וכך ניצבים היום שנינו ליד החלון הצופה לרחוב ולשדרות הסמוכות, היא, התינוקת, על הספה, ואני, השומר לראשה, על הקרקע, ואנו משקיפים אל החוץ. היא בעיניה הרעננות בנות שנתיים ומחצית השנה, ואני בעיניים האפופות אבק זמנים ארוכים.

מוזר נראה לי המראה על כל סביבותי שם מעבר לחלון, ואולי מוזר אני, זר אל נכון. יש מין הרגשה כזאת, ואולי חלחלה היא המחרידה קרב ולב, כי הנה לפתע זרים לך פני העולם, תביט ולא תכיר מראהוּ, כמו לא נודע הוא לך מתמול-שלשום. פליאה, פליאה. פליאה גם אני. אני אז נולדתי. אז, אז, כאשר נולדתי. אבל לפני שנולדתי, עדיין לא נולדתי, ומקץ ימים רבים, ואולי לא רבים מאוד, לא אהיה עוד כאן, וכל החוץ ומכלול-מראותיו ימוג מלפני, עולם ומלואו לא יהיה עוד לי ואני לא אהיה בו, כי לא שלי העולם, לא שלי. ומדי אהגה בזאת, כי בן-כלות הנני, גר בעולם הזה, זמורת-זר בגן אלהים, אחד בא לגור לקצבת-שנים, אשר ילך למסעיו אל ארצות העפר יחד עם דורו הנוסע, אחוש כי ראשי סחרחר, לבי עלי דווי וכל הארץ נוע תנוע תחתי, כאשר תנוע האנייה ליורדי-ים בהיות הסופה, משל משברי מים גם ליבשת, אזכרה ואהמיה את הדברים במכתב לחזקיהו מלך יהודה, בחלותו ויחי מחליו, ככתוב בישעיהו ל״ח – ״אמרתי לא אראה יה, יה בארץ החיים, לא אביט אדם עוד עם יושבי חדל.״

מזלי שאיני איש לבדוֹ בשעה הזאת. הנני ניצב כאן שומר לראש שכנתי הקטנה. על משמרת זו נעמדתי מטעם היצור הקרוב רב-יתר ממני לתינוקת ורב-יתר ממני משכיל הוא להתהלך עמה, להבין לרוחה, למלא את משאלותיה, אף לנחשן מראש. להאכילה ולהשקותה ולהנעים לה את שעות ביקוריה בביתנו בסיפורים ערבים ומחכימים. אך ענין נחוץ היה לו לעזוב את נוונו לשעה קצרה להביא מן החנות צרכי-אוכל וכל המטעמים הנחוצים להמתיק את התבשיל למען אורחתנו הנחמודת. ונותרתי לבדי ובידי פקדון-סגולה זה. אך אני, כעוטיה הייתי לפתע על כרמי הרהורים נוגים ודמיונות משונים ואת התינוקת לא נטרתי. היטב תתן בי התינוקת מפעם לפעם את עינה הצופיה לשחר את תשומת לבי, וברוב קפיצות על הספה וקריצות מבטים מבעד לחלון תקרא אלי בצווחות עליזות, כאילו אף היא נעמדה על המשמר לזרזני היטב לעמידה על משמרתי ולבל ינותק החוט ביני לבין העולם המציאותי. מפעם לפעם תריץ אלי מבקרים מן העולם שלה, שלנו.

״הנה שם כלב, הבט, כלב רץ. למה הוא רץ כל כך?״

״הוא רץ כדי לעבור את הכביש מהר-מהר.״

״ולמה הוא רוצה לעבור את הכביש מהר-מהר?״

״לפי שחושש הוא שמא יבוא אוטו ויעבור עליו.״

״ולמה זה יבוא אוטו ויעבור עליו?״

אהה, למה, למה! מניין אקח כל כך הרבה מוח לענות על כל כך הרבה ״למהים״ בבת-אחת. אם התשובה על ״למה״ אחד מייגעת אותי כל כך? מזלי שהתינוקת אינה נוהגת לתקוע עצמה בעקשנות לתוך נקודה יחידה. המראות נחפזים לעיניה כברקים, כבני-רשף, נוצצים חיש מהר. ואפילו אינם דועכים לאלתר, הם נשטפים ונגרפים על ידי גילויים חדשים לרגעים. שם ברחוב ובשדרות הסמוכות המראות עפים כסיעות צפרים ממש, עיניה הרכות סופגות אותם כאדמה הרכה טיפות הטל, אך פיה אינו עדיין מהיר במלאכתו. הוא כמשפך, המאבד הרבה בדרך אל הערוגה להשקאה. אהה, יותר מכך מאבדות אוזני שאינן עשויות כאפרכסות מפאת טרדת הנפש.

״הנה,״ אומרת היא, ומורה בזרתה כלפי הרחוב, ״תינוק בעגלה וזו אמא שלו והתינוק בוכה. למה הוא בוכה? למה הוא בוכה?״

״אולי קר לו,״ עונה אני מיניה וביה.

היום הוא דווקא חם. אלא שאני חש משום-מה צמרמורת בגופי. זה תמיד כך: כשהעולם נראה לעיניים זר נעשה קר בגוף.

״אז למה אמא שלו לא מכסה אותו, שלא יהיה לו קר?״

עוד אני מפשפש בדעתי תוכן מתאים לסיפא של המשפט, שיהיה הסבר מניח את הדעת מפני-מה תינוק מכוסה בוכה בכל זאת, כי קר לו, ראתה התינוקת מעשה ונזכרה קושיה חדשה, שהיא בעצם אותה קושיה בשינוי נושאה. בכי מר של עולל הגיע¹ לאזנינו מן הגזוזטרא הסמוכה אלינו, שבה עמדה אם צעירה וטרחה להאכיל לתינוקה את מנת הדייסה היומית על אפו ועל חמתו. התינוק צרח מתוך עלבון נוגע עד הלב, כאחד אנוס, שאנשים קשוחי-לב רוצים להעבירו על דעתו ועל טוהר רגשו. ובכן, שואלת התינוקת:

״למה הוא בוכה התינוק?״

לכאורה אותו ה״למה״, שנשאל תחילה לגבי התינוק בעגלה, שעבר על פנינו למטה במסע הרחוב, אבל הראשון לא נאמר בזה הקול, לא בזה הרטט שבקולה ולא בזה מבע התמהון שבפניה. שם למטה היה מחזה עובר. הלוך ילך ובכה, תינוק מוטל בעגלתו חיש-מהר ירחק מהישג-מבטה, רחוק מן העיניים רחוק מן הלב. וכל המתרחק והולך דומה כרחוק, אבל כאן בשכנותנו בגזוזטרה הסמוכה אלינו, מוטל ואינו נע התינוק בזרועות האם. אין הוא נע, אך כפיו נעות, זעות, מפרפרות, מקפצות, מוחאות ויבבותיו שאינן פוסקות משמשות לו ליווי מחריד. כאן לא עוד חקירה צרופה, כי אם בעיה הנוגעת ללב התינוקת.

״אז למה הוא בוכה?״ שואלת היא שנית, אף מבטיה שואלים, תובעים תשובה.

כיוון שנעצה בי את מבטיה הבחינה לאלתר, שדעתי מוטרדת בדבר-מה, שאינו קשור באישיותה, החובקת את כל הענינים שבעולם ואת כל המראות מסביב, ואף מבטי נפנים מפעם לפעם, כמו גולים מבלי משים, ממנה והלאה, היינו אל השולחן דווקא, הנתון בריחוק כל שהוא מן החלון. מיד פקדה עלי לאמר: ״אל תביט לשם!״

וכי רק פקדה עלי. אף נזפה בי. רבות מחשבות ורבים ניחושים בלבה הקטן, אף שאין היא יודעת עדיין לבטא רבות. זה השולחן הערוך גליונות נייר לבן הוא צר ועוין לה, כשם שהוא משמש תמיד מזכרת-עוון לי, מזכרת-תוכחה על הבטלה, מזכרת-תביעה לקום ועשה, עצל, קום ובטא את מה שנתן יוצרך בלבך, גש אלי חיש-מהר, עשה עלי את מלאכתך אשר למענה אולי נולדת.

״אז למה התינוק ההוא בוכה?״

״אמא שלו מאכילה אותו והוא אינו רוצה, לכן הוא בוכה.״

״ולמה אין הוא רוצה לאכול כשאמא שלו מאכילה אותו?״

״משום שהוא טיפש קטן,״ משיב אני מתוך תירוץ, שאינו כשר לחלוטין מן הצד החינוכי, אלא אם כן נאמר שתורת החינוך היא כל עיקרה מתן הכשר-הלכה לשיגרה המעשית או מעשה-מרכבה של תירוצים ואמתלאות.

״טיפשון קטן,״ מתקנת לי התינוקת, שכך דרכה להקפיד על הדיוק בשימוש הלשון וגם ללמד את כל מקורביה את חכמת הדקדוק והביטוי המוגדר.

ושוב מתמלטת מפיה קושיה:

״ולמה הוא טיפשון קטן?״

עד שמוחי המוטרד בלאו הכי תוהה ומחפש איזו הסברה ומתייגע לשוא, נזדרזה התינוקת, שבחנה אותי במבטה ומצאתני, כנראה, במבוכתי, לחלצני מן המיצר על ידי שנתנה לטפשוניות גושפנקה של נוהג שבעולם התינוקות, וכך אמרה:

״גם אני הייתי טיפשונת כשהייתי קטנה, וגם אני בכיתי ואני כבר לא בוכה. נכון, לא טיפשה?״

״לא טיפשה.״

״ואני ילדה טובה?״

״ילדה טובה,״ אומר אני ומגיש את קולי אל אזנה ממש. כך נהוגה התינוקת שיגישו לה את המלים הטובות והמתוקות בסמוך לאזנה ממש. טוב אין די לו בשמיעה. צריך לקלוט אותו בחושים נוספים, צריך לחוש אותו, לנגוע בו, למששו.

״ועכשיו תאמר לי שאני ילדה טובה גם לאוזן זו״ – והיא מגישה את האוזן השנייה סמוך לפי.

אותה שעה הרחוב והשדרות הסמוכות מנגד עושים את שלהם. הם כגן רווה פרצופים, ככוכבים הנופלים מן השמים וכפרחים העולים מן הארץ צומחים מדי רגע ברגע מראות מרהיבים ופנים חדשות. עין התינוקת לא תשבע לראות אנשים עוברים ושבים. מכוניות דוהרות, עגלות-ילדים מוסעות, סוסים, כלבים, אופנים, אופנועים, תהלוכת תלמידים נוהרת אל גן-החיות הסמוך, אדם מחזיק בידו שרשרת ואחריו רץ הכלב. בשדרות מגלגלים ילדים כדורים, נשים קולפות בננות לילדיהן והנה גן-ילדים בשיירה, גן מהלך. יש מה לראות בחלון. אבל מה טעם בראיה של אדם בינו לבין עצמו, כל אחד רואה על מנת להראות, וכבר אמר הרמב״ם, שאילו עלה אדם לשמים וראה שם מחזות-שדי לא היתה דעתו מתקררת עליו עד שיחזירנה אל האדמה כדי לספר לאחרים ממה שראה בשמים. ואף התינוקת הרואה מחזות-שדי על האדמה שיש לה מפעם לפעם גילויים מרעישים ופלאי-חידושים מבעד לחלון מותר לאמר, שהיא זוכה באמת לגילוי שכינת החיים במעשי בראשית ובפרצופי-בראשית המתחדשים לעיניה לרגעים, מזדרזת לשתף גם אותי בכל מראה עיניה ומשמע אזניה. אולם בושתי וגם נכלמתי, אין אני שותף נאמן לרגשי-התפעלות מן המראות, אף איני בן-לוויה כראוי לה להתחקות עמה על כל המראות, לבל יפול אף צרור אחד מהם מהישג ראייתי. לא די שאין מבטי חד ואין תפיסתי מהירה כשלה, אין בי עוד כוח קולט ער ורענן וכלל איני מסוגל להתרשם כמוה מן המאורעות ומן המראות. ניחא, אומר אני, כלב עבר במרוצה את הרחוב, ציפור מנתרת על גבי חוט-הטלגרף מלמעלה, מכונית דוהרת, גן-ילדים עובר בסך – ומה יש כאן להתרגש ולהתפעל? כיוון שאיני מתרשם חזק, איני מגיב חזק גם על מבע הרשמים שבפי התינוקת. היא אלי במצהלות הגיגים, ואני לה ב״כן-כן״ פושר, בשפה רפה. רואה אני בחוש, כי מפעם לפעם נופלת אי-הבנה. ונכון יותר, אי-התאמה בינינו. אבל כל אי-התאמה, היא ממילא בגדר אי הבנה. איני מבין: למה אני עומד כל כך קר ואדיש לגבי הדברים הגדולים הנופלים מסביב? וכשהתינוקת אינה מבינה דבר רואים בעיניה נצנוצים של אגלי טל הדמעה. אין היא אוהבת כגון זה. כל שאינו מובן נראה לה עלבון אישי, פגיעה במעלתה. ואני כלום לא על מנת כך נעמדתי כאן ליד התינוקת לשמור עליה מכל עלבון ופגיעה? עשוני שומר, ואני מועל בשליחותי. פקדון יקר ניתן בידי אך נרפה אני להיות שומר לראשו ותומך גורלו. אילו ראני היצור ההוא, המשכיל לאין ערוך טוב ממני להבין לרוחה של התינוקת, להיות חברה נאמנה לה ולמלא את כל משאלותיה, להאכילה, להשקותה, להתקין לה את התבשילים הערבים לחכה והסיפורים היפים להגיונה, באיזו קלות הדעת ובאיזה חסרון-הכשר אני נוהג בתינוקת, שנמסרה לפיקוחי לשעה קטנה בלבד, היה אומר, ובדין, מה שהוא אומר בלבו אפילו כשאינו אומר זאת בפיו: אי לכם, גברים, מאומה אינכם יודעים ושום מעשה מתוקן אינכם מסוגלים לעשות. יושבים אתם תמיד על הכלים, שנותנים לכם מן המוכן, ליד פנקסים עבים, יש לכם עסק עם גליונות נייר לבן. עולמכם של נייר הוא, אבל כשמפקידים בידכם לרגע קטן תינוקת נחמודת להשגיח עליה, להנעים לה ולשעשע אותה, אינכם מוצאים את ידיכם ואת רגליכם.

איני מוצא את ידי ורגלי. התינוקת מביטה אלי, זורקת אלי מפעם לפעם איזו שאלה. מתחננת לפני בלי מלים לדובבני, ואני אותה שעה מפריח מבטים אל השולחן הזרוע גליונות נייר לבן, עורך ציד במחשבתי על פסוק בתנ״ך, על מאמרי חז״ל, על אמרות-כנף של אפלטון או הרבי מקוצק, על נושא המנקר במוחי זה ימים וחדשים לעיון או לתיאור. לרגעים לבי נוקפני: כמעט הסחתי את דעתי מן התינוקת, ושוב הנני חוזר לסורי.

״יונה, יונה,״ קוראת התינוקת בקול מבשר וצוהל כלפי היונה שנעצרה במעופה בחלל המרומים על גבי עץ הפונציאנה העומד במערומי-שריגיו מול החלון כאילו זו היא היונה הראשונה שבאה אלינו ביעף לאחר ששקעו מי המבול. ובכל זאת היא מפטירה בתוגה מעט – ״ולמה היא ישבה לה שם? היא חושבת. על מה חושבת היונה?״

חושב אני: במה באמת חושבת יונה, שעשתה לה חניה על גבי אמיר יבש ומושחר של אילן העומד בעירום, לאחר שחצתה ים התכלת? במה היא חושבת? היא חושבת… כיוון שאני מתייגע לשוא לתכן את מחשבותיה של היונה, הריני מחליט בדעתי להודות על האמת ולהגיד שאיני יודע.

״ואולי היא חושבת על הגוזלים שלה!״ אומרת התינוקת.

לסברה זו אני מסכים בהחלט, ולפי שדעתי נוחה ממנה, כסבור הייתי, שאף התינוקת באה על סיפוקה ודעה חדשה שקנתה תאיר את פניה. ולא היא, פניה לבשו ענן קל של עצבות וחוששני לומר, שאף אנחה קלה התמלטה מפיה, כי היא הסתכלה שעה קלה באילן ולא גרעה מבטה ממנו.

אף על פי שהתינוקת לא באה עדיין בשנים הרבה, כבר ראתה מראות ונופים, אנו עומדים כעת בשלהי שבט ביום מעונן. לרגעים טיפטוף מעט ממרום. רוח מצפצפת ובאה, והפונציאנה מנגד עומדת שחוחה מרעידה במערומיה. אולם לתינוקת זכורים זמנים אחרים, ביום מעונן.

שלהי דקייטא, אז, אז היה לעץ מנגד בלורית עצומה, ירוקה, זרועה פרחים אדומים. סבורני שגניחת התינוקת מן העץ היא. נכמרו רחמיה עליו, משמע. ואכן, לא טעיתי בסברה. והיא באמת שאלה:

״והיכן הבגד של העץ?״

״איזה בגד.״ שואל אני, ״זה הירוק?״

״כן,״ אומרת היא, ״ובו כפתורים אדומים.״

״הרוח והגשם הסירו את הבגד מעל העץ. אבל הרוח והגשם יתפרו לו עוד מעט בגד חדש.״

״יפה-יפה, יותר יפה מן ההוּא,״ מפטירה התינוקת בקול ענוּת שמחה. משל רוצה היא לפייסני, מאחר שאני זקוק לנחמה.

לאחר כך אנו שותקים, אבל לא הרבה.

״שם ילד קטן הולך לבד,״ קוראה אלי התינוקת כמסיחה לפי תומה. מלכתחילה לא הרגשתי את הרמז, שקריאה זו באה להשמיעני.

ולפי שלא נרמזתי מפרשת התינוקת לבעל חוש מטומטם שכמותי:

״גם אני רוצה ללכת לבד.״

״לא,״ אומר אני בדיבור בלתי מלוטש כל צרכו, ולדיוקו של דבר, חסר כל חן של נימוס. ״זהו ילד גדול, ואת עוד תינוקת.״

״אני כלל לא תינוקת, אני כבר גדולה.״

״כן, גדולה,״ ניסוג אני בנימוס מעט, ״אבל לא גדולה מאוד.״

״כן, לא גדולה מאוד, אבל גדולה מעט,״ אומרת היא בנסיגה כל שהיא, כי אף היא כבר למדה את תורת הנסיגה בשעת הדחק, שלא להגביר רב מדי את הקרע בין עולמה שלה לעולם המבוגרים – ״וכשעוד מעט שאהיה גדולה מאוד אלך לבד, לבד-לבד ברחוב.״

הפשרה הושגה.

אני מסכים. היחסים בינינו חזרו לתיקנם, אם כי בדרך כלל אינם מתוקנים כל צרכם.

שביתת הנשק לא ארכה הרבה. אין היא עשויה להאריך בשום אופן. לא אני האיש לעמוד ולשרת לפניה. ובוודאי שאיני האיש הנכון במקום הנכון. בסך הכל הנני זמני. הריני ממלא-מקומו של היצור רב הפעלים ורב התושיה לתינוקת, אשר נפשו קשורה בנפשה וכל סגולות-רוחו וכשרון-מעשיותו נתונים לה לתקנה בכל עצה טובה ובכל פעולה נאמנה: להאכילה, להלבישה, לרחצה, לסרקה, להשכיבה לשינה ולהקימה ממיטתה, לסדר את כל משחקיה וצעצועיה כהלכתם, לדעת עת לכל בובה שלה אימתי היא הולמת את מזג האויר ואת מזג-רוחה, אם בובה-פורים ואם בובה עצומת העין ואם בובה מצחיקה ואם בובה טיפשונת, הכל באשר לכל יודע אותו יצור נאמן, שהעמידני שומר כאן ועל הכל הוא יודע לספר סיפורים לתינוקת. מה שייך יודע? מעין הנובע של סיפורים וכך הוא מלפת כל מעשה בסיפור וכל סיפור במעשה. אוכלת התינוקת דייסה – הרי לה סיפור. הולכת למקלחת – סיפור. לישון – סיפור. להסתרק – סיפור. כשם שהמלח הוא תבלין לכל תבשיל, כך הסיפור מולח כל דבר ועניין. כל העולם הוא סיפור, כשם שהסיפור הוא לתינוקת כל העולם, כשם שכל סיפור הוא מעשה בתינוקת אחת, ששמה כשם התינוקת. הסיפור הוא כל העולם והתינוקת היא כל הסיפור – הנה, פועל רוּחו של היצור האוהב נאמנה את התינוקת. אכן, אומן פדגוג הוא היצור. ואני לעומתו בשירות לתינוקת כעין-זכוכית לעומת עין ממש, כאש בנגלית לעומת אש המדורה, כיום מעונן לעומת יום בהיר בשחקים. עצוב לה לתינוקת, לשהות הרבה בלי סיפור. אבל אין היא מקבלת אף נחת מעט משום סיפור שלי, שאני דולה אותו מתוכי ביגיעת בשר ורוח. האמן ניכר בכך, שאין עמלו ניכר במלאכתו. אפשר יפה זיעה להשקאת הכשרון, ובלבד שתהא מוסתרת. אך התינוקת רואה אותי בשבתי על האבנים להמציא לה סיפור המעשה, רואה אותי, כנראה, בקלקלתי מפאת זיעתי, ואין דעתה נוחה ממני, ומכל מקום היא יודעת היטב להבדיל ביני ליצור, המשמש לה סַפַּק של סיפורים אמיתיים. ואף על פי כן היא פורצת פתאום לפתע בקריאה כנגדי:

״סיפור, ספר לי סיפור. אני רוצה סיפור.״

הרי כאן בקשה, גם פקודה, ושמא גם עונש ונקמנות קטנה על שום מיעוט תשומת-לבי אליה. ובוודאי שיש כאן מבחן קשה לי.

״סיפור, סיפור,״ חוזר אני במבוכה. ״על מה לספר?״

רואה אני את הסיפור כאחת מן הבעיות החמורות בתרבות הזמן. מהו סיפור, לשם מה סיפור? הסיפור להיכן ועד היכן? וכלום כבר לא נסתלקה השכינה מן הסיפור בזמננו? מה אפשר עוד לספר ולא סופר עדיין? הסיפור הישן בוודאי כבר הלך לעולמו. אבל החדש כלום כבר נולד? מה חידוש יש בבית המדרש של הסיפור בזמננו? הנה קצת רמזי-לבטים מתוך צרור הפליאות והתמוהות, שהסיפור לעתיד לבוא נתקע לתוכו. אך התינוקת נתנה לידי: ״סיפור, סיפור, ספר לי סיפור!״

״לספר סיפור?״ עומד אני בתהייתי ואיני מוצא עצה. עפו-גזו כל הסיפורים מזכרוני.

התינוקת מסייעת לי בשעת דוחקי ואומרת:

״ספר לי סיפור על ילדה אחת לא גדולה ולא קטנה, שביקשה לספר לה סיפור.״

אכן, הנושא נתון. אך המספר אינו נתון לנושא. תוהו ובוהו במוחי. תוהה ובוהה אני. אף במבטי ובסבר-פני הנבוך. מכיר אני זאת גם מתוך הבעת פניה התמהה וממבטיה המפיקים עלבון. חושש הנני שמא תגעה בבכי. וכבר היה לי פעם מעשה כזה. אך המזל גמל לי טובה, אותה שעה ממש הופיע היצור הנאמן לתינוקת, באה זו שהניחתני למלא את מקומה לשעה קטנה ולמלא תפקיד שעלה לי בכשלון מחפיר כזה.

אמרה התינוקת אלי:

״כעת לך לך!״ והורתה בכפה הקטנה על השולחן הזרוע גליונות נייר לבן ועל מקומי המיועד לידו.

אותו יום למדה התינוקת, כנראה, במבורר דבר, שהיה תחילה מסתמא נובט במחשבתה במעומעם, שהאיש היושב על הרוב כפוף מעט על השולחן הזרוע גליונות נייר לבן, אינו מבין כלום בהוויות העולם, בניגוד ליצור הנאמן לה, היודע לעשות כל כך הרבה דברים המנעימים לה, ומה גם לשעשע אותה בסיפורים יפים.

לימים יצאה באמת וחרצה את משפטה על היצור הנאמן לה, שהוא יודע לבשל, לקנות בחנות, לתפור בובה-פורים, לתקן את חוטמו של הכלב, לספר סיפורים יפים. ואילו עלי נשאה את דברה לאמר:

״אין הוא יודע כלום, לא לבשל, לא לקנות בחנות, לא לספר סיפורים, רק לכתוב הוא יודע, תמיד רק כותב וכותב.״

פעם אחת שאלתני התינוקת בקול חנון-עצוב ״אם גם מחר יהיה היום?״. ותוך-כדי-כך התמלטה מפיה, כמדומה, מעין אנחה דקה. חושבני, שלא טעיתי בשמיעה. היטב זכור לי, כי גם תינוקות גונחים לפעמים. אלא שהמבוגרים ההומים ומהמים תמיד אינם נפנים להקשיב לכגון זה.

אודה על האמת. לא האמנתי למשמע אזני. סבור הייתי, שאיני יורד כלל לסוף דעתה. אין צריך לומר, שלא נמצאו לי לאלתר מלים להשיב כהלכה. אך התינוקת הביטה עלי בתהיה ולא גרעה מבטה ממני. הצצתי בדיוקנה הרחימאי וראיתי מעין ארשת של חולשת הדעת, ודומה, של עגמה מעט, כזו השורה בפני אדם שנתקע לפתע לתוך חידה ואין פותר. ״גם מחר יהיה היום?״ חזרה על שאלתה, והרשות ניתנה לומר, על מרי-שאלתה. אותו רגע נתחוור לי, כי לא באה הפעם להעסיקני באחת מאותן שאלות של כלום הנושרות מן הפה הרך כביכול מאליהן, כעלים מן האילן בנשוב הרוח, כי אם בפליאה מציקה, שצמחה לה במוחה הרופס, כגון אותו עלה חדש, העולה לחיים מתוך פקע שנתהווה בגבעול. אהה, פקעים של תיאבון-דעת המתהווים לרגעים במוח שבקדקוד בנשוב הרוח באנוש להצמיח עלה הדעת, שיש עמו מכאוב, ובתודעתה של התינוקת רשרש הפעם לראשונה גבעול הזמן אשר ינוע תמיד בחובנו: מהו זמן? ואל אן הוא רץ אורח? שמא רק חזיון-תעתועים הוא המירוץ הזה, סוב יסוב הזמן ועל סביבותיו הוא שב. פני היום כתמול שלשום וגם מחר יהיה היום?

אילולא התינוקת כה רכה בשנים וכה זכה משכל בא בשנים הייתי סח לה בלשון-לימודים את עוצם בורותי בבינה לעתים ואומר לה בערך כך: בין כל הדברים הרבים הנפלאים ממני, פרשת הזמן נפלאה מהשגתי על אחת שבע. סתום וחתום לפני מהלך העתים. ברוב דמיונות וחזיונות אדמהו, ולא אדעהו. יש אשר ארגישהו כמין ערסל. לפעמים אטפס בשלביו, והוא סולם, אשר לא אראה את קצהו ואף ראשיתו לא נשקפה לעינינו, וכלל אין עמנו בטחון שאנו במעלה השלבים ולא במורדותיהם. או כי ים זועף הוא הזמן ואדם בקרבו דוגית הנישאת על פני משבריו מבלי דעת אם עלה תעלה על דבשת הנחשולים או כי תחשוב לצלול תהומה. ואולי אין חיי אדם כלל מסע בזמן, אלא מסע הזמן עצמו. הזמן הלוך ילך למסעיו והאדם על עמדו יעמוד, כעין הגלים אשר יהמו-יחמרו להתנפץ אל החופים והים ממקומו לא ימוש. רעה חולה היא, אשר הזמן יעשה את דרכו ללא הפוגה, לבלי לעמוד דום אף לרגע קטן, כשמש בגבעון, למען נביטהו פנים אל פנים. מה טוב היה לאחוז ביד פרוסה קטנה, קורטוב זמן עומד. היטב יכאיבנו מירוץ זה, עייפנו לקול המונו של הזמן המנסר לאין קץ ולאין תכלה. וכדי להחריש באוזנינו את קולו, הננו שוקעים וצוללים לתוך טרדות ודאגות, פחדים וחרדות, שעשועים ותחרות-משחקים, לשכוח הילוכו. ופעמים בהתחמץ לבנו עקב מירוץ השגעון אשר לשעות ולימים, נאמר במרי-צער: אשרי לעוּברים במעי אמותיהם ולרכים הנולדים המקופלים בקרב אין-דעת-זמן, הרוחצים בנחלי-עדנים ותפנוקים של חלב-אם מעט וברוב תנומות לא ישמעו שאגות הימים ולשעטת השעות לא יקשיבו.

אהה, שאלת התינוקת על מחר שהוא היום הוכיחה לי בעליל כי לא עוד מקופלה היא בתוך אין-דעת-זמן. אל נכון נחש העתיד הרדום כבר התנער בחובה. לרגע נחרדתי מפני מראה הזמן אשר נוצץ לעיני במבטה התוהה של התינוקת כאיבחת הסכין. זכרתי מעשה שהיה בי קצת ימים לפני כן. שוטטתי בחוצות העיר ונעצרתי בפרשת-רחובות, שהתנועה שם בעיצומה. כלי-רכב אצים-רצים בחיפזון, כאילו שדים ואחשתרני המוות הם. ראני ילד אחד ואף אני ראיתיו עומד בתוך ההמון והדחק כשיה נדחה, חרד ונפחד. אותו רגע נפל לתוך פי כל ה״ונתנה תוקף״ של יום הכיפורים ובו ״מלאכים יחפזון״ ו״מי באש מי במים״. סח לי הילד: ״רצוני לבקש ממך דבר.״ אמר לו: ״בקש בני, בקש!״ אמר לי: ״הב לי ידך והעבירני לעבר השני של הרחוב שלא אפול בין כלי הרכב.״ עוד הוא מדבר והנה להקה גדולה של כלי רכב, חשרה של ענני-אש, באה ביעף להסתער על הרחוב. חיש-מהר נטלתי לילד בידו, וכאחד אסטרטגוס מן הוותיקין בקעתי לפניו את הים הגדול של כלי הרכב והעברתיו בין מפלשי העננים, מראיהם כשדים.

ככה הסתכלה בי הפעם התינוקת כשיה נדחה בתוך להקות הרגעים הצפופות ותחנון במבטה: קחני נא בידך הבטוחה והעבירני. אני עודי תינוקת חלשה. לא אוכל מרוך ומהתענג לעבור בין צוקי הסלעים ואבני הנגף של הרגעים הדוהרים קדימה.

כאחד מצביא ותיק, אשר גילה לפתע פירצה לא-צפויה בחזית, דרכה שוטפים ועוברים קלגסי האויב, והוא כחץ מקשת מזעיק אל מקום הסכנה את חייליו לעמוד בפרץ, לגונן ולהציל, פעלתי אף אני כבזק וכינסתי למקום התאונה את צבא הצעצועים וחפצי הערך וכלי המשחקים אשר לתינוקת, את צעצוע התרנגולים, האוכלים דייסה ושותים מים, את הבובה הצהובה ואת הבובה הפוזלנית ואת הבובה יפת-התלתלים ואת הכושי הטפשון, את הפסנתרן, את המסרק, אשר בו תעשה את שערותיהן של בובותיה, ואת המסרק, אשר רוב שיניו נשרו ממנו, ולכן אין כוחו יפה אלא לפרוט עליו ניגונים, ואת קופסת הכפתורים, אשר מתוכה היא מושכת ונוטלת כפתורים ישנים גם חדשים לקשט בהם את מדי הבוּבות, המשתנים לעתים. אף את המזרקה, בה תעשה זריקות לכל אחד מאנשיה, שנפגע במחלה, כשיעלה הרצון לפניה להתמכר לאומנות הרופא להגיש עזרה מהירה לכל חולה ונופל מבין הנתונים לחסותה. כן, סחבתי והבאתי מכל הבא ביד, כלי אומנות וכלי משחק הנתונים לחסותה של התינוקת, קוביות וג׳ולים ולוח האישקוקי ושעון משותק, כל כרתי ופלתי מן הגרוטאות המרובות, כדרך שסוחבים ומושכים חפצים להציל מן הדליקה, ואת כל הכבודה הזאת הבאתי לכאן, והנחתיה בערימה על השטיח, וקראתי בקול צוהל לחפות בו על רוח-עצב:

״כעת בואי ונעשה סדר כאן.״

התינוקת כיוון ששומעת את המלה סדר, מיד צולחת עליה רוח של כשרון המעשה ואהבת המלאכה. ״סדר, סדר, אני לבד!״ – קוראת היא בצהלה שכנגד, היא אוהבת כל שהיא אוהבת רק ביחידות. אין היא נוטה לשותפות. מיד פשטה ידה בגדוּד החפצים להפוך את הערימה למערכה סדורה על מדוריה ואגפיה. לגרש את התוהו ולהשליט את הסדר.

ואתם תדעו לכם: אין זו ממידתה של התינוקת לכפות את רצונה על עדת צעצועיה ולטלטל ביד חזקה כל אחד מהם למקומו המיועד לו. היא פועלת במשובה ונחת, במקל נועם ובדברים ערֵבים, חס ושלום לא על ידי הטלת מרדות. רבותה גדולה, למשל, לסחוב את הכושי בטלטלה ולהרכיבו על אפו ועל חמתו על גבי בובה פוזלנית בשביל שיהיה מצחיק מאוד, כי הבוּבה פוזלת לכאן והכושי דווקא מביט אל מעבר השני, וזה תמיד ככה, בוּבה פוזלנית לכאן וכושי טיפשון לכאן, ולא רואים זה את זה אף פעם. וזה מצחיק מאוד. אבל כושי כשמרכיבים אותו חזק על גבי בוּבה פוזלנית הוא מיד נשמט לו ונופל וטרח – טררח. לכן צריך לומר לו בפיוסים הרבה: ״כושי חמודון, חבוב שלי, אל תיפול, שב לך יפה-יפה, היה ילד טוב. כושון שלי!״

והגעו עצמכם, כמה יגיעות וכמה טרחות נופלות בחלקה של התינוקת כשהיא מתחילה לעשות את תסרוקתה של בוּבה יפת-התלתלים, וזו היא בּוּבה עקשנית וסרבנית. לא רוצה להסתרק. כואב לה, היא אומרת. היא אוהבת להיות פרועה. לא נותנת שימשכו לה בשערות. ברוגזנית מאוד ופעמים רעה נורא. אין התינוקת נוזפת בה חלילה, ואפילו לא גוערת בה. לא רוצה שהבובה תבכה, כי הבוּבה לא אוהבת כשכועסים עליה. אבל מה שלא תעשה הגערה תעשה ההסברה. לכן התינוקת משדלת במלים טובות ומלבבות. היא כך אומרת: ״ילדים טובים שלי, שמעו-נא!״ פעמים היא אומרת: ״חברים שלי, הסו, אני מדברת אֵליכם!״ ופעמים היא אומרת להם: ״אנשים שלי. תביטו אלי. כן, תביטו אלי!״ ויש שהיא אומרת להם: ״אתם הקהל שלי!״ וכך היא מכנה לעדה שלה בשמות כלליים שונים, הכול לפי הצורך והעניין. ומלבד זאת היא קושרת לכל אחד ואחד מן החבריה שלה כינויי-חיבוב וליבוב שונים לפי צורכי השיח והשיג שבינה לבינו. ולאחר שהכתירה אותו בשמו ההכרחי לו לאותה שעה ולאותו עניין, היא פותחת בעצם המשא-ומתן ומשפיעה עליו שידולים כדבר איש אל רעהו לציית ברצונו הטוב לפקודותיה, לעמוד במקום שנתייחד לו, לצעוד בכיווּן הדרוש, לבוא ביחסי-חברוּת עם שכנו הראוי לו, לשחק את התפקיד ההולם אותו במקום זה ובזמן הזה, לפעול בדיוק ובלב שלם לפי הוראותיה, כגון לצחוק או לדבר, להסביר פנים יפות או להיות ברוגז, להישיר מבט או ללכסן אותו, לצעוד ברגל ישרה או בדילוג רב, למחוא כף או לדפוק ברגליים, להיות שמוט לקרן-זוית כאות לעונש או להתפייס יפה-יפה ולהבטיח להיות כעת תמיד ילד טוב ולגמרי טוב ואף פעם לא עוד רע. ו״כולכם תהיו לי ילדים טובים. ושלא תבכו. אני לא אוהבת כשבוכים. ילד טוב לא בוכה אף פעם. אני האמא שלכם ואתם הילדים שלי, ואני נותנת לכם אוכל, ואני רוחצת אתכם, ואני משכיבה אתכם לישון. אתם בגנון שלי. מה, אתם רוצים סיפור? היום לא אספר לכם סיפור. אני עסוקה. סיפור לאחר-כך. לאחר-כך סיפור. ילד רע אתה כושי, אל תבכה. לא אוהבת בוכים. אני היום לא מספרת סיפוּרים. אני היום רופאה. אתן לכם זריקות. איפה הסינור שלי. איפה הסינור שלי?״

אכן, כל המכשירים והמטלטלים, כלי המשחקים ואביזריהם, נסחבו והובאו בערימה, אך הסינור דווקא נשכח. הסינור, הפועל ישועות ומחולל נפלאות, נשכח. זה תמיד כך: העיקר נשכח. כשמצילים מן הדליקה מתעלם מן הזכרון חפץ-יקר ראשון במעלה. וכמה שנאמר על אברהם ״ואל הבקר אץ אברהם״, ככה רצתי והבאתי את הסינור. וכשהתינוקת התעטפה בו לבשו כל העניינים פנים חדשות. ראינו בחוש כי רוח טובה, רוח נדיבה, אפפה את כל החבריה. שוב לא היה בין קהל הילדים אף בן סורר ומורה אחד, כי אם הכל קיבלו עליהם באהבה וברצון את מרותה של הרופאה, ספגו זריקות ואין מכלים, אין גועה בבכי, אין אומר רע לי, מר לי, או אי-אפשי ברפואה. ושוב עמדה לה לרופאה בינתה היתירה לפעול בהשקט ובביטחה, בחן ובשכל טוב. זה כך תמיד. הרופא או שהוא מרגיז את התינוק ומביאו לידי בכי, ולא רק העיניים שופכות דמעות, כי אם גם הלב משתפך ובוכה מאליו; או שהרופא קושר ידידות נאמנה עם התינוק ובטוב טעם ודעת עושה את התינוק רופא של עצמו. התינוקת פעלה לפי השיטה השניה וראתה ברכה במעשיה. זכתה ומלאכתה לרפא נעשתה כמעט על ידי החולים עצמם. הזריקות נעשו כדת וכל תחבושת נערכה כהלכה, וללא רוב טירחה. הרבה עושה, כנראה, שעת-רצון. המשמעת היתה במלואה, ״סדר, סדר״! – קראה התינוקת את הסיסמה השגורה בפיה, והפעם לא דרך צו ופקודה, כי אם בהבעה של נחת ושובע-רצון, הפורצת מפי האומן, שהשעה משחקת לו להוציא מתחת ידו דבר מתוּקן. ״סדר, סדר!״ – שנתה ושלשה, ואמנם, שר הסדר חגג את נצחונו. הכול היה ערוך ומסודר. מה שהיה תחילה ערימה נעשה מערכה כהלכה, מעין תערוכה או תפאורה עשויה ביד-חרוצים של במאי ומכונן, כל חפץ משובץ במקומו לפי המגמה והתכלית, תאווה לעיניים.

שמחנו הרבה על המערכה, ויותר מאתנו הצופים שבעה רוב עונג ונחת זו אשר מידה בא כל המפעל על תיקונו. כך הוא הדבר. כל אחד אוהב את יצורי-כפיו. אי אפשר לאומן מצליח בלי מוחין דגדלות. חכם חרשים, שאינו מחזיק טובה לעצמו, הוא זה, שאינו רואה ברכה במעשיו. אף יוצר העולם לאחר שאמר ״כי טוב״ הגיעו ל״ויכולו, שבת וינפש״, עשה שבת לעצמו. שבנו וראינו, ששכינת השבת שורה על התינוקת. היא עמדה שעה קטנה, או גדולה קצת, ידיה שלובות, בעיניים נוצצות הסתכלה במערכה. סקרה אותה בחמדה רבה, שפתיה הרחישו דבר-מה. סבור הייתי: היא אומרת ״כל מקדש״ מזמירות השבת. אלא שהיא לא ידעה עדיין קרוא ב״סידור״, ואהה, מימיה לא שמעה עדיין מפי איש זמר זה של השבת. אבל יתכן שחיברה לה ברוח היוצר המפעמת ״כל מקדש״ או – ״יום זה מכובד״ משלה. אין לדעת זאת. תינוקות, כשם שהם גונחים ואין שומעים, כך הם מחברים זמירות ואין יודעים. ולאחר כך, לאחר נחת-הרוח הגלויה והזמירות שבלחש, צלחה רוח של חדווה גדולה, סופתית ממש, על התינוקת, עד כי לא ידעה עוד את נפשה. וכשאדם נישא בסערת-חדווה גדולה מהו עושה? הוא עושה דברים הנעשים מעצמם, שאין להם לכאורה טעם ושחר. הוא פורץ בצווחות, גועה בצחוק, מוחא כפיים, חובט ברגליים, כן חובט ברגליים. סערה של שמחה והתלהבות בוקעת ויורדת כל עיקרה לרגליים ומרקידה אותו. ריקוד הרגליים נותן תמיד ניב לסערת הלב. הריקוד הוא המעולה שבצינורות להובלת שפע הרגשות. הריקוד הוא כלי של שמחה וממנו מוצא לכל שמחה. הריקוד הוא כוח הפועל וכוח הנפעל כאחד בכור המצרף של שמחת-עולם ואהבת-עולם. בריקוד קופץ האדם מתוך כלי החומר ונעשה מעין כלי חדש, כלי יקר, כלי הזהב היקר הנוצץ, כלי זהב הנפש, הפורקת מעליה עול הגוף ומבקשת להיות רק נשמה.

ואני בהביטי אל התינוקת הסובבת במחול-געש שבתי וראיתי גם את הנתיב השני אשר לריקוד, כי במחולה תרחף הרוח באנוש מעל לכל הוויות הבשרים, תקפץ ותדלג מעל להררי המניעות וגבעות המכשולים, אשר בחומר יסודם, עלי במת הזמן תחולל הרגל אחת הנה ואחת הנה כמערבל, מן הזמן והלאה תינשא כסופה, עלי משואות הזמן תדרוך הרגל המחוללת. אהה, אין ניב בשפת אנוש להביע זאת, כי מעגל המחול הוא המעגל הפנימי לעומת המעגל החיצון של ניב הלשון. אך זאת נחוש, כי המחול הוא מירוץ עם הזמן ומאבק עם מלאך הנצח, אם בסולם הזמן עלה נעלה ואם בדוגית קטנה נתרומם ונרד בנחת בשולי הים הזועף כל מחול עלי דבשת מתחולל.

גדול בענקים הוא גמל הזמן, והתינוקת, אשר עוד מחצית השנה מפרידה בינה לבין ג׳ שנות-חיים, מאד רכה וקטנה. ומה נהדר היה מראה היצור הקטן אשר יצא במחול על פני כדור-ארצנו, אשר הנהו ים ויבשת, הר ועמק, ארץ ושמים. זה היה מחול מעל לעולם ומלואו, מחול מדור אל דור. סובבה, סובבה במחול, ומפיה התמלטה קריאת עוז והתפעלות: – ״אני רוקדת, אני רוקדת, עוד מעט הריצפה תהיה למטה.״

הריצפה לא ירדה למטה. אך רגלי התינוקת מטו והיא צנחה כלפי מטה. חטמה נחבט. האם נחבל? היטב נחרדתי. האם חוק ולא יעבור הוא, כי אחרית שמחה תוגה? אך התינוקת העיפה עלי מבט בעצם מחולה שלא פסק, ולא עוד אלא גבר והלך, וקראה אלי בדיבור-נועם, השגור בפיה בשיחה ושיגה עם קהל ילדיה וחבריה: ״אין דבר.״

״די לסובב במחול, הנה… נפלת…״ אמרתי בחרדת-מבוגרים פחדנית ותפסתיה בזרועותי, להפסיק את פרץ מחולה ללא סייג. אך היא נשמטה מידי והוסיפה לרקוד.

״לא חשוב,״ זרקה לי מלמול, כדרך שנוהגים בטורדן.

ולפי שכף-ידה משמשה כאילו מבלי דעת בקצה חוטמה ונתעורר בי חשד, מוצדק לפי כל האותות שבפניה, שחוטמה נחבט, שאלתי:

״כואב?״

״לא כדאי לבכות,״ אמרה והטיחה כנגדי ניע-יד של ביטול, כפי שנוהגים בטורדן שאין לו תקנה ומירוץ-מחולה גבר והלך.

דומה, היא חוללה מעל למניעות והמכשולים, מעל למכות והחבלות ואולי היא יצאה במחולה לקראת חמדת הימים, אשר לא באו בכתב העתים.

כבר הבאתי לפניכם כמה סיפורי מעשיות על שיחה ושיגה של התינוקת השובבה; וכעת, בבואי לספר את פרשת פרח השמים, נוקפני לבי, שמא לא תמצאו בה עוד עניין רב ולא כל חידוש. אנו הרי אוהבים סיפורים חדשים, כשם שהנני להוט אחרי זמירות חדשות. וסיפור ללא חידוש הוא כשמים ללא שמש, כסירה באין מפרש, או כמו שאומרים, כרועה בלי חליל. אף-על-פי-כן הנני נדרש לסיפור המעשה על פרח השמים, שהתינוקת היא הנפש הפועלת בו, מאחר שהדרישה לחידושים היא באמת נושא הסיפור הזה.

ראשית חכמה, אף התינוקת משתוקקת תמיד לחידושים, וכל שאין בו משום חידוש אינו מעלה כל חן לפניה.

כל פעם שהיא שומעת זמרת ציפור מבין העפאים של האילן העומד מול חלוננו מתאווה היא לדעת, אם זה שיר חדש ואם הציפור הנותנת קולה בשיר היא חדשה, או בלשונה שלה, אם הציפור היא תמולית או היומית. הוא הדין חוקרת היא בכל יום מה שורש חדש יש בשמש, היא גם מעוררת מפעם לפעם את השאלה מתי יהיה יום הולדת של השמש. וכשאמרנו לה פעם, שזו היא אותה שמש של תמול, כמעט געתה בבכי, נענעה את הכפונת שלה כלפי מעלה ונתנה עלינו בקול מרעיד עקשני: זו לגמרי לא שמש תמולית. התמולית כבר הלכה לה וזו כלל חדשה. כיוצא בכך יש בה צמאון לדעת כל פעם שהננו באים אל שפת הים, אם זה ים כמו תמיד. וכשהבענו פעם בפה מלא את הסכמתנו לסברתה, שלבה כפיה דרך צער ואמרה בקול עצוב מאוד: ים של תמיד זה כלל לא ים. כלל גדול בידי התינוקת; כל הדברים הם חדשים וכל החדשים הם דברים, ואם לאו אזי הם לא כלומים. כל הדברים כך, היא גופה לא כל שכן חדשה תמיד, לכן נהוגה היא לומר לפעמים בהקיצה משנתה: אני היום חדשה מאוד, חדשה הרבה.

ועכשיו הגיעו עצמכם, כמה אוהבת התינוקת סיפורים חדשים וכמה מתקהה עליה כל סיפור המעשה שאין בו נופך חדש. לעולם היא מאיצה בנו לספר לה סיפור חדש הרבה. אין זו מלאכה קלה להמציא כל יום ופעמים גם כל שעה סיפור חדש. בסך הכול יש בעולם קומץ קטן של סיפורים, נאמר, עשרה אולי עשרים, ואולי, ואולי קצת יותר מעשרים, נגיד שלושים סיפור, וכל יתר הסיפורים, ויהא מניינם אלף או רבבה, חוזרים על אותם העניינים בשינויים כלשהם. ומהיכן ניקח סיפורים חדשים? אבל התינוקת. כיוון שעלה רצון לפניה לשמוע סיפור חדש הרבה, שוב אין רחמים לפניה ואין שום דחיה או שהייה מתקבלת על דעתה. סיפור – ויהי מה! אין ברירה אלא לחפור סיפור ממטמונים, לחפשו בין העננים, לעוף אל הציפורים ולקחת מהן סיפור.

המצוקה היא סגולה בדוקה לעורר את הכוח היוצר. לימים, כשראינו שכבר כלו כל הקצין ואזלו כל ההתחלות של סיפורים חדשים, מצאנו תחבולה להקל מעלינו במקצת את עמל היצירה על ידי שעשינו את התינוקת עצמה שותפה לכל מלאכת מחשבת שלנו. אמרנו לה כך: רצונך בסיפור חדש? ניחא. תגידי לנו: סיפור על מה? ביקשנו ממנה נושא. נתכוונו לחלק את העבודה בינינו מחצה על מחצה בקירוב. ולמען האמת אין זו חלוקה של מחצה על מחצה כלל. לעולם הנושא הוא יסוד הסיפור. יש לנו נושא חדש, כבר נעשה רוב המלאכה, השאר הוא בגדר פרפראות בלבד. רקע, עלילה, נפש פועלת, סוף טוב – אלו הם דברים של מה בכך.

הוסכם בינינו ובין התינוקת: היא לנו בתוכן הסיפור ואנו לה בסיפור עצמו. וכך סחנו לה במפורש:

״תגידי על מה לספר.״

מחאה כפונת אל כפונת, אחת, שתיים ושלוש, עשתה פנים עצובים, סימן להתעמקות במחשבות, ואמרה:

״אז תספרו לי מעשה בילדה שעפה לשמים.״

שאלנו מקצת בסקרנות ומקצת לשם שהות להכין את הרקע ואת הרקמה, ואולי גם בשביל להוציא מפי התינוקת עוד פרט או שניים לשזרם כחוטים לתוך הסיפור:

״ולמה עפה הילדה לשמים?״

״לקטוף שם פרח,״ נזרקה מפיה תשובת בזק.

חזרנו ושאלנו:

״בשביל לקטוף פרח יפה?״

השיבה בסבר-פנים חולמני:

״כן, יפה. יפה מאד. פרח יפה בוודאי. יפה כמו שיש פרח יפה בשמים, ולא כמו שזה פרח על האדמה. נכון שהפרחים על האדמה הם לא כל כך יפים כמו בשמים?״

אמרנו שזה נכון. וכיוון שראינו, שחשק הדיבור צלח על התינוקת ניחשנו, שיש בפיה להשמיענו עוד אמרי-שפר כיוצא באלו, לכן הוספנו ושאלנו:

״וריח טוב, יש לפרח שבשמים?״

״ריח טוב מאוד, חזק נורא,״ דיברה בעליצות מוסיפה והולכת, ״ריח כל כך חזק, שכל הציפורים עפו ממנו.״

״ולמה עפו הציפורים מן הריח?״

״לפי שהציפורים אינן אוהבות ריח חזק הרבה. הן מתפחדות ממנו,״ השיבה בעיון-מחשבה. אך הילדה לא התפחדה מפני הריח החזק. לא, לא התפחדה אף כלום – הפטירה בשהייה של התבוננות.

ואף אנו ענינו חלקנו ואמרנו:

״הילדה בוודאי לא התפחדה מפני הריח החזק של הפרח שבשמים, כי היא היתה ילדה חכמה ילדה חכמה, יודעת, שהפרח ריחו חזק תמיד.״

״וזה כלל לא נכון, שכל פרח יש לו ריח חזק מאוד כל כך,״ הטיחה התינוקת כנגדנו, ״ושהפרח ריחו חזק תמיד. אף פרח שיש לו ריח חזק הוא לא חזק בתמיד. פרח לא אוהב להיות בתמיד. ואם הוא בתמיד אזי הוא פרח טיפשון.״

״אבל הפרח יפה תמיד,״ נכשלנו שוב בפליטת-פה. מן הסתם משום שביקשנו לתקן דבר-מה. ועל כך ענתה ואמרה התינוקת:

״וזה כלל לא נכון, שכל פרח הוא יפה תמיד. רק פרח השמים, שקטפה אותו הילדה, הוא יפה תמיד. לפי שהוא בשמים, יש לו ריח חזק מאוד, ריח טוב כזה, שלא יש אף פעם על האדמה. והוא יפה בתמיד. ויש לו גם ריח חזק. פרח השמים הוא חדש בתמיד בתמיד. וגם הילדה שעפה לשם היתה יפה. נכון שהיתה יפה?״ שאלה לבסוף בהיסוס מפורש. ״כמו מי היתה יפה?״

״כמו את.״

״לא, כמו הפרח שבשמים היתה יפה. אז תגידו גם אתם כמו הפרח שבשמים היתה יפה.״

אמרנו כפי שנצטוינו.

שאלה התינוקת:

״ומה עשתה הילדה לפרח שקטפה אותו?״

״ומה עשתה לו?״ שאלנו גם אנו, באין מענה בפינו.

״אזי אתם שואלים סיפור. ואני רוצה שתספרו לי סיפור,״ קראה התינוקת בשפך צחוק, שהיתה בו גם שמינית של בכי, ודומה היה, שהוא עלול ברגע כמימרא להתגלגל לבכי ממש – ״אז מי מספר את הסיפור על הילדה שעפה לשמים וקטפה שם את הפרח? אתם תספרו לי מה עשתה הילדה לפרח שקטפה אותו?״

״מה עשתה? באמת לא יודעים. אולי נשקה לפרח?״

התינוקת צהלה בצחוקה:

״זה כך היה באמת. הילדה נשקה לפרח, נשיקת-פרפר נשקה לו.״

״נשיקת פרפר? וכי פרפר נושק?״

״בטח נושק. פרפר נושק ככה, כמו שיש רוח וזו נושקת לי ועפה לה. כשאני רוקדת ברוח. כמו יונה אני אזי. כמו יונה היושבת גבוה-גבוה, למעלה על החוט… על החוט שעל העמוד. יושבת לה היונה לבדה, ופתאום היא עפה משם, עפה ושוב פעם עפה. גם אני רוצה לעוף.״

כיוון שהתינוקת הביעה את רצונה לעוף נעשה העניין מעורר דאגה. ניתנה האמת להיאמר, כשם שהיא שובבה כך היא עקשנית, וכשעולה לפניה רצון שוב אין לבטלו על נקלה. תקיפה היא בדעתה ואינה מוותרת. קצת נחמה יש, שפעמים היא מביעה משאלות ככה סתם, היינו, בצחוק, מעשה משובה. אבל ניכרים הדברים, שהרצון לעוף אינו כלל אצלה מצב-רוח עובר. מפעם לפעם היא חוזרת עליו. והנה היא מוחאת כפונת אל כפונת, אחת, שתיים ושלוש. מחיאה משולשת זו סימן הוא לדרישה במפגיע. וכך הצהירה לאלתר:

״אני רוצה שיהיו לי כנפיים כמו ליונה. כנפיים אני רוצה.״

לא עוד דבר-הלצה, משמע. כאן פירצה הקוראת לסכנה. בשביל לסתמה החזרנו את השיחה אל נושאה העיקרי.

״ובכן, הילדה היפה נשקה לפרח היפה. נכון?״

״אבל למה נשקה הילדה לפרח?״

הטיחה עלינו מבט ספק רגשני ספק שובבני.

״לפי שהיא אהבה את הפרח.״

״והפרח אהב את הילדה?״

״אהב אותה מאוד.״

״ולמה אהב הפרח את הילדה?״

״לפי שהיא היתה ילדה יפה וחכמה.״

על כך השיבה התינוקת בנענוע-ראש לאו גמור.

״לא, היא לא היתה כלל חכמה כל-כך הילדה. היא היתה רק יפה.״

״ילדה יפה היא גם חכמה.״

צללה במחשבות. ולאחר ישוב הדעת מעט אמרה בפסקנות:

״הילדה היתה יפה וגם חכמה, אבל חכמה יותר.״

הסכמנו למען השלום, ואמרנו:

״נכון, הילדה היתה יפה יותר. יפה כפרח״.

״אבל לא חכמה כפרח. הפרח הוא אף פעם לא חכם.״

אלא שחיש מהר חזרה בה.

״פעם גם הפרח חכם. חכם כמו שפרח. אבל לא חכם כמו שילדה חכמה. נכון?״

״נכון.״

״ואני רוצה לראות את הילדה, שהיתה יפה כפרח וחכמה אף יותר מן הפרח,״ קראה התינוקת בריגשת-נפש והסתכלה בנו בסבר-פנים נבוך ונחרד, כמו נטרדה ממצוקה נפשית שאין לבטאה. אותה שעה פתחה בנענוע רגזני של כפיה, ובהפשילה כלפי מעלה את התלתל הממרה, הגולש לרגעים על מצחה, גערה בו בקפידה רבה.

״תלתל רע, לא נותן לי להביט לשמים לראות שם את הפרח, לראות את הילדה, אם היא יפה הרבה, הרבה הרבה יפה.״

ובנעימה פינוקית:

״גם אני רוצה להיות יפה כמו הילדה ההיא היפה, שקטפה את הפרח בשמים.״

מיד הסכמנו לה בהן-צדקנו.

״אזי אני רוצה להיות יפה גם כמו הפרח בשמים.״

אף לכך נתַנו את אישורנו מניה וביה. שביב ספק רגשני ספק שובבני, הנוצץ בעיניה נשקף כעת לח ומרעיד, כמו נמזגה לתוכו טלילה דומעת, קולה היה חם:

״ואני רוצה להיות תמידנית גם כפרח היפה. חדשה גם ותמידנית.״

מאחר שהסתכלנו בה במבטים שוחרים ותוהים מחמת קוצר המשיג לעמוד על כוונתה, עמדה ופירשה:

״תמידנית זה ככה כמו פרח שהוא יפה היום, עוד יום הוא יפה גם, ועוד יום הוא עוד יפה. משום שהוא תמידני. ואני לא רוצה להיות אף פעם לא-יפה. אני רוצה להיות יפה ותמידנית גם.״

ולפי שדיוקנה הצח התקדר לפתע בעב-ענן נזדרזנו לגרש את העננים בפסוק קצר מעליה לאמר:

״את יפה, יפה תמיד. יפה תהיי כמעט תמיד.״

״כמעט״ זה היה, כנראה פליטת-פה. ואולי גם מס קטן שלא מדעת לאמת המציאות המרה, העומדת תמיד אחרי כתלי הילדות והנעורים.

כגשם ביום בהיר בשחקים פרץ זרם הדמעות מעיניה וניגר על לחייה. היא דיברה, אך קולה בכה:

״אני לא רוצה כמעט. אני לא רוצה בתמיד של כמעט. אני רוצה בתמיד של פשוט. אני רוצה להיות תמידנית כפרח השמים!״

מי יעמוד בפני דמעת תינוקת? אפילו האמת הכחושה גרומת העצמות של המציאות המרה לא תעמוד בפניה. אזרנו כוח ואמרנו:

״יפה תהיי, תמידנית גם כפרח השמים.״

העננים על פניה נמוגו חיש מהר, הרבה יותר מהר מן השמים, המיטהרים גם כן לפעמים עד מהרה. נסו ממנה יגון ואנחה. שלחה את זרתה הקטנה לשלות את שרידי הפנינים מזוויות עיניה ואמרה:

״אזי אני רוצה להריח גם את פרח השמים.״

מיד נכנסנו לעצה והנה מה שהעלינו אחרי ישוב הדעת:

״אַת תושיטי את ידך כלפי מעלה ותקטפי עלה אחד מן הפרח להריח בו.״

עשתה כך. שלחה את הכפונת כלפי מעלה, קטפה את הפרח, הגישתו אל חוטמה ואמרה:

״זה כל כך ריח טוב שאני כלל לא מריחה אותו. זה הוא מריח בעצמו אלי, נכנס לי לאף.״

עיינה קצת במחשבתה והפטירה:

״הפרח לא רוצה עוד להיות אצלי. הוא רוצה שוב לעוף לשמים. אז אני משליכה אותו חזרה לשמים ובלי הריח שלו, כי כל הריח שלו נכנס לי לאף. אזי הוא שלי ולגמרי אצלי ודי.״

לא יצא רגע קטן והיא דרכה עלינו מבט מפיק חמלה ואמרה:

״ואני כלל ילדה לא טובה, כי אני לבד לקחתי לי את כל הריח של פרח השמים ולכם לא נתתי אף טיף-טיפה ממנו. בעד זה אני ילדה רעה.״

נחמנו אותה שאף-על-פי-כן היא ילדה טובה. היא רק שכחה להגיש את הפרח גם לנו. ובפעם אחרת כשתקטוף פרח מן השמים, תתן גם לנו להריח.

״אזי אני באמת אעשה כך,״ אמרה וכן עשתה. מיד הושיטה את הכפונת כלפי מעלה, הורידה משם את הפרח החדש התמידני והגישה לנו להריח בו.

שאפנו את הבושם הטוב, את ריח התמיד, את השמימי הזה. נתן בנו את ניחוחו באמת וברכנו עליו ברכת בורא מיני בשמים.

כשהבטנו בזוהר הקורן מדיוקן התינוקת ניחשנו כי מנוגה נגדו עלתה אילת השחר גם בפנינו. והתינוקת אמרה בקפידה קלה: ״וכלל לא סיפור סיפרתם לי.״

פליאה היא, לא כן? מה עניין חלב אצל תמונה? אך את הצירוף המוזר הזה לא מלבי בדיתי. מפי התינוקת שמעתי אותו מפורש. אלו הם קצות שיחה של השובבה, המתנכרת במעלליה ובמלליה.

אוהבת היא לשחק לפנינו בפלאי-צירופים ובחידודי-מלים, בלשון נופל על לשון ובלצון נופל על לצון.

דרך משל, אומרת היא: ״לקחתי ממנך את התיק, לקחתי ממנך את המשקפיים.״ אומרת וגם עושה. מוציאה בחוזקה את התיק מידי, מורידה בחטף את המשקפיים מעל עיני ונוטלת לה, כזוכה בהם מן ההפקר. מילא, תיקח. אבל אין הדעת סובלת קלקול הלשון. קלקול הלשון הרגל לא טוב הוא, העלול להיעשות טבע, על אחת כמה וכמה פגיעה בדקדוק, העולה אצל רבים למעין תאווה. מסבירים לה בזהירות רוב נימוס, שהדין הוא לומר ממך ולא ממנך. אך התינוקת בשלה: ממנך ולא ממך. וטעמה עמה: ממני, ממנך. מסתבר שאף היא, לפי הבנתה, שוקדת על עברית כהלכה. אבל ניכר בכל זאת יצר הקנטור הפועל בה. אפילו מבינה בשכלה שהדין עמנו, אינה רוצה לקבל עליה את הדין. אין היא חולקת על דעתנו, אבל חולקת היא על זכותנו לכפות גם עליה את רצוננו או את חוקינו.

לא רק בלשון, אף בהגיון היא עושה פעמים כבתוך שלה ומפליאה אותנו לעתים בביטויים משונים במקצת, כגון שאומרת: הרוח מחבקת אותי, השמש מביטה אלי, הפרפר עף אלי ונשק לי, הנה היונה מסתרקת: כלומר, היונה, הניצבת על חוט החשמל ומנקרת מפעם לפעם במקורה חלקי-גופה השונים ונראית כמתקנת את תסרוקתה. פעם אמרה: ״הביטו, בובה אדומה על העץ!״ אותה שעה נתנה את מבטה בפרח אדום שצמח בן-לילה בעץ הפונציאנה שמנגד לחלון. אכלה ביצה ואמרה, שהבטן תהיה עכשיו הבית של הביצה. פעם הורתה על כיכר הדשא, ואמרה, שהוא ים ירוק, ודווקא דיבור זה לא היה לפלא בעינינו, מאחר שמצוי הוא הרבה בכל הספרים, אם כי התינוקת לא הגיעה עדיין לפרק של קריאה בספרים. אבל מתמיה ביותר שנהגה לחבר יחד שני דברים רחוקים זה מזה לגמרי, שזיווגם אינו מתקבל כלל על השכל הישר. וכך היא באה עלינו להגיש לה בבוקר לפת שחרית חלב עם תמונה.

שאלנוה בתמיהה:

״חלב עם תמונה. הכיצד? חלב שותים, אבל כלום אפשר לשתות גם תמוּנה?״ הסתכלה בנו התינוקת בתימהון ממש לא הבינה מה אנו סחים. טעות היתה בנו, חוסר-הבנה פשוּט. שכחנו כי אין אנו והיא תמימי דעים ותמימי-טעם בדברים רבים. מסתמא אפשר לשתות גם תמונה, כשם ששותים אוויר. למשל, שותים מבלי דעת. והתינוקת באמת נוהגת כך לעתים בכוונת מכוון: שותה אוויר, גומעת את השמש, אוכלת נשיקות, שנותנת לה הרוח, דולה גשם מן העננים. קסמים במבטיה, וכשהיא מרימה אותם כלפי מעלה ונועצת אותם ממש-ממש בעננים ואף תובעת אותם בפיה ״תורידו לי גשם״, מיד הם עושים את רצונה, יורד גשם שוטף, והיא שטה ביבשה כדג בנהר. כושפנית היא, הפעוטה. היא עושה תמיד את חפצה וחפצה שהכול יעשו את כל חפצה. וכשלא עושים את רצונה היא אומרת ״יהי״, ומיד נברא לפי פקודתה יש מאין. אזי היא לוקחת בידים מעט תכלת מן השמים, לשה ממנה בצק. את הבצק מגלגלת לעוגות, את העוגות היא מעלה אחת-שתים כלפי מעלה אל השמש והן נאפות לה. אין היא רעת-לב, חלילה. לא היא לבד אוכלת מן העוגות, היא תורמת. גם לנו פרוסה לאיש. אכלה ושבעה הריהי חומדת לה שעשועים מעט. לעולם היא מקדימה מזון לחזון. וכטוב לבה בשעשועים אז היא לוקחת ממנך אוזן אחת, לוקחת לה ודי. ושוב אין ליך שתי אוזנות, כי אם אוזן אחת ליך. פעמים היא לוקחת ממך עין אחת, לוקחת ממך פירור של חוטם, פרוסונת מן המצח, יד או אצבע אחת. או שהיא לוקחת את הכל ממנך – ואיננך. ודי.

ידענו גם ידענו שיחה ושיגה, שהם פעמים על דרך החידוד וההיתול. אלא שמשום-מה נשתכח מאתנו הפעם דבר זה: צרה היא בגדולים, היודעים הרבה וגם שוכחים הרבה. ולא כן התינוקת: יודעת מעט, אך אינה שוכחת כלום. לכן לא שכחה את מבוקשה לקבל מידינו חלב עם תמונה. עמדה עלינו בתוקף ואף הטיחה כנגדנו דברי כבושים:

״זה כלל לא נכון. יש חלב עם תמונה.״

אף הסבירה לנו את העניין בטוב טעם ודעת: ״פעם חלב בלי תמונה, פעם תמונה בלי חלב ופעם חלב עם תמונה. ואני רוצה שתתנוּ לי חלב עם תמונה.״

הקשישים הללו, כשמם כן הם: קשי-תפיסה. חוששני, רעיון זה מנקר אותה שעה גם במחשבתה. קורא אני אותו במבטה המפיק השתאות יתירה, משל היא אומרת: מדברים אליכם בשכל, אך אין אתם מבינים לשון בני אדם כל צורכה. אהה. הכרת-פנינו ענתה בעיני התינוקת את קוצר השגתנוּ. תחילה נצנץ וזרח במבטה אגל-טל, אות מבשר לבכי הממשמש ובא. אך חיש מהר גברה חֵילִים ופתחה במפעל הסברה נרחב יותר לשבר את האוזן ואף לפקוח עיני השכל, כדרך שאנו נוהגים להחיש לה עזרה של פיתוח והשכלה כל פעם שמבוכה רעיונית יורדת עליה. לכאורה השיאה אותנוּ לעניין אחר, אבל מעניין לעניין חזרה אל זה העניין. אמרה כך: ״למה השמש רחוקה הרבה? רוצה אני בשמש קרובה.״ אמרה ועשתה הרימה את היד כלפי מעלה ולקחה לה את השמש – ולתוספת דעת פתחה ואמרה: ״אני רוצה שתהיה לי שמש בבית – ודי.״ ובכך הורתה לנו שיעור לדוגמה כיצד משיגים מה שרוצים, אם רוצים באמת. לא זו אף זו. לא די שהורידה בכפונת שלה את השמש במרום נהגה בנדיבות-לב שאין לה שיעור, עמדה ונתנה לנו את השמש במתנה גמורה.

בידוע, שהמקבל מתנה חייב שלמי-תודה. אך אנו חייבים לתינוקת מלבד שלמי-תודה גם שלמי-תורה, שהרי שום דבר, ואף השמש, לא בשמים הוא. גם השמים לא בשמים הם. השמים שמים לנו, הארץ על אחת כמה וכמה, היא שלנו. הכול שלנו. הכול נתון לנו. אין אנו חסרים אלא רצון, או דמיון חזק, בשביל לקחת. אילו התינוקת גדלה בהרף-עין אחד לעיני לרכוש לה מדע ולשון הייתי בעונג רב רומז לה על הכתוב ״המשביע לכל חי רצון״ כמה גדול כוחו של רצון. ובלבד שיהיה זה רצון לשובע ולא לרזון. רפה-רצון הוא גם רפה-ידיים.

התינוקת נתברכה בשובע רצון. עתים עולה רצון לפניה להוריד את השמש מן השמים ועתים לעשות עוּגות מן התכלת או בּוּבות מן העננים. מה פליאה היא שנתחשק לה חלב עם תמונה?

לא היתה ברירה: הגשנו לה חלב עם תמונה. ולא תמונה על פי פשט, כי אם על פי דרש ורמז. וזאת בלחישה: אף התינוקת היטב יודעת להבדיל בין באמת לבצחוק. אולם גם בצחוקה היא נוהגת במעשי-קונדס שלה מתוך לב שלם. אף משחקה הוא כבד-ראש. ואף אנו הגשנו לה בלב תמים חלב עם תמונה.

הואיל ושיחקה לה השעה לקבל מידינו את מלוא מבוקשה, עמדה והשמיעה בפנינו בקשות מזה הסוג כמו מתוך קרן השפע, רצונה, אומרת היא, שניתן לה תפוח עם רוח, כפית עם ידית, אבטיח עם שטיח, פטריה עם מטריה, משקפיים, רק מספריים עם מגפיים, כוכב עם אף, ברק עם מרק, נעלים על הגג, כלבלב קטן האוכל תפוח-זהב, בובון עם כדורון, על הכרוב מרקד זבוב, צפור ועמה כלוב, עורב עם חורף. ״ואני רוצה שיהיה חורף. תיכף ומיד שיהיה חורף. וזה משום שהקור הולך אל החורף מפחד העורב ועף לו. ואם יברח העורב תתנו לי רימון עם קנמון. קטנה כוס ובה גדול אגוז. לא, לא, אני רוצה נעל השותה טל, גשם עם שמש, ענק קטן כרמש, קרנף וז׳יראף גדול-גדול ויש לו קרן במקום אף. ולאחר כך תתנו לי אריה ומעט תות השדה – ודי! וכלל לא די, אני רוצה כדור-אף ולו כנף. וכשמעיפים אותו רואים נעל, שיש בה כדור-סל. וכלל איני רוצה נעל וכדור. אני רוצה רק אריה גדול, גדול כמו כל העולם, וגם אריה עם טלה, טלה קטן כמו כפית ובכפית יש חבית, מים הרבה-הרבה בחבית, וכששותים את המים זה כלל לא מים, זה יין. יין מלא בחבית. אני אשתה רק בחבית אז תנו לי״ – גמרה את שיחה, אם באמת גמרה אותו. בנעימה של תחנון מפונק, אשר רק חוט השערה מפסיק בינו לבין הבכי. לא היתה לנו ברירה. היא הכול ביקשה ואנו הכול לה הגשנו. ועדיין את דעתה לא הנחנו, כי דבר-מה חשוב זנחנו. כן, עיקר שכחנו. הה, השכחה! כל הסיבוכים שלנו ממנה באים. שכחנו, מה שכחנו? את המגש שכחנו. הגעו עצמכם, התינוקת חזרה בה חיש מהר מן רוב משאלותיה, ואין היא מבקשת לעת עתה, אלא לתת לה שמש עם יתוש, הר ופרעוש, לא כי סוס ועליו פרש, פרפר קטן רץ אחרי נחש. זבוב גדול כמו הים, ענן כמו פיל. לא כי היא רוצה רק חליל, חליל גם כן גדול כפיל. חליל, חליל. אבל שיהיה מונח על מגש. ושוב היא חזרה ורוצה מלבד החליל עוד הרבה-הרבה דברים, את כל העולם היא רוצה אבל שיהיה מונח על מגש, ולא של קש, של זהב מגש, מגש.

לא היה לנו זהב. שאלנו עצה מן התינוקת היכן לקחת זהב ואין לנו זהב. אמרה שנלך ונקח עגלה ואנחנו נהיה שני סוּסים. לא אחד סוּס ואחד פרש. ונלך לחפור זהב. זהב, הרבה זהב, לעשות ממנו מגש, מגש. עשינו כך. נרתמנו לעגלה, רצנו, חשנו, דשנו, דשדשנו והגענו אל עפרות הזהב. עשינו מגש. עבדנו ברעש, ברעש, ויצא לנו מגש. מגש זהב. צברנו דברים הרבה-הרבה בערב-רב, חפצים בהמון. ערמנו אותם בערימה, ובה אדם, חיה, עוף ובהמה, כל מה שיש בעולם וגם את העולם כמו שהוא יש, אותו כולו, הוא וכל חללו. אוצר בלום. אגירה לשעת חירום, אוסם מלא מזן אל זן, כל תבואות-השדה ופרי עץ הגן. כבר אמרנו, שהיה שם כל החי למינהו. אך התינוקת ביקשה במפורש להביא גם את התן. ואנחנו כטוב עלינו לבנוּ הוספנו גם מן השמים, מן, מן. רק מן? גם נחלי אפרסמון, חלב ודבש הון ואמרנו לתינוקת, שהננו עשירים בבקר ובעדרי-צאן, בקר כגובה ההר. כיוון שהגשנו לה חלב, חלב, חלב, עד שאמרה כבר יש לי רב, נתנו לה בלב שלם ובאמונה את התמונה, הבאנו לה כל מכמני תבל ושמנו בתל. לא הותרנו מאום במלוא היקום, אף לא את היקום עצמו, לאמר, עולם ומלואו. ואת כל הנפש והרכוש שמנו על המגש. ואת המגש הנחנו על הכפונת הקטנה של התינוקת, אשר לקוטן שלה אין דוגמה ומשל בעולם כולו.

לקחה התינוקת את כל הכבודה הזאת בחן ובענווה ובנחת-רוח, כלומר, בצחוק, וכלל לא בצחוק, כי אם באמת ובאמת, לקחה את היקום כולו וייחדה לו מקום מכובד בתוך מלאי צעצועיה. לא נכון בוודאי, לא בתוך המלאי, אמנם תחילה ביקשה לזרקו בין צעצועיה וגרוטאותיה, בקרב כל המלאי של הכלים השבורים והחפצים הנכים וכל האביזרים של תקשיטיה. אבל מיד חזרה בה ושמה את העולם המכובד עד למאוד בין זרועותיה, לחבקו ולנשקו ולאמצו אל לבה. כן, היא חיבקה את העולם בזרועותיה, סגרה אותו שם. סגרה עליו את כל הכול, למען לא יגש זר לנגוע בהאוצר היקר, שהנהו שלה, כולו שלה, גנזה אותו למשמרת למועדים ארוכים. אותה שעה ניתן מפיה הצו לבל ניגע בו גם אנחנו אף בקצה אצבע, כי הוא שלי, הכול רק שלי.

הרגל לתינוקת, שכל חפץ, שהניחה עליו את הכפונת הקטנה שלה, קם לו לקניין פרטי, חרם לה, רק לה, כולו שלה, ואף לא בטיפ-טיפה לא שלה.

אולם לא לאורך שעה שוקדת היא על קדושת הקניין. חליפות ברוחה. רגע היא רודפת אחרי קניינים להבהיל, ומשנהו קופצת עליה רוח נדיבה, והיא מוכנה לנדב לכל המבקש חפץ יקר שלה. וכך עלה לה גם עכשיו, לאחר שהניחה את הכפונת שלה על החופן, ובו עולם ומלואו, ועשתה בו חזקה, כי חיש מהר צלחה עליה רוח גדולה, רוח חשק הנתינה, רוח אהבת הבריות. פתחה את הכפונת שלה באהבה וברחמים, ובגודל-נפש נתנה לנו שי את כל האוצר שלה, את כל הכול, את האוסם המלא מזן אל זן משמני הארץ ומן השמים מן. הגישה לנו את העולם כולו משל הוא פירור קטן – ודי.

וכשקיבלנו את כל המלאי, אמרנו: אשרינו שככה לנו לקבל את זה השי מעם התינוקת, מן הכפונת שלה, הקטנה, הפתוחה, הטובה.

בושה לספר? לא, לא בושה. תינוקות בוכים. אין הדמעות מצויות אצל הבאים בימים. אינן מצויות. ובכל זאת דלל גם דלל מעיין דמעותינו. אבל מעיין אינו נדלל. הוא רק נסתם. נסתם ונפתח. צריך רק שיבוא מי ויפקח את הגל. והנה התינוקת הזאת… בושה לספר? לא. לא בושה.

וכשראתה התינוקת קצת מן האגלים הזוהרים, המצויים אצלה בשפע, כשהן מתגלגלות ויורדות מעל הפנים, המוארים תמיד כנגדה, אמרה:

״זה מצחיק נורא.״

צחקה הרבה בקולה כפעמון. היא צחקה, צחקה. ואנו – לא כן. ואולי גם כן. והיה זה צחוק מהול בדבר-מה שאינו צחוק, כי אם היפוכו. הלך הצחוק מחיל אל חיל, והיה אולי מי שהלך מבכי אל בכי. אבל גם צחקנו. כן, צחקנו מאוד, צחוק לח מאוד.

אותה שעה למדנו באמת תורה מפי התינוקת, והיא, שכל הדברים שארי-בשר ושארי-רוח הם זה לזה. אין שני דברים הרחוקים זה מזה בתכלית. הכול מצטרף להכול. כל העניינים יחד שלובים ומחורזים. ואין זה עניין של רזין דרזין, כי אם של פשט, פשט, פשט. יש בחיים אור זרוע. אך החיים גם זרועים כלאיים. כל מנה היא מנה אחת אפיים. בנימין אינו אפרים. אך יעקב שיכל את ידיו ונהיה אפרים לבנימין. הרבה עושה חזון והרבה – יגיע כפיים. פשיטא שיש חלב עם תמונה, כשם שיש תמונה ובה חלב, כלומר, שהיא זבת חלב או דבש או מותק החלום.

ומופת נאמן לכך הוא גם העסיס הניגר מן העיניים. אף הוא דבר-ביניים. תוכו צפון חלב, דם וגם דמע סתם.

לא בדם, כי אם בדמע, יחיה העם.

שיחה שכזאת

״בת כמה את?״

״בעוד חודש ושני ימים אהיה בת ארבע וחצי. ואת בת כמה?״

״אני כבר שכחתי מתי היה יום הולדת שלי כשהייתי בת ארבע. כבר יותר משלושה חדשים ואפילו מארבעה חדשים אולי.״

״יש לך אח גדול?״

״לא.״

״ומה את עושה כשילד רע ברחוב מכה אותך?״

״אני בוכה. ולך יש אח גדול?״

״יש לי אח. בטח יש לי. הוא עדיין לא נולד.״

״ומתי יוולד לך?״

״אני לא יודעת. זה אמא שלי יודעת. הוא אצלה בבטן, ובטח יוולד לה.״

״אז גם לך אין עדיין אח. וכשילד רע מכה אותך ברחוב, מה את עושה?״

״אני כלל לא נותנת לו שיכה אותי. תיכף בורחת.״

״ואם הוא יתפוס אותך?״

הוא לא יכול לתפוס אותי. אני עושה קפיצה אחת וכבר אני בבית שלי.״

״האם את הולכת לגנון?״

״הלכתי לגנון וברחתי. היה שם בריון קטן, רצה להכות אותי, בכיתי וברחתי ולא חפצתי יותר ללכת לשם, שלא אבכה עוד פעם. ואת הולכת לגנון?״

״פעם הולכת ופעם לא הולכת. הגננת שלי לא טובה. היא פזלנית.״

״מה זאת פזלנית?״

״היא כזאת היא שפוזלת בעיניה.״

״אני כלל לא יודעת מה זאת פוזלת בעיניים.״

״פוזלת היא כשעין אחת מביטה להנה ועין שנייה להנה. לא מביטות העיניים ישר. והן רואות תמיד. הגננת שלי איפה שאת עומדת, אפילו בקצה החדר, בפינה, היא רואה מה שאַת עושה. היא לא טובה. הכול היא רואה. כעסנית נורא. את אוהבת כעסניות?״

״כשאהיה גדולה אהיה כעסנית כמו אמא שלי.״

״מה עושה אבא שלך?״

״בקיץ הוא מתרחץ בים. הוא הולך כל יום להתרחץ.״

״ואבא שלי לא אוהב ים. לא אוהב ים – ודי.״

״אבא שלי אומר שכלב שחור הוא לא יפה.״

״פעם ראיתי כלב שחור גדול-גדול כמו הבית הזה, כמו אנייה, כמו כל העולם, מן הסתם אני אז ישנתי. וכלל לא נבהלתי מפניו. כלל לא פחדתי שינשוך אותי.״

״ואני פעם ראיתי ברחוב לא בצחוק, באמת. כלב שחור גדול, שחור כמו מת. אומרים שאדם מת הוא שחור.״

״בטח הוא נעשה שחור כמו האדמה בעד שמורידים אותו עמוק באדמה. מכסים אותו בעפר הרבה הרבה – ודי. הוא כבר לא-יש. ידברו, יצעקו אליו ואפילו שיבכו הרבה. הוא לא שומע.״

״אני מדברת עכשיו ולמה גם את מדברת? התחלתי לספר לך על הכלב הגדול שראיתי. הוא היה שחור. רדף אחרי ונתפחדתי מאוד. צעקתי: ׳אבא, כלב.׳ חשב אבא שלי שאני קוראת לו כלב. רצה להרביץ לי. אמרתי לו: ׳אבא, לא אתה הכלב, רק הכלב הוא כלב והוא רץ אחרי ונתפחדתי.׳ כששמע אבא שלי צחק הרבה וגם אני צחקתי וצחקנו שנינו.״

״ואבא שלי אף פעם אינו צוחק, אפילו כשהוא מרכיב אותי עליו אינו צוחק. רק אמא שלי צוחקת לפעמים ואז אבא שלי כועס עליה למה היא צוחקת.״

״כשאבא שלי כועס על אמא שלי אני בוכה.״

״פעם שאלתי את אבא שלי, אם העולם הוא גדול כמו להעמיד אלף אבאים זה על זה עד לשמים, או שהוא גדול יותר. גדול כמו ים אחד ועוד ים ועוד הרבה ימים.״

״ואני חושבת שהעולם הוא כמו לילה, שהוא תמיד חושך ואם לא ישנים ושוכבים בחושך מתפחדים מאוד.״

״אני אפילו כשלא ישנה בלילה אני מתפחדת, רק קוראַה לאמא׳לה ואומרת לה: ׳אל תישני, אמא׳לה, גם אני לא יושנת.׳ אז אבא כשמתעורר מרביץ לי.״

הגיבור

״אני גדול ממך. כבר אני בן שש.״

״אני גדול ממך. אתה רק בן שש, ואני בן חמש ותשעה חדשים ושלושה שבועות ושני ימים. כך אמרה היום אמא שלי.״

״אני חזק ממך.״

״לא, אני חזק ממך. אם אני ארצה אוכל להפיל את הבית הגדול הזה. רואה אותה אותו, שם מנגד?״

״ואני אם ארצה אוכל לעקור את העץ הגבוה ליד הבית. כזה אני גיבור.״

״ואני אם ארצה אוכל להעמיד את האוטובוסים שלא ילכו כלל. ואפילו מפני השוטר אינני מפחד. אני חזק גם מאבא שלי. חזק כמו אלוהים.״

״אתה יודע איפה אלוהים?״

״בטח אני יודע. הוא בשמים.״

״ולי אמר אחי הגדול אליק – אתה מכיר אותו? – שלגמרי אין שם בשמים אלוהים, כי שם למעלה בשמים רק אוויר ולא יותר. כך אמר לי. אמר לי שכשאני אהיה גדול כמוהו גם כן לא אאמין שיש אלוהים.״

״ואבא שלי אמר לאמא שלי שבקרוב לא ימותו עוד ואפילו לא יהיו חולים כלל ושום איש לא ימות עוד.״

״וגם הזקנים לא ימותו?״

״בטח שלא. ויהיו בעולם המון המון אנשים. נורא הרבה אנשים.״

״ואיפה יקחו כל כך הרבה בתים לאנשים?״

״אזי יוציאו את כל הזקנים מן הבתים ויהיו שם רק הצעירים.״

״ואיפה יהיו הזקנים?״

״יבנו להם בית אחד גדול-גדול ויכניסו אותם לתוכו וישבו להם שם.״

״ואם ירצו לצאת משם?״

״לא יתנו להם. הם יהיו סגורים ולא יוכלו לצאת, כי לא תהיה להם דלת.״

״ואם יקפצו דרך החלונות?״

״אתה לא מבין. זקנים לא יכולים לקפוץ דרך החלונות.״

״ואם הם ישברו את המנעולים ואת הדלתות ואת הכול ויצאו משם?״

״אז אני אעמוד שם ולא אתן להם לשבור כלום. אני הגיבור לא אתן להם לשבור.״

״אבל אתה כלל לא גיבור חזק. כבר ראית מת?״

״לא.״

״ואני כבר ראיתי מת. אצלנו שכן בבית שלנו נעשה מת. עמדתי והבטתי עליו וכלל לא נתפחדתי.״

״זה לא נכון. אתה לא ראית. אני פעם רציתי לראות מת. גם אצלנו שכן שלנו נעשה מת, אזי אבא אמר לי: אסור להביט בפני מת. ולא הצצתי אפילו טיפ-טיפונת.״

״זה מפני שאתה כלל לא גיבור… אחי הגדול אליק אמר לי שהמת הוא מת והוא כבר לתמיד מת, ולא צריך להתפחד מפניו.״

יום בלילה

דלית הקטנה כבר הביעה כמה פעמים את משאלתה לישון פעם אצל הסבתא כמו מילת על הספה. דיבור אחד ושני נימוקים נשמעו מתוכו. א. אחותה מילת נקראת לעתים אחר כבוד לישון אצל הסבתא – ומדוע יגרע חלקה שלה? ב. על הספה. זה לילות הרבה מיום שדלית בת השנתיים ומחצית השנה זוכרת את עצמה היא ישנה בפינה שלה במיטה שלה הסגורה מארבע רוחותיה, כאילו היא עודנה תינוקת. נמאס לה, כנראה, לישון שוב בפינה ההיא ושוב במיטה ההיא. היא רוצה לישון פעם אצל הסבתא על הספה כמו גדולה. הסבתא לא אמרה לא. הבטיחה שתיקח אותה פעם לישון אצלה. אבא ואמא אמרו לא. היא עודנה קטנה. לכשתגדל מעט – כן.

לא עברו ימים מרובים ודלית הוכנסה לגנון. כיוון שכך, התחילה לתבוע בתוקף את זכותה לישון פעם אצל הסבתא. אמרה: אני כבר גדולה – והולכת לגנון. אפילו אבא ואמא לא יכלו להמציא עוד נימוק לסתור את טענתה. הסכימה הסבתא לקחת אותה הערב בתנאי שתהיה ילדה טובה ולאחר שישכיבו אותה תישן תיכף. דלית הבטיחה בפה מלא שתהיה ילדה טובה ותישן תיכף.

״תיכף,״ חזרה הסבתא לשם מתן תוקף להסכם ולתיכף כאחד.

״תיכף מאוד,״ הוסיפה דלית נופך הבטחה משלה.

רבות מחשבות בלב איש. לא כולן מצטרפות למעשה. אף דלית לא יכלה להוציא אל הפועל את הבטחתה להרדם תיכף, שניתנה על ידה חגיגית ובאופן חד-משמעי.

השינה נטרדה מעיניה. אולי לפי שהשתוקקה בכל לבה לעמוד בדיבורה ולהיות ילדה טובה ולהירדם תיכף ונתרגשה מן המאמץ הזה. ואולי שינוי המערכה במשכבה גזל ממנה את שלוות הנפש, שהיא תנאי לתרדמה מהירה ומתוקה, שינוי המיטה מקלקל לרבים וגדולים בשנים את שנתם. כיוון שראתה דלית מה שעלה לה, חלשה עליה דעתה וביקשה לפרוץ בבכי. אך הבליגה על סערת-רוחה ולא הוציאה הגה מפיה. אפילו לא פיהקה. עשתה את עצמה ישנה. לא יכלה לאורך שעה להשתלט על עצמה שלא תתהפך על הספה מצד אל צד. על כרחה התהפכה לכאן ולכאן, אלא שהקפידה על עצמה לבלי לנגוע בסבתא השוכבת לצדה. לבסוף פקעה סבלנותה ואמרה:

״סבתא, אני ילדה לא טובה. אני לא יושנת.״

אמרה הסבתא:

״ישני, ישני, דלית, כבר מאוחר. גם אני רוצה לישון.״

אמרה דלית בבכי כבוש:

״אני לא יושנת. לא יכולה. סבתא,״ וקולה הצהיל לפתע, ״נעשה יום.״

שאלה הסבתא:

״איך נעשה יום? כעת לילה, דליתי.״

החזירה דלית:

״ומה יש? נעשה יום בלילה.״

שתקה הסבתא. שתקה גם דלית. אבל לא יכלה לשתוק הרבה. פתחה ואמרה:

״סבתא, נעשה גנון.״

שאלה הסבתא:

״איפה נעשה גנון?״

החזירה דלית:

״פה במיטה. נגיד שזו לא מיטה, זו גנון.״

אמרה. ועשתה. היא כך עשתה, אמרה לסבתא:

״סבתא, אמנון הוא ילד רע.״

שאלה סבתא:

״איזה אמנון הוא ילד רע?״

החזירה דלית:

״אמנון מן הגנון, אַת לא רואה אותו? הוא תפס אותי ביד. לוחץ לי על היד. עוד מעט יצבוט אותי. לך מכאן אמנון, ילד רע. לך מכאן.״

הואיל ואמנון היה באמת ילד רע ולא זז ממנה מללחוץ לה את היד, השמאלית שלה, כנראה, ועוד מעט היה עלול לצבוט אותה, נתנה לו סטירה חזקה על היד. בידה הימנית סטרה על השמאלית אחת ושתיים, שתי מכות נאמנות וקראה בקול חוגג:

״הנה הרבצתי לך. שתדע. אמנון, ילד רע. שלא תצבוט אותי יותר.״

אולם אמנון ילד רע מוסר לא לקח. תחילה הוא נחבא לו מאחורי ילדה אחת ששמה עפרה, ציחקק אליה, לחש לה דבר על אוזנה. לפתע הגיח מאחוריה, זנק על דלית מצד אחר לגמרי ושפך לתוך עיניה חופן מלא חול. מצעקת דלית: ״אמנון ילד רע, אל תשפוך לי חול לתוך העיניים. לך מכאן. לך מכאן. קח את היד שלך ולך ממני.״ אך אמנון ילד נורא ואינו מסיר את היד השופכת חול מעל עיניה. ידו מדובקת לעיניה, עולה על מצחה ויורדת עד לעיניה, חוזרת ועולה על מצחה.

נתכעסה דלית ונתנה מכה חזקה לאמנון על היד שלו המונחת על מצחה, מכה כזאת היא, שידע ילד רע, איך להתעסק עם דלית. הוא בוכה, אמנון, מן המכה החזקה שלה. בכה, בכה, אמנון. שתדע לך, לא לצבוט את דלית, לא לשפוך חול לתוך עיניה, לא להרגיז אותה.

עד שאמנון בא על עונשו בגלל החול ששפך לדלית לתוך עיניה הגיח שוב מצד אחר עליה ופטיש קטן בידו. נזדרזה דלית ותפסה את הפטיש מידו בהרף-עין אחרון ממש לפני שהוריד אותו על ראשה. זרקה את הפטיש רחוק-רחוק שאמנון לא יוכל אף פעם ואף כל התמיד למצאו. הניח אמנון את כפו על ראשה, סטרה לו על הכף המונחת על ראשה. דלית נאבקה עם אמנון מכאן ומכאן. השתמשה בעצה ובעורמה במלחמה. השיבה לו על כל מכה בידה או בראשה מכה אחת אפיים. ובוודאי היתה עומדת באומץ ויוצאת בכבוד מדו-קרב זה אילולא נתחבר אל אמנון הילד הרע אורי חברו, רע-מעללים כמוהו, העומד תמיד לימינו בכל הקרבות ומצרף לכל מכה ומכה גם מנה יפה משלו. לא יכלה דלית הקטנה לעמוד לבדה מול שני החבלנים הקטנים, שהגיחו עליה מצד זה ומצד זה. פרצה בבכי מר וממושך. מעיניה זלגו שני פלגים. נתהווה אגם של דמעות ומלאך השינה שיצא לשוט על פני האגם הושיב בסירתו את דלית וניענעה לכאן ולכאן כמו בעריסה, עד שדבקו אשמורות עיניה לשינה מתוקה.

לבטי לשון

הנכדה מסייעת בידו ללבוש את מעילו.

הוא: ״למה את מסייעת בידי?״

היא: ״לפי שאתה זקן.״

הוא: ״כלום אני זקן?״

היא (מסתכלת בו בריתוי): ״אתה כלל לא זקן. אבל הנך מבוגר. מבוגר היא מלה קשה.״

הוא: ״ואם איני זקן למה את מסייעת בידי?״

היא: ״לפי שאתה חוקר ושוקד תמיד על ספרים. איני יודעת מה פירוש שוקד. אבל שמעתי שאומרים כך.״

הוא: ״וכלום אינך תלמידה שקדנית שאת שואלת לפירוש שוקד?״

היא: ״אז שוקד ותלמידה שקדנית הם אותו דבר? (מהרהרת קצת). אבל אני גם לא יודעת בדיוק מה זו תלמידה שקדנית. היא כזאת היא שאינה עצלנית? מה? ואני פעמים עצלנית נורא. ולמה אתה אומר שאני תלמידה שקדנית? (לאחר שהיה מהורהרת נוספת). אגיד לך דבר-מה, סבא. אני לא רק שוקד אמרתי לפי ששמעתי שאומרים כך. יש הרבה מלים שאני קוראת בספר או שומעת אותן מפי המורה שלי והנני חוזרת עליהן, אך אני מרגישה שאיני מבינה אותן טוב. מבינה רק מעט. טיפ-טיפה מבינה ולא יותר. תגיד לי בדיוק מה זה שוקד. אבל, סבא, אל תסדר אותי. אתה אוהב פעמים להגיד קצת ולשתוק הרבה. אמור לי בדיוק מה זה שוקד. השומע אתה?״

הוא: ״שמעתי. בוודאי שמעתי. אבל אם את רוצה שאגיד לך בדיוק את הפירוש… עלי לחשוב קצת.״

היא: ״לחשוב אתה צריך על מלה אחת? זה פשוט מצחיק. וכי מה אתה עושה תמיד כל היום? אתה חושב, חושב, בוודאי גם כשאתה ישן הנך חושב, תמיד חושב. וכששואלים אותך מלה אחת אתה אומר צריך לחשוב. מה יש כאן לחשוב? תגיד לי פשוט מה עושה זה ששוקד?״

הוא: ״זה ששוקד עושה מה שעושה ואינו פוסק מלעשות אותו, כגון כשהוא לומד הוא חוזר ולומד…״

היא (מחקה קולו): ״כשהוא מדבר הוא חוזר ומדבר… אבל, סבא, הרי זה נדנדן. השוקד הוא בלבלן? מה? אינך יודע להסביר? תגיד לי יותר ברור מה זה שוקד, אם אתה יודע.״

הוא: ״אמרתי לך שעלי לחשוב קצת… ואת לא נותנת לי. יכול להיות ששוקד הוא חרוץ… חרוץ בלימודו. החרוץ אינו דוחה למחר מה שהוא צריך לעשות היום. תלמיד חרוץ מכין היום את שיעוריו ואינו אומר אכין אותם מחר.״

היא: ״החרוץ הוא זריז. נכון? והשוקד מזדרז. נכון? ואולי השוקד הוא זה שממהר. הכול הוא עושה מהר. אפילו הוא עצלן גדול, אבל אם מתחיל לעשות אז הוא עושה זאת אחת-שתיים. אני פעמים שקדנית כזאת לעשות מהר-מהר ולגמור, אם כי הנני עצלנית נורא.״

הוא: ״והנה כבר חשבתי קצת. שנינו יחד חשבנו על השוקד הזה, וכעת אני יודע יותר ממה שידעתי קודם מה זה שוקד. שוקד פעמים עובד הרבה, אף יותר מהרבה. הוא מתמיד.״

היא: ״מלה זו לגמרי חדשה. אפילו לא שמעתי אותה.״

הוא: ״כן. שוקד הוא פעמים מתמיד ופעמים חרוץ, היינו, זריז, זאת אומרת, מהיר במלאכתו, ניגש תיכף אל המלאכה וכשמתחיל בה אינו פוסק עד שמסיימה והוא מסיימה לפני כל האחרים.״

היא: ״סבא, למדת, למדת, וכשצריך להסביר מלה אחת אתה לא אומר מה שצריך אפילו אם חשבת הרבה. שוקד זה כמו שקדיה שהיא ממהרת. כך שמעתי, לצמוח ולהבשיל את פירותיה לפני כל העצים האחרים. נכון?״

הוא: ״נכון בהחלט. שוקד, שקדן, חרוץ, מתמיד, זריז ושקדיה זה הכול אותו דבר.״

היא (בעיון מחשבה): ״אבל יודע אתה, סבא, אני כלל לא אוהבת שקדים. אני אוכלת אותם לפעמים, אבל רק מעט. שתדע לה, השקדיה, שלא תהיה מהירנית כזאת, למה היא צריכה להתקדם לפני כל האחרים? ובעד זה שהיא מהירנית כזאת היא, היא גם מררנית. באמת מרה. לכן אני לא אוכלת אותה ורק פעמים פרוסונת של שקד. ומיד נעשה לי מר בפה.״

משא ומתן

סבתא לנכדה:

״קחי את המעיל. לבשי אותו.״

״לא קר לי.״

״את אומרת לא קר, ומדוע היה קר לי היום כשיצאתי החוצה?״

״סבתא, גם לך לא היה קר. לשנים שלך קר ולא לך.״

״ואל תרוצי. לא צריך לרוץ.״

״אין אני רצה כלל.״

״אבל את רצה. כיוון שהנך יוצאת החוצה מיד מתחילה לרוץ, כאילו מי שהוא רודף אחריך. מה הריצה הזאת?״

״סבתא, אמרתי לך שאיני רצה. הרגליים שלי רצות.״

״ובשביל מה יש לך שכל? שתגידי לרגלים שלך לא לרוץ, כי אם ללכת לאט-לאט.״

״את מצחיקה נורא, שהשכל שלי יגיד לרגליים לא לרוץ. אפילו שהשכל שלי אומר לי, אני יודעת-מה, שאהיה ילדה לא-רעה, מנומסת ועוד דברים טובים, אני עצמי איני שומעת לו, ואת רוצה שהרגליים שלי תשמענה לו. הרגליים שלי כלל לא יודעות שיש לי שכל. ואני נורא שונאת לאט-לאט. את בוודאי תגידי לי גם לדבר לאט-לאט.״

״ואת סבורה שיפה לדבר מהר-מהר, כאילו שהפה טוחן, והאוזניים שאינן שומעות כלל מה שהפה מדבר? זה באמת לא יפה. אפשר לחשוב שהפה הוא טחנה.״

״שיחשבו להם… לי כלל לא איכפת. אני מדברת לאוזני אחרים ואוזני אינן צריכות אפילו לשמוע מה שאני אומרת. שתדעי לך, סבתא, אני נורא לא סובלת לאט-לאט. היום אמרה המורה בבית-הספר, שהאדם הוא בעל חיים המהלך על שתיים. אז אני מהלכת חיש-חיש, אחת שתיים ומדברת אחת שתיים. את פעם גם אמרת לי שכשאני מהלכת ברחוב עלי להביט לא רק לפני כי אם גם לאחורי, מצד זה ואף מצד זה, שמא אני יודעת מה. הרי זה צחוק, סבתא. ולי יש רק שתי עיניים. ואיך אני יכולה בשתי עיניים להביט לכאן וגם לכאן, גם אל מה שלקראתי וגם אל מה שמאחורי?״

״אפשר… כשרוצים… כשלא רצים… כמו רוח בשדה. אדם אינו רוח.״

״סבתא, אבל אני רוחיית מאוד. אני פעמים גם כמו סופה. כלל לא יודעת מה עושים כשהולכים לאט-לאט.״

״אמרתי לך מביטים לכאן ולכאן. שמים עין על כל מכונית עפה, חושבים קצת.״

״תמיד את אומרת לי שחושבים. את, סבתא, חושבת לך משום שיש לך על מה לחשוב. את חושבת על הזמנים ההם, שעדיין לא היית סבתא… את חושבת אני יודעת על מה… יש לך על מה לחשוב, ולי אין עדיין על מה לחשוב. אז מה אעשה אם אלך לאט-לאט, אוכל לאט לאט, אדבר לאט? אשתעמם נורא.״

״אשתעמם, משתעממת, השתעממתי. מה הדיבורים האלה? מפעם לפעם את אומרת זאת. וכי מי אמר שצריך להשתעמם? אפילו כשלא עושים כלום אין משתעממים.״

הנכדה לוטשת על הסבתא מבט תוהה ובוחן:

״את באמת אומרת זאת, באמת לא בצחוק? אבל אני לא כזאת היא. אני פעמים משתעממת נורא, כאילו ש… חתול חונק אותי בגרוני… כמו שהיה לי פעם כשחלמתי בלילה שבא חתול גדול, אדמוני, כזה כמו כלב גדול, ישב עלי וחנק אותי חזק. בקשתי לצעוק לך לך חתול ולא יכולתי. הוא סתם לי את פי. מזל שתיכף באה אמא וכסתה אותי בשמיכה אז ברח לו החתול. כזה הוא השעמום שאני מתפחדת בפניו. לכן אני מוכרחה תמיד לעשות דבר-מה, לעשות מהר-מהר, ללכת מהר, לדבר מהר, הכול מהר. ואם לא אזי…״

״אבל, ילדתי, זה לא טוב, זה הרגל לא טוב להשתעמם. אני כלל לא משתעממת.״

״וגם כשהיית ילדונת-פעוטונת לא השתעממת?״

״בוודאי לא.״

״אולי אינך זוכרת, סבתא, כבר שכחת בוודאי מה שהיה אז כשאת לא היית עדיין סבתא. ואף אמא לא היית עדיין ואפילו בחורה לא היית עדיין… היית אז ילדונת ממש, שכל אחד אמר לה מה לעשות, איך ללכת, איך לדבר ואיך לאכול. את בטח כבר שכחת מה היה אז…״

״לא שכחתי. ואני באמת אומרת לך שהשעמום הוא רק הרגל. וכשרוצים אינם משתעממים.״

״הרגל או לא. אבל אני מבטיחה, שכשאני אהיה סבתא גם כן לא אשתעמם. אשב לי ככה כמו גולם או בול-עץ כזה, אביט, אביט, אביט לכאן ואביט לשם, אפילו שלא אראה כלום וכשלא יהיה לי כלל מה לעשות אגיד לנכדה שלי קחי מעיל, לבשי אותו ואל תרוצי, לכי לאט-לאט, דברי לאט-לאט, אנדנד לנכדה שלי על הנשמה.״

״חושבתני, ילדתי, שאת חוצפנית קצת… ואולי גם הרבה.״

״ומה יש, סבתא? מותר לי כבר להיות קצת חוצפנית. אני כבר בת שבע וחצי… שתדעי לך… לא עוד פעוטונת כפי שהייתי…״

משל לעוגה

שואלת נכדה:

״מה אתה עושה, סבא? אתה כותב?״

״לא, אני מתקן שגיאות.״

״אוי, אוי, מצחיק, סבא שלי כותב שגיאות. ואני אתמול כתבתי חיבור ללא כל שגיאה, אף אחת.״

״זה באמת כך. ילדים קטנים כותבים בלי שגיאות, אבל הגדולים עושים שגיאות והם מוכרחים תמיד לתקן אותן.״

״סבא, אני חושבת שאתה מדבר ככה… בצחוק אתה מדבר. הלא ילדים קטנים יודעים פחות מן הגדולים.״

״זה באמת כך. הילדים יודעים פחות לעשות שגיאות, הגדולים יודעים לעשות יותר שגיאות.״

״חשבתי שאתה צוחק מעט, חפצתי לאמר לא כל כך הרבה. והנה אתה צוחק הרבה. האם הנך עושה הרבה שגיאות? אתה כותב עליעזר במקום אליעזר?״

״לא, שגיאה כזאת אין עוד אצלי. מלה אחת אני יודע לכתוב בלי שגיאה. אבל כשאני צריך שתיים ושלוש או הרבה מלים בבת אחת, פתאום אני מביט והנה שגיאה.״

״סבא, אבל אני לא מבינה מה זו שגיאה שאין במלה אחת ובהרבה מלים יש היא. סבא, מה זו שגיאה?״

״אתן לך משל. את אוהבת משלים?״

״לא כל כך, משל קטן כן, אבל אם הוא ארוך הרבה אז אני שוכחת, כשמגיעים לסוף, מה היה בהתחלה.״

״אתן לך משל קצר. נאמר עוגה. איך עושים עוגה? לוקחים קמח קצת, קצת ביצים, מעט שמן, מנה של סוּכר, מערבבים יחד ומעמידים על האש. נכון? פעמים העוגה מצליחה ופעמים לא, מפני-מה העוגה לא טובה לפעמים?״

״מפני שנעשתה בה שגיאה.״

״נכון. בגלל השגיאה העוגה לא טובה.״

״פעמים היא מאוד לא טובה, עד שאי אפשר לאכול אותה. וראי, ילדתי, הקמח היה טוב, הביצה טובה, השמן טוב, הסוכר בוודאי טוב, כל אחד, שהוא כמו אות אחת בתיבה, או מלה אחת בפסוק, היה טוב, ללא כל שגיאה, אך יחד הם לא טובים. מדוע? מפני שנעשתה שגיאה בחיבור של כל הדברים האלה. שמו יותר מדי או פחות מדי קמח, שמן יותר או פחות מדי. פעמים מחסירים ביצה אחת או נותנים ביצה מיותרת והעוגה מתקלקלת. רכה או קשה מדי. או מתפוררת. ואם הכל בסדר עדיין צריך להשגיח באפיית העוּגה, שהאש לא תהיה גדולה או פחותה מדי. גם הדברים הטובים טובים רק כשהם באים יחד במידה הדרושה. מבינה את, ילדתי, אם המידה אינה טובה יוצאת מיד שגיאה. ילדים קטנים אינם יכולים כל כך הרבה לקלקל את המידה כמו הגדולים, ולכן שגיאותיהם קטנות יותר.״

״סבא, הבטחת לי משל קצר ונתת משל ארוך ובעוגה גדולה, שנותנים בה הרבה קמח, הרבה שמן, הרבה ביצים.״

״כן, ילדתי, צדקת. הסבא שלך כבר גדל ואינו מסוגל עוד לתת משלים קטנים בעוּגות קטנות. וזו היא השגיאה שלו.״

חוקרים לכל תכלית

שאלני גדי בן החמש:

״אילו העמידו את הבתים של כל העולם זה על גב זה, אוף, כמה היו גבוהים?״

ועמוס בן השבע הטיח בי פלא-חידה זו:

״כמה צריכה קדירה להיות גדולה שאפשר יהיה לבשל בה מרק לכל, לכל האנשים בעולם?״

גדי סח לו בשקט, כשמבטו מכוּון כלפי הבית מנגד שפועלים עומדים על פיגומו:

״את אלוהים אי אפשר לבנות עוד. הוא כבר בנוי, נכון?״

ועמוס הקשה לשאול:

״האם אני יש? ואלוהים יש? אולי הוא רק חולם אותי?״

״האם אלוהים חושב אותנו?״ חזר גדי ושאל.

״לא, הוא חושב רק את עצמו,״ השיב גדי.

שיחת ילדים

אומר גדי בן השש אל עמוס בן השמונה:

״אני ילד רע ומפחד שאלוהים יענוש אותי.״

שואל גד:

״מפני מה?״

״מפני שאני כל רגע חושב שאלוהים הוא טיפש ואני לא רוצה לחשוב כך, לא רוצה וחושב.״

אומר עמוס:

״ואני כשבלילה לא ישן ומפחד חזק אז אני חושב: שמע בני מוסר אביך, כבד את אביך ואת אמך, טובים השניים מן האחד, וזהו כמו מוחק שלי. אני מוחק את הפחד ולא עוד מפחד.״

אומר גדי:

״ואני כלל לא רוצה לחשוב וחושב: ׳אלוהים הוא ילד רע, רע, תמיד רע, בעד שלמה נולדתי ילד ולא תיכף גדול וחזק.׳״

בכי אראלה

אראלה בת חמש, ילדה ענוגה ומפונקת, שעיניה טהורות, כמו לא טעמו עדיין טעם עוול, אוהבת נורא את החתולה לקישה, שהיא אפורה ומנומרת בפסים לבנים. יש שהיא עומדת שעה ארוכה ליד לקישה השוכבת שרועה בחצר, עיניה עצומות למחצה וכמו רדומה לתיאבון בשמש. יודעת אראלה שאף-על-פי-כן עיניה פקוחות קמעה ואם שהיא נראית כמנומנמת אזניה דרוכות לכל רחש מסביב. וכן, היא קמה מפעם לפעם לפתע בזינוק מהיר, לצוד איזה רמש, זבוב מרחף על סביבותיה, תולע זוחל, או כל מה שהיא רואה. פעם אפילו ראתה כיצד לקישה, שמראה פניה היה מנומנם צדה במפתיע עכבר שעבר ביעף בין השיחים לתוך פיה וכירסמה אותו בהנאה. אף אראלה שמחה בשמחת לקישה האוכלת לתיאבון. אותה שעה כמה נהדרים היו פני אראלה שהסתכלה במחזה, עיניה הבריקו, נשקפה באמת כמלאכה. לא היתה חסרה אלא כנפיים ללבוש צורת מלאך ממש.

פעם שנייה היה מעשה ולקישה זנקה בעוז וכמעט-כמעט תפסה בפיה את העכבר שעבר בקרבתה. אולם לרוע המזל הערים עליה העכבר הרע ונשמט ממש מתוך פיה של לקישה, נמלט ונחבא לו. לקישה חיפשה אותו, רחרחה פה ורחרחה שם, אבל הלך העכבר ואיננו. פרצה לקישה בנהימה נזעמת ואראלה געתה בבכי של מי שנתקפח חלקו ללא דין.

״מסכנה לקישה לא יהא לה מה לאכול.״ יבבה ולא פסקה.

אגלי הדמע, הדמעות הפניניות, רסיסי הזוך והרחמים, העידו שרגש החמלה לא נכרת עדיין מן הלב האנושי.

א. פירות טריים

אומרת הנכדה:

“סבא, אני אוהבת פירות טריים, לא מבושלים.”

“אומרים פירות חיים.”

“כלל לא נכון, אומרים פירות טריים. בעצמי שמעתי מפי אבא שלי. הוא יודע יותר טוב ממך.”

“מניין אַת יודעת שהוא יודע יותר טוב ממני?”

“אני יודעת. מפני שהוא צעיר ממך ואתה זקן ממנו. אתה כבר שכחת מה שלמדת בבית ספר. הזקנים שוכחים הכול. הם כלל לא לומדים.”

“אני זקן ובכל זאת לומד, כל יום הנני לומד.”

“אני חושבת שאתה כלל לא לומד. אני רואה אותך כל יום, אתה יושב בחדרך וכותב, כותב, כותב ספרים. אז מה אתה לומד. אתה כלל לא הולך לטייל, לא נוסע באוטובוס, לא בא לשום מקום להיפגש עם אנשים כמו אבא שלי, לא עולה במדריגות למקום גבוה, גבוה כמו עד לשמים, ולא יורד במדריגות, יושב לך תמיד ליד השולחן שלך. מה אתה לומד שם וממי אתה לומד?”

ב. המחלה הטובה

שואלת הנכדה:

“סבא אתה אוכל הכול?”

“הלא רואה את שאני אוכל הכול.”

“אני לא שואלת אם אתה אוכל כל מה שעומד על השולחן. אני שואלת אם אתה אוכל כל מה שנותנים לך לאכול, אם זה פרי או עוגה או אפילו מרק.”

“כן, אוכל הכול. ואת?”

“גם אני אוכלת הכול. חוץ ממה שאיני אוהבת.”

“ומה הם הדברים שאינך אוהבת לאכול?”

“וכי אני יודעת? כל מיני דברים יש שאיני אוהבת לאכול. לא תמיד אותם הדברים איני אוהבת. פעמים איני אוהבת חמיצה, ופעמים אני שונאת זיתים ירוקים, חמאה, בננה. פתיתים, אפילו אטריות גם כן לא, ודייסות שכאלה, כל מה שאינו מתחשק לי איני אוהבת. אפילו להביט על זה איני יכולה. אז אתה יודע מה אני עושה? אני מעבירה את העיניים שלי לצד אחר לגמרי, שלא אצטרך לראות את זה. מה אתה מביט עלי ככה, ככה, כאילו שאני…”

“אני מביט… לפי שאיני מבין. אינך רוצה לאכול לפעמים, מילא… אבל גם לא להביט… להעביר את העיניים… מה יש?”

“יש, יש, סבא. זה ככה. או שאני אוכלת או שאני שונאת את זאת… (שותקת מעט.) אני כזאת היא. (שוב שותקת שעה קלה כמעיינת במחשבתה.) ואולי אני כלל לא שונאת. פשוט לא אוכלת, לא רוצה. לא רוצה. ואני גם חושבת לפעמים שאם אני לא רוצה מאוד לא רוצה, אז זו היא מחלה…”

“מחלה?”

“סבא, אל תיבהל. רואה אני פחד יש לך בעיניים מן המחלה שלי. זו היא מחלה, אבל לא לא-טובה.”

“כלום יש מחלה טובה?”

“לא יש. באמת לא יש. כל המחלות הן לא טובות, חוץ מן…”

“מן מה?”

“חוץ ממחלת המוכשרות… אתה יודע מה זה מחלת המוכשרות? זה כשילד מוכשר הרבה חזק ויודע מה שכל חבריו לא יודעים. אז הוא חולה במחלת המוכשרות. בנת?”

ג. לא צריך לומר מה שאומרים

“אגיד לך דבר-מה, סבא, אני כלל לא אוהבת כשאומרים לי שאני יפה.”

“מדוע אינך אוהבת?”

“מפני ש… אם אני יפה באמת, לא בצחוק, אז לא צריך כלל להגיד לי זאת. אפשר להביט עלי ודי. לא צריך לומר מה שאומרים.”

“אומרים לך לפי שרוצים שתדעי מה שחושבים עליך.”

“ובשביל זה מדברים? וכי למה צריך לדבר? אפילו לא ידברו אלי, לא-כלום יגידו לי, רק יביטו אלי, ואני אראה כיצד מביטים עלי, אז מיד אדע מה שחושב עלי המביטן… אני בעיניים רואה הכול.”

“בעיניים רואים, אבל אין שומעים בעיניים, וכשרואים ילדה טובה ויפה רוצים להגיד לה זאת שתשמע ששמחים לראות ילדה כזאת.”

“אבל אני כלל לא ילדה כזאת היא. אני לא טובה, מאוד לא טובה, שובבה לפעמים. אתמול השתוללתי נורא. אז מה אני טובה?”

“אבל את לא תמיד משתוללת. נכון? שיעורים את מכינה כל יום. ובכן את ילדה טובה.”

“אולם יפה אינני. לפעמים אני חושבת שאני מאוד לא יפה. אין לי כלל עיניים כחולות. העיניים שלי שחורות. ואני לא אוהבת את השערות החומות שלי. נכון שאני חומה? האף שלי כלל לא בסדר. הוא כזה ארוך. והאוזניים שלי קטנות. אצלנו בבית הספר יש ילדה, חברה שלי, בכיתה שלי, יש לה אף קטן-קטן והאוזניים שלה ארוכות והעיניים שלה קטנטנות, כמו שני זיתים קטנים, לא, כמו שני פולים, לא פולים קטנים, כי אם קצת גדולים, ויש לה גם משקפיים. שכחתי כיצד אומרים על מי שיש לו משקפיים על גבי החוטם. אומרים שהוא מרכיב משקפיים נכון? כן, הילדה ההיא, החברה שלי בכיתה שלי, מרכיבה משקפיים, והיא נורא יפה. אך אני לא יפה, כל כך לא יפה, כאילו שאני צריכה לבכות על שאני כל כך לא יפה.”

“ולכן אומרים לך שאַת יפה, ואמת אומרים לך, מפני שאַת לא יודעת את האמת. אַת חושבת שעיניים שחורות ושער חום אינם יפים, לכן אומרים לך את האמת.”

“סבא, אי אפשר כלל לדבר אתך, אתה לפעמים מרגיזן נורא. אתה אומר שאומרים לי אמת. אמת כלל לא צריך לומר, שזה אמת. אז מה? אז למה להגיד? אני באמת חושבת שלא צריך לומר מה שאומרים אם שזה אמת. אמת הכול יודעים. אמת לא צריך להגיד. זה ככה. ואם אומרים לי אז אני חושבת שאומרים זאת לא באמת רק בצחוק, מחמת שאני ילדה קטנה, לא, לא קטנה אני אבל גם לא גדולה, ולפי שאני עדיין לא גדולה אז מדברים אלי תמיד בצחוק. לא אוהבת כשצוחקים עלי כאילו שאני לגמרי טיפשה. אני לא יפה, אבל לא רוצה להיות טיפשה.”

ד. בבקשה, ילד

טוענת הנכדה:

“סבא, כלום הילד איננו אדם?”

“וכי מי אמר זאת?”

“אין אומרים זאת, אך עושים זאת.”

“מי עושה זאת?”

“כולם עושים זאת. אני עצמי ראיתי הרבה הרבה פעמים. כשנוסעים באוטובוס ויש שם אנשים המון, כל הספסלים תפוסים, צפוף נורא, אפילו כלבלב קטן אי אפשר עוד להכניס לתוך האוטובוס, מי שיושב יושב ורבים הרבה עומדים, דוחקים זה את זה, דוחפים, ופתאום רואים ילד יושב על הספסל, מיד הגדולים קוראים ‘ילד, קום, ילד, תן לאיש לשבת’, כאילו שהילד אינו איש, כאילו שהוא אפילו לא חצי בן אדם, לא כלום הוא, כמו תיק הוא או חתולה כזאת הוא. ואם הילד אינו שומע תיכף אז צועקים עליו: ‘ילד, הסתלק מכאן. וכי אינך רואה שגדולים עומדים ואתה יושב לך?’ ככה נוזפים בו. ומדוע אסור לו לילד לשבת כשגדולים עומדים?”

“אולי מפני שהגדולים עובדים הרבה, ממהרים תמיד לעבודה, הולכים לכאן ולכאן. נוסעים ממקום למקום ומתעייפים וקשה להם לעמוד על רגליהם יותר מדי.”

“סבא, שתוק. אם תדבר הרבה תתחרבן. זה כלל לא אמת שרק הגדולים מתעייפים ולא יכולים לפעמים לעמוד על רגליהם. והילד כלום אינו מתעייף לפעמים הרבה נורא? גם הילד צריך לעבוד קשה. הוא לומד בבית הספר או לא לומד? לומד. בבית הספר המורה מדבר והוא צריך להקשיב לו. להקשיב תמיד להקשיב. ומה אתה חושב שזה קל להקשיב, להקשיב, לשתוק ולהקשיב? אסור לפתוח את הפה, אף הגה אסור להוציא מן הפה. לשתוק, לשתוק עד ששואלים אותך. גם בעיניים אי אפשר להביט לאן שרוצים, רק אל המורה צריך להביט אפילו שלא רוצים כלל להביט אליו. ופתאום קוראים אותך אל הלוח. קפצי אל הלוח. ולא רק פעם אחת עליך לקפוץ אל הלוח. כל פעם ושוב לקפוץ. מהר מהר ניגשים. מהר מהר לוקחים את הגיר. מהר מהר רושמים על הלוח. או שסתם שואל המורה כדי לענות על פה. ואם לא תעני תיכף ישיב מישהו אחר במקומך ואז את כלל לא מבסוטה. תמיד צריך למהר. ואת השיעורים, סבא, צריך להכין? ומה אתה חושב לך ששיעורים מכינים אחת שתיים וחלס? זה כלל לא כך. לומדים, לומדים, עד שזוכרים ושוכחים פחות. ורק לאחר שחוזרים שלוש פעמים וחמש פעמים ואפילו עשר פעמים, חוזרים בפה וגם חוזרים בלב, אז יש שאין את שוכחת עוד כלום. זה כלל לא קל לעשות שיעורים, רואה אתה? הילד עובד הרבה בשיעורים.”

“אבל אחרי השיעורים את יכולה לנוח כמה שאת רוצה. לא כן?”

"סבא, אתה פשוט לא מבין כלום. אתה כבר שכחת מה שעשית כשהיית ילד. הכל שכחת. הזקנים הכל שוכחים. אחרי השיעורים כלל לא נחים. אחרי השיעורים עובדים קשה נורא. אחרי השיעורים הולכים לשחק. וכשמשחקים אתה יודע מה שעושים? רצים, משתוללים, רצים הרבה בתופסת ובמחבואים, צועקים ופעמים מתקוטטים. רודפים זה אחר זה, אם מכים אותך גם אַת צריכה

להכות, – אפילו כשמכים בצחוק גם כן כואב, רוצים אפילו לבכות לפעמים כל כך כואב. אני פעם אחת מעדתי כשרצתי וקיבלתי מכה ברגל, פעמים נופלים על הראש ונחבטים במצח. אבל תמיד מתעייפים מן המשחקים. אני, סבא, שובבנית נורא ואוהבת להשתולל. כל ילד הוא כל היום כמו עגלה על גלגלים. אין הוא נח כמעט אף רגע. וכשהוא נכנס לאוטובוס ויושב לו במקום, מיד כל הגדולים מביטים עליו ברוגז, ואם נעשה צפוף כולם קוראים בפה אחד: ‘ילד, קום. ילד, אינך מתבייש שאתה יושב וגדול ממך עומד?’ בעיני ראיתי פעם שאחד ניגש אל ילד באוטובוס ואפילו לא דיבר אליו. כלום לא אמר לו, הרימו בידיים וישב במקומו, כאילו שהוא אני יודעת מה. חפיסה כזאת, לא חפיסה אני רוצה להגיד. חבילה או מה שהוא שאפשר להשליך, זבוב שמגרשים אותו."

“ראיתי פעם מעשה כזה, אבל כך אין עושים רבים. זה רק איש אחד לא-טוב נהג כך.”

“אז מה יש? אמת היא שרק פעם אחת ראיתי שעושים כך לילד. לא הכול סוחבים ילד בידיים ממקומו. אבל רבים, רבים גוערים בילד, מצווים עליו לקום, כאילו שהוא גבור וחזק מן הגדול וקל לו תמיד לעמוד על הרגליים אפילו שהוא עייף מאוד. סבא, מה זה שהגדולים אינם מתנהגים בנימוס? שיגידו לפחות: ילד, בבקשה לעמוד, או: סליחה, ילד, תואיל נא בטובך לפנות את מקומך בשביל זקן וחלוש. לא אומרים כך, אלא נותנים לו פקודה, מגלגלים אותו כאילו שהוא חבית, או, נגיד, גלגל. זה כלל לא יפה. לא כן?”

“כן.”

“אתה אומר כן באמת או בצחוק?”

“באמת.”

“באמת-באמת?”

ה. אלהים הוא טוב

“סבא, אני לומדת חוּמש. גם אתה למדת חומש?”

“כן.”

“האם למדת גם כן כמו אני כל פרשת בראשית ממה שאלהים ברא את העולם עד השבת ועד חוה והנחש?”

“כן.”

“הגם אתה עוד זוכר הכול הכול כמו אני?”

“זוכר. אולי רוצה את לספר קצת ממה שלמדת בפרשת בראשית?”

“זוכר, אולי רוצה את לספר קצת ממה שלמדת בפרשת בראשית?”

“טוב. אספר לך. אני יודעת הכול. תחילה ברא אלהים את השמים ואת הארץ והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. וירא אלהים את האור כי טוב. לאחר כך הבדיל אלהים בין האור ובין החושך ובין מים למים והוא קרא לאור יום ולחושך קרא לילה ולרקיע קרא שמים וליבשה ארץ ועוד פעם וירא כי טוב. אחר כך עשה אלהים דשא ועץ כל פרי וירא כי טוב. ואחר כך עשה את השמש ואת הכוכבים וירא כי טוב. אחר כך כל יום שהאלהים ברא איזה יצור חדש, עופות ותנינים וכל נפש חיה, אפילו רמש קטן או חיה גדולה, נגיד זאב, נמר, קוף, ציפור, כל מה שיש בעולם, אז הוא אמר כי טוב. סבא, האם האלהים הוא באמת טוב שכזה, שאף פעם לא אמר רע?”

“כן. אלהים הוא טוב ואוהב כל מה שברא.”

“אמור, סבא, אילו האלהים ברא אותי אז בזמן ההוא שברא הכול, היה אומר גם עלי שאני טובה והיה אוהב אותי?”

“בוודאי.”

“אבל, סבא, אל תחשוב לך שמפני שאני ילדה קטנה, אני רוצה לומר לא-גדולה, מוּתר להגיד לי שקר על שלי אני. אלהים לא היה אוהב אותי, כי אני כלל לא טובה, אני רעה, פעמים רעה מאוד, אני שובבה ונורא רוגזנית.”

“אלהים בוודאי אוהב אותך. גם אבא ואמא ואנו כולנו אוהבים אותך.”

“זה אתה מדבר ככה – לאחר שהוּת קלה של שתיקה – אז תגיד לי, סבא, אם האלהים כל כך טוב למה ברא את הנחש הרע המזיק לאדם?”

“אולי ברא האל את הנחש כדי לפתות את האדם לעשות רע ואם האדם לא ישמע לו יהיה זה סימן שהוא גיבור. רוצה אלהים שהאדם יהיה גיבור טוב.”

“סבא, הנחש כלל לא הלך אל האדם לפתותו. הוא פיתה את חוה, כמו שבאמת אמר אדם אל אלהים האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל. אבל חכה, סבא, שתוק סבא, אל תדבר אלי עדיין כלום. אני מדברת, ואתה שמע. אשאלך דבר-מה. ואם אתה יודע תענה לי.”

“שאלי, בתי, שאלי.”

“אני שואלת, סבא. כתוב בחומש: והנחש היה ערום מכל חית השדה אשר עשה ה' אלהים ויאמר אל האשה אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן. אז ענתה לו האשה. ולאחר כן ענה הנחש לאשה. וככה זה היה. הנחש דיבר והאשה שמעה. האשה דיברה והנחש שמע. אזי אני שואלת: היכן היה אדם בשעה שהנחש והאשה דיברוּ יחד? חושבת אני שאילו היה גם אדם שם היה מגרש את הנחש ולא נותן לו לפתות את חוה אשתו לנגוע בעץ הדעת ולאחר כך לאכול מן הפרי. אזי היכן היה אדם? והם הרי היו רק שניים בכל העולם. וכי לא שמר אדם על חוה אשתו?”

“איני יודע. אבל יכול להיות שאדם היה אותה שעה ישן.”

“זה באמת כך היה, סבא. אדם היה ישנן. וזה לא טוב. הוא פשוט אהב לישון הרבה. ככתוב ויפל ה' תרדמה על האדם ויישן. זהו. אדם ישנן היה. הוא היה ישן הרבה הרבה. ממנוּ בא כל הרע. לא כן, סבא? אדם היה לא טוב.”

“אבל מניין לך שאדם היה לא טוב?”

“לא טוב היה, לפי שאהב לישון ולא שמר על חוה אשתו, ובאמת אלהים אמר על הכול כי טוב, אף על הרמש הקטן, אך על האדם לא אמר כי טוב.”

ו. דמעות

“סבא, אשאל אותך דבר-מה.”

“שאלי, בתי, שאלי.”

“אבל שתענה לי באמת על שאלתי. לא כמו ש…”

“ש… מה?”

“שפעמים אתה, כשאני שואלת אותך דבר-מה, עונה לי רק מעט או עונה כך שאיני מבינה מה אמרת לי, כאילו שאינך יודע מה לענות לי.”

“לפי שלא על כל שאלה אני יודע מה לענות.”

“סבא, אתה כבר מתחיל. אתה יודע. בטח אתה יודע. הכל אתה יודע. המורה שלי אומרת שכשרוצים יודעים.”

“יש דברים שאפילו כשרוצים אינם יודעים.”

“די, סבא. אני לא רוצה שתסדר אותי. הגד לי רק כן או לא. אם תגיד לי כן אז אשאל. לא, אל תגיד כלום. אני אשאל ודי.”

“שאלי, בתי, שאלי.”

“ובכן, שמע, אני שואלת. מפני-מה ילדים בוכים הרבה וגדולים כלל לא בוכים אף פעם?”

“אולי משום שהילדים מרגישים כאבים והגדולים לא.”

“זה כלל לא נכון. גם לגדולים כואב…. כשהם מקבלים מכה חזקה או שהם חולים או שלא טוב להם. בטח שיש גדולים שלא טוב להם, ואפילו מתקוטטים ורוגזים. והם גם אז אינם בוכים. פעמים צועקים זה על זה ואינם בוכים אף פעם. וילדים בוכים נורא אפילו כשלא כואב להם חזק מאוד.”

“אולי משום שהתינוקות אין להם כוח להתגבר על החשק לבכות ולגדולים יש כוח.”

“זה כלל לא נכון. לי דווקא יש כוח. אלא מה, אין לי כוח. אני אפילו אוכלת הרבה יותר מאשר אתה. אתה אוכל מעט לגמרי. ואני כשיש לי כאב מעט, כשחברה לוקחת ממני דבר שהוא שלי או מי מן הגדולים מעליב אותי אפילו רק טיפ-טיפונת, או פעמים שאיני יכולה להכין את השיעור, ששכחתי דבר-מה שאמרה לנו המורה ואיני יכולה להיזכר ועוד דברים יש שאם מציק לי, תיכף דמעות באות לי בעיניים, אפילו שלא רוצה ומאוד משתדלת שלא לבכות, איני יכולה להתגבר. מפני מה זה?”

“אולי הגדולים אינם בוכים משום שכבר בכו מספיק כשהיו קטנים.”

“אז מה יש? אני כלל לא מבינה מה שאמרת לי. כאילו שכל כך מעט דמעות יש. שלאחר שאדם בכה כשהיה קטן שוב אינו יכול לבכות כשהוא גדול… משום ש… כבר הוציא את כל הדמעות מתוכו. ואני מרגישה לפעמים שהייתי יכולה לבכות הרבה נורא. שאפילו אם אבכה כל היום וכל הלילה ועוד יום ועוד לילה ועוד ועוד, יהיו לי עוד דמעות… לכל התמיד יש בקרבי דמעות. (שתיקה קלה מתוך עיון מחשבה) אתה יודע, סבא, מה שאני חושבת? נחש-נא.”

“איני יכול לנחש. תגידי לי.”

“אני חושבת… חושבת… שהדמעות הן מאלהים. בטח אלהים הוא בכיין גדול. והוא הרי גדול נורא והרבה מאוד. אז הוא נותן לנו גם מן הדמעות הרבה-הרבה. ובכן, תגיד לי למה הגדולים אינם בוכים?”

“אולי משום שהגדולים מתביישים לבכות.”

“סבא, מה אתה אומר? אתה פשוט רוצה לשקר אותי. מה זאת אומרת שהגדולים מתביישים. כאילו שהקטנים אינם מתביישים כלל. הקטנים הם ביישנים נורא. אני כשהייתי קטנה… זאת אומרת, קטנה מאוד, הייתי ביישנית… וגם עכשיו אני ביישנית איומה. סבא, אולי תגיד לי: מפני מה הקטנים הם ביישנים כל כך?”

“באמת איני יודע¹.”

“סבא, שוב אינך יודע. כלום אינך יודע. למה הילדים בוכים אינך יודע. ולמה הם ביישנים גם כן לא. לא, תגיד לי. אתה בוודאי יודע.”

“לא, דבר זה באמת איני יודע.”

“שכחת כבר כשהיית קטן?”

“כן. שכחתי.”

“אז אולי הקטנים מתביישים מחמת שהם לא כגדולים נמוכים בקומה.”

“ואת מה חושבת, שהם מתביישים משום שהם נמוכי-קומה?”

“סבא, אני השואלת. לך אסור לשאול. אתה צריך לענות. ואולי הקטנים מתביישים מחמת שהם חלשים וכל אחד יכול לצוות עליהם ולומר להם עשו ככה וככה אל תעשו, פה אל תשבו ושם אל תעמודו. גם אתה, סבא, הנך מפקדן כזה. לשולחן שלך אסור לגשת, בפיסת-נייר על השולחן שלך אסור לנגוע. סבא, למה אתה כל כך… איני יודעת איך להגיד… למה אתה כל כך כמו כל הגדולים גאווני כזה? ענה לי…”

“ובכן, זו היא שאלה חדשה שעלי לענות עליה. לא כן?”

“כן. ומה אתה חושב, סבא שלי, שאין לי עוד יותר שאלות? יש לי עוד הרבה מאוד. (שוב שוקעת בהרהורים לשעה קלה ומפטירה) אבל רואה אני שאין לך כלל חשק לענות לי על שום שאלה. לכן לא אוסיף עוד לנדנד לך… ורק עוד שאלה אחת אשאל אותך ודי. מותר?”

“מילא, שאלי.”

“כן, סבא, רציתי לשאול, האם נכון הדבר, שכשאלהים ברא את האדם נתן לו שאלות הרבה יותר מתשובות?”

א.

אנו אוהבים להסתכל בדיוקנה הרך והחינני של התינוקת ולהתבונן במאמציה הרחימאים לכבוש בכפיה התחתוניות את החלל ולמדוד בפסיעותיה האטיות והחרדות את השטח. גיל וחיל יאחזוּנוּ למראה המאבק של חמוקי גיווה הזעיר עם ענק יקום, המשקף כבמחזה את רזי החיים, הצומחים בקרבה, משל אנו מקשיבים למשק המלאך, המכה עליה בכנף ענוגה ואומר לה: גדלי, תינוקת, אוּצי, רוּצי ועשי חיל.

אוהבים להסתכל והלב נוקף. הכי מידה היא להביט ממושכות בפני אדם? לא, אין זו מידה. מבט המטייל על פרצוּף ונובר בו ובולש אותו משוּל לאורח לא-קרוּא הפורץ לבית. בפרצוף אדם מבוגר כך, שכלי-זינוֹ עליו להתגונן מפני הפולש הזר ולחסום בפני מבטיו את הדרך אל נשמתו על ידי המשכת צעיף ממקור הבינה היתרה ונסיון החיים על פניו, קל וחומר בתינוקת זו הניצבת לעיני הבריות בתום-מראיה ובחן-יושרה, כולה כמות שהיא, נאמנה ושקופה, ודעת אין בה עדיין לשנות כהרף עין טעם וארשת כנגד המבטים המשמשניים החודרים לתוך חדרי נפשה. ואם לא יחדור המבט לפנימיות-נפשה – כלום אין נפשיותה שפוכה על פניה?

כן, הלב נוקף, ועתים אף יבךְ מעט מעוצר צער ורחמים על התינוקת, העושה את ראשוני צעדיה על פני אדמתנו. רבים אומרים: אשרי הילד! וכי אי אפשר לומר באותה מידה, ואף ביתירה, אוי לילד? בתוך גן העדן של הילדות ערוך הגיהנום. אין הילד מצווה לטרוח על המזין והמחיה, אבל כמה רב עמלו בכל צעד ושעל, בכפותיו הקטנות הוא מבקש לחבוק את העולם הגדול. מה דל נשקו למלחמת החיים, ומה עצום כוח החיים הפורץ מתוכו. כמה סוער ובוער החשק לטעום הכול, לסגל לו כל חפץ ולקרוא עליו שלי, שלי, להשתלט על הכול. מפי התינוקת, מכל שיחה, שיגה ונוהגה למדים אנו איזה אוצר בלום של תשוקות הוא אדם זוטא. ילד מסוגל לחיות בשעה קטנה מנת-חיים, העשויה למלא יום שלם של מבוגר. יכול שהמבוגרים אינם חיים כלל את רוב ימיהם ושנותיהם. כדרך שהקורא בפעם המאה את הספר אינו מסוגל עוד להתפעל ממנו, אלא על פי הזכרון, כך חיים הבאים בשנים רק את הזכרון. הם חיים את הסמלים והמשלים, את הגעגועים והכיסופים, את הנהיות והתהיות, הבבוּאות והתקוות, הם חיים רמזי-דברים על ידי סמוכין וגזירות-שוות. אך הילד חי בפועל את הדברים ובא כביכול במגע עם כל עצם לעצמו. הוא כורת ברית-בראשית עם כל נפש חיה ועם כל דמוּת המשחקת לפניו: עם הבובה ועם הכלי, עם הסוּס ועם הכלב, עם העץ הנטוע למטה ועם הענן השט במרום. כן, התינוקת, אנו רואים זאת בחוּש, פועלת ממש במסירוּת-נפש להידבק בגופי החיים ולתפוס כל דבר בגווניו ובחמקמקיו, אף על הצל במרוצו תתרפק. היטב נבין את מרי-יגיעה: לחיות, לחיות ממש. והחיים הם כאב. ועד שהתינוקת בעמלה המפרך אצה-רצה כציפור בכלוב לצוד כל צלם-דמות החומק ממנה אנו עומדים ומתפעלים מתוך שובע-נחת מזיו-חנה, יפי-תוארה וחמוּדות-תנוּעותיה. אמת היא ואין להכחידה: אין הלבבות שלמים עם עצמם להיות צופים מרוצים ושואבי-נחת במאבקו של השתיל הרך להיקלט במסכת החיים רבת היגונים. אנו צופים, אף חרדים ונסוגים, לסירוגין. מעלים אנו על עצמנו כאילו פרצנו גדר המסתורין של החיים המתחילים מבראשית. אנו גונבים מן התינוקת מה שאינו מגיע לנו.

רחמנוּת על התינוקת: אנו אוכלים אותה בעינינו הנשואות אליה. הה, הן לא רק נשואות אליה, אלא גם נעוצות בה. בשכל אנו מבינים שאין זה יושר להצמיד את מבטינו אל דיוקנה המאיר לשתות בצמאוננו את שיקוי החיים המתוק הזורם בקרבה, אך איננו יכולים להשתלט על יצר אהבתנוּ לה. הננו מביטים אליה לזוּן את נפשותינוּ בשובע שמחות פניה, מלפפים כל תנועה והעוויה שלה, שומרים כל פסיעה שלה, חוקקים בזכרוננו כל ארשת בת-חלוף בפניה וכל סבר במבטיה. מפעם לפעם מתמלט מפינו: אסור! אסור! וחוזרים לסורנו. אין אנו מניחים לה לאורך שעה להיות רוכבת וצולחת לה לבדה, אצה-רצה אחרי גלמי הדברים או אחרי צלמי-דמיונה. ככד אל המבוע, כחמניה אל השמש וכמשברי הנהר אל הירח אנו נמשכים אל קלסתר-פניה של התינוקת, מסתכלים בה אף מבלי דעת ומתחקים בלי הרף על כל תנועותיה. חבל לנו להסיח את מבטנו ממנה אף לרגע, שהרי מקץ רגע שוב לא תהיה התינוקת בצורתה ההיא, מאחר שהחיים מתחדשים בה בכל הרף-עין, ואנו נמצאים מפסידים את ההיא, את ההיא. היטב נדע, כי על ידי שאנו משהים את מבטינו על התינוקת ואף מחלחלים אותם לתוכה, אנו כאילו מחישים את גידולה ומבגירים אותה – הבאים בשנים כל מה שנוגעים בו הם מביאים אותו בשנים – ואין לנו מנוס מן התשוקה הבוערת בנו לחבב וללפף וללטף את החמודה במבטינו. אילו אלף עיניים לנו לא היינו אומרים דיינו.

וי לן ממבטינו הקשישים הנתונים מרגע לרגע בפני התינוקת. משולים הם לגשם לא-נדבות, אהה, כברד, הגורף את ההינומה הדקה, הרכה, הזכה הפרושה על פני התינוקת, היא מיטב טל הילדות. אנו מטר והיא טל. מה למטר אצל הטל? מה לכבד-רוח אצל הקל? מה למתוק אצל הרעל? אך אנו מסתכלים בתינוקת באהבה וברצון, מגלגלים את רחמינו עליה ואיננו גורעים עין ממנה.

רחמנות על התינוקת. רחמנות גם עלינו. מבטינו נכספים אליה בכליון-נפש, אבל כמה קשה להדביק אף את המעט מן המעט בהדר-חנה ובמירוץ-תרגיליה. כרגלינו הכושלות כן מבטינו העששים – והיא קלה כאילה ומהירה ככנף-רננים. גיווה שוכן בנווה-ערשה, אך השחוקים בפניה, צלמי-רוחה, רוכבים ערבות, מקפצים על הרים ומדלגים על גבעות. על שום שהננו להוטים לעגון את מבטינו בכל ניע וזיע שלה הננו פוסחים על רבים מהם ומחמיצים לאין שיעור. ככל שהננו מסתכלים בה יותר הננו רואים אותה פחות. משל לאדם המשוטט ברחובות לחפש את שאהבה נפשו ומעצמת געגועיו וכיסופיו דעתו מתפזרת עליו והוא הולך שולל אחרי דמיונו למצוא בכל דמות עוברת בקרבתו בבואה של הפּרצוף המאוּוה, וסופו שנעשה מוּכּה סנוורים מרוב תעתוּעים ושוב אינו מבחין בצוּרתו האמיתית של אהוב נפשו שהופיע לעיניו. כך אנו בעוז-חשקנו ועוצם-מרוצתנו לחבוק בזרועותינו את התינוקת בתועפות מראותיה חשים בדאבון-לב, שיקר-סגולתה גולש וחומק מאתנו, אנו רואים בה רק את נקודות החן. אך החן עצמו נמוג מלפנינו. השחקה הגדולה השפוכה בפניה מכסה כביכול אותם, עד שאינם נראים לנו כהוויתם. אף את קולה אנו שומעים פחות מאשר את הלחן שלו. אהה, מרגישים אנו בחוש שדיוקן התינוקת הדקיק והחשוף מתעטף לעינינו בשפריר חביון. מה אנו רואים, מה אנו שומעים, מה אנו יודעים, מצורתה, מצביונה, מהגיונה ומכל מערכי-חייה? לא כלום. תנאי להסתכלות רוח נכונה, לבקר, הגיון שוקט על שמריו. דעה מתונה – ואנו מאוד נחפזים במחיצתה של התינוקת. הואיל ואין בנו קור הלב ולא ישוב הדעת איננו מסוגלים להסתכל בה כהלכה. כיוון שאיננו מסתכלים כהלכה איננו רואים כראוי, ולפי שאיננו רואים את התינוקת כראוי איננו מבינים בטיבה.

ב.

מיום שהתינוקת יצאה לאוויר העולם ונכנסה לפני ולפנים של נפשותינו לחש לנו חוש, שנחשול החיים הצעירים, שזנק ממקור הנצחים ופרץ לגבולנו, הוא שגיא כוח מאתנו מכדי שנוכל לאמצו אל לבנו במלואו. לא תאבה העדנה הרכה בשנים להתפרש כחופת-כבוד מעל לירוקה הבלה של הזקנה. לאט לכם קשישים, לחש החוּש, להושיט את ידיכם התשושות אל נחשול העדנים. כל בן-עדן הוא בן-מרי. לא, לא, אל תשלחוּ ידיכם אל הנחשול השוטף ועובר. אך מי אנו ומה כוחנו לעצור את רגשותינו? ידינו שלוחות גם ללא דעת וחשבון. נמשלנו לאדם הנצב ביום בהיר בשחקים על שפת הים הגועש, חולם בהקיץ ומוכה בתימהון על שפע הדרו בעים דכיו, והוא כורע על ברכיו לשאוב בחופנו אגלי-מים על רסיסי-שמשם, אך האגלים ניגרים בין אצבעותיו. כך רסיסי המותק, השופעים מן התינוקת, ניגרים בין אצבעות ידינו השלוחות. היטב נדע כי נבצר מאתנוּ לדבק את רוחנו היורדת ברוח הצעירה העולה. לא נוכל להכירה כמות שהיא, להבינה. ועם זאת נפלאנו עד למאוד כי הנה היא, כזאת היא, מן האין יצאה אל היש – ואי דמיון חזה אותה בזו הצורה ולא בכל צלם-דמוּת אחר? כל נפש חיה נבראה היא פלא-נס, משל נס כזה לא התנוסס עדיין מיום ברוא אלהים שמים וארץ. אך אין הנס נחזה אלא בראי העיניים האוהבות עד בלי די. והעיניים האוהבות עד בלי די חרדות עד למאוד. בעצמת אהבתנו לתינוקת ראינוה בעין הרעד ובחזיון הפלא. החיים החדשים ידעונו עד היסוד והבקיעו בנו מעיינות של רוך-רגשות, חמלת-אהבה, שמחת ההתפעלות, השתאות, השתאות. כן, ים החיים זורם מראשית ועד אחרית, כל נפש חיה יחידה היא לה בעולם האל, אך יש חיים של תמול שלשום וחיי היום הזה, השעה ההווה. התינוקת היא לנו הווה חם, חם, כולה חדשה, חידוש גמור, מראשית הבריאה ועד הזמן הזה היתה צפונה באוצר הרז, והנה היא הופיעה, ממקורנו באה, קראנו לה ותופע. אנו צוינו עליה את חייה, לכן חבנו לה לשמור עליהם מכל הפגעים האורבים לה. נחזנה ולא נכירנה, נביטנה ולא בשבעים ושבעה מבטים, מתבוננים אל מראיה ומתחקים על כל תנוּעותיה, כדי להכיר נכונה את הילוכה וצביונה ולהציב שומרים מסביבה.

אהה, עינינו לא תושיענה לנו, לא לה, נחזינה ולא נכירנה, נביטנה ולא נביננה. הלב דופק: לא נכירנה עד עולם. נצר היא מגזענו, אך חייה רצים מאתנו והלאה. כמרבית חליפות מראותיה כן תרבינה התמורות בהגיונה. ויען כי לא אחת היא לנו, לא אחת היא לאמה ולא ברה גם ליולדתה, לכן נקראנה בשמות וכינויים למכביר, אולם את שמה האחד והמיוחד, שומר החותם של חיי-רוחה, תמצית עצמותה ומהותה, לא נדע.

לא הכרנו את התינוקת בטיבה ובעצמותה גם כאשר שכבה עדיין בחיתוליה בעריסתה לעשות ימים כלילות לתנומות ובהטיבה את לבה לתוּמה במנעמים הניגרים אל פיה מנחל האפרסמון אשר בחיק אמה – גם אז כבר זרמו החיים בקרבה ברצי-ברקים או ברכבה גאיונית על גולם-עץ בתבנית סוס ונותנת פקודות בקולה כחולשת על כל סביבותיה, אף כי אחרי אשר נפל הפוּר להורידה מדי יום ביומו לשעות מספר מעל כס המלכוּת בקן משפחתה החמים ולהסיעה אל הגנון הסמוך לשים עליה עול תורה ודרך ארץ. מה מאוד נחרדנו כעת לתמורה המהירה שהתחוללה הן למראה עיניים והן בהלך-נפש. לא ייאמן כי יסוּפר. בבית התחכמוני צמחה חיש-חיש ועלתה כפורחת הן בתווי-דיוקנה והן בחכמת-אדם, כאילו נשתלה שם על פלגי מים רבים, מים טהורים, ואהה, אף דלוחים מעט קט, הזורמים אליה מכל העברים, העשויים להצמיח בנפש פרי-מגדים ואף ענבי-רוש חלילה. מבעד לשחקת התום שבדיוקנה הענוג כבר נצנצה זהורית של רוגז מעט, מעין משקע דק של מרירות ועלבון. עלה בדעתנו לחקור ולדרוש את התינוקת אם כבר היו לה דברי ריב בגנון ואם יש שם ידיים הבועטות בה, אך שמנוּ רסן לפינו. מה טעם לשאול ולחקור? יש. פשיטא שיש. יש ידיים הבועטות בתינוקת. מכות על ראשה החמוד, סוטרות על צורתה המאירה, צובטות את קיבורת ידה הענוגה, יד על כס-יה. אין מנוס מן היד הנוחתת בפני האדם הנברא בצלם האל. אין מנוס, תינוקת.

לא נעלם ממבטינו החרדים הבולשים, שהתינוקת כבר למדה בבית התחכמוני לקח נסתר, דעת-מה, שתהא שמורה מעכשיו ואילך בלבה, לה לעצמה, זר לא ידע זאת. אף אנו קרוביה זרים, הה, מה זרים, נהיה לה. גיל רועד אחזנו שככה לה לתינוקת לדעת דבר אשר הוא רק לה, להיות מובדלת לה, רשות נפרדה, לא עוד בריה על דעת אמה, אביה ושארי בשרה הקרובים ביותר, אלא יצור על דעת עצמו, ישות היודעת נפשה, אישיות. אהה, יום רודף יום והתינוקת שנתייחדה לעצמה במידה גדלה והולכת הלכה בה במידה ונתערבבה עם הבריות הזרות, עם קהל התינוקות שבגנון ואף קיבלה מהם השפעות בקול, בהילוך, בתנועות ובקצת העוויות משונות, אף הביאה עמה מן החברה החדשה מלים שאינן הולמות את תום-חנה ולא נשמעו לה מימיה בסביבתה הקרובה. ילדי-חוץ טבעו בה את חותמם לתיקון ולקלקול כאחד. קנתה לה ידיעה מעט באותיות האלף-בית ובשמות הצבעים, סיגלה לה העוויות של גיחוך ותנועות תוקפניות, שמקורן בפיקוח נפש בקרב הכול כנגד הכול, כינסה לתוך אוצר-לשונה מלים אימתניות שאין להימנע מהן בשום חזית של חיים, בבית ובשוק, על הבמה המדינית ובגי החזיון של האהבה, בבית הספר ואף בגנון ובכל מקום שרשות-יחיד נוגעת בחברתה. להרביץ בך! אתה ילד רע! מגיע לך עונש! ביטויים אלו נעשו שגורים בפיה.

לכל גיל שיחו ושיגו. כיוון שהתינוקת כבר קנתה לה ראשית דעת באורח החיים האנושי נשתגרו בינינו ובינה שיחות מעין אלו. היא אומרת: “אמנון ילד רע.” אנו שואלים: “למה?” היא עונה: “למה שהוא צובט את צביה’לה.” אנו שואלים: “גם אותך הוא צובט?” “אותי לא,” אומרת היא ונועצת בנו מבט תמים, שניכרים בו זיקוקין של דעת-מה השוכן במעמקיו בהעלמה מכוונת, ואילו בראי הזך של צורתה המאירה משתקף הרהור של תהייה וחרטה. אותו רגע הוא מפטירה – ”זה כלל לא נכון. הוא צובט גם אותי. אותי הוא צובט רק קצת. אמנון ילד רע. ובעד זה הוא צריך לקבל עונש."

אשר יגורנו ואף אשר לא יגורנו, בא. עולם-חוץ פרץ כמבול שוטף לתוך תיבת נח בה ביקשנו לשכן את התינוקת מן המגור אשר מסביב. מדי יום ביומו מביאה היא אל נווה המשומר צלמי-דברים חדשים: מלים, ניגונים, תנועות והעוויות, קצת מהם מן הקלוקל והעכור. אהה, לא לעולם זוך. אף אגלי טל הילדות מהולים ברסיסי הרוע. וקשות מן המלים המגונות היוצאות מפיה ללא בינה במשמעוּתן, אשר נבצר מעמהן לפגוע בתום-רוחה, הן המלים היפות והמעונגות, המשתגרות בלשונה בחיקוי של קופים חמודים, כגון “יופי”, “מותק”, “חבוב”, ועוד, מלים, שכל אחת מהן הולמת אותה להיות עטרה לה, אולם כל פעם שהן יוצאות מפיה הן ממשיכות עלינו עצבות ודיכאון. הכי לא מצווה היא עלינו לגנוז כמו את צנצנת המן מפני התינוקות כל סלתה ושמנה של הלשון, כ נרד מילולי הנותן ריח טוב, עד בוא עת הבגרות, שעת בשלות השכל להבין את מתקן ויקר-משמעותן? השיגרה היא אם החילול. לתינוקת היפה לא נאה לומר יופי. אילו ניתן פה לפרח לומר פרח היו כל ליח הפרח וריחו נגוזים חיש-מהר. כל מוצגי היופי מוקעים בשחר הילדות ללעיסה של הסתאבות.

“יופי,” אומרת התינוקת מפעם לפעם והיא כמדקרה בלבנו. “היום צביה’לה אכלה יפה. ראיתי חתול ולו זנב שחור, יופי. שני כלבלבים נשכו זה את זה בגנון, יופי.” יופי בכול, יופי לכול. יופי שהוא בכול ולכול מה יופי הוא זה? בדקנו ומצאנו, שהתינוקת אומרת יופי בצחוק. אף לה כבר נודע רז זה, שקיימת לשון סגי-נהור. פעם אחת בגודל התפעלותה מן השפן שלה קראה בפרץ התפעלות: “אתה, באמת יפה ולא בצחוק, אתה לא יופי אתה יפה, חבוב.”

רואים אנו לתמהוננו שהתינוקת בונה לה מעגל חיים ורוקמת מסכת לשון משלה. נבצר מאתנו להבין לרוחה.

לא, אין אנו מכירים את התינוקת.

ג.

כמה מוזר הדבר, שהמכות והנשיקות פרצו בבת אחת לתוך מקדש-תומה של התינוקת. עד שנכנסה לגנון לא ניחתה בה יד אדם חלילה, אך גם הנשיקה לא פקדה את חיי נפשה ולא בנדירות יתירה. להוציא אמה, שהיא כגופה, לא נגע פה בפיה. מימינו לא היה לנו לב לנשק לתינוקת. אנו מנשקים אותה בשחוק פינו ובלבב מבטינו, כשם שאור השמש מלטפה בקרניו והציפורים ליד חלונה שרות לה נשיקות, עולם-יה מעניק לה נשיקות במתק רוחותיו הרכות. חוש לוחש לנו שיצוּר חמוד, אשר שכינת החיים אצלה לו נשיקה בהיוולדו, עשוי להתחלל ממגע פי בשר ודם ברוך בשרו. אנו קרוביה לא שלחנו את הנשיקה בבשר התינוקת ולא מפינו שמעה לראשונה את שמה. היא קצרה את הנשיקה לא בשדה התרומות של הקן המשפחתי, אלא בשדה חוץ ואת שמה המפורש שמעה בעולם הזר, אשר בו תהיינה פלגות תמיד, חיים לחוּד ונשיקות לחוד, חמוּדות ועדנים מכאן ויד איש ברעהוּ מכאן. מלים כנגד רגשות. בפעם הראשונה כשהתינוקת הביעה את משאלתה לאצול לנו מנשיקות-פיה נחרדנוּ: הנה הובע הדבר אשר המלה היא חילולה.

אהה, גדולים חקרי-לב. ניתן להמשיל עליו את הכתוב בפרק “ברכי נפשי” זה הים גדול ורחב-ידיים. הלב מסוגל להכיל הכול: שמחות ועצבונות, פחדים וחרדות, פלאי-פלאים ודכאונות. הלב הכול סופג ועל הכול הוא עונה אמן. גם חרדת הנשיקה לא הממתנו. הרגלנו עצמנו גם לקבל מן הפה הקט והחמוד את הנשיקות הטהורות ככרובים והחמות כשמשות, המלטפות את הנשמה כקרני-ירח והמשמחות את הלב כיין הטוב. אנו אשר לא זוך ולא זכאות לנו קיבלנו את מתותיה היקרות כאילו הן מגיעות לנו בצדק וביושר. ההרגל עושה הכול. והשיגרה סורה רע אף מן ההרגל. יש הרגל שהוא חג ואין שיגרה חג. והאמת היא שכל נשיקה של התינוקת חג גדול הוא בחיינו.

וזאת לדעת: כל חג וסדריו. חג מצווה לעשותנו כהלכתו. וזה סדר חג הנשיקות מפי התינוקת: הן באות אלינו בשלשות. כל מנה היא משולשת, מסתמא כנגד הברכה המשולשת מפי הכהנים. לא שתי נשיקות רצופות ולא ארבע, אלא שלוש דווקא: אחת בלחי זו, אחת בשניה ושלישית במצח. כזהו, כנראה הנוהג שבעולם. העולם אוהב שלשות. בדקנו ומצאנו, שהשלושה היא מידה המהלכת על פני כל הקורות והמעשים. שלושה אבות, שלוש קדושות, שלוש פעמים אומרים בקבלת שבת: בואי כלה, בואי כלה, בואי כלה שבת מלכתא. חכמים אמרו: שלושה דברים נאה מרחיבים דעתו של אדם: דירה נאה, אשה נאה וכלים נאים, על שלושה דברים העולם עומד. שלושה דברים מרחיבים דעתו של אדם: קול, מראה וריח. ושוב אמרו: שלוש ברכות מברכין על חכם, ברוך שחלק מחכמתו ליראיו, שהחיינו וברוך חכם הרזים. ואמרו חכמים במסכת פיאה: שני עמרים הם שיכחה, שלושה אינם שיכחה. אף מוצאים אנו שלוש רגלים, שלוש סעודות בשבת. אין מברכין מזומן אלא בשלושה. לכל הפינות שאנו פונים צועדת השלשה בראש. שלושה הם גם עמודי עולם השכל: שני כתובי ההגיון המכחישים זה את זה והשלישי המכריע ביניהם. כל שהוא פחות משלושה אינו ולא כלום.

חכם לב התינוקת. הוא כבר בן הרבה. בשלוש נשיקות תבוא לביתנו ובשלוש תיפרד מאתנו עד לביקורה הבא תחת קורת-גגנו.

רק פעם אחת היה מעשה וסירבה להעניק לנו את השלַשה של הפרידה. היא כך אמרה:

“אני היום לא נושקת. אתם מחר תהיו אלינו בביתי שלי.”

זו היתה הזמנתה הראשונה שזכינו לקבל, לבקר אצלה בבית שהוא שלה. הבטחנו לה. אולם חוששת היתה התינוקת שמא לא נקיים את הבטחתנו – האם כבר נגלה לה גם רז זה, שמדרך הגדולים לבלי לעמוד בדיבורם? – נטלה עמה סדר שני של הנשיקות המשולשות למשכון.

צאו וראו מה בין התינוקת לבין קהל המבוגרים. המבוגר כיוון שקפצה עליו שעה של פנאי מיד עצבות פוגעת בו. אין הוא יודע מה יעשה בשעה ריקה זו ומי יעמוד לו בה להקהות את חודו של השעמום הטורד אותו. בדומה לחבוש שאינו יכול להתיר את עצמו מבית האסורים, אין אותו יושב-בטל מסוגל לפזר בכוחותיו בלבד את ענני הקדרות הרובצים עליו. משל הזמן הפנוי הוא אויבו בנפש. לכן הוא עומד ומוצא לו התעסקות כל שהיא, שיש בה צורך, ואף שאין בה צורך. כסחבה זו הממלאה את מקום הזגוגית המנופצת שבחלון, לסתום בה את החור שנתהווה לו בזמן.

מה שאין כן התינוקת שאינה חוששת להתייחד עם עצמה לשעה ארוכה. אין היא בשעמום, ואינה יודעת כלל טעמה של בטלה מהו. ידיה מלאות עבודה תמיד וחברים מזומנים לה בכל עת, ממילא אינה צריכה בשום רגע לכלות את עיניה לעזר כנגדה להפיג את בדידותה.

תשאלו: מי הם חבריה המזומנים לה בכל עת? אענה לכם: וכי מי אינו עומד מוכן ומזומן להסתופף על פמליית רעיה ועמיתיה? כל צעצוע ובובה, כלי ורהיט נמשל בעיניה לבריה חיה, שאפשר לקשור עמה שיח ושיג, להתעלס אתה באהבים ולעשות עמה “ברוגז”, לשדלה בדברי ריצוי וחיבוב ואף לנזוף בה ולהטיל עליה עונש. אין לפניה דבר שאין בו רוח-חיים. לפיכך כל הדברים הם בעלי בריתה או יריביה. מה פליאה היא שידיה מעוסקות בלי הרף והמצאותיה לטיפול במשק הבית שלה מרובות הן?

מעלה יתירה לתינוקת שהיא בעלת-דמיונות ושובע-נחת עמה, לכן כושרה לעבודה הוא כמעין המתגבר. נתקיימו בה הפסוקים שב“אשת חיל”, פרק ב“משל”, חגרה בעוז מתניה ותאמץ זרועתיה, דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה, טעמה כי טוב סחרה, עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון.

למעט צמד המלים יום אחרון, כי לא ליום אחרון תשחק, אלא לכל יום ולכל שעה.

היא שוחקת לשעה, כי השעה שוחקת לה. אין היא סבורה כלל, שהזמן הוא טורדן הזומם לאדם ותובע ממנו להלביש את כל ילדיו, רגעיו, בעיסוקים. יכול אתה אומר שכל יום שהיא מקיצה משנתה בהשכמה פניה מפיקים ארשת שמחה וששון, כאילו באה על יום טוב. ויכול אתה אומר שאף-על-פי כן אין היא שובתת אף לרגע מן המלאכה. כאילו אף היגיעה היא לה מנוחה. ופשיטא שאין היא מתייגעת כלל על החיפוש אחרי סוגי ההתעסקות. דברים רבים מצווחים לפניה בכל עת: קומי והתעסקי בנו, חיש-חיש, מהרי ועשי! היום קצר והמלאכה מרובה! זה לה כשלוש שנים בעולמנו, וזה לה למעלה משנה שניתנה לשון-הלימודים בפיה להגות כל מלה ברור ומפורש ולצרף הברות למשפטים שלמים ושקולים, ולא שמעתיה קובלת על חוסר עניין והתעסקות או על מיעוט החומר שבידיה לגלגל בו בעבודתה.

אומרים שאין אומן בלי כלים. מעלתה היתירה של התינוקת, שאף את כלי-מלאכתה היא בוראָה במאמר פיה, כדרך שהיא חוצבת לפעמים אף את החומר מתוך דמיונה היוצר. כל העומד ומסתכל בתינוקת בשעת עשייתה במלאכתה אינו יכול שלא להרהר בטבעם המוזר של המבוגרים הללו לעשות את החומר שבעין יסוד לעשיה. אומרים הם שאי אפשר לבקע עץ בלי גרזן לעשות לבנים בלי תבן וטיט או לבשל מרק בלי מים וירקות ושאר תבלינים שבקדירה. הם לשיטתם, שיש לאדם רק מה שיש לו. אך התינוקת היא בדעה שונה מזו. לה יש גם מה שאין לה. אף מה שאינו בעין, ישנו, אלא שנחבא לו. אומרת היא לו: בוא, בוא, מהר, גש, עלה. טיפשון שכמותך, איך? בוא, בוא, אני קוראת לך. אין מסרבין לתינוקת. דיבור שיצא מפיה הוא צו. אמרה למקל אתה סוּס, הריהו סוס על כל קו ותג. כל חפץ שנתנה בו את מבטה אפילו הוא גולם גמור, בול-עץ, מיד הוא לובש צורת בעל-חיים, שיש בו כל הסימנים המצויים ביצורים חיים, עיניים, רגליים, אוזניים, הכול, הכול, לרצונה הוא צועד, קופץ, רוקד, מדבר, מצחק ומוחא כפיים, מצחיק נורא. אין זו רבותא להפוך מקל לסוס. למה שהמקל לא יהיה גם סוס? אולם, ראו פלא, אפשר לבשל מרק כזה של אמא בלא מים וקדירה, ולעשות עוגות, כעכים, רקיקים, גם בלי קמח. מעשה וראתה התינוקת בחלומה – כן, התינוקת רואה חלומות, וכי יש גיל שלפניו אין חולמים? – בית גדול והגג שלו עשוי כולו עוגת-שוקולדה.

למחרת אותו לילה הקימה מאפיה משלה לעוגות מכל המינים. מה שעושים בחלום לא כל שכן שעושים בהקיץ, וכלל לא בצחוק, כי אם באמת-באמת. מאותו לילה ואילך היו צצים בחזיון-דמיונה תנורים לאפיית עוגות כל פעם שעלה לפניה החשק לאכול עוגה. יש שמש בשמים בוודאי טוב. השמש היא תנור גדול-גדול. אין שמש – יש לתינוקת שמשות שתיים בעיניה. עתים היא סופקת כפונותיה ומצווחת בצהלה אש, אש, ויש לה אש. פעמים היא משנה ממנהגה ועושה כופתאות, לביבות ממולאות בבשר או בגבינה. היד התינוקת תקצר? הכול היא עושה לבד, לבד.

עוגות, רקיקים, כופתאות ולביבות הן לאוכל. רוצה התינוקת היא בוראת במאמר פיה יונה, סוס רתום לעגלה, תרנגול, אריה, גרבי-ניילון, מטריה, גם פטריה. ולא שנתכוונה לעשות פטריה. מימיה לא ראתה פטריה, וכלל לא ביקשה לומר פטריה, אלא מטריה. טעתה ואמרה פטריה. זה היה מצחיק נורא. אז היא צחקה הרבה וכל האנשים בבית צחקו עמה. פתאום הביטה וראתה שגם השולחן צוחק והחלון מנגד צוחק. אז היא אמרה לכיסאות: “צחקו גם אתם.” געו גם הכיסאות בצחוק. אזי אמרה: “גם את תיקרה צחקי וגם את ריצפה צחקי וגם את דלת צחקי.” הן צחקו וגם הקירות צחקו עמהן והחלונות והנעליים והאמבטיה והכיור והברזים והציפורים בשמים והפונציאנה, כולם צחקו והיה שמח נורא. אמרה התינוקת: “תמיד כשאני שמחה הנני משתוללת.” עמדה להשתולל. התגלגלה על הריצפה, התהפכה ראש למטה ורגליים למעלה, עשתה גול-גול ופוטפוט. אמרה אמא שלה: “התינוקת משתוללת, סימן שעוד מעט והיא תבכה.” השיבה התינוקת: “אני כלל לא בוכה, אני צוחקת, צחקי גם את אמא’לה, צחקי עמי, צחקי הרבה. לא רוצה?” – שאלה, ובעיניה נוצץ שביב אש-רוגז מהול טל-דמע, וזה כך אצל התינוקת, כל פעם ששביב לח טופח את עיניה הוא שוהה שם לאורך שעה. אפילו היא שותקת, אפילו צוחקת, אותה רסיסונת מרטטת ואינה פוסקת, נחבאת לה בזוית העין לרגע קטן ושוב מופיעה, נוצצת ודועכת חליפות. נעשה עצוב מאוד למראה הרסיסונת.

פשיטא שנבואַת האמא נתקיימה ואף הפעם נסתיימה ההשתוללות בבכי מר. יודעת התינוקת לגעות בבכי קורע לב מחמת עלבון הנפש או כל אכזבה מכאיבה, אלא שאין היא עושה את בכייה קבע. באמת רק גועה בבכי ומפסיקה לאלתר. אין לה פנאי לבכות. אכן, שיחקה לה השעה, שוב שיחקה לה השעה, כל שעה באה אליה ובת-שחוקה עמה. כן, שיחקה לה השעה ונזכרה שבוּבּה-כּוּשית לא אכלה עדיין היום מרק באטריות, כיוון שצף עניין זה בזכרונה מיד סמכה מעשה למחשבה, עמדה והכריזה: “בסדר, בסדר. הסי, בובונת שלי, מיד אאכיל אותך. אל תבכי, תהיי ילדה טובה. בסדר.” נוהג הוא אצלה להקדים לכל מעשה קריאה “בסדר, בסדר”. אגב, “בסדר, בסדר” הוא דרך הטבע תשובה על שאלה ומשאלה, דהיינו, כיוון שהתינוקת מבחינה בבוּבה-כוּשית או בוּבה שיש לה צמות, או בוּבה-שמש, שהן מדברות אליה – כל החפצים מדברים אליה ומביעים איזו משאלה – מיד היא מתחילה לשדלן בהבטחה נאמנה, שיהיה “בסדר, בסדר”. ולעולם ידה עם פיה. אומרת ועושה. וכן גם עכשיו. חיש-מהר ניגשה אל המלאכה. בצק יש, מים יש, הואיל ובובה-כושית אוהבת אטריות במרק, הריהי מכינה לה את המאכל האהוב עליה. לשה, לשה את הבצק. חותכת אותו פסוקות-פסוקות. מטילה אותו לתוך צלחת של מים. מרתיחה את המים בהבל פיה החם. אף יתר העניינים נחתכים בדמיון היוצר. מסתכלת ורואה קיטור עולה מן האש. רותח, רותח. קומצת שלוש אצבעות ויש לה מלחיה, מתוכה היא בוזקת מלח. בוּבה-כושית אוהבת בצל. אזי: “הרי לך גם בצל.” ולאחר שהמרק שפות על האש כל צרכו היא מגישה אותו אל חוטמה להריח – דרכה לטעום תחילה כל תבשיל בחוש הריח – ואומרת: “ריח טוב!”

כיוון שהתבשיל ערוך ומותקן, מתחיל העסק הגדול. רבותא לבשל? רבותא להאכיל ילד רע ועקשן, וכשנותנים לו כל מה שנותנים לו לאכול, הוא אומר לא רוצה. ילדים פעמים טובים פעמים רעים, אף בובה-כושית כך. פתאום היא לא רוצה ולא רוצה, לפי שהיא טיפשונת. אזי התינוקת אומרת לבובה-כושית: “תאכלי, תאכלי יפה, תאכלי הכול. ואם לא תאכלי אתן לך עונש, ואהיה אתך ברוגז. לא ברוגז, לא עונש, אַת ילדה טובה, ואני אוהבת אותך. אני מאכילה אותך, מלבישה אותך, רוחצת אותך, סורקת אותך, משום שאני אוהבת אותך. מה? את רוצה סיפור? היום לא מספרים סיפור. קודם תאכלי ואחר-כך אספר סיפור. אכלי. מה? את רוצה לשבת עלי. טוב שבי עלי. שבי. פה, פה. מה את היום כעסנית, בוּבונת שלי? שמא קר לך? היום לא קר. תביטי לשמים ותראי שם שמש. לא קר. הושיטי את ידך לנגוע בשמים.” התינוקת מושיטה גם את ידה גבוה, גבוה עד לשמים – "ותראי, שהשמים היום לא קרים. השמים היום חמים מאוד. רוצה שאפתח לך את הדלת שתוכלי לראות את מה בחוץ? טוב. אפתח לך את הדלת. מה זה אצלך פה, ליד העין, דמעונת כזאת, נשפכת לך, בוכה את, טיפשונת. מה יש? את לא אוהבת שמש? את לא רוצה יום? את רוצה שיהיה לילה. רוצה שיהיה לך לילה בעיניים, לילה בראש, לילה ברגליים, לילה שהוא חושך, חושך הרבה. טוב, טוב, אל תבכי, אעשה לך לילה. אסגור את הדלת, אסגור את החלון, אסגור את השמש, אסגור את השמים, אסגור את כל העולם, ואת בובונת-טיפשונת סגרי את העיניים שלך. לא, אל תסגרי עדיין, תחילה שכבי במיטה, ועכשיו סגרי את העיניים, סגרי הרבה, הרבה. שיהיה לך שם לילה. לא כך: הפכי את הפנים למטה אל הכר. ככה. ועכשו אעשה לך חושך גם ברגליים. כיסיתי אותך בשמיכה. ואני אכסה אותך מן הראש עד הכול הכול שלך אכסה יפה-יפה. אז תישני לך ואני אַשיר לך:

‘נומי, נומי, נים, נומי נומי, ילדתי נים נם אפרוח בקן, גם הזבוב ישן. הצרצר על הקיר שר לבובה שלי שיר’. את יושנת? עדיין אַת לא יושנת. תביטי אלי פעם אחת. דברי אלי. דברי אלי. בלחש, בלחש. בלילה לא מדברים בקול רם. בלילה יושנים. כעת כבר ישנת הרבה. די. לא עוד נומי נומי, כי אם קומי קומי. לא עוד לילה. כבר יום ואנחנו צריכים ללכת לגנון. ואנחנו שם נשיר את הנדנדה.

'נדנד, נדנד, נדנד, עלה ורד

שנינו שקולים במאזניים

בין הארץ והשמים.'

לא רוצה בשיר הזה, אשיר לך שיר אחר.

'נדנד, נדנד, נדנד,

מי למעלה מי למטה,

רק אני, אני ואתה!'

יפה שרתי לך? גם לא סיפור, זה שיר. סיפור מספרים קודם שאוכלים. אך שיר שרים לפני שהולכים לישון. רוצה, אשיר לך עוד שיר:

'אני עומדת במעגל ומביטה סביבי

אני מושיטה את ידי ובוא לרקוד אתי. ביער, ביער, ביער לרקוד.

וכעת בואי לרקוד.'

יפה שרתי?"

וכשהתינוקת רוקדת רוקד הכול. רוקדת הבובה, רוקדת התיקרה, רוקדת הריצפה, רוקדים השולחן, הכסאות, הקירות, רוקד היום, רוקד הלילה, רוקדים השמים וכל האנשים. וכשהעולם רוקד סובב במחול, טוב ויפה ועושים יום ועושים לילה ומגוללים אור מפני חושך וחושך מפני אור, משנים את העתים ומחליפים את הזמנים וכל התאורה והתפאורה משתנות לרגעים. מה תימה שהזמן כולו סובב הולך במחול ואין רואים אף רגע אחד קטן עומד בדד מבוייש מופשט מלבוש החזון או המעש?

א. וריאציה על נושא ישן-חדש

השנים חולפות, אך תהלוכות תינוקות של בית רבן לבתי הספר וילקוטיהם על שכמיהם מתקיימות מדי שנה בשנה.

השנים חולפות, אך ההזמנה לכתיבת חיבורים על נושאים ישנים-חדשים על ספסלי בתי הספר חוזרת ונשנית.

זכורה לי התינוקת: בהגיחה כירח מתחת לענני תשעת החודשים; בהתייצבה לראשונה בתוך ערשה-כלובה על רגליה; בעומדה על דעתה, שנוצצה בעיניה הפקוחות, עלתה וזרחה באור בראשית. באגלי-טל, שהתחילו נושרים מפיה בשאלות “למה” לאין קץ; בכניסתה מפוחדת לגנון וביציאתה משם על מנת לצעוד יום אחד קוממיות בדרכה לכתה א' של בית הספר.

כן, השנים חולפות ופתאום לפתע התינוקת כבר נתכבדה לישב בכיתה ג‘. האצילות מחייבת. כאן בכיתה ג’ נתבקשה מילת כמו כל יתר חברותיה לספסל להביע בחיבור ברור ומפורש מה היא מבקשת לקראת השנה החדשה.

מיד עמדה וכתבה דברים ברורים ופשוטים, ולוואי על כל כותבי העתים להביע את מחשבותיהם בשפה כה ברורה ופשוטה, ובאופן כה חד וחלק.

מבקשת אני לקראת השנה החדשה כך:

לארצנו – שתהיה שנת שובע והשדות יתנו יבולם.

שישרור שלום בין העמים.

שכל העם והאנשים יהיו בריאים.

וגם בין החיות ישרור שלום רב.

ושאני אצליח בלימודים ואהיה חרוצה ואקבל ציונים טובים כל השנה.

ושחברי וחברותי יהיו חרוצים כמוני.

שהשנה תהיה מתוקה וטובה ומלאה ברכה מראשיתה ועד אחריתה. אמן.

ב. משא ומתן על האהבה

שואלת הנכדה:

“את אוהבת אותי?”

“כבר אמרתי לך לא פעם שאני…”

“שאת אוהבת אותי מאוד… כן, שמעתי. אבל אני רוצה לדעת כמה זה מאד. אם זה הרבה-הרבה, או רק קצת הרבה.”

“הרבה-הרבה.”

“אז הגידי לי כמו מה את אוהבת אותי.”

“כמו את החיים שלי. וגם יותר.”

“גם יותר מן החיים שלך? הכי את רוצה למות כדי שאני אחיה?”

“אל תדברי כך, חבובה. אני רוצה לחיות גם כן, כדי שאוכל עוד הרבה הרבה שנים לאהוב אותך… ולראות אותך תמיד.”

“מה זה לראות אותי תמיד? את כלל לא רואה אותי תמיד. את רואה אותי רק פעם ביום. אתמול היה יום ואת כלל לא ראית אותי.”

“לראות אותך אני אומרת. גם מרחוק אני רואה אותך. רואה אני אותך, חמודה שלי, גדלה מיום ליום, נעשית מיום ליום יפה יותר וחכמה יותר.”

“ואם פעם לא אהיה עוד כל יום יפה יותר וחכמה יותר לא תאהבי אותי עוד ואף לא תרצי עוד לחיות?”

“הכי אמרתי לך, שאני אוהבת אותך, מתוקה שלי, רק משום שאַת יפה וחכמה? אני אוהבת אותך משום שאני אוהבת אותך.”

“ואת רוצה לחיות משום שאת רוצה לחיות ולא משום שאת אוהבת אותי. לא כן, סבתא?”

בעיני הנכדה נצנצו דמעות עלבון ואכזבה.

ג. שיח-פיה

המשא אשר נשאה התינוקת באוזני השמים והארץ, העצם והאבנים, הציפורים וכלי הרכב ואל הכול, הכול. בעמדה על הגזוזטרה הנשקפת לרחוב הרועש.

שתקו. שתקו כולכם, שתקו, אני אומרת לכם, דליתי מדברת. שתקו העצים, שתקו השמים, שתקו האבנים, הכלבים, הסוסים, כל האנשים וגם הגננת שלי בגנון שתקי הרבה, וגם את סבתא צריכה לשתוק, דליתי מדברת. גם אתה אוטובוס, שתוק.

פרחים ועצים, בואו לשחק עם דליתי. גם אתם בשמים תשחקו אתנו. והסוס והאוטובוס ישחקו גם כן. כלב, כלב, לאן אתה רץ? עמוד כאן, על יד המרפסת שלי תעמוד ושאלי תביט. השמעתם? כן. שמעתם. אז אני אוֹמרת לכם, פרחים, עצים, בתים, חלונות. נשחק יחד בלהתחבא ודליתי לא רואה אתכם. אז דליתי שואלת אתכם: איפה אתם? איפה אתם? ואתם לא מדברים שום דבר, שום דבר. דליתי עוד פעם שואלת, ואתם רק שותקים. וכשדליתי בלהתחבא אז דליתי שותקת. כמו לא יש דליתי. לא יש דליתי. תשמעו עצים, כלבים, סוסים, אוטובוס, גם אתה שמע. אוטובוס אל תצעק. עמוד, אני אומרת לך. סבתא, זהו אוטובוס רע, לא רוצה לעמוד. לא אוהבת אותך, אוטובוס, בוס רע אתה, בוס. אתה לא כלב, לא ציפור, לא חתול, אתה רק בוס, בוס. דליתי רואה ציפור עפה, עפה שם למעלה. ציפור, ציפור. את רוצה לשחק עם דליתי? אז אנחנו נעשה כך. פעם את ציפור למעלה ודליתי למטה, ופעם דליתי למעלה ואת ציפור למטה, פעם כך ופעם כך. פעם כך ופעם כך. ציפור טיפשה, ציפור לא שומעת. ציפור עפה, עפה. דליתי לא בוכה. לא רוצה לבכות.

חוששני שהיא רוצה לבכות, כי היא צוחקת הרבה וקוראת בזעם אחרי הציפור. “ציפור טיפשה, תמיד את טיפשה, עפה לה, לא באה אל דליתי.”

ד. יום הולדת

יום-הולדת הוא דבר מאוד נחמד. לדליתי עשו אותו והיה נורא שמח. הדליקו ארבעה נרות, ואמרו שהיא בת שלוש. נתנו לה מתנות הרבה-הרבה, אכלו דברים טובים. אבא ואמא ועוד אנשים הרימו אותה אחת שתיים שלוש ארבע ושרו: יום הולדת חגיגה נחמדת, מה יפה ומה נחמד, שכל בן וכל בת לא נולדו ביום אחד. ורק דליתי לבד. לבד.

אולם מאז עשו לה יום הולדת עבר יום ועוד יום ועוד ועוד יומיים ולא עשו לה שום יום הולדת. דליתי רוצה יום הולדת כל יום, תמיד יום הולדת. אז מה עושה דליתי? עושה לה מפעם לפעם יום הולדת בעצמה, שיהיה לה שמח נורא. וכשדליתי עושה יום-הולדת לדליתי היא נוהגת כך. אומרת ליד אחת שלה: “יד שלי, אני עושה לך יום-הולדת. אתן לך מתנות הרבה-הרבה. אבל שתהי ילדה טובה. השומעת את? ואם תהיי ילדה טובה אעשה לך כל פעם יום הולדת ויהיה שמח נורא. אני מרימה אותך יד שלי, אחת שתיים, שלוש ארבע. כעת אני שרה: יום הולדת חגיגה נחמדת, מה יפה ומה נחמד שכל בן וכל בת… מה. יד שנייה שלי, גם את רוצה יום הולדת? חכי, חכי. אני עוד שרה שיר. מה יפה ומה נחמד שכל בן וכל בת… מה יש, רגל שלי? גם את רוצה יום הולדת? חכי, חכי, אל תכעסי, אני שרה ליד שלי. אין לך זמן, רגל שלי? יש לך זמן, יש לך. אעשה לך, רגל, יום הולדת. וגם לרגל השניה שלי אעשה יום הולדת, ולראש שלי אעשה יום הולדת, ולעיניים שלי ולאזנים שלי ולפה שלי, לכולכם אעשה יום הולדת ואשיר לכם שיר יום הולדת חגיגה נחמדת, מה יפה ומה נחמד, שכל בן וכל בת… אבל חכו, אני אומרת לכם, כולכם חכו. שתהיו ילדות טובות. ואני אשיר לכן וארקוד עמכן, ארקוד, ארקוד.”

דליתי רוקדת עם דליתי, פעם עם יד זו שלה, פעם עם יד שנייה. פעם עם רגל זו ופעם עם זו, יוצאת במחול עז ונמרץ, הרבה-הרבה מסתובבת במחול. מתעייפת וגוערת:

“אתה הראש שלי לא ילדה טובה, למה את נופלת?”

ה. חברים וחברות

לא טוב היות האדם לבדו. כל אחד רוצה בחבר וגם בחברים הרבה. גם דליתי רוצה בחברים ובחברות. ובאמת יש לה חברים וחברות מן הגנון ומן הילדים והילדות שבבית שלה הבאים אצלה לשחק עמה. כן, יש לה חברים וחברות ואין לה. הנה יש לה והנה אין לה: ברוגז. באה עפרה והתחבקה עמה וביקשה אותה לרוץ עמה. רצו, מחובקות, נפלה דליתי ונחבלה בחוטמה. געתה בבכי ולבסוף אמרה: “ברוגז. לכי לך, עפרה.” באה גבעולה, חוטפת את הצעצועים ואומרת שהם שלה. אסתרקה מניחה את היד על האופניים שלה ואומרת שלי הם. בא אמנון ומכה. זהרה שורטטת בצפרניה את הפנים שלה. גדי צובט. דליתי הקטנה כבר צברה נסיון מר ביחסי חברות וידידות ולמדה לקח, כנראה. לכן המציאה מרת הנפש הקטנה אופן משלה ברכישת חברים. היא כך סחה, בהרימה את שתי ידיה מול פניה:

“יד שלי, תגידי ליד שלי, שאתן חברות. השמעת, יד שלי?”

לאחר כך היא סחה:

“ועכשיו יד שלי, תני שלום לרגל שלי ואמרי לה: ‘את חברה שלי ואף פעם לא נעשה ברוגז.’ השמעת יד שלי מה שאני אומרת לך?”

“כן,” עונה דליתי בשם היד שלה, “שמעתי, שמעתי. אני אהיה ילדה טובה ולא אכה אותך, רגל, חברה שלי, ואפילו אכעס הרבה-הרבה עליך לא אכה אותך, כי אנחנו חברות טובות לתמיד.”

כיוון שהיד הביעה במפורש את הסכמתה לשמור את ברית הידידות והחסד לרגל שלה לתמיד, נמלכה בדעתה להכניס לתוך חוג הידידים הנאמנים גם את הראש ואת הפה ואת הלב ואת השיניים והשפתיים והעיניים ואת דליתי כולה. שנהיה, אומרת היא, חברים וחברות לתמיד, ובאמת אבל באמת-באמת, ושלא נעשה ברוגז אף פעם, שכל הצעצועים יהיו של כולנו, של כולנו, יחד. שהידיים שלי יאהבו את הרגליים שלי ואת הראש שלי והפה שלי והכול שלי.

ו. ככה ודי שתוק

שניים השווים בגיל, בקומה ובכמה סימני-זהות אחרים, בכל זאת אינם שווים בתפקידיהם, אפילו הם קשורים בברית-חברות נאמנה. לעולם אחד מהם ידו על העליונה, כי הוא המנהיג וחברו המונהג, הוא הרוכב וחברו הסוס, הוא הרשות המצווה והשופטת וחברו הרשות המוציאה אל הפועל.

גדעון וארני בני הארבע קשורים בעבותות הידידות ואין ידו של זה זזה מידו של זה. שני קולותיהם מצלצלים כל היום בסביבת ביתנו. הם משחקים יחד תמיד, אף צחוקיהם ובכיים מעורבים על הרוב. גדעון הוא שותף גמור לאופניים של ארני ולצעצועיו, וארני מלוה את גדעון לכל מקום, כגון לחנות הסמוכה, שהוא נשלח לשם על ידי אמו המטופלת בילדים (ארני הוא בן-יחיד). אולם בחינה כל-שהיא מוכיחה אף למי שאינו בקי בקשרי היחסים שבין שני החברים, כי גדעון אוחז את המושכות במערכה הזאת.

דרך משל, הוא על הרוב רוכב על האופניים של ארני. וזה, בעל האופניים, רץ מאחוריו ברגל. פעם סירב ארני, מיד פסק גדעון “ברוגז”. הסמיך עשיה לאמירה והפנה עורף לסרבן. רדף אחריו ארני והאופניים עמו, התחנן לפניו, מסר לידיו את כל המלכות, ובלבד שיתפייס עמו. אך גדעון אינו נוח לרצות. קבלה בידיו שעונש הוא עונש וצריך לקיימו לפי הצורך. ואם לאו, גדעון לא יהיה גדעון. באין מרותו מוטלת, אף המושכות לא תהיינה בידו.

סח ארני בתחנונים: “אבל, גדעון, אני נותן לך אותם, נותן לך.” אך גדעון במריוֹ עומד. שותק. הפציר ארני בו ושאל: “למה אתה ברוגז אתי?” החזיר לו גדעון בריטון: “ככה ודי ושתוק.”

אימתן של שלוש מלים אלו רובצת תמיד על ארני, ומתוך שהוא כרוך ביותר אחרי חברו התקיף, הריהו מלכתחילה מעביר על הרוב על מידותיו וממלא את כל פקודותיו של החולש על גורלו. אומר לו גדעון: “הנה עץ, בוא ונטפס עליו.” מיד מציית לו ארני ומתגבר כבן-חיל, מטפס ואינו חושש לשריטות הנגרמות לרגליו. מטפס ואינו משגיח גם בקריעות הנעשות במכנסיים. אף לא איכפת לו כלל שאותה שעה עומד גדעון למטה, ידיו תקועות בכיסיו, מעיף מבטים כלפי מעלה כאחד העומד וסוקר אם פלוני שליחו ממלא כהלכה את המשימה שהוטלה עליו. כיוצא בכך בימות הגשמים, שהשלולית הקרובה קורצת ומפתה “בואו, ילדים, לתוכי ושכשכו בי יפה-יפה בנעליכם החדשות”, יוזם גדעון פלישה לתוך השלולית על מנת שארני יגשים את חזונו, והוא, יועץ פלא, יעמוד מרחוק להתבונן אל המחזה.

הנאמנות והציות הן תכונות שאי אפשר לעקרן מלב מי שחונן בהן ואי אפשר לנטען בלב מי שלא טובעו בו מברייתו. ארני בן-יחיד לאבא ואמא ומפונק במחיצתם, כמה משתנה טבעו בצאתו מתחת לקורת-גגו לאוויר החוץ. הוא נהפך לאיש אחר ממש, איש הנושא בעול גדעון ונושא-כליו. כזהו ארני. אין הוא יכול לקפוץ מעורו.

פעם אחת קפץ… והתמרד וסירב, אבל באמת סירב, להעמיד את האופניים שלו, מתנת אבא ואמא שלו, לבעלותו המוחלטת של גדעון. מה עשה גדעון? פסק “ברוגז” ו“ככה ודי ושתוק”, נשא את רגליו וחמק, רדף אחריו ארני, התחנן לפניו בקול היוצא מלב קרוּע מחרטה:

“אבל, גדעון, אני נותן לך אותם, נותן לך. קח. ומה אני עשיתי לך שאתה עמי ברוגז? מה? מה? אני יותר לא…”

ארני געה בבכי.

וגדעון בשלו:

“ככה ודי ושתוק.”

שתוק – היינו, גם לא לבכות.

ארני טרח לעצור את בכיו ולא עלה בידו. פיו נדם, אבל לבו בכה.

כבר סיפרתי קצת דברים על תינוקת אחת, המתארחת מפעם לפעם בביתנו, ועדיין לא פירשתי בשמה, שנעטרה בו לפני שנתיים ומחצית השנה… הטעם הוא: אני עצמי טרם אדע מה שם אייחד לה משמותיה המרובים, החוזרים ונשנים בפינו, וכל אחד מהם הולמה במקומו ובשעתו.

יש סבורים, שאדם ושמו חד הוא, ומה הוא אחד, אף השם האחד עשוי לשמש נרתיק להכיל את כל מלואו על סגולות-רוחו ועל התמורות ברוחו. אף אני נוטה הייתי לדעה זו עד שבאה התינוקת לעולם ואנו בני הבית נתנו את עינינו בזיו האיקונין שלה בחליפות המרובות של מראיה. ראינו רצי הנופים בצלמה והנענועים ביצורי-גיווה הנמהרים כפרחים המלבבים וככוכבים הנוצצים, שהעין רודפת אחריהם ואינה יכולה להדביקם. מה אהבנו להסתכל בה ברדתה לטבילה באגן הרחצה להשתכשך בו להנאתה, לעשות באי-דעת ובעוצם הרגש את כפותיה כמשוטים וגם שפתיה נעות ללקק אגלי מים בלשונה, ולאחר כך כעלייתה משם להיחבא לה בחיק אמה הורתה לגמוע אגלי חלב מן המקור הברוך ובפניה משתפך זוהר הנועם והדביקות. אך מה נבדלו מראיה הנפחדים בלקקה את המים מהדר-חנה והוד-שלוותה בשתותה את המשקה הלבן. כמו נהפכה במעוף עין ליצור אחר.

ודומה שאין אף צל דמיון בין התינוקת פקוחת העינים הרעבתניות, העירנית והעסקנית, המביטה על כל סביבותיה, הלהוטה לקחת ביד ולתקוע לתוך פיה כל חפץ שבמזדמן, קופסה או בובה, פירור סוכר או מספריים, גרב ונעל, לזו המוטלת בעריסה שקועה בשינה עמוקה, שלוות השקט על חזותה, כמו שבעה נחת עד אין קץ וכבר נתמלאו לה כל משאלותיה. היתכן כי היא רבת הצורות, השופעת תנועות ודילוגים ותמורות לאין קץ בטלטולי-גיוו ובהלך הרוח, תתכנס ותשכון לבטח בתוך הנרתיק של השם האחד?

פלאי-חידושים מתגלים בתינוקת כל יום וכל שעה ממש, הן בצמיחת גווה והן בלבלוב שכלה וחושיה. ימים רבים טרחה לשווא לקום בכוח עצמה על רגליה. בבוקר לא עבות אחד עשתה מניה וביה את המעשה, ללא כל מאמץ ניכר לכאורה. עמדה על רגליה. הנה. מתוך בינה יתירה נאחזה בגלילי המיטה לבל תמעדנה רגליה אולם כפות ידיה נזדרזו לה לעשות בהן שימוש נכבד למדי והוא למחוא כף אל כף לפרסם את נצחונה. אותו רגע נתמוטטה וצנחה. פרצה בבכי. אך למדה לקח מסתמא, שאין עומדים על הרגליים, כשם שאין עומדים על שום דבר, אלא מתוך לימוד ושינון ממושכים. מאז ואילך פתחה בפרשת המסות והמריבות עם המכשולים וקיבלה באהבה וברצון את היסורים שבתרגילים ארוכי-מועד. תפסה את הסוד של ההליכה מן הקל אל הכבד, הן בהילוך והן בהיגוי המלים הנפרדות ועד לקישורן למשפטים. מה רב המהלך ומה כבדו יסורי הרכישה מן ה“לאכול” ועד “אני רוצה לאכול” או “לא רוצה”. כל תורה חדשה היא מקבלת בקולות וברקים, בקריאות צהלה והתפעלות ובשביבי משובה של נצחונות, הנוצצים בעיניה באור יקרות.

הרבה גרעיני נסיון זרעה בבכי, אבל קצרה אותם ברינה ובצחוק-מצהלות. היא צריכה היתה להכיר את כל הדברים מבראשית, לא כי ליצור אותם מבראשית. ואנחנו, הבאים בשנים והמלומדים בנסיונות, עמה היינו בעמלה, בבכייה, בצחוקה. עמה יחד חבשנו את הספסל ללמוד את כל התורות ולקרוא שוב את הדברים בשמותיהם, כאילו אף אנו גילינו אותם זה עתה עמה. היא נתנה את כל השמות באדם הראשון ואנו חזרנו עליהם מפיה. היא, המורה לשמות, ואנו לא ידענו לכנותה בשמה היחיד והמיוחד, אף לא ידענו איזהו השם ההולם אותה במלואה. הכי לא שם האדם הוא כוחו?

התינוקת כוחה גובר ועולה משעה לשעה ממש. הנה חדשה. היא עומדת על שתי רגליה ומוחאת כף אל כף. שוב אינה זקוקה למשענת. מי ידמה לה ומי ישווה לה? על זאת היא הומיה וצוהלת. בתוספת-כוחה קפצה עליה תוספת צורה חדשה. רבת הפנים שמחה ובשמחתה נהיתה שוב לאחרת.

מה יפו פניה בהתלקח בהם מאורם בעמידתה באיתן על רגליה שלה, ללא כל משענת. לא עוד תינוקת מהוססת, חרדה, רפופה. קורת-רוחה זורחת בפניה ככוכב נוגה בטרם עלות השחר.

היא בכוחה עשתה את החיל הזה. היא כמות שהיא, בקומתה הזקופה, קמה גם ניצבה בתוך ערב רב הדברים, האופפים אותה מקרוב ומרחוק ורוחה לא נפלה עליה. אף גופה לא מעד לנפול. התבוננתי וראיתי, או אולי רק שיערתי וניחשתי, כי אותו רגע נפקחו עיניה לרווחה והעיפו את מבטיהן אי לאן מבעד החלון כלפי מעלה, בכיוון לשמים הנשקפים שם. לאחר שחשה לראשונה קרקע מוצק תחת רגליה נגלו לעיניה לראשונה גם השמים הרחוקים.

כיוון שעשתה חזקה על ד' אמות קרקע מתחת לרגליה, התחוללה שוב תמורה עצומה בכל משאה ומתנה עם החפצים השרויים בקרבתה או שהיא מזדמנת למחיצתם. לשעבר היתה חוטפת כל עצם, אף עצמי-גיווה, ותוחבת לתוך פיה. משל חטפה אותן כדי שלא תיחטף על ידיהן. מסתבר שהיתה נתונה בריב עם העולם העוין וערכה קרב עם כל הדברים, החיים והדוממים. אפילו אבא לא היה מהימן עליה. להוציא אמא המשבירה הראשית להזנתה. כשעמדה על רגליה הסכימה למידה מסוימת של שביתת נשק. לא עוד חטפה כל דבר, בין מאכל בין לאו לתוך פיה לאכלו ולהשמידו. לא עוד נסוגה מן הדברים והלאה, אלא צועדת מעדנות ביניהם. עתים אף מתקיפה אותם בקריאות צהלה כאומרת: הנני עליכם, גורו לכם מפני, פן תדעו את תנואתי.

אור חדש של חוסן-בטחון זרח בעיניה התכולות, כשניסתה והצליחה לצעוד תחילה במיטתה, ולאחר כך על קרקע-עולם, פסיעות, שהלכו ונתאוששו משעה לשעה ומיום ליום. כל חזותה אמרה כבוד לנפשה והחזקת גדולה לעצמה כל פעם שיצאה במסעה אל מרחקי הנעלם לאורכו של החדר ממיטתה בזווית עד לדלת בטפיפה חיננית. מבטיה הפילו עוז ההחלטה, שנתלוו לה תנועות מאומצות ומזורזות להגיע אל היעד ויהי-מה. אותה שעה נגלתה אלינו כפנים חדשות. לא עוד גוזלה רכה, חרדה ומפוחדת, השבויה בכלוב מיטתה, כל הבריאה מעבר מזה והיא מעבר מזה, כפי שהיתה נשקפת לנו בשנות-ינקותה. חסרת-ישע ואובדת עצות, כי אם יצור אנושי נושא עצמו, הדורך בנתיבו ועושה בתוך שלו, שוקק-דעת וצמא-נסיונות, להוט להתערב בכול ושום דבר הנופל מסביבו אינו נתון מחוץ לחוג התעניינותו.

רבות השתאינו אליה ואל מראיה. התחקינו על תנועותיה, שעוז-חשק והמיית-רוך, המעולפים יחד, משווים להן דמות להטוטרית קטנה, החותכת צורות והעויות להצחיק ולשעשע את קהל צופיה. היא היא, וגם אחרת. אחת היא בכל חליפותיה, אך כל חליפה שלה היא גם כן חטיבה לעצמה שהלב מתאווה לייחד לה שם כראוי לה. בשוותה את רגליה לזינוק נמרץ תעבור הרינה: הלא כמוה כאיילה. אף בהסתכלנו בצחצחות מבטיה, השואלים ללא צפיה לתשובה, והחוננים ואינם מתחננים, כאילו אינם מבקשים כלום, יעברנו הרעיון, כי לה נאה ולה יאה השם כרוב. חנה מלא טעם כל פרי טוב: לחייה כתפוח אדום ושפתותיה דובדבניות. עיניה התכולות תלבשנה לרגעים גוון ירקרק כשל אגס ובטרם בכי תשחרנה כמראה השזיף המחופה דוק של אדם לח. דחף בה כשל ציפור. משל כנפי-סתר צמודות לגופה התמיר כגבעול. מה שמות נשוה למרבית דמויותיהם. הכי יש שם כל-בו לתינוקת, חזות הכול בה. שמות רבים מתחרים זה בזה להגיד תכונתה, חנה, שבחה.

השם איילה הוא מעין מושכל ראשון. אולם החוש אומר שיש בשם זה משום מיעוט הדמות. האדם הוא איפרכיה, שרגליו אינן אלא מחוז קטן ממנה. התינוקת שבינתיים כבר עלתה לשיא חדש של אישיותה הססגונית ולמדה את לשונה לבטא הברות ולצרפן למלים, כיוון ששמעה מפינו את כינויה איילה, עמדה והטילה שינוי קטן בה וקראה לעצמה אלה בצירה דווקא… לאחר כך עשתה שוב תיקון כל שהוא וגרסה איילה בחיריק. כיון שאיילה אינה אומרת כלום, נתחייב על פי השכל לקראה אלילה. הואיל וגם העיניים תבעו את חלקן, ניתן לה שם משנה לאלילה והיא תכולה. הדמיון בצלצול הוא גם כן משהו. שמעה התינוקת תכולה, קיצרה ואמרה חולה, שם שבאמת אינו מתקבל על הדעת. היה הכרח לשדלה בדברים, ששמה אינו תכולה ולא חולה, כי אם מכלולה. לאחר כך בא השכל הישר והורה, כי מבחינה ההיגוי נוח יותר להכתירה בשם כלילה. אמרה התינוקת לילה בחיריק. נסתבר, שאף שם זה יש לו הגיון משלו. הלכה התינוקת ושיבשה אותו לתהילה ועתים לתילה. לא היה זה, כמובן, מחוץ לגדר הטעם הטוב לקרוא לה חלילה על שום החליל שברנן קולה. לאחר כך נשמעה דעה, שחלילה לקרוא לילדונת חלילה, אלא חליל. והיא באחת: כל שם חדש משתבש לאלתר בפיה. אלא שאף השיבוש מעלה מיד חן. ענין החן הוא תורה חדשה שלמדנו מפי התינוקת, והיא: כל שיבוש משמש מקור החן למי שנולד מלא-חן… מן החליל יצא בפיה כליל. ולאחר עיון-שמיעה נתחוור, שלא אמרה כליל אלא גליל. אם כך צמחה הצעה לקרוא לה גלילה.

יקצר המצע לפרש במרבית השמות, הצצים כפרחים ונוצצים ככוכבים חדשים לימים ולשעות בתוקף הנסיבות ולרגל המקרים והמעשים המתרחשים בדברי ימיה המרובים של התינוקת שימיה בעולם עדיין מעטים הם. כל דבר הנופל בחייה הוא לה שם-דבר, מאחר שהיא לפי סימנים רבים צמאַת דעת ולהוטה לאגור נסיונות. בשל כל שם-דבר היא תובעת מקהל שוחריה קביעת שם. אף אינה עונה אַמן על שם, שמשמיעים לפניה, אלא אם כן הוא מתקבל על דעתה. פשיטא שבמידת הגידול של אישיותה והרחבת-דעתה גבר בה הצורך לשתף עצמה אתנו במסע הנדודים אחרי השם הבורח. ביום בהיר אחד יצאה להרוס בתנופות-ידיים נמרצות ובהעוויות רגזניות של הפרצוף, אותות מבשרים של פרץ בכי, את משוכת השמות, שהוקמה מסביבה. לא רוצה בחלילה ולא בגלילה ולא… היא רוצה בשם יפה.

רבות טרחנו להמציא לה שם שיניח את דעתה ואת דעתנו, ולא הצלחנו. השם הוא נרתיק, חומה מסביב, גדר תיל – והתינוקת פחזיה כמים ופזיזה כרוח,

ת, זוהרת תמיד, אי-לאן זורמת. כיוון שלמדנו ממנה פרק בחן, אגיד, שקיבלנו מפיה לקח גם בתורת השם והעצם. כשם שבני אדם נבדלים זה מזה בפרצופיהם, בטעמיהם ובדעותיהם, כך, מסתבר, הם נבדלים ביחס הגומלין שבינם לשמם. הללו, המתונים הממוזגים והיציבים, שצביונם קבוע ועומד ואף פניהם עומדות, שמם עוטף אותם כעור את הגוף וברבות הימים הם ושמם נעשים צמודים זה לזה כבבוּאָה לעצם וכראי לדמות. ואילו הללו הזרמיים, אנשי הלך הרוח, שאף פניהם מהלכות תמיד וכל הווייתם ברצוא ושוב, או ברצוא ללא שוב, רצי-אנשים הללו, אין שם הסובב ומקיף אותם כעור את הבשר או כאוויר את הגוף. בני בלי שם הם לפי עצם מהותם. רבי האנפין חדלי-שם המה.

יסולח לי על ששילבתי קצת דברי הגיון על תורת השם והעצם לסיפור על תינוקת אחת, שרבות עמלו להכתירה בשם נאה לה. אומרים, שהגיון והגוּת פוגמים בסיפור המעשה. אולם בין כך וכך לא כפי שהדברים נכתבים הם נעשים. הסיפור הכתוב הוא כינוס של מקרים ומעשים ונפשות הפועלות בו. אך התינוקת, הבאה להתאַרח מפעם לפעם לביתנו או אנו באים אצלה לחדר-משכבה לחזות בברכת-צמיחתה וגידול אישיותה, היא לנו נפש אחת ויחידה, עולם מלא, חי וזוהר, עולה ומתרומם אף מעל לספירת הסיפור. היא לנו פרשה לעצמה, אין לזמן למחיצתה שום סגל חבוּרה של נפשות משניות. בה הגיגינו ולה עמלנו. בשלה לבטינו. מה שם נקרא לדיוקן-אשכולות זה, הנתון במרוצה מתמדת? שם יש רק אחד והתינוקת רבת-אנפין. השם הוא תמיד. והיכן מצאנו תמידים רבים? לא הרי התינוקת ביום שמש, כהרי היא ביום מעונן, ולא הרי מראיה בשמחתה, כהריה בנוח עליה תוגה רבתי. לא כדמותה בהקיצה משנתה להסתכל מסביבה בהשתאות, כמו זה הרגע הגיחה לאויר העולם או שהיא משתכשכת להנאתה בתוך האמבט, דמוּתה בשעה שאמא סורקת לה את שערות המשי בתבונת-כפיים ועל אף זאת היא נכשלת מפעם לפעם בשריטה קלה, המטילה עווית של מורת-רוח בפניה ומוציאה מפיה שוועת אין אונים ובעיניה נוצצים אגלי-בכי, כמו נתבשר לתינוקת בפגיעה קלה זו מיד האם הלטפנית כל מטען העלבונות והפגיעות, הצפוי לה כל ימי חייה בעולם מרושע זה.

גדולים חקרי לב. לעולם האדם משתבש ברעיוניו, כשם שהוא תועה בדרכיו, מדמה עצמו פועל ונמצא נפעל. צר צורה לזולתו והוא גופו מצטייר בדרך ציורו. וכך הוא נותן שמות והוא עצמו יוצא מן העולם בן בלי שם, כסבורים היינו, שהרשות בידינו לצאת למסע הנדודים אחרי השם הבורח. אך עשינו את החשבון בלי בעליו. אם השם אינו מבטא את העצם, כלום אינו דין שיבטא לפחות את הלך הרוח לאותה שעה? אמרנו להתאים שמות לרוּח השוֹרה על התינוקת. אך מי בא בסוד רוח הזולת? כיוון שהתינוקת גילתה את התחליף לגוף, והוא האני, פתחה לדבר בלשון אני כנגידה ומצווה. אנו קוראים לה אלילה, אומרת היא: “ואני לא רוצה אלילה. ולמה לא אלילה? אני כעת לא אלילה. אני כעת חלילה.” אומרים אנו חלילה, מיד יוצא הצו מפיה: “ואני רוצה בגלילה.” ולא רק משום שהיא תפוסה יצר הלהכעיס, אלא מפאת טעמים ונימוקים, שאינם נהירים לנו, המנחים אותה לקרב או לרחק שם זה בנסיבות אלו או אחרות. לפי אלו רמזים אפשר אולי להניח, שבערב אינה נאותה להתכנות הילה, בצהרים יש לה שאט-נפש לגבי אלילה וביום מעונן אין דעתה נוחה מן השם גלילה. אולם הנחה זו וכל ההשערות על ענין זה, שאגרנו לנו ברוב גישושים וניחושים, אינן מאוששות בידינו. נפש הזולת מחשכים. ואם נאמר, שנפש הזולת אוקיינוס של אור, כלום אור בשפע אינו מכה את העינים בסנוורים? יתרון אור מחשיך גם כן. התינוקת היא נהר די נור. לכן יש שהננו מרעיפים עליה את השמות: נהרה, אורה, אוראורה, זהורית וזהוריתה, ריתה, ריצה, דיצה ועוד. אין לדעת מי הוא בכור-דיוקן במחול המחניים של דיוקנאותיה המרובים. אף אין לתכן את רוחה בשום שעה, כדי להתאים אליו את השם ההולם אותה לפי שעה. לעולם אנו תוהים ומשתבשים, רצים אחרי השם הבורח. כל שם שנקרא לה הוא ממנה והלאה, מאחר שהיא עצמה תמיד ממנה והלאה. אין קלסתר פניה בחצאית החוּמה ובחולצה הורוּדה דומה אף בבוּאָה קלושה למראיה בעטיפה של תכלת או ירוק. הגוון צר את צורתה. האור, הצל, הצעצוע, החיוכים או הפנים הקודרים מסביבה, מגלפים את דמוּתה. פסוקת של ירוק, תכלת או ורוד, בתלתליה, משנה את פרצופה מן הקצה אל הקצה. אינו דומה סבר-פניה, כשהיא באה להתארח בביתנו ומיד מכריזה ומודיעה: “היום הייתי ילדה לא טובה. בכיתי ולא רציתי לשתות את הרפואה,” לארשת פניה כשהיא שרויה בהלך-רוח שאנן ומתנה אהבים של ליטופים עם החתולה. שינוי במראות הבריאה ובמזג האוויר משנה כל שיחה ושיגה. גשם דק, מטפטף, ציפור עברה במעוף בעפאי האילן הנשקף בחלון, כלב בא במרוצה על המדרכה, לול למטה ואווירון טס במרום, כל התרחשות קלה, טובעים רישומים בנפשה ובמראיה. הגיעו הדברים לידי כך, שכל שם היוצא מפורש מפינו, מעורר אצלה התרסה של סלידה או גם מחאה תקיפה. בשביל להימנע מסכסוך נסתר או גלוי עם התינוקת הננו על הרוב מדברים אליה ללא פניה שמית. הערה נוספת לא תהא אולי בלתי מתקבלת על הדעת. הזכרנו שמות לרוב, כולם בדויים, כמובן. ומפני מה לא נתפרש שמה המקורי, שנעטרה בו בפי אמא ואבא ביום הולדה?

העניין ברור לגמרי: השם, מתנת אמא ואבא, אינו שייך לסיפור. שם של אמא ואבא הוא פרטי לגמרי. רשות היחיד. ואילו סיפור המעשה הוא רשות הרבים.

… מאז שהתינוקת עמדה על רגליה ועמדה על דעתה ומאווייה, ראינו בחוש, כמה עז רצונה להיחלץ מקומתה הקטנה ולהיות גדולה. בלשונה: “עד לשמים גדולה.”

תחילה סחה לנו על כך בתנועות ובהעוויות משונות, במיתוח עצמה כלפי מעלה, בכפונותיה המרעידות ומזדקרות מעל לראשה, בתחנוניה להרכיבה על השכם כשק-קמח. לאחר כך פתחה פיה בטענה מפורשת: “ולמה אני כבר לא גדולה כמו אתם?”

“גם את תהיי גדולה,” באה התשובה, שכדרך רוב תשובות היא דחיה בקש. מה נחמה היא ממה שיהיה על מה שיש? והיש הוא עצוב למדי. אנו קוראים בעיניה התובעניות: עלוב מאוד. פניה הביעו מועקה, שאין כוח בפיה לבטאָה. לא למדה עדיין להסיח את מרי ליבה במלים כמתלהמות.

לא יצאו ימים מרובים והטיחה בנעימה רגשית של עקשנות מפונקת וקיצרת-רוח: “אני רוצה תיכף, תיכף להיות גדולה!” פרץ-מלים זה בפי התינוקת, סימן לחבלי הלידה של אישיותה, הלב מתחתך לשמע מחמת צער ורחמנות. “תיכף אי אפשר, אבל לאחר-כך גם אַת תהייה גדולה.” היא עוצמת את עיניה, כמנהגה כל פעם שחוששת, שמא תפרוץ בבכי, ושואלת: “מתי לאחר כך?” “מחר,” אנו עונים. התשובה מניחה, כנראה, את דעתה, לרגע קטן. כיוון שעשתה סכר לבכיה, היא גועה בצחוק צוהל ומגישה אלינו את ה“מחר” כמה פעמים על מגש הכסף של קולה הפעמוני. אותה שעה לוטשת עלינו מבט ספק שואל ספק ממרה, כמי שנותנים לו מטבע זר ואינו יודע טיבו ושוויו, אם אינו מזויף לגמרי. ושוב הצהירה חגיגית: “מחר כמו תיכף.” על מצחה הקטן נתפרשה עב קלה של מחשבה גדולה. תוהה היא ונמלכת, כמדומה, בהרהוריה, אם אי אפשר להפקיע את המחר מן המחר ולעשותו תיכף באמת.

התינוקת אינה נהוגה לתקוע את עצמה בעניין אחד לאורך שעה. אף אין בטבעה להסיח דעתה לאורך זמן מעניין שנדרשה לו פעם. אהה, גם המחר איכזב. מחר הולך ומחר בא, והתינוקת מרימה את הכפונת שלה ואין זו מגיעה אף לכיפה של מיטתה. רסיסי-דמע נוצצו בעיניה התכולות, המאפירות סמוך לבכי. קראה בחמת-זעם: “אבל אני רוצה להיות גדולה היום. לא אוהבת את המחר הארוך.”

לא היתה ברירה אלא לדבר אליה בפיוסים, שכבר גדלה הרבה. “אבל אני רוצה להיות גדולה הרבה-הרבה,” טענה. הוסכם, שהיא גדולה הרבה-הרבה. הטיחה בתנועת-יד מיואשת: “אבל אני עוד גם קטנה קצת. קצת אני גדולה וקצת קטנה,” הוסיפה ספק מתמרמרת וספק מנחמת עצמה. שתקה מעט בעיון-מחשבה והפטירה: “אבל קצת קטנה אני אהיה תמיד. נכון?” סיימה כמנצחת. מכאן שהיתה מפוּייסת במקצת.

לאחר אותה שיחה שוב פלטה יום אחד מימרה מעין משאלה להיות גם לאחר כך גם קצת קטנה. נתחוור כמה עמקו הגיגיה של התינוקת. לבה מנחש, שילדות מעט היא תבלין טוב בכל הגילים. אצה לה הדרך לגדול, להגיע בשיעור-קומתה למבוגרים, אך גם רז זה כבר נגלה לה, שלהיות תינוקת הוא דבר חביב מאוד. “אני לא תינוקת,” סחה פעם, “אני פינוקת”. היא נוהה אחרי פינוקים ואוהבת להיות אהובה. אם אין מביעים לה אהבה גלוּיה, הריהי שואלת: “לא אוהבים אותי?” בתשובת “כן” אין יוצאים ידי חובה. היא משמיעה כל שאלה שלוש פעמים ואין דעתה נחה עד שחוזרים על אותה תשובה שלוש פעמים. ביותר להוטה היא אחר החזרה המשוּלשת באהבה, שבה אמירה ללא הדגשה אינה כלום. בשעת משאה ומתנה בעניין האהבה אין היא זוקפת ראשה ואינה מסיעה כפונותיה כלפי מעלה, אלא מתכווצת וכאילו מתקטנת במתכוון. שכלה אומר לה שאהבה כמים זורמת מן הגבוה אל הנמוך.

יום אחד הודיעה התינוקת, שהיא באמת קטנה ולא רק קטנה קצת, כי אם קטנה הרבה, וכלל לא רוצה להיות גדולה אף פעם. דיבורה היה חגיגי והחלטי, אך הנעימה העצובה והמהוססת שבקולה שימשה מעין הצהרה לסתור. חיש-מהר השפילה ראשה והצמידה לרגע קטן את פניה אל אמה כמחפשת בה מחבוא. לא מצאה מנוח, כנראה. שלחה מבטי-תהייה מסביבה. שפתותיה נתרטטו, ואילו עיניה הפיקו שביבי-צחוק. סימן, שעצבות נכנסה ללבה, ואולי גם אימה מעט. הכי לא נגלה לה לפתע בחזיון הקודר שר הזמן ומגלו הקוצר בידו? עניין זה נסתבר לאו דוקא מפניה שנתעוותו לבכי, כי אם ממבטיה הצחקניים. כלל

גדול, כל פעם שפניה בוכים ועיניה מחייכות, סימן לעצבות יתירה. לבה בוכה. מה שאין כן כשהעיניים בוכות, שהבכי יוצא מן הלב החוצה.

אין מחזה-יגונים גדול מפני התינוקת, שלבה בוכה ועיניה הצחקניות אינן יודעות. בריה רכת-שנים וכבר נחצתה לשתי רשויות. כל סתירה מוחשית היא הרת-צער. אף הקשת בתוך הענן מעוררת עצבות ומרה שחורה. קל וחומר הקשת בפרצופון המעונן.

“אני קטנה באמת ולא בצחוק… קטנה הרבה-הרבה, כמו… נורית הקטנטונת, שהיא עוד אוכלת את אמא שלה,” סחה התינוקת בהעמדת פני-תום שיש בה גופה משום נצנוצי בגרות השכל.

יסוד להשערה, ששר הזמן הקיש בכנפו על התינוקת והריחה מעט קט ניחוח הימים הבאים ודעת מכאוביהם. אנו קונים דעת דבר מתוך תהייה על היפוכו. נורית הקטנטונת, שנולדה לפני שבועות מעטים בדירת השכן והעסיקה הרבה את מחשבתה של התינוקת, זרעה, כנראה, בקרבה את ההרהורים הנוגים על בגרות עצמה ואת הכיסופים לינקות ארוכה.

למדה דעת הגידול וצערו מנורית הקטנטונת. כיוצא בכך ניתן ללמוד גופי-חיים מתוך הוויות-עולמה של התינוקת. נוח לסייר במעוף-מבט חורשה רכה מאשר יער עבות. נפש התינוקת היא פלג זך, בו כל מערכי-רוּחה ורחשי מאווייה נשקפים בבהירות יתירה. אתה עומד על יסוד גזירה שווה גם על קצת גנזים שבנפשך. בגד העתים. מה הבגד הוא בלבישה ובפשיטה, אף הזמן כך. רוצים לובשים שנים, רוצים פושטים אותן. ואיזהו בגד כהלכה? שאין מרגישים בו כלל, שכבר נהפך לחלק מהגוף. לבוש טוב הוא כאילו אינו. הוא הדין יום טוב, שהוא כולו טוב ואין בו כמעט יום. הזמן בנטל-כובדו נושר מעליו. לכן החגים פורחים מעלינו כנשרים, לא נודעו כי באו אל קרבנו. אך ימות החול, העמוסים אבק החוּלין, מתנהלים בעצלתיים. הזמן הוא חמץ הפוסל אף במשהו. מתן-דעת על הילוכו מייגע. התינוקת ראתה, כפי המסתבר, עין בעין את דרקון הזמן ונחרדה. עיניה נתפלבלו, כמו למראה אש עזה. נחבאה לה בחיק אמה.

“אמא’לה, אומרת היא, קחיני אליך. חבקי אותי חזק. אמרי לי: ‘פעוטונת שלי,’ כמו לנורית.”

אִמהּ מוטרדת בדאגות השוטפות או תפוסה למחשבות הרודפות ובלב חלחלות נוטפות. הציצה התינוקת וראתה שאמא אינה שלה, כי היא כולה של עצמה. לא מביטה אליה, לא שומעת דבריה. רע היה עליה המעשה. געתה בבכי. אין כוח לתינוקת להיות היא עצמה, לבדה לה. אבל יש לה שכל להבין כי אין אמה מבצר-עוז. בכתה מעט. לא הרבה. פסק בכייה והטילה באמהּ מבט תוכחה, כאומרת: את לא טובה. לא שומעת, לא מביטה, לא מחבקת ולא נושקת. ולפי שאמא יושבת לה עם עצמה וחושבת, חושבת, חושבת, נטפלו גם לתינוקת מחשבות הרבה. בדקה ומצאה שאמא מנשקת לה רק כשהיא נופלת ובוכה חזק, או אחרי שמרביצה בה, ולאחר כך מנשקת לה. החליטה לעשות דבר מרגיז. טיפסה ועלתה למיטתה בבגדיה ובנעליה, נתכווצה ושכבה. ולאחר כך נתנה צו בנעימה עקשנית-פינוקית:

“אמא, תשירי לי נומי ילדתי, נומי, נומי. לאחר כך תגידי לי לילה טוב, תינוקת שלי. תקראי לי פעוטונת, כמו שאמא של נורית קוראת לה…”

גערה בה האם או העמידה פנים כגוערת ואמרה:

“תתביישי לך, וכי אַת נוּרית? נורית בת חודשיים ואת בחורה גדולה. עוד מעט בת שלוש.”

“גם אני קטנה כמו נורית,” טענה התינוקת במרי-רוגז – “גם אני כמו נורית לא יודעת עדיין לצחוק, רק לבכות. לא יודעת עדיין לאכול לבד ואני אוכלת את אמא’לה שלי. אמא’לה, קחיני אליך. אמרי לי ‘פעוטונת שלי’. שירי לי ‘נומי, ילדתי, נומי’.”

התינוקת כבר למדה גם את חכמת הוויתור. כיוון שראתה, שאין דעת אמהּ כדעתה, שהיא פעוטונת כמו נורית, הסכימה לחזור לשיעור קומתה הקודם, ולא עוד אלא נתמחתה ונתארכה. חיש מהר קפצה מעל המיטה, עמדה על בהונות רגליה, נזדקפה כלפי מעלה, פניה לבשו ארֵשת חשיבות והצהירה חגיגית: “כשאני איני פעוטונת, אזי אני גדולה-גדולה. כמו אמא אני גדולה. כן,” קראה בהשראה פתאומית. “אני האמא ואת הילדונת שלי. רוצה אני לשיר לך ‘נומי, נומי’.”

המוותר לאחרים, האחרים מזדרזים לוותר לו. אף האמא נעתרת מיד לעשות עמה חליפין.

“טוב, אמרה האם, אני הילדה שלך ואַת אמא שלי.”

“לא,” הטיחה נגדה התינוקת בתוקף-דעת, “את עדיין לא ילדה שלי ואני עדיין לא אמא שלך. את תתני לי את הפנים שלך, את הראש שלך, את העיניים שלך, הכול שלך. ואני אתן לך את הפנים שלי, את העיניים שלי, את המצח שלי, ואז תהיה את אני ואני את.”

הסמיכה מעשה לדיבור. עמדה וקלפה מעצמה פרוסה אחר פרוסה. גם האמא נהגה כמותה ונתקיימו החליפין. וכשם שהתינוקת כרכה את הדיבור במעשה, כרכה היא את המעשה בדיבור. ולאחר כל פרוסה מפרשת ואומרת:

"הנה פרוסת אמא לי ופרוסת תינוקת לך, עוד פרוסת אמא ועוד פרוסת תינוקת, עוד פרוסה ועוד פרוסה, עד שאני אהיה כל האמא ואת תהיה כל התינוקת. גמרנו?

“כן, ילדתי, גמרנו.” – ענתה האמא, ששוב לא היתה שייכת רק לעצמה. פניה ומבטיה הפיקו טוהר ההסכמה.

“ילדתי אמרת,” גערה בה התינוקת בקפידה, “הכי ילדה אני לך? אני האמא, ואַת התינוקת. לא אוהבת כשאת בלבלנית.”

אמא התנצלה על טעותה וביקשה סליחה.

“אני סולחת לך,” אמרה ילדה-אמא, “אַת תינוקת,” הוסיפה בתוקף-דעת, – “ועליך לבכות משום שיש לך פצע. אני הרבצתי לך… בכי, בכי, הנה אני מרביצה לך.”

אמא בכתה, ואמא-תינוקת אמרה:

“אז אם אַת בוכה, אני אנשק לך. חדלי, אַל תבכי, פעוטונת שלי.”

בסיום הבכי, ניתן הצו לצחוק. וכך אמרה אמא-תינוקת:

“תחילה בוכים, וכשחדלים לבכות, צוחקים. לא, אַל תצחקי עדיין,” חזרה בה אמא-תינוקת, “תבכי עוד פעם. תבכי עוד הרבה. תבכי חזק. תבכי כמו תינוקת בוכה, כשאמא הכעסנית רוגזת מאוד ואומרת שאין לה זמן. אף לא רוצה להביט עליה והתינוקת בוכה נורא עד שאין לה עוד כוח לבכות והיא נרדמת אפילו בלי אוכל. בכי, פעוטונת, בכי הרבה, בכי חזק.”

תינוקת-אמא אינה רוצה לבכות הרבה. הפצירה בה אמא-תינוקת בדברי פיוס ורוגז מעורבים יחד, וללא הועיל.

“אמא שלי היא ילדה רעה,” קראה התינוקת בבכי כבוש, שפרץ לבסוף ברוגז רב:

“אני אמא באמת ואַת לא תינוקת אפילו בצחוק.”

אמא הסכימה להיות ילדה טובה ולבכות הרבה.

הסתכלה התינוקת באמא במבט חומל ואמרה בקול חומל:

“עכשיו את ילדה טובה. די לבכות. מספיק. לא בוכים עוד.”

צחקה אמא. אמרה התינוקת:

“די. לא בוכים. גם לצחוק לא צריך. אַל תצחקי. אם צוחקים רוצים גם לבכות. לא חושבים כלל ובוכים. אז יותר טוב שאף לא תצחקי. דברי על עצמך. קחי בּוּבה ושחקי עמה. את ילדה רעה. לא עושה מה שצריך. אז אני לא רוצה שתהיי עוד הילדה שלי, לא רוצה להיות אמא שלך.”

התינוקת תוהה. דומה מעיינת בהסכם החליפין אם כדאי הוא לה. מסתבר שהגיעה לידי החלטה, כי העיסקה לא היתה כדאית מלכתחילה וצריך להחזיר את הדברים לקדמותם.

עמדה וקלפה מעל עצמה את האמא ומעל האמא את התינוקת. אלא שלא כדרך ההפשטה דרך ההלבשה. בפשיטת הצורה לא נצטרכה לטרוח הרבה. כל פרוסה נחתכה חיש מהר. לא כן בלבישה, שנעשתה באיטיות ובעמל קשה. תחילה קלפה את החוטם שלה, לאחר כך את העיניים, את האוזניים, את המצח, את הראש, את הידיים והרגליים, ולבסוף את עצמה במלואה. הוא הדין באמא. לא הרי פריקה כהרי טעינה ולא הרי הפשיטה כהרי הלבישה. אפשר למגר בניין-תלפיות בשעה קצרה, אבל רק ברוב הימים ייבנה. וכל כך כבדה מלאכת השיחזור של התינוקת, שלא יכלה עוד לעצור פרץ-דמעותיה. אמא אמרה:

“התינוקת שלי היום מרוגזת. חוששתני שאין היא בקו הבריאות.”

הסמיכה ידה אל מצחה לבדוק חומה. פעמים האימהות אינן מבינות רחשי-לב ילדיהן. לא על כך בכתה התינוקת, שאינה בקו הבריאות, כי אם על כך, שהיא בקו הצמיחה והגידול. בכתה על צער גידול עצמה.

כל בוקר בהשכמה במזג-אוויר נאה אנו אומרים: “ברוך הבא, יום טוב כלילה.”

כלילה היא התינוקת, שביקוריה, החלים על הרוב בימים בהירים, הם לנו למשיב נפש. לכן אנו אוהבים ימים כאלה, ללא סימן-גשמים. וזה שמם בפינו: “ימי כלילה.”

למען האמת, כל פעם שמסיחים בכלילה, מחמירים לדבר אמת – צפון רמז נוסף ביומה של כלילה: הצד השווה בין היום לכלילה. מה כלילה נאה וחסודה, אף היום הדור נאה.

אמת גוררת אמת. כלילה היא רק אחת מחניכותיה המרובות, שקושרים לה מפעם לפעם, מתוך הסברה, שאין שמה, ואף לא כל שם אחר, הולם אותה במלואה כראי מלוטש לחין-תכונתה. מנהג כלילה להיות מעין אורחת לשבת, או ליום של חול, העולה לכלל שבת בזכותה. כיוון שהיא באה הריהי שוהה במחיצתנו כמחצית היום, עתים אף יום שלם ומבלים יחד בנעימים. היינו, כלילה מבלה בנעימים בחברת צעצועיה המרובים, הערוכים תמידים כסדרם בהמון חוגג בפינת היחוד שלה, עומדים או מונחים ומצפים לה כעדת פקודים למפקדה, והיא משוטטת ביניהם. עושה בהם סדרים, מוציאה עליהם גזירות בכל אשר יעלה על רוחה לעשות או לחדול. היא משחקת בהם והם משחקים לפניה. מארחיה, קהל הצופים, ניצבים בקרבת-מקום או בריחוק כל-שהוא, כפי הרוח המושלת עליה, ומסתכלים להנאתם. אמנם, אין הם נוטלים חלק בלהטי משחקיה ומשובות-כרכוריה, אך הם שותפים למצהלותיה ולתרועות ניצחונותיה כל פעם שעולה בידה לסדר איזה עניין על הצד הטוב.

נמשל היום לכלילה. הוא הדין ניתן להמשיל כלילה ליום: מה יום אינו עומד, אלא משנה עתים ומחליף זמנים, אף כלילה בשינויים בחילופים שאינם פוסקים. יום מנסר והולך כאן למטה, כשמש ההולך ומנסר שם למעלה, נע, זע. הנה הוא איילת השחר, הנה בוקר זוהר, הנה מראה צוהר לו והנה פונה לערוב, ממעט אורו ומגדל צלו, ובטרם ישקע, מוקדי-אורו מתלקחים. לרגע יצהיל פניו בשחקת-נחת ומשנהו יתקדר בעצבות. אף כלילה כך. מערכי-רוחה משתנים לרגעים. הנה היא מצהילה פניה, מצהילה צחוקה, והנה מעטה-יגון מתפרש על מראיה וצחוקה נחבא. יש אשר עיניה נכחן יביטו, ובקרב חבר צעצועיה תשוטט מעדנות. ויש אשר תמצא בהם כל מגרעת ודופי, תתן עליהם בגערתה, תרגז ותתמרמר ותשמיע להם דברי כיבושין: “ילדים רעים. אני מדברת אליכם ואתם לא שומעים. מה לכם? אתם יושנים? קומו. לא לישון. אני מדברת אליכם. הקשיבו. וכשתהיו ילדים טובים אוהב אתכם ואתן לכם נשיקות.”

כזאת וכזאת תדבר אליהם, הרעים וגם הטובים, הממרים וגם הסרים למשמעתה, ללמדם הנהגות ישרות, להשכילם ולהדריכם לטוב להם ולמען לא יחסר מזג המשחק. בשעת רצון תשתף גם אותנו, קהל הצופים, במישרים בדברים שבינה לבין פקודיה. אותה שעה היא מסבירה טיב כל צעצוע וצעצוע, מעמדו, תפקידו, כל מעלה וחסרון בו. מנת-כוחו וגבורתו וגם תחלואיו הגלויים והנסתרים. פיל – והוא קצת צולע. הבובן ישן תמיד, כי הוא עצלן. הכלב לא רוצה להגיד הב-הב. וכך כל כלי על אופנו. אין מושלם אבל אין גם נידח. יש תקווה אף לכפתור שבור להשתלב לתוך המערכה. עד כאן בשעת רצון. ואילו על הרוב מציבה היא גבול נאמן בין קהל הצופים ולהקת שחקניה, מתי-סודה, אתם היא אוהבת להתייחד, ברשות היחיד שלה לגמרי. לקהל אין דריסת-רגל שם.

מי ידע חקרי לב התינוקת, למה עתים מקרבת ועתים דוחה. הנה משתפת זולתה במערכה והנה מגרשת את הסקרנים הבטלנים, שאינם יודעים למה תשנה את טעמה לרגעים, אולם הם מקבלים את השינויים במזג-רוחה באהבה וברצון. ובלבד שמזג-אוויר רע לא יעכב את האורחת הקטנה מביקורה בבית ידידיה הנאמנים, המצפים לה בכליון-עיניים.

ימים לרוב הקהל אסיר-ציפייה לתינוקת. לא רק מבוקר, כי גם מאמש בערב תעלה ציפייתו לה, ואף מלפני האמש. תמול הסתכלנו עם פנות היום בשקיעה לנחש את התחזית למחר. רך ונאה, קודר או מעונן למחצה, אביך או שרב, תנשבנה רוחות צוננות או סופה תפרוץ, ואולי גשם ירד. נאמר מפי עוללים ויונקים יסדתי עוז. ומפי התינוקת למדים הלכות מזג האוויר, הלכות גשמים וסופות רעמים וברקים, קונים בקיאות בעננים שטים, שהם תורה שלימה, מאחר שאינו דומה ענן לענן. יש עננים סמיכים ויש קלישים: יש עננות נמוכות שחורות וחשוכות, שהן בגדר חשרה, ויש עננים קלים, לבנבנים; עננים עמוסי מים, כבדים, ועננים המכונים פורחים, שאין בהם ממש. מכאן עננים עבים ועריפים, מראיהם כמגדלים ומכאן נשיאים, שהם קטנים, דרדקאים. ומלבד זאת עננים במראה נוצות ועננים כעין החלב, ענני-בתר, העשויים קרעים-קרעים או ענני-סרק, במחילה עקרים לגמרי, שאינם מביאים אף טיפת גשם. לגבי הנשיאים הכול יודעים. שהם מבטיחים ואינם מקיימים, וכתוב מפורש הוא נשיאים ורוח וגשם אין. כן, לפלגות העננים חקרי-לב. הרבה תלוי גם ברוחות המנשבות, שיש בהן כדי לפזר אפילו את העננים הכבדים. צריך ללמוד תורת הרוחות מהיכן הן מנשבות ובאות, מן הים או הילוכן בכיוון צפוני-מערבי. ואולי מזרחי-דרומי. החזאות היא מעין מקצוע-לוואי, נושא שעשועים. עד כאן בטרם-ביקור. כיוון שבאה התינוקת הלכו השמים, הלכו העננים, ספו תמו הרוחות. היא כאן והכול כאן. שוב לומדים תורת הרוחות, אלא שמכוונים כלפי מצבי רוחה. אל כל אשר יהיה רוחה ללכת הולכים.

היום שיחקה השעה, שיחק היום כולו לקהל. התינוקת באה בהשכמה ממש. הופיעה במצב-רוח עליז ונדיב, פניה שוחקות ועיניה בורקות, שטופה חשק הדיבור. כלל גדול: הרחבת הדיבור בפיה סימן להרחבת דעתה. כיוון שרוחה טובה עליה, היא סחה על דא ועל הא ועל אני עצמי, כלומר, על כלילה ועל הענינים השייכים לה. אף על המקרים והמעשים, שהיא היתה עד ראיה או עד-שמיעה להם.

זה נוהגה בנוח עליה רוח טובה: כיוון שנכנסה לבית, סמוך ל“בוקר טוב”, מיד פותחת למסור דין וחשבון מיום אתמול וגם קצת מן הימים שקדמו לו. מכל מה שזכור לה. הבוקר פתחה בהודעה, ששוב אין שמה תכולה. הסתכלה בראי ברחוב וראתה, שאין עיניה תכולות והן כלל שחורות. אזי היא שחורה ולא תכולה. אף אמא שלה אמרה שאין עיניה תכולות היום ודי. לאחר כך פתחה ודרשה לגנאי את ארנון שהיה אתמול ילד רע בגנון וצבט את חוה’לה ובעד זה קיבל עונש גדול ועמד בפינה. “הוא לא בכה כלל. בובה-פורים שברה לה רגל ובכתה הרבה. אז ניגבתי לה את העיניים ואמרתי לה אל תבכי אף כלום, יעשו לך רגל אחרת. הבובה של חוה’לה נפלה למים והתרטבה נורא כאילו שעשו לה אמבטיה. לא פשטה את השמלה, אז היתה מצחיקה. בובה רטובה היא מצחיקה. נכון? אמרתי לה: אל תבכי, לאחר כך תהיי יבשה לגמרי. לא בכתה עוד. כשהלכתי עם אמי ברחוב אזי ראיתי כלב גדול כמו חתול גדול, ויש לו זנב קטנטן, כזה כמו כפתור, כמו תלתל קטן, והכלב רץ. פתאום עמד ולא רץ. אזי באה ציפור ישבה לו על הגב בדיוק סמוך לזנב. עבר שם איש אחד על האופניים קרוב קרוב לכלב. אזי הציפור התפחדה וברחה. הכלב הטיפשון לא ברח. אזי האופניים דרכו לו על הרגל והוא בכה גם. בכה מאוד. בכה כאילו שהוא בובה-פורים, שנשברה לה הרגל. הציפור ברחה מן הכלב ואני רצתי אחריה. אמרתי לה: ציפור, תביטי אלי. אני רוצה לראות אותך. הציפור עפה לה ודי. הציפור היא ילד רע.”

לאחר פתיחה זו סיפרה תכולה עוד הרבה דברים מעניינים ממה שראתה וממה ששמעה ומן המקרים אשר התרגשו עליה, אלא שאם אבוא לספר אין אני מספיק. למרבה הצער רבים מן הסיפורים המעניינים, שסחה באותו בוקר טוב ונעים נשתכחו ממני. אין כוח לשמור בזכרון כל אותם הסיפורים היפים והמעניינים, היוצאים דחופים מפיה כמו מקרן השפע. וחבל. זה פשוט כך. כשם שיש לתינוקת רגלי איילה, וכשהיא רצה, או אפילו צועדת, אין אני מסוגל להתאים עמה צעד ולהדביקה – הרבה לאות הנפש עושה והרבה עיפות הגוף ומסתמא גם השנים גורמות – כך אין עוד מוח הבא בימים כלי-שרת ערוך ומתוקן להכיל את שפע הידיעות והבשורות, הזורמות מפיה הקטן, שהנהו כגלגל החוזר, ראי נאמן לשכלה הפועל כבזק.

תוהה, לא לעולם חוסן. משול המוח שבקדקודנו לכוח הפועל שברגלינו. מה רגליים במרוצת הימים מאיטות את הילוכן ומתנהלות בכבדות ובעצלתיים, אף המוח נפגע משיני הזמן הן לגבי מהירות התפיסה והן בכושר הקליטה והעיכול. קל וחומר שאוצר הזכרון משתפשף ברבות הימים ושוב אינו מסוגל לשמר בתוכו את כל האורים והתומים שבפתגמי-חכמה ובאמרי-שפר, הנדלקים כפנסים בתוך דמיונה היוצר של התינוקת.

נשתכחו ממני הרבה פלאי-סיפורים ושיחות נאות של אותו בוקר. אך חובה להביא מעט גרגירים מראשי האמירים: קצת לקט ופיאה.

אתמול דיברתי עם צביה’לה בטלפון.

אמרה לי צביה’לה, שהחתולה שתתה את כל החלב שלה. “החתולה היא ילד רע. כל פעם שלא מביטים אל החלב היא שותה אותו. הכול, הכול, לא משאירה אף טיפ-טיפה.”

“ואתמול בבוקר. פעם אחת מכבר, הייתי עם אמי שלי בפוקת חולים.”

וכאן המקום למאמר המוסגר. היטב יודעת התינוקת, שצריך לומר קופת חולים, אלא שעל הרוב קופצת אצלה הפא לפני הקוף בקופת חולים. ובוודאי שחכמים אחרונים בתורת הנפש עשויים לדרוש כשל-פה זה מעין סמל למורת-רוחה של התינוקת מאותו מוסד רפואי, וביתר דיוק מן האיש העטוף סינר לבן, שנחת-טיפולו ידועה לה לפרקים, ולכן היא מחבלת בחמת-זעמה בשמו של המוסד. אך הנכון הוא, שאותה פא מעצמה קופצת לה מפיה בראש ללא שום פניה. כבוד המלומדים במחקר המרתפים שבנפש במקומו מונח, אבל התינוקת עצמה גועה בצחוק כל פעם שפוגעת בה מכשלה זו.

כך היה גם אותו בוקר. היא צחקה הרבה בשל פוקת-חולים, ואף קהל צופיה צחק, הואיל והקהל צחק, צחקה היא הרבה יותר. וכשהתינוקת מגבירה חיילים בצחוקה – מי יעצור כוח מלשלם לה צחוק תחת צחוק? אפילו העצוב מאוד, או שיש לו הרגל להיות עצוב, משום שנוח לו להיות עצוב, על כורחו גועה בצחוק בשמעו את קול צחוקה. ואף לאחר שכולם מקבלים שפע רב מן הששון והשמחה השופעים מפעמונה, עדיין קול מצהלותיה, כשהיא חוזרת בשנית ובשלישית על פוקת-חולים, גובר. מבלי משים רוצים להתחרות בה אבל כושלים. כל כשלון חדש משמש מקור נוסף לגבורת-צחוקה. התינוקת צוחקת על משבתי הקהל בעוצם-שמחתה, והקהל שותף לשמחתה. סברה היא, שהתינוקת מסרסת במתכוון קופת-חולים, כדי להצחיקם הרבה. רואים בחוש, שהשובבה חומדת שחוק ומהתלות וצוחקת על מנת להצחיק. ראיה מפורשת: כשכובשים את הצחוק, מיד היא גוערת נגידים: “שתצחקו, תצחקו כבר. תצחקו הרבה.”

אותו בוקר הפליגה בצחוקה, עד שהסיחה, כנראה, את דעתה מגוף המעשה, הכרוך בפוקת-חולים. אך הקהל לא שכח את העיקר ושאל: “ומה היה שם בפוקת-חולים?”

“שם היה ילד אחד שבכה הרבה בעד שהרופא נתן לו תרופה.”

“למה הוא בכה?”

“לפי שהוא טיפשון,” אמרה התינוקת בקול נמרץ.

“הוא כלל לא טיפשון.”

“לא טיפשון? ולמה הוא בכה?”

“הוא בכה משום שהוא ילד רע.”

“הוא לא ילד רע גם,” חזרה בה מתוך שיקול-דעת, “הוא לא ילד רע. הוא ילד טוב גם…”

“קודם אמרת שהוא ילד רע, ולמה את אומרת שהוא ילד טוב?”

“הוא ילד רע וילד טוב גם.”

“ילד רע וטוב גם?” שואלים בפליאה, כדרך הבריות למדוד את חבריהם במידתם.

“כן,” ענתה בניחותא. “הוא קצת ילד רע וקצת ילד טוב. אף ילד רע הוא ילד טוב גם. מה זה ילד רע?” – שואלת היא בפליאת-פתאום, יכול מתוך חמדת-לצון, ויכול משום שאותו תואר רע לילד אינו מוחוור לה כל צורכו, אף על פי שמשננים אותו באוזניה כל כך הרבה. כל הנדוש יותר מובן פחות.

“ילד רע הוא טיפשון,” משיבים לא בלי היסוס. ועל ידי שמחליפים תואר בתואר מטשטשים עוד יותר. וזה גורל הקהל בשיחותיו עם התינוקת: מפעם לפעם היא מעמידה אותו על בורותו, כל שכן כשהיא שואלת פירוש המלים טוב, רע, יפה, חכם, טיפש, גבור, צדיק וכיוצא באלו מושגים מסובכים. לעולם הקהל מפרש שאינו ברור בשכיוצא בו.

“כן,” מאשרת התינוקת לאחר עיון-מחשבה, “כל ילד רע הוא טיפשון. ילד טיפשון בכה בעד שהרופא ביקש להביט לו בגרון. אזי הוא צרח,” הפטירה מעין הרהור בקול רם:

“כשהרופא מפוקת-חולים ירצה להביט לי לגרון אז אבכה גם אני. פעם, אתמול, מכבר, הייתי עם אמא שלי בפוקת-חולים, אז הרופא לקח אותי בידיים תיכף כמו הילד ההוא וצרחתי חזק.”

לאחר שנסתיים הדין והחשבון הרשמי על רוב הרשמים, שספגה התינוקת בדרך היום ופעם אתמול משכבר, ניגשה אל פינת היחוד שלה, חדר-המשכית של כלי-משחקה, תפסה את עמדתה בקרב חבר צעצועיה, ברכה אותם לכול לראש ב“בוקר טוב, ילדים שלי”. ולאחר כך התחילה לדרוש לשלום כל אחד לחוד ולמצב ענייניו. וכך אמרה:

“שלום לך בובה-פורים. היית ילדה טובה? ישנת יפה? כל הלילה היית יושנת? בוקר טוב גם לך, כושי. אתה בטח היית ילד טוב. התנהגת יפה. לא קיבלת אף מכה? לא נפלת? לא? ואתה, בובן, מה לך ישן אתה גם? לא עוד לילה, קום מהר. אני לא אמרתי לך נומה, נומה, נים,” נותנת היא את קולה בגערה, “אני אמרתי לך קומה, קומה, קום. מה, אתה רעב? מיד אתן לך אוכל. אל תבכה. אני אמא שלך, אמא קטנה שלך. אני כבר לא קטנה. היום אני כבר גדולה. מחר אני אהיה גדולה הרבה. אל תבכה ולא תלך אל הרופא. ואתה פ-פ-פ-ן” – הכוונה היא לפרוטומה קטועת האוזן של בטהובן, השוכנת כבוד בתוך קהל צעצועיה וגרוטאותיה – “למה נפלת על האף? למה?” – התינוקת מקדירה את פניה בקפידה מרובה. היא שוחרת סדר ותובעת מכל חברי-להקתה להיות צמודים למקומותיהם, שנתייחדו להם על ידה דרך קבע, או שהונחו שם במקרה פעם אתמול מכבר, כשהיתה כאן – “לא ישנת טוב, פ-פ-פ-ן? עמוד ותביט אלי. אל תסובב את הראש. אמרתי לך שתביט אל הקיר. שכחת?”

הרבה דברי-כיבושין הטיחה אותו בוקר לאנשי הלהקה שלה והרביצה מוסר לכל אחד לפי מעשיו הלא-טובים ודרכיו הנלוזות, אף אחד מהם לא יצא זכאי בדינו. פועלי-אוון הם כולם. אין זוכר את פקודותיה, אין נאמן. כל אחד הוא על פי דרכו ילד רע. לכן היא חולקת לאיש מנתו בגערה, כפי שמגיע לו.

אותו בוקר נתחוור לקהל ברוב צער כמה נכונה ההשערה, שבית-ספר, כל מכון לחינוך, שהנהו בדרך כלל נושא ברכה לבאים בשעריו, הוא גם מקום מוכן לקלקול המידות. ראיה לדבר, התינוקת. נהוגה היתה לדבר נגידים אל בני להקתה. ואילו היום נתחוללה חדשה: היא הרביצה לקצת מן הממרים. ועל אחרים איימה בעונשים. תורת ההרבצה קיבלה במתנה מן הגנון, שהיא באה בשעריו לפני שבועות מספר. בו סיגלה לה הרגלים חדשים במשאה ובמתנה עם פקודיה. היא אומרת: מי שחטא צריך להרביץ בו. אולם פ-פ-פ-ן זכה אצלה ליחס מיוחד. לו אף ברוגז כבוד תזכור. עדיין לא היה מעשה שינוח שבט זעמה על גורל רבן הניגון. אמנם, יראת הכבוד, הנופלת בחלקו של אותו גאון, עולה לו, לפי כל הסימנים, במיעוט הטיפול בו. נמצא, הוא נפסד מכאן ונשכר מכאן. מפאת מיעוט טיפולה בו הוא שוכן על הרוב לבדד, מן הצד, ואינו מתערב עם שונים.

בבוקר ההוא ניתנה גם לקהל הרשות להילוות אליה בסקר, שנערך על ידיה ללהקת צעצועיה. היא צעדה בתום נלבב וקפדני כאחד, כשר-צבא המפקד על חייליו או כבעל אחוזה המסייר את פינת החי שלו לדעת, אם אין בקרב בעלי החיים חולה או נידח. בחלק הקהל נפלה הפעם זכות בלתי שכיחה. דרך כלל נחשבת פינת היחוד שלה איזור סגור לקהל. לא די שאין לו שם דריסת הרגל, יש שהוא אסור אפילו בהצצה. אותה שעה יוצאת גזירה מלפניה: לא להביט. לא להביט. לא לעמוד כאן. אסור, אסור. כאן אני לבד. נימוקים יש לה די והותר, כולם ראויים להתכבד. ראש וראשון שבהם, שהיא צריכה להגיד דבר-מה לכל אחד מן הילדים שלה לתוך האוזן ואסור לשמוע. עתים הכושי אינו רוצה שהקהל ישמע מה שהיא אומרת לו. עתים בובת-פורים מצווה עליה לשלחנו. בין כך ובין כך הקהל מגורש.

גם הבוקר נצטווה הקהל לערוך גלות. אי אפשר היה לשמוע רוב דברים, שהתינוקת לחשה לתוך אזני ילדיה. מטעם זה סיפרתי בפרק זה רק מעט מן המעט ממה ששמעתי מפיה. הרבה שכחתי. מה שדיברה מפה לאוזן לחבריה, כל שכן שאינני יכול לספר.

“אבא, ספר לי סיפור.”

אבא שקוע, כנראה, בקריאת העתון, הפרוש לפניו על השולחן.

“אבא, סיפור,” – חוזר גדי על בקשתו. בקולו מבצבצת נעימה של קפידה.

כיוון שהאב אינו מרים את ראשו מעל העתון, מכלל שעדיין אינו שומע.

“אבא, ביקשתי ממך סיפוּר” – קורא גדי בהתרגשות, ואולי גם מבטו שנתלחלח מעט הוא סימן לרגזנוּתו. “לא שמעת?”

“מה לא שמעתי?” שואל האב, בהרימו את ראשו מעל לעתון. הוא שמע, כנראה רק את ה’לא שמעת,' “מה רצונך?”

“אני מבקש ממך סיפור ואתה אינך שומע,” טוען גדי בבכי כבוש, “אני מדבר אליך ואתה אינך שומע.”

“סיפור… סיפור,” משיב האב בגמגום נבוך, “וכי מניין לי סיפור? איני יודע סיפור.”

“אתה יודע…” טוען גדי בהתמרמרות גלויה.

“באמת איני יודע… מצלצלים,” קורא האב בקורת־רוח גלויה של אדם, שמקרה מוצלח חילצו מן המבוכה.

נפתחה הדלת. נכנס אורח וסח עם האב במה שסח. הילד מסתכל לסירוגין באורח ובאבא מתוך קפידה קצרת־רוח. אינו יכול עוד להבליג וקורא:

“אבא…”

אבא אומר לגדי בסבר של ריצוי ופיוּס:

“מה יש, חַבּוּבּ?”

“ביקשתי ממך… אתה יודע מה…”

“אבל כעת אין לי פנאי,” משיב האב בנעימה ממותקת.

גדי מסתכל מתוך פיזור הדעת, שיש בו משום ריכוז מורת־רוח, באורח, השוהה בביתם זמן רב מדי. סבלנוּת שנמתחה סופה להתפקע.

“אבא,” שואל גדי, “אמרת שאין לך פנאי. מה זה פנאי?”

"אני כעת משוחח עם מר… משיב האב בקפידה קלה. “אתה מפריע, חַבּוּבּ. פּנאי זה זמן.”

גדי משפיל את ראשו בתרעומת גלויה. סבר־פניו פוסח בין רוגז ובין עיוּן־מחשבה. האורח הלך. הטיח הילד שאלה חדשה בפני אביו:

“אבא, מה זה זמן?”

“שמע חַבּוּבּ, אתה היום טורדן. כל כך הרבה שאלות בת אחת,” אומר האב בקפידה כבוּשה – “וכי יודע אני מה זה זמן?” גדי מטיח בפני אבא ריטון זועם בקול ספוּג בכי. הליחוּת בעיניו גברה:

“איזה אבא יש לי. סיפור לא יודע. פנאי אין לו. זמן, אומר, אינו יודע. לא יודע כלום. אתה אבא מקושקש.”

עיני הדמיון הגדולות

נפלאו ממני כל ההוויות והעוויות החן של סמדר. יותר מכל נפלא ממני מירוץ דמיונה. היא בסך הכול בת שלוש. אף על פי כן דמיונה מקפץ כאיילה על הרים וגבעות של מליצות־כנף ואני מפגר הרבה מאחוריה.

קודם כול בענין האכילה. פעם אחת אכלה כמה שאכלה, כלומר, כזית או שניים וסחה כך:

“אכלתי היום נורא הרבה, אכלתי את כל העולם, את כל הבתים, את כל האוויר. אין עוד אוויר לשום־שום־איש אפילו טיפונת. ואני כל כך אהיה שמנמונת. לא יכולה עוד ללכת. זה באמת ככה. באמת.”

בכלל, חושבת סמדר, שמעט הוא הרבה. מכל מקום בדברים שבאכילה. ראתה פעם חמור מלחך עשב. למען הדיוּק: לא חמור כפשוטו בשדה כמשמעו, אלא חמור ושדה בתמונה. מיד ספקה כפּיה וקראה בחרדה:

“אמא, החמור אוכל את כל השדה.”

סקרנית היא נורא ויש לה הרגל לגלגל בכל מיני שאלות. אלא שאינה מסתפּקת לעולם בתשובה אחת על שאלה. סבור אני, שהיא מחוננת בסגולה מיוחדת להפוך כל תשובה למעין דחפור של שאלות נוספות.

פעם שאלה את אמא: “של מי אני?”

אמרה אמא: “שלי.”

שאלה: “ושל מי עוד?”

אמרה אמא: “ושל אבא.”

שאלה: “של מי עוד?”

אמרה: “ושל סבא וסבתא.”

ושוּב: “ושל מי עוד?”

“של עדה אחותך.”

“ושל מי עוד?”

“לא עוד של שום איש.”

“ואני אומרת ‘עוד של מי’.”

“של מי?”

“של כל החברים שלי בגנון.”

“נכון. של כל החברים שלך בגנון.”

“ושל מי עוד?”

“לא עוד של מי?”

“לא עוד של שום מי?”

אמרה סמדר בחיוך ערמומי והסתכלה בצפּיה לעיני אמה “אני עוד של מי. הגידי, אמא, נחשי.”

“אני לא יודעת?”

“ואני ידועת,” קראה סמדר נצחנית. “אני של כל העולם. נכון, אמא?”

באין ברירה אומרת אמא: “נכון.”

אבל סמדר אינה מסתפּקת בתשוּבה רפה לשם יציאה ידי חובה. היא מנענעת בראשה החזקת־טובה לעצמה, ואוּלי גם לעולם, ואומרת: “אבל זה באמת נכון, באמת.”

אילו היא מלוּמדת בלשון לבטא צפוּנות הגיגיה היתה אומרת מסתמא: אשרי העולם, שיש לו סמדר כזאת.

נטיה יתירה לסמדר, אם איני טועה, לסדר העולם שבאמריקה ולמקריה, שכן היא שולחת מפעם לפעם את חכּת־דמיונה לאמריקה לצוּד בה פלאי־חידושים. פעם סחה:

“באמריקה יש בּוּבּוֹת שאוכלות לבד, ישנות לבד ובוכות לבד.”

“באמריקה יש בובות גבוהות עד לשמיים.”

“באמריקה אין סוּסים לא פרות לא כלום. ושם לא שותים כלל חלב.”

מסתבּר שחיבה יתירה זו לאמריקה כרוכה באיזו פנייה מיוחדת לבובות המגודלות, שהדודה הרחוקה שבאמריקה ממציאה אותן לה בתוך יתר המתנות, הבאות מידה הנדיבה, כגון ספרונים מצויירים, צבעים ועפרונות. אבל אין להימנע מן הרעיון, שזיקתה הלבבית לאמריקה נובעת גם מכוח איזו גזירה שווה שבין סמדר למדינה הגדולה והרחוקה.

אמריקה נוטה לאנפין רברבין, לגמלוני, למופלא, לדמיוני, ואף סמדר כך. אף על פי כן אין לסמוך יותר מדי על זיקות לבביות, לא לעולם חוסן הידידות. מעשה ואחותה הבכירה של סמדר סירבה לתת לקטנה הבזבזנית והקלקלנית את קופסת הצבעים, מתנת הדודה מאמריקה, והנמיקה את הסירוב בפקוּדה מיוחדת מטעם הדודה. כיוון ששמעה סמדר כך מיד עמדה והכריזה:

“אני אכה את אמריקה שלה… אז לא יהיה לה אמריקה.”

אין כל רבוּתא בדבר, שסמדר יכולה כשהיא רוצה להכות את אמריקה. מעשה ואירגנה קשר עם שתיים מחברותיה כנגד אלוהים. גשם חזק שטף. גשם שוטף כל היום הוא דבר לא נעים. אפילו הבובות לא יכולות לסבול גשם כל היום. הן כועסות נורא. לא רוצות לאכול, לא לרקוד, רק ישנות. אמרה סמדר אל שתי חברותיה, שכנותיה לאותה כניסה בבית, שביקורן אצלה לא הופרע על־ידי הגשם:

“אתן יודעות מה? בואו ונכעס על אלוהים שעושה לנו גשם. הוא רע אדוני. בחיי.”

ניתנה האמת להיאמר, כי בדרך כלל אין סמדר כעסנית ורגזנית. אדרבה, היא נוחה לבריות, לאנשים ואף לבהמות ולחיות במשמע, כל שכן לעולם, המושך אותה בהמון מראותיו. והכיצד אפשר לא לאהוב את העולם? באמת: הכיצד? לשמים, אומרת סמדר, לחיים אדומות. כל שלולית, סבורה היא, היא ים חדש. כשהחתול נובר בתוך העפר הוא עושה ביוּב. אהבה רבה יש בלבה לאדמה. אני, אומרת היא, מריחה את האדמה והאדמה מריחה אותי.

נוחה, נוחה. אבל בשעת הצורך היא מעמידה על הדין ללא כל פשרות, אמנם, אי אפשר להעמיד הכול על חומר הדין, אבל לגמרי בלי דין גם כן אי אפשר. כיוון שאמא גערה בה פעם ואמרה לה, שהיא ילדה לא טובה, מיד גמלה לה בעונש והצהירה לפניה בבכי: “מחר אני אגיד לאבא דבר יפה ולך לא אגיד… את לא טובה, אמא שלי לא טובה.”

פחדים

מפי הנסיון אנו למדים, שרוחב הדמיון כרוך על הרוב בפחדים משוּנים, הפוקדים את הנפש לעתים או הקשורים בה דרך קבע. סימנים מוכיחים, שהאימה היא אורחת מצוּיה אצל סמדר, ולכן עמדה פעם וסיפרה בפנים נחרדות מעשה זה.

פעם אחת היה בוקר, רק בוקר, לא כלום היה ורק בוקר. אפילו לא יום ולא לילה, רק בוקר. ולא היה יותר כלום. היה עצוב מאוד.

חיפּתה בכפּיה הדקדקות על פניה, כדי לסוכך על עצמה בפני איזו אימה גסה, העלולה לטפח עליה. קולה היה עמוק ממליה. בלשונה הביעה בוקר, אבל בקולה המזוּעזע אפילו בוקר לא היה, כי אם איזה חלל ריק מאויים, מין הוויה ללא נשוא.

בוקר כך, לילה על אחת כמה וכמה. סמדר לא אוהבת לילה. כשהיא מקיצה משנתה בלילה, יש שהיא מתייפחת על־לא־דבר. גוֹעה בבכי ללא הפוּגה. חוקרים ודורשים: “מה יש? למה אַת בוכה?” כאילו שאפשר לדעת למה בוכים. נתברר, שסמדר דווקא יודעת למה היא בוכה בלילה. בפירוש אמרה: “אני לא רוצה עוד לילה… לא רוצה.”

והוסיפה למרר בבכי.

לא טוב להיות סמדר קטנה לבדה במיטה בלי אמא כלל בלילה. מסתמא חושבת סמדר, שהעולם בלילה גדול יותר מדי בשביל קטנה שכמותה. אז מה היא עושה? היא זורקת מעליה את השמיכה וצווחת: “אמא, השמיכה נפלה מעלי. קר לי.” אומרת לה אמא: “התכּסי בשמיכה ולא יהיה קר לך.” טוענת סמדר: “אמא, קר לי גם עם השמיכה.” יורדת אמא ממיטתה. ומלבישה אותה גופיה מתחת לפיז’מה וצועקת: “גם הפיז’מה נפלה, אמא, קר לי.” אמא משונה, כעסנית כזאת, לא רוצה יותר לרדת ואומרת: “תישני, סמדר, ואל תרגיזי את אמא. אַת לבוּשה גופיה, התכסי בשמיכה ותישני.” אולם סמדר בשלה. לא יצאו רגעים מרובים ושוב היא פוצחת בצווחה:

“אמא, קר לי. השמיכה נפלה, הפיז’מה נפלה, הגופיה נפלה ואני אפול גם… אני כלל לא לבושה, רק אני עלי לבוּשה, קר לי, אמא.”

כזוהי סמדר: תוחבלנית וטורדנית. אולם שורת היושר מחייבת למצוא לה צד זכות. לא משום שעינה צרה חלילה באמא, השוקעת בן־רגע בשינה מתוקה. הפחד מדרבן אותה. לא נוח להיות סמדר קטנה בלילה כה גדול, והיא עוד לבדה, לבדה לגמרי. אמא רעה, לא רוצה להשכיב את סמדר לידה, שתילחץ אליה, שלא תהיה רק סמדר, סמדר ולא כלום עוד.

בין יום ללילה

סמדר מכל מקום מעדיפה את היום על הלילה. כמה וכמה נימוקים בידה לכך, ביום אור, בלילה חושך. ביום כלל לא צריך לישון, ביום לא אומרים כל פעם: שכבי, התכסי, עצמי עיניים, שכבי, שכבי. סמדר לא אוהבת את המיטה. ביום יש גנון עם חברות וחברים והרבה דברים טובים. לא די שהיא צריכה לישון, בלילה, והלילה, קראה פעם בבכי, כלל לא רוצה שתסגור את העיניים, אז עוד לפני שנעשה מאוד לילה, והיא כלל לא יכולה עדיין לישון, אומרים לה: סמדר, מהרי, שכבי, סמדר, כבר לילה, אַת צריכה לישון. טוענת סמדר: כלל לא עדיין לילה הרבה. זה רק מעט לילה. לא מאוד לילה. היא אומרת כך. אבא ואמא אומרים לא כך. אז היא רוצה לבכות. אין תימה שהיא פעם ויתרה על דעתה וירדה למיטתה במוּקדם, בתנאי אחד שיבטיחו לה דבר־מה. אבא ואמא כעסנים, אבל פעמים גם מחייכים ומבטיחים מה שמבקשים מהם. כשהבטיחו לה, אמרה סמדר דרך שאלה:

“ואם אני אשכב תיכף לישון יבוא הבוקר יותר מהר ואוכל ללכת מיד לגנון?”

מהר־מהר

מן המסופר מסתבר, שהסבלנות אינה ממידתה של סמדר. קוצר־רוחה נובע מכוח־דמיונה המפותח. כלל גדול: דמיון מופלג ורוח פחוזה שלובים יחד. מכאן כמה מנהגות שלה, שיש בהם מן המפליא. היא להוטה לגדול חיש־חיש. לכן מרכיבה מפעם לפעם את משקפי הסבתא על חוטמה, כדי שגם היא תהיה סבתא, ונועצת את רגליה בתוך הסנדלים של סבא למהר ולהיות סבא.

דרך כלל היא מלאה טענות על הימים. כל יום חדש הוא בעיניה מדרש פליאה, שהרי אין הוא חדש כלל. היא שואלת: מה היום? אומרים לה, למשל, יום ראשון. ובכן, היא טוענת: שוב יום הראשון, כבר היה אתמול יום הראשון. ולמה עוד פעם? אותה קושיה חמורה חלה אצלה גם על כל יום אחר של השבוע, קל וחומר על השבת. רוצה היא לדעת אם שבת זו היא שבת כמו אתמול, או שזו היא שבת אחרת, באמת אחרת.

הואיל ואינה שרוּיה בשלום עם הזמן, אין בידה, לפי כל הסימנים, אמת המידה לגבי חלקיו, יש ששעה ארוכה נראית בעיניה קצרה מדי. לכן כל פעם שעפרה חברתה עומדת להיפרד ממנה, היא פורצת בבכי. עפרה, אומרת היא, לא ישבה אצלה אפילו טיפונת. ולמה היא הולכת כבר, כאילו שהיום כבר מחר?

פעם אמרה לסבתא, שעמדה להיפרד ממנה:

“סבתא, אל תלכי עדיין. אני אבכה.”

“למה תבכי?”

“לפי שעדיין לא אהבתי אותך.”

תירוצה של הסבתא היה, שהסבא מחכה לה, לתת לו אוכל.

שאלה סמדר:

“וכשאת הולכת, סבתא, הסבא בוכה ממך גם?”

גורלה של סמדר. עקשנית, נצחנית ולעולם ידה על התחתונה. על כורחה היא מוותרת. לכולם היא מוותרת: ללילה, לאמא, לאבא, לחברה ההולכת ולסבתא. “ובכן,” אומרת היא, “אם את הולכת, סבתא, לכי תיכף, לגמרי תיכף, שלא תביטי אלי אף פעם עכשיו. תכבי את העיניים ואל תביטי אלי. וככה בלא עיניים תלכי ממני ודי. רק לפני שתלכי תתני לי סוכריה ותלכי לך.”

“אין לי סוכריה,” אומרת הסבתא.

אמרה סמדר:

“אז אני מבקשת: תני לי את האין לך.”

בקשה של סמדר היא פקודה. הסבתא נותנת לה את האין לה וסמדר תיכף ומיד מחזירה אותו לה. הסכסוך נגמר בשלום, בשלום טוב, בשלום מאוד ושיהיה מהר מחר, שתבואי עוד הפעם, מהר, מהר, סבתא.

הוא שאמרנו: סמדר קיצרת־רוח ורוצה הכל מהר־מהר.

א.

בואו ונחזיק טובה לחכמים קדמונים שאמרו, כי העולם מתקיים בזכות הבל פיהם של תינוקות. כמה גופי־דברים בכבשוני הנפש המשכלת והמרגשת נרמזו במאמר זה. אין דבר תם וישר מפעיית העולל, מבכי התינוק ומניבו הכשר והנלבב של הילד. לא זו אף זו. אין דיוק של דיבור כזה השגור בפי הדרדקאות, המבוגרים דרך כלל מגמגמים, מבלבלים, עושים עקיפין או קפנדריות בלשון. ולפעמים מעקמים כתובים, ובלבד שלא להגיד מפורש מה שהם חושבים, וכל כך נתרגלו בכלאיים של לשון, ששוב אינם מסוגלים להביע את מחשבתם לדיוקה. והדין אולי עם האומרים, שהלשון השימושית גידלה כל כך הרבה עשבים שוטים, ששוב אין עוד כל סיכוי לעוקרם משם, ושפה נכונה, המלבישה כיאות במונחיה את מושגינו, לא תהיה עוד בידינו לעולם. ובכן, עולם הדיבור שלנו נתון במצב הרוס. אבל אם נניח, שהילדים מאחר שהם מערימים פחות יש להם שליטה נכונה יותר בלשון להביע את רגשותיהם ומאווייהם, אנו נמצאים למדים, כי עולם הלשון מכל מקום מתקיים בזכות הבל פיהם של תינוקות.

יש באוצר לשוננו פרודה יפה והיא המלה אהבה. צאו וראו כמה מושגים מרובים, הרחוקים זה מזה ומהם גם סותרים זה את זה, נתקפלו לתוכה. יש אהבת עצמו ויש אהבת הזולת – אבל כלום שתי אהבות אלו דומות זו לזו? אדם אוהב מאכל זה או פלוני, אוהב בגד, טבע או נגינה, אוהב את ילדיו, אוהב לראות את השמש בשקיעתה ובזריחתה, אוהב את מולדתו או את גיבורי עמו, אוהב חברה או בדידות, אוהב חום או קור, אוהב עניים או חולים, ולא נייחד כאן את הדיבור על כמה אהבות אחרות, התובעות לעצמן דווקא את המונופולין על המונח אהבה, אבל די גם בסוגים שנתפרשו כדי להוכיח, כמה מרובות הכוונות המנוגדות שמכניסים לתוך המלה אהבה. האוהב מאכל אוהב לאכלו. כלומר, לכלותו, לבערו ולהעבירו מן העולם והאוהב בגד מבקש לקיימו דווקא: המרחק בין אהבת עצמו לאהבת הזולת גדול כל כך וראוי היה לייחד לאחת מהן שם אחר לחלוטין. יש סבורים שאהבת הילדים היא בעצם מהדורה נוספת של אהבת עצמו, כי הצאצאים הם ראי להורים – נמצא שפסוק מעין “ילדי, אני אוהבת אותך” אינו מדוייק כל עיקר. ההגיון מחייב בוודאי להבדיל על־ידי שינוי־מונחים בין אהבת חום וקור או אהבת כבוד וכסף, שהן אהבה ממקור הצרכים הגשמיים. ואין צריך לומר שצריך למתוח בחזקה קו מפריד בין אהבת שעשועים ומשחקים לאהבת עניים וחולים, שאם יש בה ממש, המלה חמלה או רחמנות תופסת בה הרבה יותר מן האהבה. אולם האהבה בלשון בני־אדם משמשת לא שם־דבר, כי אם שם דברים לאין שיעור. אוהבים חפצים, שהם בחזקת קניינים פרטיים ואוהבים חלונות ושאיפות נאצלות; אוהבים עננים במרום וצללים למטה, בני־חלוף, ואוהבים הרים מוצקים; אוהבים רצי־גלים ואוהבים עולם ומלואו; אוהבים דברים שאוהבים אותם ודברים שמתאווים להם ופעמים אוהבים אפילו דברים השנואים. הינו אוהבים שיהיו שנוּאים עלינו. המלה אהבה היא מעין חבית ללא קרקעית, הכול נכנס לתוכה והכול נשפך ממנה. כיוון שהיא יוצאת למשמעויות הרבה אין היא צמוּדה עוד לשום משמעות. הנה דוגמה אחת מני רבות עד היכן הרחבתו של מונח ועשייתו נרתיק הכולל למושגים רבים מצמיחות בו עשבים שוטים עד שהוּא נעשה מעין אתרוג שוטה שאין לברך עליו.

ופליאָה היא: הכיצד הבריות מבינים זה את זה. לאחר ששדה הלשון נזרע כלאיים וצומחים בו ספיחים רבים כל כך? כנראה, שבאמת אין מבינים זה את זה או שמבינים זה את זה רק בקירוב, ולפי האומדנה, כשם שאנו מבינים לפעמים אפילו שפת אלמים. מבינים ברמיזה. קצת טועים ומשבשים וקצת מנחשים ומשערים; מה שסותם הדיבור מפרשים סבר הפנים, מבט העיניים, תנועה, או העוויה. מגששים לפי המקום והשעה ולפי האדם. ומן הסתם צפוּן בתוך כל דו־שיח הסכם חשאי לקיים גניבת־הדעת של גומלין. ההרגל מפיג את הפליאָה. יש סבורים שדור הפלגה היה רק אחד, אי־אז, בימי קדם, דומה, שכל הדורות דורות־הפלגה הם.

ב.

אילו היו רק זקנים בעולם, לא היינו רואים אלא פרצופים מקומטים. הילדים המופיעים בכל דור ודור מיישרים את הקמטים ובזכותם מתנוססות לעינינו גם פנים חדשות. וכך הם מיישרים את קמטי הלשון. תמימים הם, תוכם כברם, ולבם כפיהם ושפתם לא העלתה עדיין ספיחי המליצות. הפסוקים טרם נשתגרו בפיהם. אין הם גורסים לעת עתה פסוקים בלשון סגי־נהר, כגון “חושך שבטו שונא בנו”, “את אשר יאהב יוכיח”, או פסוקי מוסר השכל “בן חכם ישמח אב”, וכיוצא בה. אין הם מבינים, למשל, כיצד אפשר לצבוט את הלחי עד כדי כאֵב ולהשמיע בה בשעה לבעל הלחי הצבוּטה כינויי־ליבוב: “חבּוּבּ”, “חמוּד”, “מותק שלי”. הצביטות, לפי דעתם, בדומה למכות, הן פגיעות וחבלות, שמקורן בשנאה. את שהם אוהבים אינם מוכיחים, אלא מחבקים ומנשקים, ואת שהם מכים אינם מעמידים כנגדו פנים שעושים לו טובה, התגלות־לבם פעמים מפתיעה. יכול שהקונדס הקטן שואל לסבא זקן: “סבא, מתי תהיה כבר מת?” בניגוד הגמוּר למבוגרים, שאפילו בשעה שהם מאחלים לקשישים מהם נסיעה מהירה לעולם האמת, מברכים אותם בעל־פה שיאריכו ימים עד מאָה ועשרים שנה. מעלה יתירה לתינוקות הללו, שאינם מתנים כלל את אהבתם במלים, ופשיטא שאינם אומרים שבחים, והביטויים האוצרים בחובם רגשות טובים לא נזדלזלו עדיין עליהם. כשדה העומד בקמתו המלֵאה, כך עומדת הלשון בפי הילדים בקמתה, כל שיבולת מלאָה, תמה, רעננה, טעמה בה.

כמה חן, נועם ומתיקות, מפעפעים בדיבורים מעין אלו, השגורים בפי הקטנים: “אבא, אני אוהב אותך כסוכריה.” או: “אמא, אני אוהבת אותך שאני רוצה לאכול אותך.” הגדולים אינם מדברים כך. אינם מעיזים. הגדולים מביאים משלים אחרים לגמרי. מושכים דימויים משונים מן המופשטות. המבוגרים מפשיטים הכול. הם מפשיטים מכאן ומלבישים מכאן. שום רעיון אינו עומד לפניהם בעינו ושום רגש אינו מתגלה אצלם בטהרתו. כל שיח שלהם הוא בגדר טיח. טחו עיני שכלם מלראות את ילדי־רוחם כמות שהם. ומי הראשון הביע משפט מעין “אני אוהב אותך נורא”? הווי אומר: הילד. צירוף־מלים משונה, לכאורה, ומדוייק לעמקו, כזה עשוי היה להתרקם רק במוחו של דרדק, שאינו חושש כלל לבטא את רגשו לאמיתו, אפילו לבושו המילולי נראה חסר־שחר. המבוגרים טבעו מטבעות־אהבה, כגון אהבה אפלטונית, אהבה נאצלה, אהבה בת־השמים, אהבה רבה, אהבת עולם, והוא התמים אומר: אוהב נורא. היטב יודע הוא כי מורא הוא לאהוב, כשם שמבין הוא, כי מורא הוא לבלי להיות אָהוּב. האהבה מטילה אימים. נחש האימים כרוך בעקבה בין היא באה בין הולכת, בין היא חובקת את כל הישוּת כחגורה צרה, כחישוק חזק וכמחוך מעיק, בין היא רפופה, דלולה, עשויה־חורים. אין הילד רואה או מרגיש שום מופשט. הוא משיג רק את המוחשי. ואף המופשט הוא אצלו בגדר מוחשי. האהבה עשויה להיות נוראה כמרחק הגדול ומתוקה כסוכריה או ככל מאכל טוב. האהבה והאכילה כרוכות אצלו יחד. כל האהוב, סבור הוא, ניתן לאכילה. כמנהגו במלים המציינות את רגש האהבה, כך מנהגו בכל המלים המבטאות רגשות או רעיונות. אין הביטוי משמש חציצה בינו לבין הדבר המבוטא, אלא הביטוי והתוכן חד הוא. כשהוא אומר חיה רעה, החיה הרעה ניצבת לפניו חיה ממש ומפּילה עליו את חתיתה. אין הוא הוגה אלוהים כרעיון, אלא כיצור־אימים. בעיניו אף הדומם חי הנהו. כל המלים הנודעות לו בריות חיות הן. לכן הילד מחיה את הלשון. כל דור־ילדים נוסך חיוּת חדשה בלשון.

נמצא, שפת ילדים היא מקווה־טהורה וכור מצרף מכאן ובית היוצר או בית היציקה מכאן. שפה זכה של ילדים מדיחה עובש וחלוּדה שבאוצר הלשון, משירה את האיברים המדולדלים – הפסוקים, המליצות, הפתגמים – שורפת את הסיגים ויוצקת מטבעות־לשון חדשות, היוצאות מתוך הצירופים החדשים. הצירופים החדשים מתהווים ממילא על ידי שנעקרים העשבים השוטים של השיגרה.

יש אומרים, אמני הביטוי מחדשים את הלשון. אבל הם רק מחדשי־מלים. ואילו הילדים מחדשים את הלשון גופה ומרעננים אותה. אין חידוש לשוני, שאין מקורו בחדר הילדים.

ג.

הכתוב מדבר בכלל התינוקות, וסמוכין לו גם בתינוקת אחת, שאף מפיה למדתי כמה רב חלקה של עדת הילדים בחכמת הלשון. הרבה חידושים שמעתי מפיה של אותה תינוקת, ואילו באתי לפרש את כל חידושיה בלשון איני מספיק. לכן לא אפרש אפילו את מקצתם. אציין רק נופך אחד משלה. ולפי ששום דיבור אינו ראוי לקבוע ציוּן לעצמו לא לשבח ולא לגנאי, אלא אם כן הוא הולם יפה את זמנו ומקומו ואת כלל מסיבותיו, נאלץ אני להסמיך לכאן סיפור קצר. מעשה שהיה כך היה:

התינוקת אינה תושבה בביתנו, אך נהוגה היא להתארח מפעם לפעם אצלנוּ. בבוקר היא באָה ולעת־ערב היא שבה אל נווה בבית הוריה. אין לה אלא בילוי של יום תחת קורת־גננו. וכבר אָמרוּ חכמים קדמונים: גדולה הכנסת אורחים כקבלת פני השכינה. ועוד אמרוּ: המכניס אורח לביתו חייב לתת לו את כל סיפוּקיו. אפילו סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו. אף אנו נוהגים בה, כפי שהורונו חכמינו. במשך כל אותו יום מזונותיה עלינו וכל משאלותיה מאתנו באות על סיפוּקן המלא, בכלל זה אף צרכיה בשעשועים, במשחקים ובצעצועים. פשיטא שיש לה סוּס לרכב עליו. ולא אחד בלבד, אלא כמה בבת אחת. ואין די בסוּס. אף גמל נתוּן ברשוּתה. בוּבות כחצי תריסר, כּוּשי אחד, תוף, עגלה על גלגלים, ג’וּלים וכל מיני אביזרים וגרוטאות, המשמשים תפאורה נאָה לחדר הילדים. ואנו עבדיה הרצים מלפניה ומאחוריה. היא רצה ואנו רצים. אנו רצים בכבדוּת קצת וברוב עצלתיים, והיא רצה כאיַלה, כחץ מקשת, כבזק. היא רצה וצחוקה ומצהלותיה ומשובותיה רצים לפניה. הרבה רעשים היא מרעישה וסביבה נשׂערה מאוד. אין צריך לומר, שאנו משמשיה המבוגרים, מתעייפים מאוד מן המהומה והמרוצה. אבל ראו פלא, פעמים אף היא מתעייפת מעט בשל דהרתה החזקה וקישקוש מליה. הנה היא מצעקת בקול מחריש־אוזנים: “אני שובבה, שובבה נורא.” אמת יהגה פיה: היא שובבה באמת. ובידוע שהשובבים מתייגעים הרבה. שובבים אינם עצלנים. אבל גבול יש לים וגבול יש גם לים המרץ של תינוקת. מזל טוב שהיא עולה באמצע היום על משכבה. בזכות הנופש היא מוסיפה כוח ומרצה חוזר וניעור. אף על פי שהיא אורחת נדירה בביתנו ייחדנו לה מיטה תדירה לשנת הצהרים, שהיא מקור הברכה לזקן ולטף. באמת אמרו: התינוק חמוּד לעולם, ושבעתיים נחמד הוא בהקיצו משנתו. צריך רק לעמוד על המשמר ולכוון את הרגע המאושר, שבו מתחילה זריחה ראשונה של היקיצה. עמוד השחר בזריחתו יפה ונעים הוא, אבל פי כמה וכמה יפה אף נעים התינוק ברגע זה ממש, שנבקעים עפעפי השחר של עיניו החמוּדות. עוד הוא נים־ולא־נים, מביט־ואינו־רואה, לא הספיק אפילו לשפשף בזרת קטנה שלו את עינו האחת, והוא כולו טהור ונקי וזורח, כאילו זה עתה עלה מן הרחצה. אפוף חלום וכולו חזיון. תמה אני אם כל מחזה על הבמה ועל הבד יש לו חן כזה.

הזוכרים אתם אותו פסוק־חמד ב“בן־סירא”: "מה נהדר היה מראה כהן בצאתו מבית קודשי הקדשים?' זהו בערך מראהו של התינוק בהקיצו משנתו. אף הוא כאילוּ זה עתה יצא מבית קודשי הקדשים, רך ונולד ולשחקת־נחת המפזזת על שפתיו טעם מחיה־נפשות. אוּלם למרבה הדאגה לא כל יקיצה של התינוקת מביאָה עמה שחקה טובה כזו. רואים אנו עתים שהיא מתעוררת משנתה כאילו דאוּגה, עצובה, חרדה, רוחה הטובה אין עמה. עדיין אין בפיה לשון־לימוּדים להלביש במלים את הגיגיה ולפרש לפנינו את צפונות־לבה, ולנו אין עוד בינת־אדם לפענח בחוש נכון פליאות של נפש רכה, ענוגה, דוממת. אין אנו מבינים מה דבר נפל בינתיים, שאותה תינוקת שובבה ועליזה לפני שנתה שינתה פתאום את טעמה וכל אותות הרוח הרעה נחקקו בפניה. שמא חלום רע חלמה? שמא לא ישנה כל צורכה? שמא מיחוש כל־שהוא דבק בה? אין אנו יודעים ולא כלום מפאת שאנו משוּפּעים כל כך בידיעות ובנסיונות החיים מתוך עולם המבוגרים. שכחנו ילדוּת. אנו אומרים או מהרהרים: מה זה? מה זה? האם המירו לנו את התינוקת? וכי נהפכה לאחרת? אנו תוהים ומגששים ואיננו מבינים כלום. אין לה כמדומה חשק לקום ממיטתה. היא מצטערת, כמדומה, על היקיצה. לא ניחא לה משום־מה, וכלל אין לנו אומץ המחשבה להביע, למשל, רעיון, שהרוח הרעה, הנותנת את אותותיה בתינוקת, אינה אלא פרי מצב הרוח. המבוגרים סבורים, שילדים אינם כלל במצבי־רוח. ילדים הם גולמים, לוּחות חלקים. אין להם לא רוח ולא מצב־רוח. ובכן, מה? מפני־מה נשתבש סדר־עולמה של התינוקת לאחר השינה? הרי שתנומה מעט מן הדין הוא, שתשפיע עליה לטובה ולעליצות?

תהינו, גששנוּ, פּקפּקנוּ עד שניחשנו: העניין הוא פשוט מאוד. קר לתינוקת בשנתה, על שום ששמיכתה דקה מדי. הקור, כידוע, גורם עצבות. והעצבות משבשת את הסברה ומתישה חשק החיים. כיוון שנצנץ בנו רעיון גואל זה עשינו מיד מעשה. הלכנו וקנינו שמיכה עבה, דרך מקרה חל אז יום־הולדת קטן שלה, כי מלאו לה אותו יום שנתיים ומחצית השנה. התוצאות המשבּיעות רצון לא אחרו לבוא. לימים כשבאָה אלינו האורחת הקטנה לבלות יום בחברתנו ובחברת כל משמשיה, צעצוּעיה ורציה, והשתובבה כאוות נפשה עד שעלתה בחפץ לב על משכבה לנוּח מעט מעמל־יומה, ראינו והנה התנומה אפפתה חיש־מהר. וכשהקיצה בדקנו ומצאנו לא חיוך אחד בלבד, אלא תריסר חיוכים משחקים בפניה. והיא עצמה כולה שחקה גדולה אחת. אף על פי שאנו הקשישים קשי־הבנה הננו, תפסנוּ תיכף ומיד את נקודת העניין: התינוקת דעתה בדוּחה עליה על שום החום האופף אותה והחום הגיע אליה מן השמיכה החמה. ואַכן, חום גורר חום, וחום גורר חיוּך, וחיוך גורר חיוּך, והיא באמת חייכה אלינו היטב־היטב ואמרה בטוב־טעם ודעת וברוב פינוק של ריצוּי לעצמה:

“השמיכה אוהבת אותי.”

דוקוּ: לא אָמרה אני אוהבת את השמיכה, כי אם השמיכה אוהבת אותי. ביטוי זה נראה לי מלא טעם ומשמעוּת. הוא מדויק באמת. האדם אוהב את השמיכה באהבה התלוּיה בדבר, כי הוא מקבל ממנה חום, ואילו השמיכה אוהבת באמת, כי היא נותנת חום. לא המקבל, כי אם הנותן אוהב. תורה זו למדתי מפי התינוקת.

לכן זו דעתי: התינוקות מורינו ורבותינו הם.