א

מתוך ה“חדר” שפל התקרה, הטחוּב והאפלולי, שהזיעו בו מתוך לימוד בקול גדול, בקיץ וּבחורף, כעשרים תלמיד לפני אביו המלמד, — מלבד אמו ואחיותיו, שהיו מצויות שם רוב הימים מסביב לכיריים ולתנור — בא ברוך בן שתים העשרה לבית המדרש ללמוד בפני עצמו, לפי שה“כיתה העליונה” לא היתה מספיקה לו עוד. מאז הרגיש את עצמו יהודי עומד ברשות עצמו לכל דבר. ידוע ידע, כי בעוד שנה יברך עליו אביו “ברוּך שפטרני”, והעונשים ייכּתבו בספר על חשבונו, אבל הדבר לא הטיל עליו כל אימה. נכון היה לקבל גם מעכשיו את כל אחריות מעשיו, אין דבר: ה“קיצור” וספרי היראים כבר הוֹרוּהוּ את הדרך ילך בה.

עוד בהיותו ילד בית אביו, מסתפח לארוחת תפוחי האדמה, הדג המלוּח והצנוֹן, ול“כיתות” השונות בזו אחר זו, ניכּרוּ בו אותות אישיות סגורה וכבדת תנועה, אך בעלת רצון וחסרת דאגה. אחת היא, אם היה מצרף את קולו הכבד לשבעת הקולות הקלים והעליזים של כיתתו בשעת התורה על פרשת השבוע הישרה, אם היה מיישב ביחידות את הסוּגיה הסבוכה, או אם היה יושב בצהריים החַמים על סף החצר וּמסתכל בפרה המקוֹרחה, המנמנמת מתוך עמידה רפה על תלולית הזבל החוּמה; בשעת קריאת התורה הנגינית בבית הכנסת, או בשעה שאמו בעלת הגרמים שפכה, כש“הילדים” הלכו לפנות ערב הביתה, את כל חמת עוניה על ראש אביו העלוּב, שישב בראש השולחן עייף וּמטושטש ורביעית דמוֹ פורחת בלחייו הרזות — תמיד היו פניו רחבים, רצינים וישרים-ישרים: הכול צפוי והרשות נתונה, ואין טעם לשאול מה לפנים ומה לאחור.

בבית המדרש מצא לו עולם טוב מזה שבבית. לא היתה שם לא צווחה ולא קפדנוּת, אף לא מרירות ורוגז. אפשר היה לשבת מאחרי ה“עמוד”, צמוּד אל הגמרא הגדולה, וללמוד בניגון או

גם בחשאי, כרצונו. היתה בלבו הרגשת עצמוּתוֹ, שיש לה חשיבוּת בזה שהוא עוסק בתורה, בדבר טוב וּמועיל ונעלה על כל ספק. היתה גם הנאה צנועה, אבל חריפה, כשנמצא פתרון לקושיה חמורה, ואפילו כשהעניין היה פשוט ושׂׂשׂ לרוץ ישר ובלי מעצורים, כבדרך המלך. הכול היה שם חדש תמיד וטוב תמיד. הבחורים האחרים, אלה שהיו בעיניו תמיד גדולים ממנו, שהתנודדו על “עמודיהם” בקולי קולות, אך מזמן לזמן השתובבו והתלקטו לשיחות חוּלין וליצנוּת, מילאו את לבו מעין גאווה על התמדתו ועל כובד ראשו המבוגר. השאלות במקומות הקשים את פי הבחור החריף, או את הלמדן הזקן, נתנו לו סיפּוּק, כי התשובות המסבירות באו בנפשו ונקבעו שם לבלי הישכח עוד יחד עם קולו ותנועותיו של המסביר. וגם בבית נשתנה היחס להפליא: הוא לא היה עוד מסתפח אל הארוחה. נראה היה מעתה, כאילו כל עיקר הארוחה לא באה אלא בשבילו. האב נהג בו חשיבות, ולא הזהירו עוד על ענייני ברכה ומנהג כקודם, והאם חלקה לו את הטובה במנות, ועוד הוסיפה תמיד משהו מקערתה. מזמן לזמן נתבקש על-ידי אביו לחזור עם אחד ה"ראשים

המטומטמים" שבחדר על ה“שיעור”, וכאן נתגלו בו מידת סבלנות וכשרון הסברה הרבה יותר ממה שהיה לאביו, ומשום כך התייחס אליו זה באבק קנאה, עד כמה שאדם מתקנא בבנו. ברוּך הנער הרגיש בדבר, וטוב לו.

את דרכו בתלמוד כבש לו עד מהרה: הוא הסתלק מן הפילפוּל והיה מסתפק בבקיאות. אך גם אחרי זו לא היה להוּט כדרך הנלהבים. כל הלכה חדשה, כל מימרה שנתוספה לו, היתה אמנם

כמונחת בקופסה, אך לא הביאה בלבו יוֹהרא של תלמיד חכם, וגם לא הגבירה בו את הצמאון להוסיף דעת, כדרך הלמדנים, — אף-על-פי שהיה שקדן וּמתרחק תמיד מן הבטלה. הוא למד

כאדם הלומד מתוך חובה, או מתוך הכרה שאין טוב מן הלימוד, או שאין כלל בעולם זה דבר אחר לעשותו. חבריו לא הבינו לרוחו, והיו מלגלגים עליו בלי בטחון: “מלאך צונן”, “למד-וַו”, אבל לקנטרו או לרדפו לא יכלוּ, ראשית מפני ענוותו הישרה, שהיה כובש ידיעתו ולא היה מוציא מפיו דבר שלא ידעוֹ על בוּריוֹ; והשנית, מפני כובד הראש שהיה שוֹרה בכל מהותו. חבריו לא שמעו הלצה מפיו, וכשסיפר מי מהם דבר ליצנוּת והיה מצטרף לפעמים רגע מ“עמוּדוֹ” גם הוא לצחוק הבחורים, לא ידע בעצם על מה צחק ומיד היה תמיה על עצמו ושב לתלמוּדוֹ בהתעוררות מחודשת. היתה בו גם מידה הגוּנה של טוּב לב וּוַתרנוּת, אך טוּב לבּו לא הגיע מעולם לידי התרגשות או התפרצות של רחמים, לכל היותר הביאו לידי מילוי חובה — אם הרגיש בצרת חברו. כי על פי רוב לא היה מרגיש מאליו במה שנעשה בסמוך לו, אלא אם כן באו והעירוהו על כך. וּוַתרנותו היתה רק בדברים קטני ערך, כי לדברים גדולים לא הגיע מימיו.

וכך היה ברוּך יושב בבית המדרש והופך בתלמוד וּבספרי יראים כחמש שנים, עד שנזדמן ביום חורף לבן ונוצץ, ליד הגדר הסוֹמרת מכפור שלפני בית הרופא, עם יוסי בן סוחר האריגין העשיר, בחור מופלא ברזוֹן גופו, בלובן פניו וּברוֹך עיניו. זה עיכבו ואמר לו, כאילו הכירו מתמול שלשום, שהוא יכול לסוּר אליו וּלקבל לקריאה ספרי השּכלה. ברוּך לא חשב הרבה בדבר, אך בשובו למחרת מבית המדרש וּבעברוֹ על בית העשיר, פתח כמבלי משׂים את דלת הזכוכית הקופאת, ונכנס לתוך עמוד ההבל שפרץ לקראתו. הבחור הובילוֹ דרך אולם לבן, ארוך ורב חלונות, דרך חדר וּמטבח חמים וּרווה ריחות, עד שהכניסוֹ לתוך חדר קטן נקי ואפלולי. שם ישב על ספה שחורה חברו הטוב, זה שפרש לפני שנה מבית המדרש ונתפקר, ועל ידו, כמעט נוגעת בו, ישבה בת ראש הקהל היפה והעליזה, שארתוֹ של יוסי. את שמה לא ידע ברוּך. הם עשו עצמם כאילו אינם מרגישים בו, הוסיפו להתבדח ולצחוק, ויוסי פתח לפניו את ארונו המלא ספרים מכורכים בגבי עור אדומים עם כתובות של זהב ואמר לו לבחוֹר. הספר הראשון שנזדמן לידו היה “תולדות הרמב”ן" מאת ר' יצחק אייכל. "טוב, — אמר ברוּך לאחר שעיין בעיניו קצרות הראוּת בשער

המוצהב, — מתי עלי להשיבוֹ?" — “בעוד שבוע, ואז תקבל ספר אחר”. ברוך תחבוֹ מפי הצוורון אל מתחת לאדרתו, שהעלתה בחדר רסיסים רועדים, והלך לו.

מאז בא ברוך בסוד ספרוּת ההשׂכלה, בייחוד זוֹ שמתקופת “המאספים”, כמו “ניר דויד”, “דברי שלום ואמת”, “יין לבנון” וגם איזה מספרי התנ“ך עם ה”ביאוּר“. היה בספרי חוֹל אלה איזה חידוש מושך וּמגרה עד כדי נעימוּת. הוא לא ידע בעצמו מה הדבר המציין אותם מספרים אחרים, אלא שעל ידיהם ניעוֹרוּ בוֹ יחסים יותר חמים גם אל כמה וכמה ספרים קדושים, שעד עתה קרא בהם בלי לטעום בהם טעם מיוחד, כגון “שמונה פרקים”, “עיקרים”, ופירוש ה”מלבי“ם”. הוא

לא הפנה את לבו מן הגמרא בשביל הספרים החדשים, אלא שגם הם נצטרפו לאותו אוצר הדפים המזין את נפשו וּמעשירה לאט, אבל בבטחה. וכן היה יונק בלא יודעים משני צינורות, והשיקוי

התמזג בו והרווהוּ ללא שכרון וּללא עכירת הדמיון.

וכך היה שונה וקורא כאחד, עד שהדגישו הבחורים בדבר בבית המדרש וסיפרו לאביו. זה סיפר לאשתו ושניהם קראו לשכנם השוּ"ב, שהיה חשוב יהודי מנוסה ובעל בינוֹת, ויחד טיכסוּ עצה מה לעשות. וכעבור חודשים אחדים השׂיאוהו לבתו היחידה והאדמונית של המוזג האמיד באותה עיירה. הארוסים והנישוּאים נעשו פתאום כל כך, שברוּך מצא את עצמו בוקר אחד שוכב במיטה מלאה מצע חדש, לבן ונקי וטוב ריח, וּליד הכותל שכנגדו, במיטה כזו ממש, שוכבת שיינדיל בת המוזג, זו שהכיר אותה רק מתוך ראייה חטופה ברחוב; וכשראה עתה את קודקודה הגזוּז מציץ מתחת לשביסה הצחור, השתומם ולא ידע היכן הוא. אך כשהפכה את פניה וחיככה עיניה כנגדו,

זכר את הנעשה ולא תמה עוד. בעצם לא איכפת לו כל העניין: ברוחו לא בא כל שינוי, וגם חירותו לא ניטלה ממנו, כי גם עתה היה יושב רוב היום בבית המדרש, והוא שׂבע וּמכובד יותר

משהיה. וגם העיון בספרי ההשכלה נעשה חפשי יותר, כי בערבים בבית היה יושב וקורא בהם באין מפריע; אשתו נמצאה בבית המזיגה שבאגף השני, או יושבת כנגדו ועוסקת בדממה באיזו

מלאכת יד וּמעיפה בו מזמן לזמן את עיניה הטרוּטוֹת, — וחותנו, לא רק שלא מיחה בידו, אלא שהיה בא, גוחן, מטאטא בזקנו האדום על דפי הספרים וּמקשקש בלשונו: "מצ… מצ… הפלא

וָפלא! מה הספר הזה?…"

במידה שהיה מתמיד על הספרים נעשה חסר הסתכלוּת בחיים, והתמדה זו הנחילתוּ, מלבד שוֹמן הגוף, גם משקפיים, שזכוּכיתם עבה כעבי אצבע קטנה; אך ביחס לחיים לא הועילו גם המשקפיים: הם נעו ורגשו כמו מעבר למחיצה שקופה ועבה, בלי שהוא ימצא צורך להרים עיניו ולהביט חוּצה.

כשאביו מה אחרי מחלה קצרה, אחזוֹ מעין תמהון לנעשה משך ימים אחדים, אך השתקעותו בספר “איוֹב” השכיחתוּ שוּב הכול, והוא היה נתון כולו לפירוש הפסוקים הקשים. וכן התנודד רוחו קצת גם כשנולד לו בן זכר וּבשעת הברית, אבל העסק במצווֹת התלויות בזו השכּיחוֹ את העיקר, והכול היה שוב פשוט ומחוּור כל צרכו. ורק כשמת חותנו משבץ, ואשתו אמרה לו, שעליו להיכנס מעתה אל העסק, פקח את עיניו לרווחה ולא ידע מה להשיב לה.

— כן, הרי אתה עכשיו הגבר היחידי בבית.

— אבל מה עלי לעשות? — שאל כמעט בבכי.

— לקנות יי"ש וּלמכרו ברווח! — ענתה אשתו באכזריות.

הוא נשתתק: כן, היא צדקה, בלי שום ספק. עליו לעשות כך. אבל לאחר שעסק במלאכה זו בלי הצלחה במשך חצי שנה, נמלך באשתו, שנתגלה בה בינתיים כישרון מעשה וטוּב טעם בעיסוקה עם הבריות במידה מרובה, והוחלט ביניהם, שהיא ואמה האלמנה תהיינה עוסקות במסחר היין, והוא יקבל עליו משׂרת מלמד באחד הכפרים ל“זמנים”. את הכסף ישלח והיה להרחיב את העסק, ולחגים יבוא הביתה, כנהוּג בישראל. הדבר הזה שׂימח אותו מאוד, כי היה כולו לפי רוחו, בפרט אחרי נסיונותיו הקשים בשנה האחרונה. עכשיו יוכל להסתלק לגמרי מן הדאגות ולהתמכר כולו ללימוד, לימוד בנחת ובמתינות, לא לשם שאיפה כל שהיא, כי אם לשם הנאה ושלוות הנפש.

וכן הגיע ברוך וילדר לכפר קוּסטין, לבית המוֹכסן וסוחר היערות ר' ישעיה שינטאל.

ב

ר' ישעיה שינטאל אמנם היה מחזיק את הפונדק הגדול בכפר ועל זה היה עיקר פרנסתו, אבל מכיוון שעסק גם במסחר עצים, היה רואה את עצמו כסוחר יערות בלבד, וכך היה נדפס באותיות

נאות על כרט4יסי הביקור הנאים שהיו מצויים תמיד בתיקו, שזה נאה וּמכובד יותר. וּמשום כך לא היה גר בבית הפונדק, שאגפו האחד היה מוקצה לדירה, כי אם בנה לו על גבעה קטנה בתוך הכפר בית שדה יפה, בית עצים נחמד צבוּע כתוֹם, עם מרפסת זכוכית גדולה, מוּקף גדר פּסיסים ירוקה וערוגות פרחים וירקות. סמוך לבית מאחוריו כבר השׂתרעו רחבי השׂדות, ומלפניו וּמשני צדדיו היה מרוחק משאר בתי הכפר ריחוק אצילי. לפי מעמדו החמרי יכול היה שינטאל לגור בעיר הסמוכה, אלא שהוא בחר לישב בכפר, מפני שראה בזה לעצמו הצטיינות יתרה: פה בכפר היה הוא וּביתו יחידים וּמבני העלייה, בעוד שבעיר היה נידון להיבלע בצלם של אחרים גדולים ממנו. גם השקט והאוויר הטוב היו כבר לחלק מנשמתו ולא יכול לוותר עליהם.

ביתו של יהודי נאה זה היה מטופל בבנים וּבנות, גדולים וּקטנים, אך השלווה לא הופרעה על ידיהם. שניים, בן ובת, היו עסוקים בפונדק, והבת היתה באה הביתה רק ללון, שניים היו נוסעים חליפות אל היערות לזמנים ארוכים, והנשארים, שתי בנות וּשני בנים — האחד בן זקונים מפונק, רך וחולם — היו לומדים בבית מפי המלמד שעות אחדות ביום, וּשאר הזמן היו עוסקים בבית, משחקים או מטיילים בשדות, ברגל או ברכיבה. ר' ישעיה שינטאל בעצמו היה אדם חפשי בדעותיו, או נכון מזה, בהליכותיו, אך נשתמרה בו חיבה עמוּקה למנהגי ישראל וּלספרותוֹ העתיקה, ולכן לא היה מחזיק בביתו “מורה”, כנהוג אצל בעלי האחוזות הנאורים שבסביבה, כי אם מלמד משכיל. גם את הבנות היה מלמד תורה וּלשון הקודש, ושפת המדינה וּקצת מדעים היו לומדים מפי מורה הכפר הגוי, ואחר כך גם מפי הכוהן, כמו שיסוּפר להלן.

כשהגיע ברוך וילדר לבית שינטאל וראה את כל מנהגיו וּסדריו, היה כחוֹלם. מושג כזה על בית עברי לא היה לו מימיו. אבל הוא קיבל עד מהרה גם את החידוש הזה בעונג וּבשלווה, כידיעה נוספת על ידיעותיו, וחדל להשתומם. הארוחות הנאות והמנומסות ליד השולחן הארוך והערוּך בכלי כסף וּזכוכית יפים הינוּהוּ הנאה רווה. ריח המרק הצלול בצהריים היה פחות חריף מבבית, אבל גם פחות מגרה את ה“חומר”; בבוקר היו החמאה והגבינה מבהיקות לבנות-כתמתמות בצלחות הנקיות, על הקהווה היה צף רוֹבד של קרוּם לבן ורך, הביצים בתוך הגביעים הקטנים

היו מאכל אצילים, והחַלה הלבנה השׂביעה במיעוט. לא עברו ימים מוּעטים וגם פניו של ברוך וילדר קיבלו הבעת אותו שׂוֹבע לבן-ורוד ונאצל, שהיה אפייני לכל הבית.

מתחילה, בימים הראשונים, כשראו התלמידים את פניו העגוּלים של רבם, את מסגרת זקנו הצהובה והצפופה ואת המשקפיים העבים שעל עיניו השוקטות, ושמעו את קולו הצרוד במקצת,

הבלתי משתנה, היה מבדח אותם, בייחוד מפני הניגוד הרב שהיה בינו וּבין המלמד הקודם, שהיה גבוה, כחוּש לחיים ודיבורו מתנגן. הם גם התלוצצו פעמים אחדות על חשבונו ביניהם לבין עצמם, אך עד מהרה פעלו עליהם כובד ראשו ויושר דיבורו, עד שלא עלתה עוד על דעתם למצוא בו צד מעורר צחוק. וכן קיבלו את מרוּתוֹ באהבה, והיו ממלאים את דרישותיו בתלמוד ובדרך ארץ וּמזדרזים לשמשוֹ מתוך כבוד וּמסירות של חובה. גם בעלת הבית, הגברת מרים, שהיתה אשה נבונה וטובת לב, ניסתה פעמים אחדות לפנות אליו בשעת הארוחה במלי בדיחוּת זהירות, אבל כששמעה מפיו פעם וּפעמיים תשובות של כובד ראש, שיש בהן גם קורטוב של צער, חדלה מזה, והיתה ממעטת שׂיחה אתו, אף-על-פי שבלבה לא היתה לה עליו כל טינה; להיפך, היא רחשה לו כבוד רך ואמהי הגובל ברחמים.

רק נחומקי, בן הזקונים הרך והחולם, היה עוקב אחריו בהסתכלות חדה. מרגע בוא המלמד לא חדל זה להעסיק את עיניו. הוא היה לו כחידה מוזרה במראהו וּברצינותו. הוא לא הבין אותו כלל, וּמשום כך לא יכול להשתחרר מהשפעתו והיה נמשך אליו בכוח טמיר, אך גם בקצת מורא. כשה“רבי” היה יושב מאחרי השולחן, פניו העגולים מַוורידים מתוך מסגרת זקנו הצהוּבה, מצחו הרחב מלבין מתחת לכיפת המשי הקטנה, ועיניו נשקפות קטנות, תמימות ונוּגוֹת, מבעד לזכוכית העבה, היה מעורר בו רגש של כבוד והערצה נסתרה. ואולם כמה היתה מתמעטת דמותו, כשקם ועבר בחדר מלוא קומתו! אז נעשה כמעט מגוחך. ממתניו וּלמעלה היה רחב, מוּצק, כמעט עגול,

הצוואר קצר והראש יושב איתן על הכתפיים הישרות, אפילו הלבוש היה הולם וחשוב; לעומת זאת ממתניו וּלמטה היה עלוב: הרגליים דקות בערך לגוף, כפות הרגליים שטוחות וּמרחיבות את הנעליים, שלעולם אינן משׂוֹרכות כהוגן, המכנסיים רבובים וּשחוקים מאחור; משל לאריה שהפך את פניו בסוּגר. ונחוּמקי פחד והצטער למראה עיניו.

וכך היה סדר יומו של ברוך וילדר: בהשכמה היה עובר על השיעור, שעליו להורות את תלמידיו, שכן היה מקובל בידו עוד מבית המדרש, שלא לומר דבר שאינו אצלו בגדר ודאי. אחר כך היה עומד בטליתו וּבתפיליו וּמתפלל תפילה ארוכה וּמפורשת, כמוֹנה מעוֹת, מתבונן לכל מלה ושוקל אותה, את צורתה ואת פירושה. ויש גם שהיה מפסיק בּמלה וניגש לעיין ב“אוצר השרשים”. אחרי חליצת התפילין מן היד הקצרה והשׂעירה, היה נקרא על-ידי המשרתת לחדר האכילה, לאכול פת שחרית יחד עם תלמידיו בנחת וּבנעימוּת. אך כשהגיעה השעה הקבועה, היה נוֹטל את ידיו וּמברך, והתלמידים אתו, ויחד היו נכנסים לחדר הילדים, ששימש גם חדר תורה. והלימוד גם הוא היה מתנהל בנחת, מתוך התבוננות, מסירות וסבלנות רבה. אם הפסוק או ההלכה לא היו מתבארים יפה בפירוש ראשון, היה חוזר וּמפרשם וּמטעימם פעם וּפעמיים, עד שהתלמידים

היו עונים: כן, רבנוּ, הדבר מחוּור כבר כל צרכוֹ. ואף-על-פי-כן היה מבקש מהם לחזור עוד פעם. הוא היה יושב בראש השולחן, מסב כנשען קצת בהרחבה, כיפתו על קדקודו וּמגלה את מצחו עד קצות זוויותיו וּמטפחתו על הספר הפתוח, כמנהג תלמידי חכמים, פניו מאירים, קולו שקוּל וּתנועותיו מדודות. את הנערים היה מלמד גמרא עם רש“י ותוספות, תנ”ך עם “בּיאוּר” ותרגום

אשכנזי, קצת דקדוק על-פי “תלמוד לשון עברי” וּכתיבה עברית מחוך האגרון “מבטח עוז”, ואת הנערות לימד רק קריאה וּכתיבה עברית. כל עבודתו בהוראה היתה נמשכת ארבע שעות לפני

הצהריים, וּשאר שעות היום היה פנוי לעצמו. ושעות אלה היה מבלה בהגהת כתב התלמידים, בקריאה וּבעיון.

מצויים היו תמיד על שולחנו שני מגדלות ספרים חיצונים, ממה שהביא אתו מביתו וממה שמצא בין ספרי שינטאל, ובהם היה הוגה רוב זמנו. בין הספרים האלה היו: “מורה נבוכי הזמן” ו“ספר הברית”, “המנוּחה והתנועה” ו“גלילוֹת הארץ”, “חקר אלה” ו“מעשה טוּביה”, “ספר העיבּור” ו“התורה והפילוסופיה” ליש"ר; וּבגרמנית: “בקורת התבוּנה הצרופה” בהוצאת ריגה, וחלק בוֹדד מן ההיסטוריה של ולטר, “ירושלים” של מנדלסון ואילו ספרי לימוד ישנים. כל הספרים האלו בתור פרפראות לתלמוד וספרי היראים, שהיו מצויים במספר רב בארון בעל הבית, סיפקוּ לברוך וילדר מוון רוחני די והותר, והעסיקו אותו במידה כזו, שלא הרגיש כלל בישיבת הכפר.

על פי רוב היה יושב במרפסת הזכוכית, שהיתה משׂוּרגת גפן בר רעננה, נשען בזרועו על סף החלון הפתוח וּמשקפיו כבושים בספר. בני הבית היו עוברים שם בחשאי, שלא להפריעו, והגברת מרים עם הבנות, שהיו יושבות, ככלות עבודות הבית, לתקן לבנים או לסרוג פוּזמקאוֹת ולרקוֹם, היו עושות מלאכתן בשקט ומדברות בלחש עצוּר, שלא להפריע את ה“רבי”. רק לפעמים היה יוצא עם תלמידיו לעת ערב לטייל בשבילי השדות העוממים כבר לפני שקיעת החמה, ואז היה דומה למעין עוף כבד וּמשונה, שיצא מכלוּבוֹ, והוא מדדה כלאחר כבילה. בדרך הטיול היה משׂיח עם תלמידיו על ענייני לימוּדיוּת שונים, על ההבדל שבין האדם והטבע, על הרוח והחומר, על העצם והמראה, על גויים ואלוהים, וּבשעה זו היה מרגיש את עצמו, לא בלי רגש הנאה, מעין הרנ"ק, שהיה נוהג — לפי מה שקרא באחד הספרים — לטייל עם תלמידיו הגדולים, חכמי דורו, בסביבות ז’וֹלקיב עיר מושבו, המלאוֹת קסמי טבע. אבל כל השיחות הללו בעצם לא היו נוגעות עד נפשו. הוא שׂח רק מה שידע, כלי חום, בלי השתתפות אמיתית, בלי רטט של יצירה ולכן היו גם התלמידים מקשיבים לדבריו רק מתוך חובה, והיו שמחים להיפרד ממנו לריצה ושעשועים בשדה וּבחצר.

על אשתו וילדו לא היה מדבר, כשם שבכלל לא דיבר על מה ששייך לו, לא על מה שהיה ולא על מה שיהיה. בכלל היה עושה את הרושם של אדם המשולל כל זכרונות ושאיפוֹת, — שאינו נותן כל חשיבות לא לעבר ולא לעתיד. העבר יש לו רק ערך היסטורי, עד כמה שהוא נכנס בגדר המדע במסגרת ידיעותיו, והעתיד — רק במידה שהוא נוגע בשאלות של ייעוּד היסטורי או פילוסופי, בשאלות היהדות או הישארות הנפש, לפי הספרים הידועים לו. הוא היה מקבל את מכתבי אישתו בדיוק, קורא בהם בעיון ומשיב עליהם, כשהם פרושים לפניו, על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, דבר לא גרע, אך גם דבר לא הוסיף.

לפעמים, בשבת או בחג, היתה הגברת שינטאל פונה אליו באמרה מעין זאת:

— ר' ברוּך בוודאי מרגיש בחסרון משפחתו? מה?

אך הוא היה עונה מיד בכובד ראש:

— אם ירצה השם, לראש השנה אסע הביתה. הם כותבים, ששלום להם.

ואז התחרטה האשה הטובה בלבה על שאלתה.

ג

יום אחד בקיץ, בשנה השנית לשבת ברוּך בכפר, החליטו בני שינטאל, יחד עם הבן הגדול ששהה אז בבית, לנסוע בכרכרה אל הנהר הסמוך להתרחץ. מובן שהזמינו גם את רבם שיסע עמהם. הגברת מרים הכינה להם אוכל וּלבנים בסל, לכל אחד לבד, וכן גם בשביל המלמד. אחר כך סייעו בידו לעלות על הכרכרה, הרתומה לסוס אחד, שני התלמידים הקטנים ישבו מימינו ומשמאלו, ויצאו לדרך. וילדר לא נסע זה כמה חדשים, מאז חזר מביתו אחרי החג, וגם לא התרחץ בנהר תחת כיפת השמיים אלא פעמים מעטות, קפץ על מושבו, לחוץ בין שני תלמידיו, ונהנה מן הרוח המשׂחק בפניו השׂעירים. כעין רוח ילדות נכנסה בו. השמש חיממה והשדות הזהירו בירק וזהב,

ובמרחק, באופק, הכחילה חומת היער. הבן הגדול נהג בסוס, וכיוון שהיה זה סוס מיוּזן וזריז, לא היה צורך לנופף עליו בשוט, אלא לטפוח על גבו קלוֹת במושכות העור, והשוט אמנם היה תחוּב בטבעת שבדופן, והסוס שטף בעצמו בדרך הישרה. להקוֹת ציפּרים נישאוּ מעל לראשי הנוסעים, ואי מזה הגיעה צהלת סוסים חותכת, והסוס ענה גם הוא אגב ריצה בקול תאווני־נואש.

אחרי נסיעה כזאת במשך חצי שעה הכסיפה מרחוק רצועת הנהר הרועדת באלפי קמטיה. הנערים התרוממו והביטו וצהלו משמחה, ישבו והתרוממו שוב, וגם פנו שלא כדרכם אל רבם בקול מאושר:

— אה, עוד מעט ונהיה במים. רבנוּ יודע לשׂחוֹת?

— לא — ענה וילדר, — רק בילדותי התרחצתי בנהר. אבי לימדני את דברי חז"ל, שחייב אדם ללמד את בנו לשחוֹת בנהר, אבל את השׂחייה עצמה לא ידע גם הוא.

— אין דבר — התערב הגדול ודיבר לאחוריו — הנהר איננו — עמוק. במקום העמוק ביותר מגיעים המים רק קצת למעלה מן הטבוּר.

את וילדר תקף עתה איזה רגש לא נוח. הוא היה בוחר לישב עכשיו במרפסת על אחד מספריו, ואפילו על העמוק ביותר.

על הדשא שעל שׂפת הנהר התפשטו שלושת הנערים במהירות רבה, קפצו לתוך המים, ותיכף התחילו בקריאות משוּבה ובשיכשוּך עליז. הם טבלו וקפצו וזרקו מים זה על זה. הקטן, שרעד

קצת מו הצינה, שאב מלוֹא חופניו מים, סיננם בין אצבעותיו והסתכל בהם לאור השמש. וילדר ישב על הדשא, רגליו נוגעות כמעט במים, והתפשט במתינות. תחילה הסיר את מעילו, קיפלו

והניחו בזהירות על ידו, אחר כך חלץ את בעליו וּפשט את מכנסיו. אחרי ישיבה של רגעים אחדים פיתח את תחתוניו והוציא מתוכם את רגליו הקצרות השׂעירות זוֹ אחר זוֹ, אחר כך קם על ברכיו וּמשך בשתי ידיו את כותונתו למעלה להסירה מעל ראשו. כשהיה כבר עירוֹם לגמרי, ישב שנית והתבונן שעה ארוכה בגופו השׂעיר, בחזוֹ הרחב, בבטנו הבולטת וּברגליו הקצרות, והכול נראה לו עתה זר ומוּזר. הוא לא זכר, מתי ראה את גופו. בבית המרחץ היה תמיד כל כך מטושטש מן ההבל, שלא היה רואה כלום; אבל פה, במרחב, מה משונה היתה כל עתרת הבשׂר הזאת… האמנם לוֹ היא?… אך הנערים הרוחצים לא הניחו לו להזוֹת הרבה, וצעקו מתוך המים:

— רבנוּ, ימהר להיכנס, המים כמחוּממים! יראה נא, כמה צלולים הם! הוא רואה? יבוא! יבוא מהר!

הוא ניענע להם בראשו המגוּלה והגזוּז כולו, חוץ מן הפיאות; אחר כך הרים את כנף מעילו, הסיר בזהירות את משקפיו והכניסם לתוך הכּיס, ובעצמו צנח בעיניים עצומות, כמו שהיה עושה בילדותו, לתוך הנהר, עמד וצעד צעד ועוד צעד במים. וּפתאום קמה בנפשו מבוכה גדולה. הוא פקח את עיניו וראה את עצמו עומד בתוך יסוד רך וחמים ונע, האופף את חצי גופו, והוא אינו רואה כלום מסביב. לא, גם את גופו אינו רואה ראייה ברורה. הכול מתנודד וּמטושטש. הוא הרים את ידו וּמישש את פניו: המשקפיים אינם. חרדתו גדולה. הנערים שיכשכוּ והמוּ במרחק מה במים, אבל הוא ראם רק כצללים חיוורים, עושים העוויות משונות. גם את גדוֹת הנהר לא ראה. הוא לא חש כל קרקע תחת רגליו. כעין ערפל אפור פרושׂ על תהום רועד מסביבו והשטח שלפניו, שהוא נתוּן בו, עולה ויורד, פעם הוא מתנשא לכסוֹתוֹ וּפעם הוא נפער לרגליו לבלעהוּ. הוא ניסה בחרדתו להיפּנות, אך גופו לא נשמע לו, וגם לפתתוּ אימה חשיכה לצעוד צעד. הוא פרשׂ את ידיו וגישש סביבו כנואש; אך כשנגעו אצבעותיו במים, כלתה נשמתו. אז עמד, הזדקף ישר בידיים פרוּשׂוֹת והקשיב: קולות הנערים המתרחצים נדמוּ לוֹ עתה רחוקים מאוד, והיה בהם משהו זר, מעין לעג לא טוב לו, לנתעה וּמפרפר בסכנה. הוא חפץ לקרוא לעזרה, אבל גרונו שתק. וּפתאום נלפת כולו ואחז בחזקה, בכל כוחותיו, בגוף שנגע בו. היה זה נחוּמקי, הנער הקטן, שבעברו עליו נתקל בו.

— מה לך, רבי? — שאל הלז, נבעת עד מוות מן הלפיתה החזקה.

הוֹציאני נא, הוציאני נא! — חזר וילדר בקול מת, בשפתיים כחולות וּבהרגשה של עיוור — הוציאני מהר, רע לי…

הנער התעודד וחשב כי רבו מתעלף, וקרא לאחיו. אלה מיהרוּ לבוא, הוציאו את רבם והושיבוהו על הדשא.

— מה לוֹ? מה היה לוֹ? — הקיפוהו בשאלות.

— לא כלום. תנו לי את בגדי — ענה וילדר וחיוורון מוות על פניו.

הם הגישו לו את הבגדים, והוא חטפם וּמישמש בהם באצבעות מפרפרות עד שמצא את כיס מעילו, הוציא את המשקפיים והרכיבם על אפו — וּמיד שב העולם להיות מה שהיה.

מאז שוב לא נסע להתרחץ, והיה נזהר, שלא לפסוע פסיעה בלי משקפיים; אך המאורע ההוא חרת בנפשו חריתה עמוקה. שיווּי המשקל אשר לנפשו כמו נזדעזע.

ד

בשנה השלישית לשבתוֹ בכפר פּטר ר' ישעיה שינטאל, מפני נגיעה קלה בבתו הצעירה, את מורה בית הספר הכפרי מבוֹא אל ביתו, וּמסר את ילדיו לכוהן הקאתולי, שילמדם קצת לשון וּמדעים. הכוהן הזה היה טיפוס יחיד במינו. רוב תושבי קוּסטין היו איכרים רוּתינים, אוּניאטים, והיה להם כוהן וּבית תפילה משלהם, אך מימים קדמונים נשתמרה שם גם עדת פולנים

רוֹמית-קאתולית קטנה, שהיתה הולכת ומידלדלת על-ידי נישואי תערובת עם בני הרוב, ולה מנזר קטן וכוהן, או יותר נכון סגן כוהן מיוחד. לכוהן הזה לא היתה עבודה מרובה, כי צאן מרעיתו

היו מעטות, כשני מניינים בסך הכול, וּבהיותו רווק, כדרך הכוהנים הקאתולים, היתה ריקנוּת ביתו הקטן בחצר המנזר, ובקרבת בית הקברות, גורמת לו שיעמום ועצבות. ככן חמישים היה, גבוה ורזה, וגלימתו השחורה, הארוכה והפרופה כוּלה, עם כובע הקטיפה המארך, עוד הוסיפו על גובהו וּרזוֹן גופו. מפני פניו המגולחים והבעתו התמימה והצחה עשה רושם של בן שלושים, אך שערות ראשו הגזוזות היו לבנות ברובן, ואולם זה עוד הוסיף על צעירוּת פניו לוויית חן ונעימוּת. מטבעו היה איש נוח, מתון וחפשי בדעות, ולכן היה מתרועע בחיבה יתרה עם ר' ישעיה שינטאל, שהיה מכוּבד על כל אנשי הכפר. שקט הבית ונקיונו, וכן גם יפי נימוסיהם של בני הבית, משכו את לבו, והיה מתענג לבוא שמה לשיחה על כוס תה וּמגדנות עם ר' ישעיה עצמו, או עם הגברת והילדים. בקיץ היה יושב אצלם על הספסל תחת עץ הערמון רחב הנוף, לפני שולחן העץ המחובר

אל הקרקע, ושיחתו הנעימה מפכּה בטוֹן רך וּלבבי בתוך רשת הצל והאור, הרועדת על כל דמותו השחורה והענוגה.

כשסיפר לו שינטאל את המקרה אשר קרהו עם מורה הכפר, הצטער הכוהן מאוד, והציע את עצמו ללמד את בני איש עמיתו, שהיו קרובים ללבו גם בלא כן. שינטאל הסכים בחפץ לב, כי הדבר היה לו לכבוד, וגם אמונו בכוהן ידידו היה גדול כל כך, שלא היה חושש אפילו לשלוח את ילדיו יום יום לשעה או לשעתיים לחצר המנזר. אבל הכוהן, שהרגיש כנראה בעצמו בזרוּת שבדבר, הציע שיבוא יום יום לבית ידידו ללמדם שם. שינטאל הודה בקידה וּבענוות חן, והכוהן התחיל לבוא יום יום לבית היהודי בשעה קבועה.

וכן נפגשו השניים: המלמד ברוך וילדר והכוהן הקאתולי ויקטור מיינקינסקי.

ברוך וילדר שׂם לבו עוד קודם לכוהן בא הבית, שמצא חן בעיניו בנועם הליכותיו, בשקט מדבּרוֹ וּביחסו הטוב ליהודים; אבל לא מצא לו הזדמנות וגם לא העז לדבר אליו, כי פולנית ידע רק מעט מאוד, וּמלבד זה נשמר בו מילדותו זכר הכומר הפולני מעיירתו, שהיה נחשב בעיני היהודים כשׂונא ישראל טמא, הזומם תמיד להרע להם. ואמנם הלז היה גוי מפוּטם ואדום עורף כקצב וּצחוק רע לוֹ. — גם הכוהן מיינקינסקי שאל לא פעם את בני בית שינטאל על ה“מורה” שלהם, והם סיפרו לו בשבחו, אך לידי היכּרוּת לא הגיע הדבר. בלבו של ברוך וילדר היה תמיד, בשעה שראה את הכוהן בבית, מעין אי מנוחה וסקרנות ילדותית להיכנס בשׂיחה דווקא עם זה הזר והגבוה, שיש בו מריח החוץ והאסור, אך המרחק היה גדול ביניהם ולא היתה דרך לעוברו.

ואולם עתה, כיוון שהכוהן התחיל לבוא יום יום אל הבית, היתה ההיכרוּת הכרחית. וכך היה: יום אחד הקדים הכוהן לבוא, וּמצא את הגברת שינטאל עם בנותיה יושבות במרפסת, וּוילדר יושב ליד החלון הפתוח, כדרכו. השתחווה הכוהן על הסף השתחוויה עמוקה, שאל אם אינו מפריע, אחר כך ניגש ונשק את יד הגברת מרים, הושיט ידו לשתי הבנות, וּלבסוף ניגש גם אל וילדר, וּבתיתו לוֹ את ידו הלבנה, הציג את עצמו בבת צחוק ישרה:

—סגן הכוהן מיינקינסקי. ביקשתי להכיר את אדוני זה כבר אני שמח להזדמנות זו לברכוֹ.

ברוך וילדר התאדם, קם מכיסאו, ובהחזיקו את ספרו, כשאצבעו תקוּעה בין דפיו, השתווה גם הוא וּמילמל:

— טוב מאוד, טוב מאוד… גם אני… ישב האדון הכוהן! — והראה במבוּכה על כיסאו.

אחרי השיעור, בשעת הפרידה, שאל אותו הכוהן, אם הוא חפשי עתה, ואם כן, היש ברצונו ללכת אתו מעט. וילדר לא ידע את נפשו, אך הסכים. כשיצאו וסגרו אחריהם את פשפש הגן, אמר לו הכוהן, שאם קשה עליו הדיבור הפולני, נכון הוא לדבר אתו גרמנית: הוא עצמו נולד בפוֹזן ונתחנך בעיקר על הלשון הגרמנית. וילדר הודה לו, וּבזה אמנם הוּקל לו קצת, כי בגרמנית לא היה עוד חסר ניב כל כך. אמנם שפתו היתה ספרותית-עתיקה, מליצית קצת, בסגנון תרגום התנ“ך מימי ההשׂכלה, אך בקצת קושי וּבקצת עזר משׂפת יידיש, יכול היה לבטא כמעט את כל רעיונותיו. הכוהן ניהל את השיחה בחכמה והכניס בה גם את וילדר יותר ויותר. וכך דיברו על ערך המדע וההשׂכלה, על תכלית האדם והחיים, על הקנאות הזעומה ועל חירות המחשבה, על הדת והמדינה, על חובות הלב וחובות האזרח, וברוך וילדר היה מוכרח לבסוף להגיד לעצמו, כי ה”גוי" הזה מכלכל את דבריו בהגיון ובידיעה, והוא מביע כל דבר בקלוּת וּבפשטות, כאילו לא היה בדבריו כלום מן החידוש. וזה מצא חן בעיניו במאוד מאוד. כל ימיו היה משתוקק לבעל שׂיחה כזה. רוב מכיריו היהודים היו או עזי פנים ערוּמים, שביטלו אותו ואת השׂכלתו, או בוּרים, שפנו אליו תמיד בשאלות, ושום תשובה לא היתה עלולה לברר להם מה.

וּכשהגיד לו הכוהן בשעת פרידתם, שהם יכולים להיות לעזר זה לזה בבדידות הכפר הנידח, בחתרם אל הדעת והכרת האמת הנאצלת, שהוא יכול להיות לו לעזר במה שהוא קנה לו בלימוּדיו,

בענייני לשון וּמדע, וּפּאן וילדר יהיה לו לעזר בהשתלמות בלשון העברית — הוא למד מעט לשון זו בסמינריון וגם מעצמו — וגם בענייני “פילוסופיה דתית” — את השם הזה שמע וילדר בפעם הראשונה בחייו ותמה על הצירוף הזה, שראה בו דבר והיפוכו — שמח וילדר, וּבלב פועם אמר לו, שהוא נכון לבקר את הכוהן גם בביתו.

— הוֹ, דבר זה יהיה לי לכבוד גדול! — ענה פּאן מיינקינסקי ולחץ את יד ברוך וילדר לחיצה חמה וּממוּשכה.

ה

יום יום היה ברוך וילדר מזדמן עם הכוהן. הטיולים יחד ברדת היום נעשו תכופים יותר וארוכים יותר. בקיץ היו מטיילים בשדות וּמגיעים לפעמים עד חוּרשת האורנים הקרובה, ויושבים שם שעה ארוכה בצל עץ ריחני על מצע המחטים היבשים, וּבחורף היו יושבים בבית שינטאל, ועוד יותר בבית הכוהן. היתה לכוהן משרתת זקנה, פולנית קפדנית, אך זריזה וּמסוּרה, והיא הסכינה עד מהרה עם וילדר והיתה מכבדת אותו בשיקוּיים ומעדנים בחיבה, כמו את אדוניה. הטיולים והשׂיחות האלה פעלו על וילדר פעולה ניכרת: הוא נעשה יותר ער וּמפוזר, בכל מהותו באה כעין מתיחות ואי מנוחה, וּבית שינטאל לבדו, בלי מציאוּת הכוהן, לא הספיק לוֹ עוד.

בבית הכוהן היה דבר אחד, שהינה את וילדר הנאה מרובה, והוא: הספרים המכורכים יפה, שעמדו מסודרים בארון הזכוכית אשר לו. מתוך הספרים האלה, ספרי מדע, מוסר ופילוסופיה בגרמנית ולאטינית, היה הכוהן קורא לוילדר, מתרגם וּמטעים לו את המקומות הקשים. תחת זאת היה וילדר קורא לפני הכוהן ב“מורה נבוּכי הזמן”, ב“חובת הלבבות” וּב“עיקרים”, ומתרגם לו פסוק כצורתו לגרמנית שלו. הכוהן היה מיטיב לבאר לו את העניינים הקשים ב“גלילוֹת הארץ” ו“המנוחה והתנועה”, בשירטוּטים וצירופים על הנייר, וזה היה מעמיק להאיר לחברו את שאלות המוּסר והפילוסופיה. וכן היו מתקרבים והולכים, עד שהכוהן התחיל מלמד את וילדר את הלשון הלאטינית, וּוילדר את הכוהן — עברית. הלימוד ההדדי הזה אימץ ביניהם את הקשר, עד כי דבקוּ יחד לבלי היפרד.

לימוד שתי הלשונות העתיקות הללו כמו תפשׂ אותם בקסמים, וכל העולם נצטייר מעתה בדמיונם, אצל זה בתרגום עברי ואצל זה בתרגום לאטיני. הם לא היו נלאים לחזור על פרקים ודפים שלמים בשפה הזרה במשך שעות. וילדר לקח לו לספר לימוד את הווּלגאטה, שנתן לו הכוהן, והכוהן בחר לו את “הברית החדשה” בתרגום עברי, שהיתה מצויה בין ספריו עוד מימי

הסמינריון. ולאט לאט נוצרה ביניהם מעין קנאת לומדים, ולא אחת אירע, ששניהם היו יושבים יחד וּפוסקים את פסוקם בשתי הלשונות בקול רם, ויהי הדבר כדוּאֶט מוּזר, אך איש לא שמעוֹ,

חוץ מן המשרתת הזקנה.

והיחסים עם הכוהן הגבירו את פעולתם על וילדר, עד כי הרגישו בה גם בבית שינטאל. ביותר העסיק השינוי הזה את נחוּמקי, שלא פסק מלעקוב בהסתכלותו אחרי רבוֹ. זה נעשה רך ונוח משהיה, קולו קיבל גון לבבי יותר, אף-על-פי שהוּטל בו גם מעין פגם, וּצרידוּתו נתגברה במידה מרובה. התלמידים נהנו בעיקר מן השינוי הזה, כי רגש חובתם ביחס אליו כמו רפה על-ידי כך והיו עזובים יותר לנפשם. אך הליכותיו התדירות עם הכוהן היו גם קצת חשודות בעיניהם, אף גם היו לשיחה בבית.פעם, שלא בפניו, אמר ר' ישעיה שינטאל: “מי יודע, מי יחזיר את מי למוּטב — הכוהן את המלמד או המלמד את הכוהן?…” אבל הגברת מרים התערבה ואמרה בתלונה, שאין צורך ללגלג, שניהם אנשים נחמדים, ואין הם מתרועעים אלא מפני שהם שניהם אנשים בודדים כאן.

במכתביו לאשתו היה ברוך וילדר מזכיר לעתים קרובות את התחברוּתוֹ עם הכוהן, והיה מרבה לספר לה בשבחו; ואף-על-פי שהיא כתבה לו מתחילה פעמים אחדות בליגלוג וּברוגז, שאינה

יודעת, למה הוא מבלבל לה את המוח בשטויות שלו, ומה לו ולאיזה “גלח”, ומוּטב שישתדל לקבל הוספה על ה"שׂכירוּת,ואחר כך היתה עוברת לגמרי בשתיקה על עניין זה, — לא פסק הוא בכל זאת להודיע לה בכל מכתב חדש על דבר הטיולים והלימודים שלהם, ושעוד מעט ויוּכל לקרוא כל ספר לאטיני בלי עזרת ספר מלים.

פעם ביום קיץ היה סער וגשם סוחף. וילדר ישב לבדו אחרי סעודת הצהריים בחדר הילדים, ברכת המזון הטוב בכל רמ"ח אבריו, והוא חוזר בהנאה על פרקי תהילים בתרגום לאטיני. הוּולגאטה לא היתה תחת ידו, כי הכוהן לקחה אתמול לביתו לצורך עיוּן. הוא ניסה לחזור מתוך הזכרון, והנה הפלא וּפלא! הכול הולך ומיתרגם בעל פה בלי כל מכשול. אך כשהגיע לפסוק “מוֹציא אסירים בּכּוֹשרוֹת אַך סוררים שכנוּ צחיחה”, עמד במלה “בּכּוֹשרוֹת” ולא מצא את תרגומה, אף כי ראה אותה בספר כמה פעמים. הוא אימץ את זכרונו, אבל לשווא, המלה התחמקה לחדרי הזכרון ואין להעלותה. צוּרתה ריחפה לעיניו, אך בשום אופן אי אפשר היה לתופסה. הנה היא מתגלית והנה היא נעלמת. הוא ניסה לאמר את כל הפרק מתחילתו מהר וּבנשימה אחת, פעם וּפעמיים, כדי להערים כך לזכרון, אבל גם זה לא הועיל. אז נפלה עליו מרה שחורה, וכמעט נבהל. הוא התחיל מהלך בחדר אילך ואילך, ניגש בכל פעם אל המקור הפתוח וּמעיין במלה העברית, כאילו אמר לדלות מתוכה את צוּרת המלה הלאטינית, אך גם ניסוי זה גרם לו רק מפח נפש.

וּבחוץ לא פסק הגשם. הרעמים רעמו והברקים ברקו. החדר האפיל וקדר, החלונות זרמו, וענפי העצים שקרוּ מאחריהם. ופתאום נכלא הגשם, השמש זרחה והאירה את החדר. וילדר חש

אי מנוחה רבה בלבו ויצא לראות בדרך העולה אל המנזר, אם אין הכוהן בא. הוא היה גם מוכן לרוץ שמה, אל הוּולגאטה. אך בצאתו נשׂא בלי משׂים עיניו השמימה, ונתגלה לו מראה, אשר כמוהו לא ראה מימיו: מעל לאדמה, הירוקה והרוססת מתוך רעננות מזהירה, עמדו, לא הרחק זו מזו, שתי קשתות צבעים נפלאות, אחת גדולה מחברתה, מתנשאות מקצה האופק עד חצי השמים, נחות על מצע עננים אפלים-מכסיפים, טעוּני רוויה ורוך, למוּל השמש הקורנת, וממלאות את האוויר איזה קסם רך וחי. כן, הוא לא ראה מימיו מראה כזה, בכל אופן לא עשׂה עליו מימיו רושם מראה כזה או גם מעין זה. הוא ראה עתה בפעם הראשונה בחייו את ההוד שבטבע בעיניו ממש, בעיניו קצרות הראוּת והנתוּנות תחת הזכוכית העבה והכבדה — והתפלץ. כל מהותו הבוטחת כאילו התמוטטה. הוא הרגיש בחוּש, כי דבר מה נשמט מתחת לנשמתו, והיא מתחילה לנוּע ולהיקלע בחלל ריק עד לידי טשטוש. היה איזה כאב מוּזר מוצץ בלב והדמיון הניצת באור אפל-חכלילי עטף הכול. מה זה? מה זה? שיווע בו קול ממעמקים וכל נשמתו רעדה ונעה, כמו לפני לדת רעיון, כמו לפני יציאה מספירה נמוכה אל ספירה גבוהה ממנה. והנה פתאום, כמו מן הצד, בקעה ויצאה מבריקה באור קשקשי כסף, כמין נחש קסם קטן, המלה הלאטינית fortitudine, וכל הקסם נגוֹז באחת: הכול נח לארץ, הכול שב להיות קרקעי, הלב הלם קצוּבוֹת, והנשמה ישבה איתן. הוא זכר את התרגום הלאטיני למלה “בּכּוֹשרוֹת”! הוא נשא שנית עיניו השמימה, הקשתות היו חיוורות והוא ראה איך הן הולכות הלוך וחָווֹר; האוויר היה רגיל, ועל הארץ רצו לרגליו שלוליות דלוּחוֹת, והרפש השחיר על פני כל הדרך. הוא חזר לחדרו, כמי שניצל מגזר דין קשה, לקח את התנ“ך והתחיל קורא בקול את התרגום לפרק ס”ח בתהילים, והיה הולך וקורא בלי מכשול: qui educit vinctos in fortitudine ובמלה fortitudine הרים קולו בנצחון.

ו

כל חודש תשרי היה ברוך וילדר אצל חותנתו, אשתו וּשני ילדיו; כי בינתיים נולדה לו עוד בת, והיא היתה עתה כבת שנה ורבע. עסקי בית המזיגה הצליחו במידה מרוּבה, כי אשתו וחותנתו עבדו בכשרון רב, והיה אִתּן גם מלצר אדמוני, הדיוֹט למחצה, אך מסוּר וּבעל איברים, וכל השיכורים היו מפחדים ממנו אימת מוות. בבואו הביאתוּ אשתו בסוד העסק, הכניסה לו את

פנקס החובות הגדול, והראתה לו, כפוּפה על השולחן ועט עופרת בידה, כמה חייבים לה הערלים. הסכום היה גדול באמת, והוא גירה את עיניו של וילדר ואפילו הכאיב לו משהו. מלבד זה חשׂכה עוד איזה סכום במזומנים, השמור על קרקע ארגז הלבנים. היא סיפרה לו הכול בחיוך רציני וּברגש מסירות המיוחד לאשה, שלא ראתה את בעלה זמן רב. הוא ניענע בראשו כמרוצה, אך באמת לא עניינו כל זה. “טוב, טוב” מילמל, — אך לבו היה רחוק ממנה וּמעסקיה, וכולו נתון לספריו לכוהן, שנשאר בכפרו האהוב; וּכשאמרה לו לבסוף, שאם העסק יתנהל כך בלי מכשול עוד שנים אחדות, כלומר, שהן תעסוקנה בבית והוא יוסיף להשׂתכר בכפר ולשלוח להן, אז יוכלו לבנות בית חדש גדול במקום הקטן והרעוּע, — נהנה וילדר בייחוּד מן הבשורה, שהוא יוכל לשבת עוד שנים אחדות בכפר; ולבו נמלא ביחס לאשתו רגש תודה חם עד לידי רוֹך, ואפילו ליטפה פעם אחת במבטו.

הילד כבר גדל, והיה מתרוצץ ברחובות לבוּש “ארבע כנפוֹת” גדול עם ציציות מלוכלכות; והילדה, תינוקת צחקנית שמנה עם גוּמוֹת חן בלחיים האדומות, כשהחזיק אותה על זרועותיו, היתה

חותרת תמיד בידיה הקטנות לאחוז במשקפיו וּלמשכם, וּבכל פעם שעלה בידה לתפושׂ בזכוכית או במוֹטת האוזן, היה וילדר מזדעזע. הברזל העמיק לחתוך חריצים בשורש אפוֹ וּבצדעיו, חריצים ירקרקים מאוּדמים, שהיו לפעמים נדלקים וּמלפלפים, אך להסיר את משקפיו לא נועז. הפחד שנתקע בלבו בעת הרחיצה בכפר לא סר ממנו.

והנה יום אחד, אחרי סעודת הצהריים, יצאה אשתו אל בית המזיגה שבאגף השני והפקידה אותו להשגיח על הילדה, המשׂחקת על הרצפה. זו זחלה לה על רצפת הקרשים המלוּכלכה, זנב כוּתוֹנתה מוּרם ותקוע לה בסדק שבגבה ואחוריה השמנים מַוורידים-מכחילים מקור, והוא עמד נשען אל החלון והרצה לעצמו במוחו פרק של איזה ספר עיוני. בינתיים הגיעה הילדה בזחילתה עד כיסא, אחזה בו בידיה האמיצות, ואחרי נסיונות אחדים קמה ועל פניה הרחבים שפונה בת צחוק של אושר. היא גם הפכה פניה והביטה פעם וּפעמיים אל אביה לראות מה רושם הדבר עליו. אך היא לא אמרה די בזה, כי אם התחילה לטפס על מסגרוֹת הכיסא שעם כרעיו, טיפסה, טיפסה, וּפתאום — רפוּ ידיה ונפלה אחורנית וקודקודה נחבט בחזקה ברצפה. תיכף הרימה קול צריחה; אך וילדר, תחת לגשת וּלהרימה, עמד על עמדו והסתכל בתנוּעותיה בעיניים תפוּשׂוֹת מחשבה: הוא חשב במקרה על “חוקי הנפילה” וּבאופן ברור חזר בו המשפט: “הדרך שיפוֹל בו הגוף בזמנים שונים יתערך כערכי מרוּבעי הזמנים”, ועתה, כשהילדה פירפרה בידיה וּברגליה, וּפניה נעשו אדומים וּכחולים מגעייה, עמד הוא והביט על כל זה בהתעניינות, אך בלי השתתפות הלב — כעל נסיון בפיסיקה. אך אשתו, ששמעה באגף השני את צעקות הילדה, באה מבוהלת, וּבראותה את בעלה עומד בלי תנועה, צעקה אליו שלא בקולה:

— מה אתה עומד, גולם? — וחטפה את הילדה ולחצה אותה אל לבה ברחמים מהוּלים בכעס. וילדר פסע פסיעה וּבפני מעוּנה פנה אל אשתו:

— לא, שיינדיל, גולם אינני, האמיני לי… כל הזמן לא גרעתי עין מן הילדה… אני רק חשבתי על חוקי הנפילה ומסיבת התגברוּת מהירוּת התנועה…

כששמעה האשה את הדברים האלה יוצאים מפי בעלה, פרצה בצעקה מרה: “אנשים, הוא השתגע!”, וּברחה מן החדר.

וּכששב וילדר לקוסטין, ושניהם, הוא והכוהן, ישבו ביום גשם דק וקר בבית הכוהן על שתי כוסות תה בחלב מהבּילוֹת, התעורר פתאום וילדר מתוך השתיקה, שנשתררה אחרי השׂיחה המדעית,

ואמר לכוהן, שלא בקולו הרגיל:

— יש לי לספר לידידי הכוהן דבר מה.

הכוהן הגביה את גבותיו וּפניו קיבלו הבעת תמהון, ואז סיפר וילדר לכוהן בגרון יבש מרוב התרגשות את המאורע שאירעהוּ בביתו עם הילדה; וּכשסיים הוסיף:

— ועתה הגידה, ידידי, מי משנינו צדק, אני או אשתי?

—הוֹי, ידידי בּנדיקטוּס (הוא תירגם את שם ידידו לאטינית, כי לשמחת לבו מצא, ששמו מתאים עם שם שפינוזה, וּמאז היה קורא לו כך), שאלה קשה שאלתני. מן הצד הפורמאלי, אם לא נביא בחשבון את החובה, ייתכן לומר, כי הצדק אתך. אתה לא עשית כל רע בעמדך וּבחשבך את מחשבותיך (והרי אין מצווים על המחשבות!) בקשר עם המאורע, שאירע לעיניך. אתה רק שכחת, או יותר נכון לא שמתּ לב, שהעצם הנופל הוא ברייה אנושית חיה, ושיש לך איזה יחס של קירבה אל העצם הזה. במלים פשוטות: המכאובים, האימה והפירכוּסים של בתך לא עצרו כוח לקרוע את ארג מחשבתך המדעית; אבל מן הצד האֶתי, מצד החובה, שהגדרתה היא: רגש הצורך המוחלט פעול בכל עת וּבכל מקום ככל אשר ידרוש המוּסר האובייקטיבי, בלי התחשב עם הנטיות המקריות של הרצון העצמי, זאת אומרת, שחובת האדם השלילית היא להתנגד לרע בכל עת וּבכל מקום, והחיוּבית — לבוא לעזרת רעהו, אפילו רעהו סתם, להקל את מכאוביו וּלהגביר את רחמי עצמו הטבעיים על-ידי הכרת המוסרי שברחמים, — מצד זה בוודאי וּבוודאי שחטאת, ואשתך צדקה בהחמרמרוּתה, ושמתוך צערה לא יכלה למשול בלשונה וזרקה בך מרה. הוֹי, ידידי פּאן וילדר! — המשיך הכוהן, נשען באצבעותיו על שוּלי השולחן וּזקוּף קומה כמו בשעת הטפה מעל

הבימה — נפשנו הולכת שבי אחרי מחשבותינו המוּפשטות, שיש בהן בלי שום ספק מן היופי והאצילות, ואם תרצה — אפילו מן האלוהיות, אנחנו משתעשעים בשאלות מדע ודת וּבפתרונן, בעוד שלעינינו מפרפרות נפשות רעינוּ, קרובים וּרחוקים, אדם וּבהמה, צמח ורמש, בשׂמחה ויגון, באושר וייאוּש, צוהלות ונענוֹת, חיוֹת וגוועות, ואנחנו בל נראה, בל נחוּש, בל נדע…

וּבדברו כן רכוּ פניו מאוד ובעיניו התמימות רעדה לחלוחית של דמע. דברי הכוהן האלה, ובייחוד הבעת פניו, עשוּ על וילדר רושם לא יימחה, ומאז היה חושב תכופות על אשתו מתוך רגש נוחם ורוך הולך וגובר. החירוף “גולם” לא לבד שלא השפילה בעיניו, להיפך, עוד הוסיף לה מעין הוד שבכוח וּבצדק.

וּבפעם אחרת, בשעת שיחה על הבדל הדתות, אמר הכוהן:

— האידיאלים הכלולים בדתות, האידיאות הנושאות את הדתות וּמשמשות אותן, שווים בעיקר בכולן. רק הצורות המעשיות של האידיאלים שונות לפי הרוחני של כל עם, לפי “אלוהי האומה”, כפי שקורא לזה קרוכמל שלכם; ואולם באחרית הימים, ברור לי הדבר כצהריים, ייפּרדו האידיאלים לגמרי מן הצורות הדתיות, כתוך המשליך את קליפתו בהתבשלו, ואז לא יהיה עוד

כל הבדל בין הדתות, לא, כי גם הדתות עצמן לא תהיינה, לא יהיה צורך בהן, ואז תבוא המזיגה הנפלאה, הנצחון האחרון של האידיאלים המוּסריים הצרוּפים, אשר לא ייעכרו עוד לנצח.

— והמדעים? — שאל וילדר וכירסם בשיניו את ציפרני אצבעותיו. דבר מה נתבקע ונתמוטט בו.

— המדעים? — התעורר פּאן מיינקינסקי, ועיניו הוצתוּ. — המדעים גם הם אינם אלא צוּרוֹת משמשות לאידיאלים ההם. כי מה היא תכליתם האחרונה, תכלית התכליות, של המדעים, אם לא להכיר מצד אחד, כי כל העוֹשר, היופי, הסוד, כל נושׂאי חמדתנוּ וגאוותנוּ, אינם אלא עפר ואפר, רק מוּצק, נוזל וגז; וּמן הצד השני, כי הכול, הכול הוא חשוב וגדול ונפלא, במידה שאין לאדם תפיסה בו? והתוצאה ההגיונית, ההכרחית, היא, שהאדם הריהו עבד וּמלך כאחד: עבד לרעיון הבריאה הגדול, שאין בידו להשפיע עליו ולא כלום, וּמלך על נפשו, בעל בחירה חפשית לעשות את הטוב או, חלילה, את הרע. המדע, כושר הידיעה, מוביל את האדם דרך העבדות החמרית אל החירות הנפשית, המוסרית. ולא לחינם אנו רואים, שכל גאוני המדע האמיתיים הגיעו בסוף חקירתם לידי המוסר, המצוי האלוהי. הם הגיעו פשוט אל התּוך. וקאנט יוכיח.

שׂיחות הכוהן האלה, שנאמרו בזמן האחרון בסגנון חותך וּבחום שקט, פעלו על נפש וילדר, ואף-על-פי שהרגיש בהן דבר מה מכאיב וּמזעזע, חמד אותן, והן גירוּ אותו גירוי רחוק וטמיר. וּפעם בשעת הטפת רעיונות כזאת חש, כמו מלקחיים אוחזים במוחו וּמושכים בכוח להרימו, להרחיבו, ודבר זה הוציאו משקטו. ואולם הכוהן עצמו נעשה בזמן האחרון שקוף יותר, רוחי יותר.

בכלל בא שינוי ניכּר בהליכותיו של וילדר וגם בראייתו. בשקט הכפר, בסביבת האנשים היחידים, שבא אתם במגע, וּבהשפעת השיחות החותכות של הכוהן נוצר בו לאט לאט איזה יחס אל עולם המציאות. במחיצה של הפורמאלי כאילו נקרע קרע. התחיל להרגיש בהבדל שבין בני שינטאל ובנותיו וּבין המשרתת הזרה והעבד הגוי הקטן העוזר על ידה. בעברו ברחוב היה מתבונן לאיכרים ומבדיל בין הלבושים יפה וּבין הלבושים בגדים קרועים, בין ההולכים מתונים וּבקומה ישרה, שפניהם מביעים בטחון ושובע, ובין העוברים מהר וּמבטם רע נבעת ורעב. הסתכלותו כאילו נפקחה זה עתה.

וּכשהגיע שוב הקיץ היה נהנה לצאת לפעמים לטייל עם תלמידיו לא רק בשדות, כי אם גם בכפר. לפנות ערב, בשדה, היה מתבונן בזעזועי הקמה, במסע העננים וּבעשן הדק השואף ועולה מארובות הבתים למרומים. ולא עוד, אלא שהתחיל שואל את תלמידיו פעם בפעם לשם צמח זה או תבואה זו. התלמידים הרגישו בשינוי הזה בקצת תמהון, אך הסתגלו גם לזה מהר, כנפש הילדים. על-ידי כך נפגם קצת יחס הכבוד אל רבם, בהרגישם שהם מתרועעים אתו והוא קרוב לחוּגם, לעולמם, וכן הרשו לעצמם גם לצחוק בקול על איזו שאלה תמימה מפי וילדר; ולבסוף התחילו גם לדבר ביניהם ובפניו בשפת רמזים אירונית על ידיעותיו בטבע וחקלאות. אך דבריהם לא הקניטו אותו כלל, להיפך, היה בהם מה שהוא מן המהנה, ויום אחד גם הצטחק. וּבאותו יום, בפעם הראשונה מאז בא לכפר, הציע לפניו התלמיד הגדול — האב לא היה או בבית — שיוותר להם מחר על השיעור ויתן אותם לנסוע אל הכפר הסמוך, לראות במכונת הקצירה החדשה; רצונו, יכול גם הוא לנסוע אתם.

וילדר כמו התעורר משכחה וענה בכובד ראש של קפידה:

— לא, לא, צריך ללמוד. אסור לו לאדם להפנות את לבו לבטלה! הרבה בטלים כנגדו! אסור!

ואף-על-פי-כן נסע למחרת בבוקר עם תלמידיו לראות את מכונת הקצירה.

ז

פעם בעבוֹר וילדר ברחוב האיכרים הארוך עם הכוהן, הגוחן קצת לצידו אגב שיחה, תפס כי יושבי הכפר, ואפילו הילדים, מביטים בשניהם בבת צחוק של ליגלוג. הדבר היה תמוּה בעיניו, והוא החליט בלבו לשאול פעם את ידידו, מה פשר המבטים האלה. ואולם הם היו עתה תפוּשים בשיחה עמוקה על האושר האמיתי. הנושא הזה עניין בזמן האחרון את הכוהן ביותר, ובכל פעם היה מגלגל עליו את השיחה. וילדר באמת לא חשב על דבר זה מעודו. מימיו לא נתן דעתו לחשוב, כי יש אנשים מאושרים ולא מאושרים. הוא ידע אמנם מתוך הספרים, בייחוד מן התנ“ך והאגדה, כי יש אנשים סובלים ואנשים הוללים, וחיבתו היתה נתונה תמיד, יחד עם המחברים הקדמונים, לסובלים; אבל על האושר, על רגש פנימי ועצמי זה, שבמידה שהאדם מתמסר לו במחשבה, הוא נעשה שליט על כל מהותו, על כל טעם חייו, והוא תובע את סיפוקו בכל מחיר — על הרגש הזה לא חשב, ולא ידע כלל את מציאותו. הוא גם לא הרגיש כל צורך באושר. מה שייך אושר? הוא היה כל ימיו בריא, וידע מה רצה: לאכול לשׂובע וללמוד לשוֹבע. אביו היה מלמד בלי חכמות, מאמין באלוהים וּבצדיק, זועם על התלמידים וּמתפייס, ואמו טרחה, התפללה בימות החול ב”קרבן מנחה" שלה, וּבשבתות קראה גם ב“מנורת המאור”, אהבה את תלמידי החכמים וקיללה קללות נמרצות את הרשעים ואת הגויים; וּכשמת אביו, קרעה אמנם שמים בּבכיה, אבל מיד הצדיקה על עצמה את הדין, והתחילה עוסקת במכירת ביצים וּבשר עופות כדי להחיות את ביתה. מה שייך אושר? האם היו הם מאושרים? האם היו אומללים? האם חשבו על עניין זה?

הכוהן דיבר על האושר שבוויתור. הוא יצא מתוך ההנחה, שהאושר הוא רגש הקלוּת, שאין למעלה ממנה. כל הנאה שבחיים, על פי חוק ההשתּווּת, מטילה חובה על האדם, מעין תשלום של

צער; נהנית — ואם לא שילמת עדיין בעד ההנאה, עליך לשלם בעדה, וכל חוב מעיק משׂא הוא התובע את פריקתו. יוצא, שההנאה אינה יכולה להביא אושר. לא כן הוויתור, שהוא משחרר

אותך מן החובה; אתה משלם לאחרים תשלום של חסד, מתוך בחירה חפשית, אתה מרבה לשלם לפנים משוּרת הדין, גזירה שמא נעלם ממך איזה חוב ישן ונשכח, וּבכן מתהווה בך קלוּת נוחה, יפה וערבה, הנעשׂית בהתגברה להנאה צרוּפה, נאצלת — לאושר.

וילדר לא תפס היטב את נימוקי הכוהן, מפני שעצם הנושא לא נאחז בנפשו. מבטי האיכרים משכו שוב את עיניו וּפיזרו את הקשבתו. פּאן מיינקינסקי הרגיש פתאום, כי ידידו שׂם לבו

לאלה, הפסיק את שיחתו וּפנה אליו בחיוכו הטוב:

— הם אינם יכולים להשיג, איך יכולה להיות ידידות בין כוהן נוצרי וּבין יהודי. ואין פלא! זה מאות שנים מספרים להם בדיוֹת על אכילת דם, על שדים ועוד על דברים, שבוּשה לאדם משׂכיל להעלותם על השפתיים — כאן ראה וילדר שהכוהן נתאדם — וּבעיקר הרי הם אנשים תמימים, המאמינים לכל דבר. אבל חוששני — הוסיף שוב בחיוך — שבחמימותם זו ילשינו עלי אצל הקאנוניקוּס שבעיר…

— כלום אלה הרוּתינים שונאים אותך? — שאל וילדר, כאילו נודע לו זה עתה דבר חדש לגמרי.

— לא, שׂנוֹא לא ישנאוּני, אבל חפצים הם במפלתי. הרי קאתולי אני וחשוב בעיניהם ככלב. והכוהן שלהם חותר תחתי, מפני שאיני מתנגד לזה, שבני שתי העדות יתחתנו אלה עם אלה. גם מן הקאנוניקוּס כבר קיבלתי נזיפה על כך, אבל בעניינים אלה איני יכול להתערב בשום אופן. חובת הלב קודמת, לדעתי, לחובת הדת. גם לדעתך, האין זאת? כן, הכוהן שלהם הוא איש נכבד ורצוי לעדתו, גם אשתו וּבניו אנשים ישרים וחרוצים, אך ריח הכרוב עדיין לא התנדף מהם, ואת זה איני יכול לסבול. אף-על-פי שבדרך כלל איני “שונא בריוֹת”, כפי שיכולת להכירני, פּאן וילדר. מה?

וילדר חייך ולא ידע.

עברה ילדה קטנה, מעדת הפולנים, לבוּשה מטפחת צבעונין קשורה בעניבה גדולה על חזה, וּפניה קצת מלוכלכים במין תותי יער. היא הידקה את עניבת מטפחחה, החוותה קידה נאה, ניגשה, תפשׂה ביד הכוהן וּנשקתה. הכוהן החליק בידו על ראשה, והיא הלכה לה זקופה וּמתונה כבוגרת.

— הילדות הללו! — אמר הכוהן עוד במצב רוחו הקל — דווקא כאן בכפר הן ממהרות להתבגר. הטבע גלוּי לפניהן, בכול הן מסתכלות וכך הן מתבגרות קודם זמנן. פעם אחת סיפרה לי ילדה כזאת בשעת הווידוי, כי היא רואה תמיד בחלומה כלבים רוכבים זה על זה. היא יודעת, שזה חלום רע, מכוער, ולכן היא מבקשת, כי ייסלח לה, ולא תוסיף עוד לראות חלומות רעים, מכוערים כאלה. הוי, תמימות קדושה!

וילדר הקשיב לשיחות אלה באוזן פקוּחה, והן היו פה בחוץ, בין הגנים וּבתי האיכרים הלבנים, הנמוכים והעטופים ירק, עם משׂוּכּוֹת העץ הפרוּצוֹת קצת, במקום תרנגולים מהדסים, כלבים, חתולים וחזירים מתהלכים מעדנות, כל כך טבעיוֹת בעיניו, כל כך מובנות לו. הוא בעצמו נזכר רגשות כיוצא באלה מימי ילדותו. כן, מימי ילדותו, כשהיה יושב שעות תמימות על סף ה“חדר” של אביו וּמסתכל לתוך חצרו של הגוי השכן.

וילדר חייך שוב ולא ידע.

עבר איכר זקן, תלתלים לבנים לו, טופף במגפיו הצרים והמשוּחים בעטרן, לבוש כותונת רקומה וּמקטרת קצרה בזווית פיו. הוא השתחווה וגילה את ראשו השׂב, ארוך השׂער. עיניו הציצו בערמומיות מתחת לגבּות העבוּתוֹת.

— רואה אתה ישיש זה? — אמר הכוהן — לפני שבוע מתה עליו אשתו הזקנה, שחי אתה יותר מחמישים שנה. ואתמול הוא בא אלי לבקש ממני, שאכריז על נישואיו עם בת ראש הכפר, בתולה יפה, בת שבע עשרה. אמנם עשיר גדול הוא וּבניו כולם נשואים. כך הם בני כפרנו התמימים!

וילדר נזכר, כי גם בעיירתו עשה פעם יהודי זקן כדבר הזה ונשא בתולה, אבל בת רוכל עני, ולא בת ראש הקהל, והכול נדוּ לה. והוא זכר עתה בדיוק את מראה הזקן, בעמדו תחת החופה וּבשׂוּמוִ בידיים רועדות את טבעת הקידושין הלבנה על אצבע הנערה המושטה. איזו אשה קיללתהו קללה נמרצה.

וּוילדר חייך ולא ידע.

ח

אחיה של הגברת שינטאל, שישב באחוזה לא הרחק מן הכפר, השׂיא את בתו הבכירה, וכל משפחת שינטאל, חוץ מן הבן שבפונדק, נסעו אל החתונה. הם הציעו לוילדר, שיסע עמהם, אך הוא סירב: נוח לו יותר להישאר יחידי בבית. קשה עליו הרעש. הגברת מרים ציוותה את המבשלת להכין לו ארוחותיו מן המוכן בבית, כי מחרתיים בצהריים אמרו לשוב הביתה. אחרי כן נסעו לעת ערב.

וילדר נשאר לבדו. הוא קרא מעט בספרים. אחרי כן, אחרי אכלו את הארוחה ביחידות, יצא מעט החוצה. היה ערב קיץ פוֹשר. הלבנה עמדה כמו מתחת לצעיף דק. הוא התהלך מעט בגן, בין ערוגות הפרחים והירקות הכהים. אחרי כן עמד ליד הגדר והסתכל בדרך, שנחה לה אפורה במורד הכפר. המגרש שלפני הבית היה ריק ודומם. רק בקצותיו נחו צללים. וּפה ושם הלבינה פיסת נייר או נוצצה מכיתת כלי שבוּר. בתי הכפר בשני צדי הדרך במורד היו רובם אפלים, ורק בבודדים ניצנץ אור רפה וצונן, שרעד לאור הלבנה. נשמעו קולות מבית המרזח הרחוק, נשמעו ונאלמוּ חליפוֹת עם נשיבת הרוח. הצפרדעים צילצלו בביצה ממוּשכוֹת כפעמונים אטומים. “סימן לגשם” — נזכר וילדר דברי מי שהוא, ולא זכר מפי מי וּמתי שמע את הדברים האלה. אפשר בילדותו. הוא הוסיף לעמוד ולהסתכל. הדומייה והמנוחה האלה מצאו חן בעיניו, הן הצטרפו לרגש

הבדידוּת, הבלתי מוּכר עדיין, שבלבו, ונסכו עליו הלך נפש חריף, שלא חש כמוהו מימיו. הוא לחץ את פניו הרחבים בין שני פסיסי הגדר והסתכל-הסתכל בלב כבד. והנה אי מזה קפץ חתול ואחריו עוד אחד. התחילה נהימה דומה לילָלה, אחרי כן זחילה והחלקה על פני קלחי הירקות הטלוּלים בערוּגה, ושוב נהימה וּצריחה משונה. רעד עבר בדמו של וילדר. מה הם רוצים? והוא עמד ולא זע. החתול המיליל נטמן באיזה מקום וּמשם היה שולח פעם בפעם את נהימותיו הקורעות לב, והשני עלה על הגדר, פסע שפי על ראשי הפסיסים והיליל אף הוא בכאב, בצער, בכלוֹת נפש. וילדר עמד והקשיב ברטט.

והנה יצאה מן הבית המבשלת היהודייה. הסתכלה רגע כה וכה. צלצלה במפתחות בחשיבוּת, קראה פעמים אחדות: פסט! וּכשראתה, שהחתולים אינם שומעים לה, ישבה על המדרגה, פישקה את ברכיה, הניחה בחיקה חופן זרעונים והיתה נוטלת מהם ומפצחת בין שיניה, מפצחת וּפולטת את הקליפות. היא היתה גרושה חשׂוּכת בנים והיתה קובצת כאן נדוּניה בשביל “זיווג שני”.

— מה זה? כמדומה, שעכשיו לא ה“עונה” שלהם: הרי כבר חצי הקיץ, — פתחה המבשלת כמדברת בפני עצמה.

וילדר לא נפנה מן הגדר ושתק.

— כפרה יהיו! שמעתם צריחות? ה“אהבה” תקפתם…

וילדר שתק.

המבשלת הפסיקה את פיצוּח הזרעונים וישבה זמן מה שותקת גם היא. אחרי כן קמה, נכנסה אל המטבח ויצאה תיכף וּגזירי עץ אחדים בידה, והתחילה לזרקם בכוח ובקללות למקום, שמשם הגיעו הקולות.

כשהחתולים ברחו ונשתררה שוב דממה, והמבשלת ישבה שנית כספינכס בסינרה הבהיר על המדרגה, נתבלבלו חוּשיו של וילדר, תקפוֹ איזה רגש מוזר של אי מנוחה. הוא ניגש עד פאת

הגן, עמד שם רגעים מספר ונדמה לו שנרגע, אך בשובו, וּבראותו את המבשלת יושבת לה כן בהרחבה, גברה שנית אי המנוחה בלבו. נדמה לו פתאום, שקר לו. הוא רעד קצת, אך להיכנס

אל חדרו לא יכול. מה הוא מבקש פה בחוץ?

המבשלת הכניסה ידה לתוך כיס סינרה, הוציאה זרעונים אחדים והתחילה מפצחתם בזה אחר זה. את פיצוח הזרעונים ופליטת הקליפות מן הפה שמעה עתה אזנו ברוּר. וזה גירה אותו והציקו עוד יותר. הוא מישש את מצחו מתחת לכיפה: זיעה קרה כּיסתּוּ.

— אולי רוצה הוא, רבי, מעט זרעונים? — שאלה המבשלת פתאום.

— אוּ, לא, לא! — ענה וילדר נרגש ושׂמח, כמי שמצא לו עוגן הצלה. — עלי עוד ללמוד הערב. שלום. לילה טוב, שלום!

וּראֵה, עתה, לאחר שפנתה אליו ישר, היה לו כבר קל להיכנס החדרה ולסגור את התריסים.

ט

בבוקר השכים וילדר קום. היה מעין רגש של חג ביקיצה זו. החמה מילאה את החדר אור לבן, רענן. אין איש בבית. אין לפניו לא תלמידים ולא לימודים. חפשי הוא. מימי ילדותו לא היה לו רגש כזה. אחרי שכבוֹ מעט חדל הרהורים, התחיל לחשוב מה יעשה היום. והנה עלה בדעתו ללכת הבוקר תיכף אחרי פת שחרית אל ידידו הכוהן. מעולם לא ראהו בשעה מוקדמת כזו. הלז אמר לו, שדרכו להשכים וּלהתהלך בגן הכניסה הגדול. זה ימים אחדים לא ראהו, וּבטוח היה, שהלז יקבלנוּ בשׂמחה. הוא יבלה שם כל הבוקר ואולי יישאר עד לארוחת הצהריים. ההתקרבות תהיה שלמה. הרעיון הזה מצא כל כך חן בעיניו, שקפץ מעל המיטה בזריזות לא שכיחה אצלו. התלבש מהר, רחץ פניו במים צוננים, הניח תפילין והתפלל תפילה חטופה, ונכנס ישר אל חדר האכילה. ארוחתו כבר היתה מוכנה על השולחן, והוא מיהר לכלות סעודתו ויצא אל בית הכוהן. בצעדים מאוששים עבר בכפר, שאמנם היה כבר ער, אך וַרדוּת השינה עוד חפפה עליו. העשן הדק היה מיתמר כקטורת מעל גגות הקש. הטל עוד נוצץ על העצים והירקות. נשי האיכרים טיפלו

בחצרות, והאיכרים עוד רתמו את הסוסים. כשהגיע אל בית הכניסה, מצא את שער הברזל הגבוה סגור. הציץ מבעד לשבכה ולא ראה את הכוהן בגן. הוא כבר חשב לשוב, בכל זאת ניסה להקיש באבן קטנה על השער, והמשרתת הזקנה באה מיד.

— אה, הרי זה הפּאן — אמרה.

— כן, אנוכי. אפשר כבר לראות את מעלת הכוהן?

— תיכף אשאל.

אחרי רגעים אחדים שבה בזריזות וּמפתח גדול בידה וּפתחה לפניו את השער. וילדר עבר היום בשביל החול, שהיה רגיל בו, ברגש מחוּדש. כשעבר על הכלב הרובץ, דפק וּפתח את דלת החדר. ראה שם את הכוהן יושב בכורסה, לבוש הקפטן השחור, פניו תפושׂים בכפות ידיו והם רחוצי דמע. מעולם לא ראהו בכך. בתנועה טבעית ביקש וילדר לשוב על עקביו.

— היכנס, ידידי, היכנס, — הזמינו הכוהן בקול ספוּג דמעות.

וילדר נכנס ועמד נבוך. הוא לא ידע מה לעשות בעצמו: אם להגיד דבר, לשבת או לעמוד. הכוהן רמז לו על הכיסא הסמוך. וילדר ישב. הוא התבייש בפני עצמו, וּכבר התחרט על שהקדים כל כך לבוא אל ידידו בלי להודיעו תחילה. הכוהן, שהיה רגיל בו יום יום, היה עתה כזר בעיניו וּכרחוק ממנו — נוצר בלבו מעין אותו היחס, שהיה לו בילדותו אל פקידי שלטון הנכרים.

— באמת חיכיתי, כי תבקרני היום, — אמר הכוהן — דווקא היום. טוב, שאדוניך נסעו, תבלה את הבוקר בביתי. רצונך, תאכל עמי גם בצהריים. הרי תאכל מפתי, כל כך אדוק אינך. האין זאת?

וילדר מילמל אילוּ מלים. לבסוף שאל, אם יוכל להשיג אצלו את ספר ה“וידויים” לאוגוּסטינוֹס הקדוש במקורו.

—כן, ודאי — ענה הכוהן רכוֹת — אבל קודם רוצה אני להשמיעך וידוּיי אני. רצונך לשמוע? יאדויסיוּ, הגישי לנו קאקאו!

הם שוחחוּ קצת בענייני יום יום, וּכשהגישה הזקנה את שני ספלי הקאקאו הריחני ויצאה מן החדר, אסף הכוהן את שוּלי קפטנוֹ השחור לבין ברכיו והתחיל בקולו הצלוּל והערב:

— דע לך, ידידי כנפשי, כי היום, יום ט' בחודש יולי, יום זכרון קדוש הוא לי. ביום הזה, לפני עשרים וּשמונה שנה, הובלתי לקברות את הנפש האהובה, הנפש היחידה שהיתה לי בעולם הזה — את הילנה שלי. עוד מעט ואַראך את תמוּנתה היקרה אשר שם בחדר (הוא הצביע על דלת מכוסה בווילון ארוך). בהיותי ילד בן חמש מתו עלי אבי ואמי חודש אחד, ולא נשאר לי מהם כלום, זולת תמונתם מיום חוּפתם, אף היא שם בחדר. זכרונותי המעטים מהם ניטשטשו אף הם ברבות הימים, מאין איש אשר יחדשם בי. אז אספתני לביתה דודתי, אשה אלמנה לא צעירה, ודאגה לכל מחסורי. ואמנם לא חסרתי בביתה דבר, כי אשה אמידה היתה וחשׂוּכת בנים, וכל אשר ביקשתי — לא הרבה ביקשתי — נתנה לי. רק דבר אחד לא נתנה לי, לא יכלה לתת לי — אהבה. בעצם היתה אשה לא רעה, אף גם לא הציקה לי בחינוך וּבמוּסר, כטבע דוֹדוֹת זקנות, אלא שהיתה לי זרה, זרה בכל הליכותיה. תאווה אחת משונה היתה לה בחייה: משחק הלוטריה. היו לה שני בתי חומה גדולים בפוֹזן, וגם סכוּם כסף הגון מוּשלש בבאנק, ירושה מבעלה, ואת פירות כל אלה היתה מוציאה, מקצת לצורכי הבית, והרוב — על הלוֹטריה. יום יום היו באים אצלה כמה זקנים, חברים למשחק, טיפוסים משונים, נסגרים עמה בחדר, ושם היו מתלחשים בסוֹדיוּת רבה, מספרים זה לזה חלומות, מצרפים צירוּפים, מוציאים פסוקים מן התנ"ך והברית החדשה והופכים אותם למספרים — וכל זה רק כדי שיהיה להם מה “להעמיד” השבוע. לא אחת היתה מביאה לפני איזה חשבון, לחיבור או לחילוק, ואף על פי שאני ידעתי היטב למַה כל זה משמש, היתה מערימה לאמר לי, שזה חשבון החנווני או הכובסת וכו'. אחרי כן התחילה לענוֹתני, שאספר לה מחלומותי. וכשאמרתי לה פעמיים ושלוש, שאיני חולם כלום, התחילה להציקני, שאני מוכרח לחלום. אז הייתי אנוּס לבדוֹת לה מלבי כל מיני חלומות ובלבד שתניח לי. דודתי המסכנה!

את השעות הנעימות ביותר ביליתי בבית הספר. הלימודים משכוּני והייתי פטור שם מן הבדידות האוכלת שבבית. אף כי גם בבית הספר כאילו מינה לי הגורל להיות עזוב לנפשי. איני יודע, אם אני הייתי החייב בדבר או חברי, עובדה היא, שלא נקשרתי בקשרי ריעות עם שום ילד מילדי בית הספר. לא היו בינינו כל סכסוכים, הם גם לא רדפוני, אבל הם לא נמשכו אלי. אולי רוח הבית, שבו גרתי, טבע עלי את חותמו לדחות את חברי מעלי. עכשיו, כשאני מתעמק בנפש ילדותי, נדמה לי לא אחת, שאז היתה בי זקנה יתרה, וּלהיפך, עתה מרגיש אני בעצמי נוֹער, ההולך וגובר בי משנה לשנה. הנה כן, ידידי בנדיקטוּס היקר, סדרי הטבע נשתנו בי. —

לא סיפרתי לך כל זה אלא לתת לך מושג, כמה דל הייתי בנעורי מעיקרי הטעם שבחיי האדם, מן האהבה והריעוּת. וככל אשר גדלתי ודודתי זקנה, הלך מצבי הלוך ורע. היא נעשתה לי יותר ויותר רחוקה וזרה, עד שלאחרונה התחלתי גם מפחד מפניה. פרצופה קוּמט בצורה מבעיתה, ידיה הגרוּמוֹת רעדו וראשה היה מתנועע תמיד בתנועות “לאו”. ה“לאו” הנצחי הזה מילאני זוועה. חשתי בו מעין סמל לכל עתידי, נדמה לי, שעל כל מה שאבקש בחיי אקבל את התשובה “לאו”. וזה נסך עלי רוח כבדה וקודרת. הפסדיה התמידים וּרדיפתה הנצחית אחרי הזכייה האחרונה, הגדולה, הגואלת, הביאוה גם לידי כילוּת וּשמירת כל פרוטה לתכלית חייה העיקרית. בגדי לא היו שלמים עוד, ובכלל ניכרה בי עזוּבה. את כל עולמי העברתי איפוא אל הספרים. הייתי קורא תמיד, בבית, בחוץ וגם בבית הספר, קורא הכול, בלי ברירה, בלי שיטה. אך גם את שיעורי הייתי מכין בדייקנות מרובה. כל זה הרחיקני עוד יותר מחברי. הם ראו בי מעתה שאפן ותולעת ספרים — טיפוס שנוּא מאז על התלמידים. בקיצור, הלכתי לי כן בנתיב הבדידות, עד אשר הגעתי למחלקות העליונות שבגימנסיה. ואז התחלתי, כדרך רוב התלמידים, לחשוב על המקצוע, שאבחר לי לעתידי. בהשפעת הספרים הפוזיטיביים, שנזדמנו לידי במקרה בזמן ההוא, החלטתי להיות לרופא. שמא היה בזה גם צורך פנימי סתום: להפיג במלאכת צדקה זו, במציאות בין אנשים חולים, שהבריאים מקיפים אותם באהבה ורחמים, את בדידותי ודלותי הנפשית אני. אם כה ואם כה, התחלתי להתכונן עוד בהיותי בגימנסיה למקצוע זה. התמכרתי כולי למדעי הטבע, בייחוד לתורת הצומת והכימיה, קראתי ספרים שהיו בלי ספק נעלים אפילו מהבנת מקצת ממורי בזמן ההוא, ואז כאילו שכחתי את יתמותי והרגשתי, אולי לא אושר, אך התרוממות רוח גדולה. לא היה לי עוד צורך באנשים, הספרים היו לי עולם רחב ועשיר. ובעת ההיא — הייתי אז בראשית המחלקה השמינית — הכרתי את הילנה.

פּאן מיינקינסקי הפסיק. קם במתינות, אחז ביד ידידו והובילו אל החדר הסמוך, סילק את הווילון, פתח את הדלת והכניסו. החדר היה ריק מרהיטים, רק צלב שחור ותמונה אחת מוגדלת על הקיר שמנגד, תמונת זוג צעיר בלבוש כלולות, ועל שולחן קטן, כעין מזבח, עמדה בתוך מסגרת שן, נשענת קצת, מאחריה צרור פרחים רענן ושני נרות דולקים — תמונת נערה לבושה בטעם הדור הישן, חלקת התסרוקת והדוּקת הגזרה, בעלת פנים דקים ועיניים גדולות, והתמונה כולה מצהיבה מיושן.

— זוהי, — אמר הכוהן — ראֵה, ידידי הטוב, היום הבאתיך אל מקדשי פנימה.

רגעים מספר עמדו שניהם דוּמם לפני המראה. הכוהן עמד ישר וּפניו זורחים בתום נעורים, וברוך וילדר כפוף קצת, עיניו מעולפות אד תחת הזכוכית העבה, וּשפתיו נפוחות כשפתי ילד זועף. וּכששבו משם וישבו המשיך הכוהן:

— בת עורך דין היתה, בת יחידה, ענוגת גו וזכּת עיניים. הכרתיה בחורף בשעת החלקה על פני הקרח. היא מעדה וכמעט נפלה ואני תפשׂתיה. זה היה הכול. מאז היינו נפגשים יום יום, עד אשר נקשרנו לבלי היפרד. אני לא ראיתי בה את האשה, כי אם יצור מעולם אחר. בחורף, בפרוות “בּוּאה” הלבנה אשר על צווארה, בקומתה הדקה, בשערותיה הזהובות ובעיניה הכחולות, היתה בעיני סמל הטוהר הנאצל: ובקיץ, בגמישות גווה, בנעליה הקטנות וּברגליה החטובות, היתה בעיני סמל הרוך והעניגות, העלולים להתחלל במגע. היא ידעה את האמוּן והמסירות בלי כל תנאים וּגבול. ראה ראתה בי את האדם הבודד, החרוץ וּכבד הראש, וביקשה להישען עלי, וּמכיוון שנשענה עלי פעם, לא יכלה עוד לתאר לה הוויה, שאין אני משמש לה יסוד. היא גמרה אז את הליציאון לנערות, וכל עסקה היה לקרוא ספרים ולנגן בבית עלי פסנתר. הוריה לא ידעו מאומה מיחסנו, ואני הייתי בא לביתם רק לעתים רחוקות, כי רגש ביישנותנו לא נתננו לעורר עלינו שׂימת לבם המיוּחדה, אף כי הם היו אנשים ישרים וחביבים עד מאוד. אין צורך להוסיף, כי דודתי גם היא לא ידעה כלום. זו גם לא התעניינה בכל אשר לי. כל יחסנו הצטמצם בפגישות בחוץ, בשיחות קלות על דברים של מה בכך, אלא שבשבילי היה כל התוכן בקולה בלבד. זוֹך קולה ונגינתו עוד חיים באזני כבימים ההם. לא הייתי נלאה להאזין לה ימים ולילות, וּבלכתי ממנה, בהיפרדי

מידה העדינה, וּבנשקי קצות אצבעותיה הקרירות, הייתי כולי נגינת עדן. ובכל זאת לא מנעני שכרון זה מלהגות בלימודי.להיפך, ביתר עוז והתמדה התמסרתי לספרי. כאילו קיבלו לימודי

רק מעתה את טעמם האמיתי. היה לשם מה ללמוד, ללמוד ולעבוד עד כדי מסירות נפש.

אם חשבה היא על עתידנו, לא ידעתי. מעולם לא רמזה לי דבר על זה. ואני לא העזתי להביאה לידי כל דיבור או הבעה, שלא באו לה מתוך חירות גמורה. קסם היה לי במה שראיתיה, שחפצתי לראותה, בת חורין לחלוטין. מעין מלכה ושלטת על גורל חיי. אל תצחק, כינויים אלה, הנראים כל כך נדושים ומשוּמשים, יש להם יסוד עמוק בנפש. פעם בשבתנו בתיאטרון (הוריה הרשו לה הפעם ללכת אתי), באולם היתה אפלולית, ורק על הבימה קסמו באור חיי הפלאות, נשענה בראשה הנהדר על כתפי, עד כי שערותיה נגעו בלחיי, או לא יכולתי עוד למשול ברוחי ונגעתי בשפתי על לחיה. זאת היתה הפעם הראשונה והיחידה שנשקתי לה בעודנה בריאה.

כאן הפסיק רגע וחוט של צער ריטט על פניו.

— כן, בעודנה בריאה. ואולם היא נישאה בלבה את ורע המוות, ואיש לא ידע. גם היא לא ידעה. ירחים רבים טמון היה בחובה, עד כי פרץ ויפרח בכל הוד מוֹראו. ענוגה היתה, רכה, רפה, אך איש לא פיקפק בבריאותה. הוריה, אשר אהבוה יותר מנפשם, לא חשדו מאומה ולא שאלו ברופאים. אך בלבה ישב האויב האכזר. הדבר נתגלה במקרה. פעם חלתה מחלה קלה, עוברת, הצטננות, ונקרא רופא, וזה אחרי אשר בדקה מצא, כי חולה היא במחלה אחרת, הרבה יותר אנושה — במחלת הלב, Vitivm cordis, ובבואי פעם לבית הוריה לשאול לשלומה, מצאתים עצובים וּמדוכאים: הם הודיעוני, כי בתם חולה, אך מיד הרגיעוני ואמרו, כי בקרוב תקום מחוליה. אחר כך נודע לי, כי כל רופאי המקום היו אצלה, וכולם אמרו נואש לחייה. פגם נתגלה בלבה והוא הלך וגדל בחפזון שׂטן. אני בעצמי לא האמנתי, כי יש סכנה לחייה, לא רציתי להאמין, על כן גם לא יכולתי להאמין, ושוקט הייתי, כל כך שוקט, שהמשכתי את לימודי שקרבו אל קצם, ורק בין הערביים הייתי עובר ושב ליד ביתה וּמסתכל ארוכות בחלון חדרה אשר בקומה השנייה.

וימים אחדים לפני מותה — ביום שהצלחתי בו בבחינת הבגרות — קיבלתי ממנה במעטפה גליון ורוד, בקצהו פרח מצויר בעצם ידה, וּכתובה עליו הזמנה, שאבוא לבקרה. הוריה הרשוּה להזמינני. בבגדי החג, שלבשתי לכבוד הבחינה, מיהרתי אליה; וכשבאתי, קיבלתני אמה — אביה היה בלשכתו — בחביבות רבה. אחרי כן הכניסתני אל חדר משכנה של בתה החולה. הילנה ישבה במיטתה הלבנה, שנראתה לי קטנה כשל תינוקת, וקיבלה את פני במחיאות כפיה הקטנות והיקרות. הדבר הזה נגע כל כך ללבי, עד כי בקושי עצרתי בעד הדמעות, שנדחקו לעלות אל עיני. גחנתי ונשקתי את ידה, שהושיטה לי פתאום בתנועת גברת רצינית. אחר כך החליקה על ראשי — הפעם הראשונה נהגה בעצמה חירות כזו בפני אמה — והביעה את שׂמחתה על שבאתי לבקרה. יש לה — אמרה — לדבר אתי על עניינים חשובים. ושוב ניצת השד התמים בעיניה. וכשיצאה אמה, אחזה את שתי ידי בידיה, הסתכלה בעיני ואמרה לי: “יקירי, עלינו להיות הפעם רצינים. מיד כשאקום מחוליי — חשה אני, כי בקרוב אבריא — נצטרך, יקירי, לחשוב בכובד ראש על עתידנו. נוֹ, נצטרך רק להגיד לאבא. והוא כבר יסדר הכול. הוא הלא כל כך מעשי, כל כך מעשי. אבל מוכרח אתה להבטיחני, יקירי, שאחרי כן, מבין אתה, אחרי כן, תסע אתי לסקנדינאוויה. צפונה, צפונה, הרחק בנורווגיה. הלא ידעת, שזה היה חלום כל חיי, הה, הפיורדים! יומם ולילה אני רואה אותם, בגון פלדה קר, בברק זר, אך מושך, הם נוהרים לעיני רוחי. יודע אתה? — והיא שׂחה אלי, עד שפניה החמים כמעט נגעו בפני — אני הכינותי לך תשורה יפה, זה חצי שנה אני עוסקת בה; תגש שמה, אל השידה, ותפתח את המגרה השלישית, תרים קצת את הלבנים, בתוך נייר כחול תמצאנה. תביאנה הנה, אלי, כך”. ותאר לך, הוצאתי משם חזיית קטיפה יקרה, רקומה רקמת צבעים ענוגה כטעמה, כרוחה. הגשתי את המתנה אל פי ונשקתיה. היא היתה מאושרת. אז ישבתי שנית על ידה וּפטפטנו, פטפטנו. לא ראיתי בה כל סימני התאמצות, כל סימני חולשה. בכל פעם היתה תופשׂת בשתי ידי, לוחצת אותן בכל כוחה וחוזרת על שאלתה: “ובכן, אתה מבטיחני?”… ואני, כמובן, הבטחתיה, כי מה לא הייתי מבטיחה אז? גם את חיי! אחרי שתיים או שלוש שעות נפרדתי ממנה והלכתי לביתי מלא אושר. על מחלתה לא חשבתי עוד, כי אם על החלמתה.

וּבלילה האחרון, לפני שכבי לישון, כרעתי ליד מיטתי והתפללתי לאלוהים ברגש, שימהר לשלוח לה רפואה שלמה, אחר כך שכבתי וישנתי במנוחה ובלב קל, וּבבוקר קמתי ולא ידעתי מאומה. עכשיו נדמה לי, שמתחת לסף הכרתי היתה אז איזו חרדה, אבל היא היתה כל כך רחוקה, שלא חשתי בה, והכרתי היתה, זכורני, צלולה וּשלווה לגמרי. וכן עשׂיתי בבית עד השעה העשׂירית. רוח חג היתה שׂורה עלי, כי יום ראשון היה היום, והייתי כבר בן חורין מן הלימודים. בעשׂר לבשתי שנית בגדי החג ויצאתי לרחוב. והנה בקרן הרחוב הראשי, על הלוח הגדול, לפני — מוֹדעת אבל. כל העולם ניצת לעיני באש שחורה: שמה, שם-הקסם הילנה, היה באמצע המודעה. עמדתי ועיני ינקוּ את המלים החיוֹת, המפרכסות, הנושכות: "עורך הדין יוּזף פּייטרשיצקי ואשתו מודיעים בזה לקרוביהם, ידידיהם וּמכריהם בצער עמוק, כי בתם היחידה והאהובה הילנה נרדמה הלילה, אחרי מחלה קצרה, תרדמת עולמים. הלוויה תצא מחר בשעה 10 לפני הצהריים מבית המתאבלים וכו'''.

כיין כבד וּמהמם באו המלים בגופי, במוחי. ברגליים כבדות וכואבות שבתי הביתה, נכנסתי אל חדרי ונעלתי את הדלת. וכן לבוש בגדי השחורים ישבתי על מיטתי ולא זזתי משם עד למחר בבוקר. דודתי, שמצאה, בשוּבה מן התפילה, את דלת חדרי נעולה, חשבה, כנראה, שאינני בבית. בבוקר התנערתי מקפאוני, התרחצתי ויישרתי את בגדי, אחרי כן נכנסתי אל הזקנה ואמרתי לה, שיש לי היום לוויה של חובה ואני מוכרח ללכת שמה. היא הרשתה וגם נתנה לי כסף לקנות זר, כי בכל מה שנוגע למוות היתה תמיד נוחה וּוַתרנית. וכן הלכתי אל הלוויה. נכנסתי אל הבית המזהיר, פתוח כל הדלתות, וראיתיה בפעם האחרונה, כשהיא נחה על משכב המתים המקוּשט פרחים ואריגים יקרים. הנחתי את הזר לרגליה, כרעתי על ברכי ונשקתי את שוּלי הרדיד הלבן, שהיה יורד מן השולחן עד לארץ. בצאתי פגשתי את אמה על המעלות בשׂמלת משי שחורה ומרשרשת וכולה כצער שלבש צורה וּמהלך. היא עיכבתני רגע, לחצה ידי באצבעות מתרגשות, נאמנות והודחה לי על בואי, ועל הזר, אחרי כן אמרה לי, שבתה מתה בלילה פתאום, איש לא ידע, וכשבאו החדרה מצאוּה מתה ועל פניה בת צחוק, אותה בת צחוק המרחפת על פניה עד עתה. אחרי כן היתה הלוויה. היה קהל אנשים רב. ארבעה עלמים לבושי שחורים מקרובי המנוחה

נשׂאוּ איזה זמן את הארון. אחרי כן שמוּהו במרכבת הקבורה הנוצצת. בדרך ובבית הקברות כאילו לא הרגיש בי אדם. אחרי הקבורה פרשתי מן הקהל ויצאתי לשׂדות. שם תעיתי עד הערב, ובשובי עם חשיכה הביתה היתה החלטתי בּשלה: להיות לכוהן. חשבתי תחילה להיות לנזיר, אך הרגשתי, כי לא אוּכל לעזוב את החברה והפעולה. יראתי גם את המעשה הקיצוני, שיכול

להביא לידי משבּר ברוח. אך גם להישאר בן חורין בתוך חיי החול, החיים הסוערים, המפתים, המסיחים, המביאים יום יום לידי נסיונות, לא יכולתי, וכן החלטתי להיות לכוהן, משׂרה הנותנת לאדם להיות עזוב לנפשו, ויחד עם זה יש בה מן הפעולה הטובה והשקטה, העלולה לשמור באדם את שיווי המשקל הרוחני. ואולי אמרה נפשי למצוא סיפּוק נעלם בטיפול האבהי במועדי המשפחה: נישוּאים, לידה וּברית אמונה? מי יודע? בקיצור, החלטתי להקדיש כל ימי עלי אדמות לתיקון מחשבותי ומידותי, למען אהיה ראוי לה, ליחידה, בבוא היום האחרון, אשר בו אשוב אליה להתאחד אתה בנצח, בעולם שכולו שלווה וטוב…

דודתי כבר היתה בזמן ההוא רפת רוח ורצון, וכשהודעתי לה את החלטתי, הסכימה לי מיד, ואז נסעתי לקראקוב ושם גמרתי את חוק לימודי במחלקת התיאולוגיה. לא הצטיינתי בלימודי, כי לא היה עוד בשביל מה להצטיין. העולם הזה לא עניינַני הרבה, ולי לעצמי, או נכון מזה, לה להילנה, היתה דרושה הצטיינות אחרת, אחרת לגמרי. הקדשתי את ימי לקריאה בספרים טובים, הסתכלות בעולם יה, באנשים ובטבע. מורי וּפטרוני הרגישו בי כעין שוויון נפש לענייני הכהונה, בכל אופן חוסר התלהבות ואפילו שאיפה, ועל כן החליטו לשלחני לכפר הנידח הזה. ואני לא הצטערתי על כך. לא ביקשתי העלאה והם לא זכרוני להעלותני לכהונה גבוהה מזו. ונוח לי בזו. אתה, ידידי בנדיקטוס, ידעת. — הנה אמרתי לך קודם, אגב וכמו בצחוק, כי חש אני בעצמי, שאני הולך ונעשה צעיר יותר. לא דבר לצון הוא. בנפשי הוא אמת לאמיתה. ואין כל פלא: הן

הולך אני לקראת כלתי אשר בנצח, כל יום אליה יקרבני, וּבעת התחייה השמימית אמצאנה בגילה הפורח, וגם אנוכי אשליך את לבושי זה ושבתי אל גילי, אשר בו עזבתני. האח, היום הגדול והמבורך!

פאּן מיינקינסקי גמר, וּוילדר ראה עתה באמת בפני ידידו עלם זקוף, צח ותמים, ואהבתו אותו גברה בלבו. כולו נתון תחת רושם הסיפור, ועוד יותר תחת רושם החדר המקודש. הוא נשאר

בבית הכוהן, ולא הלך משם עד שעת מנחה. הם התהלכו מתוּנות אחוזי ידיים בשדרות הגן הארוכות, בין בית הכניסה והבית, שׂוֹחחוּ בנעימות וּבטהרה על עניינים הקרובים ללבם וּמוחם, ובכל פעם כשהגיעו לנקודת חילוק חייך אחד מהם, הכוהן או וילדר, ואמר רכות: “טוב, יהיה כדבריך, הרי בעצם יכול אני להסכים לך בכל לב”. בשעת הסעודה בצהריים שתו יין לבן

וקל, והיו ממלאים זה לזה את הכוסות, וּמשיקים אותן בכל פעם במשוּבת תינוקות. אחרי הצהריים ישבו בסוכה משׂוֹרגת חבלבלים וקראו בתהילים, עברית ולאטינית לסירוגין, ואף פרקים קדמונים אלה באו בקרבם כיין ישן וּמילאום רגשות עדנה נפלאים, עד כדי דמיעת העיניים. אך ברדת השמש, כאילו לקתה נשמתו של וילדר, אי מנוחה תקפה כל ישותו והוא התחיל מבקש מידידו, כי יתנהו לשוב הביתה. קומתו כמו נכפפה ועיניו כמו עממוּ תחת זכוכית המשקפיים העבה. הכוהן, להפך, רם קומה ואוורירי כולו, שילב ידו בזרועו וליווהו עד חצי הדרך. שם בּירכוֹ ושב לביתו בהדרת שקט.

י

מרגע שנפרד מן הכוהן רץ וילדר בדרכו הביתה כנרדף ולא הביט מאחריו. וּכשבא לבית שינטאל, היה נפעם ונרגש. הוא לא מצא לו מקום. שעה קלה ישב בגן, רגע עמד ליד הנהר, אחר כך במרפסת הפתוחה, אך מנוחה לא מצא לנפשו. על הזמנת המבשלת, שילך אל השולחן הערוך, ענה מתוך פיזור, שאינו חש את עצמו בטוב. אך בזה עוד הרע לעצמו, כי היא הקיפתהו בשאלות שונות, וביקשה להכין לו כוס תה חם עם לימון, סגולה לזיעה. וכשהדליקו את המנורות, לא יכול עוד להישאר בבית. וכן התחמק אל חדרו, התפשט מהר ושכב במיטתו.

מתוך עצבוּת מוצצת בלי רחמים בא בתוך החשיכה לידי חשבון כל עולמו — בפעם הראשונה בחייו. כדמעות חמות נבעו המחשבות מעומק נשמתו הדווה, נבעו בשפע, ברוך ובנעימות.

הוא ראה את חייו ואת חיי ידידו הכוהן, ויקטור מיינקינסקי, כשני שטחים גדולים: של הלז בהיר שקוף, ושלו אפל-אטוּם. הלז חי לשם איזה דבר גדול, נאצל, אשה-רעיון. היה תלוי תמיד איזה מאור, שהבהיק על חייו, שנתן להם טעם, תכלית, שפתח להם דרך אל השמים, אל הנצח, שנתן בנפשו שלווה קלה וחמימה. גם הוא, ברוך וילדר, לא חסר את השלווה, אך שלוותו היתה אכזרית, אפורה, קרה. כי בעצם לא היתה לו מימיו נגיעה נפשית לשום אדם, לשום ברייה. הלז חייך תמיד, נע וּפרח בשמש, והוא שכן כפטרייה אמוּצה זו לרגלי האילן בצל וּבטחב. כן, רק מאלה, מן הצל והטחב, ינק כל ימיו. וככל אשר הרבה לחשוב שבוּ שני השטחים כפעם בפעם ורבצו לעיניו – זה מאיר וזה מאפיל. אחרי כן ראה בעיני רוחו את קומתו של הלז והיא זקופה, רכה, חנונה, ופניו ענוגים, חלקים, טובים ועיניו גלויות וזכות – וקומתו הוא כבדה, מעוגלת, מגושמת, וּפניו רחבים, שעירים, קשים, והעיניים עכורות וחבויות תחת זכוכית עבה, זוממת. הה, הזכוכית הזאת! הכול, כל בו, היה נתון כל ימיו תחתיה. כל העולם דמם וקפא מבעד לה, הכול התכווץ וקטן בה ללא תנועה, ללא אור, ללא חיים. והנה היום הזה נשלחה יד רכה, ובתנועת חסד קלה אחזה בזכוכית להסירה – – – אך בנגוע לו קצה רעיון זה, נפלה עליו פתאום חרדה גדולה, בחרדה אשר לפתתוּ אז בעמדו עירום ואובד בתור מי הנהר הנעים. ומאימת נפש התחיל לחפשׂ בידיו הפרוּשוֹת את הנער הקטן, את תלמידו, את מצילו, את נחומקי – אך מעל לברכיו הזקופות ומסביב היה רק חלל ריק ואטום.