משפחה, האם יש נושא שחוק ומנוגח יותר ממנה? האם לא נמאס לספרות לדוש פעם אחר פעם אחר פעם בקורות התא המשפחתי? לפעמים, ובעיקר אחרי שנתקלים בסאגות סנטימנטליות ודביקות, נדמה שהנושא מוצה עד תום, הקיף כל עורק, וריד, פצע וחבורה. עד שבא ספר כמו “תמונות משפחה” ומעיד עד כמה המשפחה היא אחד מהנושאים המרכזיים, הסבוכים והחשובים ביותר בספרות.

התמונות המשפחתיות של מאיה ערד, שמכונסות בשלוש נובלות חדשות, הן מציאותיות להחריד. אפשר כמעט לחוש בריחות של זיעה, לשמוע את המזגן הישן חורק ואת תסיסת הסודה הנמזגת מהסיפולוקס, ולטעום את הלבֶן עם הריבה. וככל שהמציאות אפורה ומדכאת יותר, נוקבת בשלל פרטים קטנים מן הקיום היומיומי, כך בונה ערד מטאפורה בין־דורית על החברה הישראלית של ימינו. היא מתנגחת בקיום המייאש והחדגוני של האדם באשר הוא אדם, כאן או בחוץ לארץ, אבל איכשהו מנסחת עמדה על ישראל של היום ופעם.

מקץ שלושים שנה מאז ראה אור “זיכרון דברים” של יעקב שבתאי, מביאה לנו ערד גרסה משלה לשבר הציוני־קיומי שמחלק את חיינו. אותו נוף עירוני מכוער, אותה תחושת מועקה של בדידות וחוסר טעם, אותם גיבורים הזועקים את ייאושם באלם קול, אותם יחסים תפלים ומדכאים בין דורות. “לפחות לא ינקתי מהשדיים האלה”, חושב בגועל הגיבור של הנובלה “יעל של אורה”, על השדיים הצמוקים והמנופחים בו־בזמן של אימו הבולענית, שמגעילה אותו ומעציבה אותו.

מבין השלושה, הסיפור הראשון בקובץ, והמפוספס מבין השלושה, מספק מבט ציני של מתרגם צעיר על דור הנפילים של אביו, משורר נודע. כבר בגיל הצעיר, בעודו משוטט ברחובות תל אביב, היה אותו מתרגם כבוי כפי שאביו לא היה מעולם, אפילו לא בזקנתו הפתטית. בסיפור זה חותרת ערד לשלב בין הרובד הקיומי לרובד הארס־פואטי, אלא שבסיכומו של דבר החיבור כושל. הקשקשת של הגיבור על סוגיות תרגום והאם בכלל ניתן לתרגם טקסט כהלכה, מחלישות את האמירה הקיומית.

הסיפור השני והארוך בקובץ, “יעל של אורה”, הוא פוסט־מורטם של צעיר שחזר מאמריקה על הדור של הוריו, אותם אנשי עמל ויזע פשוטים וחסרי יומרות שבנו את המדינה. כאן מפליאה ערד לנסח טקסט נדיר בפרטיו, ביופיו ובייאוש העולה ממנו, על הפצע הנוראי שנושאים הורים ובנים. כבר הרבה זמן לא נתקלתי בטקסט כל כך צלול, מדוד, מדויק וקשוב אל המציאות, שעם זאת מנסח אמירה קיומית ונהיליסטית, חובקת־כול.

הסיפור השלישי הוא בעיניי המשובח והמבעית מכולם. בוקס מזעזע שחותם את הקובץ המייאש. ב“מתנת בר־מצווה” מספרת ערד על אם היסטרית ומגוננת שלוקחת את בנה המתבגר והבלתי נסבל לטיול בר־מצווה בצרפת. הטיול המתקתק לכאורה הופך לסיוט שבו נאלץ הילד להתבגר באחת, כמעט באלימות, ולהבין שאין לו מה לצפות מן העולם לדבר. ערד אינה עושה שום הנחות רגשיות לגיבוריה, ולא מספקת לקורא אתנחתות מכל סוג. לעיתים נדמה שהגיבורים שלה שונאים את העולם – ושהעולם שונא אותם. כתוצאה מכך, גם הקורא מתקשה לחמול על הנער האנוכי בסיפור ועל יתר המשפחות הדוחות והמעצבנות שממלאות את הסיפורים האחרים.

מדוע כל הגיבורים בקובץ הם בנים יחידים? מה לעובדה שילדות כזו היא עצובה, חסרה וטרגית בפני עצמה, ולניסוח אמירה כוללנית על החיים בישראל? לדעתי, בחירתה של ערד בילדים יחידים מעצימה את הממד המטפיזי של הסיפורים. ערד מציגה את הישראליות והכלל־אנושיות במלוא יתמותה הרגשית: כולנו סוג של בנים יחידים להורה בלתי־נסבל.