רקע
ש' בן־ציון
הקרדום

מרגלָא בפי נחום הבנאי: “אלמלא אבא, עליו השלום, ואני, להבדיל לחיים, – היו כל בני העיר יושבים תחת כפּת-השמים”. ובאמת, כמעט כל בתי העיירה, שרובם עץ, אך בידי נחום או בידי אביו נעשו ונתקנו, ואין לך יום שגופו הקצר של נחום לא יהא נשקף מֵרום איזה גג, או מראש נדבך אחד, הוא וקרדומו עמו. מכה הוא שם בקרדום מתוך זמרת-חייל תקיפה שקְבָעה לפסוקי “עזרת אבותינו” – וכך, עם קרדומו זה ועם פסוקי דזמרה אלו שלו, הוא הולך ובונה, הולך ומקָרֶה מכמה שנים בית אחר בית לבני ישראל.

לפעמים צופה נחום מרומו של בנין על כל הגגות הללו סביבו, ותוהה על עצמו: אפשר שהוא אחד עשה את כולם? פלא! כולם מעשי ידיו הם, ובכולם אין אף פינת-גג אחת שתהא שלו ושל זוגתו…

ודירה קטנה בעיירה קטנה זו המוקפת יערים – מי מבעלי מלאכה לא זכה לכך? המקום בזול ועצי-בנין בזול – והוא, בנאי בן בנאי, עדיין לא בנה לו קן כל-שהוא לבני ביתו באיזו קרן-זוית שהיא! – והוא מנעוריו הרי משׂתכר הוא, ברוך השם, יום יום… אך מה יעשה – ומנעוריו שרויה עליו תמיד הוצאה רבה המכַלה את משכוּרתו כולה: עוד בשנה הראשונה לחתונה נעשה לאבי יתומות גדולות. אביו נפטר לבית-עולמו, ומאז חלה עליו, על נחום, פרנסת אמו ושלש אחיותיו. גדלו הבנות – עמד ומכר את ה“נחלה”, אותו בית המרוּוח שבאמצע השוק – והשׂיאן זו אחר זו, ויצא לו מן הירושה כשהוא מטופל ומסובל בחובות. ומאז פורע נחום את חובותיו זה כמה שנים, ועדיין לא נפרעו, ומאז הריהו דר ברשות שאינה שלו ובכפיפה אחת עם גברילא השכּוֹר.

הנה היא עומדת שם אותה דירה פחותה ורעועה כשהיא מוקצה ומובדלת מכל בתי העיר, ונראית כבהמה שבורה זו שנפלה ונשארה אחורי העדר, – והוא, בנאי בן בנאי, חוכר ומשלם שׂכר בעד “חרס נשבר” כזה, וגברילא השכּוֹר בעליו הוא!

“גזירה היא, שהסנדלר יהא מהלך יחף” – אומר נחום לעצמו, מגרש את המחשבות הרעות וחוזר לעבודתו ולזמרתו.

ובאמת מחשבות זרות בשעת העבודה – למה? המלאכה שלו דורשת זהירות. והרי אירע לו פעם שמשך קורה גדולה לראש הנדבך ולא נזהר, נשמטה הקורה ושמטה גם אותו עמה… “וברוך השם – אומר נחום – שעשה לי נס והוציאוני משם ברגל שבורה ולא במוח רצוץ!” – עכשיו, אמנם הוא צולע במקצת, אך כלום אינו מתפרנס, ברוך השם, מיגיע כפיו כקדם? או שאינו משלם שכר-לימוד כבעל בית בעד שמעוני בנו?

נזכר נחום בשמעוני שלו, ונפשו עליו מתעוררת, והריהו מכה בקרדום ועונה ביתר עוז מראש הגג:

"בְּרוּם עוֹלָם מוֹשָׁבֶךָ,

וּמִשְׁפָּטֶיךָ וְצִדְקָתְךָ

עַד אַפְסֵי אָ-אָרֶץ!"

שמעוני זה הקטן, שנשאר לו לנחום מארבעת ילדיו שמתו, “תכשיט” הוא לו. “כלי-יקר” כזה אין בכל העיר דוגמתו: בן-עשר הוא, ולומד כבר בין הגדולים שבתלמידי העיר – והוא הטוב שבהם! וכמה נאה הוא תורני קטן זה יפה-העינים. אך התורה בקדושתה מאירה כך את פניו הדלים!

חביבה היא התורה הקדושה על נחום, אף-על-פי שהוא עצמו אינו אלא “עם-הארץ”. חביב עליו לומר תהלים עם הצבּוּר בשבת ויום-טוב, ולישב אחר-כך בבית-הכנסת, במסבּת חבריו, בעלי מלאכה ופועלים זקנים, ולשמוע ב“מדרש רבה” מפי המגיד שלהם: “אי, סוסים!” – היה נחום אומר לחבריו אלו: “אלמלא התורה והמצוָה הרי כחמורים היינו, לשוָרים דמינו, – כי מה אנו ומה חיינו?”

כך מושך הוא בעוּלו דל שמח זה ואינו קובל. אך האשה היא קובלת לפעמים ונאנחת על המחסור והדוחק שבבית ועל החובות שלא נסתלקו עדיין. אבל כנגד זו יש לו לנחום תשובה נמרצה: “אי, טפּשה!” – הוא אומר לה דרך חבּה: “ומה בכך אם בעל-חוב אני, כלום איני שוב בעל-בטחון? קרדום זה, שאבינו שבשמים נתָנו לתוך ידי – חייך, שלא אתן לו מנוח עד שיסלק לי את כל חובותי כולם יחד עם רבית-דרבית, עד לפרוטה אחרונה! ואז, טפשה שלי, מי ידמה לנו ומי ישוה לנו? זהו לעתיד; ולעת עתה, אוצר יקר ונחמד זה שעמנו – שמעוני שיחיה – לאו הון ועושר הוא לך?”

ושמו של שמעוני אמנם סגולה בדוקה הוא לאמו. מזכיר לה נחום את יחידה זה, שנשאר לה מכל בניה – ומיד היא מתפּייסת, נאנחת בהכנעה ואומרת: “רבונו-של-עולם, אל תיַסרני על אמרי-פי, כי חטאתי!” – ושוב היא מקבלת יסוּריה בשתיקה ובאהבה.


כשנעשה שמעוני בר-מצוה, יצא מן החדר ופרש לבית-המדרש. היה זה בעשרת ימי תשובה; וכל אותו ערב הראשון עמדו האב והאם אחורי בית-המדרש, נסתכלו בחלון, לראות ולשמוע בבנם זה שהוא יושב ושונה שם בקול ובנעימה כאחד הגדולים. נסתכלו – ובעיניהם דמעות של שמחה, שמעו – ונפשם עליהם ריננה לשמו יתברך.

לסוף לחש לה נחום לאשתו ואמר: “אי, זוגתי! כלום בני אדם אנו, אבות כשאר הבריות? הגיעי בעצמך: שמעוני שיחיה, עתיד הוא ללמוד משניות ולומר קדיש לעילוּי נשמותינו, ואנו – מה אנו עושים בשבילו? אדם שנפטר לבית-עולמו הריהו מניח נחלה, נכסים והון, זכרון לבניו אחריו, – ואנחנו מה נשאיר לו לבן יחיד זה שלנו? את הקרדום שלי שאין הוא יכול להשתמש בו?”

“וכלפי מה אתה אומר דבר זה?” – שאלה האשה, שהבינה בבעלה שמתכוֵן הוא בדבריו לאיזה ענין.

“בואי, ואומר לך כלפי מה” – השיב נחום ומשכה בידה שתלך אחריו.

התחילו שניהם מהלכים ומטיילים ברחוב בית-המדרש, לאור הלבנה, ופתח נחום ואמר: “אומר אני כלפי זה… הנה שנה חדשה באה לקראתנו, ורוצה אני לבוא בטענה לקדוש-ברוך-הוא: רבונו של עולם, סָבוּרני שכדאי הוא בנו שנבנה לו בית, כשאר אבות בישראל, ולמה אתה מעכב את השעה?”

“בית לבנות?” – תמהה האשה ועמדה: “במה?”

“בקרדום, טפשה!” – השיב נחום בבדיחה.

“שוב אתה בקרדומך!” – נתרעמה האשה על בעלה שנראה לה כמלגלג עליה – “ומקום ועצים לבנין יש לך?”

“אי, טפשה, טפשה!” – השיב לה נחום בלגלוג: “העולם הזה, הקדוש-ברוך-הוא מנהיגו ואינו שואל כלל בעצתך. והוא, מה הוא עושה? נותן הוא לעני אחד, ובנימין הסנדלר שמו, חצר רחבה, ולעני שני, שנחום הצולע שמו – קרדום. יושב לו בנימין בתוך בית שגגו נרקב ונשבר, ואין לו די מעות להחליפו בחדש; וכנגד זה יושב לו נחום הצולע, בנאי בן בנאי ומומחה לגגות, ברפת אחת עם גברילא השכּוֹר ומקום אין לו שיבנה דירה לעצמו כבן אדם. אומר לו בנימין לנחום: הרי לך חלקה מאדמתי, כדי דירה, ואתה קום ועשה לי גג כמו שאתה יודע ומבין. – הוא לי בקרקע, ואני לו – בשמֵי-קוֹרה!… משמע שקרקע יש לנו, ברוך השם, לשנה החדשה – נכסי דלא נַידי ממש, ולמה אנו מחשים?”

“ועצים לבנין מנַין?” – שאלה האשה.

“העצים הללו, טפשה, הרי נמכרים הם בכל החוצות! אלא מה, כסף? ולזה הרי גומל חסדים טובים יש בעירנו, רב אִליה המלוה, זה שהשיא גם את יתומותינו בטובו; – תשלמי לו רבית כאשר אהב, ומיד ייטיב עמך כאב רחמן; כי כלום אין קרדומי שוב בעל אמונה לאחר שסילק את כל חובותינו?”

“והמלאכה מתי תהא נעשית?”

“טפּשה! עשרים וארבעה שעות נתן לנו הקדוש-ברוך-הוא במעת-לעת – ואת עדיין אין לך פנאי? ומי זה יאמר לי ‘מה תעשה’ אם אהיה רוצה לעבוד בערבים על ביתי? מעט-מעט, בערב-בערב, ובימים שאין בהם עבודה – אעשנו. תעבור שנה, שנתים – ובית חדש, אם ירצה השם, על מכונו יעמוד, נחלה לשמעוני, שיחיה!”

נאנחה האשה ואמרה: “רואה אני, שאתה רוצה שוב להכניס צוארך בעול של חובות”. – נעור נחום וענה בתרעומת: “עוֹל היא אומרת! אני מציע לך עסק ואַת – בעול. שמעוני שלנו – הרי כסא של זהב יעשה לנו שם בגן-עדן! חייך, טפשה, שבשביל עסק טוב כזה כדאי וכדאי לנו שנשלם מעט רבית לרב אליה כמו ששילמנו עד עכשיו!…”

כאן נסתתמו טענותיה של האם מתוך שחוק וחדוה, ועיניה שהרטיבו התנשאו בתחינה למרום וקראה: “יה יושיעך, בעלי, במעשיך לשנה החדשה!”

“כן יהי רצון!” – ענה נחום: “ואִמרו, כוכבים, אמן ואמן!”

ובעוד שהם מטיילים כך שניהם לפני בית-המדרש ומשיחים באותו דבר, יצא אליהם שמעוני – והלכו יחדיו הביתה בלב מלא בטחון ונחת, וכוכבים ומזלות מאירים כנגדם לחדוה בדרך.


לא היו ימים מועטים וביתו של בנימין הסנדלר נתלבש בגג חדש, תריס בפני ימות הגשמים, – וכנגדו בקצה החצר נראה צבּוּר של עצים. – צבּוּר זה היה מצטבר ומוסיף כל אותו החורף עד שבא האביב. בא האביב, והתחילו הקורות מזדקפות במקומן, והעצים מצטרפים ביניהם מיום ליום כדי צורת בית.

נחום התחיל בונה דירתו; וכעץ זה הצומח מעט מעט, גדל ומגַדל ענפים מתוכו, כך צמח הבית תחתיו והיה הולך וגדל, הולך ומגדל מתוכו כתלים ומחיצות, מבלי שהכירו בו השכנים איך ומתי הוא נעשה.

“אך מלאכים בונים לך את הבית!” – היו אומרים לנחום.

ונחום שואף לו עשן מקטרתו ומַשִיבוֹ כלפי ביתו של רב אליה המַלוה ועונה: “לא על ידי מלאכים הוא נבנה אלא על ידי אליהו, זכור לטוב!”… ושחוק קל מסתלסל בשפמו, ואם כי כל השומע נאנח על “אליהו” זה הבונה בתים לעניים ברוב חסדיו…

הגיע חודש אלול – והנה זה בית: שני חדרים ופרוזדור קטן ומטבח, וגג חבוש לראשם, ושני חלונות גדולים נשקפים לרחוב במסגרותיהם החדשות כשתי עינים שמחות – הַעֲמֵד בהם זכוכיות, והרי זו דירה נאה לכל פרטיה! אמנם דירה זו רצפה אין בה, אך מה בכך? “אדרבה!” – מסביר נחום לבנו: “אפשר כך נאה יותר: שכּן, בכל ערב שבת בעלת הבית לוקחת טיט וגובלתו יפה וטחה בו את הקרקע יפה יפה, ואחר כך בוזקין מלמעלה חול נקי ודק, מאותו החול הצהוב שחופרין אחורי העיר, – והרי אתה מהלך לך בתוך ביתך בשבת על רצפת זהב כבן-מלך! ואמך, שתחיה, הרי כבר למדה אצלי מלאכת הטיט, כאבותינו במצרים. בוא, בוא, חביבי, ותראה במלאכתה!” – ונחום תופס את בנו בידו ומוליכו לדירה החדשה, למען יראה ויבין.

באו לשם, התחיל נחום לומר דברי כבּוּשין לבנוֹ בפני אמו, שעמדה וטחה את הכתלים בטיט:

“רואה אתה, שמעוני, בית זה, כידוע, שלך הוא, ואני ואמא אין אנו מבקשים ממך בשכר מלאכתנו, אלא לישב בו עמך יחדיו כל אותן השנים שיהא רצון מלפניו ברוך-הוא להחיותנו. ואחר-כך, אנו – למנוחות בבית-עולמנו, ואתה – לעמלה של תורה ודרך-ארץ. וכשתהא יושב כאן ועוסק בתורה בבית זה, הרי כל קורותיו וזויותיו, ואפילו כל המסמרות שבּו, יהיו מעידין לך באבא אמא שהיו דואגים לך בעניותם כל כמה שיָכלו – ותזכרם לטובה בפרק משניות. תשב ותשנה לך בנעימה נאה זו שאתה יודע, נעימה מן הלב, כאשר אהבנו – ותהא זו פריסת-שלום נאה ומשובחת לנו בעולם הבא!… ולעת-עתה, לך לך, תכשיטי, לבית-המדרש! ואני אלך לי למצוא עוד מעט מעות, ונעמיד את הזכוכיות ונעשה כאן, אני ואמא, מה שיש לעשות עוד – ונסיים ב’כי טוב', סיום כמה שנאמר: ‘הדרן עלך בית והדרך עלן’!”

אבל אותו סיום לא נעשה – –

בו בלילה נפלה דליקה בבית, ועד שבאו ונקבצו בני העיר ועד שהביאו מים – גברה האש ואחזה בכל פינותיו, בכתליו ובגגו, שהיו עץ יבש – ויעל בלהבה אדירה ובהתזת גצים וגחלים בוערות – ואיננו!


עם עמוד-השחר – ובמקום הבית אך אודים עשנים, תנור שנשברה מעשנתו, אי-אלו גחלים לוחשות בתוך הרמץ; לוחשות כאילו הן מספרות זו לזו איזה רז מכבשונו של עולם שלא נתּן לגלוֹתו לבני אדם…

בוֹשה וכואבה עומדת האם המיוגעת ומתיפחת בקול נחר על צואר יחידה, על שמעוני. שותק ועצום-פה עומד לו נחום ומסתכל בכל עמלו ותקותו אשר אבדו.

השמש עולה – ונדמה לו, לנחום, כי גם שם, בשמים ממעל, נפלה הדליקה… חרב עליו העולם.

לסוף נתעורר נחום, הוציא קנה-מקטרתו ומילאהו טבק תחוּח מתוך כיסו ופתח ואמר: “בית, בית! הרבה עמלנו עליך, אני וזוגתי, עד שראינוך גל אפר. עכשיו אהיה נהנה ממך לפחות הנאה זו, – אבעיר בך את מקטרתי ותהא שריפתך כפרתנו!”

נתקרב, כרע ושמט אוּד אחד מן הגל – ומיד נרתע משם ושחוק על פניו; בידו היה הקרדום כשהוא שלם גם בקת שלו… גם זו שאינה אלא עץ לא נשרפה, אלא נחרכה קצת.

“אשה!” – קרא נחום בעוז לאשתו הבוכיה והניף את הקרדום כנגדה: “שוב אין לך מה לבכות – אם יש קרדום יהא גם בית!”


לא עבר חודש ימים – ובקצה חצרו של בנימין הסנדלר התחיל מצטבר שוב צבּוּר של עצים…

בא האביב ושוב התחילו מזדקפות קורות חדשות במקום החורבה, – מזדקפות ומצטרפות שוב לצורת הבית…

ולמעלה, על קורה אחת המוטלה ואוחזת בראשיהן של שתי קורות זקופות, יושב לו נחום דרך רכיבה, נתון שם בין שמים וארץ, והריהו מכה בקרדומו ועונה בזמרת עוזו:

"בְּרוּם עוֹלָם מוֹשָׁבֶךָ,

וּמִשְׁפָּטֶיךָ וְצִדְקָתְךָ

עַד אַפְסֵי אָ-אָרֶץ!"

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47759 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!