כבר סיפרתי קצת דברים על תינוקת אחת, המתארחת מפעם לפעם בביתנו, ועדיין לא פירשתי בשמה, שנעטרה בו לפני שנתיים ומחצית השנה… הטעם הוא: אני עצמי טרם אדע מה שם אייחד לה משמותיה המרובים, החוזרים ונשנים בפינו, וכל אחד מהם הולמה במקומו ובשעתו.
יש סבורים, שאדם ושמו חד הוא, ומה הוא אחד, אף השם האחד עשוי לשמש נרתיק להכיל את כל מלואו על סגולות-רוחו ועל התמורות ברוחו. אף אני נוטה הייתי לדעה זו עד שבאה התינוקת לעולם ואנו בני הבית נתנו את עינינו בזיו האיקונין שלה בחליפות המרובות של מראיה. ראינו רצי הנופים בצלמה והנענועים ביצורי-גיווה הנמהרים כפרחים המלבבים וככוכבים הנוצצים, שהעין רודפת אחריהם ואינה יכולה להדביקם. מה אהבנו להסתכל בה ברדתה לטבילה באגן הרחצה להשתכשך בו להנאתה, לעשות באי-דעת ובעוצם הרגש את כפותיה כמשוטים וגם שפתיה נעות ללקק אגלי מים בלשונה, ולאחר כך כעלייתה משם להיחבא לה בחיק אמה הורתה לגמוע אגלי חלב מן המקור הברוך ובפניה משתפך זוהר הנועם והדביקות. אך מה נבדלו מראיה הנפחדים בלקקה את המים מהדר-חנה והוד-שלוותה בשתותה את המשקה הלבן. כמו נהפכה במעוף עין ליצור אחר.
ודומה שאין אף צל דמיון בין התינוקת פקוחת העינים הרעבתניות, העירנית והעסקנית, המביטה על כל סביבותיה, הלהוטה לקחת ביד ולתקוע לתוך פיה כל חפץ שבמזדמן, קופסה או בובה, פירור סוכר או מספריים, גרב ונעל, לזו המוטלת בעריסה שקועה בשינה עמוקה, שלוות השקט על חזותה, כמו שבעה נחת עד אין קץ וכבר נתמלאו לה כל משאלותיה. היתכן כי היא רבת הצורות, השופעת תנועות ודילוגים ותמורות לאין קץ בטלטולי-גיוו ובהלך הרוח, תתכנס ותשכון לבטח בתוך הנרתיק של השם האחד?
פלאי-חידושים מתגלים בתינוקת כל יום וכל שעה ממש, הן בצמיחת גווה והן בלבלוב שכלה וחושיה. ימים רבים טרחה לשווא לקום בכוח עצמה על רגליה. בבוקר לא עבות אחד עשתה מניה וביה את המעשה, ללא כל מאמץ ניכר לכאורה. עמדה על רגליה. הנה. מתוך בינה יתירה נאחזה בגלילי המיטה לבל תמעדנה רגליה אולם כפות ידיה נזדרזו לה לעשות בהן שימוש נכבד למדי והוא למחוא כף אל כף לפרסם את נצחונה. אותו רגע נתמוטטה וצנחה. פרצה בבכי. אך למדה לקח מסתמא, שאין עומדים על הרגליים, כשם שאין עומדים על שום דבר, אלא מתוך לימוד ושינון ממושכים. מאז ואילך פתחה בפרשת המסות והמריבות עם המכשולים וקיבלה באהבה וברצון את היסורים שבתרגילים ארוכי-מועד. תפסה את הסוד של ההליכה מן הקל אל הכבד, הן בהילוך והן בהיגוי המלים הנפרדות ועד לקישורן למשפטים. מה רב המהלך ומה כבדו יסורי הרכישה מן ה“לאכול” ועד “אני רוצה לאכול” או “לא רוצה”. כל תורה חדשה היא מקבלת בקולות וברקים, בקריאות צהלה והתפעלות ובשביבי משובה של נצחונות, הנוצצים בעיניה באור יקרות.
הרבה גרעיני נסיון זרעה בבכי, אבל קצרה אותם ברינה ובצחוק-מצהלות. היא צריכה היתה להכיר את כל הדברים מבראשית, לא כי ליצור אותם מבראשית. ואנחנו, הבאים בשנים והמלומדים בנסיונות, עמה היינו בעמלה, בבכייה, בצחוקה. עמה יחד חבשנו את הספסל ללמוד את כל התורות ולקרוא שוב את הדברים בשמותיהם, כאילו אף אנו גילינו אותם זה עתה עמה. היא נתנה את כל השמות באדם הראשון ואנו חזרנו עליהם מפיה. היא, המורה לשמות, ואנו לא ידענו לכנותה בשמה היחיד והמיוחד, אף לא ידענו איזהו השם ההולם אותה במלואה. הכי לא שם האדם הוא כוחו?
התינוקת כוחה גובר ועולה משעה לשעה ממש. הנה חדשה. היא עומדת על שתי רגליה ומוחאת כף אל כף. שוב אינה זקוקה למשענת. מי ידמה לה ומי ישווה לה? על זאת היא הומיה וצוהלת. בתוספת-כוחה קפצה עליה תוספת צורה חדשה. רבת הפנים שמחה ובשמחתה נהיתה שוב לאחרת.
מה יפו פניה בהתלקח בהם מאורם בעמידתה באיתן על רגליה שלה, ללא כל משענת. לא עוד תינוקת מהוססת, חרדה, רפופה. קורת-רוחה זורחת בפניה ככוכב נוגה בטרם עלות השחר.
היא בכוחה עשתה את החיל הזה. היא כמות שהיא, בקומתה הזקופה, קמה גם ניצבה בתוך ערב רב הדברים, האופפים אותה מקרוב ומרחוק ורוחה לא נפלה עליה. אף גופה לא מעד לנפול. התבוננתי וראיתי, או אולי רק שיערתי וניחשתי, כי אותו רגע נפקחו עיניה לרווחה והעיפו את מבטיהן אי לאן מבעד החלון כלפי מעלה, בכיוון לשמים הנשקפים שם. לאחר שחשה לראשונה קרקע מוצק תחת רגליה נגלו לעיניה לראשונה גם השמים הרחוקים.
כיוון שעשתה חזקה על ד' אמות קרקע מתחת לרגליה, התחוללה שוב תמורה עצומה בכל משאה ומתנה עם החפצים השרויים בקרבתה או שהיא מזדמנת למחיצתם. לשעבר היתה חוטפת כל עצם, אף עצמי-גיווה, ותוחבת לתוך פיה. משל חטפה אותן כדי שלא תיחטף על ידיהן. מסתבר שהיתה נתונה בריב עם העולם העוין וערכה קרב עם כל הדברים, החיים והדוממים. אפילו אבא לא היה מהימן עליה. להוציא אמא המשבירה הראשית להזנתה. כשעמדה על רגליה הסכימה למידה מסוימת של שביתת נשק. לא עוד חטפה כל דבר, בין מאכל בין לאו לתוך פיה לאכלו ולהשמידו. לא עוד נסוגה מן הדברים והלאה, אלא צועדת מעדנות ביניהם. עתים אף מתקיפה אותם בקריאות צהלה כאומרת: הנני עליכם, גורו לכם מפני, פן תדעו את תנואתי.
אור חדש של חוסן-בטחון זרח בעיניה התכולות, כשניסתה והצליחה לצעוד תחילה במיטתה, ולאחר כך על קרקע-עולם, פסיעות, שהלכו ונתאוששו משעה לשעה ומיום ליום. כל חזותה אמרה כבוד לנפשה והחזקת גדולה לעצמה כל פעם שיצאה במסעה אל מרחקי הנעלם לאורכו של החדר ממיטתה בזווית עד לדלת בטפיפה חיננית. מבטיה הפילו עוז ההחלטה, שנתלוו לה תנועות מאומצות ומזורזות להגיע אל היעד ויהי-מה. אותה שעה נגלתה אלינו כפנים חדשות. לא עוד גוזלה רכה, חרדה ומפוחדת, השבויה בכלוב מיטתה, כל הבריאה מעבר מזה והיא מעבר מזה, כפי שהיתה נשקפת לנו בשנות-ינקותה. חסרת-ישע ואובדת עצות, כי אם יצור אנושי נושא עצמו, הדורך בנתיבו ועושה בתוך שלו, שוקק-דעת וצמא-נסיונות, להוט להתערב בכול ושום דבר הנופל מסביבו אינו נתון מחוץ לחוג התעניינותו.
רבות השתאינו אליה ואל מראיה. התחקינו על תנועותיה, שעוז-חשק והמיית-רוך, המעולפים יחד, משווים להן דמות להטוטרית קטנה, החותכת צורות והעויות להצחיק ולשעשע את קהל צופיה. היא היא, וגם אחרת. אחת היא בכל חליפותיה, אך כל חליפה שלה היא גם כן חטיבה לעצמה שהלב מתאווה לייחד לה שם כראוי לה. בשוותה את רגליה לזינוק נמרץ תעבור הרינה: הלא כמוה כאיילה. אף בהסתכלנו בצחצחות מבטיה, השואלים ללא צפיה לתשובה, והחוננים ואינם מתחננים, כאילו אינם מבקשים כלום, יעברנו הרעיון, כי לה נאה ולה יאה השם כרוב. חנה מלא טעם כל פרי טוב: לחייה כתפוח אדום ושפתותיה דובדבניות. עיניה התכולות תלבשנה לרגעים גוון ירקרק כשל אגס ובטרם בכי תשחרנה כמראה השזיף המחופה דוק של אדם לח. דחף בה כשל ציפור. משל כנפי-סתר צמודות לגופה התמיר כגבעול. מה שמות נשוה למרבית דמויותיהם. הכי יש שם כל-בו לתינוקת, חזות הכול בה. שמות רבים מתחרים זה בזה להגיד תכונתה, חנה, שבחה.
השם איילה הוא מעין מושכל ראשון. אולם החוש אומר שיש בשם זה משום מיעוט הדמות. האדם הוא איפרכיה, שרגליו אינן אלא מחוז קטן ממנה. התינוקת שבינתיים כבר עלתה לשיא חדש של אישיותה הססגונית ולמדה את לשונה לבטא הברות ולצרפן למלים, כיוון ששמעה מפינו את כינויה איילה, עמדה והטילה שינוי קטן בה וקראה לעצמה אלה בצירה דווקא… לאחר כך עשתה שוב תיקון כל שהוא וגרסה איילה בחיריק. כיון שאיילה אינה אומרת כלום, נתחייב על פי השכל לקראה אלילה. הואיל וגם העיניים תבעו את חלקן, ניתן לה שם משנה לאלילה והיא תכולה. הדמיון בצלצול הוא גם כן משהו. שמעה התינוקת תכולה, קיצרה ואמרה חולה, שם שבאמת אינו מתקבל על הדעת. היה הכרח לשדלה בדברים, ששמה אינו תכולה ולא חולה, כי אם מכלולה. לאחר כך בא השכל הישר והורה, כי מבחינה ההיגוי נוח יותר להכתירה בשם כלילה. אמרה התינוקת לילה בחיריק. נסתבר, שאף שם זה יש לו הגיון משלו. הלכה התינוקת ושיבשה אותו לתהילה ועתים לתילה. לא היה זה, כמובן, מחוץ לגדר הטעם הטוב לקרוא לה חלילה על שום החליל שברנן קולה. לאחר כך נשמעה דעה, שחלילה לקרוא לילדונת חלילה, אלא חליל. והיא באחת: כל שם חדש משתבש לאלתר בפיה. אלא שאף השיבוש מעלה מיד חן. ענין החן הוא תורה חדשה שלמדנו מפי התינוקת, והיא: כל שיבוש משמש מקור החן למי שנולד מלא-חן… מן החליל יצא בפיה כליל. ולאחר עיון-שמיעה נתחוור, שלא אמרה כליל אלא גליל. אם כך צמחה הצעה לקרוא לה גלילה.
יקצר המצע לפרש במרבית השמות, הצצים כפרחים ונוצצים ככוכבים חדשים לימים ולשעות בתוקף הנסיבות ולרגל המקרים והמעשים המתרחשים בדברי ימיה המרובים של התינוקת שימיה בעולם עדיין מעטים הם. כל דבר הנופל בחייה הוא לה שם-דבר, מאחר שהיא לפי סימנים רבים צמאַת דעת ולהוטה לאגור נסיונות. בשל כל שם-דבר היא תובעת מקהל שוחריה קביעת שם. אף אינה עונה אַמן על שם, שמשמיעים לפניה, אלא אם כן הוא מתקבל על דעתה. פשיטא שבמידת הגידול של אישיותה והרחבת-דעתה גבר בה הצורך לשתף עצמה אתנו במסע הנדודים אחרי השם הבורח. ביום בהיר אחד יצאה להרוס בתנופות-ידיים נמרצות ובהעוויות רגזניות של הפרצוף, אותות מבשרים של פרץ בכי, את משוכת השמות, שהוקמה מסביבה. לא רוצה בחלילה ולא בגלילה ולא… היא רוצה בשם יפה.
רבות טרחנו להמציא לה שם שיניח את דעתה ואת דעתנו, ולא הצלחנו. השם הוא נרתיק, חומה מסביב, גדר תיל – והתינוקת פחזיה כמים ופזיזה כרוח,
ת, זוהרת תמיד, אי-לאן זורמת. כיוון שלמדנו ממנה פרק בחן, אגיד, שקיבלנו מפיה לקח גם בתורת השם והעצם. כשם שבני אדם נבדלים זה מזה בפרצופיהם, בטעמיהם ובדעותיהם, כך, מסתבר, הם נבדלים ביחס הגומלין שבינם לשמם. הללו, המתונים הממוזגים והיציבים, שצביונם קבוע ועומד ואף פניהם עומדות, שמם עוטף אותם כעור את הגוף וברבות הימים הם ושמם נעשים צמודים זה לזה כבבוּאָה לעצם וכראי לדמות. ואילו הללו הזרמיים, אנשי הלך הרוח, שאף פניהם מהלכות תמיד וכל הווייתם ברצוא ושוב, או ברצוא ללא שוב, רצי-אנשים הללו, אין שם הסובב ומקיף אותם כעור את הבשר או כאוויר את הגוף. בני בלי שם הם לפי עצם מהותם. רבי האנפין חדלי-שם המה.
יסולח לי על ששילבתי קצת דברי הגיון על תורת השם והעצם לסיפור על תינוקת אחת, שרבות עמלו להכתירה בשם נאה לה. אומרים, שהגיון והגוּת פוגמים בסיפור המעשה. אולם בין כך וכך לא כפי שהדברים נכתבים הם נעשים. הסיפור הכתוב הוא כינוס של מקרים ומעשים ונפשות הפועלות בו. אך התינוקת, הבאה להתאַרח מפעם לפעם לביתנו או אנו באים אצלה לחדר-משכבה לחזות בברכת-צמיחתה וגידול אישיותה, היא לנו נפש אחת ויחידה, עולם מלא, חי וזוהר, עולה ומתרומם אף מעל לספירת הסיפור. היא לנו פרשה לעצמה, אין לזמן למחיצתה שום סגל חבוּרה של נפשות משניות. בה הגיגינו ולה עמלנו. בשלה לבטינו. מה שם נקרא לדיוקן-אשכולות זה, הנתון במרוצה מתמדת? שם יש רק אחד והתינוקת רבת-אנפין. השם הוא תמיד. והיכן מצאנו תמידים רבים? לא הרי התינוקת ביום שמש, כהרי היא ביום מעונן, ולא הרי מראיה בשמחתה, כהריה בנוח עליה תוגה רבתי. לא כדמותה בהקיצה משנתה להסתכל מסביבה בהשתאות, כמו זה הרגע הגיחה לאויר העולם או שהיא משתכשכת להנאתה בתוך האמבט, דמוּתה בשעה שאמא סורקת לה את שערות המשי בתבונת-כפיים ועל אף זאת היא נכשלת מפעם לפעם בשריטה קלה, המטילה עווית של מורת-רוח בפניה ומוציאה מפיה שוועת אין אונים ובעיניה נוצצים אגלי-בכי, כמו נתבשר לתינוקת בפגיעה קלה זו מיד האם הלטפנית כל מטען העלבונות והפגיעות, הצפוי לה כל ימי חייה בעולם מרושע זה.
גדולים חקרי לב. לעולם האדם משתבש ברעיוניו, כשם שהוא תועה בדרכיו, מדמה עצמו פועל ונמצא נפעל. צר צורה לזולתו והוא גופו מצטייר בדרך ציורו. וכך הוא נותן שמות והוא עצמו יוצא מן העולם בן בלי שם, כסבורים היינו, שהרשות בידינו לצאת למסע הנדודים אחרי השם הבורח. אך עשינו את החשבון בלי בעליו. אם השם אינו מבטא את העצם, כלום אינו דין שיבטא לפחות את הלך הרוח לאותה שעה? אמרנו להתאים שמות לרוּח השוֹרה על התינוקת. אך מי בא בסוד רוח הזולת? כיוון שהתינוקת גילתה את התחליף לגוף, והוא האני, פתחה לדבר בלשון אני כנגידה ומצווה. אנו קוראים לה אלילה, אומרת היא: “ואני לא רוצה אלילה. ולמה לא אלילה? אני כעת לא אלילה. אני כעת חלילה.” אומרים אנו חלילה, מיד יוצא הצו מפיה: “ואני רוצה בגלילה.” ולא רק משום שהיא תפוסה יצר הלהכעיס, אלא מפאת טעמים ונימוקים, שאינם נהירים לנו, המנחים אותה לקרב או לרחק שם זה בנסיבות אלו או אחרות. לפי אלו רמזים אפשר אולי להניח, שבערב אינה נאותה להתכנות הילה, בצהרים יש לה שאט-נפש לגבי אלילה וביום מעונן אין דעתה נוחה מן השם גלילה. אולם הנחה זו וכל ההשערות על ענין זה, שאגרנו לנו ברוב גישושים וניחושים, אינן מאוששות בידינו. נפש הזולת מחשכים. ואם נאמר, שנפש הזולת אוקיינוס של אור, כלום אור בשפע אינו מכה את העינים בסנוורים? יתרון אור מחשיך גם כן. התינוקת היא נהר די נור. לכן יש שהננו מרעיפים עליה את השמות: נהרה, אורה, אוראורה, זהורית וזהוריתה, ריתה, ריצה, דיצה ועוד. אין לדעת מי הוא בכור-דיוקן במחול המחניים של דיוקנאותיה המרובים. אף אין לתכן את רוחה בשום שעה, כדי להתאים אליו את השם ההולם אותה לפי שעה. לעולם אנו תוהים ומשתבשים, רצים אחרי השם הבורח. כל שם שנקרא לה הוא ממנה והלאה, מאחר שהיא עצמה תמיד ממנה והלאה. אין קלסתר פניה בחצאית החוּמה ובחולצה הורוּדה דומה אף בבוּאָה קלושה למראיה בעטיפה של תכלת או ירוק. הגוון צר את צורתה. האור, הצל, הצעצוע, החיוכים או הפנים הקודרים מסביבה, מגלפים את דמוּתה. פסוקת של ירוק, תכלת או ורוד, בתלתליה, משנה את פרצופה מן הקצה אל הקצה. אינו דומה סבר-פניה, כשהיא באה להתארח בביתנו ומיד מכריזה ומודיעה: “היום הייתי ילדה לא טובה. בכיתי ולא רציתי לשתות את הרפואה,” לארשת פניה כשהיא שרויה בהלך-רוח שאנן ומתנה אהבים של ליטופים עם החתולה. שינוי במראות הבריאה ובמזג האוויר משנה כל שיחה ושיגה. גשם דק, מטפטף, ציפור עברה במעוף בעפאי האילן הנשקף בחלון, כלב בא במרוצה על המדרכה, לול למטה ואווירון טס במרום, כל התרחשות קלה, טובעים רישומים בנפשה ובמראיה. הגיעו הדברים לידי כך, שכל שם היוצא מפורש מפינו, מעורר אצלה התרסה של סלידה או גם מחאה תקיפה. בשביל להימנע מסכסוך נסתר או גלוי עם התינוקת הננו על הרוב מדברים אליה ללא פניה שמית. הערה נוספת לא תהא אולי בלתי מתקבלת על הדעת. הזכרנו שמות לרוב, כולם בדויים, כמובן. ומפני מה לא נתפרש שמה המקורי, שנעטרה בו בפי אמא ואבא ביום הולדה?
העניין ברור לגמרי: השם, מתנת אמא ואבא, אינו שייך לסיפור. שם של אמא ואבא הוא פרטי לגמרי. רשות היחיד. ואילו סיפור המעשה הוא רשות הרבים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.