הכריכה הדרמטית המרשימה של “יצר לב האדמה” ודברי ההלל בגב הספר, מבטיחים לקורא רומן גותי מטלטל על המיתוס היהודי של גולם הקם על יוצרו. אבל ברומן הביכורים של שהרה בלאו נמצא סיפור מוכר למדי על רווקה מרירה ומתוסכלת מינית, שכועסת על כל העולם, ושאפילו הגולם אותו היא בוראת, לא עוזר לשכך את הנוירוזות שלה.

בלאו נטלה על עצמה משא כבד, אולי כבד מדי למידותיה הנדיבות של הגיבורה – מורה להיסטוריה בשם תלמה, שמלמדת נערות כפויות טובה באולפנה לבנות דתיות, ובגיל שלושים עדיין ישנה במיטת־הנוער מרקיבה שבבית הוריה בשכונה חרדית.

המחצית הראשונה של הרומן מוקדשת לתיאור ארכני של חיי תלמה במערכת המשפחתית הלוחצת – להתחתן ולהיות כמו כולם – בשעה שהגיבורה עצמה מרגישה כמו גולם מכוער. אחרי לוויית סבתה האהובה (שעל פי אגדות משפחתיות הקימה את הגולם מפראג לחיים בגטו ורשה, כדי שיילחם למען שארית הפלטה), הולכת תלמה לבית הקברות באישון לילה ומקימה לעצמה גולם גברי לתפארת: בוּב זכר חתיך וסקסי, בובת “קן” שהוכנה מעפר ואפר, ובפיו פיסת נייר קבליסטית. מכאן מתחילים סדרי בראשית להידרדר: בני משפחתה של תלמה מתים כמו זבובים, תינוקות נולדים עם מומים איומים, והאסון נזרע בכל פינה בחיי הקהילה החרדית הקטנה. תלמה רצתה גבר שיגאל אותה מבתוליה הממשיים או הדמיוניים ויעניק הצדקה קיומית לנשיותה, וקיבלה מיני שואה בסלון הפולני.

בלאו שאפה לייצר רומן חשוב ומשמעותי על נושא נכבד וממלכתי. אך אם יש טעם ברומן שלה, הרי שהוא מצוי דווקא בעיסוק המחודש שלה בדמות הספרותית המבוזה של “הבתולה הזקנה”. היא חושפת בפרטנות את נפשה האכולה של אישה צעירה שלא מצליחה בחייה; שלא משכילה לצוד לעצמה גבר כפי שמכתיבה החברה החרדית; שנכשלת לקנות את לב דודנה האהוב, ומפסידה אותו לדודנית שנואה; שמקנאת בכל אישה, אפילו בבנות המגוחכות שהיא מלמדת; ששונאת את מי שנמצא מעליה, אך מסתפקת בתפקיד של פרח־קיר.

עוד נושא מעניין שבלאו פותחת לו צוהר אך לא ממצה אותו, הוא היחסים הטעונים בין נשות המשפחה: הסבתא, האם והבת שלכודות במחול אהבה־שנאה אינסופי של אימהות ובנות. כל הנשים מתעבות את נשיותן, ומעבירות את השנאה הלאה, בתורשה הרסנית.

חבל שבלאו לא הצליחה להביא את גיבורתה למקום חדש. היא מתחילה כששנאתה מאיימת להחריב את העולם, ומסיימת את הרומן באותו טון בדיוק, רק עם עוד כמה גוויות על אם הדרך. השנאה נשפכת מכל נקבובית בעורה של תלמה ומכסה את הרומן במבע אחיד, עד שגם פרקי הגולם לא מסייעים להחדיר בו גוונים חדשים.

בלאו נכשלה גם בניסיונה לחדש את מיתוס הגולם. במחצית הרומן, כשתלמה בוראת מין מקבילה גברית לבובת־אהבה מתנפחת, מתעוררת תקווה שהיא תנצל את המפנה העלילתי לדיון פמיניסטי מרתק וחדשני, המתבקש מעצם העיסוק המחייב כל כך במאבק בין המינים. אחרי הכול, לא בכל יום מצליחה אישה להגשים את האקט הסופי, את הפנטזיה הנשית הכמוסה – להיות באותה עסקת חבילה אימו-הורתו של גבר, הבוסית והמאהבת שלו. אז מה הטעם לברוא מחדש גולם, הפעם בידי אישה שיוצרת אותו לסיפוק תאוותה ויצר שלטונה, אם מסתפקים בקצת בכיינות נשית ובשורת זיונים תפלים עם הבוּב בהזמנה?

במפתיע, עשרה העמודים האחרונים של “יצר לב האדמה” כתובים בשטף מרהיב. הזעם המונוטוני המתובל בשבבי הומור ציני לאורך הרומן, זוכה לעוצמה מחודשת ומתחיל להרוס כל מה שעומד בדרכו, כפי שרומן טוב צריך לעשות: להרוס סדרי בריאה וסדרי הקריאה. אולי בלאו שמחה על כך שהיא עומדת לסיים את עבודת הפרך שכפתה על עצמה כדי לייצר “רומן חשוב”, ופצחה בקרשנדו מעורר. אם נראה את העוצמה הזו מתממשת במלואה בספרה הבא – דיינו.