טוד חזק־לואי עושה לנו לונה־פארק: גבוה למעלה ואז נמוך וחלש, ושוב מגביה אל הלא־צפוי, המטורף, המצמרר והאבסורדי, ולפעמים גם אל המצחיק עד דמעות. אבל הטירוף הקיומי שמתסיס את סיפוריו, בסך הכול משקף עולם שירד מהפסים: אסונות גלובליים, שלל מגפותיה המופרכות של חברה מערבית שבעה ופרנואידית, מחלת הבדידות הקיומית, ייאוש, הרבה ייאוש, ובעיקר תמיהה סדרתית שפולחת את הנייר בצעקה: מה קורה כאן לכל הרוחות? של מי העולם הזה, לעזאזל?
“משימתו של המתרגם הזה” הוא קובץ ביכורים של סופר אמריקני צעיר ומוכשר ממוצא יהודי, שלמחייתו עובד כמרצה לספרות עברית בארצות הברית. השנה הוא נמצא בארץ בשנת שבתון מהאוניברסיטה שלו. בהקדשה המרוגשת הוא מודה דווקא לסופרים הישראלים על משיכתו לכתיבה, החל מאורלי קסטל בלום וא.ב.יהושע, דרך אתגר קרת, ומתמקד ביעקב שבתאי, שאחד מסיפורי הקובץ הוא הומאז' שאפתני מאוד לכבודו.
גם לנושאי הקובץ יש פה ושם נגיעה לנושא היהודי, בעיקר בסיפור המצוין והנוקב הפותח את הקובץ. “בתחומי הקומפלקס לתיעוד יחסם של הנאצים ליהודים” מתאר סצנה אלימה ואבסורדית המתרחשת “ביד ושם” בשל עוגה עבשה, בין עובד מזנון ליהודי אמריקאי, כשברקע קבוצות של גרמנים הצועדים כצאן בעקבות המדריך הישראלי, השש להתעלל בתיירים הבוואריים המבועתים. בסיפור זה מתנגח חזק־לואי בנרטיב שלם של כתיבה על השואה, ומצליח להתמודד עם העוצמה הבלתי אפשרית של הנושא דווקא מפני שהוא ניגש אליו בדיוק מן המקום הזה: אסונות ענקיים בקנה־מידה כזה הם בלתי אפשריים לתפיסה ולתיאור. הרשע הוא אולי בנאלי ויומיומי, אבל להכיל אותו זה בלתי אפשרי, לא בתודעה הפרטית וגם לא בזו הקולקטיבית. בסופו של דבר הוא מתמצה טיפשית במריבה על עוגה.
אסונות גלובליים מודרניים מכל סוג שהוא ממלאים את סיפוריו של חזק־לואי, ומעמידים את הפרט כחגב מול ענקים. אם התחיל הסיפור הראשון בשואה, מתבקש שהסיפור השלישי “סופו של הארנק של לארי”, יחצה ב-180 מעלות מסיפור על גבר אמריקאי גרוש שנמצא במשבר אישי בגלל בת חולה וארנק שאבד, לשואה גרעינית בקנה־מידה ענקי בחלק אחד של העולם: הודו ופקיסטן שכמעט נמחו מן האדמה.
ואם פרע סדרי עולם ב“משימתו של המתרגם הזה”, המקאברי שבסיפורי הקובץ – סיפור העוסק בבחור שנקלע להיות מתרגמו של גבר יוגוסלבי שבא לפצות אנשים שגרם לקרוביהם למות במלחמה – ברור שהוא חייב להנמיך טון ולטעון רגשות מלנכוליים בסיפור החותם, “כיצד מת אבא של קית”, שמלבד היותו הומאז' לשבתאי (וכתוב בסגנון שבתאי עם משפטים ארוכים ארוכים), הרי שהוא עוסק במוות ובחידלון מזווית אינטימית לגמרי: חייו של גבר מזדקן שמקווה להניס את המוות.
בכל סיפוריו חזק־לואי הוא לעיתים מקברי, לעיתים אירוני, לעיתים חומל, ואז שוב מתנגח בעוצמה סאטירית בנרטיבים שמאכלסים את העולם ואת הספרות שמשקפת אותו. המקורי והמטורף בכל שבעת סיפורי הקובץ הוא בעיניי הסיפור “כוח רצון בע”מ", שבו ממצה המחבר את קולו הייחודי והרב־גוני ואת טיפולו המקורי בתחלואי העולם החדש. בקול דיווחי שקט ושפוי לכאורה, כפי שהוא עושה בכל סיפוריו, הוא מתאר משימה מוזרה של עיתונאי, שהולך לסקר חברה מפוקפקת שמעניקה לעשירים שירות שמירה על הפה שלהם. בעולם שחלקו גווע ברעב ומתחסל באשמת מגיפות, מלחמות ואסונות טבע, וחלקו השני מתפוצץ מכסף, מוצרי צריכה וקלוריות, העשירים נעזרים בשומרי ראש ישראלים, יוצאי יחידות מובחרות, כדי שישמרו עליהם אישית־לוחצת מפני מה שהם אוכלים. האם ישנו בנמצא חיבור הזוי מזה?
חירות הפרט לא קיימת בעולם הכאוטי־סיוטי של חזק־לואי: היא אינה אלא הזיה אנושית, משום אין חירות – אנחנו מובלים בנתיביו כמו התיירים הגרמנים ב“יד ושם”, צופים ומשתתפים בו־זמנית במופע האימים הקרוי “החיים שלנו”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.