לתנועה כתנועתנו יש ימים טובים ורעים. יש ימים, שבהם יתקפנו היאוש, כשאנו רואים, איך מחרפים, מלעיגים וחושדים מחשבות נקיות ותמימות, כשאותם בני האדם, אשר לטובתם הגלויה נגשים לעשות מה שעושים, מתיחסים אל המעשה הזה בלי הרגשה, באדישות או גם בשנאה גמורה. שום התנגדות מבחוץ אינה מעוררת קצף כזה, אין מעצורים בעולם, שירפו כל כך את הרוח, כאלה הנראים בקרב העם עצמו. אולם אחריהם יבאו ימים טובים, שבהם ישוב אֹמץ-לבם של הלוחמים בעד דבר טוב ויחזק עשרת מֹנים, והתקוה העליזה עולה ומתגברת מפני שכח החיים שברעיון מתגלה בעצם תקפו.

התנועה הציונית עשתה בשלש השנים האחרונות פרי במדה ידועה. יש אשר תנוח דעתנו, בראותנו, כי גם העומדים בחוץ מכירים בחשיבותו ובאֳפיו האנושי של מפעלנו. הציונות איננה עוד היום דבר, שאין דעת-הקהל יודעת להעריך אותו כראוי. חפצים אנו לפתור אחת השאלות היותר מכאיבות של האנושות, לא בדברים בלבד, לא בתחבולות-און והריסה, כי אם בעבודה מוסרית ועלולה לתקן את המדות. על אחת התנועות היותר מחפירות, על האנטישמיות, מצאו יהודים תשובה, שאי אפשר שלא ישים לב לה גם מי שלא נמנה מעולם על אוהבי היהודים. הרחבת התרבות! זוהי התשובה. הציונים חפצים להרבות את קניני התרבות הקימת על ידי עבודה של שלום. לא נפלאת היתה בעינינו אם קבלו הישרים שבכל הארצות ובכל המפלגות שאיפה כזאת בפנים יפות; עלינו היה להתפלא רק על זאת, שבקרב עמנו אנחנו נמצאו מתנגדים. שגיאות שונות גרמו בדבר. הדברים הפשוטים מובנים לפעמים בקושי גדול. דעות, שהורגלו בהן בני-האדם לא בנקל משתנות. ומי ששרוי בטוב ובנעימות, יש לו נטיה טבעית להתנגד לכל שנוי. אחת הסבות היותר עמוקות לאדישותם, או לפחות להתעצלותם של אותם החוגים היהודים דוקא, החיים במעמד סוציאלי גבוה, היתה העובדה, כי היו היהודים במשך העת, שנפסקה ההיסטוריה שלהם, לעם שאינו מדיני. יש בין הציונים אנשים מצוינים, אולם בעלי מזג חם יותר מדי, המותחים בגלל זה דין קשה על כל התקיפים והעשירים, בקצור על “המיליונירים”. אבל בודאי אין עשירינו גרועים מן “המיליונירים” האחרים, ולא עוד, אלא שיש להם מסרת של מעשה-צדקה, הקבועה בלבם כמורשת-אבות, שאין להכחיש בה, המחטיאה אמנם את המטרה, מפני שהיא מגדלת את הקבצנות. ויש גם דוגמאות נכבדות מאֹד, הקרובות כבר בתכונתן הנהדרה לפעולות לאומיות. מוסדות-הצדקה הגדולים מעידים בכל אֹפן על אהבה ליהדות. לו היה אפוא לכתוב לאנשים האלה תעודה הראויה להם, כי אז היה יותר נכון לתת להם את הציון: בחשבון מצוין, בפוליטיקה רפה.

אבל אותם הימים כבר חלפו, שבהם לא מצאה לה הציונות המדינית הֵד בחוגים האלה. מיום ליום מוסיפים להבין אותה; מבינים ביחוד, שאין לדרוש ממי שהוא, שיעזוב בעל כרחו את מעמדו. הציונות אינה עוצרת בעד התבוללותם של אלה, החפצים לצאת מן היהדות; להפך היא מקילה עליהם בזה, שהיא מטה מעליהם את זרם ההגרה מן הארצות העניות, שאין לעצור בעדו באֹפן אחר. סוף סוף מתחילים להבין, כי הציונות היא ענין של צדקה, שכדאי להתיחס אליו בהתלהבות יותר גדולה מאשר לבתי-תמחוי, לבתי-אֹסף לילדים, לבתי-חולים ולבתי-מחסה לזקנים. שהרי הציונות חפצה לעזור לעניים לא רק אחרי שנתדלדלו, אלא כבר קדם לכן.

ימים טובים הם לנו, כשאנו שומעים, כי בני-האדם הולכים ומוסיפים להבין. ולא היה לנו יום טוב מאותו היום, שבו הודיע סיר פרנסיס מונטיפיורי, העומד עתה בראש בית הנדיבים הזה, בפומבי, כי נספח הוא אל התנועה הציונית. למן ימיו של השר משה מוניטיפיורי לא היה בקרב היהודים כנוי-משפחה נכבד ומפֹאר כזה. בתימן ובסיביריה, באוסטרליה ובארגנטינה, בכל ממלכות אמריקה, בכל ארצות אירופא, בארמונות היותר עשירים ובבתי היהודים היותר עניים יצא למונטיפיורי שם טוב נבחר מזהב. השר משה, שבקר שבע פעמים בארץ-ישראל, ראוי היה להחשב כראש-גולה מודרני. מושלים וממלכות הכירו בכבודו זה, מכיון ששמעו לחוות-דעתו והתיעצו אתו על גורל היהודים. באיזה מקום לא היה הוא המתחיל בדבר-מצוה: ברוסיה, בטורקיה, במארוקו, ברומניה. לא בנדבות עצומות בלבד, כפלוני אלמוני העשיר, פעל ועשה השר משה; הוא גם השתדל להיות איש. בכל מקום שבאה צרה ליהודים, שם הופיע חיש מהר הבאֱרון האנגלי. רעידת-אדמה, רדיפת-יהודים, רעב, דבר, ארבה כי היו בארץ, וקראו לעזרתו, והוא לא שלח שטרי-כסף או איזה שליח לחלק נדבות, כי אם עזב את ביתו השאנן והיפה, וילך למסעים רחוקים – שהיו אז הרבה יותר קשים ומסוכנים מאשר הם היום – אל מקומות העֹני. הוא נתן לא רק בידים מלאות ופתוחות, כי אם בלבב שלם. לו כבר היתה אותה ההשגה הגדולה מאחדות-הלאום, שיש היום לציונים המדיניים.

והנה התראה סיר פרנסיס, יורש שם-הבארון, גם בתור יורשו הרוחני של מונטיפיורי! בנקל נזכור את השם הזה; כבר היו בו זכרונות מן העבר, ומעתה יש בו גם תקוות לעתיד.

ההזדמנות הגדולה הראשונה שבה גלה סיר פרנסיס את דעתו, היתה, כנודע, אספת האגודה הציונית האנגלית. האגודה הזאת מקפת מספרו רב של חברות ציוניות בבריטניה-רבתי. לפני הועידה נערך משתה, שבראשו ישב סיר פרנסיס. ואז נשא, כפי שנוהגים באנגליה, נאום פוליטי מצוין במינו. הנאום ההוא היה נמוסי בה במדה שהיה גם מחלט. בקוים קצרים ומלאים מרץ העמיד לדין את מתנגדינו היהודים. הוא גלה את רוחו בדברים האלה, שאין להעריכם אלא כדבריו של אציל גמור. הוא אמר: “דבות רעות וחרופים הם תמיד דברים מכאיבים, שקשה לשאתם, וקשה ביותר, כשהאדם סובל מהם, רק מפני שתמך באיזה מפעל גדול וישר. אולם יש לי לקוות בבטחה, כי תנסו לשאת אותם בדומיה, ואם תשמעו לעצתי, תתיחסו לדבות הרעות, שעוד עתידים להוציא עליכם לא רק בבוז הראוי להן, כי אם תתנהגו עם מוציאיהן בנמוס ובמשא-פנים, שיכולים בעלי דעה כבירה ומנצחת להראות לבעלי דעה חלשה ומנוצחת”.

השומעים נתפעלו מן המתינות היפה שבדברים האלה. גם אנחנו מתפעלים מהם. התלהבות נוחה כזו, הנשמעת מתוך נאומו הלוקח-לב של סיר פרנסיס, צריך שתהיה לאותם האנשים, שעליהם להרים את דגל-ישראל החדש ולשמור עליו. לעם היהודי גדול ערכו של הבארון מונטיפיורי של עכשו על ידי גלוי-דעתו, כגֹדל ערכו של ראש בית-הנדיבים מלפנים על ידי מעשי-צדקתו. סיר משה הלא היה כבר ציוני לפי השקפת דורו והאמצעים שהיו בימיו. בזכרונותיו הודיע מונטיפיורי הזקן את אשר הרגיש בלבו באותה השעה, שהרימה אותו מלכת אנגליה למעלת-אציל. היא נגעה בחרב על שכמו ותאמר: קומה, סיר משה! אבל ביותר נחה רוחו בראותו בשעת-החגיגה הזאת את נס-שלטו עם הכתֹבת “ירושלם”, שהיה באולם.

בן לאותו השבט הוא סיר פרנסיס. הנהו היום גבר במיטב שנותיו, שאינו תלוי בדעת אחרים, איש אציל באמת. לפעמים קרובות נראה אצל היהודים שעלו למעלת-אצילות, אֹפן השגה של מדת-האצילות, שיש בו מעין עבדות. הם חושבים, כי בזה שעלה להם לחדור על ידי הלואות והכנעה אל תוך חברתם של רמי-המעלה ולהתרועע אתם. בדבר זה בלבד הם עומדים במדרגה גבוהה, אולם בעצם הדבר אין האצילות מונחת אלא בזה, שהאדם רואה לעצמו חובות יותר גדולות, שהוא נשאר נאמן לעצמו ולאבותיו, שאינו משתמט מחובות מוסריות ושעושה כל זה, מבלי שים לב למה שיאמרו האחרים.

ובכן לא את בעל המעמד הגבוה אנו חוגגים בסיר פרנסיס מונטיפיורי, כי אם את נושאה של דעה רמה. הוא זכר את עמו, ובשמחה מהר להחסות בצל הדגל, שעליו מתנוס האות העתיק. וכן גם עמו לא ישכחהו עד עולם.