כי יהיה ריב בין דעות ישרות, אז יש שיתנהגו גם המנצחים בנדיבות. אם ינוצח אדם בכלי-זין הגונים, אז לא יראה עלבון לעצמו, ואפילו יחשוב לו לכבוד לתת את ידו לאיש-ריבו, שהצליח יותר במלחמה. לחיצת-היד שאחרי מלחמת-השנים היא אולי גבורת-איש הכי גדולה בכל הקרב. חבל, שלפעמים נעמול לשוא למצא רגש יפה כזה אצל מתנגדינו היהודים.
להתבוננות זו באנו על ידי מעשה שהיה בעת האחרונה. בעתונים יהודיים בעלי דעה שונה מדעתנו, מודיעים באיזו כונה, כי המיליונים של יק"א (ר"ת: Jewish Colonisation association אגודה לקולוניזציה יהודים 1) גם הם מוכנים להוצאה על הישוב בארץ-ישראל. ליודעי נסתרות נודע מצב הענינים האמתי. השאלה עולה מאליה, למה זה יפרסמו את הדברים האלה עתה ובכונה כך גלויה. לאיזו תכלית הם מתכונים?
המיליונים של יק“א (260 עד 270 מיליון פרנק) יעשו את אוצר התישבות היהודים למיותָר. אם יש כבר סכום עצום לתכלית זו, איזה צֹרך יש עוד בבאַנק, שהונו עולה רק לחמשים מיליון פרנק? מן ההרהור הפשוט הזה, כי הבאנק הוא למותר, מפני שכבר יש די כסף, רק צעד אחד אל המסקנא 2, כי הציוני וכל מי שיש לו עוד בטחון בדבר, אינם צריכים לחתום על המניות. באֹפן זה יצליח לחתור תחת אוצר התישבות היהודים, שכבר עתה הוא למורת-רוח לבעלי האוצר-הגבוה ממין ידוע, אשר בקרב היהודים. בלב החותמים מעוררים ספק, עליהם לשאול את עצמם: אם ממילא יש המיליונים של יק”א, למה לי להוסיף עליהם עוד ליטרא, עשר ליטר' או אלף ל. שטרלינג? אפשר שאין כאן אלא אמתלא ליסד באנק מאותו המין הידוע, שיש ממנו די והותר.
משפט כזה יוכל לצאת רק מתוך חסר-הבנה. הננו לבאר זאת בנחת. מתנגדינו עשו עמנו גם הפעם חסד, אם גם בכונה היותר רעה. אולי לא עלה כלל על דעתנו להגיד אף שמץ דבר מכל אשר נאמר להלן – כל כך מובן מאליו היה הדבר נחשב בעינינו.
קֹדם כל אין להעלים עין מן ההבדל שיש בין הונו של איזה מוסד-צדקה ובין הונו של באנק. שניהם נגרים כמים, אבל האחד עומד ונקפא, והשני הולך ושוטף. יש ביניהם הבדל כזה שבין ברכה לנחל. במימי הברכה אי אפשר להניע תחנות: אפשר לעשות זאת במימי נחל. התמונה הזאת פוטרת אותנו מלמנות כל פרט ופרט, שבו נבדלים הבאנק ומוסד-הצדקה זה מזה. מציאות הברכה הן לא תעשה את הנחל למיותר.
אבל, טחנותיהם של מי יש להניע? כלום אלה של מיסדי הבאנק? החשד המתעב לא יתקים אף לרגע אחד, אם יקראו את התקנות ואת התכנית של אוצר התישבות היהודים. החֹק הראשון, אשר לא יעבור, הוא זה, שאין המיסדים או בעלי מניות-מיסדים יכולים ליהנות שום הנאת-ממון. אמנם לא נוסד מעולם באנק בתנאים כאלה. ואנחנו החפצים לחדש את כבודו של העם היהודי, נותנים בגלל זה בעֹנג מיוחד את התֹאר “יהודי” בראש המוסד, שהוא לנו מוסד פוליטי. כן הוא, מחליטים אנו, כי המוסד הזה שונה הוא מן המוסדות, שבהם הרגיל האוצר-הגבוה את העולם. כשמתאחדים בעלי האוצר-הגבוה ליסד איזה מוסד ונותנים את חתימת-ידם על התכנית, הם מקבלים תכף את שכרם. אם לא נביט על המנהג הזה באספקלריה המזהירה והמוזהבה של הפרקליטים, שאומנותם בכך, אז עלינו לערוך את דמותו באֹפן זה: בעלי האוצר-הגבוה מקבלים שכר חתימת-ידם מן הכסף, אשר יאסף על ידי החתימה הקודמת. הם מוכרים אפוא את בטחון-הצבור לאותו הצבור, שאינו מכיר בטיבו של העסק הזה. הרבה עוד להגיד בענין זה, אולם אין אנו רוצים להאריך. רק על זאת יש להעיר, כי מיסדי הבאנק היהודי אינם מקבלים שכר בעד חתימת-ידם על הפרוספקט, אלא להפך, הם משלמים בעד זה. כל אחד ואחד מהם חשבו להם לכבוד ולעֹנג, לשחד מהונם בעד הוצאות היסוד בתור קרן שאינה חוזרת ( à fonds perdu ) ואי אפשר בשום אֹפן, שתביא ההוצאה הזאת איזה רֶוַח להם לעצמם. רק עד כמה שהם חותמים על מניות ככל יתר החותמים, יכולים ועתידים הם לקבל את הרוָחים הנהוגים, ובעוד שבעלי האוצר-הגבוה אמנם מקבלים שכר החתימה על הפרוספקט, אלא שאינם מחזיקים לעצמם את השטרות המוצאים, ועוברים על עובדה זו בשתיקה, חתמו מיסדי הבאנק הקולוניאלי היהודי, שאינם מקבלים שכר, בעצמם על מניות – אחדים מהם עד לאלפַּיִם מניות – והודיעו על חתימתם בפומבי באֹפן הגון. ההודעה הזאת באה, כדי שבמקרה, אם יעלה מחיר השטרות במדה מרובה, לא יוכלו לטעון גם על מיסדי הבאנק, שהשתמשו בידיעתם בברור את מצב הענינים לטובתם, מה שאי אפשר היה לאחרים, ומצד שני צריך היה להראות, כי אותו הבטחון בעסק העממי, שאותו הם דורשים מן האחרים, יש גם להם בעצמם. לא יוכל להזיק, אם אנו מבררים ומלבנים את הבדל התבונה והמעשה דוקא בו ברגע, כשאנו הולכים בדרכם של בעלי האוצר-הגבוה.
חלקים אחדים מעבודתנו הנודעת למרי יכולים להעשות בכסף. אבל טעות היא, אם יחשבו אנשים קטנים, כי די בזה. ויש שישאר אדם בקטנותו על הר של צרורות-כסף. האנשים “המעשיים”, שאינם רוצים, או אינם יכולים להבין אותנו במֹחותיהם הקטנים, טועים בזה שהם מכריעים על הענין בדרך החשבון. כשעולה התישבות משפחה אחת לסך 5243 פר' ½ 27 סנט', בכמה תעלה התישבותן של 17,926 משפחות? כמה דונאמים קרקע, כמה זרעים או גפנים, כמה סוסים, חמורים, פרות ושוָרים דרושים להן? והנה, באֹפן ילדותי כזה אין לפתור את השאלה. אלמלי חפצנו לחשב באֹפן זה, כמה כסף דרוש להתישבות העם היהודי, כי אז באנו לידי סכומים, שאינם מצויים אלא בדמיון, בכל אֹפן לא יספיק לזה לא הון-המניות של הבאנק הקולוניאלי היהודי, לא הונה של יק"א, לא הונן של כל אגודות-הישוב, ולא זה של כל אדירי הבאנקים ביחד. להתישבות ממשית של המוני היהודים, הנושאים אליה את נפשם, על האדמה, שאליה הם שואפים, צריכים להתחשב עם הון של מיליארדים.
והנה יאמרו בעלי-החשבון “המעשיים” בבת-צחוק של יהירות, כי אלה המיליארדים צריכים להיות מונחים במזומנים כמו, למשל, שתים וחצי מאות המיליונים של יק“א. ובני אדם בעלי אֹפק צר כזה רוצים להשפיע על ענין עממי רב-הערך, הנבצר מהם כלל וכלל להבין את התופעות היותר עקריות בכלכלה הצבורית? אין בכל העולם סכום כסף כזה, שיספיק כדי להעתיק עם שלם ולהושיבו בארץ אחרת. לעומת זאת יספיק רק רעיון אחד, פשוט, כללי, ברעיוננו הלאומי. אינני יודע, אם באו אל הבארון הירש, שהיה עשיר ברעיונות, או אל הבארון אדמונד רוטשילד אנשים במספר כזה שבאו אלי והתיצבו כבעלי-רכוש פחות או יותר גדול, לבקש מפי עצה, אם יוכלו להתישב “שם”. היו ביניהם כאלה, שרכושם עלה למאתים אלף פרנק ויותר, או קבוצות, שכל אחד מחבריהן היה מחויב להראות, שיש בידו עשרת אלפים רו”כ. במקרים כאלה אין “המעשיים” יכולים לעשות מאומה, מפני שאין זה ענין של רתימת-שוָרים, שרק לה לבדה הורגלו היטב. אולם אלה, המתישבים על דעת עצמם ועל חשבון עצמם, דורשים ערובות משפטיות, שאת רכישתן הצבנו לנו למטרה, אנחנו “המדיניים”. אין אנו מעמידים פנים כבעלי-טובות, העושים עם כמה משפחות חסד, שעל ידו יעזרו בצמצום רק יחידים, שהצליחו במקרה, בעוד שקרוביהם ושכניהם ישארו בענים כמו שהוא. אבל הננו רואים את עצמנו כפקידים מתנדבים ועובדים בחנם עבודת כל העם, שבעדו הננו חפצים להכין תנאי-קיום חדשים, ולפיכך יש לחשבוננו תכנית אחרת לגמרי, ומי זה יהין לערער עליה? כלומר, אנחנו אומרים: דרוש יהיה כסף לפי מספר האנשים שיבאו. “המעשיים” אומרים להפך: מספר האנשים, אשר יוכלו ללכת שמה, תלוי בכסף, העומד להוצאה בעד ההתישבות.
לפי חשבוננו נמצא ההון, שיש להשקיע בישוב, בערך ישר אל מספר המתישבים. למעט מתישבים מעט, להרבה מתישבים כסף הרבה.
ההתפתחות צריכה להיות טבעית, סדורית. כלום לא שמעו מתנגדינו מימיהם דבר מתולדותיהם של ישובים גדולים? למן הימים האגדיים של נדידת-העמים עד ימינו אלה שבתקופת טרנסואַל תכונה אחת להם, המהגר נעקר ממקומו על ידי עני כלכלי או מוסרי, בתור יחיד או בהמונים. הוא מבקש לו אחוזת-אדמה אחרת ויתישב במקום, שבו יהיו התנאים יותר טובים, שבו ימצא עבודה ובטחון-הרכוש, חרות, משפט וכבוד יותר מאשר היו לו במקום, שממנו יצא. לפיכך אין אנו רואים חובה לעצמנו להעתיק את המתישבים. חובתנו היא: להכין בעדם את התנאים היותר טובים. ואז יבֹא כל הרוצה לבֹא. אז יבא מי שמבקש עבודה ובטחון-הרכוש, מי שחפץ ליהנות מן החרות, המשפט והכבוד במדה גדולה מזו, שיש לו עתה.
והבאנק יספיק לממשלת טורקיה אמצעי-כסף, עד כמה וכל זמן שתתן היא במחירם זכיות של משפט מספיקות למתישבים.
השקעת כח-העבודה וההון הדרוש לעסקי הקבלנות צריכה להיות לאט לאט, מתנהלת על-ידי הבאנק הקולוניאלי ובעזרתן של אגודות-הישוב העשירות במיליונים, שאין על כל פנים להקטין את ערכה, זאת היא כל התכנית, הברורה והפשוטה למדי.
והנה כה רבו האגדות המסופרות על אֹדות הבאנק, עד כי נחוץ הוא גם כן לסתור אי-אלו מושגים נבערים. אף-על-פי שהסתירה בעצמה גם היא מעוררת כבר שחוק.
הון-המניות של הבאנק לא יחולק בשום אֹפן בין הקולוניסטים, כמו שאין תעודתו לשטוף אל אוצר הממלכה הטורקית. אולם עליו יהיה להספיק הלואות בתנאים נוחים ולהיות סרסור ומעורר לעסקים של: חקלאות, עבודות טכניות, תעשיה ומסחר. אלה הן הטחנות, שיגיע הנחל. כי מעשה-צדקה, לו גם היותר נהדר, אינו עושה את הבאנק בתור אמצעי כלכלי למיותר, יכולים אנו ללמוד על פי דוגמה אחת, שנודעה לנו בימים האחרונים מארץ-ישראל. הקולוניסטים, ש“נטעו” שמה בדרך צדקה, סובלים תחת תנאי-המלוה הקשים. מדת הנשך עולה עד לעשרים וארבעה או שלושים אחוזים לשנה. בבאנק, שיתחיל את פעולתו במצב ענינים כזה, יש בודאי צֹרך, והצֹרך הזה גדול בה במדה, שגדול כבר סכום הכסף הנמצא בשביל הקולוניזציה “המעשית”.
אלמלא חפצו אגודות-הישוב להוציא את הכספים השמורים בידיהן, באֹפן המתאים לדרישות העם, כי אז היה הבאנק דבר הכרחי, כלומר בתור ממלא מקומן. ואולם אם תלכנה כל אגודות יק"א השונות הגדולות עם הקטנות בדרך האחת ההיא, אז אדרבה יש צרך בבאנק, בתור השלמה לפעולותיהן.
נמוקי מתנגדינו מוכיחים אותם על פניהם. בה במדה שירבו המיליונים של אגודות-הישוב, כן תגדל נחיצות הבאנק לתכלית ההתישבות הגדולה.
מי לא יבין את זאת?
-סוף-
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.