א. הגלח בוניפאצי מקרובסקי ותפארת אחוזתו

בכל יום מימות השבוע היה הגלח בּוֹניפאצי מארקובסקי עובר את העיירה במרכבת הכבוד שלו, הגבוהה, המרוּוחה, השחורה והרתוּמה לשני צמדי סוסים שמנים, שזנבותיהם הדקים קשורים סמוך לשתוֹתיהם מפני הלכלוך. שני צמדי הסוסים הגדולים, הפוסעים זה אחר זה ביהירות של חן וּמצלצלים ברתמתם המצוּחצחה, והמרכבה המהדסת בחשיבות על קפיציה, עם הרכּב הפרוּף והזקוף על הדוכן, ועל המושב לידו הלאקיי הזקן בעל פאות הזקן בדמות פראנץ יוזף, היו נראים יחד כמנגנון כביר, שירד לכאן מעולמות עליונים והוא מרחף על אדמתה האפורה של העיירה דרך סיור אגדי. הגלח לבוש השחורים היה מסב רווחות במושב התוֹך, המרוּפד אטוּן יקר, מעפּוֹרת העור מכסה את חצי גופו מן האזור וּלמטה, ורק גולגולתו הקטנה נראית כשהיא מתנענעת עם המרכבה על הכתפיים הרחבות, וּמגבעת הסאמיט המוֹארכת הולכת פנים ואחור. הפימה המשולשת תחת הפנים המגולחים והמאדימים מצטרפת אל השפתיים החשוקות, והעיניים הקטנות והבהירות מטיילות לצדדין בלי להסב את הראש. לפעמים נראתה גם אחת ידיו הלבנות, הכסתניוֹת, שנחה על גבעת החזה ושׂיחקה בצלב השן הקטן.

הרואים בחלונות ידעו, כי בעוד חצי שעה בתכלית הדיוק יעבור הגלח שנית בדרכו חזרה אל אחוזתו. חוק הוא ולא יעבור. חוץ מיום ראשון בשבת או בחגים, שאז הוא שוהה בעיירה שעה שלמה, מפני העבודה בבית הכניסה.

– הגלח נוסע, – אמרה בבית הבת הבוגרת וניגשה עם כלי הרקמה אל החלון.

– כשיחזור, תוציאי, מירלי, את חתיכת הבשר מן המים – אמרה האם העצובה, המדקדקת בענייני כשרות.

כל יהודי העיירה ידעו את הגלח בוֹניפאצי מארקוֹבסקי ורחשו לו חיבה, שהיה בה הרבה מן היראה. הוא עצמו לא שירת בכהונה של העיירה אלא כאחד מסגניו של הקאנוֹניקוּס הרשע ציזארי לאחמַאצקי, שאיש מזרע היהודים לא נהנה ממנו מעולם טובת הנאה כמלוא האצבע. הקאנוניקוּס שכן כבוד בבית הכהונה שבטבור העיירה, המוקף גן עצים עתיק וגדר קרשים גבוהה, הוא ושלוש אחיותיו הזקנות והמשונות בלבושן. וידוע היה לכול, שבלילות נכנסות שמה נשים צעירות מבנות הערלים ויוצאות עוטיוֹת לפני עלות השחר. עזי נפש שבילדי ישראל היו מתגנבים באימה וּמציצים ביראה בעד חרכי הגדר למה שנעשה בפנים החצר. עדת הכלבים וה“צלם” הגדול שעמד שם משכו והבעיתו כאחד. את צרכי ביתו וּמשקו הגדולים היה מביא לו מלבוּב ואת הקטנים היה קונה ב“קוּלקו רוֹלניצ’ה”, שהוא ראש מייסדיו, להכרית לחם מפי היהודים שנוּאי נפשו. לא כן בוניפאצי. זה עשרים שנה הוא יושב יחידי באחוזתו הקטנה, הרחוקה מהלך חצי תחוּם שבת מן העיירה, ואת רוב עסקיו הוא עושה על־ידי יהודים, בעין יפה וּביד פתוחה ובלשון נעימה – כדרך אצילי פולין מאז ומעולם. רק בשני דברים היה מקפיד הקפדה משונה: שלא תדרוך רגל אשה ויהודי על אדמת חצרו. ועל כן היה עושה את עסקיו דרך נסיעתו ברחוב: מעמיד את המרכבה לפני אחד הבתים, הסוחר או החנווני יוצא אליו בחפזון, מיטיב את פאותיו, משתחווה לו עמוקות וקורא לו מתוקות “יגוֹמוֹשץ” (מעלת כבודו), והעסק נגמר כהרף עין. מוּדעת היא, כי דיבורים יתרים לא אהב הגלח, וּבמוּש המרכבה מן המקום היה מגביה קצת את המגבעת מעל קרחתו העגולה ומנענע בה ליהודי העומד וּמביט אחריו, כדרך שהיה מנענע לקאנוֹניקוּס עצמו. והיהודים השכנים, העומדים על פתחיהם ורואים, היו נהנים מחביבותו של הגלח וּמתקנאים בחברם שזכה היום. ולפעמים כשהיה נעצר מאיזו סיבה בביתו והעסק היה דוחק, שלח את פראנצ’ישק, זקן ביתו, ברכיבה להביא את היהודי, והוא, היגוֹמוֹשץ עצמו, מחכה לו במבוא שער החצר לגמור עמו את המשא וּמתן בשיחה קצרה, כדרכו. זה שהוזמן פעם שמה והציץ בשעת שיחה לתוך החצר פנימה, היה מספר אחר כך ליושבי קרנות נסים ונפלאות ממה שראו עיניו.

ר' אהרן צווילינג, הסרסוּר האביון, האוּמן לגזם צחוֹת בלשון הפּוֹלנים, המעורב עם הפריצים ויודע את כל צפוּניהם, היה מסיח בחבורה בזו הלשון: הגלח מארקובסקי הוא ברייה משונה מכל הבריות. כשקיבל בירושה את האחוזה לפני עשרים שנה – כן, החודש מלאו בדיוק עשרים שנה – היו מוּפקדים לו במזומנים בבאנק המדינה שבלבוּב סך מאה ועשרים אלף ר“כ. סכום נאה, מה? וכשבא אל האחוזה, שכוּלה היתה שווה אז, לפי מחירי הקרקעות בזמן ההוא, לכל המוּפרז, עשרת אלפים ר”כ, וראה את העזובה שבה, נדר בו ביום נדר להוֹפכה לגן עדן. והוא מין אדם, האומר ועושה, מדבר וּמקיים. וּלמן היום ההוא, לא לבד שלא היה נהנה מהכנסותיה, אלא שהיה הולך ומשקיע בה שנה שנה חמשת אלפים ר“כ. תיקן ושיפר והגדיל את הבית הישן, עד שהפכוֹ לארמון. הוסיף בניינים חדשים למשק, הקים חומת גדר, הציב שערי ברזל, נטע עצים ממינים מופלאים, הרבה לו עבדים וּפקידים מומחים, גידל בהמות ועופות מגזעים מובחרים, זיבל וטייב את השדות, הביא זרעים מארצות רחוקות – בקיצור, אין לך מי תבואה ופרי, מין בהמה ועוף שאינם מתגדלים בחצרו, למן חזיר הים ועד הצבי, למן השׂליו ועד בת היענה. מבינים אתם? יונים בלבד יש לוֹ מאה ועשרים מין. מוּבן, שההכנסות אף הן נתרבוּ. איך אומרים: מרבה הוצאה – מרבה הכנסה. וידוע, שכמה אלפים קיבל בתורת פרסים בתערוכות שונות בארץ ובחוץ לארץ. אבל את כל זה היה חוזר וּמשקיע, וגם את חמשת האלפים היה מוציא מדי שנה בשנה מן הבאנק וּמכניסם באחוזה. ויכולים אתם בעצמכם לעשות את החשבון: אם בשנה אחת הוא משקיע במזומנים חמשת אלפים ר”כ (את הריבית כולה הקדיש לצרכי הכנסייה), אמור מעתה, שבעשרים שנה השקיע מאה אלף. לא כן? ועתה ברור לכול, שיש לפניו עוד ארבע שנים ולא יותר. תאמרו: אם כן, מה יעשה אחר כך, לכשתכלה פרוטה מן הבאנק? אשיב לכם: מי זה חכם וידע מה שבלבו של גלח, בפרט גלח שתקן? אפשר שאז לא יהיה עוד מקום להשקעה ויהא הולך וּמכניס בלבד. אף על פי שמן הצד השני, למה לוֹ לכוהן ערירי זה ההכנסה? הרי עיקר התענוג שלו להיות מוציא ולא מכניס, ואם יצטרך להכניס ולא להוציא – מה טעם יהיה לו עוד בחייו? וכך אמר פעם בפירוש לקאנוֹניקוּס. באזני שמעתי. אלא מה: אתם אומרים, יהא מכניס וּמוציא… יהא כפרתם של כל ישראל, אף שגוי הגון הוא, והוא שונא אותנו על פי דרכו…

אך דבריו המחוּכמים של ר' אהרן צווילינג לא הניחו את דעת השומעים, והיו מבקשים בכל זאת לנחש, מה יהא באמת בסופם של הגלח ואחוזתו, כשיעמדו רק על ההכנסה.

– מה נפשך, בעוד ארבע שנים נראה, – פסק חתנו הצעיר של אופה הכּעכים, נתן ידיו בכיסי מכנסיו ושיניו נקשוּ זוֹ לזוֹ.

– בטלן, איך תראה, – זרק בן האברך הלומד שחיטה – והרי יהודי אינו רשאי להיכנס שמה?

– ולא מקרא מלא הוא “וצפוּן לצדיק חיל חוֹטא”?

– מאימתי נעשית צדיק? והרי מרננים אחריך, שאתה גונב ואוכל מן הכּעכים של חותנך בלי נטילת ידיים…

– ני, ני, אל תרגזוּ, יהודים, בשל כּעך קטן, – אמר ר' אהרן, כשהוא מבעיר את מקטרתו הארוכה – ואשר ליגוֹמוֹשץ, אפשר שנתפלל עוד בארמונו ב“מניין”. מי יודע! אבי, עליו השלום, היה מספר…

ואולם סיפור אביו של ר' אהרון צווילינג אינו עניין לכאן.

ב. קיצור תולדותיו של יהודי בעל מזג טוב

ר' קלמן חקר היה אדון לארבע אחוזות גדולות עם בתי משׂרפות: שתיים מקנת כספו ושתיים חכוּרות לשנים רבות. בשלוש ישבו שלושת בניו הנשוּאים, ואת הרביעית, הגדולה מכולן, היה מנהל בעצמו, ועל ידו עוזר חתנו לוקח בתו היחידה. כרוב עשירוּתוֹ כן רבה תקיפוּתוֹ וכן עצמה קמצנותו. ואימתו פרושה על הסביבה כ' על כ' פרסה. מי לא נכווה בגחלתו של הישיש ר' קלמן! לפלוני “הציג רגל” בבואו לקנות חלקת יער, לאלמוני הפקיע את שער תפוחי האדמה והכריחוֹ למכור את שווריו בחצי חינם, ולפלמוני הוריד את הפועלים מן השדה בעצם ימי הקציר. ואך בדבר אחד נודע לתהילה: ההן שלו הן, ואת מעשי התקיפוּת הוא עושה תמיד בגלוי וּבאזהרה תחילה.

• אם אין לך ממון הרבה, וגם בינה יתרה לא חוֹננת – מה אתה תוחב את חוטמך בעסקים גדולים כאלה? מוטב שתקשור מטפחת משי לגרגרותיך ותהא מלמד תנ“ך עם “ביאוּר” בברוֹד. משם יקחוּך לפעמים גם לאחת האחוזות. גם אני, קלמן חקר, כשם שאתה רואה אותי, החזקתי בביתי ברייה כזו עשר שנים רצופות, והוא הספיק ל”החמיץ" את כל בני – פרט למַנילי. זה נשאר חסיד וירא שמיים והעניוּת דבקה בו משום כך כקרצית בבהמה.

זוהי לשון הזהב של ר' קלמן אל ר' מיכלי לווינשטיין סוחר היערות, המשׂכיל המפואר והדוּר הפנים, מסביבות פשמישל, שבא אל בעל האחוזות העשיר לשם עסק, והם עומדים בחצר האחוזה, וּבשעת שיחה גוחן הזקן וּמלקט בחופניו את גללי הסוסים להביאם אל ערימת הזבל. הסוחר אנין הדעת מסתכל בידיו המטונפות של ר' קלמן, מצטחק כמסכים לדבריו, וּבלבו הוא מהרהר: חזירוּת מביאה לידי עשירוּת…

ואלה תולדות ר' מנילי: שלושת אחיו האחרים – הוא היה השני לבנים – למדו את תורת המשק ועבודת האדמה על בוּריה, והם כולם אנשי מעשה מצוינים, מעורבים עם האיכרים ועם הפריצים והסוחרים, ור' קלמן בוטח בהם בלבו, אף על פי שהוא אומר להם תמיד את גנוּתם בפניהם. אך מנילי, שבקלסתר פניו הוא דומה לאמו ע“ה, דבק עוד בנערוּתוֹ בחסידוּת ולא הרפה ממנה גם כשגדל. קודם היה לומד הרבה גמרא וּפוֹסקים וספרי יראים, וּבהיותו בן חמש עשרה נטפל פעם אל אורח עובר לקבץ “מעמדוֹת”, ונסע עמו, שלא בידיעת אביו, אל הצדיק ר' דויד’ל, חוטר מגע הריז’יני, שישב אז בסוֹנדוֹבה־וישניה הסמוכה ללבוּב. וּכשחזר משם היה חסיד קטן לכל דקדוקיו: מאריך בתפילה ולובש ארוּכים וּמשׂים פאותיו כצלוחיות, משהה את הידיים תחת הנטלה וּמקדש על היין בקול חרישי ממושך ועוצם את עיניו בשעת הברכה בכוח כזה, שהרואה היה חש כאב. האחים היו מתגרים בו וּמשתדלים להכשילו בדבר עבירה, אף המלמד המשׂכיל, אלחנן גאלאצר, היה מקריאוֹ בכוונה פרקי אפיקורסוּת בלשון אשכנז, מעין “שליחות משה” של שילר ו”נתן החכם" של לסינג, אך הוא לא נפגע מן הדברים ונשתקע בחסידותו יותר ויותר, עד שראו שאין לו תקנה והניחו לו. ר' קלמן, כטוב לבו בסעודת שבת, היה אומר:

– כששלושה סוסים טובים רתומים לעגלה, לא איכפת אם “פגירה” אחת קשורה לאחוריה.

ושלושת האחים הסכימו למשוך בעצמם את העגלה.

כשמלאו לו עשרים שנה פדהוּ אביו מעבודת הצבא והשׂיאוֹ אשה בת סוחר פּרווֹת עשיר בברודי, על מנת שיאכל על שולחן חותנו חמש שני מזונות. מכל מסחרו של חותנו לא ידע מנילי כלום ולא נהנה ממנו אלא פרוות צוֹבל יקרה ושטריימיל נמיוֹת מהודר לשבתות ולמועדים. במשך שני המזונות היה יושב בבית המדרש ולומד עם אברך חסיד אחד, מקיים בכל שנה מצווה ראשונה שבתורה ונוסע שלוש רגלים בשנה אל הרבי ר' דויד’ל, שעבר בינתיים, מחוסר פרנסה, לעיר ראדיחוּב הקרובה: לשבועות, להושענא רבה ולחנוכה.

אשתו, נסי שמה, אף על פי שגידוּלה וחינוכה היו בעיר של השׂכלה וּבין נערות מתהדרות וּמתגנדרות, היתה אשה פשוטה ותמימה, ואהבה את בעלה מתוך שתיקה וצניעוּת של יראה, שהלכו ועמקו משנה לשנה. זכּת פנים היתה וּגדוֹלת עיניים, וכל רואיה נתפסו לעצבוּת שלא ידעו שחרה. הילדים, שבאו לעולם בתכיפות מרובה, היו לה מקור של דאגות וטרחה למעלה מכוחותיה, – אף כי היו לה שתי משרתות טובות בבית – ולא נראתה כמעט בחוץ, לבד שבתות וּמועדים, כשהלכה עם אמה להתפלל בבית הכנסת הישן.

פעם אחת ביקר מנילי עם בני ביתו שלושה ימים באחוזת אביו, והיה מצטער מאוד, מפני שלא מצא שם לא מניין ולא מקווה, אך לא השמיע תלוּנה לפני שום אדם וּבילה את זמנו בתלמוד תורה באחד החדרים. גיסו ביקש להראותו את המשק, שפרץ הרבה בשנות היעדרו, אך הוא ביקש שיראנוּ לאשתו, שהיא אשת חיל ויודעת ערכו ושימושו של כל דבר. אחותו ששמעה, צחקה מבוּישת ואמרה:

– מנילי, הרי אתה בעל של זהב…

כשפסקו מזונותיו אצל חותנו בא ר' קלמן לברודי, ולאחר שׂיחה קצרה צירפו שני המחוּתנים בשווה סך של עשרת אלפים ר"כ, וּבכסף הזה קנו לו לר' מנילי עוד באותו שבוע באחת העיירות הסמוכות מונופולין מחוזי של טבק, והושיבוּהוּ שם אותו ואת ביתו להיות בעל העסק וּלהתפרנס בשופי וּבכבוד. ואם תאמר: כיצד ינהל ר' מנילי עסק גדול כזה, וּמימיו לא מישש צורת מטבע ולא נתן עיניו בפנקס של חשבונות? לא קשיא: מי שדאג לקנות את המונופולין דאג גם למנות עליו איש מעשה חרוץ וּבקי, פּנקסאי מובהק ויודע לשון המדינה וחוקותיה, שיהא מכלכל את העסק ואת ר' מנילי וּביתו. ולהם אז חמישה ילדים, שלושה בנים וּשתי בנות. המונופולין היה מכניס יפה, אך מן השמים מינוּ לו למנילי פגעים ותקלות, כמו ביקשו להעמיד בנסיון את מזגו הטוב ובטחונו בה'.

ראשית צרה, נשׂרפה בחורף עז אחד חנות הפרווֹת הגדולה של חותנו בברודי על כל פרוותיה היקרות (קרעי הפרוות נישׂאוּ בחלל הלילה המוּאר של העיר כעטלפים גדולים), ודווקא ימים אחדים קודם השׂרפה תם הביטוח באחריות ויצא הנשׂרף נקי אין כול, ולוֹ עוד שתי בנות שהגיעו לפרקן וכארבעת אלפים ר“כ חובות. לעת עתה בא החותן עם משפחתו אל חתנו, ואחרי שישב בביתו כחודש ימים והתכונן כבר לנסוע לבקש לו פרנסה אחרת, אמר לו מנילי בשעת הסעודה בקולו הדק, קול היונים הכשר, שאין זה מן היושר, שהוא, בן האב העשיר וּבעל העסק הטוב, יקח מחותנו לעת כזאת את הנדוניה בסך חמשת אלפים ר”כ – וּביקש מאת מנהל העסק, שיוציא את הסכום הזה, במזומנים וּבשטרות, וישיבנוּ לחותנו. והחותן, שעיניו נתמלאו דמעות ממעשה נדיבות זה, קם וחיבק את ר' מנילי במותניו וּלחצו בכוח עד שהרימו קצת, וקיבל את הכסף, כי בטוח בטח במחוּתן ר' קלמן, שימלא את חסרונו של בנו, וּבכן נשאר ר' מנילי בחצי הונו. ראה המנהל, שבעליו הוא במחילה בטלן, אמר בלבו: מה אהיה טֹורח וּמעשיר את זה? התחיל עושה לביתו, כלומר לכיסו, והיה הולך וּמעלים מן הפדיון ומתקן בפנקסאוּת שלא יהא ניכר (שוטרי המכס היו באים בכל שבוע לבדוק בספרים). וכן היה הולך וּמריק את הקופה ואת המחסן, עד שיום אחד נתגלה, כי ר' מנילי פושט את הרגל.

כשהעסק היה כתיקנו, היה ר' מנילי מרבה לחלק צדקה ויושב במקום ראשון ב“מזרח” – אנוּס על פי רצון ראשי הקהל – וּמקבל “שלישי” וּמזמין את הקהל תכופות לביתו לקידוּש, ועורך הילולא של ג' חשון ונוסע כמנהגו ג' פעמים בשנה אל הצדיק, והכול מתכוונים להתחכך באצטלית המשי הריחנית שלו (אשתו נסי היתה מרבה לפזר נפטלין בארון הבגדים מפני העש, שלא כמנהג העיירה) ונהנים לקבל מקופסת הכסף שלו סיגריות משובחות. בינתיים נולדו לו עוד שני ילדים, בן וּבת, והיה מחזיק בשביל בניו, אף כי קטנים היו, מלמד מיוחד (על המלמד הזה, ר' חיימ’ל רוח השׂדה שמוֹ, עוד נשוּב לספר) והכול היו מכבדים וּמחבבים אותו וּמתברכים בו. וּכשנמלט המנהל ונתפשטה השמועה על דבר פשיטת הרגל, באו כל החנוונים והקצב ואלמנות אחדות, שהפקידו בידו את כספן, וצבאוּ על הבית ותבעו בחוצפה וּבאכזריות את החובות המגיעים להם. ר' מנילי הבטיחם, שאביו יבוא וישלם הכול בשלימות, אך הם לא רצו לזוז משם, עד שיפרע במזומנים. אחרי כן בא ז’אנדארם וּלקחו לבית האסורים. וּבהיפרדו מביתו, לבהלת אשתו וילדיו, לקח עמו את תיק הטלית ושני זוגות התפילין, של רש"י ושל רבנו תם, וגם חוק לישראל וספר רזיאל המלאך לשמירה מן המזיקין. יותר לא הורשה לקחת.

האשה נסי וילדיה נסעו עם מקצת מכליהם אל אחוזתו של חמיה ר' קלמן חקר (אביה איבד גם את הכסף אשר השיב לו חתנו והיה אנוּס לנדוד עם משפחתו למדינת הים, אך גם שם לא הצליח וחי שם במסכנוּת). הוא קיבל אותה בסבר פנים מכוערות, והיה הולך וּמכער אותן יותר ויותר למראה כל ילד, שירד מעל העגלה הגדולה. אבל אחרי שהמשפחה כולה נכנסה הביתה, ציווה לאסור את סוסו לדופנית ולקח עמו את צרור הכסף, ועוד באותו יום הוציא את ר' מנילי מבית האסורים והביא גם אותו הביתה.

הפעם ישב שם ר' מנילי שנה תמימה, ותהי בעיניו כעונש מן השמים, אף כי לא ידע את חטאו. פעם בחודש היה אביו נותנו לנסוע ביום שישי לעיירה ולשמוע בחוץ את צהלת הסוסים וּגעיית הפרות והמוּלת העבדים השׂכירים. ורק פעם אחת בשנה זו, לשבועות, יכול היה לנסוע את הצדיק בראדיחוּב. לבו היה מלא געגועים וכיסופים על המלמד ר' חיימ’ל רוח השדה, שנתקשר בו קשר של תורה ואמונה, ולא יכול להתאפק ודרשו פעמים אחדות מאביו – בקולו הדק, קול היונים הכשר – אך ר' קלמן גער בו תחילה כבנער קטן, ואמר לו שיכול הוא ללמוד עם המלמד שבבית. אחר הסביר לו, שהדבר הוא מן הנמנע, מפני שלמלמד זה אשה ושתי בנות, והוא לא רצה להיפרד מהן, או שהן לא נתנוּהוּ לעוזבן, וּבאחוזה המרובה באנשים אין מקום לכל כך הרבה משפחות. ר' מנילי קיבל עליו גם את הדין הזה וחיכה לסיוע מן השמים, בפרט לאחר שהצדיק הבטיחוֹ בפירוש, כי בקרוב תבוא עליו ישועה גדולה.

כתום השנה, קנה לו ר' קלמן טחנת מים בת שלוש אבנים, שהאיכרים מכמה כפרים היו מוליכים שמה את תבואתם לטוחנה לקמח, תיקן את בית הדירה שעל הגבעה, והושיבו שם לפי שעה עם אשתו וילדיו – את שניים הגדולים השאיר בביתו – לראות איך יצליח הדבר. לטחנה זו היתה מעלה גדולה, שהיתה סמוכה פחות מתחום השבת לעיירה, ור' מנילי יכול היה להתעטף בשבתות בטליתו וללכת שעה ברוח וּבחול הכבד דרך השדות החשופים להתפלל בקלויז של חסידי הוּסיאטין. אך עוד באותו קיץ ירדו גשמי זעף והנחל גאה פתאום וּמשברי המים שברו את הסכרים וניפּצו את שלושת האופנים וחתרו גם תחת בניין הטחנה והפילו חלק ממנו, וגם על ביתו של ר' מנילי סגרו המים במשך שני מעת לעת, והיו שרויים אז בפחד גדול וּבסכנת נפשות, בפרט שנסי היתה שוב הרה ללדת.

מן הטחנה הרוסה שב ר' מנילי את אחוזת אביו, וּבירך את ה' שהצילו אותו ואת ביתו ממוות, ושם ילדה אשתו. ר' קלמן, שהיה מלא חימה על גורל בנו, מיהר וקנה לו במרחק כמה פרסאות חלקת יער גדולה וּבנה לו בית עץ בפאת היער, והושיבו שם עם כל בני ביתו שבכפר, וגם שׂכר לו הפעם את חיימ’ל רוח השדה ללמד את בניו תורה. ולכשירצה, ילמד עמו גם מנילי עצמו. פרנסתו צריכה היתה לבוא מן העצים שיכרות וימכור. גם “נאמן” נתן עמו, אחד מפקידיו הבדוקים והמנוסים בנאמנותם, שהיה יושב שם יחידי כל ימות השבוע ולשבתות היה הולך ברגל אל בני ביתו שבכפר. וּבזה אמר ר' קלמן, כי בנו בא הפעם אל מנוחה והנחלה למשך שנים רבות.

וּבאמת בא ר' מנילי אל מקומו החדש בשלווה וּבבטחה והתחיל מיד בתלמודו ובעבודת האלהים. בכלל הוא כבר נתרגל בתמורות שבחייו, עד שכמעט לא חש בהן, והיה מקבל כל מעמד וכל מקום חדש כדבר שהוא בדרך הטבע. משל לבן כרך הרגיל להחליף דירתו. לפרנסתו לא ניטל עליו לדאוג, מפני שהיתה נמשכת מצינור אביו, וּמימיו לא ניסה לעמוד ברשות עצמו. קרשים וקורות לא נחשבו במאומה, וגם פועלים חרשי עץ לא חסרו במקום וּבכן בנה לעצמו מקווה כשרה והקים עליה צריף. במרחק אלפיים אמה מדירתו הניח עירוב תחומין, והיה הולך לשבת ראש חודש עם המלמד ועם איזה מבניו להתפלל בעיירה הסמוכה. קנה לו ספר תורה והעמידו בארון בחדר מיוחד, ויהי לו מעין מקום קדוש. ודומה היה שכאן ישב בשלווה. אך לא כן גזרו בשמים ועוד הוסיפו לנסותו, והפעם נסיון קשה, שעירער את כל יסודי ביתו.

באותו בית שביער, בתוך מהומת המלאכה והנפשות הרבות, שלו ושל המלמד, הרתה נסי בפעם התשיעית, והיה הריונה הפעם קשה וּמלא ייסורים. פחדים מוזרים היו מבעיתים אותה תמיד, והיתה רואה בין עצי היער כל מיני מראות רעים: רוחות ושדים וחיות טרף, והיתה מרבה להתחבא בחדר המשכב וּמכסה את ראשה בכר המיטה. וּכשקרבו ימיה ללדת, הביאו לה (אשתו של המלמד, שהיתה אשת חיל תקיפה ואוהבת להיות אפיטרופסית, הכניסה את נסי תחת כנפיה כאחד התינוקות, והיתה בעצמה עקרת בית) מיילדת מן העיירה, והיא ילדה בשלום בן זכר, ילד נחמד וראשו מכוסה כולו שערות שחורות וארוכות. והיתה השמחה גדולה בבית, כי זה יותר משנתיים שלא ילדה והריונה עורר דאגות. ר' מנילי לקח אותו יום את המלמד כולו לעצמו, ללמוד עמו הלכות מילה, והיו טועמים מפעם לפעם מעט יי"ש מתוּבל בלענה וּמקנחים ברקיקי כוּסמת קשים ומסיחים בחסידות ומרחפים בעולמות. אך בלילה השני, אחרי חצי הלילה, הקיצה היולדת פתאום בזעקת זוועה שלא כקולה וקפצה מן המיטה, ובקפצה קרעה יריעה אחת מן היריעות הסוככות על המיטה, והתחילה רצה בחדר בכוּתוֹנתה וּמצעקת: “היכן ילדי? מי לקח אותו? חוסו והחזירו לי את הילד!”

נבהלו בני הבית משנתם והמיילדת הזרה בתוכם, הגדילו את האור וּמיהרו ואחזו בה וקירבוה אל העריסה – עריסה זו שגידלה שמונה נפשות, כולן חיות וקיימות בבריאות הגוף והנפש – והראוּה את העוֹלל, שהיה ישן וּפניו חכלילים והוא פושט את שׂפתיו וממצמץ בהן כיונק. אך היא לא חפצה לראותו, וּבדחפה את האנשים המחזיקים בה – אחדים מן הילדים נדחקו ערומים למחצה אל פינת החדר וּבכו בחשאי, כשהם מרתתים מקור וּמאימה – צעקה אליהם, כי לא ילדה הוא זה. פתאום שלחה את ידיה ואחזה בילד, וּבעיניה בוער השגעון, כמבקשת לטורפו או להשליכו ארצה. אז תפסוה בכוח והשכיבוה על מיטתה, ואשת המלמד ושתי בנותיה החזיקו בה כל הלילה עד הבוקר, שלא תרד עוד פעם. והאשה היתה נאנקת וצוחקת, גונחת ונושכת את הכר והסדין ואת ידי המחזיקות בה ואת ידיה היא, והקצף שותת מפיה וּמתוך הקצף עולה טענה אחת: “היכן ילדי? החזירו לי את הילד!”

לבוקר הביאו את הרופא והוא הרגיע את בני־הבית: טירוף הלידה הוא, מחלה שכיחה, והאשה תירפא כעבור ימים אחדים. יש רק לשמור אותה שמירה מעולה, ולפי שעה, לשם זהירות, צריך להעביר את העולל לחדר אחר ולהביא לו מינקת. וכן עשוּ. אך עברו שמונת ימי המילה, היתה הברית כדת, גם ר' קלמן ואחד האחים באו, לילד קורא שם בישראל מרדכי שרגא, כשם הצדיק ההוּסיאטיני זצ"ל, והאם לא נרפאה מטירוּפה, וּמאז נשארה מעורבת בדעתה. ר' מנילי עם אשת המלמד נסעו אתה אל ר' דויד’ל, – שעקר בינתיים דירתו לברודי – וגם בלבוב היו אצל רופא מפורסם, אך ללא הועיל.

היא היתה רואה את התינוק בידי המינקת, אך לא שׂמה אליו לב, כמו זר לה נחשב, והיתה יושבת רוב הימים בקרן זווית וּמזילה דמעות וּפוכרת אצבעותיה בחיקה המדולדל וּמייבבת בחשאי לנפשה: “היכן ילדי? מתי יחזירו לי את הילד?” באו לפניה כל בניה וּבנותיה, הגדולים עם הקטנים, עמדו עליה מסביב, ליטפוּה, בכו, התחננו לה, אך לכולם היתה זרה, אל כולם לא הביטה, ורק על טענתה היתה חוזרת ביללה ודמעותיה יורדות על לחייה הכחושות והחיוורות, שישיבו לה את הגזילה.

לעתים היתה יוצאת אל החצר וּמפשפשת בכל פינה וּבכל מחבוא, מרימה את גזרי העצים ואת הכלים וּמחפשׂת בקומה כפופה. לפעמים היתה נכנסת גם לתוך היער, מתהלכת בין הגזעים, גוחנת וּמחפשת בין הזרדים והשלכת. הזר הרואה היה אומר: אך פטריוֹת או גרגרים מחפשׂת האשה הזקנה, רצוּצת הגוף, שתלתלים שׂבים ביצבצו מתחת לשביסה, והיא את ילדה חיפשׂה, את ילדה חסר השם, הוא מוֹטילי, שכבר ישב בחיק המינקת, חולל ברגליו השמנות והחזיק צניפת חוטים גדולה בשתי כפיו הזעירות, ועיניו מתרוצצות ורודפות תנועותיה והוא תוחבה ודוחקה לתוך פיו חסר השיניים.

הנסיון המר הזה זרק כמה שערוֹת לבנות בראשו וּבזקנו של ר' מנילי. אך זה גרם לו, שידבק עוד יותר בתלמודו ובחברו המלמד, בחסידותו וּבאמונתו, ורק עצבוּתו ורוך פניו עמקו למאוד. והוא טרם יגיע אז לארבעים שנה.

עוד חמש שנים תמימות ישב ר' מנילי בתוך היער, וגם בשנים האלו ילדה לו נסי המטורפת שני בנים, וּבלדתה היתה שקטה מאוד, גם חבלים לא היו לה, או אולי כבשה אותם ולא שׂמה לב לילוד, כאילו פלטה אבן מרחמה. ואז היו נוטלים אותו ממנה וּמוסרים אותו למינקת הערלית, שהכינו כמה שבועות קודם. וכן גדלו גם הילדים האלה, והיא היתה הולכת וּמחפשׂת את הילד ההוא שנחטף ממנה.

והנפשות שישבו עתה בבית היער – מלבד השניים, שנתחנכו בבית הזקן – יחד עם המינקת והמשרתות, היו עתה כעשרים, וההוצאות מרוּבוֹת והבזבוז גדול, כי אשה זרה צופייה את הליכות הבית אשר לא לה הוא, וגם פזרנוּתוֹ של ר' מנילי לצדיק ולעניים וּלצרכי ציבור שבעיירה הסמוכה לא ידעה גבול. ובכן נותרו בסוף השנה החמישית מכל חלקת היער הגדולה רק עצים גמדים, ערערים, קלוּפים וּרסוקים, ותלים אחדים של שחיפים וּזרדים ושרשים. ראה ר' מנילי, אחרי שה“נאמן” העירוֹ על כך, כי אין עוד במה לחַיוֹת את כל הנפשות התלויות בצווארו, וישב ויכתוב איגרת נמלצה מלאה בטחון במנהיגו של עולם, שלא יעזבנו, וּבעזרת ר' דויד’ל ישלח לו הרווחה בקרוב, ויחתום את האיגרת ויתננה על יד אחד הפועלים העובדים במלאכת היער להביאה אל אביו ר' קלמן חקר, הנוהג עוד שלטונו באחוזתו ברמה.

ג. ויהי בחצי הלילה בבית הלח בוניפאצי מרקובסקי

באביב השנה העשרים וּשתיים לשבת היגוֹמוֹשץ באחוזתו, במוצאי יום א' קואזימוֹדוֹ שאחרי פסחא, בחצי הלילה, ישב בוניפאצי מארקובסקי יחידי בחדר משׂכיתוֹ, והוא נרגז וּמזועזע עד אדני נפשו. וּברוגזו הוא מכונס כולו בכורסה הרפודה כרים של עור, שמושבה עשוי ברוחב שני בני אדם, כפוֹת רגליו שלובות זוֹ בזוֹ וּנתוּנות בתוך שׂערו של עור הנמר הגדול, עיניו כמעט עצומות, פימתו ושפתיו נעות בלי חשׂך ונראות כשלושה פיוֹת ממללים בלי קול, ואצבעותיו מעבירות במהירות את חרוּז האלמוגים היורד לו מצדו. כלבוֹ האציל ודק הבשׂר מצבע הענבר רבץ לצדו פשוט רגליים ושטוח כלוח.

שתי סיבות היו לו לרוגז: לפני ימים אחדים ביקר על פי הזמנה באחוזת הגראף אוּייסקי ונדהם מן הגדוּלה והתפארת שמצא שם. איזוֹ רחבוּת ידיים! איזה ארמון! איזה משק! למעלה מאלף מוֹרג אדמת חיטים מעוּבדת תכלית העיבוּד. לעומתם היו אחוזתו וחצרו כצעצוע ילדים פחוּת ערך. והגראף לא בלבד שלא השקיע באחוזתו כסף מזומן, אלא שהוא מוציא ממנה סכומים גדולים לבזבזם בכל חורף בבירוֹת אירופה. אם כן ההוצאה שהוציא הוא, בוניפאצי מארקוֹבסקי, יתרה על השבח, ואחוזתו אינה שווה את החצי שהשקיע בה. הקרקע נעה תחת רגליו וכל הימים היה ראשו מלא מחשבות מטרידות וּמכאיבות.

והיום בצאתו במרכבתו לעבודה בבית הכניסה, וּבשובו אחרי שעה, הוא בדרך לביתו, ויבוא באפו ריח השדה אשר ליבלב תחת שמש האביב, ויצו את רכבו להוליכו שמה לזוּן את נפשו ולמצוא ניחומים על רוגזו – והנה בבואו הביתה מצא, כי פקיד האורווה הרבּיע בזמן היעדרו את הסוסה היקרה “דיאנה” בסוס האנגלי, – והוא חיכה שנה תמימה לתאנתה, אשר בוששה לבוא, כדי להרבּיעה בסוס הערבי. מהרבעת כלאיים זוֹ הוֹחיל לתוצאות רבות חשיבות. הוא גילה את רצונו זה בפירוש באזני הפקיד לפני שישים ושישה יום, ועתה נתרתח ההדיוֹט הנבזה כל כך מחשקה הניעוֹר של הסוסה האהובה, שלא יכול להתאפק וּלחכות לשוב אדוניו והרבּיעה לזנוּנים. כן. לזנוּנים – כי הסוס האנגלי לא נועד לה. המשגה הפאטאלי הזה הרס לו לבוניפאצי מארקובסקי חלום טיפוחים של כמה ירחים ללא השיב. ולא עוד אלא שסוסה אצילה זוֹ, שהיתה אהובה עליו מכל סוסותיו, כאשה, כמַדוֹנה, נמאסה עליו בבת אחת, כמו הוטלה בה זוהמה משקצת, ולא יכול לראותה עוד בעיניו. לפקיד האורווה סטר על שתי לחייו פעמים אחדות, וגם הדם נזל מאפו הנתעב, אך חמתו של הגלח לא שככה, והיתה רותחת בו כדמו של “הנביא” זכריה, כמסופר בספרי היהודים. הוא ראה והנה הכול נע ביסודותיו. כל הבניין אשר בנה בחשבון ואהבה מט לנפול. וּבאפו כי עז וּבכאבו כי רב טילטל את משׂא גופו גופו בתוך ארמונו, מחדר אל חדר, החריד את כל משרתיו וּפקידיו, חירפם וגידפם, וגם הכּה אחדים מהם לחי, וּברוּצוֹ הפיל אנדרטה יקרה וּשברה לשניים, וּבעייפוֹ צנח לתוך כורסתו ולא נע ולא זע עד כבוֹת השמש בחלון הקשת הגדול, והאילנות שלחו תא שרביטיהם הרכים והנובטים באוויר הסגול, וּבחדר היתה האפלולית. אחרי שבתו כן כשעה פתח הלאקיי הנאמן בזהירות את הדלת, עמד רגעים מספר בפתח חיוור כמת, אחר ניגש על בהונות רגליו והעלה אור במנורה, השתחווה ויצא. הטבּח בא וּבלחש של אוב הזמינוֹ לסעודת הערב הערוכה על השולחן באולם. אך הוא לא ענה מלה, רק ישב מכוּוץ והעביר את האלמוּגים, כאדם שנגזר עליו לשבת כן עד כי ייהפך לאבן. הוא חש עתה את אפילת הערב, שכבשה את כל רשות הארמון והיא לוחצת על קירותיו וחלונותיו במזימת מסתורין, ובהקשיבו בחושים פקוחים ללחץ רך זה, התחיל מרגיש, כי כעסו הולך ושוקע בקרבו כמשקע אבק מתכת דק ירקרק, ושלווה גדולה, צוננת, ירדה על כל ישוּתוֹ המוּרקה. וּפתאום זע ממקומו, הרים בניד אחד את ראשו על צווארו הקצר, הפנהוּ הצידה ועיניו נחו על ארון הספרים, שתפשׂ את כל הכותל מימין, והוא מלא כולו שורות ספרים בכריכות יקרות עם כתובות של זהב וכסף.

הכתובות המזהירות על גבי הספרי היו עתה בעיניו כחיוֹת, ונראו לו כרצוֹת לרוחב הארון בכל רף ורף וכרוֹמזוֹת לו רמיזה מבטחת. הוא נשׂא את עיניו גם אל הסיפון הגבוה וראה מעין ראייה ראשונה את ההעתקות המצוינות של דה־וינצ’י בכל הדרן. גירוי דק מן הדק, אך תקיף עד לאין כבוֹש, גירה את מוחו ועיניו נהוּ בחלל כצמאות לאיזה דבר. הוא קם בכבדוּת, ירד מעל הכורסה, ניגש עד הארון, פתח את דלת הזכוכית, פשט את ידו והוציא את ספר ה“וידויים” לאוֹגוּסטינוּס הקדוש (הוצאה ראשונה של הבנדיקטינים, בכריכת עור חזיר עם קצווֹת של נחושת פיתוּחים), הביאוֹ אל השולחן, עלה שנית על הכורסה, וּבפתחו את הספר תחת אור המנורה, נשען על ידיו והחל להגות בו מתוך התעמקות. זה לו יותר מחמש עשרה שנה, שלא קרא בספריו, ספרי הדת והעיוּן, כי מובלע היה כולו בשיכלול האחוזה. רק ספרי חקלאות ואמנות אחדים היו מונחים על שולחנו, ובהם היה מחפשׂ נתיבוֹת למפעליו המעשׂיים. את רוחו הזניח וּלתיקון נפשו לא דאג. הוא ראה יום יום את ארון ספריו הגדוּש, אך לא קרב אליו. גם לא היה לו צורך שעה בספרים אלה, כי במשך כל שנות היותו כאן לא הטיף אף הטפה אחת מעל הבימה, זולתי הספדים קצרים אחדים וּברכות קלות. וּבכן היה עתה ספר כגילוי חדש בעיניו. הלאטינית הזכה והבשׂוּמה בקודש זרמה לתוך נפשו ומילאתּה צחצחוֹת. הוא קרא וקרא, דף רדף דף, פעמים הסיר את עיניו מן הגווילין הירקרקים והניח למאמרים שיעברו שנית במוחו, כאדם המעביר יין ישן בחלל פיו, למַצוֹת את כל טעמו, אחר שב וקרא, עד כי כבתה המנורה באזוֹל בה הנפט. אז העלה אחד הנרות המוכנים בפמוֹטוֹת השחורים והגבוהים והוסיף לקרוא. וכשקראו בחצר התרנגולים הגזעיים חליפות בקולותיהם השונים, הניח את ראשו על הספר והשתקע אילוּ רגעים בהרהורים כבדים. הצללים רעדו על הרהיטים העתיקים, על הקירות והסיפוּן המצויר, וּבחלון הקשת הגבוה, שחור הלילה, נשקף עוד נר דולק וגולגולת אדם מוטלת על ספר פתוח. הוא הרים את ראשו, הביט כה וכה בתמהון, קם, לקח את הפמוֹט עם הנר בידו הקרה ועלה במעלות השיש המרוּבּדוֹת, שהובילוּ מן הזווית שבחדר אל עליית משכבו. הכלב קם ועלה אחריו בחשאי, אך לפני פתח החדר רבץ ולא עבר את המפתן. שם התפשט את מעיל הקטיפה הקצר, ובטרם ישכב ישב עוד בפאת המיטה והביט נכחו תוהה בלי מחשבה. והנה באהוּ חזון נפלא: אוֹגוּסטינוּס הקדוש הופיע על גבי גיר הכותל מנגד, עם הילה זורחת על קרחתו הצחורה, הרחיב את שפתיו ואמר לו בלשון הדיאלוג הידוע:

– רצוני להכיר את האלהים ואת הנפש.

וישאלהוּ בוֹניפאצי בקול עמוּס דמעות:

– ולא יותר?

– רק זאת ולא יותר. – ענה הקדוש וּמאוֹר צחוק על פניו, אחר השפיל את עיניו ונמוג.

וּבהימוֹג החזון נעוֹרה מחשבתו של בוניפאצי. כן, אוגוסטינוס הקדוש בא לגאלו מטיט היוון של קנייני העולם הזה. “רק זאת ולא יותר”, כה היה דברו. עד עתה היה הוא, עבד האלוהים, נתון בכל נפשו וּבכל מאודו לחיים הארציים, רדף אחרי הקניינים המדומים ועזב את הקניינים האמיתיים הקשורים והדבוקים ב“מצוי האמיתי” – ועתה הנה באה שעת פּדוּתוֹ. וּמתוך הרהורי תשובה אלה השפיל עיניו והסתכל בידיו הצבוֹת וּבאצבעותיו הקצרות והנפוחות, ראה שעורן נובל וכוֹמש, והרים כף ימינו וּמישש בו את פניו, העבר והחלק עליהם, וחש את רכּותם הצוֹננת, הרימה יותר והעביר את אצבעותיו על רקותיו ועל פאת שׂערותיו, החליק את קרחתו המשיית: הכול, הכול נועד לעפר ולרקבוֹן בעוד עשר, בעוד חמש עשרה שנה, והוא כבר בן שישים, בניטל האחרון מלאו לו שישים שנה. איש לא בירכו, כי איש לא ידע את יום הולדתו. ערירי הוא בעולם. לא אח ולא אחות לו. הקאנוֹניקוס, יודע הוא, שונאו בלבו, אף כי דבש וחלב תחת לשונו בדברו אתו. הנה הקיבּוֹרוֹת העבות האלו שברגליו תרקבנה בקרוב ותהיינה לדוֹמן עם האדמה. ואולי יאחזנו באחד הימים שבץ? שוֹמן גופו הולך וּמוסיף, אף כי מרבה הוא ברכיבה. המזונות הטובים, שהוא כל כך להוט אחריהם, פועלים את פעולתם, ולחדול מן המזונות אי אפשר, מפני שהחומר תובע והחיך מגרה, וביום אשר לא יאכל את סעודתו, המשוּפעת בבשׂרים וּביינוֹת, יהא נרגז וסר ולא ימצא לו מנוח ולא יוכל לנהל את משקו, את משק טיפוחיו, כראוי וכנכון.

ולא הרגיש בוֹניפאצי, כי בדרך זו הוא שב אל הקניינים הארציים, המדוּמים, הטומנים פח לנפשו. וּבאמת אך עברה במוחו המלה “משק” וחרונו, אשר רבץ על קרקע נשמתו כחיה רעה אשר גוֹרשה לתוך מאוּרתה, הגיח שנית ממקומו, והוא ראה לפניו את הפקיד מתוֹעב הפנים, הממצמץ בעיניו אחרי מכּוֹת הלחי והדם נוזל מאפו, אותו אשר טימא היום את הסוסה האהובה טוּמאה שאין לה תיקון, והוא רצה מאוד, שהחזון הזה יהא מציאות והבזוּי יהיה כאן לפניו, שיוכל לרטש את פרצופו הנמאס, שיוּכל להפילו לארץ ולרומסו בעקבים שבנעליו. “אין סליחה וּמחילה לשיקוּץ משוֹמם כזה!” דיבר לעצמו וחרק שן, קפץ מן המיטה והתחיל רץ שוב בחדר. וּברוּצוֹ כן נבהל שוב מפני עצמו. צלוֹ של אוגוסטינוס הקדוש הופיע שוב, והפעם נתן את אצבעו על חטמו באיוּם של חיבה, וּבעיניו חיוך של כרוב, וּשׂפתיו הפתוחות כעלי שושנים הוגות בקול לא נשמע כמעט: “בוֹניפאציוּס בני, למה תפיל עצמך לדעת לתוך זרועות השׂטן?” וזיעה קרה כיסתה את פני היגוֹמוֹשץ, והוא הטיל את עצמו באנקה אל מיטת המשי הרכה והליט את פניו בכפיו וחרק שן מתוך מכאוב נפש גדול ונורא.

רגעים מספר ישב מרתת כולו כאיש טובע, או כשוכב על פי תהום עמוקה, וּבהסירו כפיו מעל פניו היתה שׂפתו התחתונה תלויה כנפוּחה והריר נזל מעליה. באה עליו אחת מאותן התקפות העצבים, שידע כמותן רק פעם או פעמיים בשנה, והתיירא מפניהן יראה של חיה מעוּנה.

– אלוהי, אלוהי, למה שבקתני? – קרא בקול בלשון הגואל, ורחמים גדולים התעוררו בלבּו על עצמו – מה אני וּמה חיי? המשיך וּפנה אל צלוֹ אשר על הקיר, שנע לאיטו בצד שידת השעון הגבוהה, רחב וּמכוער עד זוועה, שטח אליו ידיו, והצל חזר על אותה תנועה עצמה – למה נתת לי את החיים האלה, שהיו עד עתה בידי ככלי מלא טומאה, אשר אוֹחזנוּ בידי ולא אוּכל להרפּות ממנו, אף כי אשתוקק בכל נפשי להשליכו ממני והלאה? לפני עשרים וּשתיים שנה עמדתי יחידי על ראש מגדל הואַויל אשר בקראקוּב, עיר מלכי עמי האומלל, וּבראותי תחתי בעומק את רחש האנשים לאלפים ברחובות העיר וּבנשׂאי את עיני וראיתי את הטבע הנצחי – הוויסלה הקרובה והשׂדות הרחוקים – לועג להווייתי הקטנה והבזוּיה וּלאהבתי אשר אהבתי בסתר את האשה נצוּרת הלב והיא הכתה אותי על לחיי והלכה אחרי המאיוֹר הגרמני, חפצתי לקפוץ ולשׂים קץ לחיים אלה, אך אתה, אלוהי, שלחת את ידך הארוכה, כאשר שלחתה לפנים אל המאכלת השלופה אל צווארי יצחק הנעקד, ותאחז בי ותאמר אלי: “לך וחיה חיי אדמות, כי כן ציוויתיך!”, ואני אשר הוקדשתי לכוהן ולא יכולתי לשאת לי אשה בגלוּי, באתי ואירשׂתי לי את האדמה הזאת, אשר עליה אני חי וּבה אני מושל, ואוֹהבנה, ואדבק בה ואגדלנה ואעדנה בעדי עדיים, ותהי לי לאשה, ואת צאצאיה חימדתי כיוצאי חלצי, ולא שקטתי ולא נחתי, עד כי ראיתים גדלים להוד וּלתפארת. את כל נחלת אבותי, אשר הוּנחה למעני באהבה רבה בהיותי עוד נער קטן בבית הספר על־ידי אבי שהלך לעולמו, השקעתי פה באדמה, באשתי אהובתי זוֹ, ועוד מעט ונתתי לה את שארית הוני ולא יישאר עוד בידי מאוּמה לתת לה. וּמה השׂגתי? מה יש בידי עתה? מה ניטל מבדידותי האיומה? היש אדם אשר יאהבני? האם ידעו משרתי את נפשי? הידאגוּ לי? הן רק היראה מפני היא אשר תרתּקם אלי בעבדוּת שפלה. ראיתי את פראנצ’ישק וחיוורון פּניו, ואת קול לחש הטבּח שמעתי וגם נהניתי בלבי, אך בבלוֹת השאֵר הזה הן אמות, ואם גם על מיטת ארגמן זוֹ, בעלבון בדידות אשר אין משלוֹ…

וּבעודו שופך כן את נגעי נפשו הדווה, הופיעו לו שנית פּניו של פקיד האוּרווה, והוא רוכב על הסוסה המגוֹעלה וּמתלהלה על גבה החשוּף, וּפרצופו צוחק והוא שולח לשון לאדוניו, וגם הסוסה –horribile dictum – גם הסוסה צוחקת מרימה בחוּצפה את זנבה וחוֹשפת לו את שתה המשוּקץ, וכאב החימה אחז את כל גופו בציפרניו השלופות, ואלפי מחטים דקות חלפו את עורקיו מקצות בהונות רגליו עד פסגת קרחתו העלובה.

– מי יתנך בידי, כלב נבזה, וריצצתי את קדקוֹדך הנמאס! אלי, אלי, הסירה מעלי רק את צחוק המעוול הזה! קחה את נפשי החטאה! הסתירני בצל כנפיו של אוגוסטינוס אבי הקדוש! אלי, אלי!

והוא נפל מלוא קומתו על המיטה וראשו נח על שתי זרועותיו השלוחות אל מראשותי המיטה. וכה שכב והזיל את רירו החם לתוך ארג שרוולו הרך, ארג הצמר הטוב, ונפשו מתנודדת על משברים סוערים והתהום שואגת תחתיה באלף קולות לועגים וּמאיימים כאחד, והוא מבקש מעמד לרוחו וּמעשה אשר יעשׂנוּ למצוא את השלווה.

וּכשהקיץ כבר האפיר החלון והצינה מילאה את החדר הלבן. המוּלת המשק בחצר עלתה אליו. נשמעו צהלת הסוסים וּגעיית הפרות, פעיית הכבשׂים וקרקוּר העופות, ועל כולם צלצול הפעמון הקורא לעבודה. גם מלמטה, מחדר המבשלות, הגיע קשקוּש הכלים. עברו סוסים בדהרה בשבילי המדשאה. ניתכו מים ברעש מן המשאבה. היונים התחבטו על מרזבי הגג. הציפרים שרו. במוחו של בוניפאצי מארקוֹבסקי עמדה צלולה ואיתנה, כטבעו מעודו, ההחלטה: הוא ימכור את האחוזה ובמחירה יבנה בית תפילה קטן באחד הכפרים הנידחים וישב ויכהן שם, להציל את נפשו מחרמי השׂטן וּלהפיק רצון מאת אוגוסטינוס החכם והקדוש.

וּבאזניו חלפו שנית דברי הדיאלוג:

– רצוני להכיר את האלוהים ואת הנפש.

– ולא יותר?

– רק זה ולא יותר.

ד. אב אביר לב כאן ואם מליצת יושר בקבר

בהגיע השליח עם מכתבו של ר' מנילי, היו שלושת אחיו בבית אביהם ר' קלמן חקר. הם באו שמה להתיעץ בעניין נחוּץ מאוד, כדת מה לעשות למזימה אשר זממוּ אדוני האחוזות הפולנים, בהתאגדם לאגודה אחת, למכור את השׂפירט הנעשה בבתי משׂרפותם במחיר כאשר ישיתו על הקונים במדינה וּלבעלי האחוזה היהודים לא יתנו יד וחלק באגודה. הישיש ר' קלמן, אף כי כבר קרוב היה לגבוּרוֹת, עוד לא תש כוחו ולא נס רצונו וּשׂפתיו הדקות והכחולות יעצו נכוחה, והבנים והחתן, יראי דברו, ישבו וקלטו את העצה מעל שפתיו כדברי האוּרים והתוּמים. איש אשר כל ימיו עשׂה והצליח כוח עליון לו בעיני המסתופפים בצלו. וּבהביא הערל את המכתב, לקחוֹ הזקן בידו הרועדת, וּבהכירוֹ – רחוק ראוּת היה – את כתב ידו של מנילי בנו, קמטוּ מתוך קפדנוּת בידו, תחבוֹ בכעס לתוך כיסו, וּבנענעו אחר כך ידו הריקה באוויר אמר בפישוּט שׂפתיים:

– מנילי מצא לו זמן לכתוב מכתבים! נמשיך את ענייננו. וּבכן, אתם אומרים,

שאפשר לזהם את כל השׂפירט ולמכרו לבעירה ואז יהא פּטוּר ממכס. הרי זה דבר נאה מאוד. אם כן הרי הסוס הטוב רתוּם שוב לעגלה המתוּקנת. כן נעשה, בעזרת השם! מוֹחם של יהודים, ברוך השם, לא נתייבּש עדיין.

וכן היו יושבים וּממשיכים את השׂיחה בתוך המרפסת הגדולה והריקה על ספסל חשוּף וּזבוּבי השׂדה הגדולים מתחבטים וּמזמזמים על הזגוגיות המוּחמוֹת בשמש. אך כשכילוּ את השׂיחה נצטחק הזקן, הוציא את המכתב מכיסו, פתחוֹ, וּבהרחיקוֹ אותו מעיניו הפנהוּ כלפי השמש ואמר:

– ני, עתה צריך לקרוא, מה רוצה שוב הבטלן שלנו.

וקרא את המכתב בקול. וּככל שהוסיף לקרוא נעשׂה קולו מרתת יותר, וּכשסיים הניחוֹ בסמוך לו על הספסל וּמרוב התרגשות לא יכול להוציא הגה. אחרי רגעים מספר התאושש ואמר:

– פירוש הדברים, שצריך להתחיל שוב מ“בראשית ברא”, לבקש לוֹ פרנסה חדשה. אבל לא באלף רבתי. הפעם אני מקשרוֹ אל אבוּס ריק ויעמוד כך עד שישתּחקוּ פרסותיו. חוצפה של בטלן מבלה עולם!

וציווה לאסור את סוסו (ואת בניו שלח הביתה) ונסע ישר אל היער. כעבור שלוש שעות הגיע שמה. הוא עשה שם את מעשהוּ בקיצור: ראשית כל גירש את המלמד עם משפּחתו. הם ניסו לעמוד על נפשם, ר' חיימ’ל בתחנונים ואשתו בעזוּת, אך הזקן רקע עליהם ברגלו הרועדת בכוח כזה, עד כי נמלטו כולם בשני קרונות, שהיו עומדים שם מוכנים לטעון עצים. אחר פקד על ה“נאמן” לרשום את כל העצים, הניצבים והכרוּתים, הזרדים והשורשים, ולמסור מעתה את כסף מכירתם מדי שבוע בשבוע לידו הוא ולא אחר. וּלמנילי אמר, כי מחר ישלח חמשה קרונות גדולים ויעבירו אותו ואת משפּחתו עם כל הכלים והחפצים, “בכול מכול כול”, אל העיירה הסמוכה, ושם ישׂכוֹר לוֹ דירה קטנה, של שלושה חדרים, ושם ישב ויהא מקבל עשרה ר"כ לשבוע להוצאות הבית, ולא יותר. “השומע אתה? אף פּרוטה אחת לא תקבל יותר, וּבזה תשלם גם שׂכר לימוד בשביל הילדים. וקץ לפזרנוּת וּלבזבוז הרכוש שלי, שלי, אתה שומע? אני הוא שעשיתי כל פרוטה “בזיעה מרה”. וּבנך השני, שמאי, הוא יהיה ממוּנה על הבית ועל פיו ישק כל דבר. הקץ להפקרוּת! הקץ לטפּשוּת!”

הגזירה יצאה מלפני השליט ואין להשיב. דברים לא יסכּוֹנוּ, ואין גם מי שידבר. אותה שעה התהלכה נסי המטורפת לפני הבית, פירשה בידיה וּבכתה תמרורים על ילדה שנגזל ואיננו. ר' קלמן שיצא מן הבית הביט בה בזעם. העגלון עזרוֹ לעלות על הדוּפנית. וּמנילי ישב פנימה בפאת השולחן, ויהי בעיניו לא כאַב לאחת עשרה נפש, כי אם כתינוק שסרח ואביו הספיגוֹ מלקוֹת. –

---

מאז בא ר' מנילי לגור בעיירה עולמו חשך בעדוֹ. הקץ לצדקה, הקץ לתלמוד תורה עם ר' חיימ’ל, הקץ לנסיעות אל הרבי שלוש פעמים בשנה. הדוחק בבית גדול, ותמיד מצוי כאן איזה תובע טרדן הדורש תשלוּמין. אך ר' מנילי לא אבד בטחונו בה' וּבצדיקו ר' דויד’ל. וּכשהיה אצלו בברוֹדי – אחד מאחיו שלח לו בסתר עשרה ר"כ – תינה לפניו בפתקא וּבעל פה את צרותיו, אך מעצמו הוסיף:

– גם זוֹ לטובה! אבא כועס עלי וּבדין. ראוי אני לייסורים, שבאו עלי ועל ביתי…

הצדיק ניחמוֹ, כשהוא מצל בתנועה אצילית בכפון השקוּפה על עיניו המוּשפלות אל השולחן, בקול רווּי דמעות, ואמר:

– ראה, מנילי, עכשיו כמעט שווים אנו. לך אשה חולה ולי אשה חולה. לך אחד

עשר ילדים, כן ירבוּ, ולי עשרה. לך אין פרנסה ולי אין פרנסה. אני נע ונד ואתה נע ונד. לך אב זועם בארץ, ולי, שאבי ז"ל מת בנערוּתי, אב זועם בשמים. וטוב חלקך מחלקי, שיש בנשמתך ניצוץ מנחוּם איש גמזו, ואני איני יכול לקבל את ייסורי באהבה; אבל כשם שאני בטוח באבי שבשמים שירחם עלי, ככתוב: “וכאב את בן ירצה”, כן בטוח אני, שגם אביך שבארץ יכבוש כעסו וייטיב עמך כבראשונה. אל תתייאש מן הרחמים. אני אתפלל עליך.

ר' מנילי נתרגש מאוד לשמע הדברים האלה וּביקש לנשק את ידו השקופה והטהורה של הצדיק האומלל, אך הלה מיהר וניענע בידו השנייה נענוּע של סירוב, ור' מנילי אנוס היה להסתפק באנחה שוברת את חצי גופו.

הוא שב לביתו וּבנה והקיף על עצמו בתורה וּבתפילה וּבהוויות של חסידוּת. היה משכים והולך יום יום אל המקווה, רץ בלי שתיית חמין אל הקלוֹיז ולומד שם שיעור גמרא וּמתפלל שם עם מניין שלישי עד שתים עשרה ונשאר עם החסידים המובהקים ונהנה מן ה“תיקון”, שאחד החסידים היה נותן לשם איזה “יארצייט”, והשמש היה מביא רקיקי כּוסמת יבשים, והיו עומדים על רגליהם מסביב לשולחן, לוגמים מעט מן היי“ש, מבקשים “עלייה” למת וּמספרים בנעימוּת מעשיות ו”תורות" והיו שוכחים עולם וּמלואו. וּבכל יום ראשון בשבת היה בא שליח מאת ר' קלמן, בעגלה או ברכיבה, והיה מביא את עשׂרת הר“כ וּמוֹסרם לידי הבחור שמאי, שהיה המוֹציא והמביא בכל עסקי הבית. בכסף הזה צריך היה לכלכל את כל הנפשות במאכל וּבמשתה, להלבישם וּלהנעילם, להסיק את התנור בחורף, לשלם שׂכר לימוד בעד הבנים ולהחזיק אשה משרתת־מבשלת, כי אין אם ועקרת בית בריאה. והילדים בגדיהם בּלוּ ונעליהם נקרעו, כי אין מי שישגיח עליהם ויטפל בהם, והיו מתרוצצים ברחובות יחפים ועזובים לנפשם, כי גם אב משגיח לא היה להם, ואיש לא ידע אם לומדים ה בחדר, או מבלים את ימיהם בתעלוּלים. על יד המשרתת היו עוזרות שתי הילדות הגדולות – להרבות את המהומה ואת אי הסדרים, ולא היה מקום נקי בכל הבית. והשכנוֹת היו עוברות וּמביטות בעיניים חסוּדוֹת וּבפנים מלאים חמלה על ה”יתומים החיים", אך לא נכנסו אל הבית לעזור במעשה או בעצה, כי פחדו מפני המטורפת. והיא היתה עתה שקטה מאוד ולא התרחקה מן הבית, אך מסביב לו התהלכה וּבדקה ביסודותיו וּליד הגדר וחיפּשׂה את הילד. ילדיה הקטנים, שלבם היה גס בה, היו לועגים לה. בייחוד זה שבלידתו נטרפה דעתה, היה ברייה פרוּעה אין לב, מתגרה בה וּמרמה אותה וּמבשׂר לה פתאום בקול עשוּי: “אמא! הנה מצאתי את הילד!” ואז היתה האשה האומללה נדלקת פתאום וכוּלה כמחדשת כוחותיה, מיישרת את קומתה ועיניה בוערות, והיא רצה אל בנה בידיים שטוחות; אך כעבור רגע היתה שבה כפופה וּרצוצה וּנכאה משהיתה. הנער השובב הזה ידע לחקות פעיית תינוק, והיה משמיע כמה פעמים ביום פעייה בכיינית זו כדי להטעותה. מתחילה היתה זוקפת את אזניה והולכת אחרי הקול מלאה התעוררוּת, אך משנתרגלה בקול הכירה את הזיוּף ולא נענתה לו עוד, בכל זאת לא חדל גם מתעלול תפל זה. רק הנער הגדול ממנו, זה שנולד אחרי האסון בטחנה, היה יצור אציל לב ועדין פנים והיה מסתכל בעיני חמלה באמו האומללה וּמשתדל להצילה מיד אחיו האכזר, אך כוחותיו לא עמדו לו. ר' מנילי, שהרגיש לפעמים במה שנעשה בביתו והצטער, לא יכול לעשות כלום, ועל כן היה ממהר להסתלק מן הבית, וּכששב היה רק מחליק כזר את ראשיהם של הילדים מתוך רצון להשקיטם, אך השפעתו היתה כאין וכאפס, והם היו מקבלים את לטיפותיו בצחוק וּבאי רצון, ולא אחת שלחו לו לשון מאחריו. וּכשראה אחד הבנים הגדולים היה רודף אחרי הנער בּוֹזה אביו וּמכה אותו מכות רצח, אז היתה קמה בבית מהוּמה כזו, שר' מנילי לא מצא טוב לפניו, אלא להימלט על נפשו שנית אל הקלוֹיז.

המצב הזה ארך כשנתיים. שׂערותיו של ר' מנילי הלבינוּ, וּבגבנוּני לחייו פּרח אודם חולני. בגדי השבת נשתחקו והעטרה על הטלית הצהיבה ונתקלפה. רק שניים ממלבושיו נשארו בכבודם הראשון: אדרת הצוֹבל היקרה וּשטריימיל הנמיוֹת המפואר, וּבלכתו בשבת אל הקלויז היתה רחמנות לראות מתחת לאדרת זוֹ את שוּלי מכנסיו המהוּהים ואת נעליו המרוּפטוֹת והמלוכלכות.

לא נאריך בתיאור מחזות התוּגה האלה. בשנה השלישית לשבת ר' מנילי בעניוּת בתוך העיירה, ראה ר' קלמן הישיש בחלומו את אשתו המנוֹחה, והיא, שהיתה בחייה אשה נכנעת ועושה רצון בעלה, הוכיחה אותו קשות על התאכזרוֹ אל בנם התמים והישר, אל מנילי, ולפני הסתלקה אמרה לו, שבאם לא יבטיחנה להיטיב עמו, תשתדל לפני כיסא הכבוד שיתמוּ לוֹ מיד את מידת חייו עלי אדמות.

החלום הזה הבעית את ר' קלמן, שעוד חפץ חיים, וּבהקיצוֹ בבוקר היה רע לו ונאנח אנחות גדולות. מיהרה אליו בתו והשקתה אותו חלב חם ותכסהוּ בשׂמיכה נוספת, וּבכל זאת רעד בכל גופו ושכב במיטה עד הצהריים. בבית היה גדול הפחד והעצב והתייעצו אם לקרוא לרופא. אך בצהריים קם מאוּשש ויצא אל החצר, והיה מהלך וּמדבר אל נפשו וחושב מחשבות מה לעשות למנילי, אחרי אשר ייסרוֹ קשה במשך שנתיים ימים ויותר.

ועודו הולך וחוזר בחצר, והעבדים כולם מזדרזים וּמתכשרים בעבודתם תחת עינו הצוֹפייה, ראה והנה בדרך אל האחוזה עולה יהודי ארך רגליים, וכנפוֹת קפּוֹטתוֹ הירוקה תקועות לו באזורו, והוא פוסע וּמוחה בשרווּלו את הזיעה מעל מצחו וּמדבר אל עצמו, ונראה כי דבר גדול ונכבד הוא נושא עמו.

ה. בוניפאצי מרקובסקי ושלושה יהודים במרכבה אחת

למחרת ליל הנדודים ירד הגלח בּוניפאצי מעליית משכבו אל חדר משכיתוֹ, ותחת עיניו המאוּדמות היו תלויים כשני כיסים כחלחלים. הוא ישב אל שולחנו, סילק הצידה בזהירות את ספרו של אוגוסטינוס הקדוש, טבל את עטוֹ הכבד וכתב על פתקא מלים אחדות. צלצל בפעמון, וכשנכנס הלאקיי פראנצ’ישק נתן על ידו את פתקת הפיטורים למוֹסרה מיד לפקיד האורווה. צלצל שנית וציווה לטבּח להביא לוֹ את הקהווה עם השאמפאניה והרבה הרבה כּעכי חמאה. אחרי אכלוֹ ואחרי שתוֹתוֹ התרווח בכורתנו ועישן סיגרה הוואנית, צלצל בשלישית וציווה לפראנצ’ישק לרכּוֹב העירה ולהביא תיכף את ה“פאקטוֹר” (הסרסור) היהודי הארוך.

הלאקיי עמד והמתין לעוד איזה דבר.

– כן, פראנצ’ישק. אין דבר, תכניסוֹ הנה, אל חדרי.

וכעבור חצי שעה, היה ר' אהרון צווילינג בחדר משכיתוֹ של היגוֹמוֹשץ. ור' אהרון, שהיה רגיל בבתי פריצים, וּביניהם גם גראפים, אף כי לא הצליח בעסקיו, לא יכול למשול פה ברוחו ולכפוֹת על עצמו את מראה הפנים השליו, התרבּוּתי, כאשר הסכין לעשות. הוא ישב ישיבה מרחפת על פאת הכיסא המרוּפד ועיניו שוטטו בלי הרף על פני החדר הערוך בכל יקר, אף גם הוּרמוּ, שלא מרצון בעלים, אל ציורי הסיפון. ארון הספרי הדריכוֹ מנוּחה, ואף־על־פי שריכז את כל תפיסתו לקלוט את דברי הגלח, היה שומע אותם רק מתוך פיזוּר נפש ולמקוּטעים. ועם כל השמחה, שמילאה באמת את כל בתי נפשו, כששמע שהגלח רוצה למכור את אחוזתו תיכף וּמיד, וראה כבר בעיני רוחו את הסכום, שיגיע לידו מעסק זה – היה עוד נבוך וּמטושטש ולא יכול למצוא את המליצה הנכונה לענות את הגלח. לשוֹנוֹ היתה עמוּסה בפיו, וּמה שהשמיע היה עלוב ולא בעתוֹ.

אך כשיצא אל הגן היה העולם משׂחק וּמרקד לפניו. המדשאות הגדולות, האילנות המגוּזמים בצורות שונות, השׂיחים הפורחים, הקונטוּסים הצבועים, גוּלוֹת הזכוכית הססגוניות בתוך ערוגות הפרחים, סוכות העץ המגוּלפוֹת והמוּצלוֹת בחבלבלים עדינים, מזרקוֹת המים המקלחות סילונות וּמטרות, ספסלי השיש המלבינים בחמה, ועל הכול הארמון עצמו הגדול והנישׂא, אך הבנוי בסגנון קל וּמלא חן, כאילו הוא ניתן להתרומם ולהיעתק בידיים. וּמעבר לגן הארמון, במרחק חמישים צעד, השׂתרעה חצר המשק על בנייניה החדשים והנקיים, וּמשם הגיעה המוּלה קלה, מליאת חיים ורעננות: צלצול אפסרים וקרקוּר עוֹפוֹת והמיית יונים – הכול היה שם כרוחש והוגה ברכה לעצמו. נראתה שורה ארוכה של פתחים פתוחים ברפת לבנים אדומה וּנמוכה עם ארובּוֹת אוויר, והיא ריקה, כי הפרות יצאו למרעה. על מוֹט ארוך היו רכובים כתריסר אוכפים יקרים. בתוך גדרת של רשת ברזל עמדה איילת יער עמידה מוּקסמת וצפתה מול האנשים ההולכים לקראתה. הגלח הלך לימינוֹ של ר' אהרון, והכלב הארוך ודק הבשׂר מצבע הענבר בעקבותיו, וּבלכתו על האדמה נראה היגוֹמוֹשץ כל כך נמוך ולא חשוב, לא כבעת שבתו במרכבת הכבוד או גם בכורסה שבחדרו. אף בגדיו היו מקוּמטים, ואחד ממכנסיו נתחפת קצת למעלה מן הנעל, ואוזן הנעל הכחולה היתה בולטת. ר' אהרון כבר לבוֹ גס בגלח, כאילו אין זה עוד בעל האחוזה, וגלגל מוחו היה חוזר וּמחפשׂ את הקונה, אשר יוּכל למהר ולגמור את העסק, בטרם יתחרט הגלח – שהרי מעשה טירוף יש כאן, בזה אין כל ספק – וּלכך נחוץ שיהא קונה בעל מזומנים… וּבחפשוֹ כך ניצנץ במוחו השם קלמן חקר. נחשול של שמחה עברוֹ. כן, הוא ולא אחר! יהודי זקן זה הוא “מצוּפּה זהב” וּכאילו נוצר לכך. רעיון זה השיב לר' אהרון בבת אחת את כל חשיבותו. וּכשנפרד ממנו היגוֹמוֹשץ על סף השער וּשאלו בדאגה קלה:

– וּבכן, אהרוֹניה, יש לו עין על איזה קונה הגוּן?

ענה ר' אהרון במתינות:

– בכל אופן, יגומושץ, אין הדבר רחוק מן המציאות, – והצטחק במידת הנימוס הדרושה – ויתברר בהחלט במשך מעת לעת, לכל המאוחר.

– אפשר להביא את הקונה ישר אל האחוזה. אני תמיד בבית.

– ברשותך יגומושץ.

וּבצהרי אותו יום בא ר' אהרון, כמסוּפר, אל אחוזתו של ר' קלמן חקר.

הזקן קיבלוֹ ברצינות מרוּבה וּבפנים מעוּנים. היה בהם איזה רוֹך לא רגיל, כאדם שסבל כמה ימים מחוֹלי מעיים. ר' אהרון החליק את זקנו ואמר, שהפעם יש לו להציע עסק חשוב בתכלית החשיבות. ואז הכניסוֹ ר' קלמן אל המרפסת הגדולה, ישב עמו על הספסל החשוּף ותבע ממנו בקריצת עין את ההצעה. כשכילה ר' אהרון את דבריו אל הזקן, שישב כל הזמן וידיו נתוּנות זוֹ בשרווּל זוֹ, ענה הלז:

– מה יש לדבר? צריך לנסוע ולראות.

וציווה לאסור הפעם את המרכבה החדשה לשני סוסים. אחרי שר' אהרון שתה בחדר המבשלות שלוש כוסות חלב צונן, ישבו שניהם במרכבה ונסעו אל האחוזה הסמוכה לקחת את הבן הבכור, וּמשם נסעו שלושתם אל העיירה ואל אחוזתו של הגלח בוֹניפאצי מארקובסקי.

ועוד באותו יום לפנות ערב, כשהעדר שב מן המרעה והתינוקות מבית רבן, ראתה העיירה את מרכבת הכבוד הגבוהה, המרוּוחה והרתוּמה לשני צמדי סוסים, עוברת כדרכה, כמרחפת דרך סיור אגדי, וּבתוכה יושבים: הגלח באמצע, מימינו יהודי קטן, מקוּמט, זקן מופלג, המנענע ראשו כמנמנם, ומשמאלו יהודי אחר בעל צורה, גזוּז זקן וּבריא פנים, ועל מושב הדוּכן, לצד הרכב הפרוּף והזקוּף, יושב־עומד, כמרחף באוויר, ר' אהרון צווילינג, הסרסור הידוע, הלץ והשלומיאל, והוא יורה מבטים לכל הצדדים כתובע: ראוּ, קבצנים, עד היכן יכול יהודי חרוץ להגיע, אל הנוֹטאריוֹן אנו נוסעים. קנאוּ, קנאוּ!

ועוד באותו ערב, אחרי תפילת מעריב, נשארו אברכים אחדים בקלויז וּפירשוּ לכל פרטיו ודקדוקיו את החוזה, שנכתב ונחתם היום אצל הנוטאריון בדבר אחוזתו של הגלח בוניפאצי מארקובסקי, שנמכרה לצמיתות לקלמן חקר בשביל בנו מנילי (מניין להם כל הפרטים? אזניים לכותל – ואהרון צווילינג אינו יכול לשמור סוד). במשך ארבעה שבועות מיום חתימת החוזה על הגלח לפנות את האחוזה מכול וכול. כל הבניינים והגן והשׂדות וחלק גדול מן המשק החי וכל כלי העבודה, חוץ מן המטלטלים שבארמון פנימה, עוברים לרשותו הגמורה של ר' קלמן בשביל בנו, החל ביום א' של השבוע הבא. המוכר מניח לעצמו רק חלק של המשק החי והכלים (לפי רשימה מיוחדת) ואת כל הרהיטים, שעליו להסיעם מכאן במשך ארבעת השבועות הנקוּבים. החל ביום א' של השבוע הבא יבוא בנו של הקונה עם משפּחתו לגור בארמון – במחצית אשר מצד מזרח, הפונה אל השער – והמוכר יישאר במחצית השנית עד תום ארבעת השבועות הנ“ל. במשך ארבעת השבועות האלה הרשות הגמורה בידי הקונה להשתמש בכל הנכסים הנדים ושאינם־נדים, העוברים לרשותו כרצונו, הוא בעצמו או שליחו כמותו, ואין למוכר להפריעו בכל מה שהוא בא לעשות, הן לבנות והן להרוס, הן להוסיף והן לגרוע. כמו כן אין לקונה, או למיוּפה כוחו, במשך הזמן הזה לבוא בלי רשות מפורשת אל כל המקומות בחצר – וּמחצית הארמון מצד מערב כלוּלה בתוכם – המסומנים על פני התרשים הרצוף לחוזים בצלבים אדומים. המקומות האלה הם רשותו הפרטית של המוכר עד תום מועד ארבעת השבועות הנ”ל. מחיר כל הרכוש הנמכר כיום הוא 50 אלף ר“כ, שהסכום הזה משתלם למוכר במזומנים, חציו עם חתימת החוזה, וחציו עם פינוי האחוזה על־ידי המוכר למועד הקבוע. וּבאם יואיל המוכר, כתום המועד הקבוע, להשאיר בידי הקונה גם את האינוונטאר החי והדומם המפורט ברשימה המצורפת (חוץ מן המטלטלים שבארמון פנימה) במלואו – על הקונה להוסיף על התשלום בסכום 25 אלפים ר”כ עוד 7 אלפים ר"כ במזומנים, וּבזה תקום כל האחוזה וכל אשר בה (חוץ מן המטלטלים וכו') למקנה לצמיתוּת לקונה קלמן חקר, בשביל בנו מנילי חקר, ולראייה באו על החתום וכו' וכו'.

הדבר קם ונהיה איפוא: הגלח בוניפאצי מארקובסקי, זה שהשקיע במשך עשרים ושתיים שנה מדי שנה בשנה סך חמשת אלפים ר“כ באחוזה להגדילה ולהאדירה, אחוזה זו שרגל אשה ויהודי לא רמסה חצרה מיום בואו לשבת בה, מכר עתה את כל רכושו ליהודי פשוט, לר' קלמן חקר, הזקן הכילי והממוּרטט, וּבעוד ימים אחדים יבוא הנה בנו של יהודי ממוּרטט זה, ר' מנילי החסיד, עם כל הכבוּדה שברגליו, זוֹ משפחתו הגדולה, ועם אשתו המטורפת ועם מלמד מיוחד בעל משפחה (הכול ידוע בעיירה!) ויהא עושה בה כאדם העושה בתוך שלו. אי־אי־אי, גדולים מעשי אלוהינו! מי מילל וּמי פילל? וכל זה עשה השלוּמיאל הכזבן הזה, ר' אהרון צווילינג, בחלקת לשונו ובחריפוּת שינוּנוֹ. הוֹ, ר' אהרון זה – מעתה יש לנהוג בו כבוד ודרך ארץ, שאם נבוא חשבון נראה – חכּוּ מעט – כמה דמי סרסרוּת יקבל מעסק זה? מחיר האחוזה הוא 50 אלף ר”כ, ואם ימכרו לר' קלמן גם “שאר הירקות” – עוד 5 אלפים, נגיד שהוא מקבל, כנהוג על פי דין, רק 5 למאה, יוצא לך 2500, או עוד 250. ועתה לך ודבר עמו! הרי תצטרך להסיר מפניו את הכובע. אתם משערים לכם את היהירוּת שתיכנס בו? כבר היום בשבתוֹ על דוּכן המרכבה היה כתיש שנעשה לראש הקהל.

• אבל הוא ניבא וידע מה ניבא. זוכרים אתם? “אפשר שנתפּלל עוד בארמון הגלח במניין”. הרי שמעתם שבביתו של ר' מנילי יש “ספר תורה”, וּבוודאי יעשה שם “מניין”. כי למה לא יעשה “מניין”? בני הבית בלבד, חושבני, יצטרפו למניין. ואם יחסר אחד או שניים – יימצא מי שילך שמה אפילו חצי תחוּם שבת. אתם משערים לכם את הקידוּש ואת הכיבוּד שיהיו שם! אף־על־פי, בוודאי שמעתם, שאשתו מעורבת בדעת, ר"ל. אי־אי־אי, יהודי יקר כזה, חסיד נלהב כזה, בן תורה ובן גבירים, וּבאה עליו פורענות כזוֹ!

– הוא כבר קנה בית.

– מי, ר' מנילי?

– גולם! למה למנילי בית כשיש לו ארמון! כוונתי לר' אהרון.

– ביתוֹ של מי?

– יש אומרים – ביתוֹ של המוֹכסן, ויש אומרים – ביתו של הקצב, ויש אומרים – ביתו של שוינינסקי “מכה החזירים”.

– מה שהוא יכול! להקריב כותל בכותל… אומרים שחקר הזקן הבטיחוֹ לקנות לו שטריימל יקר, נוסף על דמי הסרסרות.

– אולי גם שרשרת זהב ויעשׂהו חתן לנכדתו?

– עפר לפיך, לץ שכמותך!

– יש לו אחד עשר בנים.

– למי? לר' אהרון?

– בהמה! לר' מנילי. אי, הוא חסיד בוער! נוסע שלוש פעמים בשנה לר' דויד’ל.

– מצא לוֹ צדיק!

– מה בכך? כלום אין ר' דויד’ל מזרע הריז’יני? אומרים דווקא שהוא בעל מופת.

– כן, ואשתו שוכבת זוֹ השנה העשירית בשיתוק איברים, ר"ל. טפוּ!

– עם הארץ! אין יוֹרקין על “רבנית”.

– הסוּ, שכחנו לגמרי! וּמה יעשה הגלח?

– יתגייר!

– ישׂא את אלטה לאה התרנגולנית.

– יסע לפריז.

– ירקד שם עם “נפקוֹת”.

– נפקא מינה, יהי כפרתם של ישראל.

– שמא תציע לו לעשות עמך שותפות בעסק הסמרטוטים?

– שמע, צריך לנסות לגשת שמה. הואיל והוּתרה הכניסה – ניכּנס. מה נפשך, אפשר שנרוויח אילוּ אגוּרות.

– אומרים שהוא שב מן הנוֹטאריון וסגר את עצמו בדירתו.

– מה שייך סגר? נדפוק על הדלת עד שיפתח.

– שכחת שיש לו כלבים.

– רק כלב אחד שאינו נובח כלל.

– אומרים, שיש לו חדר מלא כלי זין.

– גלח וכלי זין? לא מתקבל על הדעת.

– ני, צריך ללכת הביתה. יהיה לי כבר “סוף שחור” מן הפלונית שלי.

– מתחיל יורד גשם.

– על שדותיו של ר' מנילי.

– אה, ריח חדש לגשם.

– ישלח לו אלוהים את הברכה!

– מטל השמים וּמשמני הארץ!

ו. ר' מנילי ובני ביתו באים וכובשים להם את האחוזה

בשלושה קרונות גדולים בא ר' מנילי וּביתו בעשר שעות בבוקר אל האחוזה, אחוזתו – כולם עמוסים רהיטים, כלים, מצעוֹת, ארון קודש ואנשים, נשים וטף. בין הבאים היה שוב ר' חיימ’ל רוח השדה וּבנוֹת ביתו. אך הגיעה לר' חיימ’ל השמועה על קניית האחוזה, מיהר אל ר' מנילי והוסכם ביניהם, שגם הוא ילך עמהם לגור שם.

כשהגיעו הקרונות בגניחה וחריקה אל השער, עמדו בשורה זה אחר זה. במרחק מה מאחריהם הלכו אילוּ נערים מנערי החדר, שנתחמקו מתלמודם לספק את סקרנותם. בנו הבכור של ר' מנילי, נטע, זה שנתחנך בשנים האחרונות באחוזת זקנו, קפץ מעל הקרון הראשון (והוא לבוש קצרים, בתי שוקיים ברגליו, וּמגלב בידו) ודפק על שער הברזל. בא הלאקיי הזקן, פראנצ’ישק, הציץ מבעד לסבכה, פתח את השער וּמסר מתוך שתיקה את המפתח לידי הבחור. הקורנות נכנסו זה אחר זה. לבּוֹת כל היושבים עליהם – חוץ, אפשר, מלבּה של המטורפת – נקפוּ בחרדה. חצר הארמון היתה דוממת לגמרי. לא נראה בה לא אדם, לא בהמה, לא עוף. אפילו כלב לא חרץ לבאים את לשונו. הארמון היה מבהיק בחַמה, וחצר המשק היתה מוּטלת במוֹרד קצת כעזובה, או כמכוּשפה. על הכּיכּר הישרה, הזרועה כולה חצץ דק ונקי, לפני שער הארמון, היו נעוצים מקלות צבועים אחדים: סימני תחוּמוֹ של הגלח, עד שיצא מכאן לגמרי. איש מן היושבים על גבי מטען הקרונות לא העז לרדת, אף לא להניע איבר. אך הבחור נטע ניגש אל סוסי הקרון הראשון, טפח להם על לחָייהם מזה וּמזה, וּמשם פּקד לנוסעים שירדו. הראשון קפץ על הארץ ר' חיימ’ל, ה“בּקישה” הארוּכּה נאחזה באופן העגלה, וכמעט נפל. אך קפץ קפיצות אחדות ועמד על רגליו. הוא חיכּך ידיו זוֹ בזוֹ ונשׂא עיניו אל ר' מנילי:

– ני, ר' מנילי, צריך שירד ויברך “שהחיינו”. מלכּה, מה אַת יושבת? איזו מלכות כאן! עין לא ראתה!

ואז התחילו כל בני הבית גולשים ויורדים זה אחר זה, מתחילה הגדולים, אחר הקטנים וּקטני הקטנים. אחרונה ירדה המטורפת בעזרתה של מלכּה, אשת המלמד. היא לא הביטה על סביבה, כי אם התחילה מיד מחפּשׂת תחת הקרונות ולא התרחקה מהם. מוֹטילי הבן הפּוֹחז מיהר אליה, אחזה בשׂפת שׂמלתה וּמשכה לאמצע הכּיכּר.

בשער הבית הופיע שוב הלאקיי הזקן, וּפניו הקמוּטים בין שתי פּאוֹת הזקן חיוורים מאוד. הוא עמד בזקיפת קומה וּבנימוּס וּבעיניו ניצנץ משהו דומה לדמעה. הוא חיכּה עד כי יעלו הבאים במעלות האחדות אל מבוא הארמון. ראשון עלה נטע. פראנצ’ישק הראה לוֹ את הכּניסה והצבּיע לצד מזרח של הבית:

– בבקשה!

שאר הבאים התחילו עולים אף הם בשוּרה ארוכה: בראש ר' מנילי, אחריו המלמד, אחריו אשתו ושתי בנותיו (הן הוֹבילוּ את נסי המטורפת), אחריהן בנותיו וּבניו של ר' מנילי, הגדולים עם הקטנים. כעבור רגעים אחדים יצאה המטורפת לבדה והתחילה מחפּשׂת שוב בין הקרונות ותחתיהם – צחוק לעגלונים. אחר יצא נוטע בחיפּזון ואחריו עוד שניים מאֵחָיו והתחיל מפקד לעגלונים שיפרקוּ את המשׂא. העבודה התחילה וּבחצר קמה תנועה. מיד מילאוּ את הכּיכּר רהיטים וכלים וחבילות, קש וּניירות וּסחבוֹת. לסוסים ניתן מספוֹא בשׂקים והם זוֹררוּ והטילוּ מים וּגללים. אחת הסוסות זקפה פתאום את אזניה וצהלה. מן האורווה שבחצר המשק ענתה צהלה קולנית: צהלתו של הסוס הערבי או האנגלי. צהלה זוֹ הבעיתה את כל הבאים ועמדו רגע לראות אם אין מישהו בא. מצד הארמון, שנכנסו שמה בעלים החדשים, נפתח חלון ברעש ור' חיימ’ל הוציא את ראשו לגרוֹף את חוטמו בתרועה גדולה. קולה של מלכּה היה הולך כבר וּמהדהד בחדרים הגדולים. המטורפת ישבה על אבן בפאת ערוּגה והביטה נכחָה בתמהון עצב. שני ילדים התרחקו ועמדו מתבּוֹננים בעד משוּכת הרשת אל חצר המשק.

– היכן הוא? – שאל שמאי את נטע.

– נסע ב“רביעייה”, – ענה נטע בלי רצון – אין זה עסקך, אתה השגח שלא ישברוּ את כרעי הרהיטים.

מחצר המשק עלה וּבא הסוֹכן הפּולני, לבוּש מעיל עור מַבהיק וּבתי שוֹקיים גבוהים וּמצוחצחים, הביט אל הבאים ואל מעשיהם, ניענע בראשו עבר ליד הקרונות וּבין החפצים המפוזרים, פעם וּפעמיים, אחר שב אל חצרוֹ.

היה מצב רוח קשה. דבר מה זר וגדול הכבּיד על הלב. התנוּעוֹת היו רתוּקוֹת. אילוּ היה הוא לפחות כאן. אבל הוא נסע; מי יודע מה יעשה כשיחזור! כולם ראוּ את עצמם כמבלעים איזה דבר, שהיה נתון עד עתה בתוך שלטון של קסמים. האם לא יינזקו, חלילה?

אך הנה הורידוּ בזהירות את ארון הקודש הקטן. ר' מנילי ור' חיימ’ל מיהרו החוצה והחזיקו בקרנותיו, אך בעיקר נשאותו הבנים, הרימוּהוּ על המעלות והכניסוהו בלב פועם פנימה אל החדר הראשון. ועתה הוּקל קצת ללב. עתה כאילו ניתן מגן לכולם.

הנער עדין הפּנים הלך והקיף את הבית עד התחוּם המסומן במקלות כמחפש איזה דבר: האין כאן כל פסל קדוש, כל צלב? וּכשלא מצא כלום, הוּנח גם לוֹ. בלבו היתה כל הבוקר מוּעקה עד להתפּלץ.

לאט לאט הכניסו את החפצים כולם. אשת המלמד יצאה, אחזה ביד נסי והכניסַתּה בדברי פּיתּוּי הביתה. קראו גם לילדים. הקרונות הפכו פניהם ונסעו אף הם, ורק עקבות מי רגליהם וגלליהם של הסוסים נשארו, וכן גם חריצי האופנים בחצץ. התגולל גם מעט קש מפוזר וקרעי חבלים.

וּכשחזר בצהריים הגלח בּוֹניפאצי מארקוֹבסקי במרכּבתו, ראה חבל ארוך מתוּח בגן מעץ אל עץ ועליו כבסים מתייבּשים, גדולים וּקטנים מכל הצבעים. על המעלה העליונה, מצד ימין, עומד מיחם לא נקי ועשן עולה מארוּבּתוֹ. פראנצ’ישק מיהר לקראתו וּפתח את המרכבה. הגלח האפיל בגבּוֹתיו על עיניו, ירד לאטוֹ, ציווה לרכּב להכניס את הסוסים והמרכּבה לחצר, וּבעצמו עלה לפני המשרת במעלוֹת ונבלע לתוך הבית.

למחר בבוקר התחילה ההמולה בחצר האחוזה. הבן הבכור, נטע, הביא כמה שׂכירים מן האיכרים, ורץ עמהם ממקום למקום והראה להם את העבודה אשר עליהם לעבוד. הילדים מילאו את כל פינות הגן והחצר, מחוץ לתחום המסומן, הפריחו את פּאותיהם וציציותיהם, קפצו וקראו זה לזה בקול בלשונם. אחד טיפּס ועלה על עץ ערמון והיה קורא מבּין הענפים קוּקוּ. המיחם עמד שוב על המעלה והעלה עשן, מבּפנים נשמע קשקוּש של כלים. אחר יצאה המשרתת פרוּעת השׂיער, הניחה על החצץ הנקי ליד המשאֵבה כמה סירים וּמַחבות ואלפּסים, תלתה את עצמה על בּרכּיה והתחילה משפשפתם בחצץ בכוח וּבנענוּע כל גופה המסורבּל. אחד השׂכירים טילטל בדלי מים אל הבית פּנימה, טילטל בלי סוף והרטיב את כל המעלות. מן החלון הפּתוח בקע ניגון תלמודו של ר' מנילי, וקולו הדק של המלמד מתערב ועולה עמו. הנער עדין הפּנים התהלך לנפשו בין הערוגות והעצים, עד החממה הגיע, התבונן סביביו, למטה וּלמעלה, וּבידו ספר קטן ואצבעו תחוּבה בין דפיו – בוודאי “יוֹסיפוֹן” או “בחינות עולם”. מלכה, אשת המלמד, כבר היתה פעמים אחדות בחצר המשק והביאה משם: ביצים שנמצאו בלוּל התרנגולות, חלב וירקות. גם אחת מבנותיה הלכה שמה לבדה, אך שבה כעבוֹר רגעים מספר בצריחה וּבבהלה: ה“פּריץ” ביקש לחַבּקה, אך היא נמלטה מידו, הוא רק צבטה בזרועה; והיא חפתה את השרוול הצר והראתה את הסימן הכּחול. האֵם גערה בה וציוותה עליה שלא תצא מן הבית. נסי היתה מתהלכת ליד הארמון עטוּפה בסוּדר גדול שנגרר לארץ מכוּוָצה ורועדת, כאילו חורף עתה. היא חיפּשׂה ותרה בעיניה הבוערות־העצובות, עברה פעם גם את מקלות הציוּנים, אך הבן עדין הפּנים מיהר אליה, אחז בידה והחזירה משם.

– שם, אסוּר, אמא, יש כלב… – שידל אותה. והיא הלכה אחריו, עד שהוֹשיבה על המעלוֹת.

בשעה עשר הקיש פראנצ’ישק על דלת חדר התורה של ר' מנילי, וּכשנקרא להיכנס, מסר בקשה בשם היגוֹמוֹשץ להמעיט מעט את הרעש.

– תיכף וּמיד, אדון! – קפץ ר' חיימ’ל רוח השדה כנגדו, אחר נפנה והתחיל מצעק בעד החלון, שישקטוּ שם. לקול הקורא בא נטע ושאל מה קרה. כששמע מה העניין, פנה משם ורטן:

– משונה, כיצד אפשר לנהל משק בלי רעש! – והלך לוֹ.

בעוד חצי שעה עמדה המרכבה עם ארבעת הסוסים לפני שער הארמון. הגלח יצא בלווית הלאקיי. לא הביט ימין וּשמאל. היה בו משהו של “רבי”, להבדיל. עלה ויצא מן החצר. בצהריים באו אנשים שונים, בני ברית ושאינם בני ברית, התהלכו עם הסוכן לבוּש מעיל העור בחצר המשק, אחרי כן הביאו עגלות וסַבּלים, והוציאו מתוך החצר כמה דברים מן המשק החי והדומם. הגלח חזר כעבור שעתיים, הקיף במרכבה את הגן ויצא שוב את השער. הנער שישב על האילן הכריז, שהוא נוסע לצד שׂדוֹת החיטה, הוא רואה את המרכבה נוסעת שמה.

אחרי הצהריים בא פּרלמוּטר, האֵקוֹנוֹם, שנשלח הנה על־ידי ר' קלמן לנהל את עבודת האחוזה. הוא נכנס ראשית כל אל האורווה, בחר לו סוס, ציווה לחוֹבשוֹ, עלה עליו והתחיל דוהר בחצר וּבגן בין המדשאות, דהוֹר ושוֹב. ואחר יצא גם מן השער, עבר כברת דרך, העלה אבק ושב מלוהט פנים, ירד בקפיצה, טפח לו לסוס על פיו ועל צווארו וכל פניו חייכו משביעת רצון.

– אתה כבר בחרת לך סוס? – אמר אל נטע – בחר לך אחד. גם בין אלה שלנו ישנם אחדים מצוינים. איזוֹ הזנה! איזה נקיון! חוששני, שכעבור חודש לא יכירו אותם. ראית רתמוֹת!

נטע עמד רגע ועיפעף בעיניו, אחר אמר:

– צריך יהיה לשלוח שני סוסים לשני הדודים רפאל וּמיכל – הם אוהבים סוס נאה וישמחו על המַתּנה. מתי נתחיל בעבודה בשׂדה?

– היום אני רוצה לראות מה יש כאן. אדבר עם הפועלים, אעבור בשדות ואראה מה יש לעשות. הזקן ציווה לזרוע את אדמות הבּוּר תלתן. יש לקוות, שלזרע התלתן יהיה מחיר השנה. מה שלום אבא?

– אבא? לומד עם ר' חיימ’ל. – ענה הבחוּר וניענע בידו – הנַח לו! אני אהיה כאן בעל הבית.

עוֹדם עומדים וּמדבּרים בא שנית הגלח. הם הפסיקו שׂיחתם והביטו. הפעם ירד ועלה לדירתו.

– עת ארוחת הצהריים אצלו, – קרץ עין האֶקוֹנוֹם.

– הוא אינו מַשמיע הגה, כאילו מילא פיו מים, – העיר נטע – כנראה, איננו מלא שמחה כלל מזה שאנחנו נמצאים כאן ברשותו. הוא כבר שלח לבקש בבוקר שלא יהיה רעש. יחכּה עוד יום יומיים וישמע קולות כאלה, שלא שמע כמותם מימיו.

– מתי הוא מפנה את המקום?

– לפי החוזה, בעוד שלושה שבועות וחצי. כמדומה, שאנו נוציא אותו מפּה קודם הזמן.

– איזה הון משוּקע כאן! הכול חדש וחזק וּמוּבחר וּמכווָן לתכלית. ראית את לשכּת הכלים באורווה? הפּרות עומדות על רצפת בּטוֹן. ישנן שמיכות בשביל הפּרות. האבוּסים עשויים אבץ. צינורות הסקה מתוחים בכול.

פתאום נשמעה שריקת חרחוּר ממוּשכה. המסיחים נפנוּ נבהלים קצת: הנער הפּוחז רץ על פני הכּיכּר וּבפיו גרגרת עוף טרייה, והוא נופח בה בכל כוחו וּמנענעה באוויר. נטע רץ אליו, תפסוֹ מאחור בשתי זרועותיו ולחצן בחָזקה, הוציא מפּיו את הגרגרת וטפח בה פעמים אחדות על פניו. כשהרפה ממנו, בעט בו הנער מאחריו וּברח. האקונום עמד ועיניו נשוּאוֹת אל הדיוֹטה השנית של הארמון. דירתו של הגלח היתה שקועה בדממה, הווילאוֹת היו מוּרדים.

המטורפת ישבה על אבן ושרה קינה חשאית. המבשלת יצאה וקראה לכל הילדים, ילד ילד בשמו, להיכנס לשתות תה. קולה הידהד זרוֹת בכל החצר. גם האקונום נכנס.

מיום ליום הלך הרעש בחצר האחוזה הלוך ורב. ר' חיימ’ל רוּח השׂדה התרוצץ והיה בכל מקום. הוא גם חָלק עצוֹת לנטע ולאֶקוֹנוֹם. ר' מנילי עצמו טייל במשעולים בירמוּלקה החדשה וציציוֹתיו מטפּחוֹת על מכנסיו הקצרים המקוּשרים על בּרכיו וּפיזם לנפשו “תנוּעה” חסידית. אשת ר' חיימ’ל נכנסה לתוך תפקידה והתקוטטה בקולי קולות עם בנותיה ועם בני ר' מנילי. הבנים השתוֹבבוּ ולא רצו ללמוד. הבנות צווחו מחמת תעלוליהם של אחיהן. נסי היתה מהלכת כצל כפוף בין האנשים והבניינים, אך נזהרה שלא להתרחק יותר מדי מן הבית. קונים באו, נשׂאו ונתנוּ עם הסוכן והוציאו בהמות, עופות וחפצים. עגלות וּקרונות נכנסו לחצר ריקים ויצאו מלאים. עניים, גבּאי צדקה, סרסורים היו יוצאים ונכנסים בלי הרף. רק ר' אהרון לא הראה את פניו. האקונום כבר החזיק ברגן העבודה ודהר כל היום על סוסו. נטע דהר אחריו על סוסו הוא. בחצר המשק וגם בגן כבר התגוללו אילו אופנים שבורים, חלקי מכונה, שׂקים ריקים. הלבנים על החבל נתרבּוּ. מחדר המבשלות נשמע קוֹל קוֹפיץ וצוויחת טיגוּן וריחוֹת חריפים וּמגרים מילאוּ את האוויר. הפועלים החדשים התרבּוּ מיום ליום. בּוֹניפאצי מארקובסקי היה מבלה רוב שעות היום במרכּבה (הימים היו יפים, בלי רוּחוֹת וּבלי גשמים). לפעמים היה מחזיק בידיו ספר פּתוח וקורא בו אגב נסיעה. שב, הקיף את הארמון, יצא שוב, סייר את השדות, ושב שנית אל הארמון. אך אל חצר המשק לא סר אף פעם אחת. בימים אלה ראוּהוּ עובר ושב בעיירה. לא שמר עוד עתים כבראשונה.

– מסכּן! כמשוּלח מקינוֹ, – אמרה בבית הבת הבּוֹגרת.

– מי הכריחוֹ למכור את האחוזה? – הצדיקה האֵם את הדין על הגלח.

– אחזוֹ הטירוּף, כך דרכם, – הסבּיר האב.

– הלוואי שלא יזיק לו לר' מנילי, – התפלל השכן.

– יהודי כשר.

– בעל צדקה גדול. עניים אינם פוסקים מביתו.

– החצר מלאה יהודים. מַשקים להם חלב חמוּץ כמה שהם יכולים לשתות.

– רווח והצלה יעמוד עכשיו לקהילה. אולי יתקן את בית המרחץ.

– בשבת תהיה שם חנוכּת הבית.

– יש לו ספר תורה. יהיה מניין.

– כל הקהל מתכונן ללכת שמה.

– נלך גם אנו. מימַי לא הייתי שם.

– כדאי, יש מה לראות.

– או, לא עוד כבימי הגלח.

– הם ידלדלו, אם ירצה השם, הכול. יהודים!

– אמת, ר' מנילי הוא בטלן, במחילה.

– מסַפּרים, שאכל כבר הרבה מכספו של הזקן.

– לומד תורה, תענוג לשמוע.

– הולך בכל בוקר אל המקווה.

– מַחזיק מלמד מיוחד בשביל עצמו.

– שמעתם שם? רוח השׂדה. ראש פורח באוויר.

– חסיד הוּסיאטיני, אך, כנראה, עלוּקה טובה.

– יושב עם משפחתו על ראשו של ר' מנילי.

– התבואה בשדות – עין לא ראתה. תהיה שנת ברכה.

– בר מזל הוא קלמן חקר. כל מה שנפל לידו – נהפך לזהב.

– אבל המטורפת, ר"ל. אומרים שהיא מחפּשת ילד.

– הטירוף בה לה משׂריפה.

– לא, מלידה קשה.

– לא, מבּרק שפּגע בביתם ביער.

– היא ילדה פּעמיים בטירופה.

– רחמנות על ר' מנילי.

– הלוואי שיצא מן העניין בשלום. הגלח מסתובב כל הימים כזומם מזימות.

– אהרון צווילינג אומר, שהוא יוצא מדעתו מרוב חרטה.

– אה, לגור עם גלח בכפיפה אחת!…

ז. הגלח טורף נפשו באפו ור' מנילי ניצל ממוות

מיד אחרי מכירת האחוזה, עוד טרם יבוא ר' מנילי וּביתו לגור בארמון, תקפה את בּוֹניפאצי מארקוֹבסקי עצבוּת גדולה. כארס חם פּיעפּעה העצבות והכבּידה בכל בתי נפשו ולא מצא לו מנוחה. כמה שאימץ את רוחו ושיווה לעיניו את בניין בית הכּניסה בכפר ואת עדתו הקטנה והנאמנה, לא יכול לגרש מנגד עיניו את מראה הדלדוּל והחוּרבּן של אחוזתו האהובה. וּכשבאוּ היהודים וּמילאוּ את החצר והארמון המוֹנם וּשאוֹנם – מלאה הסאה.

משמן בשׂרו נרזה במידה ניכרת, עד שניטלה מתחת לסנטרו פּימה אחת והשנייה היתה תלויה כארנק ריק. עיניו עמקו ואדמוּ. הוא לא יכול לאכול את ארוחותיו בעתּן, אף כי הטבּח השתדל בכל יכולתו לתבלן וּלטעמן. פראנצ’ישק הזקן אף הוא היה שרוי במרה שחורה, וּשתי פּאוֹת זקנו היו מבוּדרות וּכאילו הלבּינו יותר בימים האחרונים. הוא היה מלווה לפעמים את אדוניו, בשבתו על מושב הדוכן ליד הרכּב, אך על הרוב היה נשאר בבית וצופה וּמשגיח, שהכול בתחום היגוֹמוֹשץ יהיה מסוּדר וּמצוחצח. שני המשרתים הנשארים קיללוהו בחשאי.

אל האדונים החדשים כולם התייחס פראנצ’ישק באיבה גלויה ולא רצה לדבּר עמהם מטוב ועד רע. על ברכותיהם היה משיב בשׂפה רפה, כשהוא פונה והולך לו. באמת היה חושש פן יראוּהוּ בבכיו. רק בשני הימים האחרונים נטפּל לשיחה עם הנער עדין הפּנים, תחילה בזהירות וּבלשון קצרה, אחר כך בהתגלות לב וּבשטף לשון. הנער הזה משכוֹ ברצינותו, בנקיונו וּברוך עיניו. הוא נזדמן עמו בפינות הגן, כשהוא מתהלך עם המַזלף להשקות את הפרחים, נאנח ונאנק והסיח לנער את צערו של אדוניו. תיאר לפניו כמה ממון, כמה אהבה השקיע באחוזה, ואת אשר שיפרה ושיכללה, עד מדרגה זוֹ, ואיך הוא מתהלך עכשיו כצל, קרוב לשגעון. למה מכר? אין איש יודע, גבר תהפּוּכוֹת הוא היגומושץ. יום אחד היה שרוי בכעס גדול, הכּה את פקיד האורווה והתעלל בשאר המשרתים, לא אכל ולא שתה, וּלמחר קרא את ה“פאַקטוֹר” – פּאן צווילינג, הוא מכּירוֹ! – וזה הביא לו בו ביום את הקונה, את זקנו. אחר עבר לתנוֹת את צערו הוא: “הוי, הוי, כבר שׂבתי, פּאניצ’וּ (אדוני הצעיר), בשירוּתי. ואם גם אדון זה יילקח ממני, אנה אני בא? עשרים ושש שנים עבדתי גראף רוסי בקיוֹב. הוא יודע היכן קיוֹב? כן, ברוסיה, איזו עיר! ארבעים פעם ארבעים כנסיות בה! הוֹ, עיר שכּוּלה זהב וּתכלת. הגראף הזקן אהבני אהבה עזה כמוות. נער הייתי כשהוצגתי לפניו. עשרים ושש שנה נחו עליו עינַי באכלוֹ וּבשתוֹתוֹ, הנעלתי לו מגפיו וחלצתין. עשרים ושש שנה התקנתי לו מדי ערב בערב את האמבּטי ושפשפתי את גופו הלבן כשיש. ידעתי כל קמט וכל נקודה בבשרו, כמה פעמים סכתיו בשמן המוֹר. והנה, בצאתו פעם ביום סתיו מארמונו לעלות אל תוך המרכּבה, יצא גם כלבו עמו, כלב תחש שפל רגליים ושמן, מבהיק משוֹמן כחזיר מפוּטם. הכלב הלחית ליד מבוא המרכבה, הניח כפּוֹ הקצרה על המעלה וייבּב כתינוק: רצה לבוא לתוך המרכבה ולא יכול להרים את גופו המסורבּל. ראה הגראף המנוח את צערה של החיה, גחן, תפסה בשתי זרועותיו, הניפה והטילה לתוך המרכבה. אך תנופה זוֹ קרעה את קרביו. הוא לא נסע עוד ביום ההוא, כי התחיל תיכף חש מכאוב פנימי. שישה שבועות עוד התרפא אצל גדולי הרופאים, היה גם בחוץ לארץ, ביזבז את חצי הונו, מכר שתי אחוזות גדולות, אך לבסוף מת על ערשׂוֹ בארמון; ואני, אני עצמתי את עיניו הטובות. ‘חיה בטוב, פראנצ’ישק יקר! אם העלבתיך פעם, סלח לי וּלנפשי החוטאת!’ במלים אלוּ נפרד ממני הוא, הטוב, הרחוּם, המנוח, עליו השלום!” והלאקיי הזקן מחה בשרוולו דמעה מעל לחיוֹ. “אם יילקח ממני עתה גם היגומושץ – למה עוד חיים לעץ רקבון שכּמותי? אדון מוזר, זועף – וּבכל זאת אדון”.

מרכּבת הגלח נכנסה אל החצר, וּפראנצ’ישק מיהר להסתלק מן הנער היהודי.

בינתיים ביקרוּ בבית ר' מנילי יהודים מיהודים שונים. דיבּרו עם נטע, דיבּרו עם האקונום, קנו וּמכרו והלכו להם ואחרים באו במקומם. פעם אחת היה שם גם הזקן, קלמן חקר. הוא כאילו חידש את נעוריו. התהלך בבוּרנוּסוֹ הקצר, וּבתי מגפיו המקומטים והמעופּרים הגיעו רק עד חצי רגליו והמכנסיים מכוּנסים לתוכם. הוא ביקר בכל פינה, בכל בניין, הסתכל בכול, שאל, נזף, ציווה להעביר חלק מן הבהמות אל אחוזתו, הוא ישלח אחרות במקומן. חבל, כאן תלכנה הבהמות הטובות לאיבּוּד. הוא חיווה דעתו, שיש גם לגדע וּלברא כמה אילנות וּלהקטין את הגן ואת המדשאות. בערוגות אפשר לגדל ירקות. את החממה צריך להרוס לגמרי. חבל על האדמה היקרה. אפשר לזרוע תלתן או מספוא לבהמות. הוא גם חפר במקלו וּבדק את האדמה, פּוֹררה על כף ידו הרועדת, הריח, ליקק. כן, היא טובה לצמח כּשוּת, יש לחשוב גם על זה: אפשר שבאביב הבא יקצו חלק מן החצר לגידול כּשוּת. כי למה יהיו מונחים כעשרים מוֹרג בּוּר? יופי? אין זה עניין בשביל יהודי. וּמי יטפּל ביופי זה? כלתו המטורפת? או אולי המלמד ר' חיימ’ל? חי־חי! הכול ילך כאן לאיבּוּד. ראוּ את המדשאות, שהן כבר עזובות. הנה ענף אחד תלוי שבור. הנה עמוד השובך נטוי הצדה. פּרה התחַכּכה בו, מה? סילון המזרקה נשבר והמים שותתים לתוך האגן ועוברים על שׂפתו. נטע הנכד והאקונום עמדו לפני הזקן ביראת הכבוד ונהנו מדבריו. איזו עין רואָה! אילוּ רעיונות! כצעיר ממש! הם היו מוכנים לעשות את רצונו תיכף ומיד.

הזקן עלה על הדוּפנית לנסוע הביתה. ר' מנילי עמד על המעלות והאהיל על עיניו מפני השמש השוקעת:

– תבוא, אבא, לשבּת לחנוכּת הבית?

– לא אבוא. איני אוהב יהודים בציבור.

– יהיה גם הרב.

– אין לי צורך ברב. השגח נא, מנילי, שלא תבזבז יותר מדי כסף. וּמה היא?

– כנהוג. אין שינוי.

– והאדון, איך הוא מתנהג?

– שותק, – ענה נטע במקום אביו – הלוואי שכבר ניפּטר ממנו. הוא מתגורר כאן כרוח רעה.

– ני, ני, צריך לסבּול עוד מעט. אם ירצה השם, גם זה יעבור. העיקר – לא לבזבּז כסף. להפוך הכול לכסף. האחוזה טובה, השדות מזוּבּלים, האינוונטאר הוא יותר מן הצורך. לפחות חמש שנים אפשר יהיה לנצל את האדמה. אחר כך נראה, אפשר שנעשה פּרצלאציה. כאן סמוך לעיר יהיו הקרקעות ביוקר. האיכרים הרוּתינים כאן עשירים, וכל אחד ירצה לקנות לו חלקה. נראה מה אפשר יהיה לעשות. ני, חיה בשלום, מנילי, וּלמַד לפעמים פרק משניוֹת לנשמת אמא, עליה השלום. ראוּיה היא לכך. אלמלא היא מי יודע אם היית מגיע לכאן… שלום, פּרלמוּטר! אתה האֶקוֹנוֹם ועליך כל האחריות… חמישים אלף ר"כ – לא דבר קטן הוא, חי־חי־חי! שלום, שלום!

והוא שב לאחוזתו.

חנוכת הבית הוּחגה ברוב הדר. היה יום קיץ בהיר בימים: למן הבוקר נהרוּ מן העיירה יהודים עטופים בטליתותיהם וילדים נושאים אחריהם את הסידורים והחוּמשים, מפני שאין שם עירוּב. אלה באו אל ה“מניין”. החלונות היו פתוחים וּבחדר התורה התפּלל שליח ציבור יפה קול, והקהל היה מתפרץ פעם בפעם בהמוּלה גדולה, שהדה חזר מחצר המשק. הפּרות והסוסים וּשאר בעלי חיים זקפו אזניהם ותמהוּ, כי מימיהם לא שמעו קולות כאלה. השמש שׂיחקה בכל מחמדי הגן והארמון וקישטה אותם, כמו למתן תורה. באו גם כמה נשים עדוּיוֹת ברוב תכשיטיהן והיו מתפּללות בחדר הסמוך. ר' מנילי עצמו קרא את פרשת השבוע בקולו, קול היונים הכשר, אך הפעם היה הקול רם, רונן וּמנצח, וּבא כשמן הטוב בעצמות כל הקהל. ר' חיימ’ל טילטל את עצמו וּמשך את פּאותיו ולא ידע מה יעשׂה, שיבליט את ישוּתוֹ. מלכּה אשתו התהלכה בין הנשים, ניענעה בראשה וחייכה להן, כאילו היא היא עקרת הבית. והמטורפת, אף היא לבוּשה שמלת חג בהירה ועטופה מטפּחת משי גדולה, התהלכה שקטה בחצר, והילדים יוצאים חליפוֹת אל המעלות להשגיח עליה, שלא תיכּנס לתחום הגלח.

בּוֹניפאצי מארקוֹבסקי יצא בשעה תשע במרכּבה וחזר. הקיף את הגן ויצא שוב. ויהי דמיונו כעוף זה, שקינוֹ בוער באש והוא בא להציל את האפרוחים, אך אינו יכול לקרב מפני הלהבה. פעם אחת עלה במעלות. הנער העומד על המשמר פינה לו את כל הבּיאה. הוא נכנס, אך כעבור רגעים יצא וּפניו אפלים. ישב במרכבה ונסע, ולא חזר עד ערוב היום. פראנצ’ישק היה כל הזמן למעלה. במשך כל שעות אחר הצהריים באו המוני יהודים וגם הרב בתוכם, שתוּ יין וּתמד ושיכר, סיפרו מעשיות, אמרו “תורות”, שרוּ ורקדו, שתו לחיי ר' מנילי וּבירכוהו וּמשכוהו לתוך העיגול. גם קטנים נסחפו בריקוד. יחידים התחמקו וּפרשו אל חצר המשק, התהלכו שם והתבּוֹננוּ, בדקו, מיששו ושבו בשטריימלים מוּפשלים למעלה מן המצח המזיע, כשהם פוסעים בבגדי שבת על האדמה הרכּה והחמה פסוֹע ורנן, וּמטפּחתם האדומה כרוכה על כף ידם או כל החצר. נטע הוציא את סוסתו מן האורווה והעבירה את כל החצר. היה לוֹ חשק רב לעלות עליה וּלהדהירה פעמים אחדות מסביב בחצר וּבגן, אך ר' חיימ’ל, שראה בעד החלון, יצא אליו וגער בו: “שבת!”, והבחור החזירה למקומה. הנער השובב עלה על הערמון וּמשם זרק אגוזים לילדים הזרים, שעמדו למטה וחטפו. רק הנער עדין הפּנים התהלך בבגדי שבת בצדי שבילים והיה כמדבּר אל עצמו. פניו ענוּ בו, שהוא סובל ייסורים מכל השׂמחה הזאת. פראנצ’ישק ישב בדיוֹטה השנייה ליד החלון, נשען על זרועותיו, והסתכל דוּמם במחזה.

לפנות ערב נפרד הרב, וכל הקהל התחיל מתפּזר מתוך שפע של ברכות. ור' מנילי ור' חיימ’ל ואשתו מלווים את האורחים וּמודים להם על הכבוד ועל החיבּה. השמש השוקעת בערה בראשי האילנות הירקים ירקוּת של תחילת קיץ. הילדים הזרים קטפו בגנבה מן השׂיחים פרחים וגרגרי בּוֹסר ותחבוּ לתוך כיסיהם. בעוד הקהל זורם לצאת את השער, שבה מרכּבתו של הגלח. רבים נטוּ הצדה ועמדו ביראת הכבוד, וּמהם בירכוהו בפנים צהוּבּות כשהם משתדלים להסיר את שטריימליהם מעל הירמוּלקוֹת. הוא ישב מכוּנס במושבו, עיניו קמות ואינו מניד עפעף. מראהו הביא מוֹרא בלב כל רואיו. וּכשירד מן המרכבה בעזרתו של פראנצ’ישק, לא נמצא עוד כל איש בחצר, רק המטורפת לבדה ישבה על המעלות, התנודדה וּפירשׂה בידיה בלי קול. הגלח עלה לאטו, עמד רגע לפני האשה, הסתכל בה, פשט את ידו כמבקש להחליק על מטפּחתה, מטפּחת המשי, אך אסף את היד ונכנס.

למחר בבוקר, יום א' בשבת, היתה התנועה רבּה בחצר. האקונום ונטע גייסוּ את כל הסוסים והמחרשות ואת כל השׂכירים לצאת לשדה הבּוּר לחרוש ולזרוע תלתן. עד מהרה התרוקנה החצר. הפרות יצאו אל העדר. המשק החי של הגלח נמכּר רוּבּו. הסוכן לא בא. לר' חיימ’ל היה איזה עניין נחוץ בעיירתו וּפיתה אחד מתלמידיו שיסיע אותו בכרכרה קטנה. הילדים היו אפוא חפשים מלימוד ויצאו לשׂחק בחצר המשק העזובה. הנשים היו טרודות בסידור הבית אחרי החג של אתמול. המשרתות עבדו בחריצות. אחת מהן השתפּכה בזמר יהודי עממי־בּכייני, שהזכּיר את זמר הבדחן בשעת כיסוי הכלה. ר' מנילי ישב יחידי בחדר התורה, שחלונו היה פתוח לרווחה, ולמד גמרא בניגון ערב, ניגון עולה ויורד. כל עולמו של הקדוש ברוך הוא, אפילו הציפּרים בין העפאים והיונים על הגג, הקשיב לקול התורה. הגלח לא יצא לנוסע, כדרכו, אל התפילה, אף כי הפעמונים שלחו את קריאותיהם הכבדות מן העיירה. הוא גם לא נראה בחצר. הוא עוד ישן, כנראה, למעלה את שנתו, כי התריסים היו מוגפים.

בעשר שעות קדרה פתאום השמש, רוח הגיחה מאיזה צד ונעשה קר מאוד. כנפות החלונות התחילו לעוף וּלצלצל. בני הבית נבהלו וּסגרוּם ברוגזה וּברעש. הילדים שבחצר המשק הופיעו על הכּיכּר, נהדפים בידי הרוח, והחצץ הדק מתנשׂא באוויר כמצליף על פניהם ועל כל גוּפם. הם הצטמצמו, הליטוּ את פניהם בזרועותיהם וּמצודדים והולכים נמלטו אל המעלות ונכנסו הביתה. פתאום נשמעה דפיקה מרעישה למעלה בדיוֹטה העליונה. דם כל היושבים בבית נקרש. אך כעבור רגע נכנס אחד הילדים והודיע, כי הרוח פתח חלון למעלה בדירת הגלח, חבטו בקיר וכל זכוכיתו נוּפּצה, והשברים מתגוללים בחוץ על הארץ.

– יהיה גשם? – שאל ר' מנילי בניקוּש שיניים.

– אין רואים כל עננים, רק ערפל צהוב, – אמר הנער עדין הפנים, שהביט בחלון והתכּנף.

– אני מתיירא, – התפרץ דווקא הנער השובב – איה אמא?

והוא התחיל בוכה. אחריו געתה בבכי ילדה קטנה.

– איה אמא? – חזר ר' מנילי, ואיש מבני הבית לא ידע היכן היא.

– צריך לחפּשׂה בחוץ, – אמרה אשת המלמד וידיה המקוּמחוֹת תלויות לה.

אך איש לא ההין לצאת החוצה.

והנה התפּרצה אל החדר אחת מבּנוֹת חיימ’ל:

– היא יושבת על הרצפה בפינת הפּרוזדור ועוטפת בסמרטוטים איזה גולם של אבן.

היתה הרווחה.

– מה השעה? – שאל ר' מנילי וענה לעצמו: – רבע אחרי עשר. צריך להתפלל. התפללו, ילדים. הוציאו את התפילין והסידוּרים.

הילדים לא צייתוּ לוֹ והסתלקו אחד אחד מן החדר.

ור' מנילי ניגש בעצמו אל ארון הספרים, פתחוֹ והוריד מן המדף העליון את התיק הגדול. הוציא את הטלית של חוֹל ואת שני תיקי התפילין, של רש“י ושל רבנוּ תם, והניחם על השולחן. יצא ונטל את ידיו ושב, כשהן רטוּבּוֹת, ניגבן במגבת וּמילמל תפילה קודם התפילה. הוציא את הטלית, פּרשׂה, בדק ונשק את ציציוֹתיה ועטרתה והתעטף בה כוּלוֹ ואמר ד' פסוקים, אחר הניח תפילה של ראש וכרך ג' כריכות על האצבע האמצעית. עמד בקרן זווית ליד ארון הקודש והתחיל מתנענע קלוֹת על הסידור הגדול, סידור השל”ה הקדוש, ולא זז משם כחצי שעה, עד שיצא בשמונה עשרה. והרוח בחוץ שורקת וּמתהוללת, והחצץ פוֹרח וּמתדבק על החלונות הסגורים, והחול חודר דרך הסדקים ונופל על הרצפה ועל הכלים. נשמעה שריקת הענפים בגן וחביטתם זה על זה. הסוסים צהלו באימה. אף הפּר הגזעי נתן קולו בגעייה עמומה ועמוקה, והיא היתה מתגלגלת כמו מתהום אל תהום. התרנגולים ההודיים צווחו במקהלה. ר' מנילי התפלל ברגש וּבדבקות ובהתעוררות, שלא ידע כמותם מימיו. כל נפשו פנימה סערה בו עם הסערה שבחוץ.

פתאום נשמעה דפיקת אצבעות חזקה על הדלת מצד המסדרון. ר' מנילי נבהל, נפנה ונהם כלפי הדופק. הדלת נפתחה וּפניו הנבעתים של פראנצ’ישק נראו בה.

– היגוֹמוֹשץ קורא לפּאן, שיבוא אל חדרו תיכף, – אמר בקול.

– ני־אוּ־אוֹ, – ענה ר' מנילי והראה על טליתו ותפיליו. אחר הניע בידו כאומר: עוד מעט ואמור.

פראנצ’ישק סגר את הדלת והלך לוֹ. ראשו של מנילי התחיל סובב הולך ונדמה לו באותו רגע, שהוא רואה דמות אמו, עליה השלום, עומדת בזווית שכנגד, אך לא היה לוֹ העוז להביט שמה. לא עברו שני רגעים ודפקו שוב על הדלת.

– היגומושץ מחכּה לפאן חקר בחדר המשׂכּית. בבקשה לבוא עמי תיכף וּמיד. הדבר אינו סובל דחייה.

– ני־אוּ־אוֹ, – התחנן ר' מנילי אגב מילמול מהיר בתפילה. להפסיק לא יכול וּלדבּר בלשון הקודש אל הנוכרי לא יכול. הוא כבר חשב לחלוץ את התפילין, כדי שיוכל לבאר, שעוד מעט יבוא, אך הנה ראה ממש את אמו עומדת בפינה וּמאיימת עליו באצבע קטנה, שלא יפסיק מתפילתו.

הלאקיי סגר את הדלת בדפיקה ונתרחק כבורח.

כעבור רגע בא במרוצה, פתח את הדלת בלי דפיקה, וּפניו פני מת:

– היגוֹמוֹשץ אמר, שאם לא תבוא, יהודי, תיכף וּמיד – יחריב את הבית.

ר' מנילי היה מרעיד בידיו וּברגליו, חלץ בחיפּזון את התפילין של ראש ושל יד והניחן לא כרוּכוֹת על השולחן, והנה הוא רואה, שאמו ניגשת אל השולחן, פוֹשטת את ידה וּמקרבת אליו את תיק התפילין של רבנו תם, מנענעת לוֹ בראשה וּמחייכת לוֹ בעיניה, כדרך שהיתה עושה לפנים לשדלוֹ לאכילה – ונעלמת. שלווה גדולה ירדה פתאום על ר' מנילי, לקח את התיק והתחיל מוציא מתוכו את התפילין הקטנות, מתבונן בהן ומתיר את רצועותיהן הדקות.

פראנצ’ישק ראה את מעשה היהודי, פניו נשתנוּ, ירק וּברח. כעבור חצי רגע שב, התפרץ לתוך החדר, תפס ידו של ר' מנילי המחזיקה בתפילין של יד וּמשכוֹ אחריו, והוא נושם בכבדות.

– מהר, מהר, הוא רוצה להרוג אותי… אותך… באקדח, באקדח!…

בו ברגע נשמע קול משונה, כצריחת חדווה, בפרוזדור – קולה של המטורפת שישבה ושׂיחקה בשבר האנדרטא, ששבר הגלח בשעת כעסו. קמה דממה מופלאה. אפילו הרוח נרתעה מן החלונות. וּפתאום – פּף! פּף! פּף! – שלוש יריות של אקדח וּדבר מה כבד ורך נתחבּט לקרקע.

כל הבית כאילו התמוטט ונפל. פרצו יללוֹת מכל צד. נשמעה מרוצת עשרות רגליים. דפקו דלתות. הרוח השׂתרעה על החלונות, כמו ביקשה לפותחם בכוח. פראנצ’ישק הרפּה מיד ר' מנילי וּברח בצעקה, כשהוא משאיר אחריו את הדלת פתוחה לרווחה.

מאֵימת המוות והגויים יצא כל בית מנילי עוד באותו יום לגור בעיירה, עד אחרי הלוויית הגלח. במשך כל הבוקר ביום המחרת נהרוּ המונים, יהודים ונכרים, לראות את גופתו של בּוֹניפאצי מארקובסקי, שעדיין מוטלת היתה מתבוססת בדמיה על הרצפה היקרה, במקום אשר כרעה נפלה. הכלב אף הוא מוטל היה ירוּי ליד אדוניו. שני ז’אנדארמים מכוּדני רוֹבים עמדו בחדר הפּתוח לכל בא ולא הניחו לנגוע בכל דבר, עד שיירשם הכול כחוק. נטפי דם וּמוח ניתזוּ ודבקוּ בקיר שמנגד. תיבוֹת השולחן היו פתוחות, ועל השולחן היו מסודרים שורות־שורות עמודים של מטבעות וּצרורות של שטרות קשורים בפתיל. אלף עיניו של מלאך המוות עוד היו ניבּטות באפלוּלית החדר מכּל פינה.

ביום הרביעי היתה הלוויה. דגלים קדושים וּצלבים גדולים וגלחים בבגדי שרת והמוֹן אדם רב נמשכוּ לפני הארון ואחריו. הארון הטוֹבל בפרחים היה נתון במרכבה הגבוהה, השחורה, הרתוּמה לשני צמדי הסוסים השמנים, אך עתה היו זנבותיהם נגררים עד לארץ. עקב בצד עקב פסעו הסוסים, וזמרת הדיאקוֹנים ורנן הגלחים נישׂאוּ על גלי האוויר השקט והחם וּמילאוּ את אזני קהל היהודים, שעמדו אל החלונות והביטו דוממים בעבור בּוֹניפאצי מארקובסקי בפעם האחרונה את העיירה במרכבתו. זקן אחד עמד, הסתכל ולעס מה בלי שיניים.

ביום החמישי שב ר' מנילי וכל ביתו בשלום אל האחוזה, אחוזתו, אשר אין עוד לזר חלק בה (את שארית רכושו, רהיטיו, וכל חפציו של המת הוציא שליחו של הקאנוניקוּס, וּפראנצ’ישק נפרד מן הבית, כשהוא כורע על ברכיו וּמנשק את הסף). וּבשבת היה שם שוּב “מניין”, ולא היתה בעיירה נפש מישראל, אפילו אלטה לאה התרנגולית הצולעת על שתי ירכיה, שלא שמעה את ברכת הגומל של ר' מנילי ושלא שׂמחה בשמחתו עד צאת הכוכבים. גם ר' קלמן חקר עצמו בא הפּעם, והיה יושב בראש השולחן לימין הרב, נוֹהר וּמחייך וּמקיש באצבעותיו לקצב הזמרה הנלהבה.

וּבעת אשר כל קירות הארמון נעוּ מריקודי העם ברעוֹ, וקולו של ר' אהרון צווילינג הולך וגובר על כל הקולות, ישבה נסי, לבוּשה שׂמלת חג בהירה, בחוץ על הארץ, תחת אילן מרוּחק, ונידנדה בזרועותיה באהבה רבה את שבר האנדרטא, שהיה מחוּתל וּמלוּבּש כעולל טיפּוחים, ושרה לו שיר ערשׂ בקול דק וּממושך.

הנער עדין הפּנים השקיף עליה מן החלון הפּתוח שבדיוֹטה השנייה ועיניו זלגו דמעות.