רוזי קארפ היא בחורה כל כך עלובה ומסכנה, שממש כואב הלב לקרוא על קורותיה. דברים רעים פשוט קורים לה בלי שתהיה לה שליטה על חייה. יותר מכל, מזכירה רוזי דמויות נשיות סבילות מן הספרות הקלאסית של המאה ה-19: “טס” של הארדי, “אנה קארנינה” של טולסטוי, “אפי בריסט” של פונטנה. נשים שנגררות אחרי גבר מחורבן, ולא פוצות פה כשעושים להן רע. לא מתמרדות, לא מתנגדות, נאדה.

בעידן שבו כל גיבורת טלנובלה היא אסרטיבית לפחות כמו פנינה רוזנבלום, קשה לעכל דמות נשית כזו, על אף שבמציאות יש יותר רוזי קארפיות מפנינות רוזנבלומיות. מעניין שהסופרת מארי נדיאיי רומזת בשמה של גיבורתה דווקא לבקי שארפ, הגיבורה הסופר־אסרטיבית של תאקרי ב“יריד ההבלים”, שכשמה כן היא: חדה, שנונה, מסוכנת, משחקת באולינג בגברים. בעוד שרוזי קארפ היא הנגטיב הגמור שלה: קרפיון שתקן וסביל, שמקבל על עצמו קיום של עבד וקדוש מעונה.

מארי נדיאיי, הגברת המוכשרת שתפרה את הדמות הספרותית הנהדרת הזו, היא סופרת צרפתייה מצליחה מאוד, שהביוגרפיה שלה מזכירה מעט את זו של זיידי סמית האנגלייה. כמוה, פרצה לשמי הספרות בגיל הפעוט 18, ומאז היא סופרת פורה ומצליחה בצרפת. בארץ עדיין לא מכירים אותה, וספרה “רוזי קארפ”, שראה אור ב-2001 וקצר את פרס “פמינה”, הוא הראשון שמתורגם כאן, אבל אני משוכנעת שעוד נשמע עליה רבות.

נדיאיי קשורה בעבותות לספרות המאה ה-19, לא רק באפיון הדמויות אלא גם בסגנון הכתיבה העשיר, המורכב והמפותל, שמזכיר את הספרות הקלאסית יותר מאשר את הספרות הרזה של ימינו. היא נצמדת בשלמות נהדרת לגיבורה הסבילה והאילמת שלה, ומתארת את קורותיה ואת תודעתה הכהה, והתיאור שלה סבוך ונפלא כאחד. בחלק השני של הרומן היא עוזבת את תודעתה המחוררת של רוזי הסדו־מזואית הרגשית, ונצמדת לתודעתו של לגראן, גבר שחור, חזק ועצמאי שעוזר לרוזי ומתאהב בה. לגראן הוא הרבה יותר מרדני ובעל תעוזה מרוזי, שמקבלת על עצמה את כל מה שקורה לה כאילו אי אפשר אחרת, אבל גם התודעה המוצקה שלו הולכת ומתרסקת לקראת סוף הספר, כשהעולם המכושף שבנתה נידאיי הולך ומתערער, ומאבד קשר עם המציאות.

גם בתחילה, העולם שבונה נדיאיי הוא לא הכי מציאותי, ומזכיר אגדה מצמררת של האחים גרים יותר מאשר רומן בן זמננו. רוזי ואחיה לזאר הם קורבנות של הורים אדישים ונטולי אהבה, שצאצאיהם מעניינים אותם כמו נעלי בית ישנות. אין פלא שמילדות כה מבוזה לזאר הופך להומלס, ורוזי הופכת לשפחתו החרופה של סגן־המנהל במלון שבו היא עובדת, שמנצל אותה כמה שהוא רק יכול, ואז זורק אותה ואת הילד שלה, טיטי. אז נוסעת רוזי לגואדלופ, לשם נמלט אחיה לזאר, אליו ואל הוריה האדישים, שנסעו בעקבותיו בתקווה לעשות קופה באיזשהן עסקאות מפוקפקות. כרגיל, אי אפשר לצפות להרבה מההורים האלה, והיחיד שעוזר לה שם הוא לגראן, ידיד של אחיה, שבגואדלופ איבד לגמרי את השליטה על חייו, ומהומלס פריזאי הפך לעבריין ורוצח.

ציר הרשע של הרומן הסמיך, החזק והמרתק הזה הוא אימהוּת: אימהוּת פגומה, רקובה ורשעית. כל האימהות בספר הן מפלצות אחתּאחת. אפילו רוזי העלובה, הקורבן הנצחי, הופכת בקשר המכאיב שלה עם טיטי, תינוקה חסר הישע, לרוצחת פוטנציאלית. רוזי הפכה כזו בשל הורים אכזריים שיש רק באגדות הילדים: הקארפים הם הורים מגעילים שאכפת להם רק מעצמם. ככל שרוזי ולזאר דועכים, כך פורחים הזוג קארפ: משמינים מנחת ומעושר, וחיים כמו בפרק של “העשירים והמפורסמים”. ככל שרוזי בת ה-25 מזקינה וקומלת מסבל, כך פורחת ומצעירה אמה הזקנה, שנראית יותר ויותר כבת־עשרה מעומלנת, מוזהבת ומשופצת מ“בוורלי הילס 90210”. מנגד ישנה עוד אם אכזרית: אימו האדישה וחולת הנפש של לגראן, שבקושי הבחינה בו כשחי עימה כילד, ובגיל עשר נטשה אותו בדרכה לבית המשוגעים, והותירה אותו יתום עלוב, המתגעגע לחיק אם חם שלעולם יכזיב.

ככל שמתקדם הרומן הוא מאבד את אחיזתו במציאות, ונעשה יותר ויותר מפלצתי: קארפ הזקנה נכנסת להריון ויולדת לעצמה רוזי קארפ חדשה ומשופרת, וקארפ הצעירה מפילה את ולדה בדם רב, לא רחוק מן המקום שבו אחיה רצח טייל צרפתי זקן בשל שום־כלום. חסרי הישע הופכים אלימים, האלימים מקצינים את אלימותם, וכולם אוכלים את כולם בלי להשאיר שאריות. רק חבל שהתרגום המסורבל מעיב על הנאת הקריאה ברומן המרהיב והנהדר הזה.