זכרתי את הנצ’י, הרוֹקמת הגיבּנת, אשר בילדוּתי גרה שנה אחת בביתנוּ ורקמה את נפשי הרכּה לתוך עוֹלמה המוּזר. אנסה לתאר מקצתוֹ של עוֹלם רחוֹק זה.

א

מעֵבר למסדרוֹן הגדוֹל שחצה את ביתנוּ היה חדר יחיד ולא גדוֹל, מוּבדל משאר חדרי הדירה. בשנים כתיקנן גרה בוֹ המשרתת העברייה. אבי עדיין לא נכנס לנהל את הבּאנק הקוֹאוֹפּירטיבי שנוֹסד בהשתדלוּתוֹ, ועסקיו באוֹתה שנה היוּ ברע. היתה שנת ברכה, וכל תבוּאה, בכל מחיר שקנה, אנוּס היה למכרה בהפסד. ה“דוֹדה”, היא אמי חוֹרגתי היפה, שביקשה להקל מעל אבי את עוֹל הפּרנסה, שילחה את המשרתת וקיבלה על עצמה לאפוֹת פעמיים בשבוּע, מלבד ערבי שבתוֹת, לחם וחלוֹת למכּוֹר. החדר נשאר פּנוּי ומראהוּ היה כמיוּתּם על מיטת העץ הצרה והריקה, הכסא הפּשוּט, חסר המשען, והמסמר הגדוֹל על הקיר. החדר עצמוֹ גבוֹה היה וּמשוּפּע באוֹר משני חלוֹנוֹת, אך חסרוֹן אחד היה בוֹ: תנוּר האפייה, שפּיו היה במסדרוֹן וגוּפוֹ המגוּשם בתוֹך החדר, תוֹפס כשלישי מחללוֹ וּמשׁוה לוֹ צוּרה משוּנה. בחוֹרף היה בכך משוּם מעלה, שלא היה צוֹרך להסיקוֹ, כי תנוּר האפייה הספּיק לחממוֹ כראוי. אך בקיץ, בימים החמים, היה שם בימי האפייה החוֹם כבד מנשׂוֹא, בית יזע מַמש. ואף על פי כן אפשר היה להשׂכּירוֹ בשנַיים אוֹ שלוֹשה זהוּבים לחוֹדש, סכוּם שאין לזלזל בוֹ בשעת הדחק.

כשבוּע אחרי הפּסח גילתה ה“דוֹדה” לאבי את מחשבתה זוֹ, ואבי השיב על כך בדרכוֹ המתוּנה:

– לדעתי, לא כדאי הדבר. סכוּם פּעוּט זה לא יעלה ולא יוֹריד. אבל – אַת בעלת הבית והרשוּת בידך לעשׂוֹת כרצוֹנך. אם טוֹב ואם לא טוֹב יהיה – לא אבוֹא עליך בטענות.

הוא אהב אוֹתה ולא רצה להמרוֹת את פיה.

ולמחר באה האלמנה אסתר מלכּה עם הנצ’י, בתה הגיבּנת, לראוֹת את החדר.

ה“דוֹדה” הישרה גילתה להן מיד את חסרוֹנוֹ בימוֹת הקיץ, אבל הן לא נתרשמוּ מן החסרוֹן הזה. הנצ’י, לאחר שסקרה את החדר בעיניה העצוּבוֹת והפּיקחוֹת, היוֹשבוֹת תחת שמוּרוֹת עייפוֹת, אמרה בקוֹל מתנגן:

– בימים חמים הרי אפשר לפתוֹח חלוֹן וייכּנס אויר, וֹבימים של גשם וקוֹר – מוּטב שיהיה חם בחדר. שתינוּ, אמי ואני, צריכוֹת חוֹם.

מראה פניהן החיורים, מעוּטי הדם, ענה בהן כי אמנם כן הוּא.

בן תשע הייתי אז, עֵר וסקרן וּמקשיב וּבקי בעסקי העיירה ואנשיה, אף כי מיעטתי לצאת מן הבית. וגם את שתי הנשים האלה ידעתי, ממַה שקלטתי עליהן. ידעתי כי האֵם היתה אלמנה זה שנים רבוֹת. היוּ לה שני בנים גדוֹלים, אחד באמריקה ואחד בוינה. האחרוֹן, שהיה נַגר רהיטים מוּמחה, היה שוֹלח לאמוֹ לעתים רחוֹקוֹת סיוּע כלשהוּ; וזה שבאמריקה, שעבד פעם בצבא הקיסר, וכששוּלח מן הצבא לא מצא לוֹ משלח יד ולא נשׂא אשה והיה נוֹדד מעיר לעיר עד שהגיע לאמריקה, וגם שם לא עשה חַיל, – זה לא יכוֹל לעזוֹר לאמוֹ הענייה, ורק פעם אוֹ פעמיים בשנה היה כוֹתב מכתב ארוֹך ביידיש מגוּרמנת, מכתב מלא דברים של קלוּת ראש וּצחוֹק על עצמוֹ. והבת, הנצ’י, בעלת המוּם, היתה נשׂוּאה לר' פּינחס שפּרלינג, מלמד בעל הדרת פנים ומהדר בלבוּשוֹ, שהיה מרבּיץ תוֹרה בכפרים רחוֹקים, בגבוּל הוּנגריה, אוֹ גם בהוּנגריה עצמה, ורק פעם בשנה, לחג הפסח, היה בא הביתה לשבוּעיים, “למלוֹך”, כמוֹ שאמרוּ הבריוֹת, וחוֹזר מיד לאחר החג למלמדוּתוֹ במרחקים. לימים נוֹראים לא בא, מפני שהיה שם שליח ציבוּר בשׂכר. לאשתוֹ לא היה שוֹלח כל ימוֹת השנה אפילוּ פרוּטה אחת. אמרוּ עליו, שהוּא צוֹבר כסף ונוֹתן בריבּית, וּכבר יש לוֹ סכום גדוֹל בידי לוֹוים שוֹנים בעיירה, ואפילוּ בידי נוֹכרים. נשוּי היה להנצ’י קרוֹב לעשׂרים שנה והיא לא ילדה לוֹ. למה לוֹ הכסף? מה הוּא אוֹמר לעשׂוֹת בוֹ? בעניין זה היוּ הדעוֹת מחוּלקוֹת. יש שאמרוּ סתם: “אוֹהב כסף לא ישׂבּע כסף”; ויש שאמרוּ: כשיגיע לסכום גדוֹל יתן לה גט לבעלת המוּם וישא צעירה וּבריאה. והנצ’י היתה מפרנסת את עצמה ואת אמה בצימצוּם מיגיע אצבעוֹתיה. מפוּרסמת היתה ברקמה. אמנית גדוֹלה היתה במלאכה זוֹ ושמה היה גדוֹל בכל הסביבה. כל הכלוֹת, אוֹ הנשים הצעירוֹת המהדרוֹת בנוֹי, היוּ פוֹקדוֹת אוֹתה

לדרוֹש למעשׂי ידיה. גם בידי ה“דוֹדה” שלי היוּ מפּה וסינר רקמת ידיה להתפּאר. ר' פינחס בעלה היה בחוּר עני וצנוּע כשנשׂא אוֹתה בחיי אביה. ואביה היה “נאמן” ביער וּמעמד בית יפה לוֹ, “בית פריצי”, ור' פּינחס היה סמוּך על שוּלחנוֹ, ורק אחרי מוֹתוֹ (מנשיכת נחש ביער) כשאזלה הפּרנסה מן הבית, אחז במלמדוּת במקוֹמוֹת מרוּחקים, והנצ’י התחילה לרקוֹם בשביל אחירים. רק עם שוּבוֹ לכהוּנתו היה מניח לה סכוּם של מה בכך, נוֹסף על המַתּנה הקטנה שהביא לה לחג.

שנים רבוֹת גרוּ שתי הנשים הבוֹדדוֹת בקצה העיירה השני, בחדר אחד, אצל סוֹחר הבהמוֹת פּוֹדהייצר, אבל האיש נתעשר ועמד לסתוֹר את ביתוֹ הישן כדי לבנוּת במקוֹמוֹ בית חדש וגדוֹל, וּבעוֹד שבוּע על הנשים לפנוֹת את החדר, שאין שעה יפה לבניין אלא האביב, והוֹדיע על כך לר' פּינחס לפני צאתוֹ לדרך.

ה“דוֹדה” שׂמחה, שהנצ’י, הרוֹקמת המפוּרסמת, תבוֹא לגוּר בביתנוּ. מעין רוּח של חן ואמנוּת תשרה בגללה על הבית. גם אסתר מלכּה האלמנה היתה ידוּעה כאשה שקיטה וטוֹבת נימוּסין, ואין כל חשש של תגרה בבית, אף על פי שתצטרך לבשל את תבשילה המעט ולכבּס את קוֹמץ כבסיה במסדרוֹן, המשמש את דירתנוּ. כוּלנוּ אהבנוּ את השלוֹם והשלוה וחששנוּ להפרתם. הללוּ ודאי שלא תפירינה אוֹתם.

ב

לא עברוּ ימים מוּעטים, וּלאחר שהחדר פוּנה וסוּיד, הביאו הנשים בקרוֹן לא גדול את כל חפציהן: רהיטים וכלים. כשהוּכנס הכוֹל לחדר והעגלוֹן נסע, סגרוּ את הדלת, כדי לא להפריע את מנוּחת הבעלים, וּבמשך יוֹמיים שמענוֹ שם הסעוֹת והזזוֹת, קישקוּש בכלים ודפיקוֹת בקיר – עד שנדם כל קוֹל.

אז באה אסתר מלכה לדירתנוּ והזמינה בסבר פנים טוֹבוֹת את ה“דוֹדה” לבוֹא לראוֹת את מראה החדר בסידוּרוֹ. ה“דוֹדה” קיבלה את ההזמנה ברצוֹן ולקחה גם אוֹתי עמה.

לפני הפּתח, במסדרוֹן היתה מוּטלת מטלית לניקוּי הנעליים, וּכשנכנסנוּ לחדר היינוּ כמוּקסמים מיפי עריכתוֹ. לא הכּרנוּהוּ. התנוּר היה מפוּרגד בוילוֹן נאה, מן התקרה עד הרצפה, שעל ידי כך כאילוּ הוּצא מכלל החדר. ארוֹן בגדים לבן, עם מַראָה לטוּשה באחת מדלתוֹתיו עמד ליד הקיר ועליו אגרטל עם צרוֹר פּרחי נייר הדוּרים בצבעיהם. גם זערוּרוֹת אחדוֹת בצוּרת חיוֹת

ועוֹפוֹת עמדוּ שם. שתי מיטוֹת עץ מבריקוֹת כחדשוֹת, מוּצעוֹת מצע צחוֹר עם כיסוּיי רקמה יפים. עציצים קטנים עם פרחי חמד על סיפּי שני החלוֹנוֹת, וּבשתיים מפּינוֹת החדר על הרצפה, בעציצי חרס גדוֹלים, דקל ננסי ירוֹק ואספּרגוּס מהוּדר, שוֹפע וּמשׂתּרג על סוּלמוֹן צבוּע אדוֹם. שבע שנים גידלה את הדקל וכמעט לא נשתנתה צוּרתוֹ.

היה שם שוּלחן קטן מכוּסה מפה רקוּמה וּשלוֹשה כיסאוֹת לבנים. שתי תמוּנוֹת רקמה על קיר אחד, וביניהן – תמוּנת האב המנוֹח: יהוּדי בעל הדרת פנים, עשוּי זקן וּפיאוֹת, וכיפּה קטנה על ראשוֹ; וּבצידה תמוּנת האח הבכוֹר במַדי אוּלאני מצוּחצח רוֹכב על סוּס אבּיר, שוֹטף במרוּצתוֹ.

תמוּנה מוּגדלת וּצבוּעה בצבעים. ואילוּ על הקיר שכנגד, יחידה וכלוּלה בהדרה, תמוּנת הקיסרית אֶליזאבּט, יפת התוֹאר, בעלת השׂיער הגבוֹה, השוֹפע, הנוֹפל בצמה רחבה וּכבידה על הגב הנהדר. תמוּנה גדוֹלה זוֹ היתה כשלטת על החדר כוּלוֹ. הפּנים המוּארכים, האף הישר, השׂפה המרוּחקת קצת מן האף, הגבּוֹת המליאוֹת, העיניים המפיקוֹת רוֹך עצב, הצואר הגבוֹה, הנתוּן בתוך צורוֹן צר של שׂמלת משי כהה – הוֹד מלכוּת ותפארת אשה!

כל אלה עשׂוּ עלי רוֹשם גדול, ועמדתי כמה רגעים נפתע ונפעם. וּכשעברה ההפתעה נמשכוּ עיני אל חתוּלה צהוּבּה, רוֹבצת על כר קטן בפאתי המיטה, מסתכלת בנוּ בעיניים עגוּלוֹת, טוֹבוֹת וּשקיטוֹת, פושטת ראש לאֶה וּמפהקת מזמן לזמן. חתוּלה אצילה כזוֹ לא ראיתי מימַי. היתה שם גם שידה כפוּלת דלתוֹת, בה החזיקה הנצ’י, לפי שהראתה ל“דוֹדה”, במחציתה את כלי הרקמה וּבמחציתה את כלי הבישוּל והאכילה, שהיוּ ערוּכים בסדר, נקיים וּמבהיקים כחדשים. על כל כיסא היתה כּרית רקוּמה ועל שני החלוֹנוֹת וילאוֹת של מַלמלה ענוּגה. הכּוֹל קל ועדין ונחמד עד להפליא.

– קוּפסת צעצוּעים ולא חדר, – אמרה ה“דוֹדה”, – עוֹנג לראוֹת. לא כל חדר יש לוֹ מזל כזה.

פניה החיורים של הנצ’י הוּצפו ורוֹד:

– יוֹתר מזה אין ידנו משׂגת. אנוּ יכוֹלוֹת לקיים את הסדר והניקיוֹן, כי אין מי שילכלך ויקלקל.

אסתר מלכה עמדה, מאַשרת בניע ראש את דברי בתה, ולא אמרה כלוּם.

כשחזר אבי בערב מעסקיו אמרה לו ה“דוֹדה”:

– אלמלא השעה המאוּחרת ודיוֹרוֹתינו ישינוֹת – הייתי מכניסה אוֹתך לחדר להראוֹתך דוּגמה של טוּב טעם.

ואני הוֹספתי:

– יפה עשתה ה“דודה”, ששילחה את המשרתת. אתם זוֹכרים איזה “מוֹשב” היה בחדר? והן עשׂוּ אוֹתוֹ לחדר מלכים. באמת.

– צדק הילד – אמרה ה“דוֹדה” – חדר מלכים – כאילוּ נוֹצר בשביל הקיסרית, שתמוּנתה תלוּיה על הקיר.

– אם כן זכוּת גדוֹלה זכינוּ, – אמר אבי ספק בצחוֹק ספק בכוֹבד ראש – הקיסרית בכבוֹדה וּבעצמה באה לדוּר עמנוּ.

אני שמעתי וקיבלתי את הדברים בכוֹבד ראש.

ג

למדתי אז ב“חדר” ונחשבתי בין התלמידים הטוֹבים. את שיעוּר השבוּע הייתי יוֹדע בעל פה ביוֹם ב' בשבת, והחזרוֹת יוֹם יוֹם הטילוּ עלי שיעמוּם. אף אבי לא דיקדק עם בנוֹ יחידוֹ, שיהיה כל הימים ב“חדר”, על כן הייתי רוֹב שעוֹת היוֹם בבית, או סמוּך לוֹ, לוֹמד שעה אצל “המוֹרה הפּרטי” לשוֹן וּכתב גרמנים וּפולנים, אוֹ מכין שיעוּרים וּמצייר (היתה לי נטייה לציוּר), משׂחק קצת עם ילדי השכינים, יהוּדים ונוֹכרים, אוֹ מטייל להנאתי בסביבה. נמשך הייתי לבדידוּת ולהסתּכּלות בטבע וּבבריוֹת.

כשבאוּ שתי הנשים לגוּר אצלנו, חשתי מיד כי חל בחיי איזה שינוּי. הרוֹקמת הגיבּנת השפיעה עלי גם בחיצוֹניוּתה המשוּנה (היתה לא גבוֹהה ממני, רזה וגבנוּן קטן לה מפּנים וּמאחוֹר, ראשה הגדוֹל בערך הנתוּן במטפּחת משי, היה משוּקע בין כתיפיה הגבוֹהוֹת וּבהליכתה היתה מתנדנדת על שתי מוֹתניה הבוֹלטוֹת, שהיוּ עוֹלוֹת ויוֹרדוֹת חליפוֹת כמנגנוֹן מכוּון,

וגוּפה נזרק מימינוֹ לשׂמאלוֹ ומשׂמאלוֹ לימינוֹ) וגם בהבּעת פניה העדינה, בדיבּוּרה המתנגן וּבכל הליכוֹתיה רבוֹת הנוֹעם. רגש מוּזר היה לי, כשעמדה וּפניה המבוגרים מוּל פנַי הצעירים. אף טבעת הכסף הלבנה, טבעת הקידוּשין שלה, על אצבעה הוֹסיפה לה קסם בעינַי.

בגילי הרך היה בי אוֹרך רוּח לעמוֹד אוֹ לישב שעוֹת וּלהסתכל מתוֹך שתיקה בעוֹשׂי מלאכה שוֹנים. ועתה בבוֹא הנצ’י לשבת בביתנוּ, הסחתי דעתי מכל בעלי אוּמנוּיוֹת אחירים והייתי מבקר בחדרה, בשעה שאין לקוֹחוֹת מצוּיוֹת שם, יוֹשב ברשוּתה על הכיסא הפּנוּי וּמתבוֹנן במעשׂה אצבעוֹתיה שהן עקוּמוֹת קצת, אך דקוֹת וּשקוּפוֹת עד להפליא, והן נעוֹת בזריזוּת וּבחן על פיסת האריג, משי אוֹ קטיפה, אוֹ בד פּשתן משוּבּח, נכנסוֹת תחתיו ויוֹצאוֹת, וקסמי נוֹי בשלל גוֹנים צוֹמחים ועוֹלים מתחתיהן, יוֹשב ושוֹמע את קוֹלה הערב בדבּרה, כשהיא כפוּפה על נפת הרקמה אוֹ על האריג הנגרר מידה. אך ראיתי כי נשארה לבדה, הייתי משפשף נעלי במַטלית ומקיש בפרק אצבע על הדלת וּמיד נשמעה קריאתה: “בבקשה, יעקב”, ואני כבר בתוֹך החדר, מתקרב בחשאי וקוֹנה לי שביתה על הכיסא סמוּך לה.

– אכלת ושתית? – היתה שוֹאלת.

– כן. אני שׂבע.

– מה שלוֹם אבא ואמא?

– תוֹדה. שלוֹם להם.

– שב, יעקב.

דוּ שׂיח קצר זה חזר בדיוּק יוֹם יוֹם.

אסתר מלכה על פי רוֹב לא היתה בחדר. אם לא הלכה אל הלקוֹחוֹת אוֹ לקנוֹת בחנוּת, היתה עסוּקה בירכתי המסדרוֹן בבישוּל אוֹ

בכביסה, אוֹ בשאר עבוֹדוֹת המשק הננסי שלהן. והנצ’י, מעשׂה אמנית, היתה נתוּנה כוּלה לאמנוּתה, ורק לעתים רחוֹקוֹת היתה יוֹצאת מן החדר ועוֹברת את המסדרוֹן, והיה אז רגש מוּזר לרוֹאה אוֹתה קטנה כל כך וּמתנדנדת על שתי יריכיה וגוּפה נזרק לכאן וּלכאן.

ידעתי שהיא שׂמיחה לביקוּרי, מקרבת אוֹתי ומדברת עמי, חוּץ מן השאלוֹת הנ"ל, כעם גדוֹל. גם אני דבקתי בה. עד מהרה למדתי לדעת את חפצה והייתי מגיש לה את החוּטים או המספּריים הזעירים אוֹ מרים לה את פּיסת האריג שנשמטה מידה. מתוֹך הסתכלוּת במלאכתה למדתי להבחין בצבע החוּטים הדרוּשים לה באוֹתוֹ רגע והגשתים לידה, כמוֹ הקוֹרא בתוים היוֹדע לכון בהפיכת הדף שלפני המנגן. רגליה הקצרוֹת עמדוּ על הדוֹם גבוֹה, ואם זז קצת ההדוֹם ממקוֹמוֹ, הייתי ממהר להשיבוֹ למקוֹמוֹ, והיא ניענעה לי בראשה אוֹת לתוֹדה וחיבּה.

– רוֹאה אתה? – אמרה לי – יש צבעים שאוֹהבים זה את זה וּכנגדם אחירים שאינם סוֹבלים זה את קרבתוֹ של זה. ויש לכון לרגשוֹתיהם.

על הקיר, מעל לראשה, היה תלוּי מדף קטן ועליו ספרים אחדים: ספר אחד על מריה תריזה בגרמנית בן שני כרכים גדוֹלים, וספר אחד ביידיש על קוֹלוּמבּוּס וגילוּי אמריקה (ספר זה שלח לה אחיה הבכוֹר), כרך אחד של דראמוֹת שילר וכרך בוֹדד של שירי היינה, ועוֹד כרך של סיפּוּרי צ’וֹקה. גם שלוֹשה או ארבעה ספרי קוֹדש של ר' פּינחס עמדו שם. בין אלה לאלה היתה מחיצה של גוּלת זכוּכית, שדגיגים אחדים נעוּצים בה כקרוּשים בתוֹך הקרח. אף כי ידעתי קרוֹא – עדיין לא הלך אז לבי אחר הקריאה. רק מן השנה העשׂירית התחלתי בוֹלע ספרים. אבל כל הדבש שאגרה הנצ’י מספריה המעטים (מאֵין לה אחירים, קראה אוֹתם פעמים רבוֹת) היתה מוֹשיטה לי במוֹתק לשוֹנה.

ד

אוֹתוֹ קיץ היה בשבילי קיץ שכולו הנצ’י. חברי בני השכינים וגם הילָדוֹת, שהתרחקתי מהם וּממשחקיהם, היוּ מקניטים אוֹתי בכינוּיים שוֹנים, ואחד מהם: “הפּרש של הנצ’י הרוֹקמת”. ואני שמעתי ולא עניתי, ולא חדלתי מביקוּרי אצלה. וּכשנשתהוּ אצלה הלקוֹחוֹת, הייתי כוֹעס עליהן מקנאה. רק כשאמרה לי ה“דוֹדה” יוֹם אחד, כי לא מן הנימוּס הוּא לבלוֹת בכל יוֹם שעוֹת אצל זרים, נתתי את דעתי על דבריה ויוֹמַיים אוֹ שלוֹשה הוֹקרתי רגלי מן החדר, אך ביוֹם הרביעי הקשתי על הדלת, וּלאחר רגע ישבתי על הכיסא לידה.

– היית לא בריא? – שאלה.

חשתי כי פנַי ניצתוּ באש וגימגמתי:

– הרגשתי עצמי לא טוֹב.

וּדברים אלה בפי היוּ אמת לאמיתה.

קמעה קמעה התחילה הנצ’י משתפת אוֹתי במחשבוֹתיה וּבחייה. יחס זה אלי כאֶל גדוֹל, מתוֹך גילוּי לב ואֵמוּן, תפס את לבי. והיא סיפּרה לי מה שסיפּרה בלי הדגשוֹת וּבלי שׂפת יתר, בפשטוּת וּבטבעיוּת. היה איזה שיווּי טוֹן בקוֹלה וּבדבריה, כאדם ששקל הכּוֹל ויוֹדע הכּוֹל ואינוֹ יוֹצא

מגדרוֹ. גם הטוֹבוֹת וגם הרעוֹת יצאוּ מפיה כשקוּלוֹת במאזניים הדקוֹת של רוֹקח, ותמיד כף הטוֹבוֹת מכרעת.

על אביה דיבּרה, ששמרה את זכרוֹנוֹ באהבה רבה. איש טוֹב היה, לא חסיד אך שוֹמר דת ונוֹתן חוֹפש לילדיו לנהוֹג כחפצם ולא הקפיד אם הם שוֹמרים מצווֹת אוֹ לא. רק את הפּראוּת את הדיבוּר בקוֹל רם לא סבל. כל ימוֹת השבוּע היה ביער, עם הפוֹעלים הנוֹכרים, וּכשחזר הביתה לשבּת הביא עמוֹ תמיד, מלבד ריח האוֹרנים הטוב, גם איזוֹ מתנה, כי היער נמצא מעֵבר לעיירה גדוֹלה מעיירתנוּ וּבחנוּיוֹת שם סחוֹרוֹת מרוּבוֹת יוֹתר. ואת המתנוֹת היה מביא על פי תוֹר: באֵם החל ובצעיר הילדים, בזה שבּוינה, כילה, וחוֹזר חלילה. ומכיון שהתוֹר נשמר בקפדנוּת, לא היתה קנאה בלב המקבלים. קפדן גדוֹל היה בנקיוּת וּבלבוּש, והיה לוֹקח עמוֹ היערה בילקוּטוֹ כל מיני כלי רחיצה וחפיפה והיה מדקדק בסדר וּבניקיוֹן בבית. הנה כך היה תמיד, מסוּדר ומצוּחצח כמוֹ בתמוּנה. כשבא הצלם לצלמוֹ לא צריך היה כל הכנה. ועל זאת כיבדוּהוּ וחיבּבוּהוּ יהוּדים ונוֹכרים. ממנוּ קיבלה, כנראה, את החוּש הזה. וגם את אִמה הרגיל בכך. חמישה ילדה אמה ורק שלוֹשה נשארוּ בחיים. הבכוֹר, זה שבאמריקה, גרם להם צרוֹת רבוֹת עד שנלקח לצבא, וּכשמילא את ימי שירוּתוֹ לא בא אל המנוּחה. ישב בבית כמה חוֹדשים וסיפר מעשיוֹת והרפתקאוֹת מן הצבא, ואחר כך נסע ונדד עד שהגיע לאמריקה ולא הקים לוֹ בית וּמעמד. צוֹעני הוּא מטבעוֹ. וגם באמריקה הוּא נוֹדד ממקוֹם למקוֹם. גם האח הצעיר גרם צער לאִמה, שלא רצה ללמוֹד ונעשׂה בעל מלאכה, נַגר רהיטים. אבל הוּא חרוּץ במלאכתוֹ והגיע לאיזוֹ תכלית. מבּרוֹד הלך ללבוּב, וּמשם לוינה, ושם נשׂא אשה ויש להם שני ילדים חמוּדים. הנה התמוּנה העוֹמדת על השידה, המראה את ארבעתם, לבוּשים יפה וּמרוּצים. יש לוֹ שם בית מלאכה קטן לרהיטים וינאיים וּפרנסתוֹ מצוּיה בשוֹפי. אשתוֹ אינה יהוּדיה, והיא מוֹסיפה תמיד שוּרה אחת של שאילת שלוֹם על מכתביו, לאם ולה. האֵם יוֹדעת שכּלָתה נוֹכריה, אך אינה מדברת על כך. היא, הנצ’י, מקנאה בוֹ, באחיה זה, שהוּא גר בוינה, וּלפי מה שכתב לה, כבר ראה פעמיים אוֹתה, את הקיסרית. לפי בקשתה הוּא שוֹלח לה מזמן לזמן קטע מתוֹך עיתוֹן, שמסוּפּר בוֹ על הקיסרית.

כשהזכירה את הקיסרית, הביטה אל התמוּנה, זקפה ראשה ועיניה הבריקוּ מתחת לשמוּרוֹת העייפוֹת. כמה רגעים נח אריג הרקמה על בּרכּיה ללא תּך והיתה כחוֹלמת חלוֹם אוֹ כרוֹאה חזוֹן.

– עוֹד נדבּר על הקיסרית, – אמרה לי בקוֹל מסתוֹרי, וחזרה לרקוֹם.

ואני, אף כי החשיתי, הייתי מלא כיסוּפים לשמוֹע את דיבוּרה על הקיסרית.

ואוֹר של צחוֹק נראה על פנַי כשדיברה על “רגינה”, החתוּלה. כשרק השמיעה הנצ’י את שמה, קפצה החתוּלה מעל מרבּצה, התקרבה בפסיעוֹת חשאיוֹת והתחילה מתחַּככת בשוּלי שׂמלתה, הלוֹך וחָזוֹר. “יודעת היא שאנוּ מדברים עליה טוֹבוֹת והיא מתרגשת”, אמרה הנצ’י מתוֹך הנאה.

ראיתי שגם החתוּלה רקוּמה בנפשה וּבחייה.

היה בה מַעגָל מסוּיג ויציב של רעיוֹנוֹת על החיים, שהביעה אוֹתם לפני בצוּרה פשוּטה כל כך, שגם לי, לנער בן התשע, היוּ מוּבנים. לא העוֹשר, לא הכבוֹד ולא התאוה חשוּבים בחיים אלא היוֹשר, האהבה והיוֹפי. הדברים האלה עלוּ בקנה אחד עם מה שלמדתי בספרינוּ, ביחוּד בפרקי אבוֹת, על הדברים המוֹציאים את האדם מן העוֹלם. היא רק הוֹסיפה את היוֹפי, וּבזה היה חידוּש בשבילי, שהרי ב“אבוֹת” מדוּבּר בגנוּתוֹ של האוֹמר “מה נאה אילן זה”. ואת היוֹפי שעליו דיבּרה ראיתי בכל מה שהקיף אוֹתה: בניקיוֹן, בטעם הטוֹב של סידוּר החדר, בשקט שבוֹ עשׂתה את מלאכתה, בהסתפקוּתה במוּעט, בתמוּנת אביה ואחיה, ועל הכוֹל בתמוּנת האשה הנפלאה שעל הקיר, הקיסרית, שהכוֹל אהבוּה, שהכוֹל דיברוּ עליה בהערצה, והבּקיאים – גם ברחמים רבים, מאז מיתתוֹ המשוּנה של בנה יחידה, אהוּבה, רוּדוֹלף, וּביחוּד בשל הדוּרי היחסים שבּינה לבין הקיסר עצמוֹ וּנסיעותיה המרוּבּוֹת בגלל כך. קמעה קמעה גילתה לי הנצ’י את מחשבוֹת לבה על הקיסרית. היא דיברה עליה באהבה רבה. יוֹם אחד הראתה לי מעטפה גדוֹלה וּבה קטעי עיתוֹנים שוֹנים, שקיבלה מאת אחיה, וּבהם מסוּפּר עליה, על נסיעוֹתיה, על מנהגיה ויחסיה עם חצר המלכוּת, עם אנשים ועניינים שוֹנים. גם את דבר אהבתה לישׁראל ולמשוֹרר האוּמלל, החוֹלה, היינה, ידעה הנצ’י, וּדבר מצבת הזיכּרוֹן שהקיסרית הציבה לוֹ באִי קוֹרפוּ, מוּל ארמוֹנה. אף השמיעתני את אִמרתוֹ הידוּעה: “חוֹלה ויהוּדי – חוֹלה כפליים”. רבוֹת סיפּרה לי גם על ארמוֹנה האחר בשם “שלוַת יער” סמוּך לבירה, שכּינסה שם את כל דברי האמנוּת החביבים עליה, על החדר המיוּחד שהיה לה שם לשם כתיבתה, כתיבת שירים ויוֹמנים. ועל ארמוֹן הפּאֵר “גידילה” סמוּך לבוּדאפּשט, שהעם האוּנגרי נתן לה במתנה, לה ל“אֵם ההוּנגרים”. היא סיפּרה לי על שויוֹן נפשוֹ של רוּדוֹלף לגבי אשתוֹ, בת מלך בּלגיה, שנשׂא אוֹתה שמוֹנה שנים לפני מוֹתוֹ, על רוּחוֹ היפה, החוֹפשית, וגם על קלוּת דעתוֹ.

כשסיפּרה בחייה של הקיסרית הרגשתי שהיא מדברת על נפש קרוֹבה לה, שהיא מכּירה אוֹתה ויוֹדעת את סתרי לבה. ואז הייתי אנוּס להעיף מדי פעם בפעם מבט על התמוּנה שעל גבי הקיר, וּראה פּלא: התמוּנה חיתה בעיני, וכל מה שאמרה לי עליה הנצ’י קראתי בארשת פניה, כאילוּ אמרה: “אמת ויציב. כל מה שמספּרת לך הנצ’י אמת”… ואז הרגשתי עצמי, כביכוֹל, שוּתף לשתיהן, להנצ’י ולקיסרית, כאילוּ איש סוֹדן אני.

יוֹם אחד, אחר שהרבּתה לספּר לי על הקיסרית, הקריבה פניה אל אוֹזני ולחשה לי:

– היא אחוֹתי. הוּסכם בינינו שנהיה אחיוֹת. אל תגלה את הדבר לשוּם אדם, כי סוֹד הוּא…

דבריה אלה נראוּ לי מוּזרים קצת, אך קיבלתי על לשמוֹע סוֹדה של הנצ’י ויהי מה. קיבלתי וקיימתי.

על אמה לא דיברה אלא דרך אגב. לא מתוֹך זילזוּל, אלא מתוֹך שהיא

מציאוּת, שהיתה כאן ולא העסיקה את דמיוֹנה.

רק כעבוֹר שבוּעוֹת מספּר הזכירה אוֹתוֹ, את בעלה, את ר' פּינחס. מפי השמוּעה ידעתי, שאין ר' פּינחס מרוּצה ביוֹתר בבת זוּגוֹ, שבכל פסח, בהיוֹתוֹ בבית, הוא מדבר על גט. מה תהיה התכלית, רוֹצה הוּא בזרע, ועל פי דין, לאחר עשׂר שנים, הוּא חייב לגרשה ולישׂא אחרת. וּכבר עברו עשׂר שנים, וכמעט עוֹד עשׂר. בימים הראשוֹנים לבוֹאוֹ הוּא רך וּמשוּח וּמסוּר, ויוֹם אחד הוא בא ואוֹמר לה, שהוּא מוּכרח להתגרש ממנה, והיחסים ביניהם נעשׂים מתּוחים וקשים – עד אחרי החג. אך אחרי החג, לפני נסיעתוֹ, הוּא משלים עמה שוּב ודוֹחה את הגט וּמניח לה את הפּרוּטוֹת, כמשפּטוֹ מימים ימימה. היוּ אוֹמרים: אין לחשוֹש, מפני כילוּתוֹ לא יגרשנה לעוֹלם. ראשית, יצטרך ליתן לה את ה“כתוּבּה”, ושנית – הוּא מפחד לישׂא אחרת, שיצטרך לפרנסה. ואם יהיוּ ילדים ירבּוּ ההוֹצאוֹת, והוּא, עם כל רוֹך המשי שבוֹ, הכסף הוּא כל חייו, כל נשמתוֹ. והנצ’י אינה עוֹלה לו כמעט במאוּמה. ויש אוֹמרים: היכן ימצא נעימוּת כזוֹ שהוּא מוֹצא בביתוֹ בפסח? סדר כזה, ניקיוֹן כזה ונוֹי כזה – לא ימצא אצל שוּם אשה. על כן, אין איש מאמין שיגרשנה. רק דיבוּרים הם מן השׂפה ולחוּץ. ואם הוּא מענה אוֹתה שבוּע אוֹ שבוּעיים בכל שנה – מלוּמדת היא, המסכּנה, ביסוּרים…

היא דיברה בוֹ, הרחוֹק, באהבה, וּביראה. על בקיאוּתוֹ בתוֹרה דיברה, על דיבוּרוֹ הנאה, השקט, על נקיוּת דעתוֹ, על יפי מראהוּ. אף לא כיסתה את חמלתה עליו, שנשׂא אותה, אשה בעלת מוּם, שאלוֹהים מנע ממנה פרי בטן. הוּא אוֹהב ילדים, שאלמלא כן לא היה יכוֹל להיוֹת אמן פּדגוֹג כזה, הילדים לא היוּ אוֹהבים אוֹתוֹ כל כך וההוֹרים לא היוּ קוֹנים לוֹ מתנוֹת רבוֹת כל כך, שהוּא מביא להראוֹת לה. אבל מה היא יכוֹלה לעשׂוֹת לסיפּוּקוֹ? אוּלי – אוּלי עוֹד ירחמוּ עליה מן השמים ויתנוּ לה זרע, אף כי לא צעירה היא עוֹד. נדמה לה, כשהוּא נוֹסע, הוּא מאמין, שתגיענוּ באחד הימים בשׂוֹרה טוֹבה…

וּמדי דבּרה בוֹ נוֹצצה דמעה בעיניה. אך מיהרה וסיפגה אוֹתה בקצה הסינר הדק ושבה לרקמתה ולמנוּחתה.

ה

ב“חדר” הרגשתי עצמי נבדל משאר הילדים בני גילי. רוּחי היה במקוֹם אחר, אצל הנצ’י. הייתי בעיני מבוּגר וחייתי בעוֹלם של אצילוּת. הרי ברוּחי התהלכתי בחצרוֹת מלכים והייתי במידת מה, יחד עם הנצ’י, ריעה ואיש סוֹדה של הקיסרית היפה, העדינה, גדלת הנפש והצער. למדתי את פרשת השבוּע עם רש"י, פרקי “פסוּק” ושיעוּר בגמרא, בלי קוֹשי ובלי מכשוֹל, אך חיי רוּחי היוּ במקוֹם אחר. ולא פעם נדחקה תמוּנתה של הקיסרית לתוֹך דברי תלמוּדי.

לבי לא הלך אחרי משחקי חבירי, וּבשעה שהם שׂיחקוּ, הייתי עוֹמד מן הצד וּמסתכל בהם כזר וכתפוּס בהירהוּרים, והילדים הוֹסיפוּ על כינוּיי חדשים: “בעל החלוֹמוֹת” אוֹ “יוֹסף הצדיק” וכדוֹמה, אך אני לא שׂמתי לב לדבריהם. מה לי ולהם, נערים שעוֹלמם גדוֹל כזית?… לסוֹף פרשתי מהם כמעט לגמרי.

גם בבית הייתי מתהלך כנטוּל מן המציאוּת ונעשיתי בלתי מוּבן לאבי ול“דוֹדה”. נתפתחה בי רגישוּת יתירה והייתי מקפיד על נימוּסים ועל סדרי הבית והכלים. וה“דוֹדה”, שהיתה בדרך כלל מתגאה בהנצ’י, התחילה עוֹקצת אוֹתי בה: “ראוּ, נעשׂה אסתניס. רוֹצה הוּא שהכוֹל יהיה אצלי כמוֹ אצל הרוֹקמת. ראשית, איני כמוֹתה, ושנית – כלוּם יש לי אוֹתה הסבלנוּת לשמוֹר על כל דבר קטן? אין אנוּ יכוֹלים לחיוֹת ב”קוּפסה של צעצועים".

אף על פי כן היתה ה“דוֹדה” מקפידה יוֹתר מאשר קוֹדם לכן. אלא שדאגת הבית והפרנסה, האפייה שלוֹש פעמים בשבוּע והלקוֹחוֹת השוֹנים, שהיוֹ באים לקנוֹת את מעשׂה המאפה (מוֹניטין יצאו לאפיית ה“דוֹדה” והיוּ באים בעיקר מפּקידי הרשוּת לקנוֹת ושילמוּ בעין יפה), כל אלה עיכּבוּ.

הקיץ גָבר, והחדר של הנצ’י נעשׂה חם מאוֹד. גם החלוֹנוֹת הפּתוּחים לא הפיגוֹּ את כל חוּמוֹ, שהיה שוֹפע אל הגב מן התנוּר המפוּרגד, ביחוּד בימי האפייה. היא, הנצ’י, לא סבלה מזה, אך אלי היתה פוֹנה בשאילה:

– לא חם לך אצלנוּ?

ואני, כמרגיש עצמי אשם, ש“אנוּ” מסיקים את התנוּר, הייתי עוֹנה כמשתמט:

– לא נוֹרא. בבית המרחץ חם יוֹתר.

רוֹצה הייתי שה“דודה” לא תאפה כל כך הרבה, אבל ידעתי כי חלק מפּרנסתנוּ תלוּי בזה, כל עוֹד לא הצליח אבי בעסקיו. בימים שלא היתה אפייה נעם לי יוֹתר לשבת על הכיסא. והנצ’י אמרה אז:

– כבר התרגלתי בחוֹם התנוּר, עד שהוא חסר לי בימים שהגברת רוּדוֹרפר אינה אוֹפה.

היה לה מזלף של פח, צבוּע ירוֹק, כזה של ילדים, שבוֹ היתה משקה את העציצים. עבוֹדה זוֹ עשׂתה בעצמה, ולא על ידי אמה. לשם כך היתה יוֹצאת למלא את המזלף מים מן החבית שהיתה עוֹמדת במסדרוֹן הגדוֹל תמיד מליאה כמעט. היתה מתרוֹממת בקוֹשי על בהוֹנוֹת רגליה ושוֹאבת בנַטלה מן החבית וּממלאה את הכלי, אחר כך נוֹשׂאת אוֹתוֹ בזהירוּת, כשהיא מתנדנדת על יריכיה אל חדרה, הוֹלכת מעציץ לעציץ וּמַשקתוֹ לרוָיה. הייתי מבקש ממנה שתתן בידי את המזלף להשקוֹת, אוֹ גם ללכת למסדרוֹן וּלמלאוֹתוֹ מים מן החבית. רוֹב ילדים אוֹהבים מלאכה זוֹ, אך אני עשׂיתי אוֹתה גם מתוֹך רצוֹן לעזוֹר לה. וכן היתה משתפת אוֹתי בקשירת הצמחים בחוּט משי אל הסוּלמוֹנים.

בשעוֹת קבוּעֹוֹת היתה מוֹציאה את החתוּלה מן החדר החוּצה, שתלך ותעשׂה צרכיה (כך לימדה אוֹתה), ועד שתחזוֹר לרבצה היתה מתקנת לה את יצוֹּעה, וּמַשיבה בפיה את נשר שערוֹתיה, ובשוּבה היתה מלטפת את ראשה, אחר מניחה את לחיה על עוֹרה החם וּמשהה אוֹתה כמה רגעים מתוֹך עוֹנג רב.

– יש בגוּפה חשמל. כשאני מַגיעה אליה את לחיי זרמי חשמל נעימים עוֹברים את כל בשׂרי.

ניסיתי גם אני לעשוֹת כן, ולא חשתי כלוּם.

אסתר מלכה נהגה בי לפי היחסים שנוֹצרו בין בתה וביני, כלוֹמר, היתה מכבדת אוֹתי כגדוֹל והיתה מפנה לי את הדרך בכל מקוֹם שעברתי ונזהרה שלא לוֹמר לי “אתה”: כאֶל גדוֹל לכל דבר. לא ידעתי אשה שתקנית כמוֹתה. כל עבודה שעשׂתה, עשׂתה בשתיקה. גם במסדרוֹן, כשה“דוֹדה” היתה עסוּקה בשלה, היתה היא מטפלת בקדירוֹתיה הקטנוֹת בשתיקה. רק כשצריכה היתה לשאוֹל איזה דבר, היתה פוֹתחת פיה ושוֹאלת שאילה קצרה וּמחכּה לתשוּבה. וּכשקיבלה את התשוּבה, ניענעה בראשה ושבה לעסקה ולשתיקתה. כאילו חתמה בקרבה את כל הצערים: צער מוֹת הבעל בלא עתּוֹ, צער נדוּדי הבן הבכוֹר במדינוֹת הים, צער נישׂוּאיו של הבן הצעיר, ועל הכוֹל צער הבת בעלת המוּם, שאין לה חיים כל ימוֹת השנה בלי הבעל, וּכאֵבה בימים המעטים שהוּא בבית, שאז עליה להסתלק מן הבית וּלבקש לה לינה אצל זרים, אבל ידוּעים לה כל העינוּיים שהוּא מענה את הנצ’י בדרישת הגט שלוֹ. כל הצער המרוּבּע הזה היה חתוּם בה ולא השׂיחה אוֹתוֹ לאיש. כל ישוּתה נתכנסה בחוֹבתה – לשמוֹר על הבת, לדאוֹג לה, לשרת אוֹתה, ללכת אל הלקוֹחוֹת, אל החנוּת, לכל מקוֹם שהיא שוֹלחת אוֹתה, לבשל בשבילה, לכבּס את לבניה, לנקוּת את החדר, לשתוֹק עליה תמיד, לראות בצערה ולשתוֹק ולשתוֹק. מי יודע, אם לא קינן בה הפחד, פן יבצע ר' פּינחס סוֹף סוֹף את איוּמוֹ ויגרש את הנצ’י, וּמה יהיה אז על שתיהן?

ו

הגיע ערב חג השבוּעוֹת. הלכתי עם שניים מן הנערים חבירי אל הנחל הסמוּך לעיירה והבאתי חצב ירוֹק ורענן לשטוֹח על הרצפה, וגם להנצ’י הכנסתי מקצת ממנוּ. היא הוֹדתה לי ואמרה, שלא תשטח אצלה חצב, משוּם שהוּא מפריע בהליכה וּמלכלך את הרצפה, אך אם אוּכל להביא לה מעט ענפים וּפרחים של אזדרכת אוֹ של שיטה – תשׁמח מאוֹד. אוֹהבת היא את חג השבוּעוֹת כשיש עמוֹ ריח של שׂדה וגן. לא עברה מחצית השעה עד שהבאתי לה צרוֹר גדוֹל של ענפים פוֹרחים, גם אזדרכת וגם שיטה, ונוֹסף על אלה אגוּדת יסמין, כל אחד וצבעוֹ וריחוֹ עמוֹ. את היסמין קיבלתי מאת בת הנגר הפּוֹלני הגר בסימטה, לא הרחק מביתנוּ, בתוֹך גינת נוֹי חמוּדה. “בשביל פּאני הנצ’ה? ברצוֹן רב. הרי היא רקמה את כתוֹנתי…”, אמרה הפּאניינקה והעניקה לי מפּרחיה אגוּדה גדוֹלה.

בשׂכר מתנה זוֹ אנוּס הייתי לאכוֹל בחג מן הלביבוֹת של גבינה שבישלה אסתר מלכה. הלביבוֹת היוּ דוֹמוֹת לאלוּ שאכלתי בביתנוּ, וּבכל זאת נראוּ לי שוֹנוֹת מהן, אצילוֹת יותר. אסתר מלכה הגישתן לי על פי הנצ’י בצלחת קטנה. הצלחת קו של תכלת הקיף אוֹתה, והיא נראתה לי עדינה ביוֹתר והוֹסיפה על טעמן הדק של הלביבוֹת. מילוּין נראה לי צהוֹב ושקוּף יוֹתר משלנוּ. אף על פי כן הכּני לבי שאכלתי אצלן. ידעתי מה קשים חיי שתי הנשים.

כשנכנסתי לחדר מצאתי את שתיהן לבוּשוֹת שׂמלוֹת חג וּמטפּחוֹת חג לראשיהן. המטפּחוֹת היוּ מתנת ר' פּינחס שהביא להן לפסח של שנה זוֹ. אסתר מלכה היתה בבוֹקר בבית הכנסת, ראיתיה בחלוֹן של עזרת הנשים, והסידוּר שלה עדיין מוּנח היה על השוּלח הקטן, היא, הנצ’י, הוֹלכת לבית הכּנסת רק ביוֹם הכּיפּוּרים. קשה עליה מאוֹד ההליכה בדרך ארוּכּה, וּביחוּד העלייה במדריגוֹת אל עזרת הנשים.

השעה היתה ארבע אוֹ חמש. אבי וה“דוֹדה” ישנוּ שינה שלאחר הצהריים, ואני קצרה רוּחי לישב באפס מעשה בביתנוּ הדוֹמם. הלכתי והקשתי על הדלת של הנצ’י, וּכשנקראתי להיכּנס נכנסתי ואמרתי בשפה רפה: “יוֹם טוֹב”, וענוּ לי שני קוֹלוֹת בבת אחת. תמהתי בראוֹתי את הנצ’י יוֹשבת בלי עבוֹדה, ועוֹד יוֹתר תמהתי במצאי את אמה יוֹשבת כנגדה. הענפים הפּוֹרחים היוּ מקשטים את התמוּנוֹת שעל הקירוֹת וּפרחי היסמין עמדוּ בשתי צנצנוֹת גביש מליאוֹת מים צלוּלים, אחת על השוּלחן ואחת על השידה. רוּח חג ושלוה היה נסוּך על החדר ועל שתיהן וראיתי כי שתיהן שמיחוֹת לבוֹאי.

אסתר מלכה הקריבה לי את הכיסא הפנוּי והזמינתני לישב.

ישבתי ושתקתי, כי לא היתה מלה בפי.

אמרה אסתר מלכה:

– יפה שבא אלינוּ אוֹרח בחג. בימוֹת החוֹל באוֹת לקוֹחוֹת. אך בשבתוֹת וּבחגים אין איש נכנס אלינוּ. אין לנוּ קרוֹבים כאן.

מימַי לא שמעתי מפּיה דיבּוּר ארוֹך כזה.

והנצ’י אמרה:

– יעקב הוא בן בית אצלנוּ.

הוֹסיפה אסתר מלכה:

– הגבר היחידי הנכנס אלינוּ לפעמים.

והנצ’י תיקנה:

– הידיד היחידי שיש לנוּ כאן.

והביטה בי בעיניה הפיקחוֹת כאוֹמרת: אין איש יוֹדע את סוֹדנו, לא כן?…

ואני עדיין אין מלה בפי, ומבוּכתי גדלה למראה שתי הנשים בשבתן יחד בטילוֹת מעבוֹדה מתוֹך מנוּחת שבּתוֹן, כי מיוֹם שבאוּ לגוּר עמנוּ, לא הייתי בחדרן, אלא בימוֹת החוֹל.

– אילו ענפי פרחים הביא לנו יעקב! – קראה אסתר מלכה, בהעבירה את מבטה העייף אך הקוֹרן קצת על הקירוֹת, על השוּלחן ועל השידה.

– הוּא קאוַאליר אמיתי!

לא הכרתי את אסתר מלכה השתקנית, הנראית תמיד כשרוּיה בפחד, ועתה – דיבוּר כזה בפיה! חשתי להט צוֹרב בלחָיי, ועדיין לא מצאתי דיבוּר כל שהוּא.

– אם כן, אמא, תכבּדי אוֹתו בלביבוֹת, – אמרה הנצ’י – מיוֹם שיעקב מבקר אצלנוּ לא הגשנוּ לוֹ שוּם “כיבוּד”. באמת לא נהגנוּ בוֹ כיאוּת…

ושוּב נתנה בי אוֹתוֹ מבט רב כוָנה.

עתה מצאתי מלים.

– חן חן, – קראתי בהתעוֹררוּת. – אכלנוּ היוֹם הרבה לביבוֹת. אני שׂבע. באמת. אל תטריחוּ עצמכן בגללי.

– הן לא תבייש אוֹתנוּ, – אמרה הנצ’י – לא תתן “סל” לשתי גבירוֹת.

– תוֹדה. באמת לא צריך," – ניסיתי לעמוֹד בסירוּבי.

– צריך, צריך, – אמרה אסתר מלכה וקמה ממקוֹמה – קדירת

הֹלביבוֹת עוֹמדת בתוֹך הרמץ והן חמוֹת וטוֹבות. הנה אביא צלחת קטנה.

הוֹציאה צלחת מן השידה, אוֹתה צלחת המוּקפת קו של תכלת, והביאה לי מן המסדרוֹן כחצי תריסר מן הלביבוֹת הטוֹבוֹת, שהעלוּ אד חם וטוֹב של בצק מבוּשל, גבינה וחמאה, אֵד עוֹלה וּמתמזג עם ריח שדה וגן ועם רוּח החג הנאצל, חג השבוּעוֹת.

לא היתה לי ברירה ואכלתי בדרך נימוּסית מאוֹד במזלג. נהגתי כקאוַאליר ושיבּחתי את טעמן, וכשניסיתי להשאיר שתיים, אמרה הנצ’י: – יותר מדי קאוַאליר אינך צריך להיוֹת. אינך צריך להשאיר כלוּם. לא זר אתה אצלנוּ…

באין ברירה אכלתי גם את השתיים הנוֹתרוֹת. הן ערבו מאוֹד לחכּי. ניגבתי שפתי יפה במטפּחת המקוּפּלת שבכיסי.

כשיצאה אסתר מלכה עם הצלחת הריקה למסדרוֹן, לחשה לי הנצ’י בהתעוֹררות משוּנה:

– אמא תלך לשעה ואני אקרא לפניך מתוֹך העיתוֹנים על “אחוֹתי”.

– טוֹב, – אמרתי בהתרגשוּת.

– קיבלתי מאחי קטעים חדשים. אבל הן גם את הישנים לא תדע. עוֹד לא קראתי לך כלוּם.

קמה בי סקרנוּת לשמוֹע מה מסוּפר בעיתוֹנים על הקיסרית. נשׂאתי עיני אל התמוּנה וקראתי בעיניה: מוּטב שתשמע מה הנצ’י תקרא לפניך.

אסתר מלכה שבה והחזירה את הצלחת הנקייה אל השידה והנצ’י אמרה לה:

– מה את סבוּרה, אמא? על ביתוֹ של פּוֹדהייצר כבר העלוּ את הגג?

אסתר מלכה הסתכלה רגע בשנינוּ, אחר אמרה:

– רצוֹנך שאלך ואראה?

– אם לא קשה לך.

האם נטלה את הסוּדר מתוֹך הארוֹן, תלתה אותו על כתיפיה והלכה.

ז

כשנשארנוּ לבדנוּ בחדר אמרה לי בלחש, כחוֹששת לזר שומע:

– עתה, יעקב, נוּכל לקרוֹא באין מפריע.

הלכה והעלתה מבּין כלי הרקמה המסוּדרים שבשידה את המעטפה הגדוֹלה והוֹציאה מתוֹכה כמה קטעי עיתוֹנים, ישבה על כיסאה הרגיל, ואת רגליה נתנה על ההדוֹם, והתחילה קוֹראה באוֹזני בקוֹל נמוּך וּבהטעמה קלה את הכתוּב. מלים שנראוּ לה קשוֹת בשבילי הסבּירה לי.

קטע ראשוֹן סיפּר על ביקוּרה של הקיסרית אצל אחוֹתוֹ הזקינה של היינה בהאמבּוּרג, אצל שארלוֹטה מאֶמבּדן, בת התשעים. הכוֹתב סיפּר על שיחתה עם הזקינה המוּפלגת ודברי התפּעלוּתה של הזקינה מן הביקוּר הרם הזה. היא אמרה: “שוּם סוֹפר בעוֹלם שכתב על אחי לא הבין אוֹתוֹ כקיסרית אֶליזאבּט”.

בעיניה של הנצ’י עלה נוֹגה לרגע.

בקטע אחר היה מדוּבּר על שמוּעוֹת מתהלכוֹת, כי דיכדוּך נפש כבד תקף את הקיסרית, והיא חוֹזרת ואוֹמרת כי “האנשים מבקשים לרצחה נפש”. הכוֹתב הכחיש את השמוּעוֹת כמשוּללוֹת יסוֹד. להפך, מצב רוּחה של הגבירה נשתפּר בזמן האחרוֹן… אבל הנצ’י אמרה לי, שהיא דוקא מאמינה בשמוּעוֹת. יוֹדעת היא את נפש “אחוֹתה” בזמן האחרוֹן.

בקטע אחר, מזמן קדוּם יוֹתר, היה מסוּפר, כי בהגיע אל הקיסרית השמוּעה על מוֹתוֹ הטראגי של בנה, אמרה: “לכל אדם רגע בחייו בו מתה נפשוֹ. ואין זה מחייב, שגם גוּפוֹ ימוּת באוֹתוֹ רגע”. לדברי הקטע הזה הבטנוּ שנינוּ בתמוּנה שעל הקיר, והנצ’י אמרה: “אחוֹתי האוּמללה”.

אני ראיתי חיורוֹן גדוֹל בפניה של הקיסרית ושאלתי את הנצ’י אם אפשר דבר כזה: נפש מתה וגוּף קיים? הנצ’י הניחה את כפּה על ראשי ואמרה בעצב: “כן, אפשר”.

אחר קראה עוֹד קטע, הוּא הקטע האחרוֹן, המתאר את האסוֹן שקרה בשנה שעברה בפאריז את אחותה סוֹפיה מאַלאַנסוֹן, שנשׂרפה יחד עם יותר ממאה קרבנוֹת אחירים, כשנתפּוֹצצה מכוֹנה של קינוֹמאטוֹגראף בשוּק מפוֹאר, שנערך שם לטוֹבת מוסד חסד ידוּע. הכוֹתב לא קימץ בצבעים ותיאר את פרטי האסוֹן, כאילוּ היה באותו מעמד. אחר כך דיבר על רוּחה של הקיסרית שזוֹעזעה מאוֹד על ידי האסוֹן, וכי בחוּגי החצר בוינה רבה הדאגה לשלוֹמה.

ראיתי דמעה בעיניה של הנצ’י, וגם אני התאַפּקתי בקוֹשי מבּכי. אני הייתי נרגש ביחוּד מתיאוּר ההרוּגים והפּצוּעים. נשׂתררה דוּמיה בחדר, עד כי הרגשתי צוֹרך להפסיקה בשאלה:

– מה כוֹתב ר' פּינחס?

הנצ’י לא הוּפתעה מן השאילה וענתה:

– אינוֹ כוֹתב. רק לראש השנה הוּא שוֹלח כרטיס של ברכה. הנה הם כוּלם על השוּלחן, קשוּרים בחוּט של משי. חמישה עשׂר כרטיסי ראש השנה.

מצא חן בעינַי הדבר שהיא שוֹמרת את כרטיסי הברכה של ר' פּינחס, אך לא מצא חן בעיני שאינוֹ כוֹתב לאשתוֹ ואין הוּא יוֹדע מה שלוֹמה ואין היא יוֹדעת מה שלוֹמוֹ מפּסח עד פּסח?… חשתי בלבי טינה עליו.

– ואם אַת חוֹלה, אין הוּא יוֹדע? ואם הוּא חוֹלה אין את יוֹדעת? – שאלתי בתמיהה.

– כן, גם אני איני כוֹתבת אליו. כי איך אכתוֹב אליו ואיני יוֹדעת אם לרצוֹן לוֹ הדבר? וּבאמת סיפר לי בפסח זה, כי חלה שם השנה, וימים אחדים היה חוֹלה מאוֹד, ולא ידעתי. מה אעשׂה וכך הוּא פּינחס?

לא הוֹספתי לשאלה שאילוֹת בעניין זה. השלמתי בלבי, כי כך הוּא, מאחר שראיתי שגם היא השלימה. כך הוּא ר' פּינחס.

היא אספה בזהירוּת את קטעי העיתוֹנים לתוֹך המעטפה, הלכה והחזירה את המעטפה למקוֹמה בשידה, אחר אמרה לי:

– במה נחשב סבלי לעוּמת סבלה של “אחוֹתי”? חיי קטנים וסבלי קטן… הנה אקרא לך שיר קטן של היינה, שיר אהוּב מאוֹד על “אחוֹתי”. אפשר מתוֹכוֹ תבין לנפשה יוֹתר.

נזדקפה על בהוֹנוֹת רגליה והוֹרידה מן המדף את הכרך של שירי היינה, פתחה אוֹתוֹ, וּבעמידה קראה את השיר הזה:

בְּבֹקֶר קַיִץ רַב־זֹהַר

בַּגָּן אֶתְהַלֵּךְ לְרוּחַ הַיּוֹם.

הַפְּרָחִים לוֹחֲשִׁים וְדוֹבְרִים,

וַאֲנִי כְּאִלֵּם אֶתְהַלֶּךְ דֹּם.

הַפְּרָחִים לוֹחֲשִים וְדוֹבְרִים,

מַבִּיטִים בִּי שׁוּב וְשׁוּב:

אַל יֵרַע לִבְּךָ עַל אֲחוֹתֵנוּ,

הָהּ, גֶּבֶר חִוֵּר וְעָצוּב!

היא קראה את השיר ברגש רב, וחזרה פעמיים על שני החרוּזים האחרוֹנים. מדגישה את המלה “אחוֹתנוּ”. ובהחזיקה את אצבעה בין דפּי הספר אמרה:

– אתה מבין, יעקב? הפּרחים קוֹראים לאהוּבתוֹ “אחוֹת”. כי אמנם פרח היא כמוֹהם. ו“אחוֹתי” הקיסרית יוֹדעת גם יוֹדעת את נפש המשוֹרר, “הגבר החיור והעצוּב”, והיא רוֹצה רק דבר אחד – שגם הוּא ידע את נפשה. בטוּחה אני שקיים קשר בין שניהם: בין “אחוֹתי”, שנפשה מתה וגוּפה חי, וּבין המשוֹרר, שגוּפוֹ מת ונפשוֹ חיה לעד. אתה מבין אותי, יעקב?

– כן, אני מבין אוֹתך, עניתי ברעד שפתייים.

היא החזירה את הספר למקוֹמוֹ, ניגשה אלי והניחה את לחיה על ראשי. איני יודע אם היא הרגישה “זרמי חשמל”, אבל את גוּפי עברוּ זרמים כאלה.

באוֹתוֹ רגע נשמע שיעוּלה של אסתר מלכה במסדרוֹן.

– אמא חזרה כבר, – אמרה הנצ’י נבהלת, כנערה שנמצאה בעווֹנה.

ח

בתחילה מוּזר היה בעיני, כי הנצ’י זוֹ, שכל מעייניה ורגשוֹתיה נתוּנים לקיסרית, לקטעי העיתוֹנים ובמקצת גם לר' פּינחס, כשהיא מדברת עם בני אדם אחירים, חוּץ ממני למשל, ועם ה“דוֹדה” אוֹ עם אמה, וּביחוּד עם הלקוֹחוֹת (יש שאני קוֹלט שׂיחתן מבעד לדלת הסגוּרה, אוֹ בצאתן והדלת פתוּחה רגעים מספר) – היא ככל האנשים. גם קוֹלה אז אחר, גבוֹה יוֹתר וּצלילוֹ אחר, בלי נידנוּד של מסתוֹרין, פשוּט, גלוּי, מעשׂי, אך לאט לאט תפסתי את הדבר ולא תמהתי עוֹד: היא חיה חיים כפוּלים – בסתר וּבגלוּי. שתי הנצ’וֹת הן. ואני גאה הייתי שהיא משתפת אוֹתי בחיי הסתר שלה, שהיא עוֹשׂה אוֹתי, בן התשע, לאיש סוֹדה. ידיעה זו מילאה אוֹתי רגש מעוּדן והכרה של חשיבוּת, אך מגוֹרה הייתי תמיד, לעתים עד דמעוֹת. שמרתי את הסוֹד, אבל לא יכוֹלתי לשמוֹר שיווּי משקלי כמוֹה ולחיוֹת חיים כפוּלים, והכוֹל הרגישוּ

בשינוּי שחל בי, ולא ה“דוֹדה” בלבד, שהיתה מתבוֹננת בי הרבה, אלא גם אבי, שהיה מפוּזר וּמוּטרד בעסקיו, היה שוֹאלני מה לי. השתמטתי מתשוּבה ברוּרה ככל שיכוֹלתי.

יוֹם אחד לקחה אוֹזני, בהיוֹתי במטמוֹרת שלנוּ, שיחה בין אבי וּבין ה“דוֹדה”, כששניהם עמדוּ בערוּגת הירקוֹת שמאחוֹרי ביתנוּ. אפשר שה“דוֹדה” כיונה שהשׂיחה תהיה בחוּץ, כדי שאני לא אשמע, והיא לא ידעה שאני נמצא אותה שעה במטמוֹרת והקוֹלוֹת מגיעים אלי ברוּר בעד סדקי הנסרים שבקיר.

ה“דוֹדה” אמרה:

– הוּא לא אוֹתוֹ הילד. מיוֹם שהן באוּ לגוּר אצלנוּ הוּא שקוּע בחלוֹמוֹת, מתרחק מחברת ילדים.

– תמיד היה קצת פוֹרש מן הילדים, – אמר אבי.

– אבל לא במידה כזוֹ. גם המוֹרה הנכנס לביתנוּ אוֹמר, שהוּא מרגיש בוֹ שינוּי לא לטוֹבה. הוּא מפוּזר ואינוֹ שוֹמע מה שהמוֹרה מסבּיר, ושוֹאל מה שכבר הוּגד לוֹ.

– באמת איני מבין מה עניין לוֹ לנער אצל הגיבּנת. האם לא שמעת על מה הם מסיחים?

– מעוֹלם לא שמעתי שׂיחתם. אוֹ שהם מדברים בלחש אוֹ שהם שוֹתקים. מתוַדה אני, כי כמה פעמים, בהיוֹתי במסדרוֹן, נטיתי אוֹזן לשמוֹע ולא שמעתי. וּכשאני נכנסת, אני מוֹצאת אוֹתוֹ יוֹשב לידה על הכיסא וּמסתכל במלאכת ידיה. מימי לא ראיתי נער בן גילוֹ, שישב ויסתכל במלאכת רקמה של אשה.

– וּבכן, מה יש בדעתך לעשות?

– יוֹדעת אני? כבר דיברתי אליו כמה פעמים והסברתי לוֹ, שלא מן הנימוּס הוּא לשבת שעוֹת אצל אנשים זרים. בוַדאי הוּא לטוֹרח. הוּא שמע לי ויוֹם או יוֹמיים לא נכנס, אחר כך התחיל שוּב הוֹלך שמה. איני מבינה מה הכוֹח המוֹשכוֹ שמה.

– ואין הוּא מספּר כלוּם עליה?

– לא. הרוֹשם שלי הוּא, שיש איזה סוֹד ביניהם. יוֹתר מדי הוּא שוֹתק עליה. ניסיתי למשכוֹ בלשוֹנוֹ, ולא עלה בידי להוֹציא ממנוּ מלה. הרי אתה מכּיר אוֹתוֹ, שהוּא עקשן.

– על כל פנים איני חוֹשש שיש ביניהם רוֹמן, – אמר אבי, כדרכוֹ, בהלצה.

– אף על פי כן הדבר מדאיג אוֹתי. שמעתי גם מפי שכינים: “מה היה לוֹ ליעקב? הוּא מתהלך כ”פּרינץ" (יוֹרש עצר). אי אפשר לדבּר עמוֹ".

– ואת השיעוּרים הוּא מכין?

– כן. הוּא בא תמיד ואוֹמר לי: “הדוֹדה”, הנה גמרתי את שיעוּרי. אני נכנס אל הגברת שפרלינג". כגדוֹל הוּא מדבּר. בתחילה צחקתי בלבי, עתה אני דוֹאגת. ילד צריך להיוֹת ילד.

– מילא, היא לא תקלקל אוֹתוֹ. ואוּלי מן הראוּי לשלחוֹ לשבוּעוֹת מספר אל גיסי לאחוּזה? יש גם שם מלמד ומוֹרה.

– מה אתה חוֹשב: רעיוֹן לא רע הוּא. כדאי היה…

באוֹתוֹ רגע נפלה הנפה מעל המסמר שקיר, ואני נתבהלתי ויצאתי מן המטמוֹרת ולא שמעתי את סוֹף השׂיחה.

לא היתה בי התלהבוּת לרעיוֹן הנסיעה אל דוֹדי, אף על פי שידעתי יפה, כי לעת אחרת הייתי שׂש על בשׂוֹרה כזוֹ.

אבי הוֹציא את מחשבתוֹ אל הפוֹעל, וּבעצמוֹ הוֹליכני בדוּפניתוֹ אל האחוּזה. ביליתי שם כחוֹדש ימים. השׁיחה ששמעתי במטמוֹרת לא נשכחה מלבי והשתדלתי להיוֹת מעוֹרב עם ילדי דוֹדי, ילדים מחוּנכים שעשׂוּ כל מה שיכלוּ לשעשעני וּלהנעים שבתי עמהם והכניסוּני בכל סוֹדוֹת האחוּזה הגדוֹלה. אבל גם הנצ’י לא משה מזכרוֹני, והייתי חוֹשב תמיד בה וּבכל מה שלמדתי מפיה. ביחוּד בלילוֹת על משכבי, בטרם ארדם, אוֹ בחלוֹמוֹתי, הייתי רוֹאה אוֹתה, את הקיסרית, את וינה, ארצוֹת ואיים, וגם אחיה ור' פּינחס ואסתר מלכה לא חדלוּ לפקדני.

וּכשתמוּ ימי ביקוּרי שׂמחתי בסתר לבי לשוּב לביתי, כלוֹמר, לביקוּרי בחדרה של הנצ’י.

כשנכנסתי בחזירתי אל חדרה, ראיתי שגם היא חרדה לקראתי, אף כי התאפּקה מלגלוֹת את אשר בלבה.

ט

עבר הקיץ והימים הנוֹראים התקרבוּ.

מראש חוֹדש אלוּל ואילך נשמע קוֹל השוֹפר מבית שכיננוּ השוֹחט. הוּא היה בעל תוֹקע בבית הכנסת והיה משמיע בכל בוֹקר תקיעוֹת וּשברים וּתרוּעוֹת, מקצת מפני מצוַת החוֹדש וּמקצת לשם אימוּנים לימים הנוֹראים. זכוּרני שקוֹל השוֹפר השפּיע עלי באוֹתה שנה יוֹתר מבשאר שנים. בוַדאי בשל רגישוּתי היתירה. הכּמישה בגנים, העגמימוּת המתוּקה שבאוֹר החמה, הרוּחוֹת המנַשבוֹת כבר בחריפוּת סתוית – על כל אלה ייבּב השוֹפר והטיל בי חרדה מהדהדת.

ביתנוּ היה מרוּחק מטבּוּרה של העיירה. אבי קיבל ידיעה דחוּפה, שעליו לנסוע מיד לאיזה מקוֹם, וּבחפזוֹ מסר על ידי מכתב להביאוֹ לסוֹֹחר תבוּאוֹת הגר בעבר השני של העיירה, בשכינוּת ביתוֹ של פּוֹדהייצר העוֹמד בגמר בניינוֹ.

באמצע הדרך בין ביתנו וּבין מרכז העיירה, מאחוֹרי גדר פסיסים מצוּבּעת, עמד בית נאה, וילה של עץ, מוּקף אילנוֹת וערוּגוֹת פרחים, וּלפניו מרפּסת סכוּכה, מגוּלפת, וחבלבלים משׂתרגים עליה. בבית זה שכן כבוֹד גזבר האחוּזה לאשצ’וֹבר. היה זה הבית הנאוֹר ביוֹתר שבעיירה כוּלה. שם ישבוּ, כדרך הפּרצים, במרפּסת המוּצלה, שתוּ קפה בספלים נאים ואכלוּ עוּגוֹת טוֹבוֹת בכל ימוֹת השבוּע, שׂוֹחחוּ בנעימוּת וצחקוּ בקוֹל כבוּש, וקראוּ ספר לוֹעזי, אוֹ את העיתוֹן "נוֹיה פרייאֶה

פּריסה", שהיה מתקבל בשבילם בדוֹאר. גם האשה וגם הבנוֹת והבנים, כוּלם מגוּדלים, היוּ משׂכילים. אם מישהוּ רצה לדעת מן הנעשׂה בעוֹלם הגדוֹל, היה ניגש בערב לבית לאשצ’ובר. אך מעטים הלכוּ שמה, כי הטוֹן שבבית היה עצוּר, אף כי בלי כל יהירוּת, והאנשים הלבוּשים יפה נראוּ כפוֹרשים לחיים ביניהם לבין עצמם ולא התערבוּ בענייני העיירה. אף על פי שגרוּ בה זה כעשׂר שנים, אבק של זרוּת עוֹד דבק בהם. רק בשבתוֹת וּבחגים הלכוּ ההוֹרים והבנים לבית הכנסת, וגם שם נהגוּ בהסתייגוּת מנוּמסת ונאה וחזרוּ לביתם יחד לחיוֹת את חייהם הנאצלים.

אוֹתוֹ יום שהלכתי להוֹליך את המכתב שהשאיר לי אבי היה מעוּנן ורוּח נשבה בחזקה. מעטים היוּ העוֹברים והשבים בשעה זוֹ שלפני הצהריים. הרוּח טרפה את העלים מעצי הערמוֹנים הגדוֹלים שבצד הדרך וגילגלה אוֹתם באויר ועל פני הדרך. חוּטי הטלגראף, שהוּעמד מקרוֹב, זימזמוּ תמיד למרחקים וּממרחקים רבים. הרגשתי באויר הנרגש משהוּ לא רגיל, כציפייה לאיזה דבר חדש, לא נוֹדע.

לא עברתי חצי הדרך עד שבקעוּ פתאוֹם צילצוּלי פעמוֹנים משני בתי היראה: הקוֹסטיוֹל הקאתוֹלי והצירקבה הרוּתינית, צילצוּלים המוֹדיעים על מת. אוֹזני רגילה היתה בצילצוּלים אלה, אבל לא משתי הכנסיוֹת בבת אחת. והפעם היה בהן איזה כוֹבד, איזה עוֹמק מיוּחד, כעין קריאה לעוֹלם, כזעקת שבר גדוֹלה.

הייתי כוּלי תמיהה. אף נראוּ לי אנשים ניצבים ברחוֹב, בחלוֹנוֹת וּבמרפּסוֹת הבתים, תמיהים זה אל זה ועוֹשׂים בידיהם וּבפניהם תנוּעוֹת של שאילה ואי ידיעה. וּכשקרבתי אל בית הגזבּר ראיתי את כל בני המשפּחה במרפּסת, נרגשים מאוֹד, והבן הגדוֹל עוֹמד על סוּלם וּמתייגע לחזק מוֹט של דגל גדוֹל, דגל שחוֹר, מוּרר ונגרר וּמפרפר ברוּח. לא סמל, לא אוֹת על הדגל, רק יריעה שחוֹרה מחוּבּרת אל מוֹט. מיהרתי שמה ועמדתי במדרכה מוּל המרפּסת שמאחוֹרי הגדר, נושׂא פנַי וּמסתכל במראה ולבי מתפּעם בחזקה. שבתי והבטתי בדרך הלאה, וראיתי על ביתוֹ של השוֹפט, במרחק מה, כבר תלוּי דגל שחוֹר כזה, מתחבט וּמקוֹנן, מתחבּט ומקוֹנן. והלאה מזה – שוּב דגל, ועוֹד אחד, מבית הרוֹפא וּמבית הנוֹטאריוֹן, כוּלם כסוֹפקים כּפּיים על איזה אסוֹן, איזוֹ שוֹאת פתאוֹם.

האנשים שבמרפּסת ראוּ את פני התוֹהים, ואחת הבנוֹת, שצמה קלוּעה מקיפה את ראשה, צעקה אלי:

– לא שמעת מה קרה? הקיסרית נרצחה. אנארכיסט דקר אוֹתה בלבה וּמתה…

“הן, הן”, ניענע האב בראשוֹ היפה וּבזקן השׂיבה המסוֹרק, כשהוּא מחזיק בידוֹ גיליוֹן גדוֹל של העיתוֹן הגרמני.

לא ידעתי מה זה “אנארכיסט” וחשבתי כי פירוּשוֹ “רוֹצח” או “גזלן”. כוּלי הייתי נרעש ונפחד. האוּמנם נהרגה הקיסרית? האפשר? למה? האשה הנפלאה, הטוֹבה, הרחמניה, אוֹהבת הבריוֹת… האשה גדלת הנפש, האוּמללה… הקיסרית שלנוּ… של הנצ’י.. ומה יהיה? מה יהיה?… מה יעשׂוּ כל האנשים?… והנצ’י – איך תפּוֹל הידיעה עליה? היא בוַדאי תמרר בבכי ולא תקבל תנחוּמים. הן נפשה קשוּרה בנפשה (זכרתי את דברי יהוּדה על יעקב ויוֹסף). זוֹ תהיה בשבילה מכה קשה מנשׂוֹא. להסתיר ממנה את הדבר – מן הנמנע השמוּעה בודאי מקיפה כבר את כל המדינה, כל עיר וכל כפר וכל בית, וגם אליה תגיע בעוֹד רגע אוֹ רגעים…

– שבוּע ימים יהיוּ תלוּיים הדגלים, – דיברה אלי הנערה נשענת בגוּפה אל מעקה המרפּסת – כל העוֹלם יתאבּל על מוֹתה של הקיסרית… “כן, כן”, ניענע אביה היפה בראשוֹ ובזקנוֹ.

עמדתי ושמעתי ולא עניתי דבר. מה אעשׂה עתה? האלך בשליחוּתי למסוֹר את המכתב, אוֹ אחזוֹר הביתה לספּר מה קרה, אם עדיין אינם יוֹדעים, ולראוֹת מה שלוֹם הנצ’י? אם אבוֹא ואמצא כי אכן נוֹדע להם הדבר – בודאי אראה את הנצ’י שוֹכבת על מיטתה מכוּוצת ומיבּבת בחשאי, אמה עוֹמדת עליה, כוס לימוֹנאד בידה והיא מתחננת אליה כי תלגוֹם מן הכוֹס, לפחוֹת טיפּה אחת, אך היא, הנצ’י, מקוּפּלת וּמצוּמצמת כילדה, מתלעלעת בבכי חשאי ואפילוּ אינה עוּנה לה…

עמדתי רגעים מספר נמלך בדעתי אם ללכת הלאה אוֹ לשוב, וּלסוֹף החלטתי לעשׂוֹת שליחוּתי. אבל אחרי פסיעוֹת אחדוֹת עמדתי שוּב, תוֹהה על עצמי ועל הכוֹל, מסתכל בדגלים השחוֹרים המתלבטים ברוּח, מקשיב ללבטיהם וּלקינתם ואיני יכוֹל ללכת הלאה. הפעמוֹנים צילצלוּ ביתר עוֹז, והאנשים ברחוֹב, רוּבם נוֹכרים, נראוּ לי משוּנים, כעטוּפים איזה דוֹק שקוּף המבדיל אוֹתם מן המציאוּת. מתוֹך מאמצי לב הגעתי אל שדרת הערמוֹנים, ושוּב עמדתי, מקשיב להלמוּת לבי. לבסוֹף, כמו אינסטינקטיבית, הפכתי פני והתחלתי רץ בחזרה, הביתה.

הדגל במרפּסת בית לאשצ’ובר כבר היה מחוּזק היטב. אך המרפּסת היתה ריקה מאדם. היה לי הרוֹשם: האנשים נכנסוּ פנימה להתאבל על המתה. אבילוּת נשבה לא רק מן המרפּסת הריקה אלא גם מן החלוֹנוֹת המוּגפים, שזגוּגיוֹתיהם נראוּ לי קוֹדרוֹת – בוַדאי מחוֹסר אוֹר השמש. השמיים היוּ נמוּכים וזוֹעפים והרוּח גברה, כאוֹמרת לטאטא את כל הנמצא בחוּץ.

אילו הגעתי עד טבּוּר העיירה, מקוֹם הבתים הגדוֹלים והחנוּיוֹת, בוַדאי הייתי רוֹאה שם דגלי אבילוּת רבים, אך רגלי נשׂאוּני הביתה. לבי פעם פעימוֹת חזקוֹת, כמוֹ רץ גם הוּא למצוֹא חסוּת.

י

בבית ידעוּ כבר הכוֹל מה קרה. עם צילצוּל הפּעמוֹנים שאינוֹ מצוּי התחילוּ השכינים שוֹאלים זה לזה מה נהיה. ולא עברוּ רגעים מעטים עד שנוֹדע דבר הרצח של אֵם המדינה, אשת הקיסר האהוּב, האשה האוּמללה, הנערצה והאהוּבה על הכוֹל.

אבי, כאמוּר, לא היה בבית, ואת ה“דוֹדה” מצאתי עוֹמדת בפתח חדרה של הנצ’י וּמדברת עמה על המאוֹרע. אסתר מלכה עמדה אף היא בתוֹך החדר, שרווּליה חפוּתים למחצה וידיה הזקינוֹת צפוּדוֹת מן הכביסה שהניחה באמצע. הנצ’י לא שכבה במיטה, כפי שדימיתי לי, אלא עמדה ליד הכיסא והחזיקה במשענוֹ הגבוֹה ממנה. כלי הרקמה היוּ מוּטלים על הכיסא. פניה היו ורוּדוֹת קצת ושמוּרוֹתיה העייפוֹת עוֹלוֹת ויוֹרדוֹת על עיניה העצוּבוֹת. מיד ראיתי שאין אני צריך לא להוֹדיע ולא לשאוֹל כלוּם. אבל ה“דוֹדה” פנתה אלי בשאלה:

– מה ברחוֹב?

– לא כלוּם, – אמרתי – דגלים שחוֹרים על בתים רבים, והאנשים נראים כהמוּמים.

– אילוּ כבר פסקוּ הפּעמוֹנים האלה! הם כל כך מַרגיזים… – אמרה ה“דוֹדה”.

– אוֹתי אינם מרגיזים, – אמרה הנצ’י, מתאמצת לדבּר בקוֹל שקט וּשמוּרוֹתיה עוֹלוֹת ויוֹרדוֹת – נדמה לי שאין די פעמוֹנים להוֹדיע לעוֹלם מה קרה. אני משערת את צילצוּל הפּעמוֹנים בערים הגדוֹלוֹת, בוינה. אלפי פּעמוֹנים מצלצלים, גדוֹלים וּקטנים וּקטני קטנים. מיליוֹני אוֹזניים שוֹמעוֹת, מיליוֹני לבבוֹת מתרגשים…

– לאוֹזניים יהוּדיוֹת קשה לשמוֹע את פעמוֹניהם… – אמרה אסתר מלכה, וּכמו נתחרטה על מה שאמרה, הוֹסיפה מיד כמוֹ לעצמה: “אבוֹי לי, הנחתי את הכביסה באמצע”, ויצאה למסדרוֹן.

גם ה“דוֹדה” נסתלקה לעבוֹדתה. באוֹתוֹ יוֹם לא היתה אפייה, אך לפני החגים היתה עליה עבוֹדה מרוּבה אחרת, וּמרוֹב התרגשוּת שכחה לשאלני אם עשיתי את שליחוּתי.

חשבתי: “אחרי שעה קלה אלך עוֹד פעם”. ונשארתי לבדי עם הנצ’י.

היא הסתכלה בי רגע ממוּשך, אחר אמרה:

– באמת רק את גוּפה רצח הרוֹצח. נשמתה נשארה חיה. בשבילי היא חיה עתה יוֹתר משחיתה עד כה. ראה, יעקב, וכי אינה חיה?

הבטתי אל התמוּנה. כן, הקיסרית חיה כמו תמיד. רק תיו העצבוּת שבפניה נתבלט יוֹתר.

הנצ’י המשיכה בקולה השקט:

– עתה תהיה פטוּרה מסבלה. נשמתה תיפגש עם נשמת בנה, עם רוּדוֹלף, עם נשמת היינה, זוֹ תהיה פגישה רבת רגש.

לא ידעתי מה אגיד, אף כי לבי היה מלא. עמדתי מסתכל פעם בתמוּנה, פעם בהנצ’י.

– הרצח לא הפתיעני – המשיכה – איך אוֹמר המשוֹרר: Undank ist. der Welt Lohn. הלב שחָבק את כל האנוֹשוּת נדקר בידי אדם. עוּבדה זוֹ עוֹד מעלה אוֹתה בעינַי. עוֹדך קטן, יעקב, כשתגדל תבין זאת כמוֹני, ואני – אהבתיה ואוֹסיף לאהוֹב אוֹתה כל עוֹד נשמתי בי. ואוּלי, אחרי מוֹתי… גם אתה, יעקב. אוֹהב אוֹתה מעט. האין זאת? הגידה לי.

מרגיש הייתי שדבריה סוֹחטים את לבי וּדמעוֹת נדחקוֹת אל גרוֹני. אצבעוֹתיה הגרוּמוֹת, החיורוֹת של הנצ’י, עם טבעת הכסף הקרירה, ריפרפוּ ונגעוּ בלחָיי, ואז עלוּ הדמעוֹת אל עיני.

– אַל תבכה, ילדי, – דיבּרה אלי – הנה אתה רוֹאה, גם אני איני בוֹכה. נאהב אוֹתה גם עתה. אתקין לה מקרפּ זר שחוֹר סביב. הזר יהלוֹם אוֹתה מאוֹד. תעזוֹר לי?

– כן, – עניתי בניקוּש שיניים.

– קרא נא לאמי ואשלחנה להביא לי מן “העיר” פיסת קרפּ, ואז תעזוֹר לי לעטוֹר את התמוּנה.

אסתר מלכה גמרה את הכביסה והלכה בשליחוּת הנצ’י להביא את המבוּקש. ואני הלכתי בלב כבד בשליחוּת אבי אל סוֹחר התבוּאה, הדר בקצה השני של העיירה. לבּי ניבא לי, שאבא יחזוֹר היוֹם הביתה (איך אפשר שלא יחזוֹר, אחרי מה שאירע), ולא ינעם לי, אם לא יהיה בפי מה להשיב לוֹ.

יא

אך גמרנוּ את עיטוּר התמוּנה בגלי מלמלה עשׂוּיים כזר פרחים שחוֹרים סביב, וּשנינוּ, הנצ’י ואני, עמדנוּ מרוּחקים קצת, מתבוֹננים במעשׂה ידינוּ, והדמוּת החיורת בתוֹך

המשבּצת השחוֹרה כמוֹ נוֹסף על יוֹפיה, כמוֹ ניטל משהוּ מעצבוֹנה והיא מאירה יוֹתר, ואני אמרתי, שאני רוֹצה לקרוֹא ל“דוֹדה” כדי שתראה – שמעתי פתאוֹם את קוֹל ה“דוֹדה”, קול צוָחה לא רגיל אצלה, וּמיד אחריו נשמע קוֹל אבי עוֹנה לעוּמתה. מיהרתי לצאת לראוֹת את אבי שחזר.

בעד פתח המסדרוֹן ראיתי בחוּץ את דוּפניתוֹ עם הסוּס עוֹמדים לפני הבית, ואת אבי מצאתי מתהלך בחדר הגדוֹל אנה ואנה, בעוֹד ה“דוֹדה” יוֹשבת על הספּה, חיקה מפוּשׂק, והיא מנפנפת על פניה בסינרה.

– משוּנה, משוּנה, – דיבּר אבי כלנפשוֹ – דוקא ביוֹם זה, יוֹם בשׂוֹרה רעה למדינה כוּלה, יש בפי בשׂוֹרה טוֹבה לביתי. עשׂיתי בעזרת השם עסק טוֹב, ואני מאמין כי מעתה ישתנה מצבנוּ לטוֹבה. הלכתי אל הגראף מתוֹך מחשבה על עסק של תבוּאה והציע לי עסק של יער. חשבתי: איך אֵעשׂה פתאוֹם סוֹחר יערוֹת ואין אני מבין בזה כלוּם? אמרתי לו: “אנסה למצוֹא לרוּם מעלתוֹ קוֹנה הגוּן”. אמר לי: “העניין דחוּף ביוֹתר. הכסף נחוץ לי מיד. לא אוּכל להמתין יוֹתר ממעת לעת”. אמרתי לוֹ: “אנסה, אוּלי יעזרוּני מן השמיים”. הלכתי מיד לראדיחוּב והצעתי את העסק לר' ווֹלף הוֹלצמאן. וּבו ביוֹם, שלשוֹם היה הדבר, נסענוּ יחד עם הגראף (הוּא לקח גם את המוּמחה שלוֹ), ראינוּ את היער וחזרנוּ יחד אל הארמוֹן – והעסק נגמר בכי טוֹב. משני הצדדים קיבלתי בוֹ במקוֹם שש מאוֹת ר"כ. והרי זה סכוּם גדוֹל. רק בבוֹקר, כשעמדתי לצאת מראדיחוּב, נוֹדע עניין הרצח של הקיסרית. משוּנה, משוּנה, איך בשׂוֹרוֹת רעוֹת וטוֹבוֹת עוֹלוֹת לפעמים בזיווּג אחד!

הוּא לא היה שרוּי בעצבוּת כלל. ראיתי זאת מכל ניד שבגוּפוֹ. אך ה“דוֹדה” היתה נרגשת מאוֹד. היא לא יכלה להירגע ממעשׂה הרצח וטענה:

– אני שוֹאלת: איך רוֹצחים אשה נפלאה כזאת? אשה שעשׂתה רק מעשׂים טוֹבים, שלא נגעה לרעה בשוּם בריה. למה עשׂה זאת אוֹתוֹ איטלקי, בן העם הזר, שלא הכיר אוֹתה, שלא היה בלבוֹ עליה ולא כלוּם?.. ראיתי בחדרה של הנצ’י את תמוּנתה: מלאך ולא אדם. איזה טוּב! איזה יוֹפי! אמוֹר בעצמך, איך אפשר לחיוֹת בעוֹלם כזה?…

ניכר היה כי לבה מלא כל כך מרוֹשם הבּשׂוֹרה הרעה, שבּשׂוֹרתוֹ הטוֹבה של אבי לא מצאה לה מקום בו. ולהפך, אבי, אף כי דיבר גם הוּא על הרצח דברי צער, ניכר היה שלבוֹ מלא כל כך מן המזל ששׂיחק לוֹ פתאוֹם, העשׂוּי להוֹציאוֹ ממצוּקתוֹ, שלא יכוֹל היה ליתן דעתוֹ כראוּי על המאוֹרע הטראגי.

ואני עמדתי נבוֹך בין השניים ולבי לא הלך אחרי אחד מהם, כי כוּלי הייתי אצל הנצ’י ואֶבלה השוֹנה מאֶבלם של אחירים.

מסרתי לאבי מה שאמר לי סוֹחר התבוּאוֹת, והיה גם בזה משוּם בשׂוֹרה טוֹבה בשבילוֹ: הסוֹחר יעץ לוֹ לחכוֹת במכירת חטיו, כי לפי הידיעוֹת שבידוֹ נשבה רוּח אחרת בשוּק התבוּאוֹת. הדברים מצאוּ חן בעיני אבי וּביקש ממני פעמיים לחזוֹר עליהם.

אחר כך קראני לעזוֹר עמו לפתּח את הסוּס וּלהכניסוֹ לאוּרוה.

עבר שבוּע האֵבל. הדגלים השחוֹרים הוּרדוּ בזה אחר זה, גם הדגל שבבית לאשצ’וֹבר. שוּב היוּ ימי שמש של שלהי קיץ, ושוּב ישבוּ בני המשפּחה במרפּסת, שתוּ קפה מספלים יפים, אכלוּ עוּגוֹת משוּבּחוֹת ושׂוֹחחוּ בנעימוּת. עלי האילנוֹת נשרוּ בחשאי

ונפלוּ תחתיהם, אל חללי אחיהם הנחים על הארץ.

ה“דוֹדה” נרגעה, כמעט הסיחה דעתה מן המאוֹרע, ואבי היה שרוּי במצב רוּח טוֹב. הוּא נתן ל“דוֹדה” סכוּם הגוּן להכין את צוֹרכי החגים, והיא יצאה כמעט בכל יוֹם לקניוֹת. את האפייה לשם מכירה ציוה עליה להפסיק. גם מלכתחילה התנגד לכך.

– עתה אני מצטערת ששילחתי את הנערה המשרתת, אני מרגישה בחסרוֹנה כבחסרוֹן ידי, – אמרה לאבי.

תמַהתי לשמוֹע את הדברים האלה מפיה, שהרי ידעתי כמה היתה מתפּארת בשכינוּתה של הנצ’י, ואילוּ היתה חוזרת המשרתת, צריך היה לשלח את הנצ’י מן החדר, ולבי לא היה שלם עם ה“דוֹדה” בעניין זה.

אך אבי תיקן את הרוֹשם באמרוֹ:

– מה יש לדבּר: השׂכּרנו את החדר לשנה, ולא נלין אדם זר בדירתנוּ. – וכי אני חשבתי על כך? אמרתי סתם, – ענתה ה“דוֹדה”.

– בכלל, – אמר אבי – מחשבוֹת בלבי על שינוּי הפּרנסה. קצתי בחיי מפני דרכי המסחר עם העליוֹת והירידוֹת, הסיכּוּנים וההערמוֹת, ואני חוֹשב על פּרנסה אחרת, פּרנסה שיש בה קבע ואין עמה פיזוּר הנפש.

– מה, למשל, יכוֹל אתה לעשוֹת אם לא מסחר? הרי לא תהיה פתאוֹם לרוֹפא או לעוֹרך דין.

– יש לי רעיוֹן. לכשאברר לעצמי אם הוּא דבר של ממש – אגיד לך. ידעת, אין לי סוֹדוֹת מפני שוּם אדם, אבל איני אוֹהב לגלוֹת מחשבוֹת בוֹסר.

ה“דוֹדה” הכירה את אבי, ולא ביקשה ממנו גילוּי מחשבתוֹ קוֹדם זמנה. אך לבי ניבּא לי, כי גם מחשבת אבי לא לטוֹבת הנצ’י היא.

יב

רק פעם בשנה, ביוֹם הכיפּוּרים, היתה הנצ’י הוֹלכת עם אמה לבית הכנסת. קשה היתה עליה ההליכה בדרך רחוֹקה. וּבפרט העלייה במדרגוֹת העץ הזקוּפוֹת אל עזרת הנשים. אבל ביוֹם הקדוֹש הזה לא יכלה להישאר בבית. אף אמרה לי, שהיא מאמינה, כי הצוֹם והתפילה ביוֹם זה עשׁוּיים לשנוֹת את מזלה. למה נתכּונה בשינוּי המזל לא הבינוֹתי, עד שאמרה לי, כי רצוֹנה שר' פּינחס ישוּב הביתה וישב עמה כל הימים.

וּביוֹם הכּיפּוּרים בהשכמה, לפני לכתנוּ אנוּ, יצאוּ שתיהן, אסתר מלכה והנצ’י, ללכת לתפילה בבית הכנסת שב“עיר”.

שתיהן היוּ לבוּשוֹת כהוגן. אצל אסתר מלכה נשתמרוּ קצת מן התכשיטים והמתנוֹת שקיבלה מבעלה המנוֹח, וגם אצל הנצ’י, מה שקיבלה מאביה וּמר' פּינחס. שעה ארוּכּה הלכה בצד אמה, שוֹלחת את מבטה התוֹהה מתחת לשמוּרוֹת העייפוֹת אל החלל החדש בשבילה, וּמתנוֹדדת ביגיעה על מנגנוֹן יריכיה בדרך אל בית הכנסת. רבים הסתכלוּ בהליכה משוּנה זוֹ. גם אני, שיצאתי עם אבי וה“דוֹדה” כחצי שעה אחריהן והשׂגתיה באמצע הדרך, הסתכלתי וריחמתי עליה. אילוּ היה הכוֹח בידי ולא התביישתי, הייתי מרימה ונוֹשׂאה על זרוֹעוֹתי עד בית הכנסת. עברנוּ עליהן וּבירכנוּ אוֹתן, ואני לא יכוֹלתי להפוֹך פני ולראוֹת שוּב את הנצ’י, אף כי רציתי לעשׂוֹת כן.

מכיון שהתפילה עוֹד לא התחילה, נשארתי בחוּץ, יחד עם ילדים אחירים, עד שהגיעה ועמדה כמה רגעים עייפה מאוֹד, נשענת על אמה.

אחר כך ראיתי בכמה קוֹשי עלה לה לעלוֹת במדריגוֹת. פעמים אחדוֹת ניסתה אסתר מלכה להעלוֹתה, ולא עלה בידה. אלמלא עזרתן של שתי נשים, שהחזיקוּ בזרוֹעוֹתיה וכמעט הרימוּה, לא היתה יכוֹלה לעלוֹת. בהגיעה למעלה ראיתי את פניה שהיוּ אדוּמוֹת מהתאמצוּת וּמבּוּשה. אך קיבלה עליה ייסוּרים אלה באהבה, כי לא יכלה להעלוֹת על דעתה שלא תהיה ביוֹם זה עם המתפּללים בבית הכנסת.

ה“דוֹדה” סיפּרה אחר כך, כי הנצ’י ישבה כל היוֹם על מקוֹמה ולא זזה משם עד שקיעת החמה וגמר התפילה. רק שׂפתיה נעוּ כל הזמן וקוֹלה לא נשמע. היו שראוּ דמעה גוֹלשת מעינה על המחזוֹר, שהחזיקה יחד עם אמה. היוּ שהתלחשוּ ואמרוּ: “על ר' פּינחס שהוּא בניכר היא בוֹכה”, אוֹ “על המוּם שלה היא מזילה דמעוֹת”, אוֹ, “על שאין לה פרי בטן היא מצטערת”.

ועלי עבר כל היוֹם בתפילה ליד אבי. נהגתי כגדוֹל ולא יצאתי אלא בשעת ההפסקוֹת, ואף כי שקוּע הייתי במחזוֹר (קוֹל הש"ץ ולשוֹן התפילה משכוּני, ואבי היה מפרש לי מלים קשוֹת שבפיוּט), לא הסחתי דעתי מהנצ’י היוֹשבת למעלה, בעזרת הנשים. את ראשה של ה“דוֹדה”, שישבה בשוּרת המזרח ליד האשנבים הפּתוּחים, ראיתי פעמים אחדוֹת, אבל אוֹתה, שישבה בודאי באחת השוּרוֹת האחרוֹנוֹת, לא יכוֹלתי לראוֹת. כבר גדוֹל הייתי בעיני ולא עליתי עוֹד אל עזרת הנשים, שרק תינוֹקוֹת עוֹלים שמה לראוֹת את אמוֹתיהן ולקבל מהן את מנת האוֹכל (קוּרקבן אוֹ כבד אוֹ כנף “כּפּרה”, עם פרוּסת חלה). נערי גמרא אינם עוֹלים עוֹד שמה, ואם אחת יוֹרדת לחצר ותוֹפסת את בנה הוּא נעלב וּמשתמט ממנה כדי שלא להיראוֹת קטן. ואני באמת גדוֹלה היתה תשוּקתי לעלוֹת, לראוֹת את הנצ’י בתוֹך המתפּללוֹת, רק לראוֹתה ולרדת – אבל הבוּשה עצרתני. מנת האוֹכל הקטנה שהתרציתי לקחת עמי (באמת רציתי לצוּם, אבל אבי אסר עלי את הצוֹם) היתה בכיסי, צרוּרה יפה בנייר כפוּל וּמכוּפּל, וּבתיק הטלית של אבי היה מוּכן בשבילי גם תפּוּח גדוֹל וריחני. ואני דחיתי את האכילה כמה שיכוֹלתי.

ברבוֹת שעוֹת היוֹם הרבּיתי להרהר בה, בהנצ’י, וּככל שהרבּיתי להרהר בה היה לי דוֹאג וחרד לירידתה במדריגוֹת. מי יוֹדע אם תרד בשלוֹם; אפשר שתיכשל ותפּוֹל ותתגלגל למטה! גם בראוֹתי איך העלוּה הנשים, יראתי פן יקרנה אסוֹן, ועתה רציתי לעמוֹד בחוץ ולראוֹת ברדתה.

עברוּ על שעוֹת התפילה של היוֹם הקדוֹש: שעוֹת ההתעוֹררוּת והשעוֹת הכהוֹת; הקריאה בתוֹרה, העמידוֹת והכּריעוֹת בשמוֹנה עשׂרה. פעמים

אחדוֹת נתן לי אבי להריח מצלוֹחית ה“טיפּוֹת” שהיתה עמוֹ בתיק הטלית, כתרוּפה כנגד חוּלשת הלב מן הצוֹם, ושכּיבּד בה גם את היוֹשבים סמוּך לוֹ. שאלתי עצמי אם הנצ’י אינה זקוּקה ל“טיפּוֹת”, שהרי היא תמיד חלשה והצוֹם בודאי החלישה עוֹד יוֹתר. אילוּ יכוֹלתי לעלוֹת שמה עם הצלוֹחית! ויש שהוֹכחתי את עצמי: איך בחוּר גדוֹל שכּמוֹתי מסיח דעתוֹ מן התפילה ביוֹם נוֹרא זה וּמהרהר באשה?…

היה יוֹם חם וּמעיק. האויר בבית הכנסת היה דחוּס מפּיח הנרוֹת, מן הזיעה וּמאבק הקש שנטחן בגרבי האנשים. שלוֹש אוֹ ארבע פעמים הוֹציאוּ החוּצה את מישהוּ שתקפתוּ חוּלשה, וּפעמיים קם רעש בעזרת הנשים: אחת המתפּללות התעלפה והנשים צעקוּ למים. האין זאת הנצ’י? לא, ברוּך השם, אין זאת הנצ’י…

הגיעה שעת נעילה. רוֹב הנרוֹת המעוּכים בארגזי החוֹל כבר דעכוּ, ורק חלק מהם דלקוֹ עוד מוּקפים ציציוֹת וּסרכים של מתּך שעוה, והילדים מחכים בקוֹצר רוח ל“בּרכוּ” של חוֹל כדי שיוּכלו לחטוֹף מן השיירים בשביל “הבדלוֹת” שיעשׂוּ בבית. ואני לא לאלה חיכּיתי, אלא להנצ’י בלבד.

דיסקוּס החמה שלהט בחלוֹן המערבי כבר התחיל יוֹרד מאחוֹרי ענפי האילן הצנוּם, ואבי קם ממקוֹמוֹ ועשׂה דרכּוֹ אל התיבה.

חזקה היתה בידי אבי להתפּלל “נעילה” לפני התיבה. ואני נשארתי יחיד, מעשׂה גדוֹל, על מקוֹמי והשתמשתי בעצמי במחזוֹר (היה לוֹ בתיק עוֹד אחד, שאוֹתו לקח עמוֹ אל התיבה). אבי התפּלל בקוֹל ערב וברגש רב, אך לבי היה מלא חרדה לה, להנצ’י: התעמוֹד בתעניתה? האם לא יקרנה אסוֹן ברדתה במדריגוֹת?… בשמוֹנה עשׂרה עמדתי והתפללתי עם כל הקהל. אבי עבר על חזרות הש"ץ והקהל ענה אחריו בהתעוֹררות הרגילה בתפילת נעילה. רוּח ערבית נשבה פתאוֹם מאיזה צד, עברה בין המתפּללים והחיתה את נפשם. כבר קראוּ בהתלהבוּת גדולה ז' פעמים “ד' הוּא האלוֹהים”, כבר תקעוּ תקיעה גדוֹלה וקראוּ בקוֹל רם “לשנה הבאה בירוּשלים”. למעלה בעזרת הנשים נשמע זימזוּם של תנועה והמוּלת קוֹלוֹת. אלוּ אינן מחכּוֹת למעריב של חוֹל וּממהרוֹת הביתה. גם בין הגברים נמצאוּ אחדים שיצאוּ, אלה שלא נתכּונוּ לקדש את הלבנה בחצר בית הכנסת, כנהוּג. אילוּלא התפּלל אבי לפני התיבה, הייתי יוֹצא לראוֹת אם הנצ’י כבר ירדה, אך לא יכוֹלתי לעזוֹב את המקוֹם לפני שוּב אבי.

והנה – אהה! קוֹל צוָחה חד ורעש גדוֹל מן החצר! לבי נחרד. לא יכוֹלתי עוֹד עצוֹר ברוֹחי ומיהרתי לצאת החוּצה.

ליד גרם המדריגוֹת היה דוֹחק של נשים וּגברים. שאלוּ: מה? מה קרה? ושמעתי: הרוֹקמת הגיבּנת, ברדתה, נתחלקה וצנחה ממדריגה אחת. טוֹב שתפסוּ בה, שאלמלא כן היתה מתגלגלת מכל המדריגוֹת וּמוֹשכת את אמה אחריה. אבל היא נחבּלה ברגלה ואינה יכוֹלה ללכת. הנה היא יוֹשבת על ארגז שהעמידוּ לה.

נדחקתי בכוֹח וראיתי את הנצ’י יוֹשבת על הארגז הגדוֹל. אסתר מלכה כפוּפה ולוֹחשת עליה בלי הרף. קוֹלה של הנצ’י אינוֹ נשמע. אף לא אנחה. היא רק יוֹשבת בלי תנוּעה ורגליה על הארגז, שוֹתקת ולוֹפתת בידיה את הבּרכּיים הזקוּפוֹת. מפני האפלוּלית לא יכוֹלתי לראוֹת היטב את פניה, אבל הם נראוּ לי חיורים וצרוּרים בכאב גדוֹל.

“איה יעקל מוֹסקאל?” – “איהוּ?” “יקראוּ ליעקל מוֹסקאל!” – “הוא ישׂאנה הביתה”, נשמעוּ קוֹלוֹת מכל צד.

לא עברוּ רגעים מוּעטים ויעקל מוֹסקאל, הבחוּר הגברתן, יצא מבית הכנסת, ניגש אל הארגז ונטל את הנצ’י, כנטוֹל תינוֹקת, על זרוֹעוֹתיו, אחת תחת כתיפיה ואחת תחת בּרכיה, וכן מקוּפּלת וּפניה לשמיים. נשׂא אותה בקלוּת להביאה לביתה, ואסתר מלכה הלכה אחריו, נוֹשׂאת את המחזוֹר ואת המטפּחת שנפלה מראש בתה, ואנשים ונשים שוֹאלים זה לזה, משמיעים דברי תהייה וחמלה.

גם ה“דוֹדה” ירדה, וגם אבי, נרגש מתפילתוֹ, יצא כבר נעוּל ותיק הטלית תחת זרוֹעוֹ. כששמע מה אירע, אמר:

– בוֹאוּ, נלך הביתה ונראה מה קרה אוֹתה. אקדש את הלבנה מחר. אפשר שנצטרך לקרוֹא לרוֹפא. כך, כך. בתר עניא אזלא עניוּתא. וה“דודה” ענתה אחריו:

– במקוֹם הדק נקרע הקרע… כן, נלך הביתה. בוֹא, יעקב. נראה במה נוּכל לעזוֹר להן, לאוּמללוֹת.

הדברים הרכּים והטוֹבים, אחרי הזדכּכוּת הלבבוֹת ביוֹם הקדוֹש, היוּ מוּבנים לי מאוֹד, אף כי לי לעצמי לא הספּיקוּ.

יעקל כבר הרחיק מאוֹד עם משאוֹ הקל, וּמרחוֹק ראיתי את אסתר מלכה הזקינה, הנבהלת, החלשה מן הצוֹם, רצה אחריו בצעדים קטנים, נמרצים ואוּמללים מאוֹד.

גם אני רציתי לרוּץ אחריהם, אך כפוּת הייתי אל הוֹרי.

יג

חדשים רבים שכבה הנצ’י במיטתה, כי לא יכלה הציג את כף רגלה על הארץ. ניסתה פעמים רבוֹת ולא יכלה. הכאב היה גדוֹל והרגל רעדה באין אוֹנים, ולא היתה ברירה אלא לחזוֹר למיטה בעזרתה של אמה. פעמיים ביקרה הרוֹפא, בדקה יפה והחליט שאין שבר ברגל, רק מתיחת מיתר בפרק הירך, וריפּוּיה בשכיבה בלבד. העוֹל המוּטל על אסתר מלכה הוּכפל, כי מעתה היתה צריכה לשרתה בכּוֹל והיא קיבלה את העוֹל כדרכה, בשתיקה. גם הנצ’י קיבלה ייסוּריה בלי תלוּנה וּמצב רוּחה לא נשתנה. בשעוֹת היוֹם ישבה במיטה הצחה, רגליה וחצי גוּפה מכוּנסים תחת השׂמיכה הרקוּמה (הימים היו ימי סתיו קרים ותנוּר האפייה לא הוּסק אלא בערבי שבתוֹת בלבד), בפינה, על הרצפה, עמד סיר גחלים לוֹחשוֹת ועליו קערת מים מהבּילים, והיא, לבוּשה חוּלצית צמר חמה וּמטפחת צבעוֹנית לראשה, ישבה ורקמה, כמוֹ שהיתה עוֹשׂה קוֹדם לכן על הכיסא, ו“רגינה” רוֹבצת למרגלוֹתיה בקצה השׂמיכה, עוֹשׁה עצמה כאינה רוֹאָה, וּבאמת שוּם תנוּעה שלה אינה נעלמת מעיניה העצוּמוֹת־הפּקוּחוֹת.

הלקוֹחוֹת לא נתמעטוּ, להפך, הן באוּ במספר רב יוֹתר, זוֹ יוֹצאת וזוֹ נכנסת, ואני מצאתי לי רק הזדמנוּיוֹת מעטוֹת להיכּנס אליה לשם שׂיחה כל שהיא.

אף טרוד הייתי יוֹתר מבקיץ. אבי נענה סוֹף סוֹף לדרישת ה“דוֹדה” והכניסני לבית הספר הממשלתי, במקוֹם לימוּדי בבית אצל המוֹרה הפּרטי. בית הספר לקח ממני את כל שעוֹת הבוֹקר, ואחרי הצהריים הלכתי אל ה“חדר” ללמוֹד לימוּדי קוֹדש, ובערב שקדתי על הכנת השיעוּרים.

בכל יוֹם שרתי בבית הספר עם שאר התלמידים את ההימנוןֹ הקיסרי, ואגב הזכּרת הקיסר זכרתי את הקיסרית, ועם הקיסרית את הנצ’י. עתה היה בלבי חמלה על שלוֹשתם.

בבוֹאי אליה שׂמחה לקראתי, הניחה את הרקמה והוֹרתה על הכיסא ליד מטתה:

– שב, יעקב. יוֹדעת אני שאתה טרוּד הרבה בלימוּדיך. יפה עוֹשׂים הוֹריך ששוֹלחים אוֹתך לבית הספר. כשתגדל תהיה אדם מלוּמד.

היא הדגישה את שתי המלים האחרוֹנוֹת והסתכלה בי ברוֹב חיבּה ורוֹך.

אבל אוֹתי העסיקה מחשבה אחרת ולא יכוֹלתי עוֹד לכבשה. שאלתיה:

– ר' פּינחס יוֹדע מה אירע לך?

– חלילה! – קראה כנבהלת. – איך יכוֹל הוּא לדעת? אני לא הוֹדעתי לוֹ. ושוּם אדם אחר לא כתב לוֹ. אף לא יכוֹל לכתוֹב לוֹ, שהרי אין כאן איש יוֹדע את כתוֹבתוֹ. אין דבר, עד חג הפּסח אקוּם מחוֹליי, וּכשיבוֹא אספּר לוֹ הכוֹל. למה ידאג שם? למה יסבוֹל? למה יחשוֹב רע יוֹתר מן ההוֹוה? הנה המכאוֹב כמעט חלף עבר, ואני יכוֹלה להניע את רגלי בתוֹך המיטה. אתה רוֹאה? מרגישה אני, כי בקרוֹב אוּכל לעמוֹד וללכת. תראה.

העיפה מבט על התמוּנה המעוּטרת זר האבילוּת, הירהרה רגע, אחר גחנה אלי ולחשה לי:

– אחרי שגוּפה מת – נפשה קמה לחיים. אין לי כמעט לילה שאינה באה אלי בחלוֹם. היא זוֹרחת, היא מאוּשרת. שם היא רוֹאָה את בנה, את אחוֹתה, את היינה… כוּלם אוֹהבים אוֹתה, כוּלם מאוּשרים באוֹשרה…

בדיבוּרה לא היה אוֹתוֹ השקט, אוֹתוֹ שיווּי הטוֹן, שהיה בוֹ לשעבר, גם עיניה נראוּ לי אחירות. אש זרה, רחוֹקה, יקדה בהן.

ואפשר שבגרתי קצת. אפשר שהליכתי לבית הספר, העניינים והאוֹפקים שנפתחוּ לפני, הוֹציאוּני מאוירתה. התחלתי מפקפּק קצת בבריוּת רוּחה. אבל לבי עדיין היה נתוּן לה. אמרתי לה:

– מה את סבוּרה: הקיסר לא ישׁא אחרת?

– לא, לא, לא! – קראה כמתנערת – איך אפשר לוֹ לישׂא אחרת אחריה? רק עתה, בטוּחה אני, הוא יוֹדע את כל ערכּה.

ובעצבוּת רבה הוֹסיפה: אילוּ מַתּי אני, היה גם פּינחס יוֹדע את ערכּי…

– וכי רוֹצה היית למוּת?

– רציתי, אבל שאלתי את “אחוֹתי” והיא אמרה לי: "אַל תעזבי את פּינחס לבדוֹ. חייו לא יהיוּ חיים בלעדיך… גם הוּא, פרנץ יוֹזף, אין חייו חיים… בבוֹא חג הפסח, אנה…

והפסיקה, מפני לקוּחה שנכנסה בקוֹל גדוֹל בלי אמירת שלוֹם:

– נוֹדע לי כי הגב' הנצ’י אוֹמרת לרקוֹם תחילה את תיק המצוֹת בשביל מחוּתנה של בת זוּכמאן. אני מוֹדיעה לה, שלא אסכים בשוּם פנים ואוֹפן. אני מסרתי את שלי שלוֹשה ימים לפניה ואעמוֹד על שלי. היא מתפארת, כי למענה תעשה הגב' הנצ’י כל מה שהיא רוֹצה. בשבוּע הבא נוֹסע בן דוֹדי לטוֹפּוֹרוֹב ואני מוּכרחה לשלוֹח את התיק על ידוֹ… חוּצפּה של ריבה! הנה הבאתי גם “רץ” לרקוֹם…

הנצ’י הקשיבה עד שסיימה, אחר אמרה:

– אל תדאגי, העלמה בּרנהוֹלץ. כל ימי אני רוֹקמת ראשוֹן ראשוֹן, וגם את שלך אעשׂה בזמנוֹ. תביני שאין אני יכוֹלה להיוֹת עריבה לדברי התפארוּתה של העלמה זוּכמאן…

אמרתי שלוֹם ויצאתי. שׂיחת השתיים הגיעה לאוֹזני גם אחרי סגירת הדלת. שׂיחה רגילה מאוֹד.

יד

אבי גילה סוֹף סוֹף את מחשבתוֹ: כדוּגמת מה שראה וחקר בראדיחוּב, הוּא עוֹמד לייסד אצלנוּ בעיירה “בּאנק קוֹאוֹפּיראטיבי”,

כלוֹמר אגוּדת חבירים שמייסדת באנק. כל לוֹוה נעשׂה בה חבר על ידי סכוּם מסוּים שמנַכּים לוֹ מן המלוה. אבי ועוֹד שלוֹשה אנשים, אף הם חבירים, ילווּ לאגוּדה הוֹן מספּיק להתחלת הפעוּלוֹת. הם, הארבעה, ייבּחרו להנהלת הבּאנק, ואבי, הבקי בחשבוֹן ובניהוּל פנקסים, יהיה המנהל הראשי העוֹבד בשׂכר, וכך ייפּטר בבת אחת מכל ענייני המסחר הבזוּיים עליו וּמעתה ידע: אלוּ שעוֹת עבוֹדתוֹ וזוֹ משכוּרתוֹ. אף עשׂה כמיטב יכוֹלתוֹ לא לנצל את הלוֹוים, שרוּבם ככוּלם יהיוּ מדלת העם, יהוֹדים ונוֹכרים, ויהיה להם לברכה. לכשיקנה לוֹ הבּאנק אמוּן הציבוּר, יקבל פקדוֹנוֹת רבים וגם מלווֹת מבּאנקים אחירים, והריוַח המעט שבין אחוּז לאחוּז יספּיק לפרנסתוֹ ולפרנסת פקיד אוֹ שניים, לפי הצוֹרך. המשקיעים האחירים יקבלוּ, נוֹסף על הריבּית, את חלקם מן הריוח השנתי – הענקה שהאסיפה תעניק להם בתוֹרת פרס. וֹכבר עשׂה את כל ההכנוֹת הדרוּשוֹת על ידי עוֹרך דין, וּכבר ניתן הרשיוֹן מטעם הרשוּת; וגם שׂכרוּ שני חדרים ב“עיר”, וּבעוֹד ימים מספר ייפּתח הבּאנק. והרי דבר גדול הוּא: בּאנק ראשוֹן בעיירה! שני מַלוי בריבּית שבעיירה רוֹגנים, מתוֹך שחוֹששים להפסיד את לקוֹחוֹתיהם המשלמים להם ריבּית שמינה. אבל אין בכוֹחם לעשׂוֹת כלוּם, אם לא ימצאוּ לוֹוים – סוֹפם שיפקידו גם הם את כספּם בבּאנק ויסתפּקוּ ברוָחים קטנים, מוּתרים על פי החוֹק.

הוּא הסבּיר לנוּ את עניין הבּאנק הסבּר היטב, ואף על פי כן לא נתחַור הדבר לא ל“דוֹדה” ולא לי. אבל היה לנוּ אֵמוּן רב באבי, ואם הוּא אמר כך, בוַדאי עניין הוּא. הוא חבק את כתיפי ה“דוֹדה” ואמר לה, כדרכוֹ, ספק בצחוֹק, ספק בכוֹבד ראש:

–מעתה ייקרא שמך “גברת דירקטור”.

וה“דוֹדה”, כדרכה, השיבה:

– באמת איני חסירה כלוּם אלא את התוֹאר המשוּנה הזה.

ואבי, כטוֹב לבוֹ עליו, הוֹסיף:

– וּתקבּלי בחזרה את הנערה, שאַת כל כך מתגעגעת עליה.

אמרה ה“דודה”:

– והרי החדר תפוּס.

– גם את החדר תקבלי. מעתה לא יהיה לך עוֹד צוֹרך בשׂכר הדירה. –– לא, כל עוֹד הנצ’י חוֹלה, לא אשלח אוֹתה מן החדר.

– כמוּבן, לאחר שתבריא, אז לא קשה יהיה לה למצוֹא דירה אחרת, טוֹבה מזוֹ. פּוֹדהייצר שאלני, אם הן נשארוֹת אצלנוּ גם לשנה הבאה. בביתוֹ החדש יש חדר עם מטבח קטן, פנוּיים מדיירים, והוּא מוּכן להחזירן אל ביתוֹ.

– הלואי שתבריא עד סוֹף השנה! – סיימה ה“דוֹדה” את השׂיחה.

אני שמעתי את שיחתם ולא אמרתי כלוּם. ובלבי חשבתי: “הנצ’י לא תוֹסיף לגוּר אצלנוּ”.

הצטערתי ולא הצטערתי.

טו

אוֹתה שנה היה חוֹרף קל. השלג ירד יוֹם אוֹ יוֹמיים וּמזג האויר הלח מיסמסוֹ. היוּ רוּחוֹת טעוּנוֹת טחב ואפילוּ גשמים. רק שלוֹשה או ארבעה שבוּעוֹת היה קוֹר יבש וקיפּאוֹן עז, חוֹבק הכּול. אמר אבי ל“דוֹדה” להסיק שעה בכל יוֹם את תנוּר האפייה, כדי שייחם בחדרה של הנצ’י. הדיר שלנוּ היה מלא עצים יבישים, שאבי קנה בזוֹל גדוֹל. ואסתר מלכה באה אל דירתנו להוֹדוֹת לנוּ על כך בשמה וּבשם בתה. “חיוּת הכנסתם בנוּ”, אמרה ולא יספה.

רק לעתים רחוֹקוֹת יכוֹלתי להיכנס לחדר, אם מפני הלקוֹחוֹת אוֹ מחוֹסר פּנאי. אף לא הציקתני עוֹד התשוּקה לבוֹא שמה. זכרתי את סוֹדה של הנצ’י, גם שמרתיו יפה, אבל הוּא לא היה עוֹד סוֹדי. הבטחתי ושמרתי הבטחתי.

ערב אחד, אחרי הפסקה ממוּשכת, נכנסתי אליה וּמצאתיה יושבת במיטה. מלאכת הרקמה מוּטלת על השׂמיכה, לפניה צלחת קטנה והיא קוֹלפת בסכין תפּוּח צהוֹב לאוֹר המנוֹרה הקטנה עם הגוּלה הגדוֹלה, שאסתר מלכה העמידה לה על דלפּק גבוֹה. בחדר היה חם, כי אחרי הצהריים הוּסק התנוּר במסדרוֹן. אסתר מלכה יצאה לפני רגעים מספר להביא חתיכת מלאכה גמוּרה לאחת הלקוֹחוֹת.

מימַי לא ראיתי אמנוּת כזוֹ בקליפּת תפּוּח. בטוּח הייתי שלא דבק בקליפּה מבּשׂר התפּוּח כשיעוּר החרדל. נחש קרוּם דק כמשי ושקוּף השתלשל מאחרי הסכין, הסתלסל והגיע עד הצלחת, וכדוּר התפּוּח לא שינה תבניתוֹ במשהוּ. כמדוּמה שגם עינוֹ לא נשתנה אחרי שנעניתי לה וישבתי, אמרה:

– אחי הגדוֹל לימדני, כי כל אוֹנוֹּ של הפרי הוּא בקליפּתוֹ אוֹ סמוּך לה, והוּא בעצמוֹ אוֹכל תפּוּחים ואגסים על קליפּתם. ואני – רק את הקרוּם העליוֹן אני מסירה. ראה, האין זה נייר סיגריוֹת? – היא הרימה את נחש הקליפּה והחזיקה אוֹתוֹ בין המנוֹרה ובין עינַי. דמיוֹנה היה כנערה קטנה.

לאחר שחיטטה וניקתה בראש הסכין את גוּמוֹת הפּיטם והעוֹקץ, חתכה נתח מן התפּוּח והוֹשיטה לי בסכין:

– קח ואכוֹל ותגרוֹם לי הנאה. אַל תסרב.

מוּבן, שלא יכוֹלתי לסרב.

אחרי שהעמדתי לבקשתה את הצלחת עם הקליפּה והסכין על השוּלחן, הביטה בי בעצב רב ואמרה:

– גם אתה אינך מתעניין יוֹתר ב“אחוֹתי”. כל העוֹלם שכח אוֹתה. זוֹכר אֹתה איזה אֵבל היה לאחר שנרצחה? ועתה חוּץ ממני אין איש שוֹמר זכרוֹנה. כן, גם הוּא, הקיסר, זוֹכרה יוֹם ולילה. היא יוֹדעת זאת. גם אוֹתוֹ היא פוֹקדת בחלוֹם וּבהקיץ. ואחי אף הוּא פסק משלוֹח לי עיתוֹנים. שלוֹש פעמים ביקשתי ממנוּ ולא עשׂה בקשתי. בפעם הרביעית כתב לי: “הקיסרית מתה ואיננה, ולמה תהרהרי בה? האמיני לי, גם בוינה שכחוּ אוֹתה. האנשים אוֹהבים חיים ועליצוּת וּמתרחקים מן המות ומן העצבוּת…” איש פשוּט הוא אחי. אינוֹ יכוֹל להבין שיש קשר בין החיים והמתים, שיש מתים חיים וחיים מתים… לוֹ לא אכתב על כך, כי הוּא לא יבין. גם אשתו לא תבין. רק מעטים מבינים זאת. אתה, יעקב, מבין – לא כן?

– הייתי במבוּכה. לא ידעתי מה אשיב לה. והיא לא גרעה ממני מבטה, מבט עצוּב, כבד, תוֹבע תשוּבה. במבוּכתי הפכתי פני והסתכלתי בתמוּנה. התמוּנה היתה שרוּיה בצל, אבל בתוֹך הצל וּבתוֹך זר האֵבל נראוּ לי הפּנים חיים, לבי נתפּעם בי. היא הרגישה בדבר ואמרה, מטעימה כל מלה:

– אם תחשוֹב בה – תתגלה גם אליך.

– היא לא תתגלה אלי, – עניתי. קם בי מעין מרי בשל התפּעמוּת הלב שלא רציתי בה.

– ואני אוֹמרת: היא תתגלה אליך. – שמעתי בקוֹלה מעין מרי כנגד מריי.

– מוּטב שתתגלה לי אמי, – אמרתי, והרגשתי את המרי שבּי עובר להתרגשות. וגם בזו לא חפצתי. התיראתי פן תעלינה דמעות בעיני.

עם כל מה שהסכנתי עם ה“דודה”, האשה היפה, הטוֹבה והישרה, שכיבדתיה, אף כי לא אהבתיה, דימדם בי תמיד זכר אמי, שמתה עלי בהיוֹתי ילד קטן, ומקצת מתוֹאר פניה היה שמור עמי כסוד יקר, ולא ידעתי אם זכר מציאות הוא אוֹ זכר חלוֹם.

– אפשר שהיא תביא לך גם את אמך. רק חשוֹב בה היטב, היטב. – שמעתי קולה הדובר, והוא נראה לי פתאום זר. קם בי רגש לא נוח. המנורה הקטנה, שעמדה על הדלפק סמוך למיטה וגוּלת משי ירקרקת וגדולה עליה, האירה רק תחוּם מצומצם, והחדר, ביחוד הכתלים והפינות, היו שרויים באפלולית. עתה, אחרי דברי הנצ’י על הקיסרית ועל אמי, הנפשות המתות, נדמה לי שנוספה תנוּעה בצללי החדר. אף נדמה לי, כי שומע אני קול אִושה קלה. האין היא באה מאחרי הפּרגוֹד? היה בי משהו קשוּב וּפזוּר כאחד.

גם היא הנצ’י, נעשׂתה כבלתי מציאוּתית בעיני. ראיתי מַראיה ושמעתי קוֹלה, וּבכל זאת צל היתה עם הצללים. צל שבא לשרות בתוך תחוּם האור, צל מואר וחי. אך צל. פניה היו חיורים־כתוּמים ושמוּרוֹתיה העייפות ריטטו על עיניה. המטפחת העוֹטה את ראשה היתה כמַצניעה משהו.

– רצוֹנך שאבקש ממה להביא לך ברכה מאת אמך? – שאלה, וקוֹלה נשמע לי כקול אחר, לא של הנצ’י, שרגיל הייתי בה.

– לא, איני רוצה, – עניתי במרי מתגבר.

– מדוּע? הן אהבת את אמך…

– אם אמי תרצה להתגלוֹת אלי, תתגלה בעצמה.

התחלתי מרתיע על הכיסא בקוֹצר רוּח.

– אתה רוֹצה ללכת? – שאלה.

– אני – עלי להכין שיעוּר לבית הספר.

– אם כן – לך הכן שיעוּריך. שכח מה שאמרתי לך.

– לא אספר לאיש, – אמרתי.

– יפה. ואני אשוּב למלאכתי.

אמרה ונטלה את כלי הרקמה בידיה.

– מתי תיכּנס שוּב?

– כשאמצא לי שעה פנויה. ליל מנוּחה!

– ליל מנוּחה, יעקב. אַל תכעס עלי.

– לא אכעס. על מה אכעס? ליל מנוּחה!

יצאתי מן החדר וסגרתי אחרי את הדלת.

טז

כשחזרתי יום אחד מבית הספר, בישׂרה לי ה“דודה” בשׂוֹרה: הנצ’י התחילה מהלכת. והוֹסיפה: “עתה יש תקוה כי באביב נוּכל להחזיר את הנערה”.

שׂמחתי על הבשׂוֹרה ולא הצטערתי הפעם על התוֹספת של ה“דוֹדה”.

– מהלכת כמוֹ לפני הנפילה?

– לעת עתה היא מתהלכת קצת בחדר, נשענת ברהיטים כתינוֹק. אבל כיון שהתחילה – בוַדאי תשוּב להלך כמקוֹדם.

אבי חזר מעבוֹדתוֹ בבּאנק (הוּא בא תמיד אחרי), וגם לוֹ בישׂרה את הבשׂוֹרה הטוֹבה.

– ברוּך השם, ברוּך השם! – קרא אבי – כל הזמן הייתי דוֹאג שמא ימצאנה ר' פּינחס רתוּקה למיטה, שאז בוַדאי היה דוֹרש שתקבל גט.

– אלוֹהים שמע את תפילתה של אסתר מלכה. תמיד, בשעת עבוֹדתה במסדרוֹן, הייתי שוֹמעת אוֹתה מלחשת בשׂפתיה. פעם שאלתיה מה היא מלחשת, וענתה: “מתפּללת אני לבריאוּתה של בתי”.

– “אם תסכים – אתקין לה מקל להישען עליו”, אמרתי בלבי, “מקל טוֹב וקצר, לפי שיעוּר קוֹמתי…”

בקרן זוית שבלשכת הכלים שלנוּ עמדוּ כמה מקלוֹת פסוּלים של אבי, שמרוֹב שימוּש נשתחקוּ אוֹ נתבקעוּ למטה וה“דוֹדה”, חסה עליהם להשתמש בהם לכביסה. אחד המקלוֹת הללוּ אמרתי להתקין בשביל הנצ’י.

מיד לאחר הארוּחה נכנסתי וּמצאתיה יוֹשבת על הכיסא ורוֹקמת וההדוֹם תחת רגליה, כבימים שלפני הנפילה. המראה הדיץ את לבי.

בירכתיה והיא ניענענה לי בראשה במאו­­­ר פנים.

– התינוקת התחילה מהלכת, – אמרה בחיוּך.

– ברוּך השם! – נקטתי לשוֹן אבי.

– שב, יעקב, לידי על הכיסא – אם אין אתה עסוּק בלימוּדיך. אסוּר שתאבּד זמנך לבטלה. אי אתה יוֹדע כמה אני שׂמיחה שאתה מרבה ללמוֹד.

אחרי שׂיחה קצרה שאלתי אם רצוֹנה שאכין לה מקל. עד שהרגל תתחזק.

במקוֹם תשוּבה הניחה ידה על ראשי והסתכלה בי בעיניים מליאוֹת תוֹדה.

כעבוֹר רבע שעה הכנסתי לה מקל טוֹב, לפי מידתי, שקיצצתיו ושיבּבתיו יפה בנייר זכוּכית וקבעתי שפוֹפרת ברזל ברגלוֹ.

היא הסתכלה בוֹ הפוֹך והסתכל, אחר כך ניסתה ללכת בוֹ ואמרה:

– נפלא, “קאוַאליר” שלנוּ, כך קוֹראת לך אמי. הרי אתה אוּמן יד!

עבר חג הפּוּרים בא חוֹדש ניסן. הילוּכה נשתפּר, וּבאחד הימים החזירה לי את המקל:

– ראה, למדתי להלך בלי משענת. שבתי לאיתני. תוֹדה לך.

אחר כך התבוֹננה בי רגע ממוּשך, כבוֹחנת אוֹתי, העיפה מבט אל תמוּנת הקיסרית ואמרה לי בקוֹל כבוּש:

– אם לא תצחק, אגיד לך: ידעתי כי אקוּם ואתהלך לפני שיבוֹא פּינחס לפסח. “אחוֹתי” הגידה לי…

וּפניה לבשוּ פתאוֹם ארשת חמוּרה, שלא הלמה את שׂמחת לבה. אוּלי משוּם שהרגישה בי ככוֹפר באמוּנתה והדבר הסב לה מוֹרת רוח.

ה“דוֹדה” דיברה עתה בגלוּי על גמר שנת דירתה של הנצ’י אחרי הפּסח. כתוֹם השנה תשיב את הנערה המשרתת (הנערה ישבה בבית אביה בעיירה הסמוּכה וּמיאנה לקבל כל מקוֹם עבוֹדה אחר). אבי, שהיה שרוּי במצב רוּח טוֹב בשל עבוֹדתוֹ החדשה והצלחת מפעלוֹ, היה עמה בדעה אחת. השכינים ידעוּ כבר, והדבר נוֹדע גם להן, לאסתר מלכה וּלהנצ’י, ואיש לא התפלא על כך. לאבי יצא שם מכוּבּד של מנהל בּאנק, ומדרך הטבע היה שלא יוּשׂכּר עוֹד חדר בביתוֹ הקטן.

פּוֹדהייצר נזדמן ברחוֹב עם אסתר מלכה ושאלה אם אין ברצוֹנן לחזוֹר לדוּר אצלוֹ. יש לוֹ בבית החדש חדר טוֹב מן הראשוֹן, וגם מטבח קטן סמוּך לאוֹתוֹ החדר. ואשר לשׂכר דירה – ישתווּ. לא יצטרכוּ לשלם הרבה יוֹתר ממה שהן משלמוֹת לנוּ.

אסתר מלכה דיברה, כנראה, בעניין זה עם הנצ’י, כי בהיוֹתי אצלה אמרה לי:

– כך, יעקב. אחרי הפּסח עלינו להיפרד. אנוֹ חוֹזרוֹת אל פּוֹדהייצר. אוּלי מוּטב כך.

– כן, – אמרתי – רצוֹנם של הוֹרי הוּא.

אמרתי בכוָנה “רצוֹנם”, שלא תחשוֹד בי, כי גם רצוֹני הוּא. באמת הייתי מסכים שתישאר אצלנוּ. אילוּ שאלוּני, בוַדאי הייתי אוֹמר, כי מן הראוּי שתישאר.

– עוֹד תספּיק לראוֹת את פּינחס.

– ראיתיו פעמים אחדוֹת בימי הפּסח, בחוּץ וּבבית הכּנסת.

– אבל לא דיברת עמוֹ. איזה דיבוּר טוֹב ונעים! יש בוֹ ממידת האצילוּת. רוֹצה אני שתדבר עמוֹ מלים אחדוֹת.

– כן, הוּא יהוּדי נאה וּמהדר בלבוּשוֹ.

– כאָבי, עליו השלוֹם. קצת למד מאבי, וּקצת – טבע הוּא לוֹ. הוּא אסתיט.

והיא הסבּירה לי פירוּש המלה.

– מתי הוּא רגיל לבוֹא?

– כשבוּע לפני הפּסח. הנסיעה ממקוֹם עבוֹדתוֹ נמשכת כרגיל שלוֹשה אוֹ ארבעה ימים. השנה חל פּסח ביוֹם החמישי. סבוּרה אני שיבוֹא לשבת הגדוֹל.

– חיכּיתי בקוֹצר רוּח לבוֹאוֹ. חשקתי לדעת אם ר' פּינחס יוֹדע על יחסה של הנצ’י אל הקיסרית. אבל לא מצאתי עוֹז בנפשי לשאלה על כך.

יז

– הוּא בבית! – הוֹדיעה לי ה“דוֹדה” כשחזרתי ביוֹם החמישי בערב משיעוּרי ב“חדר”. זה היה השיעוּר האחרוֹן לפני “בין הזמנים” ולמדנוּ את ההגדה של פסח. הרבי לימדה אוֹתנוּ בניגוּן ערב, בתוֹספת קצת מדיני הפּסח. והדברים היוּ מאירים ושׂמיחים. היה בהם מריח החג, ממאכליו, מן המלבוּשים החדשים מזיו החמה, מליבלוּב אילנוֹת ודשאים, מרינת שיר השירים, מנס הגאוּלה וממתן החירוּת. הכּוֹל בּישׂר חדש. וחדש מכּוֹל היה בעיני בוֹאוֹ של ר' פּינחס. רציתי לראוֹת מקרוֹב את האיש, שכל ימוֹת השנה היה בניכר ולא כתב לביתוֹ מלּה (חוּץ מברכּת ראש השנה) וששמעתי עליו דברים הרבה. רציתי לראוֹת איך ינהוֹג בה, בהנצ’י. בוַדאי תספּר לוֹ על המקרה הרע שקרה אוֹתה בבית הכנסת. איזה רוֹשם יעשׂה עליו הדבר? האם גם השנה ידרוֹש ממנה, אחרי שהייה ימים אחדים בבית, שתקבל גט ואחר כך יתפּייס ויסע ויניח לה מתנת כסף פעוּטה, הכּוֹל כמשפּטוֹ מימים ימימה, אוֹ ינהוֹג השנה אחרת? האם יתן את דעתוֹ על תמוּנת הקיסרית שהיא מעוּטרת אבילוּת? מאוֹד מאוֹד התאַויתי לדעת כל אלה. חפצתי לראוֹתם בעינַי ולשוֹמעם באוזנַי.

– הוּא בחדר, עם הנצ’י, – המשיכה ה“דוֹדה” – אסתר מלכה כבר הלכה למקוֹם הלינה שהכינה לה.

– מדוּע לא נלין את אסתר מלכה אצלנוּ, עד שיסע?

– יאריכוּ ימיך! באמת הצעתי לה. אבל היא סירבה. רוֹצה היא להניחם לבדם. רוֹצה היא רק לשרתם כל היוֹם (מה יש לה לעלוּבה זוֹ בעוֹלמה חוּץ משירוּת זה?) וּלהניחם בערב לנפשם. לא דיברתי על לבה. גם אבא אמר, כי יש להניח לה שתעשׂה כהבנתה. בנידוֹן זה היא בעלת ניסיוֹן.

כשיצאתי אל המסדרוֹן ראיתיו מחליק ועוֹבר ונכנס לחדר. לבוּש היה איצטלה שחוֹרה וארוּכּה וכיפּה של משי כעין סירה על שׂער ראשוֹ המסוֹרק. רוּח ניקיוֹן וחשיבוּת עלה ממנוּ. אך לא יכוֹלתי להתבוֹנן בו היטב, כי מיהר לעבוֹר.

“בעלה של הנצ’י!” כינוּי זה בלבד די היה לעשׂוֹתוֹ בעינַי בריה לא רגילה. כל הערב הרהרתי בוֹ, וגם בשכבי על ערשׂי עוֹד הרבּיתי להרהר בוֹ עד שנרדמתי. וּבבוֹקר ראיתיו בעד החלוֹן הוֹלך לבית הכנסת ותיק הטלית־והתפילין הרקוּם תחת בית שחיוֹ. פנים יפים וּשקיטים, נהנים מעצמם, עטוּרים זקן שחוֹר, מטוּפּח יפה, עם קצת שׂערוֹת מכסיפוֹת, וּפיאוֹת קטנוֹת, מסוּלסלוֹת, יוֹשבוֹת לוֹ הדוּקוֹת ליד האוזניים.

אוֹתוֹ יום התחיל גם חוֹפש הפּסחא בבית הספר, על כן יכוֹלתי לעמוֹד שעה ארוּכּה ליד החלוֹן וּלהסתכל אחרי ר' פּינחס עד שנתעלם מן העין. מראהוּ וּדבריה של הנצ’י עליו גירוּ אוֹתי לדבר עמוֹ, אבל חוּשי בי הגיד לי, כי עלי להוֹקיר רגלי מן החדר, כדי ל“הניחם לבדם” כמוֹ שאמרה ה“דוֹדה” משמה של אסתר מלכה. וכן גמרתי בלבי: כל זמן שהוּא כאן לא אכּנס לחדר – אלא אם יקראוּ לי. אפשר שתהיה לי הזדמנוּת לדבּר עמוֹ “מלים אחדוֹת” – אף כי לא ידעתי מה ועל מה אוּכל לדבּר עמוֹ.

אסתר מלכה באה והביאה עמה סל כבד מלא צוֹרכי אוכל נפש. מיד התחילה בעבוֹדה. היוֹם טרחה יוֹתר מבשאר הימים. עזרה עם הנצ’י בסידוּר החדר לכבוֹד האוֹרח עד שוּבוֹ מן התפילה. בעברי ראיתי בעד הפּתח את הנצ’י, על ראשה מטפּחת לבנה, קשוּרה מאחוֹר, וּמטאטא־נוֹצוֹת בידה. מראה פניה היה כשל נערה. אחר כך בישלה אסתר מלכה הרבה במסדרוֹן ואפתה בתנוּר יחד עם ה“דוֹדה” מיני מאפה ריחניים שהכינה, הכּוֹל בשתיקה, אך מתוֹך התעוֹררוּת של הנאה.

– מוּטב שתחזיקוּ את החלוֹנוֹת פתוּחים. הוּא בודאי אינוֹ

רגיל לשבת בחוֹם כזה, – יעצה ה“דוֹדה” לאסתר מלכה, שעמדה על ידה אצל התנוּר. וזוֹ ענתה:

– כן, בוַדאי.

והמשיכה בעבוֹדתה בזריזוּת יתירה.

הימים היוּ ימי אביב נוֹהרים. מאפס מעשׂה וּמרגש חוֹֹפש יצאתי לטייל מחוּץ לעיירה וזנתי עינַי בשׂדוֹת החרוּשים חריש אביב, בתבוּאת החוֹרף הרכּה, המתפּנקת בחמה, וּבניצני הפּרחים בתוֹך העשׂב שבצידי הדרך וּבמצרים. פסוּקי שיר השירים היוּ כתוּבים בכל מקוֹם בכתב של אוֹר.

אחרי הליכה של הסתכלוּת ביחידוּת במשך שעתיים אוֹ יוֹתר חזרתי, נוֹשׂא עמי ריח השׂדה וּמראה המרחב וּצרור ציצים קטנים בידי – חציוֹ בשביל ה“דוֹדה” וחציוֹ בשביל הנצ’י, שמסרתיו לאסתר מלכה. היא הגישה את הפרחים אל אַפּה וקראה בקוֹל לא לה, קוֹל של נערה:

“אה, מחיה נפשוֹת! הנצ’י תשׂמח מאוֹד”.

יח

לפני שקיעת החמה נכנס אלינוּ ר' פּינחס, לבוּש שבּתּית והסידוּר בידוֹ. אבי, שהיה מוּכן ללכת לבית הכּנסת, הלך לקראתוֹֹ ונתן לוֹ שלוֹם. גם אני ניגשתי ונתתי לוֹ שלוֹם, לפי המנהג. הוּא בא להצטרף אלינוּ בהליכתנוּ לקבלת שבת. היה רך ומשוּח, קרוֹב ורחוֹק כאחד.

אם מפני מראהוּ וּלבוּשוֹ הטוֹב אוֹ מפני היוֹתו אוֹרח מרחוֹק בא, כניסתוֹ לבית הכנסת עשׂתה רוֹשם ורוֹב המתפּללים ניגשוּ אליו ונתנוּ לוֹ שלוֹם בחיבּה מרוּבּה. אפילוּ חשוּבי העדה, אפילוּ הרב בכבוֹדוֹ

בעצמוֹ עזב את מקוֹמוֹ ליד עמוד הש"ץ ונשׂא אליו כפּוֹ לשלוֹם. ראיתי רבים מסתכלים בוֹ, וּנערים, מחבירי ולא מחבירי, מתכּונים לעבוֹר עליו וליתן בוֹ עיניהם הסקרניוֹת.

הדבר התמיהני, שהרי ידעתי מה שמספּרים עליו שלא בפניו.

בדרך הביתה נלווּ אלינו מן הגרים בשכוּנתנוּ, חבוּרה לא קטנה, כוּלם מטים אוֹזן לשׂיחת אבי עם ר' פּינחס ונכנסים לתוֹך דבריהם בשאילה אוֹ באמירה כל שהיא. הוּא סיפּר על המקוֹמוֹת שהוּא נמצא שם, על הארץ ועל היהוּדים היוֹשבים בה. יהוּדים עוֹבדי אדמה ויראי שמיים. לבוּשם לבוּש חסידים אדוּקים ועבוֹדתם בבית וּבשדה כעבוֹדת האיכּרים הנוֹכרים. מפרישים מַעשׂר לעניים ונוֹהגים מעין שמיטה. הדברים היוּ מתמיהים, אך דיבוּרוֹ היה נאה, במתינוּת, בטעם וּבלשוֹן ציוּרית. השוֹמעים נהנוּ מאוֹד מדבריו.

כשפּרשו האחירים לבתיהם ונשארנוּ שלוֹשתנוּ, הרגיש בי. הניח ידוֹ על ראשי ושאלני:

– אצל איזה מלמד אתה לוֹמד?

אמרתי לוֹ.

– מלמד חשוּב, – ענה כמדבּר אלי ואל אבי כאחד – ילד שנפשוֹ חשקה בתוֹרה יכוֹל ללמוֹד ממנו הרבה. בעל הסבּרה גדול וּמשנתוֹ ברוּרה.

זוֹ היתה כל השׂיחה בינינוּ, כי מיד חזר לשׂיחתוֹ עם אבי. לא ידעתי אם הנצ’י דיבּרה עמוֹ עלי אוֹ לא. נטיתי לחשוֹב שלא דיבּרה עמוֹ.

אחרי הסעוּדה פרשתי לחדרי ושכבתי במיטה. אך השינה רחקה ממני, כי הירהרתי בשניהם: בר' פּינחס ובהנצ’י. והנה הגיע לאוזני מן החדר הסמוּך לחשה של ה“דוֹדה” אל אבי:

– אין לוֹ מזל, למסכּן.

– למי? – השיב אבי בקול.

– דבּר בלחש. אפשר שהנער עוֹדנו עֵר… לר' פּינחס.

– מה קרה לוֹ? – המיך אבי את קוֹלוֹ.

– לא קרה לוֹ מאוּמה. היא, הנצ’י, אינה מוּכנה…

– מה פירוּש?

– לך, אינך מבין?…

– אה, כך.

– אבל אין דבר. ל“סדר” תהה לוֹ מלכה.

– ברוּך השם! תיכף אשוּב, – סיים אבי את השׂיחה.

מה ששמעתי לא קירב את שנתי, אף כי התאמצתי מאוֹד להירדם.

יט

מפני החג הקרוֹב ולכבוֹדוֹ של ר' פּינחס הפסיקה הנצ’י את כל עבוֹדוֹת הרקמה לאחירים ואת הגמוּרוֹת שלחה בידי אמה אל הלקוֹחוֹת.

אל חדרה לא באתי, ולא ראיתיה כל הימים. ובבוֹקר יוֹם שלישי, יוֹמַיים לפני החג, בהיוֹת ר' פּינחס בבית הכנסת, ראיתי את אסתר מלכה והנצ’י יוֹצאוֹת שתיהן מן הבית, מעוּטפוֹת בסוּדרים ורק קצת מפּניהן נראה מתוֹכם. בתחילה תמה הייתי למראה עיני, אבל זכרתי את שׂיחת ה“דוֹדה” עם אבי בליל שבת והבינוֹתי: אסתר מלכה מוֹליכה את בתה לטבילה בבית המרחץ, שהיה לא רחוֹק מביתנו.

לאחר שעתיים בערך חזרו שתיהן כעוֹטיוֹת. עדינוּת רבה היתה בפניה הדקים של הנצ’י. עיניה היו מליאוֹת פחד צלוּל, לא מעוֹלם זה. ההליכה על מנגנוֹן יריכיה היתה כהליכה אל הקוֹדש. אסתר מלכה ליותה אוֹתם כאֵם וּככוהנת.

התחמקתי מן הגדר שמאחוֹריה עמדתי והסתכלתי, שלא תראינה אוֹתי.

וּבליל פסח היו בביתנוּ שני “סדרים”: ה“סדר” של אבי בחדר הגדוֹל שלנוּ, וה“סדר” של ר' פּינחס בחדר הקטן מעבר למסדרֹון.

כשנשלחתי לפתוֹח את הדלת לפני קריאת “שפוֹך חמתך”, מצאתי להפתעתי את דלת החדר שכנגד פתוּחה אף היא, וקוֹלוֹ הערב של ר' פּינחס יוֹצא לקראת קוֹלוֹ הנאה של אבי, והקוֹלוֹת כאילוּ מתגפּפים.

האוֹרח העני שישב ליד שוּלחננוּ זקף את ראשוֹ בתמיהה, אך אבי המשיך בקריאה ולא נשׂא עיניו מן ההגדה.

כ

בשני ימי החג וּבימים הראשוֹנים של חוֹל המוֹעד התהלך ר' פּינחס כחתן היוֹצא מחוּפּתו. כל מַראִיתוֹ וכל תנוּעתוֹ היוּ רוֹך והתענג. ואילוּ את רגשוֹתיה של הנצ’י ראינוּ בפניה של אסתר מלכה, שהיתה חגיגית מאד ועשׂתה עבוֹדתה בלבוּש חג. עתה דיברה קצת יוֹתר מבשאר ימוֹת השנה. פעם ראיתיה אף מעלה בת שׂחוק על פניה הנוֹבלים.

בהסתוֹבבי בבית ראיתי את הנצ’י עתים מתהלכת בחדרה ועתים יוֹצאת ועוֹברת את המסדרוֹן ואדמימוּת של נערה פוֹרחת בלחָייה הרזוֹת.

וּפעם, בעברה במסדרוֹן ואני שוֹאב שם מים מן החבית, עמדה ושאלה אוֹתי:

– דיברת עמו?

– כן, מלים אחדות, – עניתי.

– לא הפרזתי?

– לא.

– אמרתי לך, שהוּא אֶסתיט.

– כן, הוא יפה ודיבוּרו יפה.

– עוֹד יוֹם או יוֹמיים יהיה כן.

הסתכלתי בה בתמיהה. לא ירדתי לדעתה.

– תראה בעוֹד יוֹם אוֹ יוֹמיים. אבל לא איכפּת לי. בין כך וּבין כך לא אאריך ימים…

והיא פנתה אל חדרה.

באוֹתוֹ יוֹם נכנס ר' פּינחס אל אבי והסיח עמוֹ ביחידוּת. אחרי צאתוֹ מסר אבי את שׂיחתם ל“דוֹדה”, ואני בחדר.

הוא בא להימלך באבי, מה יעשׂה במאתיים הזהוּבים שהביא עמוֹ ממקוֹם כהוּנתוֹ. אילוּ היה אבי מסכים לשלם לוֹ ריבּית עשׂרה למאה היה מכניס את הכסף לבּאנק. הסביר לו אבי, שהבּאנק עצמוֹ אינוֹ מקבל יוֹתר מתשעה למאה, והיא הריבּית המוּתרת לפי החוֹק, ואיך ישלם לוֹ יוֹתר, הרי הבּאנק לא יוּכל להפסיד.

ר' פּינחס לא נתפּעל מן הדברים וענה בבת צחוֹק: “אם כן אצטרך לקבל גם בעד הסכוּם הזה חמישה עשׂר למאה”.

אבי סיפּר את הדברים בהנאה רבה וה“דוֹדה” צחקה. ואילוּ אני לא צחקתי. חשבתי: אם כן “כזה” הוּא!

וּלמחר בא שנית אל אבי. הפעם בא לדבּר על חיי המשפחה שלוֹ. אין לוֹ חלילה כל טענוֹת עליה. היא אשה טוֹבה, כשירה, בעלת בית, אוּמנית יד, משׂתכרת יפה. אבל מה יעשׁה ועל פי דין אסוּר לוֹ לישב עמה בלי זרע. כבר עברוּ שנים כפליים ממַה שקבעוּ חכמים והוּא לא צעיר עוֹד. כבר שׂיבה זרקה בוֹ. והיא בעלת מוּם, וּכנראה אפסה תקוה. צר לוֹ עליה. יוֹדע הוּא שהיא מחבּבת אוֹתוֹ. גם היא חביבה עליו. אבל דין הוּא דין. אסוּר לאדם מישׂראל להיבּטל ממצוה ראשוֹנה שבתוֹרה. איך כתוּב אצל אברהם אבינוּ: “מקץ עשׂר שנים…” ברוּך השם, הוּא חסך מעט כסף (לא כמה שאוֹמרים הבריוֹת!), והוּא מוּכן ליתן לה חלק ממנוּ. אף כי אין היא זקוּקה לכספוֹ. ידי זהב לה. אילוּ יכלה לספּק דרישוֹתיהן של כל הלקוֹחוֹת, היתה יכוֹלה לחיוֹת בריוַח. אבל יוֹדע הוּא, כי חלשה היא. ביחוּד אחרי מה שאירע לה ביוֹם הכיפּוּרים. היא סיפּרה לוֹ הכוֹל. גם כך היא עוֹבדת למעלה מכוֹחוֹתיה, כל ימיה כפוּפה על הרקמה, ממעטת חלבּה ודמה. לבוֹ מלא רחמים עליה. אבל רחמנוּת לחוּד ודין לחוּד. אין הוּא יכוֹל יוֹתר. כמה פעמים ניסה לדבּר על לבה שתקבל גט. מאתמוֹל לא פסק להסביר לה את מצבוֹ, הסביר בכל לשוֹן של הסבר והיא באחת: “למה לי לקבל גט? הנח לי, עוֹד מעט ואמוּת, ואז ממילא תוּכל לישׂא אחרת”. ניסה דבר אל אמה, אל אסתר מלכה, וזוֹ שוֹלחת אוֹתוֹ אליה, אל הנצ’י. מה שהיא תחליט – יהיה מקוּבל עליה… אפשר אבי יתרצה להתערב בדבר, להסביר לה, כי לא משׂנאה חלילה הוּא אוֹמר להתגרש ממנה, אלא כדי לקיים מצוַת התוֹרה הקדוֹשה. הוּא אוֹהב ילדים, נפשוֹ יוֹצאת לילד. הנה כמה מאוּשר היה אילוּ היה לוֹ בן כנער שלוֹ… (הכּוָנה אֵלי!).

את כל אלה, וּפרטים רבים כיוֹצא באלה, סיפּר אבי ל“דוֹדה” בפנַי, וּשניהם ידעוּ כי אלה הם דברים מן השפה ולחוּץ. הוּא לא יגרשנה.

אבל הימים הבאים היו ימים קשים, לא רק להם אלא גם לנו. שני ימי החג האחרוֹנים עברו בשקט מאוּנס. בבית הכנסת ניטל זיווֹ. איש לא ביקש קרבתוֹ. הכוֹל ידעוּ את עניין הגט שלוֹ, שכבר דיבר על כך עם רבים. וגם אצל הרב היה ודרש ממנוּ שיקרא אוֹתה לדין תוֹרה.

וּבימים שלאחר החג נעשה מרוּגז, תוֹקפני, צעק הרבה. ברח מן הבית לשעוֹת רבוֹת, וּכשחזר צעק שוּב. לא אוֹתה המתינוּת, לא אוֹתוֹ הרוֹך, לא אוֹתוֹ ההידוּר, פניו הביעוּ רוֹע לב. דעתוֹ היתה כמבוּלבלת. בגדיו כאילוּ נתקמטוּ ונתישנוּ.

אילוּ האמינוּ לוֹ, שהוּא מתכוין באמת לגרשה, אפשר שהיוּ נמצאים אנשים עוֹמדים לימינוֹ, ולוּ מטעמי דת אוֹ מרחמים עליו – אבל הכוֹל ידעוּ, כי המשחק לא יארך, שהרי עליו לחזוֹר בעוֹד ימים מספר למקוֹמוֹ. וּמה נשתנתה שנה זוֹ מכל השנים?

וּבאמת כך היה. אחרי שהוֹציא את כל רוּחוֹ, עיניה של הנצ’י היוּ נפוּחוֹת מבכי ואסתר מלכה נהפכה לצל, והרב אמר לוֹ, כי גט בעל כוֹרחה הוא עניין חמוּר מאוֹד – בא אל הנצ’י וּפייס אוֹתה. שוּב היה רך ומשוּח, שׂערוֹ וּלבוּשוֹ מתוּקנים ודיבּוּרוֹ במתינוּת וּבמתיקוּת. הבטיח לה,

שהוּא נוֹסע רק עוֹד לשנה אחת. גמוּר עמוֹ לשים קץ לנדוּדיו בניכר. אם ירצה השם לפסח הבא ישוּב לביתוֹ וישב עמה, כי טוֹבה היא לוֹ מעשׂרה בנים. כחנה לאלקנה. בין כך ובין כך לא צעירים הם עוֹד. ואם נגזר מן השמיים, שיהיוּ חשׂוּכי בנים, עליהם לקבל את הגזירה. יעשׂוּ מעשים טוֹבים ויהיוּ חשוּבים להם כזרע.

את הדברים האלה, והרבה יותר מהמה, אמר לה להנצ’י באוֹזני אמה וּבאוֹזני ה“דוֹדה” שעמדה בפתח החדר, נשענת במזוּזה.

אדרבה, רצוֹני שמרת רוּדוֹרפר תשמע. לא דברים סתם הם, אלא דברים היוֹצאים מן הלב. רוּח שטוּת נכנסה בי וגרמתי לך צער על לא דבר. שכחי, הנצ’י, ואַל תזכּרי אף דיבוּר אחד מן הדיבוּרים שהשמעתי לך מתוֹך כעס. באמת אמרוֹ “כל הכוֹעס משׁכּח תלמוּדוֹ ומוֹסיף טיפשוּת”. הרי אַת יודעת יפה כמה אני מחבב אותך. וגם אמך חביבה עלי. הנה אמרת לי, שאַתן עוֹמדֹות לחזוֹר לבית פּוֹדהייצר. בוַדאי תהיינה לך הוֹצאוֹת יתירוֹת. אניח לך עוֹד עשׂרים זהוּבים. למה לי הכסף? ואם יארע לך חלילה שוּב משהוּ, אל תנהגי עוֹד כאשר נהגת, אלא תכתבי לי מיד ואבוֹא, אוֹ שאשלח לך עוֹד כסף. סוֹף סוֹף למי אני עמל? גדוֹל אני ממך בחמש שנים, ואיני בריא ובוַדאי אמוּת לפניך…

הנצ’י שמעה כל הזמן את דיבוּרוֹ בלי להשמיע מלה, רק שמוּרוֹתיה העייפוֹת ריפרפוּ על עיניה העצוּבוֹת, אך כאן לא יכלה להתאַפּק עוֹד:

– לא, פינחס, – אמרה – בדבר הזה לא צדקת: אני לא אאריך ימים כמוֹך. יוֹדעת אני ברוּר.

– אַל תהיי שטיה, – אמר לה בהתעוֹררוּת, כמעט בקוֹל בוֹכים – אסוּר לדבּר דברים כאלה, אַל תפתחי פה לשׂטן…

ונשתתק תפוס במחשבות.

כא

יוֹמיים לאחר נסיעתוֹ של ר' פּינחס מצאתי לי שעה ונכנסתי לחדרה של הנצ’י. היא ישבה על הכיסא ורקמה כמקוֹדם.

– שב, יעקב, – אמרה – יפה עשׂית שנכנסת.

ישבתי על הכיסא סמוּך לה והסתכלתי במעשׂה אצבעוֹתיה. היא רקמה ענף תפּוּח פּוֹרח על משי כחוֹל. הצבעים היוּ חיים וטבעיים עד להפליא. כאילוּ הניחה ענף חי על גבי המשי.

– אמי הלכה, ואנוּ יכולים לדבּר באין מפריע.

חיכּיתי להמשך דבריה.

– אַל יהא בלבך כעס על ר' פּינחס. גם בלבי אין עליו כעס. אוֹי לוֹ שחיו נקשרוּ בחיי, אבל גם גאוּלתוֹ קרוֹבה.

הפסיקה וחיטטה עדינוֹת במחט ליישר חוּט בציץ רקוּם, ואני מחכה להמשך, שלא איחר לבוֹא:

– השנה אמוּת. לפני שוּבוֹ הביתה אמוּת. באמת מכינה אני עצמי למוּת זה כמה שנים. זאת לא סיפּרתי לך. לא נהגתי ביוֹשר, ועל כך לבי נוֹקפני. אבל מוּטב שאקרא לפניך מה אמרה “אחוֹתי” לאיש היוָני שהיה קוֹרא לפניה באִי קוֹרפוּ. התוּכל להגיש לי את המעטפה? הוּאילה בטוּבך.

הלכתי אל השידה והבאתי לה את המעטפה. הניחה את כלי הרקמה וחיפּשׂה בין הניירוֹת שבמעטפה, עד שהוֹציאה קטע עיתוֹן, מַצהיב קצת, יישרה אוֹתוֹ על בּרכּיה וקראה:

“המחשבה על המות מנקה את הנפש, כאוֹתוֹ גנן המכלה את העשׂבים השוֹטים מגנוֹ. אבל גנן זה אוֹהב לעשׂוֹת מלאכתוֹ ביחידוּת וקשה לוֹ כשסקרנים באים להסתכל בעבוֹדתוֹ. לפיכך נוֹהגת אני להסתיר פנַי בשמשיה אוֹ במניפה, כי רוצה אני שגנני יעשׂה מלאכתוֹ באין מפריע”. שמעת יפה, יעקב?

– שמעתי.

היא קיפּלה והחזירה את הנייר למעטפה וּנתנתה על ידי להשיבה למקוֹמה.

– גם בקרבי עוֹבד גנן כזה, – המשיכה – ואוֹתך ראיתי כשר לדעת מלאכת גנני. באתי לכלל הכּרה: יוֹשר ויוֹפי אפשר שאשׂיג בעוֹלם הזה, ואילוּ האהבה, כמוֹ אצל “אחוֹתי”, ממתינה לי רק בעוֹלם האמת. גם היא, “אחוֹתי”, אשר קוֹדם יעצתני לחיוֹת למענוֹ, למען פּינחס שלי, הסכימה אמש, שאסתלק מן החיים.

נראה שהבטתי אליה בעיניים תוֹהוֹת, כי היא דיבּרה אלי:

– מה אתה מפחד, יעקב? לא אטרוֹף את נפשי. לא, לא. לא יהיה כל צוֹרך בזה אף לא ידקרני שוּם אנארכיסט. אשה פשוּטה אני, איני ידוּעה לשוּם אדם. מוֹתי אינוֹ דרוּש לשוּם אדם. אך גנני עוֹבד בי בשקידה רבה. הוּא מנקה ומטהר את נפשי מכל סיגי התאווֹת והפּחדים ומקרב את גאוּלתה. היא תבוֹא, הגאוּלה, היא קרוֹבה, קרוֹבה מאוֹד. לא חוֹדשים רבים אשב בבית פּוֹדהייצר. וּמוּטב שאמוּת שם ולא כאן. למה אעציב אוֹתך? תשמע על מוֹתי מרחוֹק. ראה, יעקב, אין אני עצוּבה כלל, להפך, שׂמיחה אני. טוֹב תענוּגי זה מתענוּג מאכל ומשקה. ועוֹד זאת: שוּם אדם בעוֹלם הזה אינוֹ צריך להתאַבּל עלי. שוּם אדם! שמעת יפה?

– שמעתי.

– אתה לא תתאַבּל עלי. אתה מבטיח? רק זכוֹר תזכּרני מעט. ואם תזכוֹר אוֹתי, יחד עם “אחוֹתי” תזכּרני. כשאעבוֹר לגור שם, בקצה השני, לא תוֹסיף לראוֹת את תמוּנתה. על כן הסתכל נא בה היטב וקלוֹט את כל תוי פניה, את חן פיה וחסד עיניה, למען תזכרנה. לי אין צלם תמוּנתי. מעוֹדי לא הצטלמתי. איש לא ביקש ממני. אף אין צוֹרך בתמוּנתי. אם תזכּרני מעט, זכרני לפי מי שראיתני בחיים. אשה פשוּטה אני. כן, רוֹקמת גיבּנת, אך נפשי בי ישרה, זקוּפת קוֹמה. אתה ידעת ־־ האין זאת, יעקב?

היא השרתה עלי מבט ממוּשך, כבוֹחנת את לבי. לבי נרחב ונכוץ, נרחב ונכוץ. אחרי שתיקת מה הוֹסיפה:

– תלמד הרבה ותהיה איש מלוּמד. בכל משפּחתי לא היוּ אנשים מלוּמדים. גם ר' פּינחס רק דברי תוֹרה הוּא יוֹדע תוֹרת ישׂראל, אבל אינוֹ יוֹדע כתב וספר של אוּמוֹת העוֹלם. אתה תלמד הכוֹל. תקרא ספרים הרבה, ספרי חכמה ויוֹפי בלשוֹן הקוֹדש וּבלשוֹנוֹת העמים. יש גם להם סוֹפרים גדוֹלים וחכמים. תדע חייהם וגוֹרלם של אנשים, את חלוֹמוֹתיהם ואת אכזבוֹתיהם, את שׂמחתם המעטה ואת יגוֹנם הרב. רוֹצה הייתי, שגם הספרים המעטים המצוּיים אצלי – תקח אחרי מותי. לא יהיה מי שיקרא בהם.

הרגשתי משהוּ מצטבּר בי, מצטבּר והוֹלך, מצטבּר וּמעיק. לסוֹף התפּרצתי:

– לא תמוּתי! אינך צריכה למוּת!… איני רוֹצה שתמוּתי…

– כל האנשים מתים וצריכים למוּת. אחד המַקדים ואחד המאַחר. אין איש אשר יחיה לעוֹלם. האלוֹהים אשר נתן את החיים נתן גם את המות. לכל אדם ניתנה מנת חיים אחת, מנה גדוֹלה, אוֹ קטנה, אין הבדל. אין איש מת ולא בעתּוֹ. יוֹדעת אני – עתּי קרבה.

– וּמה יהיה על אמך הזקינה? על מי תעזבנה? ־ לא יכוֹלתי משוֹל ברוּחי.

– גם אמי תבוֹא אחרי. לא תבוֹשש לבוֹא. במוֹתי לא יהיה לה בשביל מי לחיוֹת.

– ואם תחיה? – עמדתי על שלי בעקשנוּת ילד, כוֹבש דמעוֹתי.

– בלעדי לא תחיה. אני אקראנה אלי ותבוֹא. עוֹד לא אירע, שאקרא לה ולא תבוֹא…וּבקשה אחת לי אליך, יעקב.

– מה?

– כשנצא מביתכם – תשׂא אתה את תמוּנת “אחוֹתי” אל דירתנוּ החדשה. אני לא אוּכל לשׂאתה, וּכמוֹ שהיא, במסגרת האֵבל, אין אני רוצה שאחר ישׂא אוֹתה. נפש טהוֹרה וידיים טהוֹרוֹת.

סמרמוֹרת של בוּשה מתרגשת עברה על בשׂרי. קמתי.

– טוֹב. עתה תלך הביתה. אל תבוֹא אלי יוֹתר. עליך ללמוֹד, ללמוֹד הרבה. רק ביוֹם שנצא מכאן – תבוֹא לקחת את התמוּנה.

– אבוֹא, – אמרתי ויצאתי.

כב

ביוֹם ראשוֹן בשבת עקרוּ דיוֹרוֹתינוּ את דירתן מביתנוּ. אוֹתוֹ עגלוֹן בא באוֹתוֹ קרוֹן וטען עליו את כל הרהיטים והכלים והחפצים. שתיהן נפרדוּ מן ה“דוֹדה” בשלוֹם ובחיבּה (אבי כבר יצא לפוֹעלוֹ) והלכוּ ברגל אחרי הקרוֹן. אסתר מלכה נשׂאה בשתי ידיה כמה חפצים קטנים, והנצ’י צוֹלעת על ידה על שתי יריכיה. ואני הוֹלך אחריהן במרחק מה ונוֹשׂא בזהירוּת, חבוּקה בשתי ידי על לבי, את תמוּנת הקיסרית, שעטפנוּה יפה בנייר וקשרנה בפתיל משי.

כשהגעתי שמה מסרתי את התמוּנה לידי הנצ’י, שהיתה מיוּגעת מן ההליכה. היא ישבה על ההדוֹם שהעמידה לה אמה באמצע החדר, ואת התמוּנה הניחה על ברכּיה והחזיקה אוֹתה בשתי ידיה. נטפי זיעה זכּים עמדוּ על מצחה ועל גפּי נחיריה, ועיניה הביטוּ כמוֹ לתוֹך חלל ריק.

– אפשר אוּכל לעזוֹר לכן עוֹד במשהוּ? – שאלתי.

– רב תוֹדוֹת! – ענתה אסתר מלכה – כבר השתמשנוּ בך יותר מן הראוּי.

והנצ’י ענתה אחריה, כמדבּרת אל נפשה:

– לימוּדיך מחכּים לך. עליך לחזוֹר הביתה.

נפרדתי מהן וחזרתי לביתי.

לימוּדי בבית הספר וּב“חדר” העסיקוּני הרבה. זכרה של הנצ’י עלה בי לפעמים כאנחה העוֹלה מלבוֹ של ילד שבכה הרבה. השתדלתי להסיח דעתי ממנה. כמדוּמה לי, שלא שאלתי עליה אפילוּ פעם אחת.

כג

בסתיו, בחוֹדש אלוּל, סמוּך ליוֹם שבוֹ נרצחה אשתקד הקיסרית, הגיעה אלינוּ השמוּעה: הנצ’י מתה.

אמרוּ: מרעב מתה. פשוּט, הפסיקה אכילתה. מדי שבוֹע בשבוּע המעיטה מנתה, עד שפסקה חיוּתה.

בחוֹרף הבא, ביוֹם קרה וסוּפת שלג, נפטרה אסתר מלכה.

אמרוּ: הקברנים אנוּסים היוּ לחצוֹב קברה בקרדוּמוֹת.

ראשוֹן בא לעיירה האח מוינה, נגר הרהיטים, ועשׂה בה ימים אחדים. מגוּלח זקן ושׂפמפם בּלוֹנדי לוֹ. מראהוּ היה כמראה נוֹכרי. היה בבית העלמין, וּפעם בא לתפילת מנחה־וּמעריב לבית הכנסת וקרא בקוֹשי "קדיש, מתוֹך הסידוּר שנתנוּ לוֹ. בחזירתוֹ לקח כמה מן החפצים, וּבתוֹכם תמוּנת הקיסרית, לביתוֹ, לוינה.

ר' פּינחס (לא נוֹדע איך הגיעה אליו הידיעה) בא אחרי פוּרים. עשׂה שבוּע ימים בעיירה, סידר מה שסידר, ונסע. מאז לא נוֹדעוּ עקבוֹתיו.

עברו שנים. חלוּ תמוּרוֹת. ביתנו נשׂרף ובית אחר, שּוֹנּה מן הראשוֹן, הקים אבי במקוֹמוֹ. גדלתי ויצאתי את עיירת מוֹלדתי. מקרים וּמראוֹת אחירים מילאוּ את לבי.

לעתים רחוֹקוֹת, כשבאתי לבקר בבית אבי וה“דוֹדה” היתה פּוֹרשׂת על השוּלחן את המפּה היפה, רקמת אצבעוֹתיה של הנצ’י, היתה מעלה את זכרוֹנה בדברים אלה: “כל אשה שיש ברשוּתה משהוּ ממלאכת ידיה של הנצ’י, אי אפשר שלא תזכוֹר אוֹתה. רקמה כזוֹ לא היתה ולא תהיה.”

ולבי הוֹסיף לחשוֹב: “אחיוֹת” כאלו לא היוּ ולא תהיינה. מי יוֹדע אם לא דבק מה מהן גם בי, באוֹתם הימים המעטים, שהייתי מעין “אח” קטן לשתיהן?