אם יעקב גלאטשטיין היה קריקטוריסט, הוא לבטח היה מצייר כמו מישל קישקה: המון טיפוסים צבעוניים גודשים את הדף, במין חגיגה מטורפת של קיום אנושי דחוס, מיוזע, מצחיק ותאב חיים. כאלה הם שני ספריו, “כשיאש נסע” ו“כשיאש הגיע”, שתוכננו כטרילוגיה, אלא שהשואה קטעה את הספר השלישי, “כשיאש חזר”.
כך נשארנו עם שתי פנינים אלה מספרות היידיש המובחרת של שנות העשרים והשלושים, שתורגמו בידי דן מירון. “כשיאש נסע”, המספר על מסעו של הסופר באונייה מאמריקה חזרה אל מכורתו פולין, ראה אור ב-94' ב“ספרייה החדשה”. עתה מופיע ב“עם עובד” “כשיאש הגיע”, המתאר את שהותו בת החודשיים של הגיבור בפולין של בין שתי מלחמות עולם, כאשר הוא פוגש את בני הקהילה היהודית, אחרי שחזר מלווית אימו בלובלין.
בתור אדם מן היישוב, שלא מתמצא בנבכי הספרות היידית, מצאתי בכמה מספרי היידיש שתורגמו עד היום לעברית אוצר בלום של יופי וחוכמה וכמויות גדושות של הומור נשכני. האם זה בגלל היידיש, שאומרים עליה שהיא כה עסיסית וחריפה? לא אדע משום שאינני דוברת את השפה, אבל שוב ושוב אני מוצאת את עצמי מתפעלת מן החריפות והשנינות של אותם כותבי יידיש, ובפרט של גלאטשטיין, שנחשב לבכיר הכותבים המודרניסטים של יהדות אמריקה בראשית המאה העשרים.
“כשיאש הגיע” הוא ספר מפורק, גדוש בגיבורים שאין כל קשר ביניהם, החולפים על פניו של המספר כמו בתחנת רכבת. לצורך כך שאל גלאטשטיין סגנון שהיה מקובל באותם ימים בתת־ז’אנרים של הספרות הפופולרית: ספרי מתח המתרחשים ברכבות או באוניות (כמו “רצח באוריינט אקספרס”), או רומנים רומנטיים שמוקמו במלונות (כמו “גראנד הוטל”). הזירה הזו סייעה לו לגדוש את הספר בדמויות, ולהרכיב את העלילה מהמון טלאים סיפוריים זה על גבי זה.
אגב, לא מן הנמנע שסופר יהודי בן זמננו כמו פול אוסטר (שלדעתי הולך ונעשה “יהודי” בכתיבתו) שאב את הסגנון המפורק שלו, שבעשור האחרון מתחדד מספר לספר, ואת גלריית הטיפוסים הענקית הממלאת את הרומנים המפוררים שלו, מגלאטשטיין. גלאטשטיין אינו היחיד שעשה זאת כמובן, כי בהיותו מודרניסט הוא שאב את הסגנון מענקי תקופתו (וגם שנים לפני כן עשו זאת, למשל ב“סיפורי קנטרברי” של צ’וסר), אבל אצלו מקבלים עשרות הסיפורים הקטנים הארוגים יחד אופי של מעשיות יהודיות מחממות לב.
את הטיפוסים האלה הוא פוגש בבית מלון בעיירת נופש פולנית, שלפרקים מזכיר לו את אתרי הנופש של יהדות אמריקה בהרי הקסקיילס. אלא שכאן רוב היהודים הם עלובים, חולים ומיואשים בהרבה מיהודי אמריקה, ואפילו מצבם הכלכלי גרוע יותר. כך פוגש הגיבור, בן־דמותו של הסופר, באנשים מצחיקים ומקסימים שנאחזים בחיים, וכל אחד מהם מגולל בפניו את סיפור חייו העגום, מאיר את עיניו על הקיום הגלותי שממנו ברח בגיל 18 לעולם החדש, ומראה לו שאותה יהדות שטעטל פחדנית ומבוזה שסלד ממנה, היא בעצם אוצר אנושי בלום.
העובדה שכיום אנו יודעים שאותה קהילה תושמד כמעט לחלוטין בתוך כעשור, מעניקה לרומן ממד עתידני טראגי, ובכל זאת אי אפשר שלא להתענג ולפעמים אפילו להתגלגל מצחוק מן הקסם שלה. אנשים קשיי־יום, מעוקמים, חולניים, שמנים מדי או שדופים מדי, שניזונים מכל מיני מזונות שירחם־השם ממש; בתולות זקנות ואברכים, היסטוריון וסוחרים, בת־דודה חשקנית שקצת מנסה לפתות את הגיבור ואגב כך מספרת לו על בגידותיה הסוערות בבעלה, או אחד ששולף לו מכתב־תודה מרוט וצהבהב שקיבל מן הנשיא הובר ומכריח אותו לתרגם לו מאנגלית – כל אחד טיפוס יותר גדול מהשני.
עצם הדבר שכולם עוברי־אורח עוזרת להם לפתוח את סגור ליבם בפני הגיבור, כי ממילא לא יתראו שוב לעולם. וכך הם מספרים ומספרים, והוא שומע ומתאר אותם בפנינו, וכל תיאור כזה הוא פנינה של הבחנה אנושית מבריקה, עין חריפה והומור סלחני וכבוש. ועל אף שהוא משרטט את כל גיבוריו ביד עזה ובקווים חדים, הם לעולם לא נופלים לרמת הקריקטורה. מירון, שגם כתב אחרית־דבר מפורטת על הרומן, מכנה אותו: “יצירה בקנה מידה גדול למקהלה מדברת.”
זה הזמן להרחיב על התרגום, שאלמלא יופיו ועושרו, בספק אם ניתן היה להתענג על הספר. דן מירון מערב בתרגום מילים בנות־זמננו שמתערות בו היטב, או שהוא מבריק בתעלולים לשוניים (“בחוץ נשבה רוח, שאם לא הייתה שמפניִית, בכל זאת הייתה מחיית נפשות למדי”). התוצאה עכשווית, חיננית ומקסימה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.