רק רגע אחד, רגע של רוח, של אהבה, של זוהר, של נעורים! הבהוב של אור־שמש על פני חוף זר, הזמן לזכור, להיאנח, ו – הֱיה שלום לילה, הֱיה שלום!

[ג’וזף קונראד]

כמו אלומת אור הבוקעת מבין העננים ומאירה חלקת־שדה, אמרה.

קטע של חיים, אמרה, שהמלים על הדף שופכות עליו אור חדש, מפתיע.

תכתבי על החתונה שלך, למשל, אמרה.

עמדנו שתינו, זו מול זו, באולם הכניסה הריק, סומק לוהט כל־כך הציף את פני, שרציתי להיחבא, להימלט.

ובהלה עברה בי: מה היא יודעת על החתונה שלי?!

עיניה היו נעוצות בי, מחייכות, סקרניות, מצפות לתשובה. האישונים השחורים נוצצים כמו גולות מתכת.

ורק בגלל האמון הרב שאני נותנת בה, אמרתי, והסומק עדיין מסנוור את עיני:

על הדברים הכואבים באמת אי־אפשר לכתוב.

תרצה בהרב השהתה עלי את מבטה המחייך, שעכשיו, נדמה לי, הביע גם חיבה, כזו המוענקת לילד המשמיע הברקה בלתי־צפויה.

תכתבי על זה! אמרה.

על מה?

“על הדברים הכואבים באמת אי־אפשר לכתוב”. יופי של שם לסיפור! אמרה, לפְלַאנֶרי אוֹ’קוֹנוֹר יש סיפורים כאלה.

צחקתי. הצחוק מחה את הסומק מעל פני ופרק את המתיחות בבטני והפיק ממני רצון טוב כלפיה, לעשות מה שהיא מבקשת ממני. כי הצדק היה אתה: אני, היחידה מבין שבעה־עשר משתתפי הסדנה, לא הגשתי סיפור או רשימה לדיון בשש הפגישות שהיו לנו עד כה.

אנסה להביא משהו לפגישה הבאה, אמרתי. ומיד הוספתי: אבל לא על מה שהצעת.

לא על החתונה שלך.

החתונה שלי… כבשתי אנחה בתוכי, וראיתי איך העצב ניבט, כנראה, מעיני, משתקף בעיניה. זה נושא לרומן, לא לסיפור קצר.

כל מה שתרצי, הניחה יד מנחמת, מעודדת, על זרועי.

וכמעט עלו דמעות בעיני, כי דווקא באותו הרגע, כשהניחה עלי את ידה, נעשתה מוּדעת לי כל־כך העליבוּת שבמצבי: לאחר שלוש שנים שירה אנגלית באוניברסיטה כאן ושנה בלונדון לתואר שני, אני בסדנת החובבים הזאת, ששניים מן המשתתפים בה גם לא סיימו תיכון וארבעה בני למעלה מששים, מקווים לעדנה שתפקוד אותם.

לאיזה כיווּן את הולכת? החליקה ידה מן הזרוע אל פרק־ידי ופנתה לעבר היציאה.

המשתתפים הלכו זה כבר, הבניין היה ריק, לבד מן השוער ופקידת המלתחה. אריחי השיש הבריקו באור החשמל העמום כמו אחר רחצה. שתינו יכולות היינו להחליק עליהם כמו על קרח, פָּאֹ־דֶה־דֶה.

לכתוב על כאב, אמרה תרצה בהרב כשליוותה אותי אל תחנת האוטובוס, כשאנו מהלכות בצד הפיקוּסים שבשולי המדרכה, אפשר. בהחלט. בתנאי שמסתכלים בו מבחוץ, מבעד לקיר של זכוכית. רק כך.

לא אהבתי את הפסקנות שלה, שאין אחריה הרהור; רק כך!

אבל היא היתה מרככת אותה בדרך־כלל, וגם עכשיו ניסתה:

הכאב, הלא כולנו יודעים מניסיוננו, אין לו צורה. בוכים, צועקים, שעות של שתיקה. הוא

כָאוֹטי, מסרב לצורה. כדי ליצור אותו, צריך להיבדל ממנו. על הזדמנויות שאסור להחמיץ אותן, אומרים: הכה בברזל בעוד חם. לא בספרות. להיפך. צריך לחכות שיצטנן. את מבינה אותי?

ניסויים בעכברים, חשבתי. מכות חשמל, ואַת עומדת מחוץ לכלוב ורושמת את התגובות.

להתראות ביום רביעי הבא, הניחה שוב כף יד על זרועי כשהגיע האוטובוס.

יכולתי, כמובן, ללכת ברגל. עד רחוב פייארברג המרחק לא גדול ואני מעדיפה לצעוד. אלא שחששתי שתלווה אותי עוד כברת דרך גדולה. אני נלחצת לצידה, נדחסת.

מאז ה“בריחה” שלי, אין לי אל מי לצלצל אלא אל מישאל.

ואי־המנוחה שלי, והפחד להיות עם עצמי… שברגע שאני נכנסת לחדר, היד נמשכת אל שפופרת הטלפון כאל מַגנֶט.

בעצם, אלמלא הסדנה, גם לא הייתי פוגשת אנשים. זו, לפי שעה, התמורה יחידה שאני מקבלת עבור 580 השקלים שאני משלמת בעד הזכות להיות מושקית ומזובלת בחממת פרחי־הטוב הזאת. אַת צריכה לכתוב! אמר לי מישאל. ולכתוב פרוזה. פרוזה עברית! הוא, עם הרעיונות המשוגעים שלו על אותיות ומלים עבריות.

כרגיל, אמא ענתה לטלפון. אין כל אפשרות להגיע אליו בלי להיעצר לפני מחסום הש"ג שלה.

ושוב אותו פזמון: למה אני צריכה להוציא 450 דולר לחודש על חדר עלוב –

לא עלוב, לא עלוב, אמרתי בשקט־בשקט כדי לא להתפרץ בצעקה: תפסיקי כבר! תני לי לחיות!

בשעה שהחדר המלכותי שלך, פה למעלה, עומד ריק ולא יודע לאן נעלמת…

כן, שלוש הגרַאציות של בּוֹטיצֶ’לי, מול המיטה שלי, בהתעוררי בבוקר, בשוכבי לישון, עוד מילדות, התגלמות התום והחושניות, החושניות האצילה. הן לא ידועות לאן נעלמתי, הכלה המכורה.

ופתאום, בעודי מחזיקה את השפופרת לאוזני, גב' אלטשולר מן “המועצה לארץ־ישראל יפה” ממשיכה לטרטר לי, בתקיפות הבלתי־נלאית שלה, שעלי לחזור אל הקן החם של המשפחה המגינה עלי מכל רע, אני נזכרת שוב, מהוממת ממש: מאין לה, לתרצה בהרב, על החתונה שלי? מה היא יודעת עליה?

ראתה בכוכבים, מצטחק מישאל. אך מיד חוזר לטוֹן הרציני שלו: היתה שם עיתונאית, את לא זוכרת? עם מצלמה. אני מתאר לי שכתבה משהו במדור ההבלים שלה. בייחוד שהואילו לכבד אותנו שמנה וסלתה, כמו שאומרים. וגם שר־החוץ, במערכה הראשונה. הקונסול של קולומבּיה. השגריר של צ’ילה. וגם אבא הוא שֵם שהעיתונאיות יודעות לאיית אותו.

וגם אמא, הוספתי.

כמעט ששמעתי איך הוא בולע את רוקו.

אז אין להתפלא, אמר.

אבל מה היא יודעת על הפיַסקוֹ הזה? קראתי מעומק לבי. סתם חתונה זה סיפור?

סתם חתונה? התגרגר צחוק מפיו של מישאל.

זה הצחוק הטוב שלו, הבטנוּני, שכל האופי הנחמד שלו מעורה בתוכו. צרי על פצעי.

תתחילי בחית, אמר.

בחטא? צעקתי לשפופרת.

חית בתיו, הצטחק שוב, חתונה מתחילה בחית, לא?

מישאל עם משחקי האותיות שלו, שהוא מייחס להן משמעות מיסטית כאילו היה מקובל ממאה־שערים. בכל פעם מחדש אני תוהה על הניגוד הזה שבו, בין ההיגיון המדעני החד כתער, הקר והמבריק, העושה חישובים מפליאים במספרים ונוסחאות נשגבים מבינתי, ובין אמונתו התמימה בכוחן של אותיות ומלים. ואולי גם זה מסוגיית “איחוד הפכים” שהוא מדבר עליה, ברמזים?

וברגע שהנחתי את השפופרת על עריסתה קם וניצב לעיני היום הרחוק ההוא, צהרי קיץ ואני על שפת הים, לרגלי גבעת הכורכר שעליה עומד ביתנו, החול הלבן מנצנץ, מנצנצים הגלים הרוגשים, ואני עומדת כך, מבטי אל הים, אובדת בהזיה של חשרת הרסיסים המתעופפים, והפחד האורב לי תמיד, עומד להגיח מאי־אן –

וכבר התחברו מלים בראשי, צירופים־צירופים: האש הנופלת משמים וצורבת את כפות רגלי, גבעת החצבים הצרועה וצבוֹעים מייללים עליה בלילות, נר־הלילה המאיר את דרכי –

שאמרתי לעצמי: על זה, על זה תכתבי.

ולא על החתונה.

ושוב הציף הדם את פני, עד כדי סחרחורת, כשנזכרתי –

אלהים, איך יכולתי, באמצע נשף החתונה המהוגן הזה, חמש־עשרה או עשרים דקות לאחר שעמדתי תחת החופה והוענדתי את הטבעת לאצבעי כדת משה וישראל, מרטיבה את שפתי ביין הקידוש מול פניו המדושנות עונג של הרב, ועל המדשאה מהדסים מאתיים ושבעים הטווסים מהודרי הנוצה, מאשרים את בחירתי בחיוכים של חיבה, מרעיפים פרחי־ברכות על שׂערי, וחגי עצמו, נאה, מרוצה, שמח כילד מגודל שקיבל אופניים ליום הולדת, או כמי שזכה במיליון בפיס, נהנה לעמוד ולדבר עם איזה סגן־אלוף מחיל־אוויר, עם פקיד מגוהץ ומעונב ממשרד־הביטחון –

איך יכולתי –

הרי אילו ראה אותנו מישהו, להרף־עין בלבד, כשאני נמחצת אל גופו של הקנטאוּרוּס כסוף־התלתלים שלי, בדמעות בעיני, מאחורי משׂוכת השיחים, שם, על רכס הגבעה מעל לים הגדול –

זה טירוף־הדעת שלי, טירוף החושים, המסנוור אותי עד שאינני יודעת בין ימיני לשמאלי, שאינני רואה מה מסביבי –

הרוח הרעה הנכנסת בי, שאין לי שליטה עליה, שמשגעת גם את כל מי שבא במגע אתי.

כמו אז, באוניברסיטה, כאשר ללא שום התחשבות במה יאמרו, מה יחשבו, מה ירננו, הייתי מלווה אותו לאורך המסדרון הארוך בבניין גילמן, אחרי השיעורים, לעיני כול, נכנסת לחדרו, משתהה שם, ננעלת –

או מצלצלת בערב לביתו, מסמיקה עד קצות אוזני למשמע אשתו בטלפון –

אלוהים, איך יכולתי, בליל־הכלולות עצמו!

והלא אחרת היו הדברים מתגלגלים, אילו היטיתי אוזן לרמזים הסתומים שצפן מישאל במכתבו אלי ללונדון –

כמו האוֹראקל מדֶלפי. לכי תביני.

פרוזה, אמר מישאל, שהצטיינת כל־כך בחיבורים בתיכון.

האם לא ידע, הוא, היודע־כול, מדוע בחרתי דווקא בשירה אנגלית באוניברסיטה?

נכנסתי לקפה של חנה. ישבו שם חמישה־שישה באור הנֵיאון המשומם.

חנה: שאלו עליך.

כן? מי?

חייל. במדים. בחור יפה, עם חיוך גברי כזה. גבוה.

ולחיי שוב מתלהטות: חגי? בחופשה משירות המילואים שלו בלבנון? גילה איפה אני גרה? איפה שותה את קפה הבוקר שלי?

השאיר איזו הודעה?

לא. אמר חבר שלה.

והתרגשות כזאת מערערת אותי לגמרי. פיזית. כאילו נגיף קטלני חדר לגוף, מזעזע אותו.

חזרתי לחדר. במעטפה חומה, גדולה, שמורים המכתבים של מישאל, מציריך לתל־אביב, מן הבית פה ללונדון. ארבע שנים.

אוֹרלי היקרה –

וזה בתשובה למכתבי מלונדון, שבו סיפרתי לו על חגי, בחור מגזע הגדעונים, או השמשונים, כתבתי, שמעולם לא נדלקת עליהם, כתבתי, אבל כאן, בנסיבות לא נורמליות אלו (אם יש בכלל סיבות שהן נורמליות בשבילי), בסביבה הנוכרית הזאת, הלונדונית, שעל כל צעד ושעל – אנשים במסיבות, ברחוב, באוניברסיטה, בספריה, בפּארק –

וסיפרתי איך פגשתי בו במסיבת יום העצמאות בגן ביתו של השגריר – סוף־סוף אדם בלי מסיכה – על פגישותינו לאחר מכן, שתכפו והלכו, על הספקות, ושאלתי אותו, כמו את הידעוני, האם עלי לעשות את הצעד “שאין חזרה ממנו” להיפתות להתקשרות של קבע שהוא גורר אותי אליה – לא דוקא “בחבלי קסם” – בהתחשב עם האופי הבלתי־יציב שלי, הבלתי אחראי וכו'.

אורלי יקרה,

קשה לי לעמוד על טיבו של בחור. אם לדעתי אַת שואלת, כדאי לך לברר אם יש לו שלושים חליפות בגדים ושלושים סדינים, ואם אין לו, עד היכן מוכן הוא ללכת כדי להשיגם.

ממין התשובות של חכמי הזֶן, או של האיי־צ’ינג, שבו נועצתי לעתים, כשהיית במצוקה. רמזים שאפשר לפרשם לכאן ולכאן, בסופו של דבר את בוחרת בפירוש הנוח לך.

רק לאחר שחזרתי ארצה ושאלתי אותו למה התכוון בחידה שחד לי, אמר שכשקרא את מכתבי, ראה, במעוף־עין אחד, שמספר המלים בו הוא 349, ובו־ברגע היבהב בו בזיכרון שזה מספר המלים הפרק מסוים בתנ“ך, ולאחר שלקח את הספר בידו, מצא שאכן זה מספר המלים שבפרק י”ד בשופטים, שמדובר בו על שמשון ובת הפלשתים מתמנתה שמעלה באמונו ובגדה בו, וניתנה למרעהו, ומכיוון שלפי תפיסתו, או לפי תורת ההסתברוּת שלו, אני חושבת, חפיפה כזאת של שני אירועים, בשוויון מספרים, אי־אפשר שהיא “מקרה” – השיב מה שהשיב.

רמזת לי, אם כן, שהקשר הזה סופו להינתק.

כתבתי שתבררי. ביררת?

אם יש לו שלושים סדינים? צחקתי.

מה הוא מוכן לעשות כדי להשיגם…

והוא משאיר אותך פוסחת על “שתי הסעיפים של אי־הוודאוּת”, כלשונו. תמיד אני תוהה היכן אצלו הגבול בין הגאוני למגוחך. שהרי כשהיה בן שמונה, כך סיפר אבא, כבר אז היה פותר שאלות בארבע פעולות החשבון, במספרים בני שמונה עשר ספרות, בלי נייר ועיפרון, תוך שניות. כשהיה מעיף עין על דף של ספר, היה אומר מיד כמה אותיות יש בו. ופעם, כששאל אותו סבא אוריה מה מספר האותיות בחמישה חמשי תורה, לקח את ספר התנ"ך, דיפדף בו חמש דקות. ואמר מיד את המספר הנכון, שסבא ידע אותו מאיזה ספר עתיק. ובלי שנתבקש הודיע כמה פעמים חוזרת בו האות וו, וכמה פעמים האות יוד. האותיות מקשקשות בראשך כמו מטבעות בקופה של צדקה, אמר סבא אוריה. כמו זכוכיות צבעוניות בקָלֵידוֹסקוֹפּ, תיקן לו מישאל.

ולפני שנסעתי ללונדון – וגם אז שאלתי לעצתו, כמו שאני עושה תמיד כשפקפוקים קשים מכבידים על לבי – אמר: לנסוע אל – טוב. לנסוע מן – לא! צמרמורת עברה בי: האומנם יודע הוא שהנסיעה הזאת היא בריחה? יודע מה עבר עלי בשנתיים האחרונות? הוא קלֵירווּאָיָאן, אחי החכם?

ולמרות הנבואה הרעה – קמתי ונסעתי.

וכשאני נזכרת באותה מסיבת־גן של יום העצמאות –

אמור לי אחי הרואה נסתרות: מה מקרה ומה גזירה קדומה?

הוא עמד שם לבדו, בקצה המדשאה, לא הכיר איש, כנראה, כוס מיץ בידו, בחור ארוך־גפיים, שחקן כדורסל, אמרתי בלבי, מין ילד מגודל בעל פנים פשוטות ונעימות, מסתכל על הקהל בחיוך שאין בו תרעומת, גם לא לעג, גם לא התנשאות, כאילו הנוף האנושי הזה מהנה אותו –

ואני כציפור חולה, חיגרת, בצידה השני של המדשאה, צופה בקהל המכובד הזה, המדבר אנגלית מנומסת, פה־ושם גם עברית תל־אביבית, מבחינה בצלמיהם של לוֹרֶנס אוֹלִיביֶה, לורד זיף, ראש־הממשלה לשעבר הרולד וילסון, יהודי מנוחין, הרב יעקובוביץ', קצין שמן, חביתי, חכלילי־פרצוף־מיין, בחצאית סקוֹטית ובכובע משולש עם ציצת־נוצה – מה אני עושה פה? נספח התרבות של השגרירות משתדל, כנראה, לקבץ את הצאן האובדות ביום החג הלאומי, שלח הזמנות לסטודנטים, לאמנים –

חציתי את המדשאה, ניגשתי אל הבחור הזה, שלא היה ספק שהוא ישראלי – הבעת־פנים שאי־אפשר לטעות בה – ואמרתי, כלל וכלל לא לפי דרכי, במין סגנון ישראלי חצוף שבדרך־כלל אינני סובלת אותו: אני רואה שאתה עומד פה לבדך, וגם אני מרגישה די זרה, אז בוא נדבר כדי שלא יחשבו שאנחנו מסכנים.

הוא פרץ בצחוק גדול, חופשי, מתגלגל, שהצחיק אותי מאוד, כה בלתי־צפוי היה וכה תמים. אילו ידעו הסוסים לצחוק, חשבתי, כך היו צוחקים. ומיד עצר בעצמו, חשב, כנראה, שהפר את כללי הנימוס, בייחוד במסיבה מכובדת כזאת, עם לורדים ודיפלומטים מסביב.

(ואולי, אינני בטוחה, הבחנתי לפני שניגשתי אליו, שמבטו משתהה עלי לרגע, מדלג ממני והלאה, ושוב משתהה).

שאלתי אותו מאַין הוא, כשאמר את שם הקיבוץ הגלילי שבו נולד ובו הוא חבר, דימיתי לראות מעין הילה סביב ראשו: השם הזה, שאגדות נקשרו בו, וגם זיכרון רחוק של טיול בית־ספר, בכיתה ז', בית האבן הישן, מימי העלייה השנייה, גני התפוחים, הרי הגולן מנגד, ערוץ הירדן בסתר סבך השיחים אי־שם לא הרחק, ריח שרבי של שלפי תירס נישב מן השדות –

אחר־כך אמר, עונה לשאלותי, שקיבל “חופשת חו”ל", המגיעה לו לאחר גמר השירות הצבאי, מצא עבודה במוסך של אחד ישראלי לשעבר, ובעוד כמה חודשים יחזור ארצה, אל קיבוצו.

סיפרתי, עונה לשאלותיו, שאני לומדת ב“יוּניברסיטי קולג'”, לשנתיים באתי, לתואר שני. לומדת מה? שאל. שירה אנגלית, אמרתי. אני בשירה לא מבין כלום, פרץ שוב צחוק מפיו, צוהל, מצטלצל, וכל־כך הצחיק וליבב אותי צחוקו של הבחור המגודל הזה, שדמה לצחוקו התמים של ילד, שצחקתי יחד אתו. זה לא כל־כך חשוב להבין שירה, אמרתי כדי לנחמו. אבל את בחרת בזה, זאת־אומרת שנכנסת לזה מרצון! אמר. לא כל־כך, נמהלה עצבות בקולי, וכאילו צל של ענן חולף ברקיע הכהה לרגע את הבהירות הירוקה של המדשאה, הזוהרת באור של שמש מתמהמהת לשקוע. אבל הוא שוב צחק, ואני שוב צחקתי אתו, והרגשתי הקלה שכמוה לא ידעתי מיום בואי ללונדון, לפני שבעה חודשים, שבעה חדשים של לחץ בלב בכל רגע שהייתי נזכרת באיש־פצעי־וחבורתי, וכבר היה זה כאילו אנחנו ידידים משכבר, שהבנה שוררת ביניהם, והיו לי שני כרטיסים לתיאטרון של הרובע לאותו ערב, בשבילי ובשביל סוּז’אטה, סטודנטית הודית שקצת התיידדנו, אחווה של שתי נוכריות, והצעתי לו להתלוות אלי להצגה, כי חברתי הודיעה שלא תוכל לבוא.

הבחור פשוט, אמרתי לעצמי כשישבנו זה מול זה בפַּאבּ סמוך לתיאטרון לאחר הצגה, והוא מספר לי, בשטף קל שנקטע מדי פעם בפרצי צחוק, וללא שום עכבות, על ילדותו בקיבוץ, על אביו, ששירת יותר מעשרים שנה בצבא־הקבע, מפקד מפורסם שזכה בעיטור אות־הגבורה או אות־העוז, על חברת הילדים שבה גדל, שקרא לה “השפנייה”, על המטפלת השמנה, העטינית, שהיה צובט לה את הזרועות כשהיה בן שלוש או ארבע; בחור פשוט, חשבתי, אבל אולי זה מה שנחוץ לי עכשיו, חבר כזה לא מתוחכם, לא פיקח מדי, בעל זרועות ארוכות וחזקות, שכשילחץ אותי אל חזו, יסחט את הבכי הכבוש בתוכי.

אחר־כך הסיע אותי – כבר היתה לו מכונית, שרכש אותה, כך סיפר לי בדרך, יד שנייה, באיזו עסקת חליפין שלא הבנתי בדיוק את פשרה – להמסטֶד וילג', ולפני שנפרדנו, בפתח הבית, אמר: ניפגש עוד? למה לא, צחקתי, אתה דווקא מוצא חן בעיני – בסגנון ישראלי שבעצם אינני אוהבת אותו.

רק בפגישה השלישית, או הרביעית, כשישבנו במסעדה איטלקית קטנה בדרום קֵנסינגטוֹן (יש לו כסף מלוא הארנק, אמר לי שראה שאני חוששת להזמין מאכל יקר מן התפריט; מקנייה ומכירה של “מניות הוֹנג־קוֹנג”, צחקו עיניו כמי שההימור הוא לו שעשוע נחמד) – גילה לי שהוא נשוי, זה כשנה וחצי, לבת קיבוצו, שגדלה אתו מילדות.

לא הופתעתי, לא התאכזבתי, מסקרנות בלבד שאלתי מיהי ומה טיבה. טל שמה, עובדת בלול. כששאלתי איך היא נראית, אמר: “אפרסקית,” וצחק.

ודווקא באותו ערב –

כן, זה הטבע השׂטני שבי, שאני מכירה אותו יפה כל־כך –

דווקא באותו ערב הזמנתי אותו, כשהסיע אותי הביתה, בפעמים הקודמות, לעלות לחדרי. השעה היתה אחרי אחת־עשרה, והיתה זו הזמנה כמעט גלויה לשכב אתי.

ואחרי שיצא– בשתים ורבע, שתים וחצי – העצב הנורא, עד כדי רצון להתאבד, מהֶעדר מפלט, רצון לקרוע את עצמך, להשמיד.

האם זה “איחוד ההפכים” שעליו מדבר מישאל – שבזמן ההתעלסות עצמה כולי לוהבת, מתמסרת עד כלות, אפופה אֵד לוהט של שיכרון חושים, ולאחר מעשה, כששוככת האש, דועכת, ורק אפר נותר, נדמה לי כאילו לא אני הייתי לפני כמה רגעים, אלא חיית־פרא השתוללה בתוכי, והנשמה, לה לא היה שום חלק בהילולה האלילית הזאת.

ואולי כשאני מתבוללת בה כולי, בהילולה הזאת, אני מסתתרת מפני העין הרעה הגוחלת לי מעבי היער של פחדי? משתיקה את לחשושי החששות הרוחשים בתוכי תמיד: אין לך זכות. אסור, אסור. אם יהיה אפילו קצת טוב, תבוא עלייך רעה גדולה. תבואי על עונשך.

אבל הלילות האלה חזרו ונשנו, לאחר פגישה במסעדה, ביקור בתיאטרון, בקונצרט, פעם לקח אותי לשוק פורטובֶּלו, קנה לי עגילים הודיים עם נטיפות של ענבר, פעם לחנות של בגדים משוגעים בצֶ’לסי, וקנה שמלת בד אפורה עם רקמה בּוּרמזית –

הצחיק אותי איך היה מתמקח עם זבניות וזבנים, באנגלית הנלעגת שלו – שהיה מדבר בה בביטחון גמור, ללא שום עכבות או היסוסים – מצליח תמיד, אפילו בבתי־מסחר מכובדים שלא מקובל בהם להתמקח – להוריד מן המחיר כדי רבע או שליש; הצחיקה אותי החציפות התמימה שלו, שאינה מכירה במוסכמות.

ובעצם השתוקקתי לבוא הלילה, להשתכח בזרועותיו.

ראי ראי, הגד־נא לי: היש עוד בארץ מכשפה כמוני?

מה דעתך שנתחתן? אמר לי יום אחד, בסופה של ארוחת צהריים במסעדה אינטימית, ושם בפיו כפית של מוּס, כשהוא מחייך אלי משיפולי מצחו.

 

עקרון אי־הוודאות    🔗

בשעה שלמטה, על המדשאה, פסעו הנה והנה ראשוני המוזמנים לחתונה, איש־איש וגביע יין או כוס מיץ בידו, תוהים כה וכה למצוא מכרים שאפשר יהיה לעמוד ולשוחח אתם, או משתאים למראה הגן, ערוגות פרחיו, בריכת המים התכולים שבירכתיו, עציו הגבוהים, רחבי הצמרות, שקרני השמש, הנוטה אל שיפולי המערב, הטילו זהרורים מהבהבים על עליהם, ישב מישאל בחדרו, בקומה השנייה של הווילה, ב“חדר הלבן”, ליד שולחן־העבודה הרחב שלו, רכון על גיליון נייר משובץ, זרוע נוסחאות מנומרות באותיות יווניות ולטיניות, כתובות בעט דק מן הדק, כמעט בלתי־קריאות אלא למי שכתבן, שקוע בניסיונותיו הבלתי־נלאים להפריך את עקרון אי־הוודאוּת של הייזנבּרג.

זה שנים, מאז ימי לימודיו באוניברסיטת ציריך, אין הדבר נותן לו מנוח, ומפעם לפעם, כשהוא נעקץ לפתע בספקותיו, הוא עוזב כל עניין אחר במחקריו המתימטיים והפיזיקליים, וחוזר שוב ושוב לניסיונו לסתור את העקרון הזה, שבשום פנים לא יכול היה להשלים אתו. כי על אף היותו חלק חשוב ממכניקת הקוואנְטים, הוא מערער את כל התפיסה הדֶטֶרמיניסטית, לא רק לגבי חוקי הטבע, אלא, בעצם, גם לגבי העולם האנושי; כך שהוא מבטל את הקשר ההכרחי בין סיבה לתוצאה, ומעמיד במקומו את ההסתברות בלבד; משמע שהמקרה הוא השולט ביקום, ואין כל אפשרות של ניבוי מוחלט של תהליכים ותופעות. וחוש חד שבתוכו אמר לו: דבר זה אינו נכון. לא יתכן שיהיה נכון.

אלא שעליך להוכיח זאת, היה חוזר ואומר לעצמו, ולהוכיח זאת תוכל רק בדרך של גילוי נוסחה חליפית, שתתאר אחרת את היחסים בין חלקיקים לגלי אור.

משהו מדאיג קרה לו לאחר שחזר ארצה משוייצריה: התערער בו הבטחון בתקפותם של עקרונות מדעיים שהוכחתם היתה נעלה מכל ספק בעיניו; וכשהיה מתעסק בסוגיות מתימטיות ופיזיקליות מסויימות, היה תוקף אותו לפתע כאב־ראש כה מפוצץ, שהיה נדמה שהוא מאבד את שפיות דעתו.

מלמטה עלתה המולה קלה, נישאת כרוח בין־הערביים הקייצית, המולה של שברי קולות דיבור וצחוק, אך מישאל אטם עצמו כנגדה, קימר את כתפיו, ואת ידו השמאלית שם על אוזנו להתגונן מפניה, להתרכז היטב במספרים ובאותיות שלפניו; ושעה שרשם על הנייר עוד סימנים אחדים, דקים, מהוססים, כמעט אווריריים, לחש בלבו, שיש עוד זמן עד שתשקע השמש ותועמד החופה, יש עוד מעט זמן. והמשיך בשלו.

כשזקף מעט את גווֹ לנוח מן המאמץ, לחלץ את עצמותיו, הזדקרו לעיניו המלים שבראש הגיליון: “עקרון אי־הוודאוּת”; וכהרגלו להסתכל במלים עבריות כמי שמסתכל בתמונות ולתהות על טיבן ועל צורתן, תהה על המלה “עקרון”: “עקרון” הריהי “עיקר”, כלומר “שורש”, שהוא האחיזה של צמח באדמה, ואילו הפועל הנגזר משֵם זה הוא “עקור”, שמשמעו תלישה של צמח מן האדמה; והשתאה שוב – כמו פעמים רבות לפני־כן – על תכונה זו שבלשון העברית, שבמלה אחת שלה צפונים דבר והיפוכו, חיוב ושלילה; והנה “עקר” ו“עקרה”, במובן של חשׂוכי־בנים, הם מושגים של שלילה, אם כי מקורַם באותו “עיקר”, שהוא שורש, שהוא מושג חיובי.

ותוך כדי כך שעשעה אותו שוב התופעה, שנגלתה לו עוד כשהיה ילד, שכל הפעלים שתחילתם בעין וקוף, כולם בעלי מובן שלילי הם: עקב, עקד, עקל, עקף, עקש, וכו', כאילו העין והקוף מעקמים אותם. והרהר במסקנות שהגיע אליהן אגב מחקריו בסוגיית ההסתברוּת, שבצירופי האותיות העבריות צפונים אילו סודות הקרובים באופיים לסודות הצירופים המתימטיים.

נביחת כלב מעל ראשו העירה אותו מהרהוריו והזכירה לו שקרבה והולכת שעת העמדת החופה. צר היה לו על סרן, שאמו כלאה אותו שם, למעלה, בחדר הרחצה של העוזרת, למשך כל מסיבת החתונה, שמי יודע כמה זמן תארך, אולי עד חצות. כלב נבון זה, שלעתים, כאשר אורחים באים אל הבית, נדמה שהוא יודע להבחין בבעלי כוונות רעות.

עוד מעט, אחותי כלה, עוד כמה רגעים ואני יורד אליך, אמר, ודאגה חרישית, מלוּוה ברגש של חרטה, צבטה את לבו כשחזר והרכין עצמו על שולחנו. יתכן, חשב, שצריך היה להחזיר את הגלגל לאחור, אבל האם אפשר להפוך את כיווּן הזמן? הוא דחה הצידה את הגיליון שבראשו כתוב “עקרון אי־הוודאות”, וקירב אליו גיליון אחר, שבראשו רשם משפט של וַייטהֶד: “המתימטיקה דומה לאוּפֶליה: מקסימה, וקצת משוגעת”; וחזר אל החישובים המסובכים להוכחת התיאוֹרֶֶמה על חוק הממוצעים של החזקות השלישיות של המספרים האי־רַציוֹנליים.

הנחתי את הרשימה, שקראתי לה “המצולה”, לפני תרצה בהרב כרבע שעה לפני פגישת הסדנה.

כתבתי אותה במשך לילה אחד. מתשע עד שתיים אחר חצות. עגתי מעגל סביבי, לא יצאתי מתוכו, והייתי אפופה בחומו של היום ההוא, שחייתי אותו מחדש בכל הריגשה החזקה שהיה טעון בה, המשפטים נבעו זה מזה, כמעט ללא הפסקה, והמלים הנצו כמו פרחי שקד על ענפים עירומים בט"ו בשבט.

על־פי הבעת־פניה, המתבהרת והולכת תוך כדי קריאה, עד היותה כעין חיוך רך, משתפך על הפנים, ראיתי שהקטע די מוצא חן בעיניה.

מסקרן מאוד, הניחה את כפות ידיה הארנביות על הדפים, מחפות זו מעל זו, וצמצמה אלי חיוך אוהד. זו רק ההתחלה, אני מבינה.

כן, אני מקווה, אנסה להמשיך.

בנשימה אחת כתבת את זה, מה? נשאה עיניה מן הדף.

זה זרם איכשהו. בעצמי התפלאתי.

זיכרון ילדות?

כן… לא בדיוק.

היא השהתה מבטה עלי, כתוהה מי אני, בוחנת, אולי גם שואלת את עצמה אם אמנם אוֹתֶנטים הדברים שכתבתי. שוב השפילה מבטה אל הדף וחזרה ונשאה אותו אלי.

זה יפה שאת מתחילה בוו החיבור "והצהריים דלקו''. כמו המשך של משהו –

ועשתה תנועה רחבה של זרימה בידה.

מסכימה שנקרא את זה בפגישה?

אם אַת חושבת…

קראתי, לפני כחמישה־עשר היושבים סביב השולחן הארוך, פני לוהטות, מרגישה שההטעמות שלי מאוד לא נכונות.

כשסיימתי, והלהט שבפני כמעט מסמא את עיני, לא ידעתי אם הדממה הגמורה שנשתררה, כשכל המבטים מופנים אלי, מביעה אישור או תמיהה, או דחייה –

בהרב, כרגיל בפגישותינו, ביקשה מן הנוכחים לחווֹת את דעתם.

רגע ארוך איש לא נענה. ורק כשהתעכב מבטה על המשכיל שבחבורה, צעיר מרכיב משקפים במסגרת קרן, שאינו מחייך אף פעם, כמבקשת את תרומתו לשיחה, אמר:

מזכיר קצת את וירג’יניה וולף. מבחינת התחביר.

קצת, כן… אבל רק מבחינת התחביר, הפטירה תרצב בהרב, מבטה עבר שוב מאיש לאיש, שואל, תובע.

מצא חן בעיני התיאור של הים המנצנץ “באלפי מראות” כמו שהיא כותבת, ומסנוור את הילדה היושבת על החול, עד שדמעות נוצצות בעיניה, ובעצם אנחנו יודעים שהדמעות הן בגלל משהו אחר… אמרה הצעירה הצנומה, כהת הפנים, תימניה, כפי הנראה.

גרשון מושביץ, בחור מגושם, כבד־דיבור, שמשמיע תמיד דברים כנים היוצאים מעומק הלב, אמר שמרגישים שהקטע כתוב מתוך כאב, אם כי לא נאמר בו דבר על הכאב עצמו.

ורק הקשישה שבינינו, אשה בעלת שׂער שיבה דק, מתוח היטב לאחור, ועיניים חדות, שבכל עת הקריאה הסתכלה בי במבט שהיה בו חשד, אי־אמון (ואולי בגלל המבט הזה, שלא סר מעלי, היו ההטעמות שלי כל־כך לא נכונות), אמרה שאינה מבינה מדוע צריך לכתוב משפטים ארוכים כל־כך, ויש בזה, לדעתה איזו מידה של התגנדרוּת בטכניקה חדשנית.

לא כל־כך חדשנית, חייכה תרצה בסלחנות, אבל לא זה העיקר…

בתום הפגישה ביקשה תרצה בהרב שאשאר אתה עוד כמה רגעים, ואוחזת שוב בקצות הדפים, חזרה ואמרה שהקטע יפה בעיניה, שיש בו “צירופים מעניינים”, כמו בתיאור האח העוזב את אחותו על החוף ו… איך אַת כותבת שם? חיפשה את השורות בעיניה, “חתר ברגליו בגלים כיוצא לכבוש אי סלעי מאוּזָב במרחקים, שעליו יתבודד”, והאווירה כולה, אמרה, של חוף ים בצהרי קיץ חמים, מרוחק מישוב, יש בה “כֶּשֶף מסוים”, ויש קוֹרֶלַציה, הוסיפה, בין תיאורי הנוף ומצבה הרגשי של הילדה; אך הזהירה אותי מפני שתי מכשלות: אלף, “מלכודת הכנוּת”. רצונו של הכותב להיות “כן”, לעצמו ולמצבים אמיתיים שהתרחשו בו בעליל, עלול להיות לו לרועץ, כי הכנוּת עצמה אינה ערובה לאיכות אמנותית, אמת מציאותית ואמת אמנותית אינן היינו־הך; ובית, יש להיזהר מרגשנות יתירה, “המקלקלת את השורה. ממיימת ומרפסת את העיצוב הספרותי”. נסי לשמור על דיסטאנץ אירוֹני, אַת מבינה אותי?

שתקתי ורק הנהנתי בראשי. קרובה כל־כך לגופה, היצוק כולו ביטחון־עצמי ותקיפות־דעת – גופי האנין שלי, העני־מדעת, מתכווץ וקופא. בחמש־עשרה או בעשרים שנה שהיא מבוגרת ממני – ארבעים ושלוש? ארבעים וחמש? – ועל ידה אני מרגישה כמו ילדה בצילה של אם קפדנית, שלעתים היא שופטת בחומרה ונוזפת, ולעתים מחוננת בחסד, הראוי להכרת־טובה.

המשיכי! עודדה אותי, ומבטה מביע אֵמון בי ובכוחי. ההתחלה טובה. יש לך צבע משלך.

אני מודה לך, אמרתי, אסירת תודה לאין גבול. ומכיוון שבימים אלה כל מחווה קטנה של אהדה מרגשת אותי עד דמעות, כל־כך חולים העצבים שלי, גם ברגע זה חנקו דמעות את גרוני.

על החתונה, אם כן, לא תכתבי, חייכה.

ובדרכי הביתה שאלתי את עצמי שוב, מדוע ציפתה שאכתוב על החתונה שלי.

מה דעתך שנתחתן? אמר חגי, זהיר־זהיר, כשהוא שם כפית של מוּס בפיו ואינו גורע מבטו ממני.

לרגע ביצבץ בי חשד מכוער שאל כספו של אבא הוא פוזל בהצעת הנישואין הזאת, כי נודע לו בוודאי מפי ידידיו הישראלים בלונדון מיהו דויד אלטשולר, ויתכן שאפילו קרא את הכתבה עליו שהופיעה לפני יותר משנה באחד העיתונים – זו שאבא, כדרכו, אמר עליה שהיתה הוגנת, ואמא, כדרכה, אמרה שהיתה מרושעת, ואני חשבתי, שעל־כל־פנים מידה לא מבוטלת של פלפל סַרקַסטי היתה זרויה בה בין שיטין; הכתבה סיפרה איך התרומם ה“רומני” הזה, שעלה ארצה בשנות החמישים, מן האשפות, מן המגרש המאובק של המכוניות המשומשות בצד הכביש שבין יפו לחולון, והגיע לְמה שהגיע בזכות היכרויותיו עם מפקדים בצה"ל מזמן שהיה אפסנאי ראשי בגולני, ובזכות קשריה של אשתו עם “ארבעים המשפחות” של האוֹליגַרכיה הישראלית. (ובמשבצת במרכז הכתבה, מתחת לתצלום גדול של אבא העומד בפתח הווילה, ידו על צוואר המַסְטיף הבריא והגאה שלנו – נמנו אחד לאחד כל נכסיו, מניותיו בחברת “נתיבות” ובחברת “אלדוק־החזקות”, ובניין המשרדים ברחוב מונטיפיורי, והמגרש במרכז־הקניות ברעננה, “החברה הים־תיכונית לשיווק”, וכו' וכו', לרבות ההון העצמי והרווחים השנתיים, טבין ותקילין).

אבל לא עבר רגע והחשד שלי נסוג בבושת־פנים למראה המבוכה על פניו, חפה מכל עורמה.

ספרת לי שאתה נשוי! חייכתי אליו.

אני אתגרש, אמר, כמי שאומר, ברגע שהחדר מחשיך פתאום בגלל קצר חשמלי, זה שום דבר, רק אחליף את הנתִיך בתיבה.

הסתכלתי בו, תוהה אם קלות־דעת היא תכונת אופי שלו, או חוסר כל התחשבות בזולת, ואולי התאהבותו השוטה בי מסחררת את ראשו עד שהוא שוכח את כל יתר השיקולים.

לא כדאי לך, אני אשה רעה, אמרתי.

הוא גיחך. אחת שאומרת כך על עצמה, כבר לא יכולה להיות רעה כל־כך, רטטו שפתיו.

אתה לא מכיר אותי, אמרתי.

ועכשיו אני נזכרת – וגל של מרירות ושל כעס שוטף אותי (על עצמי? על אֵלַת הגורל?) – כמה מבודדת הייתי כשלמדתי בתיכון, כמעט מנודה, אף־על־פי שהייתי תלמידה מצטיינת, ונחשבתי ליפהפיית הכיתה, “הכלנית האפלה”, כמו שכינה אותי נמרוד שוורצמן, מפני שהייתי בעיניהם “סנוֹבית”, “מתנשאת”, כאילו אני מבחינתי התבדלתי מן האחרים, בשעה שלאמיתו של דבר כמהתי להיות כאחת מהם, ורק נמרוד, הג’ינג’י הזה עם הפצעונים הזעירים הזרועים על פניו, הלץ של הכיתה, שכולם היו מתפקעים מצחוק מחוכמותיו הקוצניות, שהיה מפטיר אותן כלאחר־יד, ללא חיוך, לעתים באמצע השיעור בתנ"ך או בהיסטוריה, הערה על פסוק בספר איוב, על המלך קַרל הפטיש, רק הוא לבדו, הארלֶקינו העצוב הזה, עמד לימיני כל השנתיים האחרונות, מביא לי גביע גלידה מן הקיוסק הסמוך בשעת הפסקה, מגיש לי אותו בקידה כשאני עומדת גלמודה, אומללה, בצל האקליפטוס שבחצר, זה בשבילך, אחותי; או: מה אני יכול לעשות למענך, אחותי? ומנחם אותי שרק מקנאה, מקנאה בכשרוני, קנאה ביופיי, מתרחקים ממני, ופעם, כשישבנו זה בצד זה בחדרי והתכוננו יחד לבחינות־הבגרות במתימטיקה, הפסיק באמצע התרגיל ואמר, את יודעת, את בחורה היחידה, אני חושב, שהייתי מסוגל לשכב על־ידה ולא היה עומד לי. את נעלבת? פרצתי בצחוק ונשקתי לו על לחיו הפצעונית.

וגם בצבא. מבודדת. שלוש הבנות שאתי בלשכה, בבסיס נ“מ, מפטפטות בלי הרף, לתיאבון, ואני ממיינת מכתבים ושותקת. הן יודעות מה הטוֹן הנכון להשיב בו לרס”ן, ואיך למתק את הטון כשנכנס הסא"ל, ומתאימות את רוחב החיוך על השפתיים לסימני הדרגה של המפקדים, ואני פני קפואות. תצחקי קצת, ליז טיילור, מרים לי את הסנטר יורם זיו, האלוף בן הארבעים־וכמה המתגאה בנעוריו הנצחיים, ואני מתגוננת מפניו באטימת פני.

אבל רעה הייתי. רעה כלפי אמי, רעה מאוד, בושה ממש, כלפי ילדה אחת בכיתה, שמנה, ממושקפת, שהיתה נדבקת אלי, אולי היתה מאוהבת בי, ואני דחיתי אותה בגסות, ללא כל התחשבות ברגשותיה, ורעה כלפי חגי מיום שהכרנו זה את זה.

בלתי־נסבלת! כי לאחר מעשה־האהבה, שבו הייתי פעילה אף יותר ממנו, הייתי מתהפכת בגבי אליו, מתכרבלת בעצמי, וכשהיה שואל מה לי, הייתי עונה ללא רחם, תן לי להיות לבדי, חגי, ומכסה את ראשי; והייתי מענה אותו בשתיקותי הארוכות בשבתנו במסעדה או בפּאב, וכשהיה מבקש, ספרי משהו על עצמך, הייתי עונה שאין לי מה לספר ומתעטפת בסוד; וכשהחל לחשוד שלבי במזרח, עורג אל אביר המצפה לשובי, ופעם העז לשאול, בדחילו ורחימו, נוכח פני האילמות, החתומות כנגדו, אַת מתגעגעת אל מישהו? עניתי: כן, אל חבצלות־המים בבריכה שלנו. (קרני השמש המזדהרות בתכול המים הצלולים, מצחקקות על פניהם, מרצדות על האדווה הקלילה, ועדנה של תום בתולי נאצלת מעלי החבצלות הלבנים, השטוחים, ואני, על שפת הבריכה הזאת, טרם הכול, טרם החטאים והבושות.)

פעם, זוכרת אני יום א' סגרירי היה, טיילנו לאורך רציף התמזה, מבתי הפרלמנט מערבה, שקט קודר, מאופק וחגיגי, שרק לונדון יודעת כמוהו, קפא מעל לרצועות הדשא, עצי הערמונים, בתי האבן כבדים, הנהר, שמימיו האפורים, הקמוטים, אוצרים סערות במעמקיהם, צפורים חצו את האוויר כחִצים, ללא משק כנפיים, ואני פסעתי לצידו ושתקתי. לאחר שעברנו דרך ארוכה, אמר: אפשר לדעת על מה אַת חושבת? לא עניתי. לאחר עוד צעדים רבים, חזר ושאל: מותר בכל־זאת לדעת על מה אַת חושבת? נעצרתי ופניתי אליו בחוסר־סבלנות: אני רוצה שתדע מהיום והלאה, שהמחשבות שלי הן הרכוש הפרטי שלי, רק שלי, וגם אם נתחתן אי־פעם ונחיה יחד ארבעים שנה, אני לא מתכוונת לעשות אותן רכוש משותף של שנינו. – לא התכוונתי לגזול ממך מחשבות, נבהל מלהט הרוגז שבדברי, חשבתי רק שאני יכול לעזור לך במשהו… – אני מבקשת ממך, אמרתי בקול גבוה, שבעוד רגע היה מתמוטט אל בכי, אַל תיכנס לי לנשמה! אני מבקשת! – מיהרתי להתרחק ממנו, משאירה אותו מאחורי.

למרות זאת – האם כדי להעניש את עצמי? לרַצות אותו? למתוח קו על העבר? – כשבועיים לאחר המקרה ההוא –

עמדנו, בהפסקה של קונצרט, בפואיֶה של הרוֹיאל פֶסטיבל הוֹל והסתכלנו בעד קיר הזכוכית הגדול על הנהר, שצעיף של ערפל לבנבן היה פרושׂ עליו כאד, בשעה זו של בין־ערביים מתמשכים של קיץ, וכמו בהזיה נראו מעבר לו המגדלים והכיפות של הגדה שממול, ועצב ללא פשר, עצב כוסס – “זה היה לפנים ולפני שנים, במלכות על ים ערפלי” – השתלט עלי, ואז, בלי הפנות ראשי אליו, אמרתי: טוב, בסדר. – מה בסדר? פרשׂ את זרועו על כתפי. – בסדר, נתחתן, החזרתי פני אליו, בחיוך שהיה עצוב כלבבי. נדהם. לא האמין, כנראה, למשמע אוזניו, אך כשהישרתי אליו מבט מבטיח, שאכן זו כוונתי, נשק לי בזהירות, כחושש לשבור כלי יקר של חרסינה, ולחש: תודה.

וכשחזרנו ארצה, שוב פעפע הרוע מתוכי כשׂרף הנוטף מגזע של שזיף חולה. ישבנו שנינו אצל הרב כדי להירשם לנישואין ואני שתקתי כאילו אין הדבר נוגע לי כלל, כאילו לא בי המדובר; וכשהחלה התכונה בבית לקראת החתונה – שליחים יחפזון, מכוניות מתרוצצות כעכברים מסוממים מן העיר אלינו, מביתנו העירה, אמי מצלצלת לכל קצות הארץ, הווילה נהפכת לחמ"ל – מיאנתי לקחת חלק בה, והטלת איסורים, סייגים וחרמות: בשום פנים לא יותר ממאתיים מוזמנים (מאתיים?! נזדעקה אמא, גם אם נזמין חמש־מאות, חצי ממכרינו לא ידברו אתנו מעתה ועד עולם!); והודעתי שלא אלבש שמלת כלה, משי ומלמלה, אין מה לדבר, ואברח מן החופה אם יזמינו לחתונה בדחן או בדרן או שחקן או זמרן, כדי לשעשע את הקהל.

מגוחך, איך הוסיפה אמי, ברגע האחרון ממש, לרשימת המוזמנים בת 278 השמות – מספר שנאלצתי לבסוף להסכים לו, לאחר התרעות מסמרות שׂער מפני אסון שיתחולל על ראש משפחתנו – את שמו של סופר מפורסם. כמו עקרת־בית שטובלת את קצה אצבעה בתבליל שהכינה לאפיית עוגה, טועמת אותו בלשונה ומרגישה שחסר בו משהו, אותו משהו שיתן בו את הטעם המיוחד שבזכותו יהלל אותה כל פה – כך הרגישה שחייבת היא להוסיף לרשימה עוד מישהו, בעל־שם, שונה מכל יתר המוזמנים, שיוסיף למסיבה איזה נופך וישרה עליה אווירה “אינטלקטוּאלית” יותר, אולי בּוֹהֶמיינית, ואז נזכרה שערב לפני־כן ראתה, באיזו תוכנית ראיונות בטלוויזיה את הסופר הזה ומיד החליטה על כך ספוֹנטנית כדרכה, בלי לשאול אותי, בלי לומר לי דבר.

 

אורח מכוכב אחר    🔗

ב־6.45 – השמש היתה עכשיו גדולה במידה מוגזמת וחלמוֹנית, קרובה אל קו האופק, אך נדמה כאילו היא תלויה ועומדת, מתמהמת לשקוע – נכנס בשער החצר משולם יריב, סופר ידוע, יליד 1939, אך לפי מראהו, לפי גופו האתלֶטי, הבלורית הסמיכה הנופלת לו על חצי מצחו, מבטו הבהיר, היו נשים אומדות את גילו בארבעים־וחמש לכל היותר, וכשהתקרב אל המדשאה האחורית, שכשלושים או ארבעים אנשים ונשים כבר התהלכו עליה, פוסעים בנחת הנה והנה, זוגות ויחידים, כוס מיץ ביד, או גביע שמפניה, או כוס קַאמפַּארי שקוביית בדולח נוצצת בתוכה, פסיעותיהם שוקעות מעט בדשא הרך, ניסה לנחש – או להבין – מי מבין כל אלה, הלבושים חגיגית כולם, הם הכלה, החתן, או הורי הכלה. מבטו גילה כמה פנים מוכרות – ידועות, בעצם, לכל מי שצופה בטלוויזיה, או קורא עיתון – שני אלופים, אחד במדים לבנים וכותפות זהובות, שהוא מפקד חיל־הים, כנראה, ואולי סגנו, השני במדים ירוקים, אלוף פיקוד־צפון, כמדומה, וכן את איש משרד־החוץ, בעל הראש הכדורי הרכוב לו כריחיים על כתפיו, זה בעל לסתות הבּוּלדוֹג, שהיה מאוס עליו, ואת חבר־הכנסת עוזי גרוסמן, שפניו השמנמנות והחביבות עטורות זקן מטופש, ועוד שניים־שלושה ידועים בציבור, אבל מי הם בעלי השמחה?

כי לאמיתו של דבר הוא לא ידע איך קרה שהוּזמן לחתונה הזאת. הוא לא הכיר את הכלה ואת החתן, ששמותיהם היו חרוטים באותיות מוזהבות בכרטיס ההזמנה המהודר, מול תצלום של כתוּבה עתיקה – מַנטואה, המאה ה־17 – וגם לא את הורי הכלה, ששמותיהם התנוססו בראש ההזמנה (ומוזר, חשב כשהתבונן בכרטיס, שאין בו שמות הורי החתן, כנהוג, אבל אפשר שיתום הוא, אמר בלבו); אמנם השם דויד אלטשולר היה מוּכּר לו במעומעם, כי בצבץ לעתים מבין השורות של ידיעות ספק־ביטחוניות ספק־כלכליות בעיתון, והאיש מאחורי השם הצטייר לו בדמיונו כאיש עשיר ונמרץ ומסתורי כלשהו, אך מה לו ולחתונת בתו?

כששלף, לפני שבועיים את כרטיס ההזמנה המבריק מתוך המעטפה, הפך אותו מצד אל צד וחיפש הסבר כלשהו, בכתב־יד, על גבו, או בשוליו, לטעם שיגורו אליו. הוא התבונן בתצלום הכתובה העתיקה, מין מעשה ריקמה צבעוני של פרחים ועציצים בצורת “שער לצדיקים”, שעל עמודו האחד כתוב “מצא אשה” ועל עמודו השני “מצא טוב”, עיין בטקסט הארמי המשובץ בו, אך לא הצליח לפענחו, לבסוף החליט שמקרה טעות היה כאן, ובתנועה של זלזול העיף את הכרטיס אל ערימת הניירות שעל שולחנו, שהצטברו בה כל מיני חוזרים ותזכורות אין־חפץ־בם, מכמה חודשים.

ובכל־זאת הדבר לא הניח לו. בלכתו ברחוב, היה נזכר פתאום בהזמנה המוזרה ושואל את עצמו בפליאה גדולה איך הגיעה אליו. או על משכבו, כשהיה קורא בספר, באמצע דף של איטאלוֹ קַאלווינוֹ, כמו קוץ בראש: “אורלי עב”ל חגי"! והוא סוגר את הספר ושואל את עצמו מדוע הוזמן לחתונה הזאת. משולם יריב היה חשדן מטבעו; כל מכתב שהיה מוציא מתיבתו, היה הופך אותו קודם־כול על פניו לראות את שֵם השולח, ואם לא היה מוכר לו, היה נזהר בפתיחת המעטפה כאילו חומר נפץ הוטמן בה. פעמים אחדות ביום היה בודק את המגירות בארונו לראות אם לא נגנבו כתבי־יד שלו. ועכשיו התעורר בו חשד שמישהו, אולי אחד מיריביו הספרותיים, טומן לו פח בהזמינו אותו לחתונת בתו של אדם שאין הוא מכירו.

החשדנות הזאת היתה בעוכריו כבר כמה פעמים, והיא שגרמה, בסופו של דבר, אם כי בעקיפין, את פרידתו מאשתו זינה, לפני ארבע שנים. זינה, רקדנית באלֶט עדינה כסיגלית, מהירת לשון ובעלת לב חם ורַגָש, שעלתה מרוסיה בראשית שנות ה־70 וצעירה ממנו בשבע שנים, אהבה והעריצה אותו. אבל לסבול לא יכלה את הרגלו לרחרח כל מאכל שהניחה לפניו, לחקור ולדרוש מה הושׂם בו, להפוך במזלגו כל פיסת בשר, או דג, ולהתבונן בהם ארוכות קודם שישימם בפיו, כאילו חשש שהתכוונה להרעיל אותו. כשעזבה את “להקת בת־שבע” בגלל סכסוכים שנתגלעו בה הביעה את משאלתה להרות ולהיות אם לילד – סוף־סוף, לאחר אחת־עשרה שנות נישואין! – הודיע יריב שהוא יסכים לכך רק אם הילד שתלד יגיח מרחמה כשהוא בן ארבע לפחות, כי הוא שונא צריחות של תינוקות ואף יותר מכן את הריח החמוץ של צואת חיתולים. זה כבר היה יותר מדי! וזינה, אף־על־פי שאהבה את משולם, מאוד מאוד, בכל לבה אהבה אותו, התפרצה יום אחד, באמצע הארוחה, ליד השולחן, וצעקה, כשהיא אוטמת את אוזניה: “אני לא יכולה יותר!” צעקה שנשמעה ודאי בכל הרחוב; בערב ארזה בזריזות רבה, כי היתה ספוֹנטנית ובעלת תנועות זריזות בדרך־כלל, מזוודה עם דברי לבוש שלה ולבנים, כשגמרה לארוז, התיישבה על המיטה ובכתה. כשנכנס יריב לחדר, קמה ונשקה לו, והוסיפה לבכות, הצהירה שוב ושוב כמה היא אוהבת אותו ותאהב עד סוף ימיה, אבל אין היא יכולה לחיות אתו. “אתה בלתי־נסבל, יקירי, אתה יודע את זה!” פקחה עליו עיניים דומעות והחזיקה בפניו בשתי ידיה. משולם לא הניא אותה מללכת. הם לא התגרשו, אך חיו בנפרד, נפגשו רק לעתים רחוקות, כי זינה מצאה בינתיים חבר, שחקן תיאטרון, שגם אותו אהבה מאוד.

לא, להזמנה המפוקפקת הזאת הוא לא יענה, כמובן, גמר בלבו; אך שלושה ימים לפני יום החתונה, כשענה לצלצול הטלפון בחדרו, שמע קול נעים, אדיב ורענן באוויר בוקר, של אשה צעירה: “אני מדברת עם משולם?” – "כ – ן… " ענה בהיסוס, בחשדנות מסוימת, תמֵה מי זו פונה אליו בשמו הפרטי ואין הוא מכיר את קולה. "אני מזכירתה של גברת אלטשולר, היא ביקשה לדעת… " וכאן, במפתיע, נקטע קולה האביבי של הצעירה, ובמקומו כמו רוח פרצים, הסתולל בטלפון קולו המתפרע של איזה זמר, מלוּוה בכלי הקשה, סכּסוֹפוֹן, גיטרה חשמלית, “אַת לא תשכחי, היום אַת רק שלי”, ורק אחרי שניות רבות של זמרה פרועה, חזר ונשמע הקול האדיב: “סליחה, היה מישהו על הקו השני… כן, גברת אלטשולר ביקשה לדעת אם קיבלת את ההזמנה לחתונה של בתה, ואם תואיל להיענות לה.” יריב נדהם. ראשית, הרגיז אותו הנוהג הזה, שפשה במדינה, שכל פקידונת זוטרית פונה אל אדם שאינה מכירה אותו בשמו הפרטי, בטון פָמיליאַרי כל־כך; ושנית, החוצפה לאלץ אותו להאזין דקה שלמה או יותר, לקולו הפרוע, הפולח אוזן, של איזה זמר פוחח; ושלישית, מה לו ולכל העניין הזה עם בתה של אחת גברת אלטשולר? אך בעודו מגמגם "אני… אני… ", מיהרה הצעירה להוסיף מתיקות: “גברת אלטשולר ביקשה למסור שהיא מעריצה את ספריך ותשמח מאוד אם תכבד את המסיבה בנוכחותך” – “בס –דר,” ענה, נבוך (מדוע אחת שמעריצה את ספריו צריכה להזמינו לחתונת בתה?) ואם כי לא היה כלל בדעתו ללכת לחתונה, ידע מניסיונו שבמקרים כאלה מוטב לענות הן, כי אז אתה פטור מחילופי דברים מיותרים וטרדניים עם איזו פקידונת מטומטמת שיש לשער כי זו לה הפעם הראשונה בחייה ששמעה את שמך.

אך בבוקר למחרת, כשישב כהרגלו, בבית־הקפה הקטן הסמוך לביתו, וקרא, על כוס קפה־בחלב, את החדשות המדאיגות בעיתון – החדשות תמיד הדאיגו אותו – נזכר פתאום בחלום שחלם בלילה: הוא עמד בשדה, יחף וכותונת לעורו, ומסביבו עמדו במעגל כ"ב אותיות האלף־בית, כל אחת גובהה כקומת איש, והן משתחוות לפניו, ורק שתיים מהן, האלף והלמד, עומדות זקופות ולא תשתחווינה. לאחר כמה קידות, מחאו כולן כף וקראו כאחד: “אל אל ישראל” – ואז התעורר.

החלום, שרק עכשיו, בשעת בוקר זו, כשהוא יושב על מרפסת בית־הקפה, ואור הרחוב עודו לבן, “אור ריק”, כמו שהיה קורא לו בינו לבינו, נזכר בו, הפליא אותו מאוד, הפעים. והוא שאל את עצמו אם הוא מֶגָאלוֹמן," הלא אינני מגאלומן," גיחך, וכששאל מה פשר הדבר שדווקא האלף והלמד לא השתחוו לו, נזכר בהזמנה לחתונה שקיבל, נזכר בשם הכלה, אורלי, ובשם משפחתה, אלטשולר, והבין שאלה האלף והלמד הנשנות בשמה ובשם משפחתה, והן חוזרות ונשנות ב“אל אל ישראל”.

משולם יריב האמין באותות. לא פעם ולא פעמיים קרה לו שדברים דמיוניים שכתב בספר התרחשו אחר־כך במציאות; או שאירוע כלשהו בחייו, קל־ערך לכאורה, רמז לו לְמה שהוא עתיד לכתוב. ביום שסיים את כתיבת ספרו “יום האור של ענת” נדהם לקרוא בעתון שנערה ושמה ענת איבדה עצמה לדעת, וביום שהופיע הספר, נהרג בידי מחבלים בחור ושמו יאיר, כשֵם אהובה של ענת, שנעלם בהרים ולא נודע מקומו. לפעמים עברה בו מחשבה מצמררת שהנוֹבֶלה הזאת, איזו קללה צפונה בה שגורמת אסונות.

עכשיו אמר בלבו שאולי בכל־זאת כדאי לו ללכת לחתונה זו. אולי נרמז לו בחלום שעליו ללכת. ואולי גם תצמח לו איזו תועלת.

כי זה שמונה חודשים, מאז סיים את הנוֹבֶלה “יום האור של־ענת”, לא הוציא מתחת ידו גם עשרה דפים שיהיה מרוצה מהם. הוא התחיל לכתוב רומן שעלה בדעתו לכותבו לפני שנים, ו“נתקע”. היה יושב ובוהה אל מעבד התמלילים, מקליד ארבע־חמש שורות בהתקפה של מרץ פתאומי, לפעמים עשׂר בתנופה סוערת אחת – ולאחר רגע הן נעלמות מן הצג כמו כוכב שביט השׂורט את הרקיע וכהרף־עין נמוג ללא הַשאר זכר אחריו.

והמילגה שהוענקה לו ושקיימה אותו כל החודשים האחרונים, אף כי בדוחק, גם היא אוזלת והולכת. והדאגה, ממה יתפרנס לאחר שתכלה, הסיחה את דעתו מן הכתיבה: אולי – חשב – בגללה הוא “תקוע”, כמו מכונית שתיבת־ההילוכים שלה חסומה; עד כדי כך הטרידה אותה הדאגה הזאת, שהיה מתבדח עם עצמו, מין התבדחות של עניים, ואומר, שאולי אכתוב ספר פּוֹפוֹלארי – בעילום־שם – למשל, איך להיות מאושר בחי נישואין בנוסח “עשה זאת בגפך”, שיזכה לתפוצה המוּנית וישחרר אותו מדאגות פרנסה, כך שיוכל לכתוב את הרוֹמַן שלו בהרחבת־דעת; כמו אותן זונות המבטיחות לעצמן שתעסוקנה בזה רק עד שתצבורנה די כסף לגדל את ילדיהן.

בסך־הכל רעיון לא רע, ללכת לחתונה הזאת, גיחך בשבתו על מרפסת בית־הקפה והניח את העיתון הצידה. אפשר יהיה לצבור שם חומר לאותו ספר פּוֹפּוּלארי.

שעה לפני שיצא מן הבית, שאל את עצמו אם עליו להביא מתנה כלשהי זוג שאין הוא מכירו ואינו יודע עליו כלום. האם יביא ספר שלו, עם הקדשה? מה יכתוב בהקדשה? אבל בין־כך־ובין־כך לא נותר לו אלא עותק אחד מכל ספר משבעת הספרים שפרסם עד כה, ואת אלה הלא לא יוציא מספרייתו. לבסוף החליט שאם אותה גברת אלטשולר חשוב לה כל־כך ש“יכבד את המסיבה בנוכחותו”, הרי נוכחותו כשלעצמה היא־היא המתנה.

וכן החליט שלא ילבש לכבוד החתונה אלא את הבגדים שהוא רגיל ללבוש יום־יום.

ועכשיו, כשעלה על המדשאה האחורית של בית אלטשולר – לבוש מכנסי ג’ינס צרים וחולצה משובצת, שתי וערב של קווים כחולים וצהובים, ששרווּליה מקופלים ברישול עד קצת למטה מן המרפקים, חיפש במבטו מישהו שיוכל לעמוד ולהחליף כמה מלים אתו.

הבזק של מצלמה סינוור לשבריר רגע את עיניו, וכשהסב את מבטו ימינה ראה את העיתונאית ליאת שיחור, זו שצילמה אותו כבר לא אחת ולא שתיים בכל מיני נסיבות.

והבזק שני, שלישי –

וכשחייך אליה – והיא גם לו החזירה חיוך, כאילו הם שניים שותפים לעבירה – ציין לעצמו שגידלה שׂיער ארוך מאז ראה אותה לאחרונה, במסיבה לכבוד הופעת ספרה של משוררת ששכח את שמה.

“את מסתתרת,” זרק משפט לעברה.

“מסתתרת?” הצטחקה.

“תחת גן השיער הזה,” משך את ידו כלפי מטה, להראות על מסך השיער הגולש על חצי־פניה. “חפרפרת?”

ופתאום, לגודל פליאתו, ראה את שר־החוץ – אכן הוא ולא אחר – מוקף חבורה גדולה של אנשים ונשים המקשיבים לדברו, מחייכים לעומת חיוכו הרחב, והנה הם גם צוחקים בקול, למשמע בדיחה שיצאה מפיו, כנראה; הוא מרוצה מעצמו ושומעיו מרוצים ממנו –

ומחשש פן יפגע בו מבטו של השר – שרק לפני שבועיים זומן לביתו, יחד עם עוד חמשה סופרים, להתייעצות על מצב האומה, ובאותה פגישה חיווה לפניו את דעתו בגילוי־לב גמור, ואפילו בשמץ חוצפה, ועכשיו בשום אופן לא רצה להיפגש בו פנים אל פנים וללחוץ את ידו – מיהר להתרחק משם, פנה אל שולחן המשקאות שבצל הפיקוּס הקדוש, ביקש קאמפארי־סודה, שתיים קרח, וכשהכוס בידו, התבונן בקהל האורחים, שמספרם גדל, ונשאר עומד בעמדת תצפית זו, כאוחז בקרנות המזבח.

החריצות שתקפה אותי, שכמוה לא ידעתי מעודי. אני קמה מוקדם, חוטפת ארוחה קלה וממהרת להיפנות ממנה ולהתיישב אל שולחן־הכתיבה.

וכמו נס מתרחש: המשפטים זורמים תחת עטי, כאילו יד נעלמה מכתיבה אותם. מתעכבים מדי פעם, כמו נחל שסלעים עוצרים אותו בדרכו והוא מהסס לרגעים, מקיף אותם, וחוזר לאפיקו וממשיך לזרום. כבר עשרה עמודים כיסיתי.

והכתיבה הזאת ממלאת אותי כולי. אני חושבת עליה בלכתי ברחוב, בשוכבי לישון, ואתמול, כשנכנסתי לחנות המכולת, הוצאתי גבינה ולֶבֶּן מארון הקירור והעמדתי אותם על הדלפק, וכשאחזתי בכיכר הלחם, להורידה מן המדף, נעצרה ידי בתנועתה, כי משפט שלם הבריק בראשי, “לרכוב על מזוודה ורודת כנפיים ולתפוס בכנף מעילו כשיגיע לרקיע העננים המושלגים”, מיהרתי מאוד לשלם ולרוץ לחדרי פן יימלט המשפט ממני, התיישבתי מיד אל השולחן. (וכתבתי אותו, ולאחר רגע מחקתי. לא טוב, בארוקי.)

ובלילה שלפני־כן התעוררתי – זה היה בשלוש או ארבע לפנות בוקר – ולעיני עלתה בכל חריפותה תמונת הפרידה ממישאל, כשנסע ללמוד בקוֹלג' למכוננים בוֵילס, ואני אז בת שבע. נסענו שלושתנו לשדה־התעופה, בבוקר השכם, אבא נהג, מישאל ואני ישבנו מאחור, ערפל קלוש היה פרוש על המישור, עצי הפרדסים ועשבי הבר משני צידי הכביש היו טלולים, הנחתי את ראשי על כתפו, זרועו חבקה את כתפי, עצמתי את עיני ודימיתי שאני נוסעת אִתו לכל אשר יסע, צמודה אליו בלי היפרד. ואחר־כך, כשעמדנו אתו בתור הארוך לבדיקות הביטחוניות, הוא התבדח ואמר שישלח לי גרגרי־יער כי אני גרגרנית, וישלח לי חמניות כי אני חמדנית, וישלח לי קונכיות כי אני קנאית, וכשנתלש מעלי וראיתי אותו עולה על גבי המדרגות הנעות, מתרומם ומתרחק, נדמה היה לי כאילו הוא נעלם ברקיע, כמו מלאך בין העננים, ולעולם לא אראה אותו עוד.

וקפצתי מן המיטה, ניגשתי לשולחן וכתבתי כמה משפטים, וחזרתי לשכב.

האם היה זה רומן? נובלה? מחרוזת של אפיזודות?

“המצולה”.

יושבת הייתי שעות על החול, לרגלי הגבעה, צופה בים המחליף את צבעיו, מכחול־פלדי לתכלכל־זורח, מתכלכל לירוק־איזמרגד, מירוק לאפרורי־סגרירי, ושוב לכחול – ראי לשמים, שענני־נוצה נודדים בכיפתם התכולה, מתלקטים ונמוגים, מסתירים ומגלים את פני השמש. וכשהיה הים שקט מאוד, צלול, גל לא קולח, יכולה הייתי לעמוד בו רגעים ארוכים ולא לזוז ממקומי, המים מגיעים עד מותני ומבטי אל המצולה. מן הקרקעית החולית־הלחלחית שבמעמקי השיקפון הזך הזה, שצדפים וקונכיות מוטבעים בה מימי בראשית, נשקפו אלי ארמונות אגדיים זעירים, ומעליהם שוטטו, בדממה המוחלטת, דגיגים שחורים, דקים כחיצים, פונים הנה והנה כמחפשים דבר־מה, רגע מצטלפים ממקומם, מזנקים בניתור עצבני לצדדים, למעלה, ומיד חוזרים לשיטוטם השאנן. יש ודבלולי אצה קרועים וממורטים, ירוקים אפלים, היו צפים שם, מתפרשים ומתנועעים לאטם על עריסת המים, ולעתים הבהיק בממלכה השלווה הזאת גופה הרירי, הגלדי, הכחלחל־הקפוא, של מדוזה, משלחת זרועות ארסיות מפטרייתה הסחוסית, במלקחיים מאיימים לצבוט ולהרעיל.

זך ומפחיד היה מראה המצולה. כי בתוך הטוהר הצלול הזה שוטטו תמיד שדונים קטנים, שליחי העין־הרעה, זוממים רע, מאותתים רע, מתנכלים להרע, וידעתי שהם יחזרו ויבעתו אותי בחלומות.

מושך ומאיים היה הטוהר הזה.

בצאתי מן הבית, אחר־הצהריים, באה לקראתי מיקי מייזלר, שארבע שנים, מאז התיכון, לא ראיתי אותה. שמלה סגולה־דהוייה הגולשת לה עד הקרסוליים, ושולי תחתונית־תחרה מבצבצים ממנה, משקפיים עגולים במסגרת מתכת לעיניה, והשרוך השחור המשתלשל מהם על חזה הפחוס מאריך עוד יותר את קומתה הג’ירפית. זרועותיה היו פרושות לקלוט אותי, ובצהלה קראה בשמי, כאילו חברות בנפש היינו, והרי כמעט לא עברו בינינו שלושה משפטים כשלמדנו בכיתה אחת. יופי שאני פוגשת אותך, הצטלצל קולה ברחוב, ולאחר רגע: מצטערת על מה שקרה לך, באמת, (תמיד, זכרתי, היה ניגוד מתמיה בין דיבורה הקליל, העולז, לבין החיוך העצוב בעיניה, מין חיוך עיף, או זקן), אבל “קוֹזי פאַן טוּטֶה”, ניחמה אותי, ועל־כל־פנים, כל החברות שלה כבר התגרשו לאַללה. גם את? שאלתי. – או, לא! תודה לאל לא! נשואין לא בראש שלי בכלל! וסיפרה שהיא משחקת בתיאטרון קטן, “קלעים”, ולפרנסתה עובדת כמלצרית בפאב. את ממהרת? סמכה את שתי כפות ידיה על כתפיי, כאילו היא מבוגרת ממני בכמה שנים, איכפת לך לשתות אתי קפה?

התיישבנו בבית־הקפה שממול. מיקי מייזלר שלפה סיגריה מן הקופסה, דפקה אותה על טבלת השולחן, שמה אל פיה, הדליקה גפרור, בכווצה את עיניה מפני האש, שאלה: נכון שהוא איים עלייך? – מי? אמרתי בעוינות. – זה שברחת ממנו. בליל החתונה… האמיני לי, אמרה, לא שווים קצוץ להתאבל עליהם. והתכוונה לגברים, כולם.

ומכאן והלאה, ללא כל שידול מצידי, גם בלי שהבעתי התעניינות כלשהי, החלה מספרת, בגילוי־לב מפתיע – שהרי מי אני לה? – על יחסיה עם גברים. פעם יצאה שבועיים עם בחור שהתחשש עליה בפאב –

היתה זו טיראדה זורמת כנהר שוטף, ממש כפייתית:

… דווקא די נדלקתי עליו מפני שהיה עדין כזה יפיוף אינטליגנטי דיבר על סוף האידיאולוגיה או ההיסטוריה של פוּקוֹ ומה לא אבל כשזה הגיע לדבר עצמו הוא היה אסון פשוט לא להאמין פתאם את מגלה שהוא לא מזדקף או הביצים לא כואבות לו בכלל מה אני מפחידה אותו? תגידי את אני מפחידה? מצחיק אותי וכשאין התאמה במיטה כל היתר שווה לתחת ולא שאצלי סקס זה הכול בכלל לא, נכון לפעמים יש איזה סטּוּץ נחמד ללילה או שניים אז למחרת יש לי יום טוב אני אומרת היה יופי וזהו אבל זה מסַפק לי רק לצורך זואולוגי יותר נכון ביולוגי ויש בזה גם את האלמנט של סתם כֵּף שאת אומרת לעצמך לעזאזל כל העולם שִיט אז מותר קצת לכַּייף בלי חשבון של מה יהיה מחר שפינוזה וכל זה אם כי אל תטעי אני לא הטיפוס שנכנסת למיטה ועושה איזה חפוּז עם אחד שאני לא מכירה כמו כמה חברות שלי שאחר־כך נגעלות מעצמן חוטפות קריזה ומייללות לי בטלפון אני יכולה לפעמים להישרד גם שלושה חדשים בלי ושום דבר לא יקרה לי מפני שלמזלי יש לי דברים אחרים בחיים שאני משקיעה בהם הרבה מעצמי לא ראית אף הצגה שלנו? כדאי לך תבואי מציגים עכשיו את זוגות מוזיקאליים של לוסיצקי מחזאי פולני משגע לא שמעת עליו? תגידי מתי את יכולה אני ישאיר לך כרטיס בקופה לא מה פתאום שאת תשלמי ידידות עוד שווה לי כמה שקלים אז כמו שאמרתי משחק זה העיקר אצלי עכשיו ואין לי ראש לקטע המשפחתי להיכנס לאיזה התקשרות פולנית כזאת לא בזמן הנראה באופק על־כל־פנים ואפילו אם הייתי מחליטה כן להזדנב לזה אז אין לי את האובייקט איפה תמצאי בימינו בחור שיהיה מוכן להשקיע בך? זה סקוּפ אם את מוצאת אחד כזה מפני שלכולם יש היום את הדאווינים המאצ’וֹאיסטים שלהם וכולם נלחצים אם את מצפה שישקיעו בך גם קצת רגש אם אתה רוצה אותי קֶבע אני אומרת אז בוא תרשים אותי תתאמץ ואם לא אז תעוף לי מהעיניים אני לא רוצה להיות במיטה עם אחד שכשאני פותחת את העיניים בבוקר אני לא מבינה איך הוא הגיע לפה ומה שאני שונאת זה טריקים דיפלומטיה וכל זה שתעשי את עצמך בלאזֶֶה שכלום לא איכפת לך כדי שיחזרו אחרייך לא מאמינה בזה מוכנה להפסיד את הפייס הזה ולא להנמיך את עצמי עד כדי כך אבל אצלם זאת התֵיזה עכשיו להיות אפאתיים או פלגמאתיים וזה מבאֵס אותי מוטב כבר להיות לֶסבית את לא חושבת? פעם היה לי סיפור עם סטודנט למשפטים הלכנו יחד לסינמטק ישבנו למטה בבאר אחרֵי הסרט של פאזוליני הוא בקושי הואיל להוציא שלושה משפטים מהפה שאלתי אותו מה מלחיץ אותך והוא אומר לי את משדרת אגרסיביות! זה הקפיץ אותי תגיד לי אתה מפגר? אני משדרת אגרסיביות? תגידי את אני משדרת אגרסיביות? אני מקיזה דם לפעמים כשאני חושבת על חוסר קומוניקציה בין בני־אדם מפני שאו שיש קונטקט או שאין יש יש אין אין ואם אין אז אני בחיים לא אשפיל את עצמי כל המצב הזה הוא דֶפֶק אחד גדול אני אומרת לך אבל מה אני מקטרת? עם כל מה שאני רואה מסביב אין לי זכות לקטר בעצם…

שאלתי אותה אם אף פעם לא היתה מאוהבת.

להתאהב זה לא הקטע שלי, צחקה.

אבל בעיניה היה עצב עיף, וכל אותה שעה שהקשבתי לדבריה – בלשון עירומה, נטולת צעיפים, אותם צעיפים דקים, חצי־שקופים, שתמיד חשבתי שהם המשווים את היופי ליחסים בין איש לאשה – הרגשתי כאילו היא מדברת “מחוץ לעצמה”, קול מדבר מתוכה ואין זה קולה.

ומעט־מעט, ככל שהוסיפה לפטפט, ירד עלי ענן של דכאון.

היית צריכה להיוולד בתקופה אחרת, אמר לי פעם פרופסור אחד.

אבל לסדנה אני באה עכשיו בעיקר כדי לשמוע את ההערות על חיבורי המשתתפים האחרים.

בשבוע שעבר, כשהראיתי לתרצה בהרב קטע נוסף שכתבתי, נשאה מבטה לאחר שסיימה לקרוא:

זה הלך לך בקלוּת, מה?

בערך…

כשהולך לך קל מדי, אמרה, תתחילי לחשוד בעצמך. משהו לא בסדר. כי בכתיבה טובה צריך להרגיש את קשיוּת החומר, את התנגדותו. זה לא כיוּר בפלסטֶלינה, זה לחצוב באבן, בפטיש ואיזמל, כמו שפַּסל עושה.

כן, הנהנתי.

תאטי קצת את הקצב, נשאה את הדפים מן השולחן ומסרה אותם לידי.

היא צודקת, אמרתי לעצמי כשהלכתי לדרכי. באמת יש איזו הרגשה של הונאה, של אי־יושר, כשזה הולך קל למדי.

ואחר־כך חשבתי: אם היא מקדישה לי מזמנה היקר שעה די ארוכה לאחר גמר פגישת הסדנה, אולי בכל־זאת –

ואתמול נסעתי לראות את מישאל.

חוזרת אל זירת הפשע.

סרן דוהר לקראתי אל השער, קופץ בשמחה על חזי, טלפיו על כתפי, אך אני, תוגה מכווצת את לבי.

זו הפעם החמישית מאז החתונה אני באה לכאן, ובכל פעם מחדש –

מראה המדשאה, העצים, הבריכה, גולות הפנסים הגדולות שהאירו את ירק הדשא בערב ההוא, לאורך השביל המוביל אל הווילה, הוא כמראה שדה שרק תמול־שלשום התחולל עליו קרב עקוב־מדם, וכשתם הקרב מיהרו לפנות ממנו את החללים, את תרמילי הכדורים, את פגרי הכלים ההרוסים, למחות כל סימן, כדי שייראה חף ושליו כתמול שלשום.

בפתח פוגשת אותי אמי, ארשת הנפגעת־ואינה־סולחת לא נמחקה מפניה, הרסתי לה את מוניטין המשפחה, מה יגידו בגת, במועצה לארץ־ישראל יפה, שהיא עומדת בראשה, איך אפגוש עכשיו את אשת שר־החוץ, איך תטלפן לאשת הרמטכ“ל לשאול למה פיטרו את ראש אמ”ן –

מישאל בבית?

שבי רגע, היא מראה לי על כורסה בסלון, זה ספסל הנאשמים.

ואת כתב־האשמה הרי אני יודעת בעל־פה.

ואני מעבירה ידי על פרוותו החומה, המתוחה, של סרן, שהרביץ עצמו לרגלי, על השטיח, מחליקה הלוך ושוב לאורך שדרתו, רק כדי שלא להישיר מבט אל יולדתי.

רק דבר אחד אני רוצה, תסבירי לי דבר אחד אני רוצה שתסבירי לי: למה היית מוכרחה לעשות את זה מיד למחרת? לברוח, ישר ממיטת הכלולות אפשר לומר, כמו באיזה רומן למשרתות מן המאה שעברה? אחרי הכול, זה לא היה הלילה הראשון שלכם! לשם מה הדרמטיות הזאת? אלטשולר הוא לא שֵם אלמוני כפי שידוע לך…

המשכתי להחליק בידי על גבו של סרן.

את יודעת שאני התנגדתי לזיווּג הזה מהתחלה, כשרק כתבת לנו מלונדון. רק פרד יכול להיוולד מכלאיים כאלה.

שלא ברצוני פרצתי בצחוק. לכהרף עין ראיתי בדמיוני חמור־גרם מרביע סוסה.

לא אמרתי לך שזה לא יחזיק מעמד? גם אבא, בהתחלה..רק אחר־כך, פתאום הוא מצא חן בעיניו, עם רעיונות הסהרוריים שלו. אז אַת יכולה להבין שראיתי מראש מה שיקרה.

אחזתי בשתי ידי בזרבוביתו של סרן, קירבתי את פני אליו וחיטממתי אותו.

במרץ רב הכנת את החתונה, אמרתי, מבטי בעיניו הלחות של סרן, סמוכות לעיני, כנועות ומסורות. אלמלא אני, היית מזמינה עוד שלוש מאות מבחירי האומה.

(כל הצדקנוּת הזאת שלה, ההשתדלות הצבועה שלה להיות בסדר עם כולם, עם משפחה, חברותיה, המדינה, המנהיגים, אתי – שעה שלמעשה לא איכפת לה כלל מה קורה אתי!)

יתכן שאלמלא ההתנגדות שלי, הוסיפה כלאחר הרהור, כל הקשר הזה ביניכם היה נפסק, או מתרופף לאט־לאט. אַת הלא עושה דברים רק כדי להרגיז אותי. דווקא! עוד מילדוּת.

כן, בזה היא קצת צודקת, לחשתי בלבי, מחטממת שוב את סרן.

אמרתי: שום סימן של מורת־רוח לא הבחנתי אצלך בזמן החתונה. היית ברקיע השביעי, לא? מתרגשת, מתנשקת, מציגה אותי ואת חתנך הגלילי, תפארת מדינת ישראל, לפני כל המי־ומי –

אבל לא כך היה באמת, ידעתי. היא העמידה פנים במיטב כשרונה. היא רתחה בתוכה, התהלכה על עקרבים. כי, בנוסף לכול, ציפתה לבואם של כעשרים איש מקיבוצו של חגי, קודם־כול אביו, ואלה בוששו לבוא. היום פנה, השמש כבר קרובה לשקוע, הרב דוחק שצריך להעמיד את החופה, המוזמנים נעשים קצרי־רוח, והיא עצמה עם הציפורים המשוגעות שש לה בראש שכל מאורע משפחתי צריך לקשור לו כתר שלל משמעות סמלית – אילו עשה אבא את רצונה, ודאי היתה הווילה נבנית בצורת מקדש־שלמה ומגן דויד בראשו – תכננה שברגע השקיעה בדיוק ידרוס החתן את הכוס –

בשבע – הגן הרוחש אורחים הדורי לבוש, טובל באור דמדומים, גולות הפנסים השתולות בדשא הודלקו, וכן שרשרות הנורות הצבעוניות בין העפאים, שלושה פועלים בסרבּלים כחולים כבר מושכים בחוטים ומעמידים מיקרופון על הבימה שלרגלי האלמוֹגן – חת־שתיים־שלוש ונשיפה, חת־שתיים־שלוש ונקישה – ואל בימה שנייה כבר מביאים את עמודי החופה עם גולות הכותרת וטבעות הנחושת, ומלצרים אצים הנה והנה –

סבלנותה פקעה. להובת פנים ניגשה אל חגי, ניטתה אותו הצידה, אמרה לו משהו בנחישוּת תקיפה, והוא, אנוס על־פי מצוותה, עזב את גיא־החיזיון, ומיהר לעלות למעלה, לחדרי.

ואני – חונקת יבבה בתוכי, עפעפי רוטטים מן המאמץ להאיר־פנים לכל אורח, לחייך, לברך, להודות, להתבדח, ובו־בזמן להבליע דמעות עומדות בגרוני (תודה, תל־אלוף מגידו, אני שמחה שבאת… לא, אני נשארת בארץ, אבל אבוא אחריו, בעוד כמה שבועות, אני מקווה… כן, סינגפּוּר; תודה, גברת רוזן, רינה לא באה אתך? כן? תודה, גברת קרסו, כמובן זוכרת, הלא עם אביבה למדתי בשנה הראשונה… סינסינטי? פסיכו־סוציולוגיה? יופי! מסרי לה ד"ש כשתכתבי לה!), כל רצוני לפרושׂ כנף ולחמוק, כרוח לא־נראית, מבין המון המוזמנים האלה, לדאות אל חדרי, להתנפל על מיטתי, לכבוש את פני בכר ולבכות כמו אז, כשהייתי בת שמונה, ואבא שנסע העירה השאיר אותי בבית עם אמא והבטיח לחזור בערב, ולא בא –

כי הוא לא בא, הסָטיר כסוף־התלתלים, שלחתי לו הזמנה והוא לא בא, חיפשתי אותו בתוך הקהל הצפוף – שרים, עסקנים, בנקאים, קצינים, כל מלח־הארץ שבאו לשמוח בשמחתי – אילו הופיע רק לרגעים אחדים, ללחוץ את ידי, ללטף את פני בעיניו החמות המפתות, המשועשעות – המשקרות, אני יודעת, אבל לא איכפת לי – כל מה שרציתי הוא שיאשר במבטו את הצעד הגורלי הזה שאני עושה ושאינני יודעת –

פיזרתי סליחות מחויכות לימיני ולשמאלי – אני תיכף חוזרת, רק כמה רגעים! – מיהרתי גם אני לעלות אל החדר הוורוד. חגי ישב על שפת המיטה ושפופרת הטלפון לאוזנו. אין תשובה, הניח את השפופרת כשהתיישבתי לצידו. הם בטח יצאו כבר מזמן. לא יודע מה קרה שעוד לא הגיעו, אמר בפנים מודאגות. –

אבל אבא שלך, אמרת לי, לא לגמרי הבטיח שיבוא… – הוא יבוא, יבוא, אמר בנעימה לא משכנעת, אבל אמך נתנה לי אוּלטימטוּם: אם תוך רבע שעה… היא צודקת, אמרתי בלי לדעת מה אני אומרת, כי הייתי שרויה במין הזייה, חושבת, אולי רק חלום הוא שאני מתחתנת הערב, עם האיש הזה שלצידי, איך הגעתי אליו בכלל. – רגע, הרים שנית את שפופרת הטלפון ושוב החל לחייג. ננסה את המזכירות, אולי יש שם מישהו.

כן, היה שם מישהו, אחת עדינה, והיא אמרה לו שיצאו מזמן, בשלוש וחצי, ששה או שבעה איש, היא חושבת, בטֶנדר של המפעל, ואינה יודעת אם אביו היה ביניהם.

חגי קם, אחז בשתי ידי, הקים אותי מן המיטה, והצמיד אותי אל חזו הרחב, הפלדי, נשק קלות את שפתי, חפן את פני בכפות ידיו, והישיר מבטו לעיני, ופיזם בלחש: מה אומרות עינייך, עינייך, עינייך… ואני, דמעות נקווֹת בעיני, לחשתי בלבי: אני אהיה שלך, חגי, אשת־חיקך, אל תדאג, יהיה טוב, אין זו אשמתך… בוודאי לא אשמתך. החלקתי בידי על לחיו ואמרתי: עוד מעט אני יורדת, רק אסתדר קצת.

חזרתי והתיישבתי על המיטה, מאזינה לקול צעדיו היורדים במדרגות, כצעדי הענק מאגדות הילדים –

וכשנדָמו הרמתי את שפופרת הטלפון, שומעת את פעימות לבי הולמות בחוזקה בחזי –

זה השטן שבתוכי, אני יודעת –

וחייגתי את מספרו.

ואי־שם, בצפון תל־אביב, בדירה שלא הייתי בה מעולם – האם פרוטוֹמה של מילטון ניצבת על שולחן־העבודה שלו, העמוס ספרים ומחברות? – הדהדו ארבעה צרורות צלצולים, ומיד נשמע קול אשה בוטח, מיושב: הלו!.. סומק הציף את פני, חשה כמו גנב שידו אוחזת במלקוח והוא שומע צעדים מתקרבים מעבר לדלת, ופעם שנייה, ביתר תוקף: הלוֹ! שלישית, בתרעומת: הלו! מי שם?! ועוד רגע והשפופרת הונחתה בכוח שם, בבית המסתורי ההוא, כשהנחתי גם אני, לאט, בזהירות, את שפופרתי, חשתי את הלהט הבוער בפני, והלב הוסיף לדהור בחזי.

רק פעם אחת ראיתי אותה, מרחוק, ביום סגרירי, קודר, גשם עמד לרדת בכל רגע, יושבת ליד ההגה במכונית, מול שער 4 של האוניברסיטה, מחכה לו, כנראה, להסיעו הביתה, צדודית של אשה תקיפה, עם אף חד וסנטר חזק וגבות שחורות, סמיכות, ושנאה עזה אליה ניצתה בי, לקחת את שנאתי בידי ולרגום אותה בה, ואותו לסרוט בצפורנַי – מה אתה מוצא בה, מה קושר אותך אל הגוף המסורבל הזה, אל השדיים הגסים האלה, אל הערווה שלה, הרחבה כשאוֹל, המציפה אותך במיצי הרעל שלה, שאפשר להריחם מרחוק, כמו אצל כלבה בתַאנתה.

עכשיו ישבתי על המיטה, פני בוערות מכלימה, ממרירות, ונזכרתי שוב, בפעם המאה ואחת, בערב ההוא, האחרון, לאחר ההרצאה שלו על יֵיטס, כשחיכיתי לו עד שיצאו כולם מחדר ההרצאות וליוויתי אותו למכוניתו והתיישבתי בתוכה לצידו, מכוּוצת כציפור בקרה – ערב חשוך היה ורק צעדים בודדים נקשו על שבילי הבטוֹן הרחבים שבין הביינים – ובלי להביט בו, כמו לנסותו, לבחון אותו, אמרתי שאבא הציע לי לנסוע ללונדון, לעשות שם את התואר השני ב“יוּניברסיטי קולג'”. יופי! רעיון מצוין! קרא ספּוֹנטנית, לבי מת בתוכי: השמחה שקפצה עליו, שהנה, בלי שטרח בכך, בלי שנקף אצבע, כפתק־מן־השמים, נמצא לו מוצא, המסכן, מן הסבך שנקלע לתוכו, כמה נהדר שאני מפנה את השטח, שאהיה רחוקה אלפי מילין ממנו, ולא ייאלץ עוד לשקר, לתכסס, לשחק במחבואים. רעיון מצוין! חזר ואמר, ומיד הציע לי – כמה נדיב היה הפרופסור לשירה אנגלית, כמה נכון לסייע לתלמידה מצטיינת, שכתבה עבודה מעולה על קוֹלרידג', לקדם אותה במסלולה האקדמי! – לצייד אותי במכתב לידיד שלו, פרופסור לספרות מַשווה באוניברסיטה ההיא… אלוהים, איך הוא מדבר אלי, צעקתי בתוכי, כאילו מעולם לא שכבנו יחד, כאילו לא הערה את אונו בתוכי, כאילו לא היתה ברית־סתרים בינינו במשך יותר משנתיים… אַת מבינה שזה לא יכול להימשך ככה, אמר בסוף ברוֹך האכזרי שלו, מניח את ידו על ברכי, האיש הרחום הזה, המבין־ללב־סובל…

מלמטה עלתה נגינת התזמורת, מתייללת בניגון חתונה חסידי, אמא כבר יוצאת מדעתה, אמרתי לעצמי, מתרוצצת בין האורחים, מחפשת את הבת הסוררת, את הכלה האובדת, מי יודע אם לא נמלטה או נחטפה. נכנסתי לחדר האמבטיה הצמוד לחדרי, הפשלתי את שולי שמלתי הצחורה, לשחרר את הלחץ לפני שארד למלא את חובתי –

מפליא איך ישיבה על אסלה פותחת את אשנבי הזיכרון לדברים שלא חלמת שתזכרי אי־פעם. פתאום הצטלצלו באוזני שורות משירו של שֶלי, “בריחת האהבה”, שלמדנו שנה לפני נסיעתי ללונדון –

עשרה בחדר היינו, רק שניים בחורים, ורובי, השַרמַנטי, הנוֹנשַלַנטי, שהתלמידות אוכלות אותו בעיניהן, שלבן נמס מקולו, יושב לו נינוח לאחוריו, שתי רגליו פשוטות אל הכיסא לפניו, מכנסי קוֹרדרוֹי כחולים, חולצה ספורטיבית בצבע האפר, קורא את השיר במבטא המחוטב שלו, המדגיש כל מלה, המעניק משמעות למקצבים, לחרוזים, מפסיק מדי פעם כדי לשעשע את מעריציו בהערות מבדחות על יחסיו של שֶלי עם אשתו הצעירה האריֶֶיט ועם אחותה אילייזה, ועם הפילגש של ביירוֹן, חורש באצבעותיו את תלתליו, שעטנז של שחור וכסוף –

קמתי מן האסלה, ניגשתי לכיור לרחוץ את ידי ונדהמתי לראות את פני בראי: מוכות יגון! כאילו שמועה רעה הממה אותן!

מה אַת, מוּלָטית? חייך רובי שליטף בפעם הראשונה את הלחיים האלה. נולדת באיים הקאריביים? במשולש בֶּרמוּדה? וחודש אחרי־כן לקח אותי במכוניתו לחיפה, להר הכרמל, לאיזה סמינר בינלאומי באוניברסיטה, על שירה קוֹנקרֶטית, נדמה לי, ובצהריים, לאחר שסעדנו בקפטריה, אל שולחן אחד עם פרופסור ממנצֶ’סטֶר ועם פרופסור מבֶּרקלי ועם צעיר אחד רעשני ומצחיק מאוניברסיטת טֶקסאס, הסיע אותי בדרך עפר מתפתלת לעבי יער הכרמל, יום אביב זיווני היה, מסביב חגיגה נהדרת של פרחי כליל־החורש ואחירותם וקידה וחרציות וכלניות, וכששכבנו על מרפד הדשא, נסתרים בין העצים, מטבעות זהב־שמש נושרות על פנַי בין ענפי החרוב –

למטה סלסלה התזמורת את ההנעימה “לוּ הייתי רוטשילד” –

אני יורדת! אני באה! כן, לא ברחתי, לא נחטפתי, אני יורדת!

כשעברתי שוב בחדרי, בדרכי החוצה, קלט מבטי את ה"פּרימאוֶורה " של בּוֹטיצֶ’לי, התלויה מעל לכוננית הספרים, מול מיטתי, וכשראיתי את שלוש הגרַציות האלה, המעורטלות מבעד לשקיפות כותנות המלמלה שלהן ומחלפות זהובות עוטרות את ראשיהן ואצבעותיהן שלובות יחד באחווה של תום וחושניות, בתולים ובשֵלוּת נשית, אלה הגראציות שמגיל צעיר, מהיותי בת חמש־עשרה, שש־עשרה, ראיתין כהתגלמות היופי האידיאלי, האצילי, שבו מזדכך החושני לנשגב, כמו יופיה הנעלה של השירה – חשתי כאילו ברגעים האלה, כן, ברגעים האלה ממש, אני מגורשת לעד מחלומות נעורי.

בבהילות פגשה אותי אמי בצאתי מן הווילה – איפה היית? כולם מחכים! – משכה אותי אחריה אל הביתן, שם כבר המתינו בקוצר־רוח הרב הצעיר, חכלילי הלחיים, טלול הזקן, חגי, שהודיע לי שהוחלט לא לחכות עוד לאביו – הפסד שלו, אמר – אבי, שני דודַי, שלוש דודותי, סבא אוריה, מישאל, מוכנים ומזומנים לצעוד בתהלוכת הניצחון, עם החתן והכלה, לעבר בימת חופה. – – –

עכשיו אומר לך משהו שלא אמרתי לך אז, יורה בי אמי, היושבת מולי בסלון, חץ שחוט מעיניה האמיצות. כשהבאת אותו אלינו בפעם הראשונה, שניכם ואבא ואני ישבנו פה, ליד השולחן הזה, וראיתי איך הוא תוקע את האצבעות הקלשוֹניות שלו לתוך הקנקן עם הקרח ודולה משם חופן שלם של קוביות ומטיל אותן לכוס הוויסקי שאַני העמידה לפניו, ידעתי כבר אז…

תשאלי את אבא, ברגע שיצאתם אמרתי לו: צריך להציל את הילדה מחיבוק הדוב הזה… ואני שואלת את עצמי: הלא היו לך הזדמנויות פז בלי סוף…

קמתי על רגלי ופניתי לעלות אל חדרו של מישאל, כשהגעתי אל הפתח, הסבתי את ראשי אליה ואמרתי:

אַת יודעת מי היחידים שמצאו חן בעיני – היחידים! מכל אלף האורחים שהזמנת? הקיבוצניק הקשיש הזה, אינני זוכרת את שמו, שבא בהתחלת הערב ולא ידע מה לעשות עם עצמו, ויצחק הירקן, זה הגרוּזיני מן השכונה.

ועד שהספיקה לפצות פה, יצאתי ועליתי במדרגות.

איך הסדנה? שאל מישאל לאחר שקירב את כיסאו אל הספה.

שלחת אותי לריפוי בעיסוק. בסדר. אני מטופלת היטב, אמרתי.

הנצנוץ החייכני של משקפיו עבי העדשות נוסך עלי רוגע, מרפס אותי. כשאני רואה אותו לפנַי, את גופו הדוּבּי, המאציל חום על קרבתו, את פניו הירחיות, המאירות, ובעיני־רוחי רואה את הניצוצות המתבזקים בלי הרף בראש הזה, המקריח כבר קצת בקודקודו – אני תמהה איך היה אחי זה יכול לצאת מרחמה של אמא, מחלציו של אבא.

ובעצם, אני חשה בושה מול טוב־הלב השופע ממנו.

כותבת?

קצת. התחלתי.

נהנית?

מכל ההנאות שיש לי בימים האלה, זו בינתיים הגדולה ביותר.

הוספתי: זה די גורף אותי.

הוא משהה עלי את חיוכו, כשוקל את דברי.

אני מקנא בך. שאַת כותבת, מצרפת אות לאות.

ואתה – גם אתה כותב.

הוא קם, ניגש אל שולחן־העבודה הרחב שלו, נטל מערימת הגיליונות שעליו גיליון משובץ, ארוך, והביאוֹ אלי.

הביטי מה יש כאן: ספרוֹת, ספרוֹת, סימנים מתימטיים, חישובים, נוסחאות… לספרוּת אין אישיות. הן נייטאליות, אדישות.

אני רואה פה גם אותיות, הצבעתי. גַמָא, לַמדָא, סיגְמָה, פִּי…

לכל היוונים אותם הפנים, כמו שאומרים, הצטחק. ראיתי פעם בציריך, תערוכת הדפסים של ג’ספּר ג’ונס. היתה שם סדרה על ספרות מ־0 עד 9, וכל הדפס כזה היה אמור לבטא את אופי הספרה. הצבעים – כחול, ורוד, צהוב, וכו' – ערפיליים, נמוגים זה לתוך זה, במהילה שונה מספרה לספרה, אבל לא מצאתי שום קשר ביניהם ובין הספרות שנועדו כביכול לבטא. בנקל אפשר היה להחליף אותם זה בזה, רק לאותיות עבריות יש פרצופים יחודיים, כל אחת והפרצוף רב־ההבעה שלה.

אתה את האותיות והמלים העבריות מבין כמוני, אולי יותר ממני, ואני, המספרים והנוסחאות שלך…

הם עברית בשבילך, צחק, c’est de I’hebreu pour moi כמו שאומרים הצרפתים. לא, הם פשוט מחוץ לחוג הראייה שלך. אני זוכר שפעם הרציתי לך על אֶנטְרוֹפיה, מקריוּת ודֶטֶרמיניזם, ואת הבנת הכול, אפילו שאלת שאלה יפה שפתרונה מעסיק אותי עד היום. אמרת: אם אלף קופים יתקתקו על אלף מכונות־כתיבה אלף ימים, האם יתכן שעל אחד הדפים הכתובים האלה תופיע סוֹנֶטה של שֵקספיר?

כן, נזכרתי. זה היה לפני שלוש שנים, כשביקרתי אותו בציריך, בחופשת הפסח.

פעם, עוד לפני נסיעתו לשוויצריה, כשחזרתי יום אחד מן האוניברסיטה, ולשאלתו מה למדנו, אמרתי סונֶטה 132 של שקספיר, חשב רגע, ואמר: כן, “כאשר עיני האהובה אבֵלות, היופי עצמו משחיר, ומכוער הוא כל מה שדיוקנך חסר…”

הסתכלתי בו, באחי בן השלושים־ואחת, ושאלתי את עצמי, כמו ששואלים הורי את עצמם, לעתים גם אותו, אני מניחה, מתוך דאגה המטרידה אותם כבר שנים, מדוע אינו מתענין כלל בבחורות.

למה אתה לא מלמד באוניברסיטה? אמרתי. משלוש אוניברסיטאות פנו אליך כשחזרת ארצה.

מישאל הרהר רגע, אחר־כך אמר:

יש משפט מפורסם של אינשטיין: אלוהים לא משחק עם העולם בקוּבּיה. והנה אני לא מזמן קראתי במדרש יהודי עתיק כתוב שאלוהים, לפני שברא את העולם, שיחק, לא בקוביה, אלא בכ"ב אותיות. בשתי האמירות הכוונה היא שאין מקריות ביקום, אבל באמירה השניה יש משמעות מסקנתית יותר. אני עוד אנסה לגלות אותה.

ועד שלא תגלה, לא תסכים ללמד?

כשחזרתי מלונדון, סיפר לי אבא, שיום אחד בא אליו שליח מטעם הסֶנאט של האוניברסיטה העברית, פרופסור לפיזיקה של הקוואנטים, לתהות על קנקנו, וגישש לדעת אם יאות ללמד אצלם אם יוצע לו הדבר. מישאל השיב: “אני לא מעז להורות אי־וַדאוּיוֹת לפני שהוכחתי את אי־ודַאוּתן…” מה ענה לך על כך? שאל אבא את מישאל. – הוא הסתכל בי כמה רגעים, אחר־כך קם והלך, צחק מישאל.

הדבר שאני מנסה לגלות, הסביר לי עכשיו, הוא הרבה יותר רחב: הקשר בין המתימטיקה להיסטוריה, אם בכלל קיים קשר כזה. אַת מבינה, המתמטיקה, מימי אוּקלידֶֶס ועד היום, מיושמת לפיזיקה, למכניקה, לאלקטרוניקה, לכל ענפי הטכנולוגיה. השאלה הגדולה היא, אם יתכן ליישם אותה למציאות ההיסטורית של החברה האנושית, עד כדי כך שתהיה לנו אפשרות, כמו במדעים המדויקים, לחזות מראש תהליכי התפתחות. אבל כדי לפתור שאלה זו, צריך להפריך את ההנחה של מכניקת הקוואנטים, הכופרת ביכולת הניבוי המוחלטת, ומעניקה לכל תוצאה אפשרית הסתברוּת משלה… קחי, למשל, את עניין התפרקות הפּרוֹטוֹנים לקְוַוארְקים…

הוא שוכח שאני אינני מבינה כמעט כלום בנושאים האלה, מפליג לספירות עליונות שאינני מסוגלת להגיע אליהן, מרחף, נדמה, בעולם של הזיה… ובכל־זאת, אני מוקסמת, מרגישה כאילו גם אני ניתקת מן הקרקע, נעשית קלה, כוח המשיכה של הארץ נחלש…

פתאום הפסיק, אחז בשתי כתפי וניער אותן: את חולמת! לא שומעת מה שאני מדבר!

אני מנסה להבין, צחקתי.

הוא הסתכל בי רגע, קם, ניגש אל כוננית הספרים, שלף מתוכה ספר והביאו אלי.

קחי את זה אתך. תקראי.

פתחתי. “עקרונות המתימטיקה” של בֶּרטרַנד רַאסֶל.

ואז אבין על מה אתה מדבר?

הדברים פשוטים יותר משאַת חושבת.

אני מודה לו בלבי על שאינו שואל מה שלומך בימים אלה ואינו מזכיר במלה אחת לא את החתונה ולא את חגי.

כשראה אותו בפעם הראשונה, באחד מביקוריו בביתנו, אמר לי אחר־כך שצדקתי במה שכתבתי לו מלונדון: כן, הוא בחור ללא מסיכה". וציין שצחוקו הוא “פראי ותמים, כמו של ילד, שגם כשהוא חוטא, אינו יודע שהוא חוטא”. ועוד אמר, שידיו הגדולות אינן ידי איש “המכה בלחי החמור”, אלא ידי איש חובק. אַת בידיים טובות, רק שלא יחבק אותך חזק מדי! צחק וחיבק את כתפי.

אך בפגישה השנייה התעורר בו איזה מורא מפניו. חגי ביקש לראות את חדרו, וכשעלו אליו שניהם, הוא התהלך בו כבתוך שלו, סיפר לי מישאל, פסע בצעדים רחבים מקיר אל קיר להסתכל בתמונות, בספרים, הרכין עצמו על שולחן־העבודה לראות את הכתוב על דפי הנייר, החל לטפל בסרגל־החישוב, שאל מדוע אין בחדר מחשב, פַקסימיליה, משמש במחוּגוֹת, במשולשים… מישאל, שיש לו יחס אינטימי לחפצים שעל שולחנו, התכווץ עם כל מגע שלו בהם. נדמה היה לו כאילו פלש “שוטר אוּקראיני” לחדרו, אמר. אחר־כך, כשסיפר לו חגי איך פגש אותי במסיבת הגן של שגריר ישראל בלונדון ואמר שהוא רואה בקשר בינינו “קשר גורלי”, כי היה זה בדיוק ביום העצמאות ובדיוק ביום ההולדת שלו – עברה צמרמורת בגופו. אבל על כך סיפר לי מישאל רק אחרי “הבריחה” שלי.

הוא ליווה אותי למטה, כשעברנו בסלון, העפתי מבט על הספות האנגליות עם טלפי האריה שלהן, על השידות המגולפות, על הכוננית עם אוסף הצלמיות הכנעניות, על הציורים הגדולים שעל הקירות – זה הבית שבו גדלתי, ועכשיו נדמה לי כאילו לא הייתי בו שנים. ליד הציור של אבא התעכבתי, תהיתי עליו כאילו אני רואה אותו בפעם הראשונה: ג’יפ שרוף בחולות המדבר, ועל שילדתו החרוכה עומדות בשורה שבע יונים.

אולי תסביר לי, הפניתי ראשי אל מישאל, מה פשר הדבר הזה בכל ציור של אבא מופיעים שבעה יצורים זעירים? ג’יפ ושבע יונים, גמל ושבעה אנקורים על דבשתו, בית־כנסת ושבעה פרפרים על כיפתו… איזו פִיקסַצְיה יש לו על המספר שבע?

אבא שלנו מרובע, אַת לא יודעת? צחק.

שבע הוא מספר מרובע?

המספר שבע מורכב מארבעה מרובעים, אילפני מישאל דעת, שניים בריבוע, ועוד שלוש פעמים אחד בריבוע.

אבל שבע, להיפך, הוא מספר קדוש…

הוא משתדל כנראה, בהשפעת אמא, להעניק קדושה למעשה־ידיו. מלבד זה, לרַבֵּעַ את שבע קל יותר מלרַבֶּע את העיגול, אמר, והניח ידו על שכמי.

הסבתי ראשי אליו. חיוך עגום נח על פניו.

כששבתי לחדרי פתחתי את ספרו של ברטרנד ראסל והחילותי לקרוא בו. לאחר שלושה עמודים ראיתי שככל שאני מוסיפה לקרוא, כן מבינה אני פחות ופחות.

ואת הספר כזה קרא מישאל כשהיה בן 12!

“עקרונות המתימטיקה” היה פתוח על ברכי. מעבר לחלון, על ענף של האזדרכת, עמד העורבני ועינו מכוּונת אלי בסקרנות, כמו בכל יום בשעה זו של לפנות־ערב, ואני חשבתי על אחי, כמה הוא בודד בגאוֹנוּתוֹ: מסתגר בחדרו מבוקר עד חצות ליל, ספון בין כרכי ספריו, שקוע בחישובים שרק יודעי ח"ן יכולים להבינם, יוצא מקודש הקודשים שלו רק לארוחות, או להפוגות קצרות של טיולים בגן הווילה, או לצפייה במהדורת החדשות בערב. כשהתגוררתי בבית, הייתי רואה אותו לעתים מבעד לחלון חדרי, בשעות שלפני הצהרים, פוסע בנחת לאורך משוכות השיחים, מהרהר, ידיו על גבו, נעצר פתאום, נושא את פניו הממושקפות אל צמרת האלמוגן, כאילו משתומם על פריחתו הלוהטת, עוקב כמה רגעים אחר ציפור במעופה, משתוחח על פרפר המרפרף בין פרחי האפונה הריחנית, כבוחן משפחה הוא, וחוזר ונכנס הביתה. כן, בימים חמים מאוד היה יורד לפעמים לבריכה, שוחה בה כצי שעה, וכמו יהודי שטבל במקווה ומיד ממהר לבית־הכנסת, ממהר גם הוא לחזור לעבודת־הקודש שלו. לעתים רחוקות היה נוסע העירה, במכונית של אבא, או של אמא, לאיזה קונצרט שעניין אותו במיוחד, וגם אז, לאחר שהיה חוזר הביתה, עוד דלק האור בחדרו שעות רבות.

פעם, בשעת ארוחת הצהריים, שאל אותו אבא מה, בסופו של דבר, תכלית העבודה הגדולה שהוא משקיע בה את מיטב זמנו וחילו, ועין איש מלבדו אינה שוזפת אותה. תכלית, התבדח מישאל, היא מלה המתחילה באות סופית ונגמרת באות סופית, אני אל הסוף אינני רוצה להגיע כלל.

 

על בדידות המספרים    🔗

בשנה החמישית ללימודיו באוניברסיטת ציריך החל מישאל לכתוב חיבור שקרא לו: “התכונות הלא מתימטיות של המספרים הראשוניים”. הרעיון לכתיבת חיבור זה בא לו לא כהברקה פתאומית, כגילוי, כביכול, אלא גמל בו לאט־לאט: כי ככל שהרבה להתבונן במספרים, תוך כדי השימושים הרבים בהם, כן נעשה לו ברור יותר ויותר שכל אחד מהם מבטא לא רק כמות אלא גם מהות; כאילו יש לו “אופי” משלו, המתקבל מצירופן של תכונות מסוימות שאפשר להגדירן במושגים לא־מתימטיים, כמו שמגדירים תכונות של חפצים, או בעלי־חיים, או אנשים. כשם שכל היסודות הכימיים – חשב – ערוכים בסדר מספרי, מ־1 עד יותר מ־100, ומספרם מבטא את המספר אטומי, וטיבם נקבע על־פי משקלם האטומי, העולה מיסוד ליסוד באותו הסדר, כך, על דרך הגזירה־השווה, אפשר היה לומר שאם את המימן (H) מציין המספר 1 ואת האשלגן (K) המספר 19 – הרי המספר 1 יש בו מתכונות המימן ולמספר 19 מתכונות האשלגן; דבר זה, אמר לעצמו מיניה־וביה, אין לו שום משמעות, כמובן, לגבי “אופי” המספר, איכותו, מהותו; אך לעומת זאת ־

המספר 1, למשל, יש לו יחודים רבים שמעבר לייצוגו הכמותי: הוא ראשון למספרים השלמים, הוא “סופר את עצמו”, דבר שאין בשום מספר אחר; הוא אינו “תלוי” בשום מספר אחר, שעה שכל המספרים האחרים “תלויים” בו, והיחס בינו וביניהם הוא כמו היחס שבין הסובּסטַאנץ ובין המקרים; הוא בבחינת סיבה של כל המספרים השלמים, הזוגיים (2n) והבלתי־זוגיים (2n+1); הוא ניצב “בקצה” שורת השלֵמים החיוביים, שלא כשאר המספרים, שיש מספרים לפניהם ואחריהם; הוא היחיד שאינו משתנה על־ידי כפל עצמו או שורש עצמו בכל חזקה שהיא, היחיד מכל השלמים שתוצאת כפל עצמו קטנה מתוצאת החיבור עם עצמו; ועוד ועוד. האין כל התכונות האלה מעידות על “אופיו” המיוחד של המספר, המעורר אַסוֹציאציות פילוסופיות ותיאוֹלוגיות, ומזכיר את תכונות שמנו חכמי ימי־הביניים, היהודים והנוצרים, באל האחד, שהוא “קדמון”, “מצוי ראשון, הממציא כל נמצא”, “ואין שני להמשיל לו להחבירה”? וייחודים אחרים אפשר לגלות במספר 2, שהוא ראשון לזוגיים, שחיבורו עם עצמו שווה כפל עצמו; או במספר 3, שהוא ראשון למשולשים ולמושגי השילוש בתחומים רבים, פיזיים ומטאפיזיים; וכן הלאה וכן הלאה.

כל מספר יש לו אופי משלו, חשב מישאל, ואפשר היה לכתוב מסה על כל אחד ואחד מהם; אבל היות שמספרם הוא אין־סופי, אפילו מספר ראשוניים הוא אין־סופי, כפי שכבר הוכיח אוקלידס, התכוון לכתוב רק על שבעת הראשונים: 1, 2, 3, 5, 7, 11, 13.

אבל לאחר שכתב שני דפים בלבד – הפסיק.

הוא נבהל. צמרמורות עברו בו.

כשהתבונן במספרים כדי להגדיר את “אופיים”, ראה כמה הם בודדים! אין כל דיבור ביניהם. קפואים הם עומדים על מקומם, אפילו כשהם בני שתי ספרות, אפילו כשהם בני עשר ספרות, יותר, אין כל חום בין הספרוֹת, אין כל שיח־ושיג ביניהן, צינה אופפת אותן. ואין המספרים מאירים־פנים למסתכל בהם, הם אדישים כלפיו, דוממים ואדישים. כל אינטימיוּת זרה להם. כך ה־1, כך ה־13, כך כולם. רחמים התעוררו בו עליהם, שכל־כך בודדים הם.

שלא כאותיות העבריות – חשב, כשהוסיף להרהר בדבר – שכל אחת מהן מדברת אל המתבונן בה ויש לה פרצוף משלה, שמקרין חום; ואפילו כשהן עומדות כל אחת לעצמה, כל אות ואות היא סיפור; וביניהן לבין עצמן יש קרבת אחיות, וכשהן מתחברות יחד, מורגשת תנועה, התרחשות, משהו משתנה, מתחולל, מעורר ריגושים; לעתים הן אפילו משתעשעות זו עם זו, או מתגרות זו בזו, כשהן מחליפות מקומות, למשל, או מתהפכות בסדריהן. אין אדישות, אין בדידות.

בדרך־כלל לא היה מישאל חושב על עצמו, על מקומו בחברה, בעולם, דברים כיוצא באלה. כשהיתה מחשבה מעין זו מתגנבת ללבו, היה ממהר לגרשה, על־ידי כך שהיה משתקע אף יותר במחקריו, נכנס עמוק יותר אל הג’וּנגל של הנוסחאות המתימטיות והפזיקאליות, כאילו מסתתר בתוכן מפני עצמו. אבל כשהחל לכתוב על המספר 1, הבהילה אותו פתאום בדידותו של המספר עד כדי כך שהפסיק מן הכתיבה וישב ליד שולחנו ברפיון־ידיים ובהה בחלון, שדרכו נראו, כנגד הרקיע המעונן, הצריחים התאומים של קתֶדרלת גרוֹסמינסטֶר – אחזה אותו צינה: כמו העורב השחור של אֶדגר אלן פוֹ, שנכנס בעד החלון לחדרו של המשורר, וניצב, מבעית, מעורר בלהה, על ראש פסל אַתֶנָה – כך פלשה ללבו הידיעה (זו שהתעלם ממנה תמיד), שהוא עצמו בודד, ממש כמו המספרים שעליהם אמר לכתוב.

הפחד שמילא את לבו באותה שעה, היה מעין “הוֹרוֹר וָאקוּאִי”. כי בהביטו סביב־סביב, ראה רק חלל ריק. מרחקים בלתי־עבירים, כמו בין גרמי שמים, השתרעו בינו ובין אביו ואמו. הם כוכב־לכת אחד, מוקף ירחים רבים, והוא כוכב־לכת אחר, ללא ירח. מכתבים שהוא מקבל מאמו, שבכל אחד מהם זרועים מסרים חינוכיים או לאומיים, אורכם – אמר בלבו – עומד ביחס הפוך למידת ההבנה שלה אותו. ההקצבה החודשית שהוא מקבל מאביו ללימודיו ולמחייתו – ביד נדיבה, אין לו צורך בכל־כך הרבה – אין לה קרינה: הודעות בנק, על נייר מרשרש, עם מספרים מודפסים בשני טורים תחת אותיות גרמניות. ובאוניברסיטה – המרצים, הסטודנטים, נעים כמו אלקטרוֹנים בתוך בועה אטומית, כל אחד במסלולו, אין מגע.

פחד הריקוּת אפף אותו.

ורק כשהעלה לעיניו את דמות אחותו, נמוג הקור, וחום פשט בגופו.

שלושה חודשים לפני־כן באה אליו אחותו לחופשת הפסח שלה. התעוררות נפלאה, שכמוה לא ידע כל שנות שהותו בציריך, היתה לו, כמו פריחת שקד לאחר קיפאון חורף ארוך. הוא נתמלא מרץ, שמחה, נעשה זריז בתנועותיו. בלהיטותו להעניק לה את כל שׂכיות החמדה של העיר בזמן הקצר שתעשה בה, שילב את זרועו בזרועה ולקח אותה לסיורים מקצה אל קצה. הראה לה קתדרלות וכנסיות, גנים וטירות, פלאי ארכיטקטורה, עתיקה וחדישה, התהלך אתה באולמות המוזיאונים, נכנס אתה לבנייני האוניברסיטה והפוליטכניון, טייל אִתה בסמטאות הציוריות של הרובע הביניימי, שט אתה על פני ימת ציריך.

ביום א' של אותו שבוע, נסע אתה אל היוּנגנפרָאוּ. ברכבל עלו אל הפסגה המושלגת. רוח חזקה נשבה בהתהלכם על הרכס, כמעט העיפה אותם, כשהתכרבלה באדרתו מפני הקור, חש סיפוק מענג, סיפוק מושלם. זה היעוד שלי, אמר כשכינס אותה אליו, עוטף אותה היטב בכנף האדרת: לתת לה חסות. הלוואי שיכולתי תמיד לפרוש את חסותי עליה.

בערב, כששבו העירה, הביא אותה למסעדה קטנה, חמימה, עם רהיטי כפר עתיקים וראשי צבאים על קירות סביב. כשטבלו את פיתם בפוֹנדוּ המבעבע על האש, לאור נרות מהבהבים, סיפרה לו שהיתה בכנס מלומדים מארצות שונות באוניברסיטת חיפה, וכשאמרה את שמה ואת שם משפחתה לפרופסור אחד מהמבּוּרג, שאל אם היא קרובה של מישאל, וכשצחקה ואמרה שהוא אחיה, אמר שהתרשם מאוד ממאמר שלו על מימד הזמן בשירה. “התגאיתי בך,” נצצו הנרות בעיניה, “לא ידעתי שכתבת על שירה.” – כן, כתבתי משהו על המשמעות המֶטאפיזית של הסְטרוֹפה ההֶטֶרוֹמֶטרית מבחינת התייחסות לזמן," אמר, “אבל היום כבר אינני בטוח שמה שכתבתי הוא נכון.” אחותו שתקה כמה רגעים, אחר־כך אמרה שבזמן האחרון קורים לה דברים מוזרים: היא עוצמת את עיניה, וכשהיא פוקחת אותן, היא רואה צהוב. הכל צהוב. ועוד: היא חולמת שהיא שוחה בים, וכשהיא יוצאת ממנו ומסתכלת בראי, היא רואה שכל פניה מכוסים בוץ. היא מנסה להתנקות ממנו, ואינה מצליחה. חלום שחוזר שוב ושוב. לאחר שתיקה ממושכת אמר מישאל: “אחת מתופעות הטבע המופלאות, שעליה כבר עמדו קדמונים, היא שקרני השמש חודרות למקומות מזוהמים ביותר והן עצמן אינן מזדהמות.” כעבור כמה רגעים אמרה אחותו: “אתה חושב שאני אהיה מאושרת אי־פעם?” מישאל הסתכל בה בעצב, ולאחר הרהור אמר: “אני יכול לומר לך רק מה שאמר הֶרַקליטוֹס היווני: הדרך העולה היא גם הדרך היורדת.” והוסיף: “וגם ההיפך הוא נכון, כמובן.” היא פרצה בצחוק ורגעים ארוכים עברו עד ששכך צחוקה.

בדירתו הקטנה, בת שני החדרים, הדליק אש באח ושניהם ישבו מולה. אחותו אחזה במחתה הארוכה, הפכה את בולי העץ הדולקים וחיטטה בגחלים, שעה ארוכה התבוננו בלהבות ושתקו. אחר־כך אמרה: אתה היחיד שמבין אותי."

את חושבת שיש לי סיכוי להיות אי־פעם סופר? שאל גרשון מושביץ בסופה של פגישת הסדנה, כשעמדנו במסדרון.

סופר זה לא מקצוע, חייכה אליו תרצה בהרב.

תחביב?

הו, לא, לא! מחלה חשׂוכת־מרפא, הצטחקה.

את מלמדת מחלה? שאל.

אני מלמדת? פקחה אליו מבט של טרוניה, אנחנו מחליפים רשמים, כמו שאנשים שלקו במחלות מסוימות, מחליפים ביניהם רשמים על התחושות שלהם, הכאבים, התגובות… לפעמים הם לומדים מתוך זה גם על דרכי הטיפול. את רוצה ללווֹת אותי קצת? פנתה אלי.

כשהיינו שתינו ברחוב, דיברה על קטע שקראה אשה מבוגרת, יוצאת עיראק, ובו תיארה את הווי המעברה שחייתה בה בילדותה: זה היה מרגש, נכון?.. ויש לה ראייה טובה לפרטים. תיאור אמיתי ומדויק, גם במה שנוגע ליחסים במשפחה וללשון הדיבור. לא חשתי בשום זיוף. אַת?

לא לא, שום זיוף.

ובכל־זאת לא מתרומם מעל הקרקע. צמוד־מדד־המציאות, הייתי אומרת. ומדוע? מפני שהדמיון חסר. לא שהכרחי להפליג אל הפנטסטי, אלא שצריך להרגיש חופשי, משוחרר, לא להיות נאמן יותר מדי לדמויות ולמקרים שאתה מכיר, להתרומם מעל לדברים הידועים לך, ואז המלים עצמן משתנות, נעשות חגיגיות יותר, לובשות שמלות יפות… לא שמלות נשף, שמלות פאר, לא! אלא שונות! אפילו זרוקות, אפילו סמרטוטיות, אבל מושכות את העין ואת הלב… הנה, כמו שלך! נעצרה ומדדה אותי במבטה.

שלי? צחקתי.

דווקא היום יצאתי מהבית בחיפזון ולבשתי מכל הבא ליד.

היא שתקה רגע, כשוקלת מה לומר.

אַת בדרך הנכונה, שׂמה ידה על זרועי. המשיכי, המשיכי, אהבתי מאוד את הקטעים שהראית לי. יש בהם מרְאִי הנפש.

כמין גל חם עבר בעיניה השחורות, הרטיט את האישונים כמו רוח המרעידה את פני השלולית.

אני שמחה שאַת בסדנה שלנו.

סיפרתי לה שבזכות אחי מישאל אני בסדנה. הוא שהציע לי להירשם לה. אבל כשאמר: אַת צריכה לכתוב, הכתיבה משחררת–עבר בי רעד, כי המלים האלה הזכירו לי את הסיסמה התלויה בשער אושויץ, “העבודה משחררת”, וחשבתי, אוי ואבוי, אני נכנסת למחנה־ריכוז.

לאחר שצעדנו כברת דרך בשתיקה, אמרה:

כן, הכתיבה משחררת. משחררת – וגם משעבדת. שני הדברים נכונים.

ולאחר עוד כמה צעדים:

וכך גם כשלא כותבים. אני כבר שנה וחצי אינני כותבת כלום. אני משוחררת כביכול. אבל בו־בזמן אני מרגישה שאני גם משועבדת, כי אינני מפסיקה לחשוב על זה שאינני כותבת.

נזכרתי בגִרסה של מישאל על “איחוד ההפכים”.

ואמא, ביחסה אליו: גם גאה בו, גם מתביישת. “איחוד ההפכים”.

שלךָ התיאוריה הזהו? – הוֹ, צחק, עוד מימי הֶרַקליטוֹס! ההפכים נפגשים, אמר, ובמקום היפגשם הם נדבקים זה בתכונות זה.

כשהגענו אל פתח ביתה, אמרה: תעלי אתי לספל קפה?

חדר המגורים היה גם חדר העבודה, ושררה בו מהפיכה כאילו נעדרו ממנו בעליו שבועות רבים: ספרים על השולחן, על הכורסות, ערימה של כתבי־עת על הרצפה, מגבת תלויה על מסעד הכיסא, פרחי ציפורן נבולים באגרטל… מיד בכניסתנו התנצלה ומיהרה לעשות סדר בחדר, העבירה ספרים מן הכורסות המרופטות אל מדפי הכונניות הגדולות, התופסות שני קירות, יישרה את המחברות על שולחן־העבודה, התרוצצה בין החדר למטבח –

את אלה כבר מותר לזרוק, לקחה את האגרטל עם הפרחים מן השולחן הנמוך עם טבלת הזכוכית, ובדרכה אל המסדרון, התעכבה רגע: את הפרחים מביאה לי בתי. בכל שבוע, ביום ששי אחר־הצהריים – צרור. כופר־נפש. הצטחקה. או מנחת־אשם, הוסיפה בעומדה בפתח המסדרון.

וכשחזרה ובידה האגרטל הריק מפרחים וממים:

כשגמרה את הצבא, החליטה שלא תגור אתי יותר. וזה בסדר, גם מבחינתי. שׂכרה דירת שני חדרים עם חבר, סטודנט שלומד אִתה באותו החוג, וטוענת שהוא לא חבר שלה ואין שום יחסים ביניהם. צריך להאמין לה, צחקה. אני אשה נאורה…

ובהעבירה מבטה על פני החדר סביב:

טוב, אז גרשנו את המזיקים, ועכשיו אפשר לשבת בשקט ולדַסְקֶס.

לא, נזכרה, קודם אעמיד מים לקפה.

חזרה, התיישבה מולי, שתי כפות ידיה חופפות זו על זו, מונחות על ברכיה.

סיפרת לי שלמדת שירה אנגלית באוניברסיטה. מדוע, בעצם, לא המשכת בזה?

ואני כבר התחרטתי על שנכנסתי אליה. לא, אינני מסוגלת – איבדתי עניין אמרתי. למדתי עוד שנה בלונדון, ואיבדתי עניין.

עשית תואר ראשון, לא?

כן, כתבתי עבודה על קוֹלרידג'. “The Ancient Mariner”.

וגל של זיכרונות כואבים שטף אותי בהגותי את המלים האלה: השיעורים בחוג הקטן, האינטימי, והוא, בחולצות הטְריקוֹ הספורטיביות שלו, במכנסי הקוֹרדורוֹי, זו הגנדרנות “הצנועה” שלו; הקנאה הנושכת אותי למשמע כל הערה מבדחת המכוּונת לא אלי, כל מחמאה שלא לי מנודבת; פגישות הסתר אחר הלימודים, הנסיעות במכוניתו אל פרדסי השרון, אל חורשת אקליפטוסים ריחנית על־יד כפר־סבא, אל יער בן־שמן, הוֹ, תחת כל עץ רענן…

אחר־הצהריים האומלל בדירתה של דודתי בשדרות ח"ן –

רק לא להיות סנטימנטלית. זה יהרוג אותך.

סעודת החתונה, חייכה אלי תרצה בהרב.

סליחה? הזדעזעתי, ולא ידעתי אם מדבריה שלה או מן הקול שבתוכי.

הסיפור הזה של קולרידג' בשיר על הספן הוותיק, מסופר בסעודת החתונה, לא? או שאני טועה. מזמן קראתי. חמש־עשרה שנה, אולי.

היא לוכדת אותי, אמרתי לעצמי, היא הביאה אותי בעורמה למאורה שלה כדי לענות אותי במקום שלא אוכל להימלט ממנו.

כן, אמרתי, עוינת אותה.

היא מרשעת. כל המחמאות הרעיפה עלי היו רק כדי ללכוד אותי.

ואינני יודעת איך קרה הדבר שכעבור רגע, בלי שנשאלתי, כאילו מתוך איזה דחף עיוור לשים את צווארי בצבת המלכודת שהוטמנה לי, אמרתי:

אַת יודעת בוודאי שעזבתי את החתן שלי מיד אחרי החתונה.

לא, לא ידעתי, שיקרה.

כן, מיד לאחר ליל הכלולות. בילינו את הלילה במלון, בסוויטה שההורים שכרו בשבילנו. אבי איש עשיר, את יודעת. לפנות־בוקר, עוד לפני שהתעורר, התגנבתי מן החדר וברחתי.

לפנות־בוקר? ברחת? זרחה שמש של התפעלות על פניה. זה… רק באופֶּרות רואים דברים כאלה!

או בפַארסות, אמרתי. בין הנשגב למגוחך מבדיל רק צעד אחד, כמו שאומרים הצרפתים.

ספרי! זה מעניין אותי! מאוד רומנטי, הייתי אומרת!

שמחה גדולה קפצה עליה. בסופו של דבר היא תהיה זו שתכתוב את הרומן על החתונה שלי, אמרתי בלבי.

זה רומנטי בעינייך? חשבתי להיפך!

בהחלט רומנטי! רק מי שמייחס ערך רב מאוד לאהבה מסוגל למעשה כזה!

וחוזרת למלא את תפקיד המדריכה הספרותית, גם כאן, בחדרה, לימדה אותי שהבריחה של יוּליה אל זרועות רוֹמיאוֹ במחזהו של שקספיר, ובריחת האהוב מזרועות אוהבתו ב“לוּצִ’יה די לאמֶרמוּר” של סוֹניצֶטי בליל־הכלולות, או בריחת אֶלווירה באמצע טקס החתונה ב“אֶרנַארי” של וֶרדי – כל אלה טעונות אותו מתח־גבוה רומנטי.

והחתן? איך הוא הגיב על זה? ירדה מקתדרת המורה אל מדור דברי־הרכיל.

לא ראיתי אותו מאז, אמרתי.

השתתקתי, ואחר־כך:

לקחו אותו ללבנון. מילואים.

והוספתי בצחוק: הפסיד עסקה בסינגפּוּר.

בסינגפּוּר?! קראה.

צריך היה לנסוע לשם כדי לארגן מכירה של איזה עודפי ציוד של צה"ל לצבא של סין העממית.

התפעלותה, ראיתי, גוברת והולכת.

סיפרתי שהוא ניחן בחוש בלתי־רגיל לעסקים. אפילו את אבי, שהוא איש־עסקים מנוסה ומצליח, היה מפתיע ברעיונות המקוריים שלו, שלא עלו על דעתו או על דעת שותפיו. כך בא יום אחד בהצעה אל אבי למכור לצבא סין העממית קסדות, שחפ"צים ואמצעי מיגון אחרים שחסרים שם, כפי שנודע לו ממקור כלשהו, באמצעות רופא סיני אחד שחי בסינגפוּר ועסק בתיווּך בין חברות מערביות לרשויות ממשלתיות בסין העממית.

אבל הוא היה חבר קיבוץ עד שפגש אותך…

(אם כן, היא יודעת הרבה יותר משהיא מגלה. מדוע הסתירה זאת ממני?)

גם בתור חבר קיבוץ… אמרתי.

וסיפרתי שלפני נסיעתו ללונדון, כאשר מפעל הפלסטיק שלהם, שייצר “שרווּלים” לחממות ולגני־ירק, נקלע לקשיים, כמו שמתבטאים שם, ועמד לפני סגירה, הציע הוא בישיבת המזכירות לעשות בו “הסבה” לייצור קוֹנדוֹמים, שעכשיו, עם התפשטות האֵיידס, יהיה להם ביקוש עצום, בארץ ובעולם.

מה אַת אומרת! ספקה כף־אל־כף בעליצות. מפעל לייצור קוֹנדוֹמים בקיבוץ!

הסביר להם שקונדומים הם בעצם “שרווּלים”, רק קצרים יותר…

פַנטַסטי! התמוגגה. גאוני ממש!

ושתינו צחקנו יחד רגעים אחדים, והצחוק שלי, הרגשתי, ייהפך עוד מעט לבכי, אם לא אעצור.

נפלא! קמה ממקומה במרץ, תוססת מהתפעלות. ומה, קיבלו את הצעתו?

כמעט נידו אותו כשנודע הדבר לכולם. לכן הקדים את נסיעתו ללונדון.

דמותו של בן הקיבוץ הזה, בעל ההמצאות שלא־תיאמנה, הדליקה את דמיונה, ראיתי.

(כן, היא תהיה זו שתכתוב את הרומן על פרשת הנישואין והמנוסה שלי, אמרתי לעצמי כשיצאה להביא את הקפה).

בשובה לחדר עם המגש ועליו ספלי הקפה וביסקוויטים, נמוגה השמחה מפניה והיתה לארשת רצינית.

אז יש לך רגשי אשם, אני רואה. העמידה את הספל לפני.

לא, אין לי. וזה גם מה שמוזר לי עצמי, שאין לי.

תרצה בהרב כיוונה מבטה אלי מעל לספלה, מצפה להסבר.

אחרי הכול הוא לא אשם שיש לי אופי מחורבן כזה, לגמתי עוד שתי לגימות מן הקפה. ובעצם, הרסתי לו את כל החלומות שהיו לו על חיי אושר ועושר. אולי אני חסרת מצפון. אולי.

מבטה הרהר בי ארוכות.

למה נישאת לו?

זו היתה טעות. מלכתחילה. בלונדון הייתי במצב לא טוב. התהלכתי שם כמו בחום גבוה. מטושטשת. לא רואה בבהירות מה שמסביבי. ערפילייה כזאת. הלכתי לשיעורים באוניברסיטה ולא הבנתי במה בדובר. הייתי זקוקה למישהו. גבר.

לא היה לי חשק להמשיך. חייכתי למולה.

טוב שאין לך רגשי אשם, אמרה. לא צריכים להיות לך. אל תדאגי, הם מתאוששים מהר מאוד. הוא לא ילך לאיבוד.

היתה בפניה מן התאגרפוּת. נכונות נחושה לצאת לקרב, שכם אחד אתי, נגד אויב משותף.

אבל אני את חגי לא רואה כאויב, רציתי לומר.

את אבא שלו אני דווקא מחבבת, אמרתי, אם כי לא ראיתי אותו מעולם.

לא בא לחתונה של בנו?

גם לא רצה להכיר אותי.

השעה התאחרה ואני קמתי ללכת.

שום רגשי אשם, את שומעת? הזהירה אותי כשעמדנו בדלת הפתוחה.

כשסיפרתי לאבי, בשובי ארצה, שהחלטתי להתחתן עם בחור שפגשתי בלונדון, בן קיבוץ בגליל, שהוא, אגב, בנו של האלוף אליהו יוגב, בעל עיטור אות־הגבורה ממלחמת ששת־הימים, הקשיב, שקוע בנינוחות בכורסה, חיוך סתום מרוח על פניו, ושתק. לאחר כמה רגעים אמר: את האלוף יוגב לא פגשתי, אבל אני יודע מיהו. איש טוב. כשאבא אומר על מישהו “איש טוב”, אני יודעת שפירושו של דבר שהאיש מקובל על אנשי משרד־הביטחון שיש לו קשרי עסקים אִתם. לאחר שתיקה נוספת, שאל, מבודח: אַת חושבת ללכת אחריו לקיבוץ? אמרתי שלו עצמו אין כל כוונה לחזור לקיבוץ; וכדי להניח את דעתו במה שהטריד אותה ללא ספק, הוספתי שבזמן היותו בלונדון קשר קשרים טובים עם סוחר תל־אביבי של חלקי־חילוף למכוניות, כך שבעניין פרנסה אין מה לדאוג. פניו של אבא הביעו ספק, כפני איש־העולם שראה בימי חלדו הרבה חכמים הולכים־בגדולות שנפלו מטה־מטה ממרומי אשליותיהם, ואין חדש תחת השמש. הוא מביא אתו משהו נוסף לשתי חולצות ושלושה זוגות גרביים? שאל. אמרתי: שתי ידיים וראש; וכשחקר אותי עוד על הקוּריקוּלוּם ויטֶה של הבחור שאני עומדת לקשור את גורלי לגורלו (אנחה נמלטת מחזי כשאני מאייתת עכשיו את המלים האלה, “גורלי”, “גורלו”), וסיפרתי, כמעט בעל־כורחי, שהיה נשוי, שנה וחצי, לבת קיבוצו, ועכשיו, לאחר שובו ארצה, התגרש ממנה, קם בכעס רב ממקומו והודיע שלו לא תהיה יד במעל הזה. תעשי מה שאַת רוצה, אבל בלעדי, בלעדינו! אני לא אהיה שושבין שלך לנישואים שנידונו מראש לכישלון!

ובאותו שבוע צייר, בסטוּדיו המרוּוח, המלא־אור, שבנה לו על גג ווילה, חופה בצבע סגול, ובראשה שבעה ינשופים.

כשסיפרתי לחגי, שהתגורר זמנית עם חבר בתל־אביב, על תגובת אבי, לא עשה עליו הדבר רושם גדול. הוא ישנה את דעתו, אמר ברוח טובה, ללא שום טינה.

וכך הוָה. חגי לא היסס לבוא לביתנו, ולא חש כל מבוכה במחיצת הורי. להיפך, שמח וטוב־לב הציג עצמו לפניהם, סיפר, זרועו חובקת את כתפי, על נסיבות פגישתנו הראשונה בלונדון, על טיול שערכנו במכוניתו לאוֹקספוֹרד ולקֵימבּרידג', (ועכשיו אני נזכרת: כל הדרך לשם, במכונית, שתקתי, והמראות הירוקים מסביב, המהבהבים תחת שמש הקיץ האנגלית, מצטעפים בעיני), והתבדח על אי ההתמצאות שלי במחירים וברוחות השמים. בביקורו השני – מתעלם לגמרי מן הקרירות שבה התקבל, כאילו לא חש בה כלל – כבר התיידד עם סרן, טפח לו על עורפו, שפשף בחוזקה את גבו, נזף בו בלצון, והתהלך בסלון, כשהוא בוחן מקרוב את התמונות שעל הקירות, את הצלמיות העתיקות שבארון המזוגג, כאילו היה זה מוזיאון. אמי הפגינה מורת־רוח, נמנעה מלקבל את פניו, חשבה אותו לבחור גס, מחוספס, לא־תרבותי, וכשהיה פורץ מפעם לפעם בצחוק פרוע, לכאורה ללא סיבה, אפילו חשדה שהוא לוקה בפיגור כלשהו. אך אבא, כבר בביקורו השלישי או הרביעי, מצא שהוא “בחור טוב”, בעצם, וכשהחל חגי לגלגל את הרעיונות הנועזים שלו – תוך כדי התהלכות הנה והנה על שטיח הסלון בצעדיו הרחבים – בדבר יצוא של פריטים מוזרים, שלא עלו על דעת איש לפניו, למדינות־הים, היו עיניו של אבא מזדרחות במין אור של השתעשעות והתפעלות כאחת, כמו למשמע הברקה מפתיעה של ילד שהכול חושבים אותו לתם. פעם הציע לייצא שעוני־בקרה אֶלֶקטרוֹניים לחברות ספנות פיליפיניות, משום שגוּנב לאוזנו שביפן יש מחסור במכשירים אלה, ואלה המיוצרים באמריקה יקרים מאוד. אבא, שקוע בכורסתו, הקשיב לו כשחיוך שפוך על פניו. ומאַין ניקח שעוני־בקרה לאוניות? צחק. לא בשמים! פשט חגי כף יד פשׂוקת אצבעות, מתריסה, לעומתו, ונעצר באמצע הסלון; ומיד הסביר, כאילו היו הדברים סדורים וערוכים במוחו זה כבר, שבנקל, על־ידי שינוי זעיר במנגנון, אפשר להפוך שעוני־בקרה של מטוסים, המיוצרים במפעלי התעשייה האווירית הישראלית, לשעוני אוניות. “לא בשמים”, היה אחד הביטויים השגורים על פיו בשיחות עסקיות אלה, וכן גם “אותי לא עשו באצבע”, או “סמוך על הדוד”, או “יש אלוהים!”

סבא אוריה, שהיה פעם עד ראייה ושמיעה לזיקוקין כאלה של רעיונות מבריקים שהתבזקו מראשו של חגי, ושעד היום, גם בשנות השמונים לחייו, הוא מנהל את בית המסחר הוותיק שלו לחלקי משאבות ברחוב יפו־תל־אביב, ומבין בעניינים אלה, אמר, לאחר צאתו של חגי: מעניין, הגלגול החדש הזה של הסוחר היהודי. מעניין. אבות־אבותינו, לפני ארבע־מאות או חמש־מאות שנה, לבשו מיני מכנסיים מנופחים, חגורים באבנטים רחבים, כמו הסוחר מוונציה, אם ראיתם בשעתו את ההצגה ב“הבימה” עם מֶסקין. אחר־כך, כשהיו סוחרי יערות בפולין ובאוּקראינה, לבשו קפּוֹטוֹת ארוכות ושטַריימלים, אם אתם זוכרים את “מירה’לה אפרת”. אבותיו של רוטשילד בגרמניה ובצרפת, לבשו פראקים וצילינדרים. ואבא שלך, דויד, שהיה בעל בית־מסחר לנעליים בבוקרשט, לבש בוודאי חליפה בּוּרז’וּאית מחויטת. היום צומח לנו דור של סוחרים יהודים, כמו הבחור הזה, שגדל באיזה שדה תירס בגליל העליון, ושאביו, אני מתאר לי, חרש את האדמה כמו האיכר הזה בתעודה של הקרן־הקיימת שתלויה אצלי, כאלה שלובשים חולצות פתוחות עם דֶקוֹלטֶה רחב, שחושף את החזה השזוף והשׂעיר, ועם שרווּלים קצרים שחושפים את הזרועות השזופות והשׂעירות… והם לא פחות מחוכמים וערומים מאבותיהם! לא פחות!

אבל את אביו של חגי אני מחבבת, כמו שאמרתי לתרצה בהרב. לא הרבה סיפר לי חגי עליו, אבל כל מה שסיפר, הגדיל את כבודו בעיני. וגם כשחזר יום אחד מן הקיבוץ והודיע לי, בבושה ובצער, שאביו מסרב לראות אותי, לא היה לי כל כעס עליו, להיפך.

הוא צודק, אמרתי. צודק?! השתומם עלי חגי, שאַת תאמרי כך?! – כן, אמרתי, היית נשוי, שנה וחצי, לבחורה שגדלה אתך מתינוֹקוּת, ושהוא התייחס אליה כאל בת, סיפרת לי… – אבל תביני! קרא בקול חנוק, כמו ילד שמאשימים אותו בדבר שלא עשה, אני לא אהבתי אותה! זאת־אומרת, אולי כמו אחות, כן… את יודעת מה זה כשבגיל שנתיים יושבים זה מול זה על סירים, ובגיל חמש משתכשכים יחד ערומים בבריכה, ובגיל ארבע־עשרה לנים באותה השפנייה?… אין לי כלום נגדה, להיפך, אני מאחל לה שתהיה מאושרת… – אבל אמרת שהיא בדיכאון… (פעם סיפר לי, מתבדח, שמזמן שחדלה לקבל מכתבים ממנו, ירדה תפוקת הביצים בלול שבניהולה, מ־21 לחודש למטילה, ל־14…) – אז מה אני צריך לעשות?! קם, סמוק פנים, ופרפר בידיו, מה אני צריך לעשות?! לסרס לעצמי את החיים?

כשחזר מן הקיבוץ בפעם השנייה, סיפר לי שאביו שותק. הוא מדבר אליו והוא שותק. כבר שנים שנעשה שתקן, סיפר, מאז נפל אחיו הבכור, ישי, בגולן, במלחמת יום־הכיפורים – והוא, אליהו יוגב, שקוראים לו בקיבוץ אֶלינקה – פיקד אז על חטיבת שריון בסיני, ונעשה שתקן עוד יותר מאז מות אמו של חגי ממחלת הסרטן, לפני שלוש שנים, והוא הולך יום־יום לכרם, עובד שם לבדו, בזמירה או בהשקיה, ואחרי העבודה יוצא מחדרו רק לארוחת הערב, חוזר לחדר, קורא, בקבוק קוניאק יש לו תמיד על הכוננית, מוזג כוס לעצמו, שותה…

בתצלום שנושא חגי עמו נראה אליהו יוגב גבר זקוף, גאה, בעל עיניים כחולות בהירות כגון הים, ראשו כראש קיסר רומאי, ושׂיער כסוף, גזוז קצר, חופף עליו ככיפה. הוא בן למשפחה חרדית ממאה־שערים, סיפר לי חגי, אך בגיל צעיר מאוד, כשהיה בן 14, עזב את הבית, “התפקר”, החל לעבוד כסַדָר בבית־דפוס, הצטרף ל“נוער העובד”, אחר־כך ל“הגנה”, ובמלחמת־השחרור היה בין הפורצים לעיר העתיקה, עם גדוד עציוני. גיבור־חיל גלילי, אביו, כאחד “השומרים” האגדיים…

שישה שבועות לפני החתונה נתן חגי גט לטל. חזר בערב מצפת, אדום־עיניים, סחוף, כמו לאחר מסע אלונקות מפרך במדבר, ישב על המיטה בחדרי, שתק, זרועותיו תלויות לו בין ברכיו, אחר־כך מחה את העייפות מפניו, ואמר: לא נעים. ולאחר שתיקה: בהחלט לא נעים. – בכתה? שאלתי. היא? לא! אני כמעט בכיתי, כפה גיחוך על שפתיו. התנהגה יוצא־מן־הכלל. כן. לא תיארתי לי, מפני שהיא רגשנית בדרך־כלל. ובקיבוץ סיפרו שכל חצי השנה האחרונה אי־אפשר היה לדבר אתה.

כשהתאושש מעט, סיפר ששלוש שעות הם חיכו שם, במסדרונות של בית הרבנות בצפת. “מאכֶרים” שחורים מתרוצצים הנה והנה – תיאר לפני את המחזה כשרוח של בדחנות מרירה נחה עליו – אשה מזרחית אחת מתפרצת בצעקות על בעלה שהיא תרצח את הילדים, מין סרסור עם זקן ופיאות שחורים כפחם, עורך־דין רבני – שבוע לפני־כן השליש חגי לידו ארבע־מאות שקל, תרומה לבית־יתומים כביכול, כדי שיזרז את הליך הגירושין – כרכר סביבם כל הזמן, התלוצץ, רצה לדעת מדוע הם מתגרשים, ניסה כביכול להשלים ביניהם והשמיע רמזים מגוּנים על קסמיה של הבחורה… חגי הפסיק לרגע את סיפורו, נראה כאילו דכדוך הכפיף את קומתו, וכשהמשיך, אמר שטל הפגינה שוויון־נפש, שאלה אותו על מעשיהם של שניים מחבריהם בלונדון, שאלה אם ראה את “חלום ליל קיץ” בתיאטרון, שקראה בעיתון כי זו הפקה שלא היתה כמוה, סיפרה על עזיבתו של מרַכֵּז הרפת… הטקס היה משפיל, אמר. היא התאמצה לחייך, ולי חנקו דמעות את הגרון.

סיפרת לאבא שלך?

צלצלתי אליו מצפת. אמרתי שהניתוח היה קשה, אבל עבר בשלום. שתק. התחננתי שיבוא לחתונה שלנו, אמרתי לו שזה יהיה טראומה לכל החיים אם לא יבוא. שתק. לא אמר לא ולא אמר כן.

“טראוּמה”. מפעם־לפעם היה שותל איזו מלה לועזית במשפטיו.

פתאום התפרץ:

הוא פרד עיקש! הו פַאנַאט! עשרים שנה היה בצבא ונשאר אותו קיבוצניק שרוף! הבאתי לו שעון דיגיטָלי מלונדון שעלה ארבעים פָּאוּנד, עם מחשב זעיר, זַמזָם, תאריכון, מה לא, והוא לא רצה לקבל. קח את זה בחזרה. אין לי צורך. בקושי אילצתי אותו לקבל את בקבוק הוויסקי ואת שתי חבילות ה“קֶנט” שהבאתי מהדיוּטי־פְרי שוֹפ, ולא הבין מה פתאום הגעתי לקיבוץ במכונית אוֹפֶּל שכורה. מאין יש לי כסף לשכור מכונית…

כל מה שסיפר עליו, מצא חן בעיני.

חגי ציפה לבואם של חמישה־עשר איש מן הקיבוץ. כך הסיק מסדרה של שיחות טלפון שניהל עם חבריו שם. למעשה, באו שישה, שלוש בחורות ושלושה בחורים, מאלה שגדלו אתו מילדותם, וגם הם הגיעו באיחור רב, לאחר שכבר קופלה החופה והחלה הזלילה הגדולה, בגלל איזו תקלה שאירעה לטנדר שבו נסעו, בוואדי ערה.

והביאו אתם כמתנה, תרנגול אדום בכלוב.

ועד היום אינני יודעת אם היה זה מעשה לצון של חבורה שיש לה בדיחות פרטיות, זר לא יבין אותן, או מעשה של התגרות במי ש“בגד” בקיבוץ ובחברתו, או מין “ברכה במהופך” ששלחה לו הנבגדת, שהיא לולנית.

חגי יצא לקראתם, החוויר כסיד, הדיבור נעתק מפיו מעוצם העלבון והכאב, כשראה שאביו אינו בין הבאים. כשהתעשת ושאל מה פשר התרנגול שהביאו, אמר לו הבחור שנשא את הכלוב בידו, כי תרנגול אדום – “גבר” – הוא סגולה לאוֹן, והבחורות צחקו. הוא שאל מה הם רוצים שיעשה בו, והבחור אמר: תתלה אותו מעל למיטה! שיעיר אותך לעבודה בבוקר! והבחורות שוב צחקו.

 

פעמי משיח    🔗

תרנגול אדום־נוצה, זקוּר־כרבולת, בעל זנב מהודר, היפֶרבּוֹלי, הביאו לחתן חבריו, שבאו לחתונה מקיבוצם, בצפון הרחוק.

כשראה אותו מישאל, שקיבל את פני הבאים יחד עם החתן ועם אחותו־הכלה, הביט בו בחיבה ואמר בלבו שיפה עשו חבריו של החתן, כי נזכר במה שקרא בנעוריו בספר האגדה של ביאליק־רבניצקי, על מנהג שרווח בימי בית שני, שכשיצאו חתן וכלה מחופתם, היו מוציאים לפניהם תרנגול ותרנגולת, שסגולה שיפרו וירבו.

הוא לקוח את הכלוב מידי הבחור שהחזיק בו ואמר לאחותו שיעמיד אותו בחדר הרחצה של אַני העוזרת.

הכלוב בידו, עלה לקומה השלישית של הווילה, וכשפתח את דלת החדר הקטן, קפץ עליו הכלב סרן, שהיה כלוא שם מראשית הערב, בנביחה צוהלת, סבור היה, כנראה, שהוא מוצא לחופשי. התרנגול התבהל, קרקר ופרכס כאחוז טירוף, ולא נרגע אלא לאחר שהרביץ מישאל את סרן ארצה בטפיחות על ראשו, ואת הכלוב העמיד בתוך האמבט.

מלמטה עלתה נגינת התזמורת, שהזמינה את האורחים לעבור לרחבה שלפני בריכת השחייה ולרקוד בקצב הרוּמבּה, ומישאל השתהה על מקומו. לא היה לו כל רצון לרדת ולהתערב שוב בקהל שעל המדשאה. בראותו את התרנגול ואת הכלב השולחים מבטים של חשד זה אל זה ורוחם כאילו נערכה על שנכלאו בתא אחד בלי לדעת למה ומדוע, נעצב לבו עליו. כשהסב מבטו אל התרנגול, עמדו לעיניו אותיות השם הזה, והוא חשב, כמה הוא מתאים לו, כי הלמד הדגולה הצועדת בראש היא כמו כרבולת מתנוססת, ולתיו שתי רגליים, ומן הגימל שבאמצע משתרבב זיז שהוא מעין אבר זכרוּת, וצליל המלה כולה הוא תרועה מתגלגלת, כמו קריאת התרנגול. אבל אז נזכר שהדברים שעלו על לבו קודם בדבר התרנגול והתרנגולת, שמסופר עליהם בספר האגדה, נאמרו בקשר לחורבן, והוא נחרד, שמא המתנה שהובאה לחתונה סימן מבשר רע הוא. משהו משתבש, חשב, משהו רע עומד לקרות, והכרחי למנוע אותו; אך למנוע אותו אפשר רק אם עוצרים את הזמן מלכת. בה־בשעה נזכר ב“פּרדוֹקס של מֶקטַגַרט”, העומד על הסתירה שבין ההנחה כי כל אירוע מקובע בעבר, בהוֹוה, או בעתיד, ובין ההנחה שהזמן הוא זרימה רצופה, ועל־כן אין האירועים יכולים להיות מקובעים באיזו פָאזה שלו; ואמר לעצמו שעליו לשקוד על הפרכת הפרדוקסליות של הפרדוקס הזה.

מתוך חשש לאחותו, החליט לרדת ולראות אם שלום לה.

כשתר מבטו למצוא אותה בקהל, נגלה לעיניו מראה מפליא:

לא הרחק משני מתקני הצלייה שבשולי המדשאה, שקטורת בשר כבש עלתה מהם, והמלצרים שניצבו עליהם, בחלוקים לבנים ובמצנפות לבנות, והפכו בהם את השיפודים, דמו לכוהנים על המזבח, עמדו שני אברכים, בקַפּוֹטוֹת ובמגבעות שחורות, כחושים, חיוורי־פנים, פאותיהם בהירות, מתולתלות, זקנקניהם דלילים, ידיהם על גבם. הם דמו זה לזה כתאומים, ובשתיקה צפו בסובבים על המדשאה ובעומדים בשני התורים, צלחות בידיהם, לקבל את הבשר מן הזבח.

איך הגיעו הם לכאן? השתומם. האם באו לפקח על הכשרוּת? לבקש תרומה לאיזו ישיבה? אבל הם לא נראו כלל כמשגיחים או כעסקנים. האם נושאים הם שליחות כלשהי?

הוא ניגש אליהם ואמר: מדוע אתם עומדים כך מן הצד? גשו ותאכלו משהו, ותשתו… והוסיף בצחוק: הכול פה כשר!

השניים הודו לו, אמרו שאינם רעבים ואינם צמאים, אכלו ושתו לפני בואם הנה. הם רק מחכים.

מחכים למי? שאל מישאל.

מחכים לגלילי, חייך האחד.

לאביו של החתן, מילא אחריו השני.

מישאל תהה עליהם רגע, ומכיוון שלא היה זה ממנהגו להטריד בשאלות אנשים שאינו מכירם, אמר שהוא אחי הכלה ושמו מישאל.

אם יש פה מישאל, יש בוודאי גם חנניה ועזריה, התבדח האחד.

ואולי גם דניאל, הצטחק השני.

מישאל הצטחק גם הוא, ואמר:

אם תרצו, יביא לכם המלצר מפת־בג המלך!

השניים התפעלו מבקיאות של בן־שיחם במקרא, ואחד מהם אמר:

אחותך הכלה, ראינו, בתולה נאה וחסודה.

מישאל הודה על המחמאות ואמר להם את שם הכלה.

שם יפה, אמר הראשון. התעוררי התעוררי, כי בא אורך קומי אורי. פיזם את הפסוק בנעימה של לכה דודי לקראת כלה.

עכשיו העז מישאל ושאל מאין הם מכירים את אבי החתן.

הוא קרוב משפחה שלנו, אמר הראשון.

ואמא שלנו ביקשה שנלך ונברך אותו במזל־טוב, אמר השני.

בנו יודע שבאתם? ראיתם אותו?

הוא ראה אותנו. לא חשוב.

אולי אלך ואקרא לו…

לא, אין צורך. כשיבוא האבא, נברך גם אותו.

מישאל הסתכל כה וכה: אינני יודע… עד עכשיו לא בא… אולי משהו מעכב…

אין דבר, גם אם יתמהמה, אשרי כל חוֹכֵי לו, חייך הראשון.

אתי מלבנון כלה, נאמר, הוסיף עליו חברו. עורי צפון. והמדרש אומר: לכשיתעורר מלך המשיח, שנתוּן בצפון, יבוא ויבנה את בית־המקדש, שנתוּן בדרום.

רעד עבר בבשרו של מישאל. משהו רע עומד להתחולל הערב, אמר בלבו. רעה שתיפתח מצפון.

הכתיבה היא מחלה, אמרה תרצה בהרב.

ואני חולה בה כשאני כותבת וחולה כשאני לא כותבת. בשעות שהמלים זורמות מתוכי ואני נגרפת אִתן, מתעופפת, אני שרויה במין התקף של קדחת; וכשאני נתקעת לפני מכשול ולא יכולה לזוז, אני חולת שיתוק, מיואשת מעצמי, לא מאמינה שעוד יהיה בכוחי לעשות צעד אחד.

מישאל, שלא הראיתי לו אפילו שורה אחת ממה שכתבתי, כה חוששת אני, כי הדברים נוגעים ל“לב המאפליה” של חיינו, שאני מנסה להפוך אותו, בכוח המלים, ל“לב המאור”, אם בכלל אפשרי הדבר, אם בכלל אפשרי להוציא אל האור את מה שנטמן עמוק־עמוק, במשך שנים –

אני נזכרת בערב אחד, לפני כשלוש שנים.

השעה היתה עשר בערך. חזרתי מאחת מפגישות־הסתר שלי, שטעמן משכר ומר. כשנכנסתי למטבח, דרך הדלת האחורית, ראיתי את מישאל רכון על מקרר הפתוח, מחפש משהו בתוכו. הוא לא הרגיש בבואי, ואני נבהלתי למראה פניו לאורה הקר של הנורה הפנימית: הן היו פני חי־מת, יגון כבד היה שרוי עליהן, כמו היגון שעל פני אלה שהגורל קילל אותם ואין להם תקווה.

איש גלמוד בעולם הוא נראה בבוהק הזה של האור הקפוא.

רציתי לגשת ולהניח יד על כתפו, אך חשתי עצמי טמאה, מטומאת, מגע שלי מטמא.

כל זה ארך רק רגע, כי עד שעשיתי צעד אחד, הוא נזדקף, ידו מגיפה את דלת המקרר, ובראותו אותי, הופתע כדי שנייה, ומיד השתפך על פניו החיוך הזורח, הנדיב, המביע, כתמיד, נכונות לעזור.

והיגון ההוא הסתתר ונעלם, היה כלא היה.

כשאמרתי לו, לפני כמה ימים, שאני “תקועה”, ש“לא הולך לי”, שאני חושבת שאזנח את כל עניין הכתיבה, שהוא לא בשבילי, שאינני ראויה לו, אמר: תקראי ספרים עתיקים, כשם שאמני הרֶנֶסַאנס קיבלו השראה מן הקלאסיקה היוונית והרומית, כך סופר עברי יכול לקבל השראה מספרים עבריים עתיקים. תראי איך זה יפתח לך מעיינות חתומים.

אני הולכת, אפוא, לספרייה בבוקר, יושבת באולם הקריאה, יהודי בעל פנים שׂעירות, קצר־רואי, מרכיב משקפיים עבי עדשות, מן אחיעזר ואחיסמך חביב, מביא לי קיצורים של “הזוהר” בעברית, כתבי האר"י, מדרשים… אתמול קראתי מדרש נהדר על שלהבת המזבח המשוטטת בחצות הלילה, ועם עלות השחר היא נכנסת תחת כנפי התרנגול והוא קורא.

בבואי לסדנה אני משתדלת להיות רגועה. דוחסת פנימה, כולאת, סוגרת על מנעול ובריח. אבל יום אחד, אני חוששת, יפרוץ שם מרד־אסירים, בתוך בטני.

אמש, לאחר הפגישה, ליווה אותי גרשון מושביץ הביתה. חלק לי שבחים על הקטע שקראתי, שאל אם הוא “אוֹטוֹביוֹגרפי”, אם ילדותי עברה עלי במושבה קטנה, מנַין לי שמות צמחים וציפורים… אזרתי כוח להשיב לו בסבלנות על שאלותיו בלי להעליבו. בחור תם, ממין אלה ממעמד הפועלים שהם בעלי שאיפות להשכלה, שעליהם כתבו בראשית המאה סופרים כמו אַנדֶרסֶן־נֶקסֶה או מַקסים גוֹרקי. מדבר בכבדות, מלא רצון טוב ושאיפות נאצלות, ומעריץ שלי. כשהגענו אל פתח הבית, שאל אם יוכל לעלות אתי. אמרתי: תסלח לי, אבל אני לא בפוֹרמָה עכשיו. ובלבי צחקתי: כאילו אמרתי לו שיש לי וסת. אני מבין, אמר. ונפרד ממני חפוי־ראש.

כשהייתי בלונדון, ריתקה את תשומת־לבי סטודנטית בחוג שלמדתי בו, בעלת שם דו־ענפי של משפחת אצולה: אֶלינוֹר הוֹבְּס־תוֹמסוֹן. כחושה וגבוהה, עיניה תכלת בהירה מאוד, ועל פניה נסוך חיוורון זך, אוצל רוחניות. בשמלתה הלבנה, הארוכה, דמתה, חשבתי, לכוהנת בדֶלפי, ואולי לווירג’יניה ווּלף בצעירותה. בשעת השיעורים חלפו בינינו, מפעם לפעם, חיוכים דקים, כאילו רמזים שאנו מבינות זו את זו, מין הבנה בין נפשות שאי־שם למעלה, באופן מסתורי ולא מודע לנו, ההשגחה מקשרת ביניהן.

לפני אחד השיעורים התיישבתי על־ידה, וכשאמרתי שאני מישראל, אמרה, כן, אני יודעת, ידעתי ברגע שראיתי אותך; והסבירה שהבחינה בזה על־פי האור הקורן מפנַי. “אור של מקום ושל זמן”, חייכה. אור של מקום ושל זמן? הצטחקתי. – כן, של שמש ים־תיכונית, וגם כמו האור של גֶ’סיקה מ“הסוחר מוונציה”. (האם היא נוצריה דתית? שאלתי את עצמי, מאלה שלוחשת בהן גחלת הרומנטיקה מימי ג’ורג' אֶליוֹט?) אחר־כך שאלה איך משפיע עלי – זה היה בעונת הקור של פברואר – מזג־האוויר האנגלי. אמרתי שיש בו צלילות של בדולח, ואני אוהבת את הצלילות הזאת, שאין כמוה באוויר של ארצי. כן, אמרה, יש כאן צלילות לבנה בחורף וירוקה בקיץ. כשבא המרצה, אמרנו שעלינו להיפגש ולשוחח בהרחבה, והחלפנו מספרי טלפונים. שמחתי שמצאתי לי חברה כלבבי.

כשטילפנתי אליה לאחר כמה ימים והצעתי שניפגש, אמרה: אני כל־כך מצטערת, מאוד הייתי רוצה שניפגש, אבל יש לי nervous breakdown.

התשובה הזאת, שגרמה לי אכזבה וצביטת־לב של עלבון, כאילו אני נדחית בתירוץ כוזב, גם הצחיקה אותי: את המלים יש לי nervous breakdown, אמרה בפשטות כזאת, כמי שאומר יש לי נזלת, או יש לי שפעת.

ואחר־כך חשבתי – וגם היום אני אומרת זאת לעצמי לעתים קרובות – הלוואי ויכולתי אני להשיב כך לנטפלים אלי בשעה שאין לי כל רצון לראות פני איש, בשעה שכל רצוני הוא להאזין לקונכיה הפנימית שלי: מצטערת, יש לי…

אבל לומר בעברית “יש לי התמוטטות עצבים”, נשמע כהודאה מטופשת במחלת־רוח…

אילו ידעו האנשים הפוגשים אותי היום, בסדנה, בבית־הקפה, או החנווני המכבד אותי כל־כך כי הוא חושב אותי, בטעות, לשחקנית מפורסמת, איזה כלוב של נחשים חבוי בתוכי, משרבבים את ראשיהם בעד חורי הסבכה, ואני חובטת בהם במקל לבל יפרצו החוצה –

כשעמדתי תחת החופה, והרב, בטנוֹר חגיגי, מלא רוממות, קידש אותנו, וחגי, בקול רוטט מהתרגשות, כמו ילד־טוב־ירושלים העולה לתורה בבר־מצווה, מלמל “הרי אַת מקודשת לי” וכו' וענד את הטבעת לאצבעי – היתה איזו עין פנימית שלי מכוּונת כל הזמן אל הקהל, לדעת אם הוא נמצא בתוכו, אולי עומד בשולי המדשאה וצופה בי; וכשדרס חגי את הכוס העטופה בנייר־כסף, בכוח ובאלגנטיות כאחת, וחיוך צנוע וגאה על פניו, כחיוכו של ענק בזירה המוחץ עכבר באפס־כוח, וקריאות מזלטוב מזלטוב, שמחות ומבודחות, הועפו אלינו מכל עבר – אני, מבעד להינומה, סרקתי במבטי החרד והמקווה את שורות היושבים על הכיסאות הלבנים ואת שורות העומדים מאחוריהם, ועיני נתקלו בפרצופיהם של שר־החוץ ושל דודתי ברכה, ושל חברתי מילדות עמליה, ושל הסופר המפורסם, ולבי פג, כי אותו לא מצאתי בקהל הגדול.

ולפתע־פתאום – הקהל כבר החל לנוע לעבר השולחנות העמוסים תלי־תלים של מאכלים ססגוניים –

פנים־אל־פנים!

הדם אזל מפני, מחדרי לבי. עוד רגע, חשבתי, אקרוס תחתי, כאן, לעיני כול –

אתה… מלמלתי ללא קול.

איחרתי קצת… נרכן אלי, כאילו להעניק לי נשיקת־ברכה על לחיי, אך מיד חזר בו. בכל־זאת הספקתי לראות אותך תחת החופה. יפה מאוד היית. מזל־טוב, חייך. אותו חיוך של חיבוב מסויג, כמו לאחר הרצאה, בנוכחות תלמידים.

אני… הייתי בטוחה כבר… גמגמתי, לא יודעת את נפשי, ואוזרת את מעט הכוח שנותר בי להשיב את רוחי, אמרתי בהתעוררות: בוא, תכיר את חתני.

צעדתי לפניו והנחיתי אותו, משתלחת בין האורחים הסובבים עם צלחותיהם העמוסות כל טוב, אל צידה האחר של המדשאה, שם עמד חגי עם איש קשיש מקיבוצו, שבא יחידי כשעה לפני־כן, שקוע בשיחה ערנית.

תכירו, הצגתי אותם זה לפני זה. חגי, ראובן זלינגר. פרופסור זלינגר, אמרתי, היה המורה שלי בחוג לספרות אנגלית.

השניים הושיטו ידיהם זה לזה, וחגי אמר: איך היא היתה? תלמידה טובה?

מאוד! אמר רוּבּי, וראיתי שהוא בוחן אותו בעניין.

אבל בלונדון היא לא למדה הרבה, כרך חגי את זרועו עלי ואימץ אותי אליו, חופה עלי בכנפו. כמה הרצאות שמעת שם באוניברסיטה, אוֹרליק? עשר? שתים־עשרה?

אולי באשמתך, הצטחק רובי.

באשמתי, אורליק? חייך אלי חגי.

חשתי שלא אוכל לעמוד במתח הזה, בשקר הזה.

שמטתי עצמי מזרועו של חגי ואמרתי לרובי: לא אכלת עדיין. בוא תתכבד במשהו.

השתחלנו בתוך הקהל לעבר השולחנות, וכשהתקרבנו אליהם, סיננתי מבין שפתי: אני מרגישה נורא, רובי, נורא. אתה רעב מאוד? נשאתי אליו מבט מיואש. לא, לגמרי, לא, הצטחק. – אז בוא נתרחק מכאן, אמרתי, והולכתי אותו אל פאתה המערבית של המדשאה.

אני עושה משהו נורא עם חיי, אמרתי כשיצאנו מתוך הצפיפות. נורא, נורא.

רובי העיף מבט אל שני התורים שלפני מתקני־הצלייה, אחד של קבאב ואחד של שישליק, שעשן הסתלסל מהם, ועיכב את צעדיו: את לא חושבת שזה ייראה משונה קצת שאַת מסתלקת כך מן האורחים?

ואני, כמו בימים ההם, באוניברסיטה – מסונוורת, לא מתחשבת במה יאמרו, מה יחשבו, מאבדת כל שיקול־דעת מסוגלת לכל מעשה טירוף –

אסור לי לשוחח עם המנחה הרוחני שלי בשעה הרת־גורל כזאת? גיחכתי, צינית כמו שאני מסוגלת להיות במצבים מסוימים.

והובלתי אותו אל הפירצה שבמשׂוכת השיחים.

כן, “הפירצה המבשרת רע, דרכה יתלחשו האוהבים הנפחדים”, כמו שנאמר ב“חלום ליל קיץ”, בחיזיון המתרחש בנוף פַּסטוֹראלי, בחורשה שליד אתונה.

אנשים יראו, אורלי…

אבל אני אחזתי בידו, העברתי אותו דרך הפירצה, וכשעמדנו על הרכס, שורת ההדסים הצפופה מסתירה אותנו מעיני קהל החוגגים, ולמטה, לרגלינו, מרצדים נגוהות הירח המלא על מרחב הים השקט – התחננתי אליו: אמור לי משהו, רובי! אמור לי שבכל־זאת יכול להיות טוב, שאני לא מאמללת את עצמי לכל החיים!

ונצמדתי אליו בכמיהה גדולה, מרגישה שזו כלות נפשי, ואילו יכולתי להתמזג כך אתו בלי להינתק לעולם…

אני רוצה אותך, נורא רוצה אותך, נמחצתי אל גופו.

בשתי ידיו אחז בכתפי, הישיר מבטו לעיני, ובעדינות, כן, בעדינות רבה, התיק אותי מעליו: לא, אורלי.

אתה שונא אותי, זאת האמת, לחשתי.

וכשלא מצא דבר לומר עוד, הטחתי אגרופי בחזו: אתה רע, רע, רע!

ומשכתי אותו בחזרה אל המדשאה, ושמטתי אותו בלי לומר מלה, ומיהרתי להתערב בקהל.

אתה רע, רע, רע! – אותן המלים עצמן שהטחתי בו, נעלבת עד עומק נשמתי, מובסת, ב“פגישת האוהבים” הראשונה שלנו, בבית אחותו של סבי.

יום גשום היה, ולמדנו – היטב נחרת גם זה בזיכרוני – את הסוֹנֶטה הרביעית של שקספיר –

ולאחר ההרצאה ליויתי אותו לאורך המסדרונות, מכבירה עליו שאלות – כתלמידה חרוצה ומצפונית המבקשת להבין את כוונות המשורר לעומקן, רק זה ותו לא – האִם על המוות, מות האהוב, או האהובה, נסבו דבריו בסוֹנטה הזאת, או על היופי המתבזבז לריק בחיים – וכשהגענו אל פתח הבניין, והגשם לא חדל, שאל היכן אני גרה ואם יוכל להסיע אותי במכוניתו, והיה זה כאילו נפל לי פתק מן השמים, כה בלתי־צפוי, כה למעלה מכל מה שיכולתי לקווֹת לו. אמרתי שאני גרה מחוץ לעיר, אבל לפעמים אני נשארת ללון בבית אחות סבי, בשׂדרות ח"ן, וגם היום – שיקרתי – התכוונתי ללון אצלה. אמר שישמח להסיע אותי לשם, פרשׂ את מעיל־הגשם שלו על ראשי שנינו, ובריצה הגענו למכוניתו.

מאין היה לי, סטודנטית צעירה בעשרים שנה מן הפרופסור שלה – האומץ הזה, החוצפה, אפשר לומר –

כשעצר ליד הבית בשדרות ח"ן, השתהיתי עוד רגע ממושך על מושבי, ואמרתי: אתה מתאר לך בוודאי שאני מאוהבת בך. הוא הסמיק, מחק. לא, הוא לא חשב על כך כלל. אולי, לרגעים, כשהייתי נשארת לידו לאחר השיעור, מעכבת אותו בחדר ההרצאות, חלף בו הרהור כזה… הסתכלתי בעיניו השוחקות, במצחו, בתלתליו, חושקת בו – ושוב איני יודעת מאַין היה לי האומץ הזה, זה האומץ שרק אהבה עשויה לצקת בלב האוהב – אמרתי: מותר לבקש ממך נשיקה? הוא שוב צחק. רכן אלי ונשק לי על לחיי, מין נשיקה אבהית, או מהתלת, אבל אני נצמדתי אליו עד כלות נשימתי, וכשניתקתי מעליו, אמרתי: תעלה אתי לספל קפה? והוספתי ואמרתי שאחות סבי, שהיא רופאה, נמצאת בבית־החולים כל אחר־הצהריים ולא תחזור אלא בערב.

לא ברצון, משתדל להסתיר איזו בושה שקיננה בו, בגלל מעמדו, כנראה, עלה אתי. נכנסנו, ובהעבירו מבטו על הרהיטים – השולחן הכבד שבאמצע החדר, הכיסאות המרופדים, יישרי המסעד שמסביבו, המזנון המגולף העשוי עץ אגוז, וילונות הקטיפה הארוכים – נעמד דומם, מופתע, ואמר: זו מאה אחרת! לא חשבתי שעוד יש חדרים כאלה בתל־אביב! וכעבור רגע, מוקסם מן המקיף אותו, ניחש: היא רוסייה, מה? – כן, אמרתי, וסיפרתי שמשפחת אמי, נוימן, עלתה מרוסיה בשנות העשרים הראשונות, ואחות סבי, סוֹניה, כבת שבעים־וחמש היום, ממשיכה בעבודתה בלי להחסיר אפילו יום אחד ומסרבת לפרוש, כי ירשה מושגים של האינטליגנציה הרוסית הישנה על מוסר העבודה. עברנו ל“סטוּדיוֹ” שלה, שגם רהיטיו מראה עתיק להם – שולחן־כתיבה רחב, ועליו גלוֹבּוּס, ארונות־ספרים סביב סביב – ובעודו עומד בפתח, הבחין בשמות המוזהבים המוטבעים בכריכות העור של סדרות הספרים העומדים שורות־שורות ישרות על המדפים: כן, האיר חיוך את פניו, ויקטור הוּגוֹ, לָפוֹנטֵין, ווֹלטֵיר, לֶרמוֹנטוֹב… ובעין־הנץ שלו צד, על אחד המדפים, את “ויקטוֹריאנים דגולים” של לייטוֹן סטרצ’י, ולידו, בכריכת עור אדומה, את “חיי המשוררים” של סמיוּאל ג’וֹנסוֹן. קרב אל המדף, שלף את הספר, דפדף בו בחמדנות, כממשמש בחפץ נדיר של אספנים, מלמל, מי עוד זוכר היום את המשוררים האלה, וַאטס, יַאנג, גרֵיי… התעכב על אחד המדפים, חיוך של הנאה על פניו, ואמר: אבל אין כמו דוקטור ג’וֹנסוֹן! שנון וערמומי וקולע למטרה… שמעי, שמעי מה שהוא כותב על ליטלטוֹן…

כשנכנסנו לחדר השינה השתאה עוד יותר, כמעט נדהם, למראה האוסף הגדול של הבובות הזעירות, בתלבושות של שבעים עממים, העומדות לרוחב קיר שלם, מדפים־מדפים, אלה הבוֹבות שאספה במסעות הקיץ שלה, לאירופה, למזרח־הרחוק, מדי שנה בשנה. חיה לבדה? הגיף מבטו את החדר הצבעוני, עם השטיחים הפרסיים, הווילונות הרקומים, התמונות הפַּסטוֹראליות, במסגרות מוזהבות, התלויות על הקירות. רווקה, אמרתי, כל שנותיה רווקה.

הלהיטות שבי, שאינה יודעת מעצור! הנפש הפרימיטיבית שבי!

נצמדתי אליו בנשיקה חונקת, בחיפזון פשטתי את בגדי, התרתי את בגדיו, העפתי את כיסוי המיטה, משכתי אותו לתוכה –

גברותו בגדה בו. התכסה זיעה כולו, כבש את פניו בכר –

ואני, תאוותי הפראית מובסת, נעלבת עד עומק נשמתי, התייפחתי כילדה שחטפו ממתק מפיה, וכשקמתי והחילותי להתלבש, זרקתי לעומתו: אתה רע, רע, רע! אתה לא רוצה אותי!

רק לאחר כחודשיים, בסופו של הסֶמֶסטֶר, גאל את כבודו. והיה זה דווקא בנסיבות הבלתי־נוחות ביותר: בערב, במכוניתו, כשהיינו דחוקים שנינו במושב הקדמי, מתפתלים בין ההגה לדופן, להיחלץ מחלקי לבוש –

לימים סיפר לי, שלאחר אותה “תקרית”, כמו שקרא לה, שנגרמה, התבדח, בגלל הבובות שהתבוננו בתנועותיו מן המדפים, או בגלל החשש שמא תיפתח הדלת פתאום ו“הדודה הטוֹלסטוֹיאנית” תיכנס, ואני, באוניברסיטה, השתמטתי אז מפניו – מצא עצמו, לפליאתו הרבה, “מאוהב” בי כמו בן־תשחורת, כמו אחד מגיבורי הרוֹמנטיקה הגרמנית (אלה שהוא מכירם יפה כל־כך בזכות חיבורו על “קוֹלרידג' והרומנטיקה הגרמנית”, חיבור שהוא עובד עליו כבר שש שנים והגיע בו רק עד העמוד הארבעים־ושמונה, היה מלגלג על עצמו): היה מסמיק וחש את הלמות לבו מדי ראותו אותי, מתבלבל לעתים קרובות באמצע ההרצאה, שוכח מה רצה לומר, עוקב אחרַי מחלון לשכתו כשהייתי רובצת על הדשא בקמפוּס, או יושבת בקפיטריה, וקנאה היתה צורבת את לבו כשראה אותי מתרועעת עם איזה סטודנט –

האם אמת דיבר? האם “ספרות” דיבר? שֶלֵגֶל? שֶלינג? שילֶר? שֶלי? בּיירוֹן? הַיינֶה? ייסורי וֶרתר הצעיר?

אבל לאמיתו של דבר אני היא שרדפתי אחריו כל השנתיים ההן, שארבתי לו, שהצקתי לו, שלא נתתי לו מנוח, שכמעט (האם מתוך כוונות זדון מרושעות? בתום־לב שמתוך אהבה מעַוורת? זו ששֶתי האורג, ב“חלום ליל קיץ”, אומר עליה שאין שלום בינה ובין התבונה?) הרסתי לו את נישואיו.

כי הייתי מטלפנת לביתו כשהיה מאחר לבוא לבית־הקפה, שבו הייתי מחכה לו, אף כי ידעתי היטב כמה היה הדבר מביך אותו, מסבך אותו, מאיים על “שלום המשפחה” (“טעות במספר”, היה עונה לי ביובש בטלפון; “לא, זה לא כאן”, היה עונה לי בקור מקפיא את הדם); ופעם, כשנאלצתי לבטל פגישה שקבענו, בגלל אירוע משפחתי שלא יכולתי לוותר עליו, שלשלתי מכתב לתיבה שבביתו, “אישי” רשמתי על המעטפה, ועל גבי הדף התכול שבפנים, כתבתי שורה מתוך “רומיאו ויוליה”:

והוספתי שורה משל קאטוּלוּס: “תן לי אלף, אחר־כך מאה, אחר־כך עוד אלף.”

ולא חתמתי.

וכעבור יומיים, כאשר פגש אותי באוניברסיטה, החוויר, קרא לי לחדרו, ומתאפק בקושי שלא להתפרץ עלי, גמגם: מדוע עשית את זה? לא תיארת לך שמישהו אחר עלול להוציא את המכתב מן התיבה? – הלא כתבתי “אישי!” פקחתי עליו עיניים גדולות (תמה? מיתממת?) – את יודעת באיזו חקירת שתי־וערב צריך הייתי לעמוד? איזה שקרים צריך הייתי להמציא אֶקס־פְּרוֹמפְּטוֹ? – אני מצטערת, אמרתי, חשבתי שמכבדים אצלכם את הפרטיות, ואם רשום על המעטפה “אישי”… וחוץ מזה, לא חתמתי…

אבל התרפקות ונשיקה מחניפה וכמה מלות חיבה מעבירין את רוע הגזירה. די היה באלה לפייסו.

את אשתו כמעט אף פעם לא הזכיר באוזני.

פעם שאלתי אותו מאין לו הסוודר החם והעבה, עם הצורות הגיאומטריות הצבעוניות, שאהבתי כל־כך לטמון בו את ראשי, ואמר שבכל יום־הולדת הוא מקבל מאשתו במתנה סוודר כזה שהיא מזמינה בשבילו מסריגה בעבודת־יד.

ומאז, כמובן –

ופעם אחרת – היה זה ככל הנראה לאחר מריבה קשה שנפלה ביניהם – אמר, באירוניה מרה. ש“יש לה חוש ריח של זאבה המריחה אויב משבעים קילומטר”, וכדי להמחיש זאת, ובלי שביקשתי ממנו, סיפר שלפני שנתיים, כשהיה בנו הצעיר בן שמונה, החליט לקחת לו “חופשה מן המשפחה” לשלושה שבועות, כדי לכתוב בשקט, להמשיך סוף־סוף בעבודה על קולרידג' שהוא תקוע בה, ונסע – באישורה של אשתו, כמובן, בעידודה – לעין־כרם, לביתו של עמית – בית אבן ערבי עתיק – שיצא לחוץ־לארץ לשנת שבתון. בערב השלישי להיותו שם ביקרה אותו סטודנטית אחת, להראות לו שירים שכתבה. כשישבו שניהם בחדר האקזוטי, שקועים בשיחה שקטה על ספלוני קפה, סיפר לי – היה זה בתשע וחצי או עשר – הופיעה בפתח – כמו בפַארסות של פֶדוֹ, אמר – היא! מתל־אביב הגיעה, במכוניתם, שהשאירה לה. הסטודנטית נבהלה, קמה ויצאה מן הבית בליל לומר מלה. והיא, ללא שום התפרצות של חרפות וזעקות־חמס, אלא להיפך, בשקט־בשקט ציוותה עליו לארוז את חפציו ולחזור אִתה הביתה.

ואתה צייתָ.

אני חייב לה הרבה, אמר. היא סלעי ומצודתי, גיחך. היא, עם הבריאות חשׂוכת־המרפא שלה, כדבריו, עם האוֹפטימיות שלה, שאין לה תקנה, עם המרץ הבלתי־נדלה שלה, עם האמבּיציות הפאנאטיות שלה לקידום המשפחה – בזכותה הגיע עד הלום. היא פרנסה אותו בשנות לימודיו הראשונות, כשהיה חסר־כול, והודות למשׂכורתה הגבוהה, כעובדת בכירה בחברת מחשבים, חיו ברווחה סבירה על השנים, וגידלו את שני הבנים. היא מתוחשבת ומתוכנתת כמו מחשב, אמר. חסכנית אוֹבּסֶסיבית המשקיעה כל שקל עודף בכל מיני קרנות בעלי שמות בּוֹטניים; היא ניווטה, בעורמה הראויה להערצה, את ספינתנו המיטלטלת בין הגחמות וההתפרפרויות שלי, שסבלה מהן, כמובן, אבל ידעה, בחוכמתה העילאית, גם להשלים עמהן, גם להתעלם מהן, גם לחסל אותן במכת־מחץ אחת. אלמלא היא, על־כל־פנים, לא היינו נוסעים לאנגליה, ולא הייתי עושה את הדוקטורט שלי בקיימברידג', ולא היינו רוכשים מיקרוֹגל, ומזגן מפוצל, ו…

וכך חולפת תהילת הרוֹמנטיקה, המתנפצת אל סלע הריאליזם.

אחי היקר,

אתה זוכר בוודאי, לפני שנים, בת שבע־עשרה הייתי, חום חמסיני בחזה, זה היה מצבי, כל הימים בטמפּרטוּרה גבוהה, מן כמיהוֹת כאלה, שאין להן שם, כמו ארגמן של שקיעה, וערב אחד –

לא, אינך זוכר.

וגם אם אתה זוכר, אינך מבין.

רציתי לדבר אתך. עם מי יכולתי לדבר?

ישבנו על המרפסת האחורית, מצמרת הצאלון נשמעה רחישה, כמו של ציפור המתחככת חסרת־מנוחה בתוך קינה, כוכבי הדובה הגדולה והדובה הקטנה, עיש וכימה וכסיל – כפי שהראית לי לא פעם – נצצו גבוה מעלינו, והתחלתי לומר לך –

לספר לך התחלתי, שמאז היותי בת שש, בת שבע, אני לא מרשה לעצמי. ואם קרֵבה השמחה אלי, אני ממהרת להרחיק אותה מעלי, כמו מחשש שאענש, כי לא מגיע לי –

ורציתי לשאול אותך מאַיִן הדאגה התמידית שלי שמא יקרה רע, מאַיִן העמידה התמידית שלי על המשמר מפני… הס מלהזכיר… זה האורב, ואיש מלבדי, נדמה לי, לא מרגיש בו, לא רואה את אותות האזהרה –

ולא מרשה לעצמי, אף פעם, לצחוק בכל פה, כי אסור. מתכווצת כולי מפני הצחוק שמתחיל לפעפע בתוכי. ורוצה שהכול יהיה מאופק, מסויג, מתוך יראת־כבוד כלפי הגורל. כי שילוח־רסן מזמין… אלוהים ישמור!

ולשאול אותך רציתי–

אבל אתה סגור. כלאת את עצמך במעגל של כשפים מתימטיים ואינך יוצא ממנו.

וכל מה שנעבר לו, אפילו הוא קרוב מאוד, קרבת דם –

אבא איש עצוב. איש־עסקים מצליח, ועצוב.

אתמול צלצל ממשרדו שבעיר לשאול אם ארצה לסעוד אתו צהרים.

לפעמים נדמה לי שכל עיסוקיו הרבים, בניהול חברות, ברכישה ומכירה של נכסים, ביצוא ביטחוני למדינות רחוקות, הם עניין שנכפה עליו מכורח נסיבות החיים, או שהוא נגרר אליו שלא מרצונו, ושרק בהיסח־הדעת האיר לו מזלו בעסקים, ובסתר לבו, כך נדמה לי, היה רוצה לבלות את רוב שעות היום בסטודיו שלו – זה “העולם של מעלה”, הקרוב לשמים, לאור – ולצייר דברים מדמיונו, דמיון ילדותי במקצת, אך צבעוני מאוד, ובערבים לשבת נינוח בכורסה, חסר־דאגה, לעלעל באנציקלופדיות, באלבומים של אמנות, לעיין בציוריו של אַנרי רוּסוֹ, הצייר החביב עליו כל־כך, או לקרוא בספרי זיכרונותיו של צ’רצ’יל. לפלא הוא, איך איש ביישן כמוהו (הוא מתחלחל כשהוא מוצא את שמו נזכר בטורי החברה בעיתון; הוא נמנע ככל האפשר מנסיעות לחוץ־לארץ, ואפילו את חופשותיו הוא מבלה עם אמא ב“גלי כנרת” בטבריה, המלון שבן־גוריון נהג לנפוש בו – היה מזכיר לנו – ושם, על הגזוזטרה, מול האגם, הוא מעמיד את כן הציור שלו, מצייר את גלי התכלת, את הרי הגולן, שבעה כוכבי־לכת צצים על כל גבעה…) הצליח לעשות מיליונים שאינני יודעת את מספרם. אבל הוא ודאי לא היה מגיע לכך אלמלא הדינאמוֹ של אמא, שהפעיל אותו בלי הרף, ואלמלא הקשרים שלה; שהרי הוא, בנו של בעל בית־מסחר לנעליים בבוּקרשט לפני המלחמה וסוחר במכוניות משומשות לאחר עלותם ארצה, אפילו לא סיים בית־ספר תיכון. והיא גם שאילפה וחינכה אותו לנימוסי החברה הישראלית הוותיקה, שהיא אזרחית מכובדת בה.

ישבנו במסעדה של מלון “דן”, נוכח התכלת הזוהרת של הים, והוא שאל – באותה מבוכה שהוא פונה בה בשנים האחרונות אל מישאל ואלי, מן־הסתם מתוך איזו התבטלות מפני “הצד הרוחני” שלנו – מה בדעתי לעשות בעניין “ניתוק היחסים” עם חגי. לפנות לבית־הדין הרבני ולבקש גט?

אמרתי שלא חשבתי על כך.

צריך לדעת, הנה או הנה…

רק הנה, הצטחקתי.

אבא חייך את חיוכו העצוב: אם כן, אַת צריכה להודיע… את חייבת זאת, לו, וגם לנו.

וחשב בוודאי על הצד המשפטי, או הכספי, שבפרשה, כי חודשיים לפני החתונה קנה בשבילנו דירה מרוּוחת – שעדיין לא רוהטה – במרחק עשר דקות נסיעה מן שווילה שלהם.

תן לי פסק־זמן, אמרתי. אני לא מסוגלת עכשיו לחשוב על זה.

(אני צריכה להיטהר, אמרתי לעצמי, מבטי שלוח אל הים. לטבול, להתגולל בגלים, מאה ימי טוהרה דרושים לי).

אין חזרה? הסתכל בי בדאגה.

עשיתי משגה, אמרתי, והחלטתי לא להנציח אותו.

(וכל צלצול טלפון בחדרי מזעזע אותי, שמא זה הוא – מאַין? מלבנון? עודו במילואים? – ומה אוכל לומר לו, ואיך אוכל לשתוק?)

ולאחר כמה רגעי שתיקה נודע לי לשם מה הזמין אותי לסעודת הצהריים הזאת:

הוא החליט לפצות את חגי על הנזק, הצער, הבושת…

בסכום סביר, אמר. ולא נקב מספר.

אולי מיליון, אמרתי בלבי. מה אני מבינה בזה?

אני צריכה למצוא לי עבודה, לגמתי מן הקפה.

איזו עבודה?

כל עבודה. מלצרית, מזכירה… אולי אמכור תכשיטים ברחוב…

(ובו־ברגע צץ בי רעיון מטורף: אני מצלצלת לאוניברסיטה, מבקשת את פרופסור ר.ז. ושואלת אם ידוע לו על איזו משׂרה פנויה במזכירות הפקוּלטה…)

עיניו של אבא גיחכו, כמו שהיו מגחכות תמיד למשוגות של בתו, שאין לדעת מה תעשה או מה תאמר בעוד רגע.

אַת באוֹבֶרדְרַפט?

אתה דואג לזה שלא אהיה.

אז לשם מה?

שלא אהיה תלויה בך.

הוא הסב פניו אל הים. טפיחות קצובות של כדור בין שני מחבטים הגיעו אלינו עם רשרוש הגלים המתקצפים ועוררו איזו הרגשה של תנודות מטוּטלת בפֱּרפֶּטואום מוֹבּילֶה.

תעבדי אצלי במשרד, אמר כמשתעשע. תקבלי משכורת.

ושוב אהיה תלויה בך?

העובדים שאפשר לסמוך עליהם לא תלויים בי.

עלי אי־אפשר לסמוך, אתה יודע את זה.

הסתכל בי רגע בחיבה: מהסדנה אַת נהנית?

חייכתי. וכשראיתי את עיתון הצהריים המונח לפניו, אמרתי:

תהיה מלחמה. אתה חושב?

שתק. חיוך חיוור עלה על פניו.

תשאלי את אחיך, הוא יודע.

לאחר ששילם וקם ממקומו, אמר:

אז אַת באה אתי?

לאן?

למשרד!

צחקתי. נשקתי לו על לחיו ונפרדתי ממנו.

כשפניתי לדרכי וחשבתי על ההצעה הנדיבה שלו – כל־כך בלתי־צפויה! – להעניק סכום כסף לחגי כ“פיצוי”, עלה בדעתי שהחיבה שהוא רחש לו בשבועות האחרונים שלפני החתונה, לא כל־כך בגלל הכשרון המעשי שמצא בו באה לו, אלא בגלל מעוף הדמיון שלו, ההרפתקני, שגם בו הוא ראה איזה “צד רוחני”.

והלא כך נולדה “עסקת סינגפּוּּר”!

אלוהים יודע איך נודע לו לחגי שחיל־הרגלים של סין העממית זקוק למלאי עצום של קסדות, שכפ“צים, פנכות, מיימיות וכד', ושאחד ששמו ד”ר סון מסינגפוּר, שהוא רופא ומתווך גם יחד, מנסה להשיג בשבילו את הפריטים האלה בשוקי המערב. האם חבר שלו מן הקיבוץ, שחזר מן המזרח־הרחוק, סיפר לו? לעתים, כשהיה חגי זורק רעיונות לחלל, כלאחר־יד, בדבר שיווּק מוצרים ישראליים בעלי שמות נדירים להוֹנדוּרַס, גַ’מאיקה, תאילנד, איי־שלמה, נדמָה לי כאילו רשת של בני קיבוצים פרושׂה על פני כדור־הארץ, וכל אחד מהם הוא מעין סוכן או מודיע, והם מתקשרים זה עם זה כמו הסוחרים היהודים במאות השש־עשרה, או השבע־עשרה, כשהיו מעבירים ידיעות זה לזה מגרמניה לפולין, מצרפת לתורכיה, מהולנד לברזיל…

אם היו לאבא ספקות לגבי כישוריו של חגי לנהל מגעים עסקיים עם אנשים שענייני כספים, מסחר וכלכלה הם בדמם, ולא כל שכן לגבי שיגורו לסינגפור כדי לחתום שם על עסקה ששוֹויה מיליונים, הלכו ספקות אלו ונמוגו ככל שהיטיב להכירו. להפתעתו נוכח שדווקא החספוס שבו, הדיבור הישיר, הגס לפעמים, שאינו מכיר בנימוסים המקובלים, אפילו דיבורו האנגלי, במבטא צברי מגוחך, המתעלם מכללי הדקדוק והתחביר (ואף־על־פי־כן מתגלגל בפיו בביטחון מוחלט), וכן צחוקו הקולני, הפרוע, המשסע מפעם־לפעם את דיבורו – דווקא כל אלה מצליחים לקנות את לב בני־שיחו ואת אמונם, יותר מנימוסיו המתורבתים והחלקלקים של עוזרו הצעיר, הדו־פרצופי והחנף, רפי מיכלזוֹן, בוגר הפקולטה למינהל, שהיה שׂשׂ תמיד לקבל עליו כל שליחות הכרוכה בנסיעה לחו"ל. (“הוא יותר תולעתי מתועלתי”, היתה אומרת עליו אמא); וכך גילה אבא שתכונות מסוימות שאינן שכיחות בחברה שהוא מצוי בה, כמו פתיחות, גילוי־לב, זלזול בהבדלי מעמד, דרגה, גיל, העזה לומר דברים בלתי־מקובלים – הן מפתח־קסם לדלתות הנעולות בפני אחרים.

כחודש לפני החתונה היינו אבא ואני עדי שמיעה לשיחה שניהל חגי מן “החדר הירוק” עם אות ד"ר סון.

(“החדר הירוק” של אבא. משרד־הבית שלו, עם השטיח הירוק מקיר־אל־קיר, עם השולחן הוויקטוֹריאני המצופה עור ירוק – מילדות, אני זוכרת, הייתי נרתעת מעט לאחורי בכניסתי אליו, כי משלושה קירות הביטו בי דיוקניהם המעוררים יראה של שלושה מגדולי האומה: בן־גוריון, המשקיף, בהבעה של דאגה עמוקה, על מרחביו השוממים של הנגב; דוד אלעזר, במדי רב־אלוף, המביט נכחו באומץ, ביושר; ופניו הרחבות, המדושנות עונג, של פנחס ספיר, העומד ליד כבש של מטוס “ארקיע”, לוחץ את ידו של אבא, כנותן לו את ברכתו על מעשה טוב שעשה. שלושה אלה, הסביר פעם אבא לחגי, בשעת־רצון, כשישבו שניהם על המרפסת מול השמש השוקעת, נערצים עליו ומשמשים לו מופת. את בן־גוריון העריץ על התעוּזה שלו, לעשות דברים בקנה־מידה גדול בלי שים־לב לספקותיהם של קטני־אמנה ובלי להירתע מפני קשיים; דדו – שאותו הכיר עוד כשהיה זה אלוף פיקוד־הצפון – היה בעיניו סמל של יושר, אמינות ונאמנות, איש שכל דבריו אמת ושתמיד אפשר לסמוך עליו שיעמוד בדיבורו; הוא היה מי שנתן לו את האישור, בראשית דרכו – לאחר ניסיון מר שהיה לו עם כמה אלופים וסגני־אלופים שהוליכו אותו שולל – לאסוף משדות־הקרב את כלי הנשק והשריון שלא יכשרו עוד לשימוש צה"ל, כדי לשפצם ולמכרם לגַאנָה ולליבריה; וספיר היה האיש שעודדו והמריצו, וסייע לו בכספים, לחדור לשווקים של כמה מארצות אפריקה ואמריקה הלטינית. הוא גם היה מי שנתן לחברה של אבא, עוד לפני לידתה, את שמה, “נתיבות”. פעם, סיפר, כשסעדו יחד צהריים, והוא העלה את הרעיון בדבר שיווּק אלפי זוגות נעליים לצבאה היחף של טַנזַניה, טפח לו ספיר על שכמו ואמר: אתה איש כלבבי, כי מעז אתה “ללכת נתיבות דרך לא־סלולה”! ולאחר רגע הרעים בקולו: מדוע לא תקרא לחברה שלך “נתיבות”? קרא לה “נתיבות”!

חגי דיבר בטלפון עם ד“ר סון, ואם כי היתה זו רק שיחתו השנייה אִתו, דיבר כדַבּר עם חבר שהכירוֹ מזמן, שגדל אִתו בקיבוץ. התבדח בענייני מאכלים ונשים, שאל מה מחירה של חליפה מחויטת בסינגפּוּר, שאל אם יוכל לקבל אצלו טיפול באָקוּפּוּנקטוּרה “נגד עודף מרץ”, התלוצץ ושאל אם יש לצבא הסיני די אוכל, מלבד האורז, כמובן, ואולי כדאי לשלוח לו כמה אלפי טונות של אבוקדו מישראל, קשרים טובים יש לו עם קיבוצים בעלי מטעים גדולים, אמר, ויוכל לסדר לו מחיר מיוחד… הצבא צועד על קיבתי, אתה יודע, אמר. ד”ר סון התלוצץ גם הוא, כך הבַנו, ואמר לו שאוכל יש די לצבא הסיני, אלא שהוא סובל מעצירוּת. אז נשלח לו… נשלח… אמר חגי, ובשימו ידו על פי השפופרת, שאל אותנו איך אומרים חוֹקן באנגלית. לא זכרתי את המלה, גם אבא לא ידע, שנינו צחקנו, והוא, בדברו שוב אל השפופרת, אמר: אתה יודע, זה מה שתוקעים בתחת למי שלא יכול לחרבּן… שמענו את צחוקו של הסיני מן האפרכסת, וחגי אמר: אֶנֶמָה? כן, מה דעתך שנשלח להם איזה מיליון אֶנֶמִים, מה?

וכשהניח את השפופרת, אמר לאבא: צחוק, צחוק, אבל אני חושב שבאמת אפשר להוסיף לסל־הקניות שלהם איזה מאה־אלף חוקנים! אתה יודע כמה חיילים יש בצבא סין העממית? חמישה מיליון! אם רק עשרים אחוז מהם סובלים מעצירות…

ומה שהיה תחילה בגדר בדיחה כלאחר־יד, נעשה סעיף בחוזה המכירה…

ושבוע לאחר החתונה היה אמור לטוס לסינגפּוּר.

 

ארץ־ישראל היפה    🔗

מרגע בואו של סא“ל אהרן מנשה למסיבה, שמה לה קלרה אלטשולר למטרה לחטוף שיחה אִתו; אבל קודם היתה טרודה בענייני החופה והטקס, ואחר־כך היתה חייבת לעמוד ולדבר עם אנטוֹניוֹ גוּזמן ורעייתו פְלוֹרה אָלֶחַנְדרָה, והשיחה נתארכה יותר מששיערה תחילה, וכשהתפנתה מהם, נפגשה פנים־אל־פנים עם עורך־הדין ברשובסקי ורעייתו, ידידיה הוותיקים, שהכרח היה להתעכב על־ידם, ואחר־כך תפסה אותה נעמה אריאלי והיתה נאלצת להקשיב לריטונים שלה על הפיגורים בתשלומים ל”מועצה לארץ־ישראל יפה“, וכשנפטרה ממנה סוף־סוף וכיוונה צעדיה אל סא”ל מנשה, נוכחה לאכזבתה שהוא שרוי בשיחה – חשאית, ככל הנראה – עם תא"ל רם דורון, ורק עכשיו, כשראתה אותו מניח את צלחתו, לאחר שכילה את מה שעליה, וסר הצידה ונעמד לו לבדו ליד עמוד השיש הנטוע בדשא – משכמו ומעלה מכל הסובבים אותו, ועצבות, או דאגה, נסוכה על פניו הארוכות, מי יודע מה סיבתה – אמרה בלבה שזה הרגע המתאים לגשת ולדבר אתו.

תחילה הציעה לו להתכבד בפירות ובפרפראות שהועמסו זה עתה על אחד השולחנות, וכשהודה לה ואמר שאכל דיו, הצביעה על עמוד השיש שלידו עמדו ואמרה שהוא אחד מרבים השתולים פה־ושם בחצרם, כי לה ולבעלה יש “חולשה לעתיקות.” העמוד הזה הוא הֶרוֹדיאני, אמרה, והובא מקיסריה, ובהעבירה אצבעה על פילוחי כותרתו, שצורת עלים להם, ציינה שסגנונו קוֹרינתי. “לעומת זה, העמוד שמתחת לעץ ההוא ניגש רגע לשם?” הנחתה אותו אל עמוד שיש אחר, לרגלי הבּוֹהיניה, “הוא יוֹני, מאשקלון. אתה יכול לראות את זה על־פי התלתלים של הכותרת. כותרות כאלה בדיוק יש לעמוד הפַּרתֶנוֹן ביוון. היית באתונה, סגן־אלוף מנשה?” התחייכו אליו עיניה. “לא, לא הייתי,” מלמל סא“ל מנשה, והוסיף שבעצם לא יצא כלל מגבולות הארץ, אם לא להביא בחשבון את הגיחות למצרים, לסוריה, ללבנון, בזמן המלחמות. גברת אלטשולר אמרה שחובה לבקר ביוון, ערש התרבות, אם כי, לדעתה, שרידי המקדשים באֶפֶּסוֹס ובפֶּרגָמוֹן שבתורכיה עולים לאין־ערוך ביופים על אלה שביוון. “בוא תראה משהו מעניין”, הנחתה אותו אל עברה האחר של המדשאה, מתוך עקיפת קהל החוגגים סביב־סביב, ואגב כך העירה בלצון, שאַל יעלה חשד בלבו שהם “שודדי עתיקות” חלילה, כל האבנים המקשטות את חצרם הובאו ברשיון כדין, “אם כי, בעניין זה, של שוד עתיקות כביכול, יש הרבה מה לומר, ואם אתה רוצה לשמוע מה דעתי, אני חושבת שעוול גדול עשו לאדם שמסר את כל חייו למען העם והמדינה, אנחנו הכרנו אותו היטב… טוב, אבל זה לא לשיחה על רגל אחת.” וכשהגיעו אל עמוד־כותרת שלישי, שהיה שתול לצד שביל האריחים הנמשך משער החצר אל פתח הווילה, שמה ידה על הכותרת ואמרה: “אתה יכול לנחש מאַיִן העמוד הזה?” סא”ל מנשה שאל את עצמו מה מטרת הסיור הארכיאוֹלוֹגי הזה, שמעניין אותו כמו שלג הלבנון דאשתקד, ואילו כוונות יש לה לגביו, שהרי לא כדי לתת לו הרצאה על סגנונות של מקדשים יווניים זנחה את האורחים והתפנתה אליו. הוא בהה בעמוד בעל הכותרת הקטומה והפגומה, ומכיוון שבבית־שאן היה לא פעם ולא פעמיים, כי שם מתגוררת משפחת אשתו, וגם באמפיתיאטרון העתיק ביקר, וחובת נימוס היא להשיב משהו למארחת, אמר: “מבית־שאן?” – “אתה תתפלא!” נצץ מבטה של קלרה אלטשולר אליו, “מכאן! מן האדמה שאנחנו עומדים עליה! הפועלים גילו אותו כשחפרו את היסודות לווילה!” – “באמת? מעניין…” לִכסן סא“ל מנשה את ראשו אליה, כמשתדל לרדת לעומקו של עניין. לא ייאמן, מה?” קרנו פניה אליו, “לא רבים יודעים שכאן, ממש כאן, עמדה פעם עיר כנענית גדולה, ארסוף, ששרידים שלה אפשר לראות מצפון לפה, ובתקופה ההֶלֶניסטית נבנה פה מקדש לאַפּוֹלוֹ, שהיה אל השמש, אם אני לא טועה…”

סא“ל מנשה כמעט לא שמע את המשך דבריה, כי שני דברים הטרידו את מחשבתו בעת־ובעונה־אחת: האחד – הציפייה לידיעה על תוצאות מבצע העונשין מצפון לרצועת־הביטחון; והשני – התקרית שאירעה לו בדרכו הנה מגבול הלבנון, כאשר באחד מעיקולי הכביש בוואדי ערה, ראה לפתע, קרוב מאוד לפניו, ערביה, נושאת חבילת זרדים על ראשה, עומדת לחצות את הכביש, וכשהיטה את ההגה ימינה הטייה חדה, פגע באיזה טנדר שנסע לפניו והדפוֹ לצד הכביש. הטנדר לא התהפך, רק נעצר על השוליים – זאת ראה בראי שמעל לראשו – והוא, במקום לעצור, לראות מה קרה, להציע עזרה אם נחוץ, למסור את פרטי הרשיון והביטוח – האיץ את נסיעתו, ממהר להגיע לפגישה שהועיד לו אלוף פיקוד־המרכז במסיבת החתונה של אלטשולר. המקרה הציק לו, השרה עליו דיכאון. לא, את הערביה ההיא הוא לא דרס, בזה היה בטוח, אף כי נסע במהירות של מאה ועשרים קמ”ש, כי אילו פגע בה היה שומע חבטה או צווחה, היה רואה בראי, דם, גופה מרוסקת, אבל אלה שישבו בטנדר שנחבט וניזוק, ודאי רשמו את מספר המכונית שלו, יודיעו למשטרה, הוא ייאלץ לעמוד למשפט, יוטל עליו קנס, יינזף, אולי ישללו ממנו את רשיון הנהיגה –

“זה הקשר שלנו עם העבר,” דיברה גברת אלטשולר, “האבנים האלה הן אבני־דרך בהיסטוריה שלנו, לכן זה חשוב לנו כל־כך, לדויד ולי, שנהיה קרובים אליהן, שתהיינה לחלק מהסביבה היומיומית שלנו, מפני שבלי אלה, אם לומר את כל האמת, הווילה הזאת, עם העצים, הדשא, הבריכה, היתה יכולה לעמוד גם במכּסיקוֹ או בקליפוֹרניה–”

סא"ל מנשה התנער לרגע מהרהוריו הכבדים, נשא את ראשו, העיף עין על סביביו, ואמר בשוויון־נפש: “יפה פה אצלכם. מקום יפה מאוד.”

“יפה, מה?” נשמעה נעימה של לעג בקולה של גברת אלטשולר. “תסתכל רגע לשם…”

סא"ל מנשה הסב מבטו לכיוון שהצביעה עליו גברת אלטשולר. כשלושים מטר ממקום עומדם ראה, מוגה באור הירח החיוור, שלד בֶּטון מכוער של בניין בן חמש או שש קומות, מוקף פיגומים, ערימות חול, קרשים, שקי מלט, תלוליות של אשפה.

“אפשר להשלים עם זה? תגיד אתה בעצתך, אפשר להשלים עם מפלצת כזאת ממש מעבר לגדר?”

סא"ל מנשה היה מודאג: הוא אינו מקבל שום ידיעה מן הצפון, אף כי השאיר במפקדה את מספר הטלפון של בית אלטשולר וביקש שיתקשרו מיד עם סיום המבצע, וכבר עברו ארבע שעות מאז, והוא חשש שהסורים הפעילו אַרטילֶריה, אולי אפילו טילי קרקע־קרקע, ויש נפגעים, והוא גם לא היה בטוח לחלוטין שלא דרס את הערביה ההיא שחצתה את הכביש –

“הלא באנו אל המקום הזה כדי לברוח ממפלצות הבּטון האלה,” קלט משהו מתלונת המארחת, “כדי לחיות באזור של אוויר צח, ירק, שקט…”

האם לשם כך נטפלה אלי? לגייס את תמיכתי להשגת צו־מניעה או צו־הריסה נגד בעלי הבניין הזה? תמה סא“ל מנשה, ושאל את נפשו שתניח לו ויוכל לחזור למקומו ולברר עם אל”מ דורון אם אפשר להתקשר עם המטכ"ל.

“אין איזו דרך חוקית למנוע בנייה גבוהה באזור הזה?” שלח את מבטו אל שלד הבּטון המכוער, שהחללים בין קומותיו נראו כמאורות של עטלפים.

“מה לא עשינו! עד שר־הפנים הגענו! שום דבר לא עזר! הכסף יענה את הכול, כמו שאומרים. תראה, אני פעילה במועצה לארץ־ישראל יפה, ותאמין לי, אנחנו עושים עבודה חשובה שלא רבים יודעים עליה, אבל אילו ידעת בכמה מכשולים אנחנו נתקלים, באיזו צרות־אופק –”

האם זו מטרת הנדנוד הזה? גיוס תמיכה צבאית לארץ ישראל יפה?

גברת אלטשולר דיברה בהתרגשות. היא אמרה שכל זמן שלא יוחק בכנסת חוק בנוגע לשימור נופים ואתרים היסטוריים, כמו החוק הקיים בארצות רבות – באנגליה, למשל, ששם משמרים כפרים עתיקים, רבעים שלמים בערים, בתים בעלי ערך היסטורי – יימחק כל עברה והדרה של ארצנו מעל פני האדמה. “ויש לנו ארץ נהדרת, האמן לי. אנחנו לא יודעים להעריך את זה. ארץ יפהפייה, בגיא ובהר, בשרון ובגליל!”

סא"ל מנשה לא שמע את דבריה. הוא ראה עצמו עומד בבית־המשפט נאשם בגרימת תאונת פגע וברח, אך פתאום קלטה אוזנו שהגברת אינה מדברת עוד על ארץ־ישראל היפה, גם לא על ארכיאוֹלוֹגיה, אלא על עניין המכוּון היישר אליו, בתוקף תפקידו כאיש־צבא –

“שלוש פעמים כתב למפקדת הגדוד שלו, ושום תשובה לא קיבל!” שמע אותה אומרת בקול מריר, רווי תלונה, ותקיף למדי, “מדוע לא עונים לו? זכותו לקבל תשובה, לפחות, לא?”

סא"ל מנשה ניסה לפזר את ערפל הרהוריו ולהבהיר לעצמו במה מדובר, במי? “על מה לא קיבל תשובה?”

גברת אלטשולר הסתכלה בו ואמרה לעצמה שהסגן־אלוף הזה – ויפה שבחור מעדות המזרח מגיע למעמד כזה, כל הכבוד לוֹ! – הוא קשה־תפיסה, כנראה, כי זה חמש דקות שהיא מסבירה לו עניין בעברית פשוטה –

“תראה, מה הוא ביקש בסך־הכול? דחייה לחצי שנה! ברגע שיחזור מחוץ־לארץ, יתייצב! סוף־סוף הוא לא נוסע לשם תענוג, אפילו את כלתו הוא לא לוקח אִתו –”

עכשיו התבהרו הדברים, פחות או יותר: הבחור המגודל שעמד תחת החופה בראשית הערב נקרא לשירות מילואים. הוא מבקש דחייה ומסרבים לאשר לו, כנראה –

“מה, מה בדיוק מטרת הנסיעה שלו?”

גברת אלטשולר אזרה את כל כוח־רצונה כדי לדבר בשקט ובאיפוק, כי שלוש פעמים, לפחות, כבר הזכירה את “מטרת הנסיעה”: “כפי שאמרתי לך, העִסקה הזאת בסינגפור נעשית על דעת משרד־הביטחון, זה לא עניין פרטי שלו, זה עניין של המדינה, שעשוי להביא תועלת רבה גם לצה”ל, ואינני מבינה מדוע קשה כל־כך לדחות לו את השירות לששה חדשים? אתה יכול לתאר לעצמך שבחור כמוהו, שהצטיין כמפקד פלוגת טנקים במלחמת של“ג, לא מבקש דחייה כדי להשתמט –”

“באיזה גדוד הוא?”

גברת אלטשולר לא ידעה את שם הגדוד, או את מספרו, אך ידעה שהוא כפוף לפיקוד־הצפון ובסיסו הנוכחי אי־שם בין מנרה למושב מרגליות.

“אני רוצה שתבין, אהרן,” נתרכך קולה כשראתה את ההבעה הקפואה על פניו ארוכות הסנטר של הסגן־אלוף, “יש לו כבר כרטיס־טיסה, מחכים לו שם, רק אתמול טילפנו אליו שוב מסינגפוּר, אם הצבא יתעקש לקחת אותו למילואים כבר ביום חמישי הבא, ואם זה חשוב כל־כך לעם ישראל שחגי ישב דווקא בצריח בחודשיים הבאים – אז כל העִסקה הזאת, שעשויה להכניס למדינה כמה מיליונים טובים –”

פניו של סא"ל מנשה נשארו קפואות כשהיו, הפנייה הזאת אליו, באמצע מסיבת חתונה, הרגיזה אותו; והרגיז אותו שהוא נעשה פתאום אהרן בשבילה, וכן הרגיז אותו שכדי להגיע למטרתה היא סובבה אותו סחור־סחור בבירבוּרים על ארכיאולוגיה וארץ־ישראל היפה.

“אני אבדוק את הדבר עם מפקד הגדוד שלו,” אמר בשובם אל קהל החוגגים, אך בלבו החליט שגם את זה לא יעשה.

משפטים שאמרה לי תרצה בהרב בסופה של אחת הפגישות, מצלצלים באוזני בימים האחרונים כאזהרה: זיכרי, אמרה, שכל מה שאַת כותבת, צריכה להיות לו מנגינה, התוכן עצמו לא עושה את הכתוב לספרות, רק המנגינה המלווה אותו היא המחוללת את הנס. אם יאמר לך אדם, לאחר שיקרא את מה שכתבת: ניכרים דברי אמת – אַל תתרשמי. אפילו הדברים כשלעצמם נכונים, מדויקים, ללא זיוף, אין זה מספיק. הם רק ליבּרֶטוֹ.

כן, היא צדקה. הקטע האחרון מתוך “המצולה” ששמתי לפניה, לא היתה לו “מנגינה”. הוא נכתב מתוך אילוץ, לאחר הפסקה ממושכת, כשאמרתי לעצמי: אַת מוכרחה להמשיך! והעט חרק על הנייר, והיה לי לחץ בלב, כאילו היה נתון בצבת. ועכשיו אני חושבת לי: אם לא אגיע למדרגה זו שעליה דיברה, אני עוזבת את הכתיבה לצמיתות. אולי אחזור לנגן בצ’לו. מגיל ארבע־עשרה עומד הכלי בחדרי, חנוט בתוך בתוך נרתיקו השחור כמו מומיה מצרית, בלי שנגעתי בו.

כי הדברים שאמרה הם אמת שאני עצמי חשה אותה בקריאה. לפעמים משפט ראשון בספר, כבר הוא בשבילי כמו מפתח מוזיקלי ליצירה כולה. אני זוכרת את משפטי הפתיחה של “הזר” של קאמי, שקראתי לפני חמש או שש שנים – “אמא מתה היום. ואולי אתמול. אינני בטוח” – וכבר אני שרויה בתוך האווירה של אדישות מֶלאנכולית, הזויה, מוכת־שמש, שבה מתהלך גיבור הספר בכל הדפים הבאים. או The Member of The Wedding של קַרסוֹן מֶק־קַאלֶרס, שנתנה לי תרצה לקריאה, שמשפטי הפתיחה שלו, אם אני זוכרת אותם נכון – “זה קרה באותו קיץ ירוק ומטורף, כשפרנקי היתה בת שתים־עשרה, זה היה הקיץ שבו, כמו זמן רב לפניו, היא לא היתה שייכת לשום דבר בעולם…” – מעבירים צמרמורת בגופי.

משפטי פתיחה רבים באים וצובאים עלי, ואפילו אינני זוכרת מאילו ספרים הם. כמו שגרירים מעולמות אחרים. “אני אדם בודד. אבל הדבר המוזר הוא, שלהכרה זו הגעתי רק בגיל שלושים־וחמש…”; רַנדוֹלף (?) נחרד כאשר נתן את דעתו על כך שהציפורניים, בייחוד של יד שמאל, גדולות מתמיד…"; או משפט פתיחה נפלא כמו: “וחוץ מזה אני בודדה.” ובספר אחר, אנגלי, בשום אופן אינני נזכרת באיזה, וזה מציק לי משום־מה: “Unhappiness is my permanent state of mind”.

וכזה הוא גם משפט הפתיחה ב“יום האור של ענת”: “ביום השנים־עשר, בהרים, הרוח ייללה, חטפה את בכיה של ענת והשליכה את קרעיו לגיאיות” – ואחר־כך רווחים גדולים, ללא רצף של סיפור־מעשה, ולכל אורך הספר מתנגנת איזו פליאה גדולה, ומה שלא נאמר הוא מסתורין, המרחף על ענת ועל ההוויה כולה, והקורא נשאר עם התהייה הנפערת בנפשו, שגם היא מסתורין בשבילו.

כשהציגה אותי אמי לפני הסופר, שעמד ליד שולחן המשקאות וכוס ויסקי בידו, אמרתי לו, נרגשת, שקראתי את ספרו. כן? חייך, וציפה כנראה, שאוֹמַר משהו על הספר, אבל לא מצאתי מלים, כי אם אומר שהיה יפה מאוד בעיני, מקסים, מרַגש, חשבתי, יהיה זה כה באנאלי, בושה ממש, אם כי כך באמת היה הספר בעיני, יפה, מקסים, מרגש; ודמותה של ענת, האשה היפה והבודדה שחלתה בנפשה לאחר היעלמו המסתורי של אהובה, הצעיר ממנה, בהרים – אבד? נחטף? נפל במלחמה הנטושה בין שבטי הצפון? – חקוקה בלבי, קרובה ללבי; ונפלא בעיני תיאור “יום האור” בחייה, כאשר היא רואה, עם שחר, את “מדורות השמש הנדלקות בהרים וקרניהן כצחצוח חרבות בין הסלעים”, ונזכרת במלות השיר השכוח, האבוד, “עדולם”, שלא יכלה להיזכר בהן כל הימים מאז נעלם. הרגשת האושר שלה בהיזכרה במלות השיר המצמרר הזה, המעורר בה כמיהה רחוקה, צובטת־לב, כמו זכורה מגלגול קודם; והחידה: מתי והיכן מתרחשים הדברים? בימי־קדם? באחת מארצות־הקדם? פה בארצנו בזמן הזה?

מביך היה לעמוד פנים־אל־פנים מולו ולא לומר דבר על הספר, על כן אמרתי שאהבתי את תיאור העיט המופיע בסיפור כמעט בכל פרק, כמו לַייטמוֹטיב, חג מעל לשדות ולבתים, ומטיל “חשרת צל” על האדמה, מין אזהרה מפני אסון נורא העומד להתחולל. הוא חייך, לא אמר כלום, ואני, מגודל המבוכה, שאלתי: הרעה תיפתח מצפון? והסמקתי מאוד, כי דברים כאלה לא שואלים סופר, אולי לא שואלים כלל, וביקשתי סליחה, אמרתי שעלי למלא את חובותי ככלה, והסתלקתי משם וחזרתי אל הנחיל ההומה למלא את חובותי ככלה.

(ורק לאחר שפניתי מעליו נזכרתי שבעצם כבר ראיתי אותו פעם, וגם החלפנו דברים כאשר בחצי השנה האחרונה לשירותי הצבאי שימשתי כפקידה בקריה אצל קצין חינוך ראשי. וכשאני נזכרת עכשיו בתקופה ההיא, היא נראית לי כקומדיה של פתאים: בכל פעם שעמדו לבוא אלינו זמרים מפורסמים, בדרנים פּוֹפּוּלאריים, או צוותים כמו “הגשש החיוור”, “הברירה הטבעית”, וכד', כדי לשלחם לכל קצות הארץ, היתה תוקפת את הבנות מין קדחת־אביב. מרוב התרגשות לא יכלו לשבת על מקומן, היו מתרוצצות מצריף לצריף, מחדר לחדר, וכשהיו אלה באים, שופעים מרץ וליצנוּת, היו צוחקות, מצחקקות, מתמוגגות מעונג, גומות־חן מתערסלות בלחייהן, סומק ורדרד עוטה את פניהן: איזו זכות גדולה נתגלגלה לידן, לשבת פנים־אל־פנים, רק השולחן מפריד, עם אוֹשיק לוי, מתי כספי, גידי גוֹב, גדי יגיל… הסופרים היו באים כל אחד לבדו, מתיישבים עייפים מול החיילת־הפקידה, מצפים ללוח ההופעות שלהם – אי־שם אי־שם בבסיסים מרוחקים – כמי שמצפה לגזר־הדין הקוצב את תקופת העונש, מקבלים עליהם עול מלכות בלית־ברירה, וכשהיו חוזרים, כעבור עשרה ימים, שבועיים, ממסע ההרצאות, היו פניהם סחופים, עיניהם אדומות, כאילו חזרו מקרבות דמים במדבר).

ריחפתי מאורח לאורח – החופה עוד לא הועמדה, אביו של חגי בושש לבוא – אוגרת נשיקות כדבורה האוגרת צוף, נכון יותר מפרפרת כזבוב הלכוד בקורי העכביש, והנה לפני, במפתיע, כה במפתיע, חברתי מלפני עידן ועידנים, מבית־הספר היסודי… אַת?! פורצת קריאה מפי, ועמליה, עמליה לוינזון, רחבת־גוף עכשיו, בשׂמלה פרחונית, פניה כלחמניה טריה, עגלגלת, מניפה את זרועותיה העבות, המקשקשות בצמידים, על צווארי, מחבקת, מנשקת, דמעות בעיניה… את פה? אני לא מאמינה! אני מסתכלת בה מטווח זרוע, רואה לפני מטרוניתא יהודיה־אמריקאית, כבדת־מחרוזות. שלא אבוא לחתונה שלך? מפיקות פניה טוב־לב, כמו בהיותה בת שלוש־עשרה, ומציגה לפני את בעלה, גֶ’רי, איש גדול, מכריס, ציור של דקל זקוף רחב־עלים, משהו מפאנאמה או מקוֹסטה־ריקה, על עניבתו, ובאדיבות חגיגית, נדיבה, הוא מרעיף עלי מחמאות בהושיטו לי את ידו. אל תגידי לי שבאת במיוחד מלוֹס־אנג’לס! – בטיסה ישירה! אמרתי לג’רי, כשקיבלנו את ההזמנה…

אך חגי מגיח מאיזה מקום, תופס אותי בזרועי, תולש אותי מהם: שר־החוץ רוצה להכיר אותך! הוא לוחש באוזני, נרגש.

ואני אחריו נגררת, מוצגת לפני השר, לפני בני־לווייתו, העומדים סביבנו –

נוסעים אל אפסי־ארץ, מה? נותן בי השר מבט של חיבה; ואל חגי: תגיע גם לאינדונזיה?

וחגי, מסוחרר מן הכבוד שנפל בחלקו – האם חלם אי־פעם, כששיחק שם בחול, בחצר בית־הילדים בקיבוץ, או כשישב ליד ההגה בג’יפ ההרוס ששיפץ במו־ידיו, והפריץ צפירות מבין שפתיו – ששר־החוץ ידבר אתו פנים־אל־פנים? ובענווה הוא משיב שינסה… אם רק יעלה הדבר בידו…

חשוב! חשוב להגיע לאינדונזיה! זוקף השר אצבע למולו, מדינה גדולה! יותר ממאה־וחמישים מיליון תושבים! נפט! פחם! עתיד גדול צפוי לה!

אני מקווה, אומר חגי בנווה, אם רק ייווצרו קשים…

משהו יש כבר. זו מדינה מוסלמית, אתה יודע. לא פשוט. מגלה לו שר־החוץ סוד, דע לך, הם כמהים לקשרים אתנו. כלכליים, טֶכנוֹלוֹגיים… יש שם צימאון עצום לרכישת יֶדע, ואנחנו מצידנו…

אני… מה שאני יכול… ממלמל חגי בענווה.

שר־החוץ מסתכל בו, כתוהה על טיבו, שוקל, אולי, אם יכשר להיות שגריר בגָ’קרטָה, חיוך מרחיב את פיו, חושׂף את שיניו המבריקות: ואת הכלה אתה לוקח אתך, כמובן…

חגי, זרועו חובקת את כתפי, מאמץ אותי אליו: היא תבוא אחר־כך, אחרי שבועיים, אני מקווה.

כרחל נאלמה לפני גוזזיה אני עומדת לפני גדולי האומה.

ואינך חושש להשאיר אותה פה?

הוֹ, לא! לא! מתגלגל צחוק פרוע מפיו, זה הצחוק המוכר לי כבר, צחוק של נער־פרא.

אתה יודע מה כתוב בספר דברים: כי יקח איש אשה חדשה… נוטפות שפתי השר פסוקי תורה, גִרסת ינקוּת.

חגי שומע את הדברים בפעם הראשונה, ככל הנראה.

את ירח־הדבש שלנו נבלה כנראה בהַוואי, מאמץ אותי חתני אל כתפו.

כרחל נאלמה לפני גוזזיה.

תעשׂו הווי בהוואי, מה? אבל תיזהרו מדברי הבאי! משמיע השר הברקה לקול צחוקם של העומדים סביבו.

אך הברקה זו, תודה לאל, היא גם אות הסיום לשיחה הנדיבה, והשר פונה מעלינו, ואִתו כל בני־לווייתו, לנוע אל חבורה של שלושה קצינים ונשותיהם, העומדת לא הרחק מאתנו.

ואני, באנחת רווחה, נחלצת מזרועו של חגי, פונה לחפש בין האורחים –

לא, רוּבּי לא היה. לא פה, לא שם, גם לא שם־שם.

זוכרת מה אמרתי לך פעם גברת אוֹרלי? פוגש אותי יצחק הירקן, חיוכו מנצנץ מזהב שיניו.

מתי אמרת? – אני שמחה למצוא אצלו מפלט מן החשיבות החוגגת סביב.

לאחר שעברתי על רשימת המוזמנים שהניחה אמא לפני, אמרתי: תוסיפי את יצחק הירקן, בּוּגוֹשווילי. היא חשבה שאני מתבדחת. עם מי הוא ידבר פה? – אתי, אמרתי, במין נדיבות של “יפת־נפש” הפורשת את חסותה על “פשוטי־העם”, ועמדתי על כך בתוקף. הוא חבר שלי, אמרתי, וכשראיתי את החיוך האירוֹני על פניה, הוספתי: לא מגיע לו? אחרי כל השנים שהיה שולח לך את המלפפונים הכי טריים, את האבטיחים הכי אדומים, את התותשדה הכי גדול ומבריק, ולעתים קרובות במו־ידיו היה מביא הנה את הסחורה? כן, היא נזכרה שהוא גם מוסיף לה כוסברה ללא תשלום בכל משלוח, והוסיפה אותו לרשימה.

הוא בא אפוא לחתונה, והיה בין עשרת הראשונים שהגיעו. התהלך על פני המדשאה במקטורנו הכחול הכהה הישן ובחולצה לבנה ללא עניבה, ידיו בכיסי המקטורן, עוטה חיוך על פניו, מאושש מדי פעם את כתפיו הרחבות, מתבדח עם המלצרית הפיליפינית העוברת לידו עם מגש המשקאות, משתדל להיראות בן־בית. מזווית עיני ראיתי אותו עובר מחבורה לחבורה, מתעכב כמה רגעים ליד זו, כמה רגעים ליד אחרת, מנסה, כנראה, להגניב איזה משפט, איזו בדיחה, לשיחות המתנהלות, ואינו מצליח.

פעם, לפני אַת נסעת לאנגליה, באת אצלי בחנות, שאלתי מתי מתחתנת, גברת אורלי? אמרת, לא מתחתנת. למה? למה אין בחור מה שאוהב אותי. אני צוחק: לא אוהבים לאמאזיר? לא אוהבים הבת־מלך? מה אמרתי לך אז? אמרתי: בעוד שנה יהיה לך חתן, יפה וגדול כמו פַּאלְמָה! ווֹרשֶקאצי, אומרים אצלנו. כל הבחורות במדינה שלנו ישראל יקנאו אותך! אז הנה זה בא מה אני אמרתי לך! הצביע על חגי, שעמד ודיבר עם הקשיש מקיבוצו, שגם הוא לא מצא לו רעים־לשיחה בין האורחים, והיה משוטט ומחפש את אביו של חגי ואת חבריו מן הקיבוץ, שבוששו לבוא. יש לך מזל, גברת אורלי, מזל גדול לקבל בחור כזה! נשק את אצבעותיו.

חנות הירקות שלו היתה לי מקלט כשהייתי ילדה בת שבע, שמונה. כשהיתה מריבה נופלת ביני ובין אמא, הייתי בורחת מן הבית לרחוב, ולבסוף מגיעה אל החנות הזאת שבכיכר. יצחק הירקן היה מושיב אותי על ארגז בפינה, ובין לקוח ללקוח, היה בוצע לי בסכינו פלחי אפרסמוֹן, מַנגוֹ, מֶלון, שואל מה שלום אמא, מה שלום האח הגדול שלי, שאף פעם לא רואים אותו, שמע שהוא גאון, אבל גם בן־אדם שהראש לו בשמים צריך שיהיו לו רגליים על הארץ. תגידי לאמא שלך שתשמור עליו. אני בא אצלכם, רואה אותו בחצר, הולך כמו על מים, מפחד אולי יפול. צ’יקי־צ’יקי, היה קורא לי. מה שלומך, צ’יקי־צ’יקי.

פעם לקח אותי בטֶנדֶר שלו אל ביתו, באיזו שכונה בעיבורה של רעננה, גני־ירק נוצצים בין בתיה, פרדסים צפופים סביב לה. שלושה ילדים היו לו, שני בנים גדולים ממני ובת בת־גילי, ואשתו אשה גדולה בשמלה כפרית רחבה ופנים צוחקות. זאת הבת־מלך שלנו, הציג אותי לפניה, אסתר המלכה. והאשה אמרה, טוב, אז שתישאר אצלנו! הילדים לקחו אותי לחצר, להראות לי את הקוף שלהם. בין עצי הלמיון והאשכולית, בתוך כלוב גדול מוגבה מן הקרקע, היה תלוי קוף שחור־שׂיער, אולי בּאבּוּן, נאחז בכפות ידיו בסבכה, מתבונן בי בסקרנות. חרטום צר וארוך היה לו, נחיריים ורודים רחבים, זנבו הארוך משתרבב לפניו בין רגליו. הילדים קראו לו זאכּי ונתנו לי בוטנים כדי שאזרוק לו. אבל אני הייתי מהוּפּנטת וידי משותקות. אחר־כך, כשהזין עיניו בי די צורכו, החל לקפץ מסורג לסורג ומסעיף לסעיף על העץ היבש שהיה תקוע בכלוב, ואני לא יכולתי לגרוע עין ממנו, מן העכוז הסמוק, המבריק והמיובל שלו, מן האבר הזרנוקי שלו, האדמוני, הפורח, שהשתעשע בו בידו מפעם לפעם, שקועה בהזיותי, נדמה היה לי שנעשה בי כישוף.

כשחזרנו ונכנסנו הביתה, כיבדה אותי האֵם בתופינים, בעוגיות משוקדות ובפירות מסוּכּרים, וכל מה ששמתי בפי היה מתוק מדבש, ועם כל החיבובים שהרעיפה עלי, תקחי עוד מותק, אל תפחדי מותק, תישארי אצלנו מותק, הייתי מאופדת מתיקות, מחותלת מתיקות, שרויה במין ערפילייה של מתיקות, ואמרתי לעצמי: הלוואי והיתה לי אמא כזאת.

פעם, בקיץ, הביאה אותי אמי אל בית־המסחר של סבי אוריה ברחוב יפו־תל־אביב, כי צריכה היתה ללכת לאיזה קוֹקטייל במלון “דן” או לאיזו פגישת גברות אצל אשת שר־הביטחון ולא ידעה איפה לשׂים אותי. בת חמש הייתי אז, ושלוש שעות נמצאתי שם בין המכונות הגדולות, המצוחצחות, יושבת על כיסא גבוה מאחורי הדלפק, מחליקה ממנו ומתרוצצת בין גלמי המתכת הקרה, וכשהסתכלתי על הברגים הענקיים, ראיתי בדמיוני איך תוקעים אותם בצווארי הרשעים וחונקים אותם למוות, וכשבאה אמי סוף־סוף לקחת אותי הביתה, לא רציתי ללכת, וכשמשכה אותי בכוח, אמרתי: אני אכניס לך בורג בצוואר.

במפתיע, בלי להודיע מראש, השעה היא שתיים אחר־הצהריים, מופיע מישאל אצלי, אגלי זיעה נוצצים על מצחו. אפילו לבושה לא הייתי, רק חלוק לגופי. אני שמחה לראותו, מושיבה אותו על השרפרף, מים קרים הוא מבקש, ולאחר שהוא גומע שתי כוסות מלאות, מוחה את פניו ומקנח את משקפיו, הוא מספר שהיה בחנות הסמוכה למקום מגורי וקנה בה ספר נדיר, יקר־המציאות. הוא מוציא מתיקו ספר דק, כריכתו השחורה ממורטטת, דפיו מכורסמים בשוליהם, פותח אותו לפני: “ספר התמונה”, מאת רבי נחוניא בן הקנה, כתוב בשער, ומתחת לשם עוד שורות רבות, בכתב רש“י, ובתחתית הדף, לעמבּערג, תרנ”ב, 1892; הוא טופח עליו כאדם שטופח על צווארו של סוס טוב שקנה, ואומר שחיפש את הספר הזה כבר זמן רב, עד שלבסוף מצאוֹ בחנות הספרים הנדירים שבסביבה. אני מדפדפת בו, רצה על פני האותיות הזעירות והצפופות, מלים הנראות עברית וארמית, ושואלת מה ביקש למצוא בו. זהב אופיר! קרא. ומספר לי שמדובר בו על “האות החסרה”, האות הכ“ג של האלף־בית העברי. לפי מסורת קבלית עתיקה, הוא אומר, היו מלכתחילה כ”ג אותיות, אלא שאחת מהן נשמטה, ומאז השתנו סדרי העולם והשתלטה בו מידת־הדין. אם תימצא האות האבודה, יחזור העולם להיות עולם של חסד ויהיה כגן־עדן. התפיסה הזאת עוררה בו סקרנות עצומה, כי יש לה הקבלה כמעט מדויקת לתפיסה מסוימת בפיזיקה של הקוואנטים, שלפיה שמיטה של פרוּטוֹן או של קווארק אחד מתוך אטום גורמת לקריסתו, כלומר, לשינוי סדרי עולם, והשלכות לכך יש על הקוֹסמוֹגוֹניה, כלומר, על תורת בריאת העולם.

שמעי, התלהב וסומק פרח בלחייו, קראתי עכשיו כמה ספרים עתיקים ומצאתי שיש הקבלה מפליאה, מדהימה ממש, בין מה שכתבו מקובלים לפני ארבע־מאות או חמש־מאות שנה ובין התיאוריות המדעיות החדישות ביותר, באַסטרוֹפיזיקה או בקוסמוגוניה. אַת יודעת שכל התיאוריה בדבר “המַפּץ הגדול”, שבו החל היקום שאנו חיים בו, כבר מצויה בתפיסה על “שבירה” ו“תיקון” שבתורת האר"י? או שהגילוי על קיומו של “חור שחור”, הנוצר על־ידי משיכת האור, בכוח־הכובד, אל כוכב בעל דחיסות מאסיבית עצומה, כבר מצוי בסוד “הצמצום” שבאותה תורה, שמדובר בה על “נסיגת אור אין־סוף” שאינו יכול להימלט ממקורו, ועל המקום הפנוי שנשאר לאחר נסיגת האור?

הוא סמוק, מזיע, מקנח שוב את פניו, את משקפיו, בנפשו הוא ילד, אני חושבת בלבי, ילד שתמיד מנצנצים בו רעיונות מפתיעים.

חלמתי עליך, הלילה, אני נזכרת בהסתכלי בו.

ומספרת את חלומי: שכבתי על מיטה שעמדה בחוץ, על המדשאה שלנו, מתכסה בשמיכה דקה, שקופה, הדומה לכילה נגד יתושים, אמא ירדה מן הבית במהירות, ניגשה בכעס למיטה, הסירה מעלי את השמיכה וקראה, תעלי מהר הביתה! אני צעקתי ובעטתי כמו ילדה קטנה: לא־רוצה! לא־רוצה! לא־רוצה! ואז בא הוא, מישאל, תפס בידה ומשך אותה ממני לעבר ראש הגבעה שמעל לים. אימה נוראה אחזה בי: הייתי בטוחה שהנה־הנה הם נופלים ומתגלגלים למטה.

מישאל משהה מבטו עלי, משתדל, אני רואה, לומר לי משהו מעודד, מנחם, אבל כמו תמיד מתקשה להביע את רגשותיו, לא מוצא מלים.

פעמים רבות חשבתי, הוא אומר לבסוף, שצריך למצוא איזו שיטה לחזור ושימור חלומות. אנחנו חולמים חלומות כל־כך מעניינים, כל־כך מרתקים, לפעמים נהדרים יותר מכל מה שאנו חוֹוים בהקיץ או רואים בסרטים, ורובם פורחים מאתנו… פורחים ברגע שאנחנו מתעוררים. אני, למשל, שוכח כמעט את כולם מיד עם היקיצה. אַת?

אני מנענעת בראשי. כן, גם אני.

זה חבל נורא, לא? דברים שקרו לנו בעבר ואנחנו שוכחים אותם, עוד אפשר להיזכר בהם, משהו או מישהו יזכירו לנו. מכתב, תמונה, שורה בספר, משפט מפי מישהו. אבל חלומות שכוחים הם אבידה שאינה חוזרת. ובכל־זאת… חוק שימור החומר אומר שאין דבר ההולך לאיבוד. אם כן, גם החלומות קיימים איפה־שהוא. השאלה שצריך לפתור אותה היא, איך להחזיר אותם מן הלימבּו ולהחזיק בהם שוב, כלומר…

אני מסתכלת בו ורואה איך גלגלי מוחו סבים על ציריהם, עוד מעט יתנופף מתיבת הקוסם שלו רעיון מפליא, מרהיב ביופיו: איך להשיב אבידת חלומות!

לא אכלת צהריים בוודאי, אכין משהו בשני רגעים.

לא, לא, הוא ממהר. יש לו פגישה בשלוש, בקריה.

בקריה?

במשרד־הביטחון.

מה לך ולמשרד־הביטחון?

הצעה מסוימת, הוא מסתיר מפני בחיוך.

עננה ירדה עלי.

עומדת לפרוץ מלחמה?

הסתכל בי, כמהסס: הספר הזה, שכל־כך אהבת אותו, “יום האור של ענת”…

מה הקשר, אינני מבינה…

שוב היסס, וחיוך מנצנץ במשקפיו.

את זוכרת את פרק י"ט במלכים ב'?

הזכרון שלי מגיע בקושי עד שופטים י"ד, צחקתי, וטעם מר עמד על לשוני.

יש נבואות רעות שמתבטלות, אמר. ואחר־כך: מסופר שם על סנחריב מלך אשור, שצר על ירושלים ועמד לכבוש אותה. גוי בא מצפון. רעה גדולה. ולפי כל הנתונים – יחסי הכוחות וכד' – תוך יום או יומיים היה כובש ומחריב אותה. אבל בלילה היכה “מלאך אדוני” במחנה הצבא שצר על העיר, הפיל מאה שמונים וחימשה אלף מתוכו, ובבוקר היו כולם “פגרים מתים”. יתר החייל מיהר לסגת ולחזור לנינוה.

אתה מקווה לנס?

מסתבר שהיכה בהם דֶבֶר! מאורע על־טבעי!

מה לזה ול“יום האור של ענת”? הצטחקתי.

מישאל שתק רגע, אחר־כך אמר: את צריכה לרשום את החלומות שלך.

כשסיים את שירותו בצה"ל, אמר מפקדו בחיל־המודיעין לאבא, שבבוא היום, כאשר ייפתחו גנזכי המסמכים החסויים, ייוודע כמה אסונות מנע מישאל כשפענח צפנים של האויב, ששום איש מלבדו ושום מחשב לא פענחו אותם.

ומיום שחזר ארצה משוויצריה –

לאן מכוון מוחו הבלתי־נלאה כשהוא מסוגר שם ב“חדר הלבן”, כמו נזיר מימי־הביניים בספריה של כתבים מיסטיים, ולפניו גיליונות עם רישומים, מספרים, אותיות יווניות, רומיות, הירוֹגליפים, שעכשיו הוא ממיר אותם באותיות עבריות? האם מפריך הוא פַרדוֹקסים? מאשש אותם? מנסח פּרדוֹקסים חדשים? מפיק זהב בכוח סודות אלכימיים הגלויים לפניו? פעם אמר לי: כל מה שבלתי־אפשרי הוא נכון. ופעם אחרת, עוד לפני נסיעתי ללונדון, כשהייתי נתונה במצוקה גדולה, והוא ניחש משהו, אמר: אַת יודעת מדוע האהבה היא צורך הכרחי? – כי היא בלתי־נחוצה. דברים והיפוכם. סכום כל החלקים אינו השלם, אמר לי פעם. הדבר הבטוח היחיד הוא הספק.

ועכשיו, להיכן מכוּונים מחוגי מחשבתו? לגורל עם ישראל? לעתיד המדינה? האם מנסה הוא להפוך את כיווּן הזמן? להרוס עולמות ולבנות אחרים במקומם, בכוח המספרים? האותיות?

לפני צאתו, כשכבר עמד בפתח, אמר בחיוך, כרואה ללבי וחייב להתנצל על משהו: אַייסכילוֹס כתב שהסבל מלמד. הצרה אתי היא שאינני יודע סבל מהו.

יעקב לבבי, ממחלקת הרכש של משרד־הביטחון, שהיה מבקר בביתנו לעתים קרובות לרגל העסקים שבינו ובין אבא, היה מביא אתו תמיד את בתו עלינה – נערה מוזרה שקשה לאמוד את גילה, בת שש־עשרה? עשרים־ושתיים? שמנה ומנומנמת, ואביה, שהוא אלמן, חושש, כנראה, להשאירה לבדה בבית. אבא ולבבי היו מדברים ביניהם, לעתים נכחנו שם גם אני ומישאל, והיא היתה יושבת על הספה, ידיה, חידלות־כוח, נחות על ברכיה ללא נוע, עיניה לחות, שרויה בעולמה שלה. כשהייתי רואה בכמה כבוד וחיבה מתייחס אליה מישאל –

אני נזכרת ביום שובו מוֵילס. כבר הייתי בת עשר. ישבנו ארבעתנו בסלון, הוא סיפר וסיפר, ואני בולעת על מלה שלו, נער מבוגר אני רואה לפני, שהוא כבר בן־עולם, רחוק מהישג־יד, וכשהתאחרה השעה ואמא אמרה עלו לישון, ילדים, רציתי להיות אִתו בחדרו, רק שנינו, ללא ההורים, אך כשעלינו לקומה השנייה, נגע בכתפי, לילה טוב, אורלי, חייכו אלי משקפיו, ואני, בחדרי, נפלתי על המיטה ובכיתי.

 

מספרים ואותיות    🔗

בהושיטו את מבטו סביב־סביב, כרועה נאמן המבקש לראות אם אין שׂה תועה, כבשה אובדת, כדי לכנסן אל העדר, ראה מישאל איש בעל קומה בינונית, שחיוך סקֶפּטי על שפתיו והבעה המעידה על פיקחות, לבושׁ מכנסי ג’ינס וחולצה כחולה־דהה, עומד בצד שולחן המשקאות לבדו, כצופה במחזה, ואמר לעצמו: זה הסופר משולם יריב, מחבר “יום האור של ענת”. כשהגה את שם הספר – שהוא עצמו לא קראוֹ, אך שמע הרבה דברי שבח עליו מפי אחותו – חידדה צמרמורת את לחייו, כי בו־ברגע נדלק בראשו המספר 1118, שהוא סכום ערך האותיות של “יום האור של ענת”, והמספר הזה, משהו צופן רע היה בו, בשום־פנים לא יכול להיזכר מהו הרע הזה. הוא ניגש אליו, הציג עצמו כאחי הכלה ואמר, “אתה הסופר משולם יריב, אם אני לא טועה.” יריב הנהן בענווה ואמר שהכלה היתה יפהפייה כשעמדה תחת החופה, והזכירה לו את הפסוק מ“שמחת עניים” של אלתרמן: “כמו מנורה בזין קניה”. צינה עברה בלבו של מישאל, כי כשנזכר ב“שמחת עניים”, שידע את כולו בעל־פה, הבהבו לעיניו המלים “כעוף כנף לקראת קנוֹ, בתי בתי, יוצא לבך אל סכינו”, ונחרד מכך שהסופר יריב, נזכר דווקא ב“שמחת עניים” כשראה את אחותו, שאינה בת עניים, כידוע לו בוודאי. מדוע לא תאכל משהו?" הושיט ידו כלפי שולחנות התקרובת. “כן… אולי… משהו… " אמר יריב, ומישאל ליווה אותו אל השולחן ונתן בידו צלחת וסכו”ם. יריב היה זהיר מאוד במאכלים. מבטו פסח על מיני הבשרים והדגים והפשטידות ודברי המאפה, והוא לקט אל צלחתו רק כמה עלי חסה וכמה פסיגות כרובית וכמה פוטּרי גזר וסלרי. “ואתה…” הסתכל במישאל משפנו מן השולחן, “לא אוֹכל?” – “כן, כן, אחר־כך…” אמר מישאל וליווה אותו אל המקום שעמדו קודם. יריב שם בפיו פסיגה זעירה של כרובית ושאל אותו מה עיסוקו. “מספרים,” חייך מישאל, ולאחר רגע הוסיף: “אתה עוסק בספרים ואני במספרים, ההבדל בינינו הוא רק במם, שהיא האות האמצעית, בין אלף ובין התיו ב־אמת.” יריב מצמץ בעיניו, פיו חדל ללעוס, והוא תהה, האפשר שהצעיר העומד לפניו, שהוא חילוני לפי מראהו, נתפס לתורת הקבלה. “והאמת, היכן היא נמצאת?” שאל. “בספרים, כמובן, אבל ללא המם של המספרים, המחשקים אותם מבפנים, האמת שבהם היתה מתפרקת.” יריב הסתכל באיש הזה, שגופו כאילו מדוחס, שחיוך קורן ממשקפיו, והבעתו היא תערובת של בטחון־עצמי וביישנות, ותמה אם הדברים שהוא אומר יש בהם עומק או שהם מין שעשוע דרשני. “אתה רוצה לומר שהמספרים הם בתוך הספרים, והם מחזקים אותם מבפנים?” ־ “זה ברור, מכיוון שכל אות עברית היא גם מספר, כלומר, יש לה שווה־ערך אָריתמֶטי”; ועד שהספיק יריב להעיר משהו על כך, הוסיף בהתעוררות: אני רוצה לשאול אותך שאלה הִיפוֹתֶטית: אילו היו כל האותיות של ספרך נופלות ארצה ומתפזרות, והיית אוסף אותן בשתי ידיך ומניחן שוב על הנייר, שורות־שורות, כמו שנאספו, היה מתקבל משהו בעל משמעות?" משולם יריב הצטחק: “תוהו־ובוהו!” מישאל שתק רגע, התבונן בסופר ואמר: “אבל לפי הקוֹסמוֹגוֹניה העברית, העולם נברא מתוך התוהו־ובוהו במאמר אחד שהפך אי־סדר לסדר: יהי אור! כלומר, במלים! בשתי מלים! וכך גם יוחנן בברית החדשה: בראשית היה הדבר! הלוֹגוֹס, המלה. מכאן שגם אתה, שאמן של מלים אתה, יכול לברוא עולם מתוך התוהו־ובוהו של האותיות!” יריב צחק: “אתה חושב שאני אלוהים קטן כזה?” ־ “אתה כתבת את ‘יום האור של ענת’, אמרת יהי אור! לא?” – “והיה אור?” שאל יריב. מישאל הדחיק עצב בלבו ולא ענה. לאחר רגע אמר: “השאלה מעסיקה אותי היא זו: כאשר המספרים נופלים ארצה ומתפזרים, הסכום הכללי של ערכיהם לא משתנה, הסכום הזה הוא בעל משמעות מתימטית ברורה; כשמלים נופלות ומתפזרות ־ האם יש משמעות כלשהי לסכום קובצי האותיות?” החיוך על שפתי יריב קפא והוא התבונן במישאל ותמה אם האיש הצעיר הזה, בעל הפנים החייכניות והמשקפים העבים, הוא עילוי או בחור שדעתו קצת משובשת עליו.

בעוד יריב מהסס מה להשיב לצעיר מוזר, אחיה של הכלה, פגע מבטו של מישאל בעלינה. היא ישבה על כיסא בשולי המדשאה, תחת הבוהיניה, ועיניה הלאוֹת, ארוכות העפעפיים, צופות אדישות בקהל הזוללים והמשוחחים הרוחש לפניה. “סלח לי”, "אמר מישאל ליריב, “אני רואה פה אורחת שמתביישת, כנראה, לקחת אוכל לעצמה, ואני חייב לעזור לה,” נצטחק והלך לעבר הבוֹהיניה.

מישאל חיבב מאוד את הנערה הגדולה – שאת גילה קשה לאמוד – שאבריה הרכים השופעים כאילו גלשו על גדות הכיסא שישבה עליו. כשהיו לבבי ואביו משוחחים בטרקלין הווילה, היתה היא שותקת ומעבירה את מבטה המנומנם ־ דומה היה שעפעפיה עוד מעט ייעצמו כעפעפי בובה גדולה ־ מהם אליו וממנו אליהם. שׂיער צהוב הקיף את פניה הרחבות, הרופסות, ועיניה היו ירוקות. ומישאל חשב שהיא יפה, כי היה איזה רוך בחיוורון שלה, בסגירותה מפני הסובב אותה, רוך גאה בעצמו, מכיר ערכו.

פעם אחת כשנשארו לבדם, שאל אותה אם היא לומדת. היא הסתכלה בו רגע, אחר־כך אמרה בעצלתיים: “לא, אבל אני רוצה להיות מתופפת בתזמורת.” הדבר מצא חן בעיניו על־כך, שרצה לנשק לה. אחר־כך אמרה לו: “אני חושבת שאתה היית פעם בלוֹזַאן.” מישאל נדהם: כן, הוא היה בלוֹזַאן יום אחד בלבד, כשנסע לשם לשמוע את הרצאתו של פרופסור הוֹפשטטר בפוליטכניון, על הזמן והתפשטות היקום. האם כתוב הדבר על מצחו? האם ניחנה בסגולה של ראיית נסתרות? כששאל אותה מנַין לה הדבר, אמרה: “לוֹזַאן היא על חוף לימאן, לא? אבל אני לא הייתי בטוחה. רק חשבתי ככה.” מישאל, היה לו רגש כה חם כלפיה, שלאחר ביקורה הרביעי בביתם, עברה בו מחשבה שאולי יבקש פעם את ידה, שתינשא לו.

עכשיו הרכין עצמו אליה, שאל לשלומה ושאל מדוע אינה ניגשת לאכול דבר־מה. “אני לא אוהבת את החתונה הזאת,” אינפפה. “מדוע?” נבהל מישאל. עלינה שתקה רגע, כשוקלת אם לומר מה שבלבה, אחר־כך אמרה: “החתן של אחותך צריך מקום אחר.” מישאל הסתכל בעיניה. “מדוע את חושבת כך?” – “מפני שלכל אחד יש המקום שלו.” אחרי שתיקה ממושכת, אמר מישאל: “להביא לך משהו לאכול?” עלינה שלחה מבטה אל השולחנות ואמרה: “רק עוגת קרֶם, אם יש.” – “שתייה?” – “לא, רק עוגה, אם יש.”

העוגות עוד לא הוצאו אל השולחנות, ומישאל הלך למטבח, ביקש מאַני עוגת קרם גדולה, רבת־שכבות, וחזר אל עלינה.

עלינה הניחה את הצלחת על ברכיה, נעצה את המזלג בעוגה לחתוך לה פיסה ממנה, מבטה שלוח אל קהל האורחים שעל המדשאה, והצטחקה: “אחותך מתפזרת.” – “מתפזרת?” חייך אליה מישאל. “היא מתפרדת!” צחקה. וכשהסב גם הוא את מבטו אל הקהל, חש את פעימות הדם ברקותיו: אורלי עמדה ודיברה עם האיש בעל התלתלים הכסופים והשחורים שידע בוודאות כי היה מאהבה.

“יש פה המון סנוניות למעלה,” אמרה עלינה ושמה בפיה את פיסת העוגה, הקצפת עוברת את שפתיה. מישאל נשא מבטו אל צמרת העץ, ולאחר רגע התפרחה ממנה להקה גדולה של ציפורים קטנות, במשק כנפיים רועש, התפרשׂה כמניפה ודאתה דרומה, כאילו הבהילה איזה עוף טורף שבא מצפון.

כתיבה, אמרה לי תרצה בהרב, היא התקשרות לכל החיים. בטרם תצא מרחם, כמו שאמר ירמיהו. את צריכה להרגיש שזה מרכז החיים שלך, העיקר, ושום דבר אחר לא ישווה לו. וציטטה דבר שאמר בֶּקֶט: “לא יכול הייתי להמשיך לחיות, לחצות את הסחי הנורא שבחיים העלובים האלה, לולא הותרתי כתם על הדממה.” והסבירה לי את משמעות האמבּיוולנטית הצפונה אצלו ב“כתם” והן ב“דממה”.

קור עבר בבשרי. לעיני הופיעה האשה הצעירה מ“יום האור של ענת”. ראיתי אותה משוטטת בלילה, לבדה, ייללות השועלים מבעיתות אותה, יְלל, ילֵל, מן הגבעות סביב, יְלֵל, יְלֵל, ואחר־כך נהמת הרוח, והיא מחפשת את אשר אהבה נפשה.

אני על אהבה לא אוּכל לוותר, אמרתי.

כמובן! צחקה, האהבה, ואם תרצי הליבּידוֹ, היא הכוח המניע לא רק בחיים, אלא גם בספרות… בהפנותה ראשה אל הדלפק, שתצוגת עוגות מדושנות עומדת עליו תחת פעמון של זכוכית, אמרה: בואי נחטא הערב, מסכימה?

ישבנו במסעדה קטנה ברחוב אבן גבירול, לאחר פגישת הסדנה, וכשניגש המלצר אל שולחננו, הזמינה עוגות קצפת וקפה לשתינו. אני נודרת לא לחטוא, ושבה וחוטאת, כך שאין לי כפרה, קצבה פיסת עוגה רכה ונימוחה במזלגה, ושמה בפיה. תרה אחר לבבי ואחר עיני, אם להשתמש בביטוי מקראי.

לחזור לעניין שהתחלנו בו… נשאה מבטה אלי. קצפת העוגה עטרה את שפתיה והיא לא טרחה למחות אותה, והדבר שיווה לה מראה בלתי נעים של גרגרנות. אהבה – כמובן! אי אפשר בלי! אבל סופר שמשתעבד לה נעשה חדל־אישים! הוא מאבד את היכולת…

משהו לא בסדר עם העוגה הזאת, הניחה את המזלג והשפילה מבט של תיעוב אל הפנכה. וקראה למלצר.

העוגה הזאת לא טרייה, דחתה את הפנכה מעליה.

לא יכול להיות… אצלנו…

אל תתווכח אתי, אם אני אומרת שהיא לא טרייה, היא לא טרייה! אני טעמתי ממנה, לא אתה!

בהיסוס נטל המלצר את הפינכה מן השולחן ופנה לירכתי החדר.

לאחר זמן קצר התייצב בעל־המסעדה, איש כהה פנים וחמור־סבר, ליד שולחננו. שאל מה לא בסדר, כשאמרה לו תרצה מה שאמרה למלצר, השתומם מאוד ואמר שהעוגות במסעדה הזאת הן מאפה־בית והאספקה מתחדשת כל יום. תרצה קמה, בואי נמצא לנו מקום אחר, אמרה, פה לא מאמינים לנו, בעל־המסעדה הרגיעה, ביקש ממנה לשבת, קרא למלצר וציווה עליו להביא עוגה אחרת.

לא מאמינים לך. ואם לא תעמדי על שלך, ינסו בכל דרך לרמות אותך. זה מנהג המדינה, טעמה מן העוגה החדשה שהושמה לפניה. לפני חודשיים קרה לי דבר כזה –

וסיפרה שקנתה סרט למכונת־הכתיבה החשמלית שלה בחנות למכשירי־כתיבה. כשהחלה לכתוב בו, ראתה שהוא מכתים את הנייר (לא את הדממה, הצטחקה) כי היה ספוג כנראה, בכמות יתירה של דיו. כשהחזירה את הסרט אל החנות, סירבו להחליפו בטענה שכבר השתמשה בו, והכתמים היו באשמתה.

עניין של פרוטות, אבל אצלי זה עקרון. החלטתי ללכת עד הסוף, נצנץ בעיניה ברק של נקם־ושילם.

וסיפרה שכתבה למועצה הישראלית לצרכנות, לרשות להגנת הצרכן של ההסתדרות, לנציב קבילות הציבור להתאחדות הסוחרים – הרבה זמן ומרץ ביזבזה על כך – לבסוף שלחו לה בדואר שני סרטים חדשים ומכתב התנצלות.

יפה שהתנצלו, אמרתי.

לא! אַל תחשבי שהיתה זו יוזמה שלהם! הודעתי שלא אסתפק בתמורה, דרשתי שיוסיפו התנצלות בכתב על מה שגרמו ללקוח, שכל חטאו היה שעמד על זכותו!

לעניין האהבה… חייכה, מתנצלת על שגלשה מאיגרא רמא למישור כה נמוך של חיי החומר. כלומר, לעניין ההשתעבדוּת לה…

היא הפסיקה, קינחה את פיה היטב סביב־סביב במפית הנייר, ורגע ממושך הסתכלה בי במבט שהיה בו ברק סתום, שהביע חיבה, סקרנות, כוונה לבחון לב וכליות, ושעורר בי אי־נעימוּת, כאילו מישהו מלטף את פניך שלא ברצונך.

סיפרת לי שעזבת את חתנך מיד לאחר החתונה. אַת יודעת כמה זמן הייתי אני נשואה? ארבעה חודשים בדיוק. התחתנתי כשהייתי בחודש השלישי להריוני והתגרשתי בחודש השביעי. “אדם נשוי חשוב כמת / מיטתו מיתה, עולם האמת”, צחקה. מכירה את זה? סמיואל בֶּאטלֶר, בתרגום מאולתר שלי. ובכן קיבלתי עלי לגדל בת בעצמי, עם כל הקושי הכרוך בזה, ובלבד שלא להיות משועבדת.

לבעלך?

לאהבה! משועבדת לאהבה! ולבת־הלווייה המכוערת שלה, האכזרית והווּלגַארית – הקנאה. זו “המפלצת ירוקת־העיניים”, כמו שאומר יאגוֹ. משועבדת! כי הוא היה בוגד בי מיום שנישאנו, ואני… הוֹ, זה היה גיהנום!..

רציתי להליט את פני בידי, אבל גם להשפיל את עיני לא יכולתי, כי הייתי חייבת להביע אהדה, ולוּ רק במבט, כגמול על האמון שהיא נותנת בי. כמה מביך, כמה מרתיע, היה, להאזין למין “וידוי” כזה מפי אשה שיכולה להיות אמי, והיא גם סופרת ידועה, מדריכה את צעדי בכתיבה.

תרצה הניחה את כפות ידיה על ידי, לוחצת אותן אל טבלת השולחן, כמעודדת אותי, בחיוך שהפיץ אלומות של קמטים בזוויות עיניה, אמרה:

עשית בחוכמה.

אני… משכתי את ידי, כנכווית ממגע של מתכת לוהטת. לא מן האהבה ברחתי, להיפך…

להיפך? התעמעם מבטה מתוך אכזבה.

מאי־אהבה…

היא הסתכלה ארוכות בעיני, בוחנת אותן.

אני מבינה, אמרה.

לאחר רגע, כמתאוששת, כמשליכה אחר גווהּ דכדוך שכפה עצמו עליה והוא לא לכבודה, אמרה בקול צוהל, שהיה בו, הרגשתי, שמץ זיוף:

והרגשת השחרור! אַת מתארת לך את זה? ההרגשה שאת חופשיה! פרשׂה זרועותיה ככנפיים, ההרגשה שיצרים אפלים של קנאה ושנאה לא משפילים אותך! שאת יכולה לשאת את ראשך ולא להתבייש מפני עצמך! החופש הפנימי הזה, כשהוא קיים, יש בך כוח לגבור על כל הקשיים, הכלכליים, הגופניים… חמש־עשרה שנה הייתי מורה בתיכון, יוצאת בוקר־בוקר לעבודה, וכל אותן שנים גידלתי את בתי ללא אב, ללא עזרת הורים, כי הורי חיים רחוק מכאן, בבנימינה, ועם כל זאת – כתבתי, כמעט ערב־ערב, ואני יודעת בוודאות גמורה, שאילו נשארתי לכודה בפח הנישואין לא הייתי כותבת כלום!

היא נראית לא־רע, אמרתי לעצמי. לא כלילת־יופי, אבל השׂיער שחור, המקיף את פניה, העיניים הבורקות בנצנוץ של פיקחות – אולי קצת מרושעת – השפתים התפוחות שפתי ילדה קַפריזית – משַווים לה מראה של אשה יצרית, מחוננת בכוח פנימי רב, שעשויה למשוך לב גברים גם בגילה זה.

ומאז… אמרתי.

גברים? גיחכה. לא.

היתה גאווה בקולה ובהבעת פניה. ושאלתי את עצמי אם עד כדי כך יכולה היא להיות אדונית לרגשותיה, שבמשך עשרים שנה או יותר –

אף פעם לא היית מאוהבת? כל השנים האלה?

תרצה בהרב שתקה. הסתכלה בי בחיוך סתום ושתקה.

אַת הולכת לים? שוטט מבטה על פני, על זרועותי.

לא, מדוע?

אַת שזופה, ככה, שחמחמה. יפה לך.

וכמנערת מעליה בבת־אחת חרק שנשר על שׂערה, אמרה:

הסיפור הקצר שקראנו היום… בסדר. הגיבור, החייל הזה שנפצע במלחמה וחוזר הביתה ומגלה שיחסם של בני משפחתו אליו השתנה, מעורר סימפאטיה. גם השתאוּת. כי התגובות שלו אינן רגילות. משהו מיוחד נוגע ללב יש בהן. אבל שמת לב בוודאי: התחביר של הכותב, בחור מוכשר אני חושבת, מסודר מדי, תקני מדי, תחביר כזה מתאים לרומן אֶפִּי גדול, שט כמו ספינת נוסעים מפוארת על פני האוקיינוס הרחב של החיים… הפועל בא אחרי השֵׁם, הנשוא אחרי הנושא, אחר־כך התארים… כמו בספר דקדוק. בסיפור הזה, נדמה לי, דרושה עצבנות מסוימת, פריעוּת מסוימת, שתהלומנה את אופיו של הגיבור, שהוא יוצא־דופן, בלתי־רגיל…

ובשימה ידה על ידי אמרה:

זה מה שאני אוהבת בכתיבה שלך. חוסר־מנוחה הזורם מתחת למלים, כאילו מרעיד אותן.

ועוד רגע ממושך היה מבטה נעוץ בי, ולא ידעתי לאן להסב את עיני.

היא ביקשה את החשבון מן המלצר – סירבה בתוקף לתת לי לשלם את חלקי – וכשחזר אלינו והניחו לפניה, עיינה בו, ורוגז ניצת בעיניה.

שלוש עוגות? איזו חוצפה! איך הם מעיזים! קמה על רגליה.

ראיתי אותה עומדת ליד הדלפק, מושיטה את החשבון לבעל־המסעדה, טוענת כנגדו בחמת זעם, מוציאה כסף מארנקה מטפיחה אותו בכוח על הטבלה.

התנצל, כמובן! הביעו פניה סיפוק כשחזרה אלי.

דכאון ירד עלי בשובי לחדרי, ורצון להשיל מעלי את הפגישה הזאת עם תרצה בהרב כמו שפושטים חולצה לא נקייה. ולהשליך לכביסה.

וגעגועים עזים, חשבתי שלא יפקדו אותי עוד.

אורבים לך בחשכת השכחה, ופתאום, באין רואה, באין שׂם־לב, הם מתנפלים עלייך.

כתף אל כתף, כתף נוגעת בכתף, הספר פתוח לפנינו, שנינו רכונים עליו, בחדרו באוניברסיטה, תלמידה טובה אני, קשובה, ממושמעת, משתדלת מאוד לקלוט, לספוג את פירושיו לחרוזים של קוֹלרידג', מתאפקת מאוד לא להסב את ראשי אליו ולחתום נשיקה בלחיו, בשפתיו, כתף נלחצת אל כתף, ברך אל ברך, הבל פיו על פני, מתאפקת מאוד, האַלבָּטְרוֹס, הוא אומר, האלבּטרוֹס שהספן יורה בו, כשחוזרת הספינה אל אזור קו־המשווה, כורכים אותו המלחים סביב צוארו, מה אני מוצאת בתמונה סמלית הזאת, איזו משמעות –

אני מוצאת שנופת תיטופנה שפתותיך, חיכּך ממתקים, על־כן עלמות אהבוך. ורוחות הרפאים הרודפות את הספינה, הוא שואל, מה הן אומרות, לדעתך, האין אלה רגשות האשם על הריגת עוף־הים האגדי? כן כן כן, הייתי כורכת זרועותי על צווארך ברגע זה, חובקת אותך אל חזי, חוסמת את פיך בפי שלא תשמיע עוד הגה –

אבל תלמידה טובה אני, ומקשיבה היטב לדבריו על תפקידו של אורח בסעודת החתונה הזאת שבה מספר הספּן הוותיק את סיפורו על המסע הגורלי, רב־התלאות, באוקינוסים, ועל השפעות של שלֵגֶל, ושילֶר, הֶלדֶרלין, על המשורר האנגלי ־

וכאשר עומדת הספינה ללא נוע בחום הטרוֹפי של קו־המשווה, המלחים מוטלים מתים על הסיפון, אני שרויה בהזיה, ערפל חם אופף אותי – “שמים וים, ים ושמים, וגופות המתים לרגלי” – ומתוך ההזיה צפים לעיני נחשי־המים, לבושם כחול, ירוק נוצץ, שחור־קטיפה, והם מתפתלים ושוחים, וכשנושר האלבּטרוֹס מצוואר הספן וצולל בים, אני אומרת בשקט, בלי לשאת את עיני מן הספר:

הוא הצלוב, אני חושבת, וכל מסע הספינה הוא מסע מיתולוגי־נוצרי מן החטא אל התחייה.

פרופסור ראובן זלינגר זוקף את ראשו יפה־התלתלים, משתאה, עיניו נפתעות, נאלם דומייה.

אחר־כך רוכן מעט אלי, לוחש אל אוזני לחש סוד, הבל פיו על לחיי: נפלא מה שאמרת.

ואני מסבה פני אליו.

התזמורת ניגנה רוֹק רעשני, מהמם, ואל רחבת הריקודים שלפני הבריכה נסחפו עוד ועוד זוגות, ואורחים מכובדים, שנדמה היה כי הם צפודים בחליפותיהם ובנימוסיהם – פקידים, מנכ"לים, דיפלומטים ונשיהם – נעשו גמישים וזריזי רגליים, מניפים אבריהם לפנים, לאחור ולצדדים, מסובבים את בנות־זוגם בפיתולים לוּלייניים, מוחאים כף בין סחרור לסחרור בקצב נגינה, משתוללים כנערי דיסקוֹטֶקים.

עמדתי על שפת הרחבה וצפיתי ברוקדים, ולא עברו דקות אחדות ומישהו בעל זקן ערמוני סמיך, המקיף את לחייו התפוחות, קד לפני, שאל אם אוֹאיל לרקוד אִתו. הכרתי את פני האיש, שצצו מדי פעם עם על מרקע הטלוויזיה בראיונות חטופים, משובצים במהדורות החדשות, חבר־כנסת שלא זכרתי את שמו ולא יכולתי לסרב. עוזי גרוסמן – השכילני כשאחז בידי והוליכני אל המערבולת. רקדן טוב היה, ואף שהיה כבד־גוף, קיפץ וניתר בקלילות מפתיעה, נופף אותי בקשתות רחבות סביב עצמו, מושך, מרחיק, חובק, מתנתק, מכרכר סביבי, אוחז במותני ומאיץ בי לרוץ לפניו, כפרש המדהיר את סוסו, שׂם עצמו ליצן ומטלטל את ראשו מצד אל צד, מנענע את צווארו, את כתפיו, כרקדנית הוֹדית –

התזמורת הגבירה את קיצבה ואני, מתעופפת סחור־סחור, טרופה בתוך המערבולת, חשתי עצמי חטופה, חִדלת רצון, הנשמה כמו מרחפת מחוץ לגופי. בעד האוויר הלוהט סביב מרעשי האֵש של הרוֹק המשתולל, קלט מבט מדי פעם את חגי, רוקד עם אחת מבנות הקיבוץ, נלהב, כל אבריו מפרכסים, פניו מפיקות אושר, מברך אותי בנפנוף־יד מקרוב, מרחוק, אגב שעטות ורקיעות. תוך כדי ההסתחררות מטשטשת החושים, שיננתי לעצמי: לשכוח, לשכוח, לשקוע בתוך השכחה, לצלול לתוכה, להיטמע בנחשול הזה, להיות רסיס מרצד בתוכו, להיסחף בזרם ולא לצאת מתוכו. זה המוצא היחיד.

מותשת, רטובה מזיעה, הודיתי לבן־זוגי – שמתוך פטפוטיו המקוטעים בין ניתור לניתור נודע לי שהוא חבר ועדת חוץ־וביטחון של הכנסת, וגם ידע משהו על “עסקת סינגפּוּר”, ושאל מתי אסע לשם עם חתני, ויעץ שלא להחמיץ את המקדשים בבַּנְקוֹק – ויצאתי מן הרחבה, ומיהרתי את הווילה (לא, רוּבּי בל־ייראה ובל־יימצא בין המשוטטים על המדשאה, מזמן חמק מן החגיגה, נמלט ממני), כדי לעלות לחדרי, לפוש, “הרחק מן ההמון המתהולל”.

על מיטתי שכבה עלינה, בשמלתה ובנעליה. היא לא התרוממה ממשכבה בכניסתי, רק אמרה בשקט – ראשה על הכר, על זרועותיה: אני לא מלכלכת לך, הנעליים שלי נקיות.

 

עלינה בוכה    🔗

עלינה שכבה ב“חדר הוורוד” על מיטתה של הכלה, ואפילו לא חלצה את נעליה. כיסוי המיטה הוורוד היה מעשה תחרים ורקמה, אך היא אמרה לעצמה, אין דבר, אני לא מלכלכת לה אותו, הנעליים שלי נקיות. משהשעינה את ראשה על הכר התפוח, שראשי־התיבות של הכלה היו רקומים בו בסגול, היה לעינה הציור “פּרימָאוֶרה” של בּוֹטיצֶ’לי, התלוי על הקיר שמנגד, והיא לא יכלה לגרוע עין ממנו. שלוש הגרציוֹת עם מחלפות השׂיער הנהדרות שלהן, בצבע הדבש, ועם גופותיהן התמימים מעוררי החמדה הנראים מבעד לשיראין השקופים העוטפים אותן, הקסימו אותה. כה מעורר חמדה היה המראה, שעיניה נעצמו מכאב.

וכששבה ופקחה אותן אל הציור שלמולה, אמרה: לא, הן לא תמימות כלל, השלוש האלה, מיד אפשר לראות שהן רק עושות את עצמן, ובאמת הן חושניות, כמהות להיות חבוקות בזרועות גברים גיבורים, שיחטפו אותן וישׁאו אותן אל היער, כמו הסַאטירים השׂעירים ההם באלבום של אבא. וכשהוסיפה להסתכל בשלוש הגרַציות, שזרועותיהן המתוחות עד למעלה מראשיהן נפגשות יחד, ענוגות כמו גבעולי רקפות, נתכהו עיניה מענן של עצב שכיסה אותן, כי זכרה כמה היא שונאת את עצמה כשהיא רואה את גופה בראי בחדר האמבטיה, כל־כך שונאת, עד שהיתה רוצה לגדד את בשֹרה בסכין־גילוח עד זוב דם.

כשהטתה ראשה שמאלה, התפלאה לראות, בפינה שבין שולחן הטוּאָלֶט, שראי במסגרת מוזהבת בצורת עלה גדול ניצב מעליו, ובין הכוננית, נרתיק עור שחור של כלי נגינה, שלפי צורתו היה אפשר לנחש שצֶ’לו נתון בו. הכלה מנגנת?! השתוממה. מעולם לא שמעה זאת. כשראתה בעיני־רוחה את אוֹרלי יושבת ומעבירה את הקשת על מיתרי הצ’לו, נדמה לה שהיא שומעת את צליליו והם היו כעולים ממצולות־ים עמוקות. הצ’לו הוא כלי בעל מחשבות, אמרה לעצמה, בעל מחשבות דקות, וצר היה לה על אורלי, שבמשפחה הכספית שלה לא מבינים אותה. מלבד מישאל, אולי.

ופתאום תקף אותה רוגז על מישאל, שהסכים שאחותו תתחתן עם התיש הזה.

בכלל לא הייתי צריכה לבוא לחתונה הזאת! אמרה. רק כאב־לב יש לי ממנה. עוגות הקצפת משמינות.

עייפות ירדה עליה. והיא ניסתה להירדם. כשאספה את ברכיה אל חזה, עצמה את עיניה, דימתה שגופה מרזה והולך, מתעדן והולך, הנה הוא היה ענוג כגופה של הכלה, כה ענוג, עד שהיה לה חשק להתכנס תחת הכיסוי, תחת השמיכה שמתחתיו, אל בין הסדינים הצחים, ולהרגיש את המתיקות של הזרועות העדינות החובקות את הכר של השדיים הקטנים והגמישים, כמו תאנים שלא הבשילו, ושל ירכיים חלקלקות כמו שיש, והבטן הרכה, והטבור הזעיר, השובבי, והערווה המיוערת, האפלה –

כמעט נרדמה, אך קולות משונים מלמעלה עוררו אותה. ולאחר שהאזינה להם זמן־מה, הבחינה שקרקורי עוף הם. קרקורים נקדניים, חדגוניים, רטנניים, נמשכים ופוסקים, נמשכים ופוסקים. זה התרנגול, הבינה, התרנגול שהובא מן הקיבוץ, שמישאל כלא אותו למעלה, בחדר קטן, יחד עם הכלב סרן. למה הם הביאו תרנגול, החברים של החתן? השאלה הזאת כה רשרשה בראשה, עד שהטתה את לחיה אל הכר, וניסתה לשוב ולהירדם.

מתוך הנמנום צף לעיניה מראה בית־החולים – מיטות לבנות, סדינים לבנים, כרים לבנים, אחיות בחלוקים לבנים, לובן של תכריכים – ובמיטה האחרונה פני אמה הלבנים על הכר הלבן, ואחות לבנה אוחזת בידה ומוציאה אותה מן האולם אל המסדרון, ובהישארה לבדה היא מרחפת בתוך הלובן האופף אותה –

ושוב ננערה, כי עכשיו הגיע לאוזניה קול יבבה. יבבה חלושה, פצועה, של כלב. והיא ידעה שסרן הוא מייבב שם, למעלה, כמו ילד שעשו לו עוול נורא, והוא שוכב על החול ובוכה, ולבו מר, כי הוא חסר־אונים להשיב לעולביו דבר, או להגן על עצמו. וכשזכרה כמה טוב הוא אליה, סרן, בכל ביקור שלה פה, בווילה הזאת, עם אביה – ידידה, ידידה הנאמן! – רובץ לרגליה, נושא אליה עיניים מאמינות, מתמסר בהנאה שקטה לליטופיה שהיא מחליקה בידה על עורפו, לאורך גבו החזק והמתוח, איך הוא רץ לקראתה כשהוא רואה אותה באה בשער החצר וקופץ עליה בשמחה –

שוב נשמעו קרקורי התרנגול והתערבו בייבבת הכלב, וכעס גדול עלה בה על מישאל, שהכניס את התרנגול לחדר אחד עם הכלב. למה הוא עושה דברים שכל אדם נוֹרמַלי מבין שאסור לעשות אותם?

וככל שהוסיפה לחשוב על מישאל, כן גבר כעסה עליו. הוא מטומטם. כל ההתנהגות שלו מטומטמת. למה הוא משתדל כל הימים לעשות לי טובות? אני לא רוצה את הטובות שלו! אני שונאת אותן! הוא רע! הרוע הוא המזון של הגאונים, קראתי פעם. רק מספרים ואותיות מתרוצצים לו בראש כל הימים, כמו זבובים בתוך כלוב של זכוכית! הוא לא מבין כלום בבני־אדם! מה הוא יודע עלי? מנַיִן לו שאני טובה? אולי גם אני רעה? אולי אני מלאה שׂנאה לכולם, לאחותו, ולחתן שלה, לאמו, לכולם! אז למה הוא לא עוזב אותי? כבר אין לי כוח לסבול אותו, אני לא יכולה – התייפחה פתאום. אחר־כך ייבבה בשקט יבבה שדמתה מאוד ליבבת הכלב למעלה.

ברגע שיצאתי מחדר האמבטיה, נכנסה אמא לחדר, זרקה מבט על עלינה ובלי לומר מלה, הסיטה בשתי ידיה את רגליה הנעולות מאמצע המיטה אל מעבר לשפתה, ואלי: איפה אַת? כולם מחכים!

העוגה. עוגת החתונה. סאון הרוֹק כבר נדם, רחבת הריקודים התרוקנה, חגי מיהר אלי, שילב זרועו בזרועי והוליך אותי לעבר הבימה. די לי בטקס אחד בערב, אמרתי, ונסוגותי לאחור, אך לפתע השמיעה התזמורת – זו הפעם השנייה הערב! – את מארש החתונה של מֶנדלסוֹן, שני מלצרים לבושים לבן נראו יוצאים מפתח הווילה, נושאים את מגדל העוגה הענקית על גבי מגש של כסף אל הבימה, פוסעים חגיגית תחת שרשרות הנורות הצבעוניות, ומטר תשואות הקהל מלווה אותם משני העברים – ולא היה מנוס.

ושוב עמדתי על הבימה לצד חתני, אבי מימיני, אמי משמאלו, העוגה הטהורה כשלג לפנינו, מונחת על גבי מגש הכסף, שמות חתן וכלה, באותיות נופת ורודות, עוטרים את המגדל המתנוסס לוליינית כמגדל בבל, ובידו של חגי סכין שלופה כמו חרב; תרועת חצוצרה בקעה מאי־שם, והוא הנחית את חרבו, בכוח אך באיפוק על בשׂרה הרך של העוגה הבתולית, שביתק אותה, מחא הקהל כף, וקריאות מזלטוב הועפו לעברנו.

הנה הסדין של מיטת־הכלולות נפרשׂ לעיני כל בני השבט, אמרתי בלבי. דם הבתולים של הכלה מבהיק בו, החתן הוכיח את אונו, עכשיו אפרוש לי אל אוהל מבודד בקצה המחנה, כמו אשה בנידתה.

תור ארוך החל להשתרך לפני השולחן שאליו הוּרדה העוגה ובצידה מיחמי הקפה והתה. איש וצלחתו בידו באו.

חגי, זרועו שלובה בזרועי, לחש על אוזני; בכל־זאת, חבל לי שאבא לא בא.

באותם רגעים היה שוב ילד בעינַי. הבן התם, שאלוהים לא שעה אל מנחתו.

כמו בערב אחד, שבועות אחדים לפני־כן, כאשר דיבר במרירות על אביו, שהגיב בשתיקה על בקשתו שייפגש אתי: על מה הוא מעניש אותי? מה הוא רוצה ממני? – שלח את ידיו הארוכות לפניו ואודם דלק בעיניו.

לאחר ששתק רגע, אמר בקול חנוק, כמו ילד שנענש על לא עוול בכפו: אַת יודעת מה היה רוצה, בעצם? שאני איהרג, זה מה שהיה רוצה. שאיהרג באיזה קרב, כמו אחי. שפגז או טיל יקרעו אותי, ישרפו אותי, בצריח הטנק שלי, ואחר־כך יקברו את הגופה הסמרטוטית שלי, אם יישאר ממנה משהו, בחלקה הצבאית של בית־הקברות שלנו, והוא יוכל לעמוד ולשתוק בגבורה לפני הקבר הפתוח, לא להזיל דמעה, ואז הוא יהיה אב שכוּל לשני בנים שנפלו על מזבח המולדת, את מבינה? לשניים!

ותיאר באוזני את לוויית אחיו הגדול, ישי, בנם האהוב של אביו ואמו, הנער היפה, העדין, פאר הקיבוץ וגאוותו, שנפל בגולן במלחמת יום־הכיפורים; וסיפר איך כל אותה העת, שהורידו את הגווייה לבור, שנאמרו הספדים, כשחברותיו של ישי התייפחו, כשחבריו חנקו דמעות בגרונם – עמדו אביו, ואמו במרחק־מה משׂפת הבור ולא השמיעו הגה, לא הזילו דמעה.

הוא צריך להיות מופת, אַת מבינה? מופת של איפוק ושל אומץ! אז שלא ידאג! גם תורי יגיע לשכב תחת אבן שיש מלוטשת, עם סמל צה“ל, וגם אני אירשם בתולדות ישראל וב”גווילי אש", וביום השלושים יוציאו בקיבוץ חוברת לזיכרי ויכתבו שם זיכרונות מרגשים עלי, יוסקה ועדינה ורוז’ה ומאשה וליובה ועודד ויואב, ויאמרו שלמרות שעזבתי את הקיבוץ, הייתי חבר טוב ואהוב, והייתי קשור אליו בנפשי וכו' וכו', אז עד שיגיע הרגע ההיסטורי ההוא שיביא לו גאווה כה רבה – הוא לא יכול לפרגן לי את ההצלחות הקטנות שלי? בלונדון ופה? ולא יכול לסלוח לי שעזבתי את טַלי ואני מתחתן עם בחורה שאני אוהב באמת?

הייתי קשוחה. לא אמרתי מלה.

האיש הקשיש מקיבוצו – חגי הציג אותו לפנַי, שיפמַן שמו, נדמה לי, ואולי הירשפֶלד – כבן שבעים וחמש היה, או יותר, אך בעל גוף איכרי מוצק, רגליים קצרות, כתפיים רחבות, ומתלמי הקמטים שבפניו כאילו התעופפו זהרורים דועכים. היו לו “סידורים” בעיר, אמר, בקשר לאיזו מכונה חקלאית שהתקלקלה, וכל היום התרוצץ בין מוסדות שונים ובתי־מסחר, לכן לא בא מוקדם כל־כך, התנצל, השתומם שאינו מוצא איש מחברי קיבוצו. אני מכיר אותו מגיל אפס, שם ידו על שכמו של חגי, גדל עם הנכד שלי מבית־התינוקות עד הצבא. תיזהרי ממנו, כשהיה בן חמש היה מרביץ לכל הילדים, בן אחת־עשרה עלה על טרקטור שמרַכז הפלחה שלנו השאיר בחצר כשנכנס לאכול צהרים, נהג בו חצי קילומטר וכמעט התהפך אל הירדן.

ראיתי אותו מתהלך על המדשאה, החולצה המיוזעת דבוקה לשכמו, פוסע בין החבורות המעטות הפזורות על פני הדשא, בהילוך מעוקם במקצת, כאילו משא כבד מעיק על כתפו האחת, מוחה במטפחת גדולה את הזיעה מעורפו המחורץ, מתעכב רגע פה, רגע שם, מקומו לא יכירנו. אחר־כך נואש מלמצוא מכּר או מודע לשוחח אתם – בן־כפר שנקלע במקרה למסיבת הגן של המלכה – פנה מערבה, עבר דרך הפירצה שבמשׂוכת השיחים, והשתאה, כנראה, על הגבעה, להשקיף על השמש הסמוקה שוקעת בין עבי־אש ועבי־דם.

כעבור רבע שעה או עשרים רגע, מספר האורחים כבר הגיע למאה או יותר, ואני עמלה קשה בהושטת ידי למברכים ובהגשת לחיי לנשיקות, ניגש אלי איש הקיבוץ הזה – שיפמן? אינני בטוחה – היטה אותי הצידה לרגע, ושאל בלחש היכן השירותים. שמחתי לקחת לי פגרה קצרה מחובותי המשפחתיות וליוויתי אותו אל הווילה. בדרך אמר לי: דעי לך, חגי בחור מוכשר מאוד. היה לנו ג’יפ הרוס, גרוטאה, שהחיילים הורידו מן הרמה והביאו אותו לחצר של בית־הילדים, שישחקו בו. כשהיה בן שלוש־עשרה החליט להחיות את הפגר הזה. פירק מנוע מאיזו מכונית ישנה, סחב חלקים מן המוסך, עבד כמה שבועות – ופתאום הלב של הבר־מינן התחיל לפעום, הגלגלים נעו, ואנחנו רואים את הבחור יושב ליד ההגה, סובב־נוסע בכל המשק, כמו מצביא במרכבת ניצחון! הרבה יוזמות יש לו. לפעמים קצת יותר מדי, הצטחק.

עליתי לחדרי, וכשירדתי, ראיתי אותו עומד לפני הארון המזוגג שבסלון, ידיו מאחורי גבו, מעיין באוסף העתיקות שלנו. ניגשתי ושאלתי, הכול בסדר? הוא נשא עיניו לרגע, מופתע, אחר־כך הצביע על צלמית חרס קטנה ואמר: עגל. כנעני, כנראה. מעניין שהכנענים סגדו לעגלים צנועים של חרס, ובני־ישראל במדבר, עשו להם עגל של זהב! יהודים, עם היומרות הגדולות שלהם! עם שגעון־הגדלוּת שלהם! נשא ידו גבוה וצחק. אתה מתעניין בעתיקות? שאלתי. – קצת. מיום שחשׂפתי במקרה, לא רחוק מן הירדן, כותרת של עמוד בזלת עם חיטובים של רימונים, כשחפרתי תעלה במכוש, ובעקבות זה גילו שם בית־כנסת מן המאה הראשונה לספירה. היית פעם אצלנו? – פעם אחת, לפני שנים רבות, כשהייתי ילדה, אבל אינני זוכרת כלום.

ובאמת מוזר: כמה פעמים עברתי ליד הקיבוץ הזה בדרכי צפונה, בייחוד כשהייתי בצבא, ולא נכנסתי. פעם, באביב, בחופשת הפסח, זה היה בשנה הראשונה שלי באוניברסיטה, נסעתי, עם עוד שני סטודנטים וחברה, אל שלג החרמון. היה נקר בצמיג, ירדנו מן המכונית, ושני הבחורים התעסקו בהחלפת הגלגל. בצד הכביש, לא הרחק, על הגבעה, נראה הקיבוץ: מין אוֹאזיס, בתים אדומי גגות מבצבצים מתוך הירק, חורשת אורנים, גני תפוחים. שלווה. שלווה גמורה. אפשר היה לשמוע זמזום של דבורים בין אבקני הפרגים והצבעונים. ניסור של חרגול בעשב, צרצורים בין הקוצים. הפעילות החרוצה השקטה של הטבע בסתר הצמחייה. בצד החורשה עמד בית בנוי אבני בזלת, עם תריסי עץ, משקופים מקומרים, לפניו שני דקלים ענקיים, מתנוססים כתרנים של ספינה מול תכלת השמים. זה בית־המייסדים, אמרתי בלבי, בו התגוררו בוודאי אנשי “השומר”, רוכבי הסוסים, כאפיות עוטפות את ראשיהם, חגורות הכדורים מלוכסנות על חזיהם, אלה הגליליים, גיבורי־החיל. געגועים צבטו אותי כשהתהלכתי כך אנה ואנה בצד הכביש, מחכה עד שיוחלף הגלגל, ומבטי תוהה אל הנווה השאנן שעל הגבעה.

לספר לך איך אני התחתנתי? אמר שיפמן – ואולי הירשפלד – כאשר פנינו לצאת החוצה. אבל ההמונים מחכים לך! יחשבו שנחטפת בדרך לחופה! – לא, ספר, ספר! מעניין אותי! הפצרתי בו, שמחה להתעכב עוד מעט במחסה הבית. – בכן, כך זה היה: אני ואטקָה עליה השלום – היא נפטרה בקיץ שעבר – התגוררנו בחדר־משפחה, בצריף, במשך שנתיים ללא נישואין, כמנהג הימים ההם. כשהיתה בחודש השביעי, החלטנו שהגיעה השעה לבוא בברית, כדת משה וישראל. נסענו לטבריה, היה יום חמסין, רוח לוהטת, יבשה, נשבה בפנים מים כנרת, המדרכות היו מלובנות, אד עלה מהן. נכנסנו אל ביתו של הרב אבּוּטבּוּל, ליד השוק הישן, שהיה לו הסכם עם קיבוצי עמק־הירדן והגליל, והודענו לו שהחלטנו להתחתן. יש איזו סיבה? חייך אלינו. היה לו חיוך ממזרי כזה, הוא הכיר יפה את צאן מרעיתו. ולאחר שהעיף עין על כרסה של אטקה, אמר: טוב, אני רואה שצריך למהר, שמא לא נספיק. אמר לנו לחכות, ויצא החוצה. הוא היה איש קטן, זריז, כמו סרסור שמתעסק במכירות וקניות של דירות. כעבור רבע שעה חזר שמח וטוב־לב, ועמו עוד מניין בטלנים שליקט בתחנת “אגד” וברחוב. עלינו אל גג הבית, שעץ חרוב גדול סכך עליו, הוא העמיד חופה, בירך, אני ענדתי טבעת של בדיל על אצבעה של הבתולה, ובתוך חצי שעה היתה התעודה בידינו, כדת וכדין.

זהו, אמר כשעמדנו על הסף. היו מושגים אחרים אז. שרנו: עולם ישן עדי היסוד נחרימה! צחק ויצא אל החוגגים.

עמדתי וצפיתי בקהל הרוחש על המדשאה, שנתרבה עכשיו מאוד, רק מעטים בו הכרתי, קצינים בלטו בו במדיהם הירוקים והלבנים, אמי צחקה, מוקפת בחבורה של לובשי חליפות מהודרות, אולי דיפלומטים, חגי לחץ ידיים, פניו מפיקות אושר, מרכין מעט את קומתו התמירה אל נשים שבירכוהו – כמה מהר הסתגל לנימוסי החברה, התפעלתי – החופה עוד מעט תועמד, כשמבטי משוטט מחבורה לחבורה, מאיש לאיש, לא מצא את שערג עליו, את שהתחנן לבואו –

זו הכמיהה שפוקדת אותי לעתים קרובות, להיעלם, לא להיות, כי אז ייעלמו גם הקנאות, יצרי הנקם, היומרות, התאווֹת, המחשבות הרעות –

כן, אבל זו ארץ לא־נודעת, כמו שאומר האמלֶט, והפחד מפניה מסכל את הרצון…

לפעמים, בעומדי בים, המים מגיעים עד מותני, מבטי צולל אל הקרקעית החולית, הדגיגים שחורים משוטטים סביב רגלי, ביניהן, מאחורֵי ההמיה הקצובה של השתטחות הגלים הקלילים על החוף – נדמה היה לי כאילו אני מתנועעת על ערש היקום, החול מתחת לכפות רגלי מתמסמס והולך, נסחף והולך, אני שוקעת מעט־מעט, ותחושה של עלפון נעים אופפת אותי, של התבוללות במים, במצולה, גבולות הזמן מיטשטשים, וכמו בעד גולת בדולח, רושמים הדגיגים המפרכסים אותות־אותות, כמו האותות שרואה אחי במספרים ובאותיות.

 

מעשה נורא בתמרה ובזמר הגרוזיני    🔗

“אצלנו בגרוּזיה היה דבר כזה,” סיפר הירקן יצחק בוגושווילי לשניים מאורחי החתונה, שישבו אתו אל שולחן השיש שעל שפת הבריכה, לאחר שהביאו אתם לשם ספלי קפה מהבילים ונתחים דשנים מעוגת החתונה הרכה והנימוחה, "מזמן זה היה, לפני שאני נולדתי, לפני סטאלין. אבא שלי סיפר. היה בעיר שלנו, קוּטאיסי, סוחר עשיר, יוסף חכמישווילי, שהיתה לו חנות גדולה של שטיחים במרכז העיר, על־יד הכנסייה של באגארט, והיתה לו בת יפה, עדינה, כמו אסתר המלכה, לאמאזיר אומרים אצלנו, והשם שלה תמרה, כמו השם של המלכה הראשונה של גרוזיה מלפני חמש־מאות, אולי שבע־מאות, שנה. והילדה הזאת היה לה קול כמו פעמון כסף. אמרו שכשהיא היתה שרה, כל הציפורים בפַּארק של קוּטאיסי היו עומדים על העצים, לא עפים, לא זזים, רק לשמוע אותה. פעם, בקיץ, הזמין אבא שלה את כל האנשים החשובים של העיר אל הגינה שלו, שישמעו איך היא שרה, כשהיא שרה את השירים של ואז’ה פשאוולה ואת צ’יצ’ינה טֶלָה, ישבו כולם כמו חולמים, ואשה אחת הלב שלה נהיה חלש מהיופי הזה והיא התעלפה.

"אז כשתמרה היתה בת שש־עשרה, כל הבחורים הטובים בקהילה שלנו רצו להתארס אתה. אבל אדון חכמישווילי החליט לחתן אותה עם הבן של משה קאזבּאגי, שהיה סוחר עשיר מאוד, מתעסק באֶקספּוֹרט של בשמים, והיו לו גם פרדסים גדולים של תה יסמין ושושנים ולימונים בעמק קולכִידָה. וחכמישווילי רצה שהבן הזה יהיה השותף שלו בשטיחים ואחרי מאה־ועשרים היורש שלו, מפני שלא היו לו בנים, רק הבת תמרה.

"הילדה לא רצתה להתחתן עם הבן הזה, עזרא היה שמו, מפני הלב שלה היה במקום אחר. זה היה ככה: אבא שלה היה לוקח אותה לתיאטרון כל פעם שהאוֹפֶּרה מטִבּליסי היה בא לעיר. והיה להם מוּמרֶרַאלי אחד, זמר אומרים בעברית, עם קול של טנור מצוין, כל גרוזיה אהבה אותו, מיכאל באראטאשווילי השם שלו, כשהוא שר באופרה ‘אבּסלוֹם ואתרי’ של פאליאשווילי, כולם היו קמים ומוחאים לו כף חמש־עשרה רגעים, אולי יותר, וזורקים לו פרחים על הבמה.

"פעם לקחו אותה אבא ואמא שלה לצכֶלטוֹבוֹ,זה כפר יפה בהרים שמה כל העשירים באים בקיץ לנוח ולהתרפא. באותו זמן שהם באו, היה שם גם אראטאשווילי. תמרה, הלב שלה מת עליו, מפני שלא רק הקול שלו, הוא היה בן־אדם יפה, בן שלושים־וחמש הוא היה אז, גבוה, עם חזה רחב, ועיניים כמו פחמים בוערים, ואשקַאצי אומרים אצלנו. היא אהבה אותו כל־כך שנהיתה חולה. לא היתה אוכלת, לא יושנת, לא מדברת, הפנים שלה היו חיוורים כמו הלבנה לפנות־בוקר. אבא ואמא שלה שאלו אותה, מה יש לך, מה יש לך? לא רצתה להגיד. עד שבסוף אמרה לאבא שלה: בשמים כתוב שאני אהיה האשה של מיכאיל באראטאשווילי. בהתחלה אבא שלה נבהל. איזה דיבורים היא מדברת? אולי נכנס לה שד! אחר־כך הוא צחק. קודם־כול, הוא אמר לה, באראטאשווילי כבר יש לו אשה, גם בן יש לו. ושנית, הוא נוצרי־אוֹרתוֹדוֹכּס ואַת יהודיה, אז איך יגידו בשמים דבר כזה?

"אצלנו בגרוזיה האבא – מלך. יגיד לבת שלו תקפצי למים – קופצת למים, תקפצי לאש – קופצת לאש. אחרי חצי שנה עשו חתונה. הזקנים הכי זקנים אצלנו לא זוכרים קורצילי כזה. באו מטבּיליסי, מבאטומי, מרוּבטַבִּי, מגוֹרי, יהודים וגם לא־יהודים, כי לשני המשפחות נתנו הרבה כבוד בגרוזיה. שבע ימים ושבע לילות אכלו ושתו ורקדו וניגנו ושרו, והעיר קוּטאיסי צהלה ושמחה, כמו שכתוב במגילת אסתר.

"כשנגמר החתונה נסעו החתן והכלה במרכבה אל הבית שנתן להם אבא של הכלה, עם גן גדול מסביב, על שפת הנהר ראיוֹני.

"זה היה הלילה הראשון שלהם ביחד.

“בבוקר היה החתן מת במיטה.”

בוגושווילי פסיק, לבחון את רושם הדברים על שומעיו. הם פקחו עליו עיניים גדולות ולא אמרו דבר.

“באה המשטרה לעשות חקירה,” המשיך בסיפורו, "שאלו את תמרה מה קרה בלילה. לא קרה כלום, היא אמרה. חשבתי הוא נרדם, רק בבוקר ראיתי הוא לא נושם. בדקו הגוף שלו בבית־החולים, מצאו התפוצץ לו הלב. הלב שלו היה בריא! תמיד היה בריא! בכתה האמא שלו. מה לעשות, קורה לפעמים שפתאום, מהתרגשות, בן־אדם מקבל שבץ, אמרו לה הרופאים.

"היה אבל גדול. שנה שלמה תמרה לא יצאה מהבית, ובשנה הזאת, ככה סיפרו, על השושנים וההיבּיסקוס בגרוזיה נבלו. פעם אחת התעוררה האמא שלה בלילה, הלב אמר לה שקרה משהו לבת שלה. הלכה לחדר שלה, נבהלה: לא היתה במיטה. הסתכלה החוצה דרך החלון, היה לבנה מלאה, כמו עכשיו, ושוב נבהלה: תמרה ישבה על הספסל, בכותונת־לילה, הפנים אל הלבנה, העיניים סגורות, והיא שרה בשקט־בשקט, בקול היפה שלה, כמו פעמון־כסף, את צ’יצ’ינה טֶלה. היא יצאה אליה, לקחה היד שלה, ושאלה: מה יש לך? בשביל מי אַת שרה בלילה? אמרה: ראיתי בחלום האהוב שלי מחכה לי ובשבילו אני שרה.

"בסוף השנה החליטו לחתן אותה עם הבן הצעיר של קאזבאגי, שמעון. הוא היה שמן ולא יפה וגם היה לו שכל של ילד.

"עשו חתונה קטנה בבית־הכנסת, רק בשביל המשפחה. ואחרי החופה נסעו החתן והכלה למלון “אימפֶּריַאל”, להיות בלילה ביחד.

“בבוקר – היה החתן מת.”

"היה רעש גדול בקהילה. אמרו שנכנס שד בבת של חכמישווילי, וכל חתן ששוכב אִתה, יוצא השד מהגוף שלה והורג אותו. וגם אמרו שהיא כמו מלכה של הדבורים, שאחרי שהזכר דופק אותה הוא מת. אבל האמת – היא נשארה בתולה אחרי החתן הראשון ואחרי החתן השני.

"היה בקוּטאיסי חכם קדוש, זקן מאוד, ברוך בן־ששון, פרסי. לקח אדון חכמישווילי את תמרה אליו, שיגיד מה יש לה, ואם יש לה שֵד, שיגרש אותו. החכם ב־שושן שמע כל מה שסיפר האבא על הבת שלו, גם מה היה כשהיתה ילדה קטנה וגם מה קרה עם שני החתנים, וכל הזמן שהוא דיבר הזקן הסתכל בעיניים של תמרה. הוא הסתכל עליה, גם שהיה עיוור, מפני שהיו לו עיניים בפנים, שהוא יכול לראות אתם עמוק עמוק אל הלב של מי שבא אליו. אחרי ששמע הכול, אמר: הבתולה הזאת יש לה אש רעה וצריך לכבות אותה. שתיסע אל המעיינות הקרים של הר קַזבאק, תרחץ את הגוף שלה שם כל בוקר שבע שבועות, והמים והשלג יכבו את האש. אחרי זה תחזור הנה ויחתנו אותה עם בחור עני. יותר צעיר ממנה בשנה אחת.

"תמרה נסעה עם אמא שלה אל כפר קטן בהר קזבאק. זה הר גבוה מאוד, יותר מחמש קילומטר גובה, ששם יש שלג כל השנה והמעיינות קרות, ועשו מה שאמר להם החכם בן־ששון.

"אחרי שבעה ימים, אמא קמה בבוקר – תמרה איננה. חיפשו אותה בכל הכפר, בשדות, בחורשה על־יד הנחל – איננה. הזמינו משטרה, המשטרה גם חיפשה – אף אחד לא ראה אותה.

"מה היה באמת? – הילדה יצאה בלילה מהבית, ירדה מההר, ובבוקר היא באה לכפר אחד גדול שמשם היה יוצא אוטובוס לטבּיליס. באה לעיר, לקחה חדר במלון, כסף היה לה הרבה מה שנתן לה אבא שלה, קנתה השמלה הכי יפה מה שמצאה, קנתה זר פרחים גדול, ובערב הלכה אל האוֹפּרה, לשמוע את מיכאיל באראטאשווילי.

"בסוף ההצגה הלכה אל החדר שלו בבמה, דפקה על הדלת, מסרה לו הפרחים, ואמרה: אני מבקשת שתשמע אותי לשיר. באראטאשווילי צחק: עכשיו? – מתי שתגיד, איפה שתגיד. הוא הסתכל עליה, ראה בחורה יפה כמו בת מלך הודו, טדופְּליס, כמו שאומרים אצלנו, ואמר לה שתבוא אליו הביתה מחר אחרי־הצהרים, והוא ישמע אותה. ונתן לה כרטיס שלו עם הכתובת.

"ביום השני אחרי־הצהריים הלכה אל הבית שלו, שהיה כמו ארמון, על־יד הכנסייה ‘ציון’. האשה של מיכאיל, היא היתה גרמניה, הכניסה אותה לסלוֹן. ישבה אִתה, שתו יחד תה, דיברו, ואחר־כך נכנס מיכאיל וקיבל אותה יפה מאוד, והלך אתה לחדר שלו.

"מה היה בחדר, לא יודעים. תמרה היתה שם שעה וחצי, והמשרתת שלהם, מה שהיתה בסלון, מנקה, שמעה איך היא שרה שני שירים סוּליקו, ואחר־כך היה שקט. כשיצאה מהחדר, העיניים שלה היו אדומות, והיא לא אמרה אפילו שלום כשהלכה מהבית.

“בלילה היא יצאה מהמלון והלכה אל הנהר קוֹרה שעובר בתוך העיר, נהר גדול שבא מההרים ויש לו זרם חזק. היא הפילה את עצמה למים, ובבוקר מצאו אותה בנהר, מתה, רחוק מהעיר, בעמק.”

בוגושווילי השתתק ועצם לרגע את עיניו.

“ובאותו בוקר, כשהתעורר מיכאיל באראטאשווילי מהשינה, נשבר לו הלב: האשה שלו, ששכבה לידו במיטה, היתה מתה.”

סיפור יפה, אמר אחד משני השומעים, אבל אסור לספר אותו במסיבת חתונה.

כחצי שעה לאחר שובי הביתה מן הסדנה, צילצל הטלפון, ולתמהוני קולה של תרצה בהרב נשמע בו.

נעלמת לי, התרעמה, עוד רציתי לדבר אתך!

אמרתי שאילו ידעתי, הייתי נשארת ברצון. חשבתי שהקטע שהראיתי לך מאוד לא מצא חן בעיניך, אמרתי.

היתה שתיקה.

זה לא לטלפון, אמרה כעבור רגע.

ושוב שתיקה. לא ידעתי מה לומר.

מה אַת עושה מחר בערב?

אין לי תוכניות.

תלכי אתי לקונצרט של הפילהרמונית? מנגנים את ה“מַתיאוּס פּאסיוֹן” של באך, עם מקהלה משוויצריה.

נשימתי נעצרה. מאז לונדון לא הייתי בקונצרט ה“מתיאוס פאסיון” של באך!

כן, תודה. אני מאוד מודה, לחשתי, לא מעיזה להרים את קולי.

וכשהנחתי את השפופרת, עוד נשארה ידי עליה רגעים ארוכים. הייתי מלאה תמיהה: מה פשר הקרבה הזאת שהיא נוהגת בי? האם מעריכה היא את כשרוני כל־כך שהחליטה לעשות אותי בת־טיפוחיה? לקדם את “הקריירה הספרותית” שלי, ואם אגיע להישג כלשהו ייזקף הדבר לזכותה?

חיכיתי לה ליד פתח “היכל התרבות”, קהל רב עבר על פני, נהר פנימה, ורק כשנשמע בפוּאיֶה הצלצול השלישי, הגיעה. התנצלה על האיחור: בתה טילפנה והשיחה התארכה. אַל תשאלי. צרות. בסוף רבנו. ועכשיו אני מתחרטת. לבושה היתה שמלה כחולה כהה שחתימות של עלים גדולים, כעלי תאנה, פזורות עליה. מאוד לא הלמה אותה השמלה, לא את מראיה ולא את אופיה. נראתה בה כאשה ווּלגארית המתקשטת לאירוע נוצץ. והשתוממתי מאוד, שהיא, שיש לה טעם כה מעודן בספרות, טעמה בלבוש כה גס.

ישבנו בשורה השתים־עשרה באמצע, כשהבעתי פליאה איך הצליחה להשיג כרטיסים כה טובים לקונצרט הזה, כמעט ברגע האחרון חייכה: קניתי אותם כבר לפני שבועיים. הנחתי שלא תסרבי להילווֹת אלי.

כשעתיים הייתי שרויה בהזיה שמימית, אפופה שירת מלאכים. וכל אותו הזמן ליווה אותי לחש בתוכי: זוהי ההתמזגות, התבטלות האני וההיטמעות שלו, הגמורה, כהוויית היקום האלוהית.

וחשבתי גם על “איחוד ההפכים”, שמישאל מרבה לדבר עליו: כל תוכנה של יצירה זו רווּי סבל וכאב – צליבתו של ישו, יגון המאמינים בו, הבגידה, תפיסתו, מאסרו, הצלילים הקודרים ברגע צאת נשמתו, בכּוֹראל “נא אל תעזבני בעוזבי את העולם” ועל אף כל זאת, הרגשת המאזין היא הרגשת אושר, התעלות־נשמה, כאילו הילה של זוהר קורנת מעליו. הפכים המאצילים מתכונותיהם זה על זה בהיפגשם, כמו שאומר מישאל.

הרושם היה כה עז, שבצאתנו החוצה, הלכנו כברת דרך ארוכה בלי להוציא הגה מפינו. כמו טרגדיה יוונית, אמרתי בסוף כשהרחקנו לכת, הקולות מביאים את העלילה אל השיא הגורלי שלה, המקהלות הצופות כאילו מן הצד ומביעות תחינה, או התמרמרות או זעם, הקָתָרזִיס…

לעולם, לעולם לא יגיעו מלים כתובות, או נאמרות, לאותה עוצמה ולאותו העומק כמו המוזיקה, אמרה. אַת מכירה רוֹמן אחד, סיפור, שיר, מחזה, שיש להם השפעה כה עמוקה, מהממת, מזעזעת את כל נימי הנפש, כמו שיש לפּאסיוֹן הזה על השומעים? באך נוגע בשולי אדרתו של אלוהים. שום סופר לא הגיע למדרגה כזאת, גם לא מחברי הטרגדיות היווניות, גם לא שקספיר.

אחר־כך אמרה: המוזיקה של באך נכתבה מתוך אמונה דתית עמוקה. אינני מכירה שום סופר שכתב מתוך אמונה כזאת. יש, כנראה, איזה פער, או ניגוד, בין הכתיבה הספרותית ובין האמונה.

משורר תהילים, אמרתי. או המיסטיקנים הנוצרים… אני זוכרת שיר ספוג אמונה טהורה, של יוחנן מן־הצלב. יש בו שורות כמו “מחבוא לי באפלה, במדרגות המסתורין… אשרי בלילה הזה… בחשאי יצאתי, כי על ביתי נפלה התרדמה…”

כן, שירה ברוח הקודש יש. את צודקת. אבל בפרוזה… לא טוֹלסטוֹי על־כל־פנים, שכל העולם חשב אותו למאמין גדול. גם לא עגנון.

השתוממתי לגלות מה רב היֶדע שלה במוזיקה. כשהמשכנו ללכת, הסבה את תשומת־לבי לשימוש הדרמטי הנהדר שעושה באך בקונטרָפּוּנקט, בקטע שבו מתערבים קולות תלמידיו של ישו זה בזה, וכל אחד מהם שואל, לאחר שנודעת הבגידה בו, “אלי, האם אני הוא?” והעירה, שבדוּאֶט בין הסוֹפרן והאַלט בקטע שבו הן שרות “אהה, ישוּ נלכד”, היה קולה של האלט “אטום” מדי, ואחר־כך נבלע בתוך המקהלה השרה “הניחו לו, אל תאסרוהו!” והיללה מאוד את נגינת הצ’מבלו והצ’לו בקטע התזמורתי המתאר את סבלו של ישו.

אמרתי שלמדתי פעם לנגן בצ’לו, ובגיל שלוש־עשרה הפסקתי.

חבל, אמרה. כלי שמפיק אֶמוֹציות עמוקות וצלולות, שהכינור או הוויולה לא מגיעים אליהן. מדוע הפסקת?

כי היה ברור לי שלא אגיע להישגים גדולים בזה. ואני שונאת בינוניות.

ופתאום מצאתי עצמי עומדת לפני פתח ביתה. כל־כך שקועות היינו בשיחה, שמבלי משים –

בואי, תעלי אתי.

השעה היתה מאוחרת, אבל סקרנית הייתי לשמוע את דעתה על הקטע שהבאתי לסדנה, ועליתי.

הדירה היתה מסודרת הפעם.

שבי, רק אתנצל מן העדיים האלה, אמרה והראתה על שמלתה הצבעונית, ויצאה לחדר סמוך.

העברתי מבטי על פני הקירות. ציור של שטרייכמן היה תלוי על אחד מהם, דומה לציור שתלוי בסלון שלנו: אשה שהבעה של מורת־רוח על פניה, עומדת ליד שולחן ועליו פירות וכוס, בצבעים בהירים, קיציים, תל־אביביים; רישום פחם של נערה יושבת ליד שולחן, כפות ידיה תומכות את סנטרה, עיניה פקוחות לרווחה, כמו תלמידה תאבת־דעת; רֶפּרוֹדוּקציה של מוֹדליַאני, אשה ארוכה וכחושה בעירום, ראשה נטוי אל כתפה, עיניה עצומות, עייפוּת שורה על פניה, זרועה הצנומה נשענת אל מיטתה, קווּצת שיער נחשית שמוטה לה אל שדה; ורפּרוֹדוקציה של צייר שלא הכרתי, ובה שתי נשים צעירות ערומות, עומדות כתף־אל־כתף, כחברות טובות, אחת עיניה צרות, זוממות, ולאחרת פה מעוגל עם שפתיים חושניות, תפוחות, כשל כושית.

תרצה נכנסה, עטופה בחלוק דק, תכול, מעין קימוֹנוֹ, והתיישבה מולי.

שאלתי של מי הרישום על הקיר. דומה לי? אמרה. התבוננתי בו ומצאתי שאכן יש דמיון־מה בינו ובינה: ההבעה המתוחה בפנים, הסקרנות בעינים, אם כי היה שפוך על הדיוקן הזה גם תום שלא היה בה. זו אני בת שש־עשרה, אמרה. ישבתי בבית־קפה בבן־יהודה, והצייר הֶנדלֶר ישב על־יד שולחן סמוך, ורשם אותי. שאלתי של מי הרפרוֹדוּקציה עם שתי החברות הטובות, ששדיהן, הדומים לפגי תאנים, תאומים, אמרה שקנתה אותה בפרוטות, בשוק של מציאות בבּריסטוֹל, כי הציור מצא מאוד חן בעיניה, ורק אחר־כך נודע לה מי הצייר: וילאם גֵ’יימס מילר, אנגלי ממוצא גרמני, בן המאה שעברה, שעשה שנים אחדות במזרח, במצרים, בתורכיה והיה בוודאי גם בארץ־ישראל.

שאכין קפה? אמרה.

לא, לא, אמרתי. אני רק לכמה רגעים.

ציפיתי שתאמר משהו על הקטע.

היא הסתכלה בי רגע בהיסוס, כרוצה לומר דבר־מה, ולאחר שחזרה בה, כנראה, ממחשבתה, אמרה בהתעוררות:

אַת אוהבת באך ואַת ניגנת בצ’לו, אם כן מה דעתך שנשמע את הקונצ’רטו הבּרנדנבּוּרגי הששי, שבו הצ’לות והוויולות אומרים שירה שרק בשדות אֶליסיוּם אפשר לשמוע כמוה? מסכימה?

ומיד קמה מן הכורסה, ניגשה אל הכוננית שעל מדפיה עמדו צפופים עשרות רבות של תקליטים, שלפה את התקליט שביקשה והניחה אותו על המקול. אגב, אמרה, גם אני למדתי פעם נגינה, בפסנתר, עד גיל שמונה.

משני הרמקולים המקובעים בצידי ארון הספרים הגדול בקעו צלילי כלי־הקשת – הוויולות, הצ’לות, הבאסים – ומילאו את חלל החדר בשיח התפילה שלהם, מספרים כבוד אל.

ראשה נשען אל מסעד הכורסה, עיניה עצומות, פניה חולמים. כשהגיע הקונצ’רטו לסיומו, הציעה שנאזין גם לקונצ’רטו השני, שגם בו משתתף הצ’לו, עם החליל, האבוב, החצוצרה ושאר כלי־הקשת.

כה עלוב היה בעיני הקטע שכתבתי למשמע המוזיקה הזאת, שהזכרתו נראתה לי כחילול־הקודש.

השעה היתה אחת ורבע כשנדמה הנגינה.

תרצה בהרב קירבה את כורסתה אלי, אחזה בשתי ידי, הישירה מבטה אל עיני, ואמרה: אני מתבוננת בך, בחורה יפה, מוכשרת, וחושבת: למה היא כל־כך עצובה? לא, אל תאמרי לי שזה בגלל מה שקרה לך לפני כמה חודשים! זה לא בגלל מאורע כלשהו! שום מאורע! העצב שלך הוא שורשי, משורש הנשמה! אַת אוֹרכידֵיאָה שחורה!

ניסיתי לחייך, אבל כל דבריה הטילו בי עצב כה נורא, שהוא שקע בתוכי כמו ספינה באגם.

את יודעת מדוע זה? כי אַת סוגרת את עצמך! לא משאירה פתח! ולוּ גם הצר ביותר! את משוּבּללת! ואת חייבת, חייבת, חייבת! – ניערה את שתי ידי בידיה בכוח – לצאת מתוך נִקבת השילוֹח הזאת! יש בה מים חיים, זכים, אבל הם זורמים באופל! הם חייבים לפרוץ אל האור!

מה הי יודעת? מה היא יודעת על הכאב הכוסס בי עוד מילדות ואיננו מרפה, שלעולם לא אוכל לתת לו ביטוי, בדיבור או בכתב.

קמתי ואמרתי שעלי ללכת.

למה לך ללכת עכשיו דרך כל־כך ארוכה, בשעה כה מאוחרת? הישארי פה. תוכל ללון בחדר של בתי, אתן לך כותונת־לילה, מגבת, תתקלחי, אם תרצי, אפילו אמבטיה חמה אוכל להַכין לך, מוקצפת, הצטחקה.

כה הפצירה בי, שנשארתי.

בבוקר השכם, עם אור ראשון בחלון המווּלן, הזר, התלבשתי ויצאתי חרש מן הבית.

לא עצמתי עין בלילה.

הרחובות היו שקטים, התנועה מעטה, אוספי האשפה גררו פחים מן החצרות אל המדרכות.

הייתי מסוחררת, מעייפות, מחוסר־שינה. מזנון קטן ובו שני שולחנות, היה פתוח. נכנסתי וביקשתי קפה.

המשקה החם עורר אותי. מן האפלולית שבפנים צפיתי אל הרחוב המתבהר והולך, אל הלובן בן הבוהק של הבתים שממול.

רציתי למות.

להשיל את עצמי מעלי, כמו שהנחש משיל את עורו.

עיר עצובה. אנשים עצובים, מכוניות עצובות. לאן כל זה נע? לאן אץ־רץ?

שילמתי ויצאתי. עצרתי מונית.

העוזרת אָני פתחה לי את שער החצר. השתוממה על בואי בשעה כזאת. אמרה שאמי יצאה עם אבי העירה, לפני רגעים מספר. טוב, אמרתי, טוב. מישאל בבית? – כן, למעלה, בחדרו.

סרן דהר לקראתי, מתייבב, צוהל, קופץ על כתפי.

חלום רע, המדשאה הזאת, שעכשיו עשׂביה נוצצים מטל, מוקפת עצים רחבי צמרות, שיחי־גדר מסורקים, בריכה תכולת־עין, צוננה, תמימת מראה, בירכתיה. פה עמדו שתי הבימות, על אחת מהן החופה. הרי אַת מקודשת לי.

למות.

עליתי לחדרו. הוא קם, נבהל ברגע ראשון, אך מיד האיר חיוך את פניו, חיבק את כתפי ונשק לי על לחיי. שלא כדרכו.

את עייפה, לא ישנת. עיין בפני.

צנחתי לכורסה.

אני חושבת שאפסיק עם הסדנה, אמרתי.

מישאל השהה מבטו עלי, ואחר שתיקה ארוכה, אמר:

היא סופרת טובה, המדריכה?

כן, טובה מאוד. סיפורים קצרים, תמציתיים, אין מלה מיותרת, אין משפט שנאמר כבר פעם על־ידי מישהו אחר.

שאביא קפה?

לא, לא מזמן שתיתי.

לא קראתי, אמר.

תקרא. חריפים כמו אוויר של ים אחרי סערה. ריח אצות, אתה יודע.

ולאחר רגע הוספתי:

אמש הייתי אתה בקונצרט. “מתיאוס פאסיון” של באך.

ה“מתיאוס פאסיון” של באך! קרא בהתרגשות, ואני לא ידעתי! צריך בכל־זאת לקרוא עיתונים, אני רואה. היה טוב?

כן.

חיוך רפרף על שפתיו, אותו מין חיוך מעיד על מחשבה משעשעת העולה על לבו.

את יודעת שבאך ייחס חשיבות עצומה למספרים? אמר. ממש כמו מחשבי־הקִצים אצלנו, המקובלים. BACH בגימטריה 14, הוא ראה בזה אות משמים, שמוטלת עליו שליחות קדושה: הספרה 1 מסמלת את האל האחד, 4 – את ארבעת האֶוונגֶליונים. 14 הוא כפל ה־7, שהוא מספר קדוש; 4 פחות 1 שווה 3, שהוא השילוש הקדוש; 4 ועוד 1 שווה 5, שהוא חמישה חומשי התורה, והיפוכו של 14 הוא 41, שהוא בדיוק הגימַטריה של שמו המלא, יוהאן סבסטיאן באך, בגרמנית. ולפי אמונה מיסטית זו בנה גם כמה מיצירותיו. ב“פנטסיה הכּוֹראלית” שלו, הפִסקה הראשונה יש בה 14 תווים, והמֶלוֹדיה כולה – 41 תווים בדיוק.

איפה למדת את זה? צחקתי.

בציריך, כומר פרוֹטֶסטַנטי אחד נתן כמה הרצאות על נוּמֶרוֹלוֹגיה, והלכתי לשמוע. את הקבּלה הוא לא הזכיר. הבאת להראות לי משהו שכתבת?

לא, עדיין לא.

אם כן, הבאת להאות לי משהו שלא כתבת.

צחקתי, העצב גבר בי עוד יותר.

מבטו נח עלי, שוקל, חומל.

טוב, אז אל תלכי לסדנה. לא חשוב כל־כך. הסופרים הגדולים לא קיבלו אימונים בסדנאות.

ובהשמיעו את המלים האלה חשתי כאילו הקרקע נשמטת מתחת לרגלי. כי הסדנה – הפגישות אחת לשבוע, שבת תלמידים גם יחד, התכוּנה הזאת סביב השולחן, הדפים המרשרשים, הקריאה בהיסוס, בחרדה, בדחילו ורחימו, בתקווה להבנה, להסכמה, הציפייה להערות המשתתפים, הוויכוחים הזהירים, ההתפזרות מתוך ידיעה שניפגש שוב בעוד שבוע – היתה לי עוגן להיאחז בו, קשר חובה, שתקרקע אותי, תמנע אותי מלהתעופף באוויר ומלהימוג. כה זקוקה אני עכשו למשהו שירתק את רגלי לאדמה.

כן, אני אפסיק עם זה, אמרתי.

נרד לאכול משהו?

לא, לא רעבה.

לא אוכלת כלום הבוקר, אני יודע.

באמת לא רעבה.

אז נצא לטייל קצת.

ירדנו למטה ומישאל סר למטבח, לקח מידי אָני שקית מלאה ויצאנו.

זה בשביל פיקניק? הצבעתי על השקית, אמרתי שאינני רעבה!

לא, זה בשביל מישהו, חייך אלי, מסתיר סוד.

וכמו בציריך, כשהוליך אותי ברחובות להראות לי את שכיות־החמדה של העיר, שילב עכשיו את זרועו בזרועי, יצא אתי משער החצר, הנחה אותי צפונה, פנה מערבה, והראה לי שביל מקצר אל הים.

ירדנו אל שפת הים והמשכנו ללכת על רצועת החול הלחה, כלפי צפון. קרעים של עננים עכורים שטו בשמים, לא מאיימים בגשם, וכחול הים התכהה מהשתקפותם בו. קריר היה, ואני בלבושי הקל, בזרועותי החשופות, נלחצתי אל כתפו של אחי. שורות של גלים נמוכים, מקציפים, נתרשרשו אל חצץ החוף, וסרטנים חצו את דרכנו בחיפזון, כנסים מפני רודף. היה זוך באויר, שאפשר היה לנשום אותו עמוק.

היה לך פעם אוסף של צדפים, הזכיר לי מישאל.

כן, כשהייתי בת שמונה, תשע. הייתי יורדת לים כמעט יום־יום, אחרי שעות הלימודים, אוספת את שלל הגיאות, או הסערות, שהוטל אל החוף, צדפים נדירים, פנינים, שֵישיים, אלמוגיים, מקוערים וחלקלקים, גביהם מתנצנצים בוורידי כתם־פז, או מגוידים ומחוספסים, או מיובלים ומחורצים; קונכיות בגודל אגרוף, בגודל לב, בעלות אפרכסות פעורות, פתחים למערות שבלוליות שיצורים אגדיים נחבאים בהן, מאובני דגים צחורים כבהט, מבריקים כשנהבים, חדים כלהבי אולרים; אבנים צבעוניות, זעירות, כאבני פסיפס, בין גרגר הזיפזיף, ספיר, איזמרגד, ענבר, אחלמה, אבנים טובות למחרוזות, למשחקים, להגדת עתידות. שמרתי את האוסף בתוך תיבת עץ חטובה, בעלת מכסה עשוי שיבוצי צדף, בחדרי. מנעול קטן היה לתיבה ואני הייתי נועלת אותה ורק מישאל ידע על האוסף. לא הראיתי אותו לשום חברה או חבר מכיתתי, כי לא היו לי חברה או חבר בכיתתי, כי הייתי רעה, פרח אל־תיגע־בי! בקנאות שמרתי על האוסף הפרטי שלי, לבל תשלוט בו עין רעה, כשהייתי מתיישבת על הרצפה, פותחת את התיבה, ובוחשת בידי בהמון הצדפים והקונכיות והאבנים הטובות, היה הרשרוש נשמע לי כצלצול של טבעות זהב. זה האוצר שלי, ואיש לא יגע בו. כשהייתי מקרבת את הקונכיות לאוזני, קונכיה קונכיה והד המעמקים שלה, הבא ממרחקים, מאפסי־ארץ, לעתים נהי, לעתים נהמה חלולה, לעתים יבבת רוח, לעתים שריקה חלושה, לעתים ילל אבוב, לעתים כמו תהום אל תהום קוראה – אמרתי בלבי, זהו קול העולם שרק אני שומעת אותו, אם רק ארצה, אדבּר אני אליו, והוא ישמע. סוד־שיח.

אגב, איפה התיבה הזאת עם הצדפים? שאלתי.

אמר לקחה אותה, כשהיית בלונדון, לאיזה בּאזאר לטובת ויצ"ו, או “האגודה למעל החייל”…

מה?! נעצרתי נדהמת.

לא, אני צוחק. נמצאת בוודאי באיזו מגירה בחדר שלך. לא חיפשת.

גבעות הכורכר התלולות שמימיננו הטילו צל על רצועת חוף, וכרבולות של קצף הסתחררו במרחב הים, שהיה רוגש עכשיו. אין מנוחה בים, אמר מישאל. גם לא רגע של מנוחה. והחל להסביר לי איך התנועה הסיבובית של הגלים יוצרת זרם חשמל, שאילו ידענו לנצלם –

באמצע המשפט הפסיק ואמר: עכשיו אנחנו ניגשים אל הנביא.

וכשפנינו אל הגבעה, נגלה לעיני הכוך החצוב בסלע הכורכר.

זאת “המערה” שלנו! נעמדתי על מקומי.

את עוד זוכרת?

אם אני זוכרת!

(שעות היינו יושבים בכוך הזה בילדותי, מישאל מספר לי אגדות על הסירֶנות, הקיקלוֹפּים, מידַאס, זהב האַרגוֹנָאוּטים. ימי האושר שלי! כמה אור!)

אבל עכשיו, שעון אל קיר הכוך, ישב אדם מכורבל באדרת בלויה ומרופטת, ידיו נתונות בתוך השרווּלים, ראשו, ששׂער שיבה מדובלל ודביק ירד ממנו לשני צידי פניו האפורות כאפר, היה תקוע בין כתפיו, זקנו מעוך על חזו, ועיניו עצומות. מאחוריו היה מונח מזרן שאניצי עשב־ים השתרבבו מקרעיו ולצידו ספל, שתי קערות פח, מזלג.

מישאל ניגש אליו, ודחק בכתפו: נחמיה!

האיש פקח את עיניו. עיניים שמבען דומה לשל ילד יותר מלמבע של זקן. כשהרים את ראשו, גם פניו נראו: ארשת של אפּאתיה כבדה, חפה מכעס, מתלונה. נדמה היה שהוא יושב כאן ישיבת־נצחים ואין לזמן שליטה עליו.

הבאתי אוכל, נחמיה! הנה, תראה! קרא מישאל בקול, והוציא מתוך השקית עגבניה, מלפפון, זיתים, גבינה, כמה פרוסות לחם, והניח על הצלחת האחת, ועל האחרת – תפוזים, פחית של משקה.

קום, נחמיה! שב שם ותאכל!

האיש לא נע ולא זע ולא אמר דבר.

אתה בסדר? כן, אתה בסדר! טפח לו מישאל על כתפו והקימו.

אחר־כך העבירוֹ אל המזרן והושיבו עליו.

הוא אילם? שאלתי כשפנינו לחזור הביתה.

הוא אילם, אמר מישאל.

וסיפר שהיה רואה אותו משוטט לאורך החוף, ופעם, לפני כמה שבועות, כשעבר על פני “המערה”, ראה אותו שוכב על מזרן, עטוף באדרתו, “מין אליהו, שהעורבים מכלכלים אותו”, וכשניגש אליו, ראה שהוא מעולף מרעב. הביא לו אוכל כלשהו, אחר־כך פנה ללשכת־הסעד, ושם אמרו לו שניסו לאשפזו בבית חולי־רוח, אך הוא ברח משם והם אינם יכולים לטפל בו. מאז הוא מביא לו שקית עם אוכל שהעוזרת אָני מכינה לו, בוקר בוקר.

איש־רוח!

אילם, ואתה קורא לו נביא?

הוא מתנבא בשתיקה.

נבואות טובות? רעות? אחרית הימים?

זה תלוי בשומע.

פסענו בשתיקה, לשונות הגלים הלוחכות את החול מלקקות את סוליות נעלינו.

אַת מכירה אתThe Second Coming של יֵיטס?

כן, למדתי.

ושוב הציף אותי גל של זיכרונות: הרצאתו המקסימה של רוּבּי על שירת האהבה של יֵיטס – “משורר האהבה הגדול ביותר במאה העשרים”, לדבריו – כשהוא מתהלך בחדר הנה והנה, לפנינו, סביבנו, מנופף בשרביט הקצר שבידו להדגשת משפטיו, מסַפר, ברגש רב, בהתלהבות, על אהבתו הסוערת למוֹד גוֹן, שהיתה אושרו ואסונו כאחד, המוּזה שלו, שממנה באה לו ההשראה למיטב שיריו בעשרים השנים הראשונות ליצירתו, וסיבת כאבו וסבלותיו. בצבעים עזים צייר לפנינו את ה“פַאם פאטַאל” הזאת – כאילו היא עומדת חיה לעיניו, כאילו הוא עצמו מסוער ביחסו אליה, מעריץ, נפגע, מקנא, סובל – יפהפייה, קרה, תובענית, שתלטנית, מנוכרת, אכזרית, שברוב אנוכיותה גם לא היו מודעות לה כלל הצרות שגרמה לו, כשהתערבה בכל מהלך ממהלכי חייו והפריעה לו ביחסיו עם כל אשה אחרת. אבל, אמר… וזוכרת אני איך נעצר פתאום על מקומו, השתתק לרגע, פניו עטו רוך של הזיה נעימה, וכשדיבר שוב, דיבר בשקט שהילך קסם על שומעיו. אבל, אמר, אבל בשירתו היא גילמה את האידיאל שלו, אידיאל היופי והגבורה והחירות, היא היתה הֶלֶנה היפה מטרוֹיה, הרוזנת קַתְלִין, הדמות המסתורית בטירה שלו, טירת בּאלילי, היא היתה אֵלָה הֶרוֹאית, רבת־עוצמה, בלתי־נכנעת לחולשות או למבקשים לשלוט בה, כי היתה “גיבורה לאומית” עשויה לבלי־חת, ז’אן ד’ארק של האירים במלחמתם נגד האנגלים… וקרא לנו בתים מתוך “הוורד”, “ברבורים של קול”, “הרוח בין ערבי הנחל”… וזוכרת אני איך עבר לפתע לטוֹן מבודח, ואמר: אבל צריך לזכור: אילו התחתן עם מוֹד גוֹן, היה סובל כפל־כפליים! היה נהפך לעבד נרצע! והמשורר החכם הזה, שהיה אנוכי לא פחות ממנה, שמר בכל־זאת על עצמו, הוא הניח לה לגזול ממנו הכול, חוץ מחירותו! להתחתן? – כן, כשהיה בן חמישים ושלוש התחתן עם אחת מיס הייד־ליס, צעירה ממנו בכשלושים שנה, עשירה, ועקרת־בית טובה, שדאגה לכל מחסורו…

ואני, מאזינה לקולו הערב, לא גורעת עין ממנו, מוקסמת מן הסטיה רווּית־הרגש שלו מן ההרצאה המלומדת על הפוֹאֶטיקה של יֵיטס אל הרפתקאותיו האֶרוֹטיות, ראיתי בו את המאהב האידיאלי, וחשבתי, אילו לחש באוזני מלות אהבה כמו אלו שהוא קורא משירו של יֵיטס…

אם כן, את זוכרת בוודאי את השורות הידועות:

וכו', ואחר־כך הוא אומר:

כלומר, כאשר הכול מתפרק, המרכז לא מלכּד עוד, אנרכיה משתוללת בעולם, התמימות טובעת, הטובים איבדו את אמונתם, הרעים מלאי מרץ ועוצמה – הרי אלה סימנים שקרוב יום ההתגלוּת, קרובה ביאת־המשיח השנייה, לפי האמונה הנוצרית…

שימי לב, נעצר ואחז בדש חולצתי, הרי בדיוק מה שנאמר בתלמוד – ואני קראתי את הדברים האלה בספר האגדה של ביאליק־רבניצקי כשהייתי בן עשר – שהסימנים המבשרים את ביאת המשיח הם ש“העזוּת תרבה, והיקר ייעוות, ובית־הוועד יהיה לזנות” וכו' וכו'. כלומר, גם כאן וגם כאן, הרע ביותר הוא שמבשר את הטוב ביותר! אַת לא חושבת שזה מעניין, מפתיע, ההקבלה הזאת בין שני טקסטים המדברים על קץ הימים? והלא יֵיטס לא למד תלמוד ולא קרא את ספר האגדה של ביאליק־רבניצקי…

ולאחר שצעדנו עוד כמה צעדים, אמר:

ואגב, שימי לב לעוד דבר מעניין: “קץ” הוא סוף, כיליון, אבדון, “קץ כל בשר”, אבל “קץ הימים” הוא התחלה, תחילת גאולה, ימות המשיח; “דחיקת הקץ” היא רצון לקרב את הגאולה… זה שוב “איחוד ההפכים” שדיברנו עליו לא פעם.

כשהגענו אל שער החצר, הפניתי מבטי אל המדשאה רחבת־הידיים, העצים עתירי העלווה, הבריכה תכולת־העין, כה רעננה ותמימה, חשבתי: פה התרחש חלום־ליל־הקיץ שלי.

בערב פשפשתי בניירות שהבאתי אתי מבית הורי, למצוא רשימה שכתבתי בלונדון על “חלום ליל קיץ”, לאחר הרצאות אחדות על הקומדיות של שקספיר ששמעתי באוניברסיטה.

היה זה זמן רב לפני שפגשתי את חגי, כשהתהלכתי בעיר מתנודדת, כמי שקם עתה ממחלה ממושכת.

התכווצות חמוצה, מכאיבה ממש, חשתי בלבי, הנשימה כמעט נעתקת, כשהוצאתי מן התיבה את העבודה שלי על קוֹלרידג', בתחתית העמוד האחרון שלה – “מעולה!” בכתב־ידו של רוּבּי. ומתחת לחוברת הזאת, הגיליונות הארוכים עם הרשימות הצפופות שלי על הסוֹנֶטוֹת של שקספיר, על קיטְס, על דאנטֶה גבּריאל רוֹסֶטי והפְּרֶה־רפאליטים, על יֵיטס… העולם הנפלא הזה, אוויר פסגות, הימָלאיה, שנידיתי עצמי ממנו. ולחשוב שלא אחזור אליו עוד.

ולרגע – נמשכה היד אל הטלפון, להרים את השפופרת, לחייג, לא להשמיע הגה, רק לשמוע את קולו פעם אחת.

(אני חייבת למצוא עבודה כדי להתייצב על רגלי, להיות עצמאית, לא תלויה בהורי!

ומצד שני: אני רוצה לכתוב! להתמסר רק לכתיבה!)

בלונדון הייתי שרויה בבלבול גמור. מתוך פיזור־נפש שמעתי הרצאות באוניברסיטה, מבטי פונה מדי פעם אל החלון הגבוה, בוהה החוצה. אור דלוח, חלבי, עוגמה לונדונית שאין לה תכלה –

ה“בּיאַטריצֶ’ה” של רוֹסטי, ליזי סידאל, אני רואה ברשימות שכתבתי אז, אשה אומללה, עשר שנים מאורסת לו, ושנתיים לאחר שנשא אותה, הרעילה את עצמה למוות, והוא, בייסורי מצפון, את כתב־יד של שיריו, שלא ראו אור, הניח בקברה –

בתחתית התיבה, בין הניירות מלונדון – טפסי הרשמה של האוניברסיטה, תדפיסי חשבונות עו"ש של בנק ברקליס, כרטיס הנחה לנסיעה בתחתית, דפי רשימות ששרבטתי, בכתב פרוע, תוך כדי האזנה להרצאות, עם קשקושי ציורים של מגדלי כנסיות וספינות מפרשׂ, בשוליים ובין השיטין, מחברת יומן, מכתבים אחדים של מישאל – מצאתי סוף־סוף את הרשימה שחיפשתי.

 

טיטניה וראש החמור    🔗

כשמתעוררת טיטַניה משנתה ורואה לפניה את ראש החמור של שֶתי, היא מדברת אליו דברי שיר. אומרת לו שאוזנה מוקסמת מקולו הערב, עיניה מיפי תארו, ולבה נוהה אליו, מבקש להישבע לו: אהבתיך! שתי עונה לה בפרוזה. אומר הוא לה, מבודח, שלא יהיה זה מן התבונה לאהבו, כי התבונה והאהבה אינן הולכות שלובות־זרוע בימינו, וחבל שאין שכנים טובים שישכינו שלום ביניהם.

וכך גם במערכה הרביעית. בלשון שירית מפצירה טיטניה בשֶתי שישכב לידה, על ערשׂ דשא רעננה, והיא תלטף את לחייו ותישק לאוזניו, וזר ורדים תענוד לראשו. ואילו שֶתי, בעל ראש החמור, מדבר גם כאן בפרוזה, מבקש את אחד מלהקת הפיות לגרד לו את ראשו, לסלק חרק שמטריד אותו, להביא לו את ילקוט הדבש, פונה אליו בלצון “מיסייה”, וכד'".

היא בשירה, הוא בפרוזה.

וכך, על־ידי ההבדלה שבין הצורות הספרותיות, מבטא שקספיר את הניגוד שבין הרוֹמנטיקה לריאליזם, כשבמחזה הזה נציגיה של הרומנטיקה הם בני האצולה, ונציגיו של הריאליזם הם פשוטי־העם, בעלי־המלאכה. כנגד בני הדוּכּסים והרוזנים, שמחמַת הבטלה הם מרחפים בספירות של חלומות ורודים, בהם הגברים הם כליל מעלות האבירות, הנשים כליל מעלות היופי והחן – מביא שקספיר את האנשים הארציים, העומדים בשתי רגליהם על הקרקע ויודעים להבדיל בין שגיונות־רוח נפוחים ובין עובדות כהווייתן. מחזה ההיתולים שהם מציגים לפני תֵזֶאוּס והיפּוֹליטָה על אהבת פּירָאמוֹס ותיסְבִּי, הוא איפוא לא רק פּארוֹדיה על מחזות־הנֵס הדתיים שהיו מוצגים בזמנו של שקספיר, אלא גם סאטירה על האהבה הרומנטית, שהשוגים בה מסוגלים לראות בפנס־שדה אור ירח, לנשק זה את זה דרך חור שבקיר, להרעיף זה על זה מחמאות שאין להן שחר, ולטרוף את נפשם בכפם כדי לשוב להיפגש בעולם הבא.

באיזה צד עומד מחברו של “חלום ליל קיץ?” איזו עמדה הוא נוקט כלפי הסְכיזם הזה?

עלילת המחזה כולו, שבמרכזו התעלול של אוֹבֶּרוֹן בטיטניה ובזוגות הנאהבים, לבלבל את חושיהם באמצעות צוף הקסם שפוּק מושח בו את עפעפיהם – אומרת דבר מפורש, שהוא הרעיון השליט במחזה: האהבה היא שגיון, היא הפכפכת, היא אי־רציוֹנאלית, היא מעוורת עיני פיקחים, מתעתעת בנבונים ובסכלים כאחד, היא מחלה המביאה בני־אדם למעשי שטות ולמעשי טירוף. כך נוצרת כאן שרשרת טעויות האהבה: ליסַנדֶר, המאורס להֶרמיָה מתאהב בהֶלֶנה, דֶמיטריוּס שהיה מאהבה של הלנה מחזר אחר הרמיה, טיטניה, אשת אובּרוֹן, מתאהבת בחמור ומעטה קלון על עצמה. (האם שאב שקספיר את הרעיון הזה מן המיתולוגיה היוונית? מן הסיפור על אפּוֹלו שהפך את אוזני מידַאס לאוזני חמור?); ואהבת־חינם סופה גם ליהפך לשנאת־חינם: כך ליסַנדר, לא רק חדל לאהוב את הרמיה, לאחר הכישוף שהטיל בו פוּק, אלא גם מתעב אותה. “לא את הֶרמיה, את הלנה אוהב,” הוא אומר, “מי לא ימיר עורב ביונה”, וכשקרבה היא אליו, לשכב על־ידו, הוא מרחיק אותה מעליו בגסות: “שכבי שם, הרמיה, לעולם אל תקרבי אל ליסנדר. כשם שעודף ממתקים מבחיל את המעיים יותר מכל מאכל, כך גם אַת, שנואה תהיי מכל אשה!” בהקבלה סימֶטרית לכך, מתרחשים אותם הדברים עצמם בין דמיטריוס להלנה; ואילו הֶרמיה והלנה שהיו כאחיות קודם־לכן, “לב אחד”, מוכנות עתה לנקר זו את עיני זו. הרמיה מכנה את הלנה “אשת מזימות”, “גנבת אהבה”, “תולעת”, “בוגדנית”, והלנה את הרמיה מאשימה בצביעות, ביוהרה, בחוסר־בושה וכד'.

אבל לא רק שֶתי ובני פמלייתו מתייחסים לאהבה בפיכחון ובשנינה, מתוך ידיעת טבעה הלא־רציונאלי. המוֹנוֹלוג של תֶזֶאוס במערכה החמישית הוא נאום על שלושה סוגי בני־אדם שהדמיונות מעבירים אותם על דעתם: המטורף, האוהב והמשורר. לשלושתם נפש רוגשת, בודה דברים שההיגיון לא תופסם. המטורף רואה שֵדים שהגיהנום לא יכילם; האוהב גם הוא לא שפוי בדעתו, ראשו סחרחר, מסוגל לראות “יְפִי הֶלֶנָה במצח צועניה”; והמשורר – עינו עולה רקיע, יורדת ארץ, ועטו מלביש צורה את יצירי רוחו הדמיוניים ביותר, הפוקדים אותו מרוב התרוממות־הרוח, או מחמת פחד.

מדוע, איפוא, מספח שקספיר למחזה סיום אידילי מתקתק? הֶפּי אֶנְד, שבו חוזרים ומתאחדים בני־הזוג שנועדו זה לזה מלכתחילה, מעגל הכשפים נשבר, ועם תזאוּס והיפוֹליטה נחגגת באתונה חתונה משולשת?

השחר עולה, פֵיוֹת־הלילה חוזרות למשכנן, גז החלום, גז הקסם, ואוֹבּרון שולח את שלושת הזוגות אל מיטות־כלולותיהם, להתעלס בהן, מברך אותם שלא תשלוט עין רעה בזרעם, ומאחל להם אהבת עולמים, שלום ושלווה.

וכך, מנצחת הרומנטיקה את הריאליזם, האשליה את האמת, המשאלה את השכל הישר. האם לא ברור שכאשר יאיר היום במלואו, והטבע, הדומם והאנושי, ייראה בבהירות, ללא צעיפי אור הירח החלומי, שוב תתעתע האהבה בשלושת הזוגות כשם שהיא מתעתעת תמיד בן גברים ונשים, משטה בהם, משלה אותם, ולא ישררו עוד השלום והשלווה? האם לא ברור שטיטַניה תשוב ותחבוק ראש חמור ותשוב ותשמיע באוזניו הגדולות שבועות־אהבה ברגע שיסנוור קסם את עיניה?

הוצאתי מתיבת פַּנדוֹרָה שלי את מחברת היומן הלונדונית, את האגרות המעטות, הקצרות, של מישאל אלי, תחילה מציריך, אחר־כך מביתנו בארץ –

לא יאמן כמה מעט רשמתי ביומן, אף שהבטחתי לעצמי, לפני נסיעתי, לכתוב בו יום־יום. וכמעט שום דבר על הפרשה שהבריחה אותי לאנגליה. כאילו אמרתי לקבור אותה בתוכי ולסתום את הגולל.

הערפל הלונדוני.

האלמנה רבּיקוֹב, בת שמונים וחמש, אולי, עדיין קוראת את פושקין ברוסית, כועסת על אוֹלגָה, שבגלל קלוּת־הדעת שלה נהרג לֶנסקי בדו־קרב. היא כבר אינה זוכרת מה בדיוק הקירבה המשפחתית שלה אלינו, זוכרת רק שלפני עשר, אולי חמש־עשרה שנה, ביקרה אמא בלונדון, התגוררה פה אצלה, שתיהן הלכו יחד ל“הֶרוֹד’ס” ואמר קנתה שם כסיות עור חומות יקרות מאוד, שלא הלמו אותה, כי “הידיים שלה לא די עדינות בשבילן”. סבא אוריה, אני אומרת לה, הוא הגיס של בעלך המנוח. – אה, נוֹימן, כן, מתבהרות עיניה בזיכרון קִיוֹבִי. לי הקצתה את עליית־הגג שלה, שאני מרגישה בה כמו בשובך יונים. חדר שרצפת העץ שלו מצפצפת עם כל צעד שלי, כמו קפיצי מיטת אוהבים, שמפאת השיפוע החזק של התקרה, לא בכולו אני יכולה לעמוד זקופת קומה. ליד אחד הקירות עומד בּיוּרו עתיק, עץ אגוז, עם טבלה נפתחת כמו במכתבות בית־ספר לפני מאה שנה, קסת דיו, סופג, מעליו תלויה תמונת יער ושלג ומזחלת רתומה לשלושה סוסים, במסגרת מוזהבת. מבעד לחלון הרחב נשקפים אלי הגגות הגמלוניים של שני הבתים שממול, שכותליהם אפורי הלבֵנים חבוקים בזרועות קיסוס ירוק מבהיק, וצמרות עצי האדר הענקיים שמשני צדי הרחוב הצר, המתעקל במעלה הגבעה. וחמש דקות הליכה מכאן – מרחבתי הדשא והיער של ההית', שעכשיו כפוֹר מצפד אותם.

כשם ש“הנוֹסטַלגיה כבר לא מה שהיתה”, כדברי סימוֹן סיניוֹרה, כך גם הערפל הלונדוני כבר לא מה שהיה. לא עוד “שיר האהבה של ג' אלפרד פּרוּפרוֹק” של אֶליוט, או “הערפל החום” המרחף מעל לגשר לונדון, שב“ארץ השממה” שלו. הטכנולוגיה המתקדמת טיהרה את אוויר הכרך מן הערפיח ששנק את ריאות תושביו וגרם להם שיעולים, נזלות, ודמיעת עיניים. הערפל היום הוא לבן, חלבי, זך. חזר לטבעו מימי בראשית, כשהיה מרחף על פני תהום. אני מתעוררת בבוקר אל צינת ינואר, רועדת מקור, קופצת מן המיטה, כמעט מחליקה ברגלי היחפות על הפַּארקֶט המדונג, ברוצי להדליק את תנור הגז, הממלא את מקום האח, כי החימום המרכזי של הבית לא מגיע לכאן. והחלון – כולו מלא את הערפל הלבן, הטהור האוטם את המראה שמעבר לו, ערפל רך, שקט, קופא על מקומו. הלובן הזה מפייס אותי: לא רק אַת לבדך. כל אדם פה לבדו, עם עצמו.

בדרך לאוניברסיטה, הערפל הלבן עודו משוטט ברחובות הרחבים – ווֹרן, גוּדג', גַאוֶר – על המדרכות צועדים האנשים הנפלטים ממנהרות הרכבת התחתית, עטופים באדרות החורף, חוצים את המוך הלח, האופף אותם, איש איש לעצמו, סגור בשתיקתו, ועקבַי מתופפים עם מאות העקבים האחרים, כמו בעדר עזים שעלה על הכביש. חשבתי איך הערפל הלונדוני הזה השט לאטו כענן בוקר על כיפת הר, או עומד כנד בין הבתים המגושמים, הקודרים, מחתל את האנשים לתוך עצמם, מפנים אותם, מבדיל אותם זה מזה, שעה שאצלנו, בנוף הפתוח תמיד, הפרוץ, הגלוי, שאין בו סוד –

לפני שבועיים, בחופשת חג־המולד, נסעתי עם חברתי ההוֹדית, סוז’אטה, לעיר רַיי שבסַאסֶקס, לבקר בבית שבו חי וכתב הנרי גֵ’יימס בשנותיו האחרונות. ברחובות הצרים, המרוצפים אבנים, של הרובע העתיק, היה תלוי ערפל סמיך. קר וטחוב היה, ושתינו, שלובות זרוע, נצמדנו זו אל צלע זו. פנסי הרחוב דלקו, אורם הצהוב, החולה, הבליח מבעד לערפל, מטעה את מחוגי הזמן. אנשים מעטים עברו על פנינו, ונקישות עקבינו על אבני המדרכה הדהדו בחלל הלח. אמרתי לסוז’אטה: אני מרגישה כאילו אני צועדת על לוחות של מצבות ברצפה של קתדרלה. סוז’אטה צחקה: כן, אצל האנגלים אין מרחק בין החיים ובין המתים. כל כנסייה כפרית היא חצי בית־קברות. מתחת לרצפה, בחצר סביב־סביב… אין פלא שתמיד רודפות אותם רוחות־רפאים.

ערפל אנגלי רך, שקט, מחתל, מַפנים. כשאני אפופה בו אני נחרדת מפני החזרה אל האור הישראלי הצועק בראש־חוצות, מחצין את החיים בעריצותו, צולף בהם לצאת מתוך עצמם, להחציף זה לזה ללא חציצה, בלי מצרים.

גן הוורדים של המלכה מֶרי.

יום מאי זוהר, וכשאני מתהלכת בריגֶ’נט פַּארק, בתוך הפאר הירוק הזה, של עצי האשוח והאלון והאדר והערמון והאקאציה, ומעל לראשי צפצופי מקהלות ציפורים שוקקות בצמרות הגבוהות, ולרגלַי מרחבי עשב הצוהל באור, המנומר בצהוב הנוּריוֹת והסביוֹנים ושן־הארי – נמחים מלבי, ולו לשעה, כל חודשי הכאב, האכזבה, הציפיות, הידיעה, ההתפכחות־המרה־אל־העובדות־שאין־לשנותן, וכולי־כולי עם היופי הנוהר סביבי. מפְּרימְרוֹז־היל ירדתי אל המעגל הפנימי של הפּארק, צועדת לאורך משעולים החוצים כרי דשא. סנאים מקפצים בין העצים, נעצרים רגע להסתכל בי, מדלגים אל אחד הגזעים, מטפסים בפזיזות אל ענפיהם הגבוהים, לימיני קולטות עיני את הלובן המבהיק בשמש של בתי־האצולה של נַאש, על קווי המתאר הקלאסיים שלהם ועמודיהם התומכים גזוזטראות, כעין מקדשי־מעט יווניים; פוסעת אט־אט בשולי אגם המים, מתבוננת בברווזים החומים והכתומים השטים בו בשלווה, נעלמים לרגעים בתוך הגומא, חוזרים ומופיעים, מפעם לפעם מתנשא אחד מהם מעל פני המים, דואה במשק כנפיים סואן, מיד מתעייף, נוחת, וחוזר לשוט שאננות.

מגיעה אל גן הוורדים של המלכה מֶרי, עומדת משתאה מול השפעה הזאת של צבעים זוהרים באלפי שמשות, מול יפעת תפרחות הוורדים הקטיפתיות, העדינות, המדיפות בושם, מול תועפות היופי, שדומה כאילו פרצו בחדווה חגיגית מעבי האדמה, לאחר שהיו חנוטות וקפואות בתוכה כל החורף הארוך.

ולפתע, מן השביל שבין ערוגות הוורדים אני שומעת עברית, עברית צברית קולנית. וכשאני מסבה את ראשי, אני רואה זוג צעיר וילד כבן חמש. האם, אשה בשׂמלה פרחונית רחבה, עטרת שיער בלוֹנדי מחומצן מפארת את ראשה, צועקת: אמרתי לך שתפסיק עם זה, לא? ובעלה, בחור מגושם, בעל זרועות עבות ושעירות, חולצת טריקוֹ צרה, עם כתובת של אוניברסיטת אוֹקלהוֹמה מתפקעת על חזו, כובע ספנים לראשו, גוער בה מרחוק: מה אַת צועקת עליו! תני לו לעשות מה שהוא רוצה, הוא לא ימות מזה! והיא אליו, אתה רוצה שנאחר כמו אתמול? לא איכפת לך להפסיד שוב שלוש־עשרה פּאוּנד? בסדר! בסדר!

והעברית הזאת, פה, בטבע הזוהר הזה, בגן הוורדים של המלכה מרי, מנפצת לי בבת־אחת לרסיסים, את ההַֹרמוניה האידילית, שזה כשעה חשתי כאילו אני טמועה בתוכה.

ורק רשימה אחת ויחידה על חגי, בכל ארבעת החודשים לחברותנו שם, וגם זו, מראשית הכרוּתנו:

“החבר” שלי, בן־הקיבוץ שמצאתי בהיסח־הדעת, ושאינני יודעת עדיין מה לי ולו ואם בכלל וכו' וכו', שופע מין בריאות ארצישראלית שמעוררת בי קנאה ממש. כשאני מסתכלת בו שעה שהוא אוכל, אני צוחקת מהתפעלות. הרעבון התמידי שלו! התיאבון התמידי שלו! אנחנו יוצאים לתיאטרון, ובהפסקה הוא נדחק בגופו הגדול אל הבּאר, ועם כוס הבירה, מזמין כריך “קינג סייז” עם נקניקיה או גבינה, מכלה אותו בשלוש בליעות ולא נודע כי בא אל קרבו. בסופה של ההצגה – קדימה, למסעדה סמוכה! ארוחה איטלקית בריאה, עם ערימה גבוהה של פַּסטָה, אומצה עבה מפעפעת דם, הררים של כרוב כבוש… – מה את צוחקת? הוא נושא עיניו מן הצלחת. – נהנית ממך! – תיהני מן האוכל, לא ממני! הוא מושיט, ישר אל מול פני, נתח בשר הגון על מזלגו. אבל אני, האוכל לא מעורר בי תיאבון, אני מזינה עיני בו, במלקחי לסתותיו החרוצות, בידיו המשרתות אותו ללא הפוגה, בארשת העונג הפושטת על פניו, מצהילה את עיניו. בחדרי הוא פותח את המקרר, מבטו בולש בעומקו, מוצא עגבניה יפת־מראה, מוציא אותה: מותר? כף ידו מלטפת אותה סביב, עוטפת, נועץ פיו בה, מעלע את מיציה, קורע פיסה גדולה מן הבּאגֶט ותוחב אל בין שפתיו, מרטיב בלגימות של בירה מן הפחית, שאת פיתחה מרט בתנופה, כשאני משתאה על רעבונו, שאין תחתית לו, הוא אומר שזו ירושה מן הקיבוץ, ומספר לי, בצבעוניות עליזה, איך הוא וחבריו היו באים מן השדה או הסדנה לארוחת בוקר בחדר־האוכל, הקלחת שבאמצע השולחן גדושה ירקות, וכל אחד מהם עורם על צלחתו כל כמה שהיא יכולה להחזיק, עגבניות, מלפפונים, צנוניות, בצל, מבתר וחותך דק־דק, יוצק שמן, חומץ, זורה מלח, פלפל, מערבב, מבולל, מגביה, גודש… פולחן! עבודת־קודש! וכשהבליל מוכן, הם תוקעים את ראשיהם באבוסים, לועסים, מוצצים, מלקקים, מנגבים את השמן מן הצלחת בחתיכות לחם, מרביצים גְרֶפְּס, כדבריו, וחוזרים לעבודה בבטן מלאה.

ופה התחבבו עליו המאכלים האנגליים, אלה שאני בוחלת בהם: פשטידת־רועים, יוֹרקשיר פּוּדינג, כרוב מבושל, מהביל, שעועית מחוממת מקופסאות־שימורים, נקניקיות צלויות או הרינְג מטוגן לארוחת הבוקר, בצד ביצייה כפולת־עין ונזיד של שיבולת־שועל… איך אתה יכול לאכול הרינג מטוגן על הבוקר? אני שואלת במיאוס. הֶרגל שקנה לו, הוא אומר, מן החודש הראשון לבואו ללונדון, כשהתגורר במין בֶּד־אֶנד־ברֶקפֶסט על־יד תחנת פֶדינגטוֹן, ושם הלעיטו אותו בארוחות בוקר כאלה, טעימות ומזינות. וכבוד רב הוא רוחש ל“הַיי טִי” האנגלי של שעת מנחה, שהוא רואה בו מנהג אצילי. מזמין אותי לבית־קפה שבלב הייד פארק, מתרווח מול נוף כרי הדשא והאגם, מזמין שני קנקני תה, אפיפית, מרקחת גרגרי־יער, חמאה, גם עוגת אפרסקים בתור תוספת – ועכשיו גם הוא באצילים…

והפלא ופלא: הוא לא משמין כלל! גופו הארוך והחינני שומר על צורתו האתלטית, הגמישה, חמדת מבטיהן של יושבות בית־הקפה או עוברות־הרחוב.

אַת לא נהנית מאוכל? הוא שואל. מספרת לו שמאז ילדותי היתה התאווה הזאת זרה לי, ואמי היתה גוערת בי בשעת הארוחות למה אני יושבת וחולמת עם הכף בידי.

אבל קורה שבאמצע הארוחה, בשבתנו במסעדה, הוא מניח לרגע את הסכין והמזלג, נועץ בי מבט רציני, קצת מֶלאנכולי, ומציג לי איזו שאלה פילוסופית שעלתה על לבו, כמו: מה חשוב יותר, לדעתך, הכבוד או התועלת? מותר לוותר על הכבוד כשיודעים שתצמח מזה תועלת?

ופעם שאל: תגידי, יש בכלל חיים אחרים? אני מתכוון, אחרים מאלה שאנחנו חיים? או שהדבר היחיד שבא במקומם הוא המוות?

ואני חושבת: אולי זה בדיוק מה שנחוץ לי – לחסות תחת זרועה של בריאות כזאת, להישען על גזע איתן כזה…

אחותי הקטנה,

תוך כדי התעמקוּת פה בציריך בקוואנטים ובגלי־אור, תעיתי לסמטה צדדית שקוראים לה פוֹטוֹסינתֵיזה, ואני בולש אותה מכל צד. משיעורי הטבע בבית־הספר אַת זוכרת בוודאי שזה תהליך שבו אנרגיית האור (שמקורה בקרינת השמש) מסייעת לצמח להפוך את דו־תחמוצת הפחמן לגלוקוזה. והמורה סיפרה לכם, ללא ספק, שבזכות התהליך הזה, הצמחים הירוקים, בעלי הכלוֹרוֹפיל, פולטים חמצן, מעשירים את האוויר, ולכן כה נעים לנו לנשום אותו מלוא ריאותינו כשאנו נמצאים בשדה וביער.

כשנכנסים לעומקה של סמטה זו, היא נפתחת לבסוף למרחב הגדול של סוגיית התהווּת החיים, כי השערה סבירה היא, שהפוֹטוֹסינתיזה היא שמילאה, לפני כך וכך מיליארד שנים, תפקיד חשוב בתהליך התפתחות החיים. אבל אני, את הסוגיה הזאת, משאיר לפי שעה לביולוגים, ועוסק בהשתנות של היעילות הקוואנטית של האור הנבלע בתהליך הפוטוסינתיטי, התלויה באורך הגל (גל של אור אדום בדרך־כלל) ובכלוֹרוֹפיל הקולט את הפוטונים. את מבינה? – לא, את לא מבינה.

למה אני מבלבל לך את המוח עם המרקחת המלומדת הזאת? מפני שבשעה שאני רכון על הנייר ומטייט נוסחאות פיזיקאליות, צץ מדי פעם קלסתר פנייך לעיני, ואני שואל את עצמי אם האור הפנימי של האדם לא יוצר גם הוא מין תהליך פוֹטוֹסינתיטי שבו משתנה האורגניזם שלו. “אור פנימי”, לדעתי, הוא לא מושג פיוטי בלבד, או דתי, כי הוא נובע מאיזה מקור קרינה פיזי. האם איננו מבחינים בשינויים המתחוללים כגון עור פניו, עיניו, אפילו שערו, ידיו, של אדם, כשקורן מתוכו האור הזה?

מה דעתך?

אחות יקרה,

אם כן בויילס עדיין לא היית, ולא ראית את בית־האחוזה היעקוֹבּיני שבו ביליתי שלוש משנות הנעורים שלי, כשראשי הצעיר מסתבך ברשתות הנוסחאות הגיאומטריות והפיזיקאליות, מחפש מוצא מתוכן, ומאושר כשמגיע אליו לבסוף. חבל, זהו מקום יפה מאוד – יער עצום, אפל, על הגבעות שמסביב, שועלים יהלכו בו, אפרים, סוס דוהר באופק, ושעת הליכה משם – הים המתקצף בין צוקים גבוהים.

קחי לך כמה ימי חופשה וסעי לויילס. ואם “הקוֹלג' למחוננים” שבו שהיתי ממש כבן־אצולה אנגלי, הוא לא פתיון בשבילך – אני ממליץ על ביקור באזור הולדתו וגידולו ושכרותו והוללותו של המשורר האהוב עליך – דילֶן תו­מאס. קחי רכבת לסוַאנְסי (העיר שנולד בה, אך לא מעניינת), משם יוצא אוטובוס ארבע פעמים ביום לקַאמַארתן, מקאמארתן יוצא אוטובוס – כפרי, מיטלטל מצד אל צד, ביחוד אם הנהג שתה לפני־כן – לסנט־קלרס וללארן, רק פעם אחת ביום (!) ב־10.20. בלארן, על צוק גבוה המשקיף על המפרץ, עומד הבית שבו חי תומאס עם אשתו (השמועה אומרת שרדתה בו קשות, אך גם סבלה נורא ממנו), בימים שלא התפרפר למסבאות של לונדון או לערבי קריאה מטורפים בארצות־הברית. הבית סגור בדרך־כלל, אבל תבקשי מן השכנה, גב' גֵ’יימס, שומרת המפתח הגדול, שתפתח לך, והיא תעשה זאת ברצון ותספר לך יותר משתהיה לך סבלנות לשמוע.

אבל כשאני כותב לך את השורות האלה, מציקה לי שוב מחשבה, למה, בעצם, לא למדת שירה עברית באוניברסיטה?

שירת ימי־הביניים וספרד, למשל? בימים אלה, כשעיינתי בכמה ספרים בספריית הרמב"ם של “בית אריאלה”, נפל לידי קובץ שירים של משורר עברי שחי בפרוֹבַנס בסוף המאה ה־13 (בפֶּרפּיניַאן, מוֹנפּליֶה, וכמה שנים באַרְל, העיר שבה צייר ואן גוך את הנופים טרופי השמש שלו) – ידעיה הפניני. את האיש הזה, בהיותו בן 14 כתב שיר בן 1000 מלים שכולן מתחילות במם, וכשבגר – 1000 מלים המתחילות באלף, ו־912 מלים המתחילות בלמד, הייתי משתוקק לפגוש ולברר אתו כמה עניינים משותפים לשנינו, כי לבד מהיותו משורר, היה גם איש־מדע ופילוסוף, ועכשיו שמעי את השורות הנפלאות האלה, הלקוחות מתוך “בחינת עולם” שלו:

אַת תופסת? במלים ספורות נתן ביטוי לתיאוריה מדעית שהזמן, תחילתו “בחבלי ההֶעדר – הקודם להווייתו”, כלומר, לפני היות העולם לא היה זמן, ומציאותו תלויה בהוויה משתנה. טוב, נניח לזה. “יש דברים, הוֹראציוֹ, בשמים ובארץ…”

סעי לוֵיילס!

ביום ד', באחת־עשרה בערב, אני כבר במיטה, מצלצל הטלפון, אני מזדעזעת: הוא? מלבנון? מן הקיבוץ? מפה בעיר? בחרדה אני מרימה את השפופרת ונדהמת לשמוע את קולה של תרצה בהרב.

אני מצלצלת כדי להבין מדוע לא באת לפגישה הערב…

“להבין?” אני מתקוממת בתוכי, מדוע “להבין” ולא “לדעת”? והטוֹן המוסרני הזה, כאילו אני תלמידה בבית־ספר הנתבעת להסביר איחור או חיסור. היא תזמין את הורַי לחדר ההנהלה!

לא יכולתי, אני אומרת בשקט.

זו הפעם השנייה. יכולת, לפחות, להודיע מראש! גם ביום רביעי וגם בקודם, חיכינו לך, חשבנו שעוד תבואי, ובגלל זה התחלנו באיחור של רבע שעה! זה הפסד לכולם!

אני מצטערת…

אַת חולה?

לא.

שתיקה.

אז תואילי אולי לומר מה הסיבה להֶעדרך?

אני שותקת. אין לי מה לומר. האפרכסת צורבת את אוזני.

אולי אַת חושבת שלא הקדשנו די זמן לדיון בקטעים שהבאת, היא אומרת בקול רך, בעצם עצור יותר, כי אני מבחינה בכעס המבעבע בו. יכולת לומר לי את זה. הייתי מבינה. יתכן שהייתי משנה קצת את הסדר, והיינו קוראים שני קטעים בפגישה אחת. אבל לא לבוא, לא להודיע מראש, לא להתקשר אתי…

בשקט־בשקט אני מניחה את השפופרת.

ובעצמי מתפלאה מנַיִן לי האומץ הזה.

כי אני רואה אותה יושבת בחדרה, ליד שולחן־הכתיבה שלה, העמוס ספרים ומחברות, השפופרת עדיין לאוזנה, והיא המומה. לא מאמינה שכן קרה לה הדבר. ואחר־כך רותחת מעלבון על שאני הקטנה העזתי לפגוע בסמכותה, בצִדקתה המוחלטת, שאין עליה עוררין.

ולרגע אני מרחמת עליה. כועסת על עצמי. לא יכולה לסלוח לעצמי.

נזכרת ברגעים יפים בחברתה, בשלושת החודשים האלה, מאז שנרשמתי לסדנה. רגעים של התרוממות־רוח, אפשר לומר.

גשם יורד כשאנחנו יוצאות מן הבניין לאחר הפגישה. מחכות על המדרגות שייפסק, אך הוא מתגבר. אני מציעה לה את מחסה המטריה שלי, ושתינו, שלובות זרוע, נלחצות זו אל צלע זו כדי שלא להירטב במטר, ממהרות להגיע אל תחנת האוטובוס. ממתינות לבואו, וכשהוא מתמהמה מנסות לעצור מונית, אך המוניות חולפות, מלאות, זו אחר זו, בתוך מסך המים הניתכים בעוז, ללא הרף. אני מציעה שניכנס לבית־קפה, לא הרחק מן התחנה, אנו רצות שלובות זרוע, צוחקות, נכנסות לבית־הקפה הריק, מים נושלים מן המטריה, מבגדינו, שלוליות נקווֹת לרגלינו, מתיישבות אל שולחן הפוֹרמאיקה הלבן, מזמינות קפה, לחיינו סמוקות מן הריצה, מן הגשם, מין עליצות שורה עלינו, כמו שתי ילדות שחצו בריצה חורשה אפלה והגיעו בשלום למרחב הפתוח –

וכשהגשם בחוץ מוסיף להצליף על המדרכה ונתזים נוצצים מקפצים מחיציו לכל צד ואנו מחממות את כפות ידינו בספלי הקפה, נזכרת תרצה במקרה מימי ילדותה, בבנימינה, ומספרת לי על “שוטה הכפר” שלהם, בחור אדמוני שיער, בעל שפה תחתונה משורבבת “כמו אומצת בשר חי”, שהיה מהלך, קיץ וחורף, לבוש אדרת ושתי ידיו בתוך שרווּליה, כמי שקר לו, “מין שוטה עם הילה של קדוש סביב ראשו”, שיום חורף אחד, אחר־הצהריים, והיא בת חמש, רצה בגשם מבית חברתה לביתה, ברחוב לא סלול, כשפלגי מים חורצים ערוצים באדמת החמרה האדומה ושוטפים אותה במורד הרחוב, ותוך כדי מרוצתה נפלה, ברכיה, שמלתה, התרפשו בבוץ, היא פרצה בבכי, ובאותו רגע עבר שם “השוטה” ההוא, הקים אותה, “לא ראיתי שזה הוא,” אמרה, “כשאַת בוכה והברכיים פצועות, את לא רואה את פני האיש, אַת רק רואה את גופו הגדול ומרגישה את היד המושיעה,” והוביל אותה לצריפו, שעמד בשדה קוצים, מין בקתת עץ שחורה, שקירותיה מצופי נייר־זפת מבחוץ, ללא חלון, ובפנים חשוך, רק אור חיוור, קודר, חודר מבעד החרכים של שני תריסי העץ, “עיני נפערות, כבר לא מרגישה כאב בברכיים הסרוטות, רק פחד,” אמרה, “ואני רואה גרוטאות מגובבות בפינות החדר, מטילי ברזל חלודים, להב של מחרשה, חוטי ברזל, ברגים, חבלים, מוט גדול, כמו דקר… פחד נורא, כמו מפני מכשירי עינויים… הוא מושיב אותי על שרפרף ליד השולחן הערום, מביא דלי מים, ספל פח, מתחיל לרחוץ את ברכי, את רגלי וידי, כמו ישו שרחץ את רגלי תלמידיו, מביא איזו מטפחת אדומה, קורע אותה לשניים וחובש את הברכיים… ועכשיו אני רואה אותו מקרוב מאוד, רואה את עיניו האדומות, את השׂפה המשורבבת, הוורודה, בצבע הבשר החי, הוא מהמהם משהו, אי־אפשר להבין מה, ופתאום הוא מתחיל ללטף אותי, לנשק, מעביר את ידו מתחת לשמלה… בבהלה נוראה קפצתי מן השרפרף, התפרצתי החוצה, הדלת נחבטת מאחורי, ואני רצה בגשם, רצה, רצה…”

היא השתתקה, הרהורים הבהבו בעיניה, ואני, מין ספק ניקר בי, אם באמת אירע בה הדבר.

אני רעה בלכתוב על דברים שקרו לי, אמרה, כקוראת את מחשבותי, סיפור יוצא עקום איכשהו, מזויף. תמיד מרגישה יותר טוב בכתיבה על מה שלא קרה לי. ולא קרה לי הרבה! צחקה, אוֹהוֹ!

פעם ישבנו שתינו ליד השולחן הארוך שבחדר הסדנה, לאחר שכל משתתפי הפגישה יצאו, והיא קראה פרק שהביא אחד המשתתפים, והצביעה על כל השגיאות שבו, ובעצם, על חוסר השגיאות שבו. כי הסטייה מן התִקני, הסבירה לי, כתיבת משפטים שיש בהם “שגיאות” כביכול, אמירות בדרך לא־צפויה, מפתיעה לעתים, זה מה שעושה את הכתיבה למשהו ייחודי שאנו קוראים לו “ספרות”. אם כי, הוסיפה, כל יצירה טובה מספקת את המפתח לבחינתה ועשויה לשבור את כל הכללים, וצריך להיזהר מאופנות ומתורות המהלכות בשוק, מטבעות עוברים לסופר. אין מטר ש פלַטינה למדידת ספרות, כמו זה ששמור בארכיון המידות והמשקלות בסֶבְר.

ויום אחד, יום חורף שמשי צלול כבדולח, אך רוח לא־נעימה נשבה, תזזית כזאת, ואני בשמלה קלה, בשרווּלים קצרים, הרוח מצמררת את זרועותי, ומיד עם צאתי מן הבית עמדתי על טעותי אך התעצלתי לחזור וללבוש משהו חם יותר – אני רואה אותה בנחלת־בנימין, קרוב למונטיפיורי, הולכת למולי, נושאת אמתחת־בד גדולה, נפוחה, מרופטת, שכובדה מטה את כתפה הימנית מטה, לבושה בחוסר־טעם, כתמיד, דבר שאני תמיד מתפלאה עליו, בשמלה סגולה כהה, מנומרת בנקודות לבנות, נפוחת שרווּלים, משהו משנות הארבעים אולי. אנחנו שמחות זו על זו, אני שואלת אותה מה המשׂא הכבד שהיא נושאת, והיא אומרת שזה עתה יצאה “ממערת אָלָדין” ברכוש גדול: ספרים ישנים, שתמיד רצתה “להחזיר מן הזיכרון” אל ספרייתה: “אנא קרנינה” בארבעה כרכים, שיצא בפולין ב־1921, בתרגום מיושן מאוד, ו“השׂטן” של טולסטוי שיצא בליטא ב־1921, ספר נדיר, יקר־המציאות, ו“איוב” של יוסף רוֹט בתרגומו של יצחק למדן, שיצא בתל־אביב ב־1932, וארבעת הכרכים של כתבי גנֶסין, מהדורה משנת 1946… היא אוהבת ריח של דפים ישנים, אמרה, ובייחוד ריח של תרגומים ישנים, שהשפה בהם פוסעת באי־בטחון, מועדת במהמורות, אך תמימה “כמו בת ישראל צנועה בעיירה,” ודווקא אי־הדיוק שבה, הקושי שלה בבחירת המלים הנכונות, שניכר בכל משפט, זה מה שקוסם לה כל־כך, כי דרך ההתלבטויות הלשוניות האלה אפשר להציץ אל נפשו של המתרגם או המחבר, וגנסין, נוּ טוב, את גנסין הלא אני מעריצה.

אני מושיטה את ידי לקחת את האמתחת מידה, כה כבדה היא נראית, ממש רחמנות לראות איך היא מושכת את זרועה, אך לא, היא לא תתן לי, עוד כוחה במותניה, ובכל־זאת לאחר דין־דברים קצר היא מניחה לי להחזיק בה, ונסחפת להרצאה על גנסין, כלומר, על הקצב שלו.

הקצב של גנסין, היא אומרת כשאנחנו עומדות על המדרכה בנחלת־בנימין ואנשים עוברים על פנינו מכאן ומכאן, אבל לא איכפת לה כלל, הקצב שלו הוא שכולל בתוכו את התוכן, את המהות, את תנועת־הנפש, את הכול! קצב הנשימה הארוכה, המתמשכת, הלֵאה, הקצב החדגוני הזה כביכול, היא מצטטת בעל־פה כמה משפטים מ“הצידה”, על רוזה וחגזר, על ישיבתו בחדרה בערב, ליד השולחן, עם המנורה המטילה צללים, והסַמווָאר, ושימי לב כמה ווי־חיבור יש אצלו לפעלים, וכמה פעמים חוזרות המלים “והיתה”, “והיה”, “והיו”, “והיתה מדברת”, “והיתה שותקת”, “והיו יושבים”, “והיו יוצאים”, והחזרות החדגוניות האלה מבטאות, יותר מכל סיפור המעשה, את השיממון שבחיים, את אי־הסיפוק, את הערגה למשהו אחר שיקרה וישנה את הקיים…

האמתחת כבדה בידי… העוברים־ושבים ברחוב נוגפים בי מכאן ומכאן, אינני יודעת, בעצם, מדוע אני לא מניחה אותה על המדרכה לרגלי, אלא מחזיקה אותה כאילו חוששת שמישהו יחטוף את הספרים הנדירים האלה, בעוברו על פנינו, אבל אני מקשיבה לה היטב, כי הדברים מעניינים ואמורים יפה, ועוד יותר ממקשיבה, אני מרותקת אל פניה, שמין אור של “נשמה יתירה” שפוך עליהן כשהיא מדברת על הקצב של גנסין, והיא שוכחת שאנו עומדות כך ברחוב… אולי נשב באיזה מקום, אני אומרת לבסוף, הזרוע כבר כואבת לי. לא, היא ממהרת. ממהרת? אני צוחקת בלבי, הלא היתה מוכנה להמשיך ולדבר כך עוד חצי שעה, שעה. אבל היא מציעה שאלווה אותה אל תחנת האוטובוס, וכך, כשאני מלווה אותה אל התחנה, שהיא די רחוקה, בשׂדרות רוטשילד, והאמתחת שבידי מושכת יותר ויותר (היא כבר שכחה שאמרה לי בתחילה שרק לכמה רגעים אחזיק בה ואחר־כך תיקח אותה מידי; אבל בעצם, הרי אני צעירה ממנה בעשרים שנה), היא ממשיכה לדבר על גנסין ומסבה את תשומת־לבי לפיסוק המיוחד שלו, למשפטים הארוכים, המפותלים, והוא הרי לא הכיר כלל את פְּרוּסט, “החיפוש אחר הזמן האבוד” הופיע כשגנסין כבר לא היה בחיים, כמעט אפשר לומר שפרוּסט הושפע ממנו… וכשאנו מגיעות אל התחנה היא מציעה לי לבוא אתה לביתה, לאכול צהריים יחד, היא תכין משהו פשוט, צ’יק־צ’ק, חביתה עם גבינה, יש פשטידת תרד במקרר, אבל אני מודה לה, אומרת שקבעתי פגישה בשתיים (בשתיים? תספיקי?) מוסרת לה את האמתחת.

ביום רביעי בערב צלצלה אלי, וחמישה ימים אחר־כך, ביום ראשון בצהריים, מצאתי מכתב מבויל בתיבתי, ושמה וכתובתה על המעטפה, מאחור.

כבר שלושה ימים אני מתהלכת עם המכתב הזה בראשי, מצרצר, מצרצר, ובשני הלילות האחרונים כמעט לא עצמתי עין. אני מנסה להשכיח אותו, אך מדי כמה רגעים מבצבץ איזה משפט מתוכו, מרים את ראשו ומשמיע את קולו בקולה שלה, החמוּר, כמו שנשמע בשיחת הטלפון האחרונה. ואני אומרת לעצמי: את מלוכלכת, הלכלוך הזה דבוק בך כל־כך, עד שאי־אפשר להסירו. אם אחרי החתונה הרגשת שעלייך לטבול במים טהורים כדי להתנקות מלכלוך שנדבק בך מבחוץ, עכשיו, אחר המכתב הזה, את יודעת שהלכלוך הוא בתוכך, בתוך־תוכך, ולמרק אותו תוכלי רק אם תקרצפי את עצמך עד זוב דם, עד שבשׂרך יקרע.

כן, אני אומרת לעצמי, הכול נכון: אני כפוית־טובה, צבועה, בוגדנית, זייפנית, עזת־מצח, חסרת –כשרון. אין מתוֹם. וחייבת סקילה על מה שעוללתי לחגי. ולה, כמובן. ונוסף לכל זה – תפסתי את מקומו של מועמד אחר לסדנה, שהשתוקק כל־כך להשתתף בה, ובגללי נשאר בחוץ. והיא צודקת, בכול, כי אין לי תשובה. והיא צדיקה, כי אין חטאים שאני יכולה למנות בה. ואם יש, הרי עליהם אני יכולה רק לשתוק.

אני מנסה לחנוק את המשפטים המבצבצים מתוך המכתב הזה, אך הם שבים ומרימים את ראשם – כמו בילדותי, בחצרנו, כשהייתי מכסה תולעים בעפר, ומהדקת אותו היטב, בטוחה שנחנקו, וכעבור רגע היו שבות ומציצות מתוכו. אני מנסה להתווכח. לא, אני אומרת, כשהייתי יושבת אתך ושותקת, בפגישות שהיו לנו, לא היה זה מתוך טינה, שום טינה לא היתה לי כלפייך, אלא מתוך ביישנות. כן, יש בי ביישנות, בניגוד למה שחושבים רבים, בניגוד לְמה שחשבו גם הילדים בבית־הספר, שאני יהירה, מתנשׂאת. לא נכון, אני אומרת, לא מתוך כפיות־טובה עזבתי את הסדנה, להיפך, אני אסירת־תודה לך מאוד, עזרת לי, הפנית את תשומת־לבי לכיווּנים שלא חשבתי עליהם כלל; אלא מסיבה אחרת, שאַת היית יכולה להבין אותה, אילו רצית. נוח לך להתעלם ממנה. ואת אומרת שאין בי כנוּת. אבל דווקא בגלל היותי כנה באו עלי הצרות, בזו אחר זו. ואת לא מבינה, בכלל לא מבינה, את המניעים שלי לבריחתי מחגי.

והלא את עצמך אמרת לי, חזרת ואמרת: שום רגשי אשמה!

אבל ידי על התחתונה בוויכוחים האלה. הצדק תמיד אִתה. והמכתב הזה, שאכלתי אותו כמו שאכל הנביא יחזקאל את המגילה, שב ומתנפל עלי מתוכי, וחוזר ומתנפל. לרגעים אני מתקוממת, כולי אש־להבה להשיב מלחמה שערה. הכל שקר, אני צועקת, ואני שונאת את הצדקנות הזאת, העריצה, המשפילה, הרומסת… אבל עד מהרה אני מודה בתבוסתי ויוצאת מהזירה.

כמה פעמים שמתי ידי על שפופרת הטלפון, להרים ולחייג אל מישאל, ולספר לו על המכתב הזה, אבל מתוך כבוד אליו אני נסוגה.

כי אני, “רק על עצמי לספר ידעתי”, והוא, רק לא על עצמו מספר, רק לא בעצמו מתעסק. חושב על היקום, הזמן, המרחב, המדינה, גורל האנושות, העם –

 

חלומה של עלינה    🔗

עלינה התעוררה. למולה, על הקיר, היו שלוש הגרַאציות הזכות, הטהורות, גופותיהן הערומים עטופים במלמלה שקופה. היא ניסתה להיזכר בחלום, אבל אפילו פרט אחד ממנו לא עלה בידה לדלות מן הנשייה, והיא זכרה רק שהיה זה חלום רע. רע מאוד.

מלמטה עלו רחשים וקולות – של דיבורים, צחוק, צלצול כלי אוכל — ופתאום רגזה על עצמה שהיא נמצאת במקום הזה, על מיטה זרה, בחדר זר. התנערה ממשכבה, קמה על רגליה, ירדה במדרגות ויצאה אל המדשאה.

היא חיפשׂה את אביה בקהל הרב, הרוחש ומדשדש בדשא — קצתם אוחזים בספלים ובפנכות, רבים מלקטים תופינים מן המגשים העוברים על פניהם, נישאים בידי מלצריות בסינרים שחורים, אחרים עומדים חבורות־חבורות ומשוחחים — ולא מצאה אותו. כשראתה את מישאל סובב בין האורחים, כמשגיח שהכול יתנהל כסדרו, ניגשה אליו ושאלה אם ראה את אביה. מישאל הסתכל כה וכה ואמר שראה אותו לפני כמה רגעים, מדבר עם אביו, אולי פרשו להם אל בין העצים.

אני רוצה כבר ללכת, אמרה.

עייפה? חנן אותה מישאל במבט מבין.

זה לא המקום שלי, אמרה.

מישאל התבונן בה — לפניה העגולות, התפוחות, היה גוון חולני, וחיוך עצוב נצנץ ממשקפיו.

מדוע?

לא, זה לא המקום שלי, חזרה ואמרה והקיפה במבטה את הקהל.

מישאל לא ידע מה יעשה כדי שתרגיש טוב יותר.

אולי נשב באיזה מקום, עד שאביך יתפנה, אחז בזרועה.

ופילס להם דרך בתוך הקהל אל שולחנות השיש שעל שפת הבריכה.

באמצע דרכם, כשהם דחוקים מזה ומזה, נעצרה וקראה: עכשיו אני נזכרת!

מישאל ראה בהלה בעיניה ושאל במה נזכרה.

בחלום! הכול!

וקפאה במקומה.

מישאל עמד מולה, מבוהל גם הוא, ולא ידע מה לעשות. לבסוף אמר:

בואי, נשב, ואת תספרי לי. תספרי מה חלמת.

לאחר שהתיישבו ליד שולחן השיש, סיפרה:

חלמתי שכלבים רודפים אחרי, נובחים ורודפים, נובחים ורודפים, ואני רצה בכל כוחי בשדות ואומרת לעצמי: הם רודפים אחרי לעבי־היער, לעבי־היער, אבל פתאום תפסתי את עצמי ואמרתי, בפחד מוות, זה לא עבי־היער, זה בּאבּי־יאר, ובאמת ראיתי לפני, לא יער, אלא בור גדול, כמו שראיתי בסרטים מן השואה, כשחיילים גרמנים במגפיים יורים בגופות ערומים של נשים והן נופלות לתוך הבור —

היא הפסיקה, הרהרה רגע ואמרה:

אולי זה מפני שלפני שנרדמתי הסתכלתי בשלוש הנשים הערומות שתלויות בחדר של אחותך.

אחר־כך המשיכה:

נעצרתי על־פי התהום. למטה ראיתי את ערימת הגופות וידעתי שבעוד רגע יירו בי וגם אני אפול לשם, ואולי, חשבתי, אצליח עוד לנשום מתחת לגופות וכך אנצל, כמו שקראתי פעם על מישהי שניצלה מן ההרג הזה. אבל החיילים הגרמנים, שעמדו בשורה על מין תלולית כזאת, שעשבים שׂעירים צמחו עליה, הם היו שלושה או ארבעה, לא ירו בי אלא צחקו, הסתכלו בי וצחקו, וחשבתי שהם צוחקים מפני שאני עדיין לבושה, הייתי בשמלה לבנה ארוכה, כמו שמלת כלה, ואני חייבת להתפשט לפני שיירו בי, אבל לאחר רגע התפלאתי מאוד לשמוע שהם מדברים עברית, איך זה חיילים גרמנים, נאצים, מדברים עברית? ושמעתי אחד אומר לשני, עזוב, לא כדאי להרוג אותה, לא שווה, ושלושתם, או ארבעתם, שוב צחקו, ואני זוכרת שנעלבתי נורא שאני כל־כך לא שווה שלא כדאי אפילו להרוג אותי.

זהו?

כן, התעוררתי.

מבטו של מישאל נח על פניה. היא סובלת, חשב, והסבל הזה דבוק בה, היא לא יכולה להשיל אותו מעליה.

ופתאום עמד לבו מדפוק.

השם בּאבּי־יַאר פעם ברקותיו.

וחשב: בּאבי יַאר, דבר שאירע לפני ארבעים־חמישים שנה, והנה הוא מופיע בחלומה של עלינה. באבי־יאר הוא אירוע של זמן עבר. היתכן שהעבר הזה אינו קיים עוד? נעלם? נפל לתהום? אבל אם יש תהום שחורה כזאת שאנו קוראים לה עבר והאירוע נפל לתוכו, הרי עודנו קיים, אם גם שם! כשם שחומר אינו יכול להיות לאַיִן — כך גם אירועים שקרו אי־פעם!

ואולי באבי־יאר קיים בהוֹוה, כמו שהוא מופיע בחלומה של עלינה, בזמן הוֹוה?

ובה בשעה הפך שוב בסוגייה המציקה לו זה שנים:

סוגיית כיווּן הזמן. ושאל את עצמו שוב, בפעם האלף, מדוע חץ הזמן הפסיכולוגי חופף את חץ הזמן התֶרמוֹדינַאמי, ולפיכך אנו זוכרים את העבר ולא זוכרים את העתיד? האם העובדה שבחלומות חוזרים אירועי עבר ונקבעים בהוֹוה אינה סותרת את ההנחה המקובלת בדבר כיווּן הזמן?

ולעומת זאת: אם מקובל עלינו שהיקום מתפשט ולא מתכווץ, כלומר, חץ הזמן הקוֹסמוֹלוֹגי חופף את חץ הזמן התֶרמוֹדינאמי, או האֶנטרוֹפּי —

אך יתכן מאוד, חשב, שחץ הזמן הפסיכולוגי שלנו, שעמו אנו נולדים, שהוא מובנֶה בתוכנו, ושקדם לכל המחקרים שאנו עורכים, הוא שקבע את ההנחות המדעיות שלנו, ובהשפעתו אנו מגיעים למסקנה שהיקום מתפשט ולא מתכווץ, ושכיווּן התקדמותו הוא מסדר לאי־סדר.

אבל אם כך הדבר, נזדעק בתוכו, כאילו חשף שערוריה, הרי כל תיאוֹריית הזמן שלנו היא עניין סוּבּייקטיבי בהחלט!

ובּאבי־יאר הוא לא אירוע שהיה אי־פעם בזמן עבר, שחלף ונבלע באיזה עבר כללי, אלא הוא נמשך והולך בתנועה מתמדת!

פתאום חש בקרינה חזקה הזורמת בינו ובין עלינה, שיושבת מעבר לשולחן השיש, ושדה כמו־ אֶלֶקטרוֹ מַגנֶטי נפרש כרשת ביניהם. עיניה היו עצומות עכשיו, עפעפיהן מכסים אותן כעפעפי בובה גדולה, כאילו שרויה היא שוב בחלום. קרינה זו, ידע, נישאת על־ידי פוטונים הנפלטים מגופה ונעים במהירות האור לעבר גופו הבולע אותם, בגלל הבדל רמות האנרגיה במרווח שביניהם, וחששו הגדול היה, שאם תימשך הקרינה הזאת, תקטן ותלך האנרגיה שלה ותיסוג לאחור.

הוא הניח את כף ידו על ידה כדי להעירה, וכשפקחה את עיניה והסתכלה בו בתימהון, לחש: נבהלת?

וכשלא ענתה ורק הוסיפה להסתכל בו, המה בו לבו כל־כך, שהיטה את עצמו אליה, כאילו ללחוש לה משהו מקרוב מאוד, אך מיד שב והזדקף.

התעוררתי לפנות־בוקר בצביטת־לב נוראה, כמו נשיכת נחש: רוּבּי. אפלולית בחדר, השחר רק מישש את הקירות באצבעות עיוורות, וכל הכאב הישן, שהיה חבוי, חנוק, בפנים, עלה ממעמקים והציף אותי במימיו העכורים. הוא אורב בסתר, הכאב הזה, אַת מתעלמת ממנו וחושבת שנעלם, ופתאום הוא מגיח ומוחץ אותך. כל הזיכרונות, על השעות, והערבים, והלילות עם רוּבּי, שלפנים היו הגעגועים מוסכים בהם איזו מתקתקות רוֹמנטית, עכשיו פשו בגופי כרעל. האנוכיות האכזרית שלו, המסווה את עצמה בחן, בשַׁארְם אינטלקטוּאלי, בדברי חיבה פיוטיים, לעתים בהעמדת־פנים של מסכנוּת, של התבטלות־עצמית, של נעריות הכמֵהה לחסות, וכל זה זורם אלייך בטבעיות כזאת, שאינך יכולה להבדיל מה כן ומה מזויף. האנוכיות הבלתי־נשברת והבלתי־נכפפת שלו, שלא מודע לה כלל הסבל שהיא גורמת לזולת. האם נעצר לרגע בדרכו לראות אם הכאיב למעריץ אותו, למתמכר לו? הוא ממשיך ללכת, זקוף, בוטח, מחייך לכל עבר, פוסע שפי אל חדר ההרצאות, להלך קסם על התלמידות, לכשף אותן באַנֶקדוֹטוֹת מחיי שֶׁלי, קיטְס, בקריאה רווּיית פּאתוֹס משירי דילֶן תוֹמאס; הוא ממשיך בדרכו, הפרופסור הנאהב, כה מרוצה מעצמו, כה גאה במראהו הצעיר, השובבי כביכול, בהצלחותיו, עוד מעט ייבחר לראש החוג, קֵיימבּרידג' קורצת לו ממרחק של שנה, וכשיגיע לביתו לאחר שעות הלימודים, או לאחר התעלסות חטופה עם אַסיסטֶנטית צעירה, שזה עתה התקבלה לעבודה — מחכה לו שם נוות־ביתו חמת־החיק, אשת־חיל מי ימצא, המבשרת לו שקיבלה העלאה במשכורת, והוא, מאושר, מנשקה בשמחה, בהכרת־טובה, ומושך אותה אל מיטתם—

שכבתי וזעמתי וזממתי, דמי מורעל. בעד רפפות התריס חדר אור הבוקר התל־אביבי, וכשהצלחתי לבסוף לסתום, בכוח, את הסילון העכור הזה, עלו על לבי מחשבות על “הניסיונות הספרותיים” שלי.

ונחמה לא מצאתי בהן. המלים, המלים שאני כותבת ב“קטעים הספרותיים” שלי (או מוטב שאומר ב“חטאים הספרותיים” שלי) אלה שהראיתי לתרצה בהרב ואלה שלא הראיתי לה, רוצה הייתי שתצמחנה כנפיים, שתתעופפנה, חופשיות, גבוה ולמרחקים, אבל הן רתוקות, אזיקים לרגליהן. מה הסוד הזה, שאינני יודעת אותו? מהו סוד הרוח הנושבת בין המלים שאני חשה אותה כשאני קוראת דפים של ספרות גדולה, רוח כ“רוח בין ערבי הנחל”, המשמיעה מנגינה מרעדת כשהיא פורטת על הגבעולים, על קני־הסוף? ואולי זו “רוח אלוהים מרחפת”? אני זוכרת שמישאל, כשבא לחדר הזה בפעם הראשונה ואמר לי “תכתבי” — כי האמין שחבוי בי כשרון כתיבה — שאלתי אותו על מה אכתוב, על עצמי? והוא, כדרכו בהשמעת משפטים פרדוֹכסליים, אמר: “כדי שתגיעי לעצמך עלייך לצאת מעצמך.” ואחר־כך אמר: “על החלומות. כתבי על החלומות.” וכשראה שאני תמהה, פירש את דבריו: ספר טוב בעיניו הוא ספר על “עולם נחלם”. גם אם הוא כתוב על מציאות מוכרת כביכול, העולם שהכותב בורא הוא “עולם נחלם” שאין ולא היה כמוהו.

לעתים מצלצלים באוזני הדברים שאמרה לי תרצה בהרב על “נִקבת השילוח” שלי, ואני יודעת כמה נכונים הם. כי אני, מן הנקבה האפלה הזאת, שזורמים בה מים חיים, כמו שאמרה, עוד לא יצאתי. אני שומעת את פכפוכם הלא חדל, ואל המלים קולם לא מגיע. בקטעים הראשונים שכתבתי הרגשתי שהם נובעים מתוכי, המים, נובעים וזורמים, ועכשיו אינני יכולה לגול את האבן מעל פי הבאר.

המנגינה! “הנשמה היתירה”! מה ערך לכל הנכתב ללא “הנשמה היתירה” הזאת, המרחפת בין המלים, מעליהן, שעמה אנחנו מגביהים מן הקרקע וממריאים אל הוויה נעלמת שאנו מכירים אותה רק מן הכמיהה אליה! המנגינה הזאת העוברת בין הדפים ב“יום האור” ההוא, כמו רוח נושבת מן המדבר ומלהטת את פני ענת, והנה רגליה קלות, שלוחות על הגבעות.

יש מיתר דק בתוכי שאת מנגינתו אני שומעת, ואילו רק יכולתי לשחררה, להעלותה מפנימי כמו מבאר עמוקה, ולהעבירה אל המלים שאני כותבת, בלי “לכתוב על עצמי” — כן, על כל מה שמחוצה לי ולא על עצמי — ובלבד שהמנגינה הזאת תישמע.

בייחוד לפנות ערב, פה בחדר, מתמהמהת להדליק את האור, קולות של ילדים משחקים בכדור עולים מן הרחוב — אני מרגישה בחסרונו של סרן על־ידי. כשנסע מישאל לשוויצריה ואני נשארתי בבית עם אבא ואמא, היה הוא ידידי היחיד. מרביץ את גופו החסון לרגלי, מניח את ראשו על כפותיו, מניח לי ללטף את שדרתו, את עורפו, והפרווה המתוחה, שצבע חול־מִדבר לה, נענית בעונג למגע ידי, דומה שנרדם, אך כל חושיו קשובים אלי. לעתים קרובות נדמה לי שהוא ניחן בידיעה על־חושית של המתחולל בתוכי פנימה, ואיזה סֵיסמוֹגרַף בגופו רושם את רעדות לבי. כשהחלה אצלי אותה פרשה – שהיום אני רואה אותה כמין היסחפות למצב של טירוף, טשטוש גמור של ראיית המציאות – הרגשתי כאילו הוא יודע ומלווה את כל תהפוכותיה. חסר־מנוחה היה, עצבני. הייתי חוזרת הביתה מפגישה – אחת מאותן פגישות גנובות, במכוניתו, בנסיעה אל שפת הים, אל החורשה במגדיאל, ערב אחד עד חוף פלמחים הגענו — והוא היה קופץ עלי כאילו דואג לשלומי, או מזהיר אותי מפני מעשים נואלים. מה אתה, מצפון שלי? הייתי חובקת את צווארו, מחטממת אותו, שומר־מוסר? אבל על־פי־רוב, הרי שרויה הייתי במרה־שחורה, ברוגז, בידיעה שכל המירוץ המטורף הזה סופו רק הרס, והוא, כמו לעודד אותי, היה מושך אותי החוצה, רץ אתי סביב־סביב לגן, לבריכה, יורד אתי אל שפת הים, משתובב על פני רצועת החוף, מציג להטוטים לעיני כשהוא חג סביב זנבו, מעפר ברגליו, מתפלש בחול, או קופץ אל הגלים בשמחה וחוזר — כאילו אומר לי אעשה כל מה שברצונך, רק שלא תהיי מצוּברחת! לאחר הפגישה האחרונה, המייאשת, שלי, עם כְּזוּב־לבי, כשבירך אותי, בציניוּת כזאת, על החלטתי לנסוע, וכשחזרתי הביתה וכל רצוני היה להתנפל על מיטתי ולבכות את נשמתי לדעת — עלה אתי סרן לחדרי, ליקק את רגלי, וכשהתיישבתי על המיטה, ידי תומכות את פני הלוהבות, מנסה לקבץ את עצמותי, לתת דין־וחשבון לעצמי על מה שהיה, על מה שיהיה – השתטח על הרצפה לרגלי המיטה והשמיע מין יבבה חלושה, מתמשכת, זבת כאב, כשל חולה אנוש שכוחותיו הולכים ואוזלים. וסיפר לי מישאל, שביום שהייתי אמורה לחזור מלונדון, התהלך בחדרים חסר־מנוחה, התעכב לידו שוב ושוב, נושא ראשו אליו, משמיע קול שיעול, כשואל דבר־מה, ואחר־הצהריים, כשהתקרב מועד נחיתת המטוס, היה עצבני מאוד, רץ כל כמה רגעים החוצה, דוהר אל השער, חוזר ממנו שפל־ראש, מאוכזב, ובבוא הערב, ואני עוד לא הגעתי, איבד לגמרי את סבלנותו ונבח כלפי הרחוב כאילו שמע צעדים של מסיגי גבול.

כשהחל חגי מבקר בבית, היה ברור שהוא עוין אותו, וכל הקשר הזה ביני ובינו הוא למורת־רוחו. היה משמיע נביחות של זעף בכל כניסה שלו, כמעט מזנק אל צווארו לולא אחזתי בו, היה שומר את צעדיו כשהתהלך בחדרים, לוטש אליו מבטים של איבה או של חשד, וכל אופיו הנוח, ה“הוּמאני” אפשר לומר, של מאסטיף זה, שהוא בעל טבע מתון וסובלני, למרות היותו עז שבכלבים ודמם של אבות־אבותיו הבּוּלדוֹגים זורם בו, היה משתנה בשעות אלו: פתאום נעצר על מקומו, מסתמר, אוזניו מזדקפות, עורו מרטיט, פתאום נשכב על המפתן, זועם וקודר, חורץ לשון. כשהיה חגי עולה אתי אל חדרי, היה רץ בעקבותינו, כאילו כדי שלא להניח לנו להתייחד, וכשהיה חגי מגיף את הדלת בפניו, היה נרבץ מאחוריה ומנהם חרש, כמביע מחאה כלפיו ואכזבה ממני.

כל השתדלויותיו של חגי לקנות את לבו לא הועילו. חגי היה מחניף לו. מנסה לשחק אתו כגבר־עם־גבר, להתגרות בו בלצון, לטפוח לו על גבו כמו על שכם חבר, לדבר אתו מחמדים. סרן לא התפתה. להיפך, נדמה היה שהוא מואס בו עוד יותר בגלל החיזורים האלה, שמן־הסתם ראה בהם צביעות.

ושעה לפני תחילת המסיבה כלאה אותו אמא בחדר הרחצה של אָני. חששה, כנראה, שאם יתהלך חופשי, יהפוך את כל החתונה על־פיה. הוא רבץ שם, מחריש, קיבל עליו את הדין, קודם לבדו, אחר־כך עם התרנגול האדום שהובא מן הקיבוץ.

רק פעמיים נשמעה נביחתו. פעם אחת, כשעמדנו תחת החופה, וכל הקהל נשא עיניו למעלה, חיוכים פשטו בו, כאילו היתה זו בדיחה מבוימת; ופעם שנייה, בזעם רב, כשסבבו האורחים ובידיהם ספלי הקפה ופיסות עוגת החתונה.

אבל אז גרמו זאת המטוסים שסרטו את השמים ביעף, כשחלפו מעל לראשינו בדרכם צפונה.

וראיתי איך החווירו אז פני הסופר, שעמד לא הרחק ממני, על־יד שולחן המשקאות, כשנשא מבטו למעלה.

 

סיוטי יריב    🔗

זה כעשרים דקה ביעתה את משולם יריב המחשבה שעלולה לפרוץ מלחמה בכל רגע, אולי עוד הלילה. אולי כבר פרצה, אי־שם בצפון. מפעם לפעם נשא עיניו לשמים, שנוגה הירח המלא עמעם את כוכביהם, כי נדמה היה לו ששמע זמזום מטוסים. כחתף, בן־רגע, עלולה כל החתונה הזאת ליהפך ללהבת־אש.

משולם יריב היה רדוף־פחדים. כשהיה נשוי לזינה, היא סבלה מכך לא מעט. הוא היה נועל את הדלת על ארבעה מנעולים בכל ערב, לפני שוכבם לישון, וקודם שהיה מוריד את התריסים, היה עומד בחלון רגעים ארוכים ובולש במבטו את שיחי הגדר משלושה עברים, כי לעתים קרובות דימה לשמוע רחשים מוזרים מסבכיהם ולא היה בטוח שלא מסתתר מאחוריהם גנב, האורב לשעת כושר לפרוץ אל הבית. הוא עמד על כך שיתקינו סורגים למרפסת המטבח, וכאשר טענה זינה, שכבר לא היתה לה סבלנות לשיגעונות שלו, “למה צריך סורגים, בּוּבּי, הלא לא מזמן עשית בריח לדלת המטבח כמו לתא בבית־סוהר!” – הסביר לה בשקט, גם הראה לה, מן המרפסת, אך יכול גנב או אנס להשתלשל בחבל מן הגג, לנפץ את אשנב בית־השימוש ולחדור פנימה. שלוש פעמים בשנה האחרונה לנישואיהם, העיר את זינה באמצע הלילה וביקש שתזמין בדחיפות אמבולנס כדי להעבירו לחדר־מיון, כי הוא חש קוצר־נשימה, כאב עמום בחזה ולאורך הזרוע השמאלית, ואין לו ספק שאלה סימנים של התקף־לב מתקרב. זינה היתה בטוחה שאין לו שום דבר בלב, שהלב בריא לגמרי, כי כבר חמש פעמים הלך לבדיקות בקופת־חולים, והתוצאות היו תמיד משביעות רצון, וגם ד"ר פיינרו הבטיחה שאין לו מה לדאוג. היא ידעה שהמיחושים האלה פוקדים אותו בימים שלאחר הופעת ספר שלו בדפוס, כשהוא רואה את ספרו בחלון־הראווה, או על המדפים; אבל גם כשעוברים שבועות אחדים והוא אינו כותב כלום. היא הייתה מזמינה, כמובן, את האמבולנס, כי אי־אפשר לומר לא, אך כשהגיעו הרופא והחובש, היה מודיע שהוטב לו, ואף־על־פי שהשניים הפצירו בו שיבוא אִתם, כדי להיבדק, לפחות, סירב לקום מן המיטה.

כל קריאה לשירות מילואים היתה מכניסה אותו ללחץ קשה. כשהיה מגיע אליו צו־הקריאה – אותו נוסח לאקוֹני שהוא משמים ומאיים בעת־ובעונה־אחת — “עליך להתייצב… במקום הקישור של יחידתך… עם קבלת צו זה…” וכשהיה מגיע למלים “עליך להביא אתך את כל הציוד הצבאי שברשותך, לוחיות זיהוי, משקפי אב”כ" וכו' – היה חש חלחלה במעיו, מין קבס, עד כדי כך, שהיה מסופק אם יוכל לעמוד במשימה. ואולם, ביום הנקוב היה מתגבר על חולשתו, משנס את מותניו, הולך אל הקריה, ומתייצב במפקדת קצין חינוך ראשי. הפקידות הצעירות, בצריפים שהוא שנא כל־כך את מראיהם, שצלילי פזמונים וקולות קריינים של גלי צה“ל היו פורצים תמיד מדלתותיהם הפתוחות ונפזרים בכל רחבי המחנה, היו רושמות אותו, מחתימות, מוסרות לו בחביבות את לוח הרצאותיו לעשרת הימים הבאים, חייל שחום־פנים, שמעולם לא שמע את שמו, ספק אם הוא בכלל יודע שהוא סופר, היה מסיע אותו בג’יפ לאיזה בסיס נידח בלב שממה מדברית – נסיעה של ארבע שעות בחום לוהט, באור מסנוור, עם בחור שאינך יכול להחליף שלושה משפטים אִתו, גם נוהג בג’יפ בצורה מסוכנת ממש, מפחידה – מתקבל שם באדיבות, אך ללא התלהבות; אחרי ארוחת הערב משמיע, במסגרת של סדרת חינוך, הרצאה על “שלשה דורות בספרות העברית החדשה”, או על “דמיון ומציאות ברומן הישראלי”, הרצאות שאין אחריהן שום שאלות מצד החיילים וממילא גם לא תשובות; אבל כבר בלילה הרביעי, או החמישי, כשהוא שוכב תחת שמיכה צבאית גרדנית, בחדר ערום ומאובק בבסיס המרוחק כמאה ק”מ מן הבסיס הקודם, היה מרגיש רע כל־כך, שידע שהוא לא יוכל להמשיך בזה. עם כל רצונו הטוב, עם כל הכרת החובה הלאומית, הוא לא מסוגל. בשתיים או בשלוש לפנות־בוקר היה מתעורר, בחילה נוראה במעיו, לחץ בלב, חמיצות, זיעה מכסה את מצחו, הוא בטוח שאלה רגעיו האחרונים, ומה הספיק בחייו הקצרים, “עוד מזמור אחד היה לו”, ובבוקר הוא מטלפן מן הבסיס אל קצין החינוך הראשי עצמו, ומבקש ממנו לשחררו לפני תום עשרת הימים, כאבי גב מוזרים תקפו אותו פתאום, החיילים בין־כך־ובין־כך לא מתעניינים ביותר בהרצאותיו, רובם נרדמים מעייפוּת, והוא ישתדל למלא את החסר בזמן אחר, כשירגיש טוב יותר. הקצין, אחרי שני רגעים של שתיקה, נענה לו. הוא יודע את נפש פקודיו, סופרים ואמנים, אנשים בעלי עצבים רגישים, בעלי גחמות ומוזרויות, שיש להתחשב בהם ולא כדאי להקפיד אִתם, ואת משולם יריב הוא מעריץ, אם כי לא קרא את ספריו, מחוסר זמן. “העיקר שתבריא מהר ותכתוב לנו עוד הרבה ספרים טובים,” הוא מסיים את שיחתו הטלפונית עם יריב.

עכשיו, כששמע את בזיקת המטוסים מעל לראשו, נפלה עליו אימה. אם אמנם מלחמה היא, הפורצת כבר ברגעים אלה, או שתפרוץ בעוד כמה שעות, תהיה זו הנוראה מכל המלחמות שידענו. מלחמת השמד תהיה זו, שבה ערים שלמות תיהפכנה לאפר ולעיי חרבות, ומאות אלפי אנשים ימותו בעינויים נוראים מנשק קטלני שהעולם לא ידע כמוהו, ומפלט לא יהיה.

כדי לגרש מלבו את המחשבות הרעות, את דמיונות הזוועה, ניגש אל שולחן המשקאות, ביקש כוס ויסקי, ולגם ממנה לגימה גדולה.

אך לאחר שלגם הרגיש רע עוד יותר. הוא חש חלשוּת במעיו, ברכיו פקו ונשימתו התקצרה. זמזום רחש באוזניו, בראשו, והוא ידע שלא יחזיק מעמד. הוא יתעלף, כמו שקרה לו כבר כמה פעמים, פעם כשהיה תלמיד בית־ספר וכדורגל פגע בראשו באמצע המשחק בחצר; פעם בשעת אימוני ירי ביום שרב לוהט; פעם במרפאה, כשהקיזו לו דם מזרועו. מתוך חשרת הערפל שבראשו, שמע את עצמו אומר שתהיה זו בושה נוראה אם הוא יתמוטט פה לעיני כל הקהל הזה. מבטו קלט כיסא פנוי במרחק חמישה צעדים ממקום עומדו. הוא הצליח להגיע אליו, צנח על המושב, ושמט את ראשו לאחור אל המסעד, שואף אוויר עמוק אל קרבו, לבל תכסה אותו חשיכה.

הזעזוע שעבר עלי.

בשש לפנות ערב — מתי היה זה? שלשום? לפני חמישה ימים? — ואני מתכוננת לרדת לאכול משהו בבית הקפה הסמוך, צלצול בדלת, אני פותחת —

נשמתי פרחה: חגי.

עומד על הסף, מחייך: מקווה שלא מפריע…

הייתי משותקת.

ובלי לחכות לתשובתי, הוא נכנס – לבוש מכנסי בד רחבים, עם שנצים במותניים, חולצה ורודה שהביא אתו מלונדון, תיק של עור משובח, מבריק, בידו, כמו של סוכן־ביטוח – מעיף עין על סביביו, בוחן את החדר, אחר־כך מתעכב מבטו על פני: את נראית טוב… השמנת קצת, או שאני טועה? וכעבור רגע: מותר לשבת?

ושוב, בלי לחכות למענה, מתיישב על השרפרף העגול שליד שולחן התה. סוקר שוב את החדר, מבטו משתהה שוב עלי, שנשארתי עומדת ליד הדלת, מאובנת מרוב תדהמה, ובשימו ידו אל מנעול התיק, הנשען אל רגלו, על הרצפה, הוא אומר: הבאתי לך משהו..

אך אינו פותח את המנעול, אלא, ידו על הסֶגר, נושא אלי מבט מבודח במקצת: לא מעניין אותך איפה הייתי? מאַין אני בא?

והדבר המדהים ביותר לאחר ההלם הראשון, הוא יכולתו – העזתו, חוצפתו או סכלותו – לנהוג כאילו כלום לא קרה! יותר מכן: כאילו חיים אנו חיי שיגרה של זוג נשוי!

לא נעים לי שאַת עומדת ככה על־יד הדלת, הוא אומר בניגון מתפנק וחיוך על פניו. תשבי, למה את לא יושבת?

ואני, לאחר שיקול חפוז — הרי לגרש אותו בכוח לא אוכל, וגם לצאת ולהשאירו בחדר לא אוכל — אני מתיישבת בקצה המיטה.

יופי! הוא חולק לי ציון־לשבח.

הוא תולה עיניו בשפתי, מצפה למוצא פי, וכשאני ממשיכה לשתוק, הוא אומר: אגב, מה שלום אבא?

ולמרות הזעם התופח בתוכי, כמעט מתפרץ צחוק מפי:. “אבא”! לא “אבא שלך”, לא “דויד”, כמו שהיה פונה אלי לעתים, אלא “אבא”!

בסדר, נעות שפתי.

אני שמח. חשבתי עליו הרבה בזמן האחרון.

והוא פותח את סגר התיק, מוציא מתוכו חבילה שטוחה, עטופה בנייר דק, מניח על השולחן, מסיר את העטיפה: שמלת בד שחורה עם זר של רקמה צבעונית צפופה, אדום, ירוק, סגול, על החזה.

יפה? הוא תולה את השמלה מול עיני, בשלוש אצבעות מכאן ושלוש מכאן.

מלבנון. תיבנין. רבצנו שם שבועיים עם הטנקים. כמה אַת חושבת היא עולה? תנחשי! ושוב כמעט פורץ צחוק מפי לנוכח המחזה הזה, שלא ייאמן!

שמונים שקל ישראלי! עבודת־יד שיעית! שיגעון, לא?

והוא קם מן השרפרף, ואוחז בכתפי השמלה המזרחית, הססגונית, מכאן ומכאן, קרב אלי, ועומד לפרוש אותה על חזי, שאראה כמה היא הולמת אותי!

הדפתי אותו מעלי, ועוצרת בעצמי שלא לצעוק, פלטתי בשקט: אל תיגע בי.

הוא נסוג אל השרפרף, התיישב עליו, הניח את השמלה על השולחן, נעץ בי מבטו, ולאחר ששקל בלבו, כנראה, מה עדיף, להגיב על העלבון, או להתעלם ממנו, אמר, בנעימה מעשית:

מה שרציתי להגיד לך, בעצם, הוא שבעשרים לחודש אנחנו נוסעים. שנינו. כן!

האם הוא מתבדח? מנסה אותי? משטה בי?

וכשראה את התימהון הגדול בעיני, חזר ואמר:

כן, שנינו! את לא מאמינה?

ושלף מכיסו האחורי את ארנק העור שלו, הוציא מתוכו שתי חוברות ארוכות של כרטיסי־טיסה, והניחן על השולחן:

לגֶ’נֶבָה. משם ניסע לכפר קטן בהרים, נהיה שם שבועיים, ואחר־כך — אלוהים גדול.

הוא יצא מדעתו? אני מסתכלת בו. מתכוון להוציא אותי לירח־דבש לאחר שנטשתי אותו? הדבר נהפך לפארסה!

בסדר? הוא מחייך אלי.

ומאחר שאני מסתכלת בו בקור ואינני עונה, הוא רוכן קצת לפנים ומסביר לי במה דברים אמורים:

בלבנון, במילואים, התיידד עם צעיר אחד, עובד בכיר בחברת מחשבים, והלה סיפר לו על ארגון בינלאומי שנקרא “האחווה העולמית הלבנה”, שמרכזו בכפר קטן בשוויצריה, והוא חבר בו. מטרת הארגון הזה היא לשפר את האישיות, לטהר אותה מכל זוהמה, לגלות את יסוד הטוב שבה…

ממש הדליק אותי מה שסיפר! בכל חצי שנה יש להם מין סֶמינַר במרכז ההוא… הראה לי צילומים משם. נוף נהדר, יערות, משקיף על אגם ג’נבה, והסמינר הבא מתחיל בעשירי בחודש הבא. הציע לי להצטרף, לא מחייב כלום. שאלתי אם אוכל להביא אתי את אשתי…

וכשראה את הקיפאון בפני, אמר:

תראי, זה לא הבּוּלשיט של כל הכיתות המטורפות האלה עם המנהיגים המושחתים, שרק משעבדות את הבן־אדם ומשפילות אותו. הוא נתן לי חוברת עם העקרונות של הארגון. את היית מסכימה עם כולם: להוריד את מפלס האֶגוֹאיזם, לגמור עם הגאווה, עם האמבּיציות הפרטיות, וכל העניין של התאווֹת הגסות… בקיצור, הקוֹנצֶפציה שלהם היא, שמה שאתה יותר אנוכי, אתה יותר סובל, יותר גורם נזק לעצמך. ואחרי הכל אתה לא מגיע לשלווה נפשית…

וכשראה שכל דבריו לא מפשירים את הכפור, אמר:

תראי, היתה אי־הבנה בינינו. לא חשוב כרגע מי אשם, אני בטוח ששבועיים כאלה בשוויצריה, עם אווירה כזאת, של… ניקוי יסודי של הנפש, אפשר לומר… תארי לך: קמים מוקדם בבוקר, יוצאים לשדה, יושבים בתוך העשב עם הפנים למזרח, לקדם את זריחת השמש..

תגיד, אתה חושב אותי למפגרת? אמרתי לבסוף.

אני חושב אותך לחכמה! תמיד חשבתי, את יודעת את זה! לכן הייתי בטוח שהרעיון ילהיב אותך!.. על־כל־פנים, לנסות תמיד כדאי, לא?

תגיד, אתה שכחת שאנחנו לא ביחד?

באופן חוקי אַת שייכת לי, לא? הצטחק. אפילו שאני לא רואה את הטבעת על האצבע שלך.

שייכת? לך?

הוא הסתכל בי, שתק, אחר־כך אמר בפנים שסומק כיסה אותן:

אז מה, את מזדיינת עכשיו עם הפרופסור ההוא שהיה בחתונה שלנו?

אש אחזה בפנַי. חשבתי שהדם יפרוץ לי מן הלחיים, האוזניים.

אין סודות בארצנו הקטנה. חשבת שתצליחי להסתיר את זה ממני?

חום כה לוהט היה בפי, שהתקשיתי לנשום. לעיני עלו הרגעים הבוגדניים והמשפילים, כשבאמצע המסיבה, לעיני המון האורחים החוגגים את חתונתי, חמקתי אתו אל מאחורי השיחים… האם יצאתי אז מדעתי? מסומאת לגמרי הייתי? מסוממת?

אתם שוכבים פה? על המיטה הזאת?

אם הוא ימשיך בהתעללות הזאת, אני אברח החוצה, אמרתי לעצמי.

הלא אצלו אתם לא יכולים! הוא איש נשוי, שני ילדים…

הלטתי את פני בידי כדי שלא לפרוץ בצעקה.

הוא קם מן השרפרף, עבר אל המיטה, התיישב לידי, ופרשׂ את זרועו על כתפי.

לא חשוב, אמר בקול לחוש, אינטימי. נשכח מזה. אני לא קנאי כזה…

קמתי על רגלי ואמרתי: אני מבקשת שתצא מפה. לא רוצה לראות אותך.

משהו חייתי התלקח בו. הוא קם, חיבק אותי בכוח, שם את פיו על פי —

ניסיתי להדוף אותו מעלי, נאבקתי, וכשהפיל אותי על המיטה, זמזמו באוזני מלים ממכתבה של תרצה בהרב: הוא האמין בכנוּת שלך… את צפצפת עליו… הוא לא היה קיים בשבילך…

ולאחר שיצא, נכנסתי לחדר האמבטיה והקאתי. את כל נשמתי הקאתי.

לקראת סופה של השירה, השירה בציבור של “שירי מולדת” החלה איזו תכונה חשאית בגן, מעוררת חשדות, כאילו מבשׂרת רע: שני קצינים פרשו מן הקהל ומיהרו אל הווילה, חזרו משם רמזו לעוד אחד לבוא עמהם, פנו אל בין העצים, הסתודדו.

המסיבה, לאחר שנטלו המוזמנים מעוגת החתונה ומילאו את ספליהם בקפה ובתה מן המיחמים שעל השולחנות, והסתובבו כה וכה מבלי דעת מה לעשות, גוועה מעט־מעט. מתח לא־נעים עמד באוויר, כמתח המורגש במסיבות רבות כשהאורחים העומדים ומדברים זה עם זה ובידיהם ספל קפה או גביע יין, חשים עצמם ככפויי־שד בתנועות ידיהם, בניע שפתיהם, חיוכיהם מתעקמים במין עווית של פגועי־מוחין – כאילו חובה שאין הם יודעים את טעמה מכתיבה להם את התנהגותם, והם אנוסים לשמוע ולהשמיע מול בני־שיחם דברים שאין להם כל עניין בהם.

דומה היה שהמסיבה מגיעה לסופה, עוד מעט תתפורר ומשתתפיה יתחילו לנוע, זוגות ויחידים, לעבר השער.

אך במפתיע, איש לא ציפה לכך, התרוממה מאיזו פינה של המדשאה, כמו עוף כבד־אבר המתחיל להמריא, שירה שקטה של “על הדבש ועל העוקץ”, ומיד לאחריה נשמע, בקולות רכים וצלולים “רד הלילה”, וכשפניתי לראות מי השרים, ראיתי שהיו אלה שלוש הבחורות ושלושת הבחורים, חבריו של חגי מן הקיבוץ, שהרגישו, כנראה, “אחריוּת” לגורל המסיבה הדועכת, מסיבת החתונה של חברם מילדות, והחליטו לגאול אותה משממוֹנה, והתיישבו במעגל על הדשא ופצחו בשיר.

ומעט־מעט, תחילה בהיסוס, אחר־כך בבדיחות־הדעת, אחר־כך כמו מתוך שמחת קיום מצווה, נמשכו אל המעגל הקטן רבים מן העומדים והמתהלכים על המדשאה, והתיישבו גם הם על הדשא, והרחיבו את המעגל, והקיפו אותו במעגלים נוספים, ואחרים עמדו עליהם, וצירפו את קולם לשרים, “שירי מולדת” ישנים, המשתרשרים זה מזה: “הוֹ ארצי מולדתי”, ו“שם הרי גולן”, ו“מה אברך” ו“דודו”, שיר מושך שיר, שיר אוחז בעקבי שיר, ואני עומדת בשולי הגוש הצפוף הזה של הרבוצים על הדשא, ושפתי חתומות. וכמו פעמים אין־ספור בעבר, מאז ילדותי, גערתי בעצמי: מה אַת שמה מחסום לפיך? למה לא תשירי עם כולם, ולו גם בלחש? כי תמיד, גם במסיבות כיתה בבית־הספר, וגם במסיבות מחלקה בצבא, וגם במסיבות־בית בימי לימודי באוניברסיטה, כשהיו כולם, שבת אחים גם יחד, שרים בעליצות, או בהתמוגגות, או בהשתפכות־נפש נוֹסטַלגית — אני את פי לא פציתי. ובה־בשעה, בלבי, תערובת עכורה של קנאה — קנאה באחווה הזאת המתרפקת על עצמה לעינַי — ואיבה כלפיה.

עמדתי והקשבתי לשירים, צופה מן הצד, מלמעלה, ואותו יצר מרושע שבי, המאוס עלי, המדיח אותי תמיד להסתכל באנשים ובמעשיהם בעין חשדנית, צולפנית, מרט אותי גם עכשיו. ראיתי את המכובדים האלה, בחליפותיהם הנאות, פקידים של משרד־החוץ, של משרד־הביטחון, אנשי־עסקים, עורכי־דין, יושבים על הדשא בשׂיכול רגליים, כמו באוהל בדואי או מסביב למדורה, ואת נשיהם האלגנטיות, מקפלות רגליים, מותחות את השמלות היקרות שלהן תחתיהן, חוזרות גם הן כביכול לימי נעורים שהיו או לא היו להן, וכולם, בערגה ובעצב, שרים “על הנגב יורד ליל הסתיו” ו“אהבה מקודשת בדם”, ואמרתי לעצמי: איזה זיוף! איזו העמדת־פנים מחליאה! מה להם ולכל זה? וכשראיתי את חבר־הכנסת עוזי גרוסמן, שחצי שעה לפני־כן כרכר וקיפץ אתי כפרא על רחבת הריקודים לצלילי הרוֹק הסוער – ותוך כדי כך לאט לאוזני, בענווה כמובן, שהוא חבר ועדת חוץ וביטחון ונפגש עם אבא בעניינים “בעלי חשיבות לאומית” — פורשׂ את זרועותיו על כתפי היושבים מימינו ומשמאלו, ומתנועע אתם מצד אל צד ושר “הרוח נושבת קרירה, נוסיף עוד קיסם למדורה”, ומוחא כף־אל־כף שלוש פעמים עם “האש מהבהבת, שירה מלבלבת, סובב לו סובב הפינג’אן” —אמרתי: כמה זה נלעג, כמה גרוֹטֶסקי, איזו פּארודיה סרת־טעם, על מה שפעם היה אולי אמיתי! וכששרו כולם, בכמיהה, בהתמכרות, בכליון־נפש כביכול, “כל העולם כולו גשר צר מאוד”, גם אז רטן השד שבתוכי: השקר הזה!

למה אַת צינית כל־כך? הוכחתי את עצמי. למה לא תאמיני שאנשים באמת ובתמים, בלב ונפש… למה את מתנכרת לכל זה? את עצמך לא חלק מזה?

לא, לא מרגישה שייכת, עניתי לעצמי בעקשות, כמו ילדה רעה הנהנית להקניט את הוריה. אף פעם לא הרגשתי שייכת. תמיד מן הצד, תמיד.

אז לְמה את כן שייכת, את, שנולדת פה?

היית צריכה להיוולד בזמן אחר, אמר לי פעם הפרופסור.

כמה התפלאתי כשהוזמנתי פעם לפגישה פוליטית בביתה של המרצה להיסטוריה. אני? צחקתי בלבי, מעולם אינני מביעה דעות, לא “מעורבת”, לא חותמת על עצומות, לא הולכת להפגנות. חשבתי שנפלה טעות, שלא אלי התכוונו. ואולי הניחו מראש שדעתי כדעת החוג הזה שהתאסף שם, כדי לתכנן איזו פעולת מחאה, משום שידע מישהו (רבים ידעו?) על הקרבה החשאית שלי לר.ז., ולרגע אמרתי לעצמי: הנה את נחשבת ל“אחת משלנו”! מאמצים אותך, בת נידחת, אל חיק המשפחה הטובה! את צריכה להיות אסירת־תודה, כן, גם על הכבוד שנפל בחלקך! תהיי עם כולם, בתוך עמך תשבי!

ישבתי בפינת הספה, מצמצמת עצמי ככל־האפשר (הלא ברור שבטעות הוזמנתי!), לבל ירגישו בי האנשים שהצטופפו בסלון הזה, על הספות והכורסות והשטיח, את רובם לא הכרתי, חוץ מסטודנטים אחדים ומשוררת וחברת־כנסת שנראית הרבה בטלוויזיה, וכשהחלו הדיבורים —

כולם הסכימו זה עם זה, איש לאחיו יאמר חזק. כולם דיברו דברים טעוני מרירות, וזעם מאופק, ופּאתוֹס מוסרי, ונכונות להילחם — ללא תִהייה, ללא ספק, ללא ניסיון לבחון שמא, אולי… הכל מה שקוראים בעיתון ורואים בטלוויזיה, ויודעים, ומסכימים —

ובכל־זאת, אמרתי לעצמי, האנשים האלה – שתי העיתונאיות שדיברו באופן נמרץ כל־כך, פסקני כל־כך, אחת אשה גדולה, בעלת שיער סוסי ארוך, ומדליון גדול בצורת דג על חזה הרחב, ואחת צנומה ועצבנית, שדיברה מהר מאוד, בקוצר־רוח ובתנועות ידיים נרגשות, והסופר שקונן בקול בכייני, כילד המתלונן על הוריו, והפלמחאית הוותיקה, להובת־פנים, שדיברה בסערת־רוח, אשת־לפידות — כל אלה, אמרתי לעצמי, כמעט נרמסת תחת המשפטים המתלהמים, תחת הביטחון הזה, שהכול ברור בו ומובהק ואמיץ, הם הנותנים ל“ישראליוּת” את צבעה ואת צביונה, הם העושים אותה לְמה שהיא —

ואני — מי אני ומה אני. לא חלק לי בכל ההוויה הנמרצת הזאת, להידחק לקיר אני צריכה. על־כל־פנים לעולם לא אהיה גיבורה של רומן ישראלי… צחקתי בלבי.

במפתיע פתח סבי, אוריה, בקול חרוך, בקוע, יורט מעט מן המסילה, ב“שׂחקי שׂחקי על החלומות”. כולם מחאו־כף לזקן, כמו לילד המשמיע דבר חוכמה, אך כשהגיע אל “שחקי כי באדם אאמין”, התקשה קולו להעפיל כה גבוה, והוא הפסיק ואמר: לא, יחד אתכם! – המשך, המשך, כל הכבוד! נשמעו קולות מכל צד, וחגי, ממקום רִבצו לבטח בין בנות הקיבוץ (משהו מטופש יש בישיבתו זו, זרועותיו על כתפי חברותיו, חשבתי, ומדי פעם הוא פוצח בשיר ומעורר את היושבים סביבו בתנועות ידיים ערניות של מנצח, מפיח בהם התלהבות), קרא: גוֹ אָהֶד, סבא! אתה טוב! כולם רוצים לשמוע אותך! ואמי ניגשה אליו, שילבה זרועה בזרועו, והכריזה: אתם יודעים בן כמה הוא? שמונים־ושלוש בעוד חודש! — ושוב מחא הקהל כף ועודדו לשיר, וכשהתחיל שנית ב“שׂחקי שׂחקי”, נתלווּ לו כולם בקולות ברורים וצלולים, ושרו יחדיו, כמו מקהלת בית־ספר תמימה, שקולה המלוכד שט בשאננות על פני נהר הגעגועים, “כי עוד נפשי דרור שואפת…”

זרוע רכה הונחה על כתפי. הייתה זו אמי, שבעיניים זורחות לחשה: נפלא, לא? הייתי מוכנה שזה יימשך כך עד אור הבוקר. הסתכלתי בה ולא עניתי. ברגעים כאלה, אמרה, מתגלה ארץ־ישראל היפה באמת, שמתחת לכל השכבות של החולין… לא אמרתי כלום. זרועה היתה על כתפי, חשתי את כובדה, ומבטה, מעולף אושר, חנן שוב את השרים “לילה יורד לאט ורוח שושן נושבה”, ולפני שגוועו צלילי השיר האחרונים, אמרה לי אמי

בקולה הפסקני: די, די בהתרפקות על העבר! ומשנסתיים השיר, פתחה מיד, בקול עולץֿ ומקפץ, ב“נערה טובה יפת־עיניים לנו יש בארץ־ישראל”, וליוותה את שירתה במחיאות־כפיים מהירות להאיץ בכל הקהל להצטרף אליה. ואכן נענו לה הכול ברצון ושרו יחד אִתה, “ואלוהים אחד שלנו, וקול חתן וקול כלה”, וביתר שאת, וביתר שמחה: "ארץ־ישראל יפה, ארץ־ישראל פורחת… "

אלא שבאותם רגעים החלה התכונה החשאית: אָנִי יצאה מפתח הווילה, ניגשה אל מישאל, שעמד לא הרחק ממני והקשיב כמוני לשירה, והוא ניגש אל סא"ל מנשה, לחש לו משהו, והלה מיהר אל הווילה, ונלווה לו קצין שני, שעמד סמוך אליו. לא עברו חמישה־ששה רגעים, והשניים חזרו, ניגשו אל קצין שלישי, במדי חיל־האוויר, קראו לו לבוא אִתם, ושלושתם התרחקו אל בין העצים, עמדו והסתודדו שם —

 

מנא מנא תקל ופרסין    🔗

מרחוק, מקצה המדשאה, ראה מישאל את משולם יריב, ראשו שמוט לאחוריו על מסעד הכיסא, עיניו עצומות, נוֹגה חיוור משוך על פניו —

הוא מיהר אליו, נגע בכתפו ולחש “תסלח לי, אתה מרגיש לא טוב?” משולם פקח את עיניו לראות מי הדובר אליו, אחר־כך מלמל, “יש פה לחות כזאת באוויר… קשה לנשום…” – “להביא לך מים אולי?” רכן אליו מישאל, “תודה.”

מישאל מיהר אל השולחן, מילא כוס בסודה והביאה אל יריב. יריב גמע שתים־שלוש גמיעות, הודה, ואמר שוב, מאושש במקצת, “משהו באוויר פה…” ־ “כן,” אמר מישאל, “הים פה קרוב מאוד ובקיץ הלחוּת גבוהה… גם לי לפעמים קשה לנשום…” יריב עצם שוב את עיניו. “שתיתי יותר מדי, כנראה,” לחש בעצימת עיניים, “אסור היה לי לשתות.” מישאל התבונן בו בדאגה, וכשראה שהוא מתקשה לנשום, אמר בזהירות, “אולי… אולי תעלה אתי לחדרי… תוכל לשכב שם עד שתרגיש טוב יותר…” ומכיוָן שיריב לא ענה, הוא אחז בזרועו, הקים אותו מן הכיסא והוליכו לאט־לאט אל הווילה. כשנכנסו אל חדרו, בקומה השנייה, “החדר הלבן”, השכיבוֹ על הספה, סמך את ראשו על כר גבוה וחלץ לו את נעליו. “להביא לך עוד מים אולי?” — “לא, תודה,” מלמל משולם, ובנפול עפעפיו על עיניו, היו פניו החיוורות כפני חולם.

מישאל חשש להשאירו לבדו, שמא יורע לו ויזדקק לעזרה. חרש־חרש התהלך בחדר, אחר־כך התיישב ליד שולחנו. לאחר כמה רגעים פקח יריב את עיניו בפתאום, כאילו החרידו דבר־מה, כאילו הוא מסכית לאיזה קול רחוק, ולחש, “עברו מטוסים פה, למעלה?” מישאל נשא עיניו לתקרה, האזין רגע, ואמר, “לא, לא שמעתי.” יריב החריש רגע ממושך, כמוסיף להאזין לקול שלא נשמע, אחר־כך הסב מבטו אל מישאל, וכשראה את השולחן הגדול ואת הניירות והספרים ומכשירי ההנדסה שעליו, שאל, “פה אתה עובד?” וכשענה לו מישאל, “כן, זה חדר העבודה שלי,” עצם שוב את עיניו.

דאגה כבדה העיבה את לבו של מישאל והוא לא ידע מה סיבתה. רגעים ארוכים היה מבטו מכוּון אל פניו החיוורות של משולם. הוא נזכר בשם ספרו, “יום האור של ענת”, ולפתע הרעידה פעימת־לב חזקה את חזו. כמכת ברק הלם בו הגילוי שהמספר 1118, שהוא סכום ערך האותיות של “יום האור של ענת”, הוא גם סכום ערך האותיות “מנא מנא תקל ופרסין”. שוויון־מספרים זה בין שם ספרו האחרון של משולם יריב ובין פסוק הנבואה הרעה מספר דניאל, אי־אפשר שהוא מקרה, אמר. והדבר שהגביר עוד יותר את דאגתו היה התכונה החשאית בין אנשי הצבא, שנכנסו ויצאו ומיהרו למקום כלשהו. האין בצירוף־המקרים הזה אות אזהרה? האמנם צפויה מלחמה? או שמא כבר פרצה? גם הוא, כמו יריב, שמע את המלה “מלחמה” חוזרת ונלחשת בין העומדים על המדשאה; ועכשיו, כשגלגל את המלה הזאת בראשו, הטרידה אותו המחשבה מדוע המלה הזאת, “מלחמה”, שעניינה הרג ורצח, הרס וחורבן, עשויה מאותיות רכות כל־כך כמו חית ולמד, הסותרות את מובן המלה ממנה־ובה; שהרי החית — בייחוד החית — היא מיסוד החן והחסד, וכל מה שכלולה בו האות הזאת הוא חנון וחמול, כמו החיבה והחמדה והחום והחול והנחת והניחוח והנחמה והחיך והחיוך והחתול והחיתול ואפילו החיים עצמם, אם כי סופם במם

סתומה, כי יש להם מועד אשר ייתם. אמנם כן — שקל הדבר בדעתו — כשמצטרפת אל החית הריש, שיש בת מיסוד הרוע והרשע, היא מפריכה את החיבה שבחית — כמו בתרכובת כימית, שהחומצה בה סותרת את הבסיס, למשל — וכך אנו מקבלים חרב וחורבן וחרם וחרדה וחרפה וחור ואחור; וכשמתלווה לה, לחית, האות שין, שיש בה מיסוד האש והרעש, גם אז משתנה טבעה, ואנו מקבלים לחש וחשש וחרש ונחש וחשק וחשכה; אבל “מלחמה”, מדוע יש רוך כזה באמצעה? האם נרמז בזה —־ על־פי הכלל של “איחוד ההפכים”— שמלחמה זקוקה לחמלה ולמחילה?.. ואז היכתה עוד שאלה ממין זה בראשו: מדוע בראש המלה “רחמים” ניצבת ריש רעה? האם הרחמים כוללים בתוכם הן את החום והן את התקררותו? הן את החמלה והן את שברונה? ומדוע, לעומת זאת, “חטא” נפתח בחית הרכה? האם יש בזה רמז לסליחה? ומדוע שתולה חית ב“מחלה”?

יום אחד, ב־21 ביוני לפני שנתיים, כשהתהלך על שפת אגם ציריך, והשמש שעמדה מעל לרכס הררי אַנַאו סינוורה את עיניו — היה לו מעין גילוי, גילוי שגרם לו לפתע כאב־ראש חזק, מהמם, כי חש שהוא מהפך עליו את כל חוקי המתמטיקה והפיזיקה, ועומד להרוס את כל שלמד וחקר עד כה —

כי קיימת חוקיות אימננטית בצירופי האותיות והמלים של הלשון העברית, והם כוללים בתוכם את הצופן הגֶנֶטי של העם היהודי; ולא רק שניתן ללמוד ממנו על עברו, אלא גם ניתן לחזות על פיו דברים שיקרו לו בעתיד. אלוהים לא משׂחק עם העולם בקובייה, אמר איינשטיין; וכך גם צירופי האותיות העבריות הצופנים משמעויות, שמקשר אותן מעין “כוח גרעיני חזק”, הדומה לזה שמרתק את הקווארקים בפרוטונים ובנייטרוֹנים. אין בהם מקריוּת.

יום אחד, כשביקר מישאל בפוליטכניון של לוֹזאן, ולאחר הרצאה ששמע שם על הקשר בין כיווּן הזמן ובין התפשטות היקום, טייל להנאתו על שפת אגם לֶמאן, הופתע לראות חבורה של חסידים, בקַפּוֹטוֹת ובשטריימלים, פניהם עטורות זקנים ופיאות, צועדת בעוז על הרציף כלפי מזרח, כממהרת בשליחות של מצווה, עקביה נוקשים על אבני הרציף כעקבי פלוגת חיילים. בתימהון גדול עמד תחתיו והסתכל אחריהם: כאילו רוחות־רפאים מעולם אבוד, שהיה ואיננו, חצו בחיפזון שֵדי את האוויר הצח שריח מים ופרחי לילך ריחף בו. (מימינו, על האגם, שייטה בשאננות ספינת־מעבורת גדולה ולבנה, כמו ברבור ענקי, ומשמאלו התנוססו וילות מפוארות מוקפות גנים פורחים, מפיצי בושם.)

באותם רגעים חשב: אלה הם שגריריו של העבר היהודי שירדו, כמו להקת עורבים הנוחתת ארצה מן הרקיע, לתוך ההוֹוה; והוא החל להרהר בפלא ההישרדות היהודית, שהיא מעין משך של עבר בתוך ההוֹוה — בניגוד למושגים המקובלים על הזמן – ושאל את עצמו אם יש חוּקיוּת בהישרדות הזאת שאפשר להביעה בנוסחה.

כשחזר לציריך התעמק בבעיה. בספריית האוניברסיטה מצא את אחד־עשר הכרכים של גְרֶץ ואת עשרת הכרכים של דוּבּנוב בתרגום גרמני, על תולדות עם ישראל, וקרא את כולם מתחילה עד סוף. וכן ביקש שישלחו לו מן הארץ את “גולה ונכר” ואת “תולדות האמונה הישראלית” של יחזקאל קויפמן. קריאת הספרים האלה העלתה בו שאלה שנייה, שנתן לה מקום ראשון: האם יש חוקיות באנטישמיות, תופעה הנמשכת ברציפות כמה אלפי שנים, לובשת צורה ופושטת צורה, אך אינה פוסקת. הוא מצא שבמהלך ההיסטוריה היו 247 סיבות לאנטישמיות, אלא שאין כל אפשרות לכלול את כולן בנוסחה אחת, משום ש־123 מהן סותרות את 123 האחרות. נותרה, אפוא, אחת עודפת, בדומה לכרוֹמוֹזוֹם עודף בתאי גוף האדם הגורם למחלות כרוניות אנושות; והסיבה העודפת לאנטישמיות, היא המונעת את איוּנה וגורמת מעין “הפרעות אַנתרוֹפּוֹלוֹגיוֹת”, המופיעוֹת בצורת התלקחויות אלימות, פּוֹגרוֹמים, מסעי השמדה וכד'. השאלה העיקרית שעמדה לפניו בסוגיה זו היתה, כמובן, אם יש אפשרות לנבא את ה“הפרעות” האלה, ועל־ידי כך לנסות למונען או להתגונן מפניהן; אך לאכזבתו הרבה מצא שכשם שאי־אפשר לנבא את התפרקותו של הפרוטון, אלא בדרך של הסתברות, כך גם בסוגיית האנטישמיות, שאי־אפשר לדעת מתי תפרוץ מן הרקע אל תחום המציאות.

ואשר ל“חוק ההישׂרדות”, תחילה היה בטוח שיוכל להגיע לניסוח חוק כזה על־ידי בחינת היחסים הפיזיים שבין הישוּת היהודית ובין הישויות שבמעגליהן היא נעה, ומערכת כוחות המשיכה והדחייה שביניהן; ואולם לאחר התבוננות מעמיקה בחומר שצבר, כשההיסטוריה היהודית נפרשׂת לעיניו כדרך ארוכה המתמשכת עד אל מעבר לאופק, הגיע למסקנה שאי־אפשר להחיל עליה את חוקי הפיזיקה הפועלים בין גופים במרחב, גם אם ייעזר בתורת היחסוּת, ופנה לבחינת הכוחות הפועלים בתוכה פנימה, בין מרכיביה, כמו בין מרכיביו של האטום, למשל, בין גרעין ואֶלֶקטרוֹנים, בין חלקיקים הטעונים חשמל חיובי ושלילי, הסובבים אלה את אלה ופולטים אנרגיה אלקטרוֹ־מגנטית. וכך גילה בסופו של דבר שהחוקיות, שהוא מחפש את נוסחתה, טמונה באותיות ובמלים של הלשון העברית — זו הלשון שקווי ההיסטוריה היהודית, תמורותיה וזעזועיה, טבועים בה, כשם שקווי האופי והביוֹגרפיה של אדם טבועים בקווי כף ידו.

כרבע שעה שכב משולם יריב בעיניים עצומות, נדמה היה שנרדם. אחר־כך פקח את עיניו, זקף את גווֹ כנגד מסעד הספה והסב פניו אל מישאל. "הוטב לך?! חייך אליו מישאל. יריב התבונן ארוכות בשולחן שמישאל ישב לידו, ואמר, “אני לא מבין כלום במתמטיקה.”— “אולי מפני שאינה מצטיירת בתמונות,” אמר מישאל. וכשתהה יריב על משמעות הדברים, הסביר מישאל שלשון המתימטיקה, כמו לשון הספרוּת, היא לשון של סימנים, אלא שמאחורי סימני הספרוּת ־ אותיות, מלים — יש תמונות, ומאחורי המספרים, הנוסחאות והעקומות — אין שום תמונה. “כשאתה כותב ‘אש’, ‘פרח’, ‘מלחמה’, אתה רואה תמונות, אפילו כשאתה כותב ‘כעס’, ‘אהבה’, ‘נפש’, אתה רואה תמונת אדם מאחורי אלה; כשאני כותב 123, שהוא הגימַטריה של ‘מלחמה’, או r2, או — E = mc2 — אין שום תמונה ממשית לפני העיניים. משום כך היחסים שבין אותיות ומלים, יש להם משמעות אנושית, וליחסים שבין מספרים אין שום משמעות אנושית.” — “אבל הם משמשים את האנושות,” אמר יריב, “לולא המתימטיקה הרי לא היינו מגיעים לכל ההישגים המדעיים והטכנולוגיים שאליהם הגיעה האנושות, לא כך?” — “כן, זה נכון” אמר מישאל, “אבל המתימטיקה אדישה לגמרי לערכים אנושיים. היא אַ־מוּסרית, אפשר לומר, כי אין בה הבחנה בין טוב ורע, רק בין נכון ללא־נכון.” ולאחר רגע הצטחק: “ואפילו מה שאמרתי עכשיו הוא לא נכון. בֶּרטרַנד רַאסֶל אמר שהמתימטיקה היא המדע היחיד שהעוסק בו אינו יודע על מה הוא מדבר, ואם מה שהוא אומר הוא נכון.” שניהם צחקו, ומישאל אמר: “לכן אני נמשך יותר ויותר לעסוק ביחסים שבין אותיות ומלים מאשר ביחסים בין מספרים.” יריב התבונן בו, מהרהר בדברים ששמע, ומישאל אמר: "אתה כותב עכשיו משהו חדש? "

לאחר שתיקה ממושכת, אמר יריב: “דבר מוזר קורה לי בזמן האחרון. אני כותב במעבד־תמלילים. אני יושב מול הצג וחושב. פתאום אני נדהם לראות שהשורות שכתבתי נעלמות והצג נהפך ללוח חלק! ולעתים די קרובות זה קורה בלי שנגעתי בשום קליד!” מישאל אמר: “אולי המחשבות שלך מגרשות את המלים הכתובות…” — “איך? מדוע?” — “אם המחשבות סותרות את הכתוב מולן, יש לשער שהן מבטלות אותו… מעין מינוּס כנגד פלוּס בשיעורים שווים…” — “אתה מציע לי להפסיק לחשוב?” גיחך יריב. “לא לא, להיפך! אולי רק לחשוב בכיווּן אחר, כלומר, לעלות על וֶקטוֹר אחר…” וכשראה שיריב תוהה על דבריו, אמר: "שׂדה היצירה שלך דומה לשדה חשמלי, או מַגנטי, ולשדה כזה יש מערכת של וֶקטוֹרים. לכל נקודה ונקודה בו מוצמד וֶקטור בעל אורך וכיווּן מסוימים. אם אתה מכוון את מחשבתך לשני וקטורים שווי־כוח אך מנוגדי־כיווּן, המכפלה הווקטוֹריאלית תהיה אפס… לעומת זאת, אם הזווית בין שני הווקטורים תהיה קטנה מ־90 מעלות, תוצאת המכפלה הסְקָלָארית תהיה מספר חיובי… "

משולם יריב בהה בו ושתק. “אני רואה שלא הסברתי את עצמי נכון,” אמר מישאל, לא־מרוצה מעצמו. “אני לא מבין, כנראה, את תהליך הכתיבה הספרותית… חשבתי שיש אפשרויות של שינוי כיווּן…” ־ “זה אסון ממש!” קרא יריב, “לפעמים פרקים שלמים, שעבדתי עליהם חודשים, הולכים לאיבוד! נמחקים! אני מחליט להעביר למדפסת — ואינם! כאילו נפלו לתהום!”

“מדוע אינך כותב בעט, בעצם?” הסתכל בו מישאל בדאגה. “כתבתי בעט! שנים כתבתי רק בעט! אבל לאחר שסיימתי את ‘יום האור של ענת’, האותיות כאילו פרחו לי מתחת לעט! אני מנסה לקבּע אותן בכוח על הנייר, והן נשמטות ופורחות!” — “פורחות לאן?” — “אינני יודע! דרך החלון החוצה! כמו ציפורים נמלטות!” מישאל הצטחק בסלחנות: “אין דבר בעולם ההולך לאיבוד. גם אותיות לא. הן פורחות מתחת לעט שלך ונמצאות באיזה מקום בחלל. ולפי חוק הסתברות־הממוצעים, יש לשער שחלק מהן גם מצטרפות למלים, ומספר מסוים של צירופי המלים האלה יוצר גם משמעויות.” יריב צחק. הרעיון שעשע אותו. "כל מה שאני כותב הוא בדוי, "אמר, “מכאן שגם האותיות בדויות”.

פתאום הרצין ואמר: “אתה חושב שתהיה מלחמה?”

מישאל אמר: “אולי זה לא מוּדע לך, אבל כל מה שאתה כותב, כשאתה מצרף אותיות עבריות זו לזו, הוא גורלי. צירופים מסוימים של אותיות ומלים בתוך המשפטים, והתדירויות שלהם, מעבירים מסרים לאוֹרגניזם ההיסטורי שלנו, והם עשויים לקבוע את עתידנו, לשלום או למלחמה… זו דעתי.”

משולם יריב, שלא גרע מבטו ממנו, שאל את עצמו, כמו ששאל את עצמו פעמיים או שלוש פעמים לפני־כן, אם האיש היושב לפניו בחליפה ובעניבה, הנראה מבוגר מגילו, בגופו המסורבל מעט, בשׂערו הדליל, עם משקפיו עבי־העדשות, שנדמה כי הן כחיץ בינו ובין העולם — יש בו ניצוץ של גאונות, או שהוא בחור שמשהו השתבש בו.

מישאל ניסה להסביר את דבריו. הוא פרשׂ לפניו את התיאוריה שלו בדבר הצופן הגֶנֶטי של האורגניזם של עם ישראל, הכמוס באותיות ובצירופיהן. האותיות העבריות, אמר, הן לאמיתו של דבר אותות. אפילו המלה “אות” עצמה, צפונה בה משמעות מעבר לפשוטהּ, כי היא מורכבת מן האות הראשונה של האלף־בית ומן האות האחרונה, וּוו החיבור קושרת ביניהן, כך שמקבצי אותיות והיחסים ביניהן אינם מקריים. הם כמו ה־DNA באורגניזם. “יש אחריות עצומה בכתיבה!” אמר, “אני ממש נרעד כשאני חושב על זה!”

"כל מה שאני כותב — בדוי, "חזר ואמר יריב.

מישאל התבונן בו וחשב: אם כל מה שהוא כותב בדוי, ואם הוא מצוי במה שהוא כותב, היתכן שגם הוא עצמו בדוי?

“אתה שומע?” זקף יריב אצבעו כלפי התקרה.

מישאל האזין.

אך לא היה זה אלא קרקורו המוֹנוֹטוֹני המונומנם של התרנגול.

צעקה התמלטה מפי כשהודיעה לי אמא בטלפון שסוניה מתה: מה?!

כן, בשלוש לפנות־בוקר. מדוֹם־לב. אמרה.

מתי הלוייה? תקפה אותי רעדה שלא יכולתי לכבוש אותה.

לא תהיה לוייה. היא ציוותה את גופה למדע.

ולאחר רגע: נפגשים אצלה אחר־הצהריים. תבואי.

וגם לאחר שהנחתי את השפופרת, לא יכולתי להשתלט על הרעדה שצמררה את גופי; וידעתי שלא בגלל מותה של סוניה, בת השבעים ושש או שבע, אני רועדת כל־כך, אלא מפני שבאותו רגע עלה לעיני אחר־הצהריים הגשום ההוא, בחדרה, וראיתי את עצמי מתפשטת ערומה ונשכבת במיטתה – המיטה שעליה נפחה את נשמתה לפני כמה שעות — ומושכת אלי אותו, ואחר־כך כמעט מאבדת את שפיוּת־דעתי, ושמעתי את קולו, ברור וצלול, אומר: הדודה הטוֹלסטוֹיאנית שלך…

וכל הגל העכור — של המרירות, והכעס, והיאוש – שחשבתי ששקע לעולמים, שהזמן הטביע אותו, שב והציף את ראשי —

האם לא אני הבאתי את המזל הרע לדירה ההיא כשטימאתי את מיטתה?

ולא על סוניה חנקו דמעות את גרוני, אלא על כך שאני מזל רע, פגע רע, שהרע נמשך אלי, נדבק בי, מדביק אחרים —

בדרך לביתה, אחר־הצהריים, הלכה דמותה לפני, וחשבתי על כך שאנשים כה רבים עוטים על פניהם מסיכה של נועם, של חיוכים חביבים, כדי להסתיר את הרוע שבתוכם, ואצלה — להיפך: היא עטתה על פניה חומרה, מין חומרה של אדיקות קנאית, כדי להסתיר את טוב־הלב שבתוכה. כנזירה סגפנית התהלכה, גבוהת־קומה, כחושה, גרמית, צל של חתימת שפם על שפתה העליונה, שוּמה מצמיחה כמה נימים על לחיה השמאלית, שׂערה האפור מהודק לראשה כמו אצל האחיות בּרוֹנטֶה, צעדיה נוקשים בתקיפות, וכך נוקשים גם משפטיה. דעות נחרצות היו לה בענייני ספרות, פוליטיקה, יחסי משפחה, אמונות. בבואי אליה מן האוניברסיטה, כפי שעשיתי לעתים קרובות, כשצריכה הייתי להישאר בעיר לאיזה אירוע או פגישה בערב, היתה מתעניינת במה שלמדתי באותו יום. פרטים רבים מן הביוֹגרפיות של סופרים ומשוררים היו זכורים לה יפה (וכרופאה היטיבה לזכור את מחלותיהם) — אולי מקריאת “חיי המשוררים” של ג’וֹנסוֹן, או “ויקטוריאנים דגולים” של סטריצ’י. קיטְס? – כן, משורר־טבע עדין, מֶלאנכולי, “עמדתי על ראש גבעה קטנה, האוויר היה צונן וכה דומם…”, אבל אסור היה לו לנסוע לאיטליה עם השחפת שלו, זה רק קירב את קיצו… להרים היה צריך לנסוע, לשווייץ!.. ומלבד זה חשבה שעשה משגה שלא המשיך בקריירה הרפואית שלו, שהרי כבר בהיותו בן 15 היה שוליה של מנתח… סופרים רבים, אמרה לי פעם, למדו רפואה. צ’כוב. סוֹמרסֶט מוֹהם… אצלנו טשרניחובסקי… על מילטוֹן אמרה שהיה יותר פילוסוף ממשורר, והתערב יותר מדי בפוליטיקה, שלא הבין בה הרבה. את “גן העדן האבוד” שלו אף פעם לא אהבתי, הצהירה, הזכיר לי את הוויכוחים התיאולוגיים של ימי־הביניים, הדבר הטוב היחיד שעשה היה שהשפיע על קרוֹמוֶל להתיר את כניסת היהודים לאנגליה, כמו שקראתי באיזה מקום… על בּיירוֹן, שהכירה רבות מיצירותיו, בייחוד את “צַ’יילד הארוֹלד” ואת “דון ז’ואן”, היתה לה דעה לא טובה. הוא היה “פוֹזיוֹר”, “אִימפוֹסטוֹר” — את שתי המלים האלה הגתה במבטא רוסי — וציטטה מה שאמר עליו פושקין ב“יֶבגני אוֹניֶגין”, ש“את שיא האֶגוֹאיזם עטף ביגון הרומַנטיזם”. הוא היה משורר גאוני, מוכרחים להודות, אמרה, אבל בתור בן־אדם — בלתי־נסבל!

יותר מכל הסופרים האנגלים העריצה את סֶר וולטר סקוֹט. תחילה צחקתי עליה בלבי: זה מפני שהיא אוהבת כל־כך לבטא את שלוש המלים האלה, סֶר וולטר סקוט, בהתזת אותיות, ברוממות־כבוד… אבל במרוצת הזמן נוכחתי לדעת שהרומנים שלו, עם אווירת המסתורין שבהם, המוזרות השֵדית, הטרגיות הפַאטאלית, השרו עליה קסם רב, על אף השכלתנות שלה והשקפתה האַתֵיאיסטית. פעמיים נסעה לסקוטלנד, רק כדי לראות במו־עיניה את הנופים והטירות העתיקות שהיו זירות ההתרחשות של עלילות ספריו. ערב אחד סיפרה לי את כל תוכן הרומן "הכלה מלאמֶרמוּר', שקראה אותו שלוש פעמים, ואמרה שאם כי העלילה היא פנטסטית ומיסטית, הרי תיאור המתחולל בנפשה של לוּסי — בתו של לורד אשטוֹן, שאמה השתלטנית והשאפתנית מאלצת אותה לעזוב את אהוב־לבה ולהתחתן עם בן־אצולה ריקן שבחרה היא בשבילה, ודעתה נטרפת עליה לבסוף — כתוב מתוך הבנה פסיכולוגית עמוקה ותחושת הגורליות שבחיי אדם, המשתווה רק לזו שבטרגדיות היווניות או השקספיריות. “וסצינת הפגישה בין אֶדגַר וחזירי־היער, יש בה, האמיני לי, לא פחות כוח מאגי מבפגישה בין מַקבֶּת והמכשפות”.

סבא אוריה פתח לי את הדלת. אור כחלחל, נוגה, קורן מפניו המקומחות. אַת רואה? הקדימה אותי. ואני בשש שנים קשיש ממנה. והיא היתה אשה בריאה.

בחדר המגורים ישבו, סביב השולחן הגדול, אמא, אחותה בֶּלָה, ואחותה של סוֹניה, ברכה. אחותה השנייה, טַניה, הייתה רכונה על עציץ האספרגוס הגדול שבפינת החדר, משקה אותו בספל פח ומיישרת את זלזליו על שלבי הסולמית. לרגע הפנתה את ראשה אלי, בלי לזקוף את גווה, ומיד חזרה לטפל בצמח.

מישאל לא יבוא? שאלתי.

אַת לא מכירה את אחיך? אמרה אמא, הוא לא הולך ללוויות ולא מבקר אבלים. להיות רחוק עד כמה שאפשר מכל מה שמזכיר מוות.

והוא לא פחדן בדרך־כלל! אמרה כלפי ברכה.

בלה, שחצי פניה משותקות, נענעה בראשה כמאשרת.

סבא אוריה התהלך מחדר לחדר, ידיו מאחורי גבו, שקוע במחשבות. טניה הביאה ספל מים שני, להשקות את הפילודנדרון שבפינת החדר השנייה.

התיישבתי ליד השולחן ושאלתי איך אירע הדבר.

ברכה, רוגע שרוי על פניה רכות הקמטים, על שׂערה הכסוף, על עיניה התכולות כעיני אוריה אחיה, סיפרה שאתמול הלכה סוניה לעבודתה בבית־החולים כמדי יום ביומו, בערב אפילו צלצלה אליה ודיברה ברוגז על כך שההנהלה דורשת ממנה לפנות את מקומה – כמחליפה קבועה במחלקה האוֹנקוֹלוֹגית — למישהו צעיר. הודעתי להם, אמרה, שלא אצא! אעבוד בהתנדבות! איני צריכה את השׂכר שלהם! בבוקר באה העוזרת, ומשלא נענתה על הצלצולים, פתחה במפתח שברשותה ומצאה אותה במיטתה, הפנים שלֵווֹת כמו בשינה.

אוריה התעכב ליד השולחן ואמר: את זוכרת איך ב־35' רצו לפטר אותה מן המרפאה של קופת־חולים במזא"ה מפני שלא הסכימה לקבל פנקס־חבר של ההסתדרות? הודיעה להם שזו שאלה מצפונית והיא לא מוכנה לסגוד לדגל האדום ולשיר את האינטֶרנַציוֹנל באחד במאי!

היא הייתה ישרה מאוד, מלמלה ברכה, ישרה כמו הברוש הזה שלפני הבית. תמיד אמרה מה שחשבה. וזה עלה לה ביוקר, כמובן.

והיא לא היתה רֶביזיוניסטית או משהו כזה! הפנה אוריה דבריו אלי. היתה לאומית פַּטריוֹטית, ולא רצתה לעבוד אלוהים אחרים. אבל אז היתה פה דיקטטוּרה של מפא"י! דֶספּוּטיזם!

והמשיך לפסוע מקיר אל קיר.

אותך היא אהבה מאוד, זרחו אלי עיניה של ברכה. תמיד אמרה שיש לך נפש של משוררת.

טניה, שגמרה לטפל בפילודנדרון, קרבה אל השולחן, הספל הריק תלוי באצבעות ידה הכחושה, ובנצנוץ־מבט אירוני אמרה:

אַת יודעת בוודאי שהיא השאירה לך את אוסף הבובות שלה.

ראית את הצוואה שלה? גיחכה אמא.

היא אמרה לי! כמה פעמים אמרה לי: כשאמות, אני רוצה שכל הבובות יעברו אל אוֹרלי!

ונתנה בי מבט סקרני, מצפה.

תוכלי אַת לקחת אותן, הפניתי ראשי אל אמא, אפשר למכור אותן באיזה בּאזאר לטובת ויצ"ו, או “ארץ ישראל היפה”. הן שווֹת הרבה כסף.

בּאזאר? פלטה טניה צחוק חרוך.

לא נדבר על זה, לחשה אמא. ואל ברכה: אַת יודעת אצל מי הפקידה את הצוואה?

אני יודעת, אמרה טניה, והסתלקה אל המטבח.

אוריה התעכב שוב ליד השולחן:

רק לאמריקה לא רצתה לנסוע. בכל אירופה היתה, ובמזרח הרחוק, בכל קיץ ארץ אחרת, לפי המפה הספרותית שלה. נורבגיה של איבּסֶן, איטליה של ד’אמיציס, ספרד של סֶרְוַאנטס… לפני חמש שנים נסעה להודו של טַאגוֹרי. אהבה מאוד לקרוא את טאגוֹרי. אבל לאמריקה… מדינה ווּלגארית, יוּנַייטֶד סטֵייטְס, אמרה, לא מעניינת אותי.

ותמיד לבדה, אף פעם לא בקבוצה, ואף פעם לא עם מישהו, אמרה ברכה בשקט.

בלה הרטיטה בראשה, כמאשרת.

אחר־כך נכנסו שכנים. לחצו ידיים, התיישבו והחרישו. טניה העמידה קערת פירות על השולחן. אשה כבת ארבעים, משקפיים עגולים על פניה הציפוריות, אמרה: כשהייתי פוגשת אותה על המדרגות, או בכניסה, אף פעם לא הייתה מחייכת. שלום שלום, זה הכול. חשבתי שהיא לא מתעניינת בכלל במה שנעשה סביבה. פעם עצרה אותי על־יד השער, ושאלה בדאגה מה שלום הבן שלי. נדהמתי: מאיִן ידעה שיומַיים לפני־כן נפל מן האופניים ופצע את שתי הברכיים?

בלי לשאול, היא ידעה כל מה שקורה בבית, אמר איש קשיש בעל פנים מעונות.

קמתי ופניתי ללכת. סבא אוריה עמד ליד החלון והביט החוצה אל השׂדרה. ניגשתי להיפרד ממנו, והוא אמר: הביטי כמה יפה פה. אלה פוֹאֶנציאָנָה נדמה לי, לא? הציגו פעם מחזה כזה, “העצים מתים זקופים”. היא מתה זקופה, סוניה, כן. מה, את הולכת כבר?

ובשלבו את זרועו בזרועי, אמר: בואי רגע..

והנחה אותי אל חדר השינה, עם שורות הבובות שע המדפים, השטיחים הפרסיים, התצלומים הקבוצתיים מימי לימודיה ברוסיה, באיטליה.

הושיב אותי על המיטה והתיישב לידי.

זה סופי, עם הבחור מהקיבוץ? זקף עלי מבט דואג.

כן, סופי, אמרתי.

לאחר שהסתכל בי רגע ממושך, אמר:

סוניה אמרה לך משהו עליו?

מתי?

אחרי ש… נפרדתם.

(נפרדנו? השתוממתי. אפשר לקרוא לזה פרידה?)

לא, לא אמרה כלום.

סבא אוריה השהה מבטו עלי.

נוּ טוב, פלט אנחה קלה.

אמרתי שאבוא שוב בערב, ופניתי לצאת.

במסיבת החתונה ראיתי את סוניה עומדת ומדברת עם חגי, שיחה ממושכת למדי.

בהמשך הערב ניגשה אלי ואמרה: דיברתי עם החתן שלך.סיפר לי שאתם נוסעים לסינגפּוּר.

הוא נוסע, אמרתי, אני אולי אבוא אחריו, מאוחר יותר.

הייתי בסינגפּוּר. עיר נקייה מאוד. קנסות גבוהים על כל פיסת נייר שמשליכים לרחוב. אבל לא מעניינת. אם כי סומרסט מוהם כתב כמה סיפורים די יפים משם.

אני לא חושבת שאהיה שם זמן רב.

יש שם אי, מדרום לעיר, סנטוזה, עם פארק טרוֹפּי וכמה מוזיאונים. כדאי לבקר. אבל זה עניין ליום יומיים.

חגי מתכנן שניסע משם להוואי.

סוניה התבוננה בי רגע ממושך, כשוקלת דברים בלבה. אחר־כך אמרה:

האנשים הקרובים לנו ביותר, שנדמה לנו שאנחנו מכירים אותם לפנַי ולפנים, עלולים לפעמים להפתיע אותנו יותר מכל אדם זר.

ניערתי את ראשי: למה אַת מתכוונת?

סוניה היססה רגע.

סבא שלך, אוריה, למשל, אמרה לבסוף. מעולם לא הייתי משערת… ואני הרי מכירה אותו יותר משבעים שנה… עלה חיוך צר על שפתיה.

וכוונתה הייתה לתדהמה שנפלה על המשפחה כשנודע לנו שלסבא יש, זה שלוש שנים, “חברה”, צעירה ממנו בעשרים שנה.

כן, גם אותי זה הפתיע, הצטחקתי ללא חמדה.

היה לו טַאקט, לפחות, לא להביא אותה הנה… הפטירה בצחוק והסבה ראשה ממני.

ליל הכלולות שלנו. ליל הדבש.

זה היה יופי! ממש יופי! אמר חגי כשהתיישב ליד הגה המכונית. את לא חושבת? הפנה את ראשו אלי בהציתו את המנוע. כן, השתדלתי להעלות חיוך על שׂפתי, ולבי בל עמי. ואבא ואמא שלך היו נהדרים. אמרתי להם את זה. וכשעלתה המרצדס על הכביש, הוסיף: הם התנהגו בפשטות כזאת, אף אחד לא הרגיש שהם עושים איזה מאמץ. נתנו לאנשים להרגיש נעים, בבית, והכול דפק יופי, הכול!

השעה היתה 12.10, ולאחר שעזבו רוב האורחים את הגן, דחקה בנו אמא לצאת ולנסוע אל הסוויטה שהוכנה בשבילנו בבית־המלון הקרוב, שעל שפת הים. עבדתם מספיק הערב. לכו לנוח, אמרה, חוששת, כנראה, פן תגיע לאוזנינו השמועה הרעה מצפון.

מבטי היה שלוח אל החשכה שלפנינו ואל רצועת האור שהשליכו פנסי המכונית על הכביש, וחשתי עצמי כנחטפת. בדמיוני עברו תמונות מסרטי־מתח אמריקאיים — איך גבר גדול ואלים מכניס בחורה בכוח למכוניתו, היא צועקת, נאבקת, ותוך כדי נסיעה פותחת את הדלת ומפילה עצמה החוצה, מתגוללת שותתת דם על הכביש. למה את לא בורחת, אם כן? – צעקתי בתוכי. תגידי לו לעצור רגע ותפרצי החוצה, ותרוצי עד שתפרח נשמתך.

והשירה היתה שגעון, אַת לא חושבת?

מה? כן, בהחלט!

לא היה אחד שלא היה מרוצה. ואמרו לי את זה! היית צריכה לשמוע את חבר־הכנסת הזה, מה שמו, זה שהשתולל אתך ברוּמבּה ובסַמבּה… את יודעת מה הוא אמר עלייך? קרב אותי אליו בזרועו, שאלוהים ברא אותך ברגע של חסד.

השקיעה לתוך המצולה. ונחשי הדגיגים השחורים המשוטטים בתוכה.

למה את עצובה?

אני? מה פתאום?

את נראית ככה…

סתם עייפה.

את יודעת, אמר לאחר שתיקה, כשאני מסתכל על האח שלך. אני מרחם על המין האנושי.

אתה מדבר סתם. אתה לא מכיר אותו.

בחייך, תקחי את המבט הזה ממני, גיחך.

את חייבת לאהוב אותו! אמרתי לעצמי. חייבת! את התחתנת אתו ואת תאהבי אותו, והוא לא אשם שאַת מטורפת כזאת!

אלוהים! טפח בכף ידו על מצחו.

קרה משהו?

לא, סתם, פתאום נזכרתי… איזה חלום, אלוהים, איזה חלום!

מה חלמת?

בלילה הקודם, על אבא שלי… נורא… טוב, לא חשוב.

אך כשנעצרה המכונית לפני הרמזור שבפנייה אל כביש החוף, וחגי החל לספר משהו על מישהו ששוחח אתו במסיבה, הבזיקה בראשי שוב המחשבה שזו ההזדמנות לפתוח את הדלת ולקפוץ החוצה, רק קצת אומץ!

וכשהמשיכה המכונית בנסיעתה, שטה חלקות על הכביש הרחב, חגי דיבר ואני כמעט לא שמעתי מה אמר. משהו על סוכן של איזו חברה מסחרית, שהוא שוחח אתו במהלך הערב ושסיפר לו שהיה חמש שנים בסינגפוּר ־

הולך להיות חם מחר, אמרתי.

כן, הים נראה עצל היום, אמר. אז מה התחלתי לספר לך? ההוא מסינגפור, מוסר לי שמות אנשים שכדאי לי להתקשר אִתם… יש שם לא מעט יהודים עשירים, עם לב חם, שבאו מעיראק, מהודו… ידעת שראש־הממשלה הראשון של סינגפור היה יהודי?

לא, לא ידעתי. באמת?

פַנטַסטי, לא? יהודי ששמו היה מרשל. לפני שלושים וחמש שנה בערך, ובכלל יש שם אפשרויות עצומות.

באיזה מובן?

תראי, זה הנמל הכי גדול בכל דרום־מזרח אסיה… נמל חופשי… את יודעת כמה עולה שם מסרטת קולנוע? שמונים דולר! היית מתארת לך דבר כזה?

האשה הראשונה של מילטוֹן, נזכרתי, מֶרי פָּאוֶל, בת 22, ברחה ממנו שבועיים לאחר שהתחתנו.

חגי צידד מבטו אלי, ולאחר הרהור קל, אמר: ואַל תחשבי שאין שם תרבות! כן, גם תרבות יש! כנף אותי אליו בזרועו.

אני לא אסע לשם! צעקתי בתוכי, תשכח מזה! אתה תיסע, אני נשארת פה!

וכשהמשיך לדבר על ה“אפשרויות”, ותיאר לי, בצבעים מרהיבים, אך נבלה את ירח־הדבש שלנו, לא רק בסינגפור עצמה, אלא במַאלי, ביאווה, אולי גם ליפאן נגיע, ייללתי בתוכי: אלוהים, על מה אני אדבר אתו, אפילו הלילה, ליל הכלולות שלי, ליל שמחת לבי, על מה אדבר אִתו לפני שנשכב, אחרי שנשכב, לפני ואחרי האינטֶרמֶצוֹ הקצר שבו אקבור את עצמי בקברות התאווה, הלא לעולם לא אוּכל לדבר אתו על הפחדים שלי, על התשוקות שלי, על השֵדים הרוקדים בתוכי, על מה שמציק לי באמת, על מה שמטריף אותי באמת… לשם מה, אלוהים…

בכלל לא פתחנו את המתנות, הצטחק חגי כשהתקרבנו אל בית־המלון. יש חדר מלא!

נספיק, נספיק לפתוח אותן, לחשתי.

וגם מכאן עוד אפשר לברוח, אמרתי, כשהחנה את המכונית ברחבה שלפני בית־המלון, ויצא מתוכה. את יכולה להיכנס פנימה, להזמין טכסי בטלפון הציבורי, להסתלק ברגע שהוא יהיה עסוק עם פקיד־הקבלה.

הרוב צ’קים, אני מתאר לעצמי, אחז בזרועי והוליך אותי אל פתח בית־המלון.

צירופי־המקרים שקורים לי! מאז ילדותי: הפגישות המפתיעות עם אנשים שבאופן מסתורי דרכיהם מצטלבות עם דרכי, או שחשבתי עליהם יום קודם־לכן, או שראיתי אותם בחלומי… איזה מקרה מוזר קרה לי היום, הייתי אומרת למישאל. והוא: אל תאמרי מוזר. אין מקריות במקרים:

ליד הדלפק עמדו איש ואשה גבוהי־קומה, דוברי אנגלית, וניהלו ויכוח כלשהו עם פקיד־הקבלה, ואנחנו נעמדנו לצידם וחיכינו לתורנו. האשה, ששׂערה הבהיר והחלק היווה מסגרת ישרת־זוויות לפניה העגולות, המלאות, דיברה ברוגז עצור, והאיש, במשקפיים עבים, מבוגר ממנה, שתק. אמתחת־מסע גדולה, עשויה עור משובח, היתה מונחת לרגליו, והוא נראה עייף, או אדיש, או לא מאמין באפשרות השכנוע. הפקיד קטע את הוויכוח ואמר שהוא מצטער, אבל עליו לטפל באלה שממתינים לו, ופנה אלינו. לא לא, תגמור אִתם קודם, אנחנו נחכה, אמרתי. הפקיד אמר שהסביר וחזר והסביר לזוג התיירים שאין לו חדר פנוי, והם עומדים על שלהם. מה השֵם? שאל. יוֹגב, אמר חגי, אה, אתם הזוג הצעיר! מזל טוב! האיר פניו אלינו. האשה הגבוהה, בעלת החזוּת הצפונית, פנתה שוב ברוגז אל הפקיד: מה אתה רוצה שנעשה? איפה נמצא מלון אחר בשעה כזאת? הלא לא נישן בחוץ! – אני מצטער, אמר הפקיד, זו לא אשמתי אם אתם… ־ אבל המקום הוזמן בשבילנו על־ידי מארגני הכנס! כבר לפני שבועיים! קראה האשה. זה לא רשום אצלנו, מצטער, הפטיר הפקיד, ופנה שוב אלינו. איזה כנס הוא זה? שאלתי את האשה. הבלוֹנדית היפה אמרה שבעלה, מרצה באוניברסיטת פּרינסטוֹן, אמוּר להשתתף בכנס מדעי על האמנות הקדומה של המזרח־התיכון, מטעם אוניברסיטת תל־אביב. זה עתה הגיעו מנמל התעופה. היא יודעת בבירור שהוזמן חדר בשבילם במלון הזה, והנה אומר להם הפקיד… איך זה שלא רשום אצלכם שהזמינו חדר בשבילם? פניתי בעברית אל הפקיד, הם באו לכנס באוניברסיטה, ואני בטוחה… ־ — אני לא יכול להיות אחראי בעד מארגני הכנס. אם הם טעו, או שכחו… – נניח שהם לא היו בסדר, תקף אותי מין רוגז מוסרני, כאילו אני אחראית לשמה הטוב של המדינה, נניח שהם טעו, אז אתה רוצה שילונו בחוץ? חגי לחץ בחוזקה את כף ידי, רומז לי שלא אתערב, אך אני המשכתי, בתרעומת גוברת: אני לא מבינה את זה, כבר אי־אפשר למצוא איזה חדר פנוי במלון הגדול הזה? — אילו היה, אַת מתארת לך שלא הייתי נותן להם? היום אחר־הצהריים הגיעו שתי קבוצות גדולות של תיירים, אחת של צליינים מגָ’מאיקה ואחת מהוֹלנד, בקושי מצאנו מקום לכולם… —בסדר, אנחנו ניתן להם את החדר שלנו! הודעתי. חגי היה המום. היטה אותי הצידה ולחש: מה קרה לך? אַת השתגעת? — תראה, הם זרים פה, אמרתי, הם לא יכולים ללון בחוץ! לא נורא אם נחזור הביתה, אל החדר שלי… — אני לא יודע מה לומר לך! פשוט לא יודע! פנה מעלי ברוגז, התרחק לירכתי האולם וצנח לאחת הכורסות. האשה מפרינסטוֹן שאלה את הפקיד לפשר המשא־ומתן המתנהל לצידנו. הם מוכנים למסור לכם את החדר שלהם, חייך הפקיד. לא! בשום פנים לא! מחו האיש והאשה כנגדי, אנחנו לא נגזול מכם… ־ אנחנו נמצא מקום ללון, אמרתי, אל תדאגו. ההורים שלי גרים לא רחוק מפה… — לא, לא בא בחשבון! המשיכו השניים למחות כנגדי. הפקיד, שהיה עכשיו נבוך מאוד נוכח נדיבות־הלב של הזוג הישראלי בליל־כלולותיו, הרהר רגע, אחר־כך אמר: אני אראה אם אפשר לסדר משהו. ביקש מן הזוג הזר להמתין, ונכנס בדלת שמאחורי הדלפק.

ניגשתי אל חגי. אל תכעס, אני מבקשת. – אני לא מבין אותך. פשוט לא מבין! את מעוניינת לקלקל לנו את הלילה הראשון שלנו? – זה לא הלילה הראשון שלנו, חגי… חייכתי אליו כאל ילד. אז אַת רוצה שנחזור אל ההורים? בסדר! קם ברוגז מן הכורסה. אל תדאג, אמרתי, אנחנו לא נחזור. אני בטוחה שהוא יסדר להם משהו. חכה רק כמה רגעים. שב, שב.

שני האמריקאים עמדו ליד מזוודת העור שלהם והתלחשו, ואני ניגשתי אליהם לעודד אותם. הכול ייגמר בטוב בסופו של דבר, אמרתי. השניים הודו, אמרו שהם מעריכים מאד מה שאנו עושים למענם, ואני שאלתי: אתם שניכם מרצים באוניבריסטת פּרינסטון? – אני, בעצם, רק מלווה את בעלי לכנס הזה, אמרה האשה, המקצוע שלי הוא ספרות אנגלית. והציגה את בעלה ואת עצמה: ברנרד. אינגריד. מוֹריסון. – שמי אורלי, אמרתי, וזה שיושב שם הוא חגי. בעלי. ושאלתי מה בדיוק היא מלמדת בספרות אנגלית. – בעיקר את השירה הוויקטוריאנית, אמרה האשה הנוֹרדית היפה, טֶניסוֹן, הוֹפְּקינס, הברָאוּנינגים… גל של שמחה הציף אותי. כמעט פרצתי בצחוק. את אליזבת בּארֶת־

בראוּינג אני אוהבת מאוד, אמרתי, וסיפרתי שלמדתי ספרות אנגלית, שלוש שנים באוניברסיטה של תל־אביב ושנה ב“יּוניברסיטי קוֹלג'” בלונדון. אז את מכירה בודאי את פרופסור מקְֶנזי, קראה אינגריד בשמחה. שמעתי הרצאות שלו, חייכתי, וחשתי פתאום

איזו קרבת־נפש לאשה הזרה הזאת, שאמרה כי התיידדה עם פרופסור מקנזי כשעשה בפּרינסטון כמרצה־אורח. משב־רוח מרחוק מרחוק הלהיט את פני. משב־רוח מעולם שנדמה כי עזבתי אותו לפני עידן ועידנים. בנייני האבן הגדולים והקודרים בגאוֶר סְטריט, חנות הספרים האוניברסיטאית “דילן”, שבה הייתי מבלה שעות, מדפדפת בספרי שירה,

באלבומים של יצירות אמנות, מציצה לעולמות קסומים של מלים ותמונות, ונפרדת מהם באנחה; השלכת הצהובה המרשרשת תחת הנעליים בסתיו, השלג הנרמס תחת המגפיים בחורף, חדר־ההרצאות באור הנורות הערומות בשעות אחר־הצהריים ועל הקתדרה פרופסור מקנזי, במקטורן ארוך שיצא מן האופנה לפני דור ובעניבת־פרפר מהוהה, מקרב את צרור הדפים לעיניו קצרות־הרואי וקורא רשימה ביבליוגרפית ארוכה על יצירות גֶ’רַרד מאנֶלי הוֹפקינס…

אתה יודע, זה משגע אותי, הקוֹאינצידֶנטים האלה! פנתה אינגריד, בקול גבוה, פעמוני, אל בעלה. אַת נקלעת בחצות־הלילה לאיזה מלון במזרח התיכון, כמעט מגרשים אותך אל תחת כיפת־השמים, ופתאום את פוגשת צעירה יפהפייה שלמדה שירה אנגלית אצל פרופסור שהיה ידיד שלך!.. אז את אוהבת את השירים של אליזבת בראוּנינג… אפילו יודעת בעל־פה כמה מהם, הצטחקתי, ובראשי צלצלו השורות שכל־כך אהבתי, מתוך "הסוֹנֶטות מן הפוֹרטוּגזית: ":

The face of all the world is changed, I think, / Since first I heard the footsteps of thy soul / Move still, oh, still, beside me, as they stole…

וחשתי ביפחה תופחת ועולה אל גרוני, כי מלות השיר הזה הזכירו לי את מה שהשתדלתי כל־כך להשכיח מלבי, למחוק, למחוק… היה לי חשק לחבק את האשה הזאת שלפנֵַי, לשבת אִתה פה, עכשיו, באיזו פינה, לשוחח עד אור הבוקר.

זה הקוֹאינצידֶנט השני שלי מאז יצאנו מאמריקה בדרך הנה, הישירה אלי אינגריד

מבט מאיר באחזה בידי; וסיפרה שבהיותם במטוס ישב על־ידה אדם שכיפה על ראשו, מרכיב משקפיים, והיא, על ברכיה היה פתוח ספר הסיפורים של לַארְס גוּסטַפסוֹן “הכנוֹת לטיסה”, בשוודית. כשעתיים לאחר שהמריאו, כשהיו מעל לאוקיינוס, שואל אותה האיש — בשוודית! — אם היא מכירה את הפוֹאֶמה של גוסטפסון “הצהרת אהבה לגברת ספרדיה”, והכוונה לספרדייה יהודיה, כמובן. נדהמתי: איך במטוס שיש בו אולי ארבע־מאות נוסעים, יושב דווקא על־ידי מישהו שיודע שוודית ושמכיר את היצירות של לארס גוסטפסון… — את עצמך שוודית? שאלתי. ־ אני נולדתי שם, אבל באתי לארצות־הברית כשהייתי בת שמונה. ובכן, מתברר שהאיש הוא חוקר מקרא מירושלים, הכיר את גוסטפסון באוניברסיטת אוּפּסָלָה, ונפגש אתו גם בארצות־הברית לאחר שגוספטסון התגייר והשתקע שם. אמרתי לברנרד: אנחנו נוסעים לארץ הפלאות! – ואַת הפלא השני! חנן אותי ברנרד בחיוך אבהי. אני פלא? צחקתי בבהלה.

באותו רגע יצא אלינו פקיד־הקבלה. מצאתי חדר בשבילכם, בישׂר, אבל רק להלילה. תצטרכו לפנות אותו מחר בעשר. השניים נשמו לרווחה, הודו לו, וחזרו והודו לי. ברנרד שלף כרטיס־ביקור מארנקו ומסרו לי, ואינגריד אמרה שאנחנו מוכרחות לשוב ולהיפגש. היא הוציאה מארנקה שלושה דפים מודפסים ובהם תוכנית הכנס, והפצירה בי לבוא לאוניברסיטה ולפגוש אותם שם באחת ההפסקות שבין ההרצאות, לשתות קפה יחד.

בעצב נפרדתי מהם וחזרתי אל חגי. הכול הסתדר, כמו שאמרתי לך, אמרתי. שמעת איזה בּוּמים היו פה למעלה? אמר חגי וקם ממקומו. לא, מתי? — לפני כמה רגעים. שלושה או ארבעה, ברווחים קצרים. יש איזה פעולה, כנראה. מפציצים שוב בסיסי מחבלים.

על השולחן העגול שבאמצע החדר, בסוויטה שבקומה השביעית, התנוסס צרור ורדים גדול, ומשני צידי האגרטל — קערת פירות, ובקבוק שמפניה בתוך דלי מוכסף, מלא גריסי קרח. על גבי הקערה היה פרושׂ סרט מבריק ועליו המלים, “מזל טוב לאורלי אלטשוּלר ולחגי יוֹגב – מאחלת הנהלת המלון”.

בחדר השני, על השידה שליד המיטה הזוגית — צרור סייפנים סגולים. כל הכבוד למלון הזה! אמר חגי, וכרך את זרועו על כתפי והוליך אותי אל הגזוזטרה הקטנה המשקיפה על הים.

הירח נטה לשקוע ואורו היה חיוור. רצועות קצף לבנות ככנפי שחפים, נעו שאננות אל החוף וחזרו ממנו. רחוק, על פני מרחב הים האפל, נצנץ אורה של אונייה עוגנת, ואור אחר – של סירת דייגים או סירת משמר — נע בקצב מהיר דרומה. אַת שמחה? מחץ אותי חגי אל חזו. נשאתי עיני אליו. את תאהבי אותו. את חייבת לאהוֹב אותו ואת תאהבי אותו — נכמרו רחמי עליו ועל עצמי. עיניים עצובות־עצובות, לחש כשהוא עוצם את עפעפי בשתי נשיקות עדינות, ושתי דמעות חמות מציפות את עיני, בוערות מתחת לעפעפיים. דמותה של השוודית התמירה, בהירת־השׂיער, עמדה לנגדי; ראיתי אותה משלבת זרועה בזרוע בעלה בפוסעם אל המעלית, מקרבת את פניה אל פניו וצוחקת בלבביות כזאת, והוא מחזיר לה בת־צחוק צנועה, ואיזו הבנה ביניהם! איזו הבנה בין שניים אלה הטסים מצידו האחד של כדור־הארץ אל צידו האחר כדי להשתתף יחדיו בכנס מדעי, איזה אושר! סוף־סוף לבד! לחש חגי אל עיני הפקוחות, הלחות, בלי כל ההמונים האלה. לבד ויחד. והוליך אותי בחזרה אל החדר.

נשתה? שלף את בקבוק השמפניה מתוך הדלי. הנהנתי בראשי ומיהרתי אל חדר האמבטיה למחות את דמעותי. כשעמדתי לפני הראי, הופתעתי לראות בעיני ברק שלא הכרתי אותו, כאילו לא אני הנשקפת מולי; לא אני, שבעוד רגע אחזור אל החדר ואשיק כוס של ברכה עם האיש שעמדתי אִתו מתחת לחופה, ועוד מעט אשכב אתו, ובבוקר אקום אתו, וארד אתו לאכול במסעדת המלון, זה מול זה נשב אל השולחן, ונדבר ונשתוק כמו זוג נשוי, just married; לא אני אלא כפילה שלי, דומה לי רק למראית־עין. וכשהסתכלתי עמוק בעיני כפילתי, שהבעה של מרדות עזה ניבטה מהן, ראיתי שמזימה נוראה היא זוממת: לרצוח את אשתו של ראובן זלינגר! יום או יומים לאחר שיסע החתן הנמרץ, החרוץ, האמיץ, לקצה העולם, היא תתגנב אל “החדר הירוק” של אביה, תוציא את האקדח שלו מן המגירה התחתונה של שולחנו, תשים אותו בארנקה, תיסע אל הבית ההוא שלא פעם עברה על פניו והציצה אל חלונותיו והקנאה בוערת בה, תארוב לה, לעריצה המרושעת והמיוחמת ההיא, ברגע שתראה אותה פותחת את הדלת —

עיני נעצמו בחוזקה וכולי נרעדתי למשמע קול נפץ עז קרוב מאוד. מה קרה? פלטתי בבהלה בהיכנסי לחדר. חגי, חיוך של מנצח על פניו, עמד זקוף, הבקבוק בידו זקור באלכסון כלפי מעלה, וקצף לבן, תוסס, גולש ממנו. נבהלת? צנחתי לכורסה. בשקט הזה שמסביב… לחשתי.

חגי התיישב, מזג את המשקה המבעבע לשני הגביעים, ונשא את גביעו: לחיינו? – לחיינו, נשאתי לעומתו את גביעי, ושני כלי הזכוכית הדקים נצטלצלו זה בזה. בעוד עשרה ימים — מלון אחר, ים אחר, וכבר עכשיו אני מתגעגע כשאני חושב שאהיה שם בלעדייך. ולאחר שהשהה עלי מבט אוהב, חומד, הוסיף: אבל לא לזמן רב, נכון? ראיתי אותו עכשיו כמו מרחוק ואמרתי בלבי שהוא גבר יפה, מפיק ביטחון וחום ואוֹן, שכל אשה היתה רוצה להיחבק בזרועותיו החזקות ולפשׂוק את רגליה תחתיו. המשקה העביר נועם בגופי. התפלאתי שאחרי שתי לגימות בלבד כבר ראשי סחרחר מעט ועיני מתערפלות. אבא שלך… הוא יבוא מתי שהוא?.. להכיר אותי, לפחות?.. דוק של עצב העכיר את מבטו של חגי. הוא עקשן, נורא עקשן. צריך לתת לו זמן להתרגל… ־ הוא מוצא־חן בעיני, אבא שלך, גמעתי עוד גמיעה, שנעמה לי מאוד. את לא מכירה אותו… — אני מכירה… מכירה… גם בלי שראיתי אותו… הייתי שתויה קצת, רציתי לצחוק. חגי הסתכל בי, שוקל דברים בדעתו. הוא מסכן, בעצם, אמר. הוא חי שם לבד, בקיבוץ, יוצא לעבודה בבוקר, חוזר לפנות־ערב, הולך לחדר־אוכל, חוזר מחדר־אוכל, יושב וקורא איזה ספר… אוהב לקרוא? – לא ספרים שאַת אוהבת. על נושאים פוליטיים, צבאיים, ורואה איך האידיאלים שלו מתפוררים. מפני שהקיבוץ כבר לא מה שהיה ולא מה שחשב שיהיה. מתנוון, פשוט מתנוון! — איך מתנוון? – אמרתי, ותמהתי על עצמי שאני מוצאת עניין בזה, ואפילו חשה מעין צורך ללמד זכות; אבל בכל פעם שהמלה “קיבוץ” עולה בשיחה כלשהי, עומד לעיני מראה הדשאים הנפלאים, הרחבים, של קיבוץ אחד לרגלי הגלבוע, שביקרתי בו כמה פעמים כשהייתי באה אל חברתי נאוה, שהיתה ב“השומר הצעיר”, ואחר־כך בנח"ל, ונישאה לבן המשק ההוא, והמקום נראה לי כגן־עדן, עם הירק הרב, הדקלים והצאלונים והפַּרקינסוֹניות והצפצפות וההרדופים וערוגות הוורדים, והנחל הקטן החוצה את כרי הדשא, וברווזים שטים בו, ואולם־האוכל המרווח, שטוף האור, חלונותיו פונים אל ההר הזקוף, כתליו מעוטרים בציורים גדולים, וילדים נוסעים באופניים על המדרכות, והאבות חוזרים מן השדה ופניהם שזופות ואור בעיניהם… את לא מתארת לך כמה האנשים נעשו אֶגוֹאיסטים שם! הרבה יותר משבעיר! כל אחד חושב רק על טובתו וטובת משפחתו! ונורא רכושנים! את יודעת מה הלהיט האחרון שכל חבֵרה נשואה חולמת עליו? מיקרוֹגל! בשביל המטבחון הקטן! כדי שסוֹניה וברוֹנקה ושוּלקה ורוּתקה, כשהן באות מן העבודה, תוכלנה לאפות מהר־מהר עוגות טעימות לנכדים החמודים והמפונקים שלהן ולבעלים המרופטים והמשעממים שלהן! ואת יודעת על מה מדברות החברות שלנו כשהן סורגות? — אני הייתי משתגע כשהייתי שומע את הפטפוטים שלהן! – על מתכּוֹנים של עוגות ושל פשטידות ושל קציפות ושל רפרפות ושל לביבות… בכל חדר תמצאי היום את ספרי הבישול של רות סירקיס, והמטבח הסיני והמטבח המזרחי והמטבח האיטלקי… והצעירים יותר גרועים מכולם! כל מה שיש להם בראש..

חשתי שעייפות משתלטת עלי. הדברים חדלו לעניין אותי. המשקה נסך ליאוּת באברי ורצון להניח את הראש על כר ולישון. את עייפה, מה? קטע חגי את שטף דיבורו כשראה את עפעפי מרפרפים במאמץ שלא להיסגר. מה השעה? שאלתי. חגי קם, אחז בשתי ידי, הקים אותי מן הכורסה, חיבק ולחש: עכשיו, לפי כל הכללים, אני צריך לבתק לך את הבתולים. צחקתי. אמרתי שאני מוכרחה להתקלח קודם. להוריד מעלי את כל מה שנדבק בי שם משלוש־מאות האורחים החשובים. ופניתי אל החדר השני.

האמבט כבר היה מלא מים מוקצפים, מבושׂמים בבושם אורנים, כשטבלתי בו. כשטבל בו גם הוא.

ההתלהטות הפראית שלי, ההורסת אותי. ההתלהטות שתמיד היא לא בטובתי. אי־היכולת הזאת לשלוט בחושי. דעתי פורחת ממני. אני מתפצלת, מתפרקת.

כשצנחתי מעליו, מותשת, פולטת אנחה עמוקה אל זרועותיו החובקות אותי במים, לחשתי לעצמי: קברות התאווה, קברות התאווה.

חגי נרדם בגבו אלי, ועיני היו פקוחות אל חשכת החדר הזר ואל הבוהק הכחול של שמים מכוכבים הנשקף מן החלון. “בוא, לילה שחור־גלימה, כסה את דמי הפרא… בוא, לילה, בוא… בוא לילה יקר, שופע רוך, בוא שחור־המצח…” – כי אני השוכבת כאן, לא אני. לא אני הנשימות הלוהבות כתנור לוהט, לא אני היקוד הזה במערת השֵדים האפלה שבתוכי, לא אני הכלבה המיוחמת, מכשפה לא תחַייה. רק מנוחה אני רוצה, מנוחה רגועה ותמימה, להיות ילדה קטנה בת חמש – ילדה קטנה על הברכיים של סבא ברחוב בלפור והוא מנענע אותי מעלה־מטה, או מרכיב אותי על ברך אחת ועושה לי נדנדה ומקפיץ אותי גבוה ואני צוחקת מעונג ומפחד, כוכבים בעיני.

ופתאום צפה בזיכרוני מכת־השמש ההיא שחטפתי במדבר יהודה! כמה זמן עבר מאז? חמש שנים? שש? —

כן, העניין הוא שהיתה לי אז וסת, כשיצאנו למסע הזה של המחלקה, מחברון דרך נחל ערוגות אל עין־גדי, והיו לי כאבים נוראים כמו תמיד ביום הראשון — הריח החמוץ־המתקתק הזה של דם הווסת שעולה לך אל הראש – אבל הייתי מוכרחה ללכת כי הייתי רב־סמלת ואבוי היה לי אילו גיליתי חולשה ונשארתי בבסיס, כל להקת התרנגולות ההיא היתה מקרקרת ומנקרת אותי, וצעדתי בחום הלוהט, בין הסלעים המלובנים, מזיעה, כואבת, דווּיה — “הלך הוא יום אחד בדרך לבאר־שבע…. / הוא לא ידע את שמה / אבל אותה צמה / הלכה עמו…” – למה לעזאזל השיר הזה של להקת הנח"ל סוחט ממני דמעות ועושה לי רפיסות כזאת בלב, אף שלא הייתה זאת התקופה הכי יפה בחיי, בצריפים ההם, ארבע בנות בחדר, תמיד חול על הרצפה ואבק על הרהיטים, וחולצות וגרביים וחזיות מתגלגלים על המיטות ולא יעזור לך שתצעקי, מצפצפים עלייך, והיום ההוא נראה רחוק כל־כך, ובכל־זאת היה משהו אמיץ וגאה, וממושמע ומופקר גם יחד, בכל זה, צעוד צעוד בעוז בעוז כך צועדת פלוגת חיילות —

ובראש צעד סרן יעקב מלר, שניסה פעם להתחיל אתי ולא נתתי לו, מצחיק באיזו עדינות התייחס אלי, מתוך כבוד לאינטליגנציה שלי, כנראה, כאילו אחת שהיא משכילה, קוראת ספרים, מתעניינת בשירה, אין לה יצרים, לא יודעת מה תשוקה לוהטת, ובצהריים נכנסנו לתוך הקֶניוֹן העמוק וצעדנו לאט, מדלגות מאבן לאבן, משתרכות בין גושי הסלעים הכבדים, ומשני הצדדים רק שיחי רתמים וכמה צאלות בודדות, ולא היה צל, הכול היה מוצף אור שמש חזק שכאילו התנפץ מן הצוקים אל העיניים —

ואז — כמו פטריה אטומית נפרשׂה לי בראש, מין הבהק עצום, שבעתיים כאור החמה, ובאותה שנייה — רק שנייה או שתיים ארך הדבר – הרגשתי שאני נפרדת מעצמי, מתפצלת לשתיים, חלק אחד מתעופף ממני וממריא, וחלק אחר רתוק לגופי בעינויים נוראים, והרגשתי שזה אסון מחריד מפני שהבזיקה בי הידיעה שאם לא ישובו ויתאחדו שני החלקים – אני… לא, לא אמות, אלא אהיה נידונה לייסורי שאול עד עולם, עד סוף ימי —

ואיבדתי את ההכרה, וכשהתעוררתי היו הפנים שלי רטובות, שכבתי על אלונקה, ולנגד עיני, למעלה, ענפים קוצניים של שיטה או צאלה, והחובשת המחלקתית הרימה לי את הראש והגישה לי מים שאשתה, העיקר שתשתי הרבה, אמרה, והרגשתי בחילה נוראה, והקאתי, והתביישתי שיעקב מלר רואה אותי כזאת סמרטוטית, ובהמשך המסע נשאו אותי על אלונקה ומעלי פרושה מטפחת גדולה, לסוכך עלי מפני השמש, כמו אפיריון למלכה, והרגשתי רווחה עצומה כשחזרתי אל עצמי והייתי דבר אחד שלם, גוף ונשמה, ורק התפללתי שלעולם לעולם לא יקרה לי עוד דבר כזה —

זמזום חלף כבזק בשמים ונמוג הרחק בצפון. משהו כנראה מתרחש אי־שם, אמרתי.

בארץ הביטחונית הזאת, שהיא תמיד לפני מלחמה או אחרי מלחמה או בתוכה ושהיא לא זקוקה כלל לטיפוסים כמוך —

השאפתנות, זה מה שהורג אותךְ, אמרתי, שומעת את נשימתו השקטה של חתני לצידי. בגלל זה אַת לא מסופקת כל הימים, לא מרוצה מעצמך, חושבת שהפסדת את החיים בזה שהתחתנת עם בוגר קיבוץ, בּי. קיי. במקום עם בּי. אֵיי. למרות שהוא בחור טוב חזק ואמיץ —

ולמרות הכל — יכול להעניק לך אושר יותר מכל מיני דוקטורים ופרופסורים מתוסבכים—

רק אל תזכירי לי, אני מבקשת! שמעתי צעקה בתוכי.

או משוררים וציירים ושחקנים, כולם טיפוסים מעוּותים, סוטים, אֶגוֹצֶנטריים, שכל מה שמעניין אותם הוא הקריירה שלהם, הפרסום, הכבוד, כמה שורות בעיתון, שתי דקות בטלוויזיה, מוכנים להתפשט ערומים בכיכר העיר כדי לזכות בזה, למכור את כל סודות חדר־המיטות שלהם, להתגרש מן האשה, לזנוח את הילדים המסכנים, כמו המשורר הנפוח הזה מן החוג לתיאטרון באוניברסיטה, בן ששים בוודאי, או יותר, שעזב את אשתו וילדיו אחרי שלושים שנות נישואין כדי להתחתן עם תלמידה שלו, אחת צנומה ושטוחת חזה ועיניים ממושקפות של אוח, בת עשרים ושמונה אולי, רק מפני שאביה הוא מראשי “בני־ברית” באמריקה והבטיח לו משרה בסמינר התיאוֹלוֹגי בניו־יורק, אני מכירה היטב את הגזע האנוכי הזה, ישמור אלוהים ממנו, אם כי כבר קשה לי להיזכר איך התגלגלו הדברים שאקשור את גורלי לכל החיים – מה את מדברת לכל החיים! טירוף לומר דבר כזה, לכל החיים, אפילו אסור להוציא מלים כאלה מן הפה! — דווקא אתו, כאשר בלונדון היו לי הזדמנויות כל־כך רבות ויכול להיות שאילו נשארתי שם —

“לא שיש לי אשליות בנוגע ללונדון / לונדון לא מחכה לי/ אבל בלונדון יש מוזיקה טובה טלוויזיה מצוינת…”— התפזם לי השיר היפה הזה, שהעלה לי דמעות בעיניים — “גם שם אהיה לבד / אולי זה ככה לכל החיים / להיות לבד…”

אז אל תהיי אמביציוֹזית כל־כך, לכל הרוחות! אל תשאפי לגעת בראש הקטן שלך ברקיע השביעי, תהיי קצת יותר צנועה, כמו —

כמו מי?

כמו הבת־דודה שלך, נירה, למשל, שהיא מורה לטבע בתיכון באשדוד ויש לה כל הסיפוק שבחיים, ממש לקנא, חוזרת מבית־הספר אל הילד שלה בן החמש שהעוזרת שלה, אחת עוזבת קיבוץ, מביאה אותו מן הגן, ואז היא מאכילה אותו ומשחקת אתו וצוחקת אתו, ולפנות־ערב בא הבעל שלה מן המשרד שבמרכז העיר, משרד לפרסום, נדמה לי, או לתיווּך דירות, וכבר יש לו ארוחה שאשתו הספיקה להכין לו, ובערב הם יושבים מול הטלוויזיה והיא מתקנת מחברות, או מזמינים בּייבי־סיטֶר ויוצאים אל חברים, אני לא אשכח את הביקור שלי אצלם לפני שנתיים, כמה קינאתי בשקט הנפשי שלה לעומת המהומה שאצלי בפנים כל הימים, התסביכים והתסכולים וכל זה, באיזו חמימות פשוטה היא קיבלה אותי, ותיכף, בתוך כמה רגעים, הכינה לי ארוחה, ואחר־כך יצאה אתי לחצר והראתה לי את כל השיחים והפרחים בגינה שלהם, פה פֶּטוּניה ופה רוסֶליָה, ופה טוֹיָה, והאמנון־ותמר לא הצליח כל־כך מפני שהאדמה חולית מדי ובקרוב ישתלו גם צפורני־חתול וכריזַנטֶמוֹת ובועז הבטיח להסיע אותה בשבת ליד־מרדכי להביא משם שתילי לילך או סחלבים, ובאיזה חום ומעורבות נפשית אמיתית דיברה על העבודה שלה בבית הספר, על הטיולים בטבע עם התלמידים, על הישיבות עם המורים והפגישות עם ההורים והאהבה לצמח שהיא מקנה לבני עדות־המזרח, ואיזה סיפוק יש לה מזה, אלוהים, חשבתי, איפה היא ואיפה אני ולמה אני לא יכולה לחיות ככה פשוט ביושר ובאושר ורק מזיינת לי את השׂכל עם הקוסם הערום הזה, שנכנס לי כמו דיבוק —

אני מחקתי אותך מחיי, רוּבּי, נדרתי בלבי.

שכחתי אותך, אתה לא קיים בשבילי, שיננתי לעצמי.

לא רוצה להיזכר בך לעולם ועד —

הבוקר היה קרוב מאוד, כנראה, כי השמים החווירו יותר ויותר, רק כוכבים בודדים התנצנצו בהם. מה אני עושה פה, בעצם? חשבתי.

איך צץ לי השיר הזה של ג’וֹן דוֹן, Presence in Absence?

היתרון הכפול של “הנוכחות בהעדרות”! אַת יכולה גם לחבק ולנשק אותו בדמיונך, וגם להתגעגע אליו להנאתך, כי הוא רחוק ממך…

איזה שטויות! אמרתי לעצמי.

רק משורר “מֶטַאפיזי”, שאינו יודע מהי אהבה “פיזית”, יכול לכתוב אבּסורד כזה!

שוב טיפס לי הגוש הקטן הזה אל הגרון. עוד זה חסר, שתתחילי לייבב לי כאן! אמרתי.

ולא הבנתי מה אני עושה פה, במלון הזה, על המיטה הזאת, בצד הגוף הגדול הזה הנושם בשלווה תמימה כזאת את עייפותו לאחר שפלט את זרעו לתוכי. את יכולה לומר לי למה את פה ולא במקום אחר?

את השאלה הזאת, יקירתי, אמרתי לעצמי, היית צריכה לשאול במשך כל הערב הארוך־הארוך הזה מתחילתו ועד אינסופו! כי מי היית שם, כשעמדת תחת החופה והושטת את אצבעך אל טבעת הקידושין והפשלת את שולי ההינומה כדי להרטיב את שׂפתייך ביין הגביע? ומי היית כאשר התעופפת שם על המדשאה מאורח לאורח?

כן, את צודקת, לא אני. אף רגע אחד לא אני הייתי. חייכתי וצחקתי ודיברתי והודיתי ובירכתי והתנשקתי, וכל הזמן הזה, בכל רגע ורגע, ידעתי שמישהי אחרת, לא אני, מחייכת ומדברת וצוחקת ומתנשקת—

ואם נשארתי לבדי לרגע, שוב לא ידעתי כלל מי אני ואיפה אני ומה לעשות עם עצמי —

 

ברון יחדיו כוכבי בוקר    🔗

כמו רוח סועה המטאטאה כיכר עיר מנשורת העלים הפזורה עליה, כך טאטאה השמועה הרעה את אחרוני האורחים מן הגן. בחיפזון נפרדו מקלרה ומדויד אלטשולר, ביקשו למסור איחוליהם לזוג הצעיר, ומיהרו אל מכוניותיהם, לנסוע איש־איש לביתו.

עוד קודם לכן חיפש מישאל בבהילות את משולם יריב, ולא מצאוֹ. הוא שוטט בין האורחים שעוד עמדו על המדשאה, סבב בין העצים והשיחים, הקיף את

הווילה סביב, ולא מצאו. הוא רצה לומר לו שעליו לפעול בדחיפות, בטרם יהיה מאוחר מדי, והוא נעלם. גם בלי להיפרד ממנו.

הוא עלה לחדרו, מצא במדריך הטלפון את מספרו של יריב, אך כשחייג את המספר, לא היתה תשובה.

אובד־עצות התהלך בחדר אנה ואנה. בטוח היה שצירופי אותיות מסוימים, המתחברים למלים ולמשפטים, צירופים המכילים את הצופן ההיסטורי, המשתרשר מדור לדור לאורך תולדות העם, יש בכוחו להעביר את רוע הגזרה, והדבר הזה יכול להיעשות בידי הסופר, אם רק ייעשה במירב השיקול והזהירות. כי כל שינוי בסדר האותיות ובצירופיהן עלול להרוס עולמות כשם שהוא עשוי לבנות עולמות.

“גוי בא מצפון ושבר גדול,” לחש לו לבו בחרדה. וכשביטא את המלים האלה, נצטרפו לו מיד ערכי אותיותיהן: 839.

הוא נעצר רגע על עומדו. חזר אל השולחן ופתח שוב את מדריך הטלפון. מספרו של יריב היה 238214. הוא נדהם: סכום הספרות האלה הוא 20.

סכום הספרות של 839 גם הוא 20!

עליו למצוא את יריב עוד לפני עלות השחר.

אך מה שהציק לו עכשיו היתה שאלת האפשרות למנוע התרחשות למפרע: אם נפתחה הרעה מצפון בדיעבד, האפשר לגרום לכך שלא תיפתח מלכתחילה? זו הייתה הבעיה הישנה של “ניבוי העבר”, שכבר התלבט בה רבות לפני־כן, ושפתרונה נתקל ב“פרדוֹקס ניוּקוֹמבּ”. הייתכנו שיקול ופעולה על־פי ניבוי זה? שהרי אדם העומד לעשות מעשה שימנע אירוע שאירע בעבר, מכוח ניבוי העבר, ממילא יסתור את הניבוי, ואז אין מובן לפעולה, כי הניבוי הוא קשר סיבתי בין אירוע למעשה. הרי זה כאילו אמרת לאדם שנפל לבור, מדוע אתה מתקשה לצאת ממנו? הרי כה פשוט הדבר: הבא סולם ועלה בו!

אך כאשר הוסיף להרהר בדבר, נצנץ בו רעיון שמילא את לבו שמחה וגאווה: אם בתחום הפיזיקה לא נפתרה בעיית שינוי כיווּן הזמן, כל עוד איננו יכולים להפוך את כל החלקיקים לאנטי־חלקיקים; וכל עוד הזמן הוא כזה שבו גדלה האֶנטרוֹפיה, קיים בשבילנו רק הזיכרון לגבי העבר והשיקול והפעולה תקפים רק לגבי העתיד – הרי בלשון העברית, שבה טמון הצופן ההיסטורי, עומדת לרשותנו וו ההיפוך, זו שהופכת עבר לעתיד ועתיד לעבר! וזה בדיוק הדבר שחייב משולם יריב לעשות: לקחת את הוו ולהביאה אל משפטיו, ולהשתמש בה כמנוף להיפוך הזמן! היא שתמנע את השבר!

ומיד ישב לחייג שוב את מספרו של הסופר, שסכום ספרותיו 20. פעמיים חייג ולא היתה תשובה. כשהחל לחייג בשלישית, שמע נביחה אומללה מלמעלה, ונחרד בהיזכרו שסרן עדיין כלוא באותו חדר צר, בקומה השלישית.

הוא יצא מחדרו, עלה למעלה ופתח את דלת חדר הרחצה של אָני. סרן קפץ עליו בשמחה ומישאל לפת את צווארו ואמר, בוא, בוא, התענית מספיק בצינוק הזה! נשא מבטו אל התרנגול האדום, שפקח עין אחת חשדנית וזהירה, החליט שאין מה לעשות בו, מוטב שיישאר במקומו, ויצא עם הכלב.

במרוצה ירדו שניהם במדרגות, יצאו אל החצר, שהיתה עכשיו שוממה מאדם, ומישאל אמר בלבו שלאחר מאסר כה ממושך מן הראוי שינשום סרן את אוויר החופש וישלח רגליו לרוץ אורח. בוא, בוא, קרא לו, ואץ לעבר השער, וסרן בעקבותיו.

עולץ על חירותו, רץ עכשיו סרן לפני אדונו, במסלול שהיה מורגל בו: כחמישים צעד צפונה, טפוֹף על המדרכה, משם שמאלה לאורך דרך העפר, ששיחי נר־הלילה וקוצים וברקנים וגלי אשפה משני צידיה, טפוף ורוץ בואכה רצועת החול הלחה שלשפת הים.

הים היה כהה כדיו ושורות קצף נמוכות הלבינו והזדהרו בו לאור הירח המשתפל אל אופק המערב. מישאל הרים ענף ארוך מן החול, זרקו אל הים, וסרן זינק אל הגלים, תפסו בפיו והביאו אל רגלי אדונו, מכשכש בזנבו, מרוצה. מישאל לקח את הענף הלח בידו, זרקו הרחק ממנו על החול, וסרן דהר אחריו.

כשחזר והביא את הענף, תפסו מישאל והחל לנפנף בו כנגד פניו של סרן, כאילו יש סיף בידו, ובהוסיפו להשתעשע כך, והכלב מיטלטל הנה והנה מול חוד המקל, אמר בלבו: הנה חרב פיפיות בידי, והלא גם הוו חרב פיפיות היא בידי האוחז בה, ברצותו מחבר, ברצותו מהפך, ויכול הוא להפוך קללה לברכה וברכה לקללה. מישאל היה מהיר מחשבה, אך כיוון שהיה כבד־גוף ותנועותיו מגושמות, שלא ברצונו היכה המקל השלוף בידו מכה חזקה בפרצופו של הכלב. סרן פלט ייללת כאב, הרביץ עצמו על החול, כאילו אמר, בלשון אתונו של בלעם, הלא אני כלבך אשר שמרתי עליך מעודי ועד היום הזה, למה הכיתני?

מישאל זכר שכשכלבים בוכים, מלאך־המוות בא לעיר. הוא הצטער כל־כך על המכה שהיכה את סרן, שהתיישב על החול ואחז את ראשו בידיו. אילו היה אפשר להפוך את כיווּן הזמן, חשב, הייתי יכול להחזיר את הגלגל לאחור, אבל דבר זה אינו בכוחי לעשות, כי אפילו וו אין לי בידי.

שעה ארוכה ישב כך, וכשנשא את עיניו, ראה שפני המזרח כבר מחווירים, הלבנה שקעה במערב, ורק כוכבים בודדים, כוכבי בוקר, מתנוצצים ברקיע.

ברגע שהניח ידו על צוואר הכלב, נשמעה קריאת תרנגול – זה שיש בו בינה להבחין בין יום ובין לילה ויודע את כיווּן הזמן – מצד הבית שבמעלה הגבעה: תרועה גדולה ושברים; ומיד נענו לה קריאות תרנגולים מכמה וכמה חצרות, בצפון, במזרח ובדרום.

קום, חוזרים הביתה! טפח מישאל על עורפו של סרן. ושניהם קמו על רגליהם והחלוּ ללכת לעבר המזרח, שם, בשיפולי הרקיע, נצנצה איילת־השחר.

עמדתי בפתח בית־המלון וחיכיתי למונית שהזמין בשבילי פקיד־הקבלה. השחר עוד לא עלה והאוויר היה צונן ורענן. דוק של טל היה פרוש על גגות המכוניות שחנו סמוך לכניסה.

על קצות אצבעותי, באור הקלוש של לפנות־בוקר, יצאתי מן הסוויטה, ובזהירות סגרתי אחרי את הדלת. לקחתי אִתי את המזוודה הקטנה שהבאנו אתנו ובה מלבושים מעטים.

השארתי פתק לחגי, על השולחן, שעוּן אל אגרטל הפרחים, ובו כתבתי שאין הוא אשם בכלום. עשיתי משגה, וראיתי שאם לא אתקנו עכשיו, מיד, אמיט אסון על שנינו. הזכרתי לו שבהיותנו בלונדון הזהרתי אותו שאני אשה רעה.

החלטתי לנסוע העירה ולחפש לי חדר למגורים. הכל היה פתוח לפנַי והכול היה סגור. לא היה לי כל מושג מה אעשה, אך הרגשתי שבצאתי החוצה, אל האוויר הצח, יצאתי לחופשי. והייתי מוכנה לקבל עלי את העול הכבד של החופש. שלוש שנים, אמרתי לעצמי, התרוצצתי כמסוממת, כסהרורית, לכודה במעגל־כשפים שעגתי סביבי. השתעבדתי לאשליה, וכשהתפכחתי ממנה, השתעבדתי לפשרה מגונה. עכשיו היי עם עצמך בלבד. חופשיה.

נשמתי עמוק את אוויר הבוקר. בפאתי המזרח, בישר סומק של תבערה את הנץ החמה. מולי, מעבר לכביש, השתרע שדה של עשבי־בר וחרציות כמושות, שהטל החיה אותן, ושיחים של נרד הפיצו ריח רענן, כמו ריח נחל.

להק של מטוסים חלף מעל, ביעף, פניו דרומה.

המונית הגיעה, נעצרה לידי, וכששאל הנהג לאן, אמרתי לתל־אביב. וכששאל לאן בתל־אביב, לא ידעתי מה לענות, ופלטתי: אבן־גבירול. השעה הייתה רק חמש וחצי, אבל על הכביש הראשי כבר זרמה תנועת כלי־רכב במרץ של יום חדש, ואני, ישובה בתוך המכונית המחליקה על הכביש, הרגשתי איך הדם מאיץ את מירוצו בתוכי.

ועדיין לא יודעת לאן. אבל יש רגעים שבהם אדם אומר לעצמו, יהיה אשר יהיה, ומתמסר כולו, בכל מאודו, לנעלם הזה, שאוויר פסגות הוא חש בו. קור בריא כזה, המלהיט את הפנים.

הנהג פתח את הרדיו, ופזמון בקצב הרוֹק, עם הולם תופים חזק, כמו של טַם־טַם אפריקני, בקע ממנו. ואני, סומק של התרגשות מציף את פני, השמעתי לעצמי, בקצב הפזמון: אַת תעמדי בזה, את תעמדי בזה, את —

אמרתי לנהג שיוריד אותי ליד בניין העירייה. שילמתי לו, ניגשתי אל תא הטלפון הציבורי וצלצלתי אל מישאל.

הערתי אותו משינה.

אמרתי: אני מדברת מתל־אביב. אני מבקשת, אם אתה יכול, לבוא ולהיפגש אתי.

שתיקה.

אתה שומע אותי?

את לבדן שם?

כן, עזבתי את חגי.

שוב שתיקה.

עזבתי את חגי, חזרתי ואמרתי. אתה יכול לבוא?

איפה את?

בניין העירייה. אחכה לך ליד המזרקה, אם אתה בא.

טוב, בעוד ארבעים דקות בערך. את בסדר?

כן, אני בסדר.

תליתי את השפופרת ופניתי אל המזרקה. התהלכתי סביב־סביב לה. את הכיכר הרחבה חצו אנשים הנה והנה, בדרכם לעבודתם או לעסקיהם, כמו נמלים בשדה הממהרות לעמלן. עמדתי והסתכלתי בכיכר, בבתים המקיפים אותה, ברחובות הגובלים בה, שהתנועה בהם התגברה והלכה, ונדמה היה לי כאילו בפעם הראשונה אני נמצאת במקום הזה ורואה את המראה הזה. כמו תיירת בעיר זרה, היוצאת בבוקר הראשון מבית־המלון שאליו הגיעה בלילה, והכול חדש לה, הרחובות, הכיכר, הכנסייה שממול… עיר גדולה, התפעלתי ממראה עיני, עיר גדולה.

סילוני המזרקות חוללו והתרססו על סביבם, הזדהרו בקרני השמש שזה עתה עלתה, ואורה, שהבהיר והלך, השליך בוהק על כותלי הבניינים. חשתי כאילו הקיצותי מליל וַאלפּוּרגיס ארוך, שבו עצרת של מכשפות רכובות על חזירי־יער, השתוללה בתוכי, ואני, חשׂופת שת, הייתי רכובה על תיש, עכבר אדום קופץ מפי. אם תביטי לאחור, אמרתי לעצמי, תיהפכי לנציב מלח; ונזכרתי בחלום שחלמתי בלילה שלפני החתונה: ישבנו, מישאל ואני, ב“מערה” שלנו, הכוך שבגבעת הכורכר, והגלים שליחכו את החוף הגיעו כמעט עד פתחה. אמרתי לו: אנחנו מוכרחים לצאת מפה, המים יציפו אותנו! אבל הוא לא התרגש ואמר: אַפּוֹלוֹ יגן עלינו. התפלאתי מאוד: אפּוֹלוֹ? מה פתאום אפּוֹלוֹ? — שכחת? אמר, שכחת שפה מעלינו החורבות של אַפּוֹלוֹניה? — והתעוררתי.

התיישבתי על שפת הבריכה ורסיסי המזרקה עופפו אל פני. פתחתי את המזוודה הקטנה, הוצאתי מתוכה את שמלת־הכלה שלי, מתחתי אותה בין שתי ידי, ושמטתי אותה לפני. השמלה הלבנה התפרשה על פני המים התכולים כמניפה, שטה, שוטטה, וכשראיתי אותה מפליגה ממני והלאה, מילאה את לבי שמחה קטנה, כמו בילדותי, כאשר הייתי משיטה סירות נייר בבריכה שבגננו. הסרתי את הטבעת מאצבעי, והיא נשרה למים וצללה אל תחתית הבריכה. צחקתי כשראיתי אותה מנצנצת שם, כמו אחת האבנים הזעירות שהייתי מלקטת בין הצדפים, על שפת הים.

אחר־כך בא מישאל והניח זרועו על כתפי.