אחרי חורף קשה, שאמי חלתה בו מחלה רעה וּממוּשכה והפרנסה בבית היתה דחוקה ביותר מחמת הקור המר והשלגים הגבוהים שסגרו עלינו את הדרכים, נתקבלו פתאום, כנס מן השמים, עשרים וחמישה דולארים מאת הדוד הנשכח כמעט שבאמריקה. ובכן היתה לנו הרווחה ויכולנו לעשות את הפסח כהלכתו: בבית מסוּיד, בבגדים חדשים, במצות לבנוֹת וּבעופות מפוּטמים, והעיקר — בלב שמח. אמי הבריאה עד כדי יכולת לעבוד בבית, ואבי עשה עסק של תבואה, שקיווה ממנו לרווח הגוּן, והאביב היה בארץ בכל זיווֹ ומוֹתקוֹ.
וּכשסיפרה סבתא, זקנה מופלגת, בצהרי ערב החג, כשהיא כפופה על האצטבה שעם הכּיריים ועושה את העופות השחוטים, על דבר השעורה, שנמצאה לפני שישים וחמש שנים בביתם בליל הסדר הראשון, ומשום כך נשבּת אז כל החג והיו כמעט רעבים כל שמונת הימים, ואת רוב כלי הפסח היקרים היו מוכרחים להשליך לתוך הנהר — גערה בה אמי ואמרה:
— אמא, אל תפתחי פה לשטן! מוּטב שתרכיבי את המשקפיים ותשגיחי יפה בעופות. באמת, נזהרת אני תמיד שלא להאכילם זרעוֹנים ימים אחדים קודם החג, ואף־על־פי־כן — ישמרנו השם מאסון כזה!
״ישמרנו השם מאסון כזה!״ חזרתי במחשבה גם אני אחרי אמי, כשאני עומד על סולם, שקוּד לחזור ולתלות את התמונות המנוּקוֹת במקומן על הקירות המסוּידים. הרעיון שחג הפסח, החביב עלי יותר מכל החגים, יישבת חלילה, היה בשבילי נורא מנשֺוֹא. היה לי רגש כמו הסולם נתרופף תחת רגלי.
כשעה לפני שקיעת החמה חזרתי עם אבי מבית המרחץ רענן וּמטוהר ומהלך ברגש לקבל את קדושת החג עם כל עדת ישראל. אבי, כדרכו מימים ימימה, קרב מיד אל מלאכת היין לקידוּש. הוא חָפת את שרווליו והוריד בזהירות מעל הארון את הצלוֹחית הגמלונית, בה היו שרויים הצימוקים הטובים זה שלושה שבועות. את המשרה האדמדמת, המתוקה, יצק דרך כיס של בּד נקי לתוך קערה גדולה וסחט את הצימוקים, אך לא יותר מדי, שלא לעכּר את היין. אחר סינן דרך נייר סוֺפג את היין מצוּלל וזך לתוך צלוחית אחרת, כרסתנית וירקרקת, שהוּרדה היום מן העלייה בתוך שאר כלי הפסח. הוא מרוכז מאוד במלאכתו וּמלחש: ׳׳לכבוד פּסח!״, ואני עוזר על ידו מתוך אותה מחשבת ׳׳לשמה״ הממלאה אותו.
אחרי כן הגישה לנו אמי, שפניה היו משולהבים מלהט הכּיריים וכוּלה מאירה בשֺמלת הבית החדשה וּבבריאות החדשה, מעט תפוחי אדמה חמים, מפוֺררים, ספוּגים בשומן אווזים ריחני עם שניים שלושה שוויסקים טריים. מתוך סל הנצרים העגוֹל והגבוה שעמד על הדרגש בלטו המצות האסורות עדיין באכילה. אבי שחק במגרד את החזרת ל׳׳מרור״ ועיניו זלגו דמעות של חריפוּת ושל צחוק כאחד. על השידה המכוסה מפה מצוּיצת היו ערוכות הכוסות המגוּונוֺת, מהן עם פרחים ועם שוּליים מוּזהבים, וּבתוכן כוסו של אליהו בעלת שבעת הצבעים. הבהיקה שם גם קופסת הסוכר של כסף וכל שאר כלי השולחן הנאים, ובתוכם הפנכּה הזעירה שלי מימים ימימה, ששתי המלים ״מזל טוב״ מכחילוֹת על קרקעיתה.
רצפּת העץ היתה כתוּמה כחלמון של ביצה, מעשה ידיהן המשפשפות של שתי אחיותי הגדולות ממני. עתה, ככלות העבודה, לבשו את שמלותיהן הקלות, שריח הצבע המתוק עוד נדף מהן, והן גופן היו כל כך רכוֹת, טהורות, אביביוֹת, שהתענגתי להסתכל וּלהתחכּך בהן אגב הליכה בחדר. את אחותי הקטנה, כבת שנתיים וחצי, לקחה לביתה שכנתנו הטובה, אשת השוחט הצעירה, לשׂחק עם ילדתה. כיסי בגדי החדש, הנוּקשה קצת, כבר היו מלאים אגוזים, ובתוכם אחד כּפוּל, ׳׳תאומים״, ששמרתיו לסגולה בשעת המשחק. גם סבתא לבשה קאפּוֺט לבן וארוך, שהעלים את חוּרבת גוּפה, והקפליט החוּם היה חָלק וּמהוּדק יפה אל קדקוֺדה. היא הזהירה בנזמיה הארוכּים, המשוּבּצים אבנים טובות, מתנת חתונתה, כאילו ניטלו לפחות עשׂר משמונים שנותיה. בכל רגע ניגשה לראות אם משקפיה מונחים בתוך ה״מחזור״ כמו שהניחתם, התהלכה בחשיבות של זיקנה ולא עשתה עוד כל עבודה. רק אמי לבדה עמדה לפני הכיריים וטיגנה את הלביבות, והשומן צווח וזוֺרר במחבת ושלח את ריח ניחוֹחוֹ אל חדרי הבית החוגגים באור השקיעה.
וּכשניגשה אמי לברך על הנרות לקחני אבי לבית הכּנסת. הרבה אבות וּנערים לובשי חג נהרו בדרך לבית הכנסת, וּבתוכם חברי, שהראוּ לי דרך התפארוּת את כיסי בגדיהם הגדושים אגוזים.
אחרי התפילה, שגם היא היתה חדשה בניגונה, שבנוּ הביתה עם אורח ל׳׳סדר״, כנהוּג. זכינו באורח בעל הדרת פנים, לבוּש נקיים, אך עצוב מעט. כנראה, מצטער היה שאינו יכול ׳׳לסַדר׳׳ בביתו, עם אשתו וילדיו.
אבי נתן על־ידי צנצנת אצבּעוֹנית ושלחני אל שכננו השוחט להביא מעט חרוֹסת, זכר לטיט, שהוא היה מומחה בהכנתה. שבתי משם מלא שמחה, כי בינתיים, עד שהכינו לי את המנה הקטנה, שיחקתי וזכיתי מבן השוחט חמישה אגוזים גדולים. אבי בדק את ״הקערה״ אם הכול מונח בה על מקומו כמצויר בסידור, אחר כך לבש את הקיטל הצחוֹר, ניגש וניסה ליסב בראש השולחן, חציוֹ יושב וחציו שוכב על מצע הכּרים. כשמצא את ההסיבה כתיקנה, התרומם קצת וישב ישיבת קבע והורה גם לאורח ולי את מקומותינו: האורח ה־תקן על הכיסא מימינו. ואני, בנו יחידו בבית, על הספסל משמאלו, מוכן ומזומן לשאול את ארבע הקושיות השגורות בפי עוד מן השנים שעברו (האחות התינוקת נרדמה והשכּיבוּה בקיטון).
ראשונה קידש על היין אבי, בעמידה. בניגון הרונן של חג החירות. מרוב כוונה וּמתיקוּת הניגוּן רעדה ידו מעט, ונטף יין נשר על תיק המצוֹת אשר לפניו. אחריו קידש האורח בקול רפה, כמעט לא נשמע, ואני, האחרון למקדשים, בקול רם וּבגאווה של גבר קטן.
אחותי הצעירה הגישה לנו כד מים וּקערה ואלוּנטית לנטילת ידיים, ואנחנו הגברים הרגשנו עצמנו ׳׳בני חורין״ גמוּרים, כדין. אבי חילק את הכּרפּס, תפוח אדמה טבוּל במי מלח, למסוּבין, פרס רוּבה של המצה האמצעית לאפיקומן, שם את הפרוסה רגע על שכמו, זכר ליציאת מצרים, שהיו נושׂאים כן את אוֺכלם, אחר טמן אותה תחת הכּר מראשותיו. אחרי כן אמרנו יחד ׳׳הא לחמא עניא״ והראינו בנגיעת האצבעות על המצוֹת הצפוּנוֹת, של אבי — בתיק המרוּקם יפה, מתנת כלתו אשת אחי הבכור הדר בעיר אחרת, ושל האורח ושלי — בתוך מפיות צחורות: ׳׳כוהן, לוי וישראל׳׳. אחרי כן שאלתי בקול צלול ״מה נשתנה״ ועניתי לעצמי יחד עם שאר המסוּבין ׳׳עבדים היינו״, כנהוּג, וכן המשכנו בהגדה עד שהגענו ל׳׳גאל ישראל״. גמענו מן הכוס השנית. אני שתיתי את שלי כמעט עד גמירא, כי גרוני ניחר מעט מן ההתרגשות ומן ההגדה הארוכה, והיין היה מתוק וצונן וגולש בנעימות אל בית הבליעה. אחותי הגישה שנית מים. נטלנו את ידינו וּברכנוּ בכוונה וּבקול ״המוציא״ ו“על אכילת מצה״. אחרי כן אכלנו מן ״המרור״ המוּפג בחום הכיריים, טבוּל בחרוסת מתקתקה, ואכלנו ״כּוֺרך”, הכול ככתוב בסידורו העבה של אבי.
עתה הגישה אחותי הגדולה את מרק העוף השקוף, הריחני, רב העיניים עם אטריוֹת הביצים, שצפוּ בו כפתילי זהב דקיקים, ואחרי רגעים מספר גם את הבּשר הרך והטוב. בחלקי עלתה מנה יפה: כנף שלמה, חזה של אפרוח, חצי קוּרקבן גדול וחלמונים קטנים אחדים, גוּלוֹת זהב חמודות, מאלה שנמצאו בבטן התרנגולת.
פתאום זכרתי את סיפורה של סבתא בשעת עשיית העופות ורחש חרדה חלף את מוחי. העיפוֺתי בה עין, הפכתי במזלג שבידי את הבּשר לראות — ותארוּ לכם את בהלתי! ליד חצי הקורקבן היה מונח גרגר שעוֹרה גדול, מבושל, נפוח וּמבוקע. כּליָת גרגר! לבי עמד מדפוֺק. העיפותי שנית עינַי בזקנתי: פניה היו כבוּשים בצלחת שלפניה והיא לועסת בחניכיה מתוך בּוּלמוֺס משונה. גם שאר המסוּבין היו שקועים בשלהם ולא שֺמוּ אלי לב.
כל התמונה המחרידה של פסח שנשבת נצבה כרגע חיה לנגד עיני. ראיתי את פני בני ביתנוּ החיוורים והמבוהלים, כשהם מניחים את המזלגות וּמסיעים מלפניהם את הצלחות עם הבשׂר; ראיתי את אבי נותן עין תוהה באמי. ואמי תולה עין נוזפת באמה, היא זקנתי: ראיתי את אחיותי מתעטפוֹת בסוּדריהן ויוצאות לרוץ אל הרב; ראיתי את שתיהן הולכות למחרת בבוקר כעוֹטיוֹת, טעונות כלי הפסח להשליכם לתוך הנהר הקר, כלי הפסח העתיקים, המשוּמרים והחביבים, וּבתוכם גם פנכּתי הזעירה, ירוּשת זקנתי, עם שתי המלים היקרות, הכחולות, ׳׳מזל טוב״…
וּפתאום, בן רגע, כעין הבּרק, קמה בי החלטה תקיפה — נעצתי את מזלגי בגרגר וּבחצי הקורקבן, ויחד תחבתים לתוך פי, ובשתיים שלוש לעיסות חזקות בלעתים, כמי שבולע רפואה מרה, אך נחוצה לבריאות הגוף. אחרי כן הבטתי בגנבה אל כל המסוּבין לשולחן: ברוּך השם, איש לא הרגיש בדבר!… אבל אני עצמי הרגשתי מיד כי חם לי וכי לבי דוֹפק בי עד כדי להתפּקע, וּכדי להשתיק את סערת רוחי, מיהרתי ללעוס ולבלוע את יתר הבשׂר שבצלחת בחטיפה כזולל אמיתי, עד שאבי העמידני בגערה:
— מה החיפזון? הרי חג עתה, כמדומה!
בשארית ה׳׳סדר״ לא יכולתי עוד להשתתף בלב טהור ובקול רם כבתחילה. עשיתי את עצמי עייף ואחוז שינה, עד שאבי ציווה להשכיבני. אך גם במיטה, באפלולית הקיטוֹן, סמוך לערשׂה של אחותי התינוקת, לא הוּנח לי. החמץ שבא אל קרבי תסס בי וטרף את רוחי. התכּסיתי בסדין למעלה מראשי, התהפכתי מצד אל צד ולא יכולתי להרדם, אף כי רציתי בכך. הרעיון שאכלתי זה עתה, ליד שולחן ה״סדר׳׳, חמץ ממש, לא חדל לענוֹתני.
שמעתי את אמי ואחיותי, שהסתלקו מן החדר הגדול אל משכבן; שמעתי את קולות אבי והאורח, שנשארו לבדם בחדר ואמרו ׳׳שיר השירים" בניגון ערב; שמעתי את צחוק אחיותי במיטתן המשותפת — ובי בכה הלב על העבירה הגדולה שעברתי בזדון בליל התקדש החג. מוחי הקטן והאומלל הפך והיפך בדבר וכל בשׂרי נתכסה זעה חמה, אף כי רעדתי ושינַי נקשוּ בפי.
פתאום היתה דממה מוזרה בחדר הגדול. גם האור כהה שם קצת. ואחרי הדממה שמעתי את אבי שנכנס מן החוץ ואמר:
— אה, איזה ליל לבנה נפלא!
והאורח ענה לעומתו בקולו הרפה:
— כן, לילה — כאור היום.
ואני — עולמי חשך בעדי וטעמתי טעם גיהינום… וכך היה לי רוב הלילה ההוא ליל שימורים, ליל ייסורים…
למחרת הייתי מבוּיש וּמדוּכּא וּמתועב בעיני, כאילו נהפכתי בעצמי, כביכול, לחתיכה של חמץ המחמיצה במגע. אך מתוך איזה רגש מרדוּת שהיה מפעפע בי לא נשמרתי מנגוע בכל דבר בבית, אחרי שידעתי כי הכול חמץ גם בלא כך.
רוב שעות היום השתדלתי להימצא מחוץ לבית, והייתי שטוף עם חברי במשחק האגוזים בהתלהבות גדולה, שהיתה מופסקת לעתים על־ידי אנחה. ובבית הייתי עצוב ונרגז, עד שאמי שאלתני אם חולה אני. ופעם, בהיותי יחידי בבית, הוצאתי מן הארון את ה״קיצור שולחן ערוך״ ועיינתי בדיני פסח כדי ללמוד מתוכם את גודל העבירה. למדתי קל וחומר בעצמי: ישראל שהיה לו בפסח חמץ ברשוּתוֹ עובר בכל רגע ורגע על בל ייראה וּבל יימצא — אני שהחמץ הוא בבני מעי וּבכל גופי… דמעות עלו בעיני.
כשחשבתי ומצאתי כמה גדול חטאי, שאכלתי בעצמי וגם האכלתי אחרים חמץ בפסח: את אבי ואמי הכשרים, את הסבתא החסוּדה, את אחיותי התמוֹת, וגם את היהודי הזר, הוא האורח השתקן, בעל הדרת הפּנים הנראה כצדיק, ועוד הנחתי שייחָמצוּ כל הכלים, כלי הפסח היקרים, ואנו מוסיפים כולנו לאכול חמץ יום יום, וּבכלים אלה יוסיפו בוודאי לאכול גם בשנה הבאה וּבכל יתר השנים הבאות — כשהרהרתי בכל התקלה הגדולה הזאת המשתלשלת לאין סוף, סמר שׂער בשׂרי, ושוב לא יכולתי להתאפק מבכי.
בייחוד היתה קשה עלי צרת הכלים. יום יום, לאחר הפּסח, הייתי עולה בסולם אל העלייה, מתייחד עמהם באפלולית הזוממת שעות תמימות, ממשש וּמתבונן בהם בצער ובשנאה וחושב מחשבות להעבירם מן העולם, שלא יוסיפו להיות למכשול לביתנו וּלמזכרת עוון לי, החוטא והמחטיא… יש שאחזתי בכלי ורציתי לנפצו אל רעפי הגג, אך לא קם בי הרוח והחזרתיו בחשאי למקומו בסל הגדול, פניתי לרדת ונפשי עלי תאבל.
אך מה שלא יעשה שכלוֹ ואומץ רוחו של ילד — עשה הזמן הרופא לכול. בסוף אותו הקיץ, במוצאי שמחת תורה, נפלה דליקה בעיירה, וגם ביתנו הישן עלה על המוקד, וכלי הפּסח, שנשכחו מפני המהומה בעלייה, נשרפו ונמחו מתחת שמי ד׳. וּבכן הוּקל ללבי, וזכר עווֹני גם הוא כלה כעשן.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.