התחננה הזקנה זמן רב, עד שהמלך אמר לה:— מוכן אני, בתנאי שאקבל חמש מאות גמלים ועל כל גמל וגמל כערה מלאת זהב, ועם הגמלים חמש מאות כושיות ועל ראש כל אחת מהן סלים מלאים בגדי חתונה. ועוד אני רוצה מאה שפחות וכל שפחה צריכה להיות בלבוש אחר. כן אני רוצה שהחתן המיועד יבנה לי ארמון, טוב יותר, גדול יותר ויפה יותר מזה שיש לי.

ואלה התנאים והדרישות שהעמיד המלך בפני הזקנה באו כדי להיפטר ממנה וכדי שלא תחזור אליו בפעם הרביעית.

חזרה הזקנה אל ראש־חמור וסיפרה לו את דברי המלך.

הסכים ראש־חמור לכל מה שהציע ודרש המלך.

חזרה הזקנה אל המלך והודיעה לו:— ראש־חמור הסכים, ומוכן היה לתת לך אפילו יותר ויותר.

ואכן, ראש־חמור הצליח למלא את כל בקשות המלך. החתונה נערכה והשמחה רבה. אחרי החתונה היתה הכלה יושבת בארמון והשפחות משרתות אותה. לילה־לילה היה ראש־חמור נהפך לבן־אדם, ובוקר־בוקר היה חוזר להיות ראש־חמור.

פעם הוזמנה בת־המלך לחתונת אחותה וביקשה רשות מבעלה. אמר לה:— מרשה אני לך ללכת לחתונת אחותך. אבל בתנאי שלא תגלי כי בעלך הוא ראש־חמור. על כל השאלות תשיבי, כי חייך יפים וטובים ואת מאושרת.

נסעה האשה אל חתונת אחותה במרכבה, והכל שמחו מאוד לראותה, חיבקוה ונישקוה.

החתונה עבר בסדר גמור ובשמחה גדולה. בסוף ניגשו הזקנות אל בת־המלך הנשואה לראש־חמור והתחילו לשאול אותה שאלות:— האם הכל בבית בסדר? האם חייך טובים ויפים? האם את חיה בשמחה ובאושר?

ענתה להם:— הכל בסדר אצלי, הכל טוב, יפה ושמח.

הוסיפו הזקנות לשאול ולא נתנו לה מנוח, כי רצו לשמוע את כל האמת.

בסוף לא יכלה האשה להתאפק וגילתה לזקנות:— נישאתי לראש־חמור, אבל בלילה הוא בן־אדם יפה, נהדר ונחמד.

— וראש־חמור?!

— הוא נהפך לקליפה.

יעצו הזקנות לבת־המלך:— קחי את הקליפה ותשרפי אותה, ויישאר בעלך היפה, הטוב והנחמד, תמיד אתך, כי לא יוכל לחזור לתוך קליפתו.

אחרי החתונה חזרה האשה אל בעלה, וכשזה נהפך לאדם ונרדם, העלתה מדורה קטנה והטילה לתוך העאש את קליפתו שלתוכה נכנס מדי יום ביומו כדי ליהפך לראש־חמור. הקליפה עלתה באש ונשרפה.

בבוקר התעורר הבעל והתחיל לצעוק:— אוי לי שסיכנת את חיי! איפה קליפתי המגינה עלי?

אמרה לו אשתו:— תסלח לי, אך רציתי שתהיה תמיד בן־אדם, גם ביום.

המשיך הבעל לכעוס ולפחד מפני הסכנה האורבת לחייו מבלי שיוכל להתגונן. מסרה האשה לבעלה את צמידיה כדי שיסלח לה, אך הוא לא נתפייס ונעלם ממנה לפתע פתאום.

נשארה האשה בביתה בלי בעל, מה עשתה? לקחה את דבריה ונסעה אל בית אביה. שם בכתה בפניו והתלוננה:— הכל בגללכם. כל הצרות באו עלי מפני ששמעתי בקולכם ושרפתי את קליפתו. עכשיו עזב אותי ואינני יודעת לאן. נעלם ואיננו.

נשארה בת־המלך מתאבלת על בעלה, לא אוכלת ולא שותה, רק חושבת תמיד על בעלה.

היו הוריה יועצים לה:— קחי לך בחור אחר, — אבל בת־המלך לא רצתה אפילו לשמוע על כך. עד שחלתה והרופאים הטובים ביותר לא ידעו תרופה למחלתה. כל הימים היתה עצובה, ובוכיה וחולה.

יום אחד נתנה אשה מנשי העיר בצק לבתה ושלחה אותה אל האופה כדי שיאפה לה בתנורו כיכרות לחם. החזיקה הילדה את כיכרות הלחם בידיה והנה פתאום נשבה רוח חזקה והעיפה את הבצק. התחילה הילדה לרוץ אחרי הבצק והנה היא רואה גמל מדיח כלים. התפלאה הילדה מאוד והחליטה לראות לאן ילך הגמל ומה מעשיו.

אסף הגמל את כל הכלים הנקיים, והילדה התמהה הולכת בעקבותיו. עד שהגיע לבית אחד, פתח את הדלת ונכנס פנימה. והילדה אחריו.

גמל זה לא היה אלא שד. בהיכנסו לבית קרא:— רוח, רוח, טאטאי את הבית! — ומייד ירד גשם, שטף וניקה את הבית. ומלמעלה ירדו שלושה כיסאות־ישיבה ונפרשו שטיחים על ריצפת החדר. כל פקודה היוצאת מפי הגמל־השד היתה מתמלאת בין רגע. אחר־כך ירדו שלושה אנשים והתיישבו על הכיסאות ומייד ירד גם שולחן ערוך, ועליו מפה ואוכל טעים. השלושה סעדו את לבם במאכלות ובמשקאות, ובסוף הוציא אחד מהם תפוח־עץ מכיסו, חתך אותו לארבעה חלקים, חילק רבע־תפוח לכל אחד מן המסובים ואמר:— רבע התפוח הרביעי בשביל הרחוקה מעיני והקרובה ללבי, שהציעה לי את צמידיה וסירבתי לקבלם מידיה. ועתה, תבכו עלי, ידידי! גם קירות הבית יבכו עלי.

התחילו הקירות לבכות וכן כל הנוכחים. והילדה אוחזת בזנבו של הגמל ורואה את הכל. אחרי הסעודה לקח הגמל את כל הכלים כדי להדיחם בחוץ. והילדה ממשיכה לאחוז בזנבו וללכת בעקבותיו.

כך חזרו למקום שבו ראתה הילדה בפעם הראשונה את הגמל. אחר־כך חזרה הילדה הביתה. כאשר אמה צעקה עליה, סיפרה לה כל מה שראתה.

החליטה האשה ללכת לארמון־המלך ולספר לבת־המלך את כל מה שילדתה ראתה. כי היתה בטוחה שזהו בעלה הנעלם.

הלכה הילדה אל ביתו של המלך וקראה בקול רם:— זוזו ממני, הדרך פנו! לרפא את בתו של מלכנו לי תנו!

הכל התפלאו ותמהו:— מה פתאום תיכנס לכאן ילדה קטנה? אבל הילדה הוסיפה לצעוק:— זוזו הצידה ודרך פנו! לרפא את בתו של מלכנו לי תנו!

שמע המלך את הקריאות ואמר:— פנו לה את הדרך! אולי תוכל בכל זאת לרפא את בתי.

נכנסה הילדה לתוך חדר בת המלך פנימה, וזו כמעט והולכת למות. ניגשה אליה ולחשה אל אוזנה:— קומי, בת־מלך, קומי, תאכלי! את בעלך שנעלם בקרוב לך אביא. — והיא סיפרה לה איפה נמצא הבעל והוסיפה:— אם תקומי לאכול, אביא לך אותו.

אחר־כך יצאה הילדה החוצה וביקשה:— תביאו לי מרק עוף!

מהר שחטו תרנגולת, בישלו מרק עוף והגישוהו לבת המלך.

למחרת היום נכנס המלך לבתו והנה הוא רואה אותה בריאה ושמחה. נתנו כל אנשי הארמון והמלך עצמו כסף הרבה לילדה, שק מלא בכסף.

כעבור שבוע ימים אמרה הילדה לבת־המלך שהבריאה והחלימה בינתיים:— התכונני! — ולמלך אמרה:— רוצה אני לקחת את בתך למקום שבו נמצא בעלה.

נתן המלך את הסכמתו ואמר:— קחי את בתי לאן שתרצי.

יצאו הילדה ובת־המלך למקום שבו מדיח הגמל כלים, ואכן כל סיפורה של הילדה אמת ויציב. אחזו שתיהן בזנב הגמל והלכו בעקבותיו.

הגיע הגמל לבית, פתח את הדלת ונכנס פנימה. והשתיים אחריו. התחבא הגמל, החביא את השתיים מתחת לכיסאות וקרא:— רוח, רוח, טאטאי את הבית! — ומייד ירד גשם ששטף וניקה את הבית; ושוב נפרשו שטיחים על הריצפה וירדו שלושה כיסאות ושולחן ערוך המכוסה מפה לבנה והועלה אוכל על המפה וכל משאלות הגמל נתקיימו.

התיישבו שלושת האנשים על שלושת הכיסאות ובתו של המלך התחבאה במהירות מתחת לכיסא היהלומים. הכיסא השני היה עשוי זהב, והשלישי — כסף. אכלו ושתו השלושה והאיש שישב על כיסא היהלומים הוציא תפוח עץ, חילקו לארבעה חלקים שווים, ואמר:— רבע־התפוח הרביעי בשביל הרחוקה מעיני והקרובה ללבי, שהציעה לי את צמידיה וסירבתי לקבלם מידיה. קירות הבית, בכו אתי! כיצד אגיע אל אהובתי?

כולם בכו, אבל מתחת לכיסאו של היושב על כיסא היהלומים, הוא האיש שחילק את התפוח נשמע קול צחוק. התרגז האיש, הרים את כיסאו ומה הוא רואה? הקרובה ללבו היא כאן, והיא גם קרובה לעיניו. אמר לה:— בגללך בא לי כל הסבל הזה.

ענתה לו:— אם סבלת אתה, סבלתי יותר ממך. חליתי בגללך וכמעט שמתי. ואלמלא הילדה זו שהצילתני ממוות וגילתה לי היכן אתה, לא היית רואה אותי לעולם.

נשק בן־המלך לאשתו ושניהם חזרו לארמון המלך, שם נערכה להם חתונה חדשה. ואחיו של בן־המלך נשא את הילדה הקטנה לאשה. כך חיו כולם חיים ארוכים ומאושרים, ילדו ילדים ושבעו מהם נחת.

מפי: ממו דמרי (טוניס – עפולה עילית)

יהודי אחד החליט לנסוע לעיר שמעבר למדבר. כיוון שהדרך היתה ארוכה, המשיך את מסעו גם בחשכת הלילה, אך למזלו הרע נפל לתוך באר פתוחה. ככל יהודי הנתון בצרה התחיל גם הוא להתפלל לבורא עולם ולצעוק בקול רם, אולי ירחם עליו הקדוש־ברוך־הוא וישלח עובר־אורח שישמע את קולו ויצילהו מן הבאר. כך צעק כל היום.

בהגיע שעת תפילת־מנחה התקרב אדם אל הבאר, והנה נשמע קול מתוכה:— הרימוני! העלוני! הקדוש־ברוך־הוא יגמול לכם על מעשיכם.

החליט האיש להציל את המסכן בתוך הבאר, אסף כמה סמרטוטים, הוסיף עליהם את בגדיו, קשר את כולם אלה באלה, עד שהיה בידו חבל ארוך וחזק. בסופו קשר גלגל־ברזל שמצאו ליד הבאר ושילשל את החבל לתוך הבאר פנימה, כדי להציל את האיש. כשהרגיש שמישהו נאחז בחבל, העלה אותו, והנה גור אריה שנאחז בגלגל. שאל האריה את מצילו:— מה מעשיך כאן?

— ברצוני להציל אדם, — ענה לו האיש.

— אל תוציא אותו! — יעץ לו האריה. — בן־אדם הוא כפוי טובה, ולא יגמול לך על החסד שעשית עמו. רק אנו, החיות, מעריכות את הטובה והחסד.

התרחק האריה מן המקום והאיש לא נתן את לבו לאזהרתו. מה עשה? הוריד את החבל שנית והעלה אותו מתוך הבאר, אחרי שהרגיש כי מישהו נאחז בו. ומה הוא רואה? נחש מתפתל סביב הגלגל. הוריד המציל את הנחש ארצה, ושוב הכין את החבל כדי להורידו לבאר ולהעלות מתוכה את האדם. אבל גם הנחש שאל את שאלת האריה וגם הוא יעץ:— אל תציל את האדם, כי לא יגמול לך טובה על החסד שעשית עמו בעת צרה.

נתן הנחש קצת עפר למצילו ואמר לו:— אם תהיה פעם בצרה, שפשף עפר זה ויצילך.

לקח את העפר ושמרו בתוך מטפחת, כי לא רצה להעליב את הנחש. התרחק הנחש ושוב שילשל האיש את החבל לתוך הבאר כדי להציל את האדם. הפעם, כשהעלה את הגלגל מתוך הבאר, מצא כי קוף נאחז בו.

הודה הקוף למצילו והאיש הכין שוב את החבל כדי לשלשלו לבאר. שאל הקוף את מצילו:— מה אתה עושה? הרי לא נשאר בתחתית הבאר אלא האדם?

ענה לו האיש:— גם אותו אני רוצה להציל, שהרי הוא ביקש הראשון את עזרתי בצעקותיו.

יעץ הקוף למצילו:— הנח לו לאדם ואל תשליך את טובתך חינם. אני אחזיר לך גמול וחסד, אבל האדם הוא יצור רע וכפוי־טובה, ויחזיר לך רעה תחת טובה.

בשעת הפרידה נתן הקוף לאדם קצת חול ואמר:— אם תהיה בצרה, חכך חול זה ומייד אבוא לעזרתך. אתה תשיר ואני ארקוד, וכך תרוויח כסף רב בעזרתי.

התרחק הקוף והאיש שילשל את החבל לתוך הבאר והעלה את האדם. זה בירך את מצילו בשלום ושאל לשמו.

— לשם מה לך שמי? — תמה האיש — הרי עליך להודות לי אף לפני שאתה דורש בשלומי.

הגיע האיש לעיר, והנה הכל צוהלים ושמחים בה, כי בתו של השייך נישאת הערב. מובן, כי הבת היתה ענודה תכשיטי זהב, פנינים ומרגליות, שהרי עושרו של השייך אינו נופל מעושרו של מלך ואף עולה עליו.

וגור־האריה שניצל מן הבאר רצה לגמול טובה למצילו. מה עשה? חטף את בת השייך עם כל התכשיטים שהיו על גופה ומסרה לאיש, שאות תודה והערכה. לקח האיש לעצמו את כל תכשיטי הכלה ושילח את הנערה לחופשי. כך נוכח לדעת כי הבטחתו של האריה אמת היתה.

הביא האיש את התכשיטים לשוק הצורפים כדי למכרם, והנה נפגש שם באיש שהצילו מן הבאר. שאל אות האיש:— מה יש לך כאן?

— זהב ופנינים למכירה.

— מוכן אני לקנותם — הציע לו האיש. קיבל המציל מידו את מחירם וחזר לביתו.

בינתיים הודיע השייך למשטרה על שדידת בתו, והשוטרים התחילו לחפש, בין השאר, בשוק הצורפים, אולי נמצאו התכשיטים ונמכרו לאחד הצורפים. כאשר הגיעו לקונה התכשיטים, לא החזיק האיש טובה ולמצילו והראה את המוכר למשטרה. תפסוהו השוטרים והכניסוהו לבית־הסוהר באשמת גניבה.

ישב הצעיר כמה ימים בבית־הסוהר, עד שנזכר בדברי הנחש. מה עשה? שיפשף את העפר שקיבלו מן הנחש, וזה נכרך על צווארו של המלך והתחיל ללחוץ אותו. מייד הובהלו הרופאים והמנחשים, אך איש מהם לא הצליח לסלק את הנחש.

הגיעה השמועה על הנחש לאסירים שבבית־הסוהר, והאסיר שהבין כי הנחש מקיים את הבטחתו, הודיע לשומר הבית, שיציל את המלך ביודעו לשלוט בנחשים. הביא השומר את האיש לארמון שהיה מלא מפה אל פה. התקרב האסיר אל מיטת החולה, שיפשף את העפר שבידו והנחש קפץ וברח.

שמחתו של המלך היתה רבה מאוד. חיבוק את האסיר ושאלו:— מה תבקש תמורת החסד הגדול שעשית עמדי?

ענה לו האיש:— אינני מבקש אלא את שיחרורי מבית הסוהר. כי חף אני מפשע.

שוחרר האיש וחזר לביתו. מייד שיפשף את החול שקיבלו מן הקוף ומייד הופיע זה לעזרתו. קנה האיש תוף, והיה מתופף ושר שירים, והקוף רוקד לפי המנגינה. כך הרוויח האיש כסף רב וחי חיי אושר ושלווה עד יום מותו.

מפי: ממו דמרי (טוניס – עפולה עילית)

לפני שנים רבות חיו מלך ומלכה, שלא היו להם ילדים. שניהם היו עצובים מאוד והחליטו לאמץ ולגדל ילד זר. שלחו איפוא את משרתם לשוק כדי שיקנה ילד. הלך המשרת והביא לארמון תינוק שחור וקטן. גידלוהו המלך והמלכה ונתנו לו מורים טובים, כי הרי עתיד היה התינוק להיות מלך.

לילה אחד חלמה המלכה חלום, ובחלומה היא רואה איש זקן המנבא לה:— כעת חיה תלדי ילד שיהיה ילד פלא, כי כל בקשה אשר תצא מפיו תתמלא.

אותו חלום עצמו חזר גם בלילה השני וגם בלילה השלישי. בבוקר, לאחר שחלמה את החלום בפעם השלישית, צחקה המלכה בקול רם וצחוקה נשמע בחדר הסמוך, שבו היה ישן אותה שעה הנער השחור.

— מדוע את צוחקת? — שאל אותה המלך.

— שלוש פעמים חלמתי חלום, כי אלד ילד — השיבה המלכה — האם אין חלום זה מבדח ומעציב כאחד? הרי אני כבר זקנה, והדבר לא ייאמן כלל!

שמע הנער השחור את דברי המלכה ובשעת הצוהריים פנה אל המלך ואמר לו:— אבי, ברצוני לנדוד לארצות רחוקות, כדי לרכוש ניסיון בחיים.

קיבל המלך את דברי בנו והסכים אתו. כי אין טוב כבעל הניסיון. ובלבו חשב: בני יהיה בוודאי חכם יותר ומנוסה יותר אחרי שיראה את העולם כולו. נתן לבנו צ’ק וחתם עליו, אך לא ציין את סכום הכסף. — אם תהיה זקוק לכסף, רשום כאן את הנחוץ לך — אמר לבנו שנפרד ממנו.

נסע הנער לאמריקה ובנה שם בית אשר דמה בכל פרטיו לארמונו של אביו המלך. באמריקה נשאר קרוב לתשעה חדשים ואחר־כך חזר לעיר מולדתו. הגיע בדיוק בערב, שבו כרעה המלכה ללדת. קרא המלך את בנו וביקש להביא במהירות את המיילדת. הלך הנער אל המיילדת כשרובהו בידו. רק פתחה המיילדת את דלת ביתה ומייד איים עליה הצעיר בנשקו:— אהרגך אם לא תצייתי לפקודתי.

פחדה המיילדת מאוד ונשבעה:— אעשה הכל מה שתבקש ממני, רק אל נא באפך תהרגני.

— טלי את התינוק שייוולד ושימי במקומו כלבלב במיטת היולדת — ציוה על המיילדת.

עשתה המיילדת כדבריו והביאה לו את התינוק הרך.

כאשר ראה המלך, כי במיטת המלכה נמצא כלבלב במקום תינוק, שפך את חמתו על אשתו האומללה, סגר אותה בלול, השקה אותה מים מרים והאכיל אותה לחם יבש.

והבן השחור נטל את הילד אתו ונסע לאמריקה. שם שכר אשה מינקת וגידל את בן המלך האמיתי בביתו. אוצרות רבים אגר שם בזכות סגולתו המיוחדת של הילד, אשר כל בקשותיו היו מתמלאות בין רגע.

עברו ימים, חלפו שנים והעבד השחור נשא אשה. הביאה אל ביתו, אך את בן המלך הסתיר מפניה. הראה הבעל לאשתו הצעירה את ביתו המפואר, היפה מכל ארמנות אמריקה, ואת שפע האוצרות בתוכו. ביקשה האשה לדעת, מניין לו כל אלה, כי לא היתה מסוגלת להבין, איך אפשר להגיע לרכוש רב כזה בעבודת כפיים בלבד. סיפר לה בעלה:— בן מלך אני, מארץ רחוקה.

יום אחד התהלכה האשה הצעירה לבדה בבית הגדול והמפואר, פתחה את כל הדלתות והציצה לתוך כל החדרים. וכך מצאה באחד החדרים את בן המלך. היא ראתה את הנער והנה הוא יפה־תואר וטוב־מראה, וחשבה בלבה: אלמלא הייתי נשואה, הייתי רוצה להינשא לנער זה. ובלילה שאלה את בעלה על הנער. תחילה סירב האיש לגלות לה את הסוד, אבל בתחנונים ובתחבולות הצליחה האשה הצעירה להוציאו ממנו. והצעיר, שהיה אותה שעה בחדר הסמוך, שמע את תולדות חיו:

… הנער הזה הוא בנו של מלך שאימצני בילדותי, כאשר לא היו לו ילדים. אך כעבור שנים אחדות נולד להם ילד, הוא הנער שראית אותו. לקחתיו עמי לכאן בגלל סגולתו המיוחדת: כל בקשה היוצאת מפיו מתמלאת בן רגע.

שמע הנער את הדברים האלה, נשא את עיניו לשמיים, וביקש כי האיש השחור ייהפך לחמור. בקשתו נתמלאה מייד והאשה הצעירה ברחה מן החדר, נפחדת ומבוהלת. כעבור זמן קצר ביקש הנער לשאת את האשה והיא הסכימה לכך בחפץ לב. שניהם החליטו לחזור לארץ מולדתו של בן המלך ולקחת אתם את החמור.

הגיעו לעיר המלוכה ונכנסו לבית מלון, כדי לברר אם המלך־האב חי עדיין. ואכן, נודע להם כי האב נמצא עדיין בחיים. למחרת היום הלך הצעיר אל בית־הקפה המפואר, שבו נהג המלך לשתות ספר קפה מדי יום ביומו. ישב הנער ליד אחד השולחנות והסתכל בקהל הנוכחים. פתאום נפתחה הדלת ובה נראה המלך בליווי משרתים אחדים. ישב המלך ליד השולחן המיועד לו, נשא את עיניו, והנה הן נפגשו בעיני הנער היפה. מיד נמשך לבו של המלך אל הנער, קראו אל שולחנו וביקש לדעת מי הוא ומה מעשיו. סיפר לו הנער שהוא בן־המלך מאמריקה והגיע עם אשתו וחמורו לעיר־המלוכה הזאת לפני יום אחד בלבד. הזמינו המלך אל ארמונו והנער הבטיח לבוא אליו בתנאי, שגם לחמורו יורשה להיכנס אל הארמון. ולא זו בלבד אלא שגם הוא יוכל לאכול ולשתות ליד שולחן האורחים. הסכים המלך הזקן לתנאי מוזר זה, כי מה אין עושים למען בני־מלכים? וכך הגיעו הבחור, אשתו הצעירה והחמור אל הארמון.

לכבוד האורחים נערך משתה גדול, וכל השרים ונשותיהם היו נוכחים בו. רק כיסא המלכה שליד כיסא המלך נשאר פנוי.

— היכן המלכה? — שאל בן המלך.

— חולה היא — השיב המלך בהיסוס.

— אולי בכל זאת תבוא המלכה למשתה? מאוד אני רוצה להכירה. הרי כל נשי השרים כאן וכן אשתי. האין זה מן הנימוס שגם היא תבוא?

לא היתה למלך בריר אלא למלא את בקשת אורחו, לשלוח משרתות אל אשתו הסגורה עדיין בלול, ולהביאה אל חדרה. שם רחצוה, הלבישוה בגדי מלכות ואחר־כך הכניסוה אל אולם המשתה. מייד קם בן־המלך ופינה לה מקום בינו לבין כלתו.

עתה קם המלך ושאל:— סיפרת לי בבית הקפה, כי בן־מלך אתה מאמריקה הרחוקה. שמא ראית שם את בני? אמנם צבע עורו שחור, אך הוא אומץ בילדותו על־ידינו, כי ילדים לא היו לנו.

— בנך השחור נמצא פה בחדר זההשיב הצעיר, נשא את עיניו לשמים…

מה נדהמו כל הנוכחים, כאשר החמור נהפך לפתע לבן־אדם.

— והרי זה באמת בני! — קרא המלך.

נאלץ הבן השחור לספר את כל האמת על מעשיו: על חטיפת בן המלך האמיתי, על העברתו לאמריקה, על גידולו בביתו ועל גילוי האמת. קשה היה להאמין לסיפור המזעזע, והמלך ציווה להביא מייד את המיילדת הזקנה. — ספרי את כל האמת, ורק את האמת! — פקד עליה המלך — מה קרה כאשר ילדה אשתי המלכה? אם תשקרי, יותז מייד ראשך מעליך.

פתחה המיילדת ואמרה:— אשה זקנה אנוכי. אם אגיד דברי־שקר, אמות ביום הזה: ואם איגד דברי־אמת, אוציא את נשמתי מחר. כאשר כרעה המלכה ללדת, בא אלי בן־המלך השחור ואיים עלי ברובהו, שאם לא אציית לפקודותיו יהרגני. בדרך זו הכריחני להחליף את הילד הנולד בכלבלב. לא ידוע לי מה קרה לתינוק.

שמח המלך על גילוי בנו האמיתי והצטער צער רב על שכלא את אשתו המלכה במשך שנים רבות בלול על לא עוון בכפה.

את הבן המאומץ ציוה להוציא להורג, וביחסו אל אשתו ואל בנו תיקן את המעוות.

מפי: ממו דמרי (טוניס – עפולה עילית)

פעם היה סנדלר עני ולו אשה שאהבה מאוד דברי־מאכל טובים וערבים לחך. היתה האשה מציקה לבעלה:— קנה לי זאת וקנה לי זאת. ואם לא תקנה לי מן המאכלים האהובים עלי, אתרגז. — אך מה אפשר לעשות אם אין כסף בבית? לא היה באפשרותו של הסנדלר העני לספק את דרישות אשתו.

פעם שלחה האשה את בעלה לקנות דבש מן הסוג המשובח ביותר. הלך האיש אל השוק, נעמד ליד מוכר הדבש ועמד כל היום, עד שזה הרגיש בו ושאלו:— מה אתה עומד כאן מן הבוקר עד הערב ומסתכל בי? האין לך עבודה אחרת?

סיפר האיש למוכר הדבש על אשתו ועל דרישותיה.

— הא לך דבש, מסכן, — ריחם עליו המוכר, אך נתן לו דבש מן הסוג שלא היה משובח כל כך.

לקח הסנדלר את הדבש והביאו אל ביתו. אך אויה לו! כאשר ראתה אשתו שלא הביא את הדבש המשובח ביותר, חירפה וגידפה אותו. ומייד שלחה אותו מן הבית כדי שיביא לה ארבעה קילו בשר.

הסנדלר המסכן לא הלך לשוק, אלא שם את פעמיו ישר למדבר, ושם פרץ בבכי מר. פתאום הופיע לפניו איש ששאלו:— מה לך, בני? מדוע תבכה?

סיפר לו הסנדלר:— ברחתי מביתי כי אשתי דורשת ממני לקנות דברים שאין ידי משגת אותם. ביגיעת כפי אני מרוויח את לחמי ולמרות חריצותי עני מרוד אני.

— אם רצונך בכך, אתן לך מכה שתעיפך למרחק של שנת הליכה ברגל מכאן — הציע האיש לסנדלר. זה הסכים, קיבל מכה ומצא עצמו בעיר גדולה הומייה מאדם, שבה האמינו בני אדם זה לזה אמונה שלמה ולא היו בה גנבים. למזלו פגש שם בחבר־נעורים אחד וזה התפלא לראותו דווקא בעיר זו.

סיפר לו הסנדלר:— הגעתי למקום זה בעקבות מכה מאיש מוזר שפגשתיו במדבר.

— אל תגלה זאת לאיש כאן, שמא יעצרוך ויכלאוך בבית הסוהר. אתן לך מעט כסף להוצאות הדרך ועם זאת אעוץ לך עצה: כל אדם שישרת אותך, גם אם שירות זה הוא הקטן ביותר, שירות של מלצר שיגיש לך כוס קפה או שירות של איש שיורה לך את דרכך או שירות של מנקה נעליים שיצחצח את נעליך, לכל אחד מהם תתן לירה אחת. אז יקבלוך הכל בסבר פנים יפות ויאמינו לך.

שמע הסנדלר בקול חברו ונהג על־פי עצתו. הגיעה השמועה למלך, שבא לעירו אדם זר שידו פתוחה ורחבה. הזמינו אל ארמונו ושאלו:— מי אתה ומניין באת? כי רבות שמעתי על אודותיך.

סיפר הסנדלר, בזוכרו את עצת חברו:— מארץ מצרים באתי, ואיש עשיר שם הייתי, אך הכסף, הזהב ודברי הערך, עדיין נמצא הכל בדרך. אלא שהעדפתי להקדים את אנשי, כדי לראות את העיר המופלאה שעליה שמעתי רבות כל כך בארצי.

ולמלך היתה אחות צעירה, שהתאהבה בסנדלר וביקשה להיות לו לאשה. הסכים המלך ובארמונו נערכה חתונה מפוארת. בליל הכלולות לא הסתיר הסנדלר את האמת וסיפר לאשתו באיזו דרך הגיע אל העיר. נבהלה אחות המלך ואמר לו:— עליך לברוח מכאן עוד הלילה הזה. כי אם יוודע הדבר, ובטוחה אני שייוודע באחד הימים, יאסרוך ויהרגוך. קח את סוסך ואני אתן לך אלף לירות לדרך שלא תחסר מאומה.

לא היה לסנדלר מוצא אחר אלא להיפרד מאשתו הצעירה ולעזוב את המקום לפני עלות השחר. בצוהרי היום פגש באיכר שחרש את שדהו. — תן לי מעט אוכל — ביקש, — רעב אני, כי רכבתי כל היום.

— אין לי כאן דברי מאכל — השיב האיכר — כי השדה רחוק מן היישוב. הציע הסנדלר לאיכר לחרוש במקומו כדי שיוכל להביא לו מעט אוכל מכפרו. הסכים האיכר והלך לכפרו להביא אוכל.

רק התחיל הסנדלר לחרוש, והנה נתקלה המחרשה לפתע בחתיכת־ברזל התקועה באדמה. כאשר ביקש להוציאה, מצא כי אין זו אלא ידית לדלת. לא התעצל הסנדלר והפתח את הדלת. נגד עיניו נתגלה אולם גדול מאוד בתוך האדמה. נכנס פנימה, והנה מלא האולם כסף, זהב ויהלומים, ובמרכזו עומד שולחן ועליו קופסת עץ קטנה. פתח האיש את הקופסה ומצא בה טבעת נהדרת. לקח את הטבעת ושם אותה על אצבעות. אחר־כך המשיך ללכת ולהסתכל באוצרות הגנוזים, עד ששיפשף בהיסח הדעת את הטבעת. לפתע פתאום ניצב לפניו כושי. נבהל הסנדלר ביותר, אך הכושי פנה אליו והסביר לו:— אתה אדוני ואני עבדך השוכן בטבעת. שיפשפת אותה, משמע קראת לי. מה רצונך, אדוני? כל פקודותיך אמלא.

פקד הסנדלר שייכנס העבד לתוך הטבעת. בן רגע נעלם הכושי.

Iא. מראה פנים של בית הכנסת “הגדול” בטוניס.

מאוסף הצילומים והרפרודוקציות של מכון בן־צבי בירושלים.

Iב. מאיר עמרוסי (משמאל) רושם סיפור מפי אביו שמואל (השווה עמ' 187 ואילך) בצפת, בבית־הכנסת על־שם הרב חומאני עלוש ז"ל (רבה הראשי של מדנין). משמאלו של המספר יושב הרב מניני ביטון מג’רבה, מימינו — בנו של המספר: יוסף

II. אפודת אשה יהודייה מטוניסיה (למעלה: פנים; למטה: אחור)

מאוסף המוסיאון לאתנולוגיה ולפולקלור של עריית חיפה

III

IV. אחת הכניסות לרובע היהודי (“חארה”) בטוניס

משמאל נראית הכניסה לביהכ"נ “צלאת פריחה”, הממלא תפקיד חשוב באגדות־עם.

מאוסף הצילומים של אברהם הטל, ירושלים

יצא הסנדלר מן המערה ורק הטבעת עמו. המשיך לחרוש עד אשר חזר האיכר עם האוכל, סעד את לבו ואחר־כך התרחק מן המקום ושיפשף את הטבעת. מייד הופיע הכושי ובפיו השאלה:— מה רצונך, אדוני?

— הבא לי מאה חמורים עמוסי זהב ויהלומים. כן הבא לי אנשים רבים שילכו עם החמורים. אחר־כך תוביל את כל השיירה הזאת אל שער העיר ושם תחכה…

לא גמר הסנדלר את המשפט, ובאופק נראתה שיירת חמורים העמוסים אוצרות ועל ידם עם רב. והשיירה נעה אל העיר, שבה הגיעה שעת התפילה. עלה המואזין המוסלמי על מגדל המסגד כדי לקרוא לקהל המאמינים לתפילה, אך במקום לברך את אללה, התחיל לקלל קללות נמרצות. שאלוהו:— מה קרה, מדוע אתה מקלל במקום לברך?

ענה:— אין עיניכם רואות את אשר רואות עיני בשערי העיר. עם רב חונה שם. בוודאי באו לעלות עלינו למלחמה. לא את אללה יתעלה ויבורך, כי אם את המלחמה אני מקלל.

בינתיים הגיע לארמון הסנדלר וביקש לדבר מייד עם המלך.

— לא באתי להלחם נגדך — הסביר לו. — חזרתי לכאן, כי רוצה אני לחיות בשלום ובשלווה אתך ועם אשתי הצעירה. אלא שהבאתי אתי עכשיו את כל רכושי כדי להישאר עמכם וכדי לשבת כאן ישיבת קבע.

חיבוק המלך את חתנו והובילו בכבוד רב לארמונו. בלילה סיפר הסנדלר לאשתו מניין בא לו כל רכושו.

ולמלך היה וזיר, איש רע וקנאי, שתמה בלבו: מניין בא לזר זה כל עושרו? והרי הגיע אלינו בחוסר כל.

התחנף הווזיר אל אחות המלך ושאלה יום אחד:— הגידי נא לי, איך הגיע בעלך לרכוש עצום כל כך?

לא חשבה האשה שאיש רשע עומד לפניה והאמינה לו, כשם שהאמינה לכל תושבי העיר. מייד ענתה בפשטות ובתמימות:— עושרו בא לו מן הטבעת אשר הוא עונד על אצבעו.

ניגש הווזיר אל הסנדלר והתחיל לרבי עמו עד שפרצה תיגרת ידיים ביניהם. בתיגרה זו הצליח הווזיר להוריד את הטבעת מאצבעו של הסנדלר ולענוד אותה על אצבעות. מיד שיפשף אותה והנה הכושי. — מה רצונך, אדוני? — שאל את הווזיר.

— הרוג את המלך ושא את הבחור מכאן, מרחק של ארבע שנות הליכה ברגל! — פקד הווזיר.

הרג הכושי את המלך והסנדלר נעלם פתאום מעיני כל.

עלה הווזיר על כיסא המלוכה ועתה ביקש גם לשאת את אחות המלך לאשה. לא היה לאשה מוצא אחר אלא להסכים לדרישתו כי פחדה מפניו מאוד. נערכה חתונה, אך בליל הכלולות, כאשר עלה על משכבו ושאשתו, הלא היא אחות המלך הנרצח, לידו, אמרה אליו:— אינני רוצה להיות עם שניים.

— הכיצד? — תמה הווזיר. — הרי מלבדי אין איש אתך.

— בטבעת אשר אתה נושא על אצבעך גר הכושי, והוא השלישי כאן. מפחדת אני מפניו, ולכן בקשה לי אליך: שים בלילה את הטבעת על השולחן, כדי שנהיה כאן רק אנחנו שנינו. גם בעלי הראשון נהג כך.

עשה הווזיר את רצון אשתו ושם את הטבעת על השולחן. בעוד הוא ישן ענדה האשה את הטבעת ושיפשפה אותה. כאשר הופיע לפניה הכושי, פקדה עליו:— הרוג את הווזיר והחזר לי את בעלי.

כן היה. הווזיר נהרג והבעל הוחזר לאחות המלך, הלא היא אשתו, ועלה על כס המלכות.

עברו חלפו שנים. אשתו הראשונה של הסנדלר התאבלה עליו, ובצערה הרב יצאה למדבר והגיעה לאותו מקום עצמו שגם בעלה נזדמן לשם אחרי שברח מפניה. ובדרך התייפחה וצעקה:— אויה לי, אשה עזובה! היכן בעלי? מדוע זנחני?

פתאום הופיע לפניה איש המדבר ושאלה:— האם ברצונך להיות קרובה אל בעלך? אתן לך מכה ותימצאי מייד באותו חדר עצמו שבו הוא שרוי.

הסכימה האשה. האיש היכה אותה וכבר היא נמצאת בארמון בעלה המלך.

חודש ימים גר אתה וחודש ימים עם אשתו השנייה. כל אחת מהן ילדה לו בן, והבנים גדלו ואהבו זה את זה.

עברו חלפו שנים. יום אחד קראה האשה הראשונה לבן האשה השנייה ואמרה לו:— התרצה להיות מלך? אם כך, קח את טבעת אביך מן השולחן, שעה שהוא ישן, ובעזרתה תוכל למלוך כבר מחר.

נתפתה הבן לדברי האשה, אך שמע אותם גם בנה שהיה חבוי אותה שעה.

בלילה, כאשר בן האשה השנייה ביקש לקחת את הטבעת מן השולחן, חטף אותה בן האשה הראשונה וציווה על הכושי להרוג את אמו הבוגדנית.

למחרת היום, כאשר נודע, כי האשה הראשונה נהרגה על ידי בנה, קרא לו המלך וצעק עליו בכעס:— מדוע הרגת את אמך? כעונש, יותז ראשך מעליך!

גילה הילד לאביו המלך:— אמי ביקשה להרגך ולהמליך את אחי במקומך על כס המלכות.

נשתתק המלך וחיבק את בנו. ומאז חיו ארבעתם בשלווה ובנחת.

מפי: שמעון הלל (מוכנין – באר־שבע)

בעיר אחת היו גרות שתי משפחות: יהודית ונוצרית. היהודי היה גר בקומה השנייה והנוצרי בקומה הראשונה. באו הימים הנוראים, הגיע חג הסוכות, והיהודי בנה סוכה על המרפסת שלו וסכך עליה בענפי זית ובענפי־תמר.

ראה הנוצרי את הסוכה וקינא מאוד. מה עשה? ביום הראשון של חג הסוכות הלך למשטרה והלשין: — היהודי בנה סוכה על המרפסת שלו, וגרם לליכלוך גדול אצלי, למטה. ובבוא הרוח עפים כל הענפים אל תוך ביתי ומלכלכים אותו מאוד.

הקצין המוסלמי של המשטרה ציוה על אחד השוטרים להביא את היהודי מייד למשטרה.

בבוא היהודי למשטרה, אמר לו הקצין: — מה עשית במרפסת שלך?

ענה היהודי: — לא עשיתי שום דבר, אדוני. לא בניתי ולא שיברתי. יש לנו מנהג עתיק להקים סוכה, ואין לי מקום להקימה בחוץ. השתמשתי, איפוא, במרפסת שלי.

קצין המשטרה, שפיקח היה, אמר ליהודי: — מקציב אני לך שהות של שמונה ימים מעצם היום הזה להריסת המבנה הלא־חוקי שהקמת. ואם לא תהרוס את המבנה בעוד שמונה ימים, אגיש משפט נגדך, ואדרוש עונש חמור של קנס ומאסר.

חזר היהודי הביתה שמח, טוב לב ואסיר־תודה. הוא ומשפחתו שמחו בחגם והעובדה כי יצטרכו לפרוק את סוכתם אחרי החג לא השביתה את שמחתם כלל וכלל.

מפי: שמעון הלל (מוכנין – באר־שבע)

היה היה פעם יהודי עני ולו משפחה גדולה של תשע נפשות. ועבודה לפרנס אותן אין, ואשתו צועקת עליו כל הזמן: — עצלן אתה! שכנינו מביאים הביתה גם כסף, גם אוכל, ואתה אינך מביא שום דבר! — וכך יום יום, מן הבוקר עד הערב.

לא יכול היה האיש לסבול זאת יותר ויום אחד לאבד את עצמו לדעת. אך ברגע האחרון שינה את דעתו ואמר בלבו: לא! לא אהרוג את עצמי. אצא לשדה ואהיה שודד. בדרך זו ארוויח כסף בשבילי ובשביל בני משפחתי.

אמר ועשה. התיישב מתחת לעץ וחיכה לעוברים ושבים, כשבידו אקדח. והנה מתקרב אדם רכוב על סוס. התנפל העני עליו וצועק: — עמוד! הידיים למעלה! הב לי את כל הכסף שלך! ולא, ארצחך נפש.

אמר לו הרוכב: — לשם מה תהרגני? רופא אני, ואם אתה רוצה לעבוד אצלי כעוזרי, נתחלק בכסף שנרוויחו שווה בשווה.

הסכים העני ויצא לדרך עם הרופא. הלכו ונדדו עד שבאו אל עיר גדולה, שכל תושביה באבל גדול.

שאלו השניים לסיבת האבל ואנשי העיר סיפרו להם: — בת־המלך חולה מאוד וכל הרופאים אמרו נואש. אין תקווה לחייה.

הרופא הלך ישר למלך ואמר לו: — מוכן אני לטפל בבתך, ובעזרת ה' היא תבריא.

אמר לו המלך: — אם תבריא את בתי, אעשירך מאוד.

אמר הרופא: — בסדר, איפה החולה?

הכניס המלך את הרופא לחדרה של החולה ובו אנשים רבים. אמר להם הרופא: — כולכם החוצה! אינני רוצה איש בחדר, רק אני ועוזרי נשאר כאן.

הכל יצאו. הרופא סגר את הדלת, פתח את מזוודתו, הוציא מתוכה סכין גדולה ואמר לעוזרו: — תפוס את הראש!

תפס העוזר את ראש החולה. לבו דופק והוא מחכה לראות מה יעשה הרופא. והרופא נוטל את הסכין בידו וחותך את הראש ואחר־כך את שתי הידיים ואחר כך את שתי הרגליים. והעוזר רואה מה שעושה הרופא ומתחיל לבכות ולהכות בידיו על פניו. אבל הרופא פונה אליו ואומר: — אל תפחד! לפני זמן קצר רצית להרגני ועכשיו אתה בוכה?

לקח הרופא את הראש, טיפל בו קצת ואחר־כך הדביקו לגוף. כך עשה גם עם הידיים ועם הרגליים: הדביקן אל גוף הנערה. אחר־כך אמר לחולה: — קומי! — והיא קמה, בריאה ושלמה. פתח הרופא את הדלת וקרא למלך: — הנה בתך הבריאה!

רואה המלך והנה נכון הדבר: בריאה בתו. שמח מאוד והכריז: — כל מי שאוהב אותי יתן מתנה לרופא זה.

לא עברו עשר דקות והרופא היו עשרה שקי כסף, זהב ומתנות רבות.

פנה הרופא לעוזרו: — הנה יש לנו עשרה שקי כסף, זהב ומתנות. נתחלק: חצי שלי וחצי שלך. בינתיים קח אתה את הכל, עד שאבוא לקבל את חלקי.

לקח העוזר את הכל וחי חיי עושר.

פעם קרה שבן־המלך חלה ומחלתו אנושה. מייד שלח המלך להזעיק את הרופא, וכשלא מצאוהו ציווה לחפשו בכל המדינה. חיפשו, חיפשו ולא מצאו, אלא את העוזר בלבד. מייד הודיעו על כך למלך.

ציוה המלך להביא לפניו את העוזר ואמר לו: — בני חולה ומחלתו אנושה. רוצה אני שתרפא אותו.

הסכים העוזר. מה עשה? הלך לשוק, קנה סכין גדולה ונכנס לחדרו של החולה. היו בו אנשים רבים והוא ציוה על כולם: — החוצה! עזבו את החדר! — אחר־כך סגר את הדלת וחתך בסכין את הראש, הידיים והרגליים, כמו שעשה פעם הרופא. אחר־כך טיפל קצת בראש, אבל כאשר רצה להדביקו לגוף, לא הצליח. חשב: אולי אנסה להדביק תחילה את הידיים והרגליים? אבל גם ניסיון זה נכשל. היה העוזר מיואש מאוד והחליט לאבד את עצמו לדעת. מה עשה? לקח את הסכין לידו, אבל לפני שתקעה בלבו, נפתח לפתע היקר, ואת מי הוא רואה בו? את הרופא! והרופא שואלו בכעס: — מה עשית?

סיפר לו העוזר מה שקרה לו, והרופא אמר לו: — אחייה הפעם את המת, אבל להבא אל תעשה כדברים האלה! ואם יקרא לך המלך, תגיד לו: “לא אבוא, אלא אם יבוא רופאי”. ודע לך, כי אינני רופא ולא בן־אדם. אין אני אלא אליהו הנביא.

סיים הרופא הפלאי את דבריו ונעלם. ובינתיים קם הבן לתחייה והעוזר פתח את הדלת וקרא למלך: — הנה בנך, בריא ושלם.

שמח המלך מאוד ונתן לעוזר מתנות רבות וגם אישור כי הוא גדול הרופאים במדינה, וכל רופא הרוצה לקבל רישיון רפואה צריך להיבחן אצלו.

חזר העני עמוס המתנות לביתו והוציא את שנותיו בעושר, בשמחה ובנחת, בחיק משפחתו.

מפי: שמעון הלל (מוכנין – באר־שבע)

בחנות מכולת אחת היו שני שותפים. אחד מהם היה קמצן ואחד היה בעל לב זהב. כאשר היה הקמצן שוקל סוכר, סולת או סחורה אחרת, היה תמיד מוריד משהו מן המשקל. לעומת את היה בעל הלב הטוב מוסיף תמיד.

פעם שקל בעל הלב הטוב את הסחורה והוסיף קצת סוכר. השותף הרשע ראה זאת ושאל: — למה תעשה כך?

— כי אסור לגנוב. ואוסיף לנהוג כך גם בעתיד! — היתה התשובה.

אמר הקמצן: — אם כן הדבר, נתחלק. כל אחד יעבוד מעתה לחוד.

חישבו השניים חשבונות וכל אחד מהם קיבל את חלקו: הקמצן את החנות ואת הסחורה שבה, ובעל הלב הטוב את הכסף.

החליט בעל הכסף: לא אגור בעיר זו. מה עשה? לקח אתו את הכסף, גם צידה לדרך, ועזב את העיר. ובזמן ההוא לא היו רכבות או מכוניות, וממקום למקום היו הולכים ברגל. הלך בעל הלב הטוב יומם ולילה, ביום היה הולך ובלילה היה ישן בשדה, עד שהגיע לעיר גדולה מוקפת חומה. כאשר היה סמוך לחומתה, ירד הלילה והאיש אמר בלבו: אישן כאן הלילה, ומחר אכנס לעיר. מצא בור מלא תבן ונכנס לתוכו.

בלילה קיימו בני־שדים אסיפה ליד בור זה. סיפר אחד מהם: — היודעים אתם, חברים, מה קרה בעיר פלונית? יש בה מלך שילדו חולה מאוד וכל הרופאים אומרים כי אין לו תקוה.

גילה אחר: — יכול הוא לחיות, כי יש תרופה בשבילו.

— ומה התרופה? — שאל אחד השדים!

ענה המספר: — אם יקחו קצת שמן ויחממוהו וימרחו בו את גוף הילד ויעשו לו עיסוי (מאסאז'), יקום מייד בריא ושלם.

בבוקר נכנס בעל הלב הטוב לעיר ומצא אותה באבל כבד. שאל את העוברים ושבים: — מדוע אתם באבל?

ענו לו: — ילדו של המלך חולה מאוד והמלך הודיע: “אם ימות הילד אצווה להרוג כל ילד שגילו כגיל בני וכל ילד ששמו כשם בני”.

אמר להם בעל הלב הטוב: — אל תדאגו. יש לי תרופה.

כאשר שמעו בני העיר את הדברים האלה, הביאו את הזר בפני המלך ואמרו לו: — אדוננו המלך, הנה יש כאן אדם המוכן לרפא את ילדך.

שאל המלך: — המוכן אתה לרפא את בני?

— כן — ענה האיש.

— אם תרפא את בני אגדל אותך על פני כל תושבי המדינה.

— איפה הילד?

הוביל המלך את האורח לחדר הילד והאיש חימם קצת שמן ועשה לילד עיסוי בכל גופו. מייד קם הילד על רגליו, בריא ושלם. שמח המלך מאוד וציוה: — כל מי שאוהב אותי יתן לרופא זה מתנה. לא עברה חצי שעה ובעל הלב הטוב היה עשיר יותר משהיה אי־פעם. מה עשה בכספו? פתח חנות גדולה, ובני־אדם היו באים מקרוב ומרחוק כדי לקנות בה סחורה, כי המחירים היו נמוכים ביותר.

שמע השותף הקמצן על החנות הגדולה במדינה הרחוקה, ועל כך שמוכרים בה סחורה בזול, והחליט לצאת לשם כדי לקנות סחורה. מובן, כי השותפים לשעבר הכירו זה את זה. ומייד שאל הקמצן את בעל הלב הטוב: — מניין לך כל הכסף הרבה הזה.

ענה האיש: — שב אתי והתארח אצלי שבעה ימים. אחר־כך אספר לך מניין בא לי כל עושרי.

הסכים הקמצן ובעבור שבעה ימים סיפר לו בעל הלב הטבו על הבור המלא תבן שליד העיר: — כשהייתי בדרך, ירד עלי הלילה, ונכנסתי לתוך בור זה כדי ללון בו. בלילה קיימו בני־השדים אסיפה ליד הבור ושוחחו על בן־המלך החולה ועל התרופה היכולה להבריאו…סיפר האיש לשותפו כל קורותיו.

החליט הקמצן: — אעשה כמוך. שמור הלילה על כל כספי ועל כל סחורתי ואני הולך לישון בבור.

כעבור שלושה ימים שוב נתכנסו בני השדים לאסיפה. לפני התחלת השיחה אמר אחד מהם: — מציע אני לא לדבר דברים הרבה, כי ליום יש עיניים וללילה אוזניים.

לא הבינו השדים את דבריו והוא הסביר: — הרי זוכרים אתם את בן־המלך החולה, אשר גיליתי אז בקול רם את התרופה למחלתו. והנה בתוך הבור היה חבוי אדם וסודנו הגיע לאוזניו.

קם אחד הנוכחים ואמר: — תן לי גפרור ואבדוק את הבור! — וכאשר ראה בן אדם מתחבא בו, הצית את התבן והקמצן־הרשע נשרף. כן יאבדו כל הקמצנים.

וכל כספו של הקמצן? הוא נשאר אצל בעל הלב הטוב. כן יתעשרו כל בעלי הלבבות הטובים.

מפי: שמעון הלל (מוכנין – באר־שבע)

היה היה יהודי עני, מטופל במשפחה גדולה, ושמו ניסים. מתקרבים ימי חג הפסח, ניסים זקוק לכסף הרבה בשביל צורכי החג, אך אין הוא יודע מניין להשיג אותו.

ובעירו היה גר ערבי אחד, שונא ישראל, שמרוב שנאה לא יכול היה להסתכל בפניו של יהודי. והיה ערבי זה מלווה כסף בריבית. תמורת הלוואה של מאה לירות היה לוקח עשר לירות של ריבית לחודש.

החליט היהודי: אלך אל ערבי זה ואבקש ממנו כסף. ואת אשתו שאל: — לכמה כסף את זקוקה בשביל החג?

— לחמש מאות לירות.

למחרת היום קם היהודי, הלך אל הערבי ואמר לו: — בוקר טוב, יא סידי.

ראה הערבי את היהודי ומייד פתח עליו בצעקות: — לך מפה, טמא אחד! — הלטמאני באת?

ענה היהודי: — לא באתי בענייני טומאה, באתי בענייני עבודה. ועבודה זו פרנסתך היא. רוצה אני שתלווה לי חמש מאות לירות, ועשרה ימים אחרי חג הפסח אחזיר לך אלף לירות.

כאשר שמע המלווה בריבית על אלף לירות, שכח את כל ענייני הטומאה והטהרה ואמר: — מסכים אני. אבל אם לא תביא לי את הכסף במועד הקבוע, דמך בראשך.

קיבל היהודי את הכסף וחזר לביתו שמח וטוב לב. ואכן, ליל הסדר נערך כהלכתו: כל בני המשפחה אכלו, שתו ושמחו.

בחול המועד פסח קנה היהודי כבש גדול, הנודע בשם “כבש המדבר” והלך עמו אל בית הקאדי, הוא שופט־העיר. השופט לא היה בביתו והיהודי נתן את כבש־המדבר לאשתו.

חזר הקאדי לביתו ומצא בו את כבש־המדבר היפה. שאל את אשתו: — מניין זה?

ענתה אשתו: — בא יהודי אחד והביא את הכבש כמתנה.

שאל הקאדי: — מה שמו?

אך האשה אינה יודעת. אמר לה: — אם יבוא היהודי שנית, תשאלי לשמו.

למחרת היום קנה היהודי שני זוגות יונים והביאן מתנה שנייה לבית הקאדי. הפעם אמרה לו אשת הקאדי: — לפני שאקח ממך את מתנתך, הגד נא לי את שמך.

— קוראים לי ניסים המוכר.

חזר הקאדי לביתו והנה מתנה שנייה: שני זוגות של יונים. שאל את אשתו:

— מניין זה?

— היהודי שהביא אתמול את הכבש, הביא היום את היונים.

— השאלת לשמו?

— כן, — אמרה — שאלתי. קוראים לו: ניסים המוכר.

נחרת השם בזכרונו של הקאדי.

למחרת היום קנה היהודי שני דגים גדולים והביאם לבית הקאדי. אחר־כך קנה שק מלא ירקות ופירות וגם אותם הביא לו מתנה.

ובכל פעם אומרת לו אשתו: — זה מניסים המוכר, זה מניסים המוכר.

תמה הקאדי: — מה הוא רוצה ממני?

שבוע אחרי חג פסח ניגש הערבי המלווה בריבית אל ניסים בשוק ובפיו הדרישה: — מייד תחזיר לי את הכסף!

תמה ניסים: — איזה כסף?

— שלווית ממני ערב פסח!

טען ניסים: — לא באתי ולא לוויתי, ובכלל אינני מכיר אותך!

התחיל הערבי לחנוק את היהודי ולהרביץ בו. כן קרא למשטרה וצעק: — יהודי זה לווה ממני כסף ואינו רוצה להחזירו!

הביאו השוטרים את שניהם בפני הקאדי, וזה שאל: — מה אתכם?

קם הערבי ואמר: — יהודי זה לווה ממני כסף ואינו רוצה להחזירו לי.

אמר היהודי: — יא סידי, נשבע אני לך שלא לקחתי ממנו שום כסף.

אמר הערבי: — לא נכון! הוא קיבל ממני כסף!

אמר הקאדי ליהודי: — המוכן אתה להשבע שלא לקחת ממנו שום דבר?

— כן, אדוני, — ענה היהודי.

אמר הקאדי: — תישבע.

הרים היהודי את ידו לשמיים ואמר: — בחיי הזוגות מן השמיים, השניים מן הים והאחד מן המדבר ואני ניסים המוכר.

שמע הקאדי את השם “ניסים המוכר” ומייד הבין כי הזוגות מן השמיים הם שני זוגות היונים, והשניים מן הים הם שני הדגים, והאחד מן המדבר הוא הכבש, ואמר ליהודי: — תישבע פעם נוספת.

חזר היהודי על שבועתו הראשונה והקאדי פנה אל הערבי ואמר לו: — הנה שומע אתה! היהודי בא ונשבע בעליונים ובתחתונים ואתה השקרן! ומדי פעם אני שומע עליך דברים רעים, ובני־אדם באים ומתלוננים עליך. לכן אני מחייב אותך לתת ליהודי זה אלף לירות, כי גרמת לו צרות וקיללת אותו והרבצת לו. וחמש מאות לירות נוספות תשלם קנס לאוצר המדינה. ואם תעשה שנית כך, נכניס אותך לבית הסוהר, למשך שנתיים.

נאלץ הערבי לתת אלף לירות ליהודי ולשלם חמש מאות לירות קנס.

נפרד היהודי מן הקאדי שמח וטוב לב וזה אמר לו: — אם יבקרוך הקדושים העליונים והתחתונים שבהם נשבעת, אל תשכח לשלחם אלי! כי קדושים אלה יקרים מאוד בעיני וקרובים מאוד ללבי.

מפי: שמעון הלל (מוכנין – באר־שבע)

ליד העיר הגדול הקאבס יש עיר קטנה בשם אל־חאמה. בעיר זו היה חי רב גדול וצדיק בשם רבי יוסף המערבי ז“ל, שיום ההילולא שלו חל בראש חודש טבת. רבי יוסף נפטר ביום ששי, בשעה ארבע אחר הצהריים, לפני קבלת השבת, ואנשי ה”חברה־קדישא" החליטו: — נקבור את הרבי ביום ראשון, כי לא נספיק לגמור את מלאכת הקבורה לפני בוא השבת.

אז פנה רבה של העיר אל המת ואמר: — אם יש בידך לעשות נס, עשהו עכשיו!

מייד עשה המת סימן לרב שיש לקברו מייד, והרב פנה אל אנשי החברה־קדישא: — התחילו לעסוק בקבורת המת.

היה שם עשיר אחד שהיתה לו חלקת־אדמה סמוכה לעיר. הציע: — בית־הקברות רחוק, ואם רוצים אתם לקבור את הרב לפני שתרד השבת בחלקת־האדמה שלי, הריני מוכן ומזומן להעמידה לרשותכם.

נתקבלה הצעת העשיר ובטרם שקעה השמש נגמרה מלאכת הקבורה. אבל זמן להקים את האוהל ואת המצבה לא היה. מה עשו? שמו על הקבר הרענן אבנים רבות, כי אמרו: — למחרת השבת נקים את האוהל ואת המצבה על הקבר, כנהוג בקברי רבנים גדולים.

בלילה הופיע רבי יוסף בחלום לרב העיר ואמר לו: — אינני רוצה מצבה בנוייה על קברי. מספיקה לי ערימת האבנים.

מילאו בני העיר את בקשת־החלום של ר' יוסף ומאז היתה מצבתו באל־חאמה ערימת אבנים בלבד.

ביום קבורתו נהפכו מי המעיין הסמוך לקברו למים חמים, ומאז אי־אפשר לשתותם אלא עשרים וארבע שעות אחרי השאיבה, כלומר אחרי שהתקררו.

מפי: שמעון הלל (מוכנין – באר־שבע)

פעם נכנס רועה צאן לרעות את כבשיו על קברו הקדוש של ר' יוסף המערבי זכרו לברכה באל־חאמה. כאשר דרך על אדמת הקבר, נעמד לפתע, כמת ממש, ולא יכול היה להזיז, לא את רגליו ולא את ידיו. גם הצאן לא יכול היה לזוז מן המקום. באה אמו של הרועה אל בית־הקברות, התחננה בפני הקבר הקדוש ונדרה נדר: — רבי, אם תשחרר את ילדי, אערוך לכבודך סעודה גדולה בשביל העניים היהודיים שבעיר!

רק הוציאה האשה את דברי הנדר מפיה, ומייד נשתחררו הרועה וצאנו.

אחרי המעשה הזה הקימו בני העיר גדר מסביב לקבר הקדוש, ובמשך הזמן נבנו בתים ובתי מלון סביבו. ומדי שבת וראש חודש היתה נערכת שם סעודת עניים לזכר ר' יוסף הצדיק.

מפי: שמעון הלל (מוכנין – באר־שבע)

כאשר פלשו הגרמנים לטוניסיה ומפקדם, הגנרל רומל, נכנס לאל־חאמה, החליטו להקים את מחנה־הצבא שלהם בקרבת הקבר הקדוש של רבי יוסף המערבי ז"ל. כדי לבנות את המחנה, היה צורך להקים שם צריפים והגרמנים רצו להשתמש לשם כך באבנים הגדולות של הקבר הקדוש. מה עשוי? הביאו בולדוזר גדול ליישר את הקרקע. אך כאשר היה הבולדוזר במרחק של שלושה מטר מן הקבר, נתקלקל ולא יכול היה לזוז, לא קדימה ולא אחורנית.

נקרא למקום מכונאי גרמני מומחה לתיקון בולדוזרים, אך לא מצא שום פגם במכונה ולא הבין מדוע יצאה מכלל שימוש. המעשה הפך לשיחה בפי כל.

עשרים שנה עברו מאז ו עד היום הזה עומד שם הבולדוזר מבלי שתהיה אפשרות להזיזו ממקומו.

מפי: שמעון הלל (מוכנין – באר־שבע)

כאשר קמה מדינת ישראל בא רבי יוסף המערבי ז"ל בחלום אל רבה של אל־חאמה והודיע לו: — אם רוצים אתם לעלות לארץ־ישראל, עלו ואל תתעכבו בגללי. אל תדאגו לי, כי עלה אעלה אחריכם ולא אשאר כאן באדמת נכר. וסימן יהיה לכם שעליתי אתכם: המים במעיין הסמוך לקברי יתקררו ולא יהיו עוד חמים.

ואכן, כך קרה באמת. המעיין של אל־חאמה הוא כיום מעיין רגיל ככל המעיינות. בזכות רבי יוסף המערבי ז"ל זכינו ועלינו, וקברו נתגלגל יחד אתנו אל ארץ־הקודש, וחבל שאין אנו יודעים את מקומו בישראל. בזכותו יבוא משיח בן דוד, בעגלא ובזמן קריב, אמן.

מפי: שמעון הלל (מוכנין – באר־שבע)

היה היה אדם עשיר ולו בן יחיד, שאותו חינך לתורה, למידות ולמעשים טובים. כאשר מלאו לבן י"ח שנים, בחר לו האב אשה טובה, יפה ויראת שמים והשיאה לו. האשה ילדה לו שני ילדים, שהיו הולכים לבית־הספר ומתקדמים יפה בלימודיהם. פעם חש הזקן ברע, קרא לבנו ואמר לו: — דבר לי אליך. הרי כסף רב לך, ואשה יפה ו ילדים, ופרנסתך מצוייה. הריני משביעך כי אחרי מותי לא תישבע כלל. תן לו את הכסף, או קבע לו מועד לפירעון. אך אל תישבע!

הזקן מת והבן הביאו לקבורה והתאבל עליו. בתום ימי האבל פתח הבן את החנות והמשיך בעסקי אביו. כעבור שלושה ימים בא אצלו איש אחד ואמר לו: — אדוני, כסף לי אצלך, כי הפקדתיו בידי אביך, ועתה רוצה אני אותו בחזרה.

חיפש הבן בספרי אביו ולא מצא בהם דבר על פיקדון זה. אמר: — אדוני, לא מצאתי את שמך בספרים.

מייד הלך האיש אל השופט והתלונן בפניו: — אדוני השופט, הפקדתי בידי פלוני את כספי, וכשרציתי לפדותו מידי בנו, אחרי פטירתו של האב, הודיעני הבן כי כספי איננו.

קרא השופט לבן ואמר לו: — המצווה אתה להחזיר את הכסף לתובע אותו.

אמר הבן: — אדוני השופט, לא מצאתי את שמו של התובע בספרי אבי וכראייה הרי לך הספרים.

אמר התובע: — יש אולי גם ספרים אחרים. יישבע לי האיש שאין ספרים נוספים. ואם מסרב הוא להישבע, ישלם לי את כספי.

אמר השופט: — אמת וצדק דברי הטוען! הישבע לו או השב את כספו! הברירה בידך.

אמר הבן: — לא אשבע, ולו יעלה הדבר בראשי.

פסק השופט: — אם אינך רוצה להישבע, השב לו את כספו מייד.

נתן הבן לתובע את כל סכום־הכסף שתבעו ממנו.

למחרת היום בא אצלו אדם אחר, גם הוא רמאי, וטען טענות דומות לטענות הרמאי הראשון. וגם לו נאלץ הבן להחזיר את כספי הפיקדון המדומה. וכך חזר ונשנה הדבר פעמים מספר עד שנתרושש הבן כליל.

יום אחד בא אליו אדם אחד ואמר לו: — אביך היה חייב לי שני זהובים.

השיב לו: — כעת אין הכסף מצוי בידי. הרי מצבי גלוי לפניך. אך בעזרת השם אמצא עבודה ואפרע את החוב.

אמר לו הרמאי: — לא ארפה ממך אלא אם אקבל את כספי בזה הרגע. בוא עמי אל השופט!

הלכו השניים לשופט וכל אחד מהן טען את טענותיו. פסק השופט: — שלוש אפשרויות בידי הנאשם: להשיב את הכסף, להישבע, או להיכלא בבית־הסוהר. כיוון שאין הכסף מצוי בידך ולהישבע אינך רוצה, תיכלא בבית־הסוהר.

אחרי שנכלא האיש בבית־הסוהר לא היתה לאשתו ברירה אלא לצאת ולחפש עבודה. התחילה לעבוד ככובסת, להסתובב בין הבתים ולכבס לבנים.

יום אחד, בעודה כובסת, כמנהגה, על שפת־הים, כאשר אחד מילדיה עוזר על ידה (השני היה בבית־הספר), ירד לפתע קצין מן האונייה שעגנה בקירבת מקום, ובראותו כי יפה האשה ופני מלכה לה, אמר לה: — רואה אני כי אינך אשה ככל הנשים האחרות. את בוודאי ממשפחה עשירה…

התחילה האשה לבכות והקצין שאלה: — מדוע את בוכה?

סיפרה לו את קורותיה, סיפרה על בעלה, על צוואת אביו, על הרמאים שטענו כי מגיע להם כסף, על שתי לירות הזהב ועל הושבת בעלה בבית־הסוהר.

אמר לה הקצין: — אל תבכי! הרי לך שתי לירות זהב, שלחי את בנך לשחרר את אביו.

נתנה האשה את הכסף לבנה וזה הלך לשחרר את אביו מבית־הסוהר ובינתיים נתן הקצין לאשה בגדים וביקשה לכבסם. אחרי שכיבסה אמר לה: — תעשי לי טובה, תעלי את הבגדים על האונייה.

לקחה האשה את הכביסה ועלתה על האונייה. בו ברגע פקד הקצין על המלחים להרים את העוגן והאונייה התרחקה מן החוף עם האשה על סיפונה.

בינתיים הגיע הילד עם שתי הלירות בידיו לשופט ואמר לו: — הנה שתי הלירות שאבי חייב אותן. רוצה אני לשחררו.

לקח השופט את שתי לירות הזהב מידי הילד ושיחרר מייד את אביו.

אחרי שנשתחרר האב מבית־הסוהר, הלך עם בנו אל בית־הספר לקחו משם את הבן השני ויחד פנו אל שפת הים. אך שם לא מצאו לא את האונייה ולא את אמם. הלכו לחפש את האם ונתקלו בדרכים בנהר. העלה האב את בנו בכורו על כתפיו ונכנס אתו לתוך המים, וכך העבירו לגדה השנייה והשאירו שם. אחר־כך חזר, העלה על כתפיו את הילד השני וגם אתו הגיע לגדה השנייה, אך לא למקום שבו הוריד את הבכור. הלך לחפשו, ובינתיים נפגשו שני הילדים וחיכו יחד לאביהם. במקום עבריה בינתיים אונייה, ובראות המלחים שני ילדים קטנים בלי אב ואם, העלו אותם על הסיפון.

ואביהם, כאשר לא מצא את הילדים, לא את הבכור ולא את הילד הצעיר, התחיל בוכה, קורע את בגדיו, שורט את פניו וצועק: — רבונו של עולם! כך מגיע לי על שקיימתי את צוואת אבי ולא נשאתי את שמך לשווא? הפסדתי את כספי, נכלאתי בבית־הסוהר, איבדתי את אשתי ועכשיו נלקחו גם ילדי ממני?! טייל האיש בבדידותו על שפת הים כמשוגע, עד שהגיע לעיר גדולה. נכנס ישר לבית־הכנסת, מצא בו אנשים טובים וסיפר להם את קורותיו. אמרו לו: — מהו מקצועך?

— אין לי מקצוע — ענה להם.

אמרו לו: — אם אין לך מקצוע, שמא תרצה לרעות את צאננו?

— בסדר — הסכים.

הפקידו בני העיר בידי המסכן את הפר ואת הכבשים, את הצאן ואת הבקר, והוא מוציאם יום־יום למרעה וחוזר אתם בערב. אנשי־העיר, שמצאו את צאנם ואת בקרם בריאים ושבעים, שמחו מאוד, כי הרועים הקודמים היו גונבים את החלב בדרך, והנה זכו עכשיו לרועה נאמן. שילמו לו בעין יפה וגם הרועה היה מרוצה.

והנה התחיל הרועה לחזור מן המרעה בשעה מאוחרת, בכל פעם בשעה מאוחרת יותר. ואנשי העיר פחדו ותמהו. כאשר חזר פעם בעשר בלילה שאלוהו: — מה קרה? עד עכשיו היית במרעה?

ענה להם: — הייתי במקום רחוק. נתן להם סימנים, ובני העיר שהכירו את המקום, ידעו כי מסוכן הוא ומלא נחשים, עקרבים וכל מיני חיות רעות.

אמרו לו: — אל תלך יותר למקום זה, כי חוששים אנו לחייך.

הבטיח האיש לא ללכת לשם יותר.

לילה אחד בא לו אביו בחלום והבן טען כלפיו: — רואה אתה, מה עוללת לי? כל הצרות באו עלי מפני ששמעתי בקולך.

הרגיעו אביו: — אל תפחד, בני, בעזרת ה' הכל יהיה טוב. מחר תלך למרעה, למקום שבו הייתה היום. קח אתך מעדר ותחפור מתחת לעץ ומתחתיו תמצא כסף הרבה, יותר ממה שתוכל לסחוב. תקח קצת ממנו, תלך למלך ותגיד לו: “רוצה אני לקנות חלקת־אדמה זו”. המלך ישמע לדבריך, ימכור לך חלקת־אדמה זו ואת התבנה עליה עיר גדולה.

— בסדר. — אמר האיש, קם למחרת היום בבוקר, הוציא את צאנו למרעה ובידו מעדר. הלך ישר למקום אשר אביו הצביע עליו בחלום והתחיל לחפור בו. ואכן, כדברי החלום כן היה והוא מצא שם את הכסף. לקח קצת ממנו, חזר לעיר והודיע לתושבים: — אינני רוצה יותר לרעות את הצאן.

— מה קרה? מוכנים אנחנו להוסיף לך על שכרך.

— לא, אינני רוצה יותר. הנה צאנכם.

למחרת היום הלך למלך ואמר לו: — מבקש אני שתמכור לי חלקת־אדמה פלונית.

שמח המלך, כי המקום היה מסוכן ואיש לא היה מוכן לקנותו.

— מסכים אני, — אמר — אך תחתום לי, שאם יקרה לך משהו, אינני אחראי.

האיש חתם והמלך העביר את חלקת־האדמה לרשותו.

למחרת היום התחיל לבנות את העיר החדשה: הביא פועלים ושילם להם שכר טוב.

עברה חלפה שנה, והעיר עמדה בנוייה על תלה, יפה, נוחה וגדולה. הכריז האיש: — הרוצה לגור בעיר זו, יבוא וקיבל שיכון חינם. — ואם כי היו הרבה אנשים שפחדו, הרי באו אנשים רבים שלא חששו והתיישבו בעיר. והאיש שהיה למלכה של העיר, היה מדי ביומו מתפלל ואומר: — רבונו של עולם, החזרת לי את כספי ויש לי יותר ממה שהיה לי. אני מבקש שתחזיר לי גם את אשתי ואת ילדי.

העיר החדשה היתה על שפת הים, והמלך בנה בה גם בית־מלון גדול לאורחים. כל אונייה שעגנה בנמל, יכלו אנשי הצוות לרדת על החוף ולהתאכסן במלון שלושה ימים שלמים, לאכול ולשתות בו חינם, אין כסף.

פעם קרה ואונייה שאזלו בה האוכל והמים נאלצה לעגון בנמל של העיר, כדי להצטייד בו בכל הנחוץ להמשכת הדרך. אמר המלך את הקברניט: — מוכן אני לאכסן את כולכם חינם אין כסף, אבל רוצה אני שלא תעברו על החוק.

— מהו החוק? — שאל הקברניט.

— לשבת שלושה ימים כאן, לאכול, לשתות ולנוח. רק אחר־כך תקנו מה שתרצו.

— בסדר — הסכים הקברניט.

ישבו הקברניט והמלחים במלון שלושה ימים ואחר־כך קנו את כל מה שרצו. הקברניט ראה את הטובות שעשה לו המלך ואמר לו: — אדוני המלך, עשית אתי חסד גדול, אתי ועם כל המלחים. רוצה אני לתת לך מתנה. יש לי שני נערים שמצאתים על שפת הים, והרי הם שלך.

כאשר הביאו את הנערים למלך, הכיר מייד כי בניו הם. שמח מאוד והשאירם אצלו, אך לא סיפר להם כי אביהם הוא, ומינה אותם לנאמנים — פקידי־האוצר.

והיה האיש מתפלל מדי יום ביומו: — רבונו של עולם, החזרת לי את כספי ויש לי יותר ממה שהיה לי. החזרת לי את שני בני. ועכשיו אני מבקש, שתחזיר לי את אשתי.

כעבור זמן מה עגנה אונייה בנמלה של העיר וכל מלחיה עם קברניטה ירדו אל החוף, התאכסנו במלון, אכלו, שתו ושמחו. אחרי המסיבה שנגמרה בשעה מאוחרת בלילה, רצה הקברניט לחזור לאונייתו והמלך תמה ושאל: — לאן אתה הולך בשעה מאוחרת כל כך?

ענה לו: — אדוני המלך, מבקשך להרשות לי לחזור לאונייתי.

— האם לא טוב לך כאן?

ענה לו: — תסלח לי, אדוני המלך אבל אינני יכול לישון כאן מפני שיש אשה באונייה והיא שם לבד.

אמר המלך: — מחוייב אתה לישון כאן, כי זהו החוק בל יעבור! ולי שני צעירים הנאמנים עלי. אשלחם לשמור על האונייה ועל האשה.

לא היתה לקברניט ברירה ואמר: — בסדר, אדוני המלך.

מייד קרא המלך לשני בניו ואמר להם: — תלכו לשמור על האונייה ועל האשה בה.

עלו הבנים על סיפור האונייה. ויהי בחצי הלילה אמר אחד הבנים לאחיו: — ראה, אחי, הרי זו האונייה שקברניטה חטף את אמנו כאשר היתה כובס. הייתי משחק אז ליד האונייה וכתבתי את שמי עליה והנה שמי רשום כאן עדיין.

אמר האח השני: — אולי האשה נמצאת כאן אמנו היא?

והאשה שמעה את דברי שיחתם, הכירה את קולם ושתקה.

למחרת היום חזר הקברניט לאונייה והאשה בגדיה קרועים, שערותיה פרועות, פניה שרוטים ומלוכלכים.

— מה קרה? — תמה הקברניט הנבהל.

התחילה האשה להתייפח: — הלכת למסיבה ועשית חיים, ואלי שלחת שני אנשים רשעים שלא נתנו לי כל הלילה מנוח ואף תבעוני. וכאשר סירבתי להם, הכוני. כל הלילה צעקתי, נלחמתי בהם ועמדתי בסירובי.

חזר הקברניט למלך וטען: — דע לך, כי שני הנאמנים ששלחת לשמור על האוניה עשו כל הלילה צרות לאשתי ורצו לעבור עבירה אתה.

שמע המלך את הדברים האלה, קרא לנערים ושאלם: — מה עשיתם בלילה?

— שמרנו על האונייה.

צעק עליהם המלך: — הגידו את האמת, מן ההתחלה עד הסוף. מה עשיתם בלילה?

— לא עשינו שום דבר. שוחחנו בינינו.

— על מה?

סיפורו הנאמנים למלך ביחידות, כשאין הקברניט שומע את דבריהם: — הכרנו כי זוהי האונייה שבה נחטפה אמנו. ומצאנו סימן לכך.

הבין המלך כי האשה אשר על סיפון האונייה אשתו היא. ומיד קרא לקברניט ושאלו: — ומי הצודק לפי דעתך, אתה או הנאמנים שלי?

— טענות האשה הן הצודקות — ענה הקברניט.

אמר לו המלך: — יש רק דרך אחת לדעת מי הצודק. נעמיד את הנאמנים ואת האשה זה מול זה, וניווכח לדעת מי המשקר. אם נמצא שהם התנהגו שלא בסדר אהרגם, אך אם נמצא את דבריהם אמיתיים, אעניש אותך.

עלו כולם על סיפור האונייה ומצאו את האשה בוכייה. אמר לה המלך שהכיר מייד את אשתו: — הגידי, מה קרה לך.

התחילה האשה לדבר: — אדוני המלך, הנערים לא עשו לי שום דבר, אך שמעתי אותם משוחחים ביניהם ומשיחתם נודע לי כי ילדי הם. קברניט זה חטפני והוא רוצה לשאת אותי לאשה. אך אני נשואה ואינני מסכימה. יום־יום אני דוחה אותו בלך ושוב מחר, ועד עכשיו לא שם את אצבעו עלי. ואני מבקשת אותך, אדוני המלך, להורידני מכאן, כי רוצה אני להיות עם ילדי. ומן היום אתפלל לה': “כפי שמצאתי את ילדי, כך מי יתן ואמצא את בעלי”.

פנה המלך אל הקברניט ואמר לו: — שמעת? העללת עלילת שווא על פקידי הנאמנים. אוריד אשה זו מסיפון האונייה, כי אין היא אשתך, וארשה לה להיות עם שני בניה.

הורידו את האשה המאושרת לארמון והאונייה הפליגה לדרכה.

כעבור שבוע ימים פנה אליה המלך ואמר לה: — רוצה אני לדבר אתך דבר.

— מה רצונך, אדוני המלך?

אמר לה: — ראי, אשה, הריני מלך ובעל העיר הזאת. עשיר אני מאוד, ולי כסף וזהב ופועלים רבים. מבקש אני שתינשאי לי. תהיי מלכה וכתר זהב לראשך.

ענתה האשה: — תסלח לי מאוד, אדוני המלך. לא אוכל להינשא לך, כי נשואה אני ומתגעגעת על בעלי. כל היום אני מתפללת לה' שיחזירו לי. לא יהיה לי בעל אחר.

אמר לה: — שמעתי כי בעלך כלוא בבית־הסוהר ופושע הוא. האין אני טוב לך יותר מבעלך הרשע?

ענתה לו: — גם אם בעלי פושע, רשע ורוצח, וכל הדברים הרעים שבעולם נתקיימו בו, לא אחליפנו. אם לא אמצאנו, לא אנשא, כי לבי לא יאהב אחר. גם המלכות, הגדולה והעושר לא ימשכוני.

שמע המלך את אשתו מדברת כך, ולא יכול היה להתאפק עוד. פרץ בבכי ושאל: — האם תכירי את בעלך?

אמר לו: — כן, אכיר.

— איך?

— יש לו סימן בגבו.

פשט המלך את החולצה והראה לה את הסימן.

ראתה האשה את הסימן והתחילה לבכות מרוב אושר ושמחה. גם המלך שמח, בכה וקרא: — הקדוש ברוך הוא החזיר לי את כספי, את בני ואת אשתי, ועוד עשאני מלך. והכל מפני ששמעתי בקול אבי וקיימתי את צוואתו.

והוא סיפר לאשתו את כל קורותיו. מאז חיו בני המשפחה כל ימיהם יחד, באושר ובטוב.

זה שכרו של כיבוד אב.

היה היה יהודי עני ולו משפחה גדולה. סבב, נדד היהודי בכפרים ומכר בהם את סחורתו ולפעמים היה נשאר אף שלושה חודשים מחוץ לביתו.

ובעיר זו נתמנה ערבי שונא ישראל לשריף, כלומר לנאמן המלך השולט על העיר וכוחו במקום גדול אף מזה של המלך. והיה שריף זה עושה צרות הרבה ליהודים. פעם אמר למלך: — יש לגרש את כל היהודים.

שמע המלך בקול השריף ופקד: — בעוד שלושה חודשים יגורשו כל היהודים ממדינתי.

שמעו היהודים את הגזירה, הלכו לבתי הכנסת, התפללו, צמחו ובכו. והכול עצובים ומדוכאים. מה לעשות כדי להינצל מן הצרה?

נזדמן סוחר יהודי לעיר זו, הגיע לרחוב היהודים ורצה לשתות יין כפי שרגיל היה תמיד לשתות. והנה כל החנויות סגורות ומסוגרות. כאשר שאל הסוחר לסיבת הדבר, הסבירו לו: — כל היהודים נמצאים בבית־הכנסת.

הלך הסוחר אל בית־הכנסת ושאל: — מה קרה לכם.

סיפרו לו על הגזירה. אמר להם: — תנו לי עשרים לירות ואני מבטל את הגזירה.

נתנו לו היהודים עשרים לירות. אמר להם: — חכו שבוע ימים ותראו.

הלך היהודי, קנה בקבוק אחד של עראק, גרעינים וחומוס, ונוסף על כך לקח אתו חבילת קלפים, טלית ותפילין. ועם כל אלה הלך אל השריף שונא ישראל. הגיע היהודי לביתו של השריף, דפק על הדלת, והנה אשת השריף פותחת את הדלת ושואלת: — מי זה?

אמר לה: — אני.

אמרה לו: — איזה אני?

אמר לה: — יהודי.

אמרה לו: — לך מפה! איך אתה מעז לבוא אל ביתנו?

אמר לה: — יש לי עניין אל בעלך.

אמרה לו: — לך מפה! כשיבוא, יהרוג אותך.

אמר לה: — תפתחי לי את הדלת, יש לי משהו חשוב לדבר אתך.

פתחה לו את הדלת ושאלה אמר לה: — מה אתה רוצה?

אמר לה: — תשמעי, גזירה רעה וקשה נגזרה על היהודים. רוצים לגרש אותנו מפה. ואני עשיר ואינני רוצה להיפרד מממוני.

חזרה ושאלה אמר לה: — ומה אתה רוצה?

אמר לה: — להתאסלם ולהיות מוסלמי.

דיבר היהודי בשפה רפה ונמלצת ומצא חן בעיני אשת השריף. אמרה לו אמר לה: — נכון. תהיה מוסלמי ותישאר עשיר ויהיה לך חלק בגן־עדן. ויהיו לך שם ארבעים משרתים.

אמר לה: — בסדר גמור! — והעמיד פנים כאילו הוא מנשק את קירות הבית ומתפלל לאללה ורוקד מרוב שמחה. לאט־לאט התקרב אל החדר של השריף, והאשה בחשבה, כי עשיר יהודי זה רוצה לראות את כל הבית, הכניסה אותו אל חדרו של השריף והראתה לו את ספרייתו העשירה ואת ספרי־הקודש הרבים.

התחיל היהודי לנשק את הספרים ואומר אמר לה: — זו הדת הנכונה! זו הדת הנכונה! לא כדת היהודים, הגנבים והממזרים. — והוא דיבר בביטחון כזה, עד שאשת השריף האמינה לו והשאירה אותו בתוך החדר של השריף. כאשר מצא את עצמו יחידי בו, פתח את הארגז הקטן שהיה אתו, הוציא מתוכו את העראק, החומוס, הגרעינים, הקלפים, הטלית והתפילין, ושם את הכל מאחורי הספרים במקום סתר. אחר־כך יצא מן הבית בשמחה ובשעת הפרידה אמר לאשת השריף: — חבל שהשריף טרם בא.

הסבירה לו: — הרי יום ששי היום והתפילות ארוכות ואחריהן יש לו פגישה עם המלך, לכן הוא מאחר לחזור הביתה.

אמר הל: — טוב, אני הולך ועוד מעט אחזור.

הלך היהודי ישר אל המסגד וחיכה לסוף התפילה. והנה יוצאים המלך והשריף לידו ואתם כל השרים והאזרחים. רק ראה היהודי את השריף ומייד רץ אליו, נפל על צווארו והתחיל לצעוק: — אחי שלמה! שלמה אחי! מה שלומך? זמן רב כל כך לא ראיתיך ואמנו מתה בגללך.

סובב השריף את ראשו ואמר ליהודי: — לך מפה! אל תטמא אותי, יהודי טמא! — אך היהודי עשה את עצמו כאילו אינו שומע את הדברים האלה הוסיף לחבק את השריף ולנשקו, ותפסו בחזקה כשהוא צועק: — אחי שלמה! שלמה אחי! למה עשית מעצמך גוי?

התרגז השריף: — אמרתי לך: לך מפה! אהרוג אותך!

אמר לו היהודי: — טוב, תהרוג אותי! מוטב שיהרגני אחי ולא איזה גוי זר! העיקר שמצאתיך בחיים וראיתיך בטרם מותי. חבל רק על אמא שמתה ולא ראתה אותך בכבוד זה, בגדולה זו.

שמע המלך את כל הדברים האלה, התרגז מאוד וציוה על היהודי ועל השריף כאחד: — שקט! רוצה אני לשמוע מפי היהודי פשר הדבר.

אמר היהודי בקול בכי ותחנונים: — אדוני המלך, תשמע מה קרה. בן־אדם זה, הנמצא על ידך, אחי הוא וקוראים לו שלמה. אבינו מת והשאיר אותנו, שני בנים. אותי — דוד, ואותו שלמה. היינו קטנים ואמנו שלחה אותנו לבית־הספר ללמוד והיא עצמה עבדה בבתי זרים ובשכר שהרוויחה היתה קונה לנו אוכל. כן היתה חוסכת ומחביאה חלק מן השכר במקום סתר. פעם, כאשר היינו כבר גדולים, גילה שלמה זה את מקום המחבוא, חיכה עד שאמא תצא מן הבית, גנב את כל הכסף והלך לבית קפה. שם שיחק בקלפים עם חבריו…

והשריף צועק כל הזמן: — שקר! לא נכון! עלילה!

השתיק המלך את השריף וליהודי אמר: — המשך!

והיהודי המשיך לספר: — שיחק קלפים והפסיד את כל הכסף. השעה היא שלוש לפנות בוקר, אני ואמי מחכים במיטותינו לשלמה אחי והנה דפיקה על הדלת. אמא קפצה מן המיטה ופתחה את הדלת, והנה נכנס שלמה, כולו שיכור, אינו יודע מה שפיו מדבר, ודבריו רעים ומכוערים, בלי בושה. מתבייש אני מאדוני המלך לחזור על דבריו. כאשר שאלה אותו אמה: “איפה היית?” ענה לה: “מה איכפת לך? זהו הבית שלי! ואם אינך מסכימה, תלכי מכאן! אינני רוצה לראות את פנייך כאן”. אמרה לו אמא: “הבית הזה שלי הוא! עבדתי כחמורה כדי לגדל אתכם ועכשיו תגיד לי ככה? ולכן, דע לך! מעכשיו אינני אמך ואתה אינך בני”. קם השיכור, הרים את ידו על אמא והרביץ לה. גם לי הרביץ. אמא קיללה אותו, והוא לקח את טליתו אשר שמו רקום עליה, גם את התפילין ואת ספריו ועזב את הבית. שלושים שנה אני ואמא מחפשים אותו בכל העולם. חיפשנו ויגענו אך לא מצאנוהו. ואמא, זכרונה לברכה, הצטערה כל השנים על שגירשה אותו ודיברה אתו בחריפות. חלתה, המסכנה, והיתה בטיפולה של לשכת הסעד. יום אחד קראה לי ואמרה: “תשמע, בני. מצווה אני עליך, שתלך אחרי מותי לחפש את אחיך, מת או חי; תביא לו דרישת שלום ממני ותאמר לו, כי בשעת פטירתה סלחה לו אמו את המכות שנתן לה ואת הדברים הרעים והמכוערים שאמר לה”. אחר־כך עצמה את עיניה לעולמים. קברנוה והתאבלנו עליה ומייד התחלתי לחפש את אחי עד שמצאתיו כאן, היום, לידך, אדוני המלך, בעושר ובכבוד גדול, שריף חשוב. ועוד הוא מעמיד פנים כאילו אינו מכיר אותי. לא נאה לו…

צעק שונא היהודים: — הכל שקר! אין אף מלת אמת בדבריו!

אמר לו היהודי למלך: — אדוני המלך, אתן לך עצה ותראה שאני צודק ודברי אמת. תשלחו שליחים לביתו ותערכו בו חיפוש. תמצאו בו בוודאי סימנים ליהדותו, ואז, כאשר תשתכנעו שאני צודק, תחזירו לי את אחי ותכריחוהו לעלות לקבר אמא ולהשתטח עליו. ואם לא תמצאו שום סימן בביתו, תהרגוני.

הסכים השריף: — בסדר. אם יימצא בביתי סימן שאני, חס וחלילה, יהודי, יוציאוני להורג. אך אם לא יימצא שום סימן ליהדותי, נבשל את בשרך החי.

נטל הווזיר את רשות הדיבור ואמר: — עכשיו רוצה אני לדבר. נשאר כאן כולנו: המלך והשריף, היהודי וכל השרים. ונשלח ארבעה אנשים הנאמנים על המלך, עם המפתח של השריף, ישר אל ביתו. הארבעה יערכו בו חיפוש ואנחנו נחכה כאן עד שיחזרו ויודיעו לנו אם מצאו משהו.

נתן המלך את הסכמתו לדבר זה. כעבור זמן מה חזרו ארבעת הנאמנים למקום הישיבה כשבידם הארגז. פתחוהו לעיני המלך, השרים והקהל הגדול, ומה מצאו בו? הטלית אשר שמו של שלמה רקום עליה, התפילין והספרים! ומה שחמור ביותר: גם בקבוק של עראק האסור בשתייה למוסלמים.

התרגז המלך והטיח בפני השריף: — ממזר אתה! יהודי! ועוד אתה מסית תמיד נגד היהודים ומעמיד פנים של שריף קדוש! ובארגז אתה מחזיק גם עראק וגם קלפים האסורים לנו איסור גמור. בתלייה תמות!

והיהודי מעמיד פני בוכה וצועק: — חבל לי עליך, אחי שלמה! באמת שלא רציתי לגרום ל צרות. אם תשמע אמנו כל מה שגרמתי לך, היא תקלל אותי בעולם הבא… — והוא ביקש מן המלך רשות לחבק ולנשק את אחיו לפני מותו. הרשות ניתנה לו והיהודי התייפח מרוב בכי.

כן ציווה המלך להרוג יחד עם השריף את בני משפחתו ולהעביר את כל ממונו אל אחיו החוקי.

לקח היהודי את הכסף וכל הדרך הוא בוכה וחובט בפניו מרוב צער…

מובן שהגזירה על היהודים נתבטלה והם חיו מאז בעושר ובכבוד.

והיום שבו קרה הנס נקבע לחג לדורות, פורים קטן על הישועה ועל ההצלה.

מפי: שמעון הלל (מוכנין – באר־שבע)

היה היה מלך ולו בת יפהפייה. ורבים המחזרים שרצו לשאתה לאשה. היה המלך אומר להם: — אתן את בתי רק למי שיצליח לשוחח אתה. בלילה ייכלא המבקש את יד בתי בחדרה וישתדל לדבר אתה. אם תענה בתי, הרי היא מסכימה להינשא למבקש את ידה. אך אם לא תענה, ייתלה המחזר וראשו ייתקע על חומת העיר.

צעירים רבים הסכימו לתנאי זה וכולם נתלו וראשיהם נתקעו על חומת העיר.

פעם הגיע צעיר אחד לעיר הבירה והנה הוא רואה ראשים רבים תקועים בחומתה. שאל לסיבת הדבר, אך כל נשאל היה מתחמק ואומר: — אינני יודע.

פעם עמד הצעיר ליד החומה והוא מרוגז מאוד על שאינו יודע מדוע נהרגו האנשים. אותה שעה עברה שם זקנה אחת ובראותה את הצעיר המתרגז שאלה אותו: — מדוע את נרגז כל כך?

ענה לה: — אם תסבירי לי משהו, אעשיר אותך, אך אם אין בדעתך לתת לי הסבר, לכי מפה!

— מה איכפת לך? — תמהה. — מוכנה אני לעשות את רצונך ולמלא את בקשותיך, אם תגיד לי מה אתה רוצה ומדוע אתה מתרגז.

אמר לה: — מתרגז אני בגלל ההרוגים האלה. רוצה אני לדעת, מי הרג אותם ומדוע נתקעו ראשיהם על חומת העיר.

אמרה לו: — תשמע, בני. יש לנו בעיר זו בת־מלך, שאביה אינו מסכים להשיאה אלא למי שיצליח לדובב אותה. סיפרה לו הזקנה את כל העניין.

הודה לה הצעיר, נתן לה קצת כסף והלך ישר אל הארמון. בהגיעו ביקש לראות את פני המלך, הורשה להיכנס פנימה, נפגש אתו ואמר לו: — אדוני המלך, מבקש אני לשאת את בתך לאשה.

אמר לו המלך: — השמעת את עניין התנאי? המוכן אתה לכך?

ענה הצעיר: — אדוני המלך, שמעתי את כל התנאים ואני מוכן לקבלם.

— בסדר. מחר לפנות ערב תבוא הנה ואשלחך אל חדרה של בתי.

— בסדר.

למחרת היום, בשעה מוקדמת בבוקר, הגיע הצעיר אל גינת הארמון ומצא שם שומר ניצב ליד השער. אמר הצעיר לשומר: — רוצה אני להיכנס לגן.

תמה השומר: — האינך יודע כי זהו גן המלך?

— האינך יודע כי מחר אהיה חתנו של המלך? אם לא תתן לי רשות כניסה פנימה אצווה מחר להוציאך להורג!

שמע השומר את דברי הצעיר, נתבלבל ונבהל, כי חשב בלבו: אם לא ארשה לו היום להיכנס פנימה, אולי באמת יהיה מחר חתנו של המלך ויצווה להרגני?

נכנס הצעיר פנימה, טייל בגן והנה שלוש ציפורים משוחחות זו עם זו. אמרה אחת מהן: — חבל על נער זה שימות מחר.

שמע הנער את דברי הציפור ואמר: — מניין את יודעת שאמות מחר?

— בגלל בת־המלך.

אמר להן: — מי שיש לו מזל ושלוש אחיות, לא ימות.

אמרו לו: — ומי הן שלוש אחיותיך?

ענה הצעיר לציפורים: — אתן אחיותי ובעזרתכן לא אמות.

אמרו לו הציפורים: — אם כך דיברת אתנו והבנת אותנו, רוצות אני לייעץ לך עצה שגם אותה תבין.

אמר: — הריני מוכן ומזומן לשמוע את עצתכן ולמלאה.

אמרו לו: — בערב, כאשר תיכנס לחדרה של בת־המלך ותיקשר לקיר, ישאירו לך רק יד אחת פנוייה ובה ישימו לך צלחת עם אוכל. אחרי שתאכל תתחיל לדבר עם הצלחת ותגיד לה: “צלחת, צלחת! רוצה אני לשמוע קצת זמרה ושירים”. ואנחנו נשיר ונזמר לך מנגינות ורינות שאיש לא שמע כמותן, רק אתה ובת־המלך. בתום הנגינה תגיד לצלחת: “צלחת, צלחת, מספיקה לי שירה, רצוני בסיפור”. ואז נספר לך סיפור. אחר־כך תבקשך הצלחת לפסוק אז משפט, ואתה תוציא משפט מעוקם. כאשר תשמע בת־המלך את פסיק־הדין ההפוך, לא תתאפק ותדבר. ואביה ישמע אותה מדברת, כי הוא שם בחדרה רמקול והוא שומע את הכל מחדרו. למחרת היום יגיד לך המלך שתחזור שנית בלילה, ואתה תנהג בלילה השני כפי שנהגת בלילה הראשון. ושוב תשמע סיפור ושוב תוציא פסק־דין מעוות. גם בלילה השלישי כך. ואם היא לא תדבר, אל תפחד. נתיישב מתחת ללשונה ונצעק בקולה עד שישמעוה כל אנשי העיר.

הודה הצעיר לציפורים ויצא מן הגן לטייל בעיר עד שעת הערב. בערב הביאוהו שני עבדי המלך אל חדרה של הבת ובו מצא הכל כפי שהודיעוהו הציפורים. העבדים קשרו את הצעיר לקיר והשאירו לו רק יד אחת פנוייה, לאכול בה את ארוחת הערב. אחרי האוכל אמר לצלחת: — צלחת, צלחת! רוצה אני לשמוע קצת זמרה ושירים.

באותו רגע עצמו נשמעו צלילי מוסיקה עליזה ונגינות מרנינות לב מילאו את הבית. בת־המלך שומעת ואיננה יודעת מה לעשות. עד שאמר הנער לצלחת: — צלחת, צלחת! מספיקה לי שירה, רצוני בסיפור.

נשמע קולה של הצלחת: — טוב, אבל רוצה אני שתוציא את פסיק הדין.

— בסדר — הסכים הנער.

התחילה הצלחת לספר:

שלושה חברים היו ביער והנה ירד עליהם הלילה. שלושת החברים היו אומנים גדולים: אחד נגר, אחד חייט ואחד קוסם. החליטו השלושה ללכת לישון, אך אחד מהם ישמור ומדי ארבע שעות יתחלף השומר. הפילו גורלות והמשמרת הראשונה נפלה בחלקו של הנגר. בשעת השמירה מצא הנגר בול־עץ גדול. מה עשה? לקח את כליו וחטב בעץ דמות של בחורה. כאשר גמר לחטוב, קם החייט לשמירה, כי הגיע תורו. כאשר מצא את הגברת החטובה בעץ, אמר בלבו: חברי עשה בחורה מעץ, אתפור לה בגדים. תפר החייט חליפת גברות והלביש בה את בחורת־העץ, שהיתה מלאת חן, רק בלי רוח חיים. בהגיע תור הקוסם לשמירה ובראותו את בחורת־העץ לבושה, אמר: אהפוך את העץ לאשה ממשית. אמר ועשה והפיח רוח חיים בגופה. בבוקר קמו הנגר והחייט ומצאו בחורה חייה.

— עכשיו, — סיימה הצלחת את סיפורה, — תוציא אתה משפט צדק: למי הזכות לשאת את הבחורה לאשה.

ענה הנער: — הזכות לשאת את הבחורה לאשה היא רק לחייט, שהלביש את הבחורה וכיסה אותה.

שמעה בת־המלך את המשפט המעוקם, לא יכלה לשלוט בורח וצעקה: — לא נכון! רק לקוסם היא שייכת!

שמע המלך את בתו מדברת ובבוקר בא אליהו ואמר לה: — נראה לי כי בחור זה מצא חן בעינייך, כי שמעתיך מדברת.

אמרה לו: — אבא, אינני יודעת מה קרה הלילה, אך בחור זה מדבר עם צלחת והצלחת עונה לו. אבל רוצה אני, אבא, שתנסה אותו גם הלילה, והפעם לא אדבר! אבל הלילה אל יאכל בחדרי, כי אינני רוצה צלחת בחדרי.

— בסדר — הבטיח לה אביה. הלך אל הנער ואמר לו: שמע, בני, חזור הלילה לחדרה של בתי, ואל תפחד גם אם היא לא תדבר הפעם. לא נהרוג אותך. ואם היא שוב תדבר, תשא אותה לאשה. הפעם בלי בעיות.

— בסדר — ענה הנער ויצא לטייל בעיר. לפני ארוחת הערב שלח אליו המלך שליח והודיע לו: — אכול הערב בבית־המלון, על חשבון המלך.

— בסדר — הסכים הנער ואחרי שאכל הלך לארמון. שוב קשרוהו לקיר בחדרה של בת־המלך, כמו בפעם הראשונה. הפעם פנה אל כד הפרחים ואמר לו: — רוצה אני במנגינה עליזה, כמו אתמול.

— כן, אדוני — נשמע קול מכד הפרחים וכעבור כמה דקות נשמעו שירים ומנגינות. עד שאמר הנער לכד: — מספיקה לי המנגינה, עכשיו רצוני בסיפור.

— בסדר — ענה הכד. — אך עליך להוציא את המשפט.

— בסדר.

התחיל הכד לספר:

היה היו שני אנשים, אחד עשיר ואחד עני. לעשיר היתה בת ולעני היו שלושה ילדים. הלך העני לאחיו העשיר ואמר לו: מבקש אני ממך, אחי היקר, שתתן את בתך לבני הגדול. אמר לו: מה מקצועו? — ענה האח: — אין לו מקצוע. — ולבן האמצעי? — אין. ולקטן? — אין. — אמר האח העשיר: — תראה, אחי. יש לי בת יחידה והרבה הרבה כסף. ומוכן אני להשיאה לאחד הבנים שלך, אבל בתנאי שיהיה לו מקצוע. שלח אותם ללמוד, ומי שיהיה לו המקצוע הטוב ביותר בתום לימודיו, הוא ישא את בתי לאשה.

הסכים האח העני לדברי אחיו, וגם שלושת הבנים הסכימו לכך ויצאו לדרך. בהגיעם לפרשת דרכים החליטו, שכל אחד מהם יבחר לו דרך אחרת וילך ללמוד מקצוע. כעבור חמש שנים בדיוק נדברו להיפגש שוב בפרשת־דרכים זו.

עברו חלפו חמש שנים ושלושת האחים נפגשו בפרשת הדרכים.

ובינתיים נפלה הנערה למשכב כי נפרדה מבני־דודיה ולא ראתה אותם. יום־יום נעשתה חולה יותר ויותר והרופאים שאביה הזעיקם מכל קצות המדינה לא מצאו לה תרופה. רזתה ורזתה והחום עלה ועלה, ועיניה עצומות ואינה אוכלת ואינה שותה. והכל אומרים: — עוד יומיים, שלושה, ותמות המסכנה. — כאשר נפגשו האחים בפרשת־הדרכים, שאלו זה את זה: — איזה מקצוע למדת?— אמר הבן הבכור: — אני רופא. — אמר הבן האמצעי: — אני קוסם. — אמר הבן השלישי: — אני סבל מהיר, הולך מעיר לעיר, כאוירון מהיר. — אמרו האחים לקוסם: — תראה מה שלום ילדתו של דודנו. — כתב הקוסם מה שכתב על האדמה וראה, כי בת־דודם חולה מאוד, עוד מעט ותמות. והכל מפני שלא ראתה אותם זמן הרבה, והיא מתגעגעת עליהם. אמר הרופא: — אם נגיע לשם מהר, אתן לה תרופה והיא תבריא ותישאר בחיים. — לקח הסבל המהיר את התרופה מידי הרופא וכעבור שעה קלה הגיע לעיר הבירה, שבה התאבלו כבר כל התושבים על מותה הקרוב של בת־העשיר. נכנס ישר לחדרה של בת־דודו ושאלה: — מה שלומך, בת דודי? — רק שמעה הנערה את קולו, ומייד פקחה את עיניהם והבריאה, כאילו לא חלתה מעולם. אמר לה: — תקחי גם תרופה זו. — ענתה לו: — תרופתי היחידה היא לראותך. כבר הבראתי. — הגיעו גם שני האחים האחרים אל בת דודם ואמרו אל אביה: — רוצים אנו שתקיים את התנאים ואת הבטחתך. לאחד מאתנו, שמקצועו הוא הטוב ביותר, תתן את בתך לאשה.

כאן פנה הכד אל הנער ואמר: — רוצים אנו שתוציא אתה משפט אמת.

מייד פסק הנער: — ברור ומובן הדבר, הנערה ישא לאשה רק הרופא, כי מי דאג לתרופה?

לא יכלה בת־המלך להתאפק בשמעה את המשפט המעוקם וצעקה: — לא נכון! רק הסבל יקח את הבת, כי הבריאה בראותה את פניו! והרי היא לא השתמשה כלל בתרופת הרופא, ורפואתה היתה כאשר ראתה את בן־דודה.

והמלך, אבי הנערה, שומע את קולה. למחרת היום אמר לה: — הודיעי לי שבו בחרת.

אך היא אמרה לאביה: — אבא, משתגעת אני ממנו. הלילה דיבר עם כד־פרחים. אנסהו עוד הלילה. הפעם אשתוק ולא אוציא הגה מפי.

הסכים המלך, קרא לנער ואמר לו: — חזור הלילה לחדרה של בתי, ואם היא תדבר בפעם השלישית, תשא אותה לאשה. ואל תפחד, כי גם אם לא תדבר, לא נהרוג אותך.

בערב שוב קשרו את הנער לקיר, והוא התחיל לדבר עם הכתר שעל ראש בת־המלך. שאל אותו: — מה אתה רוצה? אני מוכן לעשות הכל למענך.

אמר לו: — בסדר, תעשה לי כפי שעשו לי הצלחת והכד!

התתחיל הכתב לנגן עד שהנער הפסיק את הנגינה וביקש: — רוצה אני עכשיו בסיפור.

הסכים הכתב אך הוסיף תנאי: — עליך לשפוט כפי ששפטת בתום שני הסיפורים הקודמים.

— טוב, רק תספר.

סיפר הכתר:

היה היה פעם שד (עפרית) שעשה צרות צרורות למדינה. פעם טיילו בת־המלך עם חברותיה ברחוב, והנה עבר העפרית וחטפה. הביאה לביתו, ובו לא דלת ולא חלון. והבית גבוה מאוד והעפרית נכנס לתוכו רק מן הגג. כאשר שמע המלך שבתו נחטפה, היה מתאבל מאוד. עד שהכריז: — מי שיביא לי את בתי, אתן לו אותה לאשה ואוסיף לו עליה את חצי המלכות. — ובאחד המקומות, באחד מבתי־הקפה, התאספה קבוצה של שבעה צעירים. הציע אחד מהן לגנוב מן העפרית את בת־המלך, ואמר: — נגר אני, אם תביאו לי קרשים, אעשה סירה שעליה נגיע לעפרית. אלא שאני זקוק למסמרים. — אמר השני: — אני אבזלן ואספק לך מסמרי ברזל. — אמר השלישי: — אני צבע, אצבע את הסירה. — אמר הרביעי: — מלח אני, אשיט את הסירה. — אמר החמישי: — קוסם אני ואוכל תמיד לראות אם נמצא העפרית בבית או לא, ואם הוא ישן או ער. — אמר השישי: — ואני גנב. אוכל לעלות על הגג ולגנוב את הבת, מבלי שהעפרית ירגיש בכך. — אמר השביעי: — צלף אני ואין רובי מחטיא. — עשה כל אחד מן השבעה מה שהבטיח לעשות: הנגר עשה סירה, והברזלן מסמרים, הצבע צבע את הסירה והביאה לים. המלח השיט את כולם עד שהגיעו לחוף הים. שם אמרו לקוסם: — ראה אם העפרית בבית ומה מעשיו. — נטל הקוסם את כליו הביט בהם וראה שאין העפרית בבית. מייד עלה הגנב על גג הבית, חטף בזרועותיו את בת־המלך והורידה לסירה. כאשר היו השבעה בדרכם בלב הים, חזר העפרית לביתו ולא מצא בו את בת־המלך. מייד התחיל לרדוף אחרי הסירה ואמר להטביעה. אמרו השטים בסירה לצלף: — עתה הראה את כוחך! — נטל הצלף את רובהו בידו ופגע בעפרית, בין עיניו בדיוק. נהרג העפרית וטבע בים. הגיעו השבעה לעיר והביאו את בת־המלך לאביה. זה אמר להם: — אתה שבעה, ובתי תינשא לאחד מכם בלבד. — צעקו כולם וכל אחד מהם טוען: — לי היא מגיעה. — כך טען הנגר: — אלמלא הסירה לא היינו יכולים להגיע אליה. — וכך גם השני והשלישי, הרביעי והחמישי. השישי והשביעי. כאן הפסיק הכתר את סיפורו, פנה לנער ושאל: — רוצה אני לדעת את דעתך: למי הזכות לשאת את בת־המלך לאשה?

ענה הנער: — לפי דעתי היא מגיעה רק לצבע. רק בזכותו יפתה הסירה ומצאה חן בעיני בת־המלך.

שמעה בת־המלך את המשפט המעוות וצעקה: — חמור! מה פתאום הצבע? רק לצלף היא שייכת! אלמלא הוא, היה העפרית מחזיר את בת־המלך אליו והורג את כולם.

המלך שמע את בתו מדברת בלילה השלישי ולא היתה לה ברירה אלא להינשא לנער. נערכה חתונה מפוארת ושניהם מלכו יחד וחיו בכבוד גדול.

מפי: שמעון הלל (מוכנין – באר־שבע)

היה היה יהודי עני ובביתו תשע נפשות. קרבו ימי הפסח והעני נעצב אל לבו מאוד, כי לא היתה לו פרוטה בבית ולילדיו התהלכו יחפים ורעבים. היה העני אובד עצות.

עשרה ימים לפני החג גזרו השלטונות גזירה על היהודים. על שום מה? בלילה נגנב אוצרו של המלך וזה הטיל על וזירו למצוא את הגנב. הסביר הווזיר למלך: — מי יכול היה לגנוב את אוצרך? רק היהודים! ומדוע? מפני שהיהודים הם צורפים והגניבה הזאת, כולה כסף וזהב. ורק הם יודעים איפה למכור סחורה זו ומה לעשות אתה.

מייד הוציא המלך פקודה: — אם לא יחזירו היהודים במשך עשרה ימים את הגניבה, או לא ימסרו את הגנב, יוצאו כולם להורג.

שמעו היהודים את דבר הגזירה והיו אובדי עצות. והעני אשר במשפחתו תשע נפשות הלך ישר אל המלך ושאלו: — מדוע גזרת גזירה זו?

הסביר לו המלך: — בגלל גניבת האוצר מארמוני.

אמר לו היהודי: — תשמע, אדוני המלך. הרי אחד ויחיד הוא הגנב ולמה גזרת על כמה אלפי היהודים שבמדינתך? האם צודק הדבר שבגלל חטאו של גנב אחד ימותו אלפים?

שאל המלך: — התדע, מי גנב את אוצרי?

אמר לו: — כן, אדע. וכי משום מה באתי הנה? אך אגלה לך סוד זה, רק אם תספק את כל צרכי. רק אז אגיד לך, מי גנב את אוצרך.

אמר לו המלך: — מסכים אני לסדר לך את הכל על הצד הטוב ביותר רק תגיד לי, מיהו הגנב.

אמר היהודי: — בינתיים רוצה אני ממך כמה חבילות מצות, כמה בקבוקי יין, שני כבשים, בגדים לילדי, מקטן עד גדול, בגדים בשבילי ובשביל אשתי ואלף לירות ביד. אם תתן לי את כל אלה, אגיד לך מיהו הגנב.

אמר לו המלך: — אתן לך את הכל. רק תגיד לי מי הוא.

אמר היהודי: — קודם כל תמלא את בקשתי ואת הסוד אגלה לך רק אחרי החג. רק אז תדע מי אויבך ומי אוהבך.

שמע המלך את דברי היהודי ושאלו: — ומדוע לא תגיד לי זאת היום?

ענה היהודי: — אם מוכן אתה למלא את בקשתי עכשיו, אגיד לך את השם אחרי הפסח. אך אם אינך מסכים, לא אגיד לך דבר.

לאמיתו של דבר היה המלך צריך להוציא להורג את היהודי על דברי חוצפתו, אך הוא לא רצה להרגו כל עוד לא שמע מפיו את שם הגנב.

התייעץ המלך עם וזירו: — מה, לפי דעתך, יש לעשות כאן?

יעץ הווזיר: — ניתן לו את כל מה שהוא מבקש, ואחרי פסח, אם לא יגיד לנו את השם, נהרגנו. אבל עלינו לעשות את הכל כדי למנוע את בריחתו.

הציב המלך שלושה שומרים והטיל עליהם לשמור על היהודי יומם ולילה, שלא יברח מן העיר. היו אלה שוטרי חרש שעקבו תמיד אחרי היהודי, מבלי שהוא עצמו ירגיש בדבר.

ובינתיים קיבל היהודי כל מה שביקש וחזר הביתה שמח וטוב לב. והגזירה נתבטלה כמובן.

ערב החג שחט העני את הכבש ועשה את כל ההכנות לליל ה“סדר”.

בערב, לפני קריאת ה“ההגדה”, פתח את הדלת בשביל “כל דכפין ייתי ויאכל” והשאירה פתוחה. והשומרים מסתובבים כל הזמן ליד הבית, מבלי שהיהודי ידע על כך.

התחיל היהודי לקרוא את ה“הגדה” בקול רם, לפזם פזמונים ולשיר שירים.

שמעו השומרים את דברי השירה וראו את הדלת הפתוחה, וכיוון שהיה להם קר, אמרו: — נשב במרתף הבית ובו נתתחמם. — כך עשו.

הגיע היהודי ל“צא ולמד” בהגדה של פסח, ובאזני השומרים נשמעו מלים אלו כמו השם “סלמן”.

מייד רצו אל המלך והודיעו לו: — אדוני המלך, יודעים אנו מי גנב את אוצרך: סלמן בן אחותך!

מייד נשלחו שוטרים אל ביתו של סלמן. נערך חיפוש והאוצר נמצא. מייד נאסר הגנב והובא בפני המלך, ששאל את השוטרים: — כיצד נודע לכם שסלמן גנב את אוצרי?

ענו לו: — אדוני המלך, היהודי שהפקדת אותנו לשמור עליו, גילה את סוד זה שעה ששתה יין. שמענו שם זה ובאנו אליך מייד, כדי להודיעך על כך.

ובינתיים הודה סלמן כי גנב את האוצר מפני שביקש את בת־המלך לאשה ודוד המלך סירב.

כלאו את הגנב בבית־הסוהר ולמחרת היום ציוה המלך על שוטריו: — לכו עכשיו אל היהודי והביאוהו לכאן על כתפיכם. רק הזהרו שלא להפחידו! אם תגרמו לו רעה כלשהי בדרך, דמכם בראשכם.

הלכו השוטרים את בית היהודי ודפקו על דלתו. יצא היהודי, ראה את השוטרים ושאל: — מה רצונכם?

— המלך קורא לך — הודיעו לו.

— תגידו למלך — ענה להם היהודי — שהסכמתי לגלות לו את השם אחרי החג, לא היום.

אמרו לו: — כבר ידוע למלך מי גנב את האוצר. כי לא נזהרת אמש והשומרים שעקבו אחריך שמעו כיצד גילית את שמו של סלמן. כאשר גילו השומרים את השם למלך, נערך חיפוש אצל סלמן, בן אחותו, והגניבה נמצאה אצלו, כפי שידעת. עתה הוא בבית־הסוהר.

שמע זאת היהודי ואמר להם: — דעו לכם, כי לא במקרה אמרתי מה שאמרתי לאשתי בקול רם. רציתי שתשמעו ותגידו את השם למלך, כדי שתוכלו לחזור הביתה בלילה ולנוח. ידעתי יפה על קיומכם ועל הרעד שנרעדתם מקור.

לבש היהודי את בגדי־החג שלו והלך ישר אל ארמון המלך.

בראות המלך את היהודי, קם על רגליו, חיבקו ואמר: — אתה, אוהבי, תהיה ראש היהודים במדינתי, על שידעת מי אויבי. — והוא פנה אל שריו ויועציו ואמר להם: — כל מי שאוהבני יתן ליהודי זה מתנה.

אך היהודי אמר למלך: — תסלח לי, אדוני המלך, אל תשכח, כי חג לנו היום ובו אסור לנו לגעת בכסף ולשאת חפצים. אם אשא היום חפצים או אגע בכסף, אהיה כמי שמכר את דתו. אבל אחרי חג הפסח אבוא ואקח את כל המתנות.

ראה מלך שהיהודי העני אינו מוכן לקבל מתנות וכסף מפני שהוא נאמן לדתו, ואמר בלבו: אין במדינתי איש דתי ונאמן כמוהו. וליהודי אמר: — עכשיו תלך לשלום ותחוג את חגך כפי שנצטווית. ואחרי החג תהיה ממונה על אוצרי.

נתמנה היהודי לשר האוצר וכל יהודי המדינה חיו בשלום, בשלווה ובעושר.

מפי: שמעון הלל (מוכנין – באר־שבע)

איש ואשה היו מסובים ליד שולחן ואכלו את ארוחת הערב שלהם. לפתע נכנס חתול שחור והתחיל לאכול את ארוחתם. אמרה האשה אל בעלה: — תרביץ לחתול שחור זה!

ענה לה הבעל: — האינך יודעת כי אסור להרביץ לחתול שחור? אם ארביץ לו, נשתגע חלילה. אוי לנו אם לא נגרש אותו, כי נישאר בלי ארוחת ערב, ואוי לנו אם נרביץ לו, כי אז נשתגע…

ישבו בני הזוג בשקט והחתול השחור זלל להם את ארוחתם.

מפי: שמעון הלל (מוכנין – באר־שבע)

היה היה אדם עני מאוד ולו משפחה גדולה. קרבו ימי הפסח ואשתו אמרה לו: — ראה, חג הפסח קרב, ואין לנו במה לעשותו. אפילו כלים לפסח אין לנו.

אמר לה בעלה: — תבדקי את הכלים ותגידי לי מה חסר.

הלכה האשה למרתף, בדקה את כלי הפסח ומצאה בסך הכל שלושה דברים: עציץ ריק, כפית של עץ ומטלית ישנה.

אמר הבעל לאשתו: — תני לי אותם.

יצא האיש לשוק, התיישב בו והתחיל להכריז בקול רם: — הרוצה לקנות עצה יבוא ויקנה! עצות בזול! רק חמישה דינרי זהב תמורת עצה!

התאספו סביבו אנשים רבים. והאיש שם את העציץ על הרצפה כיסהו במטלית, הכניס לתוכו את כף העץ, והוא בוחש בכף וממשיך להכריז בקולי קולות על סחורתו ולנפנף בעציץ: — עצות בזול! עצות בזול! כל הרוצה יבוא ויטול! רק חמישה דינרי־זהב תמורת עצה!

ראה בן־המלך אנשים רבים, ניגש אליהם ושאל: — מה קרה?

ענו לו: — יהודי זה מוכר עצות, בחמישה דינרי־זהב עצה.

אמר בן־המלך ליהודי: — קח חמישה דינרי זהב ומכור לי עצה.

לקח האיש את הכסף, תחבו בכיסו ועשה את עצמו כאילו הוא מקשיב לעציץ. וכל הזמן הוא בוחש בכף העץ. אחר־כך הוציא את הכף ועשה את עצמו כאילו הוא מסתכל בה וקורא את הכתוב עליה. עד שהכריז לאט לאט: — תמיד, תמיד תהיה זהיר, ותפוס רק את מה שתדע ותכיר.

— זה הכל? — שאל בן המלך.

— זהו זה! — ענה לו היהודי. — זה הכל.

חזר בן־המלך לארמון, מרוגז על היהודי שצחק עליו ומכר לו משפט של מה בכך תמורת חמישה דינרי זהב. ומרוב רוגז לא אכל ולא שתה. ראהו אביו בכך ושאלו: — בני, מדוע אתה עצוב ומרוגז?

ענה לו: — יהודי אחד בשוק צחק עלי ונתפתיתי לקנות ממנו משפט בחמישה דינרי זהב.

שאל המלך את בנו: — ומהו המשפט?

— “תמיד, תמיד תהיה זהיר, ותפוס רק את מה שתדע ותכיר”.

קרא המלך: — ועל כך אתה מתרגז? הרי זו עצה נפלאה! אילו הייתי במקומך הייתי נותן לו אלף ולא חמישה דינרים!

מייד קרא המלך לאומן המלומד בחכמת הכתב והעיטור וציוה עליו: — על כל הכלים בארמוני, גם על הכסאות והשולחנות, ואפילו על הקירות ועל סירי בית השימוש תכתוב את המשפט: “תמיד תמיד תהיה זהיר, ותפוס רק את מה שתדע ותכיר”.

והמלך היה מדי שלושה חודשים מקיז דם מגופו, כי היה לו לחץ־דם גבוה והרופאים ציוו עליו תרופה זו. והיה בארמון שר אחד ששנא את המלך והיה חושב כל הימים כיצד להכשילו ולרוצחו. עד שנתגבשה בלבו תחבולת הרצח. מה עשה? לקח סכין שבה מקיזים דם ושם אותה לחודשיים ימים ברעל. עד שיום אחד, כאשר עלה לחץ הדם של המלך וביקש לקרוא לגלב שיקיז את דמו, קרא השר לאחד הגלבים ונתן בידו את סכין הזהב להקזת הדם.

התאספו כל בני המשפחה ליד מיטת המלך וגם בנו ישב לידו. בא הגלב, קשר את יד המלך וביקש להביא לו כוס שלתוכה יהיה נוטף הדם. ובינתיים נטל בידו את סכין הזהב.

הביאו לו את הכוס, והנה הוא רואה את הכתוב עליה: “תמיד תמיד תהיה זהיר, ותפוס רק את מה שתדע ותכיר”. הרים את עיניו לתקרה וראה גם שם כתובת זו. מייד השליך מידו את סכין הזהב, פתח את תיקו והוציא מתוכו את סכינו הישנה והחלודה שבה רגיל היה להשתמש.

ראה בן־המלך כיצד החליף הגלב את הסכין והתרגז עליו מאוד. ולאביו אמר: — דבר זה אינו מוצא חן בעיני שהגלב מחליף סכין־זהב בסכין חלודה.

הגלב, ששמע את דברי בן־המלך, אמר: — ראה מה שכתוב כאן בכל מקום! תפסתי את סכיני שלי, כי רק אותה אני יודע ומכיר. מה שאין כן סכין־הזהב, שאינני מכירה.

ואכן, ההקשה עברה בשלום, והמלך החליט לנסות את סכין הזהב וציוה להקיז בה דם של כלב. רק נגעה הסכין בכלב והוא מת במקום. כאשר ראה זאת המלך שאל את הגלב: — מניין לך סכין הזהב?\ענה לו הגלב: — פלוני השר שלך נתן לי אותה.

מייד ציוה המלך להקיז דם לשר, והוא נפל מת מן הרעל.

פנה המלך אל בנו ואמר לו: — ראה, בני! אלמלא העצה הכתובה על הכוס ועל הקיר, כבר לא הייתי בין החיים. והשר היה בוודאי הורג גם אותך.

נתן המלך מתנות יקרות לגלב וליהודי העני מוכר העצות. חגג העני את הפסח כהלכתו וכל בני העיר שמחו בשמחתו. והמלך הגיע לשיבה טובה, גם בנו זכה להצלחה רבה.

מפי: יהודית טרבולסי (ספאקס – נתניה)

בעיר אחת חי מלך עם בתו יחידתו, שאהב אותה מאוד. ואין פלא, כי היתה בת נפלאה, שלא היו רבות כמוה. נוסף על כל מעלותיה הטובות היתה מושלמת ביופי ובאופי, אך בעיקר הצטיינה במידת הסבלנות, ובגלל תכונה זו העריכה אביה במיוחד. מאות בחורים היו באים לבקש מן האב את יד בתו, אך את פני כולם היה משיב ריקם וטוען: — בגלל סבלנותה בלבד אני דורש ארבעת אלפי לירות. — ובלבו חשב: מי שיהיה בידו הסכום הזה, סימן שאפשר לסמוך עליו.

כך היו באים יום יום מחזרים המבקשים את יד הבת וחוזרים כלעומת שבאו בגלל סכום־הכסף הגבוה שנדרש מהם.

הגיעה השמועה על הבחורה המושלמת והיקרה אל ארצות רחוקות, עד ששמע עליה בן־מלך אחד שהחליט לשאתה לאשה ויהי מה. וזאת כדי להיווכח אם היא באמת שווה את הסכום שאביה דורש תמורתה.

יום אחד הגיע אל אביה ואמר לו: — יש בידי הסכום הנדרש ואני מוכן לשאת את בתך לאשה.

אחרי החתונה שכר הבחור דירה בת חדר עלוב בטענו: — את כל כספי שילמתי עבורה. — אבל לאמיתו של הדבר רצה הבעל לדעת עד כמה מגיע כוח סבלנותה של אשתו הצעירה.

ילדה האשה בן, וכאשר גדל היה האב יוצא לטייל אתו מדי ערב בערב. ערב אחד חזר האב בלי הילד, ואשתו שאלה: — היכן הילד?

שיקר לה האב וענה: — נשרף!

— איך נשרף?

— כאשר עברתי אתו ליד השוק היו מטגנים שם סופגניות. כאשר הושיט את ידו ורצה לקחת אחת מהן, נהפכה המחבת והוא נשרף כליל.

גדול היה צער האם, אך שמרה על אבלה בלבה, שתקה ולא אמרה דבר.

הרתה האשה שנית ושוב ילדה בן וגם אתו קרה אותו דבר עצמו. גם הפעם לא הגיבה האם המסכנה, אם כי התאבלה מאוד בלבה.

בפעם השלישית ילדה האשה בת, אבל גורלה לא היה שונה מגורל אחיה הגדולים. גם אותה לקח הבעל, כפי שעשה עם שני בניו, אל בית הוריו, ושם גדלה הילדה יחד עם אחיה. אבל לאשתו שיקר וסיפר שגם היא נשרפה.

היתה האשה יושבת לבדה, בלי ילדים, בודדת בבית.

כאשר הגיע הבן הבכור של בני הזוג לפרקו ועמד לשאת אשה, החלו ההכנות בבית שבו גדל. אז אמר האב לאשתו: — תלכי לעזור בהכנות לחתונה שתיערך בבית הורי.

תחילה סירבה, כי לא היה לה חשק לצאת מן הבית. אולם בעלה עמד על שלו והיא הלכה.

בהגיעה לשם קיבלוה הורי בעלה בלי שום כבוד והתייחסו אליה בצורה שלילית ביותר: הטילו עליה עבודות בזויות ולא דאגו לה כלל. ובערב, כאשר עמדה לחזור הביתה, שמו לתוך כיס בגדה קצת קמח, ואחר־כך חיטטו בו ומצאוהו. נראה היה, כאילו גנבה האשה את הקמח. ומובן, שהכל נעשה לפי הוראת הבעל.

חזרה האשה הביתה חפויית ראש ואבלה וסיפרה על המקרה לבעלה. אך זה הגיב באדישות גמורה ורק הפטיר, כי מצטער הוא על כך.

כעבור כמה ימים שוב נתבקשה לעזור בהכנות וגם הפעם הלכה לשם כי בעלה רצה בכך. ושוב העלילו עליה שגנבה, הפעם גביע־זהב שהוטמן בכיס בגדה במרמה. בשובה הביתה בכתה הרבה, כי ידעה שהיא חפה מפשע והנה הציגוה כנבזה והעלילו עליה דברים שמעולם לא היתה מסוגלת לעשותם.

שוב סיפרה על המקרה לבעלה והוא הבטיח לה: — יותר לא תלכי לשם, רק בליל החתונה תבואי אתי, כי זו חובתך.

הגיע ליל החתונה והאשה הצטרפה אל בעלה. כולם קיבלו אותה יפה מאוד וכל קהל הנאספים הסתכל עליה, כי כולם ידעו את אופיה ואת המבחנים שבהם העמידה בעלה ושבהם הצליחה לעמוד במשך כל השנים האלו. גם ברגע האחרון לא פקעה סבלנותה.

כאשר עמדו להדליק את נרם של החתן והכלה, נר אשר אם החתן מדליקה אותו, קראו בשם האשה, אך היא לא הבינה את פשר הדבר ואת כוונת הקוראים לה. בקול חלוש אמרה: — לא אדליק נר למי שאינו בני.

אחרי ששיכנעוה הנוכחים, כי זו מצווה גדולה, נעתרה להפצרותיהם. בשעת ההדלקה אחזה אש בשערותיה, אך היא לא הרגישה בכך כלל, וכאשר פרצו צעקות: “שערך נשרף! שערך נשרף!”, ענתה להם: —לא שערי נשרף, כי אם לבי נשרף.

כאשר שמעו זאת בעלה והוריו, התחיל לבם נוקפם ביותר והחליטו לגלות לה את הסוד הכמוס. בא אליה בעלה ואמר לה:

— בואי, חמודה, כי האש דעכה ולבך הכואב לא עוד יישרף. קומי, התעוררי, כי בא אורך, והערב נערכת חתונת בנך. והנה גם בנך השני הוא כאן, וגם בתך מעידה שעמדת במבחן. ומעתה לא אוסיף לנסותך יותר, כי ידוע שיש לי אשה — פאר. כל מה שעשיתי קיבלת באהבה, ולכל הוכחת סבלנות רבה. צדק אביך שאין כמוך, וארבעת אלפים היו מוהר נמוך. עתה יודעים ידידי כולם, כי אין סבלנית ממך בעולם. לך כל הכבוד, כי עמדת במבחן, לא נשוב לחדרנו, נגור שנינו כאן, בזה הארמון בו בנינו, בתנו, וחיים של אושר יהיו כל חיינו.

מפי: יהודית טרבולסי (ספאקס – נתניה)

היה היה מלך עשיר מאוד ולו בת אחת ויחידה שאותה אהב יותר מכל דבר אחר בעולם. לה הקדיש את כל חייו, ומדי פעם בפעם היה מביא לה מתנות יקרות ערך בשובו ממסעות לארצות רחוקות. היתה בתו אסירת־תודה לו מאוד אך תמיד היתה מוסיפה על דברי תודתה: — מתנת אלוהים גדולה ממתנת אדם.

אביה לא היה סובל משפט זה, שהיה מפחית את ערך מתנתו, והיה רב בגללו עם בתו. אך כל הטפותיו לא עזרו, והבת המשיכה להשתמש בו עד שהתחיל האב לשנוא אותה. בסופו של דבר החליט לגרשה מביתו.

פעם עבר ברחוב סבל עני. תתפסו העשיר ואמר לו: — קח את בתי לאשה!

ענה לו העני בשאלה: — והרי אין לי פרנסה שתספיק בשביל שנינו?

— מה איכפת לי? — ענה האב. — שתגווע מרעב, כפויית־טובה זו! אינני סובל אותה.

לקח העני את בת־העשיר אתו ובדרך שאלה: — מהי סיבת השנאה ביניכם?

סיפרה לו בת־המלך על המשפט השגור בפיה ומאותו יום ואילך היתה לובשת בגדי סחבות כדרך בנות־העניים ואוכלת לחם צר מדי יום ביומו. אך בכל זאת לא התייאשה, כי קיוותה תמיד לישועת אלוהים. ולא עוד, אלא שהיתה מעודדת גם את בעלה בצר לו.

יום אחד, כאשר חיפש העני במזבלה משהו למכירה או לאכילה, מצא גביע של כסף. הביאו הביתה ואשתו שמחה מאוד. למחרת היום, כאשר רצת לתת את הגביע לבעלה כדי שימכור אותו ויקנה תמורת הכסף משהו לאכילה, מצאה בו שקלי זהב. שמחו בני הזוג על תשועת אלוהים והאשה אמרה לבעלה: — קח כמה שקלים וקנה את הדברים הנחוצים ביותר.

עשה העני כן. למחרת היום היה שוב הגביע מלא, וכך קרה מדי יום ביומו, עד שנתעשרו בני הזוג מאוד.

פעם אמרה האשה לבעלה: — מלא את כיסך שקלים ושב בבית־הקפה הגדול בעיר, וכל מי שיעשה לך טובה, תן לו כמה שקלים.

וכך היה. מי שהגיש לו כיסא, מי שציחצח את נעליו, מי שהכין לו קפה, כל אחד קיבל שלושה שקלים. כך נהג האיש מדי יום ביומו, עד שבעל בית־הקפה התעשר מאוד, כי אנשים רבים היו באים לראות את הנדבן. עד כדי כך הגיעו הדברים, שכל בתי־הקפה בעיר נסגרו ורק בית־הקפה שבו בחר האיש כמקום שבתו נשאר פתוח. רק בו ישבו כל תושבי העיר ואפילו זרים שבאו מערים אחרות וממקומות רחוקים. כי השמועה על הנדבן המחלק שקלי זהב עשתה לה כנפיים ונפוצה ברבים. כך הגיעה השמועה גם לאוזני המלך, אביה של אשת הנדבן.

כאשר ביקר המלך בעיר זו ראה את כל חנויותיה סגורות ונעולות, תמה מאוד ושאל לפשר הדבר. ענו לו: — למי יש חשק לעבוד, כאשר הוא מרוויח שקלי זהב בלי עמל כלל?

לא הבין המלך את הדברים האלה, עד שהסבירו לו: — נדבן אחד יושב בבית־הקפה המרכזי בעיר, וכל מי שבא ועושה לו טובה, ולו הקטנה ביותר, מקבל כמה שקלי זהב.

הראו למלך את מקום מושבו של האיש בבית־הקפה, והמלך נתיישב ליד הנדבן ושוחח אתו על דא ועל הא. התיידדו השניים מבלי שידעו כי חתן וחותן הם.

הזמין המלך את הנדבן לבקר בארמונו והאיש ענה: — עלי לשאול תחילה את אשתי.

הסכים המלך לחכות לתשובתו והאשה אמרה לבעלה: — אתה יכול לבקר בארמון, אך בתנאי שהמלך יחזיר לנו את הביקור ויבוא להתארח אצלנו.

למחרת היום שאל המלך את הנדבן בבית־הקפה: — התבוא הערב אלי?

— כן, אך בתנאי אחד, שתחזיר לי מחר את הביקור ותתארח אצלי.

קיבל המלך תנאי זה, כי סקרן היה לראות את עושרו של איש זה המחלק שקלי זהב מדי יום ביומו.

קיבל המלך את הנדברן בכבוד גדול, כיאה לאורחו של מלך. לשולחן הוגשו המאכלים הטעימים ביותר והמשקאות היקרים ביותר.

למחרת היום בא המלך להחזיר את הביקור. וכאן, בית הנדבן היה בית לתפארת, וילה נהדרת, ועיני המלך לא שבעו מלראות. ומה עוד, שנתקבל בכבוד מלכים וכאשר הוכנס לחדר־האורחים, השתאה כל הזמן מיופיו. והרי אפילו לו עצמו אין חדר־אורחים יפה כל כך. כל הכלים והרהיטים בו היו עשויים זהב טהור, וכן גם בחדר־האוכל הנהדר. בשעת הארוחה הוגש למלך אוכל מפואר בכלים מפוארים, וכאשר התחיל לאכול, נשמע מלמעלה קול אשה: — מתנת אלוהים גדולה ממתנת אדם.

הקול היה מוכר למלך, וכאשר שאל של מי הוא, נענה על־ידי המארח: — קולה של אשתי הוא זה.

ביקש המלך את הנדבן שיבקש את אשתו לחזור על משפט זה. וכששמעה האשה את הבקשה, יצאה מחדרה ניגשה אל אביה המלך ואמרה לו: — הרי כאשר הייתי בביתנו, לא רצית שאחזור עליו, ומדוע שינית פתאום את דעתך?

הכיר האב את בתו, חיבקה ואמר לה: — באמת, צדקת ממני. מתנת אלוהים גדולה ממתנת אדם, ובזכות מתנתו הגעת לשיא זה של עושר. ועתה אני נותן לך את חצי מלכותי ומחזיר לך גם את אהבתי.

נשקה הבת לאביה וסלחה לו את יחסו בעבר. מאז חיו שלושתם ביחד, וחייהם חיי אהבה ונחת.

מפי: יהודית טרבולסי (ספאקס – נתניה)

היה היה רב מפורסם שהפליג עם סוחרים בספינה. בלב ים נתחוללה סערה והספינה על כל מלחיה ונוסעיה טבעה. רק הרב ניצל בנס כי אחד הקרשים טילטלוהו אל החוף. התחיל הרב העייף והרעב לחפש מקום יישוב, כי במקום השומם שאליו נקלע פחד מחיות טרף בלילה.

נדד הרב ונדד, עד שהגיע ליער. עלה על אץ וראה מרחוק עשן — סימן שיש בני אדם בסביבה. אמר לעצמו: אלך לכיוון העשן, עד שאגיע לבית. עשה כך, הגיע לבית, דפק על הדלת, וכשלא היתה תשובה נכנס ומצא שולחנות ערוכים ומיטות מוצעות. צעק הרב: — שלום! איפה אתם? — אך איש לא ענה. חשב הרב בלבו: יצאו בוודאי יחזרו מייד. כך נשאר לחכות בו.

ובית זה היה ביתם של ארבעים גנבים שהיו מביאים לשם את כל שללם.

אכל הרב ושכב על המיטה לישון. כאשר חזרו הגנבים, מצאו את הכלים מפוזרים ואת האוכל חסר. חיפשו בבית עד שמצאו אדם ישן על אחת המיטות. תחילה רצו להורגו, אך מפקדם אמר להם: — נניח אותו עד שיתעורר, ורק אחרי שנשמע את סיפורו נהרגנו.

כאשר התעורר הרב וראה את השודדים, פחד מאוד. ומה עוד שערכו לו משפט, שאלוהו באיזו רשות נכנס פנימה ודנו אותו למוות.

אחד השודדים ביקש לדבר עם הרב לפני מותו, ושאלו ביחידות, כשאיש אינו שומע: — האינך מכיר אותי?

— לא — ענה הרב.

אמר לו: — הייתי תלמידך, אך מכיוון שחטאתי ורצחתי את אבי ואמי, איבדתי את דתי והתחברתי לחבורה זו. אם אתה ערב שאוכל לחזור בתשובה, אערוב אני לכך שלא יהרגוך.

שאלו הרב: — התוכל להבטיח לי כי תהיה ירא שמיים?

— מובן!

— התהיה מוכן לעזוב חבורה זו, ולצוד נחש־ארסי קטן, להחזיקו בנרתיק ולכלכל אותו במשך שבע שנים, עד שיכישך ותמות? אם אתה מוכן לתשובה זו, אוכל לערוב לך שתזכה לחיי גן־עדן. כי הנחש ישיבך רעה תחת טובה, כפי שגמלת להוריך שגידלוך וכילכלוך ואתה רצחת אותם.

קיבל השודד על עצמו את התשובה והבטיח לשחרר את הרב.

אחר־כך פנה אל חבריו ואמר להם: — דעו לכם, כי אדם זה קדוש מאוד. רק יגיד מלה בעולם האמת, ולא נהיה בחיים.

נבהלו השודדים והחליטו לשחרר את הרב והתלמיד ליווהו עד מקום יישוב, נשק את ידיו ונפרד ממנו. כעבור זמן קצר עזב את חבורת השודדים, צד נחש ארסי והתחיל לגדלו.

בינתיים נפטר הרב ובאחד הלילות נתגלה בחלום הלילה לתלמידו החוזר בתשובה ואמר לו: — דע לך, כפי שערבת שם בעדי וקיימת מה שהבטחתני, כך ערבתי כאן בעדך ותשובתך השלמה תתקבל, תזכה לחיי העולם הבא ולכניסה לגן־עדן.

מפי: יהודית טרבולסי (ספאקס – נתניה)

היה היה עשיר, קמצן גדול מאוד. פעם, בלכתו בדרך, קנה לו עוגה ועד שהתחיל לאכול ממנה, נפלה מידו ונתלכלכה. באותו רגע עצמו עבר עני, שביקש נדבה מן הקמצן, וזה נתן לו את העוגה המלוכלכת.

בלילה חלם העשיר חלום, והנה הוא נמצא בבית־קפה גדול ומשובח המלא מפה לפה והמלצרים עוברים משולחן לשולחן ומגישים כל מיני מטעמים, שריחותיהם מגרים את התיאבון. והעשיר יושב ליד שולחן ריק.

מחכה העשיר לתורו ולידו עוברים המלצרים מבלי שיגישו לו דבר. מבקש הוא מהם משהו לאכול כי רעב הוא, אבל כולם עונים לו: — תיכף, חכה רגע! עוד מעט!

עד שבסוף הביא לו אחד המלצרים עוגה מלוכלכת ושם אותה לפניו. אמר לו העשיר: — מה אתה מביא לי? וכי אני בא לכאן לבקש נדבה? האם אינני משלך?

והוא הכניס את ידו לכיס והוציא מתוכו שטרות־כסף רבים.

ענה לו המלצר: — אני מצטער, אדוני. וכי בכסף זה אתה חושב לקנות כאן משהו? אינך אלא טועה. נמצא אתה עכשיו בעולם הנצח. רק מה ששלחת לכאן כדי שנשמור לך עליו, רק זה נשמר בשבילך. ואתה שלחת עד עתה את העוגה הזאת בלבד. ואתה שמרנו לך.

התעורר העשיר ושאל את עצמו: מה החלום הזה שראיתיו? הבין כי מן השמיים רוצים בתשובתו ועוד באותו בוקר עצמו שינה את מנהגו והתחיל לתת צדקה ביד רחבה. אחר־כך חזר בתשובה שלמה.

מפי: יהודית טרבולסי (ספאקס – נתניה)

היה היתה אשה אלמנה ענייה ולה בן יחיד. היתה האשה עובדת בחצרות השכנים ומפרנסת את עצמה ואת בנה. יום אחד נפל בנה למשכב וכעבור כמה ימים נפטר. אמו בכתה והתאבלה עליו הרבה, כי הדבר כאב לה מאוד. יום יום היתה משלחת כמה פרוטות לשמש כדי שיגיד בשבילה “קדיש” על בנה.

יום אחד קיבלה מבעל־בית נדיב אחד נדבה גדולה והחליטה לתת לשמש תשלום כפול, כי אמרה בלבה: אולי יש כאן משפחה שאינה יכולה להגיד “קדיש”. יאמר השמש “קדיש” גם בשבילה. הסבירה האלמנה את הדבר לשמש ומאותו יום היה אומר שני “קדישים”.

יום אחד ניגש אליה איש אחד ושאלה: — מה דיברת עם השמש?

אחרי שהפציר בה גילתה לו את עניין שני “הקדישים”. מייד הוציא מכיסו פינקס צ’קים, תלש אחד מהם וחתם עליו. כן אמר לה: — מחר תגשי לבנק פלוני ותקבלי כסף. — מובן כי בשעת החתימה שאל לשמה.

מחרת היום ניגשה האשה לבנק ומסרה את הצ’ק לאחד הפקידים. זה קרא לחברו, ושניהם התפלאו מאוד על הסכום הגבוה ואמרו לה: — גברתי, אין אנו יכולים לשלם לך, תפני למנהל.

כאשר הגיעה למנהל, שאלה: — איך הגיע אלייך צ’ק זה?

סיפרה לו האשה את כל הסיפור.

הראה לה האיש תמונה והיא הכירה בה מייד את האיש שנתן לה את הצ’ק וקראה: — זהו האיש!

התחיל מנהל הבנק לבכות ולקרוע את בגדיו. אחר־כך הסביר לה: — אבי ניהל בנק זה ואחרי פטירתו באתי במקומו. מעולם לא אמרתי עליו “קדיש”…

שילם המנהל לאלמנה את כל הסכום הגדול שהיה נקוב על הצ’ק והודה לה מקרב לב על מעשיה, כי בדרך זו עשה כבוד לו ולאביו. כן העמיד לרשותה דירה גדולה ומרווחת ובה חייתה חיים טובים, בעושר ובכבוד, כל ימי חייה.

מפי: יהודית טרבולסי (ספאקס – נתניה)

היה היו איש ואשה, שלא היו להם ילדים ומאוד השתוקקו לבן.

לילה אחד הודיעו להם בחלום: — אם רצונכם בבת, היא תחיה חיים טובים עד ערב החתונה ותמות למחרתה. ואם רצונכם בבן, יסבול בנעוריו אבל אחר־כך יחיה חיים מאושרים.

מובן, שבני הזוג העדיפו בן, כי סוף סוף יישאר בחיים אחרי צרות־נעורים והוריו יוכלו לשבוע נחת ממנו. בלילה השני חזר החלום ובני־הזוג שוב נשאלו לרצונם. ענו בני הזוג, כפי שהחליטו. האשה הרתה וילדה בן.

גדל הבן והיה נער יפה וטוב. פעם הוזמנה אם הנער למסיבת חתונה אצל קרובתה, שאליה הוזמנו רק בחורות ונשים; לבנים ולגברים היתה הכניסה אסורה. לא ידעה האם מה לעשות: אם תלך, יישאר בנה היקר יחידי ובלי שמירה; ואם לא תלך, הרי לא תנהג כשורה והדבר ייראה כפגיעה ועלבון.

התייעצה עם בנה שאמר לה: — פשוט מאד, תלבישיני כבת ויחשבוני לבחורה. איש לא יעלה על דעתו כי בן אני.

עשתה האם כעצת בנה, הלבישה אותו בגדי בת, ויחד הלכו לחתונה. בילו בחתונה יפה מאוד ועמדו לחזור הביתה. והנה, כאשר יצאו את החצר פגשו בילדה קטנה שחיכתה בחוץ, שאלוה: — מה את עושה כאן?

— פוחדת אני לחזור הביתה לבד — ענתה, וקולה רועד מפחד. ביקש הבן את אמו ללוות את הילדה הביתה והאם הסכימה לכך.

למחרת היום ביקש הבן: — אמא, תלכי לבית הנערה שליווינוה אמש ותבקשי מאביה את ידה כי חשקה נפשי בה.

נשמעה לו האם, הגיעה לבית הילדה ודיברה עם אביה, שענה: — אם תסכים בתי, לא תהיה כל התנגדות מצדי. — ובלבו היה בטוח כי בתו הילדה לא תסכים. נקראה הילדה ונשאלה: — התסכימי ללכת עם אשה זו ולהינשא לבנה?

ענתה הילדה: — רצון אבי־אדוני הוא גם רצוני.

כאשר שמע זאת האב, כעס ואמר: — אם זהו רצונך, הסתלקי מעלי בשמלתך לגופך ובלי כל נדוניה. מן היום והלאה אינך בתי יותר.

האם גידלה את הילדה בביתה, ובהגיעה לפרקה היתה יפה מאוד ונישאה לנער היפה. בני הזוג אהבו זה את זה עד שלא יכלו להיפרד אפילו ליום אחד.

פעם יצא הבעל לערוך קניות והאשה ערכה ניקיון יסודי בבית. והנה היא רואה מתחת למחצלת ערימה של מכתבים. קראה אחד מהם ונוכחה לדעת שזהו מכתב מאבי בעלה, המבקש ממנו לבוא ולעזור לו במסחר, כי אינו מצליח להסתדר יחידי. קראה האשה מכתב שני ושוב חוזרת בו אותה בקשה עצמה וכן בכל שאר המכתבים. בעלה לא ענה עליהם, כנראה, וזרקם אל מתחת למחצלת מבלי שאשתו תדע על כך.

כאשר חזר בעלה בערב, סיפרה לו האשה על מה שגילתה מתחת למחצלת ושאלה: — מדוע אינך רוצה ללכת לעזור לאביך? הרי חבל על הסחורה ועל הכסף שילכו לאיבוד? ומדוע לא סיפרת לי על כך?

הודה הבעל: — מרוב אהבתי אלייך לא רציתי להיפרד ממך אף ליום אחד. משום כך העלמתי ממך את דבר המכתבים ולא עניתי לאבי.

הציעה לו: — נעשה הסכים בינינו, כי חבל להזניח דבר זה. תפתח חלון קטן בחדר המביט מול הים, ותוכל לראותני יושבת בו, עד שתעלה על האונייה. נוסף על כך, קח את תמונתי וכשתרצה לראותני הסתכל בה ותרגיש כאילו אתה לידי.

קיבל הבעל את הצעת אשתו, נפרד ממנה בבכי, וכל הדרך הסתכל אחורנית עד שהגיע לשפת הים. גם האשה בכתה ומרוב בכי נרדמה ולא סגרה את החלון. במקרה עבר שם בן־המלך ובראותו את האשה היפהפייה בחלון, השתגע מרוב התפעלות. אף לדבר אתה לא הספיק, כי התעלף בו במקום.

כאשר התעוררה האשה משנתה וראתה את בן־המלך השוכב בעלפונו למטה, סגרה מייד את החלון וידעה את הצפוי לה. כי מרוב יופיה לא יצאה מעולם את הבית ולא הכירה בכלל זרים. ועתה חששה, כי מר יהיה גורלה.

ואכן, חששות האשה נתקיימו. את בן המלך לקחו לבית־החולים והרופאים שטיפלו בו לא ידעו מחלתו מהי, עד שעלה על דעתם לשאול בעצת נשים זקנות וידעניות. קראו לאחת מהן ושאלוה: — אולי תדעי מהי מחלת בן־המלך.

ענתה הזקנה: — מחלתו אינה מחלת־הגוף ממש, כי אם מחלת אהבה. — והתחילה לשאול אותו: — שמא ראית איזו בחורה יפה?

רק שמע הנער את השאלה ומייד התחיל להתעורר, והכל היו בטוחים כי דברי הזקנה קלעו למטרה. המשיכה הזקנה לשאול את הנער, היכן ראה אותה והבטיחה להביאה לו.

הסביר הנער את מקום המצאה של האשה, והזקנה השקתה אותו מרק עוף ויצאה לדרך לחפש את מקום מגוריה של היפהפייה. כאשר מצאה את המקום, התחילה לדפוק על הדלת. אבל איש אינו עונה, כי האשה הבינה את פשר הדפיקות. קרובים אין לה ומכרים אין לה ומי עשוי לדפוק כאן אם לא שליחו של בן־המלך שהתעלף? לכן לא רצתה לענות והזהירה גם את חמותה שלא תפתח את הדלת לאיש. אך הזקנה דפקה כל כך הרבה ו דיברה כל כך הרבה והציגה את עצמה כבת־אחות שבאה לבקר, עד שקשה היה להתאפק. הצעירה שידעה כי אין לה בת אחות, לא היתה פותחת, אך החמות, שלא ידעה את פשר סירובה של כלתה לא יכלה להתאפק והחליטה לפתוח את השער למרות האזהרות. כי אמרה: מה יכול לקרות לצעירה בפנים אם אפתח לזקנה שבחוץ?

פתחה החמות את השער והזקנה נכנסה, שאלה לשלומם ומייד נגשה אל הצעירה והתחילה לדבר על לבה: — יש בחור יפה, עשיר וטוב המשתגע אחרייך. כדאי לך להינשא לו!

כך המשיכה כל הזמן בפיתויים, אך בלי הצלחה. כי האשה אהבה את בעלה. יום־יום היתה הזקנה באה, מביאה מתנות לאשה ומדברת על לבה, עד שנמאס לאשה לשמוע את הדברים והחליטה לסדר משהו כדי שהזקנה תפסיק לבלבל לה את המוח. יום אחד אמרה לה: — החלטתי להיענות לו, אבל רק בתנאי שימלא שתי בקשות: (1) יבנה במו ידיו מנהרה מביתי לארמונו; (2) יבנה במו ידיו ארמון ובו שבעה חדרים והכל בו עשוי זהב. אחרי שתודיעי לי על גמר המלאכה, אצא מביתי במנהרה ואגיע לארמון בן־המלך.

ידעה האשה כי מילוי התנאים הוא בלתי אפשרי ולכן העמידה אותם כדי להיפטר מן הזקנה הטרדנית. וזו שמחה מאוד לשמע ההסכמה ורצה לבשר עליה לבן־המלך. כאשר סיפרה לו על שני תנאיה של האשה, ירד מייד מן המיטה והתחיל לעבוד במו ידיו במרץ ובהתלהבות. כי כך התנתה האשה: שבן־המלך בעצמו, במו ידיו, יבנה את המנהרה ואת הארמון.

עברו כמה חודשים, המלאכה נגמרה והזקנה נשלחה לאשה היפהפייה כדי להודיע לה על גמר העבודה. מייד לבשה האשה שמלת־משי יפה ו יצאה מן המנהרה מבלי שחמותה תרגיש בכך. כאשר הגיעה לארמון, התפעלה למראה עיניה. איזה ארמון נהדר! והכל בו זהב! ביקרה בכל החדרים מדי יום בחדר אחר. ובהגיעה לחדר השביעי מצאה על רצפתו גופת איש צעיר בלי רוח חיים, ועל גבה פתק ובו כתוב: “אהובת לבי! דרשת ממני לבנות לך ארמון־זהב ובו שבעה חדרים ובנוסף על כך מנהרה המחברת אותו עם ביתך. כל זאת עשיתי למענך, כי חשבתי לגמור את המלאכה, לשאתך לאשה ולהתחיל בחיי אושר אתך. ואולם לא כן רצה הגורל. בא המוות האכזרי והפריד בינינו…”

כאשר גמרה האשה לקרוא את הפתק, זלגו דמעות מעיניה ולא ידעה מה לעשות ולאן לפנות. לחזור הביתה אינה יכולה, כי מה תאמר לחמותה? היכן היתה במשך כמה ימים? להשאר בארמון אינה יכולה, כי מה תאכל ועם מי תדבר? חשבה וחשבה עד שצץ ועלה רעיון במוחה: תתחפש לגבר, תפתח בית־קפה, ובינתיים יסתדר המצב.

כן עשתה: לבשה חליפת־גבר יקרה ביותר, שאותה הכין בן־המלך לחתונתו, לקחה כמה שטרות של כסף, ואחרי שיצאה מן הארמון פתחה בית־קפה בעיר שבה התגוררו בני־משפחתה. כל מי שהיה בא לבית־הקפה הזה היה אוכל ושותה בו בלי כל תשלום ונוסף על כך היה נהנה ממראה הגבר היפה בעל בית־הקפה. ומדי יום ביומו היו נמשכים האורחים והמבקרים אל בית־הקפה שהיה פתוח משמונה בבוקר עד שתים עשרה בלילה.

בינתיים חזרו בעלה ואביו מחוץ־לארץ והביאו את הסחורה, אך בהגיעם הביתה מצאו את האם בוכה, מתייפחת ומתאבלת. לא ידעו את פשר בכיה וכאשר שאלו את השכנים, סיפרו להם כי יום אחד נעלמה האשה הצעירה, ואיש אינו יודע כיצד ולאן.

שמע זאת הבעל ומייד קרע את בגדיו והתחיל בוכה וצועק: — איה אשתי, אהובתי? ידעתי שיקרה משהו! משום כך סירבתי לנסוע! הוי אבי, אבי; מדוע הכרחתני לנסוע? מה אעשה עתה בלי אהובתי? מה הטעם לחיי מעתה?

כל היום היו שלושתם בוכים, לא אוכלים ולא שותים. והשכנים היו באים לנחמם ואומרים להם: — תפסיקו לבכות, תראו שתחזור אליכם. בואו ותתנחמו בבית־הקפה הנפלא והחדש שבעירנו, ושם תשכחו את יגונכם. כי מה הטעם לבכי אשר אין לו מטרה? בואו ושכחו אותה! אילו היתה אוהבת אתכם, היתה חוזרת אליכם אם עודנה בחיים.

לא התנחמו המתאבלים, עד שיום אחד לקחו אותם השכנים בכוח, במונית, אל בית־הקפה החדש, בו התחילו לטפל בהם במסירות, אבל גם שם מיאנו להתנחם. לא שתו, לא אכלו והדמעות לא חדלו.

כאשר ראתה אותם האשה המחופשת לגבר, בעל בית הקפה, הכירה אותם מייד אבל הם לא הכירוה. מה עשתה? כיוון שידעה כי היום הוא היום האחרון לבכיים ולאבלם של השלושה, הכריזה: — חברה, היום ייסגר בית־הקפה בשעה שמונה בערב, כי רצוני הוא לטפל באנשים מסכנים אלה, אשר רחמי נכמרו עליהם.

האורחים והמבקרים הרבים הצטערו מאוד על שמקדימים לסגור הלילה את בית־הקפה. אבל מה יכלו לעשות?

אחרי שנסגר בית־הקפה ניגש הבעל אל המתאבלים ושאל: — מדוע אתם בוכים?\ענו: — נעלמה אהובתנו, אשתנו וכלתנו. אין איש יודע היכן היא נמצאת.

— אכלו מאכלים ושתו ממתקים, אולי היא תגיע ממרחקים — ביקש “בעל” בית־הקפה.

ענו: — לא נוכל לשמוח הפעם, כי בלעדיה לשמחה אין טעם.

אמרה להם: — אכלו ושתו ואל תדאגו, ובעוד כמה דקות אותה כאן תראו.

— מה? באמת!? איך? כיצד תביא אותה?

— לא איכפת לכם. אני מבטיח לכם, כי בעוד כמה דקות היא תהיה כאן.

שמעו השלושה בקול “בעל” בית־הקפה, אכלו ושתו. ובינתיים יצאה האשה המחופשת לחדרה, פשטה בו את חליפת־הגבר, לבשה שמלה יקרה, וכעבור כמה דקות הופיעה לפניהם אשה יפהפייה ושאלה: — האם תכירוני?

נפלו השלושה עליה וקראו כשדמעות חונקות את גרונם: — איך נעלמת מאתנו? מה קרהלך? איפה היית, יקירתנו?

סיפרה להם האשה את כל קורותיה והוסיפה: — בכל אשמה חמותי שפתחה לזקנה את הדלת מתוך רחמים עליה.

קמה החמות ואמרה: — אין דבר, הכל עבר, תם ונגמר. אלו הצרות שהיו צריכות לכולנו לקרות לקרות נקבעו בימי קדם, זמן רב מראש, ועכשיו נתחיל בחיים מחדש.

מפי: יהודית טרבולסי (ספאקס – נתניה)

היה היו איש ואשה שלא היו להם ילדים והם השתוקקו מאוד לילד. בוקר בוקר היה האיש מתפלל ומבקש ילד או ילדה. עד שפעם הודיעו לו בחלום הלילה: — דע לך, כי שמע האל את תפילתך והבחירה בידך בין בן או בת. אך דע לך שאם רצונך בבן, יהיה לו טוב עד לחתונה, ולמחרת יום החתונה ימות. ואם רצונך בבת, יהיה לה רע עד לחתונה, אך אחרי שתינשא ותלד ילדם, יתחילו חייה החדשים והמאושרים.

כמובן שהאיש העדיף בת, כמו שאומרים: “הסוף טוב, הכל טוב”.

למחרת היום בבוקר סיפר את חלומו לאשתו והבטיח לה כי בעוד תשעה חודשים תלד בת. שמחה האשה מאוד וחיכתה בקוצר רוח ליום הלידה. ואכן, כעבור תשעה חודשים נולדה בת יפהפייה.

גדלה הילדה ויפתה מיום ליום. אבל הילדה היתה משותקת, ולא יכלה לזוז ממקומה. את האוכל נאלצו להגיש לה ואם היתה צריכה ללכת לאיזה מקום היו צריכים לשאתה.

אך זה היה המצב רק כאשר הוריה היו בבית. כשהם היו מחוצה לו, היתה הנערה המשותקת קמה ועומדת על רגליה, מנקה, מבשלת ועושה כל מיני עבודות.

פעם נעדרה האם מן הבית יום שלם וכאשר חזרה בערב, מצאה את הבית נקי ומסודר, האוכל מבושל והשולחן ערוך. התפלאה מאוד כי לא ידעה מי יכול היה לעשות זאת, והודתה לשכנותיה בחשבה כי הן עוזרות לה ורק מרוב צניעות אינן מודות בעזרה זו.

יום־יום היתה האם יוצאת מן הבית ועובדת מחוצה לו, כדי לא לראות בצרת בתה המשותקת, ובשובה הביתה היתה מוצאת הכל נקי, מסודר ומוכן.

פעם, אחרי שגמרה הבת את כל עבודות הבית, יצאה קצת למרפסת והתחילה לשחק עם ציפור. עבר שם בן־המלך, וכאשר ראה אותה התפעל מיופיה וחשב בלבו: כיצד לא ראיתיה בעירנו כל הזמן? מוכרח אני לבקר הערב בביתה ולבקש את ידה מהוריה.

בערב ביקר בן־המלך בבית הזוג והתחיל לדבר עם אביה על אודות בתו. אך האב אמר לו: — ראה, חביבי, בתי משותקת. אם רוצה אתה לקחתה, קחנה.

הסכים בן־המלך לשאת את הנערה לאשה ולטפל בה. כי בטוח היה שעיניו לא הטעוהו.

אחרי שהעביר אותה לארמונו ולא דיברה אתו, אמר לה: — אם אינך רוצה לדבר אתי, אשליכך לתוך בור. אז תדעי מה זה לא לענות לבן־מלך.

ואכן, בן־המלך הכניסה לתוך בור ושם לידה מעט מים, קצת זיתים וכיכר לחם. זה היה צריך להיות מאכלה מדי יום ביומו. אך כאשר בן־המלך לא היה מרגיש בדבר, היתה האשה עוזבת את הבור ואוכלת כאוות נפשה.

פעם נאלץ בן־המלך לנסוע לעיר רחוקה ולהיעדר שלושה ימים מן הבירה. השאיר בבור שלושה כיכרות לחם ומנה משולשת של מים וזיתים והודיע לה: — אחזור רק כעבור שלושה ימים.

אחרי שהלך, קמה האשה ממקומה, לבשה בגדי גבר ויצאה לדרך, בעקבות בעלה. “במקרה” נפגשו והנה נתברר כי שניהם הולכים לאותה עיר עצמה, ששמה “סור”, כאשר הגיעו למבואות העיר נפרדו זה מזה, והאשה פתחה בית־קפה במרכז העיר. הנסיך סידר את עסקיו וכשעמד לחזור עבר בבית־הקפה ונכנס פנימה. אכל, שתה ונהנה מן החיים, וכשגמר לא היה לו במה שלם, כי לא היה בידו כסף אלא להוצאות הנסיעה. אמרה לו הפונדקאית: — מא אתך? אינך משלם לי כלום?

אמר לה: — אין לי.

אמרה לו: — תן לי לפחות משכון.

השאיר הנסיך את שעונו ויצא לדרכו. מייד אחרי שנפרד ממנה, סגרה האשה את בית־הקפה, לבשה בגדי גבר ויצאה בעקבותיו. בדרך שוב נפגשו שני החברים ושוחחו ביניהם. נתברר להם ששניהם נוסעים לעיר הבירה. ואכן, האשה חזרה לבור והנסיך לארמון.

למחרת־היום ביקר בן־המלך את אשתו בבור ושאל לשלומה: — האם עדיין חייה את?

ענתה לו האשה: — מי שבראני לא יעזבני. — זה הכל מה שהיתה רגילה להוציא מפיה.

הוסיף הנסיך לספק לאשה כיכר לחם, מים וזיתים מדי יום ביומו, ובינתיים נולד לה בן שקראה לו “סור” על שם העיר, שבה היתה הורתו. וכי סוד ההריון והלידה לא גילתה לאיש.

כעבור שנה שוב הודיע הנסיך לאשתו על נסיעה ארוכה בת שלושה ימים, ושוב הביא לבור צידה לשלושה ימים.

הפעם נסע לעיר ששמה היה “צור” וגם הפעם יצאה האשה מבורה והלכה בעקבות בעלה בבגדי גבר. תמהו השניים כאשר נפגשו “במקרה” וכאשר נתברר להם כי פני שניהם מכוונים לצור. ושוב פתחה האשה בית־קפה במרכז העיר, ושוב ביקר שם בן־המלך, אכל משהו, שתה משהו ונהנה מן החיים. וכמשכון השאיר הפעם שרשרת־זהב שהיתה על צווארו. כי שוב לא היה לו במה לשלם.

בחזרה שוב נפגשו, הלכו כברת־דרך יחדיו ובסוף חזרה האשה לבור, ובן־המלך לארמון. גם הפעם בא לשאול את אשתו: — מה שלומך? האם עודך חייה?

והאשה ענתה לו, כמנהגה: — מי שבראני לא יעזבני.

המשיך בן־המלך לספק לאשתו את המנה היומית, ובינתיים נולד לה הבן השני וקראה לו “צור” על שם העיר שבה היתה הורתו. ואת סוד ההריון והלידה לא גילתה לאיש.

עברה חלפה שנה ובן־המלך שוב נאלץ לנסוע, הפעם לעיר ששמה “גורבה”. גם הפעם השאיר לאשתו צידה הדרושה לשלושה ימים ויצא לדרך. מייד קמה האשה מן הבור, לבשה בגדי גבר והלכה בעקבותיו. ושוב נפגשו בדרך והמשיכו את דרכם יחד, ושוב קיבלה אותו בבית־קפה שבמרכז העיר ושוב אכל, שתה ונהנה מן החיים, ובאין כסף בכיסו השאיר לה את טבעתו. אחר־כך חזרו יחד, היא לבור והוא לארמון. ולבן השלישי שנולד לה קראה “גורבה” על שם העיר שבה היתה הורתו. ואת סוד ההריון והלידה לא גילתה לאיש.

עברו חלפו ימים ויום אחד הודיע הנסיך לאשה: — עומד אני לשאת צעירה, כי נמאסו עלי החיים האלה עם אחת שאינה מדברת והיא משותקת. לא ענתה האשה, רק ניענעה בראשה לאות הסכמה.

ובינתיים התחילו לערוך בבית המלך את ההכנות לחתונה. יום אחד שלחה האשה שבבור את שלושת ילדיה לארמון וציוותה עליהם: — תפריעו להכנות! ואם יעירו לכם משהו או יגרשו אתכם משם, תעמדו על דעתכם ותגידו: הארמון הוא בית אבא שלנו, ואיך מגרשים כאן אותנו?" רק את המשפט הזה תוציאו מפיכם ושום דבר אחר.

שמעו הילדים בקול אמם, יצאו מן הבור והפריעו להכנות בבית־המלך: שיברו, קילקלו, ליכלכו, האנשים התחילו לגרשם אבל הם בשלהם, המשיכו להתפרע. וכשהיו מגרשים אותם היו צועקים: — הארמון הוא בית אבא שלנו, ואיך מגרשים כאן אותנו?

הגיע יום החתונה והאם שלחה את ילדיה להפריע גם ביום זה. וכך אמרה להם: — אל תפסיקו להפריע עד שאבוא ואקרא לכם.

המשיכו הילדים להפריע וכשגירשו אותם היו אומרים את המשפט היחיד השגור בפיהם: — הארמון הוא בית־אבא שלנו, ומי יגרש כאן אותנו? — ואיש לא הבין את פשר המשפט המוזר. היו הנאספים מכים אותם, אבל המכות לא הועילו.

הגיעה שעת החתונה והשתייה מכוס היין, והילדים מפריעים כל הזמן. לפתע נשמע ברמה קול אשה: — סור, צור וגורבה, חיזרו הביתה!

רק שמעו הילדים קריאה זו ומייד הפסיקו להפריע ויצאו את אולם החתונה. הנוכחים השתוממו למשמע משפט מוזר זה ועוד יותר על השקט שבא בעקבותיו ועל הדממה שנשתררה באולם. לפתע נראתה בפתח אשה יפהפייה שפנתה לקהל ואמרה: — רבותי, הנשמע כדבר הזה, שאיש נשוי ולו שלושה בנים עומד לשאת אשה שנייה, בעוד בניו החיים מושלכים עם אמם בתוך בור?

לא הבין הקהל את דברי האשה, והכל התחילו מתלחשים, למי הכוונה ומהו סודה. והאשה המשיכה לשאת את דברה: — לאיש שמתחת לחופה כיוונתי דברי. לי הוא נשוי ושלושת בניו הם הם שהפריעו לכם. כי לא יכלו לשאת את העוול הנעשה להם ולאמם.

כאשר שמעו זאת הנאספים, התחילו הכל להתלחש, כשעיניהם נעוצות בחתן: — מדוע הוא נושא אשה שנייה, כשאשתו יפה כל כך, ובניו נחמדים כל כך.

עזב החתן את מקומו מתחת לחופה, ניגש אל אשתו הראשונה ושאלה: — כיצד הגעת לכאן? האם אלה באמת בני, ואת אמם?

גילתה לו האשה את הכל והראתה לו את שלושת המשכונות — השעון, השרשרת והטבעת. כן הסבירה לו את פשר השמות שניתנו לבנים על שמות הערים, שבהן היו בני הזוג יחד.

— עתה — הסבירה האשה — נפסקה הגיזרה שהיתה עלי מילדותי ושעליה הכריזו בחלום, בטרם נולדתי. עכשיו נגמרו צרותי ומתחילים חיי החדשים והמאושרים.

כאשר נוכח בן־המלך לדעת כי אכן אשתו ואם בניו מדברת אליו, נשק על מצחה ואמר לה: — בואי, אשתי, נשיא את הנערה המחכה לי מתחת לחופה, לבננו הגדול.

מאז חיו בני הזוג חיי אושר, שמחה וכבוד, והיו חיי כולם חיים טובים מאוד.

מפי: אסתר כהן (ארייאנה – מעגן מיכאל)

חיפושית אחת קטנה, רצתה להינשא, מסכנה. בפתח ניצבה הבתולה, בעוברים ושבים הסתכלה.

עבר תרנגול ברחוב, הציץ בחיפושית מקרוב ואמר בקול רך וטוב: — חיפושית יפה, חיפושית נחמדה, מדוע תעמדי בפתחך, יחידה? גם אני רווק ומסכן, בואי ונתחתן! — ענתה לו: — בוודאי, אדוני התרנגול! בשבילי זה כבוד גדול. אבל מה תעשה בחייך? ספר משהו על מעשיך.

ענה לה: — כל היום קרוא אקרא: “קו—קו—רי—קו—רו! קו—קו—רי—קו—רו! קו—קו—רי—קו—רה!”

— לא, לא זה, לא זה! האם מקצוע הוא זה? אינני יכולה לסבול, שכל הזמן רק יקרא תרנגול. לך לך, לך ועזבני! קריאתך נורא תפחידני.

עבר חתלתול ברחוב, הציץ בחיפושית מקרוב ואמר בקול רך וטוב

— חיפושית יפה, חיפושית נחמדה, מדוע תעמדי בפתחך, יחידה? גם אני רווק ומסכן, בואי ונתחתן!

ענתה לו: — בוודאי, למה לא. חתולי? זה כבוד גדול בשבילי. אבל מה תעשה בחייך? ספר לי מעט על מעשיך.

ענה לה: — כל היום וכל הליל, “מיאו! מיאו! מיא!” לך איילל.

— לא, לא זה, לא זה! האם מקצוע הוא זה? לך לך, לך ועזבני! היללה נורא תפחידני.

עבר שם כלבלב ברחוב, הציץ בחיפושית מקרוב ואמר בקול רך וטוב: — חיפושית יפה, חיפושית נחמדה, למה תעמדי בפתחך, יחידה? גם אני רווק ומסכן, בואי ונתחתן!

ענתה לו: — בוודאי, למה לא, כלבלבי? זהו חלום לבבי! אבל מה תעשה בחיי? ספר לי מעט על מעשיך.

ענה לה: — זוהי דרכו של כלבלב, לנבוח: “הב! הב! הב!”

— לא, לא זה, לא זה! לא אסכים למקצוע כזה. לך לך, לך ועזבני! הנביחה נורא תפחידני.

עבר שם כבש ברחוב, הציץ בחיפושית מקרוב ואמר בקול רך וטוב

— חיפושית יפה, חיפושית נחמדה, למה תעמדי בפתחך, יחידה? כל כך מבריקה תלבושתך! אם תסכימי לאשה אשאך.

ענתה לו: — בוודאי, למה לא, אדוני? זה כבוד גדול למעני. אך מה תעשה בחייך? ספר לי קצת על מעשיך.

ענה לה: — כל היום בקול לך אפעה; מני בוקר עד ערב: “מה! מה! מה!”

— לא, לא זה, לא זה! בשום פנים לא ארצה! כי איזה מקצוע הוא זה? לך לך, לך ועזבני! הפעייה נורא תפחידני.

עבר שם פר ברחוב, הציץ בחיפושית מקרוב. ודווקא מפני שהיתה קטנה על כן את הפר מאוד עניינה, והוא ברוב טוב אליה פנה: — חיפושית קטנה, חיפושית נחמדה, מה את עושה על פתחך, יחידה? הסתכלי בי יפה, אינני קטן! אך אולי תרציני בכל זאת לחתן?

ענתה לו: — בודאי, אדוני הפר! כבוד רב מזה לא יתואר! אך מה תעשה בחייך? ספר לי מעט על מעשיך.

ענה לה: — זה דרכם כל היום של פרים: “מו! מו! מו!” הם גועים ושרים.

— לא, לא זו השירה! ממנה אפחד ואירא. לך לך, לך ועזבני! געייתך נורא תפחידני.

עבר שם גמל ברחוב, הציץ בחיפושית מקרוב, ומפני שהיתה עדינה, הוא אליה בקול רך פנה: — חיפושית קטנטונת, חיפושית נחמדה, מה תעשי עצובה, בודדה? אולי אותי תנסי, ולי לאשה תינשאי?

— בוודאי, אדוני הגמל! אשתך רק אושר תנחל. אבל מה תעשה בחייך? ספר לי מעט על מעשיך.

— זה דרכם כל היום של גמלים: הם רובצים ו“אה! אה!” מתפללים.

ענתה לו: — לא, לא זה, רק לא זה! וכי איזה מקצוע הוא זה? לך לך, לך ועזבני! תפילתך נורא תפחידני.

עבר שם עכבר ברחוב, הציץ בחיפושית מקרוב, ואמר בקול רך וטוב: — חיפושית יפה, חיפושית נחמדה, מדוע תהיי עצובה, בודדה? גם אני רווק ומסכן, בואי ונתחתן!

— בוודאי, אדוני העכבר! להינשא רציתי מכבר. אך מה תעשה בחייך? ספר לי מעט על מעשיך.

ענה לה: — חיפושית היפה עד בלי סוף! לי יש, לך יהיה מכל טוב. כי מבית המלך אגנוב: בשר ופירות וגבינה, נקניק וחמאה שמנה! יהיה לך כל מה שתרצי, אם רק לעכבר תינשאי. הגידי, לי כן ועוד היום נתחתן.

— אם כך הדבר ותגנוב, הרי אין כמוך טוב. מייד לך אנשא, כי זהו מקצוע, זה! ובחור זריז ממך, בכל העולם לא אמצא.

עמדו בני הזוג לערוך מסיבה, החיפושית הכינה ארוחה טובה, כי אין חתונה בלי זלילה רבה. ולעכבר אמרה: — הולכת אני לחמאם, כדי להתייפות קצת שם. האוכל עומד על האש, תשמרנו שלא יישרף.

ענה לה העכבר: — תסמכי עלי, נחמדה, יפתי שלי, יחידה.

נהנית החיפושית בבית־המרחץ, ובבית האש באוכל תאחז. התחיל העכבר אחרי הכף לבלוש, כדי שיוכל בקדירה לבחוש. חיפש מימין, חיפש משמאל, את הכף הגדולה למצוא לא יכול. חיפש בשולחן, חיפש מתחתיו, אך לא מצא אף זכר של כף. אבל לעכבר היה שכל בראש, והתחיל את האוכל בזנבו לבחוש.

חזרה החיפושית מן החמאם והתחילה לחפש העכבר שנעלם: — עכברון, עכברי, אהובי יקירי: — ועוד מילות אהבה, פינוק וחיבה רבה: — איפה אתה, עכברי? איפה אתה, יקירי?

כאשר מצאה אותו בסיר, פתחה את פיה, קוננה בשיר:

האוכל נשרף

והכל נגמר.

תחילה הזנב,

אחר־כך העכבר.

מר לי, מר לי ורע,

וגדול גדול הסבל.

החתונה נהפכה לקבורה

והמחול נהפך לאבל…

מפי: אסתר כהן (ארייאנה – מעגן מיכאל)

היה היו מלכה ומלך. יום חורף אחד ישבו על גזוזטרת ארמונם, מפוארים בגדיהם וכתרים על ראשיהם. והנה עובר ברחוב עני אחד, חטב (מוכר קרשים) וקורא: — חטב! חטב! — ובגדיו קרועים והוא יחף, ובחוץ קור וגשם שוטף. מר ורע המראה הנורא.

אמר המלך: — על זה המסכן כואב לי הלב, ברחובות עירנו הוא הולך יחף, בגשם עז, ברוחות סוערים; ואנחנו יושבים כאן שקטים, עשירים.

ענתה לו המלכה: — בוודאי שאין לו אשה!

נתכעס המלך ואמר: — מה את מדברת “אין לו אשה”? האם אני מולך בזכותך?

— בוודאי. אלמלא אשתך, לא היית מלך.

זעם המלך, קרא ליועצו הווזיר, ואמר לו: — די! סלק את אשתי, כי אינני רוצה בה. היא אמרה שרק בזכותה אני מולך. מן היום והלאה אינני רוצה לראותה בכלל!

ניסה הווזיר להרגיעו: — הכיצד, הוד מלכותו? בלתי אפשרי דבר זה. והרי זו מלכתנו!

אך המלך הנרגז בשלו: — בשום פנים ואופן! אינני רוצה שתהיה כאן! מה היא חושבת? שרק בזכותה אני מלך? לא! אינני רוצה לראותה עוד!

עזבה המלכה את הארמון מבלי לקחת דבר, כי עקשנית היתה ולא רצתה לבקש סליחה. ולאן הלכה? אל בית החטב. הבית היה דל, ולאיש שנים עשר ילדים, הגדול בן עשר והקטן בין שנתיים. ואשה אין. הכל מלוכלך וחשוך.

והחטב בראותו אותו בכך, אמר: — הוד מלכותה! מתבייש אני לקבלך בדירתי הזאת. — והוא היה מבולבל לגמרי. לפתע פתאום המלכה אצלו?!

סיפרה המלכה לחטב את כל הסיפור ואמרה לו: — רוצה אני להיות אצלך, לארגן לך את החיים ולעשות ממך בן־אדם, מלך! כן, סופך להיות מלך, מלך אמיתי.

מה עשתה? הבעירה אש וחיממה מים בחבית. אחר־כך דרשה משנים־עשר הילדים ומבעל הבית להתקלח, והכל צייתו לה. אחר־כך כיבסה ותפרה ותיקנה, וכל הבית לבש צורה.

יום יום היה החטב יוצא לעבודה ואתו שני הבנים הגדולים. והאשה היתה מטפלת בבית ונותנת בערב שיעורים לילדים הגדולים שבגיל בית־הספר.

חסכו קצת כסף ועברו לדירה טובה יותר. כן קנתה חנות והיו מוכרים בה כל מיני דברים. מצבם השתפר עד כדי כך, שאי אפשר לשער שלפני זמן קצר היו עניים.

ולאשה אין שום קשר עם הארמון, כי כל חייה נתונים למשפחת החטב. את הילדים שלחה לבית־הספר, וכל אחד מהם רכש לעצמו מקצוע: אחד היה עורך דין, אחד רופא, וכך שאר הבנים: לכל אחד מהם היה איזה מקצוע חשוב. ולמשפחה דירה גדולה ויפה מאוד, לכל בן היה חדר משלו ונוסף על כך — חדר־אוכל וסאלון. והכל מכוסה שטיחים, וכל הנוחיות בבית.

יום אחד אמרה האשה למי שהיה חטב: — תתחיל לבקר בבית־קפה ותזמין אנשים לשתייה. מי שאומר לך “שלום”. תזמין אותו. העיקר לתת! צפצף על החיסכון ובזבז כסף הרבה!

עשה החטב כעצת האשה. יום יום היה הולך עם אחד הבנים לבית־הקפה, ושניהם לבושים בגדי פאר. והאיש מחלק נדבות על ימין ועל שמאל ומזמין רעבים וצמאים לאכילה ולשתייה.

יום אחד הרגיש המלך, שעה שביקר בבית־הקפה כי אין הקבצנים ניגשים אליו, ואת כל הכבוד הם עושים לנדיב הזר (הוא החטב שהמלך, כמובן, לא הכירו).

התייעץ המלך עם הווזיר, וגם הוא לא ידע מה קרה. נתעצב המלך על שאין שום קבצן ניגש אליו והתפלא: — מה קרה?

הסבירו לו: — נדבן זה הוא מלך מארץ רחוקה, שבא אלינו מבלי לגלות את דבר זהותוֹ. הכל בסוד, ולא באורח רשמי.

תמה המלך: — באמת?

בשובו אותו יום הביתה, סיפר החטב לאשה, כי המלך ביקר בבית־הקפה.

אמרה לו האשה: — אם יזמינך המלך לארוחה חגיגית, תסכים. אך תתנה תנאי אחד: גם הוא יבוא אלינו.

אמר לה: — בסדר, כדברייך.

למחרת היום בא המלך לקראתו בבית הקפה ואמר לו: — מצטער אני מאוד שלא עשו לך כבוד, בבואך לכאן. אשמח מאוד להזמינך לארוחה חגיגית.

ענה לו: — ברצון אבוא, עם שנים עשר בני. אבל בתנאי אחד: תבטיח לבקרני אחר־כך עם בני משפחתך. — והוא עושה את עצמו כאילו אינו יודע שאין למלך מלכה.

— טוב— הסכים המלך.

קבעו תאריך ובשובו הביתה סיפר האיש למלכה, שהמלך הזמינו ונקבע מועד לביקור.

במועד שנקבע סעדו האיש ובניו על שולחן המלך ובסוף הארוחה נקבע מודע ביקורו של המלך בבית “הזר”, שנחשב בעיני הכל כמלך השומר על סודו ואינו מגלה לאיש את דבר מלכותו.

הכינה המלכה ארוחה חגיגית. איזו ארוחה! היו שם תבשילים רבים, בשר עופות ודגים, משרתים וכלים נאים, ולכל אחד מוגש תבשיל אחר, וכשמתרוקנים הספל או הצלחת, מייד ממלאים אותם המשרתים מאכלים חדשים. כמו בארמנות המלכים ממש.

אחרי ששתו והשתכרו הכינו מיטה לכל אחד מן האורחים. ועל המיטות פרחי יסמין.

אמרה האשה לחטב: — תגיד למלך שאתה ישן תמיד על פרחים. — כי כל הזמן היא מלמדת אותו איך לנהוג ומה לדבר.

עשה החטב כן. אחר־כך אמרה האשה: — בלילה תתלונן בפני בקול רם:

גבעולי היסמין ידקרוני הלילה.

אמר לה: — בסדר, כדברייך.

הלכו הכל לישון ולמלך ניתן חדר ליד החדר שבו ישנו החטב והאשה. בלי קושי יכול היה לשמוע כל שיחה קלה ביניהם.

התחיל החטב להתלונן: — גבעולי היסמין ידקרוני הלילה.

נשמע קול האשה: — באמת? גבעולי היסמין ידקרוך? חושבת אני שהם נוחים יותר מן העצים ומן הקרשים שהיית סוחבם למכירה ברחובות.

הכיר המלך את קול אשתו המלכה, קפץ ממיטתו, רץ לחדר הסמוך וקרה בשמחה: — מה זה? את כאן? מלכתי היקרה! את, את עשית ממנו מלך. את החיים שלי! ובאמת, הצדק אתך: כל מה שקורה בבית בזכות האשה קורה. הכל מן האשה!

אותו לילה חזרו המלך והמלכה יחד לארמון, בתם נישאה לאחד מבני החטב. גם החטב נשא אשה טובה והגונה ושתי המשפחות, של המלך ושל החטב, חיו בטוב ובאושר.

מפי: אסתר כהן (ארייאנה – מעגן מיכאל)

הרמב“ם היה רופאו ויועצו של מלך מצרים, ונוסף על כך היה גם מהנדס. כן היה למלך גם ראש שרים, שקראו לו “בש־וזיר”, והיה ידידו של הרמב”ם.

יום אחד, בעקבות אי־הבנה בין המלך לראש השרים, כעס המלך וציוה לרמב"ם לאסרו בבית־הכלא.

נתעצב הרמב“ם אל לבו, כי הבש־וזיר היה ידידו היחיד, ואהבו מאוד. עשה הרמב”ם מאמצים רבים כדי שלא יצטרך ידידו לטעם את טעמו של בית־הכלא, אבל הכל לשווא. את פקודת המלך יש לקיים.

יום אחד החליט המלך לבנות לו ארמון מפואר. מה עשה? זמין אליו את הרמב“ם וביקשו לערוך לו את התוכנית. הצליח הרמב”ם במלאכתו עד מאוד, וכאשר עמד הארמון על תלו, הזמין את המלך לבקר בו. ראה המלך את הבניין, התפעל ושמח. אחר־כך פנה לרמב"ם ושאלו: — במה אני יכול לגמול לך תמורת עבודתך היפה כל כך?

ענה לו הרמב"ם: — אינני מבקש שכר בשביל עצמי. אבל אני מבקש ממך חסד שתוכל בוודאי לעשותו.

הבטיח המלך למלא את בקשתו והרמב"ם אמר: — מבקש אני ממך לשחרר את הבש־וזיר מן הכלא ולהחזירו לגדולתו.

קיים המלך את הבטחתו ומילא את משאלת הרמב"ם. הווזיר שוחרר והיה מאושר ואסיר תודה לגואלו־מצילו.

החליט המלך לקשט את ארמונו המפואר והזמין למטרה זו את הצייר המפורסם קריקוז. הצליח הצייר במלאכתו עד מאוד וציוריו הנפלאים שבו כל עין. ראה המלך את הקישוטים, התפעל ושמח. אחר־כך פנה לקריקוז ושאלו: — במה אני יכול לגמול לך תמורת עבודתך היפה כל כך?

ענה לו קריקוז, ששנא מאוד את הרמב“ם: — אינני מבקש כסף, אך רוצה אני שתזרוק את הרמב”ם לים.

המלך אהב אומנם מאוד את רופאו, אבל נאלץ היה לקיים את הבטחתו ולא היתה לו ברירה אלא להסכים לדרישת קריקוז. מה עשה? הלך לבש־וזיר וציוה עליו להשליך את הרמב"ם למצולות ים.

הדבר היה קשה מאוד לבש־וזיר. כיצד יוכל לגרום למותו של מיטיבו ואהוב נפשו? אבל היתה זו פקודת המלך ומחוייבים למלאה.

מה עשה? לקח סירה קטנה, הושיב בה את הרמב“ם ויחד אתו שלושה עבדים שישמשו כעדים, וכן שלושה שקי חול, וכולם הפליגו לים הפתוח. כעבור זמן קצר העלה הבש־וזיר את שלושת העבדים על החוף ואמר להם: — עכשיו אני יוצא ללב־ים, כדי להשליך את הרמב”ם לתהום. תהיו אתם עדים לכך.

הפליגה הסירה לים, עד שנראתה רק בקושי מן החוף. העלה הבש־וזיר את הרמב"ם על אחד האיים הקטנים ואחר־כך הטיל לים את שלושת שקי־החול.

ראו העדים את המים הגולשים והיו בטוחים כי אכן, הטיל הבש־וזיר את הרמב"ם לים. אבל לאמיתו של דבר היו אלה שקי־החול בלבד.

מדי שבוע בשבוע היה הבש־וזיר מבקר את הרמב"ם, מביא לו עתונים ואוכל, ומספר לו כיצד עבר חלף השבוע.

יום אחד, כאשר ישב המלך על גזוזטרת ארמונו שעל חוף הים, נפלה פתאום טבעתו היקרה מן האצבע. הזמין המלך צוללים כדי לחפשה, אך הם לא מצאו כלום. הטבעת נעלמה.

הזמין המלך את הבש־וזיר וציוה עליו למצוא את הטבעת ויהי מה. והיה אם לא ימצאנה כעבור ארבעים יום, יוצא להורג.

היה הווזיר עצוב מאוד ושאל: — מה חטאי ומה פשעי שהמלך איבד את טבעתו? הרי לא בי האשם! ואם הצוללים לא מצאוה, כיצד אמצאנה אני?

יום ולילה דאג הבש־וזיר, לא ישן ולא אכל. עד כדי כך הגיעו הדברים, ששכח את הרמב"ם ידיד נפשו, ולא יצא לבקרו.

אבל בינתיים דאג הרמב"ם לעצמו, וכאשר ראה שאין לו מה לאכול, התחיל לדוג דגים. פעם, כאשר התקין את הדג, מצא בתוכו את טבעת המלך. החליט בלבו: בעזרת הטבעת הזאת אשוב לחיים רגילים.

ובינתיים התקרב המועד שנקבע על־ידי המלך, הוא יומו האחרון של הבש־וזיר. ערב מותו החליט להיפרד מן הרמב“ם, וכאשר הגיע אליו הבחין אצלו בטבעת המלך. גדולה היתה שמחתו, אך הרמב”ם אמר לו: — בעזרת הטבעת הזאת אציל אותך ואת עצמי כאחד. בזכותה אשוב לחיים רגילים. על כן אבקשך, תביא לי חליפה עשוייה כולה קשקשים דקים. ובינתיים תאכל בנחת את לחמך ותחיה את חייך בשקט. כי הכל יסתדר.

הביא הבש־וזיר את החליפה לרמב"ם, והוא לבשה, נכנס לסירה וחזר אל ארמון המלך. דפק על השער והודיע לשומר: — רצוני לדבר עם המלך. — והכל מסתכלים באיש מוזר זה הלבוש תלבושת קשקשים והדומה יותר לדג מאשר לאדם.

רק התחיל הרמב"ם לדבר, והמלך הכירו מייד לפי קולו. וזה הסיפור שבפיו: — אחרי שהשליכני הבש־וזיר לים, הביאוני בפני לווייתן, מלך הדגים. מייד מינה אותי לרב, רופא ומהנדס. כן ציוה עלי לבנות ארמון הדומה בכל לארמון שאותו תיכננתי ובניתי בשבילך. ביצעתי את העבודה לשביעות רצונו של מלך הדגים ועתה שיגר אותי אליך לבקשך, כי תואיל לשלוח לו את קריקוז לקישוט הארמון. וכאות ידידות ותודה מראש שלח לך שי צנוע: את טבעתך.

שמח המלך, הזמין מייד את קריקוז והטיל עליו את השליחות אל מלך הדגים ואת המשימה לקשט את ארמונו של הלווייתן.

נאלץ קריקוז ללכת עם הרמב"ם, כי מה יכול היה לעשות?

כאשר הטיל הרמב"ם את קריקוז למצולות הים, הפטיר: — עכשיו התור שלך…

מפי: דויד כהן (נאבל – חדרה)

היה היה אופה שהיה עובד כל הלילה במאפייה ולמחרת היום, בבוקר השכם, היה נאלץ לשאת על גבו את כיכרות הלחם אל השוק המקומי, כדי למוכרן. פעם, בדרכו לשוק, מצא כוס זהב. הרימה, שם אותה בכיס מעילו והמשיך ללכת. את הלחם מכר בשוק, ואת הכסף היה צריך למסור לבעל המאפייה. אך הפעם לא עשה כן, אלא קנה בקבוק עראק והלך הביתה, כשבלבו המחשבה: פעם אחת אטעם טעם של עשיר. מה עשה? התיישב אל השולחן, הוציא את הכוס מתוך כיס מעילו ועמד למזוג לעצמו מן העראק. רק נמזגה טיפה אחת לתוך הכוס ומייד התחילו ליפול על השולחן מטבעות־זהב. האופה נבהל, הפסיק למזוג ושקע בהרהורים. בינתיים שכח כי עליו להעביר לבעל־המאפייה את הכסף שקיבלו ממכירת הלחם.

בעל־המאפייה רגז על כך מאוד ולמחרת היום פיטר את האופה מן העבודה. הלך האופה הביתה ורצה להיטיב את מצב רוחו בכוסית עראק. התחיל למזוג ושוב נפלו מן הכוסית מטבעות כסף לרוב. קנה האופה בחלק מן הכסף ארמון גדול, לא הרחק מארמון המלך, ומאז מרבה היה לשבת על מרפסת ביתו ומחלל בחלילו שירים נפלאים.

פעם ירדה המשרתת של בת המלך לשפוך אשפה, והנה היא שומעת את קול חלילו של האופה. מוקסמת משירתו נתעכבה המשרתת זמן רב וכאשר חזרה הביתה גערה בה בת המלך.

— גברתי! — התנצלה המשרתת — אילו היית שומעת את שירתו של שכננו, כי אז גם את היית עומדת רתוקה למקום במשך זמן רב.

חשבה בת המלך בלבה: כדאי לבדוק את הדבר, ובאחד הלילות ירדה מארמונה והלכה בכיוון הבית, שבו מחלל בחלילו, לפי דברי המשרתת, האמן המופלא.

שמעה בת־המלך את הנגינה, וגם היא הוקסמה ממנה. ולא יכלה לזוז ממקומה.

למחקת ביום שלחה בת־המלך את המשרתת עם מכתב־הזמנה אל השכן ובו ביקשה אותו להביא גם את החליל.

בת־המלך קיבלה את האופה בסבר־פנים יפות, במאכל ובמשקה. האופה ביקש רשות לשתות מכוסו הפרטית וכאשר מזגו לתוכה קצת יין, מיד החלו ליפול מתוכה מטבעות זהב.

נבהלה בת־המלך וחשבה כי השכן אינו אלא מכשף. אולם כאשר שאלה אותו אם הוא יודע לעשות גם מעשי־כישוף אחרים ענה האופה בשלילה וסיפר כיצד נפלה בגורלו כוס־הפלא מיד אלוהים.

— תן לי אותה — ביקשה בת־המלך.

— לא! — ענה האופה — הכוס תהיה שייכת רק למי שתסכים לקשור גורלה בגורלי.

— לא! אינני רוצה להינשא לך — הכריזה בת־המלך.

— לא צריך! — הפטיר האופה וביקש ללכת. אבל בת־המלך עיכבה אותו וביקשה שישתה אתה עוד כוסית.

האופה שידע את מלאכת השתייה לא השתכר, אבל בת־המלך השתכרה ונפלה לזרועותיו בלי התנגדות. בחצות הלילה עזב האופה את הארמון וחזר לביתו, ארז את חפציו ונסע לעיר אחרת.

כאשר התעוררה בת־המלך לא מצאה לא את האופה ולא את כוס הפלא שלו.

לא עבר זמן רב ובת־המלך נוכחה לדעת שהיא בהריון. מיררה בבכי, חשבה לאבד את עצמה לדעת, אבל לא מצאה די כוחות בקרבה כדי להוציא את המחשבה לפועל.

נודע הדבר לאמה וממנה למלך. תחילה ביקש להרוג את בתו, אך בסוף נעתר לבקשת המלכה והסכים לכך שהבת תישאר בחיים עד שתלד. אחר־כך יגרשוה מן הבית יחד עם הרך הנולד.

ילדה בת־המלך בן יפה מאוד, אך המלך לא רצה אפילו להסתכל בו וגירש את הבת מעל פניו כששמלה אחת ויחידה לעורה.

בת־המלך נדדה עד שהגיעה ליער, התישבה בו על גזע עץ כרות ופרצה בבכי מר.

והאופה, שעזב את בת־המלך נסע לעיר אחרת, קנה חווה גדולה ובה אורוות סוסים, לעבודה ולרכיבה. יום אחד יצא לצייד ביער הסמוך והנה שמע קול אנחות ובכי. מיהר בכיוון הקול ומצא שם אשה במצב של התעלפות, ועל ידה תינוק נחמד. הוציא מתרמילו בקבוק יין והשקה את שניהם. כאשר פקחה האשה, היא בת־המלך, את עיניה, הכירה במי שעומד לפניה את השכן. נפלה על צווארו וקראה: — בעלי אתה! והילד הזה שלנו הוא!

הביא הבעל את אשתו ואת ילדו הביתה וכעבור ימים אחדים נישאו כדת וכדין, חיו בני הזוג חיים מאושרים ופיזרו כסף רב למוסדות צדקה, עד שיצאו להם מוניטין של נדבנים גדולים.

שמע המלך על הנדבן העשיר והחליט ללכת לראותו. מה עשה? התחפש בבגדים אזרחיים והגיע לעיר מושבו של הנדבן. נזדמנו המלך, הנדבן ואשתו היפה לבית־הקפה, והנה רואה המלך כיצד הנדבן מפזר כסף על ימין ועל שמאל. קשר אתו המלך שיחה ידידותית ואף הזמינו אליו הביתה.

סירב הנדבן ואמר: — תחילה תהיה אורחנו במשתה הגדול שייערך ליום השנה לחתונתנו.

קיבל המלך את ההזמנה ברצון רב.

ערך הנדבן בארמונו משתה גדול, ואת אשתו ביקש להתחפש כגבר. עשתה האשה כן.

הגיעו המלך והמלכה לארמונו של הנדבן ונתקבלו על־ידי שני גברים. האחד הוא הנדבן הציג את עצמו כבעל־הבית, והשני אשתו בבגדי גבר כידיד הטוב והקרוב של בעל־הבית.

בעת המשתה, כאשר כל הנוכחים שתו מן היין המשובח, הוציא המארח את כוס הזהב שלו והתחיל למזוג יין לעצמו. מיד החלו ליפול מטבעות זהב מתוך הכוס. קריאות התפעלות נשמעו מכל הצדדים, אבל יותר מכולם התפעל המלך, ששאל את מארחו: — מה טיבה של כוס זו?

ענה המארח: — כאשר מוזגים לתוך כוס הזהב שלי טיפת יין, מיד נופלות מתוכה מטבעות זהב רבות. מכאן גם עושרי הגדול.

— ממי קיבלת את הכוס? — שאל המלך.

— בירושה — ענה הנשאל.

— ומה היית מבקש תמורתה או תמורת השאלתה לזמן מה?

— דבר של מה בכך… — ענה המארח.

— למשל?

— שתרשה לאשתך להתייחד בחדר אחד עם ידידי הצעיר הזה. — וכאן הצביע על אשתו המחופשת לגבר.

קפץ המלך כאילו הכישו נחש — איך אתה מעז? — שאל בכעס.

— אם אינך מסכים, לא צריך. ואת הכוס לא אוכל למכור לך, גם אם תציע לי כל הון שבעולם.

התחיל המלך להתלחש עם אשתו וזו הסכימה להתייחד בחדר אחד עם ידידו של המארח.

רק נמצאו שניהם בחדר, וה“ידיד” התוודע אל המלכה. הבת נפלה על צווארה של אמה, ושתי הנשים בכו וצחקו חליפות. אחר־כך נכנסו שלובות זרוע אל אולם האורחים. וביקשו את המלך שיסכים לאמץ את חתנו.

המלך הסכים ושני הזוגות חיו באושר ובנחת ימים רבים.

מפי: דויד כהן (נאבל – חדרה)

רמאי נודע בעיר קנה תרנגול בחמישה ריאל והלך לשוק כדי למכור אותו בריאל אחד. הקונים שביקשו לקנות את התרנגול הבינו שיש כאן מעשה תרמית ולא רצו לקנותו. אחד שהרהיב עוז בנפשו, בא אל הרמא, נתן לו ריאל אחד, ורצה ליטול את התרנגול.

— חכה! — אמר לו הרמאי. — יש לי תנאי.

— מהו?

— שתזמינני להיות שותף באכילתו.

שמע זאת הקונה ומייד הסתלק.

בא קונה שני, שמע את התנאי וגם הוא הסתלק. עד שבא רווק צעיר, שילם ריאל ונשבע שיזמין את המוכר לאכילת התרנגול. הוסכם ביניהם, שאם ישמע המוכר שלוש פעמים את הקריאה “בוא ותאכל”, יבוא ויאכל.

הצעיר שילם, לקח את התרנגול והלך אתו הביתה, מבלי להרגיש, כי המוכר עוקב אחריו. ובלבו חשב, שיעלה בידו להערים על הרמאי. מה עשה? שחט את התרנגול, צלה אותו, עטפו בנייר והלך אל אהובתו. הרמאי שעקב אחריו וראהו נכנס פנימה, מיהר להציב סולם ולעלות על הגג של אותו בית עצמו.

כאשר התיישבו הצעיר ואהובתו ליד השולחן והתחילו לאכול, נזכר הצעיר בשבועה שנשבע. מה עשה? יצא החוצה ואמר שלוש פעמים בלחש: “בוא ותאכל! בוא ותאכל! בוא ותאכל!”, כי היה בטוח שהמוכר לא ישמע את קולו. והנה מיהר הרמאי, שהיה על גג הבית לענות: “הנני! הנני!”, ירד במהירות מן הגג, נכנס הביתה והתחיל לאכול מן התרנגול הצלוי יחד עם בני הזוג.

כאשר גמרו השלושה לאכול, רמזו בני הזוג לאורח הבלתי רצוי שעליו להסתלק. אך האורח עשה את עצמו כאילו איננו מבין את הרמז והמשיך לשבת במקומו. ישב, ישב, עד שפתאום הודיעה המארחת: — בעלי מתקרב! וכאשר ימצאכם בבית, רע ומר יהיה גורלכם וגורלי כאחד! — והיא מיהרה לדחפם לחדר צדדי. בינתיים התאושש הרמאי וביקש לצאת מן החדר עצרו בעדו הצעיר ואמר: — אתן לך חמישה ריאל, אך אל תצא עכשיו מן החדר. כי בעל־הבית יהרגני…

— תן חמישה ריאל — הסכים הרמאי.

כעבור שעה קלה קם הרמאי שוב וביקש לצאת… ושוב התחנן הצעיר שלא יעשה זאת, כי בראשו הדבר.

— תן את כל כספך! — ציוה עליו הרמאי, ובאין ברירה נתן לו הצעיר את כל כספו.

רק שילשל הרמאי את הכסף לכיסו, ושוב ביקש לצאת. ושוב התחנן הצעיר בפניו של איעשה זאת. — הרי על־ידי כך אתה שוחט אותי — ביקש.

— תן לי את כל לבושך — ציוה הרמאי ואעזוב אותך פעם ולתמיד…

— אתן לך את הכל — הסכים הצעיר והתחיל לפשוט את בגדיו. כאשר היה עירום כביום היוולדו, פתח הרמאי את הדלת והזמין את בעל הבית להיכנס.

— מה מעשיכם כאן — שאל בעל הבית מלא תמיהה על הזוג המוזר. ונשמתם של הצעיר ושל בעלת־הבית פורחת…

— באנו להתרחץ — ענה הרמאי בנחת.

— מה? האם ביתי הוא בית־מרחץ ציבורי?

— אני באמת לא האמנתי לאיש זה! — אמר הרמאי בנימה של ניצחון. — וכדי להוכיח לי את צדקתו פשוט את בגדיו…

זרק בעל־הבית את שני הטיפשים המטופשים מן הבית.

מפי: דויד כהן (נאבל – חדרה)

כאשר הרגיש השייך הזקן כי שעת מותו קרובה, קרא לבתו ואמר לה: מרגיש אני כי ימי ספורים וברצוני לגלות לך את מקום מחבואו של הוני הרב שברתיו בעמל רב. בפינה אשר במרתף ביתנו תמצאי כסף מזומן, אבנים יקרות וזהב לרוב. בקשתי היא שלא תקפחי את בני, אחיך הצעיר. קטן הוא עדיין ולא למד את ערכו של הכסף. על כן תחזיקי בכסף עד שיתבגר אחיך וידע לכלכל את מעשיו בתבונה.

מת השייך והבת קראה לאחיה ושאלה אותו: — מה היית עושה אילו הייתי נותנת בידך דינר זהב?

— הייתי קונה לי ממתקים הרבה הרבה…

נוכחה בת־השייך לדעת שאחיה טרם נתבגר, ואין היא יכולה עדיין להפקיד בידיו כסף מירושת אביהם.

עברו־חלפו כמה שנים נוספות, ובת השייך פנתה שוב בשאלה לאחיה הקטן: — מה היית עושה אילו היו בידך מאתיים דינר זהב.

ענה האח: — מאתיים דינרי זהב הם אמנם סכום מכובד, אבל אין בהם כדי לממש את תוכניתי לפתוח מחדש את חנותו של אבינו, שנסגרה עם מותו.

— ומה הסכום אשר יספיק, לפי דעתך, כדי לחדש את מסחר אבינו?

— אלף דינר! — ענה בהחלטיות האח הקטן. — בסכום זה אוכל אפילו להגדיל ולהרחיב את מסחרו.

— טוב — אמרה האחות. — אתה מקבל סכום זה ונראה כיצד תכלכל את מעשיך.

פתח האח את חנותו של אביו, הכניס בה שיפורים שונים והתחיל לסחור. המזל האיר לו פנים והוליכו מחייל אל חייל. ואת הפידיון היה מביא הביתה ומוסרו בידי אחותו.

עד שיום אחד באה אל ביתם נערה הלבושה סחבות, אבל יפה להפליא, וביקשה להתקבל כמשרתת, כי רעבה ללחם. נכמרו רחמי בת־השייך על הנערה וקיבלה אותה לעבודה. נתנה לה בגדים חדשים, ואת סחבותיה ארזה בחבילה והניחה אותה במחסן הדברים הישנים.

הילדה היתה פיקחית ועשתה הכל כדי למצוא חן בעיני בת־השייך, עד שזו התחילה לחשוב כי לא תזדמן לאחיה אשה טובה ממנה. יום אחד קראה לנערה ושאלה את פיה. הנערה הסמיקה ואמרה: — האם דעתי היא הקובעת? אם מצאתי בעזרת ה' חן בעיניו והוא יסכים לקחתני לאשה, אהיה מאושרת ואסירת תודה לעולמי עד.

דבריה אלו מצאו חן בעיני בת־השייך והבטיחה לדבר על כך עם אחיה.

באחד הימים סיפרה לאחיה על השיחה עם המשרתת. האח הסכים ונערכה חתונה מפוארת. נכנסו בני הזוג לדירה חדשה וחיו חיי אושר ושלווה.

עד שבאחד הימים באה להתארח בביתם אמה של המשרתת לשעבר, שהתחילה לשאול את בתה על התנהגות בעלה כלפיה. הבינה האם כי חתנה הוא איש טוב מאוד, אך לבתה אין שליטה על כספו הרב, כי את כולו הוא מוסר לאחותו שהשפעתה עליו גדולה ביותר. כן הרגישה החותנת שכל מה שהאחות חתנה אומרת, בתה עושה, והיא שרוייה בפחד תמיד, שמא תדבר רעות על האחות ואז יעזבנה בעלה וישאירנה לאנחות ובלי פרוטה בכיס.

— אל דאגה! — אמרה האם לבתה — אביא לך נחש קטן בצנצנת שאין לראותו בלי זכוכית מגדלת, וכאשר תגישי קפה לגברתך, כלומר לגיסתך, שימי את הנחש בתוך הספל. אחרי שתשתה גיסתך את הקפה, ילך הנחש ויגדל בבטנה, והדברים יגיעו עד כדי כך שכל הסובבים אותה יחשבוה הרה… בטוחה אני כי אז יגרש אותה אחיה מעל פניו, כי את כבוד המשפחה חיללה.

— מצויין!

הגישה הבת לגיסתה ספל קפה ובו הנחש הקטן…

צבתה בטנה של בת־השייך מיום ליום, עד שהתחילה לחוש בשינוי גופה. באחד הימים לחשה אשתו של בן־השייך באוזני בעלה, שאי צניעותה של אחותו עלולה להמיט חרפה על כל המשפחה…

— את צודקת! — הסכים הבעל והחליט לבדוק את הדבר.

ואכן, כאשר הסתכל באחותו, ראה כי אשתו צדקה והחליט לחסל את הפרוצה ולהמיתה בחרפתה. יום אחד הציע לאחותו לטייל עמו אל מחוץ לעיר, ושם יגלה לה סוד כמוס. האחות, שלא חשדה באחיה, הסכימה, ושניהם יצאו את העיר רכובים על סוסיהם.

ביער הסמוך לעיר ירדו שניהם מעל הסוסים וסעדו את לבם. בת־השייך נרדמה, ולבו של בן־השייך לא מלאו לשפוך את דם אחותו. מה עשה? נטל חבל וקשרה אל עץ. ובלבו חשב: תיטרף אחותי החוטאת על־ידי חיות רעות ולא תירצח על ידי. חזר בן־השייך הביתה וסיפר לאשתו מה שעשה לאחותו.

— טוב עשית — עודדה אותו אשתו — עתה לא נחשוש מפני החרפה.

בת־השייך התעוררה מתרדמתה ביער ומצאה את עצמה קשורה בעבותות לעץ. מיררה בבכי והתחילה לנשוך את החבלים כדי להשתחרר, אבל הכל לשווא. התחילה לבכות ולצעוק בכל גרונה: — הצילו! רחמו! הצילו!

למזלה שמע את קולה בן־המלך שהיה ביער בצייד. מייד דירבן את סוסו וכיוונו לקראת הקול. בהגיעו למקום ירד מעל הסוס, שיחרר את הנערה מכבליה, נתן לה לאכול ולשתות והשיב את נפש. אחר־כך שאלה: — מהו בן הבליעל שהעז לעשות זאת?

— אחי הוא זה — ענתה בת־השייך — חשד בי כי סרתי מן הדרך וחיללתי את כבוד משחתנו.

הביא בן־המלך את הנערה אל ארמון אביו ומסרה לטיפול בידי אמו המלכה. סיפרה הנערה למלכה את קורותיה והוסיפה: — חושדת אני כי גיסתי נתנה לי איזו תרופה שממנה צבתה בטני.

— אל דאגה! — הרגיעה המלכה את בת־השייך — הכל יבוא על מקומו בשלום.

הזמינה המלכה את רופא החצר לבדוק את בת־השייך. קבע הרופא שאין הנערה בהריון, אך שתתה כנראה מין רעל שממנה התפחה בטנה. נתן הרופא תרופה להקאה. ואמנם, הקיאה את הנחש. כעבור שבועיים שבה בת־השייך לאיתנה וביקשה לחזור לביתה.

— אלווה אותך — הציע בן־המלך — ואעניש את האשמים כראוי להם.

ענתה בת־השייך: — רוצה אני מאוד שתלווני, מצילי ומטיבי. אבל הייתי רוצה שהאשה תקבל את העונש המגיע לה לא מדיך ואף לא מידי, אלא דווקא מידי בעלה. כי אחי הוא איש טוב מטבעו ועשה מה שעשה בהשפעת אשתו המרשעת. נסביר לאחי את הכל ונראה כיצד יגיב. רק אם ירצה להגן על אשתו כפויית הטובה, רק אז ייענש גם הוא.

— יפה דיברת — הסכים בן־המלך.

כאשר ראה בן־השייך את אחותו, נפל מכיסאו והתעלף. כאשר השיבו את רוחו, מילמל: — רחמי עלי, אחותי! לא ידעתי, סלחי לי!

— סולחת אני לך — אמרה בת־השייך. — אך אני רוצה לדעת את העונש שתעניש את אשתך.

— גרש אותה מן הבית — אמר האח בלי כל היסוס. וכך עשה.

נשא בן־המלך לאשה את בת־השייך, וכולם חיו חיי אושר עד סוף ימיהם.

מלך צעיר ויפה תואר רצה לדעת על הנעשה בבירת מלכותו. מה עשה?

ערך טיול בחוצות העיר. כאשר לא מצא דבר שיעניין אותו, רצה לחזור לארמונו, והנה הוא עומד ליד בית גדול ויפה, וסביבו גינת פרחים המפיצים ריחות נעימים. התקרב המלך לבית והנה יושבות על המרפסת שלוש דמויות:

זוג בגיל העמידה ועלמה יפת תואר. היתה זו כנראה בתם שישבה ורקמה מפה. שאל המלך

: — האוכל להיכנס פנימה ולנוח מעט?

— בבקשה! — הזמינוהו יושבי המרפסת. נכנס המלך פנימה והעלמה היפהפייה הגישה לו קפה. בשעת השתייה נתקשרה שיחה ערה והמארחים שאלו את האורח: — כיצד הגעת לכאן ומה בקשתך?

ענה המלך המחופש: — באתי לקנות יהלומים ואבנים יקרות, כי זה עיסוקי.

השגיח המלך כי לשמע דבריו עשתה העלמה אוזניה כאפרכסת, ודבר זה נסך בלב המלך עוז ובטחון. כאשר יצאו הוריה לרגע קט אל החדר השני, פנה אל העלמה בשאלה: — התסכימי להינשא לי? מאוד מצאת חן בעיני.

— לא אנשא לאיש שאין לו מקצוע. כסף בא וכסף הולך, והמקצוע לעולם עומד. והוא יעמוד לו תמיד לאדם שלא ידע חרפת רעב.

— אלך ואלמד מקצוע — החליט המלך. — אך תבטיחי לי שתחכי לי ולא תינשאי לאיש.

הבטיחה העלמה לחכות לו והמלך חזר אל ארמונו והזמין אורג־שטיחים נודע, נתן בידו סכום כסף גדול וביקשו: — למדני את מלאכת אריגת שטיחים. האומן הסכים והתחיל ללמדו את המלאכה והיא מלאכת מחשבת.

כאשר הרגיש המלך, כי ידיו מאומנות דיין, הודיע על כך לאהובת לבו, וזו הזמינה אותו לביתה.

קיבל המלך את ההזמנה. בדרך, בהיותו צמא, ירד ליד בית־קפה ושתה כוס קפה. כאשר ניגש לשלם, נפל מלוא קומתו למרתף חשוך. התחיל לחפש מישהו, כדי שיוכל בעזרתו לצאת מן המרתף, אך לפתע שמע צווחה איומה: — לא לזוז! כל ניסיון מצדך לצאת מקברך זה ייגמר במוות. רק אם תתן לנו כופר־נפש הגון תשוחרר.

— כסף אין לי — ענה השבוי, — אך יודע אני לארוג שטחים, מלאכת מחשבת, אותם אפשר למכור ולקבל כסף רב.

— מסכים אני — ענה הקול — בתנאי שכבר תתחיל במלאכה. אושיב אותך בחדר סגור ולשם יביאו לך אוכל וכל מה שנחוץ לך. ואתה תעסוק באריגת שטיחים.

הוכנס האיש לחדר צדדי, ובו אוכל ונול אריגה, והתחיל לארוג בו. כעבור חודש ימים יצא מתחת ידו שטיח נפלא, עיין לא ראתה!

לקח אחד השומרים את השטיח והלך למוכרו לאחד הסוחרים הנודעים. זה מצאו משובח ביותר, והתחיל במשא ומתן עם המוכר. בינתיים השגיח הסוחר כי בין פרחי השטיח רקומה באותיות זעירות כתובת: “המלך בצרה! אסרו את מוכר השטיח הזה!” אגב ניהול משא־ומתן ועמידה על המקח, הודיע הסוחר על כך למשטרה. ומייד הגיעו שוטרים למקום ואסרו את המוכר. תחילה שיקר ואמר שדבר לא ידוע לו על מקום המצאו של המלך, אבל כאשר איימו עליו בתלייה בראש חוצות, סיפר את הכל והוביל את השוטרים למקום מעצרו של המלך.

תלו את בעל בית־הקפה, והמלך המשוחרר נשא לאשה את העלמה הפיקחת.

בעת החגיגה סיפר המלך את קורותיו וסיים את הסיפור באומרו: — כסף בא וכסף הולך, והמקצוע לעולם עומד. בזכות המקצוע נחלצתי מצרה.

מפי: דויד כהן (נאבל – חדרה)

אשה אלמנה ישבה עם שלוש בנותיה על מרפסת ביתה והארבע שוחחו על הימים הטובים שהיו ואינם עוד. והמלך של המדינה הזאת רגיל היה לערוך מדי יום ביומו סיור בחוצות בירתו, ופעם עבר ליד הבית שבו התגוררה האלמנה ובנותיה, והנה שמע את הבת הגדולה אומרת: — אילו נשאני המלך לאשה, כי אז הייתי תופרת לו בגדים בשביל כל חייליו.

אמרה השנייה: — אילו בחר בי המלך לאשה, הייתי מבשלת לו ולכל חייליו תבשילים יוצאים מן הכלל.

השלישית ישבה ושתקה. כשנשאלה לסיבת שתיקתה, אמרה: — אין אני יכולה להבטיח אלא זאת, שאהיה אם נאמנה ומסורה לשני הבנים ולבת שאלד למלך ושכמותם טרם ראה העולם, מאז ימי אדם וחווה….

חזר המלך לארמונו ושלח לקרוא לבת הגדולה. כאשר הגיעה לארמון נשאלה: — התוכלי לקיים את דברייך שאם ישאך המלך לאשה, תתפרי בגדים בשביל כל חייליו?

— פתי יאמין לכל דבר — ענתה האשה. — אין לשים לב לקישקושי אשה.

רגז המלך, גירש את הבת מעל פניו ואמר למשרתו: — תביא לכאן את הבת האמצעית.

כאשר באה נשאלה: — התוכלי לקיים את דברייך שאת מסוגלת לבשל תבשילים טעימים שיספיקו בשביל כל חיילי המלך?

— אמרתי זאת בצחוק — התנצלה. ציוה המלך לגרשה ולקרוא לבת השלישית.

כאשר הגיעה לארמון שאל אותה המלך: — מניין לך שתלדי שני בנים ובת?

הסמיקה ואמרה: — זה כמה לילות אני חולמת שכך יהיה.

התשובה מצאה חן בעיני המלך ונשאה לאשה.

שתי אחיותיה קינאו בה מאוד על שזכתה להיות מלכה, וכאשר נודע להן שהיא הרתה למלך, וחלומה יתקיים בוודאי, נהפכה הקינאה לשינאה. התחילו השתיים לטכס עצה כיצד לגזול מאחותן את פרי־בטנה. מה עשו? שיחדו בסכום־כסף גדול את המיילדת ושידלוה להחליף את ולד המלכה בחתול. ילדה המלכה בן והמיילדת החליפה אותו בשעת הלידה בחתול. שמה את הוולד בתוך סל ומסרה אותו לידי האחות הבכירה, שהניחה את הסל ליד אחד הבתים, בו התגוררה אשה זקנה וענייה. כאשר יצאה הזקנה מפתח ביתה, מצאה את הסל וראתה את פני הילד הבוכה, נכמרו רחמיה עליו ולקחה אותו הביתה. כאשר נוכחה לדעת, כי הילד הוא יפה תואר, אימצה אותו לבן.

כעבור שנה ילדה המלכה בן שני, אך גם הוא הוחלף על־ידי המיילדת הבוגדנית.

המלך אהב את אשתו עד כדי כך, שלא רק שלא אמר לה שום דבר רע, אלא שאף ניחם אותה והבטיחה שסוף־סוף יזכו לחבוק בנים נורמאליים.

אולם כאשר ילדה המלכה בפעם השלישית בת, וזו הוחלפה בכלבלב, התרגז המלך וגירש את אשתו מעל פניו.

ובינתיים גדלו הילדים בבית הזקנה והביאו לה שמחה ואושר.

באחד הימים ביקשו שתי אחיות המלכה לדעת, מה קרה לילדים שנזרקו ליד בית הזקנה. הלכו לשם ודפקו על הדלת. יצאה לקראתן ילדה חמודה, כלילת היופי, ושאלה לרצונן.

— רוצות אנו להינפש מן הדרך, — אמרו השתיים. הילדה הכניסה אותן פנימה ונתקשרה ביניהן שיחה ערה וידידותית.

סיפרה הילדה שיש לה שני אחים גדולים ויפים ממנה, אבל הם יצאו לצוד חיות. עוד סיפרה שאהבת אחיה אליה היא ללא גבול. שאלו האחיות: — אם הם כל כך אוהבים אותך, מדוע לא דאגו לכך, שתהיה לך בריכת־שחייה וזמיר היודע לשיר שירים נפלאים ולהנעים את החיים?

עזבו שתי האחיות את הבית, וכאשר חזרו שני האחים הביתה מצאו את אחותם בוכה.

— למה תבכי? — אלו השניים את אחותם.

— על שאינכם דואגים לי — ענתה הנערה — אין לי לא בריכת־שחייה ולא זמיר היודע לשיר שירים עליזים…

— עוד היום נתחיל בכריית בריכת שחייה, וכאשר זו תהיה גמורה, יסע אחד מאתנו להביא את הזמיר.

גמרו את הבריכה והאח הגדול הודיע: — אלך להביא את הזמיר. אם לא אחזור עד סוף השנה יהיה זה סימן שאבדתי.

מצוייד באוכל לכמה ימים יצא האח הגדול לדרך. פגש בזקן ושאלו למקום שבו יוכל לקנות או לצוד זמיר, היודע לשיר שירים עליזים.

ענה הזקן: — לך ישר ואל תפנה ימינה או שמאלה. מק שלושה ימי הליכה תגיע לשער גדול ובו פישפש. היכנס בפישפש אל הגן, ותמצא בצדו הימני עצים. על אחד מהם עומד כלוב שדלתו פתוחה. התחבא, כדי שהציפור לא תראה אותך. ברגע שבו תחזור ותיכנס לתוך הכלוב, סגור מהר את דלתו, קח את הכלוב והסתלק מן המקום. ואל לך להתעכב בדרך, אף לא לרגע. אל לך לענות על הקריאות שתשמע שם, כאילו טעית ולקחת במקום הזמיר ציפור אחרת. כי בנפשך הדבר. זה הכל. היזהר ואל תאמין לקריאות שווא! — חזר הזקן על אזהרתו.

נהג האח הגדול כפי שהדריכו הזקן, ואולם כאשר יצא ושמע מצדדים שונים קריאות: “לא את הזמיר לקחת אלא ציפור אחרת!”, נעצר והתחיל להרהר בלבו: שמא יש אמת בדבר וכל טירחתי לשווא?

אותו רגע ממש קמו עליו אנשים רבים לבושי תכריכים, תפסוהו והשליכוהו לתוך בור עמוק, ובו מספר רב של אנשים הנאנחים ובוכים על מר גורלם. לשאלתו, למה הושלכו לבור, ענו לו: — באנו לצוד את הציפור הנדירה ונכשלנו. עוד סיפרו, כי פעם אחת ביום מורידים להם לבור סל ובו לחם דל ויבש, פעם שנייה מורידים להם דלי־מים קטן והם שותים את מימיהם במשורה.

עברה חלפה שנה והאח הגדול לא חזר. ברור היה לאחיו הצעיר ולאחותו שנכשל ואבד, והאח הצעיר החליט לצאת לדרך ולחפשו. לקח צידה והלך. הגיע ליער, פגש בזקן ושאלו: — האם ידוע לך מקום הימצאה של הציפור הנדירה המיטיבה לשיר?

— חבל לי עליך, איש צעיר, — ענה הזקן — צעירים רבים נכשלו בהשגתה, ואתה רוצה ללכת בדרכם?

— אני מוכרח, סבא יקר! — התחנן האח.

— ובכן שמע לעצתי, ואל תקל ראש במה שאומר לך כי בציות לזקנים הברכה והערובה להצלחה.

שמע האח את עצת הזקן והחליט בלבו לא לסטות ימינה ושמאלה. כי אמר בלבו: אחי הקל בוודאי ראש בעצת הזקן ושילם מחיר יקר על לזולו בה.

ואכן, הצעיר הנאמן להוראות הזקן הגיע לגן, תפס את הכלוב עם הציפור הכלואה בו והתרחק בצעדים מהירים. בטרם הגיע לשער נשמעו קולות רבים מכל פינות הגן לעברו, והם מעירים ולועגים לו על שאין הזמיר האמיתי נמצא אתו, אלא סתם ציפור שאינה יודעת לשיר כלל. אך בהתאם להחלטתו לא שעה לכל הדיבורים האלה, אלא מיהר לשער. בהגיעו אליו מצאו סגור, ולידו כושי מזויין. לא חשב האח הצעיר הרבה, שלף את חרבו ודקר בה את הכושי שנפל פצוע ארצה. כאשר ביקש האח לדקרו שנית, התחנן הפצוע ואמר: — אם תתן לי את חיי לשלל אשחרר את כל אסירי הגן.

הסכים האיש והכושי גילה את מקום הבור, שבו נכלאו חמישה אסירים.

מצא האח את מקום הבור, הוריד סולם לתוכו ובשלביו עלו חמשת האסירים. מה גדולה היתה שמחתו כאשר מצא ביניהם את אחיו הבכור.

ביקש האח הצעיר לצאת מהר את הגן, אבל השאר טענו: — חייבים אנו לקחת מן העושר הרב שבארמון, כפיצוי על הסבל הרב שסבלנו. — וכך עשו. כל מה שמסוגלים היו לסחוב אתם סחבו: זהב, כסף, אבנים טובות. אחר־כך עזבו את הגן והלכו איש איש לדרכו.

הגיעו האחים בשלום לביתם והשמחה במעונם גדולה.

לימים התחשק למלך לצאת עם פמלייתו לצייד. בדרכו עבר ליד הבית שבו התגוררו הזקנה, שני האחים והאחות. העלמה יפת התואר עמדה בגן וקטפה פרחים וכאשר ראה אותה המלך, לא יכול היה לגרוע את עיניו ממנה. ירד מעל סוסו, ניגש אליה, קשר עמה שיחה וביקש פרחים. כשהגישה לו זר פרחים, ביקש את ידה. גם לבקה זו לא סירבה, ומייד נקבע מועד האירוסין. אולם כאשר התחיל המלך לשוחח על כך עם האחים, התחיל הזמיר לשיר זמר נוגה: הנשמע דבר זה בתבל כולה, הבת היא תהיה לאביה כלה?

נבהל המלך, קרא אליו מייד את המיילדת והתחיל לחקור אותה, תחילה בטוב. כאשר לא פתחה את פיה, התרגז וצעק: — אצווה להוציא את לשונך בצבתות ברזל!

רק אז פתחה את פיה וסיפרה כל מה שעוללה לילדי המלכה, שאותה גירש המלך, ואשר מרוב צער וחרפה איבדה את עצמה לדעת.

ציוה המלך לערוך משפט פומבי למיילדת ולשתי אחיותיה של המלכה, ולשלותן פסקו פסק־דין מוות. הן נתלו בראש חוצות, למען ישמעו וייראו.

מפי: מסעודה מזוז (ספאקס – רמלה)

מעשה באליהו הנביא זכור לטוב, שהיתה לו קופסת פלא והיה עובר מבית לבי ומוסרה לעניים. אם העני היה מקיים את כל מה שציוה עליו הנביא, היה אליהו משאיר את הקופסה בידיו.

יום אחד הגיע אליהו הנביא לעיר אחת ונכנס לאחד הבתים שבו התגורר איש עני. אמר לעני: — ראה! אני נותן לך קופסה זו וכמה כסף שתבקש ממנה, היא תתן לך. מן הכסף הזה תתפרנסו, אתה ובני ביתך, אבל עליך לבנות גם בתי־כנסיות, מסעדות לעניים ובתי־מדרש כדי שהרבנים ילמדו בהם תורה; ובכלל, אתה צריך לעזור לעניים בכסף זה. ואם אמצא שאינך מקיים את פקודתי, אקח ממך את הקופסה, ושוב תהיה עני ומסכן.

שמח העני על המציאה, בכה מרוב שמחה והודה לאליהו הנביא על הטובה הגדולה הזאת. התחיל לבקש מן הקופסה כסף, והנה הכל ניתן לו, כמה שרצה. בנה בתי כנסיות, בתי תלמוד־תורה ומסעדות לעניים, הביא למקום מושבו רבנים ומלמדים, שילמדו את בני־העניים, וקיים את כל מה שציוה עליו אליהו הנביא.

התעשר האיש וכשאדם מתעשר, הוא שוכח את כל עברו. כיוון שהיתה לו חנות־ירקות גדולה, הזניח את מסעדות העניים ואת הרבנים בבתי־המדרש.

יום אחד נזכר אליהו הנביא בקופסת העני והחליט לבקרו ולראות מה מצב העניינים. מה עשה? לבש בגדים קרועים, הגיע לעירו של העשיר ודפק על דלת ביתו. יצאה לקראתו אשת העני וצעקה עליו: — מה אתה רוצה כאן?

ענה העני: — באתי ממרחקים ורצוני לנוח ולאכול קצת בביתך.

צעקה עליו האשה: — אין כאן יותר לא בתי כנסיות ולא מסעדות בשביל העניים. גמרנו עם כל אלה. הסתלק מהר לפני שבעלי יבוא.

ביקש העני לדעת איפה בעלה והראו לו את חנותו. נכנס לתוך החנות ופקד בקול כעוס: — תן לי בחזרה את הקופסה שנתתיה לך פעם.

שאלה העשיר: — למה?

ענה אליהו הנביא: — תחילה קיימת אומנם את הבטחתך, אבל אחרי שהתעשרת השתנית.

הבין העשיר, כי נפל בפח ומסר לאליהו הנביא את הקופסה. לא עברו ימים רבים והעשיר ירד מנכסיו.

הולך אליהו הנביא ובידו הקופסה, והנה מזדמן לו בדרך עני. אומר לו אליהו הנביא: — קח קופסה זו. כמה כסף שתבקש ממנה, היא תתן לך. מן הכסף הזה תתפרנסו אתה ובני ביתך. אבל עליך לבנות בו גם בתי־כנסיות ומסעדות לעניים, לשלם לרבנים ולמלמדים כדי שילדי העניים ילמדו חינם. ובכלל, עליך לעזור לעניים בכל הדרכים.

הודה העני לאליהו, בכה מרוב שמחה וניגש תיכף למילוי הפקודות. עניי העיר והסביבה באו לאכול במסעדות שבנה והביאו את ילדיהם לבתי הכנסיות לבתי הכנסיות ולחדרי. והוא עצמו לא חדל לדאוג לעניים, גם אחרי שנתעשר.

יום אחד החליט אליהו הנביא לבקר את העני ולראות אם הוא מקיים את פקודתו. מה עשה? לבש בגדים קרועים והגיע לעירו של העני. יצאה לקראתו אשת העני, הכניסה אותו בכבוד רב לתוך ביתה, הושיבה אותו על מחצלת והגישה לו מים לרחיצת רגליו ואוכל כמה שרצה. ובכלל, טיפלה בו בכבוד רב. ביקש אותה אליהו הנביא: — קראי לבעלך בבקשה.

כאשר בא אמר לו הנביא: — אני שמח מאוד שאתה ממלא את פקודתי. בגלל דאגתך לעניים אני משאיר לך את הקופסה לכל ימי חייך. דבר לא יחסר לך.

הודה האיש לאליהו הנביא על הטובה והמשיך בהכנסת אורחים ובמתן צדקה לעניים עד סוף ימיו.

מפי: מסעודה מזוז (ספאקס – רמלה)

היה היה יתום שהיה עני מאוד. יום אחד אמרה לו אמו: — גש לשוק, קנה כל מיני תבלינים ומכור אותם. כך תתחיל לעבוד במסחר.

הלך הנער לשוק וקנה תבלינים. אך היום היה חם ולא התחשק לו למכור אותם. מה עשה? הלך ושכב על המעקה שבקרבת ארמון המלך, ומרוב עייפות נרדם שם. בינתיים יצאה אשת המלך למרפסת והנה היא רואה בחור נחמד ישן למטה. ירדה אליו, העירה אותו ושאלה: — מה פתאום באת לכאן?

גילה לה: — יתום אני מאבי, ואמי אמרה לי ללכת לשוק, לקנות תבלינים ולמכור אותם ברווח. כאשר הרגשתי כי חם מאוד, באתי לכאן ונרדמתי.

אשת המלך היתה עקרה ובנים לא היו לה. אמרה לו: — אם תאחל לי כי בשנה הבאה יהיה לי ילד וברכה זו תתקיים, אתן לך כסף רב.

בירך הנער: — יהי רצון ובשנה הבאה בזמן הזה תלדי בן.

נתנה לו המלכה קצת כסף והוא חזר הביתה וסיפר על הכל לאמו.

עברה שנה, והמלכה ילדה בן. אנשי החצר רצו לערוך מסיבה, אך אשת המלך הודיעה: — עד שלא תביאו את היתום, לא תהיה מסיבה.

שלח המלך רצים לחפש את הנער בעיר. הגיעו לביתו של הנער ושאלו: — האם כאן גר היתום?

השכנים ענו בחיוב והשליחים קראו לנער. אמו נבהלה מאוד, כשראתה את השוטרים לוקחים את בנה, אך הם הרגיעוה: — המלך מבקש את טובתו.

הגיעו הרצים עם היתום לארמון המלך. הבחור השתחווה והמלכה אמרה לו: — הזוכר אתה כי לפני שנה איחלת לי בן? ואכן, ילדתי בן. אנו עורכים מסיבה גדולה ואתה צריך להביא גם את אמך לכאן. נתן להם בית ותהיה יועצו של המלך.

קינאו שרי המלך בצעיר והחליטו לסלקו. מה עשו? שכרו חבורת גנבים שתגנוב את אוצר המלך, כדי שהמלך יטיל את תפקיד גילוי הגניבה על היועץ החדש. לילה אחד התגנבו לארמון המלך חמישה שודדים, הפילו את שומרי האוצר וגנבוהו.

כאשר נודע למלך, כי אוצרו נגנב, קרא מייד ליועצו החדש ואמר לו: — כמו שאיחלת בהצלחה לאשתי שתלד בן, כך תגלי לי מי גנב את האוצר.

ענה הבחור: — תן לי זמן של חמישה ימים, ואגלה את האוצר.

בלילה ישב הבחור בחדרו והשודדים עומדים על יד הדלת ומקשיבים לנעשה בו. כי השרים שלחום לבלוש את מעשי הבחור. לפנות בוקר אמר הבחור לאמו: — הנה עבר אחד ונשארו עוד ארבעה. — ובדבריו התכוון ללילות. אך השודדים חשבו: הנה גילה שודד אחד ונשארו עוד ארבעה שודדים. פחדו השודדים מפני המלך ולמחרת היום ניגשו לבחור ואמרו לו: — תישבע שלא תגלה אותנו למלך, ונביא לך את האוצר.

נשבע היועץ והשודדים הראו לו את מקום המחבוא.

ביום החמישי שאל המלך את יועצו: — הגילית את האוצר?

— כן אדוני. שלח נא אנשים למקום פלוני ובו תמצא את האוצר שלם. אף פרוטה אינה חסרה בו.

שמח המלך על חכמת יועצו והעלה את משכורתו.

השרים שתקו זמן מה, עד שיום אחד שוב החליטו להפיל את היועץ בפח. אמרו למלך: — הרי אתה טוען כי יועצך הוא מגיד עתידות, מגלה נסתרות וחכם. יגלה נא לנו באיזו משתי הקופסאות שנראה לו יש נחש ובאיזו מהן עקרב.

כאשר נשאל היועץ שאלה זו, הראה בידו בלי כוונה על אחת הקופסאות, והנה הצדק אתו.

עבר זמן מה והשרים העמיסו על אניה זפת, שמן ודבש. אחר־כך באו ליועץ ואמרו לו: — אנא, גלה לנו, מה יש באניה זו?

הבחור אמר לעצמו בשקט: זפת, שמן, דבש, והתכוון לשלושת המקרים שקרו לו: הראשון (הברכה למלכה) היה מזופת, כלומר קשה; השני, בעניין גניבת האוצר, היה דומה לשמן, כלומר יותר קל; והשלישי, עם הקופסות היה קל מאוד ודומה לדבש.

כששמעו השרים את המלים: “זפת, שמן, דבש”, הודו: — גם הפעם צדק.

כאשר ראה מלך כי שריו רוצים להכשיל את יועצו החדש. הדיח את כולם ומינה במקומם שרים חדשים. והבחור היתום עם אמו המשיכו לחיות חיים טובים עד סוף ימיהם.

מפי: מסעודה מזוז (ספאקס – רמלה)

באי ג’רבה חי רב קדוש מאוד, שהיה מציל את היהודים מכל צרה ופגע, הן מגזירות המלכות והן מגזירות אחרות. נפטר הרב הקדוש והיהודים בכו והתאבלו על שאבד להם מליץ ומגן. מדי שנה, ביום ההילולא, היו עולים ומתפללים על קברו.

שנה אחת באו היהודים, כמנהגם, להתפלל על הקבר הקדוש, ומה הם רואים? ערבי מתקרב, רכוב על חמורו. שאלוהו: — לאין?

ענה להם: — מצפצף אני על רבכם, את צרכי אעשה על קברו.

נבהלו היהודים ורצו למנוע בעדו. אך הרב שהיה ביניהם, גם הוא צדיק וקדוש, אמר להם: — אל תמנעו ממנו דבר. תראו כיצד יבוא על עונשו.

ירד הערבי מן החמור, התקרב אל הקבר, אך רק דרכו רגליו עליו, שוּתק בכל גופו. כאשר ראו היהודים דבר זה, נבהלו מאוד, חששו שמא יבואו ערבים ויאשימום. אך הרב שהיה אתם אמר להם: — הרי אמרתי לכם שיבוא על עונשו! — והוא פנה אל שניים מן הנוכחים וציווה עליהם: — לכו, קראו למלך ולעבדיו כדי שיראו במו עיניהם את הדבר!

הלכו השניים והזעיקו את המלך ואת פמלייתו. כאשר ראו את הערבי המשותק, ביקש המלך את הרב שיסביר לו כיצד קרה הדבר, וזה סיפר: — הערבי בא עם חמורו ורצה לעשות את צרכיו על הקבר הקדוש. הזהרנוהו, אך לא שמע בקולנו. והנה עומדים השניים, הערבי וחמורו, משותקים, מבלי לזוז ממקומם.

ביקש המלך מן הרב שירפא את המשותק. הרב הסכים, אך העמיד שלושה תנאים: יבקש הערבי סליחה מן הנפטר הקדוש ומקברו; יבוא על עונשו מידי המלך; לא יאונה ליהודים כל רע והמלך ישמור על יחסים טובים אתם.

קיבל המלך תנאים אלה ושניהם, הרב והמלך, חתמו על חוזה.

התפלל הרב על הערבי ובתום תפילתו זז הערבי ממקומו, פרץ בבכי, נפל על הקבר הקדוש וכיסה את האדמה בנשיקות פיו. ולא זו בלבד שביקש סליחה מן הרב הקדוש, אלא שנתגייר כעבור זמן מה ובנה בית־כנסת גדול. ומדי שנה בשנה היה נוהג לעלות אל קברו של הרב הקדוש ולהתפלל עליו.

כאשר ראה הרב את גודל תשובתו של הערבי, הודיע למלך, כי הוא מוותר על התנאי השני ומבקש את המלך לפטור אותו מעונשו. וכך היה.

מאז ועד עצם היום הזה אין ערבי מעז לפגוע, לחלל או להעליב את הקבר הקדוש.

מפי: מסעודה מזוז (ספאקס – רמלה)

היה היה רופא שהיה גם קוסם ומלומד מאוד בכל מיני מחלות. פעם נפל למשכב ומחלתו קשה מאוד. נדר הרופא נדר, שאם יבריא יקבע יום אחד בשנה שבו ירפא את כל הפונים אליו חינם אין כסף.

הבריא הרופא וקיים את נדרו: פעם בשנה לא היה מקבל שום כסף מן הפונים אליו. השמועה על כך עשתה לה כנפיים ונודעה בכל הארץ.

פעם אחת, ביום הריפוי ללא כסף, בא אליו חולה וביקש את עזרתו. בדקו הרופא ופסק: – אין לך כלום.

אמר החולה לרופא: סלח לי, אדוני, חולה אני ומחלתי קשה.

הבין הרופא לפי מראהו של החולה, כי האיש עני מאוד ודלותו היא מחלתו.

אמר לו הרופא: אין אני מטפל במחלתך, “מחלת העוני”.

הוציא העני מאמתחתן את המודעה שאותה הפיץ הרופא ובה כתוב: כל חולה בכל מחלה שהיא יוכל לבוא ולהתרפא אצלי.

ריחם עליו הרופא, נתן לו סכום כסף הגון ואמר: הרי תרופה למחלתך.

יצא האיש שמח ומרוצה מן הביקור. אך כעבור שנה חזר אל הרופא ובפיו הטענה: – חזרה מחלתי. אבקשך לתת לי תרופה טובה יותר, כדי שלא אצטרך לחזור אליך.

אמר לו הרופא: – תחזור אלי עוד מעט, כשאיש לא יהיה כאן.

חזר העני והרופא אמר לו: – גש לשוק שמוכרים בו אבנים יקרות ופנינים, והראה את עצמך כאילו אתה רוצה לקנות משהו. בשעת הבחירה תעשה תנועה כאילו סחבת משהו ושמת בכיסך. אחר – כך תצא מהר בצעדים מהירים תתרחק מן השוק. כאשר יראוך רץ, יחשדו בך שגנבת אבן יקרה וירוצו אחריך. אהיה אז בשוק ואצילך מידם. תקבל מבעל החנות כסף רב על העלבון והבושה שנגרמו לך ולא תהיה יותר עני.

בסוף דבריו נתן הרופא לעני חליפה יפה כדי שיחשבו כי הוא באמת עשיר שבא לקנות פנינים.

הלך העני לשוק והרופא עומד במרחק מה ומסתכל. בחר האיש אבן טובה וכאילו שם אותה בכיסו, יצא את החנות והתחיל לרוץ. התחילו בעל החנות ועוזרו לרוץ בעקבותיו ולצעוק: – גנב! גנב!

כשראה הרופא את הדבר, עצרם ושאלם: – החושדים אתם בו? אני מכירו כאיש חביב וישר.

ענו לו: – הוא גנב בחנות את האבן היקרה.

ענה להם הרופא: – אל תדברו כך, כי אני מכיר את האיש ומעולם לא גנב דבר.

ענה לו: – ראינו במו עינינו כיצד שם את האבן בכיסו.

ענה להם הרופא: – מוכן אני להתערב באלף פרנקים ולהשליש את הכסף אצל אדם ישר ומקובל על שנינו, שאיש זה לא גנב את האבן היקרה. ועתה נבדוק את כיסיו. אם תמצאו את האבן, הרי זכיתם בהתערבות. אום לא תמצאוה, הפסדתם.

שמח הסוחר על ההתערבות והסכים ברצון. אחר – כך השלישו את כספם אצל אחד הסוחרים וערכו חיפוש אצל העני. מובן שלא מצאו כלום והפסידו את הכסף. ובאמת, כאשר חזרו לחנות, ראו כי הכל נמצא במקומו, שום דבר אינו חסר.

נתן הרופא לעני את אלף הפראנקים ואמר לו: – הנה לך סכום גדול של כסף, שתוכל לפתוח בו עסק. מחלתך לא תחזור אליך.

עברה שנה והנה חזר העני ואמר לרופא: – אדוני, חזרה אלי מחלתי.

הבין הרופא, כי האיש ביזבז את כל כספו, ולא ידע מה לעשות. אמר לו: – היום ארפא אותך לעולמים, אך אינני רוצה לראותך כאן יותר, כי בעתיד לא אוכל כבר לטפל בך. גש עוד פעם לאותה החנות עצמה בשוק ותנהג כפי שנהגת לפני שנה. אך הפעם באמת תגנוב את האבן היקרה.

כך היה. העני נהג לפי עצת הרופא, ניגש לחנות, העמיד פני קונה, שם במהירות אבן יקרה לתוך כיסו, עזב את החנות והתחיל לרוץ. בעל – החנות הכירו מייד. הרי זהו האיש שבגללו הפסיק לפני שנה אלף פראנקים. הפעם לא חשד בו כלל.

נתעשר האיש מאוד וחי בכבוד ובנחת. כעבור זמן מה פגשו הרופא ושאלו: – האם נתרפאת לחלוטין ממחלתך?

ענה לו האיש: – תודה רבה לך, אדוני הרופא. הפעם עזרה התרופה ונתרפאתי לגמרי. יותר לא תראני בביקורי חינם.

מפי: מסעודה מזוז (ספאקס – רמלה)

היה היה יהודי ירא שמיים, שהיה מוכן יין, וליד חנותו חנות נוצרית, גם היא למכירת יין. מן היום שבו פתח היהודי את חנותו, היו האנשים קונים לרוב אצלו והקונים בחנות הנוצרית נתמעטו מאוד. בני הזוג הנוצרי, שהרוויחו בקושי את לחמם, החליטו לגרום למות היהודי. מה עשו? התחילו להיראות כידידים של שכנם; היו באים אליו משוחחים ומתיידדים אתו.

יום אחד, בא לחנותם קונה שביקש סוג – יין שלא היה להם. אמרו לו: – יין זה אינו נמצא אצלנו, אבל נלך אתך לחנותו היהודית של שכננו וידידנו ובה תמצא את סוג היין המשובח שאותו ביקשת.

הלכו עם הקונה ליהודי ואמרו לו: ­– תן לנו סוג פלוני של יין.

הביא להם היהודי מה שביקשו. טעמו ואמרו לו: – תן לנו סוג טוב יותר.

כאשר הלך היהודי להביא להם סוג אחר, הוציאו בני הזוג מכיסם בקבוק רעל ושפכו ממנו לתוך הבקבוק העומד לידם מבלי שהיהודי או הקונה הרגישו במעשה. כאשר הביא היהודי את הסוג השני, טעמו ממנו ואמרו: – הסוג הראשון טוב יותר. אותו נקח.

שילם הקונה את התמורה, לקח את הבקבוק ושתה מתוכו. בו במקום נפל מעולף ארצה ולשונו דבקה לחכו. היתה מהומה גדולה ואנשים רבים באו לראות מה קרה. האדם שהתעלף הספיק עוד להוציא מפיו: – הורעלתי! יהודי זה רימני! היין שמכר לי הרגני! – ונפח את נשמתו.

באו שוטרים, כבלו את הסוחר היהודי באזיקים ושמוהו במעצר.

יום המשפט הגיע וכל יהודי המקום נאספו אל בית-המשפט, וכן העדים, בני הזוג הנוצרי. הוצא פסק – דין והוא עונש מוות, אשר בית – הדין הגבוה שבעיר הבירה צריך היה לאשרו לפני הוצאתו לפועל.

ובעיר הבירה חי רב חכם שהיה מתפלל על כל מי שהיה בצרה ומצילו. השפיעו אנשי העיר על היהודי הנידון למוות לנסוע אל החכם הזה ולהתחנן לפניו שיעזור לו. אחר – כך שיחדו בכסף רב את שומרי בית – הסוהר ואלה הוציאו את היהודי מבית ­–הסוהר לארבעה – חמישה ימים, כשאדם אחר יושב במקומו, עד שובו.

נסע היהודי ישר לחכם וכשהגיע לביתו, היקש ממשרתו לקבלו. אך החכם סירב לראותו וציווה: - יחזור מייד לעירו.

התחיל היהודי צועק, בוכה ומתחנן, והגאון בשלו: ­– יחזור מייד לעירו.

לא היתה ליהודי ברירה: חזר לנמל, עלה על סיפון האונייה שעגנה ויצא חזרה לבית – הסוהר. וכל הזמן הוא בוכה ומצטער על העמל והמאמצים שהשקיע כדי לראות את החכם. כי זה סירב אף לדבר אתו.

מרוב יאוש פרץ האיש בבכי שנשמע בכל האנייה. היו בה גם נוסעים אחרים וכשומעם בכי זה באו לברר את סיבתו. ובקהל הנוסעים היו גם שניים משופטי בית­­ -הדין העליון שהיו צריכים לחקור מחדש את פרשת ההרעלה, אך מובן שהיודי לא הכירם ולא ידע על שהותם באונייה. שאלוהו: – מדוע תבכה?

סיפר להם היהודי את עניין היין והעלילה. מובן שאת מעשה הרעל לא סיפר, כי לא ידע עליו. כן סיפר להם שנסע לחכם וזה לא קיבלו וציווה עליו לחזור מייד לעירו. – וכיצד לא אבכה? – סיים היהודי את סיפורו.

הבינו השופטים, כי היהודי הוא חף מפשע ונצטווה על-יד הרב לחזור מייד לעירו, כדי להזדמן בדרכו עם שופטיו העתידים וכדי לספר להם את כל האמת.

אמרו לו השופטים: – נקווה כי ה' יוציא את האמת לאור ויאשר את דבריך.

והסיבה שהרב לא רצה לדבר אתך, גם היא ברוח הקודש.

כאשר הגיעו השניים לעירו של היהודי, ירדו כמוהו, החליפו את בגדיהם ולבשו בגדי סוחרים עשירים. התחילו מסתובבים בשוק ונכנסו גם לחנות- היין של הנוצרים. התחילו לקנות בה יינות מכל הסוגים, עד שנתיידדו עם בני הזוג.

יום אחד רמזו הסוחרים לנוצרים, שהיו רוצים להזדמן יחד את לארוחה, ובני הזוג הציעו: – נשמח מאוד אם תבואו לאכול אתנו ותלונו אצלנו.

ערכו השופטים ביקור אצל הזוג הנוצרים, אכלו ושתו. היו האורחים ממלאים את כוסותיהם ושותים למראית עין, אבל לאמיתו של דבר היו שופכים את היין אל מתחת לשולחן. ובני הזוג שתו עד שנשתכרו. התחילו השופטים שואלים אותם בעניין היהודי ומעמידים פנים כאילו הם שונאי-ישראל מובהקים. כך גירו ופיתו את מארחיהם שיספרו להם את העניין וכל הזמן הם חוזרים ומדגישים שאינם סובלים את היהודים הדוחקים את רגליהם מכל מסחר וגורמים להם הפסדים. סיפרו להם בני הזוג שגם הם הפסידו כסף הרבה בגלל היהודי בעל החנות השכנה, אך התנקמו בו והכניסוהו לבוץ שמתוכו לא יצא.

• איך עשיתם זאת? – שאלו השופטים המחופשים בקול מתפעל – גם היינו רוצים להפיל בפח את היהודי המתחרה בנו בעירנו.

סיפרו להם בני הזוג הנוצרי על הרעל, והשופטים נראים כשמחים ביותר וממשיכים לשתות ומשבחים את פעולתם הנבונה של בני הזוג. כן ביקשו מן הנוצרים קצת מן הרעל הטוב הזה, כדי שיסבכו באמצעותו את היהודי המתחרה בהם בעירם.

ענו בני הזוג:– נשאר לנו עדיין קצת רעל בבקבוק. נתן לכם את כולו כדי שתיפטרו גם אתם מצרתכם.

שמו השופטים המחופשים את הבקבוק בכיסם ולמחרת היום לבשו את בגדי השופטים שלהם. ובעיר נתפשטה השמועה: – שני שופטי בית-הדין העליון מעיר הבירה באו לחקור מחדש את אשמת היהודי מוכר-היין.

במשפט נחקרו בני הזוג הנוצרי, שעלו על הדוכן כעדים ונשאלו: - לפי דעתכם, מי גרם למותו של הקונה?

ענה אחד העדים: – אדוני השופט, העניין כולו אינו בהיר לחלוטין, אך ברור, שרק היהודי יכול היה לשים את הרעל לתוך בקבוק היין שאותו מכר.

הוציא אחד השופטים את בקבוק הרעל מכיסו ושאל את העדים: – האם ראיתם שהיהודי שפך לתוך בקבוק היין רעל מבקבוק קטן זה?

הבינו בני הזוג כי מזימתם נתגלתה ונפלו בפח שטמנו. לשונם דבקה לחכם. ובמידה שרצו למדוד ליהודי מדדו להם.

שני בני הזוג נדונו למוות, והיהודי החף מפשע יצא זכאי וחזר בשמחה הביתה.

מפי: מסעודה מזוז (ספאקס – רמלה)

היה היה רב שהיתה לו בת יחידה, הבקיאה מאוד בתורה. הכריז אביה הרב: –אשיא את בתי רק למי שיעלה עליה בתורה. – אך כל מ שבא לבקש את ידה של בת-הרב ידע פחות ממנה.

ובעיר רחוקה חי איש אחד, נשוי ואב לילדים, ששמע על בת-הרב המלומדת.

מה עשה? עזב את אשתו ואת ילדיו, נסע לעירה של בת-הרב וביקש מאביה את ידה. אמר לו הרב: אתה צריך לעלות עליה בידיעת התורה.

קראו לבת-הרב, ואכן, האיש ידע יותר ממנה.

נישאה בת-הרב וכעבור כמה ימים ביקש בעלה מאביה: ­– רוצה אני לחזור אל עירי.

הסכים הרב, נתן להם צידה לדרך, כסף וזהב, ובני-הזוג נסעו לעירו של הבעל. הגיעו לבית האיש והנה רואה בת-הרב כי לבעלה אשה וילדים. התעצבה מאוד אל לבה, ומה עוד שהאיש לקח את כל הכסף והזהב שקיבל מאביה ונתנם לאשתו הראשונה. כך היתה בת-הרב לשפחה ממש. בינתיים הרתה, אך גם בהריונה לא נשתנה מצבה. וכל הזמן שולח הבעל מכתבים לרב ובהם הוא מודיע שהכל בסדר ומבקש כסף לצורכי מסחר. והרב נענה ושולח.

יום אחד אמר הבעל אל בת-הרב: – יוצא אני לטייל ועלייך להשגיח על הילדים.

טוב – אמרה האשה ובלבה החליטה לברוח מבעלה ולחזור אל בית אביה. וכך עשתה: עזבה את הילדים עם האשה הראשונה וחזרה אל בית אביה הרב. שם ניגשה לתלמידיו, ביקשה אותם שלא יספרו דבר לאביה, וגילתה להם את כל האמת המרה בהוסיפה: – מפחדת אני שאבי ואמי הזקנים לא יחזיקו מעמד בהיוודע להם גורלי המר.

דאגו תלמידי הרב כל הזמן לבתו, ואף הכניסוה לבית-החולים שבו ילדה. אחר-כך כילכלוה ולא גילו להוריה דבר.

יום לפני ברית-המילה ביקשה האשה: – לכו לאבי ותגידו לו שענייה אחת מבקשת נדבה לברית-המילה של בנה.

מילאו התלמידים את בקשתה והרב שמח על שבאה לידיו מצווה גדולה כזאת. מייד ניגש עם תלמידיו לבית-החולים. כאשר ראה את הענייה והרגיש בדמיונה לבתו, נבהל ושאל: – ילדתי, מאיפה את?

מעיר אחרת – ענתה.

אמר לה הרב: – דומה את כל כך לבתי.

לא יכלה האשה להתאפק, פרצה בבכי מר וסיפרה לאביה את כל קורותיה. גם הרב בכה מאד ובתו בקשה: – אל תספר דבר לאמא.

הלך הרב אל אשתו ואמר לה: – בבית-החולים נולד בן לאשה מסכנה. עשי מצווה ותקני לה מתנה. יחד נלך לבקרה.

ענתה לו: – האם מכירה אני אשה זו? מה פתאום אקנה לה מתנה? מה איכפת לי?

תמה הרב: - האינך רוצה לקיים מצווה גדולה כזאת?

נשתכנעה האשה, קיבלה את דעת בעלה ושניהם ניגשו לחנות, קנו מתנה והביאוה לבית-החולים. כאשר מסרוה לבתם, הכירה אותה גם האם. בכתה הבת וסיפרה לאמה את כל קורותיה. התחבקו והתנשקו הנשים, הרב העביר את היולדת עם הילד הביתה ובו חגגו את ברית-המילה.

שלח הרב מכתב אל חתנו וביקשו: – תבוא אלי ותביא אתך את כל הרכוש שנתתיו לך וכן את רכוש בתי. תמורתו תקבל כפל כפליים.

כאשר קיבל האיש את המכתב, אסף את כל רכושו ויצא אל הרב על סיפון האונייה שהפליגה בו ביום מעירו.

בהגיעו שאלו הרב: – מה שלום בתי? (מובן שהחביאו אותה ואת תינוקה).

ענה החתן לרב: – היא מרגישה בטוב, כבת מלך ממש.

ואיפה הרכוש? – שאל הרב.

הוא נמצא אתי. – הראה החתן את מה שהביא אתו ומסר את הכל לידי הרב.

למה לא הבאת גם את בתי? – שאל הרב.

לשם מה? – ענה האיש? הרי הירא מרגישה בטוב.

שקרן שכמוך! התפרץ הרב – – למי אתה משקר? הנה היא כאן! – הכניס לחדר את בתו ואת נכדו, והמשיך בדבריו: נתתיה לך לאשה עם רכוש גדול, ובסוף לקחת לך את כל רכושי ואתה הפכת לשפחה?! רכוש זה יישאר אצלי ודבר ממנו לא תקבל. גם בתי ונכדי יישארו כאן! ואתה, עזוב את ביתי בשקט.

תמו טענותיו של הנוכל, שעזב את בית הרב בפחי-נפש. האם ותינוקה נשארו בו וחיו חיים טובים ומאושרים.

מפי: מסעודה מזוז (ספאקס – רמלה)

היה היה איש ולו בת אחת ויחידה, שאהבה לתת צדקה. אביה היה דורש ממנה להפסיק מנהג זה, אבל אמה היתה מגינה עליה. כאשר ראה האב שבתו אינה מפסיקה את מנהגה, אמר לה: – הביאי לי משהו מן המרתף!

כאשר ירדה להביא את הדבר המבוקש, סגר עליה את הפתח והשאירה מתחת לאדמה. התחילה הבת לבכות ולצעוק: – אבא, אבא! כך אתה משאיר את בתך יחידתך? האם אינך מרחם עלי?

אך לאבא לא איכפת.

ויהי בחצי הלילה ולבת נתגלו שני מלאכים מן השמיים שאמרו לה: – הגידי לנו, מה ברצונך לאכול?

ענתה להם: – אוכל מה שתתנו לי.

מייד הביאו לה מאכלים טובים, גם מי שתייה ומי בושם בקנקן, ועל מצחה נרשם: " צדקה תציל ממוות". היו המלאכים מכלכלים את הנערה יום-יום במשך ששלושה שבועות.

ואביה, התחיל מצפונו נוקפו. יום אחד החליט לרדת למרתף. פתח את הפתח ומה הופתע, כאשר מצא את בתו בריאה ושלמה. שאל אותה: - מה זה?

ענתה לו: – הרי רואה אתה, אבא, כי צדקה תציל ממוות. רק בזכותה ניצלתי והגעתי למצב זה, שבו מסייעים לי מן השמיים להישאר בחיים.

אמר לה אביה: – טוב, אוציאך מן המרתף, תשארי בבית ותוכלי לתת צדקה כאוות נפשך.

יצאה הבת מן המרתף והמשיכה לתת צדקה, ויותר מאשר בעבר. ובינתיים נפטרה אמה ואביה נשא אשה אחרת, שהתחילה להלשין בפני אביה, כי בתו נותנת יותר מדי צדקה.

ויהי בחצי הלילה העיר האב את בתו ואמר לה: – בואי, נסע לגן של אבי. נסעו השניים עד שהגיעו לעיר. שם הוריד אותה האב מן העגלה, כרת לה את הידיים ואת הרגליים ועזבה. בכתה הבת וצעקה: – אבא, אבא, מה אתה עושה לי? על מה אתה מעניש אותי?

באותו יום עצמו נתגלה לה אליהו הנביא הזכור לטוב ושאלה: – מה קרה לך?

סיפרה לא האשה את הכל והוא הודיע לה: – אל דרגה, אביא לך רגליים וידיים.

אמר ועשה. כאשר הביאן, הבריאה מייד והיתה ככל אדם. ביקש ממנה אליהו הנביא שרק הוא ישמש כסנדק לילד שיוולד לה. האשה הסכימה לכך בשמחה וברצון.

נשארה הנערה ביער, והנה עבר שם עני אחד. כאשר ראה אותה בודדה בין העצים, שאלה: – מה זה?

סיפרה לו את הכל, והעני הביאה לביתו ונהג בה כבוד רב. כל מה שהיה מרוויח היה מביא לה.

לא עבר זמן רב ובני הזוג נישאו. בהגיע המועד הרתה האשה ללדת וילדה בן.

הגיע היום של ברית-המילה ואליהו הנביא הזכור לטוב בא ושימש כסנדק.

ביקשה אותו האשה שיברכנה והוא אמר לה: כאשר יברך בעלך את ברכת המזון אחרי כל ארוחה, ימצא חמש מאות לירות מתת למחצלת. זאת ברכתי לך.

וכך היה. אחרי כל ברכת המזון היו בני הזוג מוצאים חמש מאות לירות. לא עבר זמן מה ונהיו עשירים ומאושרים, והילד גדל והתפתח יפה.

ואביה שהתאכזר לבתו נתרושש בינתיים ויום אחד ראתה אותו בתו בשוק, כשהוא מראה את עצמו כקוסם. אמרה לבעלה: – אנא, הזמן אותו הביתה.

מילא הבעל את בקשת אשתו, הביא את אביה הביתה וקיבלוהו בסבר פנים יפות. לא הכיר האב את בתו, אך העיר: – היתה לי בת הדומה לך מאד…

אמרה לו האשה: –כן, בתך אני. האם לא אמרתי לך כמה וכמה פעמים, כי צדקה תציל ממות?

הגיעה שעת הארוחה ואחרי ברכת המזון הרים הבעל את המחצלת ומצא חמש מאות לירות. פתח האב את פיו מרוב תמהון. מה עשה? רץ מהר למלך והלשין על חתנו. כאשרשמע המלך על דבר המחצלת ציווה על שניים משוטריו:– הביאו את האיש אלי.

כאשר הגיעו השוטרים אל ביתו של האיש, אמרו לו: – המלך קורא לך ומצווה עליך להביא אתך את החפץ שממנו את המוציא כסף.

נבהל האיש לשמע גזירה זו. כאשר הגיע לארמון, ציווה עליו המלך: – תן לי את החפץ שממנו אתה מוציא כסף!

אמר האיש למלך:– אין לי שום חפץ. אני אומר את ברכת המזון ומייד בא לי הכסף.

ציווה המלך להביא לו את המחצלת והאיש הביאה מביתו.

בלילה נגלה אליהו הנביא לאיש ואמר לו:– אל תדאג, גם אחרי שנתת למלך את המחצלת לא יורע מזלך. להיפך! המלך יתן לך כסף נוסף.

קרא המלך לשריו ולעבדיו כדי להראות להם כיצד מוציאים כסף. שם את המחצלת על השולחן ואמר:– רוצה אני סכום של חמש מאוד לירות!

הרימו את המחצלת ומה הם רואים? עקרבים רבים שהתחילו לרדוף אחרי הנוכחים.

מייד קרא המלך לבעל המחצלת וביקשו:– אנא, הפסק את מגיפת העקרבים. תקבל כל סכום כסף שתרצה בו.

בו במקום בירך בעל המחצלת את ברכת המזון, ולא עבר זמן רב עד שנעלמו כל העקרבים כלעומת שבאו, ובמקומם נמצאו חמש מאות לירות.

הודה המלך למצילו ואמר:– קח לך סכום כסף זה יחד עם המחצלת. ואת חותנך שהלשין עליך אצווה לתלות על עץ גבוה, בראש חוצות.

נתלה אביה הרשע של נותנת הצדקה, והיא ובעלה חיו כל ימי חייהם באושר ובעושר.

מפי: מסעודה מזוז (ספאקס – רמלה)

היה היה צדיק אחד שהתפרנס ממכירת יין והגויים הכירוהו כאדם ישר והיו מזמינים אותו אליהם שיברך את אילנותיהם. כי האילנות שנתברכו על ידו נתנו פירות גדולים ויפים.

יום אחד בא לבית הצדיק שר גדול. אותה שעה עמד הצדיק בתפילת שמונה עשרה. שאלו השר:– מה שלומך אדוני?– והצדיק שתק, כי לא רצה להפסיק את תפילתו.

כעס השר וביקש קצת יין. אך הצדיק לא נע ולא זע. השר היה חמוש באקדח ומתוך כעס שלפו וירה בצדיק, אך הירייה פגעה בקיר. והצדיק אינו נע ואינו זע, כי טרם סיים את תפילת שמונה-עשרה.

התפלא השר על הרב וכשגמר הצדיק את תפילתו שאלו:– מדוע לא ענית לי, כאשר דרשתי בשלומך?

ענה הצדיק:– ה' שבראני כפי שבראך, הוא היודע מדוע לא עניתי לך. הרי אליו התפללתי ואסור היה לי להפסיק את תפילתי.

המשיך השר לשאול:– וכיצד לא פחדת מן הירייה שיריתי עליך, הרי כמעט והרגתיך.

ענה הצדיק: – שקוע הייתי בעולם אחר ולא שמעתי שום ירייה.

נפל השר לרגלי הצדיק והתחיל לנשקו כשדמעות זולגות מעיניו. כן ביקש סליחה ומחילה. מייד קרא הצדיק בשם המפורש והשר נעלם כאילו לא היה. כעבור כמה שעות קרא שוב בשם המפורש והשר חזר למקומו, והוסיף לבכות ולהתחנן. שאלו הצדיק: לאן נעלמת?

אינני יודע – ענה. הייתי במקום אפל, שבו הבטחתי להם להתגייר.

גייר הצדיק את השר שנהפך ליהודי כשר שומר מצוות.

מפי: מסעודה מזוז (ספאקס – רמלה)

פעם שמע שלמה המלך עליו השלום קול קורא מן השמיים על מזלה של בת פלונית. אמר בלבו: אנסה את המזל ואראה אם צדקו דברי הקול מן השמיים. מה עשה? קרא לנשר ואמר לו: – שא בת זו למדבר ושמור עליה מכל משמר, שלא יקרב אליה זר. ואל תחזירנה לכאן אלא אם תקבל פקודה. ויום יום תקנה את הדרוש לה וחלק מן המצרכים תקח מארמוני.

וכך היה. הנשר נשא את הבת למדבר, שיכן אותה באחת המכרות והיה מביא לה יום-יום שתי ככרות לחם מן השוק ואת השאר המצרכים מן הארמון.

והנה קרה, שבחור אחד הפליג בסירה וקמה בים סערה גדולה ואת סירתו אל החוף טילטלה. בעלותו על החוף התחיל ללכת בכיוון המערה, ובהגיעו לשם נשאר עם הבחורה. כאשר בא הנשר המביא אוכל מדי יום ביומו וראה את הבחור במערה, התחיל להביא מדי יום שתי מנות.

לא עברו ימים רבים, והבחור והבחורה התאהבו זה בזה והחליטו להינשא. אך כיצד ייערך הטקס בלי רב? כיוון שלא מצאו פתרון לבעייה, התחילו לבכות ולהתפלל: – ריבון העולמים, גלוי וידוע לך כי במדבר זה אין אפשרות לערוך חתונה כדת משה וישראל. אפילו מניין לא יהיה לנו, גם לא עדים לקידושין.

קידש הבחור בעצמו את הבחורה, ולא עברו ימים רבים עד שהרתה וילדה בן.

חלפו-עברו שננים ולבני הזוג נולדו חמישה בנים ובנות, עד שהנשר נאלץ להביא למערה מנות כפולות ומשולשות, ומרובעות ומחומשות, כמויות עצומות של אוכל.

הרגיש שלמה המלך בדבר, קרא לנשר ושאלו: – מה קרה שאתה מריק מחסנים שלמים של אוכל בארמוני?

ענה הנשר למלך: – הטלת עלי דאגה לנפש אחת, ועכשיו יש שם שבע נפשות הזקוקות למחיה. – סיפר הנשר למלך כיצד הגיע הבחור למערה, כיצד קידש את הבת וכיצד נולדו לבני הזוג בנים ובנות.

שמע המלך שלמה, החכם מכל אדם, שכל ה“מקרה” על הים תוכנן מראש בשמיים ובת-הקול על מזלה של הבת לא טעתה. נתן המלך לבני הזוג בית יפה ורכוש גדול והם חיו בשלווה ובנחת.

מפי: מסעודה מזוז (ספאקס – רמלה)

בעיר אחת היה מלך שבחר באחד השרים כסגנו. ושר זה שנא את היהודים שנאת מוות והיה מעלה להם את המסים מדי שנה בשנה, עד שלא היה להם מה לאכול.

נתאספו היהודים בבית-הכנסת והתחילו לטכס עצה, כיצד להשתחרר מעול המסים. בסוף החליטו לעבור לעיר אחרת. אך לפני שנפרדו מן העיר, החליטו ללכת לרב ולקבל את רשותו. הגיעו לביתו וביקשו ממשרתו שיכניסם. כאשר נכנסו תחילו לבכות. שאלם הרב: – מדוע אתם בוכים? ענו לו: – השר החדש שונא אותנו ומטיל עלינו מסים כבדים שלא נוכל לעמוד בהם. באנו לבקש רשות ממך לעבור לעיר אחרת.

אמר להם הרב:– תלכו כולכם לשר ותצעקו צעקה גדולה ומרה ותאשימוני בכל הדברים הרעים בעולם! התלוננו עלי שאני אדם רע ועושה לכם צרות!

הלכו כולם לשר, בכו וצעקו: – הרב עושה לנו צרות צרורות!

כעס השר על הרב וציווה על חייליו: הביאו אלי את הרב כבול באזיקים, וכל הדרך תענוהו.

הגיעו החיילים לבית הרב, והנה יושב לו הרבה בשקט ובשלווה והוגה בתורה.

ברגע שבו הסתכל הרב על השוטרים נפל פחד גדול על כולם. שאל הרב: – רשעים! מה רצונעם ממני?

ענו לו:– אדוני הנכבד, השר שלחנו אליך וציוונו להביאך בפניו.

אמר להם:– צאו החוצה וחכו עד שאוכל ואחר-כך אלך אתכם.

יצאו החיילים החוצה וכשגמר הרב לאכול ולברך את ברכת המזון הכינו לו משרתיו חמור. הוא רוכב והשאר הולכים ברגל. כאשר הגיעו לבית השר והוא ראה מחזה זה, התרגז וצעק:– הרי ציוויתי עליכם להביאו כבול באזיקים ולענותו כל הדרך. ומה אני רואה? הוא רוכב ואתם הולכים ברגל?!?

לא יכלו החיילים לענותו דבר, והרב נכנס עם חמורו לבית השר.

כל היהודים מתלוננים עליך – אמר השר לרב.

ענה לו הרב: נוהג אני כך כדי להכעיסך.

קם השר מכסאו וסטר סטירה על לחיו של הרב. ברגע זה קרא הרב בשם המפורש ומייד נהפך השר לחמור, וחמורו של הרב נהפך לאדם שתפס את מקומו של השר.

רכב הרב על החמור שהיה פעם שר, ולפתע פתח החמור את פיו ואמר: – רבי, סלח לי על מה שעשיתי לך, כי לא ידעתי מי אתה ומה מעלותיך. לך לשלום ותנהג עם היהודים כרצונך.

הגיע הרב לשוק היהודים ומצא בו קהל רב המצפה לו. סיפר להם הרב כיצד הפך את השר לחמור, ורע ומר היה סופו. אחר כך הלך אל ארמון המלך, דפק על השער, וכאשר יצא משרת הודיע לו הרב: – רצוני לדבר עם המלך.

אך המלך ציווה על משרתו:– אל תכניס איש.

קרא הרב בשם המפורש, והנה הוא כבר בפנים יחד עם החמור. הבין המלך, כי איש אלוהים עומד מולו. והרב כעס וצעק על המלך:– רשע שכמוך! הרי ביקשתיך לקבלני בביתך! מדוע לא רצית? אלמלא היית מלך, הייתי חותך אותך לחתיכות.

התנצל המלך בפני הרב: – סלח לי, רב יקר, על כל מה שעשיתי לך, כל מה שתבקש יינתן לך. האם יש מי שגורם לך בעיות? האם יש מי שמרגיזך? – החמור הזה!­ – הצביע הרב על החמור, – הוא הגורם לכל הצרות. בלילה אני מאכילו חצי קילו שעורה ולמחרת היום הוא מבקש מנה כפולה. עד שהגעתי למסקנה שכל מה שאתן לו לא יספיק לו. כי מה יישאר לי?

לא הבין המלך את דברי הרב וחשב תחילה שאינם אלא דברי שטות. עד שהתחיל להרהר: ושמא יש בהם רמז נסתר וסוד כמוס?

והרב המשיך: – צריך להעמיד חמור זה למשפט. אם יימצא אשם, יש להרביץ בו מכות רצח ולהוציאו להורג.

הסכים המלך והרב ביקש וקיבל אישור בכתב על מידת העונש.

קרא הרב בשם המפורש והחמור נהפך לאדם. כראות המלך את שרו העומד לפניו הבין את כוונת הרב. פנה לשר ושאלו: – מדוע עשית צרות ליהודים?

כבר יצא דינך למוות.

הוצא השר הרשע להורג וכל רכושו חולק ליהודים.

מפי: שמואל עמרוסי (מדנין – צפת)

פעם אחת היה דייג רווק, שלא היו לו קרובים: לא אבא ולא אמא, לא אח ולא אחות. הוא היה דייג מרוויח בערך שלוש לירות ליום, ומן הסכום הזה היה קונה את מצרכיו לשלוש ארוחות ביום, בקבוק יין בשביל ארוחת ערב ונר להדלקה בלילה. כך נהג האיש מדי יום ביומו.

פעם יצא הדייג לעבודתו כרגיל, השליך את הרשת והחזירה ריקה. כך חזר הדבר פעמים רבות עד שעת הצוהריים.

בדרכו הביתה היה הדייג נכנס תמיד לטבח-ידיד, מוכר לו את הדגים ואוכל אצלו. והנה רואה הטבח שהדייג לא בא אליו, כמנהגו מדי יום. קראו מייד ושאלו: – מדוע לא באת היום אלי?

ענה הדייג: – טרם הצלחתי לדוג דג מן הים.

אמר לו הטבח: – תאכל היום ומחר תשלם לי גם בעד היום.

הסכים הדייג, אבל גם למחרת היום וגם ביום השלישי קרה אותו דבר עצמו. הדייג חזר הביתה בדרך אחרת, כדי שהטבח לא יראה אותו, אך הטבח גילהו ושוב הזמינו לאכול אצלו:– כשיהיה לך כסף, תחזיר לי.

ביום הרביעי קרה אותו מקרה עצמו. והנה, כאשר הלך הדייג עצוב בדרכו הביתה, פגש אותו צייד אחד וביקש ממנו:– אנא, השלך את הרשת בשבילי, ותקבל ממני שלוש לירות, ומה שתדוג יהיה שלי.

השליך הדייג את הרשת, וכאשר הוציא אותה, מצא בה דג גדול והביאו לצייד. חתכו הצייד והנה בבטנו כוסית קטנה. הכניס את הכוסית לחיקו ואת הדג נתן במתנה לדייג. זה מכרו, שילם לטבח את החוב ועוד נשאר לו כסף בידו.

למחרת היום שוב פגש הדייג בצייד, והפעם ביקש ממנו חמש לירות. הסכים הצייד ושוב ניצוד דג גדול, ושוב הוציא הצייד כוסית מבטנו ואת הדג נתן מתנה לדייג. כאשר חזר הדבר הזה גם ביום השלישי, החליט הדייג לעקוב אחרי הצייד. מה עשה? הלך בעקבותיו עד שהגיע לביתו. שם התחבא מתחת למיטה, וכשסיים הצייד את ארוחת הערב שלו, לקח בידו כוסית אחת מילאה מים. שתה ופקד עליה: – שפכי את הזהב! – והנה שופכת הכוסית זהב עד שאמר לה: – מספיק!– אחר כך לקח את הכוסית השנייה והשלישית ועשה אתן מה שעה עם הראשונה.

והדייג מסתכל מתחת למיטה ורואה הכל.

שכב הצייד לישון והדייג מחכה עד שיירדם. אחר כך התחיל לחפש בחדר עד שמצא חרב. הרג בה את הצייד, לקח את שלוש הכוסיות ואת החרב ויצא את הבית. הלך בדרך שלא הכירה, וכעבור שלושה ימים הגיע לעיר הבירה.

שם התיישב ליד ארמון המלך, נטל בידו את אחת הכוסיות מילאה מים, שתה ממנה ופקד עליה:– שפכי את הזהב:– מיד התחילה הכוסית שופכת זהב.

ובתו של המלך מסתכלת מן הקומה השלישית של הארמון, רואה את הכל ומתפלאה על כך מאוד. קראה לדייג, וכאשר ראתה אותו יפה תואר וטוב מראה אמרה לו:– מחר בבוקר לך לאבי ואמור לו, שאתה רוצה לשאתני לאשה. אם לא יסכים, תבוא אלי מחר בחצות ונברח שנינו.

הסכים הדייג, קנה לו למחרת היום בגדים יפים, התרחץ יפה בבית המרחץ, נכנס למסעדה ואכל יפה, ואחר כך הלך אל המלך וביקש ממנו את יד בתו. גער בו המלך וציוה על שני שוטרים להוציאו מן המקום. מה עשה הדייג? יצא לטייל ביער עד שתגיע השעה שנקבעה בינו ובין בת המלך. ובינתיים קנה את הסוסה הטובה ביותר בעיר. בחצות הגיע אל הארמון ומצא בו את בת המלך מחכה לו. מייד יצאו שניהם לדרך, עד שהגיעו לעיר רחוקה. שם נישאו, שכרו חדר כדי להתגורר בו, קנו לעצמם חלקת אדמה ובנו עליה בית גדול ומפואר.

מעולם לא נבנה בית יפה כמוהו. ובו ארבעה שערים, שער שער לכל רוח שמיים, ועל כל אחד מהם כתוב:– כל רעב יבוא ויאכל! כל צמא יבוא וישתה! כל עייף יבוא ויישן!

בינתיים החליטו המלך והמלכה לצאת ולחפש את בתם. חיפשוה וחיפשוה עד שהגיעו לבית המפואר של הדייג לשעבר. אכלו ושתו בו, ובתם הכירה אותם מייד וסיפרה על כך על בעלה. לקח הבעל את אחת משלוש הכוסיות, ניגש אליהם ואמר להם:– מצאתם חן בעיני, ואני מעוניין לתת לכם מתנה.– והוא עשה מה שעשה בכוסית והמלך והמלכה התפלאו מאוד על הכוסית השופכת זהב, והדייג אמר:– אדוני המלך, לי יש שלוש כוסיות כאלו. אבל אם יש לך בת, אני מוכן לשאתה לאשה ולתת לך תמורתה את אחת מהן.

לא סיים הדייג את דבריו והבת נכנסה פתאום לתוך החדר. מייד נפלו ההורים על צווארה בנשיקות ובדמעות.

הדייג סיפר את סיפור המעשה למלך ולמלכה, ומאז גרו כל בני המשפחה יחדיו וחיו חיים טובים וארוכים.

מפי: שמואל עמרוסי (מדנין – צפת)

היה היה מלך שונא יהודים. פעם התחשק לו לקרוא לרב ולהודיע לו: – בעוד עשרה ימים עליכם להביא לי סכום גבוה של כסף. אם לא תביאוהו, תתחייבו כלייה ואאבד את כולכם מן העולם.

הכריזו היהודים צום ונאספו לתפילה בבית-הכנסת.

עברו שלושה ימים, חלפו שלושה ימים נוספים, ויום הגזירה מתקרב. ציווה הרב על יהודי המקום: – כולנו נתאסף כאן ונכתוב מכתב לאבותינו הקדושים כדי שיטפלו הם בעניין.

כתבו מכתב לאבות ומסרוהו למתנדב שיניחנו על קבר אבות.

הניח האיש את המכתב על קבר האבות וחזר לביתו מבלי שירגישו בדבר.

ויהי בחצי הלילה והמלך חולם חלום: באו שני מלאכים ולקחוהו אתם אל רפת מסריחה של פרות, שם הם נותנים בידו טחנת-קמח קטנה העשוייה אבנים ומצווים עליו: “טחן! ולא, כאן תהיה קבורתך”. מייד התחיל המלך המלאכה, טחן וטחן עד שהרגיש את עצמו עייף כמת. אז באו שני המלאכים, לקחוהו לבית מרחץ, רחצוהו והרביצו לו מכות רצח. אחר-כך החזירוהו למיטתו.

למחרת היום קרא המלך לסגנו, סיפר לו את חלומו, הראה לו את סימני המכות על גופו ודרש ממנו: – עוץ לי עצה!

יעץ לו הסגן: – תקשור את עצמך בלילה אל אשתך.

עשה המלך כן, אך בלילה שוב ביקרוהו שני מלאכים, התירו את הקשר ולקחוהו אל בור של מים. שם ציוו עליו שלאוב מים מתוך הבור עד אור הבוקר. בסוף הרביצו לו מכות רצח עד שהרגיש את עצמו כמת.

למחרת היום קרא המלך הנזעם את סגנו וציווה עליו ליעץ לו עצה יעילה יותר:– ולא, דמך בראשך.

יעץ לו הסגן: – הלילה תשאל את המלאכים מדוע הם נוהגים בך כך, ותבטיח להם למלא את בקשותיהם, כדי שלט ישובו אליך.

בלילה שאל המלך לפשר המכות והמלאכים הודיעו לו: – אם לא תבטל את הגזירה על היהודים, יחזור הדבר מדי לילה בלילה. – ועוד אמרו לו:– לך לביתך ותביא אתך את כל הסכום שביקשת מן היהודים. גם את חותמך תביא אתך.

הלך המלך לביתו, הביא את כל הכסף שהיה בקופתו, שק גדול ומלא כסף וזהב, ושם אותו לפני המלאכים. ובידו הוא מחזיק את חותמו. קרא אחד המלאכים לפני המלך את תנאי ההסכם: מן היום והלאה אסור להזיק ליהודים, שלא ישלמו, לא מס עירוני ולא מס-הכנסה, ויהיו חופשיים יותר מכל תושבי המקום, עד לדור האחרון.

חתם המלך על החוזה ואחד המלאכים נטל את השק ושמו בפרוזדור בית הכנסת. כאשר בא השמש בבוקר השכם אל בית-הכנסת מצא בו שק גדול, מלא כסף וזהב. שמח מאוד וסיפר על המציאה לרב. בו ביום חל המועד של פירעון הסכום, והנה מביאים היהודים לארמון את כל הסכום שנדרש מהם בשקו של המלך.

הכיר המלך את שקו והתפלא על המעשה. מייד דרש מן הרב לספר לא את כל האמת, אך הרב לא ידע כלום על העניין.

סיפר המלך לרב: – בלילה באו הרבנים שלכם בדמות מלאכים והיו מעבידים אותי עבודת פרך גרוע יותר משיעבוד מצרים. עד שהבטחתי מה שהבטחתי ואת הבטחתי אקיים: מהיום והלאה תהיו כולכם חופשיים. איש לא ישלוט בכם ולא ירע לכם כל עוד אני חי.

שמחו היהודים שמחה גדולה על הנס וחיו מאז חיים טובים ומאושרים.

מי יתן ונחיה גם אנחנו בלי צרות ובלי צוררים.

מפי: שמואל עמרוסי (מדנין – צפת)

היה היה דייג שמתה עליו אשתו, ולו בן יחיד. היה הדייג משאיר את הילד בחדרו ויוצא לעבודתו כרגיל.

גדל הילד והחליט להתלוות אל אביון כדי ללמוד את מקצועו.

יום אחד השליך האב את הרשת לים והנה שלה דג גדול שזנבו זהב, ראשו מרגליות ועיניו מבריקות.

החליט הדייג להגיש את דג הפלא מתנה למלך, וביקש מבנו: – שמור כאן על הדג וארוץ להודיע על המציאה למלך.

לא הספיק האב להגיע לביתו של המלך והבן שריחם על הדג היפה הרים את הרשת. כך נמלט הדג בקפצו לתוך הים. בראות הבן כי הדג נמלט, החליט גם הוא לברוח לפני שוב אביו. כי חשש על שלא שמר על הדג.

שעה שהבן הנמלט היה בשדה, ראה לפתע בחור אחד בא לקראתו. כאשר נפגשו: שאל הבחור: – לאן אתה הולך?

סיפר לו הילד את סיפורו.

סיפר הבחור לילד: – גם אני בורח מהורי כי הם עושים לי צרות צרורות.

נתחברו שניהם והלכו יחד עד שהגיעו לעיר אחת, שבה התחילו עובדים ביחד. בן-הדייג התחיל לעבוד כמלצר, אך כיוון שהיה צעיר, בן שתים עשרה בסך הכל, לא יכול היה להמשיך בעבודתו. הציע לו הבחור: – תישאר אתה בבית ואני אעבוד וארוויח בשביל שנינו.

מאותו יום ואילך היה הבחור עובד אצל מוכר קמח ללביבות ובן-הדייג היה נשאר בבית. בערבים היה הבחור מביא לבן-הדייג אוכל וגם קצת כסף, דמי-כיס. כך המשיכו השניים כשנתיים ימים.

יום אחד, כאשר הבחור היה טרוד בעבודתו, נכנס לחנותו של מוכר הקמח סגנו של המלך וביקש מבעל-הבית שיכין לו כמות גדולה של לביבות וישלחן לו עם הבחור העובד אצלו.

תחילה לא הסכים בעל הבית, אך כאשר הפציר בו סגן המלך מאוד, שלח את הסחורה עם הבחור.

בראות סגן-המלך את יושרו של הבחור החליט לסמוך עליו ולפתוח בעזרתו את אוצר הזהב, הטמון באדמה מחוץ לעיר. לקח אתו את בחור, קרא מה שקרא, והנה האוצר נפתח. פקד הסגן על הבחור: – תיכנס לתוך הבור ותתחיל להוציא את הזהב.

נכנס הבחור לתוך הבור והתחיל להוציא מתוכו שקים של זהב, עד שלפתע התמוטט הבור והבחור נקבר מתחת למפולת. הסגן נסתלק מן המקום, אך הבחור הצליח לצאת חי מתחת למפולת.

כעבור שבוע ימים עבר סגנו של המלך ליד חנותו של מוכר הקמח ללביבות ואת מי הוא רואה שם? את הבחור שחשבו למת. ושוב ביקשו את בעל החנות להתקין לו כמות גדולה של לביבות. וגם הפעם לא הסכים בעל החנות לשלוח אותן עם הבחור העובד אצלו וטען: – בפעם הראשונה התמהמה הבחור הרבה ונשאר שם כמעט כל היום.

אבל סגנו של המלך הפציר בו וגם הבחור היה מוכן לקחת את הלביבות.

כאשר הגיעו שניהם למקום המטמון, אמר הבחור לסגן-המלך: – בפעם הקודמת ירדתי אני, עכשיו רד אתה בעצמך.

ירד סגנו של המלך לתוך הבור, העלה כמה שקים ולפתע פתאום נתמוטט הכל והסגן נקבר מתחת למפולת.

לקח הבחור את שקי הזהב ומסרם לחברו בן-הדייג. כן הזמין פועלים שיחפרו מנהרה סודית מתחת לפני האדמה מן הבית שבו היו גרים שניהם ועד למקום האוצר. עבדו הפועלים והתקינו את המנהרה לפי הוראות הבחור, וכאשר נגמרה העבודה, הראה את כל ההון לבן-הדייג ואמר לו: – מעתה התלבש יפה, כחתן, ותבלה בבית-הקפה הטוב שבעיר. וכל האומר לך “שלום” תן לו לירה זהב, ולמצחצח את נעליך שלם שתי לירות זהב והזמן אותו גם לספל קפה. ובסוף, כאשר תשאל את בעל בית-הקפה כמה עלו לך הוצאות הערב, והוא יגיד לך “עשרים לירות”, תן לו ארבעים ועוד שתי לירות זהב מתנה. כך תמשיך מדי יום ביומו.

נהג בן-הדייג כפי שציווהו הבחור, וכל תושבי המקום שמעו על עושרו ועל אדיבותו והתחילו לבקר בהמוניהם בבית הקפה.

שמע על כך המלך והלך גם הוא לבית-הקפה הזה. ואכן, נוכח לדעת שכל המסופר אמת ונכון הוא. בסוף שילם תשלום כפול ועוד שתי לירות זהב כמתנה. ראה זאת המלך והזמינו שליחה בארמונו.

ענה בן-הדייג למלך: – לא אוכל לתת לך תשובה מיידית, כי צריך אני להתייעץ בדבר. ויש לי את מי לשאול.

התייעץ בן הדייג עם הבחור וזה אמר לו: – מובן שעליך לקבל את הזמנת המלך.

הלך בן-הדייג לארמון והמלך הציע לו לשאת את בתו לאשה.

ושוב לא רצה בן-הדייג להתחייב לשום דבר, כי טען:– יש לי את מי לשאול.

התייעץ עם הבחור וזה אמר לו: – עליך להסכים, כדי שאפשר יהיה לערוך מייד את החתונה.

נערכה חתונה מפוארת ולבני הזוג נולד בשנה הראשונה בן, בשנה השנייה בן שני ובשנה השלישית בת.

יום אחד שאל הבחור את בן-הדייג, שהיה עתה חתנו של המלך: – האם אתה יודע את שלום אביך?

נאנח בן-הדייג ודמעות זולגות מעיניו. כי בלבו התגעגע מאוד לאביו. מה עשה הבחור? נתן קפיצה לעירו של הדייג ומצא שם את אביו אסור בבית-הסוהר על ששיקר למלך וסיפר לו שדג ברשתו דג זהב, אך ברשת לא נמצא דבר.

שיחרר הבחור את הדייג והביאו במרכבה מפוארת אל בנו. ולבן אמר: – ידידי ויקירי, ידוע לך שעשית אתי טובה גדולה מאוד ואני גמלתי לך על חסד זה כפל כפליים. אני הדג ששיחררת אותו מרשת אביך והצלתני ממוות. כי אילו השארתני ברשת, היה המלך הוודאי הורגני. כבנו של מלך הדגים הריני מאחל לך הצלחה בחיים. יהיו חייך טובים וארוכים וכל רע לא יאונה לך.

סיים הבחור את ברכתו ונעלם, ובן הדייג חי בחיק משפחתו חיים מאושרים וטובים.

מפי: שמואל עמרוסי (מדנין – צפת)

היו פעם שני אחים, אחד מהם עשיר ואחד מהם עני. היה האח העשיר מפרנס כל הזמן את אחיו העני. כל יום חמישי בערב היה האח העני רגיל ללכת אל אחיו הבכור וזה היה נותן לו נדבה שהספיקה בדוחק לשבוע ימים.

יום אחד נסע העשיר לעיר רחוקה והמסע צריך היה להימשך כחודש ימים לשם וכחודש ימים בחזרה. הלך העני המסכן, כמנהגו מדי יום חמישי, אל בית העשיר ופגש בו את גיסתו. בשבוע הראשון של העדר העשיר נתנה לו נדבה כרגיל, אך בשבוע השני והשלישי שילחה אותו מעל פניה ויעצה לו בלעג: – תבקש מאלוהים.

הבין העני את עצת גיסתו, פשוטה כמשמעה, והתיישב מייד לכתוב מכתב לאלוהים. בנוסח זה כתבו:

לכבוד הקדוש-ברוך-הוא, ידוע לך שחג הפסח מתקרב, ואני זקוק לכסף רב, כי יש לי הוצאות שונות ומרובות. אבקשך, איפוא, לשלוח לי בדואר חוזר כסף שיספיק לי לחג הפסח. בתודה נאמנה ובברכה....

הכניס העני את מכתבו לתוך מעטפה ורשם עליה: לכבוד הקדוש-ברוך-הוא בשמיים. כאשר נשבה הרוח, העיף את המכתב.

הביאה הרוח את המכתב אל ארמון של מלך, בעיר רחוקה. כאשר ראה את המכתב ליד ארמונו, הרימו, פתחו והנה הוא רואה שהמכתב כתוב עברית, שפה שלא הבינה. מייד קרא לרב והראה לו את המכתב.

הרב תירגם את המכתב למלך וזה אמר בלבו: אלוהים העביר אלי את המכתב ועלי לספק את כל צרכיו של הכותב. ומייד נתן פקודה לאחד העובדים: – תעמיס על שני גמלים מכל טוב: שני כבשים, כיס של זהב וצרור כסף. לך בעקבות הגמלים ותראה לאן יובילוך.

עשה העובד כך והלך בעקבות הגמלים אל ביתו של העני. ראה העני שני גמלים ליד ביתו ושמח מאוד, כי היה בטוח: מאת הקדוש-ברוך-הוא היתה זאת.

בכסף שקיבל תיקן את דירתו וסיידה, ועוד נשאר לו כסף רב.

ובינתיים חזר האח העשיר מנסיעתו ושאל את אשתו: – האם נתת לאחי, כמנהגנו, את מנתו מדי שבוע?

ענתה: – רק בשבועיים הראשונים.

והשאר?

אמרתי לו, שיבקש מאלוהים.

הצטער האח העשיר על מעשה אשתו, אבל מה אפשר לעשות, כשיש אשה מרשעת? אכל מה שאכל והלך מייד אל בית אחיו. בהגיעו לשם, לא הכיר את הבית. במקום חורבה עמד בניין יפה ומוצק. דפק העשיר על הדלת, והאח פתחה וסיפר לו על המכתב. כן הזמין את אחיו ואת בני משפחתו לחוג השנה את חג הפסח אצלו. הסכים העשיר לערוך יחד את ה“סדר”.

בליל הסדר ראתה את העשיר על שולחן גיסה כוס-זהב ועליה שמו של המלך. למחרת היום כתבה מכתב למלך והלשינה על גיסה.

קיבל המלך את המכתב והגיע מייד לביקור בעיר, כשהוא לבוש בגדי איש פשוט. כך ניכנס, כאורח ממרחקים, לדירתו של האח הצעיר. בעל הבית שמח באורחו וכיבדו מאוד, מבלי לדעת מי הוא. בזמן הסעודה התיידדו והמארח אמר לאורחו: – אתה, כנראה, איש טוב ומטיב, כי נפשי נקשרה בנפשך. מעוניין אני בידידות אתך. לזכר ביקורך אצלי וכאות לידידותנו רצוני לתת לך כוס שקבלתיה אתמול, מתנה מאלוהים.

שמח המלך המחופש מאוד בהכנסת האורחים ובנדיבות מארחו וענה: – תודה רבה לך! שלח את הכוס לצורף ואשלם את ערכה.

וכך היה. הכוס היתה משובצת יהלומים ואבנים טובות, והמלך שילם תמורתה מאה אלף לירות.

אחר כך ציווה להביא בפניו את העשיר ואת אשתו, ושאל את האיש: – האם יש לך ילדים מאשתך זו?

אין לי.

פקד המלך להוציא את אשת –העשיר המרשעת, הקנאית והמלשינה להורג.

נשא העשיר אשה אחרת והזוג חי חיים טובים ומאושרים.

והאח הצעיר? הוא לא נזקק עוד לעזרת אחיו וחי באושר ובעושר. הלוואי כולנו כך.

מפי: שמואל עמרוסי (מדנין – צפת)

היה היו שני אחים שאביהם היה עשיר מאוד. השניים, שהיו זריזים מאוד, הכירו בבית-הספר ילד בגילם, שאביו היה עני והתחברו אתו, כי היה זריז כמותם. וכל הזמן הם לומדים יחד. אהבו הבנים העשירים את חברם ומה שהיו קונים לעצמם היו קונים גם בשביל חברם על חשבונם, כמובן. כך גמרו הילדים את בית-הספר העממי, נכנסו לתיכון וסיימוהו, גדלו ונהיו בחורים. אז ביקשו מאביהם חופש לשנה ויצאו לדרך יחד עם חברם. בהגיעם לפאריס בירת צרפת, שכרו לעצמם חדר בבית מלון וטיכסו עצה, כיצד לנהל את החיים. עד שהחליטו: – נפיל גורל בין שלושתנו, ולפיו נחליט מי ילך ויביא לנו כסף.

נפל הגורל על האח הבכור.

יצא האח הבכור לדרך וחשב: מה לעשות? בערב הלך לחנות “כל-בו”, חיכה עד שהתרוקנה מאדם וביקש מבעל החנות למכור לו בדים מכל המינים. כן קנה כמה זוגות נעליים. בסוף הוציא מתוך כיסו של בעל החנות את ארנקו, מבלי שזה ירגיש בדבר. בארנק מצא שני כיסים, באחד מהם מאה לירות ובאחד מהם מאה שילינגים. בו במקום העביר שילינג אחד ולירה אחת מכיס לכיס, והחזיר את הארנק לכיסו של בעל החנות. אחרי שהוגש לו החשבון, הכניס הבחור את ידו לכיס כדי להוציא את ארנקו, ופרץ בצעקה גדולה ומרה: – אוי ואבוי לי! איפה ארנקי?

נתאספו אנשים ובכללם גם שוטרים והובילו את שניהם למשטרה. בעל-החנות טען שהארנק שלו הוא, והבחור טען: שלי הוא.

שאלו את בעל החנות: – מה הסימנים שיש לך בארנק?

ענה: – שני כיסים בארנקי, באחד מהם מאה לירות ובאחד מאה שילינגים.

אמר הבחור: – ידעתי כי עיר זו עיר גנבים היא, ולכן החלטתי לשנות בארנקי מן המקובל. ולכן בכיס של השילינגים הכנסתי ליד 99 השילינגים לירה, ובכיס הלירות יש שילינג אחד ו-99 לירות.

אך בינתיים, בשעת החקירה, נאסר הבחור הזר ובעל-החנות המקומי שוחרר.

אך החקירה הוכיחה כי הבחור צדק. מייד קראו לשניהם וחייבו את בעל החנות לשלם לבחור קנס גדול: עשרת אלפי פראנק, תמורת הישיבה בבית הסוהר, והבושה שבייש אותו ברבים, בהאשימו בגניבה.

לקח הבחור את כל הכסף וחזר לחבריו. שמחו בו החברים ושוב הפילו גורל. הפעם נפל על האח השני.

התחיל האח השני לטייל בעיר וראה כושי הולך ברחוב עם סוס יפה ונחמד. התחבר עם הכושי ויחד נכנסו לבית-קפה. שם שילם הבחור תמורת השתייה, עד שנשתכר הכושי ולא ידע בין ימינו לשמאלו. אז התחיל לספר לו שהסוס שייך למפקד-צבא גבוה והשתתף בקרב פלוני אלמוני. כן סיפר לו את שאר קורות הסוס ואת כל אורחות חייו. והבחור רושם את כל מה שהוא שומע. אחרי שהכושי נרדם לקח הבחור את הסוס והסתירו בחורבה, והוא עצמו חגר את חגורתו, רסנו ורתמתו וחזר לבית הקפה. למחרת היום קם הכושי והנה בן-אדם במקום הסוס. פרץ הכושי בצעקות והבחור שואל בשובה ובנחת: – מדוע תצעק? הרי אני סוסו של האלוף. קח אותי אליו.

לקח הכושי את הסוס אל אדונו ובהגיעם אל האלוף התחיל הבחור לצעוק: – אדוני היקר, אדוני הנכבד! רוצה אני הביתה. הביתה!

לא הבין האלוף במה המדובר, ומייד המשיך הבחור לטעון: – האם לא השתתפתי אתך בקרב פלוני? האם לא השתתפתי אתך בתחרות אלמונית?

האם לא השתתפתי אתך בהרצאה זו וזו? והאלוף נזכר בכל אלה ועונה בחיוב.

אז ביקשו הבחור: – והרי שירתתי אותך בנאמנות ובמסירות, שלם לי עכשיו כגמולי, כי רצוני לחזור הביתה. שני אחים אנחנו בבית. וכאשר רבנו והכינו זה את זה, קילל אותנו אבא ואמר: – הלואי ותיהפכו לסוסים. אני, תודה לאל, השתחררתי כעת, ואחי, אינני יודע מה קרה אתו.

אמר האלוף: – עתה הנני נותן לך עשרת אלפים פראנקים עבור שירותך הנאמן לי ואם תביא לי את אחיך, אתן לך עשרת אלפים פראנקים נוספים.

קנה לו הבחור מספריים, הלך לחורבה שבה החביא את הסוס, גזר חלק משערותיו, עשה בו סימנים כדי שהאלוף לא יכירנו ולקחו אל האלוף. שמח האלוף מאוד ונתן לו פרס נוסף של כעשרת אלפים פראנק. חזר הבחור אל אחיו ואל חברו וסיפר להם את סיפורו. שלושתם צהלו, צחקו ושמחו.

עתה הגיע תורו של החבר העני, הוא החבר השלישי, אשר השניים טיפלו בו בעבר. הסתובב בעיר ולא ידע מה לעשות. חשב וחשב ולא מצא כל עצה. חזר לחדרו והוציא את כל הכסף מתוך המזוודה שבה נטמן. את הכל לקח משני האחים, אפילו פרוטה לא השאיר.

בערב באו שני האחים אל חדרם והנה היא ריקה המזוודה וחברם איננו. חיפשו וחיפשו עד שהגיעו לתחנת הרכבת. שם פגשו מכר אחד ושאלוהו: – האם ראית את חברנו?

נסע למרסיי – ענה להם.

נסעו שני האחים למארסיי ובידם אין פרוטה אף לשתיית כוס סודה. שאלו, חקרו והתעניינו במקומות שבהם מכניסים אורחים ונודע להם כי הערב נערכת באחד המקומות חתונה מפוארת.

החבר שברח למארסיי התחיל לעבוד אצל פחח, שלו בת יחידה ויפה. כעבור זמן מה ביקש הצעיר לשאתה לאשה ונענה בחיוב. התקיימה החתונה באותו יום עצמו, שבו הגיעו האחים למארסיי. מובן, שגם הם בין האורחים.

חשבו האחים מה לעשות, והחליטו שאחד מהם יתחבא בחדרו של חברם, מתחת למיטתו וכאשר יישנו בני הזוג, יקח את החגורה שבו הוסתר כל הכסף ויסתלק איתה.

וכך היה. האח התחבא מתחת למיטה. ולפני השינה אמר החבר לאשתו: – כאשר ארדם אתן לך את החגורה, ואם תרגישי שאת נרדמת, החזירי לי אותה.

כך עברה החגורה מן הבעל אל אשתו.

כאשר ישנה האשה לחש האח לבחור: – תן לי את החגורה!

נתן לו הבחור את החגורה, כי חשב שאשתו לוחשת אליו. כעבור זמן קצר ביקש החבר מאתו את החגורה.

לא קיבלתיה – ענתה האשה והצעיר ידע כי אחד האחים היה כאן. מבלי שאשתו תרגיש בדבר יצא לבוש פיג’אמה החוצה, והנה הוא רואה את אחד יורד מן הגג והחגורה בידו. מיהר לרדת למטה ואמר לאח שהגיע עם החגורה: – הבאת אותה? יופי! תננה ללי!

נתן האח את החגורה לחבר, כי בלילה החשוך חשב שזהו אחיו. והחבר חזר לחדרו עם החגורה בידו והמשיך לישון, כשהחגורה למראשותיו, עד אור הבוקר.

כאשר נפגשו האחים שאל אחד מהם: – האם הבאת את החגורה?

ענה לו: – הרי נתתיה לך.

ידעו השניים כי החבר הערים עליהם. לא היתה להם ברירה אלא לישון על שפת הים עד אור הבוקר.

למחרת היום הזמין אליו החבר את שני האחים והסביר להם: – דעו לכם ששמרתי על כספכם והנה הוא כאן, עד הפרוטה האחרונה. החתונה נערכה על חשבון חותני, ואתם קחו את כל הכסף וחזרו הביתה. אך לפני כן נערוך מסיבת-פאר שלא היתה כמוה בכל המסיבות, נאכל ונשתה “לחיים” וניפרד בנשיקות חמות.

החזירו האחים את החגורה לחבר ואמרו לו: – אנחנו עשירים ואתה עני, והחגורה שלך היא. מקווים אנו שלא תשכחנו וכמו תמיד כאחיך תראנו.

מאז הרבו להתכתב ולבקר זה אצל זה וחיו חיים טובים וארוכים עד סוף ימיהם.

מפי: שמואל עמרוסי (מדנין – צפת)

היה היה פעם זקן אלמן, סנדלר, אב לשלושה בנים. נשאו הבנים נשים וכל אחד מהם התגורר לו לבד, מבלי לעזור לאביו.

הבן הגדול היה עובד דחק, השני סבל והשלישי סוחר.

בראות האב כי אין בניו מבקרים אותו אלא בלילות שבת, ואינם מחלקים לו כבוד, אמר בלבו: כל עוד אני בריא, יש ביכולתי לפרנס את עצמי. אך אם מחר אזדקן ואפול למשכב, לא יבואו אפילו להסתכל עלי. מה עשה? הלך לנגר, הזמין אצלו ארגז גדול, מילאו שברי זכוכית ושם אותו ליד מיטתו.

בליל שבת באו הבנים, כרגיל, ובראותם את אביהם שוכב, שאלוהו: – מה לך אבא?

ענה: – חולה אני.

רצו הילדים לשבת לידו, והזיזו מעט את הארגז וחשו כי כבד הוא מאוד.

אמרו בלבם: בוודאי מלא זהב הוא. ואבינו שומר עליו בהרגישו כי מתקרבת שעתו.

הציעו שני האחים הגדולים לאחיהם הצעיר להושיב את האב אצלו ומה שיפסיד על פרנסתו יוחזר לו אחרי פטירתו, כאשר יחלקו ביניהם את הזהב שבארגז.

הסכים הבן הצעיר, לקח את אביו אליו, קרא לרופא, הכין לו מרק עוף, הביא לו מטפלת. כן התחילו הבנים לבקר את אביהם מדי יום ביומו.

כאשר הגיעה שעתו של האב להיפרד מן העולם, הזמין את הבנים והשביעם שלא יפתחו את הארגז לפני תום שלושים ימי האבל.

החליטו הבנים להפקיד את המפתח בידי רבה של העיר, וסיפרו לו שאביהם ביקש מהם לא לפתוח את הארגז אלא כעבור שלושים יום.

השאיר הרב את המפתח אצלו. ובינתיים ערכו הבנים לאביהם הלוויה מפוארת. ישבו “שבעה” והתפללו מדי יום ב“מניין”. והבן הצעיר רושם את מה שהם מפסידים. כי כל אחד יקבל בחזרה את הוצאותיו אחרי פתיחת הארגז.

כעבור שלושים יום ערכו אזכרה (וכל ההוצאות נרשמו), הקימו על קברו מצבת שייש מסוג מעולה והזמינו בנאי מיוחד לבניית הקבר.

אחרי שסיימו לחלוק כבוד לאביהם, הלכו לרב וביקשוהו לפתוח להם את הארגז. פתח הרב את הארגז, ומה מוצאים בתוכו? רק שברי זכוכית. התרגזו האחרים והבן הבכור קם וצעק: – אעשה את צרכי על קברו של אבינו.

קם האח הצעיר והכריז: – שתוק, כי לא היתה לאבינו ברירה. אלמלא מעשה קונדס זה, לא היה זוכה להלוויה מפוארת ולקבר ראוי לשמו ואף לא היה זוכה שנשב “שבעה” אחיו, תהיה מנוחתו כבוד.

קם האח האמצעי ואמר: – אחינו הצעיר צודק בהחלט. נסכם את החשבונות וכל אחד מאתנו יסלק את חובו.

חזר בו האח הגדול מדבריו והתחרט עליהם. ועוד הציע לערוך מדי שנה אזכרה לאבא, כנהוג בישראל.

ומאז כיבדו כל תושבי המקום את זכר אביהם וגם כבוד הבנים עלה למעלה.

מפי: שמואל עמרוסי (מדנין – צפת)

בכפר קטן חי איכר ערבי. לפני מותו קרא לבנו וציווה עליו: – אם נוצחת על ידי צולע, קפוץ לג’ינג’י והוא יצילך.

נפטר האב והבן שמר בלבו את דברי הצוואה המוזרה של אביו. פעם התחשק לו לעלות לרגל לעיר הרחוקה שבה קבור מוחמד נביאם, כדי להשתטח על קבר קדוש זה. נסע הבן לעיר הבירה, נכנס אל חנווני שהיתה לו חנות-בגדים מפוארת וביקש ממנו שיטמין לו צרור מלא זהב וישמור עליו עד שובו. כתב החנווני על הצרור את שמו של הערבי, וזה השאירו אצלו באומרו לו: – אם אשוב, תתן לי אותו, ולא – תקחהו במתנה. ומדוע לא השאיר הערבי את הכסף בביתו? כי פחד שאשו תבזבז את הכל.

חזר הערבי מעלייתו לרגל, ניגש ישר לחנווני וביקש ממנו את צרור הכסף. והנה נוטל החנווני מקל בידו, מגרשו וצועק עליו: –לך מכאן, טרדן! מה אתה רוצה ממני? ממתי אני מטמין צרורות?

מסתכל הערבי, והנה צולע החנווני. מייד נזכר בצוואת אביו ויצא לטייל ברחובות העיר כדי לחפש ג’ינג’י. והנה יושב ליד אחד מבתי הקפה איש בעל שערות אדומות. ניגש אליו הצעיר וסיפר לו את כל קורותיו. בדברי אבא התחיל ובדברי החנווני סיים.

הציע הג’ינג’י הצעה לצעיר: – ראה, אכנס עכשיו פנימה ואדבר עם החנווני. תסתכל דרך החלון, וכאשר תראהו שמח וטוב לב, היכנס לחנות ותבקש את צרור הזהב שלך.

ניגש הג’ינג’י אל החנווני ואמר לו באדיבות: – שלום האדון. יש לי בקשה אליך. איש זר אני כאן, סוחר ממקום רחוק. הבאתי אתי חמש אוניות זהב ואני מעוניין למכרן פה. אך אינני מכיר את תושבי המקום ואת הסוחרים. רואה אני כי חנותך גדולה והייתי רוצה שתשתתף אתי במכירה. אשלם את שכרך כפול ומכופל.

שמח החנווני, הזמין כיסא בשביל הג’ינג’י וכיבדו בקפה טורקי. אחר כך התחילו לשוחח על פרטי העיסקה.

מציץ הערבי בחלון ורואה את השניים משוחחים וצוחקים. מייד נכנס פנימה וביקש מן הצולע את צרורו.

קרא התולע לאחד ממשרתיו וציווה עליו להחזיר לצעיר מייד את מטמונו. וכאשר מסר את המטמון לידי הצעיר אמר: – כל הכבוד לך, חבוב. תהיה בריא.

יצא הצעיר מן החנות וכאשר רצה הג’ינג’י לצאת בעקבותיו, שאלו החנווני הצולע: – מדוע אתה עוזב כבר?

ענה לו הג’ינג’י: – את הצרור הצלנו בחמש אוניות. את חמש האוניות במה נציל?

*

מפי: נהוראי שלי (ספאקס – גילת)

באחת העיירות ישב יהודי עני. קרב ובא חג הפסח ובידיו אין אף פרוטה. מה עשה? ניגש אל עשיר (שחייב היה לעזור לו) והציע לו: במקום שתתן לי סכום של מאה לירות מזומנים, “מעות חיטים”. תן לי חמור גדל־גוף ובעל כוח סבל רב (מפורסם בין החמורים), ששוויו מאה לירות, ואותו תקבל בערב בחזרה.

העדיף העשיר לתת משהו שמקבלים אותו חזרה, והשאיל את החמור.

ביום השוק הביא העני את חמורו לשוק ומסרו לכרוז כדי שימכרנו. הוכרז על מחיר נמוך והחמור נמכר לבדווי.

התחקה העני על עקבות הקונה והגיע אל ביתו. בלילה התגנב לתוך החצר הפתוחה, התיר את החמור הקשור והביאו בחזרה אל העשיר. אחרי מעשה זה חזר אל חצר הבדווי, שם את ראשו בחבל החמור ועמד במקומו.

בבוקר מצא הבדווי אדם במקום החמור ונבהל מאוד.

התחיל החמור, כלומר העני, להסביר לו שהוא גלגול של אדם שנענש על ידי שדים ונהפך לחמור!

הבדווי שהאמין באמונות תפלות, התיר את העני וציווה עליו להסתלק מייד, כי אינו רוצה בגילגולי שדים בביתו.

כעת היו בידי העני אמצעים לחוג את חג הפסח וה“סדר” נערך כהלכתו.

ביום השוק הבא הוציא העשיר את חמורו למכירה. גם הבדווי, שהיה עדיין זקוק לחמור, בא לשוק. בראותו את החמור המוצע למכירה, חייך אל עצמו, ניגש אליו היטה את ראשו אל אוזנו ולחש לתוכה: – יקנה אותך מי שאינו מכירך. אותי שנית כבר לא תסדר. – חייך הבדווי בשביעות רצון והסתלק לו.

מפי: נהוראי שלי (ספאקס – גילת)

היה היו שני אחים, אחד מהם עשיר ואחד מהם עני. היה העשיר מרחם על אחיו העני ונותן לו מדי פעם כסף. אך העני לא הצליח לשמור עליו ולהגדיל בעזרתו את רכושו. ומדוע? מפני שלא היה לו מזל…

היה האח העשיר נותן לאחיו סכומים קטנים עד שהחליט יום אחד לתת לו סכום גדול כמתן בסתר, שיספיק לו לכל ימי חייו.

באחד הימים, כאשר ידע שאחיו צריך לעבור לפני ביתו, שם בדרכו שק מלא כסף.

ואכן, האח העני עבר בדרך זו, אך כמה מטרים לפני השק חשב בלבו: כיצד מצליח העיוור ללכת מבלי ליפול? סגר את עיניו והתחיל ללכת כדרך העיוורים. בעיניים עצומות חלף על פני שק הכסף מבלי לראותו…

הבין האח העשיר את דרכי הגורל: אין להעשיר את מי שהגורל מרוששו.

מפי: נהוראי שלי (ספאקס – גילת)

לאחד המלכים היה בן יחיד, ועליו ניבאו מגידי עתידות: צפוי לו אסון בצאתו לדרך החיים.

מתוך אהבה לבנו החליט האב לא לתת לו לצאת לדרך החיים. מה עשה? בנה לו ארמון שבו לא חסר הבן מאומה, ונתן לו אתו ארבעים צעירים בני גילו, לשעשעו.

הרגישו הצעירים את עצמם כ“אסירים” והשהייה בארמון נמאסה עליהם. כל הימים חיפשו דרך, כיצד להיפטר מחיים אלה.

יום אחד התחילו לשכנע את בן־המלך כי אין אביו אוהבו: – אילו אהב אותך, – טענו – היה מעמיד בפתח הבית שתי חביות, אחת של דבש ואחת של שמנת (ושתיהן נחשבו באותם הימים לרפואה יעילה ביותר) ובמשך ארבעים יום היו בני־אדם באים ונהנים כאוות נפשם. כך היינו מכירים בני אדם רבים. – הציעו לו החברים להעמיד פני חולה, וכאשר ישאלו אביו מה לו, יבקש את מבוקשו.

עשה בן־המלך כעצת הצעירים, ומובן שאביו לא מנע ממנו את מבוקשו. במשך ארבעים יום נהנו הצעירים מן האנשים הרבים שבאו למקום כדי להנות מנדבת המלך.

בעיר זו היתה אשה זקנה וחירשת, שלא שמעה על דבר החביות, ולה בת חולה. יום אחד באה הזקנה אל שכנתה לבקש מעט דבש ושמנת בשביל בתה החולה. אמרה לה השכנה: — האם לא שמעת, כי המלך נידב שמנת ודבש ובמשך ארבעים יום עומדות חביות מלאות ליד ארמון בנו? תלכי, תקחי ותהני!

נזדרזה הזקנה, נטלה קליפת ביצה ביד ומיהרה לקחת מעט תן התרופה. והיה זה ביום הארבעים בדיוק. ראה בן־המלך את הזקנה ואמר אל חבריו: – ראו, מה נצלנים בני־אדם! ארבעים יום עומדות כאן החביות וברגע האחרון באה זקנה זו לגרוף את השאריות! ראו, בטבעת זו אשר על אצבעי אני יכול לגלגל אותה!

התגרו בו הנערים וטענו שאינו יכול לעשות זאת. הוריד בן־המלך את טבעתו מאצבעו וזרק אותה על הזקנה, שנפגעה והתגלגלה. בקומה הסתכלה למעלה ואמרה: – גם זו סיבה לגאווה? השגת לפחות את בתו של מלך־השדים? כי אז יכולת להתגאות. אבל לפגוע בזקנה?

לא הבין בן־המלך את דברי הזקנה וביקשה לחזור על דבריה ולהסבירם. נבהלה הזקנה והתחרטה על דבריה, גימגמה שבתה חולה וביקשה להניחה. אך הצעיר בשלו, עד שהבטיח לה חבית שמנת וחבית דבש. נעתרה הזקנה להפצרותיו וחזרה על דבריה: – אילו השגת את בתו של מלך השדים, אזי יכולת להתגאות.

שוב העמיד בן־המלך פני חולה, והפעם ביקש מאביו רשות להרשות לו לצאת. ניסה האב לשכנע את בנו שלא יצא, כי סכנת־אסון אורבת לו. אך ללא הועיל, הנער בשלו. עד שנעתר המלך להפצרותיו.

קיבל הבן כסף, צידה וסוס אביר ויצא לדרך. שאל לעירו של מלך השדים והאנשים שבהם נתקל בדרכו הדריכוהו אליה.

בהגיעו לשם ראה על החומה מספר רב של גולגולות תקועות. כאשר שאל לפשר הדבר הסבירו לו שאלה הם ראשי המחזרים שביקשו את ידה של בת המלך. נבהל הנער אך לא אמר נואש ולא רצה לוותר. שאל למקומו של הארמון, אך לא קיבל תשובה ובקושי רב מצא זקן אשר, תמורת כסף רב, הסכים לכוונו לשם.

הגיע בן־המלך לארמון וביקש לראות את המלך. בהגיעו אליו אמר לו המלך: – אני מקווה שאתה בא להשפט ולא לבקש יד בתי.

ענה הצעיר: – באתי לבקש את יד בתך.

חזר המלך על שאלתו שלוש פעמים, שמא יימלך בן־המלך, אך הצעיר ענה שלוש פעמים אותה תשובה עצמה. מחא המלך כף, ושני משרתים ניצבו בפתחו. ציווה עליהם המלך: – אסרו אותו!

נלקח הצעיר לבית הסוהר.

בערב הביאו לו קערה גדולה ומלאה מרק ובתוכה עגל שלם מבושל, אמרו לו: – אם תאכל במשך הלילה את הכל, תוכל לשאת את בת המלך לאשה. אך אם לא תצליח במילוי המשימה הזאת יתלוך ואת ראשך יתקעו על חומת העיר.

הסתכל בן־המלך במאכל, ובעצם הראייה שבע. פתאום שמע קול קורא לו מלמעלה. הרים את ראשו ומה הוא רואה? פני אשה יפים ואצילים. הבין כי זוהי בת־המלך. שאלה אותו: – מדוע אינך אוכל?

ענה לה: – בהסתכלות בלבד שבעתי.

ניחמה אותו: – אל תדאג! – כי התאהבה בו ממבט ראשון. מחאה כף ומייד הופיעו שבע שדות. ציוותה עליהן בת־המלך לאכול את כל מה שיש בקערה, והשדות צייתו ונהנו. לא עבר זמן רב, והקערה התרוקנה והשדות נעלמו. גם בת־המלך אמרה “להתראות” ונעלמה.

למחרת היום באו השוטרים לחדר ובראותם שהצעיר אכל את הכל התחילו לצעוק: – כבוד המלך! הוא זכה בה! שלו היא!

שמח המלך על שסוף־סוף נמצא חתן לבתו. אך אשתו המכשפה קבעה: – על הצעיר לעמוד במבחנים נוספים! התאכזבו המלך ושריו, אך כולם פחדו מפני מלכת השדים וקיבלו את דעתה.

בערב הביאו לחדרו של הצעיר שבעה שקים מלאים זרעונים משבעה מינים שונים ומעורבים, ופקדו עליו: – עליך לברר זרעונים אלה במשך הלילה, סוג סוג לשקו.

ידע הצעיר שאין לו סיכויים לברור אפילו שק אחד והחליט לישון במנוחה. והנה שמע את הקול הנעים הקורא לו מלמעלה. זיק של תקווה נדלק בעיניו הנסיכה חייכה אליו וקראה לשדות לברר את שקי הזרעונים.

כאשר הלכו השדות, אמרה לצעיר: – מחר מחכה לך מבחן יותר קשה, אך שוב אעזור לך. יגידו לך לעלות על ערימת ביצים עם כוס חלב בידך ויאיימו עליך שאם תשפוך טיפת חלב או תשבור ביצה, תיתלה.

נתנה לו בת־המלך אבקה מיוחדת לשפיכה על הביצים כדי שתתקשינה. כן נתנה לו את טבעתה, כדי שישמור עליה בפיו: – כאשר תוגש לך הכוס, – סיימה בת־המלך את הוראותיה – תשליך לתוכה את הטבעת וגם החלב יתקשה. תשמור את הטבעת בפיך ותחזירנה לי.

הודה הצעיר לבת־המלך ונפרד ממנה.

למחרת היום שמחו השרים והמלך על הצלחת הצעיר במיון הזרעונים ועל החתונה הקרובה, אך המלכה־המכשפה שוב התנגדה ודרשה מבחן שלישי, כפי שגילתה בת־המלך.

השתמש הצעיר באבקה ובטבעת שקיבלן מידי בת־המלך ובעלותו על גבעת הביצים, ראה מרחוק את עיר שלטונו של אביו. נזכר הצעיר במצבו אז ובמצבו עכשיו ודמעה ירדה מעיניו ונטפה על הביצים. תחילה חשבו שזהו חלב, אך כאשר מצאו שאין זו אלא דמעה, הכריזו על הצלחתו גם במבחן זה. התחילו הכל לצעוק: – כבוד המלך! הוא זכה בה! שלו היא! – אך ללא הועיל. כי עדיין התנגדה המכשפה.

בערב בהיותו בודד ומדוכא, נפתח החלון העליון ובת־המלך באה לבשר על מבחנו הבא: מחר יכינו לך מאה מרכבות שבאחת מהן אשב אני. עליך יהיה למצוא אותי. אם תבחר במרכבה שאני בתוכה, מה טוב! תעלה עליה ונברח בה. אך אם תבחר במרכבה ריקה, או ואבוי לך. הסימן שאתן לך הוא: יהיה לי זבוב־זהב והוא יתעופף על החלון מלמעלה למטה. תבחר במרכבה שבה תראה זבוב זה.

למחרת היום נאספו במגרש הגדול שבעיר כל התושבים כדי לחזות במבחן: מאה מרכבות נערכו בשורה ארוכה ובאחת מהן יושבת בת־המלך. על הצעיר היה לגלות מרכבה זו. התבלבל הצעיר ושכח לגמרי את עניין זבוב־הזהב. התחיל להלך לאורך המרכבות הלוך וחזור ולא ידע מה לעשות. וקהל הצופים שולח לו כל הזמן קריאות־עידוד נאמנות.

בעוברו ליד זקן אחד שמעו נאנח ואומר: – גם תנועת הזבוב למטה זקוקה לרשות האל מלמעלה, – כלומר: הכל מן השמיים. ואם בדברים קטנים כך, בדבר גדול ומכריע על אחת כמה וכמה שהוא זקוק לחסדי האל. מלים אלו של הזקן הזכירו לצעיר את דברי בת־המלך בלילה, ומייד התחיל לרוץ ולהסתכל בשמשות של החלונות, עד שמצא את המרכבה שבה התעופף זבוב הזהב. פתח את דלתה של המרכבה, נכנס לתוכה וברח עם ארוסתו.

כל התושבים שמחו וצהלו על ניצחונו של הצעיר, אבל המכשפה טרם הסכימה לשידוך, וכאשר ניסו לשכנעה שהצעיר זכה, סירבה לשמוע על כך. ולא זו בלבד אלא שהכריחה את המלך לרתום מרכבה ולרדוף אחרי בני הזוג. למלך לא היתה ברירה אלא לציית למכשפה.

בני הזוג הצעיר נסעו במהירות רבה, עד שאמרה בת־המלך לנסיך: – הסתכל אם אין מישהו רודף אחרינו.

הסתכל הצעיר ואמר: – רואה אני דבר מה בגודל זבוב.

ציוותה בת־המלך לגביר את המהירות, ובינתיים גדל הדבר ונראה כגודל תרנגול. כך המשיך לגדול עד שהיה כגודל כבשה. ציוותה בת־המלך לעצור, כי בהיותה בבית, ליד אמה, הספיקה ללמוד מעט כשפים. מה עשתה? את בן־המלך הפכה למשוגע, את עצמה לכרוב ואת המרכבה לאבן.

הגיע המלך למקום שבו היה “המשוגע” ושאלה: – האם ראית מרכבה עוברת?

המשוגע לא ענה והציע למלך לאכול כרוב, שהוא עצמו שר שיר של מוכר ירקות.

ראה המלך שלא יזכה לתשובה מפי המשוגע וחזר לביתו. שאלה המלכה: – היכן הזוג?

– מה ראית בדרכך?

– משוגע אחד הציע לי כרוב.

אמרה המכשפה: – אוי ואבוי לך! אלה הם! – והיא ציוותה עליו לצאת שנית לרדיפה.

ובמרכבה הוסיף החתן להביט אחורנית ושוב הוא רואה עצם מתקרב, תחילה בגודל זבוב, אחר־כך בגודל תרנגול ואחר־כך בגודל כבשה. ושוב ציוותה בת־המלך לעצור, והפעם הפכה את הצעיר לארון מתים, את עצמה לאלמנה ואת המרכבה לאבן. התחילה האלמנה לבכות את בעלה והנה הגיע המלך ושאלה: – האם ראית איזו מרכבה עוברת כאן?

ענתה האלמנה בבכי: – בבקשה, רחם על אלמנה מסכנה…

המלך לא ראה לפניו שום דבר והחליט לחזור הביתה.

שוב הבינה המלכה שהנמלטים הערימו על המלך וציוותה להשיגם ולהביאם, ויהי מה! ושוב עלה הבעל המסכן על מרכבתו ויצא למסע הרדיפה.

והזוג המשיך בינתיים לנסוע במרץ עד שנתעייפו הסוסים. בו בזמן היה המלך מחליף את סוסיו לכל רדיפה. ושוב אמרה בת־המלך לחתן: – הבט אחורנית וראה! הבא דבר־מה מאחורינו.

ושוב הוא רואה עצם מתקרב, תחילה בגודל זבוב, אחר כך בגודל תרנגול ואחר־כך בגודל כבשה. עצר את המרכבה ובת המלך הפכה את הצעיר לספל, את עצמה למעיין קטן ואת המרכבה לאבן שעליה מונח הספל. כל המראה כאילו הזמין כל עובר אורח לשתייה.

הגיע המלך למקום זה ולא ראה שום דבר בדרכו, ולרגליו מעיין נובע… מה עשה? התכופף שתה ממימיו, אחר כך עלה על מרכבתו וחזר לארמונו.

בשובו צעקה עליו אשתו המכשפה: – תשוב ותחפש את בתנו! אך המלך, שמי־המעיין חיזקוהו, סירב ועמד על דעתו: – הצעיר ניצחנו ובתנו שלו היא.

הגיעו בני הזוג לעירו של בן־המלך, ושם נערכה להם חתונה מפוארת וכולם חיו חיי אושר והנאה, עד מאה ועשרים שנה.

מפי: נהוראי שלי (ספאקס – גילת)

למלך גדול ומפורסם היתה בת יפהפייה שהגיעה לפרקה. צעירים רבים ביקשו את ידה אך היא סירבה להינשא להם. היה אביה אובד עצות ופנה אל יועצו בשאלה: – מה לעשות?

אך בפי היועץ אין עצה.

באחד מטיוליו פגש המלך בזקן שבידו ספר בעל דפי זהב. היה הזקן תולש את הדפים מתוך הספר ומטילם לתוך מדורת האש. תמה המלך על מעשי הזקן ושאלו לסיבת הדבר. הסביר לו הזקן: – אלה הם דפים שבהם כתוב גורלו של כל אדם; והדפים שאני זורקם לאש קובעים סופית את הגורל.

נזכר המלך בבתו וביקש לדעת מה יהא בסופה. דיפדף הזקן בספר עד שמצא את הדף והכריז: – בתך עתידה להנשא לבן־קצב מעיר פלונית.

נבהל המלך והחליט להתנגד לגזר־דין זה. מה עשה? יצא עם יועצו אל עירו של הקצב כדי להכיר את בנו.

ואכן בעיר שאליה הגיע עבד הקצב אשר הזקן בעל ספר הזהב קרא בשמו.

התארח המלך אצל זוג עשירים, שלא היו להם ילדים, והעמידו את דירתם ואת הגנים סביבה לרשותו בתקופת שהותו בעיר.

שלח המלך לקרוא לקצב, שבא במהירות, רועד מרוב פחד. שאלו המלך: – היש לך ילדים?

סיפר הקצב: – נשאתי אשה שלא ילדה לי, וכלן גירשתיה. נשאתי אשה שנייה והיא עתה בהריון.

נתן המלך צרור־כסף לקצב כדי שיכין ארוחה חגיגית ויוכל לארח אותו ואת יועצו.

הקצב המופתע קיבל את הכסף, מיהר הביתה וזירז את אשתו להכין ארוחת־ערב כיד המלך.

בשעת הארוחה השתדלו בני הזוג לכבד את המלך ואת וזירו ככל שעלה בידם. התעניין המלך במצב בריאותה של האשה ושאל מתי תלד. אחרי צאתם יעץ היועץ להרוג את האשה, כדי למנוע את נישואי בת המלך לבנה, אך המלך החליט לחכות עד ללידה.

חזרו השניים לעיר הבירה ובהגיע מועד הלידה באו אל עירו של הקצב. ושוב התארחו אצל זוג העשירים ושוב הזמינו את אשת הקצב אליהם. האשה הגיע במרכבה, אך כאשר ירדה בשער, כרת יועץ המלך את ראשה.

מייד חזרו המלך ויועצו אל עיר הבירה. אך הזעזוע של כריתת הראש גרם לכך שהאשה ילדה במקום, לפני שהוציאה את נשמתה.

כעבור זמן מה עברו בני הזוג העשיר ליד השער, ומה הם רואים? אשה שחוטה ולידה תינוק בוכה. החליטו לאמץ את התינוק, ואת האם קברו במקום ונטעו עץ על קברה.

עברו כחמש עשרה שנה מאז הרצח, והמלך ויועצו חזרו לעירו של הקצב. כאשר הגיעו לבית העשיר ראו בחצר נער שחור כזפת דוהר על סוס. שאל המלך את הנער: – מי אתה? – ענה לו הנער: – זהו ביתי.

שלחו השניים לקרוא לזוג העשירים ושאלום: – מי הנער?

תחילה טענו בני הזוג שזהו בנם. אך כאשר עמד המלך על רצונו לדעת את כל האמת, סיפור לו על האשה השחוטה ועל התינוק הבוכה.

הביט המלך ביועץ ובעיניו בקשת עצה. יעץ היועץ להרוג את הצעיר, בן־הקצב. אך כיצד לבצע רצח זה? זו הבעיה. ושוב מצא היועץ מוצא והציע לשלוח את הצעיר לעיר הבירה ולתת בידו מכתב אל ראש הממשלה, ובו לכתוב: להוציא להורג את מביא האיגרת!

ההצעה נתקבלה והמלך קרא לצעיר והטיל עליו את השליחות לעיר הבירה. האב־המאמץ סירב להיפרד מבנו, אך זה רצה מאוד לבקר בעיר הבירה ושיכנע את אביו שירשה לו לצאת לדרך.

רכב הנער במהירות כדי להספיק למסור את המכתב בעוד מועד וכדי שתישאר שהות בידו לבקר בעיר.

אותה שעה טיילה בת־המלך במרכבתה בחוצות העיר, ובראותה את הפרש הצעיר, ביקשה את הרכב לעצרו. כאשר נעצר שאלה אותו: – לאן תדהר על סוסך?

סיפר לה הצעיר כי שליחות חשובה הוטלה עליו ע"י המלך.

התפלאה ושאלה: – איזה מלך?

קרא הצעיר בשמו והראה לה את המכתב לחיזוק דבריו.

נתלוותה בת־המלך לפרש בדרכה. זה האט את קצב רכיבתו והשניים שוחחו בדרך. ובינתיים פתחה בת־המלך את המכתב המיועד לראש הממשלה וקראה בו את הפקודה הנוראה. ריחמה על הבחור הצעיר והחסון שהספיקה להתאהב בו, נטלה נייר בידה וכתבה עליו: להשיא לבתי את מביא האיגרת! דחוף העניין ויש לעשות זאת בטרם בואי. כן תפתחו את קופות הצדקה ונדבו לעניים ביד רחבה.

על הפקודה חתמה בת־המלך בטבעתה שצורתה כצורת חותם המלך, וכאשר נפרדו השניים החזירה לצעיר את המכתב.

ראש הממשלה קיבל את המכתב והתפלא מאוד, כי ידע שבת־המלך אינה מוכנה אף לשמוע על נישואין, ובעבר לא ניסה המלך להכריחה.

החליט ראש הממשלה לשאול את פי הנערה, וזו הסכימה הפעם מייד.

במהירות הכינו את מסיבת החתונה ואת החופה. ביום החתונה לא עבדו התושבים, רק אכלו ושתו. וכסף? אותו קיבלו בקופות־המלך הפתוחות לרווחה.

והמלך ויועצו, אחרי שהות של ימים אחדים מחוץ לביתם, החליטו סוף סוף לחזור. בהגיעם לעיר, בירכום כל התושבים בברכת “מזל טוב”, והמלך התפלא מאוד לראות המון חוגג בחוצות. רותח מכעס הגיע אל ראש הממשלה ושאל: – מה עשית? מה פשר החגיגות והשמחה ברחובות העיר?

ענה ראש הממשלה: – קיימתי את פקודתך, אדוני המלך, ככתוב במכתב!

ביקש המלך לראות את המכתב והבין שאין מנוס מן הגורל ואין להתנגד לו.

מפי: נהוראי שלי (ספאקס – גילת)

היה היו שני אחים, אחד מהם עשיר ואחד מהם עני. רצה העשיר שגם לאחיו יהיו חיים נוחים וטובים והיה מכבדו מדי פעם בסכום כסף הגון, כדי שיסתדר. אך מצבו של האח העני לא נשתפר, ומה עוד שהיה מסרב לקבל מתנות חינם מאחיו.

החליט האח העשיר לכבד את אחיו בסכום כסף גדול, שיספיק לו לתמיד. מה עשה? שם לפני ביתו, במקום שבו היה אחיו צריך לעבור, שק מלא מטבעות זהב, ונשאר בחלונו לראות את אחיו “מוצא” את הזהב. אך האח, בעוברו משם, חשב בלבו: איך נוהג העיוור? ועבר ברחוב כעיוור, בעינים עצומות, כמגשש באפילה. מובן שחלף על פני שק הזהב מבלי לראותו.

החליט העשיר לתת לאחיו כיכר לחם ובתוכו מטבעות. הזמינו הביתה ונתן את הכיכר בידו. מה עשה העני? מכר את כיכר הלחם, וחשב כי הרוויח על־ידי כך. מדי שבוע היה העשיר נותן כיכר לחם לאחיו וזה מוכרו תמורת סכום כסף עלוב.

ראה העשיר שכל תחבולותיו אינן מצליחות והחליט לשכנע את אחיו כדי שיקבל ממנו בגלוי צרור כסף. ואכן, הצליח לשכנעו לקבל ממנו סכום זה ולפתוח חנות.

יצא העני מבית אחיו העשיר, ובהיותו על המדרגות החליק, נפל ושיבר את מפרקתו. והדם שנזל מראשו של המת, רשם על הארץ: – אני עשיתיו לעני ואתה – לעשיר, עשיתיו אני למת, ואתה – חייה אותו!

מפי: פורטונה שלי (ספאקס – גילת)

באחת מארצות המזרח חי סוחר עשיר וצעיר שנשא לאשה נערה יפהפייה. יום אחד נאלץ הסוחר לנסוע, לרגל מסחרו, אל ארץ אחרת ורחוקה, והפרידה מאשתו האהובה עליו היתה קשה ביותר. לדרך לקח אתו את תמונתה כדי לראותה כל אימת שירצה.

ובארץ זו היה מנהג משונה: בצאת מלכת המדינה לטייל בלילה אסור היה לתושביה להעלות אור בביתם. הסוחר לא ידע על כך, וערב אחד, בצאת המלכה לטייל, העלה, כמנהגו, אור בחדרו השכור.

למחרת היום באו שוטרים, אסרוהו והביאוהו בפני המלך.

לא ידע המסכן מה פשעו ומה חטאו וכאשר המלך הביא בפניו את כתב האשמה, התחיל להתנצל ולטעון: – והרי חדש אני בעיר זו, ונקלעתי אליה רק לרגל מסחרי. – לא נזהר הסוחר בלשונו והזכיר בדבריו את אשתו האהובה ואת רצונו לחזור אליה בהקדם.

רצה המלך לראות את תמונת האשה, וכאשר נוכח לדעת מה גדול יפיה, ציווה לכלוא את הסוחר בבית הסוהר, קרא לאחד השרים, סיפר לו על אשת הסוחר, נתן בידיו מתנות רבות ובפיו הפקודה: – עליך להביא לי את אשת הסוחר!

הגיע השר אל בית הסוחר, נתן את המתנות לאשתו וסיפר לה, כי המלך מזמינה, מבלי להזכיר כלל את דבר כליאת בעלה. האשה הפיקחית הבינה, שהענין אינו חלק. מה עשתה? הזמינה את השר לארוחה ולשיחה. נתפתה השר בשל יופיה הבלתי רגיל של האשה, ציווה לקנות מצרכים טעימים והזמין טבחית מיוחדת לבישול.

בשעת הארוחה קיבל השר את הרושם, כי אשת־הסוחר מוכנה לבוא אתו אל המלך, ושמח על כך מאוד. אך אחר הארוחה אמרה לו: – ועכשיו נלך אל חדרו של בעלי!

שמח השר עוד יותר והלך בעקבות האשה. אך היא הביאה אותו למקום חשוך, שליד באר עמוקה ויבשה. שם אמרה: – שלשל את רגלך ואני אחזיקך עד שתגיע לריצפה.

כשהיה כל גופו של השר בתוך הבאר, חדלה להחזיק בו והשר נחבט ברצפת הבאר והחל לצעוק. עתה עמדה למעלה אשה שונה לגמרי ואכזרית ביותר. בקול נוקשה אמרה לו: – זה יהיה מעכשיו מקום מגוריך ותצטרך לעבוד כדי לאכול את לחמך.

כל טענותיו של השר לא הועילו לו. כעבור כמה ימים התחיל הרעב להציק לו. שאל: – במה אעבוד? הרי איני יודע שום עבודה?

מה עשתה אשת הסוחר? שלחה אליו את המשרתת שלה ללמדו אריגת שטיחים. בינתיים השאילה לו נר לעבודה, גם אוכל בהקפה נתנה לו באומרה: – כאשר תשלים שטיח והמשרתת תמכור אותו, תחזיר לי את החוב.

לא היתה לשר ברירה אלא לעבוד, לפרנס את עצמו ולחיות חיים עלובים בבאר.

חשד המלך כי אשת־הסוחר מצאה חן בעיני השר עד כדי כך שנשאר אצלה. מה עשה? קרא לשר הנאמן לו ביותר ושלחו באותה שליחות עצמה אל אשת הסוחר. ועל דבר קודמו הוסיף אזהרה: – ואוי ואבוי, אם תילכד בקסמיה ותישאר שם.

ושוב עמה לה פיקחותה של אשת הסוחר. גם הפעם, בתום ארוחת הערב, הצליחה להוריד את השר אל הבאר שבביתה. אלא שהפעם נפל השר על נרו של השר הראשון בתוך הבאר, ובעקבות כיבוי הנר נתלקח ריב בין שני השרים. גם השר השני נאלץ ללמוד את מלאכת האריגה. החלו שניהם קונים בשותפות נרות ומשיחים זה בפני זה את צרת נפשם.

ראה המלך שגם השר הנאמן לו ביותר אינו חוזר, וחשב בלבו: אין לסמוך על הזולת. בעצמי אסע אל אשת־הסוחר היפהפייה.

קיבלה האשה את המלך בכבוד גדול ובארוחה חגיגית ביותר, ואת אדיבותה אין כלל לשער.

בסוף הארוחה נלקח המלך ל“חדר” בעלה וכעבור כמה דקות מצא את עצמו בחברה טובה של שני שריו.

התחיל המלך לצעוק, לאיים ולהתחנן, אך האשה לא ויתרה והציעה ברירה: – או שתעבוד ותתפרנס כדוגמת שני שריך, או שתחתום לי על הבקשה שאגישנה לך.

תחילה ניסה המלך להחזיק מעמד וחשב: האשה תימלך בדעתה. אבל השרים התחילו להשפיע עליו שיחתום, כי אז תוציא גם אותם מתוך הבור. גם הרעב הציק למלך, ולכן החליט לחתום על המכתב שהוגש לו על־ידי האשה. ובו כתוב: לשחרר מייד את הסוחר מבית־הסוהר! להביאו לבית המרחץ ולרחצו שם! ולאסוף את רכושו שהתפזר במשך ימי שהותו בכלא ולהחזירו לבעליו! להעלותו על אונייה שתביאנו הביתה!

כן התחייב המלך בכתב שלא יאונה כל רע לא לסוחר ולא לאשתו, אחרי שיחרור המלך ושריו.

הביאה האשה את הפקודה החתומה לוזיר, והיא נתמלאה במהירות רבה. ובינתיים חזרה האשה הביתה, שיחררה את המלך ואת שריו וחיכתה לבעלה.

הכיר המלך באי־הצדק שעל־פיו רצה לנהוג כלפי האשה וכאות הוקרה נתן לה במתנה את כל מה שהביא לה.

גדולה היתה שמחת בני הזוג, כאשר התאחדו מחדש, המלך כיבדם ונהפך לידידם, והבעל ידע שבחלקו נפלה אשת־חייל שאין כמוה.

מפי: פורטונה שלי (ספאקס – גילת)

אשה אחת נכוותה קשה במים רותחים. כל גופה נכווה והרופאים הטובים ביותר אמרו נואש. – שום תרופות לא תעזורנה כאן – קבעו.

התאספו בני המשפחה ליד מיטת האשה הגוססת, כדי להיפרד ממנה. כאשר נראה היה להם כי החולה נרדמה, יצאו את החדר והשאירוה לבד בו. לפתע פקחה את עיניהם והרגישה בזקן אחד שנכנס לחדר. שאל הזקן לשלומה, העביר את ידו על פצעיה ואמר לה: – קומי!

רק הוציא מלה זו מפיו ונעלם כלעומת שבא.

הניעה האשה את אבריה, והנה אין לה יותר כאבים. מיד קמה ממיטתה, יצאה את החדר וקראה לבניה.

לא יכלו הנוכחים, לא הרופאים ולא בני המשפחה, להאמין למראה עיניהם. רק כאשר סיפרה להם האשה את הכל הבינו, כי היה זה אליהו הנביא הזכור לטוב.

מפי: פורטונה שלי (ספאקס – גילת)

יהודי עני, אב למשפחה גדולה, נשאר בחוסר כל לפני חג הפסח. אף פרוטה לא היתה לו. וליהודי זה היתה חנות של עץ ריחני אשר בהישרפו היה מפיץ ריח ניחוח. חנות זו לא רק שלא הכניסה לו כל רווחים, אלא שגרמה לו גם הפסדים. אלא שכל הימים היה האיש יושב בחנותו ואומר מזמורי תהילים. ערב חג הפסח היה היהודי אובד עצות. ואשתו צועקת עליו כל הזמן ובאה בטענות: – מדוע אינך דואג לביתך, כשאר הבעלים? והאיש אומר כל הזמן תהילים ומפטיר בין מזמור למזמור: – יש לבטוח בה‘! יש לבטוח בה’!

ערב פסח, שעה שישב היהודי בחנותו הריקה ואמר, כמנהגו, מזמורי תהילים, נכנס זקן אחד שביקש לקנות מעט עץ. אחרי שמבוקשו ניתן לו, נגע בקורה והלך לו.

מסתכל העני בקורה והנה היא כולה זהב.

יצא היהודי החוצה והתחיל לצעוק: – אליהו! אליהו הנביא!

העוברים והשבים ברחוב הסתכלו לכאן ולכאן, אך לא ראו כלום וחשבו את בעל החנות למשוגע.

רק קורת־הזהב שגרמה להתעשרותו של העני ואיפשרה את עריכת חג הפסח כהלכתו, רק קורת־גג זו העידה, כי בזכות אמירת תהילים זכה היהודי לגילוי אליהו הנביא.

מפי: פורטונה שלי (ספאקס – גילת)

היה היה מלך ולו בת יחידה האהובה עליו מאוד. יום אחד טיילה הנסיכה בגן והנה היא רואה על עץ אחד שני עופות מופלאים, אחד מזהב ואחד מכסף. רצתה לתפוס אותם ולא הצליחה. פיתתה אותם באמצעות תכשיטים, אך לא באו. נעלמו.

היתה הנסיכה חושבת עליהם כל הזמן. יום־יום היתה מטיילת בגן ומחכה לראותם, אך לשווא. עד שחלתה מרוב צער. הזעיק המלך רופאים, מנחשים וקוסמים, אך איש לא הצליח לרפאה. עד שהציעו להביא לה ערב־ערב מספר סיפורים כדי שישעשעו אותה. הכריז המלך בכל מדינתו: – מי האיש היודע סיפורים יירשם בתור לספרם לנסיכה, ויבוא על שכרו ביד פתוחה ורחבה.

נרשמו מספרים רבים והיו מספרים לה ערב־ערב, לפי התור, סיפורים רבים. אך הנסיכה לא החלימה.

פעם היה צריך לבוא לארמון מספר זקן אחד, אך משום מה לא הגיע. למחרת היום שלח המלך שליח להביאו בכוח. הועמד הזקן למשפט והוחלט לכרות את ראשו.

ביקש הזקן: – תנו לי שהות לספר סיפור אחד ויחיד. אם הסיפור לא ימצא חן בעיני הנסיכה, תכרתו את ראשי.

הסכים המלך ובערב התחיל הזקן לספר לנסיכה מדוע לא בא אמש.

אתמול אחרי הצהרים יצאתי מן העיר לשאוב מים מתוך הבאר. כאשר חזרתי, מצאתי את שערי העיר סגורים ומסוגרים ולא יכולתי להיכנס. חזרתי אל הבאר והתיישבתי שם, כי חשבתי בלבי: אולי יבוא מישהו ממקום אחר לשאוב כאן ויזמינני ללון אצלו. והנה ראיתי שיירת־גמלים מתקרבת, ואין אנשים בה כלל. הגיעו הגמלים לבאר ונאדות־המים ירדו מעצמם מעל הגמלים לתוך המים ונתמלאו מאליהם. כן ירדו כלי מטבח, נשטפו וחזרו אל גב הגמלים. אחר כך התחילו הגמלים להתרחק. חשבתי בלבי: אלך אחריהם, ובוודאי אגיע למקום יישוב. עשיתי כך והגעתי בעקבות הגמלים לארמון גדול. לפתע שמעתי קול קורא: “הרוח! הרוח!”, ומייד נכנס רוח לארמון וטיאטאה אותו. אחר־כך נשמע קול אחר: “הגשם! הגשם!”, וגשם חדר לארמון ושטפו. נכנסתי בשקט לתוך הארמון ובו חדרים גדולים מרווחים ומפוארים. החדר האחרון שאליו הגעתי היה חדר האוכל. השולחן היה ערוך בשביל שני אנשים. באמצע השולחן היה אגס גדול, ולצדדיו שתי כורסות עטופות בד המגיע עד לרצפה. התחבאתי תחת אחת מהן ופתאום אני שומע קול משק כנפיים, הצצתי וראיתי זוג עופות נפלאים, אחד מזהב ואחד מכסף. חבטו ראשיהם בקיר ומייד נהפך עוף הזהב לעלם הלבוש בגדי מלכות ועוף הכסף לעלם הלבוש בגדי שר. ישבו השניים לשולחן, סעדו את לבם, ובגמרם חילק הנסיך את האגס לשניים ואמר: – חצי לי וחצי לשרי והלב (האמצע) לזו הקרובה ללבי והרחוקה מעיני. לשמע דברים אלה התחילו כל רהיטי הבית לבכות. והשניים גמרו לאכול את האגס ויצאו אל חדר השינה. בבוקר קמו, חבטו ראשם בקיר ומייד נהפכו לעופות ויצאו מן הארמון במשק כנפיים עליז. ואני? יצאתי מתחת לכורסה וחזרתי העירה. שעריה היו פתוחים, כי היום האיר. זו הסיבה שלא הגעתי אמש.

הסיפור מצא חן בעיני הנסיכה והמספר נשאר בחיים. ביקשה אותו בת־המלך שיקחנה בערב אל הארמון המופלא, והזקן הסכים לעשות זאת. בת־המלך התחפשה לגבר ושניהם נפגשו ליד הבאר וחיכו שם לשיירת הגמלים. הגמלים באו, הנאדות נתמלאו מאליהם, הכלים נשטפו מאליהם, הרוח טיאטאה את הארמון והגשם שטפו. נכנסו השניים לחדר־האוכל בארמון, הנסיכה התחבאה תחת כורסת הנסיך והזקן תחת כורסת השר. והנה נשמע משק כנפיים, העופות חבטו ראשיהם בקיר, הפכו לבני־אדם והתיישבו לאכול. כאשר גמרו לסעוד את לבם, חתך העלם הלבוש בגדי מלכות את האגס לשניים ואמר: – חצי לי וחצי לשרי, והלב לזו הקרובה ללבי והרחוקה מעיני.

התחילו הרהיטים לבכות, חוץ מן הכורסה, שעליה ישב. זו צחקה דווקא. כעס עליה הנסיך וצעק: – מדוע את צוחקת?

ענתה הכורסה: – הסתכל יפה במה שנעשה תחתיך.

הסתכל והנה אהובת לבו. התחבקו השניים ובו ברגע סר הכישוף. כי בעודו ילד הפך מכשף אותו ואת ידידו בן־השר לעופות, ונגזר עליהם ללבוש צורה זו עד שאחד מהם ימצא את אהובת לבו.

הביאה הנסיכה את העלם לארמונה, והוא ביקש את ידה מאביה. המלך הסכים ואף נתן רשות לבני הזוג לנסוע אל מדינת אבי החתן.

נסעו בני הזוג במרכבה עד שהנסיכה העייפה ביקשה לנוח. עצרו את המרכבה, הנסיכה שמה את ראשה על ברכי אהובה ונרדמה.

ועוף הכסף, הוא בן־השר, ידידו של הנסיך, קינא על שדווקא בן־המלך מצא את בחירת לבו. מה עשה? כתב מכתב לבן־המלך ובו הודיע לו, שאביו חולה ועליו לבוא אליו מייד. ואת המכתב השליך לתוך חיקו של בן־המלך הנח עם אהובתו.

כאשר קרא בן־המלך את המכתב, החליט לקום מייד, אך כאשר ראה את הנסיכה הישנה בחיקו, לא רצה להעירה. מה עשה? הסיט בעדינות את ראשה מעל ברכו, עלה למרכבה ונסע הביתה. בבית מצא את אביו בריא ושלם אך אל הנסיכה לא חזר כבר. כאשר התעוררה ומצאה את עצמה בודדה, הבינה כי הנסיך נטשה והחליטה ללמדו לקח. מה עשתה? מחופשת כגבר הגיעה אל עירו ושכרה חדר בכניסה אליה. בוקר־בוקר היה הכרוז מעיר את האנשים לתפילה, ובן־המלך היה בא ושואלו:

כרוז, הוא, כרוז, שעיניו משגיחות,

התראה את זו המשובחת בין כל אלו המשובחות?

לא הבינו, לא האנשים ולא הכרוז את דברי בן־המלך, אבל הנסיכה הבינה, כי הוא אוהבה עדיין. מה עשתה? הלכה אל הכרוז וביקשה אותו: – השאל לי את בגדיך ואעיר אני את האנשים מחר בבוקר.

הסכים הכרוז ובבוקר העירה הנסיכה את האנשים לתפילה. בא בן־המלך ושאל:

כרוז, הו, כרוז, שעיניו בכל משגיחות,

התראה את זו המשובחת בין כל אלו המשובחות?

ענתה לו הנסיכה בבגדי כרוז:

עיני השגיחו בזו הנערה

אשר משנתה היא לא התעוררה.

ועם כי הביתה העלם יצא,

את שנת הנערה להפסיק לא רצה.

בשמוע בן־המלך את הדברים האלה חלה ותרופה לא נמצאה לו. הוא ביקש לדבר עם כרוז, וכאשר הביאוהו לפניו, שאלו: — מדוע ענית לי מה שענית? אם לא תשיב לי תשובה מספקת עד מחר, תיתלה!

הלך הכרוז אל הנסיכה וביקש עצה מפיה. אמרה לו: – מתנדבת אני ללכת במקומך אל הנסיך.

למחרת היום באה הנסיכה לבן־המלך ואמרה לו: – שמחה אני על דאגתך ומצטערת על מחלתך.

הבין בן־המלך כי הנסיכה מולו, וגדולה היתה שמחתו. הציגה בפני אביו והחתונה נערכה ברוב פאר וברוב עם.

הלוואי נהיה כולנו מאושרים כמותם.

השער של ספר המעשיות אהלי צדיקים; (בשפת־העם של יהודי טוניסיה)

מאוסף דפוסי טוניסיה של אברהם הטל, ירושלים

תוכן העניינים של הספר (64 עמודים): מעשה חנוך (עמ' 6־3), מעשה ספינת

נוח (14־7), מעשה אברהם אבינו ע"ה (42־14), מעשה סדום (55־42), מעשה

עקידת יצחק אבינו ע"ה (64־55).

הקשר המקויים ע"י “ארכיון הסיפור העממי בישראל” (אסע"י) עם מספרי הסיפורים, חוליות בשרשרת הקבלה והמסירה, מתנהל באמצעות הרושמים המתנדבים. “משפחת הרושמים” כוללת קרוב ל־60 רושמים נאמנים, חרוצים ופעילים, מהם שהקימו את “משפחה” לפני 11־10 שנים, ומהם שהצטרפו אליה במרוצת הזמן. לזכות 18 מהם רשומים בארכיון למעלה ממאה סיפורים. יבואו הם ומספריהם על התודה ועל הברכה.

מרבית הנתונים שלמטה, הנוגעים לרושמים ולמספרים, נמסרו ע“י הרושמים עצמם, בחלקם מזכרונם ובחלקם בעקבות פנייתם אל המספרים. לא תמיד יכולנו לאמת את נתונים אלה באורח אישי, אך נאמנים עלינו דברי רושמינו ומספרינו אשר לעתים אנו מביאים אותם כלשונם. בנתונים אלה כללנו גם עובות החורגת ממסגרת ביוגראפית מצומצמת, אם היה בהן כדי לשפוך אור על ה”אני" של המספר, על רקעו החברתי, על חינוכו בטוניסיה, על חבלי התאקלמותו בישראל ועל מעשיו בהווה. על דברי־הרושמים, שנמסרו לנו בכתב, הוספנו אנו פרטים בנוגע לכמות הסיפורים הרשומים על שמם באסע"י, לפי המצב בסוף שנת 1965, כאשר מספר הסיפורים הרשומים בארכיון הגיע ל־7,000.

תולדות החיים ערוכות לפי סדר האלפבית של שמות הרושמים והמספרים כאחד, אגב רימוז מן המספר לרושם ומן הרושם למספר. בסוף הפרק (עמ' 190 ואילך), נזכרו גם מספרים שמפיהם נרשמו סיפורים בודדים בלבד¹.

הרושמת שרה אברהמי נולדה בתל־אביב בשנת 1927 לאב אשכנזי יליד הארץ, ולאם “ספרדייה טהורה”. גדלה בבית שהמסורת והמנהגים היוו בו את עמוד התווך. בוגרת הגימנסיה “הרצליה” בתל־אביב. חניכת הצופים. התגייסה לפלמ“ח ומשם לקיבוץ קלטה, כיום – חצרים, שהוקם בין לילה בטרם היות המדינה. אחרי מלחמת השחרור היתה עם בעלה בשליחות בארה”ב. בעקבות הפילוג בקיבוץ המאוחד קבעו בני המשפחה את ביתם במעגן מיכאל. לשרה ולבעלה, יליד ירושלים, בת בגיל 16 (ילידת ארה"ב) ושני בנים תאומים בגיל 13. שרה היא גננת בקיבוץ ורשמה את סיפורי אסתר כהן (למטה, עמ' 184) בעקבות הקורס בפולקלור שניתן בתקופת לימודיה בסמינר הקיבוצים “אורנים”.

השווה גם לוח IX א' בקובץ זה.

שלמה אוזן, בן 77, נולד במוכנין. היה צורף, אך בתקופת מסיק הזיתים (כשלושה חדושים בשנה) היה עובד כמכונאי בבית־חרושת לתעשיית שמן. עלה בשנת 1951 וישר מן האונייה הגיע למושב גילת, אשר בנו אהרון הוא אחד ממייסדיו (במשך שמונה שנים היה מזכיר המושב, אח"כ מנהל ארגון הקניון בנגב, וכעת חבר הכנסת וסגן שר החקלאות). אב לשני בנים ולשלוש בנות (כולם נשואים), סבא לנכדים רבים בלי עין הרע. התאלמן בשנת 1953 ועתה הוא גר בגילת עם בנו הצעיר, אליהו (מנהל תחנות המיון בנגב). אינו עובד, אך כוחו במתניו, והוא אוהב לטפל בעצים ובפרחים שליד הבית.

– הכרתיו – מספרת הרושמת מרים שלי – בעקבות השותפות של אבי (ראה עמ' 189 בערך נהוראי שלי) עם בנו אליהו, וכיום אני קוראת לו “סבא שלמה”. והסבא חייכני ועליז ומוכן תמיד לספר סיפור. כי אמתחתו מלאה… – את כל הסיפורים הזכורים לו שמע המספר בילדותו². באסע"י רשומים על שמו שבעה סיפורים, אשר חמישה מהם (סי' א’– ה') רואים אור בקובץ זה.

השווה גם לוח XII א' בקובץ זה.

ז’ני ושושנה אלמליח הן שתי אחיות ילידות טוניס, עתה תושבות עיירת הפיתוח מעלות. הסיפורים נרשמו מפיהן, כשכל אחת מהן מספרת לסירוגין³ לעורך הקובץ הזה, במסגרת רישום סיפורים לקראת החוברת מפי עולים במעלות, בסידרת הפירסומים של אסע"י. רוב הסיפורים שנרשמו במעלות הם מפי יוצאי מארוקו.

רבקה ברמי נולדה בטוניס הבירה לפני כ־50 שנה, נישאה בגיל 16 ולה שלושה בנים ושתי בנות. שנה אחרי שבניה הצעירים עלו במסגרת “עליית הנוער”, הגיעו לישראל כל בני המשפחה (1956) והיכו שורשים במושב שדות מיכה: הבן הבכור נשוי שם; בן אחר, יוצא צה“ל, עוזר לאביו בעבודתו במשק; הבת צביה נשואה לבן המושב ואם לשני בנים. אחת הבנות עובדת במוסיאון של אגף העתיקות בירושלים וצעיר הבנים עומד להתגייס לצה”ל.

– את סיפוריה – כותבת רחל סרי הרושמת מפיה – שמעה רבקה מפי אמה, שנפטרה לפני שנה. סיפורי האם היו ארוכים ונמשכו לפעמים יום אחרי יום. – שלושה מהם נדפסים בילקוט זה, סי' י“א—י”ג.

מאמו דמרי נולד בשנת 1905 לזוג יוצאי גאבס. אם כי נולד בסדרתה שבאלג’יריה, גדל וחי עד לעלייתו בטוניס הבירה. הספיק ללמוד רק מעט תורה (בבית־הכנסת) כי מגיל צעיר התחיל לעזור לאביו הקצב בחנות הבשר, שבה עבד עד לעלייתו (1951). נשא אשה בגיל 22 ולבני הזוג ארבע בנות ושני בנים (כולם ילידי טוניסיה) ובלי עין הרע 11 נכדים כן ירבו. ברץ גרו תחילה בני המשפחה במעברת מגידו (באוהל) ומשנת 1953 במעברת עפולה (צריפים) ובשנת 1957 בעפולה עילית. שם הכירה אותו אלישבע שנפלד, שרשמה מפיו שלושה סיפורים, מן הסיפורים שהיוו את היסוד לאסע“י. מאז עלייתו לפני 12 שנים עובד בעבודות הקרן הקיימת. בשנת 1963 חלה בדלקת קרום המוח והוא נתמך ע”י לשכת הסעד.

שמעון הלל, מוותיקי הרושמים באסע"י (על שמו רשומים 19 סיפורים), נולד (1916) במוכנין שבטוניסיה. בשנת 1949 עלה עם בני משפחתו (אשה ושמונה ילדים) מן העיר סוסה שבה התגורר עד לעלייתו ובה עבד כפועל בבית־חרושת לשוקולד. בישראל הוא פועל־בניין, תושב באר־שבע.

כרושמים רבים הגיע שמעון אל רישום הסיפורים ולקשר עם אסע“י באמצעות המדור “מפי העם” בעתון אומר. אך קשריו עם סיפורי־עם החלו בהיותו ילד, בהאזינו בבתי־הקפה של עיר מולדתו, לסיפוריהם של זקני הערבים בעיר. כן שמע סיפורים ממסורת משפחתית־יהודית, מפי סבו וסבתו. בארץ רגל לספר להאזין בעבודה או בבית־הקפה. מרבה לספר בעצמו, וע”י סיפוריו הוא מדובב גם אחרים ומשכנעם להשמיע מסיפוריהם, אשר כשמונים אחוז מהם הוא כבר מכיר. אין הוא רושם את הסיפורים מייד עם שמיעתם. שמיעת הסיפורים נעשית בעיקר בעבודה, בהפסקות הבוקר והצהרים, בשעת הארוחות. בשבת באים לעתים לביתו מכריו, שותים משקה טוב, מפצחים גרעינים ומתחילים לספר. שמעון הוא אז הדובר הראשי כי הוא “מומחה לדעת את כל הסיפורים” כעדות עצמו.

את הסיפורים הראשונים מפיו רשמה בשנת 1958 בתו ורדה שהיתה אז תלמידת בית־הספר העממי (נישאה בשנת 1964), אבל את הסיפורים האחרונים העלה על הכתב במו ידיו.

ברשימה על “סיפורי עם מצנעא עד אודיסה”, שנתפרסמה בכתב העת של האוניברסיטה העברית, האונבירסיטה, כרך י"ב (1966), חוברת א‘, עמ’ 63־62, נרשמו הדברים הבאים על הפגישה עם ורדה ועם אביה:

… באחד הימים הזדמנו לבאר־שבע ויצאנו לחפש את הילדה ואת אביה. השעה היתה שעת ערב; באנו לבית המשפחה ומצאנו את האב יושב וכותב ולפניו ערימה גדולה של חוברות, ועל הכונניות ספרים רבים. “אני רוצה שהילדים שלי ידעו מה הוא ערכו של ספר”, הסביר האב־המספר שמעון, פועל בנין, “לא מספיק שידעו לקרוא בספר, צריך גם לאהוב אותו. משום כך אני מספר את הסיפורים שלי לילדתי ומבקש שהיא תכתוב אותם. אין הדבר קל בשבילה, כי אני מספר את הסיפורים כפי ששמעתי אותם בערבית של טוניסיה, והיא צריכה לתרגם אותם לעברית. והיא קטנה עדיין. אבל היא תלמד לאהוב את הסיפורים ותדע אותם כפי שאביה יודע אותם”. מרוב בושה היתה הילדה מעדיפה לברוח. אלא שאין לאן: הדירה היא בת חדר אחד בלבד. עוד מעט ישכיבו אותה לישון בו. המשפחה גדולה וילדים בה, ברוך השם, הרבה…

הרושם צבי משה חיימוביץ, יליד וארשה, בן 65, הוא אחד הרושמים הוותקיים והמצטיינים של אסע“י⁴. נצר למשפחת רבנים: אביו – הרב יחיאל בר מנחם הלוי, אמו – שבע־רחל בת הרב צבי משה גוטמן ממוגלניצה. בעל השכלה תלמודית וכללית־תיכונית. עלה ב־1931 ממוגלניצה (פולין), שם היה חבר העירייה מטעם “פועלי ציון”. בארץ – חקלאי, חבר מושב־העובדים עין עירון, מנהל בית־הזקנים של מלב”ן בנווה־חיים ליד חדרה. מרבית הסיפורים הרשומים על שמו באסע"י (231) נרשמו מפי תושבי בית־הזקנים שבהנהלתו, מיעוטם מזכרונו, מפי בני משפחתו ומפי תושבי הסביבה, אשר המספר דויד כהן (למטה, עמ' 185) הוא אחד מהם.

המספרת יהודית טרבולסי, ילידת (1940) ספאקס, עלתה לארץ בגיל 7. גמרה בארץ (אחרי שהות במעברת בית־ליד) את בית־הספר העממי בנתניה והמשיכה שם במשך שנתיים בתיכן־ערב לפקידות. נשואה ותושבת נתניה. באסע"י רשומים על שמה 38 סיפורים, אשר את רובם ככולם שמעה מפי אביה, ברוך, וסיפרה אותם לידידה החייל־הרושם יהודה מזוז. כן רשם יהודה במישרין שלושה סיפורים ישר מפי ברוך, יליד ספאקס, שוטר מאז עלייתו לארץ (1947), ששמע את מרבית סיפוריו מפי אמו (נפטרה ב־1960).

המספרת אסתר כהן נולדה (1905) בארייאנה, בבית דתי־מסורתי, כאחות קטנה אחרי 9 בנים (3 מהם נשארו בחיים). אביה היה אדוק מאוד, ושאף לכך שבניו יהיו רבנים, והתנגד ללימוד בתו. אך חינוך הילדים היה על שכמו של האח הבכור ואסתר למדה תחילה בביה“ס היהודי (“אליאנס”) וכעבור שנתיים בביה”ס הצרפתי הממשלתי. בגיל 20 נישאה לסוחר וילדה לו 4 בנות, שעלו לארץ והשתקעו בקיבוצים. אחריהן עלו אסתר ובעלה. תחילה ישבו בקיבוץ רגבים ואחרי פטירת הבעל עברה האלמנה־האם למעגן מיכאל, שם יושבות שתי בנותיה. בקיבוץ זה רשמה שרה אברהמי (לעיל, עמ' 181 ואילך) שלושה סיפורים.

את סיוריה שמעה אסתר מפי חמותה, שהיתה מרבה לספר לילדיה.

המספר דויד כהן נולד (1912) בנאבל. שם למד ב“אליאנס” ובעודו ילד נכנס למסחר־טקסטילים שבו עסק אביו אברהם (עתה בן 85). לעתים קרובות היה מצטרף אל אביו, סוחר נודד, ונוסע אתו ממקום למקום ברחבי טוניסיה. – בערבים – נזכר המספר – היינו לנים באכסניות ונפגשים עם יהודים אחרים שגם הם סחרו בנכר. היינו יושבים ליד כוס תה, מספרים אגדות ומאזינים לכל מיני סיפורים על העבר, על חכמת היהודים, על זמנים טובים ורעים. – בן 22 נשא לאשה את נינה חדד, גם היא ילידת נאבל, פתח חנות שם וסחר עם ערבים. מצבו היה טוב. בשנת 1948, עם תקומת ישראל, הורע מצבו והערבים התחילו להציק לו, לחנותו ולבני ביתו. בשנת 1949 נארזו החפצים המועטים שאפשר היה לשאתם ובני המשפחה (המספר ואשתו, הוריהם וששה ילדים; בן הזקונים, שהגיע השנה למצוות, נולד בישראל) עזבו את טוניסיה. בשנת 1950 הגיעו לארץ ודויד הוא עתה בעל חנות מכולת בפרדס־חנה. שלושה מחמשת בניו ואחת משתי בנותיו נשואים, ולמספר ארבעה נכדים (הנכד הבכור הוא בן חמש), כן ירבו.

צבי משה חיימוביץ, מנהל בית הזקנים של מלב"ן בנווה־חיים שליד פרדס־חנה, רשם מפיו שמונה סיפורים אשר חמישה מהם (סי' מ“א—מ”ה) מתפרסמים בקובץ זה. את רובם שמע בילדותו, בחיק משפחתו, ועד היום הוא אוהב לשמוע סיפורים מפי הוריו הזקנים. לפי עדות הרושם “מלא דויד סיפורים כרימון, אך כפועל בבית־החרושת ללבידים “תעל” בפרדס חנה, הוא עובד קשה וחוזר הביתה עייף מאוד אחרי יום עבודה. לכן קשה לדובבו להיגוד, ומספר הסיפורים שנרשם מפיו קטן יחסית”.

הרושם יהודה מזוז נולד (1938) בספאקס. שם למד בבית־הספר העממי הצרפתי. בעלותם (1949) ישבו בני משפחתו במעברת פרדס־חנה, ואחר כך (בשנים 1952־1950) במושב גילת (מקום מושבם של המספרים שלמה אוזן ונהוראי שלי; ר' לעיל, עמ' 182, ולמטה, עמ' 189), ומאז 1952 ברמלה. למד שלוש שנים בביה“ס החקלאי ע”ש חיים וייצמן בנגב, שם גמר את הכיתה י“א. התחיל לרשום סיפורים בתקופת שירותו בנח”ל. עד שנת 1961 רשם באופן אינטנסיבי ביותר ומספר הסיפורים הרשומים על־שמו באסע"י הוא 115. את מרביתם רשם מפי אביו בנימין (35) ומי אמו מסעודה (38); השווה בערך הבא), אך רבים הסיפורים שרשם מבני־משפחה אחרים. חלק ניכר מהם (בעיקר הסיפורים הרשומים מפי אביו בנימין, ומפי דודו אחי אביו, עזירה) יונק ממקורות דרשניים ומן המסורת שבכתב. כן רשם 25 סיפורים מפי ידידתו יהודית טרבולסי (ר' לעיל, עמ' 184) ומפי אביה ברוך. עם שיחרורו מן הצבא נאלץ, בגלל טרדות פרנסה, להפסיק בשנת 1961 את הרישום. עתה פועל בבית־החרושת למלט ברמלה. בשנת 1964 נשא לאשה את חיה חזז (חג’ג'), ילידת גאבס בטוניסיה (הוריה ובני משפחתה הם תושבי לוד).

המספרת מסעודה אשת בנימין מזוז, אם הרושם יהודה (ר' בסעיף הקודם, נולדה (1902) בספאקס. רבים הסיפורים שהיא זוכרת אותם מן המסורת שבעל־פה ובאסע“י שמורים 38 מהם, הרשומים כולם ע”י בנה. היא מספרת בערבית, שהיא גם השפה המדוברת בבית. אשה חולנית, ובעלה בנימין שהיה חייט וסוחר, התפרנס בכבוד ולא הסכים לכך שאשתו תעבוד. כבעלה גם היא דתית ושומרת מצוות. לבני הזוג שלושה בנים ושתי בנות: פרץ (נשוי ואב ל־4 ילדים, עובד במדור המים של הסוכנות היהודית בבאר־שבע), אליהו (אח בבית־החולים המרכזי בנגב), יהודה (הרושם; השווה בסעיף הקודם), מרים פרג’ון (תושבת רמלה; נישאה לבן דודה שמעון, אשר אמו היא אחות בנימין מזוז), הבת השנייה, בת 38, היא כבר סבתא ל־4 נכדים, כי היא עצמה נישאה בגיל 12, ובתה בגיל 14. מרבית בני המשפחה יודעים ואוהבים לספר סיפורים⁵.

הרושמת רחל סרי, גננת ירושלמית, בת לעדה התימנית, ילידת ירושלים, היא אחת הרושמות הוותיקות והמצטיינות של אסע“י⁶ ועל שמה רשומים בארכיון 319 סיפורים. מן המתנדבות לשירות הצבא הבריטי (א. ט. ס.) במלחמת־העולם השנייה, אשר בעקבותיו רשימה ארוכה של פעולות התנדבות, רובן ככולן בתחום החינוך והקליטה הרוחנית: טיפול ב”ילדי טהרן“, חינוך ילדים מפגרים, קליטת העלייה התימנית, הוראת עברית למבוגרים במסגרת “הנחלת הלשון” ועוד. נפצעה כחברת ה”הגנה" בשעת מילוי תפקידה בירושלים הנצורה. בשנת 1950־1949 נשלחה ע“י הסוכנות היהודית לעבוד כגננת עם ילדי תימן שהגיעו על “כנפי נשרים” ושוכנו במחנות העולים שבעתלית ובעין־שמר. כגננת בשכונות הירושלמיות קטמון, ימין משה, וגבעת מרדכי, היא נפגשת עם הורים יוצאי עדות שונות: ספרדים ואשכנזים, ותיקים ועולים חדשים, והיא יודעת לרתום אותם לא רק לסיוע ולשיתוף פעולה בגן, אלא גם להיגוד סיפורי־עם. מרבית הסיפורים הרשומים על שמה באסע”י נרשמו מפי הורי הילדים, אך גם מפי יהודים ספרדיים⁷ ומפי בני משפחתה יוצאי תימן. גם עם המספרת רבקה ברמי ועם בתה צביה נפגשה אגב עובדה בגן. נמנית מאז 1960 על צוות העובדים של אסע"י העושים את מלאכתם בהתלהבות ובהתנדבות.

הרושם מאיר עמרוסי נולד (1936) במדנין. עד לעלייתו עם כל בני משפחתו (1951) למד בישיבה. בארץ עבד תחילה ביהוד שליד פתח־תקווה, ובו בזמן למד עברית בשיעורי ערב. כשעברו הוריו ממושב יושיביה לצפת (ר' בסעיף הבא, תולדות חייו של אביו — המספר שמואל), הצטרף אליהם ועבד כפועל בהרי הגליל. בתום תקופת שירותו בצה“ל למד פקידות והנהלת חשבונות. עובד מאז 1958 בדואר של צפת. גם אשתו, קרובת משפחתו, היא בת מדנין. לבני הזוג חמישה ילדים, הגדול בהם בן תשע, הקטן בן שנתיים. על אהבתו לשמוע סיפורים מפי זקנים השווה חחו”ס 1962, עמ' 99. — באסע“י רשומים על שמו 22 סיפורים, אשר את רובם שמע מפי בני משפחתו: אביו שמואל (השווה בסעיף הבא), גיסתו בחריה בת מדנין (כפי ששמעה מפי אביה, אוסיפה), ועוד. אך רשם גם מפי יוצאי טוניסיה אחרים: חדד ציון (כפי ששמע מפי סבו אהרן) וראובן טרבולסי, ילדי ג’רבה, כפי ששמע מפי סבו; השווה חחו”ס 1962, עמ' 95.

המספר שמואל עמרוסי, אביו של מאיר, נולד (1903) בג’רבה, אך בטרם מלאה לו שנה עברו בני משפחתו למדנין. עד גיל 11 למד בישיבה ואז נאלץ להפסיק את לימודיו כדי לעזור לאביו יעקב (לשמואל היו 4 אחים ו־2 אחיות, מהם 2 ילדים וילדה אחת עיוורים) בהכנת מאכלים מזרחיים ומכירתם לעוברים ושבים. הם לא הצליחו בכך ונאלצו למכור את הדוכן. בגיל 13 התחיל שמואל ללמוד חייטות ואח"כ סנדלרות. בקרבת מדנין היה מחנה צבא (הימים – ימי מלחמת־העולם הראשונה), וסבא יעקב פתח שם חנות לתיקון נעליים כששמואל הבן עוזר על ידו. בגיל 17 פתח שמואל מסעדה עצמאית שבה עבד כטבח, אך באין ההצלחה המאירה לו פנים חזר כעבור שנה וחצי לסנדלרות. בגיל 21 נשא לאשה את רבקה בת־דודו. מ־7 הלידות נשארו בחיים 4 בנים, שהגדול בהם נשא אשה ב־1947, שנה לפני עלייתו; הוא עכשיו בין 40 (תושב רמת־גן ואב לעשרה ילדים: חמישה בנים וחמש בנות). שלושת הבנים הצעירים הם תושבי צפת.

כאשר נכנס חיל־הפלישה הגרמני לעיר מדנין (בשנת 1942), נמלט שמואל עם בני משפחתו (הוריו, אשתו ובניו) לג’רבה ושם שהו שמונה חדשים. בשובם למדנין נמצאו את רכושם שדוד. רק שתי מיטות ריקות נשארו בבית. מאז התפרנסו בדוחק מתיקון נעליים ומחייטות (לאשתו של שמואל היתה מכונת תפירה והיתה תופרת בגדים לערבים). בשנת 1948 עלה הבן הבכור יהודה עם כלתו, ובשנת 1951 — שמואל עם בני משפחתו. כחצי שנה התגוררו בבית־גן שליד טבריה, אח"כ (במשך כשנתיים) במושב יושיביה בנגב, אך בעבודה חקלאית לא הצליחו ועברו ב־1953 לצפת. פה נפטרו אביו בגיל 93 (ב־1959) ואמו בגיל 97 (ב־1965). שמואל עובד כפועל בעיריית צפת, עתה בתפקיד מוגבל של עוזר לגנן. בתפקיד זה נתחבב ביותר על המנהל ועל הפועלים.

מדי מוצאי שבת מספרים בבית־הכנסת של עולי טוניסיה בצפת סיפורים ואגדות, ושמואל הוא המספר הבולט ביניהם. הכל מאזינים לו ברצון ובציפייה. מתנדבים משרתים את הזקנים־המאזינים (כארבעים איש מדי מוצאי שבת) ומגישים להם תה ואף כיבוד קל (והכל בהתנדבות: גם ההוצאות), וסיפוריו של שמואל מעודדים ביותר את באי בית הכנסת. באסע"י רשומים על שמו 12 סיפורים, אשר את רובם ככולם שמע מפי יעקב אביו, והם נרשמו על־ידי מאיר בנו (ראה בסעיף הקודם); חמשה מהם (סי' ס’–ס"ד) מתפרסמים בקובץ זה.

מרים שלי (שם משפחתה אחרי נישואיה: בן־עמי) היא אחת הרושמות הוותיקות באסע“י⁸, שבו שמורים 42 סיפורים הרשומים על־ידיה, חלקם בהיות הרושמת תלמידת בית־הספר התיכון. ילידת ספאקס שבטוניסיה (1942), עלתה ב־1949 עם בני משפחתה שהיו בין מייסדיו של המושב גילת בנגב. סיימה את בית־הספר העממי במושב, המשיכה אל לימודיה בביה”ס התיכון בכפר־בתיה ובבית־המדרש למורים, וחזרה למושב כמורה בבית־הספר “נחלים”, שבו למדה והתחנכה. בשנת 1963 נישאה לאברהם בן־עמי יוצא מארוקו, מורה לחקלאות ולטבע בירושלים, והיא עתה מורה בגבעת־יערים שבמבואות ירושלים.

בין 42 הסיפורים הרשומים ע“י מרים יש שלושה סיפורים מפי יוצאי מארוקו⁹, וכל השאר מפי יוצאי טוניסיה – בני משפחתה ובני משפחת אוזן. מספריה, בני משפחתה, הם סבה אברהם ז”ל יליד ספאקס וספר שם (נפטר בתשכ"ה בגילת; מפיו רשמה שלושה סיפורים¹⁰, וייבדלו לחיים ארוכים: אביה נהוראי (ר' למטה, בערכו), אמה פורטונה (ר' למטה, בערכה), סבתה לאה (ילידת טוניס, תושבת גילת, אמה של פורטונה; מפיה רשמה שלושה סיפורים). הסיפורים שנרשמו מפי בני משפחת אוזן הם מפי המספר שלמה אוזן (ר' לעיל, בערכו), מפי בנו אליהו וכלתו ג’יני.

המספר נהוראי שלי, אביה של הרושמת מרים (ר' בערך הקודם), הוא כיום בן חמישים. עלה מספאקס עם כל המשפחה בשנת 1949. בטוניסיה היה אזרח צרפתי ושירת בצבא שבע שנים. אחר־כך עסק בספּרוּת. כיום אינו עוסק יותר במקצוע (בהיותו עובד אדמה בגילת), אך מתוך יחס של כבוד והערצה הוא מוסיף לספר את ידידו שלמה אוזן (ראה לעיל, עמ' 182). זה שנתיים שהוא עובד לבד במשקו, כי בנו אברהם משרת בצה“ל. בזמנו הפנוי הוא מרבה לספר סיפורים ותשעה מהם שמורים באסע”י.

המספרת פורטונה שלי, ילדית ספאקס, אמה של הרושמת מרים (ר' לעיל) ואשתו של נהוראי (ר' לעיל), מקדישה עתה זמן הרבה לנכדתה הראשונה והיחידה בינתיים, חנה בתה של מרים. לעתים קרובות היא מספרת סיפורים לשתי בנותיה מרים ואסתר (מסיימת השנה את בית־הספר התיכון “אפרתה” בירושלים). במיוחד היא אוהבת לספר בלילות שבת וחגים, כאשר כל בני המשפחה יושבים מסביב לשולחן: את סיפוריה שמעה בטוניסיה מפי דודתה חנה עזריה (אחות אמה). בהיות חנה עקרה ביקשה מאחותה לאה (היא סבתה של מרים שלי הרושמת) את אחת מארבע בנותיה ופורטונה המספרת נפלה בחלקה. – בשבילי – כותבת מרים – חנה עזריה היא הסבתא שלי. היא עדיין בחיים (בספאקס) ובשמה נקראה נכדתי הראשונה חנה… סבתי היא אוצר בלום של מעשיות…

אלישבע שנפלד, ילידת האנובר, גרמניה, עלתה בשנת 1938. במלחמת־העולם השנייה התנדבה לשירות בצבא הבריטי. בוגרת בית־המדרש למורים, למדה באוניברסיטה העברית. בהיותה מזכירת “מפעלי־הסוכר הישראליים” בעפולה, ידעה למצוא את הדרך אל המספרים יוצאי ארצות האיסלם, בכללם המספר מאמו דמרי, ורשמה מפיהם כשמונים סיפורים, ששימשו יסוד לאסע"י, עם כינונו בשנת 1955.

בשנים 1958־1955 היתה מזכירת ה“סקציה לחקר הסיפור העממי” של חברת “ידע־עם”. בשנים 1961־1958 – מזכירת שגרירות ישראל בווינה. מאז שובה לארץ – מזכירה ב“מכון לעיצוב המוצר” בטכניון בחיפה.

מן הרואי לציין, כי נוסף על הסיפורים שסופרו על ידי 13 המספרים יוצאי טוניסיה, נרשמו ע“י 9 הרושמים (ארבעה מהם יוצאי טוניסיה) ונכללו בילקוט זה, נמצאים באסע”י גם סיפורים נוספים, שנרשמו ע“י רושמים וסופרו ע”י מספרים שאינם מיוצגים כאן. רושמים אלה ניסו אמנם לרשום מפי יוצאי טוניסיה, אך לא הצליחו למצוא מספרים בעלי רפרטואר עשיר או לא הצליחו לדובבם לשם רישום הפרטים על עברם ועל מקורות יניקתם (“דוקומנטציה”). נציין כאן (לפי סדר הא"ב) את שמות הרושמים שאינם מיוצגים בקובץ טוניסאי זה, אך על שמם רשומים באסע“י לפחות 50 סיפורים ובכללם לפחות שני סיפורים טוניסאיים. אחרי שם הרושם בא מיספר הסיפורים הרשומים על שמו בין 7000 הסיפורים הראשונים של אסע”י, כלומר בסוף 1965. בסוגריים ניתן שם המספר, מיספר הסיפורים הטוניסאיים (אם הוא עולה על שניים) הרשומים על שמו, מקום רישומם בישראל, פה ושם גם פרטים על הסיפורים עצמם: טיפוסם הסיפורי, גיבורם וכיו"ב.

יעקב אביצוק – 126 (מפי ליזה כמוס, קריית מלאכי; אחד הסיפורים: א"ת 312 ד'), אליהו אגסי – 55 (מפי דוד בשירי, תל־אביב; אחד הסיפורים: על הרמב“ם כרופא, השני: א”ת 910 *ל'), שמעון ארנסט — 125 (שני הסיפורים: א"ת * 730 ג'), זלמן בהרב – 212 (מפי פרץ יונה, אשקלון; אחד מהם: א“ת* 730 ב', נדפס: בהרב י”ח, השווה שם 36־35, תולדות חייו של המספר; גיבורו של הסיפור השני הוא הרב חלוף עידן מג’רבה), מנחם בן אריה – 149 (6 סיפורים מפי מספרים בקריית שמונה: שמעון גויטה: א“ת 750 ד‘, בתוספת הסיור המדרשי הנודע על האם – במדרש משלי: אשת ר’ מאיר – המסתירה את דבר מות הבנים בשבת כדי שאביהם לא יתאבל, אליהו הנביא מחייה את המתים; א”ת 1538*א' – הבהמה מכונה “יהודה”. אליהו טייב: א“ת 510*ג'. אליהו זקן. ניסים סיטבון; אחד הסיפורים: א”ת 1525 ד'), פנחס גוטרמן — 256 (מפי חיים עידן, רמת־גן – 4 סיפורים, מהם א“ת *730ב', א”ת*776, א"ת 841*א‘. בשניים מן הסיפורים הגיבור הוא אליהו הנביא, באחד ר’ יהושע בסיס), משה רבי — 105 (ארבעה סיפורים מפי שני מספרים בחיפה: חי טייב, שמעון הכהן; בשניים מהם הגיבור הוא ר' יעקב כהן, הצורף הנודע בפיקחותו), ברל רבך – 52 (מפי חיים כהן, עכו; אחד מהם: א"ת1641*ד').

כן רשומים באסע"י סיפורי טוניסיה מפי ארבעת המספרים הבאים, שלא נזכרו בפרק זה: הרב ניסים טרבולסי במושב תלמים (ארבעה סיפורים, מהם א“ת*730ג', א”ת 771, הגיבורים: אליהו הנביא בחלום נבואי, רק שלום כהן המחייה ילד, ר' שלום שמעוני שחילול קברו נענש), פרץ מימון במושב גילת, מסעוד עליה שם (א"ת 922*ה'), ואליהו פרץ באופקים.

-————————————

ההערות לשבעים ואחד הסיפורים באסופה זו נועדו בעיקר לשימושם של המעיין והחוקר המעוניין להעמיק חקר, מבחינה השוואתית, בתוכן העלילה הסיפורית. כל הערה מורכבת משניים או משלושה סעיפים:

בסעיפה הראשון מובאים בהערה הנתונים הארכיוניים־החיצוניים (“פאספורטורה”) של הסיפור: סימנו באסופה זו (באות עברית), השם שניתן לו (בהדגשה), מספרו הסידורי באסעי"י (“ארכיון הסיפור העממי בישראל”¹), ושם המספר שמפיו נרשם הסיפור (בסוגריים צויינו העמודים בפרק על המספרים והרושמים מפיהם, עמ' 190–181 לעיל, שבהם הובאו פרטים ביוגראפיים על המספר). נתונים על נסיבות ההיגוד של הסיפור ופרטים על הדפסתו הקודמת ניתנו בסוף הסעיף הראשון.

בסעיפה השני כוללת ההערה את סימונו של הטיפוס הסיפורי לפי שיטת־המיון הבינלאומית, הנהוגה במפתחות הטיפוסים הסיפוריים של אארנה־תומפסון (א"ת)², אברהארד־בוראטוו³, אנדרייב⁴, בוגס⁵. במפתחות אלה מובאת לרוב גם ביבליוגראפיה מקיפה לכל טיפוס. תוספת (אסע"י) בסוגריים אחרי סימון הטיפוס, פירושה כי אין הסימון השלם או החלקי נמצא במפתחות הבינלאומיים המיוסדים על שיטת המיפתוח של אארנה־תומפסון, אך הונהג באסע“י לצורך מיונם וסיווגם של סיפורי־עם הרווחים בעדות־ישראל; מיון זה (בכל הנוגע לסיפורי־עם שנרשמו באסע"י מפי מספרים יוצאי עדות המזרח) מפורט במאמרה של הדה יזון⁶, שבו ימצא הקורא גם פירוט התמצית של כל טיפוס סיפורי המיוחד לאסע”י. את מספרי הטיפוס הנוסף או האות הנוספת של התת־טיפוס⁷ מקדים כוכב. אחרי סימון הטיפוס מובא שמו העברי. פה ושם מוא גם המוטיוו הסיפורי לפי שיטת המיון במפתח המוטיווים הסיפוריים של פרופ' סטית תומפסון⁸. כדי לעמוד על מידת תפוצתו של הסיפור במסורתנו העממית צויינו בסעיף זה גם הנוסחאות המקבילות באסע“י, כפי שנרשמו בין 7,000 הסיפורים הראשונים של אסע”י⁹. הרשימה של ארצות המוצא ערוכה לפי קנה־מידה גיאוגראפי: ממארוקו שבמערב, דרך ארצות צפון־אפריקה, הבאלאקן וארץ־ישראל (כאן צויינו הן הנוסחאות הספרדיות והאשכנזיות והן הנוסחאות הלא־יהודיות), אל אפגאניסטאן והודו במזרח; נוסחאות מזרח־אירופיות סוגרות את הרשימה. מספר הנוסחאות (אם הוא גדול מאחת) צויין בסוגריים אחרי שם העדה או ארץ המוצא. אם המקבילה הנזכרת בהערה נתפרסמה כבר במלואה בדפוס, באחת האסופות שבהן נתפרסמו סיפורי אסע“י במקורם¹⁰ או בתרגום לועזי¹¹, צויין הדבר (בסוגריים) על־ידי רימוז לסימן הסיפור (על־ידי אות) או לעמודיו (על־ידי מספר) באסופה שבדפוס. במקבילות־אסע”י שנרשמו מפי מספרים יוצאי טוניסיה צויינו בסוגריים גם שמות המספר והרושם מפיו (פרטים עליהם נמסרו בעמ' 190–181).

בהערות אחדות נוסף גם סעיף שלישי השופך אור על הטיפוס הסיפורי הבינלאומי במידה שנוסחאות אסע"י עשויות לתרום למחקרו. הציונים הביבליוגראפיים בסעיף זה מכוונים לנוסחאות ממרחב־התרבות המוסלמי בכלל ולצפון אפריקה וטוניסיה בפרט.

נוסף על הקיצורים וראשי־התיבות של המפתחות המובאים בהערות 6–2, 8 לעיל, השתמשנו בראשי־התיבות ובקיצורים כדלקמן לסימון אסופות הסיפורים והמחקרים בתחום הספרות העממית שבהם השתמשנו. הרשימה ערוכה לפי סדר הא"ב העברי של הקיצורים:

רשימת הקיצורים וראשי התיבות

-————————————————-

אארנה־תומפסון – ראה: א"ת.

אבו נעמן – מ. אבו־נעמן (משה סתוי), בדרך לארץ האושר, תל־אביב 1960.

אביצוק – יעקב אביצוק, האילן שספג דמעות: ל"ו סיפורי־עם, חיפה 1964.

אברהארד־בוראטאוו – ר' לעיל, עמ' 191, הערה 3.

אגסי – אליהו אגסי, חושם מבגדאד: מעשיות בבליות, תל־אביב 1960.

אנדרייב – ר' לעיל, עמ' 191, הערה 4.

אסע"י – ארכיון הסיפור העממי בישראל. השווה לעיל, עמ' 9 ואילך.

ארטין פאשה – Yacoub Artin Pacha, Contes populaires inédits de la vallé du Nil, Paris 1895.

א"ת – אארנה־תומפסון, ר' לעיל עמ' 191, הערה 2.

באסה – René Basset, Mille et un contes, récits et legends, 3 vols., Paris 1924–1926.

בהרב – זלמן בהרב, ששים סיפורי עם מפי מספרים באשקלון, חיפה 1964.

בוגס – ר' לעיל, עמ' 191, הערה 5.

בולטה־פליווקה – J. Bolte und G. Polivka, Anmerkungen zu den Kinder- und Hausmärchen der Brüder Grimm, 5 Bde., Leipzig 1913–1932.

בורן יודאס – M. J. Bin Gorion, Der Born Judas, 6 vols., Leipzig 1918.

בן גריון – עמנואל בן גריון, שבילי האגדה, ירושלים תש"י.

בן יחזקאל – מרדכי בן יחזקאל, ספר המעשיות, 6 כרכים, תל־אביב תשי“ז-תשי”ט.

בריברם – גרשון בריברם, סיפורי־עם יהודיים מהונגריה, בעריכת אוטו שניצלר, חיפה 1965.

גאסטר – משה גאסטר, ספר המעשיות, ליפסיא־לונדון 1924.

גיבל – Franz Maria Goebel, Jüdische im märchenhaften Erzaelungsgut, Gleiwitz 1932.

גינצבורג – Louis Ginzberg, The Legends of the Jews, 7 vols., Philadelphia 1909–1946.

גראס – נפתלי גראס, מעשהלעך און משלים, ניו־יארק 1955. – מחקרו האנגלי של חיים שוארצבום (“מחקרים בפולקלור כללי ויהודי”, תחת מכבש הדפוס), ערך לפי הסדר של 540 סיפורי אסופת גראס.

דוקינס – Richard M. Dawkins, Modern Greek Folklores, Oxford 1953.

דרוז’ינינה – E. S. Druzhinina, Kurdskiye skazki, Moscow 1959.

הירשברג – חיים זאב הירשברג, מארץ מבוא השמש, ירושלים 1957.

ויינשטיין – אסתר ויינשטיין, סבתא אסתר מספרת: י"ח סיפורי עם, בעריכת צפורה כגן, חיפה 1964.

וסלסקי־הוג’ה – Albert Wesselski, Der Hodschau Nasreddin, 2 Bde., Weimar 1911.

וסלסקי־יה"ב – A. Wesselski, Märchen des Mittelalters, Berlin 1925.

חביב – יפרח חביב, אל תאמר נואש: שבעה סיפורי־עם מפי עליזה אנידז’ר מטאנג’יר, בעריכת עדנה צ’יצ’יל, חיפה 1966.

החו"ס 1961 – דב נוי (עורך), חודש חודש וסיפורו 1961, חיפה 1962.

החו"ס 1962 – דב נוי (עורך), חודש חודש וסיפורו 1962, חיפה 1963.

החו"ס 1963 – צפורה כגן (עורכת), חודש חודש וסיפורו 1963, חיפה 1964.

החו"ס 1964 – צפורה כגן (עורכת), חודש חודש וסיפורו 1964, חיפה 1965.

החו"ס 1965 – דב נוי (עורך), חודש חודש וסיפורו 1965, חיפה 1966.

טאושר – Rudolf Tauscher, Volksmaerchen aus Jeyporaland, Berlin 1959.

יזון – ר' לעיל, עמ' 192, הערה 6.

יזון־אליהו – הדה יזון, “אליהו הנביא בסיפורי עם ובמעשיות”, אלהיו הנביא ביצירה העממית, חיפה 1961, עמ' 10–6.

ישיבה – מרים ישיבה, שבעה סיפורי עם, חיפה 1963.

כגן־גרים – צפורה כגן, “סיפורי גרים בעדות המזרח”, מחניים, קובץ צ"ב (סיוון תשכ"ד), עמ' 129–122.

כגן־מי חיים – צפורה כגן, “מי חיים וטל חיים”, מחניים, קובץ צ"ט (ניסן תשכ"ה), עמ' 153–146.

כהן – י. ל. כהן, יידישעא פאלקס־מעשיות, ניו־יארק-ווילנע 1931.

לאוסט – E. Laoust, Contes berberes du Maroc, 2 vols., Paris 1949.

ליונגמן – Waldemar Liunbam, Die schwedischen Volksmärchen, Berlin 1961.

ליטמן – Enno Littman, Arabische Märchen, Leipzig.

מארוקו – דב נוי (עורך), שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מארוקו, ירושלים 1964.

מבוע – אליעזר מרכוס (עורך), מן הרבוע: 44 סיפורי־עם רשומים ע“י תלמידי ביה”ס “מבועים”, חיפה 1966.

מוטיוו – ר' לעיל, עמ' 192, הערה 8.

מזרחי – חנינא מזרחי, יהודי פרס, תל־אביב 1959.

מלון המעשייה – Lutz Mackensen (ed.), Handwörterbuch des deutschen Märchens, 2 Bde. Berlin 1930–1940.

ממ"י – מיכה יוסף בן גריון (ברדיצ’בסקי), ממקור ישראל, 6 כרכים, תל־אביב 1952.

מעשה בוך – Moses Gaster (ed.), Ma’aseh Book, 2 vols., Philadelphia 1934.

נוי־אליהו – דב נוי, “אליהו הנביא בליל הסדר”, מחניים, קובץ מ"ד (פסח תש"ך), עמ' 116–110.

נוי־בעלי נסים – דב נוי, “בעלי נסים בסיפורינו העממיים”, מחניים, קובץ ס“ג (חנוכה תשכ"ב), עמ' 85–78; שם, קובץ ק”ז (תמוז תשכ"ו), עמ' 55–44.

נוי־גולה – דב נוי (עורך), גולה וארץ ישראל: [י"ז] סיפורים שנרשמו מפי העם, ירושלים 1959.

נוי־חידה – דב נוי, “חידות בסעודת החתונה”, מחניים, קובץ קע"ז (פסח תשכ"ו), עמ' 71–64.

נוי־כותל – דב נוי, “הכותל המערבי בסיפורינו העממיים”, מחניים, קובץ ע"א (בין המצרים תשכ"ב), עמ' 48–46.

נוי־פולקטיילס – Dov Noy, Folktales of Israel, Chicago 1963.

נוי־שבזי – דב נוי, “ר' שלם שבזי באגדת־העם של יהודי תימן”, בואי תימן (בעריכת יהודה רצהבי) תשכ"ז (תחת מכבש הדפוס).

סטיוונס – E. S. Stevens, Folktales of Iraq, London 1931.

סלושץ – נחום שלושץ, האי פליא (האי ג’רבה], תל־אביב 1957.

ספיטטה ביי – G. Spitta-Bey, Contes arabes modernes, Leiden 1883.

עיראק – דב נוי, הנערה היפהפיה ושלושת בני המלך: 120 סיפורי־עם מפי יהודי עיראק, תל־אביב 1965.

עשני – ישעיהו עשני, בסמטאות צפת, צפת 1961.

פאלאסין – Arcadio de Larrea Palacin, Cuentos Populares de los Judios del Norte de Marruecos, 2 vols., Tetuan 1952.

קרוס – C. M. Crews, Recherches sur le judéo-espagnol dans le pays balkaniques, Paris 1935.

ריווייר – J. Rivière, Recuiel de contes populaires de la Kabylie du Djurdjura, Paris 1900.

שבילי – Dov Noy (ed.), Jefet Schwili erzaehlt, Berlin 1963.

שוארצבום־אלפונסי – Chaim Schwarzbaum, “International Folklore Motifs in Petrus Alphonsi’s Disciplina Clericalis”, Sefarad, vol. 21 (1961), pp. 267–299; vol. 22 (1962), pp. 18–59, 321–344; vol. 23 (1963), pp. 54–73.

שובן – Cictor Chauvin, Bibliographie des ouvrages arabes, 12 vols., Liège 1892–1922.

שוורדין – M. L. Sheverdin, Uzbekskiye narodniye skazki, Tashgkent 1961.

שמידט־קאהלה – Hans Schmidt und Paul Kahle, Volkserzählungen aus Palästina, 2 vols., Goettingen 1918–1930.

תומפסון – ר' לעיל, עמ' 192, הערה 8.

תומפסון־מעשייה – Stith Thompson, The Folktale, New York 1951.

תומפסון־רוברטס – Stith Thompson and W. E. Roberts, Types of Indic Oral Tales, Helsinki 1960.

א. התרנגול, החמור והכלב. אסע“י 3233. מפי שלמה אוזן (לעיל, עמ' 182). שילוב של שני טיפוסים סיפוריים, שניהם ממערכת סיפורי בעלי־חיים: א”ת 130: בעלי־חיים באכסניית לילה¹² (בנוסחתנו מוחלף האדם שבטיפוס הבינלאומי באריה, וכל העלילה מתרחשת בעולם בעלי־חיים), וא"ת 125: זאב (בנוסחתנו: אריה) נמלט מראש זאב¹³. המשותף לשני הטיפוסים הוא מוטיוו “העולם ההפוך”: חיות קטנות וחלשות המשתפות פעולה והמשתמשות בתחבולה, מטילות פחד ואימה על חיה טורפת חזקה, מבהילות ומניסות אותה¹⁴.

ב. ערמת השועל. אסע“י 3234. מפי הנ”ל.

שילוב של שלושה טיפוסים סיפוריים, שלושתם ממערכת סיפורי בעלי־חיים: א“ת 33: שועל זולל יותר מדי, נתפס ומעמיד פני מת, א”ת 64*א' (אסע"י): שועל קצוץ זנב מצליח לפתות את השועלים לוותור על זנבותיהם, וא“ת 102: כלב משמש כסנדלרו של זאב. מקבילות של א”ת 64*א' (מוטיוו J758.1.2) נרשמו מארץ־ישראל – ערבית (אבו נעמן ד‘; השווה פאבולה ד’, 1961, עמ' 184) ומאוזבקיסטן (שוורדין, כרך א' עמ' 51, סי' י"ב). השווה גם הנוסחאות הטורקיות אצל אברהארד־בוראטאוו ג', חלקים 6–3; כ“ט, חלק 4. אין באסע”י מקבילות של א“ת 33* (במפתח הטיפוסים צויינו נוסחאות מאירלנד בלבד) ושל א”ת 102 (מוטיוו K254.1).

ג. הדבר המיוחד בחיים. אסע“י 5088. מפי הנ”ל. השווה חחו"ס 1963 י“א. שם, עמ' 89, נמסרו פרטים על נסיבות ההיגוד: ימי ה”שבעה" על פטירת סבתה של הרושמת במושב גילת. המנהג לנחם אבלים על־ידי היגוד סיפורים, רובם סיפורי צידוק הדין, נפוץ מאוד בין יהודי צפון אפריקה, וכבר במאה ה־11 חיבר רבנו ניסים מקיירואן את חיבור יפה מהישועה לשם ניחום אבלים¹⁵.

המוטיוו של שליחת שליח לקבל תשובה מפי זקן מופלג (לעתים אם השדים, נשר זקן וכיו"ב), השולח את הגיבור אל אחיו המבוגר, שגם הוא ממשיך לשלחו לאחיו הבכור, קושר את סיפורנו קשר נוסחאי־עלילתי לטיפוס הסיפורי הבינלאומי א“ת 726: מזקן לזקן ממנו¹⁶. ואולם מבחינה רעיונית בא בסיפורנו לביטוי המוטיוו? ubi sunt (“איפה הם?”), המדגיש את אפסות האדם בן התמותה. בנוסח שלנו מובלט רעיון ירידת הדורות¹⁷, אך העובדה שהדבר מוכח על־ידי גולגולת מתה קושרת רעיון זה למוטיוו המרכזי: אפסות האדם. לכן נתלים על־פי־רוב סיפורים אלה במלך גדול וחכם, שבגלל שלטונו הכל־יכול הוא מתחיל להתגאות במידה מופרזת. במרכז סיפורנו עומד שלמה המלך החכם באדם, היודע שפת חיות ועופות, עצים ושיחים. הסיפור יונק הן באופיו הכללי, והן בחלק ניכר של המוטיווים העלילתיים, מסיפור “מעשה הנמלה וההיכל הסגור” (אוצר המדרשים לרי"ד אייזנשטיין, עמ' 536–534; ממ"י, כרך א, עמ' 191–97) על הנשר, מלך העופות, החי שנים רבות מאוד (ומכאן תכונת האלמוות שמייחסים לו בסיפור העממי). ראה גם דב נוי, הסיפור העממי בתלמוד ובמדרש, ירושלים 1960, עמ' 26 ואילך, וכן שבעת הקבצנים, ממעשיות ר' נחמן מברצלב, מהדורת ש”א הורדצקי, ברלין תרפ“ב, עמ' 150–148. ר' גם להלן, סי' י”ג.

ד. דברים אשר השתיקה יפה להם. אסע“י 5346. מפי הנ”ל. הרמז שבסוף הסיפור למטפחת המשי אינו ברור די הצורך, השווה עיראק, עמ' 107. א“ת 851: הנסיכה אינה מצליחה לפתור את חידת המחזר. נרשמו תשע מקבילות: מטוניסיה (שתי נוסחאות נרשמו ע"י יהודה מזוז מפי יוסף ולנסיה ומפי ברוך טרבולסי), מצרים, ארץ־ישראל – ערבית, תימן (שתיים משלוש הנוסחאות: שבילי ע“ה, בהרב ל”ח), עיראק (אחת משתי הנוסחאות: עיראק נ'). מוטיוו הזכייה באשה על־ידי פתרון חידתה¹⁸ הנרמזת כבר בסיפור שמשון ודלילה (גם בו מבוססת החידה על מקרה מוזר שאירע למי שחד אותה¹⁹), מופיע באופן ברור ומוגדר בסיפור הרומי של אפולוניוס מצור²⁰, שם חד אנטיוכוס המלך חידה למחזרי בתו. כן זוכה הנסיך בכלתו, שאינה יודעת לפתור את חידתו, באסופת האחים גרים, סי' כ”ב, ובת־האיכר הפיקחית זוכה במלך על־ידי פיתרון חידותיו ומילוי משימותיו (א“ת 875. השווה עיראק, הערות לסי' ק”א). גם במיתוס על אדיפוס (א"ת 931) מוביל פתרון חידתו של ספינקס לנישואי הגיבור עם אמו. השווה בולטה־פוליווקה, כרך א‘, עמ’ 201–200 (דוגמאות מבאלאדות)²¹, נוי־חידה. לביבליוגראפיה המובאת שם על המנהג לחוד חידות בחתונות שבתקקופתנו יש להוסיף את בולטה־פוליווקה, כרך ג‘, עמ’ 230; השווה גם גיבל, עמ' 204 ואילך. למוטיוו תשעים ותשעת²² הראשים הערופים השווה גם מארוקו א' (א"ת * 559 אנדרייב, חלק 1: דיבוב הנסיכה)²³.

ה. מקצוע האב. אסע“י 5347. מפי הנ”ל:

המסגרת הסיפורית של נוסחתנו היא זו של האויקוטיפ²⁴ הסיפורי היהודי א“ת 1525 * ש' (אסע"י): הגנב הפיקח נושא את בת המלך לאשה. נרשמו 11 נוסחאות: מתימן (2 מבין הנוסחאות ראו אור: שבילי קכ“ו, קכ”ז), קורדיסטן העיראקית (נוי־פולקטיילס ל"ג), פרס (מזרחי 137), אפגאניסטן (2), מזרח אירופה. בתוך מסגרת זו נכללים מוטיווים רבים מן הטיפוס הסיפורי על רב־הגנבים (א"ת 1524)²⁵ ובמיוחד מן הטיפוסים: א”ת 1525 ח’1: גניבת ביצים מתחת לעוף הדוגר עליהן (נרשמו שלוש נוסחאות: מארץ־ישראל – אשכנזית, תימן, עיראק²⁶, וא“ת 950 חלקים 2–1: ראמפסיניטוס – גניבת האוצר (נרשמו שלוש נוסחאות: מתימן, קורדיסטן העיראקית, תימן).²⁷ מוטיוו הנוכל המובל להורג בשוק, אשר הכסיל מתפתה להחליפו (מוטיוו K842) מהווה סיפור בפני עצמו (א"ת 1737), אך הוא מצוי גם כסיום של סיפורי־גנבים. השווה א”ת 1525 א', חלק 4.

ו. יוסף החכם ואסתר בת־המלך הנוצרי. אסע"י 6797. מפי ז’ני ושושנה אלמליח²⁸ (לעיל, עמ' 182).

א“ת 930 * ה' (אסע"י): זיווג מן השמיים. לתולדות אויקוטיפ יהודי זה השווה חחו"ס 1963, עמ' 84, הע' 1, וכן כגן־גרים. למוטיוו הגיור בסוף הסיפור השווה למטה, סי' מ”ח, נ"ג. נרשמו תשע מקבילות: ממארוקו (אחת משתי הנוסחאות: מארוקו מ"ג = כגן־גרים 125–124), מצרים, ארץ־ישראל – ספרדית, תימן (שתיים משלוש הנוסחאות: שבילי צ"ט; כגן־גרים 127–126), אפגאניסטן, מזרח אירופה.

לחקר א“ת 930 השווה למטה, הערה לסי' נ”ד.

ז. שני אחים. אסע“י 6798. כנ”ל.

א“ת 676: מערת השודדים (“היפתח, סזאם!”). נרשמו 14 מקבילות: מטוניסיה (שלוש מקבילות נרשמו על־ידי יהודה מזוז מפי אמו מסעודה, מפי מרים פרג’ון ומפי מרסל מזוז), תימן (שתיים משבע הנוסחאות נדפסו: שבילי ל“ה, בהרב ל”ו), קורדיסטן העיראקית, עיראק (נוי־פולקטיילס כ"ג), הודו, מזרח אירופה. בנוסחתנו ניכר ייהודו של הסיפור הנודע, אחד הסיפורים המפורסמים במזרח (בעקבות הסיפור “עלי באבא וארבעים השודדים” ב“אלף לילה ולילה”): 40 השודדים הוחלפו ב־7 ענקים. בעלילה, המתרחשת ערב פסח, הובלטה הדיפרנציאציה הסוציאלית והודגשה רשעותה של האישה־הגיסה ועונש על עדות־השקר ועל עלילת־השווא. השווה גם למטה, סי' י”ב).

נרשמו אצל בולטה־פוליווקה ג' 145–142; שובן ה' 79. הסיפור מהלך עדיין במסורת שבעל־פה בטורקיה (אברהארד־בוראטאוו קע"ט) ובהודו (תומפסון־רוברטס מס' 676). השווה גם בהערות אצל נוי־פולקטיילס כ“ג, ל”ה.

ח. בת האופה ובן המלך. אסע“י 6839. כנ”ל.

א"ת 879: בובת הסוכר. נרשמו ארבע מקבילות: ממצרים (2) ומתימן (אחת משתי הנוסחאות: שבילי ע"ט).

הסיפור נפוץ במיוחד בארצות הים התיכון. השווה אברהארד־בוראטאוו קצ“ב ובהערות של א”ת.

ט. שתי כובסות בערב פסח. אסע“י 6840. כנ”ל.

א"ת 750 * י' (אסע"י): “כדברייך כן יהי”. נרשמו 11 מקבילות: מטוניסיה (רשמה מרים שלי מפי שרל כהן), מצרים (4), טורקיה, קורדיסטן העיראקית (2), עיראק (2), מזרח אירופה (אביצוק י"ב), על המוטיווים של אליהו הנביא כאורח פלאי בערבי פסחים ועל ברכתו בליל הסדר השווה נוי־אליהו.

י. משפט הדבש והזהב. אסע“י 6841. כנ”ל.

שילוב של שני טיפוסים: א“ת 926 * ה‘-ח’ (אסע"י): השופט הפיקח מגלה את האשם על־ידי בדיקת הריאליה, וא”ת 920 * ה' (אסע"י): המלך לומד לפסוק את דינו על־פי משחק ילדים בחצרו, שבו מוציא ילד פיקח משפט אמת. נרשמו חמש מקבילות משולבות של א“ת 926 * ה‘-ח’ וא”ת 920 * ה‘: מטוניסיה (שתי מקבילות: מאיר עמרוסי מפי אביו, יהודה מזוז מפי אביו), תימן (2), אפגאניסטן. א"ת 920 * ה’ מצוי גם בהקשר עם סיפורים אחרים על הוצאת משפט אמת, ושמונה מקבילות נוספות נרשמו: מטוניסיה (יהודה מזוז מפי יוסף בוכובזה; עם א“ת *1369 א', אסע”י: משפט הגירושין הפזיזים), ארץ־ישראל – ספרדית, תימן (2), קורדיסטן העיראקית (אביצוק כ"ז), פרס (מבוע י"ד), אפגאניסטן. השווה גם גאסטר שכ“ט, ת”ג, תמ"א, ובהערות הביבליוגראפיות שם, עמ' 242–241, 259, 268.

יא. בת מלך ובן מלך שמצאו זה את זה. אסע"י 2043. מפי רבקה ברמי (לעיל, עמ' 182 ואלך).

א“ת 304: הצייד, חלקים: 3 (הנסיכה הנרדמת), 4 (מסעו של בן הנסיכה לגילוי אביו), 5 (הזיהוי וההכרה), בשילוב עם א”ת 306: הנעליים שבלו מרוב מחול. נרשמו שש מקבילות של א"ת 304: מתימן (שתיים משלוש הנוסחאות ראו אור: שבילי י"ד, חחו"ס 1964 ב'), קורדיסטן העיראקית, עיראק (2).

יב. בת השר וארבעים הגנבים. אסע“י 2044. מפי הנ”ל.

א"ת 956 ב‘: הנערה מתיזה את ראשי השודדים, אחד אחד. אחד מהם מחזר אחריה כדי להתנקם בה. נרשמו שלוש מקבילות: מטוניסיה (יהודה מזוז מפי אמו), תימן (שבילי ק"ז), עיראק. השווה גם לעיל, הערה לסי’ ז'.

מוטיוו התזת הראשים אחד אחד (K912) מצוי גם בטיפוסים סיפוריים אחרים, כגון א“ת 956 (נוסחה יחידה רשומה על־ידי יהודה מזוז מפי דודו ישראל), אך המיוחד לטיפוסנו הוא מוטיוו השודד המתחפש כמחזר ובריחת הנערה מכלאה ביער. ר' אברהארד־בוראטאוו קנ”ג.

יג. ראש־חמור שביקש לשאת בת־מלך לאשה. אסע“י 2045 כנ”ל.

א“ת 425 * ק' (אסע"י): האשה מוצאת את בעלה הקסום (שנולד באורח פלאי למשפחה ענייה) בעזרת ילד(ה) או אשה זקנה, שעה שהוא מתאבל על אשתו האבודה. נרשמו שבע מקבילות: ממארוקו (חחו"ס 1963 י‘; השווה גם חחו"ס 1962, הערה לסי’ ז'), טוניסיה (אחת משתי המקבילות נרשמה על־ידי יהודה מזוז מפי יהודית טרבולסי; הבעל חוזר לאהובתו הקודמת בדומה לא“ת 891א‘: הנסיכה במגדל מחזירה את בעלה אליה; השנייה – למטה, סי’ ע”א), קורדיסטן העיראקית (אביצוק כ"ח), עיראק (אחת משתי הנוסחאות: אגסי י': הבעל – גמל), בוכארה (נוי־פולקטיילס נ"ח: הבעל – נחש). ממזרח־אירופה נרשמו (ביידיש) שלוש נוסחאות אצל כהן כ'-כ”ב. כל הנוסחאות הללו משתייכות לטיפוס סיפורי א"ת 425: חיפוש אחר הבעל האבוד (“אמור ופסיכה”), שהוא מן הנפוצים ביותר בעולם. 1137 נוסחאות שלו, רובן נוסחאות המהלכות בעל־פה שנרשמו בדורות האחרונים מפי מספרים בכל רחבי העולם, נידונו במונוגראפיה אנגלית מקיפה של החוקר השוודי סוואהן²⁹. על התיאוריות השונות בחקר סיפור זה השווה גם תומפסון־מעשיה, עמ' 98 ואילך. במחקרו הפסיכו־סוציולוגי טוען אריך נוימן³⁰, כי הסיפור הוא שריד התקופה המאטריארכאלית.

על־סמך שמונה הנוסחאות היהודיות באסע“י ושלוש הנוסחאות המזרח־אירופיות (כהן, שם), אפשר לקבוע אויקוטיפ יהודי, אשר בכל נוסחאותיו יש שילוב־מוטיווים דומה, הפותח בבן עלטבעי (מפלצת), שנולד למשפחה ענייה ורוצה לשאת את בת־המלך לאשה. על־פי־רוב נדרש החתן לשלם כמוהר אוצרות זהב וכסף, וזאת נוסף על המשימות העל־טבעיות המוטלות עליו. מוטיוו נוסף המאפיין את הנוסחאות היהודיות שייך לתחם הטאבו המוטל על הגיבורה: לא לגלות את סודו של הבעל הקסום (C421) ולא להשמיד (בטרם מועדו) את עורו (C757.1). בנוסחאות לא־יהודיות נפוץ מאוד הטאבו על הראייה: הגיבורה אינה רשאית להסתכל בבעלה, בלילה, שעה שהוא נהפך לעלם יפהפה (C32.1). הופעתו העלטבעית של הגיבור בנוסחאות היהודיות של א”ת 425 היא בצורת גמל (הנפוץ ביותר), דוב, חמור, כלב, נחש, ציפור, ראש־פר ותייש.

תפקידו של גיבור נוסחתנו, מלך השדים, גם הוא ביטוי לתכונותיו העל־טבעיות. ואכן, עם הסרת הכישוף ממנו ועם הפיכתו לאדם רגיל, שוב אין הסיפור מזכיר את תפקידו הקודם.

על מוטיוו הגיבורה הנשלחת על־ידי אם השדים, שאליה באה הגיבורה לקבל תשובה לשאלתה, אל אחותה הגדולה ממנה, ומזו שוב לגדולה ממנה (F571.2), השווה לעיל, סי' ג', הערה 2 (א"ת 726).

יד. האדם שהחזיר רעה תחת טובה. אסע"י 41. מפי מאמו דמרי (לעיל, עמ' 183).

א"ת 160: חיות אסירות תודה, אדם כפוי טובה. נרשמו שמונה מקבילות: ממארוקו, טוניסיה (יהודה מזוז מפי אמו), תימן (שבילי ז'), קורדיסטן העיראקית, עיראק (שתיים מארבע הנוסחאות ראו אור: נוי־פולקטיילס כ"ט, עיראק קי”ז).

נוסחאות מזרחיות נרשמו אצל אברהארד־בוראטאוו ס"ה; שובן ב‘, עמ’ 106; דרוז’ינינה ב‘. לתולדות הנוסחאות היהודיות השווה בורן יודאס ד’ 55–51, 276. לתולדות הטיפוס השווה וסלסקי־יה"ב 246, מס' 56. למוטיוו של חיה אסירת תודה השווה במאמרו של מודראק³¹, עמ' 168.

טו. בן־המלך שכל משאלותיו נתמלאו. אסע“י 42. כנ”ל. לפי עדותה של הרושמת אלישבע שנפלד, זכר המספר גם נוסחת־היגוד אחרת: במקום שבו מובאת אשתו של המלך הזקן מן הלול אל השולחן, ומוגש הקפה, מתפתחת השיחה הבאה בין המלך לבין בנו: הודיע הבן: — החמור אמר, כי הקפה קר מדי. – תמה המלך: — וכי ייתכן שהחמור ירגיש בטעמו של קפה? — ענה הבן: — וכן ייתכן שאשה תלד כלבלב? – תמה המלך: — מי אמר לך זאת? – סיפר לי על כך הכושי שגידלנו באמריקה. – והיכן הכושי כעת? – הרים בן המלך את עיניו לשמיי… – ומכאן נמשך הסיפור כמו בנוסח הנדפס (לעיל, עמ' 70).

א"ת 652: בן־המלך שכל משאלותיו מתמלאות. נרשמו ארבע מקבילות: ממצרים, ארץ־ישראל – ערבית, קורדיסטן העיראקית (מבוע ל"א), עיראק (עיראק ס"ח). המוטיווים: D1761.0.1 (כל משאלה מתמלאת: המוטיוו המצוי יותר במעשיות הוא המוטיוו של מילוי מספר מצומצם – לרוב שלוש – משאלות; D1761.0.2), K2250 (עבד בוגדני), D630 (היפוך והסרת קסם לפי רצונו של המהפך), S451 (אשה מגורשת מוחזרת בסוף הסיפור לחיק המשפחה).

נוסחאות לא־אירופיות (מטורקיה וממרחב־התרבות ההודי) נרשמו אצל בולטה־פוליווקה ב' 126 (לאסופת האחים גרים ע"ו). ברובן הכיפוך הוא לא לחמור, כמו בנוסחתנו (D132.1), כי אם לכלב (D141).

טז. הסנדלר וטבעת הקסם. אסע“י 45. כנ”ל.

שילוב של שלושה טיפוסים סיפוריים: א“ת 859 * ה' (אסע"י): הצלחתו של עני המתחזה כעשיר ומתפאר בייחוסו, א”ת 560: טבעת הקסם, וא“ת 561: אלאדין ומנורת הקסם. נרשמו תשע מקבילות של א”ת 859 * ה‘: מטוניסיה (שתי נוסחאות נרשמו על־ידי מאיר עמרוסי מפי אביו ומפי סבו. באחת מהן מגרש המלך את בנו בהיוודע לו כי הוא עבד; השנייה מתפרסמת למטה, סי' נ"ח, ובה מטיב דג אסיר תודה עם הגיבור שהצילו; השווה בהערה שם), ארץ־ישראל – ערבית, לוב, תימן (אחת משתי הנוסחאות: שבילי ע“ג; בשנייה מתחזה ה”עשיר" בפני האלמנה כידיד בעלה המנוח), עיראק (2), פרס. נרשמו ארבע מקבילות של א"ת 560: ממארוקו, אלג’יריה, ארץ־ישראל – דרוזית, תימן. השווה גם כהן א’. שלוש מקבילות של א"ת 561 נרשמו ממצרים (אביצוק ל"ה) ומתימן (2).

מוטיוו האשה המערימה על הווזיר הרשע והמחזירה לעצמה (ולבעלה), את טבעת הקסם, וכן סיום הסיפור על האשה הבוגדנית ובנה הנאמן, מיוחדים לנוסחתנו. אך ר' גם אביצוק, סוף סי' ל"ה ובהערות שם.

יז. פסק־דין מחוכם. אסע"י 445. מפי שמעון הלל (לעיל, עמ' 184–183).

א"ת 926 ג‘-*ג’: פסק־דין מחוכם להריסת הסוכות. מקבילה נרשמה מאפגאניסטן.

יח. הרופא ועוזרו. אסע“י 560. כנ”ל.

א"ת 753 א': עוזרו של רופא (מלאך) נכשל בבואו (כאדונו) לרפא (להחיות מת). שתי מקבילות נרשמו: מטוניסיה (מרים שלי מפי אביה; הרופא הוא אליהו הנביא) ומטורקיה.

יט. הקמצן ובעל הלב הטוב. אסע“י 654. כנ”ל. השווה נוי־פולקטיילס כ"ב.

א"ת 613: האמת והשקר. נרשמו 11 מקבילות: ממארוקו (מארוקו י“ח=אביצוק כ”ב), ארץ־ישראל – דרוזית, תימן, קורדיסטן הפרסית (מבוע ל“ד, מ”א), עיראק (אחת משלוש הנוסחאות: עיראק כ"ז), פרס (בהרב י“ט, מבוא ל”ג), אפגאניסטן.

לדעת תומפסון־מעשייה (81–80, המסתמך על בולטה־פוליווקה, ב' 482–468 (לאסופת האחים גרים, סי' ק"ז) ועל המונוגראפיה המקיפה של קריסטיאנסן לטיפוס סיפורי זה³², המשתדלת להוכיח את מוצאו ההודי, צריכה עדיין בעיית המוצא של סיפורנו עיון מעמיק. אף שאלות היסוד הכרוכות באבטיפוס הסיפורי (סיבת הסימוי: ויכוח על מהות הטוב והרע, האמת והשקר, או על עדיפותה של דת מסויימת? המשוחחים ומגלי הסודות – שדים או חיות? שני הנוסעים – אחים או שותפים?) נשארו בלי הכרעה. מן הראוי היה לבדוק את האפשרות של מוצא מצרי (השווה הערות שוארצבום אל גראס י"ח, עמ' 24) או של מוצא יהודי על־פי המקורות התלמודיים־מדרשיים (השווה הציונים הביבליוגראפיים אצל גאסטר כ"ט³³). השווה גם מאמרו של מ. גאסטר בכתב־העת פולקלור ז' (1896), עמ' 231 ואילך (נכלל בכתביו המקובצים מחקרים וטקסטים בפולקלור ב' 908 ואילך); נוי־פולקטיילס, הערה בעמ' 51–50; שוארצבום־אלפונסי 54, תוספת לסי' כ“ג. מסתבר כי הסיפור קדום בהרבה מן המאה הט', המשמשת כ”טרמינוס א קוו) אצל תומפסון־מעשייה 80. השווה גם חחו"ס 1964, הערה לסי' א'.

21 נוסחאות טורקיות של טיפוסנו הסיפורי צויינו אצל אברהארד־בוראטאוו ס“ז, רנ”ג, נוסחאות ערביות – אצל שובן כרך ב‘, עמ’ 193, מס' 12; כרך ה‘, עמ’ 15–11; ריווייר 35 (חסרים האוצר והחיקוי הנענש); סטיוונס מ"ו; שמידט־קאהלה ע‘; מיללר, כרך ג’, עמ' 59 (“רוחות הבאר”) – בורן יודאס ב' 319–317, סי' ז‘), למוטיווים הקשורים בלימוד שלא מדעת (של סודות חשובים) משיחת שדים ורוחות (G661.1, N451.1, N452) השווה ספיטטה ביי 131, סי’ י‘, וכן מאמרו המסכם של מ. גרונוואלד על “האזנה לשדים”, מילון המעשייה א’ 230.

כ. שבועתו של ניסים המוכר. אסע“י 655. כנ”ל.

א"ת 1861 א': השוחד הגדול יותר. נרשמו חמש מקבילות: ממצרים (2), ארץ־ישראל – ספרדית ובדווית, קורדיסטן העיראקית.

המוטיוו המרכזי של טיפוסנו הסיפורי (J1192.1: שופט פוסק לטובת צד שהרבה בשוחד) נודע כבר בספרות התלמודית־מדרשית; השווה את הסיפור על הפילוסופוס שהעדיף חמור לובי על נר של זהב (שבת קט"ז א' ואילך). ר' גם גראס קס“ב, תע”ז.

כא. פטירתו של ר' יוסף המערבי ז"ל וקברו באלחאמה. אסע“י 656 א'. כנ”ל. הסיפור (אסע"י 566) שסופר על־ידי המספר כיחידה אחת, פוצל בילקוט זה לארבעה חלקים (סי' כ“א-כ”ד); בסדרם לא חל שינוי.

סיפור יהודי־טוניסאי דומה על מעשה ניסים בשעת קבורת צדיק נרשם (על־ידי יצחק וקסלר מפי ויקטור מימון) על החכם פראג’י שאוות אשר פרד זקן קובע את מקום קבורתו בגבולה של העיר תסתור (80 ק"מ דרומית־מערבית מטוניס). אפנדי הצוחק מקהל המלווים הלבוש קרעים נחנק ומושלך לכלבים. האבנים היקרות – נדבת השולטן לקבר, מתפזרות לכל עבר בשעת רעידת האדמה, כי הנפטר הצנוע והישר מעדיף אדמה חלקה וישרה על קברו. בגלל הנפטר אין חתימת הגזירות נגד יהודי טוניסיה (במלחמת־העולם השנייה) יוצאת לפועל (עטי החותמים מתקלקלים, נשימתם מתקצרת וכיו"ב). על קברי רבנים מפורסמים בטוניסיה (בכלל זה גם באל־חאמה) השווה הירשברגנ 45.

למוטיוו בעל החיים הקובע את מקום הקבר של הצדיק השווה נוי־גולה 48, הערה לסי' י"ד, וכן המוטיווים: A941.4.1, B155.3. על ר' יוסף המערבי ר' להלן, עמ' 238, הע' 8. ר' גם שם, הע' 10.

כב. עונש על חילול הקבר הקדוש. אסע“י 656 ב'. כנ”ל.

א“ת * 771 (אסע"י): חילול הקודש נענש. מספר הנוסחאות באסע”י של אויקוטיפ אגדי זה עולה על מאה ורבות מהן פורסמו בדפוס. בהערות המלוות את הנוסחאות המודפסות מצוי פירוט־יתר של המקבילות. השווה מארוקו ה‘, ו’, ל“ז, ל”ח, מ“א, נ”ט, בהרב י‘, י“א (מארוקו), נענה 64–63, 64, 264–260 (סוריה; שם 414–412 גם נוסחה מעיראק), נוי־כותל 84, נוי־בעלי נסים 81–80 (ארץ־ישראל – ספרדית), שבילי קנ”ו (תימן), עיראק ל“ד, ק”ז, מזרחי 139–137, 164, 169–167 (פרס), עשני 115–110 (ארץ־ישראל – אשכנזית), חחו"ס 1963 ט’ (מזרח אירופה; ר' גם נוי־בעלי נסים 82–81). שתיים מבין שש המקבילות הטוניסאיות של אויקוטיפ יהודי זה מתפרסמות להלן: סי' מ“ח, נ”ג (השווה גם בהערה לסי' נ"ה). שאר נוסחאות טוניסיה נרשמו על־ידי זלמן בהרב מרוזה פרץ (היד המורמת על ר' מחלוף עידן משותקת, המבזה מתרושש), פינחס גוטרמן מחיים עידן (שיתוק הגמלים שעליהם העמיסו את העצים הגנובים מבית הכנסת), יצחק וקסלר מויקטור מימון (המבזה את הקודש מת), יהודה מזוז מאביו ומאמו (גוי המבזה ומכה רב חוזר בתשובה אחרי שנענש), עורך ילקוט זה מפי הרב ניסים טרבולסי (שלושת הגויים שרצו לגנוב מקברו של הרב שמעון שמעוני ז"ל נענשים).

הנוסחה האחרונה יונקת בוודאי מן האגדה הנמסרת כ“מעשה נורא” שהיה בשנת 1864 בקברו של “הרה”ג המפורסם צדיק יסוד עולם המקובל האלוהי המלומד בנסים מוהר“ר שלום שמעוני ז”ל אב“ד ור”מ דק“ק גפ’צא (היא קפצה במערב טוניסיה, כ־70 ק"מ מגבול אלג’יריה – ד.נ.) יע”א ואגפיה" (פלאי צדיקים, הוצ' שושן הכהן, ג’רבה תרצ“ה, סי' י”ג, עמ' 29–28; ר' גם סלושץ 228–227): שלושת בני הכפר הדואלי מנסים לחפור ולגנוב מקברו (חושבים כי בחבית המלאה יריעות ספרי תורה ודפי ספרי קודש והגנוזה בקבר הצדיק, נטמן כספו), אך ידו מעיפתם למרחקים. אחד “לא נמצא עד היום הזה, זה יובל שנים ולא ידעו אם צלל בעמקי תהום רבה או ירד חיים שאולה או עם עזאזל במדבר חלקו”, אחד נשבר ואחד נסתמא. כן פרצה מגיפה בכפר. מבזי הקודש (בעלי־מום) מבקשים סליחה ומנדבים שמן לבית־הכנסת, ואנשי הכפר משלמים “עונש כסף”. רק “אז סר מהם מר המוות”. הסיפור מסתיים במוטיוו ההודאה בגדולת ה' (השווה למטה, סי' מ“ח, נ”ג – מוטיוו ההתגיירות בסוף הסיפור): “וזה הדבר היה לנס ופלא בקרב כל הגויים ונעשה קידוש ה' גדול וליהודים היתה אורה ושמחה”.

כג. הבולדוזר הגרמני המשותק. אסע“י 656 ג'. כנ”ל. השווה לעיל, הערה לסי' כ"א. על התקופה הגרמנית־הנאצית בטוניסיה (גיוס צעירים יהודים לעבדות כפייה, קנסות כבדים על הקהילות וכיו"ב) ר' הירשברג 45. שם, עמ' 40, על חילול ספרי התורה בימי השלטון הנאצי. על השיתוק כעונש מגי השווה מוטיוו Q551.7.

בגליון 191 (כ“ד בניסן תשכ”ו, 14 באפריל 1966) של שער (שבועון להשכלת עם למבוגרים לקורא החדש), במדור “קוראים כותבים”, נתפרסמה רשימה של מננה בוכובזה מחצור, בשם: “הנס שראיתי בעיני”. היא מובאת כאן בלשונה, כי היא שופכת אור על סיפורנו:

על הצדיק יוסף אלמערבי מטוניס מספרים שעשה ניסים הרבה. אבל הנס שראיתי בעיני היה גדול מאוד. הדבר היה לפני כ־24 שנים. — זה היה בזמן מלחמת העולם. כפר מולדתי, חאמה, נמצא בגבול טוניסיה, שבו היו מרוכזים הגרמנים. הם ראו את קבר הצדיק ורצו להרוס אותו בטאנק. הגרמנים אספו את כל היהודים והעמידו אותם מסביב לקבר. הם אמרו: “בואו לראות את הצדיק שלכם. הוא היה מציל אתכם תמיד. עכשיו נראה אם תוכלו אתם להציל אותו”. היהודים עמדו בצער ובשקט. והנה נתן הקצין הגרמני פקודה, והטאנק התחיל לנוע לכיוון הקבר. בדרכו הוא הרס את החומה שבנו היהודים מסביב לקבר. היהודים עמדו ולא יכלו לעזור בשום דבר. אבל הצדיק עזר לעצמו. קיר החומה נהרס מיד, אך הטאנק נעצר. זה היה במרחק של שלושה מטרים מן הקבר. הגרמנים הביאו מכונאים שיזיזו אותו, אבל בשום אופן לא יכלו. כאשר עזבתי את טוניס, הטאנק עוד עמד שם. — זהו הנס שראיתי בעיני.

השוואת הפרטים בשתי הנוסחאות של שמעון הלל ושל מננה בוכובזה (בולדוזר לעומת טאנק, דברי ההתגרות בפי הגרמנים ועוד) יש בה כדי ללמדנו על דרכי התהוותה של אגדה (היסטורית) עממית. מן הראוי להשוות גם את הסיפור המובא להלן, עמ' 241 ואילך.

כד. הקבר שנתגלגל מאלחאמה לישראל. אסע“י 656 ד'. כנ”ל. השווה נוי־שבזי, וכן מוטיוו D1641.8: הקבר מעבר את עצמו.

כה. האיש שלא נשבע מימיו. אסע“י 1307. כנ”ל.

א"ת 938: אדם רדוף גורל מר. נרשמו 11 מקבילות: מטוניסיה (יהודה מזוז מפי אביו), טורקיה, ארץ־ישראל – ספרדית, תימן (אחת משלוש הנוסחאות: שבילי ק"ג), קורדיסטן העיראקית והפרסית, עיראק (עיראק ס"ט), פרס, אפגאניסטן.

נוסחאות יהודיות צויינו אצל גאסטר ₪, שע“ח. השווה מדרש עשרת הדברות וכן מעשה־בוך רכ”ב. לנוסחאות מזרחיות השווה בולטה־פוליווקה ב' 264 (בהערה); אברהארד־בראטאוו קל“ו, רצ”א (27 נוסחאות טורקיות); תומפסון־רוברטס מס' 938 (עשר נוסחרות הודיות).

כו. השריף שונא היהודים. אסע“י 1309. כנ”ל.

א"ת 1528 * ג' (אסע"י): ³⁴ יהודי (זר) מחביא תשמישי־קדושה אצל שר־רשע ומגלה את דבר יהדותו הנסתרת (קרבתו עם המאשים). נרשמו שלוש מקבילות: ממארוקו, טוניסיה (מרים שלי מפי סבה), לוב.

כז. הילד ושלוש הצפורים. אסע“י 1310. כנ”ל.

שילוב של א“ת * 559, חלק א, אנדרייב: דיבוב הנסיכה, א”ת 945 חלק 2: למי שייכת נערת העץ?, וא“ת 653 * א': החפץ הנדיר ביותר (גם א"ת 653: אחים בעלי סגולות פלא מצילים נסיכה). השילוב של שלושת הטיפוסים האלה או של שניים מהם מצוי בשבע נוסחאות שנרשמו: ממארוקו (מארוקו א‘, כה" = מבוע ב’), טוניסיה (רשם מאיר עמרוסי מפי גיסתו בחרייה), מצרים, ארץ־ישראל – 2 ערביות, תימן (שבילי כ"ט). אך א”ת 945 קיים גם כטיפוס עצמאי בארבע נוסחאות: ממצרים, ארץ־ישראל – ערבית, קורדיסטן הפרסית (מבוע מ"ג), עיראק; וכן א“ת 653 א' בשלוש נוסחאות: ממצרים (אביצוק ל"ד), עיראק, מזרח אירופה (נוי־פולקטיילס נ"ג). השווה גם פאלאסין י', י”א. התחלת נוסחתנו הושפעה מא"ת 328, חלק 1ג' (מוטיוו H901.1: ראשי המחזרים מוקעים על חומת הארמון).

נוסחאות מזרחיות צויינו אצל: אברהארד־בוראטאוו קפ“ה, דוקינס מ”ג (ראי מספר סיפור), מ"ח, ארטין פאשה (75–69.

כח. “צא ולמד” בליל הסדר. אסע“י 1311. כנ”ל.

א"ת 1641 * ד' (אסע"י): “דיינו” בליל הסדר. נרשמו שבע מקבילות: מטורקיה, תימן, קאווקאז, עיראק (שתיים משלוש הנוסחאות: אגסי כ“ב, עיראק פ”ג), מזרח אירופה.

על הבעיות הכרוכות בחקר הטיפוס המרכזי א“ת 1641 ר' להלן, הערה לסי' מ”ז.

V. נר־התמיד לזכר ר' יצחק חי טייב (השווה עמ' 239, הע' 13) בבית־הכנסת “הגדול” בטוניס

מאוסף הצילומים והרפרודוקציות של מכון בן־צבי בירושלים

VI. תהלוכת ל"ג־בעומר באיר ג’רבה

התמונה הנישאת בה היא התמונה המסורתית של ר' שמעון בן יוחאי

VII. תהלוכת ל"ג בעומר בג’רבה

שני צילומים אלה הועמדו לרשותנו באדיבות הפוטותיקה של “מוסיאון האדם” בפאריס

VIII. בית־הכנסת “הגדול” בטוניס

ל>

בית־הכנסת “החדש” בביזרטה

מאוסף הצילומים של אברהם הטל, ירושלים

כט. החתול השחור. אסע“י 2009. כנ”ל. הסיפור סופר ע“י המספר כמשל על יהודי־טוניסיה המסכנים שאין להם אפשרות לשפר את מעמדם הרע. בין אם הם שותקים ובין אם הם מוחים ומתקוממים – מרה אחריתם. על האמונות ברוחות, שדים ו”עין הרע" בין יהודי טוניסיה השווה הירשברג 44. על מכלול המוטיווים U30 (זכויות החזק) והמשלים הקשורים בו, השווה בקובץ שבילי ד' (א"ת 111 א': כל דאלים גבר), נוי־פולקטיילס כ“ח (א"ת 105: תחבולתו היחידה של החתול). השווה גם דב נוי, “גלגולה של בדיחה: ממשל בעלי־החיים לבדיחה עממית”, מחניים קובץ ע”ט (פורים תשכ"ג), עמ' 61–50.

ל. “תמיד תמיד תהא זהיר ותפוס רק את מה שתדע ותכיר”. אסע“י 4124. כנ”ל. המספר זוכר ששמע את הסיפור מפי אמו.

א"ת 910 ג‘: חשוב לפני שאתה מתחיל במעשה. ביסוד התת־טיפוס הסיפורי מונחת עצה שבכתב. הספּר, העומד לחתוך את גרונו של המלך בתערו, קורא את העצה וחוזר בו (מוטיוו J21.2). נרשמו שלוש מקבילות: ממצרים, ארץ־ישראל – ערבית, תימן (שביל פ"ז). השווה גם בורן־יודאס ד’ 172.

נוסחאות ערביות ומזרחיות נרשמו אצל שובן ח' 140, מס' 139, אברהארד־בוראטאוו שי"ג (שתי נוסחאות טורקיות). תומפסון־רוברטס מס' 910 ג' (שמונה נוסחאות הודיות).

לא. בכוח הסבלנות. אסע"י 3273. מפי יהודית טרבולסי (לעיל, עמ' 184).

א“ת 887: גריזלדה. המקבילה היחידה באסע”י היא מארץ־ישראל – שומרונית (ממסורת ערבית: הנסיך משאיר את אהובתו לעשרים שנה ביער, היא חושבת שהוא אכל את שלושת בניה. כעבור עשרים שנה מתגלה האמת והמלך נושא את אם־בניו לאשה). השווה גם הערת עדנה צ’יצ’יל אצל חביב ז'.

המוטיוו המרכזי על האשה הסבלנית (H461) ידוע בעיקר מספרות ימי־הבינים³⁵, ומכאן גם שם הטיפוס. אך הוא רווח גם בספרות העממית בארצות המזרח. השווה מילון המעשייה, ערך: “מבחן הסבלנות”. וכן אברהארד־בוראטאוו ש"ו; דוקינס 180.

לב. מתנת אלוהים גדולה ממתנת אדם. אסע“י 3274. כנ”ל.

מבחינה צורנית שייך סיפורנו לא“ת 923: “אוהבת כמלח”, שבו מגרש האב ואת בתו, מאחר שביטוי אהבתה (במלים) אינו נראה לו. אך בסיפורנו מודגש היסוד הדתי המקרב אותו אל סיפורי הביטחון בה', כגון א”ת 841: אחד הקבצנים מאמין לאל, אחד – למלך (השווה עיראק, הערה לסי' צ“ד, קי”ד), ואל האויקוטיפים היהודיים של טיפוס סיפורי זה: א“ת 841 * א' (אסע"י): עזרה חומרית מגיעה ברגע האחרון לעני במצוקה כשכר על מעשה תמים (השווה להלן, סי' נ"ט, ע'), וא”ת 841 * ב' (אסע"י): יהודי הבוטח בה' מוצא אוצר בפגר המושלך לביתו כדי להקניטו. – נרשמו 25 מקבילות של א"ת 923: ממארוקו (2), מטוניסיה (שתיים משלוש המקבילות נרשמו על־ידי יהודה מזוז מפי מרים פרג’ון ומפי יהודית טרבולסי – נוסחה קרובה אל אברהארד־בוראטוו רנ"ו. השלישית נרשמה על־ידי מרים שלי מפי אמה), לוב, מצרים (2), ארץ־ישראל – ספרדית, ערבית ודרוזית, תימן (שלוש מארבע הנוסחאות נדפסו: נוי־פולקטיילס נ“ג, שבילי כ”א, מ"ד), עיראק (6), פרס, אפגאניסטן (2), מזרח אירופה.

מן הראוי לחקור את יחסן של נוסחאות א“ת 923 באסע”י (אויקוטיפ יהודי? “אוהבת כתורה” וכיו"ב) אל הנוסחאות הבינלאומיות של טיפוס סיפורי זה, ובמיוחד אל א“ת 923 ב‘: הנסיכה האחראית למזלה (מוטיוו H952), אשר כל 25 הנוסחאות שלו הרשומות במפתח הטיפוסים מקורן בהודו. לתולדות הטיפוס הסיפורי בכללו השווה: בולטה־פוליווקה ק’ 305 (לאסופת האחים גרים ק"ע), טאושר 193, ליונגמן מס' 923. השווה גם למטה, הערה לסי' ל”ט³⁶.

לג. החוזר בתשובה. אסע“י 3282. כנ”ל.

א"ת 756: המטה הפורח של החוזר בתשובה. ארבע מקבילות נרשמו: ממארוקו (חביב ג'), מיוון, ארץ־ישראל – ספרדית, מזרח אירופה.

השווה בולטה־פוליווקה ג' 463 (לאסופת האחים גרים כ"ו), ליונגמן מס' 756, ומחקרו של אנדרייב על השודד (הרוסי) מאדיי החוזר בתשובה³⁷. לנוסחאות מזרחיות השווה אברהארד־בוראטאוו קכ"ו, חלק 4.

לד. העוגה המלוכלכת בעולם הנצח. אסע“י 3283. כנ”ל.

א"ת 756 * ז (אסע"י): חלום מחזיר קמצן למוטב. נרשמו חמש מקבילות: ממצרים, ארץ־ישראל – אשכנזית, תימן, מזרח אירופה (אחת משתי הנוסחאות: בהרב ה'). השווה גם מוטיוו D1068: חלום ריאליסטי.

לה. בזכות ה“קדיש”. אסע“י 3289. כנ”ל.

א“ת 769 *: מת משוחרר מגיהינום. נרשמו ארבע מקבילות: מארץ־ישראל – ספרדית, אשכנזית (עשני 122), מזרח אירופה (נענה 3–1, 47–42). הסיפור יונק מן האגדה הנודעת על ר' עקיבא והמת בבית־הקברות. השווה גאסטר קל”ד והביבליוגראפיה שם.

לו. בן־המלך שחלה מרוב אהבה. אסע“י 3488. כנ”ל.

קונגלומרט אשר ביסודו א“ת 516 ב': האשה שנחטפה מבעלה. בטיפוס סיפורי זה מתאהב בן־מלך ממבט ראשון (T10) באשה (נשואה) יפהפייה, לעתים למראה שערתה על פני המיים (T11.4.1) או נעלה (T11.4.2). לרוב חוטפת הזקנה־הנוכלת (T11.3, R39.2, M301.2.1) את היפהפייה בניגוד לרצונה (שלא כנוסחתנו). בסופו של הטיפוס הסיפורי משתחררת האשה (מוחזרת לבעלה) על־ידי עוזר נאמן (P361) והזקנה ושולחיה נענשים. כטיפוס עצמאי נרשם הסיפור רק בהודו (11 נוסחאות אצל תומפסון־רוברטס), ולרוב הוא מתקשר עם א”ת 516, א“ת 534, א”ת 560. גם במסגרתה של נוסחת הקונגלומרט שלנו ניכרים שרידי א“ת 516, כגון מוטיוו המעבר התתקרקעי (R25.1). נרשמו שש מקבילות של א”ת 516 ב': מארץ־ישראל – ערבית, תימן (שתיים מארבע הנוסחאות: שבילי י“ג, בהרב ל”ט), קורדיסטן העיראקית.

לז. “מי שבראני לא יעזבני”. אסע“י 3566. כנ”ל.

שילוב ארבעה טיפוסים סיפוריים: ³⁸ א“ת 705 * א' (בוגס; השווה אברהארד־בוראטאוו קס"ח, חלק ג' 12): הבעל עומד לשאת אשה נוספת על אשתו האילמת, אך כוח הדיבור חוזר אליה והיא מגרשת את צרתה המיועדת, א”ת 891: בעל עוזב את אשתו, אך מטיל עליה משימה ללדת לו ילד (חלקים 3–2), א“ת 891 א': הנסיכה במגדל מחזירה את בעלה אליה, א”ת 891 * ד' (אסע"י): ילדים מונעים את נישואי אביהם ומחזירים אותו אל אמם. נרשמו שתי מקבילות של 705 * א‘: מתימן (שבילי ק') ועיראק (אביצוק ל"ב). ארבע נוסחאות של א“ת 891 נרשמו: מתימן (אחת משתי הנוסחאות: שבילי ק'), עיראק, אפגאניסטן. המקבילה היחידה לא”ת 891 א’ באה מטוניסיה (רשם יהודה מזוז מפי יהודית טרבולסי; השווה לעיל, בהערה לסי' י"ג). מקבילה לא"ת 891 * ד' נרשמה ממצרים.

נוסחתנו תובן רק נוכח העובדה כי אגב שילוב הטיפוסים השונים נשמטו כמה מן המוטיווים, והקונגלומרט לוקה בחסר: לא נתפרשה סיבת כעסו של בן־המלך (הבעל) על ארוסתו (אשתו) ואיומו לשאתה כ“חצי אשה” (א"ת 891, חלק 1), לא הובהרה המשימה ללדת ילד לבעל בניגוד לרצונו (H1187 – גירושי האשה על דרך המשימה האבסורדית), ועוד. מוטיוו האשה המוצאת את דרכה אל בעלה (אהובה) כשהיא מעמידה פני זונה (פונדקאית, בעלת בית־קפה) ויולדת לו ילדים אגב קבלת ערבונות (K1814) נמצא כבר בבראשית ל"ח (יהודה ותמר). מוטיוו הבור מתאים למוטיוו המגדל (א"ת 891 א'), שבו הולכת האשה (בבגדי גבר) בעקבות בעלה (אהובה) וההתוודעות המחודשת נערכת בארמון הנבנה על־ידי האשה־המלך.

לח. חתונת החיפושית והעכבר. אסע"י 6500. מפי אסתר כהן (לעיל, עמ' 184). סיגנון הסיפור וחירוזו נעשו על סמך העובדה כי גם המקור (הערבי) סופר בחרוזים.

א"ת 2023: עכבר שזכה בתחרות מחזרים מת בהכנת ארוחת־החתונה (טובע במאכל). מקבילה יחידה נרשמה מעיראק (אגסי א').

סיפור־שלשלת נודע ונפוץ, אשר בנוסחתנו חסר חלקו השני: תגובות בעלי־החיים השונים למשמע האסון (Z32.3). במרבית הנוסחאות של טיפוסנו שואלת המועמדת את המחזרים למעשיהם בלילה, דוחה את קולותיהם ומעדיפה את העכבר (בזכות שתיקתו). הסיפור נפוץ גם במזרח ו־15 נוסחאות טורקיות רשומות אצל אברהארד־בוראטאוו כ"א.

לט. הכל מן האשה. אסע“י 6501. כנ”ל.

א“ת 923 ב‘: הנסיכה האחראית למזלה. השווה לעיל, עמ’ 210, הע' לסי' ל”ב. נוסחתנו יונקת גם ממוטיוו האשה בעלת המזל (N251.5), אשר רק בזכותה עולה בעלה (ביש־גדא) לגדולה (א"ת 737 ב'*), ומשום כך היא קרובה יותר לא“ת 923 ב' מאשר לא”ת 923 (“אהבה כמלח”).

מ. הרמב"ם והבאש־וזיר. אסע“י 6502. כנ”ל.

א“ת 980 *-* א' (אסע"י): המהנדס והצבע: השב ממצולות הים. השווה דב נוי, “סיפורי ים בפי העם: הרמב”ם שב ממצולות הים”, מחניים, קובץ ס“ח (פסח תשכ"ב), עמ' 110–100. נרשמו עשר מקבילות: ממארוקו, לוב, א”י – אשכנזית (עשני 102–97) וספרדית, טורקיה (שתי המקבילות נדפסו: נוי, שם 110–108; חחו"ס 1962 י'), תימן (נוי, שם 108–105 = שבילי פ"ט), עיראק (שתיים משלוש הנוסחאות נדפסו: נוי, שם 105–103, עיראק קי“א. השווה גם עליזה שנהר, “הרמב”ם שב ממצולות ים”, הימאי הישראלי, חוברת ע‘, אוגוסט 1965, עמ’ 29–27). ברוב הנוסחאות הגיבור־המהנדס (הארכיטקט) הוא הרמב“ם והעלילה הסיפורית יונקת מן החיכוכים הבינעדתיים והבינדתיים (תחרות שני שירים נציגי דתות שונות), החסרים בנוסחתנו. על הרמב”ם בסיפורינו העממיים השווה: ישעיה ברגר, “הרמב”ם באגדת־עם“, מסד ב' (תל־אביב 1938), 238–216. על סיפורי־עם שגיבורם הוא רמב”ם הרופא (המוטיוו נרמז גם בנוסחתנו) השווה נוי־פולקטיילס ס“ד, עיראק מ”ז, ק"ד, חביב ד'. למוטיוו החפץ האבוד שנמצא במעי הדג השווה מוטיוו N211.1 והביבליוגראפיה שם.

מא. האופה וכוס הפלא. אסע"י 3963. מפי דויד כהן (לעיל, עמ' 185).

א"ת 570 א': הנסיכה, הדייג ועור־הדג הנותן זהב. נרשמו שתי מקבילות: מטוניסיה (למטה, סי' נ"ו; ר' שם בהערה), תימן.

הסיפור נפוץ בארצות הים התיכון. השווה דוקינס ד' (יוון),אברהארד־בוראטאוו ע“א, קע”ג (טורקיה), ליטמאן 339 (ערב). במרבית הנוסחאות הגיבור הוא דייג והמיקסם נותן הזהב הוא עורו של דג.

מב. מכירת התרנגול על תנאי. אסע“י 4044. כנ”ל.

א"ת 1358 א‘: מאהב חבוי פודה את עצמו מידי נוכל. הסיפור שייך למכלול הסיפורים (א"ת 1358), שבהם מופתע זוג מאהבים (לרוב בוגדת האשה בבעלה עם מאהב צעיר) על־ידי נוכל המנצל את מעמדו ומקבל דמי לא־יחרץ מן המאהב (K443.1). השווה בולטה־פוליווקה, ב’ 18.

מג. האחות הנאמנה וגיסתה כפויית הטובה. אסע“י 5119. כנ”ל.

א"ת 872*: אח, אחות וגיסה מעלילה. נרשמו שש מקבילות: ממארוקו, אלג’יריה, טוניסיה (שתי המקבילות נרשמו על־ידי יהודה מזוז מפי אמו), תימן (שבילי מ"א), עיראק.

במפתח הטיפוסים צויינו רק נוסחאות מנורבגיה ומספרד. אך כפי שמוכיחות נוסחאות אסע"י נפוץ הטיפוס הסיפורי והמוטיווים שמהם הוא מורכב (K2112.2 – גיסה מעלילה, S143 – גירוש האחות ליער, L162 – נישואי הניצולה לבן־המלך שהצילה) גם בצפון אפריקה ובמערב אסיה.

מד. כסף בא וכסף הולך והמקצוע לעולם עומד.אסע“י 5610. כנ”ל.

שילוב שני טיפוסים סיפוריים: א“ת 888 א'*: קולע הסלים (אורג השטיחים) וא”ת 949*: אציל צעיר לומד את מלאכת הקליעה. מוטיוו ההתחלה בשני הטיפוסים שווה: איש (אציל, מלך) לומד מקצוע (מלאכה), כי רק בתנאי זה מוכנה אהובת לבו להינשא לו (מוטיווים H335.0.2.2, P31), אלא שבא“ת 888 א’ *נחטפת האשה על־ידי רב־חובל והיא מוצאת כעבור שנים את בעלה בזכות תוצרתו (סלים קלועים, שטיחים ארוגים) ובא”ת 949* מפרנס המקצוע את בעליו. ההצלה ממוות, שלא נזכרה במפתח הטיפוסים, מיוחדת לנוסחאות מזרחיות וייתכן שיש מקום לקביעת אויקוטיפ שבו אין להפריד בין שני הטיפוסים הנ“ל. השווה אברהארד־בוראטאוו רל”א (טורקיה), ספיטטה ביי 104–94 (מצרים). באסע"י נרשמו תשע מקבילות של שילוב זה: מטוניסיה (רשמה מרים שלי מפי סבתה אסתר), ארץ־ישראל – ספרדית, קורדיסטן הפרסית (אחת משתי הנוסחאות: מבוע י"ג), עיראק (עיראק מ"ה), פרס, אפגאניסטן (2), מזרח אירופה, השווה דב נוי, “מלאכה תציל ממוות”, ספר זאבי, חיפה 1966, שם נתפרסמו הנוסחאות מטוניסיה, ארץ־ישראל, פרס ואפגאניסטן.

מה. בני־המלך האבודים. אסע“י 5751. כנ”ל.

א“ת 707: העוף המדבר, האילן המזמר ומי החיים – שלושת בני הזהב. 11 מקבילות נרשמו: ממארוקו, טוניסיה (רשם יהודה מזוז מפי חדד ציון), טורקיה (כגן־מי חיים 153–151), תימן, קורדיסטן העיראקית (2) והפרסית, עיראק (שתי נוסחאות: אביצוק ל“א, עיראק י”ב), פרס, אפגאניסטן. מקבילה ספאניולית־באלקאנית רשומה אצל קרוס 65–63, נוסחאות ספאניוליות־מארוקאיות אצל פאלאסין ל”ד, פ"ה. סופה של נוסחתנו מעיד, כי הזמיר שבה אינו עוף מזמר ( המשימה היא לרוב: אילן מזמן – H1333.1, כי ציפור רננים אין בה מן המופלא), אלא עוף מדבר ומגלה את האמת למלך (K1911.3.3, H1311.1.1, H151.1, B131).

לדעת תומפסון מעשייה 121, זהו “אחד מ־10–8 הסיפורים העלילתיים הנפוצים ביותר בעולם”, ומוצאו הוא אירופי, אך הנוסחאות שנרשמו בשנים האחרונות בהודו (תומפסון־רוברטס מציינים 44 נוסחאות) ובאסיה בכלל, עשויות לערער מסקנה זו. השווה הנוסחאות הערביות אצל: ליטמן 327–320 (שובן ז‘, 95, מס’ 375), שמידט־קאהלה מ“ו; ארטין פאשה 267–265, מס' 22; באג' 397–394; לאוסט ק”ה; ספיטטה ביי, עמ' 137, מס' 11; סטיוונס ל"ג; ריווייר 71, 187. השווה גם בולטה־פוליווקה ב' 393–392 (לאסופת האחים גרים, מס' 96) על מוטיוו האשה החפה מפשע ורדיפתה על־ידי הפקרת (הריגת) ילדיה, וכן שם, עמ' 391 ואילך – ניתוח מקיף של האבטיפוס הערבי, שממנו יונקות הנוסחאות האירופיות מאז המאה ה־16.

מו. קופסתו של אליהו הנביא. אסע"י 384. מפי מסעודה מזוז (לעיל, עמ' 186).

א“ת 750 ד': מלאך ממלא משאלות שלושה אחים (המיקסם נלקח בחזרה). נרשמו 14 מקבילות: ממארוקו (חביב א'), טונייה (י. מזוז מפי מ. פרג’ון: נוסחה זו, שנדפסה אצל יזון־אליהו 57, שלמה יותר: המתנות מאליהו הנביא הן: חכמה, עושר ואשה טובה; נוסחה שנייה נרשמה ע"י מנחם בן־אריה מפי שמעון גויטה), לוב, מצרים,טורקיה (2), ארץ־ישראל – ספרדית, תימן, קורדיסטן העיראקית, עיראק (אחת משתי הנוסחאות: עיראק נ"ז), פרס (2).השווה גאסטר שנ”ה. האשה המטיבה בטיפוס הבינלאומי (וכן בא"ת 550 א' הדומה לטיפוסנו מבחינת מתכונתו) נרמזת בסוף נוסחתנו, ביחסה המטיב לאורח (אליהו הנביא).

לתולדות הטיפוס הסיפורי במרחב־התרבות הימתיכוני השווה דוקינס ע' (יוון), אברהארד־בוראטאוו ק"י (טורקיה), באסה ג' 302 (ערב).

מז. היתום שידע לגלות נסתרות. אסע“י 775. כנ”ל.

א"ת 1641: הרופא הכל־יודע (מגלה נסתרות). נרשמו 24 מקבילות: ממארוקו, לוב, טורקיה, ארץ־ישראל – שתי נוסחאות ספרדיות (אחת מהן: נענה 417–414), תימן (שתיים משמונה הנוסחאות: שבילי קל"ז, בהרב מ'), עיראק (שלוש משבע הנוסחאות: עיראק פ“ג, ק”ד, מבוע ל"ז), פרס (מזרחי 188 ב'), אפגאניסטן, מזרח אירופה (אחת משלוש הנוסחאות: ישיבה ה').

על הבעיות הכרוכות בחקר א“ת 1641 (תומפסון־מעשייה 145: “חומר מעניין ביותר למחקר השוואתי”) והמוטיווים של גילוי (פושעים, חפץ) על־פי מקרה או על־ידי הוצאת מלה מן הפה (N688), הנראית לשומעים כגילוי וניחוש, השווה ישיבה 31 ואילך, בולטה־פוליווקה ב' 412 ואילך (נוסחאות מזרחיות; השלמות אצל טאושר ל"ו, עמ' 181), מפתח המוטיווים, כנ”ל. השווה גם לעיל, סי' כ"ח.

מח. חילול הקודש נענש. אסע“י 1361. כנ”ל.

א“ת * 771 (אסע"י): חילול הקודש נענש. השווה לעיל, הערה לסי' כ”ב, וכן להלן סי' נ“ג, נ”ה. מוטיוו ההתגיירות שבסוף הסיפור רגיל בסיום האגדות על חילול הקודש, ויש בו משום הודאה גמורה ומוחלטת של המחלל, המתחרט וחוזר בתשובה, בעליונותה של דת־ישראל. השווה למטה, סי נ"ג, וכן נוי־שבזי.

מט. התרופה ל“מחלת העוני”. אסע“י 1686. כנ”ל.

א"ת 1862 * ד' (אסע"י): רופא פיקח מרפא עני על־ידי מתן עצה: תחבולת גניבה. נרשמו שתי מקבילות: ממצרים ומתימן.

הנוסחאות סווגו כתת־טיפוס של “בדיחות על רופאים” (א"ת 1862) ולא במסגרת הסיפורים על “רב הגנבים” (א"ת 1525), כי ברובן משמש הרופא כגיבור ראשי ופה ושם נשמעת גם נימת לעג כלפי מקצוע זה וכלפי עצות־התרופה.

נ. עלילת שווא על יהודי מוכר יין. אסע“י 1691. כנ”ל.

א"ת 839 * ג' (אסע"י): הצלת פלא של יחיד נרדף. נרשמו 25 נוסחאות של אויקוטיפ זה: ממארוקו (אחת מארבע הנוסחאות: מארוקו ד'), טיניסיה (שתי מקבילות נרשמו על־ידי יהודה מזוז מפי אביו ומפי אמו), לוב (2), מצרים, ארץ־ישראל – 4 ספרדיות (3 נדפסו: נענה 81–75, 96–88, 187–182) ו־9 אשכנזיות, תימן (6), קורדיסטן העיראקית, עיראק (אחת מחמש הנוסחאות: עיראק ג'), פרס (מזרחי 167 ב'), אפגאניסטן (3), מזרח אירופה (15). בנוסחתנו תופסים מוטיווים ריאליסטיים את מקום המוטיווים העלטבעיים האופייניים לאויקוטיפי זה, אך בידיעתו הפלאית של הרב־החכם ובהכוונתם של הנידון למוות אל האונייה שבה ייפגש עם שופטיו, נשמר היסוד העלטבעי.

נא. בת־הרב המלומדת ובעלה שעלה עליה בתורה. אסע“י 2306. כנ”ל.

פתיחת סיפורנו רומזת לא“ת 900: נישואין אומללים של נערה בררנית הדוחה את מחזריה (הסיבה לתחושת העליונות בנוסחותינו היא תלמוד תורה), אך בהמשכו עובר הסיפור למסלול ריאליסטי, סוטה מן הטיפוס הבינלאומי שביסודו המוטיוו של אילוף הסוררת (T251.2) ועובר לתחום יחסי המשפחה: בעל ולו שתי נשים, בת והורים, חתן וחותן וכו'. נרשמו שש מקבילות של א”ת 900 (ברובן נוסחאות שלמות): ממצרים (2), ארץ־ישראל – ספרדית, עיראק, פרס, מזרח אירופה.

נב. צדקה תציל ממוות. אסע“י 2307. כנ”ל.

שילוב שני טיפוסים סיפוריים: א“ת 706 * ד' (אסע“י”): הנערה המושמצת (המשמיצים נענשים וחוזרים בתשובה), וא”ת 560 ג’ *: מיקסם הנותן זהב נלקח מבעליו ומוחזר לו. נרשמו שש מקבילות של א“ת 706 * ד‘: ממארוקו, תימן (שתיים מחמש הנוסחאות: שבילי ל“ט, בהרב ל”ז). המבדיל את האויקוטיפ 706 * ד’ מן הטיפוס הבינלאומי א”ת 706: האשה כרותת הידיים (השווה גאסטר ת”נ)³⁹ הוא בזימון האב והבת בסוף הסיפור.

נג. עונשי של שר שהפריע ליהודי בתפילתו. אסע“י 3262. כנ”ל.

א“ת * 771 (אסע"י): חילול הקודש נענש. השווה לעיל, הערה לסי' כ”ב. למוטיוו ההתגיירות של מבזה הקדושה (בסוף הסיפור) ר' לעיל, בהערה לסי' מ“ח, השווה גם לעיל, סי' ו', וכן כגן־גרים, בעניין התגיירות הגיבורה (מאהבה) בסוף א”ת 930 * ה' (אסע"י). הסיפורים על צדיקים שאינם מפסיקים את תפילתם (שמונה עשרה) יונקים מן ה“מעשה בחסיד שהיה מתפלל בדרך, ובא הגמון אחד ונתן לו שלום, ולא החזיר לו” (ברכות ל' ב' ומקבילות רבות).

נד. שלמה המלך מנסה את המזל. אסע“י 3264. כנ”ל.

שילוב שני טיפוסים סיפוריים: א“ת 930: נבואת הגדולה העתידה של הנער, וא”ת 930 * כ' (אסע"י): בת שלמה הכלואה במגדל (גאסטר של"ו). נרשמו 19 מקבילות של א“ת 930: ממארוקו, טוניסיה (אחת משתי המקבילות – למטה, סי' ס“ד; גיבור המקבילה השנייה, הרשומה על־ידי יהודה מזוז מפי אביו, הוא הרמב”ם, ונכללת בה רק המחצית השנייה של הטיפוס הסיפורי), ארץ־ישראל – 2 ספרדיות ואשכנזית, תימן (שבילי צ"ז), עיראק (שתיים משש הנוסחאות: עיראק ה‘, פ’), פרס (חחו”ס 1963 ד’ = מבוע י"ב), אפגאניסטן, מזרח אירופה (אחת משתי הנוסחאות: נוי־פולקטיילס מ"ט). שלוש מקבילות של א”ת 930 * כ' נרשמו: מטורקיה, עיראק (עיראק ע'), פרס.

למוטיוו של שלמה המלך המנסה להימלט מן הגורל המייעד את בתו לעני, השווה מדרש תנחומא, מהד' בובר, מבוא, עמ' 136: גינצבורג ד' 175, ו' 303, הע' 108 (נרמזות גם מקבילות ערביות); גאסטר של“ו; בן־יחזקאל, הערה לסי' רכ”ו, כרך ה‘, עמ’ 28–16. לחקר א"ת 930 והתת־טיפוסים שלו (ר' בקובץ זה גם סי' ו', ס"ד) השווה את מאמרו המסכם של פרופ' ארצ’ר טיילור על האשה (הכלה) המיועדת⁴⁰ והביבליוגראפיה העשירה שם.

נה. השר שנהפך לחמור. אסע“י 3265. כנ”ל.

א“ת * 730 א' (אסע"י): הצלת פלא של קהילה יהודית. אחד האויקוטיפים הנפוצים ביותר בין אגדות ישראל. עשר מבין 35 הנוסחאות השמורות באסע”י ראו אור (לפי סדר הא"ב של הקבצים והמאמרים, אגב ציון המוצא בסוגריים): אביצוק ב‘, ז’ (מזרח אירופה), בהרב ל“ה (תימן), נ”ה (מארוקו), מזרחי 165 א' (פרס), נוי־אליהו 116–114 (מזרח אירופה), נוי־בעלי ניסים 82 (תימן), נוי־סיפורי גולה 100 (מצרים), עשני 88–85 (ארץ־ישראל – אשכנזית), שבילי קנ“ד, קס”ז (תימן). מבין ארבע הנוסחאות מטוניסיה רואות אור בילקוט זה שתיים (זו וסי' נ"ז); שתי הנוסחאות מטוניסיה רואות אור בילקוט זה שתיים (זו וסי' נ"ז); שתי הנוסחאות האחרות נרשמו על־ידי יהודה מזוז מפי אמו (השופט שונא היהודים מתגייר) ועל־ידי יצחק וקסלר מפי ויקטור מימון.

בנוסחתנו משולב המוטיוו של ביזוי הקודש (השווה לעיל, הערה לסי' כ"ב), אך העונש אינו בגדר נס מן השמיים (האופייני לא"ת * 771), כי הוא מוצא לפועל על־ידי פעולתו (המגית) של הנפגע (הצדיק, גיבור הסיפור).

נו. כוסיות שופכות זהב. אסע"י 446. סיפר שמואל עמרוסי (לעיל, עמ' 187 ואילך).

א“ת 570 א‘: הנסיכה, הדייג ועור־הדג הנותן לגיבור זהב. השווה לעיל, סי’ מ”א. הנוסחה שלנו היא שילוב מעניין של גיבור־דייג מכאן (במקום אופה בסי' מ"א) ושל כוסית־פלא (במקום עור־דג בטיפוס הבינלאומי) מכאן.

נז. עבודת־פרך מבטלת גזירה. אסע“י 1231. כנ”ל.

א“ת * 730 א‘: הצלת פלא של קהילה יהודית. השווה לעיל, הערה לסי’ נ”ה.

נח. דג אסיר תודה. אסע“י 1917. כנ”ל.

שילוב שני טיפוסים סיפוריים: א“ת 506 (חלק 1 א’ * ג'): דג אסיר תודה על הצלתו ממוות מטיב עם מצילו ומלווהו כבן־לוויה, וא”ת 859 * ה' (אסע"י): הצלחת העני המתחזה כעשיר ומתפאר בייחוסו. 7 מקבילות של א“ת 506 נרשמו: ממארוקו, עיראק (3), פרס, אפגאניסטן, מזרח אירופה. לא”ת 859 * ה' השווה לעיל, הערה לסי' ט"ז.

נט. המכתב לאלוהים. אסע“י 1919. כנ”ל. השווה נוי־פולקטיילס ל“ה. א”ת 841 * א' (אסע"י): עזרה חומרית מגיעה ברגע אחרון לעני במצוקה כשכר על מעשה תמים (מצווה). השווה לעיל, הערה לסי' ל“ב. מבין עשרים הנוסחאות של אויקוטיפ יהודי זה נדפסו שתיים, ובשתיהן המעשה התמים הוא משלוח מכתב לאלוהים: עיראק מ”א, מבוע מ"ב (פרס). מועד המצוקה הוא, לרוב, ערב פסח, כשהעדר־מצוֹת מעמיד את העני בפני ברירה: מות רעב או מות כרת (חמץ בפסח).

במהדורה החדשה של מפתח הטיפוסים יוחד טיפוס סיפורי מיוחד לתפילה נענית (א"ת 1349 מ’ *: אדם רעב קורא לאלוהים וזוכה במקרה לאוכל), אך טיפוס זה מסווג בין סיפורי כסילים. מסתבר כי לכתחילה שימש כגיבור סיפורנו מאמין תמים (בדומה לא“ת 841, שבו מאמין אחד הקבצנים באלוהים, השני במלך; השווה לעיל, סי' ל”ב), ואמונתו נשכרת ומנצחת. אלא שבחברה מתוחכמת מודגש היסוד ההיתולי שבסיפור, אגב לעג לכסילותו של הכותב־הפתי. לרוב מסתיימים הסיפורים ההיתוליים האלה בהיפרפואנטה, שעיקרה הטחת דברים מצד הכותב כלפי הקב“ה (או כלפי המטיב העשיר) ש”לא כל הסכום הגיע" או כיו“ב. על מציאות הסיפור במזרח אירופה השווה עיראק 252, סוף ההערה לסי' מ”א. השווה גם להלן, סי' ע'.

ס. שלושה חברים זריזים. אסע“י 1920. כנ”ל.

שילוב של שלושה טיפוסים סיפוריים: א“ת 1525 ח': גנבים גונבים זה מזה, א”ת 1529: גנב טוען שנהפך לסוס, א“ת 1615: הנוכל מסמן את כספו של הזולת וטוען כי שלו הוא. הטיפוסים הנ”ל הקשורים בסיפורים על נוכלים וגנבים־אמנים (השווה לעיל, הערה לסי' ה') באים ברוב הנוסחאות כמעשים בפני עצמם, בלי קשר ביניהם. נרשמו: מקבילה ארצישאלית־דרוזית של א“ת 1525 ח', ושתי מקבילות מתימן של א”ת 1615 (השווה שבילי קכ"ו, בהערה). נרשמו ארבע מקבילות של א“ת 1529: מטוניסיה (להלן, סי' ס"ג), ארץ־ישראל – ערבית, תימן, עיראק (עיראק פ"א). לדעת תומפסון־מעשייה, עמ' 200, הסיפור הוא ממוצא ספרותי שבכתב, וראשיתו במזרח. נוסחאות מזרחיות שלו נרשמו אצל שובן ז' 136, מס' 406; וסלסקי־הוג’ה ב‘, מס’ 487, עמ' 229; באסה א' 492; אברהארד־בוראטאוו שמ”א, 3. נוסחאות יהודיות נרשמו בהערות של דרויאנוב מס' 1346, ושל שוארצבום אל גראס תפ“א, עמ' 409–408. הקשר בין סיפורנו ובין סיפורי ההיפוך בסנהדרין ס”ז ב' ראוי לבירור.

סא. כיבוד אב בזכות ארגז. אסע“י 1921. כנ”ל.

א“ת 982: ארגז כסף מדומה כירושה צפוייה גורם לכיבוד אב. נרשמו 14 מקבילות: ממארוקו, לוב (2), מצרים, בולגריה, טורקיה, א”י – ספרדית, ערבית, אפגאניסטאן, מזרח אירופה (אחת מ־5 הנוסחאות: ישיבה ד'). ברוב הנוסחאות אין האב עצמו הוגה את רעיון התרמית, והסיפור פותח בעצת־ידיד. המוטיווים השלובים בסיפור זה (K476.2, P236.2, Q281.1) נפוצים בסיפורי המערב והמזרח כאחד. השווה בולטה־פוליווקה ד' 172, הערה 14, שוארצבום־אלפונסי ל“ו והביבליוגראפיה שם. נוסחה עברית מארץ־ישראל, שנרשמה אצל שמידט־קאהלה קכ”ג, תורגמה לעברית אצל אשר ברש, משיחות ערב: סיפורים עממיים, תל־אביב תשי“ט, עמ' 112–109. בנוסח זה נוסף מוטיוו המחלוקת בין שלושת הבנים והבאת הדבר בפני הקאדי לפני פתיחת האוצר (שריד המוטיוו הזה ניכר גם בנוסחתנו). פסק־דינו “המחוכם” של הקאדי נותן לנוסחה הערבית תפנית הומוריסטית. השווה גם גראס רע”ו, עמ' 252 ואילך (הזקן דורש מבניו לפתוח את התיבה רק בתום ימי השבעה) וכן ישיבה 28–26 (ניתוח עלילתי של נוסחאות א“ת 982 באסע”י.

סב. “אם נוצחת ע”י צולע, קפוץ לג’ינג’י והוא יצילך". אסע“י 1944. כנ”ל.

א"ת 1617: בנקאי רמאי מחזיר פיקדון בקוותו לנחח שמן יותר. נרשמו ארבע מקבילות: מטוניסיה (רשם יהודה מזוז מפי ברוך טרבולסי; בעל־הפיקדון הרמאי הוא קאדי), מצרים, תימן, (שבילי קל"ה), עיראק (חח"ס 1961 = עיראק כ"ה).

המוטיוו המרכזי של סיפורנו (K1667) מצוי בנוסחאות יהודיות רבות ויונק מן האגדה התלמודית־מדרשית. השווה יומא פ“ג ב'; פסיקתא רבתי פכ”ב, עמ' 111; בית המדרש חדר א‘, עמ’ 88–87; חיבוק יפה מן הישועה, מהד' הירשברג, עמ' 60 ואילך; ר' יצחק בן שלמה בן סהולה, משל הקדמוני, מהד' “מחברות לספרות”, עמ' 225–222; גאסטר שכ“ד (ביבליוגראפיה עשירה), בורן יודס ב' 132–131, 346; שוארצבום־אלפונסי ט”ו; חחו"ס 1961, עמ' 95–94; גיבל 203–188, וכן במאמרו של מארמורשטיין המוקדש למוטיוו זה⁴¹. נוסחאות ערביות רשומות אצל שובן ט' 24, מס' 13. על דרכים אחרות להוציא את הפיקדון מיד בעל־הפיקדון הרמאי והכחשן, השווה הערות ישראל דוידזון, ספר השעשועים לר' יוסף בן מאיר בן זבארה, ברלין תרפ“ה, מבוא, עמ' 45, פרק ט', והערות שוארצבום אל גראס רפ”א, עמ' 257–256. ר' גם מעשה בוך, סי' רט“ו; בן־יחזקאל קס”א, כרך ג‘, עמ’ 401–399, על בעל־הפיקדון החוזר מעולם האמת כדי לגלות לבית־דין את מקום הפיקדון. הקשר בין האגדות היהודיות והערביות מסביב למוטיוו זה נדון כבר במאמר של פרלס על הקשרים בין אגדת ישראל ו“סיפורי אלף לילה ולילה”⁴². נוסחתאו דומה מאוד לנוסחת הסיפור אצל פטרוס אלפונסי; שתיהן כוללות את יסודות העלייה לרגל, הצדיק (הקאדי) המדומה והמרומה, ובעיקר האשה החכמה (ברוב המקבילות עוזר סוחר אחר להשיג את הפיקדות בחזרה).

סג. החמור שלבש ערב פסח צורת אדם. אסע“י 1855. מפי נהוראי שלי (לעיל, עמ' 189). השווה נוי־פולקטיילס ס”ה.

א"ת 1529: גנב טוען שנהפך לסוס. השווה לעיל, סי' ס' בסוף ההערה לסי' ס'.

סד. אין להעשיר את מי שהגורל רוששו. אסע“י 2501. כנ”ל.

א“ת 947 א‘: ⁴³ ביש־גדא מעמיד פני עיוור ואינו רואה בדרכו את הכסף. נרשמו שבע מקבילות: מתימן, קורדיסטן הטורקית, עיראק (נוי־פולקטיילס י'), בוכארה, פרס (3). מקבילה נוספת, מטוניסיה, מובאת בילקוט זה, סי’ ס”ז. השווה להלן, בהערה לסיפור זה.

המוטיווים בסיפורנו (Q34, N351.2) וכן מוטיווים אחרים על מזל ביש שאינו נוטש את האדם (א"ת 947 והתת־טיפוסים שלו) נפוצים ביותר בספרות העממית, ובכל מרחב־תרבות הם מתרכזים מסביב לחסר־מזל מסויים, אשר רק מזלו הביש גורם לעניותו (האיש הוא תלמיד־חכם, פיקח וכיו"ב). אצלנו ממלא לרוב ר' אברהם אבן עזרא תפקיד זה⁴⁴. השווה בביבליוגראפיה אצל נוי־פולקטיילס ס“ז, בהרב מ”ו, בריברם ח'.

סה. סופה של פגיעה. אסע“י 2502. כנ”ל.

א"ת 313: הנערה (בת המפלצת) מסייעת למילוט הגיבור (חלקים 2–3ב': המשימות והמנוסה המאגית)⁴⁵. נרשמו שמונה מקבילות, רובן, כנוסחתנו, בלי החלק הראשון והאחרון: מטוניסיה (ע“י יהודה מזוז מפי אמו וע”י מאיר עמרוסי מפי ציון חדד), לוב (בהרב כ"ד), תימן (שבילי י"ז), קורדיסטן העיראקית (אביצוק י"ח) והפרסית (מבוע ל"ח), עיראק, מזרח אירופה. המשימות של מיון הזרעונים (H1091) ושל זיהוי (ע"י סימנים שניתנו מראש: H161) מצויים גם במקבילות של נוסחתנו, מה שאין כן המוטיווים של אכילת עגל ושל דריכה על הביצים. המנוסה המאגית הופכת בנוסחתנו למנוסת־היפוכים (D671). למוטיוו הראשים הערופים והתקועים בחומה ר' לעיל, הערה לסי' ד'.

הטיפוס הסיפורי עצמו הוא אחד הנפוצים בספרות העממית בעולם וזכה למונוגראפיה מקיפה של אארנה⁴⁶, אך מועטות בה הנוסחאות שמוצאן במרחבי התרבות המיוצגים באסע"י, ונידונו בה בעיקר מוטיווי המילוט (חלק 3) ולאו דווקא מוטיווי המשימות (חלק 2). השווה גם תומפסון־מעשייה 90–88, בורן־יודאס ג' 238, בולטה־פוליווקה א' 442, ב' 516 ואילך (נוסחאות מזרחיות).

סו. בת־המלך המיועדת לבן־הקצב. אסע“י 2504. כנ”ל.

א“ת 930: נבואת הגדולה העתידה של הנער. ר' לעיל, הערה לסי' נ”ד.

סז. מזלו של עני. אסע“י 5350. כנ”ל. נוסחה זו נרשמה בשנת 1963. המקבילה שנרשמה מפי אותו מספר עצמו בשנת 1960 (אסע"י 2500) כוללת (בהרחבה) רק את החלק השני של נוסחתנו (א"ת 754 * ב‘, בוגס; ר’ למטה), והכתובת הרשומה בדם (בסוף הסיפור) יש בה ארבע מלים בלבד: “רוששתיו – העשרתהו, הרגתיו – תחייהו!”

שילוב שני טיפוסים סיפוריים: א“ת 947 א': ביש־גדא מעמיד פני עיוור ואינו רואה בדרכו את הכסף, וא”ת 754 * ב' (בוגס): עשיתיו עני, העשרת אותו; עתה הרגתיו – תחייהו! לא“ת 947 א' השווה לעיל, הערה לסיד ס”ד. נוסחתנו עדיפה בכך שהיא מסבירה מדוע אחז האח העשיר בתחבולתו: העני מסרב לקבל מתתנות חינם והאח נדחף למתן בסתר. הנמקה זו מסרה בסי' ס“ד לעיל. כן חסרה (בשתיהן ההנמקה של ה“משחק בעיוור” (עצימת העיניים)). העני מצדיק את הדין רוצה להוכיח לעצמו, כי על אף עוניו שפר עליו חלקו וגורלו טוב מגורלו של סומא, למשל… נרשמו חמש מקבילות של א”ת 754 * ב': מטוניסיה (ר' בסעיף הראשון של הערה זו), מצריים, ארץ־ישראל – ערבית, קורדיסטן העיראקית, עיראק. במרבית הנוסחאות חרותה הכתובת שבסוף הסיפור על מצחו של העני המת או רשומה על פתק שבידו.

סח. אשת־חייל ששיחררה את בעלה משביו. אסע"י1247. מפי פורטונה שלי (לעיל, עמ' 189).

א"ת 888: האשה הנאמנה משחררת את בעלה משביו נרשמו ארבע מקבילות: ממארוקו (מארוקו מ"ד), לוב, טורקיה, פולין (חחו"ס 1964 ט'; גיבור הנוסחה הזאת הוא רבנו גרשום מאור הגולה, האשה הנאמנה היא אשתו הראשונה, ניגוד גמור לאשתו השנייה, הצעירה והבוגדנית).

מוטיוו האשה המצילה את בעלה (E152, J1545.3) נפוץ ביותר בהודו ובארצות ערב. השווה בולטה־פוליווקה ג' 517 ואילך (לאסופת האחים גרים רי"ח). הנושא המדגיש את עליונות האשה על הגבר היה בוודאים מן הנושאים החביבים ביותר על המספרים (הסריסים) והמספרות בהרמנות הנשים בארצות המזרח מאידך גיסא סופרו בוודאי ליד סיפורי נאמנות ומסירות גם סיפורים שונים שביטאו את השאלה הכמוסה למחאה ולמרד, כגון א“ת 1406: התערבות הנשים המשטות בבעליהן (השווה נוי־פולקטיילס ס“ט, מבוע כ”ה) וכיו”ב.

סט. אליהו הנביא כרופא. אסע“י 2331. כנ”ל. המספרת סיפרה את הסיפור כמעשה שקרה לאחת מקרובות משפחתה.

מבחינת מנגנונה הפנימי של נוסחתנו חסרה בו הפתיחה הנהוגה באגדות מסוג זה והמפרטת את המצווה (לרוב מעשה תמים בתחום שבין אדם לחברו)⁴⁷ שבזכותה זכה הגיבור לנס של גילוי אליהו וריפוי פלאי. אלא שנוסחתנו טרם יצאה מתחום ה“ממוראט” (השווה הסעיף הראשון של ההערה) ולא הספיקה להתגבש כאגדה עממית. למוטיוו הצדיק המרפא השווה: V221.

ע. בזכות אמירת תהילים. אסע“י 2332. כנ”ל.

א“ת 841 * א' (אסע"י): עזרה חומרית מגיעה ברגע האחרון לעני במצוקה כשכר על מעשה תמים. השווה בהערה לסי' נ”ט לעיל. למהות המעשה התמים שבזכותו מתרחש נס (בנוסחתנו: היפוך) יש להשוות גם את הנוסחאות של א"ת * 775 (אסע"י): נס כשכר מצווה. השווה בהערה לסיפור הקודם.

עא. עוף הזהב ועוף הכסף. אסע“י 5089. כנ”ל.

א“ת 425 * ק' (אסע"י). השווה לעיל, בהערה לסי' י”ג. בנוסחתנו ניכרת השפעת האבטיפוס א"ת 425: המסע לגילוי הבעל האבוד, ובעיקר החלקים: 3 (איבוד הבעל), 4 (מסע החיפוש ומשימותיו), 5 (החזרת הבעל).

IXא. אסתר כהן מספרת סיפור לשרה אברהמי במעגן מיכאל

IXב. זוג המספרים נהוראי ופורטונה שלי עם נכדתם במושב גילת

X. בית הכנסת “גריבה” באי ג’רבה

מאוסף הצילומים והרפרודוקציות של המוסיאון לאתנולוגיה ולפולקלור בחיפה

XI. ארון־הקודש בבית־הכנסת “גריבה” באי ג’רבה

מאוסף הצילומים של אברהם הטל, ירושלים

XIIא. שלמה אוזן (עמ' 182) מספר סיפור למרים שלי במושב גילת

XIIב. המספר מאמו דמרי (עמ' 183) עם בתו ונכדו בעפולה עלית

SELECTIVE BIBLIOGRAPHY

בפתיחתנו למבחר הביבליוגראפי שבקובץ מארוקו (עמ' 166), הערנו כי “אין עדיין בידינו ספר מדעי מקיף, המסכם את תולדות יהודי צפון אפריקה, מאז בואם לשם ועד ימינו, ואת תרומתם לתרבות ישראל בעבר ובהווה. העבודות המובאות ברשימה למטה עשויות לשמש נדבכים לבניין העתיד לקום, בהאירן אספקטים שונים של הנושא הנידון”. בינתיים נתפרסם ספרו המקיף והממצה של פרוס' ח"ז הירשברג על תולדות היהודים באפריקה הצפונית¹ והוא משמש מסד מוצק לחקר המגרב. עם זאת ברור שעל דעת המחבר לא עלה לחקור במיוחד את האספקטים האתנולוגיים והפולקלוריסטיים של יהדות המגרב ובתחומים אלה נשאר עדיין מקום רב להתגדר בו.

ספרו של הירשברג והביבליוגראפיה העשירה והמקיפה בו (כרך ב‘, עמ’ 371–401) מאפשרים את צימצום ה“מבחר” הביבליוגראפי כאן, לעומת זה של קובץ מארוקו, בעיקר בכל הנוגע לפרק א', הסוקר מבואות כלליים והיסטוריים. עם זאת יתרמו בוודאי הערכים שלא נכללו בביבליוגראפיה של הירשברג ומיונם לפי נושאים, להבהרת ה“יש” בחקר המסורות העממיות של יהודי טוניסיה.

כל ערך נכלל ב“מבחר” פעם אחת בלבד. אמנם יש ערכים שאפשר לשייכם גם לשניים (או יותר) מבין שמונת מדורי ה“מבחר”, אך העדפנו לכלול גם ערכים אלה פעם אחת בלבד, במדור שבו הם נראו לנו מהותיים ביותר. הפרקים סודרו בהתאם לצורכי קובץ זה: תחילה הובאו סקירות ומבואות כלליים המבהירים את הרקע ההיסטורי-גיאוגראפי של יהדות טוניסיה ואת קשריה עם ארץ-ישראל; אחר-כך באים ערכים המאירים את אורחות-החיים הפנימיים ואת תחומי-היצירה השונים. הפרקים האחרונים מוקדשים ליצירה העממית בכלל ולסיפור העממי בפרט, אגב שימת-לב מיוחדת לסיפורי-עם לא-יהודיים בטוניסיה, שלהם הוקדש להלן מדור מיוחד (ז'). בכל פרק מסודרים הערכים לפי הא“ב, תחילה העברי ואחר-כך הלועזי, של המחברים². בציוני ספרים ניתן אחרי מקום הדפוס – שם המו”ל (בסוגריים).

האי ג’רבה, אם כי מבחינה גיאוגראפית-מדינית הוא מהווה חלק אינטגראלי של טוניסיה, הרי הוא שונה לחלוטין מגוף היבשת, מבחינה אתנית. גם סיפורי ג’רבה שונים מבחינת המוטיוויקה שלהם מסיפורי טוניסיה³ והם דומים יותר לסיפורי לוב; ואין כאן המקום להאריך.

ברצוני להביע כאן תודה כפולה ומכופלת לאברהם הטל ממכון בן-צבי שעבר על הביבליוגראפיה והעיר הערות חשובות.

(א) סקירות כלליות והיסטוריות

(a) GENERAL AND HISTORICAL SURVEYS

במדור זה הוקדשה שימת-לב מיוחדת לסקירות היסטוריות המשקפות את עברם של יהודי טוניסיה⁴, בכללן מאמרים שנתפרסמו בעתונות העברית והלועזית בסוף המאה הקודמת ובראשית המאה הזאת, וכן מאמרים העוסקים אומנם בעיקר ב“אקטואליה”, אך מאירים גם את רקעם ההיסטורי של המאורעות. כן מובאים כאן מאמרים גיאוגרפיים-היסטוריים כלליים, אשר כרקע משמש להם היישוב היהודי המקומי – תולדותיו, מבנהו וכיו"ב. סקירות ומחקרים המדגישים את האספקט הארכיאולוגי של היישוב (בתי-כנסיות, כתובות בבתי-קברות וכיו"ב) נרשמו למטה, במדור ד', הכולל, בין השאר, מאמרים מתחום האמנות העממית והארכיטקטורה.

אברהם אלמאליח, “מוסתערבים ופורטוגיזים בתוניסיה”, מזרח ומערב ב' (תרפ“ח–תרפ”ט), עמ' 19–28; 120–127. – לתולדות הפירוד בין עדות הטוניסים והליוורנים בטוניס.

א. אלמאליח, “דפים נשכחים”, שם, עמ' 152–155. – ניתוח מכתב שנשלח ב-1863 מראשי היהדות הטוניסאית לחברת “כל ישראל חברים” בפאריס על מצב-היהודים הרע בטוניסיה.

(אלמוני), “תוניסיה בעשור לעצמאות: שיטותיו והישגיו של משטר מתון ומתקדם”, סקירה חודשית (צה"ל), מרס 1966, עמ' 72–79. – סקירה היסטורית-מדינית מעודכנת.

אליעזר אשכנזי, “היהודים בתוניס”, הלבנון (פאריש) ב’–ז' (תרכ“ה–תרל”א), בהמשכים רבים.

ח. גרינברג, “דזשערבא דאס אינזל פון נסים ונפלאות”, קיום 1949, גל' 2–3, עמ' 843–847. – על ג’רבה, “אי של נסים ונפלאות” (ביידיש).

אברהם הטל, “היהודים בתוניסיה העצמאית”, בתפוצות הגולה (תחת מכבש הדפוס).

שלמה מאמו, “ירושלים דג’רבה”, הד-המזרח א‘, גל’ י"ט (י“ט באדר ב' תש”ג), עמ' 10. – עם שיחרור האי ג’רבה מן העול הנאצי.

שלמה מאמו, “היהודים בטוניסיה”, הד-המזרח ב‘, גל’ ב' (ו' בתמוז תש"ג), עמ' 12. – סיכום עדויות על השיעבוד הנאצי. עם השיחרור של יהודי טוניסיה.

יוסף מילבואר, “ג’רבה,‘, גשר ה’, מס' 3 (20), תשרי תש”ך, עמ' 84–88. – המאמר נתפרסם בצרפתית, בחוברת דצמבר 1960 (עמ' 14–19) של Etudes Israéliennes.

נחום סלושץ, “הבחוצים (שבטי המדבר היהודי באפריקה)”, כנסת תרצ"ו, עמ' 443–464.

נ. סלושץ, “העם היהודי היושב בתוניס”, ידע-עם א, (תש"ח), עמ' 4–6; ב‘, עמ’ 4–5.

נ. סלושץ, האי פליא (האי ג’רבה), תל-אביב (דביר) 1957 (236 עמ').

מוריס קאר, “יהדות תוניס”, ילקוט המזרח התיכון, אדר–ניסן תש"ט. עמ' 16–21.

מ. קאר, “יהדות תוניס נאבקת על שחרורה”, הד-המזרח ו‘, גל’ 30 (ה' בסיוון תש"ט), עמ' 14–15.

לוי יצחק רבינוביץ, “יהודי האי ג’רבה”, מחניים צ“ג–צ”ד (מנחם-אב תשכ"ד), עמ' 100–101.

Félix Allouche, “Emancipation in Tunis”, MJ 15 (September 1928), pp. 254–258.

Félix Allouche, “La Tunisie, carrefour du judaisme antique et moderne”, Evidences, November 1949, pp. 5–8.

(Anonymous), “Villages juifs en Tunisie”, Archives Israélites 1897, pp. 357–358. – Djerba.

(Anonymous), “Die Juden in Tunis”, OW 8 (1908), col. 127–132.

Rodolphe Arditti, “Rapport sur sept stèles funéraires trouvées à la Mornaghia”, Bulletin Archéologique 1908, pp. 123–130.

Rodolphe Arditti, Recueil des textes législatifs et juridiques concernant les Israélites de Tunisie de 1857 à 1913, Tunis 1915 (264 pp.).

Rodolphe Arditti, “Sur quelques épitaphes importantes de l’ancien cimetière israélite de Tunis”, RT 1920, pp. 94–98, 261–266; 1931, pp. 105 – 119, 404–410; 1932, pp. 99–111.

Robert Attal, “Tunisian Jewry during the last twenty years”, JJS 2 (1960) pp. 4–15.

Gene Baharav, “The Djerban Jews”, Israël Youth Horizon 7 (1964), No. 2, pp. 20–21.

Félix Bloch, “Les Israélites tunisiens”, L’Univers Israélite 53 (1898), pp. 494–498, 525–529.

Robert Borgel, Etoile jaune et croix gammée, Tunis (Artypo) 1944 (205 pp.).

Victor Brami, “De l’influence de la culture française sur le judaisme tunisien”, BEST 31 (Août 1949), pp. 74–78.

David Cazès, Essai sur l’histoire des Israélites de Tunisie depuis les temps les plus reculés…, Paris (Durlacher), 1888 (211 pp.).

Jacques Chalom, Les Israélites de la Tunisie, leur condition civile et politique, Paris (Rousseau) 1908 (199 pp.).

Saul Chemla, Le Judaisme tunisien se meurt, Tunis (Africaine) 1939, (98 pp.).

Hubert Cornet, “Les juifs de Gafsa”, CT 10 (2e trimestre 1955), pp. 276–315.

Raoul Darmon, “La Communauté Israélite de Tunis; ses relations avec les autres cultes”, Communautés en Terre d’Afrique 1947, pp. 129–138.

Alfred Louis Delattre. Gamart ou la Nécropole juive de Carthage, Lyon (Mougin Rusand) 1895 (51 pp.).

Elie Donio, “Les origines et l’habitat des Juifs en Tunisie”, BEST 34 (Novembre 1949), pp. 73–78.

Maurice Eisenbeth, “Les Juifs en Algérie et en Tunisie à l’époque turque (1516–1830)”, RA 96 (1952), pp. 114–187, 343–384.

Paul Fagault, Tunis et Kairouan, Paris (Challamcl) 1889. – Pp. 138–171: Quartiers juifs à Tunis.

Armand de Flaux, La Régence de Tunis au 19e siècle, Paris (Challamcl)

1. – Pp. 67–85: Les Juifs.

Marc Fournel, La Tunisie, le Christianisme et l’Islam dans l’Afrique Septentrionale, Paris (Challamel). – Pp. 36–39: Les Juifs.

Marcel Gandolphe, “Note inédite sur Testeur et sur une famille hispano-juive habitant ce village en 1746”, RT 1918, pp. 47–48.

Jean Ganiage. “La crise des finances tunisiennes et l’ascension des Juifs de Tunis (1860–1880)”, RA 99 (1955), pp. 153–173.

Jean Ganiage, Les origines du Protectorat Français en Tunisie, 1861–1881, Paris (PUF) 1959. – Pp. 152–161: Les Juifs.

F. Gendre, “L’ile de Djerba”, RT 1907, pp. 504–522; 1908, pp. 60–79.

Paul Ghez, Six mois sous la botte, Tunis (SAPI) 1943 (163 pp.).

Zoltan Glass, “Die Juden von Dscherba”, Atlantis, Dezember 1953, pp. 536–542.

S. D. Goitein, “La Tunisie au Xle siècle à la lumière des documents de la Geniza du Caire”, Etudes d’Orientalisme dédiées à la mémoire de Lévi-Provençal, t. 2 (Paris 1962), pp. 559–578.

L. Guéron, “Das Lehrlingswerk der Alliance in Tunis”, OW 9 (1909), col. 469–474.

Gaston Guez, Nos martyrs sous la botte allemande, où les ex-travailleurs Juifs de Tunisie racontent leurs souffrances, Tunis (Uzan) 1943 (70 pp. 432-pp. en judéo-arabe).

Ernst von Hess-Wartegg, Tunis, Land und Leute, Wien (Dartlebcn) 1882.

– Pp. 85–109: Im Ghetto.: הספר יצא לאור גם באנגלית

Tunis, the Land and the People, London (Chatto and Winders) 1882 (292 pp.).

E. von Hess-Wartegg, “Die jüdischen Hôhlenbewohner der nord-afrikanischen Sahara”, OW 10 (1910), col. 225–236.

Raphaël Levy, “Le Judaisme tunisien”, CAIU 66 (Octobre 1952), pp. 10–11.

Lucie Paul Margueritte, Tunisiennes, Paris (Denoël) 1937. – Pp. 141–151: Quartiers juifs de Tunis.

Guido Médina, Monastir terre de Tunisie, Tunis 1940. – Pp. 125–132: Juifs de Monastir.

E. Roditi, “Djerba, Tunisia: North African Jews”, MJ 43 (Spring-Summer 1955), pp. 72–86.

Jacques Sabille, Les Juifs de Tunisie sous Vichy et l’occupation, Paris 1954 (188 pp.).

David Scialom, “Hygiène rituelle d’ethnique des musulmans et Israélites de Tunisie”, Revue de Médecine et d’Hygiène Tropicales 1923, pp. 221–227.

Paul Sebag et Robert Attal, L’évolution d’un Ghetto Nord-Africain, la Hara de Tunis, Paris (PUF) 1959 (99 pp.).

Paul Sebag, “Les Juifs de Tunisie au XIXe siècle d’après J. J. Benjamin II” CT 28 (4e trimestre 1959), pp. 489–510.

Salomon Tibi, Le statut personnel des Israélites et spécialement des Israélites de Tunisie, Tunis 1923.

S. E. Tlatli, Djerba et les Djerbiens, monographie régionale, Tunis (Aloc-cio) 1942. – Pp. 89–91: Le problème juif.

Raphaël Valensi, “Deux semaines dans la communauté biblique dans File de Djerba”, La Parole 37–38 (Juillet 1951) = Annuaire du Judaïsme 1952, pp. 241–255.

Eusèbe Vassel, “Les Juifs à l’intérieur de la Tunisie”, RI 1909 (15 pp.).

Jacques Vehcl “Grana et Touansa ou les deux communautés juives de Tunis”, Paix et Droit, Avril 1931, pp. 4–7.

André Zaoui, “Djerba ou l’une des plus anciennes communautés juives de la Diaspora”, Revue de la Pensée Juive 5 (Octobre 1950), pp. 129–136.

(ב) מנהג ואמונה עממית

(b) CUSTOMS AND FOLK BELIEFS

מדור זה משקף אורחות חיים ומנהגים בקשר למחזור השנה ולמחזור חיי-אדם, וכן מנהגים (ואמונות-עם) בקשר לימי ההילולא, לקברים הקדושים⁵ ולרפואה העממית. נכללו גם מנהגי ג’רבה, אם כי הם מהווים חטיבה מיוחדת, השונה מבחינות רבות ממנהגי טוניסיה⁶. מנהגים רבים כלולים גם בערכים שבמדור הקודם. אוצר המנהגים של יהודי טוניסיה טרם זכה למחקר תיאורי, ממצה ומסכם. ייתכן כי מחקר כזה יתאפשר רק בעקבות מונוגראפיות ממצות על החגים והמועדים במחזור-השנה ובמחזור-חיי-אדם אצל עדות ישראל, כדוגמת המונוגרפיה של א.יערי על שמחת-תורה⁷. לשם כך יש לסרוק תחילה את דפוסי טוניסיה⁸ של אסופות פיוטים ומנהגים, כדוגמת (לפי סדר הא"ב): חג האסיף: דיני סוכה, סדר ליל סוכות והקפות לשמחת תורה, ג’רבה תש“ו; פיוטים לימים ולשנים ולחגים וזמנים ולכלות וחתנים, תונס תרנ”א; מקראי קודש, תונס תרנ“ד; שבח אבות, סוסא תרפ”א; שמחת הרגל, תונס תרס“א. ועוד הרבה כיו”ב.

יהודה אבידע, “לחש נחש”, ידע-עם י' (ניסן תשי"ג), עמ' 71–73. – על לחשים הנמצאים בספר “כתאב טביב אל מג’רב” (ג’רבה).

אפרים בן-חור (חדד), “מנהגי חתונה בג’רבה”, שם י"א (תשרי תשכ"ו), עמ' 34–38.

שלמה מאמו, “ימי האבל הלאומיים אצל יהודי תוניס”, הד המזרח א‘, גל’ ג' (ג' באב תש"ב), עמ' 10, 13.

ש. מאמו, “מנהגי ל”ג בעומר בין יהודי טוניסיה“, הדהמזרח א‘, גל’ כ”ג (ט“ז באייר תש”ג), עמ' 5.

ש. מאמו, “הימים הנוראים ויהודי תוניסיה”, הד-המזרח ב‘, גל’ ח' (ערב ראש-השנה תש"ד), עמ' 9, 17.

ש. מאמו, “ממנהגי השבועות אצל יהודי תוניסיה”, הד-המזרח ג‘, גל’ א' (ד' בסיון תש"ד), עמ' 7.

נחום סלושץ, “סוכות באהלי-קידר יהודיים ןבאל-כף]”, ספרהמועדים, כרך ד' (סוכות), תל-אביב תשט"ז, עמ' 309–312.

נתן פריד, “עניינות מגילת אנטיוכוס”, ארשת ד' (תשכ"ו), עמ' 166–174. – בעמ' 169 ואילך מרוכז חומר על מגילת אנטיוכוס בערבית של יהודי טוניסיה ועל מנהגות חנוכה שם.

Félix Allouche, “Pèlerinage à Djerba”, Evidences 16 (Janvier 1951), pp. 34–36.

R. Bouquero de Voligny, A Tunis derrière les murs, Tunis (Guénard et Franchi) 1922. – Pp. 76–89: Cérémonies de la vie Juive, moeurs et coutumes.

Raoul Darmon, La situation des cultes en Tunisie, Paris (Rousseau) 1930, (160 pp.).

Raoul Darmon. La déformation des cultes en Tunisie, Tunis (SAPI) 1945 (249 pp.).

Georges Duhamel, Le prince Jaffar, Paris (Mercure de France) 1924. – Pp. 237–251: Coutumes juives tunisiennes.

M. L. Dubouloz-Laffin, “Contribution à l’étude des Jnoun et de divers états de possession dans la région de Sfax”, RT 1933, pp. 321–349; 1934, pp. 227–266.

J. Dunant Henry, Notice sur la Régence de Tunis, Genève (J.G.Fick)

1. – Pp. 230–246: Coutumes et superstitions des Juifs de Tunis.

Sylvan N. Karchmer, "G.I. in Tunis: Passover in Tunis'', MJ 34 (April – Junc 1964), pp. 116–121.

Adrien Loir, “La circoncision chez les israélites tunisiens” RT 1900, pp. 54–61.

Jacob Madar. “Les coutumes des fiançailles et du mariage en Tunisie”, Trait d’Union 76–77 (Juillet–Août 1960) pp. 27, 31.

Michel Uzan, Fêtes et solennités d’Israël, Tunis (Rossi, Jaoui et Cie) 1950 (128 pp.).

Raphaël Valensi, “Erev Pessah dans la Hara de Tunis”, Le Monde Juif 54 (Avril 1952), p. 12.

Z., “Superstitions tunisiennes”, Revue des Ecoles de l’Alliance Israélite Universelle 1 (Avril–Juin 1901), pp. 265–269.

(ג) סקירות סוציולוגיות ובעיות אקולטוראציה

(c) SOCIOLOGICAL SURVEYS AND ACCULTURATION PROBLEMS

עם העלייה הגדולה למדינת ישראל הולכות ותופסות בעיות האקולטוראציה של יהודי טוניסיה בישראל (וכן הבעייה המקבילה של פליטי טוניסיה בצרפת) מקום חשוב במחקרים הסוציולוגיים. ברבים מהם באה לביטוי גם הדיפרנציאציה בין הרקע החשיבתי היונק מדפוסי-התרבות ומאורחות-החיים בטוניסיה לבין המציאות החדשה בישראל⁹.

אפרים בן-חור, “חינוך יהודי בתוניסיה”, בתפוצות הגולה 33 (קיץ 1965), עמ' 114–116.

שלמה דשן, “יציבות ותמורה במושב של יוצאי ג’רבה”, מחקרים בסוציולוגיה כפרית, ירושלים (האוניברסיטה העברית, הפקולטה לחקלאות) 1964.

ש. דשן, “קליטה ומאבק חברתי במושב חדש”, בתפוצות הגולה 30–31 (חורף 1964), עמ' 108–117. – המושב מאוכלס ע"י עולי ג’רבה, ומקום-המוצא (השוני בין יוצאי חארה כבירה לבין יוצאי חארה זרירה) נותן את אותותיו בחיכוכים הפנימיים.

ש. דשן ודיק יגר, “מנהיגות מודרנית בכפר מסורתי”, בתפוצות הגולה 36 (אביב 1966), עמ' 108–115. – השווה בערך הקודם.

אברהם הטל, “יהודי תוניסיה כיום”, בתפוצות הגולה 14–15 (קיץ 1961), עמ' 59–63. – תרגום אנגלי של המאמר נתפרסם במהדורה האנגלית של בתפוצות הגולה (דצמבר 1960), עמ' 103–108.

א. הטל, “מקורות בסטאטיסטיקה של היהודים באלג’יריה, בתוניס ובמרוקו”, עם ישראל בדורנו: קובץ הרצאות, ירושלים תשכ"ד (בעריכת שאול אש), עמ' 21–32. – במיוחד עמ' 25 ואילך.

שלום ירושלמי, “תוניסאיים בפריס אחרי מאורעות ביזרטה”, בתפוצות הגולה 20 (אביב 1962), עמ' 54–57. – דפי עליה 47 (כסלו תשכ"ג), עמ' 43–46.

Robert Attal, “Note sur une enquête de sociologie religieuse en millieu israélite à Tunis”, CT 10 (2e trimestre 1955), pp. 247–263.

Robert Attal, “Répartition géographique et coefficient de diminution des Juifs Tunisiens (1964–1965)”, Information Juive (Algiers) 79 (Juillet 1956).

Robert Attal, “Enquête de pratiques religieuses dans une école juive de Tunis”, ASR 14 (1962), pp. 123–130. תרגום עברי – (“שמירת מנהגים אצל תלמידים בתוניס”) נדפס בחוברת 23 (חורף 1963) של בתפוצות הגולה, עמ' 66–70.

Peretz Cohen, Report on Moshav Yanuv; an anthropological study, Jerusalem (Israel Institute of Applied Social Resarch) 1955 (22 pp Mimeographed).

Vitalis Danon, “Les niveaux de vie dans la Hara de Tunis”, CT 10 (2e trimestre 1955), pp. 180–210. – המאמר סוכם גם בעברית, באנגלית ובספרדית: “מחקר סוציאלי על 100 משפחות בטוניס”, בתפוצות הגולה 4 (אפריל 1959), עמ' 28–42, “How one hundred families manage to live” Alliance Review 11 (February 1956), pp. 7–10; “Como viven cien familias judios de la hara” RAIU 31 (Junio 1956) pp. 15–17; השווה התמצית הצרפתית V. Danon, “Une enquête sociale, cent familles juives: de la Hara de Tunis”, CAIU 88 (Janvier 1955), pp. 2–9.

S. Deshen, "A Case of breakdown of modernization in an Israeli immigrant Community', JJS 7 (1965), pp. 63–91. על כפר של יהודי ג’רבה בישראל. –

Doris Donath, “Some Reflections on North African Jewry”, Jewish Frontier (New York), Sommer 1965, pp. 22–24.

R. Levy, A. Levy, V. Danon, “Les conditions de vie économique et sociales des familles des élèves fréquentant les écoles Israélites de la rue el Mechnaka (filles) et de la rue du Tribunal (garçons) à Tunis”, 70e Congrés de l’Association Française pour l’Avancement des Sciences, Section de Pédagogie, Tunis 1951, pp. 38–62.

Albert Memmi, “Polygamie et interpénétration des civilisations”, BEST 49 (Février 1951), pp. 67–80.

Emile Touati, “Avec un dinar en poche” (sur les juifs réfugiés de Tunisie) L’Arche, 57 (Octobre 1961), pp. 30–35.

(ד) היצירה העממית

(d) FOLK-LITERATURE, FOLK-MUSIC, FOLK-ART

מדור זה כולל את תחומי היצירה האמנותית-העממית החייה במסורת הדורות, ובכללה הספרות והמוסיקה, האמנות והתרבות החומרית (ארכיטקטורה, תלבושת). מכלל הספרות העממית יצאו למדור הבא אסופות של סיפורים וכן טקסטים עממיים בודדים, אך מחקרים כלליים על הספרות העממית וכן סוגי-הספרות השונים שמחוץ לסיפור העממי נשארו במדור זה.

אברהם אלמאליח, “העתונות והספרות העממית היהודית בתוניסיה”, מחברת ג‘, גל’ 29–31 (אלול תשי"ד), עמ' 94–97; ד‘, גל’ 32–33, 34–35 (כסלו, אדר תשט"ו), עמ' 23–25, 54–55.

אברהם הטל, “על הספרות העממית של יהודי תוניס”, מחקרים ופעולות (מכון בן-צבי) ג' (תש"כ), עמ' 33–37.

א. הטל, “לחקר הפתגם היהודי הערבי בתוניס”, שם, עמ' 46–48.

דניאל חג’אג" אנתשאר אלכתאיב אליהודייה אלברברייה אלתוניסייה, סוסה (דפוס נג’אר) 1939 (78 עמ'). – על הספרות העממית היהודית, בערבית של יהודי טוניסיה.

נחום סלושץ, “ספרות-עם ביהודית-ערבית”, לוח אחיעבר א' (תרע"ח), עמ' 73–89.

יעקב פינקרפלד, “בית-הכגסת “הגריבה” באי ג’רבה”, ארץ-ישראל ד' (תשט"ז), עמ' 222–226.

Franklin M. Biebel, “The Mosaics of Hammam-Lif” Art Bulletin (London) 18 (1936), pp. 541–551.

René Cagnat, Gauckler et Sadoux, Les monuments historiques de la Tunisie, Paris 1898. – Pp. 152–154: Synagogue d’Hammam-Lif.

David Cazès, Notes bibliographiques sur la littérature juive tunisienne, Tunis, 1893 (370 pp.) חלק מן החומר תורגם לעברית ע“י אברהם אלמאליח, “הספרות התלמודית בתוניסיה”), מזרח ומערב א' (תר"ף), עמ' 37–33, 141–154, 227–236, 398 –409; ב' (תרפ“ח–תרפ”ט), עמ' 351–358, 453–460; – על המחבר, דויד קאזס, כמנהל ביה”ס של כי"ח בפלובדייב שבבולגריה, השווה: יוסף נסים הלוי, מחברת ב' (1953), גל' 13–14 (שבט–אדר תשי"ג), עמ' 6

Yves Châtelain, La vie littéraire et intellectuelle en Tunisie de 1900 à 1937, Paris 1937. Pp. 273–276: Littérature populaire et presse Juives.

Rodolphe d’Erlanger, Mélodies tunisiennes: hispano-arabes, arabo-berberes, juive, nègre, Paris (Guethner) 1937 (16 p. texte+21 pp. musique).

Jean Ferron, “Inscriptions juives de Carthage”, CB 1 (1951), pp. 176–224.

Jean Ferron, “Epigraphie juive”, CB 6 (1956), pp. 99–102.

Jean Ferron, “Un hypogée juif”, CB 6 (1956), pp. 105–152.

Avigdor Herzog, The intonation of the Pentateuch in the Heder of Tunis, Tel-Aviv (Israël Music Institute) 1963 (16 pp.).

David Kaufmann, “Etude d’archéologie juive, la Synagogue de Hammam-Lif”, REJ 13 (1886), pp. 46–61.

Robert Lachmann, Jewish cantillation and song in the Isle of Djerba, Jérusalem (Archives of Oriental Music, Hebrew University) 1940 (115 PP) ¹⁰

Raphaël Levy, “Folklore judéo-tunisien”, BEST 39 (1950), pp. 69–76.

Paul Marty, “Folklore tunisien, l’onomastique des noms propres de perso-nés” Revue des Etudes Islamiques 10 (1936), pp. 363–434. – בכלל המאמר עמוד על שמות פרטיים של יהודים.

Jacob Pinkerfeld, “Un témoignage du passé en voie de disparition: les synagogues de la région de Djerba”, CB 7 (1957), pp. 127–188.

Salomon Reinach, “Notes sur la synagogue d’Hammam El-Enf”, REJ 13 (1886), pp. 217–223.

Ernest Renan, “Les mosaïques de Hammam-Lif”, RA 1883, pp. 157 – 163; 1884, pp. 273–275.

Jacques Revault, “Broderies tunisiennes”, CT 9 (1960), No. 29 30 (1er–2me trimestres 1960), – Pp. 148–150: Broderies israélites.

Lucienne Saada, “Introduction à l’étude du parler arabe des Juifs de Sousse”, CT 16 (4 trim. 1956), pp. 518–532.

Lucienne Saada, “Characteristiqucs du parler arabe de l’île de Djerba (Tunisie)”, Groupe linguistique des études chamito-semntiqucs, comptes rendus 10 (1964), pp. 15–21.

Eusébe Vassel, “La littérature populaire des Israélites tunisiens”, RT 1904–1907. – La littérature populaire des Israélites tunisiens, Paris (Leroux) 1904–1907 (278 + 8 pp.).

Eusébe Vassel, “Satire judéo-tunisienne contre les Juifs de Djerba, texte, traduction et notes”, Tunis (Rapide) 1908 (16 pp.). – RT תדפיס מתוך

(ה) סיפורי-עם

(e) JEWISH-TUNISIAN FOLKTALES

סיפורים בודדים המהלכים בין יהודי טוניסיה והרשומים מפיהם נדפסו פה ושם בכתבי-עת ובאסופות, כגון: אומר (מדור “מפי העם”)¹¹, חודש חודש וסיפורו¹², סיפורי עדות¹³, שבת בשבתו¹⁴ ועוד.¹⁵

במדור זה מובאות אסופות-טקסטים שכוונתן להציג את היצירה הבודדת (במקור, בתעתיק לועזי, או בתרגום), לשם חקר לשונה וניביה.

David Cohen, Le parler arabe des Juifs de Tunis. Textes et documents linguistiques et ethnographiques, Paris (Mouton) 1965 (177 pp.).

Alice Fermé, “Contes recueillis à Tunis”, RTP 8 (1893), pp. 28–31, 80–88, 276–280. – 8 contes… dont étrangers: israèlites, turcs, grecs…

Maximilienne Heller, “L’imprudence d’Esther (conte juif de Tunis)”, Kahena 10 (juil.–août–sept. 1935), pp. 8–11.

J. Vehel, V. Danon et Ryvel (R. Levy), La H ara conte… Folklore judéo-tunisien, Tunis (Hadida) 1929 (157 pp.).

J. Vehel et Ryvel (Raphaël Levy), Le Bestiaire du Ghetto, folklore tunisien, Tunis (Kahena) 1934 (95 pp.).

(ו) גיבורי הסיפורים

(f) THE HERO OF THE JEWISH-TUNISIAN FOLKTALE

ב-71 הסיפורים שנכללו בקובץ מועטות האגדות המכילות רמזים היסטוריים לעברם הרחוק והמפואר של יהודי טוניסיה. גיבורים כ“כאהינה” המכונה “מלכת אפריקה” או “ז’אן ד’ארק של אפריקה” (מארגנת השבטים המקומיים למלחמה נגד הפולשים הערביים)¹⁶ מקומות מפורסמים כקירואן, שחכמיה מילאו תפקיד חשוב כל כך בצפון אפריקה במאות י’–י"א¹⁷ – אלה וכיוצא בהם אינם תופסים כל מקום בסיפורי-העם ששימשו יסוד לקובץ זה. אומנם, ייתכן שאין סיפורי-ילקוטנו החילוניים עשויים לשמש מידגם נאה ונאמן בכגון זה ומן הראוי לבדוק גם את הספרות העשירה של דפוסי טוניסיה ובמיוחד את הספרונים העממיים בעברית ובלהג העברי-הערבי של יהודי טוניסיה¹⁸; כי בהם שקוע חומר היסטורי חשוב על חכמי טוניסיה ועל צדיקיה הראשונים והאחרונים.

כפרט העשוי ללמד על הכלל כולו (השווה גם למטה, הע' 8, ספר יוסף חי) תשמש לנו החוברת העברית של שושן הכהן, פלאי צדיקים, ג’רבה תרצ“ה, אשר שערה מציין: “כולל ספורים נפלאים ומעשיות נוראים מהצדיקים וקדושי עליון אשר שמענו ונדעם. מהם יבין האדם מפלאות תמים דעים עזוז ה' ונפלאותיו, ואהבתו לעמו ועושי רצונו, אשר לרוב דביקותם רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע…” דברי המו”ל (עמ' 2) מגלים את מגמתו ואת דרכי עבודתו: “למען אחי וריעי בית ישראל העם בחר ה' לסגולתו אמרתי להוציא לאור איזה מעשיות וסיפורים נפלאים רובם מרבני מדינתנו תוניסיה אשר היו חבושים בטמון בקבלה מאיש לאיש ומהם אשר נדפסו…” 12 מ-14 הסיפורים שבחוברת (32 עמודים) הם בגדר אגדות שבמרכזן עומדות דמויות רבנים וחכמים מקומיים (לפי סדר הא"ב): ר' מסעוד אלפאסי, מחבר משחא דרבותא (סי' ו'), ר' ישועה בסיס, מחבר אבני צדק (סי' י“ג, י”ד), ר' אברהם הכהן, מהבר קנה אברהם, ולבש הכהן, קן צפור ועוד (סי' י', י"ב), ר' כליפה הכהן, מחבר מענה רך על הש“ס (סי' ג'), ר' שאול הכהן, מחבר ערבי פסחים על ההגדה, לחם ביכורים על הדיקדוק ועוד (סי' א" י"א), ר' רחמים חורי, מחבר שערי רחמים (סי' ד'), ר' יצחק חי טייב, מחבר חלב חטים (סי' ז‘, ח’, ט‘; השווה למטה, הע’ 13), ר, יצחק טייב, מחבר ערך השלחן (סי' י"ג), ר' שלום שמעוני (סי' י"ג; השווה למטה, הע' 11). הסיפור האנונימי (סי' ה') מסופר על “רב מנהל קדוש ונורא והוא היה גם כן המוהל להכניס אחינו בית ישראל בבריתו של אברהם אבינו”. סי' ב' מסופר על ר' יצחק גויטאע, מחכמי לוב, מחבר שדה יצחק על הש”ס.

נוסף על הדמויות המקראיות החביבות על האגדה העממית של כל עדות ישראל (שלמה המלך¹⁹, אליהו הנביא²⁰, וכיו"ב) ונוסף על גדולי-התורה המפורסמים והמקודשים אצל כלל ישראל (הרמב“ם²¹, אבן עזרא²², וכיו”ב), נזכרו בסיפורי ילקוטנו או בהערות אליהם רק ארבעה צדיקים מקומיים, התופסים מקום חשוב באגדות יהודי טוניסיה: הרב יוסף המערבי²³, הרב מכלוף עידן²⁴, הרב פרג’י שוואט²⁵, הרב שלום שמעוני²⁶. עליהם יש להוסיף את הגיבורים המקומיים האלה: הרב יהושע בסיס, הרב יצחק חי טייב, הצורף ר' יעקב כהן, הרב שלום כהן²⁷, שהסיפורים עליהם לא נכללו בקובץ זה מחוסר דוקומנטאציה מספיקה²⁸, אך הם רשומים מפי מספרים עולי טוניסיה (ג’רבה) ושמורים באסע"י.

מן הראוי לציין כאן תופעה מעניינת של התהוות “הילולא” (ואגדות–עם הכרוכות בה) נגד עינינו, במדינת ישראל, היא ההילולא היחידה של עולי טוניסיה בארץ. החכם שזכה אחרי פטירתו בבאר-שבע בכתר זה של גיבור עממי הוא ר' חיים (חונה) חורי, הרב הנודע של ג’רבה וגאבס, ממייסדי התנועה הציונית (“עטרת ציון”) בג’רבה (שנת תרע"ט), גואל כתבי-יד ומהדירם, מתרגם ספרים מעברית לעברית-יהודית מקומית בשביל המוני העם, מהדיר בדפוס ומחבר של ספרים תורניים, בעל ספרייה חשובה (עתה בבאר-שבע). הרב חורי ישב כיובל שנים על כיסא הרב הראשי של גאבס, עלה משם בתשט“ו ונפטר בכ”ה באייר תשי“ז, כרבה של באר-שבע. על דרכי התהוותו של ה”הילולא" כותב אפרים בן חור²⁹:

“אחרי שנה אחת מיום פטירתו, צץ הרעיון לארגן את “הילולת הנגב”, לעלות על קברו של הרב ביום פטירתו. בשנה הראשונה השתתפו עשרות אנשים, רק קומץ של קרובים או מכרים. אך בשנה שלאחר מזו, החלו לנהור אנשים בהמוניהם. בשנים הבאות כבר נהפך הדבר למסורת ואף עיריית באר-שבע נעתרה לבקשה לאמץ את אירגון ההילולא ולקיימה מדי שנה תחת חסותה. כך קמה “הועדה להילולת ר' חיים חורי ז”ל”, המארגנת היטב את כל סדרי הביקור, מגדרת את קברו של הרב, מקצה שטחים מיוחדים למימכר דברי-אוכל…"

בתארו את ההילולא בשנת תשכ"ו, כותב המחבר: “עוד משעות-הצהריים המוקדמות החלו לזרום עשרות רבות של אנשים לבאר-שבע. הם באו מכל הערים והעיירות. היו שם מבאר-שבע עצמה, מגילת, משרשרת, מאיתן, משובה, מזמרת, מבית איתן, מנתיבות, משלוה, מעוזה, מחיפה, מתלמים, מאשקלון, ממגדל העמק, מפרדס כץ, מכפר אתא. באו גם מיפו ולא עוד אלא אף מעפולה הרחוקה שכרו טנדר ובאו לבקר את קברו של רב. הרבה ערים אירגנו מסע מאורגן לבאר-שבע. היו שם לא רק ג’רבאים ויוצאי גאבס; באו גם מארוקאים, עיראקים ואף יהודים אשכנזים הטריחו את עצמם והשתתפו בהילולא…”

אגב תיאור ההילולא מתברר, כי דרכיה אינן שונות במהותן מאלו של הילולות טוניסיה בכלל וג’רבה בפרט:

“רוב המבקרים מביאים בידם “תשורה”. זה מתבטא בצורת לחמניות ותבשילים או סוכר ותה. הרבה אף משלשלים כסף בקופות השונות. מנהג מעניין נהוג לקשט חתיכת קרטון בלירות בצורות שונות ולתלותה ליד הנר הדלוק לזכרו של הרב. יש אחרים העושים זאת על קברו של הרב. החל משעה שתיים כבר ניכרה צפיפות גדולה ליד הקבר. בקושי יכלו האנשים לפלס להם דרך. על הקבר הונחו נרות להדליקם. השוטרים והסדרנים שמונו מטעם עיריית באר שבע (שזיפתה השנה את הקטע המוביל לקבר) שמרו על הסדר והשקט. חבורות חבורות של מבקרים הביאו כלי-נגינה בידם, רקדו ושרו ליד הקבר. בלטו במיוחד הדוכנים הרבים שהוצבו ברחבה שליד הקבר. אחדים מכרו תמונות הרב ותמונות אחרות, מזכרת מבית-הכנסת המפואר שבג’רבה, הוא ביהכ”נ “אלגריבה”³⁰. אחרים התעסקו ב“ביזנס”, ומכרו כל מיני ממתקים, לביבות מטוגנות הנקראים בשם “בריק”, ומשקאות למיניהם. אחד אף טרח להתקין כינורות קטנים או גדולים ולמכרם למבקרים. רוב המוכרים היו תושבי-חוץ שבאו מנתיבות, מאיתן וחלקם מבאר שבע עצמה. תחת סככה מיוחדת, שהותקנה לרגל ההילולא, ישבו הרבנים והנכבדים. הם קראו פרקי משניות וטעמו מה“תשורות” שהביאו האנשים. ידוע הוא שכל מי שיש לו צרה, או ניצל מאסון, נודר נדר להביא דברי מאכל או משתה ל“סעודת מצווה”. גם ראש-העיר של באר שבע, מר אליהו נאוי, ביקר בשעות הערב במקום, בלוויית חברי מועצת העירייה. בשעות-הערב המאוחרות נסעו רבים לביתו של הרב, שם נערכו סעודה וקריאת פרקי משניות לזכרו…"

הסיפור הבא, המשולב בכתבה על ההילולא, כדי להראות “את גודל קדושתו של הרב”, יונק מן המוטיווים העלטבעיים (אריות-אש) המצויים הרבה בסיפורי-העם של יהודי טוניסיה: הצלה פלאית של קהילה בזכות הצדיק השוכן בה. הרקע ההיסטורי הקרוב והזכור יפה לרבים מבין המאזינים (כיבוש גאבס על-ידי הגרמנים במלחמת-העולם השנייה) וכן סיום-העדות מפי עד-הראייה (“השוטר בוכבזה מקריית גת”), הנזכר בגוף הסיפור (הוא הוא תלמידו-מתורגמנו של הרב-הצדיק) – יסודות ריאליסטיים מובהקים – אין בהם כדי ליטול מעוקצו של נס ההצלה העלטבעית. להיפך, הם מחזקים את מסורת האגדה ומפארים את הנס ואת השבח לצדיק ולחסדי האל. והרי הסיפור:

…זה היה בימי מלחמת-העולם השנייה. הגרמנים הגיעו עד לטוניס העיר ולאחר מכן התקדמו לעיר גאבס. בגאבס, מקום משכנו של ר' חיים [חורי] באותם הימים, הקימו מחנה צבאי. הקצינים הגרמניים ידעו, כי איש לא יכול לעזור להם להשיג את משימתם, כפי שיוכלו לעזור להם היהודים. הם פנו, איפוא, לרב הראשי, הוא ר' חונה [חיים] חורי, וביקשו ממנו שיעזור להם בסיפוק כל צרכיהם. בלית ברירה נענה להם הרב. השיחה בין הרב לבין הגרמנים התנהלה באמצעות תורגמן, כי הרב לא ידע שפה אירופית. הגרמנים לא חסכו בבקשותיהם. הם רצו קמח, בשר ודגים, שמיכות ומלבושים. ומשראו שרצונם התמלא, הוסיפו על בקשותיהם כהנה וכהנה. הרב עשה את כל אשר הצטווה, מפחדו מהם. פעם בא הקצין הגרמני וביקש מן הרב שיספק לו כמה קילו של זהב. הרב נתן הוראה לאסוף את הזהב המבוקש, ותוך מספר שעות נאספו הכמויות הדרושות מאנשי הקהילה.

יום אחד נכנס הקצין לרב, בליווי שוטר גרמני. תחילה הודה על כל טובותיו הרבות של הרב, שסיפק להם את כל צרכיהם. אחרי זה ביקש עוד טובה אחת והיא: שתי בחורות יהודיות. המתורגמן שהיה תלמידו של הרב, התבייש להסביר את הבקשה לרב, ורק בקושי הסביר את הכוונה. הרב דחה, כמובן, מייד בקשה זו. המתורגמן הסביר שמילא עד עכשיו את כל הבקשות במהירות והוא מוכן למלא גם את שאר הבקשות. אבל בקשה זו אינה באה כלל בחשבון.

בראות הקצין, שהרב מסרב לאשר לו את הבקשה, איים עליו שאם עד שבוע לא ימלא את הבקשה, ידאג לעשות זאת בעצמו, בלי תיווכו של הרב, ויחטוף לו שתי נערות יהודיות מרחוב היהודים.

אחרי צאת הגרמנים מביתו, נשאר הרב דואג וחושב מה יהיה אם באמת יבצעו הגרמנים את זממם ויחטפו את הנערות. הוא ביקש מן התלמיד-המתורגמן שלא ילך לביתו בלילה, אלא יישאר אצלו לישון.

כל הלילה נדדה שנת הרב. הוא התהלך בחדר אנה ואנה, קרא פרקי תהלים וביקש מה' שישמע לתפילתו ולא יתן את הנערות בידי הקצינים האכזריים.

היום הששי, הוא היום האחרון של השבוע שנתנוהו הגרמנים כאורכה לרב לספק להם את הבחורות, לא איחר לבוא. הקצינים באו לביתו של הרב, רכובים על ג’יפ צבאי, נכנסו לבית ושאלו אם הבחורות מוכנות. משענה להם המתורגמן, כי הן לא מוכנות ולא תהיינה מוכנות גם לאחר מכן, יצאו משם בחרי אף. בדרך פגשו בשתי בחורות יהודיות, העלו אותן בכוח על הג’יפ וברחו אתן. ותהום כל העיר על זאת, איך נהיה כדבר הזה. הייתכן שגרמנים יקחו בחטיפה שתי נערות יהודיות לאור היום? אך כל הצעקות והמחאות של האנשים לא עזרו. הבנות נלקחו ולא נודע אנה באו.

הרב שמע את כל זאת, אך לא התייאש מרחמי האל והמשיך בתפילותיו ובתחנוניו, שיחזרו מהר לבית הוריהם. תפילתו נתקבלה, וכעבור מחצית

השעה, חזרו שתי הבחורות ובאו לרב לספר לו את כל הקורות אותן. הן אמרו, כי אחרי שחטפו אותן והעלון בכוח למכונית, נסעו והגיעו עד לבית-הכנסת הגדול. שם חזו הבחורות מחזה נפלא. הן ראו כי בהגיען ירדו שני אריות של אש מן השמיים על המכונית ואחר כך הופיע בפניהן איש זקן שזקנו הלבן יורד לו על פי מידותיו, וצעק על הגרמנים על מעשיהם אלה. אחר-כך תפס בשתי הידיים של הבנות ולקהח אותן אל ביתו של הרב.

כל הציבור שמע על הריווח וההצלח שעשה ה' לבחורות והודה לה' על רוב חסדיו.

סיפור זה סופר על-ידי השוטר בוכבזה מקריית-גת, ששימש בזמן המעשה כמתורגמנו של הרב.

.

(ז) סיפורי-עם לא-יהודיים בטוניסיה ³¹

(g) THE NON-JEWISH FOLKTALE IN TUNISIA

הסיפורים העממיים של שלוש ארצות המגרב (מארוקו, אלג’יריה וטוניסיה) נאספו בשיטתיות, נלמדו ונחקרו מאז נתפרסמו בתחילת המאה הי"ט דוגמאות מן השפה הברברית על-ידי האמריקאי הודג’סון³² ועל-ידי הצרפתי דלאפורט³³. סיפורי-עם המצויים בפי האוכלוסיה המקומית בארצות המגרב שימשו במשך תקופה ארוכה כאמצעי יחיד בידי הבלשנים להכרת טקסטים אותנטיים המייצגים את הדיאלקטים השונים הרווחים בצפון-אפריקה. מכאן שנתונים רבים על הסיפור המגרבי מצויים לא רק אצל פולקלוריסטים ואתנוגראפים, אלא גם באסופות טקסטים דיאלקטיים שפורסמו על-ידי בלשנים, חוקרי שפותיהם של שבטים נוודים או של אוכלוסיה מקומית באחת מארצות המגרב. בכלל ארצות המגרב נמצאת גם טוניסיה ובכלל אוכלוסיתה המקומית גם האוכלוסיה היהודית.

שפות האוכלוסיה המקומית במגרב משתייכות לשתי משפחות: ערבית וברברית, והתימאטיקה המועברת מדור לדור בשתי קבוצות-תרבות אלו שונה, בהתאם לחלוקה הלשונית: הסיפורים בשפה הערבית עשירים במוטיווים אגדיים על קדושים ובעלי-נסים, לעומת זאת עשירים הסיפורים הברבריים במוטיווים פלאיים ומגיים, בלי קשר לצדיקים או לדמויות מקודשות.

אם נאסף מיספר קטן יחסית של סיפורי-עם מפי בני צפון-אפריקה הברברים, שאינם דוברי ערבית, הרי זה, כנראה, בגלל הפופולאריות הרבה של הקובץ אלף לילה ולילה, שהיה נפוץ יותר בין דוברי הדיאלקטים הערביים השונים מאשר בין דוברי ברברית, אם כי השפיע גם באזורים ברבריים “משכילים”, שבהם דיברה האוכלוסיה גם ערבית.

מכל מקום, התפקיד הנכבד, שאותו ממלא הסיפור העממי אצל הברברים מראה עד כמה קשור סוג ספרותי זה במסורת האבות שלהם, ובדיקת הקשר בין הסיפורים הברבריים שבידינו (כמה אלפים נאספו במשך 130 שנה) לבין הסיפורים המגיים הרווחים אצל יהודי טוניסיה עשוייה לשפוך אור על מקורות יניקה, דרכי השפעה ומחילות גילגול של היצירה העממית במגרב בכלל.

Mahmoud Aslan, Scènes de la vie du Bled, Tunis 1933 (40 pp.).

Mahmoud Aslan, Contes du Vendredi (contes tunisiens), Tunis 1954 (94 pp.). – Arrangements littéraires.

P. Becquart, “Le sultan et ses enfants (conte tunisien)”, IBLA, Octobre 1937, pp. 41–47.

S. César Benattar, Le bled en lumière; folklore tunisien, Paris 1923 (256 pp.). – שני סיפורים מתוך אסופה זו (עמ' 212,) נתפרסמו כעשרים שנה לפני פירסומה: Le “Le petit petit serpent vert”, “Le petit lézard”, RTP 17 (1901), pp. 193–217.

A. de Calassanti-Motylinski, “Dialogues et textes en berbère de Djerba”, JA nov.–déc. 1897 (27 pp.).

J. Clermont, L’arabe parlé tunisien, Tunis 1909 (286 pp.).

J. Clermont, Le dialecte tunisien, Tunis 1938 (232 pp.).

J. Cuoq, “On se rompt le cou à trop ambitionner, ou le soudiceau et sa jeune épouse: conte tunisien, texte, traduction et notes”, IBLA (1944), pp. 70–78.

Père Dallet, “Un conte tunisien, le Mektoub”, IBLA 3 (1939) pp. 89 – 97; “Le cheikh. El Areb Hakem Rasou”, ibid., pp. 175–203.

Marie-Louise Dubouloz-Laffin, Le Bou-Mergoud, folklore tunisien; croyanccs et coutumes populaires de S fax et de sa région, Paris (Maisoneuve) 1946 (316 pp.).

Mme Graf de La Salle, “Contribution à l’étude du folklore tunisien”, RA 1944, pp. 67–82; 1946, pp. 99–117חומר יהודי עשיר ביותר.

Mme Graf de La Salle, “Notes sur le conte populaire tunisien des deux bossus”, AIEO 7 (1948), pp. 67–76.

Tahar Lassoucd, “Légende du lac de Bizerte” RI 1909, pp. 129–131.

Père Magnin, “Conte tunisien (quatre onces de chair)”, IBLA 7 (1941), pp. 407–413.

G. Mercier et A. Borg, “Contes tunisiens: le chat et le gros rat; le distrait”, IBLA 3 (1939), pp. 347–349.

M. Paollilo, Contes et légendes de Tunisie, Paris 1953 (256 pp.) – Collée-tion pour la jeunesse.

Lucien Paye (cd.), Contes de Tunisie recueillis par le Centre d’études des écoles, Tunis 1949 (132 pp.).

Jean Quémeneur, “Conte tunisien”, IBLA 4 (1941), pp. 50–53.

Jean Quémeneur, Enigmes tunisiennes, Tunis (IBLA) 1944 (236 pp.). – Certaines énigmes ont rapport à des légendes.,

Jeanne Raunay, Contes tunisiens, Paris 1931.

A. Renon, “La poulette enchantée, conte tunisien”, IBLA 9 (1946), pp. 239–244.

A. Renon, Les Semailles, Tunis (Collection Le Bled), Tunis 1946, pp. 36–38: Légendes de l’origine des semailles, de la dimeé de la jachère, du premier pain.

Hans Stummc, Tunisische Märchen und Gedichte, Leipzig 1893 (2 vols.: XL 4116-pp., VIII + 160 pp.).

Hans Stumme, “Neue tunisische Sammlungen”, ZAOS 2 (1896), pp. 97 – 140.

Hans Stumme, Märchen der Berlier von Tamazratt in Sud-Tunisien, Leipzig 1900 (IV + 72 pp.).

A. Tardy, “Le monde renversé”, IBLA 1 (1937), pp. 63–69.

A.Tardy, “Au marché: conte tunisien”, IBLA 2 (1938), p. 34.

A. Tardy, “Humour tunisien, la réponse sans réplique”, IBLA 5 (1942), pp. 288–297.

ספרות יפה, תיאורי מסע וזכרונות

BELLES LETTRES, MEMOIRS AND TRAVEL ACCOUNTS

זכו יהודי טוניסיה וקמו מקרבם סופרים, אשר שמם יצא הרחק מגבולות ארץ לידתם וכרקע ליצירותיהם בחרו לעצמם את הגיטו הטוניסאי, ואת חיי היהודים ב“חארה”. גם יצירות אלו, אם כי נכללים בהן יסודות דמיון וכזב, שהם, כידוע, “מיטב השיר”, יש בהן כדי לתת חומר בידי החוקר הזהיר, להכרת הוויי-החיים המיוחד של יהודי טוניסיה.

מבין היצירות מסוג זה נציין:

נחום ירושלמי, אלמנת הצורף של הביי, תל-אביב (הוצ' נ. טברסקי) תש"י (175 עמ').

אלבר ממי, נציב המלח, תל-אביב (הוצ' עם עובד), תש"ד (240 עמ'). – המקור הצרפתי – למטה.

פ. עלוש, “אם הבנות (ציור מחיי היהודים בתוניסיה)”, מזרח ומערב ג, (תרפ"ט), עמ' 463–468.

Vitalis Danon³⁴, Aron le colporteur, nouvelle juive nord-africaine, Tunis (Kahena) 1933 (66 pp.).

V. Danon, Dieu a pardonné, nouvelle juive nord-africaine, Tunis (Ka-hena) 1934 (92 pp.).

V. Danon, Ninette de la rue du péché, nouvelle populiste, Tunis (Ka-hena) 1938 (105 pp.).

Lucien Delmas, Au soleil du Beylik: scènes et types de la vie tunisienne, Tunis (Rapide) 1932 (330 pp.).

Louis Golding, “The Cheikh of the Israélites”, MJ 12 (1926), pp. 349 – 358.

Albert Mcmmi, La statue de sel, Paris (Corréa) 1953 (282 pp.) התרגום העברי – לעיל, בראש העמוד³⁵

Albert Memmi, Agar, Paris (Corréa) 1955 (251 pp.).

Albert Memmi, “The Others, a story of North Africa”, Commentary, November 1955, pp. 428–434.

Marcel Picard, “Scènes de Tunisie” Evidences 31 (Mars–Avril 1953), pp. 21–24.

Ryvel (Raphaël Levy), L’enfant de l’Oukala, Tunis (Kahena) 1931 (94 pp.).

Ryvel (R. Levy), Les lumières de la Hara: nouvelles, Tunis (Hadida) 1935 (73 pp.).

Ryvel (R. Levy), Chants du Ghetto: poèmes, Tunis 1936 (77 pp.).

Ryvel (R. Levy), L’oeillet de Jérusalem, Tunis 1936(?).

J.Vehel (Jacques Victor Levy), Les veillés de la Hafsia, Manosque (Magne) 1920.

סקירות ביבליוגראפיות

BIBLIOGRAPHICAL SURVEYS

רשימה ביבליוגראפית מקיפה וממצה על האספקטים השונים של יהדות צפון-אפריקה בכלל ושל יהדות טוניסיה בפרט נתפרסמה ע"י אברהם הטל: אברהם הטל, “פרסומים על יהדות צפון אפריקה, רשימה ביבליוגראפית”, ספונות ה' (תשכ"א), עמ' 467–508 (950 ערכים)³⁶.

רשימה ראשונה זו הושלמה ע"י המחבר בשני פירסומים נוספים:

אברהם הטל, רשימה ביבליוגראפית על יהדות צפון-אפריקה, ירושלים תשכ"א (39 עמ', 857 ערכים)³⁷.

[Robert Attal], Bibliography of Works on North African Jewry, Jérusalem 1963 (6 pp.). –.שיכפול, 80 ערכים³⁸.

המיספרים הסידוריים של הערכים הטוניסאיים בכל אחת משלוש הרשימות צויינו בהערות שלמטה.

מבחר ביבליוגראפי

SELECTIVE BIBLIOGRAPHY

בפתיחתנו למבחר הביבליוגראפי שבקובץ מארוקו (עמ' 166), הערנו כי “אין עדיין בידינו ספר מדעי מקיף, המסכם את תולדות יהודי צפון אפריקה, מאז בואם לשם ועד ימינו, ואת תרומתם לתרבות ישראל בעבר ובהווה. העבודות המובאות ברשימה למטה עשויות לשמש נדבכים לבניין העתיד לקום, בהאירן אספקטים שונים של הנושא הנידון”. בינתיים נתפרסם ספרו המקיף והממצה של פרוס' ח"ז הירשברג על תולדות היהודים באפריקה הצפונית³⁹ והוא משמש מסד מוצק לחקר המגרב. עם זאת ברור שעל דעת המחבר לא עלה לחקור במיוחד את האספקטים האתנולוגיים והפולקלוריסטיים של יהדות המגרב ובתחומים אלה נשאר עדיין מקום רב להתגדר בו.

ספרו של הירשברג והביבליוגראפיה העשירה והמקיפה בו (כרך ב‘, עמ’ 371–401) מאפשרים את צימצום ה“מבחר” הביבליוגראפי כאן, לעומת זה של קובץ מארוקו, בעיקר בכל הנוגע לפרק א', הסוקר מבואות כלליים והיסטוריים. עם זאת יתרמו בוודאי הערכים שלא נכללו בביבליוגראפיה של הירשברג ומיונם לפי נושאים, להבהרת ה“יש” בחקר המסורות העממיות של יהודי טוניסיה.

כל ערך נכלל ב“מבחר” פעם אחת בלבד. אמנם יש ערכים שאפשר לשייכם גם לשניים (או יותר) מבין שמונת מדורי ה“מבחר”, אך העדפנו לכלול גם ערכים אלה פעם אחת בלבד, במדור שבו הם נראו לנו מהותיים ביותר. הפרקים סודרו בהתאם לצורכי קובץ זה: תחילה הובאו סקירות ומבואות כלליים המבהירים את הרקע ההיסטורי-גיאוגראפי של יהדות טוניסיה ואת קשריה עם ארץ-ישראל; אחר-כך באים ערכים המאירים את אורחות-החיים הפנימיים ואת תחומי-היצירה השונים. הפרקים האחרונים מוקדשים ליצירה העממית בכלל ולסיפור העממי בפרט, אגב שימת-לב מיוחדת לסיפורי-עם לא-יהודיים בטוניסיה, שלהם הוקדש להלן מדור מיוחד (ז'). בכל פרק מסודרים הערכים לפי הא“ב, תחילה העברי ואחר-כך הלועזי, של המחברים⁴⁰. בציוני ספרים ניתן אחרי מקום הדפוס – שם המו”ל (בסוגריים).

האי ג’רבה, אם כי מבחינה גיאוגראפית-מדינית הוא מהווה חלק אינטגראלי של טוניסיה, הרי הוא שונה לחלוטין מגוף היבשת, מבחינה אתנית. גם סיפורי ג’רבה שונים מבחינת המוטיוויקה שלהם מסיפורי טוניסיה⁴¹ והם דומים יותר לסיפורי לוב; ואין כאן המקום להאריך.

ברצוני להביע כאן תודה כפולה ומכופלת לאברהם הטל ממכון בן-צבי שעבר על הביבליוגראפיה והעיר הערות חשובות.

(א) סקירות כלליות והיסטוריות

(a) GENERAL AND HISTORICAL SURVEYS

במדור זה הוקדשה שימת-לב מיוחדת לסקירות היסטוריות המשקפות את עברם של יהודי טוניסיה⁴², בכללן מאמרים שנתפרסמו בעתונות העברית והלועזית בסוף המאה הקודמת ובראשית המאה הזאת, וכן מאמרים העוסקים אומנם בעיקר ב“אקטואליה”, אך מאירים גם את רקעם ההיסטורי של המאורעות. כן מובאים כאן מאמרים גיאוגרפיים-היסטוריים כלליים, אשר כרקע משמש להם היישוב היהודי המקומי – תולדותיו, מבנהו וכיו"ב. סקירות ומחקרים המדגישים את האספקט הארכיאולוגי של היישוב (בתי-כנסיות, כתובות בבתי-קברות וכיו"ב) נרשמו למטה, במדור ד', הכולל, בין השאר, מאמרים מתחום האמנות העממית והארכיטקטורה.

אברהם אלמאליח, “מוסתערבים ופורטוגיזים בתוניסיה”, מזרח ומערב ב' (תרפ“ח–תרפ”ט), עמ' 19–28; 120–127. – לתולדות הפירוד בין עדות הטוניסים והליוורנים בטוניס.

א. אלמאליח, “דפים נשכחים”, שם, עמ' 152–155. – ניתוח מכתב שנשלח ב-1863 מראשי היהדות הטוניסאית לחברת “כל ישראל חברים” בפאריס על מצב-היהודים הרע בטוניסיה.

(אלמוני), “תוניסיה בעשור לעצמאות: שיטותיו והישגיו של משטר מתון ומתקדם”, סקירה חודשית (צה"ל), מרס 1966, עמ' 72–79. – סקירה היסטורית-מדינית מעודכנת.

אליעזר אשכנזי, “היהודים בתוניס”, הלבנון (פאריש) ב’–ז' (תרכ“ה–תרל”א), בהמשכים רבים.

ח. גרינברג, “דזשערבא דאס אינזל פון נסים ונפלאות”, קיום 1949, גל' 2–3, עמ' 843–847. – על ג’רבה, “אי של נסים ונפלאות” (ביידיש).

אברהם הטל, “היהודים בתוניסיה העצמאית”, בתפוצות הגולה (תחת מכבש הדפוס).

שלמה מאמו, “ירושלים דג’רבה”, הד-המזרח א‘, גל’ י"ט (י“ט באדר ב' תש”ג), עמ' 10. – עם שיחרור האי ג’רבה מן העול הנאצי.

שלמה מאמו, “היהודים בטוניסיה”, הד-המזרח ב‘, גל’ ב' (ו' בתמוז תש"ג), עמ' 12. – סיכום עדויות על השיעבוד הנאצי. עם השיחרור של יהודי טוניסיה.

יוסף מילבואר, “ג’רבה,‘, גשר ה’, מס' 3 (20), תשרי תש”ך, עמ' 84–88. – המאמר נתפרסם בצרפתית, בחוברת דצמבר 1960 (עמ' 14–19) של Etudes Israéliennes.

נחום סלושץ, “הבחוצים (שבטי המדבר היהודי באפריקה)”, כנסת תרצ"ו, עמ' 443–464.

נ. סלושץ, “העם היהודי היושב בתוניס”, ידע-עם א, (תש"ח), עמ' 4–6; ב‘, עמ’ 4–5.

נ. סלושץ, האי פליא (האי ג’רבה), תל-אביב (דביר) 1957 (236 עמ').

מוריס קאר, “יהדות תוניס”, ילקוט המזרח התיכון, אדר–ניסן תש"ט. עמ' 16–21.

מ. קאר, “יהדות תוניס נאבקת על שחרורה”, הד-המזרח ו‘, גל’ 30 (ה' בסיוון תש"ט), עמ' 14–15.

לוי יצחק רבינוביץ, “יהודי האי ג’רבה”, מחניים צ“ג–צ”ד (מנחם-אב תשכ"ד), עמ' 100–101.

Félix Allouche, “Emancipation in Tunis”, MJ 15 (September 1928), pp. 254–258.

Félix Allouche, “La Tunisie, carrefour du judaisme antique et moderne”, Evidences, November 1949, pp. 5–8.

(Anonymous), “Villages juifs en Tunisie”, Archives Israélites 1897, pp. 357–358. – Djerba.

(Anonymous), “Die Juden in Tunis”, OW 8 (1908), col. 127–132.

Rodolphe Arditti, “Rapport sur sept stèles funéraires trouvées à la Mornaghia”, Bulletin Archéologique 1908, pp. 123–130.

Rodolphe Arditti, Recueil des textes législatifs et juridiques concernant les Israélites de Tunisie de 1857 à 1913, Tunis 1915 (264 pp.).

Rodolphe Arditti, “Sur quelques épitaphes importantes de l’ancien cimetière israélite de Tunis”, RT 1920, pp. 94–98, 261–266; 1931, pp. 105 – 119, 404–410; 1932, pp. 99–111.

Robert Attal, “Tunisian Jewry during the last twenty years”, JJS 2 (1960) pp. 4–15.

Gene Baharav, “The Djerban Jews”, Israël Youth Horizon 7 (1964), No. 2, pp. 20–21.

Félix Bloch, “Les Israélites tunisiens”, L’Univers Israélite 53 (1898), pp. 494–498, 525–529.

Robert Borgel, Etoile jaune et croix gammée, Tunis (Artypo) 1944 (205 pp.).

Victor Brami, “De l’influence de la culture française sur le judaisme tunisien”, BEST 31 (Août 1949), pp. 74–78.

David Cazès, Essai sur l’histoire des Israélites de Tunisie depuis les temps les plus reculés…, Paris (Durlacher), 1888 (211 pp.).

Jacques Chalom, Les Israélites de la Tunisie, leur condition civile et politique, Paris (Rousseau) 1908 (199 pp.).

Saul Chemla, Le Judaisme tunisien se meurt, Tunis (Africaine) 1939, (98 pp.).

Hubert Cornet, “Les juifs de Gafsa”, CT 10 (2e trimestre 1955), pp. 276–315.

Raoul Darmon, “La Communauté Israélite de Tunis; ses relations avec les autres cultes”, Communautés en Terre d’Afrique 1947, pp. 129–138.

Alfred Louis Delattre. Gamart ou la Nécropole juive de Carthage, Lyon (Mougin Rusand) 1895 (51 pp.).

Elie Donio, “Les origines et l’habitat des Juifs en Tunisie”, BEST 34 (Novembre 1949), pp. 73–78.

Maurice Eisenbeth, “Les Juifs en Algérie et en Tunisie à l’époque turque (1516–1830)”, RA 96 (1952), pp. 114–187, 343–384.

Paul Fagault, Tunis et Kairouan, Paris (Challamcl) 1889. – Pp. 138–171: Quartiers juifs à Tunis.

Armand de Flaux, La Régence de Tunis au 19e siècle, Paris (Challamcl)

1. – Pp. 67–85: Les Juifs.

Marc Fournel, La Tunisie, le Christianisme et l’Islam dans l’Afrique Septentrionale, Paris (Challamel). – Pp. 36–39: Les Juifs.

Marcel Gandolphe, “Note inédite sur Testeur et sur une famille hispano-juive habitant ce village en 1746”, RT 1918, pp. 47–48.

Jean Ganiage. “La crise des finances tunisiennes et l’ascension des Juifs de Tunis (1860–1880)”, RA 99 (1955), pp. 153–173.

Jean Ganiage, Les origines du Protectorat Français en Tunisie, 1861–1881, Paris (PUF) 1959. – Pp. 152–161: Les Juifs.

F. Gendre, “L’ile de Djerba”, RT 1907, pp. 504–522; 1908, pp. 60–79.

Paul Ghez, Six mois sous la botte, Tunis (SAPI) 1943 (163 pp.).

Zoltan Glass, “Die Juden von Dscherba”, Atlantis, Dezember 1953, pp. 536–542.

S. D. Goitein, “La Tunisie au Xle siècle à la lumière des documents de la Geniza du Caire”, Etudes d’Orientalisme dédiées à la mémoire de Lévi-Provençal, t. 2 (Paris 1962), pp. 559–578.

L. Guéron, “Das Lehrlingswerk der Alliance in Tunis”, OW 9 (1909), col. 469–474.

Gaston Guez, Nos martyrs sous la botte allemande, où les ex-travailleurs Juifs de Tunisie racontent leurs souffrances, Tunis (Uzan) 1943 (70 pp. 432-pp. en judéo-arabe).

Ernst von Hess-Wartegg, Tunis, Land und Leute, Wien (Dartlebcn) 1882.

– Pp. 85–109: Im Ghetto.: הספר יצא לאור גם באנגלית

Tunis, the Land and the People, London (Chatto and Winders) 1882 (292 pp.).

E. von Hess-Wartegg, “Die jüdischen Hôhlenbewohner der nord-afrikanischen Sahara”, OW 10 (1910), col. 225–236.

Raphaël Levy, “Le Judaisme tunisien”, CAIU 66 (Octobre 1952), pp. 10–11.

Lucie Paul Margueritte, Tunisiennes, Paris (Denoël) 1937. – Pp. 141–151: Quartiers juifs de Tunis.

Guido Médina, Monastir terre de Tunisie, Tunis 1940. – Pp. 125–132: Juifs de Monastir.

E. Roditi, “Djerba, Tunisia: North African Jews”, MJ 43 (Spring-Summer 1955), pp. 72–86.

Jacques Sabille, Les Juifs de Tunisie sous Vichy et l’occupation, Paris 1954 (188 pp.).

David Scialom, “Hygiène rituelle d’ethnique des musulmans et Israélites de Tunisie”, Revue de Médecine et d’Hygiène Tropicales 1923, pp. 221–227.

Paul Sebag et Robert Attal, L’évolution d’un Ghetto Nord-Africain, la Hara de Tunis, Paris (PUF) 1959 (99 pp.).

Paul Sebag, “Les Juifs de Tunisie au XIXe siècle d’après J. J. Benjamin II” CT 28 (4e trimestre 1959), pp. 489–510.

Salomon Tibi, Le statut personnel des Israélites et spécialement des Israélites de Tunisie, Tunis 1923.

S. E. Tlatli, Djerba et les Djerbiens, monographie régionale, Tunis (Aloc-cio) 1942. – Pp. 89–91: Le problème juif.

Raphaël Valensi, “Deux semaines dans la communauté biblique dans File de Djerba”, La Parole 37–38 (Juillet 1951) = Annuaire du Judaïsme 1952, pp. 241–255.

Eusèbe Vassel, “Les Juifs à l’intérieur de la Tunisie”, RI 1909 (15 pp.).

Jacques Vehcl “Grana et Touansa ou les deux communautés juives de Tunis”, Paix et Droit, Avril 1931, pp. 4–7.

André Zaoui, “Djerba ou l’une des plus anciennes communautés juives de la Diaspora”, Revue de la Pensée Juive 5 (Octobre 1950), pp. 129–136.

(ב) מנהג ואמונה עממית

(b) CUSTOMS AND FOLK BELIEFS

מדור זה משקף אורחות חיים ומנהגים בקשר למחזור השנה ולמחזור חיי-אדם, וכן מנהגים (ואמונות-עם) בקשר לימי ההילולא, לקברים הקדושים⁴³ ולרפואה העממית. נכללו גם מנהגי ג’רבה, אם כי הם מהווים חטיבה מיוחדת, השונה מבחינות רבות ממנהגי טוניסיה⁴⁴. מנהגים רבים כלולים גם בערכים שבמדור הקודם. אוצר המנהגים של יהודי טוניסיה טרם זכה למחקר תיאורי, ממצה ומסכם. ייתכן כי מחקר כזה יתאפשר רק בעקבות מונוגראפיות ממצות על החגים והמועדים במחזור-השנה ובמחזור-חיי-אדם אצל עדות ישראל, כדוגמת המונוגרפיה של א.יערי על שמחת-תורה⁴⁵. לשם כך יש לסרוק תחילה את דפוסי טוניסיה⁴⁶ של אסופות פיוטים ומנהגים, כדוגמת (לפי סדר הא"ב): חג האסיף: דיני סוכה, סדר ליל סוכות והקפות לשמחת תורה, ג’רבה תש“ו; פיוטים לימים ולשנים ולחגים וזמנים ולכלות וחתנים, תונס תרנ”א; מקראי קודש, תונס תרנ“ד; שבח אבות, סוסא תרפ”א; שמחת הרגל, תונס תרס“א. ועוד הרבה כיו”ב.

יהודה אבידע, “לחש נחש”, ידע-עם י' (ניסן תשי"ג), עמ' 71–73. – על לחשים הנמצאים בספר “כתאב טביב אל מג’רב” (ג’רבה).

אפרים בן-חור (חדד), “מנהגי חתונה בג’רבה”, שם י"א (תשרי תשכ"ו), עמ' 34–38.

שלמה מאמו, “ימי האבל הלאומיים אצל יהודי תוניס”, הד המזרח א‘, גל’ ג' (ג' באב תש"ב), עמ' 10, 13.

ש. מאמו, “מנהגי ל”ג בעומר בין יהודי טוניסיה“, הדהמזרח א‘, גל’ כ”ג (ט“ז באייר תש”ג), עמ' 5.

ש. מאמו, “הימים הנוראים ויהודי תוניסיה”, הד-המזרח ב‘, גל’ ח' (ערב ראש-השנה תש"ד), עמ' 9, 17.

ש. מאמו, “ממנהגי השבועות אצל יהודי תוניסיה”, הד-המזרח ג‘, גל’ א' (ד' בסיון תש"ד), עמ' 7.

נחום סלושץ, “סוכות באהלי-קידר יהודיים ןבאל-כף]”, ספרהמועדים, כרך ד' (סוכות), תל-אביב תשט"ז, עמ' 309–312.

נתן פריד, “עניינות מגילת אנטיוכוס”, ארשת ד' (תשכ"ו), עמ' 166–174. – בעמ' 169 ואילך מרוכז חומר על מגילת אנטיוכוס בערבית של יהודי טוניסיה ועל מנהגות חנוכה שם.

Félix Allouche, “Pèlerinage à Djerba”, Evidences 16 (Janvier 1951), pp. 34–36.

R. Bouquero de Voligny, A Tunis derrière les murs, Tunis (Guénard et Franchi) 1922. – Pp. 76–89: Cérémonies de la vie Juive, moeurs et coutumes.

Raoul Darmon, La situation des cultes en Tunisie, Paris (Rousseau) 1930, (160 pp.).

Raoul Darmon. La déformation des cultes en Tunisie, Tunis (SAPI) 1945 (249 pp.).

Georges Duhamel, Le prince Jaffar, Paris (Mercure de France) 1924. – Pp. 237–251: Coutumes juives tunisiennes.

M. L. Dubouloz-Laffin, “Contribution à l’étude des Jnoun et de divers états de possession dans la région de Sfax”, RT 1933, pp. 321–349; 1934, pp. 227–266.

J. Dunant Henry, Notice sur la Régence de Tunis, Genève (J.G.Fick)

1. – Pp. 230–246: Coutumes et superstitions des Juifs de Tunis.

Sylvan N. Karchmer, "G.I. in Tunis: Passover in Tunis'', MJ 34 (April – Junc 1964), pp. 116–121.

Adrien Loir, “La circoncision chez les israélites tunisiens” RT 1900, pp. 54–61.

Jacob Madar. “Les coutumes des fiançailles et du mariage en Tunisie”, Trait d’Union 76–77 (Juillet–Août 1960) pp. 27, 31.

Michel Uzan, Fêtes et solennités d’Israël, Tunis (Rossi, Jaoui et Cie) 1950 (128 pp.).

Raphaël Valensi, “Erev Pessah dans la Hara de Tunis”, Le Monde Juif 54 (Avril 1952), p. 12.

Z., “Superstitions tunisiennes”, Revue des Ecoles de l’Alliance Israélite Universelle 1 (Avril–Juin 1901), pp. 265–269.

(ג) סקירות סוציולוגיות ובעיות אקולטוראציה

(c) SOCIOLOGICAL SURVEYS AND ACCULTURATION PROBLEMS

עם העלייה הגדולה למדינת ישראל הולכות ותופסות בעיות האקולטוראציה של יהודי טוניסיה בישראל (וכן הבעייה המקבילה של פליטי טוניסיה בצרפת) מקום חשוב במחקרים הסוציולוגיים. ברבים מהם באה לביטוי גם הדיפרנציאציה בין הרקע החשיבתי היונק מדפוסי-התרבות ומאורחות-החיים בטוניסיה לבין המציאות החדשה בישראל⁴⁷.

אפרים בן-חור, “חינוך יהודי בתוניסיה”, בתפוצות הגולה 33 (קיץ 1965), עמ' 114–116.

שלמה דשן, “יציבות ותמורה במושב של יוצאי ג’רבה”, מחקרים בסוציולוגיה כפרית, ירושלים (האוניברסיטה העברית, הפקולטה לחקלאות) 1964.

ש. דשן, “קליטה ומאבק חברתי במושב חדש”, בתפוצות הגולה 30–31 (חורף 1964), עמ' 108–117. – המושב מאוכלס ע"י עולי ג’רבה, ומקום-המוצא (השוני בין יוצאי חארה כבירה לבין יוצאי חארה זרירה) נותן את אותותיו בחיכוכים הפנימיים.

ש. דשן ודיק יגר, “מנהיגות מודרנית בכפר מסורתי”, בתפוצות הגולה 36 (אביב 1966), עמ' 108–115. – השווה בערך הקודם.

אברהם הטל, “יהודי תוניסיה כיום”, בתפוצות הגולה 14–15 (קיץ 1961), עמ' 59–63. – תרגום אנגלי של המאמר נתפרסם במהדורה האנגלית של בתפוצות הגולה (דצמבר 1960), עמ' 103–108.

א. הטל, “מקורות בסטאטיסטיקה של היהודים באלג’יריה, בתוניס ובמרוקו”, עם ישראל בדורנו: קובץ הרצאות, ירושלים תשכ"ד (בעריכת שאול אש), עמ' 21–32. – במיוחד עמ' 25 ואילך.

שלום ירושלמי, “תוניסאיים בפריס אחרי מאורעות ביזרטה”, בתפוצות הגולה 20 (אביב 1962), עמ' 54–57. – דפי עליה 47 (כסלו תשכ"ג), עמ' 43–46.

Robert Attal, “Note sur une enquête de sociologie religieuse en millieu israélite à Tunis”, CT 10 (2e trimestre 1955), pp. 247–263.

Robert Attal, “Répartition géographique et coefficient de diminution des Juifs Tunisiens (1964–1965)”, Information Juive (Algiers) 79 (Juillet 1956).

Robert Attal, “Enquête de pratiques religieuses dans une école juive de Tunis”, ASR 14 (1962), pp. 123–130. תרגום עברי – (“שמירת מנהגים אצל תלמידים בתוניס”) נדפס בחוברת 23 (חורף 1963) של בתפוצות הגולה, עמ' 66–70.

Peretz Cohen, Report on Moshav Yanuv; an anthropological study, Jerusalem (Israel Institute of Applied Social Resarch) 1955 (22 pp Mimeographed).

Vitalis Danon, “Les niveaux de vie dans la Hara de Tunis”, CT 10 (2e trimestre 1955), pp. 180–210. – המאמר סוכם גם בעברית, באנגלית ובספרדית: “מחקר סוציאלי על 100 משפחות בטוניס”, בתפוצות הגולה 4 (אפריל 1959), עמ' 28–42, “How one hundred families manage to live” Alliance Review 11 (February 1956), pp. 7–10; “Como viven cien familias judios de la hara” RAIU 31 (Junio 1956) pp. 15–17; השווה התמצית הצרפתית V. Danon, “Une enquête sociale, cent familles juives: de la Hara de Tunis”, CAIU 88 (Janvier 1955), pp. 2–9.

S. Deshen, "A Case of breakdown of modernization in an Israeli immigrant Community', JJS 7 (1965), pp. 63–91. על כפר של יהודי ג’רבה בישראל. –

Doris Donath, “Some Reflections on North African Jewry”, Jewish Frontier (New York), Sommer 1965, pp. 22–24.

R. Levy, A. Levy, V. Danon, “Les conditions de vie économique et sociales des familles des élèves fréquentant les écoles Israélites de la rue el Mechnaka (filles) et de la rue du Tribunal (garçons) à Tunis”, 70e Congrés de l’Association Française pour l’Avancement des Sciences, Section de Pédagogie, Tunis 1951, pp. 38–62.

Albert Memmi, “Polygamie et interpénétration des civilisations”, BEST 49 (Février 1951), pp. 67–80.

Emile Touati, “Avec un dinar en poche” (sur les juifs réfugiés de Tunisie) L’Arche, 57 (Octobre 1961), pp. 30–35.

(ד) היצירה העממית

(d) FOLK-LITERATURE, FOLK-MUSIC, FOLK-ART

מדור זה כולל את תחומי היצירה האמנותית-העממית החייה במסורת הדורות, ובכללה הספרות והמוסיקה, האמנות והתרבות החומרית (ארכיטקטורה, תלבושת). מכלל הספרות העממית יצאו למדור הבא אסופות של סיפורים וכן טקסטים עממיים בודדים, אך מחקרים כלליים על הספרות העממית וכן סוגי-הספרות השונים שמחוץ לסיפור העממי נשארו במדור זה.

אברהם אלמאליח, “העתונות והספרות העממית היהודית בתוניסיה”, מחברת ג‘, גל’ 29–31 (אלול תשי"ד), עמ' 94–97; ד‘, גל’ 32–33, 34–35 (כסלו, אדר תשט"ו), עמ' 23–25, 54–55.

אברהם הטל, “על הספרות העממית של יהודי תוניס”, מחקרים ופעולות (מכון בן-צבי) ג' (תש"כ), עמ' 33–37.

א. הטל, “לחקר הפתגם היהודי הערבי בתוניס”, שם, עמ' 46–48.

דניאל חג’אג" אנתשאר אלכתאיב אליהודייה אלברברייה אלתוניסייה, סוסה (דפוס נג’אר) 1939 (78 עמ'). – על הספרות העממית היהודית, בערבית של יהודי טוניסיה.

נחום סלושץ, “ספרות-עם ביהודית-ערבית”, לוח אחיעבר א' (תרע"ח), עמ' 73–89.

יעקב פינקרפלד, “בית-הכגסת “הגריבה” באי ג’רבה”, ארץ-ישראל ד' (תשט"ז), עמ' 222–226.

Franklin M. Biebel, “The Mosaics of Hammam-Lif” Art Bulletin (London) 18 (1936), pp. 541–551.

René Cagnat, Gauckler et Sadoux, Les monuments historiques de la Tunisie, Paris 1898. – Pp. 152–154: Synagogue d’Hammam-Lif.

David Cazès, Notes bibliographiques sur la littérature juive tunisienne, Tunis, 1893 (370 pp.) חלק מן החומר תורגם לעברית ע“י אברהם אלמאליח, “הספרות התלמודית בתוניסיה”), מזרח ומערב א' (תר"ף), עמ' 37–33, 141–154, 227–236, 398 –409; ב' (תרפ“ח–תרפ”ט), עמ' 351–358, 453–460; – על המחבר, דויד קאזס, כמנהל ביה”ס של כי"ח בפלובדייב שבבולגריה, השווה: יוסף נסים הלוי, מחברת ב' (1953), גל' 13–14 (שבט–אדר תשי"ג), עמ' 6

Yves Châtelain, La vie littéraire et intellectuelle en Tunisie de 1900 à 1937, Paris 1937. Pp. 273–276: Littérature populaire et presse Juives.

Rodolphe d’Erlanger, Mélodies tunisiennes: hispano-arabes, arabo-berberes, juive, nègre, Paris (Guethner) 1937 (16 p. texte+21 pp. musique).

Jean Ferron, “Inscriptions juives de Carthage”, CB 1 (1951), pp. 176–224.

Jean Ferron, “Epigraphie juive”, CB 6 (1956), pp. 99–102.

Jean Ferron, “Un hypogée juif”, CB 6 (1956), pp. 105–152.

Avigdor Herzog, The intonation of the Pentateuch in the Heder of Tunis, Tel-Aviv (Israël Music Institute) 1963 (16 pp.).

David Kaufmann, “Etude d’archéologie juive, la Synagogue de Hammam-Lif”, REJ 13 (1886), pp. 46–61.

Robert Lachmann, Jewish cantillation and song in the Isle of Djerba, Jérusalem (Archives of Oriental Music, Hebrew University) 1940 (115 PP) ⁴⁸

Raphaël Levy, “Folklore judéo-tunisien”, BEST 39 (1950), pp. 69–76.

Paul Marty, “Folklore tunisien, l’onomastique des noms propres de perso-nés” Revue des Etudes Islamiques 10 (1936), pp. 363–434. – בכלל המאמר עמוד על שמות פרטיים של יהודים.

Jacob Pinkerfeld, “Un témoignage du passé en voie de disparition: les synagogues de la région de Djerba”, CB 7 (1957), pp. 127–188.

Salomon Reinach, “Notes sur la synagogue d’Hammam El-Enf”, REJ 13 (1886), pp. 217–223.

Ernest Renan, “Les mosaïques de Hammam-Lif”, RA 1883, pp. 157 – 163; 1884, pp. 273–275.

Jacques Revault, “Broderies tunisiennes”, CT 9 (1960), No. 29 30 (1er–2me trimestres 1960), – Pp. 148–150: Broderies israélites.

Lucienne Saada, “Introduction à l’étude du parler arabe des Juifs de Sousse”, CT 16 (4 trim. 1956), pp. 518–532.

Lucienne Saada, “Characteristiqucs du parler arabe de l’île de Djerba (Tunisie)”, Groupe linguistique des études chamito-semntiqucs, comptes rendus 10 (1964), pp. 15–21.

Eusébe Vassel, “La littérature populaire des Israélites tunisiens”, RT 1904–1907. – La littérature populaire des Israélites tunisiens, Paris (Leroux) 1904–1907 (278 + 8 pp.).

Eusébe Vassel, “Satire judéo-tunisienne contre les Juifs de Djerba, texte, traduction et notes”, Tunis (Rapide) 1908 (16 pp.). – RT תדפיס מתוך

(ה) סיפורי-עם

(e) JEWISH-TUNISIAN FOLKTALES

סיפורים בודדים המהלכים בין יהודי טוניסיה והרשומים מפיהם נדפסו פה ושם בכתבי-עת ובאסופות, כגון: אומר (מדור “מפי העם”)⁴⁹, חודש חודש וסיפורו⁵⁰, סיפורי עדות⁵¹, שבת בשבתו⁵² ועוד.⁵³

במדור זה מובאות אסופות-טקסטים שכוונתן להציג את היצירה הבודדת (במקור, בתעתיק לועזי, או בתרגום), לשם חקר לשונה וניביה.

David Cohen, Le parler arabe des Juifs de Tunis. Textes et documents linguistiques et ethnographiques, Paris (Mouton) 1965 (177 pp.).

Alice Fermé, “Contes recueillis à Tunis”, RTP 8 (1893), pp. 28–31, 80–88, 276–280. – 8 contes… dont étrangers: israèlites, turcs, grecs…

Maximilienne Heller, “L’imprudence d’Esther (conte juif de Tunis)”, Kahena 10 (juil.–août–sept. 1935), pp. 8–11.

J. Vehel, V. Danon et Ryvel (R. Levy), La H ara conte… Folklore judéo-tunisien, Tunis (Hadida) 1929 (157 pp.).

J. Vehel et Ryvel (Raphaël Levy), Le Bestiaire du Ghetto, folklore tunisien, Tunis (Kahena) 1934 (95 pp.).

(ו) גיבורי הסיפורים

(f) THE HERO OF THE JEWISH-TUNISIAN FOLKTALE

ב-71 הסיפורים שנכללו בקובץ מועטות האגדות המכילות רמזים היסטוריים לעברם הרחוק והמפואר של יהודי טוניסיה. גיבורים כ“כאהינה” המכונה “מלכת אפריקה” או “ז’אן ד’ארק של אפריקה” (מארגנת השבטים המקומיים למלחמה נגד הפולשים הערביים)⁵⁴ מקומות מפורסמים כקירואן, שחכמיה מילאו תפקיד חשוב כל כך בצפון אפריקה במאות י’–י"א⁵⁵ – אלה וכיוצא בהם אינם תופסים כל מקום בסיפורי-העם ששימשו יסוד לקובץ זה. אומנם, ייתכן שאין סיפורי-ילקוטנו החילוניים עשויים לשמש מידגם נאה ונאמן בכגון זה ומן הראוי לבדוק גם את הספרות העשירה של דפוסי טוניסיה ובמיוחד את הספרונים העממיים בעברית ובלהג העברי-הערבי של יהודי טוניסיה⁵⁶; כי בהם שקוע חומר היסטורי חשוב על חכמי טוניסיה ועל צדיקיה הראשונים והאחרונים.

כפרט העשוי ללמד על הכלל כולו (השווה גם למטה, הע' 8, ספר יוסף חי) תשמש לנו החוברת העברית של שושן הכהן, פלאי צדיקים, ג’רבה תרצ“ה, אשר שערה מציין: “כולל ספורים נפלאים ומעשיות נוראים מהצדיקים וקדושי עליון אשר שמענו ונדעם. מהם יבין האדם מפלאות תמים דעים עזוז ה' ונפלאותיו, ואהבתו לעמו ועושי רצונו, אשר לרוב דביקותם רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע…” דברי המו”ל (עמ' 2) מגלים את מגמתו ואת דרכי עבודתו: “למען אחי וריעי בית ישראל העם בחר ה' לסגולתו אמרתי להוציא לאור איזה מעשיות וסיפורים נפלאים רובם מרבני מדינתנו תוניסיה אשר היו חבושים בטמון בקבלה מאיש לאיש ומהם אשר נדפסו…” 12 מ-14 הסיפורים שבחוברת (32 עמודים) הם בגדר אגדות שבמרכזן עומדות דמויות רבנים וחכמים מקומיים (לפי סדר הא"ב): ר' מסעוד אלפאסי, מחבר משחא דרבותא (סי' ו'), ר' ישועה בסיס, מחבר אבני צדק (סי' י“ג, י”ד), ר' אברהם הכהן, מהבר קנה אברהם, ולבש הכהן, קן צפור ועוד (סי' י', י"ב), ר' כליפה הכהן, מחבר מענה רך על הש“ס (סי' ג'), ר' שאול הכהן, מחבר ערבי פסחים על ההגדה, לחם ביכורים על הדיקדוק ועוד (סי' א" י"א), ר' רחמים חורי, מחבר שערי רחמים (סי' ד'), ר' יצחק חי טייב, מחבר חלב חטים (סי' ז‘, ח’, ט‘; השווה למטה, הע’ 13), ר, יצחק טייב, מחבר ערך השלחן (סי' י"ג), ר' שלום שמעוני (סי' י"ג; השווה למטה, הע' 11). הסיפור האנונימי (סי' ה') מסופר על “רב מנהל קדוש ונורא והוא היה גם כן המוהל להכניס אחינו בית ישראל בבריתו של אברהם אבינו”. סי' ב' מסופר על ר' יצחק גויטאע, מחכמי לוב, מחבר שדה יצחק על הש”ס.

נוסף על הדמויות המקראיות החביבות על האגדה העממית של כל עדות ישראל (שלמה המלך⁵⁷, אליהו הנביא⁵⁸, וכיו"ב) ונוסף על גדולי-התורה המפורסמים והמקודשים אצל כלל ישראל (הרמב“ם⁵⁹, אבן עזרא⁶⁰, וכיו”ב), נזכרו בסיפורי ילקוטנו או בהערות אליהם רק ארבעה צדיקים מקומיים, התופסים מקום חשוב באגדות יהודי טוניסיה: הרב יוסף המערבי⁶¹, הרב מכלוף עידן⁶², הרב פרג’י שוואט⁶³, הרב שלום שמעוני⁶⁴. עליהם יש להוסיף את הגיבורים המקומיים האלה: הרב יהושע בסיס, הרב יצחק חי טייב, הצורף ר' יעקב כהן, הרב שלום כהן⁶⁵, שהסיפורים עליהם לא נכללו בקובץ זה מחוסר דוקומנטאציה מספיקה⁶⁶, אך הם רשומים מפי מספרים עולי טוניסיה (ג’רבה) ושמורים באסע"י.

מן הראוי לציין כאן תופעה מעניינת של התהוות “הילולא” (ואגדות–עם הכרוכות בה) נגד עינינו, במדינת ישראל, היא ההילולא היחידה של עולי טוניסיה בארץ. החכם שזכה אחרי פטירתו בבאר-שבע בכתר זה של גיבור עממי הוא ר' חיים (חונה) חורי, הרב הנודע של ג’רבה וגאבס, ממייסדי התנועה הציונית (“עטרת ציון”) בג’רבה (שנת תרע"ט), גואל כתבי-יד ומהדירם, מתרגם ספרים מעברית לעברית-יהודית מקומית בשביל המוני העם, מהדיר בדפוס ומחבר של ספרים תורניים, בעל ספרייה חשובה (עתה בבאר-שבע). הרב חורי ישב כיובל שנים על כיסא הרב הראשי של גאבס, עלה משם בתשט“ו ונפטר בכ”ה באייר תשי“ז, כרבה של באר-שבע. על דרכי התהוותו של ה”הילולא" כותב אפרים בן חור⁶⁷:

“אחרי שנה אחת מיום פטירתו, צץ הרעיון לארגן את “הילולת הנגב”, לעלות על קברו של הרב ביום פטירתו. בשנה הראשונה השתתפו עשרות אנשים, רק קומץ של קרובים או מכרים. אך בשנה שלאחר מזו, החלו לנהור אנשים בהמוניהם. בשנים הבאות כבר נהפך הדבר למסורת ואף עיריית באר-שבע נעתרה לבקשה לאמץ את אירגון ההילולא ולקיימה מדי שנה תחת חסותה. כך קמה “הועדה להילולת ר' חיים חורי ז”ל”, המארגנת היטב את כל סדרי הביקור, מגדרת את קברו של הרב, מקצה שטחים מיוחדים למימכר דברי-אוכל…"

בתארו את ההילולא בשנת תשכ"ו, כותב המחבר: “עוד משעות-הצהריים המוקדמות החלו לזרום עשרות רבות של אנשים לבאר-שבע. הם באו מכל הערים והעיירות. היו שם מבאר-שבע עצמה, מגילת, משרשרת, מאיתן, משובה, מזמרת, מבית איתן, מנתיבות, משלוה, מעוזה, מחיפה, מתלמים, מאשקלון, ממגדל העמק, מפרדס כץ, מכפר אתא. באו גם מיפו ולא עוד אלא אף מעפולה הרחוקה שכרו טנדר ובאו לבקר את קברו של רב. הרבה ערים אירגנו מסע מאורגן לבאר-שבע. היו שם לא רק ג’רבאים ויוצאי גאבס; באו גם מארוקאים, עיראקים ואף יהודים אשכנזים הטריחו את עצמם והשתתפו בהילולא…”

אגב תיאור ההילולא מתברר, כי דרכיה אינן שונות במהותן מאלו של הילולות טוניסיה בכלל וג’רבה בפרט:

“רוב המבקרים מביאים בידם “תשורה”. זה מתבטא בצורת לחמניות ותבשילים או סוכר ותה. הרבה אף משלשלים כסף בקופות השונות. מנהג מעניין נהוג לקשט חתיכת קרטון בלירות בצורות שונות ולתלותה ליד הנר הדלוק לזכרו של הרב. יש אחרים העושים זאת על קברו של הרב. החל משעה שתיים כבר ניכרה צפיפות גדולה ליד הקבר. בקושי יכלו האנשים לפלס להם דרך. על הקבר הונחו נרות להדליקם. השוטרים והסדרנים שמונו מטעם עיריית באר שבע (שזיפתה השנה את הקטע המוביל לקבר) שמרו על הסדר והשקט. חבורות חבורות של מבקרים הביאו כלי-נגינה בידם, רקדו ושרו ליד הקבר. בלטו במיוחד הדוכנים הרבים שהוצבו ברחבה שליד הקבר. אחדים מכרו תמונות הרב ותמונות אחרות, מזכרת מבית-הכנסת המפואר שבג’רבה, הוא ביהכ”נ “אלגריבה”⁶⁸. אחרים התעסקו ב“ביזנס”, ומכרו כל מיני ממתקים, לביבות מטוגנות הנקראים בשם “בריק”, ומשקאות למיניהם. אחד אף טרח להתקין כינורות קטנים או גדולים ולמכרם למבקרים. רוב המוכרים היו תושבי-חוץ שבאו מנתיבות, מאיתן וחלקם מבאר שבע עצמה. תחת סככה מיוחדת, שהותקנה לרגל ההילולא, ישבו הרבנים והנכבדים. הם קראו פרקי משניות וטעמו מה“תשורות” שהביאו האנשים. ידוע הוא שכל מי שיש לו צרה, או ניצל מאסון, נודר נדר להביא דברי מאכל או משתה ל“סעודת מצווה”. גם ראש-העיר של באר שבע, מר אליהו נאוי, ביקר בשעות הערב במקום, בלוויית חברי מועצת העירייה. בשעות-הערב המאוחרות נסעו רבים לביתו של הרב, שם נערכו סעודה וקריאת פרקי משניות לזכרו…"

הסיפור הבא, המשולב בכתבה על ההילולא, כדי להראות “את גודל קדושתו של הרב”, יונק מן המוטיווים העלטבעיים (אריות-אש) המצויים הרבה בסיפורי-העם של יהודי טוניסיה: הצלה פלאית של קהילה בזכות הצדיק השוכן בה. הרקע ההיסטורי הקרוב והזכור יפה לרבים מבין המאזינים (כיבוש גאבס על-ידי הגרמנים במלחמת-העולם השנייה) וכן סיום-העדות מפי עד-הראייה (“השוטר בוכבזה מקריית גת”), הנזכר בגוף הסיפור (הוא הוא תלמידו-מתורגמנו של הרב-הצדיק) – יסודות ריאליסטיים מובהקים – אין בהם כדי ליטול מעוקצו של נס ההצלה העלטבעית. להיפך, הם מחזקים את מסורת האגדה ומפארים את הנס ואת השבח לצדיק ולחסדי האל. והרי הסיפור:

…זה היה בימי מלחמת-העולם השנייה. הגרמנים הגיעו עד לטוניס העיר ולאחר מכן התקדמו לעיר גאבס. בגאבס, מקום משכנו של ר' חיים [חורי] באותם הימים, הקימו מחנה צבאי. הקצינים הגרמניים ידעו, כי איש לא יכול לעזור להם להשיג את משימתם, כפי שיוכלו לעזור להם היהודים. הם פנו, איפוא, לרב הראשי, הוא ר' חונה [חיים] חורי, וביקשו ממנו שיעזור להם בסיפוק כל צרכיהם. בלית ברירה נענה להם הרב. השיחה בין הרב לבין הגרמנים התנהלה באמצעות תורגמן, כי הרב לא ידע שפה אירופית. הגרמנים לא חסכו בבקשותיהם. הם רצו קמח, בשר ודגים, שמיכות ומלבושים. ומשראו שרצונם התמלא, הוסיפו על בקשותיהם כהנה וכהנה. הרב עשה את כל אשר הצטווה, מפחדו מהם. פעם בא הקצין הגרמני וביקש מן הרב שיספק לו כמה קילו של זהב. הרב נתן הוראה לאסוף את הזהב המבוקש, ותוך מספר שעות נאספו הכמויות הדרושות מאנשי הקהילה.

יום אחד נכנס הקצין לרב, בליווי שוטר גרמני. תחילה הודה על כל טובותיו הרבות של הרב, שסיפק להם את כל צרכיהם. אחרי זה ביקש עוד טובה אחת והיא: שתי בחורות יהודיות. המתורגמן שהיה תלמידו של הרב, התבייש להסביר את הבקשה לרב, ורק בקושי הסביר את הכוונה. הרב דחה, כמובן, מייד בקשה זו. המתורגמן הסביר שמילא עד עכשיו את כל הבקשות במהירות והוא מוכן למלא גם את שאר הבקשות. אבל בקשה זו אינה באה כלל בחשבון.

בראות הקצין, שהרב מסרב לאשר לו את הבקשה, איים עליו שאם עד שבוע לא ימלא את הבקשה, ידאג לעשות זאת בעצמו, בלי תיווכו של הרב, ויחטוף לו שתי נערות יהודיות מרחוב היהודים.

אחרי צאת הגרמנים מביתו, נשאר הרב דואג וחושב מה יהיה אם באמת יבצעו הגרמנים את זממם ויחטפו את הנערות. הוא ביקש מן התלמיד-המתורגמן שלא ילך לביתו בלילה, אלא יישאר אצלו לישון.

כל הלילה נדדה שנת הרב. הוא התהלך בחדר אנה ואנה, קרא פרקי תהלים וביקש מה' שישמע לתפילתו ולא יתן את הנערות בידי הקצינים האכזריים.

היום הששי, הוא היום האחרון של השבוע שנתנוהו הגרמנים כאורכה לרב לספק להם את הבחורות, לא איחר לבוא. הקצינים באו לביתו של הרב, רכובים על ג’יפ צבאי, נכנסו לבית ושאלו אם הבחורות מוכנות. משענה להם המתורגמן, כי הן לא מוכנות ולא תהיינה מוכנות גם לאחר מכן, יצאו משם בחרי אף. בדרך פגשו בשתי בחורות יהודיות, העלו אותן בכוח על הג’יפ וברחו אתן. ותהום כל העיר על זאת, איך נהיה כדבר הזה. הייתכן שגרמנים יקחו בחטיפה שתי נערות יהודיות לאור היום? אך כל הצעקות והמחאות של האנשים לא עזרו. הבנות נלקחו ולא נודע אנה באו.

הרב שמע את כל זאת, אך לא התייאש מרחמי האל והמשיך בתפילותיו ובתחנוניו, שיחזרו מהר לבית הוריהם. תפילתו נתקבלה, וכעבור מחצית

השעה, חזרו שתי הבחורות ובאו לרב לספר לו את כל הקורות אותן. הן אמרו, כי אחרי שחטפו אותן והעלון בכוח למכונית, נסעו והגיעו עד לבית-הכנסת הגדול. שם חזו הבחורות מחזה נפלא. הן ראו כי בהגיען ירדו שני אריות של אש מן השמיים על המכונית ואחר כך הופיע בפניהן איש זקן שזקנו הלבן יורד לו על פי מידותיו, וצעק על הגרמנים על מעשיהם אלה. אחר-כך תפס בשתי הידיים של הבנות ולקהח אותן אל ביתו של הרב.

כל הציבור שמע על הריווח וההצלח שעשה ה' לבחורות והודה לה' על רוב חסדיו.

סיפור זה סופר על-ידי השוטר בוכבזה מקריית-גת, ששימש בזמן המעשה כמתורגמנו של הרב.

(ז) סיפורי-עם לא-יהודיים בטוניסיה ⁶⁹

(g) THE NON-JEWISH FOLKTALE IN TUNISIA

הסיפורים העממיים של שלוש ארצות המגרב (מארוקו, אלג’יריה וטוניסיה) נאספו בשיטתיות, נלמדו ונחקרו מאז נתפרסמו בתחילת המאה הי"ט דוגמאות מן השפה הברברית על-ידי האמריקאי הודג’סון⁷⁰ ועל-ידי הצרפתי דלאפורט⁷¹. סיפורי-עם המצויים בפי האוכלוסיה המקומית בארצות המגרב שימשו במשך תקופה ארוכה כאמצעי יחיד בידי הבלשנים להכרת טקסטים אותנטיים המייצגים את הדיאלקטים השונים הרווחים בצפון-אפריקה. מכאן שנתונים רבים על הסיפור המגרבי מצויים לא רק אצל פולקלוריסטים ואתנוגראפים, אלא גם באסופות טקסטים דיאלקטיים שפורסמו על-ידי בלשנים, חוקרי שפותיהם של שבטים נוודים או של אוכלוסיה מקומית באחת מארצות המגרב. בכלל ארצות המגרב נמצאת גם טוניסיה ובכלל אוכלוסיתה המקומית גם האוכלוסיה היהודית.

שפות האוכלוסיה המקומית במגרב משתייכות לשתי משפחות: ערבית וברברית, והתימאטיקה המועברת מדור לדור בשתי קבוצות-תרבות אלו שונה, בהתאם לחלוקה הלשונית: הסיפורים בשפה הערבית עשירים במוטיווים אגדיים על קדושים ובעלי-נסים, לעומת זאת עשירים הסיפורים הברבריים במוטיווים פלאיים ומגיים, בלי קשר לצדיקים או לדמויות מקודשות.

אם נאסף מיספר קטן יחסית של סיפורי-עם מפי בני צפון-אפריקה הברברים, שאינם דוברי ערבית, הרי זה, כנראה, בגלל הפופולאריות הרבה של הקובץ אלף לילה ולילה, שהיה נפוץ יותר בין דוברי הדיאלקטים הערביים השונים מאשר בין דוברי ברברית, אם כי השפיע גם באזורים ברבריים “משכילים”, שבהם דיברה האוכלוסיה גם ערבית.

מכל מקום, התפקיד הנכבד, שאותו ממלא הסיפור העממי אצל הברברים מראה עד כמה קשור סוג ספרותי זה במסורת האבות שלהם, ובדיקת הקשר בין הסיפורים הברבריים שבידינו (כמה אלפים נאספו במשך 130 שנה) לבין הסיפורים המגיים הרווחים אצל יהודי טוניסיה עשוייה לשפוך אור על מקורות יניקה, דרכי השפעה ומחילות גילגול של היצירה העממית במגרב בכלל.

Mahmoud Aslan, Scènes de la vie du Bled, Tunis 1933 (40 pp.).

Mahmoud Aslan, Contes du Vendredi (contes tunisiens), Tunis 1954 (94 pp.). – Arrangements littéraires.

P. Becquart, “Le sultan et ses enfants (conte tunisien)”, IBLA, Octobre 1937, pp. 41–47.

S. César Benattar, Le bled en lumière; folklore tunisien, Paris 1923 (256 pp.). – שני סיפורים מתוך אסופה זו (עמ' 212,) נתפרסמו כעשרים שנה לפני פירסומה: Le “Le petit petit serpent vert”, “Le petit lézard”, RTP 17 (1901), pp. 193–217.

A. de Calassanti-Motylinski, “Dialogues et textes en berbère de Djerba”, JA nov.–déc. 1897 (27 pp.).

J. Clermont, L’arabe parlé tunisien, Tunis 1909 (286 pp.).

J. Clermont, Le dialecte tunisien, Tunis 1938 (232 pp.).

J. Cuoq, “On se rompt le cou à trop ambitionner, ou le soudiceau et sa jeune épouse: conte tunisien, texte, traduction et notes”, IBLA (1944), pp. 70–78.

Père Dallet, “Un conte tunisien, le Mektoub”, IBLA 3 (1939) pp. 89 – 97; “Le cheikh. El Areb Hakem Rasou”, ibid., pp. 175–203.

Marie-Louise Dubouloz-Laffin, Le Bou-Mergoud, folklore tunisien; croyanccs et coutumes populaires de S fax et de sa région, Paris (Maisoneuve) 1946 (316 pp.).

Mme Graf de La Salle, “Contribution à l’étude du folklore tunisien”, RA 1944, pp. 67–82; 1946, pp. 99–117חומר יהודי עשיר ביותר.

Mme Graf de La Salle, “Notes sur le conte populaire tunisien des deux bossus”, AIEO 7 (1948), pp. 67–76.

Tahar Lassoucd, “Légende du lac de Bizerte” RI 1909, pp. 129–131.

Père Magnin, “Conte tunisien (quatre onces de chair)”, IBLA 7 (1941), pp. 407–413.

G. Mercier et A. Borg, “Contes tunisiens: le chat et le gros rat; le distrait”, IBLA 3 (1939), pp. 347–349.

M. Paollilo, Contes et légendes de Tunisie, Paris 1953 (256 pp.) – Collée-tion pour la jeunesse.

Lucien Paye (cd.), Contes de Tunisie recueillis par le Centre d’études des écoles, Tunis 1949 (132 pp.).

Jean Quémeneur, “Conte tunisien”, IBLA 4 (1941), pp. 50–53.

Jean Quémeneur, Enigmes tunisiennes, Tunis (IBLA) 1944 (236 pp.). – Certaines énigmes ont rapport à des légendes.,

Jeanne Raunay, Contes tunisiens, Paris 1931.

A. Renon, “La poulette enchantée, conte tunisien”, IBLA 9 (1946), pp. 239–244.

A. Renon, Les Semailles, Tunis (Collection Le Bled), Tunis 1946, pp. 36–38: Légendes de l’origine des semailles, de la dimeé de la jachère, du premier pain.

Hans Stummc, Tunisische Märchen und Gedichte, Leipzig 1893 (2 vols.: XL 4116-pp., VIII + 160 pp.).

Hans Stumme, “Neue tunisische Sammlungen”, ZAOS 2 (1896), pp. 97 – 140.

Hans Stumme, Märchen der Berlier von Tamazratt in Sud-Tunisien, Leipzig 1900 (IV + 72 pp.).

A. Tardy, “Le monde renversé”, IBLA 1 (1937), pp. 63–69.

A.Tardy, “Au marché: conte tunisien”, IBLA 2 (1938), p. 34.

A. Tardy, “Humour tunisien, la réponse sans réplique”, IBLA 5 (1942), pp. 288–297.

ספרות יפה, תיאורי מסע וזכרונות

BELLES LETTRES, MEMOIRS AND TRAVEL ACCOUNTS

זכו יהודי טוניסיה וקמו מקרבם סופרים, אשר שמם יצא הרחק מגבולות ארץ לידתם וכרקע ליצירותיהם בחרו לעצמם את הגיטו הטוניסאי, ואת חיי היהודים ב“חארה”. גם יצירות אלו, אם כי נכללים בהן יסודות דמיון וכזב, שהם, כידוע, “מיטב השיר”, יש בהן כדי לתת חומר בידי החוקר הזהיר, להכרת הוויי-החיים המיוחד של יהודי טוניסיה.

מבין היצירות מסוג זה נציין:

נחום ירושלמי, אלמנת הצורף של הביי, תל-אביב (הוצ' נ. טברסקי) תש"י (175 עמ').

אלבר ממי, נציב המלח, תל-אביב (הוצ' עם עובד), תש"ד (240 עמ'). – המקור הצרפתי – למטה.

פ. עלוש, “אם הבנות (ציור מחיי היהודים בתוניסיה)”, מזרח ומערב ג, (תרפ"ט), עמ' 463–468.

Vitalis Danon⁷², Aron le colporteur, nouvelle juive nord-africaine, Tunis (Kahena) 1933 (66 pp.).

V. Danon, Dieu a pardonné, nouvelle juive nord-africaine, Tunis (Ka-hena) 1934 (92 pp.).

V. Danon, Ninette de la rue du péché, nouvelle populiste, Tunis (Ka-hena) 1938 (105 pp.).

Lucien Delmas, Au soleil du Beylik: scènes et types de la vie tunisienne, Tunis (Rapide) 1932 (330 pp.).

Louis Golding, “The Cheikh of the Israélites”, MJ 12 (1926), pp. 349 – 358.

Albert Mcmmi, La statue de sel, Paris (Corréa) 1953 (282 pp.) התרגום העברי – לעיל, בראש העמוד⁷³

Albert Memmi, Agar, Paris (Corréa) 1955 (251 pp.).

Albert Memmi, “The Others, a story of North Africa”, Commentary, November 1955, pp. 428–434.

Marcel Picard, “Scènes de Tunisie” Evidences 31 (Mars–Avril 1953), pp. 21–24.

Ryvel (Raphaël Levy), L’enfant de l’Oukala, Tunis (Kahena) 1931 (94 pp.).

Ryvel (R. Levy), Les lumières de la Hara: nouvelles, Tunis (Hadida) 1935 (73 pp.).

Ryvel (R. Levy), Chants du Ghetto: poèmes, Tunis 1936 (77 pp.).

Ryvel (R. Levy), L’oeillet de Jérusalem, Tunis 1936(?).

J.Vehel (Jacques Victor Levy), Les veillés de la Hafsia, Manosque (Magne) 1920.

סקירות ביבליוגראפיות

BIBLIOGRAPHICAL SURVEYS

רשימה ביבליוגראפית מקיפה וממצה על האספקטים השונים של יהדות צפון-אפריקה בכלל ושל יהדות טוניסיה בפרט נתפרסמה ע"י אברהם הטל: אברהם הטל, “פרסומים על יהדות צפון אפריקה, רשימה ביבליוגראפית”, ספונות ה' (תשכ"א), עמ' 467–508 (950 ערכים)⁷⁴.

רשימה ראשונה זו הושלמה ע"י המחבר בשני פירסומים נוספים:

אברהם הטל, רשימה ביבליוגראפית על יהדות צפון-אפריקה, ירושלים תשכ"א (39 עמ', 857 ערכים)⁷⁵.

[Robert Attal], Bibliography of Works on North African Jewry, Jérusalem 1963 (6 pp.). –.שיכפול, 80 ערכים⁷⁶.

המיספרים הסידוריים של הערכים הטוניסאיים בכל אחת משלוש הרשימות צויינו בהערות שלמטה.