הגעתי אל הספר הזה באיחור, אבל אני שמחה שלא פספסתי אותו. זהו רומן שנכתב בשנות ה-50 על ידי אחד מן הסופרים ההודים האהובים, הוא כתוב בסוג של נאיביות מתוקה־מרירה, אירונית ומפוכחת בקצוות, ומביא את הודו של פעם, דרך חסידי תנועת גנדי.
ראשיתו בנער ששמו שריראם, שגדל אצל סבתו לאחר מות הוריו. החיים בעיר הקטנה בדרום־הודו עוברים עליו בעצלתיים. בעזרת הכסף שקיבל מסבתו מבלה הבחור בבתי קפה, בקריאת ספרים, בצפייה בסרטים ובהתמכרות לממתקי החלב האהובים עליו. ייתכן שהיה ממשיך בכך עד בוש, אלמלא פגש בנערה הפעילה בתנועת גנדי ומתאהב בה. מבלי שהתכוון בכלל – שהרי רק בנערה רצה – הופך הבחור למעריץ של גנדי ותנועתו ומצטרף לחסידיו. דרך מרדפו אחר הנערה, הוא נחשף כמו בעל־כורחו לאידיאלים הגנדיאיסטיים ולפעילות המחתרתית שאפיינה את חסידיו במאבק נגד הכובש הבריטי.
הרומן שזור בתיאורים בדיוניים מן השנים האחרונות בחיי המנהיג הגדול. חלקם מזהירים ממש, ומנתחים באירוניה דקיקה את האופי ההודי, שבהיותו מושפע מן ההינדואיזם, יצר ותחזק את שיטת הקסטות, והוביל לפערים המעמדיים האיומים, המושלים בהודו גם בימינו. התיאור המדויק של ראש מועצת־העיר, המתאים את ביתו המפואר לרוח הצניעות של גנדי, עם ביקור האישיות הכבודה במקום, הוא עוקצני ומבדח ביותר, אך מעיד גם על כישלון האידיאלים הנעלים של גנדי, שהתמצו בהקרבה ובהסתפקות במועט. וכי כיצד ינחלו אידיאלים נוקשים כאלה הצלחה גורפת בחברה כה שמרנית ומעמדית?
באותה סצנה כה סמלית ועוקצנית, מקפיד ראש־המועצה להסיר מביתו את הווילאות, הקישוטים והתמונות של האלים ובני האצולה, ובמקומם לתלות את תמונותיהם של המנהיגים לעצמאות הודו. אולי האמין שכך ישריין לעצמו את אהדת הגנדיאיסטים, למקרה וימוגר השלטון הבריטי והם יכבשו את המשטר. אותה נמיכות רוח ואופורטוניזם מעצבן וטיפוסי, שגרם להודים לאמץ גם את רוב המנהגים האנגליים, גורם לאותו ראש־מועצה להשיג לו ולבני ביתו בגדי כותנה לבנים ופשוטים, כפי שלבש המהטמה. במרכז הבית הוא מציב גלגל טוויה, “הסמל המסחרי” של גנדי, שטען כי יעשו ההודים טובה לעצמם אם יעבדו במקום לשקוע בבטלה, אף נהג לטוות בעצמו מדי יום, והמליץ על כך לחסידיו.
הקטע הזה כבש את ליבי בפרטנותו על־אודות התנהגותם המגוחכת והפלצנית של יחסנים הודים, כל אותם מלחכי־פנכה של המשטר הבריטי. נראיין היטיב לתאר את אותה התרפסות מעמדית מעצבנת, שמאפיינת את העם המאוד־מעמדי הזה עד היום. ומה הכי מצחיק? שבסופו של דבר גנדי מסרב לגור בביתו של מיוחס־העיר, ומעדיף בקתה דלה בשולי העיר.
הרומן הבדיוני, שמבוסס על עובדות היסטוריות רק בגדול, מתאר בין היתר את החיים בקרב עדת מאמיניו של גנדי. על הגיבור עצמו הוטלה המשימה להפיץ ברחבי הערים אליהם באו את הכתובת “צאו מהודו”, ובכך להשתתף באופן פעיל במאבק נגד הכובשים. תיאור המאבק בבריטים מזכיר מעט את חיי המחתרות בימי המנדט הבריטי אצלנו. בהמשך, גם שריראם מחריף את פעילותו החתרנית, ומתחיל לפוצץ רכבות ומבנים של האימפריליסטים.
עם מאסרו הבלתי נמנע זוכה הגיבור המאוהב, הצעיר, הריקני והנאיבי, שדרך עיניו “העיוורות” מלהטט הסופר עלילה חברתית רבת תהפוכות – להכיר את פניה האחרות של הודו, אליהן לא היה מודע בנערותו המרופדת. הוא פוגש את כל עלובי החיים, הנבערים, הרוצחים, הסוהרים הקשוחים – את הפנים הקשות והמכוערות שנולדו משנות הכיבוש. הספר נחתם בקטע מרגש נוסף, שבו הגיבור ונערתו מתאחדים סוף־סוף בברכת המהטמה, אך רגע לאחר צאתו הוא נורה למוות.
אהבתי את החן התמים של הכתיבה הלא־מצועצעת, את התיאורים העשירים, שעם זאת הם כה פשוטים וישירים, ואת האירוניה המתבקשת בכל תפנית בעלילה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.