זכרתי את הנצ’י, הרוֹקמת הגיבּנת, אשר בילדוּתי גרה שנה אחת בביתנוּ ורקמה את נפשי הרכּה לתוך עוֹלמה המוּזר. אנסה לתאר מקצתוֹ של עוֹלם רחוֹק זה.

א

מעֵבר למסדרוֹן הגדוֹל שחצה את ביתנוּ היה חדר יחיד ולא גדוֹל, מוּבדל משאר חדרי הדירה. בשנים כתיקנן גרה בוֹ המשרתת העברייה. אבי עדיין לא נכנס לנהל את הבּאנק הקוֹאוֹפּירטיבי שנוֹסד בהשתדלוּתוֹ, ועסקיו באוֹתה שנה היוּ ברע. היתה שנת ברכה, וכל תבוּאה, בכל מחיר שקנה, אנוּס היה למכרה בהפסד. ה“דוֹדה”, היא אמי חוֹרגתי היפה, שביקשה להקל מעל אבי את עוֹל הפּרנסה, שילחה את המשרתת וקיבלה על עצמה לאפוֹת פעמיים בשבוּע, מלבד ערבי שבתוֹת, לחם וחלוֹת למכּוֹר. החדר נשאר פּנוּי ומראהוּ היה כמיוּתּם על מיטת העץ הצרה והריקה, הכסא הפּשוּט, חסר המשען, והמסמר הגדוֹל על הקיר. החדר עצמוֹ גבוֹה היה וּמשוּפּע באוֹר משני חלוֹנוֹת, אך חסרוֹן אחד היה בוֹ: תנוּר האפייה, שפּיו היה במסדרוֹן וגוּפוֹ המגוּשם בתוֹך החדר, תוֹפס כשלישי מחללוֹ וּמשׁוה לוֹ צוּרה משוּנה. בחוֹרף היה בכך משוּם מעלה, שלא היה צוֹרך להסיקוֹ, כי תנוּר האפייה הספּיק לחממוֹ כראוי. אך בקיץ, בימים החמים, היה שם בימי האפייה החוֹם כבד מנשׂוֹא, בית יזע מַמש. ואף על פי כן אפשר היה להשׂכּירוֹ בשנַיים אוֹ שלוֹשה זהוּבים לחוֹדש, סכוּם שאין לזלזל בוֹ בשעת הדחק.

כשבוּע אחרי הפּסח גילתה ה“דוֹדה” לאבי את מחשבתה זוֹ, ואבי השיב על כך בדרכוֹ המתוּנה:

– לדעתי, לא כדאי הדבר. סכוּם פּעוּט זה לא יעלה ולא יוֹריד. אבל – אַת בעלת הבית והרשוּת בידך לעשׂוֹת כרצוֹנך. אם טוֹב ואם לא טוֹב יהיה – לא אבוֹא עליך בטענות.

הוא אהב אוֹתה ולא רצה להמרוֹת את פיה.

ולמחר באה האלמנה אסתר מלכּה עם הנצ’י, בתה הגיבּנת, לראוֹת את החדר.

ה“דוֹדה” הישרה גילתה להן מיד את חסרוֹנוֹ בימוֹת הקיץ, אבל הן לא נתרשמוּ מן החסרוֹן הזה. הנצ’י, לאחר שסקרה את החדר בעיניה העצוּבוֹת והפּיקחוֹת, היוֹשבוֹת תחת שמוּרוֹת עייפוֹת, אמרה בקוֹל מתנגן:

– בימים חמים הרי אפשר לפתוֹח חלוֹן וייכּנס אויר, וֹבימים של גשם וקוֹר – מוּטב שיהיה חם בחדר. שתינוּ, אמי ואני, צריכוֹת חוֹם.

מראה פניהן החיורים, מעוּטי הדם, ענה בהן כי אמנם כן הוּא.

בן תשע הייתי אז, עֵר וסקרן וּמקשיב וּבקי בעסקי העיירה ואנשיה, אף כי מיעטתי לצאת מן הבית. וגם את שתי הנשים האלה ידעתי, ממַה שקלטתי עליהן. ידעתי כי האֵם היתה אלמנה זה שנים רבוֹת. היוּ לה שני בנים גדוֹלים, אחד באמריקה ואחד בוינה. האחרוֹן, שהיה נַגר רהיטים מוּמחה, היה שוֹלח לאמוֹ לעתים רחוֹקוֹת סיוּע כלשהוּ; וזה שבאמריקה, שעבד פעם בצבא הקיסר, וכששוּלח מן הצבא לא מצא לוֹ משלח יד ולא נשׂא אשה והיה נוֹדד מעיר לעיר עד שהגיע לאמריקה, וגם שם לא עשה חַיל, – זה לא יכוֹל לעזוֹר לאמוֹ הענייה, ורק פעם אוֹ פעמיים בשנה היה כוֹתב מכתב ארוֹך ביידיש מגוּרמנת, מכתב מלא דברים של קלוּת ראש וּצחוֹק על עצמוֹ. והבת, הנצ’י, בעלת המוּם, היתה נשׂוּאה לר' פּינחס שפּרלינג, מלמד בעל הדרת פנים ומהדר בלבוּשוֹ, שהיה מרבּיץ תוֹרה בכפרים רחוֹקים, בגבוּל הוּנגריה, אוֹ גם בהוּנגריה עצמה, ורק פעם בשנה, לחג הפסח, היה בא הביתה לשבוּעיים, “למלוֹך”, כמוֹ שאמרוּ הבריוֹת, וחוֹזר מיד לאחר החג למלמדוּתוֹ במרחקים. לימים נוֹראים לא בא, מפני שהיה שם שליח ציבוּר בשׂכר. לאשתוֹ לא היה שוֹלח כל ימוֹת השנה אפילוּ פרוּטה אחת. אמרוּ עליו, שהוּא צוֹבר כסף ונוֹתן בריבּית, וּכבר יש לוֹ סכום גדוֹל בידי לוֹוים שוֹנים בעיירה, ואפילוּ בידי נוֹכרים. נשוּי היה להנצ’י קרוֹב לעשׂרים שנה והיא לא ילדה לוֹ. למה לוֹ הכסף? מה הוּא אוֹמר לעשׂוֹת בוֹ? בעניין זה היוּ הדעוֹת מחוּלקוֹת. יש שאמרוּ סתם: “אוֹהב כסף לא ישׂבּע כסף”; ויש שאמרוּ: כשיגיע לסכום גדוֹל יתן לה גט לבעלת המוּם וישא צעירה וּבריאה. והנצ’י היתה מפרנסת את עצמה ואת אמה בצימצוּם מיגיע אצבעוֹתיה. מפוּרסמת היתה ברקמה. אמנית גדוֹלה היתה במלאכה זוֹ ושמה היה גדוֹל בכל הסביבה. כל הכלוֹת, אוֹ הנשים הצעירוֹת המהדרוֹת בנוֹי, היוּ פוֹקדוֹת אוֹתה

לדרוֹש למעשׂי ידיה. גם בידי ה“דוֹדה” שלי היוּ מפּה וסינר רקמת ידיה להתפּאר. ר' פינחס בעלה היה בחוּר עני וצנוּע כשנשׂא אוֹתה בחיי אביה. ואביה היה “נאמן” ביער וּמעמד בית יפה לוֹ, “בית פריצי”, ור' פּינחס היה סמוּך על שוּלחנוֹ, ורק אחרי מוֹתוֹ (מנשיכת נחש ביער) כשאזלה הפּרנסה מן הבית, אחז במלמדוּת במקוֹמוֹת מרוּחקים, והנצ’י התחילה לרקוֹם בשביל אחירים. רק עם שוּבוֹ לכהוּנתו היה מניח לה סכוּם של מה בכך, נוֹסף על המַתּנה הקטנה שהביא לה לחג.

שנים רבוֹת גרוּ שתי הנשים הבוֹדדוֹת בקצה העיירה השני, בחדר אחד, אצל סוֹחר הבהמוֹת פּוֹדהייצר, אבל האיש נתעשר ועמד לסתוֹר את ביתוֹ הישן כדי לבנוּת במקוֹמוֹ בית חדש וגדוֹל, וּבעוֹד שבוּע על הנשים לפנוֹת את החדר, שאין שעה יפה לבניין אלא האביב, והוֹדיע על כך לר' פּינחס לפני צאתוֹ לדרך.

ה“דוֹדה” שׂמחה, שהנצ’י, הרוֹקמת המפוּרסמת, תבוֹא לגוּר בביתנוּ. מעין רוּח של חן ואמנוּת תשרה בגללה על הבית. גם אסתר מלכּה האלמנה היתה ידוּעה כאשה שקיטה וטוֹבת נימוּסין, ואין כל חשש של תגרה בבית, אף על פי שתצטרך לבשל את תבשילה המעט ולכבּס את קוֹמץ כבסיה במסדרוֹן, המשמש את דירתנוּ. כוּלנוּ אהבנוּ את השלוֹם והשלוה וחששנוּ להפרתם. הללוּ ודאי שלא תפירינה אוֹתם.

ב

לא עברוּ ימים מוּעטים, וּלאחר שהחדר פוּנה וסוּיד, הביאו הנשים בקרוֹן לא גדול את כל חפציהן: רהיטים וכלים. כשהוּכנס הכוֹל לחדר והעגלוֹן נסע, סגרוּ את הדלת, כדי לא להפריע את מנוּחת הבעלים, וּבמשך יוֹמיים שמענוֹ שם הסעוֹת והזזוֹת, קישקוּש בכלים ודפיקוֹת בקיר – עד שנדם כל קוֹל.

אז באה אסתר מלכה לדירתנוּ והזמינה בסבר פנים טוֹבוֹת את ה“דוֹדה” לבוֹא לראוֹת את מראה החדר בסידוּרוֹ. ה“דוֹדה” קיבלה את ההזמנה ברצוֹן ולקחה גם אוֹתי עמה.

לפני הפּתח, במסדרוֹן היתה מוּטלת מטלית לניקוּי הנעליים, וּכשנכנסנוּ לחדר היינוּ כמוּקסמים מיפי עריכתוֹ. לא הכּרנוּהוּ. התנוּר היה מפוּרגד בוילוֹן נאה, מן התקרה עד הרצפה, שעל ידי כך כאילוּ הוּצא מכלל החדר. ארוֹן בגדים לבן, עם מַראָה לטוּשה באחת מדלתוֹתיו עמד ליד הקיר ועליו אגרטל עם צרוֹר פּרחי נייר הדוּרים בצבעיהם. גם זערוּרוֹת אחדוֹת בצוּרת חיוֹת

ועוֹפוֹת עמדוּ שם. שתי מיטוֹת עץ מבריקוֹת כחדשוֹת, מוּצעוֹת מצע צחוֹר עם כיסוּיי רקמה יפים. עציצים קטנים עם פרחי חמד על סיפּי שני החלוֹנוֹת, וּבשתיים מפּינוֹת החדר על הרצפה, בעציצי חרס גדוֹלים, דקל ננסי ירוֹק ואספּרגוּס מהוּדר, שוֹפע וּמשׂתּרג על סוּלמוֹן צבוּע אדוֹם. שבע שנים גידלה את הדקל וכמעט לא נשתנתה צוּרתוֹ.

היה שם שוּלחן קטן מכוּסה מפה רקוּמה וּשלוֹשה כיסאוֹת לבנים. שתי תמוּנוֹת רקמה על קיר אחד, וביניהן – תמוּנת האב המנוֹח: יהוּדי בעל הדרת פנים, עשוּי זקן וּפיאוֹת, וכיפּה קטנה על ראשוֹ; וּבצידה תמוּנת האח הבכוֹר במַדי אוּלאני מצוּחצח רוֹכב על סוּס אבּיר, שוֹטף במרוּצתוֹ.

תמוּנה מוּגדלת וּצבוּעה בצבעים. ואילוּ על הקיר שכנגד, יחידה וכלוּלה בהדרה, תמוּנת הקיסרית אֶליזאבּט, יפת התוֹאר, בעלת השׂיער הגבוֹה, השוֹפע, הנוֹפל בצמה רחבה וּכבידה על הגב הנהדר. תמוּנה גדוֹלה זוֹ היתה כשלטת על החדר כוּלוֹ. הפּנים המוּארכים, האף הישר, השׂפה המרוּחקת קצת מן האף, הגבּוֹת המליאוֹת, העיניים המפיקוֹת רוֹך עצב, הצואר הגבוֹה, הנתוּן בתוך צורוֹן צר של שׂמלת משי כהה – הוֹד מלכוּת ותפארת אשה!

כל אלה עשׂוּ עלי רוֹשם גדול, ועמדתי כמה רגעים נפתע ונפעם. וּכשעברה ההפתעה נמשכוּ עיני אל חתוּלה צהוּבּה, רוֹבצת על כר קטן בפאתי המיטה, מסתכלת בנוּ בעיניים עגוּלוֹת, טוֹבוֹת וּשקיטוֹת, פושטת ראש לאֶה וּמפהקת מזמן לזמן. חתוּלה אצילה כזוֹ לא ראיתי מימַי. היתה שם גם שידה כפוּלת דלתוֹת, בה החזיקה הנצ’י, לפי שהראתה ל“דוֹדה”, במחציתה את כלי הרקמה וּבמחציתה את כלי הבישוּל והאכילה, שהיוּ ערוּכים בסדר, נקיים וּמבהיקים כחדשים. על כל כיסא היתה כּרית רקוּמה ועל שני החלוֹנוֹת וילאוֹת של מַלמלה ענוּגה. הכּוֹל קל ועדין ונחמד עד להפליא.

– קוּפסת צעצוּעים ולא חדר, – אמרה ה“דוֹדה”, – עוֹנג לראוֹת. לא כל חדר יש לוֹ מזל כזה.

פניה החיורים של הנצ’י הוּצפו ורוֹד:

– יוֹתר מזה אין ידנו משׂגת. אנוּ יכוֹלוֹת לקיים את הסדר והניקיוֹן, כי אין מי שילכלך ויקלקל.

אסתר מלכה עמדה, מאַשרת בניע ראש את דברי בתה, ולא אמרה כלוּם.

כשחזר אבי בערב מעסקיו אמרה לו ה“דוֹדה”:

– אלמלא השעה המאוּחרת ודיוֹרוֹתינו ישינוֹת – הייתי מכניסה אוֹתך לחדר להראוֹתך דוּגמה של טוּב טעם.

ואני הוֹספתי:

– יפה עשתה ה“דודה”, ששילחה את המשרתת. אתם זוֹכרים איזה “מוֹשב” היה בחדר? והן עשׂוּ אוֹתוֹ לחדר מלכים. באמת.

– צדק הילד – אמרה ה“דוֹדה” – חדר מלכים – כאילוּ נוֹצר בשביל הקיסרית, שתמוּנתה תלוּיה על הקיר.

– אם כן זכוּת גדוֹלה זכינוּ, – אמר אבי ספק בצחוֹק ספק בכוֹבד ראש – הקיסרית בכבוֹדה וּבעצמה באה לדוּר עמנוּ.

אני שמעתי וקיבלתי את הדברים בכוֹבד ראש.

ג

למדתי אז ב“חדר” ונחשבתי בין התלמידים הטוֹבים. את שיעוּר השבוּע הייתי יוֹדע בעל פה ביוֹם ב' בשבת, והחזרוֹת יוֹם יוֹם הטילוּ עלי שיעמוּם. אף אבי לא דיקדק עם בנוֹ יחידוֹ, שיהיה כל הימים ב“חדר”, על כן הייתי רוֹב שעוֹת היוֹם בבית, או סמוּך לוֹ, לוֹמד שעה אצל “המוֹרה הפּרטי” לשוֹן וּכתב גרמנים וּפולנים, אוֹ מכין שיעוּרים וּמצייר (היתה לי נטייה לציוּר), משׂחק קצת עם ילדי השכינים, יהוּדים ונוֹכרים, אוֹ מטייל להנאתי בסביבה. נמשך הייתי לבדידוּת ולהסתּכּלות בטבע וּבבריוֹת.

כשבאוּ שתי הנשים לגוּר אצלנו, חשתי מיד כי חל בחיי איזה שינוּי. הרוֹקמת הגיבּנת השפיעה עלי גם בחיצוֹניוּתה המשוּנה (היתה לא גבוֹהה ממני, רזה וגבנוּן קטן לה מפּנים וּמאחוֹר, ראשה הגדוֹל בערך הנתוּן במטפּחת משי, היה משוּקע בין כתיפיה הגבוֹהוֹת וּבהליכתה היתה מתנדנדת על שתי מוֹתניה הבוֹלטוֹת, שהיוּ עוֹלוֹת ויוֹרדוֹת חליפוֹת כמנגנוֹן מכוּון,

וגוּפה נזרק מימינוֹ לשׂמאלוֹ ומשׂמאלוֹ לימינוֹ) וגם בהבּעת פניה העדינה, בדיבּוּרה המתנגן וּבכל הליכוֹתיה רבוֹת הנוֹעם. רגש מוּזר היה לי, כשעמדה וּפניה המבוגרים מוּל פנַי הצעירים. אף טבעת הכסף הלבנה, טבעת הקידוּשין שלה, על אצבעה הוֹסיפה לה קסם בעינַי.

בגילי הרך היה בי אוֹרך רוּח לעמוֹד אוֹ לישב שעוֹת וּלהסתכל מתוֹך שתיקה בעוֹשׂי מלאכה שוֹנים. ועתה בבוֹא הנצ’י לשבת בביתנוּ, הסחתי דעתי מכל בעלי אוּמנוּיוֹת אחירים והייתי מבקר בחדרה, בשעה שאין לקוֹחוֹת מצוּיוֹת שם, יוֹשב ברשוּתה על הכיסא הפּנוּי וּמתבוֹנן במעשׂה אצבעוֹתיה שהן עקוּמוֹת קצת, אך דקוֹת וּשקוּפוֹת עד להפליא, והן נעוֹת בזריזוּת וּבחן על פיסת האריג, משי אוֹ קטיפה, אוֹ בד פּשתן משוּבּח, נכנסוֹת תחתיו ויוֹצאוֹת, וקסמי נוֹי בשלל גוֹנים צוֹמחים ועוֹלים מתחתיהן, יוֹשב ושוֹמע את קוֹלה הערב בדבּרה, כשהיא כפוּפה על נפת הרקמה אוֹ על האריג הנגרר מידה. אך ראיתי כי נשארה לבדה, הייתי משפשף נעלי במַטלית ומקיש בפרק אצבע על הדלת וּמיד נשמעה קריאתה: “בבקשה, יעקב”, ואני כבר בתוֹך החדר, מתקרב בחשאי וקוֹנה לי שביתה על הכיסא סמוּך לה.

– אכלת ושתית? – היתה שוֹאלת.

– כן. אני שׂבע.

– מה שלוֹם אבא ואמא?

– תוֹדה. שלוֹם להם.

– שב, יעקב.

דוּ שׂיח קצר זה חזר בדיוּק יוֹם יוֹם.

אסתר מלכה על פי רוֹב לא היתה בחדר. אם לא הלכה אל הלקוֹחוֹת אוֹ לקנוֹת בחנוּת, היתה עסוּקה בירכתי המסדרוֹן בבישוּל אוֹ

בכביסה, אוֹ בשאר עבוֹדוֹת המשק הננסי שלהן. והנצ’י, מעשׂה אמנית, היתה נתוּנה כוּלה לאמנוּתה, ורק לעתים רחוֹקוֹת היתה יוֹצאת מן החדר ועוֹברת את המסדרוֹן, והיה אז רגש מוּזר לרוֹאה אוֹתה קטנה כל כך וּמתנדנדת על שתי יריכיה וגוּפה נזרק לכאן וּלכאן.

ידעתי שהיא שׂמיחה לביקוּרי, מקרבת אוֹתי ומדברת עמי, חוּץ מן השאלוֹת הנ"ל, כעם גדוֹל. גם אני דבקתי בה. עד מהרה למדתי לדעת את חפצה והייתי מגיש לה את החוּטים או המספּריים הזעירים אוֹ מרים לה את פּיסת האריג שנשמטה מידה. מתוֹך הסתכלוּת במלאכתה למדתי להבחין בצבע החוּטים הדרוּשים לה באוֹתוֹ רגע והגשתים לידה, כמוֹ הקוֹרא בתוים היוֹדע לכון בהפיכת הדף שלפני המנגן. רגליה הקצרוֹת עמדוּ על הדוֹם גבוֹה, ואם זז קצת ההדוֹם ממקוֹמוֹ, הייתי ממהר להשיבוֹ למקוֹמוֹ, והיא ניענעה לי בראשה אוֹת לתוֹדה וחיבּה.

– רוֹאה אתה? – אמרה לי – יש צבעים שאוֹהבים זה את זה וּכנגדם אחירים שאינם סוֹבלים זה את קרבתוֹ של זה. ויש לכון לרגשוֹתיהם.

על הקיר, מעל לראשה, היה תלוּי מדף קטן ועליו ספרים אחדים: ספר אחד על מריה תריזה בגרמנית בן שני כרכים גדוֹלים, וספר אחד ביידיש על קוֹלוּמבּוּס וגילוּי אמריקה (ספר זה שלח לה אחיה הבכוֹר), כרך אחד של דראמוֹת שילר וכרך בוֹדד של שירי היינה, ועוֹד כרך של סיפּוּרי צ’וֹקה. גם שלוֹשה או ארבעה ספרי קוֹדש של ר' פּינחס עמדו שם. בין אלה לאלה היתה מחיצה של גוּלת זכוּכית, שדגיגים אחדים נעוּצים בה כקרוּשים בתוֹך הקרח. אף כי ידעתי קרוֹא – עדיין לא הלך אז לבי אחר הקריאה. רק מן השנה העשׂירית התחלתי בוֹלע ספרים. אבל כל הדבש שאגרה הנצ’י מספריה המעטים (מאֵין לה אחירים, קראה אוֹתם פעמים רבוֹת) היתה מוֹשיטה לי במוֹתק לשוֹנה.

ד

אוֹתוֹ קיץ היה בשבילי קיץ שכולו הנצ’י. חברי בני השכינים וגם הילָדוֹת, שהתרחקתי מהם וּממשחקיהם, היוּ מקניטים אוֹתי בכינוּיים שוֹנים, ואחד מהם: “הפּרש של הנצ’י הרוֹקמת”. ואני שמעתי ולא עניתי, ולא חדלתי מביקוּרי אצלה. וּכשנשתהוּ אצלה הלקוֹחוֹת, הייתי כוֹעס עליהן מקנאה. רק כשאמרה לי ה“דוֹדה” יוֹם אחד, כי לא מן הנימוּס הוּא לבלוֹת בכל יוֹם שעוֹת אצל זרים, נתתי את דעתי על דבריה ויוֹמַיים אוֹ שלוֹשה הוֹקרתי רגלי מן החדר, אך ביוֹם הרביעי הקשתי על הדלת, וּלאחר רגע ישבתי על הכיסא לידה.

– היית לא בריא? – שאלה.

חשתי כי פנַי ניצתוּ באש וגימגמתי:

– הרגשתי עצמי לא טוֹב.

וּדברים אלה בפי היוּ אמת לאמיתה.

קמעה קמעה התחילה הנצ’י משתפת אוֹתי במחשבוֹתיה וּבחייה. יחס זה אלי כאֶל גדוֹל, מתוֹך גילוּי לב ואֵמוּן, תפס את לבי. והיא סיפּרה לי מה שסיפּרה בלי הדגשוֹת וּבלי שׂפת יתר, בפשטוּת וּבטבעיוּת. היה איזה שיווּי טוֹן בקוֹלה וּבדבריה, כאדם ששקל הכּוֹל ויוֹדע הכּוֹל ואינוֹ יוֹצא

מגדרוֹ. גם הטוֹבוֹת וגם הרעוֹת יצאוּ מפיה כשקוּלוֹת במאזניים הדקוֹת של רוֹקח, ותמיד כף הטוֹבוֹת מכרעת.

על אביה דיבּרה, ששמרה את זכרוֹנוֹ באהבה רבה. איש טוֹב היה, לא חסיד אך שוֹמר דת ונוֹתן חוֹפש לילדיו לנהוֹג כחפצם ולא הקפיד אם הם שוֹמרים מצווֹת אוֹ לא. רק את הפּראוּת את הדיבוּר בקוֹל רם לא סבל. כל ימוֹת השבוּע היה ביער, עם הפוֹעלים הנוֹכרים, וּכשחזר הביתה לשבּת הביא עמוֹ תמיד, מלבד ריח האוֹרנים הטוב, גם איזוֹ מתנה, כי היער נמצא מעֵבר לעיירה גדוֹלה מעיירתנוּ וּבחנוּיוֹת שם סחוֹרוֹת מרוּבוֹת יוֹתר. ואת המתנוֹת היה מביא על פי תוֹר: באֵם החל ובצעיר הילדים, בזה שבּוינה, כילה, וחוֹזר חלילה. ומכיון שהתוֹר נשמר בקפדנוּת, לא היתה קנאה בלב המקבלים. קפדן גדוֹל היה בנקיוּת וּבלבוּש, והיה לוֹקח עמוֹ היערה בילקוּטוֹ כל מיני כלי רחיצה וחפיפה והיה מדקדק בסדר וּבניקיוֹן בבית. הנה כך היה תמיד, מסוּדר ומצוּחצח כמוֹ בתמוּנה. כשבא הצלם לצלמוֹ לא צריך היה כל הכנה. ועל זאת כיבדוּהוּ וחיבּבוּהוּ יהוּדים ונוֹכרים. ממנוּ קיבלה, כנראה, את החוּש הזה. וגם את אִמה הרגיל בכך. חמישה ילדה אמה ורק שלוֹשה נשארוּ בחיים. הבכוֹר, זה שבאמריקה, גרם להם צרוֹת רבוֹת עד שנלקח לצבא, וּכשמילא את ימי שירוּתוֹ לא בא אל המנוּחה. ישב בבית כמה חוֹדשים וסיפר מעשיוֹת והרפתקאוֹת מן הצבא, ואחר כך נסע ונדד עד שהגיע לאמריקה ולא הקים לוֹ בית וּמעמד. צוֹעני הוּא מטבעוֹ. וגם באמריקה הוּא נוֹדד ממקוֹם למקוֹם. גם האח הצעיר גרם צער לאִמה, שלא רצה ללמוֹד ונעשׂה בעל מלאכה, נַגר רהיטים. אבל הוּא חרוּץ במלאכתוֹ והגיע לאיזוֹ תכלית. מבּרוֹד הלך ללבוּב, וּמשם לוינה, ושם נשׂא אשה ויש להם שני ילדים חמוּדים. הנה התמוּנה העוֹמדת על השידה, המראה את ארבעתם, לבוּשים יפה וּמרוּצים. יש לוֹ שם בית מלאכה קטן לרהיטים וינאיים וּפרנסתוֹ מצוּיה בשוֹפי. אשתוֹ אינה יהוּדיה, והיא מוֹסיפה תמיד שוּרה אחת של שאילת שלוֹם על מכתביו, לאם ולה. האֵם יוֹדעת שכּלָתה נוֹכריה, אך אינה מדברת על כך. היא, הנצ’י, מקנאה בוֹ, באחיה זה, שהוּא גר בוינה, וּלפי מה שכתב לה, כבר ראה פעמיים אוֹתה, את הקיסרית. לפי בקשתה הוּא שוֹלח לה מזמן לזמן קטע מתוֹך עיתוֹן, שמסוּפּר בוֹ על הקיסרית.

כשהזכירה את הקיסרית, הביטה אל התמוּנה, זקפה ראשה ועיניה הבריקוּ מתחת לשמוּרוֹת העייפוֹת. כמה רגעים נח אריג הרקמה על בּרכּיה ללא תּך והיתה כחוֹלמת חלוֹם אוֹ כרוֹאה חזוֹן.

– עוֹד נדבּר על הקיסרית, – אמרה לי בקוֹל מסתוֹרי, וחזרה לרקוֹם.

ואני, אף כי החשיתי, הייתי מלא כיסוּפים לשמוֹע את דיבוּרה על הקיסרית.

ואוֹר של צחוֹק נראה על פנַי כשדיברה על “רגינה”, החתוּלה. כשרק השמיעה הנצ’י את שמה, קפצה החתוּלה מעל מרבּצה, התקרבה בפסיעוֹת חשאיוֹת והתחילה מתחַּככת בשוּלי שׂמלתה, הלוֹך וחָזוֹר. “יודעת היא שאנוּ מדברים עליה טוֹבוֹת והיא מתרגשת”, אמרה הנצ’י מתוֹך הנאה.

ראיתי שגם החתוּלה רקוּמה בנפשה וּבחייה.

היה בה מַעגָל מסוּיג ויציב של רעיוֹנוֹת על החיים, שהביעה אוֹתם לפני בצוּרה פשוּטה כל כך, שגם לי, לנער בן התשע, היוּ מוּבנים. לא העוֹשר, לא הכבוֹד ולא התאוה חשוּבים בחיים אלא היוֹשר, האהבה והיוֹפי. הדברים האלה עלוּ בקנה אחד עם מה שלמדתי בספרינוּ, ביחוּד בפרקי אבוֹת, על הדברים המוֹציאים את האדם מן העוֹלם. היא רק הוֹסיפה את היוֹפי, וּבזה היה חידוּש בשבילי, שהרי ב“אבוֹת” מדוּבּר בגנוּתוֹ של האוֹמר “מה נאה אילן זה”. ואת היוֹפי שעליו דיבּרה ראיתי בכל מה שהקיף אוֹתה: בניקיוֹן, בטעם הטוֹב של סידוּר החדר, בשקט שבוֹ עשׂתה את מלאכתה, בהסתפקוּתה במוּעט, בתמוּנת אביה ואחיה, ועל הכוֹל בתמוּנת האשה הנפלאה שעל הקיר, הקיסרית, שהכוֹל אהבוּה, שהכוֹל דיברוּ עליה בהערצה, והבּקיאים – גם ברחמים רבים, מאז מיתתוֹ המשוּנה של בנה יחידה, אהוּבה, רוּדוֹלף, וּביחוּד בשל הדוּרי היחסים שבּינה לבין הקיסר עצמוֹ וּנסיעותיה המרוּבּוֹת בגלל כך. קמעה קמעה גילתה לי הנצ’י את מחשבוֹת לבה על הקיסרית. היא דיברה עליה באהבה רבה. יוֹם אחד הראתה לי מעטפה גדוֹלה וּבה קטעי עיתוֹנים שוֹנים, שקיבלה מאת אחיה, וּבהם מסוּפּר עליה, על נסיעוֹתיה, על מנהגיה ויחסיה עם חצר המלכוּת, עם אנשים ועניינים שוֹנים. גם את דבר אהבתה לישׁראל ולמשוֹרר האוּמלל, החוֹלה, היינה, ידעה הנצ’י, וּדבר מצבת הזיכּרוֹן שהקיסרית הציבה לוֹ באִי קוֹרפוּ, מוּל ארמוֹנה. אף השמיעתני את אִמרתוֹ הידוּעה: “חוֹלה ויהוּדי – חוֹלה כפליים”. רבוֹת סיפּרה לי גם על ארמוֹנה האחר בשם “שלוַת יער” סמוּך לבירה, שכּינסה שם את כל דברי האמנוּת החביבים עליה, על החדר המיוּחד שהיה לה שם לשם כתיבתה, כתיבת שירים ויוֹמנים. ועל ארמוֹן הפּאֵר “גידילה” סמוּך לבוּדאפּשט, שהעם האוּנגרי נתן לה במתנה, לה ל“אֵם ההוּנגרים”. היא סיפּרה לי על שויוֹן נפשוֹ של רוּדוֹלף לגבי אשתוֹ, בת מלך בּלגיה, שנשׂא אוֹתה שמוֹנה שנים לפני מוֹתוֹ, על רוּחוֹ היפה, החוֹפשית, וגם על קלוּת דעתוֹ.

כשסיפּרה בחייה של הקיסרית הרגשתי שהיא מדברת על נפש קרוֹבה לה, שהיא מכּירה אוֹתה ויוֹדעת את סתרי לבה. ואז הייתי אנוּס להעיף מדי פעם בפעם מבט על התמוּנה שעל גבי הקיר, וּראה פּלא: התמוּנה חיתה בעיני, וכל מה שאמרה לי עליה הנצ’י קראתי בארשת פניה, כאילוּ אמרה: “אמת ויציב. כל מה שמספּרת לך הנצ’י אמת”… ואז הרגשתי עצמי, כביכוֹל, שוּתף לשתיהן, להנצ’י ולקיסרית, כאילוּ איש סוֹדן אני.

יוֹם אחד, אחר שהרבּתה לספּר לי על הקיסרית, הקריבה פניה אל אוֹזני ולחשה לי:

– היא אחוֹתי. הוּסכם בינינו שנהיה אחיוֹת. אל תגלה את הדבר לשוּם אדם, כי סוֹד הוּא…

דבריה אלה נראוּ לי מוּזרים קצת, אך קיבלתי על לשמוֹע סוֹדה של הנצ’י ויהי מה. קיבלתי וקיימתי.

על אמה לא דיברה אלא דרך אגב. לא מתוֹך זילזוּל, אלא מתוֹך שהיא

מציאוּת, שהיתה כאן ולא העסיקה את דמיוֹנה.

רק כעבוֹר שבוּעוֹת מספּר הזכירה אוֹתוֹ, את בעלה, את ר' פּינחס. מפי השמוּעה ידעתי, שאין ר' פּינחס מרוּצה ביוֹתר בבת זוּגוֹ, שבכל פסח, בהיוֹתוֹ בבית, הוא מדבר על גט. מה תהיה התכלית, רוֹצה הוּא בזרע, ועל פי דין, לאחר עשׂר שנים, הוּא חייב לגרשה ולישׂא אחרת. וּכבר עברו עשׂר שנים, וכמעט עוֹד עשׂר. בימים הראשוֹנים לבוֹאוֹ הוּא רך וּמשוּח וּמסוּר, ויוֹם אחד הוא בא ואוֹמר לה, שהוּא מוּכרח להתגרש ממנה, והיחסים ביניהם נעשׂים מתּוחים וקשים – עד אחרי החג. אך אחרי החג, לפני נסיעתוֹ, הוּא משלים עמה שוּב ודוֹחה את הגט וּמניח לה את הפּרוּטוֹת, כמשפּטוֹ מימים ימימה. היוּ אוֹמרים: אין לחשוֹש, מפני כילוּתוֹ לא יגרשנה לעוֹלם. ראשית, יצטרך ליתן לה את ה“כתוּבּה”, ושנית – הוּא מפחד לישׂא אחרת, שיצטרך לפרנסה. ואם יהיוּ ילדים ירבּוּ ההוֹצאוֹת, והוּא, עם כל רוֹך המשי שבוֹ, הכסף הוּא כל חייו, כל נשמתוֹ. והנצ’י אינה עוֹלה לו כמעט במאוּמה. ויש אוֹמרים: היכן ימצא נעימוּת כזוֹ שהוּא מוֹצא בביתוֹ בפסח? סדר כזה, ניקיוֹן כזה ונוֹי כזה – לא ימצא אצל שוּם אשה. על כן, אין איש מאמין שיגרשנה. רק דיבוּרים הם מן השׂפה ולחוּץ. ואם הוּא מענה אוֹתה שבוּע אוֹ שבוּעיים בכל שנה – מלוּמדת היא, המסכּנה, ביסוּרים…

היא דיברה בוֹ, הרחוֹק, באהבה, וּביראה. על בקיאוּתוֹ בתוֹרה דיברה, על דיבוּרוֹ הנאה, השקט, על נקיוּת דעתוֹ, על יפי מראהוּ. אף לא כיסתה את חמלתה עליו, שנשׂא אותה, אשה בעלת מוּם, שאלוֹהים מנע ממנה פרי בטן. הוּא אוֹהב ילדים, שאלמלא כן לא היה יכוֹל להיוֹת אמן פּדגוֹג כזה, הילדים לא היוּ אוֹהבים אוֹתוֹ כל כך וההוֹרים לא היוּ קוֹנים לוֹ מתנוֹת רבוֹת כל כך, שהוּא מביא להראוֹת לה. אבל מה היא יכוֹלה לעשׂוֹת לסיפּוּקוֹ? אוּלי – אוּלי עוֹד ירחמוּ עליה מן השמים ויתנוּ לה זרע, אף כי לא צעירה היא עוֹד. נדמה לה, כשהוּא נוֹסע, הוּא מאמין, שתגיענוּ באחד הימים בשׂוֹרה טוֹבה…

וּמדי דבּרה בוֹ נוֹצצה דמעה בעיניה. אך מיהרה וסיפגה אוֹתה בקצה הסינר הדק ושבה לרקמתה ולמנוּחתה.

ה

ב“חדר” הרגשתי עצמי נבדל משאר הילדים בני גילי. רוּחי היה במקוֹם אחר, אצל הנצ’י. הייתי בעיני מבוּגר וחייתי בעוֹלם של אצילוּת. הרי ברוּחי התהלכתי בחצרוֹת מלכים והייתי במידת מה, יחד עם הנצ’י, ריעה ואיש סוֹדה של הקיסרית היפה, העדינה, גדלת הנפש והצער. למדתי את פרשת השבוּע עם רש"י, פרקי “פסוּק” ושיעוּר בגמרא, בלי קוֹשי ובלי מכשוֹל, אך חיי רוּחי היוּ במקוֹם אחר. ולא פעם נדחקה תמוּנתה של הקיסרית לתוֹך דברי תלמוּדי.

לבי לא הלך אחרי משחקי חבירי, וּבשעה שהם שׂיחקוּ, הייתי עוֹמד מן הצד וּמסתכל בהם כזר וכתפוּס בהירהוּרים, והילדים הוֹסיפוּ על כינוּיי חדשים: “בעל החלוֹמוֹת” אוֹ “יוֹסף הצדיק” וכדוֹמה, אך אני לא שׂמתי לב לדבריהם. מה לי ולהם, נערים שעוֹלמם גדוֹל כזית?… לסוֹף פרשתי מהם כמעט לגמרי.

גם בבית הייתי מתהלך כנטוּל מן המציאוּת ונעשיתי בלתי מוּבן לאבי ול“דוֹדה”. נתפתחה בי רגישוּת יתירה והייתי מקפיד על נימוּסים ועל סדרי הבית והכלים. וה“דוֹדה”, שהיתה בדרך כלל מתגאה בהנצ’י, התחילה עוֹקצת אוֹתי בה: “ראוּ, נעשׂה אסתניס. רוֹצה הוּא שהכוֹל יהיה אצלי כמוֹ אצל הרוֹקמת. ראשית, איני כמוֹתה, ושנית – כלוּם יש לי אוֹתה הסבלנוּת לשמוֹר על כל דבר קטן? אין אנוּ יכוֹלים לחיוֹת ב”קוּפסה של צעצועים".

אף על פי כן היתה ה“דוֹדה” מקפידה יוֹתר מאשר קוֹדם לכן. אלא שדאגת הבית והפרנסה, האפייה שלוֹש פעמים בשבוּע והלקוֹחוֹת השוֹנים, שהיוֹ באים לקנוֹת את מעשׂה המאפה (מוֹניטין יצאו לאפיית ה“דוֹדה” והיוּ באים בעיקר מפּקידי הרשוּת לקנוֹת ושילמוּ בעין יפה), כל אלה עיכּבוּ.

הקיץ גָבר, והחדר של הנצ’י נעשׂה חם מאוֹד. גם החלוֹנוֹת הפּתוּחים לא הפיגוֹּ את כל חוּמוֹ, שהיה שוֹפע אל הגב מן התנוּר המפוּרגד, ביחוּד בימי האפייה. היא, הנצ’י, לא סבלה מזה, אך אלי היתה פוֹנה בשאילה:

– לא חם לך אצלנוּ?

ואני, כמרגיש עצמי אשם, ש“אנוּ” מסיקים את התנוּר, הייתי עוֹנה כמשתמט:

– לא נוֹרא. בבית המרחץ חם יוֹתר.

רוֹצה הייתי שה“דודה” לא תאפה כל כך הרבה, אבל ידעתי כי חלק מפּרנסתנוּ תלוּי בזה, כל עוֹד לא הצליח אבי בעסקיו. בימים שלא היתה אפייה נעם לי יוֹתר לשבת על הכיסא. והנצ’י אמרה אז:

– כבר התרגלתי בחוֹם התנוּר, עד שהוא חסר לי בימים שהגברת רוּדוֹרפר אינה אוֹפה.

היה לה מזלף של פח, צבוּע ירוֹק, כזה של ילדים, שבוֹ היתה משקה את העציצים. עבוֹדה זוֹ עשׂתה בעצמה, ולא על ידי אמה. לשם כך היתה יוֹצאת למלא את המזלף מים מן החבית שהיתה עוֹמדת במסדרוֹן הגדוֹל תמיד מליאה כמעט. היתה מתרוֹממת בקוֹשי על בהוֹנוֹת רגליה ושוֹאבת בנַטלה מן החבית וּממלאה את הכלי, אחר כך נוֹשׂאת אוֹתוֹ בזהירוּת, כשהיא מתנדנדת על יריכיה אל חדרה, הוֹלכת מעציץ לעציץ וּמַשקתוֹ לרוָיה. הייתי מבקש ממנה שתתן בידי את המזלף להשקוֹת, אוֹ גם ללכת למסדרוֹן וּלמלאוֹתוֹ מים מן החבית. רוֹב ילדים אוֹהבים מלאכה זוֹ, אך אני עשׂיתי אוֹתה גם מתוֹך רצוֹן לעזוֹר לה. וכן היתה משתפת אוֹתי בקשירת הצמחים בחוּט משי אל הסוּלמוֹנים.

בשעוֹת קבוּעֹוֹת היתה מוֹציאה את החתוּלה מן החדר החוּצה, שתלך ותעשׂה צרכיה (כך לימדה אוֹתה), ועד שתחזוֹר לרבצה היתה מתקנת לה את יצוֹּעה, וּמַשיבה בפיה את נשר שערוֹתיה, ובשוּבה היתה מלטפת את ראשה, אחר מניחה את לחיה על עוֹרה החם וּמשהה אוֹתה כמה רגעים מתוֹך עוֹנג רב.

– יש בגוּפה חשמל. כשאני מַגיעה אליה את לחיי זרמי חשמל נעימים עוֹברים את כל בשׂרי.

ניסיתי גם אני לעשוֹת כן, ולא חשתי כלוּם.

אסתר מלכה נהגה בי לפי היחסים שנוֹצרו בין בתה וביני, כלוֹמר, היתה מכבדת אוֹתי כגדוֹל והיתה מפנה לי את הדרך בכל מקוֹם שעברתי ונזהרה שלא לוֹמר לי “אתה”: כאֶל גדוֹל לכל דבר. לא ידעתי אשה שתקנית כמוֹתה. כל עבודה שעשׂתה, עשׂתה בשתיקה. גם במסדרוֹן, כשה“דוֹדה” היתה עסוּקה בשלה, היתה היא מטפלת בקדירוֹתיה הקטנוֹת בשתיקה. רק כשצריכה היתה לשאוֹל איזה דבר, היתה פוֹתחת פיה ושוֹאלת שאילה קצרה וּמחכּה לתשוּבה. וּכשקיבלה את התשוּבה, ניענעה בראשה ושבה לעסקה ולשתיקתה. כאילו חתמה בקרבה את כל הצערים: צער מוֹת הבעל בלא עתּוֹ, צער נדוּדי הבן הבכוֹר במדינוֹת הים, צער נישׂוּאיו של הבן הצעיר, ועל הכוֹל צער הבת בעלת המוּם, שאין לה חיים כל ימוֹת השנה בלי הבעל, וּכאֵבה בימים המעטים שהוּא בבית, שאז עליה להסתלק מן הבית וּלבקש לה לינה אצל זרים, אבל ידוּעים לה כל העינוּיים שהוּא מענה את הנצ’י בדרישת הגט שלוֹ. כל הצער המרוּבּע הזה היה חתוּם בה ולא השׂיחה אוֹתוֹ לאיש. כל ישוּתה נתכנסה בחוֹבתה – לשמוֹר על הבת, לדאוֹג לה, לשרת אוֹתה, ללכת אל הלקוֹחוֹת, אל החנוּת, לכל מקוֹם שהיא שוֹלחת אוֹתה, לבשל בשבילה, לכבּס את לבניה, לנקוּת את החדר, לשתוֹק עליה תמיד, לראות בצערה ולשתוֹק ולשתוֹק. מי יודע, אם לא קינן בה הפחד, פן יבצע ר' פּינחס סוֹף סוֹף את איוּמוֹ ויגרש את הנצ’י, וּמה יהיה אז על שתיהן?

ו

הגיע ערב חג השבוּעוֹת. הלכתי עם שניים מן הנערים חבירי אל הנחל הסמוּך לעיירה והבאתי חצב ירוֹק ורענן לשטוֹח על הרצפה, וגם להנצ’י הכנסתי מקצת ממנוּ. היא הוֹדתה לי ואמרה, שלא תשטח אצלה חצב, משוּם שהוּא מפריע בהליכה וּמלכלך את הרצפה, אך אם אוּכל להביא לה מעט ענפים וּפרחים של אזדרכת אוֹ של שיטה – תשׁמח מאוֹד. אוֹהבת היא את חג השבוּעוֹת כשיש עמוֹ ריח של שׂדה וגן. לא עברה מחצית השעה עד שהבאתי לה צרוֹר גדוֹל של ענפים פוֹרחים, גם אזדרכת וגם שיטה, ונוֹסף על אלה אגוּדת יסמין, כל אחד וצבעוֹ וריחוֹ עמוֹ. את היסמין קיבלתי מאת בת הנגר הפּוֹלני הגר בסימטה, לא הרחק מביתנוּ, בתוֹך גינת נוֹי חמוּדה. “בשביל פּאני הנצ’ה? ברצוֹן רב. הרי היא רקמה את כתוֹנתי…”, אמרה הפּאניינקה והעניקה לי מפּרחיה אגוּדה גדוֹלה.

בשׂכר מתנה זוֹ אנוּס הייתי לאכוֹל בחג מן הלביבוֹת של גבינה שבישלה אסתר מלכה. הלביבוֹת היוּ דוֹמוֹת לאלוּ שאכלתי בביתנוּ, וּבכל זאת נראוּ לי שוֹנוֹת מהן, אצילוֹת יותר. אסתר מלכה הגישתן לי על פי הנצ’י בצלחת קטנה. הצלחת קו של תכלת הקיף אוֹתה, והיא נראתה לי עדינה ביוֹתר והוֹסיפה על טעמן הדק של הלביבוֹת. מילוּין נראה לי צהוֹב ושקוּף יוֹתר משלנוּ. אף על פי כן הכּני לבי שאכלתי אצלן. ידעתי מה קשים חיי שתי הנשים.

כשנכנסתי לחדר מצאתי את שתיהן לבוּשוֹת שׂמלוֹת חג וּמטפּחוֹת חג לראשיהן. המטפּחוֹת היוּ מתנת ר' פּינחס שהביא להן לפסח של שנה זוֹ. אסתר מלכה היתה בבוֹקר בבית הכנסת, ראיתיה בחלוֹן של עזרת הנשים, והסידוּר שלה עדיין מוּנח היה על השוּלח הקטן, היא, הנצ’י, הוֹלכת לבית הכּנסת רק ביוֹם הכּיפּוּרים. קשה עליה מאוֹד ההליכה בדרך ארוּכּה, וּביחוּד העלייה במדריגוֹת אל עזרת הנשים.

השעה היתה ארבע אוֹ חמש. אבי וה“דוֹדה” ישנוּ שינה שלאחר הצהריים, ואני קצרה רוּחי לישב באפס מעשה בביתנוּ הדוֹמם. הלכתי והקשתי על הדלת של הנצ’י, וּכשנקראתי להיכּנס נכנסתי ואמרתי בשפה רפה: “יוֹם טוֹב”, וענוּ לי שני קוֹלוֹת בבת אחת. תמהתי בראוֹתי את הנצ’י יוֹשבת בלי עבוֹדה, ועוֹד יוֹתר תמהתי במצאי את אמה יוֹשבת כנגדה. הענפים הפּוֹרחים היוּ מקשטים את התמוּנוֹת שעל הקירוֹת וּפרחי היסמין עמדוּ בשתי צנצנוֹת גביש מליאוֹת מים צלוּלים, אחת על השוּלחן ואחת על השידה. רוּח חג ושלוה היה נסוּך על החדר ועל שתיהן וראיתי כי שתיהן שמיחוֹת לבוֹאי.

אסתר מלכה הקריבה לי את הכיסא הפנוּי והזמינתני לישב.

ישבתי ושתקתי, כי לא היתה מלה בפי.

אמרה אסתר מלכה:

– יפה שבא אלינוּ אוֹרח בחג. בימוֹת החוֹל באוֹת לקוֹחוֹת. אך בשבתוֹת וּבחגים אין איש נכנס אלינוּ. אין לנוּ קרוֹבים כאן.

מימַי לא שמעתי מפּיה דיבּוּר ארוֹך כזה.

והנצ’י אמרה:

– יעקב הוא בן בית אצלנוּ.

הוֹסיפה אסתר מלכה:

– הגבר היחידי הנכנס אלינוּ לפעמים.

והנצ’י תיקנה:

– הידיד היחידי שיש לנוּ כאן.

והביטה בי בעיניה הפיקחוֹת כאוֹמרת: אין איש יוֹדע את סוֹדנו, לא כן?…

ואני עדיין אין מלה בפי, ומבוּכתי גדלה למראה שתי הנשים בשבתן יחד בטילוֹת מעבוֹדה מתוֹך מנוּחת שבּתוֹן, כי מיוֹם שבאוּ לגוּר עמנוּ, לא הייתי בחדרן, אלא בימוֹת החוֹל.

– אילו ענפי פרחים הביא לנו יעקב! – קראה אסתר מלכה, בהעבירה את מבטה העייף אך הקוֹרן קצת על הקירוֹת, על השוּלחן ועל השידה.

– הוּא קאוַאליר אמיתי!

לא הכרתי את אסתר מלכה השתקנית, הנראית תמיד כשרוּיה בפחד, ועתה – דיבוּר כזה בפיה! חשתי להט צוֹרב בלחָיי, ועדיין לא מצאתי דיבוּר כל שהוּא.

– אם כן, אמא, תכבּדי אוֹתו בלביבוֹת, – אמרה הנצ’י – מיוֹם שיעקב מבקר אצלנוּ לא הגשנוּ לוֹ שוּם “כיבוּד”. באמת לא נהגנוּ בוֹ כיאוּת…

ושוּב נתנה בי אוֹתוֹ מבט רב כוָנה.

עתה מצאתי מלים.

– חן חן, – קראתי בהתעוֹררוּת. – אכלנוּ היוֹם הרבה לביבוֹת. אני שׂבע. באמת. אל תטריחוּ עצמכן בגללי.

– הן לא תבייש אוֹתנוּ, – אמרה הנצ’י – לא תתן “סל” לשתי גבירוֹת.

– תוֹדה. באמת לא צריך," – ניסיתי לעמוֹד בסירוּבי.

– צריך, צריך, – אמרה אסתר מלכה וקמה ממקוֹמה – קדירת

הֹלביבוֹת עוֹמדת בתוֹך הרמץ והן חמוֹת וטוֹבות. הנה אביא צלחת קטנה.

הוֹציאה צלחת מן השידה, אוֹתה צלחת המוּקפת קו של תכלת, והביאה לי מן המסדרוֹן כחצי תריסר מן הלביבוֹת הטוֹבוֹת, שהעלוּ אד חם וטוֹב של בצק מבוּשל, גבינה וחמאה, אֵד עוֹלה וּמתמזג עם ריח שדה וגן ועם רוּח החג הנאצל, חג השבוּעוֹת.

לא היתה לי ברירה ואכלתי בדרך נימוּסית מאוֹד במזלג. נהגתי כקאוַאליר ושיבּחתי את טעמן, וכשניסיתי להשאיר שתיים, אמרה הנצ’י: – יותר מדי קאוַאליר אינך צריך להיוֹת. אינך צריך להשאיר כלוּם. לא זר אתה אצלנוּ…

באין ברירה אכלתי גם את השתיים הנוֹתרוֹת. הן ערבו מאוֹד לחכּי. ניגבתי שפתי יפה במטפּחת המקוּפּלת שבכיסי.

כשיצאה אסתר מלכה עם הצלחת הריקה למסדרוֹן, לחשה לי הנצ’י בהתעוֹררות משוּנה:

– אמא תלך לשעה ואני אקרא לפניך מתוֹך העיתוֹנים על “אחוֹתי”.

– טוֹב, – אמרתי בהתרגשוּת.

– קיבלתי מאחי קטעים חדשים. אבל הן גם את הישנים לא תדע. עוֹד לא קראתי לך כלוּם.

קמה בי סקרנוּת לשמוֹע מה מסוּפר בעיתוֹנים על הקיסרית. נשׂאתי עיני אל התמוּנה וקראתי בעיניה: מוּטב שתשמע מה הנצ’י תקרא לפניך.

אסתר מלכה שבה והחזירה את הצלחת הנקייה אל השידה והנצ’י אמרה לה:

– מה את סבוּרה, אמא? על ביתוֹ של פּוֹדהייצר כבר העלוּ את הגג?

אסתר מלכה הסתכלה רגע בשנינוּ, אחר אמרה:

– רצוֹנך שאלך ואראה?

– אם לא קשה לך.

האם נטלה את הסוּדר מתוֹך הארוֹן, תלתה אותו על כתיפיה והלכה.

ז

כשנשארנוּ לבדנוּ בחדר אמרה לי בלחש, כחוֹששת לזר שומע:

– עתה, יעקב, נוּכל לקרוֹא באין מפריע.

הלכה והעלתה מבּין כלי הרקמה המסוּדרים שבשידה את המעטפה הגדוֹלה והוֹציאה מתוֹכה כמה קטעי עיתוֹנים, ישבה על כיסאה הרגיל, ואת רגליה נתנה על ההדוֹם, והתחילה קוֹראה באוֹזני בקוֹל נמוּך וּבהטעמה קלה את הכתוּב. מלים שנראוּ לה קשוֹת בשבילי הסבּירה לי.

קטע ראשוֹן סיפּר על ביקוּרה של הקיסרית אצל אחוֹתוֹ הזקינה של היינה בהאמבּוּרג, אצל שארלוֹטה מאֶמבּדן, בת התשעים. הכוֹתב סיפּר על שיחתה עם הזקינה המוּפלגת ודברי התפּעלוּתה של הזקינה מן הביקוּר הרם הזה. היא אמרה: “שוּם סוֹפר בעוֹלם שכתב על אחי לא הבין אוֹתוֹ כקיסרית אֶליזאבּט”.

בעיניה של הנצ’י עלה נוֹגה לרגע.

בקטע אחר היה מדוּבּר על שמוּעוֹת מתהלכוֹת, כי דיכדוּך נפש כבד תקף את הקיסרית, והיא חוֹזרת ואוֹמרת כי “האנשים מבקשים לרצחה נפש”. הכוֹתב הכחיש את השמוּעוֹת כמשוּללוֹת יסוֹד. להפך, מצב רוּחה של הגבירה נשתפּר בזמן האחרוֹן… אבל הנצ’י אמרה לי, שהיא דוקא מאמינה בשמוּעוֹת. יוֹדעת היא את נפש “אחוֹתה” בזמן האחרוֹן.

בקטע אחר, מזמן קדוּם יוֹתר, היה מסוּפר, כי בהגיע אל הקיסרית השמוּעה על מוֹתוֹ הטראגי של בנה, אמרה: “לכל אדם רגע בחייו בו מתה נפשוֹ. ואין זה מחייב, שגם גוּפוֹ ימוּת באוֹתוֹ רגע”. לדברי הקטע הזה הבטנוּ שנינוּ בתמוּנה שעל הקיר, והנצ’י אמרה: “אחוֹתי האוּמללה”.

אני ראיתי חיורוֹן גדוֹל בפניה של הקיסרית ושאלתי את הנצ’י אם אפשר דבר כזה: נפש מתה וגוּף קיים? הנצ’י הניחה את כפּה על ראשי ואמרה בעצב: “כן, אפשר”.

אחר קראה עוֹד קטע, הוּא הקטע האחרוֹן, המתאר את האסוֹן שקרה בשנה שעברה בפאריז את אחותה סוֹפיה מאַלאַנסוֹן, שנשׂרפה יחד עם יותר ממאה קרבנוֹת אחירים, כשנתפּוֹצצה מכוֹנה של קינוֹמאטוֹגראף בשוּק מפוֹאר, שנערך שם לטוֹבת מוסד חסד ידוּע. הכוֹתב לא קימץ בצבעים ותיאר את פרטי האסוֹן, כאילוּ היה באותו מעמד. אחר כך דיבר על רוּחה של הקיסרית שזוֹעזעה מאוֹד על ידי האסוֹן, וכי בחוּגי החצר בוינה רבה הדאגה לשלוֹמה.

ראיתי דמעה בעיניה של הנצ’י, וגם אני התאַפּקתי בקוֹשי מבּכי. אני הייתי נרגש ביחוּד מתיאוּר ההרוּגים והפּצוּעים. נשׂתררה דוּמיה בחדר, עד כי הרגשתי צוֹרך להפסיקה בשאלה:

– מה כוֹתב ר' פּינחס?

הנצ’י לא הוּפתעה מן השאילה וענתה:

– אינוֹ כוֹתב. רק לראש השנה הוּא שוֹלח כרטיס של ברכה. הנה הם כוּלם על השוּלחן, קשוּרים בחוּט של משי. חמישה עשׂר כרטיסי ראש השנה.

מצא חן בעינַי הדבר שהיא שוֹמרת את כרטיסי הברכה של ר' פּינחס, אך לא מצא חן בעיני שאינוֹ כוֹתב לאשתוֹ ואין הוּא יוֹדע מה שלוֹמה ואין היא יוֹדעת מה שלוֹמוֹ מפּסח עד פּסח?… חשתי בלבי טינה עליו.

– ואם אַת חוֹלה, אין הוּא יוֹדע? ואם הוּא חוֹלה אין את יוֹדעת? – שאלתי בתמיהה.

– כן, גם אני איני כוֹתבת אליו. כי איך אכתוֹב אליו ואיני יוֹדעת אם לרצוֹן לוֹ הדבר? וּבאמת סיפר לי בפסח זה, כי חלה שם השנה, וימים אחדים היה חוֹלה מאוֹד, ולא ידעתי. מה אעשׂה וכך הוּא פּינחס?

לא הוֹספתי לשאלה שאילוֹת בעניין זה. השלמתי בלבי, כי כך הוּא, מאחר שראיתי שגם היא השלימה. כך הוּא ר' פּינחס.

היא אספה בזהירוּת את קטעי העיתוֹנים לתוֹך המעטפה, הלכה והחזירה את המעטפה למקוֹמה בשידה, אחר אמרה לי:

– במה נחשב סבלי לעוּמת סבלה של “אחוֹתי”? חיי קטנים וסבלי קטן… הנה אקרא לך שיר קטן של היינה, שיר אהוּב מאוֹד על “אחוֹתי”. אפשר מתוֹכוֹ תבין לנפשה יוֹתר.

נזדקפה על בהוֹנוֹת רגליה והוֹרידה מן המדף את הכרך של שירי היינה, פתחה אוֹתוֹ, וּבעמידה קראה את השיר הזה:

בְּבֹקֶר קַיִץ רַב־זֹהַר

בַּגָּן אֶתְהַלֵּךְ לְרוּחַ הַיּוֹם.

הַפְּרָחִים לוֹחֲשִׁים וְדוֹבְרִים,

וַאֲנִי כְּאִלֵּם אֶתְהַלֶּךְ דֹּם.

הַפְּרָחִים לוֹחֲשִים וְדוֹבְרִים,

מַבִּיטִים בִּי שׁוּב וְשׁוּב:

אַל יֵרַע לִבְּךָ עַל אֲחוֹתֵנוּ,

הָהּ, גֶּבֶר חִוֵּר וְעָצוּב!

היא קראה את השיר ברגש רב, וחזרה פעמיים על שני החרוּזים האחרוֹנים. מדגישה את המלה “אחוֹתנוּ”. ובהחזיקה את אצבעה בין דפּי הספר אמרה:

– אתה מבין, יעקב? הפּרחים קוֹראים לאהוּבתוֹ “אחוֹת”. כי אמנם פרח היא כמוֹהם. ו“אחוֹתי” הקיסרית יוֹדעת גם יוֹדעת את נפש המשוֹרר, “הגבר החיור והעצוּב”, והיא רוֹצה רק דבר אחד – שגם הוּא ידע את נפשה. בטוּחה אני שקיים קשר בין שניהם: בין “אחוֹתי”, שנפשה מתה וגוּפה חי, וּבין המשוֹרר, שגוּפוֹ מת ונפשוֹ חיה לעד. אתה מבין אותי, יעקב?

– כן, אני מבין אוֹתך, עניתי ברעד שפתייים.

היא החזירה את הספר למקוֹמוֹ, ניגשה אלי והניחה את לחיה על ראשי. איני יודע אם היא הרגישה “זרמי חשמל”, אבל את גוּפי עברוּ זרמים כאלה.

באוֹתוֹ רגע נשמע שיעוּלה של אסתר מלכה במסדרוֹן.

– אמא חזרה כבר, – אמרה הנצ’י נבהלת, כנערה שנמצאה בעווֹנה.

ח

בתחילה מוּזר היה בעיני, כי הנצ’י זוֹ, שכל מעייניה ורגשוֹתיה נתוּנים לקיסרית, לקטעי העיתוֹנים ובמקצת גם לר' פּינחס, כשהיא מדברת עם בני אדם אחירים, חוּץ ממני למשל, ועם ה“דוֹדה” אוֹ עם אמה, וּביחוּד עם הלקוֹחוֹת (יש שאני קוֹלט שׂיחתן מבעד לדלת הסגוּרה, אוֹ בצאתן והדלת פתוּחה רגעים מספר) – היא ככל האנשים. גם קוֹלה אז אחר, גבוֹה יוֹתר וּצלילוֹ אחר, בלי נידנוּד של מסתוֹרין, פשוּט, גלוּי, מעשׂי, אך לאט לאט תפסתי את הדבר ולא תמהתי עוֹד: היא חיה חיים כפוּלים – בסתר וּבגלוּי. שתי הנצ’וֹת הן. ואני גאה הייתי שהיא משתפת אוֹתי בחיי הסתר שלה, שהיא עוֹשׂה אוֹתי, בן התשע, לאיש סוֹדה. ידיעה זו מילאה אוֹתי רגש מעוּדן והכרה של חשיבוּת, אך מגוֹרה הייתי תמיד, לעתים עד דמעוֹת. שמרתי את הסוֹד, אבל לא יכוֹלתי לשמוֹר שיווּי משקלי כמוֹה ולחיוֹת חיים כפוּלים, והכוֹל הרגישוּ

בשינוּי שחל בי, ולא ה“דוֹדה” בלבד, שהיתה מתבוֹננת בי הרבה, אלא גם אבי, שהיה מפוּזר וּמוּטרד בעסקיו, היה שוֹאלני מה לי. השתמטתי מתשוּבה ברוּרה ככל שיכוֹלתי.

יוֹם אחד לקחה אוֹזני, בהיוֹתי במטמוֹרת שלנוּ, שיחה בין אבי וּבין ה“דוֹדה”, כששניהם עמדוּ בערוּגת הירקוֹת שמאחוֹרי ביתנוּ. אפשר שה“דוֹדה” כיונה שהשׂיחה תהיה בחוּץ, כדי שאני לא אשמע, והיא לא ידעה שאני נמצא אותה שעה במטמוֹרת והקוֹלוֹת מגיעים אלי ברוּר בעד סדקי הנסרים שבקיר.

ה“דוֹדה” אמרה:

– הוּא לא אוֹתוֹ הילד. מיוֹם שהן באוּ לגוּר אצלנוּ הוּא שקוּע בחלוֹמוֹת, מתרחק מחברת ילדים.

– תמיד היה קצת פוֹרש מן הילדים, – אמר אבי.

– אבל לא במידה כזוֹ. גם המוֹרה הנכנס לביתנוּ אוֹמר, שהוּא מרגיש בוֹ שינוּי לא לטוֹבה. הוּא מפוּזר ואינוֹ שוֹמע מה שהמוֹרה מסבּיר, ושוֹאל מה שכבר הוּגד לוֹ.

– באמת איני מבין מה עניין לוֹ לנער אצל הגיבּנת. האם לא שמעת על מה הם מסיחים?

– מעוֹלם לא שמעתי שׂיחתם. אוֹ שהם מדברים בלחש אוֹ שהם שוֹתקים. מתוַדה אני, כי כמה פעמים, בהיוֹתי במסדרוֹן, נטיתי אוֹזן לשמוֹע ולא שמעתי. וּכשאני נכנסת, אני מוֹצאת אוֹתוֹ יוֹשב לידה על הכיסא וּמסתכל במלאכת ידיה. מימי לא ראיתי נער בן גילוֹ, שישב ויסתכל במלאכת רקמה של אשה.

– וּבכן, מה יש בדעתך לעשות?

– יוֹדעת אני? כבר דיברתי אליו כמה פעמים והסברתי לוֹ, שלא מן הנימוּס הוּא לשבת שעוֹת אצל אנשים זרים. בוַדאי הוּא לטוֹרח. הוּא שמע לי ויוֹם או יוֹמיים לא נכנס, אחר כך התחיל שוּב הוֹלך שמה. איני מבינה מה הכוֹח המוֹשכוֹ שמה.

– ואין הוּא מספּר כלוּם עליה?

– לא. הרוֹשם שלי הוּא, שיש איזה סוֹד ביניהם. יוֹתר מדי הוּא שוֹתק עליה. ניסיתי למשכוֹ בלשוֹנוֹ, ולא עלה בידי להוֹציא ממנוּ מלה. הרי אתה מכּיר אוֹתוֹ, שהוּא עקשן.

– על כל פנים איני חוֹשש שיש ביניהם רוֹמן, – אמר אבי, כדרכוֹ, בהלצה.

– אף על פי כן הדבר מדאיג אוֹתי. שמעתי גם מפי שכינים: “מה היה לוֹ ליעקב? הוּא מתהלך כ”פּרינץ" (יוֹרש עצר). אי אפשר לדבּר עמוֹ".

– ואת השיעוּרים הוּא מכין?

– כן. הוּא בא תמיד ואוֹמר לי: “הדוֹדה”, הנה גמרתי את שיעוּרי. אני נכנס אל הגברת שפרלינג". כגדוֹל הוּא מדבּר. בתחילה צחקתי בלבי, עתה אני דוֹאגת. ילד צריך להיוֹת ילד.

– מילא, היא לא תקלקל אוֹתוֹ. ואוּלי מן הראוּי לשלחוֹ לשבוּעוֹת מספר אל גיסי לאחוּזה? יש גם שם מלמד ומוֹרה.

– מה אתה חוֹשב: רעיוֹן לא רע הוּא. כדאי היה…

באוֹתוֹ רגע נפלה הנפה מעל המסמר שקיר, ואני נתבהלתי ויצאתי מן המטמוֹרת ולא שמעתי את סוֹף השׂיחה.

לא היתה בי התלהבוּת לרעיוֹן הנסיעה אל דוֹדי, אף על פי שידעתי יפה, כי לעת אחרת הייתי שׂש על בשׂוֹרה כזוֹ.

אבי הוֹציא את מחשבתוֹ אל הפוֹעל, וּבעצמוֹ הוֹליכני בדוּפניתוֹ אל האחוּזה. ביליתי שם כחוֹדש ימים. השׁיחה ששמעתי במטמוֹרת לא נשכחה מלבי והשתדלתי להיוֹת מעוֹרב עם ילדי דוֹדי, ילדים מחוּנכים שעשׂוּ כל מה שיכלוּ לשעשעני וּלהנעים שבתי עמהם והכניסוּני בכל סוֹדוֹת האחוּזה הגדוֹלה. אבל גם הנצ’י לא משה מזכרוֹני, והייתי חוֹשב תמיד בה וּבכל מה שלמדתי מפיה. ביחוּד בלילוֹת על משכבי, בטרם ארדם, אוֹ בחלוֹמוֹתי, הייתי רוֹאה אוֹתה, את הקיסרית, את וינה, ארצוֹת ואיים, וגם אחיה ור' פּינחס ואסתר מלכה לא חדלוּ לפקדני.

וּכשתמוּ ימי ביקוּרי שׂמחתי בסתר לבי לשוּב לביתי, כלוֹמר, לביקוּרי בחדרה של הנצ’י.

כשנכנסתי בחזירתי אל חדרה, ראיתי שגם היא חרדה לקראתי, אף כי התאפּקה מלגלוֹת את אשר בלבה.

ט

עבר הקיץ והימים הנוֹראים התקרבוּ.

מראש חוֹדש אלוּל ואילך נשמע קוֹל השוֹפר מבית שכיננוּ השוֹחט. הוּא היה בעל תוֹקע בבית הכנסת והיה משמיע בכל בוֹקר תקיעוֹת וּשברים וּתרוּעוֹת, מקצת מפני מצוַת החוֹדש וּמקצת לשם אימוּנים לימים הנוֹראים. זכוּרני שקוֹל השוֹפר השפּיע עלי באוֹתה שנה יוֹתר מבשאר שנים. בוַדאי בשל רגישוּתי היתירה. הכּמישה בגנים, העגמימוּת המתוּקה שבאוֹר החמה, הרוּחוֹת המנַשבוֹת כבר בחריפוּת סתוית – על כל אלה ייבּב השוֹפר והטיל בי חרדה מהדהדת.

ביתנוּ היה מרוּחק מטבּוּרה של העיירה. אבי קיבל ידיעה דחוּפה, שעליו לנסוע מיד לאיזה מקוֹם, וּבחפזוֹ מסר על ידי מכתב להביאוֹ לסוֹֹחר תבוּאוֹת הגר בעבר השני של העיירה, בשכינוּת ביתוֹ של פּוֹדהייצר העוֹמד בגמר בניינוֹ.

באמצע הדרך בין ביתנו וּבין מרכז העיירה, מאחוֹרי גדר פסיסים מצוּבּעת, עמד בית נאה, וילה של עץ, מוּקף אילנוֹת וערוּגוֹת פרחים, וּלפניו מרפּסת סכוּכה, מגוּלפת, וחבלבלים משׂתרגים עליה. בבית זה שכן כבוֹד גזבר האחוּזה לאשצ’וֹבר. היה זה הבית הנאוֹר ביוֹתר שבעיירה כוּלה. שם ישבוּ, כדרך הפּרצים, במרפּסת המוּצלה, שתוּ קפה בספלים נאים ואכלוּ עוּגוֹת טוֹבוֹת בכל ימוֹת השבוּע, שׂוֹחחוּ בנעימוּת וצחקוּ בקוֹל כבוּש, וקראוּ ספר לוֹעזי, אוֹ את העיתוֹן "נוֹיה פרייאֶה

פּריסה", שהיה מתקבל בשבילם בדוֹאר. גם האשה וגם הבנוֹת והבנים, כוּלם מגוּדלים, היוּ משׂכילים. אם מישהוּ רצה לדעת מן הנעשׂה בעוֹלם הגדוֹל, היה ניגש בערב לבית לאשצ’ובר. אך מעטים הלכוּ שמה, כי הטוֹן שבבית היה עצוּר, אף כי בלי כל יהירוּת, והאנשים הלבוּשים יפה נראוּ כפוֹרשים לחיים ביניהם לבין עצמם ולא התערבוּ בענייני העיירה. אף על פי שגרוּ בה זה כעשׂר שנים, אבק של זרוּת עוֹד דבק בהם. רק בשבתוֹת וּבחגים הלכוּ ההוֹרים והבנים לבית הכנסת, וגם שם נהגוּ בהסתייגוּת מנוּמסת ונאה וחזרוּ לביתם יחד לחיוֹת את חייהם הנאצלים.

אוֹתוֹ יום שהלכתי להוֹליך את המכתב שהשאיר לי אבי היה מעוּנן ורוּח נשבה בחזקה. מעטים היוּ העוֹברים והשבים בשעה זוֹ שלפני הצהריים. הרוּח טרפה את העלים מעצי הערמוֹנים הגדוֹלים שבצד הדרך וגילגלה אוֹתם באויר ועל פני הדרך. חוּטי הטלגראף, שהוּעמד מקרוֹב, זימזמוּ תמיד למרחקים וּממרחקים רבים. הרגשתי באויר הנרגש משהוּ לא רגיל, כציפייה לאיזה דבר חדש, לא נוֹדע.

לא עברתי חצי הדרך עד שבקעוּ פתאוֹם צילצוּלי פעמוֹנים משני בתי היראה: הקוֹסטיוֹל הקאתוֹלי והצירקבה הרוּתינית, צילצוּלים המוֹדיעים על מת. אוֹזני רגילה היתה בצילצוּלים אלה, אבל לא משתי הכנסיוֹת בבת אחת. והפעם היה בהן איזה כוֹבד, איזה עוֹמק מיוּחד, כעין קריאה לעוֹלם, כזעקת שבר גדוֹלה.

הייתי כוּלי תמיהה. אף נראוּ לי אנשים ניצבים ברחוֹב, בחלוֹנוֹת וּבמרפּסוֹת הבתים, תמיהים זה אל זה ועוֹשׂים בידיהם וּבפניהם תנוּעוֹת של שאילה ואי ידיעה. וּכשקרבתי אל בית הגזבּר ראיתי את כל בני המשפּחה במרפּסת, נרגשים מאוֹד, והבן הגדוֹל עוֹמד על סוּלם וּמתייגע לחזק מוֹט של דגל גדוֹל, דגל שחוֹר, מוּרר ונגרר וּמפרפר ברוּח. לא סמל, לא אוֹת על הדגל, רק יריעה שחוֹרה מחוּבּרת אל מוֹט. מיהרתי שמה ועמדתי במדרכה מוּל המרפּסת שמאחוֹרי הגדר, נושׂא פנַי וּמסתכל במראה ולבי מתפּעם בחזקה. שבתי והבטתי בדרך הלאה, וראיתי על ביתוֹ של השוֹפט, במרחק מה, כבר תלוּי דגל שחוֹר כזה, מתחבט וּמקוֹנן, מתחבּט ומקוֹנן. והלאה מזה – שוּב דגל, ועוֹד אחד, מבית הרוֹפא וּמבית הנוֹטאריוֹן, כוּלם כסוֹפקים כּפּיים על איזה אסוֹן, איזוֹ שוֹאת פתאוֹם.

האנשים שבמרפּסת ראוּ את פני התוֹהים, ואחת הבנוֹת, שצמה קלוּעה מקיפה את ראשה, צעקה אלי:

– לא שמעת מה קרה? הקיסרית נרצחה. אנארכיסט דקר אוֹתה בלבה וּמתה…

“הן, הן”, ניענע האב בראשוֹ היפה וּבזקן השׂיבה המסוֹרק, כשהוּא מחזיק בידוֹ גיליוֹן גדוֹל של העיתוֹן הגרמני.

לא ידעתי מה זה “אנארכיסט” וחשבתי כי פירוּשוֹ “רוֹצח” או “גזלן”. כוּלי הייתי נרעש ונפחד. האוּמנם נהרגה הקיסרית? האפשר? למה? האשה הנפלאה, הטוֹבה, הרחמניה, אוֹהבת הבריוֹת… האשה גדלת הנפש, האוּמללה… הקיסרית שלנוּ… של הנצ’י.. ומה יהיה? מה יהיה?… מה יעשׂוּ כל האנשים?… והנצ’י – איך תפּוֹל הידיעה עליה? היא בוַדאי תמרר בבכי ולא תקבל תנחוּמים. הן נפשה קשוּרה בנפשה (זכרתי את דברי יהוּדה על יעקב ויוֹסף). זוֹ תהיה בשבילה מכה קשה מנשׂוֹא. להסתיר ממנה את הדבר – מן הנמנע השמוּעה בודאי מקיפה כבר את כל המדינה, כל עיר וכל כפר וכל בית, וגם אליה תגיע בעוֹד רגע אוֹ רגעים…

– שבוּע ימים יהיוּ תלוּיים הדגלים, – דיברה אלי הנערה נשענת בגוּפה אל מעקה המרפּסת – כל העוֹלם יתאבּל על מוֹתה של הקיסרית… “כן, כן”, ניענע אביה היפה בראשוֹ ובזקנוֹ.

עמדתי ושמעתי ולא עניתי דבר. מה אעשׂה עתה? האלך בשליחוּתי למסוֹר את המכתב, אוֹ אחזוֹר הביתה לספּר מה קרה, אם עדיין אינם יוֹדעים, ולראוֹת מה שלוֹם הנצ’י? אם אבוֹא ואמצא כי אכן נוֹדע להם הדבר – בודאי אראה את הנצ’י שוֹכבת על מיטתה מכוּוצת ומיבּבת בחשאי, אמה עוֹמדת עליה, כוס לימוֹנאד בידה והיא מתחננת אליה כי תלגוֹם מן הכוֹס, לפחוֹת טיפּה אחת, אך היא, הנצ’י, מקוּפּלת וּמצוּמצמת כילדה, מתלעלעת בבכי חשאי ואפילוּ אינה עוּנה לה…

עמדתי רגעים מספר נמלך בדעתי אם ללכת הלאה אוֹ לשוב, וּלסוֹף החלטתי לעשׂוֹת שליחוּתי. אבל אחרי פסיעוֹת אחדוֹת עמדתי שוּב, תוֹהה על עצמי ועל הכוֹל, מסתכל בדגלים השחוֹרים המתלבטים ברוּח, מקשיב ללבטיהם וּלקינתם ואיני יכוֹל ללכת הלאה. הפעמוֹנים צילצלוּ ביתר עוֹז, והאנשים ברחוֹב, רוּבם נוֹכרים, נראוּ לי משוּנים, כעטוּפים איזה דוֹק שקוּף המבדיל אוֹתם מן המציאוּת. מתוֹך מאמצי לב הגעתי אל שדרת הערמוֹנים, ושוּב עמדתי, מקשיב להלמוּת לבי. לבסוֹף, כמו אינסטינקטיבית, הפכתי פני והתחלתי רץ בחזרה, הביתה.

הדגל במרפּסת בית לאשצ’ובר כבר היה מחוּזק היטב. אך המרפּסת היתה ריקה מאדם. היה לי הרוֹשם: האנשים נכנסוּ פנימה להתאבל על המתה. אבילוּת נשבה לא רק מן המרפּסת הריקה אלא גם מן החלוֹנוֹת המוּגפים, שזגוּגיוֹתיהם נראוּ לי קוֹדרוֹת – בוַדאי מחוֹסר אוֹר השמש. השמיים היוּ נמוּכים וזוֹעפים והרוּח גברה, כאוֹמרת לטאטא את כל הנמצא בחוּץ.

אילו הגעתי עד טבּוּר העיירה, מקוֹם הבתים הגדוֹלים והחנוּיוֹת, בוַדאי הייתי רוֹאה שם דגלי אבילוּת רבים, אך רגלי נשׂאוּני הביתה. לבי פעם פעימוֹת חזקוֹת, כמוֹ רץ גם הוּא למצוֹא חסוּת.

י

בבית ידעוּ כבר הכוֹל מה קרה. עם צילצוּל הפּעמוֹנים שאינוֹ מצוּי התחילוּ השכינים שוֹאלים זה לזה מה נהיה. ולא עברוּ רגעים מעטים עד שנוֹדע דבר הרצח של אֵם המדינה, אשת הקיסר האהוּב, האשה האוּמללה, הנערצה והאהוּבה על הכוֹל.

אבי, כאמוּר, לא היה בבית, ואת ה“דוֹדה” מצאתי עוֹמדת בפתח חדרה של הנצ’י וּמדברת עמה על המאוֹרע. אסתר מלכה עמדה אף היא בתוֹך החדר, שרווּליה חפוּתים למחצה וידיה הזקינוֹת צפוּדוֹת מן הכביסה שהניחה באמצע. הנצ’י לא שכבה במיטה, כפי שדימיתי לי, אלא עמדה ליד הכיסא והחזיקה במשענוֹ הגבוֹה ממנה. כלי הרקמה היוּ מוּטלים על הכיסא. פניה היו ורוּדוֹת קצת ושמוּרוֹתיה העייפוֹת עוֹלוֹת ויוֹרדוֹת על עיניה העצוּבוֹת. מיד ראיתי שאין אני צריך לא להוֹדיע ולא לשאוֹל כלוּם. אבל ה“דוֹדה” פנתה אלי בשאלה:

– מה ברחוֹב?

– לא כלוּם, – אמרתי – דגלים שחוֹרים על בתים רבים, והאנשים נראים כהמוּמים.

– אילוּ כבר פסקוּ הפּעמוֹנים האלה! הם כל כך מַרגיזים… – אמרה ה“דוֹדה”.

– אוֹתי אינם מרגיזים, – אמרה הנצ’י, מתאמצת לדבּר בקוֹל שקט וּשמוּרוֹתיה עוֹלוֹת ויוֹרדוֹת – נדמה לי שאין די פעמוֹנים להוֹדיע לעוֹלם מה קרה. אני משערת את צילצוּל הפּעמוֹנים בערים הגדוֹלוֹת, בוינה. אלפי פּעמוֹנים מצלצלים, גדוֹלים וּקטנים וּקטני קטנים. מיליוֹני אוֹזניים שוֹמעוֹת, מיליוֹני לבבוֹת מתרגשים…

– לאוֹזניים יהוּדיוֹת קשה לשמוֹע את פעמוֹניהם… – אמרה אסתר מלכה, וּכמו נתחרטה על מה שאמרה, הוֹסיפה מיד כמוֹ לעצמה: “אבוֹי לי, הנחתי את הכביסה באמצע”, ויצאה למסדרוֹן.

גם ה“דוֹדה” נסתלקה לעבוֹדתה. באוֹתוֹ יוֹם לא היתה אפייה, אך לפני החגים היתה עליה עבוֹדה מרוּבה אחרת, וּמרוֹב התרגשוּת שכחה לשאלני אם עשיתי את שליחוּתי.

חשבתי: “אחרי שעה קלה אלך עוֹד פעם”. ונשארתי לבדי עם הנצ’י.

היא הסתכלה בי רגע ממוּשך, אחר אמרה:

– באמת רק את גוּפה רצח הרוֹצח. נשמתה נשארה חיה. בשבילי היא חיה עתה יוֹתר משחיתה עד כה. ראה, יעקב, וכי אינה חיה?

הבטתי אל התמוּנה. כן, הקיסרית חיה כמו תמיד. רק תיו העצבוּת שבפניה נתבלט יוֹתר.

הנצ’י המשיכה בקולה השקט:

– עתה תהיה פטוּרה מסבלה. נשמתה תיפגש עם נשמת בנה, עם רוּדוֹלף, עם נשמת היינה, זוֹ תהיה פגישה רבת רגש.

לא ידעתי מה אגיד, אף כי לבי היה מלא. עמדתי מסתכל פעם בתמוּנה, פעם בהנצ’י.

– הרצח לא הפתיעני – המשיכה – איך אוֹמר המשוֹרר: Undank ist. der Welt Lohn. הלב שחָבק את כל האנוֹשוּת נדקר בידי אדם. עוּבדה זוֹ עוֹד מעלה אוֹתה בעינַי. עוֹדך קטן, יעקב, כשתגדל תבין זאת כמוֹני, ואני – אהבתיה ואוֹסיף לאהוֹב אוֹתה כל עוֹד נשמתי בי. ואוּלי, אחרי מוֹתי… גם אתה, יעקב. אוֹהב אוֹתה מעט. האין זאת? הגידה לי.

מרגיש הייתי שדבריה סוֹחטים את לבי וּדמעוֹת נדחקוֹת אל גרוֹני. אצבעוֹתיה הגרוּמוֹת, החיורוֹת של הנצ’י, עם טבעת הכסף הקרירה, ריפרפוּ ונגעוּ בלחָיי, ואז עלוּ הדמעוֹת אל עיני.

– אַל תבכה, ילדי, – דיבּרה אלי – הנה אתה רוֹאה, גם אני איני בוֹכה. נאהב אוֹתה גם עתה. אתקין לה מקרפּ זר שחוֹר סביב. הזר יהלוֹם אוֹתה מאוֹד. תעזוֹר לי?

– כן, – עניתי בניקוּש שיניים.

– קרא נא לאמי ואשלחנה להביא לי מן “העיר” פיסת קרפּ, ואז תעזוֹר לי לעטוֹר את התמוּנה.

אסתר מלכה גמרה את הכביסה והלכה בשליחוּת הנצ’י להביא את המבוּקש. ואני הלכתי בלב כבד בשליחוּת אבי אל סוֹחר התבוּאה, הדר בקצה השני של העיירה. לבּי ניבא לי, שאבא יחזוֹר היוֹם הביתה (איך אפשר שלא יחזוֹר, אחרי מה שאירע), ולא ינעם לי, אם לא יהיה בפי מה להשיב לוֹ.

יא

אך גמרנוּ את עיטוּר התמוּנה בגלי מלמלה עשׂוּיים כזר פרחים שחוֹרים סביב, וּשנינוּ, הנצ’י ואני, עמדנוּ מרוּחקים קצת, מתבוֹננים במעשׂה ידינוּ, והדמוּת החיורת בתוֹך

המשבּצת השחוֹרה כמוֹ נוֹסף על יוֹפיה, כמוֹ ניטל משהוּ מעצבוֹנה והיא מאירה יוֹתר, ואני אמרתי, שאני רוֹצה לקרוֹא ל“דוֹדה” כדי שתראה – שמעתי פתאוֹם את קוֹל ה“דוֹדה”, קול צוָחה לא רגיל אצלה, וּמיד אחריו נשמע קוֹל אבי עוֹנה לעוּמתה. מיהרתי לצאת לראוֹת את אבי שחזר.

בעד פתח המסדרוֹן ראיתי בחוּץ את דוּפניתוֹ עם הסוּס עוֹמדים לפני הבית, ואת אבי מצאתי מתהלך בחדר הגדוֹל אנה ואנה, בעוֹד ה“דוֹדה” יוֹשבת על הספּה, חיקה מפוּשׂק, והיא מנפנפת על פניה בסינרה.

– משוּנה, משוּנה, – דיבּר אבי כלנפשוֹ – דוקא ביוֹם זה, יוֹם בשׂוֹרה רעה למדינה כוּלה, יש בפי בשׂוֹרה טוֹבה לביתי. עשׂיתי בעזרת השם עסק טוֹב, ואני מאמין כי מעתה ישתנה מצבנוּ לטוֹבה. הלכתי אל הגראף מתוֹך מחשבה על עסק של תבוּאה והציע לי עסק של יער. חשבתי: איך אֵעשׂה פתאוֹם סוֹחר יערוֹת ואין אני מבין בזה כלוּם? אמרתי לו: “אנסה למצוֹא לרוּם מעלתוֹ קוֹנה הגוּן”. אמר לי: “העניין דחוּף ביוֹתר. הכסף נחוץ לי מיד. לא אוּכל להמתין יוֹתר ממעת לעת”. אמרתי לוֹ: “אנסה, אוּלי יעזרוּני מן השמיים”. הלכתי מיד לראדיחוּב והצעתי את העסק לר' ווֹלף הוֹלצמאן. וּבו ביוֹם, שלשוֹם היה הדבר, נסענוּ יחד עם הגראף (הוּא לקח גם את המוּמחה שלוֹ), ראינוּ את היער וחזרנוּ יחד אל הארמוֹן – והעסק נגמר בכי טוֹב. משני הצדדים קיבלתי בוֹ במקוֹם שש מאוֹת ר"כ. והרי זה סכוּם גדוֹל. רק בבוֹקר, כשעמדתי לצאת מראדיחוּב, נוֹדע עניין הרצח של הקיסרית. משוּנה, משוּנה, איך בשׂוֹרוֹת רעוֹת וטוֹבוֹת עוֹלוֹת לפעמים בזיווּג אחד!

הוּא לא היה שרוּי בעצבוּת כלל. ראיתי זאת מכל ניד שבגוּפוֹ. אך ה“דוֹדה” היתה נרגשת מאוֹד. היא לא יכלה להירגע ממעשׂה הרצח וטענה:

– אני שוֹאלת: איך רוֹצחים אשה נפלאה כזאת? אשה שעשׂתה רק מעשׂים טוֹבים, שלא נגעה לרעה בשוּם בריה. למה עשׂה זאת אוֹתוֹ איטלקי, בן העם הזר, שלא הכיר אוֹתה, שלא היה בלבוֹ עליה ולא כלוּם?.. ראיתי בחדרה של הנצ’י את תמוּנתה: מלאך ולא אדם. איזה טוּב! איזה יוֹפי! אמוֹר בעצמך, איך אפשר לחיוֹת בעוֹלם כזה?…

ניכר היה כי לבה מלא כל כך מרוֹשם הבּשׂוֹרה הרעה, שבּשׂוֹרתוֹ הטוֹבה של אבי לא מצאה לה מקום בו. ולהפך, אבי, אף כי דיבר גם הוּא על הרצח דברי צער, ניכר היה שלבוֹ מלא כל כך מן המזל ששׂיחק לוֹ פתאוֹם, העשׂוּי להוֹציאוֹ ממצוּקתוֹ, שלא יכוֹל היה ליתן דעתוֹ כראוּי על המאוֹרע הטראגי.

ואני עמדתי נבוֹך בין השניים ולבי לא הלך אחרי אחד מהם, כי כוּלי הייתי אצל הנצ’י ואֶבלה השוֹנה מאֶבלם של אחירים.

מסרתי לאבי מה שאמר לי סוֹחר התבוּאוֹת, והיה גם בזה משוּם בשׂוֹרה טוֹבה בשבילוֹ: הסוֹחר יעץ לוֹ לחכוֹת במכירת חטיו, כי לפי הידיעוֹת שבידוֹ נשבה רוּח אחרת בשוּק התבוּאוֹת. הדברים מצאוּ חן בעיני אבי וּביקש ממני פעמיים לחזוֹר עליהם.

אחר כך קראני לעזוֹר עמו לפתּח את הסוּס וּלהכניסוֹ לאוּרוה.

עבר שבוּע האֵבל. הדגלים השחוֹרים הוּרדוּ בזה אחר זה, גם הדגל שבבית לאשצ’וֹבר. שוּב היוּ ימי שמש של שלהי קיץ, ושוּב ישבוּ בני המשפּחה במרפּסת, שתוּ קפה מספלים יפים, אכלוּ עוּגוֹת משוּבּחוֹת ושׂוֹחחוּ בנעימוּת. עלי האילנוֹת נשרוּ בחשאי

ונפלוּ תחתיהם, אל חללי אחיהם הנחים על הארץ.

ה“דוֹדה” נרגעה, כמעט הסיחה דעתה מן המאוֹרע, ואבי היה שרוּי במצב רוּח טוֹב. הוּא נתן ל“דוֹדה” סכוּם הגוּן להכין את צוֹרכי החגים, והיא יצאה כמעט בכל יוֹם לקניוֹת. את האפייה לשם מכירה ציוה עליה להפסיק. גם מלכתחילה התנגד לכך.

– עתה אני מצטערת ששילחתי את הנערה המשרתת, אני מרגישה בחסרוֹנה כבחסרוֹן ידי, – אמרה לאבי.

תמַהתי לשמוֹע את הדברים האלה מפיה, שהרי ידעתי כמה היתה מתפּארת בשכינוּתה של הנצ’י, ואילוּ היתה חוזרת המשרתת, צריך היה לשלח את הנצ’י מן החדר, ולבי לא היה שלם עם ה“דוֹדה” בעניין זה.

אך אבי תיקן את הרוֹשם באמרוֹ:

– מה יש לדבּר: השׂכּרנו את החדר לשנה, ולא נלין אדם זר בדירתנוּ. – וכי אני חשבתי על כך? אמרתי סתם, – ענתה ה“דוֹדה”.

– בכלל, – אמר אבי – מחשבוֹת בלבי על שינוּי הפּרנסה. קצתי בחיי מפני דרכי המסחר עם העליוֹת והירידוֹת, הסיכּוּנים וההערמוֹת, ואני חוֹשב על פּרנסה אחרת, פּרנסה שיש בה קבע ואין עמה פיזוּר הנפש.

– מה, למשל, יכוֹל אתה לעשוֹת אם לא מסחר? הרי לא תהיה פתאוֹם לרוֹפא או לעוֹרך דין.

– יש לי רעיוֹן. לכשאברר לעצמי אם הוּא דבר של ממש – אגיד לך. ידעת, אין לי סוֹדוֹת מפני שוּם אדם, אבל איני אוֹהב לגלוֹת מחשבוֹת בוֹסר.

ה“דוֹדה” הכירה את אבי, ולא ביקשה ממנו גילוּי מחשבתוֹ קוֹדם זמנה. אך לבי ניבּא לי, כי גם מחשבת אבי לא לטוֹבת הנצ’י היא.

יב

רק פעם בשנה, ביוֹם הכיפּוּרים, היתה הנצ’י הוֹלכת עם אמה לבית הכנסת. קשה היתה עליה ההליכה בדרך רחוֹקה. וּבפרט העלייה במדרגוֹת העץ הזקוּפוֹת אל עזרת הנשים. אבל ביוֹם הקדוֹש הזה לא יכלה להישאר בבית. אף אמרה לי, שהיא מאמינה, כי הצוֹם והתפילה ביוֹם זה עשׁוּיים לשנוֹת את מזלה. למה נתכּונה בשינוּי המזל לא הבינוֹתי, עד שאמרה לי, כי רצוֹנה שר' פּינחס ישוּב הביתה וישב עמה כל הימים.

וּביוֹם הכּיפּוּרים בהשכמה, לפני לכתנוּ אנוּ, יצאוּ שתיהן, אסתר מלכה והנצ’י, ללכת לתפילה בבית הכנסת שב“עיר”.

שתיהן היוּ לבוּשוֹת כהוגן. אצל אסתר מלכה נשתמרוּ קצת מן התכשיטים והמתנוֹת שקיבלה מבעלה המנוֹח, וגם אצל הנצ’י, מה שקיבלה מאביה וּמר' פּינחס. שעה ארוּכּה הלכה בצד אמה, שוֹלחת את מבטה התוֹהה מתחת לשמוּרוֹת העייפוֹת אל החלל החדש בשבילה, וּמתנוֹדדת ביגיעה על מנגנוֹן יריכיה בדרך אל בית הכנסת. רבים הסתכלוּ בהליכה משוּנה זוֹ. גם אני, שיצאתי עם אבי וה“דוֹדה” כחצי שעה אחריהן והשׂגתיה באמצע הדרך, הסתכלתי וריחמתי עליה. אילוּ היה הכוֹח בידי ולא התביישתי, הייתי מרימה ונוֹשׂאה על זרוֹעוֹתי עד בית הכנסת. עברנוּ עליהן וּבירכנוּ אוֹתן, ואני לא יכוֹלתי להפוֹך פני ולראוֹת שוּב את הנצ’י, אף כי רציתי לעשׂוֹת כן.

מכיון שהתפילה עוֹד לא התחילה, נשארתי בחוּץ, יחד עם ילדים אחירים, עד שהגיעה ועמדה כמה רגעים עייפה מאוֹד, נשענת על אמה.

אחר כך ראיתי בכמה קוֹשי עלה לה לעלוֹת במדריגוֹת. פעמים אחדוֹת ניסתה אסתר מלכה להעלוֹתה, ולא עלה בידה. אלמלא עזרתן של שתי נשים, שהחזיקוּ בזרוֹעוֹתיה וכמעט הרימוּה, לא היתה יכוֹלה לעלוֹת. בהגיעה למעלה ראיתי את פניה שהיוּ אדוּמוֹת מהתאמצוּת וּמבּוּשה. אך קיבלה עליה ייסוּרים אלה באהבה, כי לא יכלה להעלוֹת על דעתה שלא תהיה ביוֹם זה עם המתפּללים בבית הכנסת.

ה“דוֹדה” סיפּרה אחר כך, כי הנצ’י ישבה כל היוֹם על מקוֹמה ולא זזה משם עד שקיעת החמה וגמר התפילה. רק שׂפתיה נעוּ כל הזמן וקוֹלה לא נשמע. היו שראוּ דמעה גוֹלשת מעינה על המחזוֹר, שהחזיקה יחד עם אמה. היוּ שהתלחשוּ ואמרוּ: “על ר' פּינחס שהוּא בניכר היא בוֹכה”, אוֹ “על המוּם שלה היא מזילה דמעוֹת”, אוֹ, “על שאין לה פרי בטן היא מצטערת”.

ועלי עבר כל היוֹם בתפילה ליד אבי. נהגתי כגדוֹל ולא יצאתי אלא בשעת ההפסקוֹת, ואף כי שקוּע הייתי במחזוֹר (קוֹל הש"ץ ולשוֹן התפילה משכוּני, ואבי היה מפרש לי מלים קשוֹת שבפיוּט), לא הסחתי דעתי מהנצ’י היוֹשבת למעלה, בעזרת הנשים. את ראשה של ה“דוֹדה”, שישבה בשוּרת המזרח ליד האשנבים הפּתוּחים, ראיתי פעמים אחדוֹת, אבל אוֹתה, שישבה בודאי באחת השוּרוֹת האחרוֹנוֹת, לא יכוֹלתי לראוֹת. כבר גדוֹל הייתי בעיני ולא עליתי עוֹד אל עזרת הנשים, שרק תינוֹקוֹת עוֹלים שמה לראוֹת את אמוֹתיהן ולקבל מהן את מנת האוֹכל (קוּרקבן אוֹ כבד אוֹ כנף “כּפּרה”, עם פרוּסת חלה). נערי גמרא אינם עוֹלים עוֹד שמה, ואם אחת יוֹרדת לחצר ותוֹפסת את בנה הוּא נעלב וּמשתמט ממנה כדי שלא להיראוֹת קטן. ואני באמת גדוֹלה היתה תשוּקתי לעלוֹת, לראוֹת את הנצ’י בתוֹך המתפּללוֹת, רק לראוֹתה ולרדת – אבל הבוּשה עצרתני. מנת האוֹכל הקטנה שהתרציתי לקחת עמי (באמת רציתי לצוּם, אבל אבי אסר עלי את הצוֹם) היתה בכיסי, צרוּרה יפה בנייר כפוּל וּמכוּפּל, וּבתיק הטלית של אבי היה מוּכן בשבילי גם תפּוּח גדוֹל וריחני. ואני דחיתי את האכילה כמה שיכוֹלתי.

ברבוֹת שעוֹת היוֹם הרבּיתי להרהר בה, בהנצ’י, וּככל שהרבּיתי להרהר בה היה לי דוֹאג וחרד לירידתה במדריגוֹת. מי יוֹדע אם תרד בשלוֹם; אפשר שתיכשל ותפּוֹל ותתגלגל למטה! גם בראוֹתי איך העלוּה הנשים, יראתי פן יקרנה אסוֹן, ועתה רציתי לעמוֹד בחוץ ולראוֹת ברדתה.

עברוּ על שעוֹת התפילה של היוֹם הקדוֹש: שעוֹת ההתעוֹררוּת והשעוֹת הכהוֹת; הקריאה בתוֹרה, העמידוֹת והכּריעוֹת בשמוֹנה עשׂרה. פעמים

אחדוֹת נתן לי אבי להריח מצלוֹחית ה“טיפּוֹת” שהיתה עמוֹ בתיק הטלית, כתרוּפה כנגד חוּלשת הלב מן הצוֹם, ושכּיבּד בה גם את היוֹשבים סמוּך לוֹ. שאלתי עצמי אם הנצ’י אינה זקוּקה ל“טיפּוֹת”, שהרי היא תמיד חלשה והצוֹם בודאי החלישה עוֹד יוֹתר. אילוּ יכוֹלתי לעלוֹת שמה עם הצלוֹחית! ויש שהוֹכחתי את עצמי: איך בחוּר גדוֹל שכּמוֹתי מסיח דעתוֹ מן התפילה ביוֹם נוֹרא זה וּמהרהר באשה?…

היה יוֹם חם וּמעיק. האויר בבית הכנסת היה דחוּס מפּיח הנרוֹת, מן הזיעה וּמאבק הקש שנטחן בגרבי האנשים. שלוֹש אוֹ ארבע פעמים הוֹציאוּ החוּצה את מישהוּ שתקפתוּ חוּלשה, וּפעמיים קם רעש בעזרת הנשים: אחת המתפּללות התעלפה והנשים צעקוּ למים. האין זאת הנצ’י? לא, ברוּך השם, אין זאת הנצ’י…

הגיעה שעת נעילה. רוֹב הנרוֹת המעוּכים בארגזי החוֹל כבר דעכוּ, ורק חלק מהם דלקוֹ עוד מוּקפים ציציוֹת וּסרכים של מתּך שעוה, והילדים מחכים בקוֹצר רוח ל“בּרכוּ” של חוֹל כדי שיוּכלו לחטוֹף מן השיירים בשביל “הבדלוֹת” שיעשׂוּ בבית. ואני לא לאלה חיכּיתי, אלא להנצ’י בלבד.

דיסקוּס החמה שלהט בחלוֹן המערבי כבר התחיל יוֹרד מאחוֹרי ענפי האילן הצנוּם, ואבי קם ממקוֹמוֹ ועשׂה דרכּוֹ אל התיבה.

חזקה היתה בידי אבי להתפּלל “נעילה” לפני התיבה. ואני נשארתי יחיד, מעשׂה גדוֹל, על מקוֹמי והשתמשתי בעצמי במחזוֹר (היה לוֹ בתיק עוֹד אחד, שאוֹתו לקח עמוֹ אל התיבה). אבי התפּלל בקוֹל ערב וברגש רב, אך לבי היה מלא חרדה לה, להנצ’י: התעמוֹד בתעניתה? האם לא יקרנה אסוֹן ברדתה במדריגוֹת?… בשמוֹנה עשׂרה עמדתי והתפללתי עם כל הקהל. אבי עבר על חזרות הש"ץ והקהל ענה אחריו בהתעוֹררות הרגילה בתפילת נעילה. רוּח ערבית נשבה פתאוֹם מאיזה צד, עברה בין המתפּללים והחיתה את נפשם. כבר קראוּ בהתלהבוּת גדולה ז' פעמים “ד' הוּא האלוֹהים”, כבר תקעוּ תקיעה גדוֹלה וקראוּ בקוֹל רם “לשנה הבאה בירוּשלים”. למעלה בעזרת הנשים נשמע זימזוּם של תנועה והמוּלת קוֹלוֹת. אלוּ אינן מחכּוֹת למעריב של חוֹל וּממהרוֹת הביתה. גם בין הגברים נמצאוּ אחדים שיצאוּ, אלה שלא נתכּונוּ לקדש את הלבנה בחצר בית הכנסת, כנהוּג. אילוּלא התפּלל אבי לפני התיבה, הייתי יוֹצא לראוֹת אם הנצ’י כבר ירדה, אך לא יכוֹלתי לעזוֹב את המקוֹם לפני שוּב אבי.

והנה – אהה! קוֹל צוָחה חד ורעש גדוֹל מן החצר! לבי נחרד. לא יכוֹלתי עוֹד עצוֹר ברוֹחי ומיהרתי לצאת החוּצה.

ליד גרם המדריגוֹת היה דוֹחק של נשים וּגברים. שאלוּ: מה? מה קרה? ושמעתי: הרוֹקמת הגיבּנת, ברדתה, נתחלקה וצנחה ממדריגה אחת. טוֹב שתפסוּ בה, שאלמלא כן היתה מתגלגלת מכל המדריגוֹת וּמוֹשכת את אמה אחריה. אבל היא נחבּלה ברגלה ואינה יכוֹלה ללכת. הנה היא יוֹשבת על ארגז שהעמידוּ לה.

נדחקתי בכוֹח וראיתי את הנצ’י יוֹשבת על הארגז הגדוֹל. אסתר מלכה כפוּפה ולוֹחשת עליה בלי הרף. קוֹלה של הנצ’י אינוֹ נשמע. אף לא אנחה. היא רק יוֹשבת בלי תנוּעה ורגליה על הארגז, שוֹתקת ולוֹפתת בידיה את הבּרכּיים הזקוּפוֹת. מפני האפלוּלית לא יכוֹלתי לראוֹת היטב את פניה, אבל הם נראוּ לי חיורים וצרוּרים בכאב גדוֹל.

“איה יעקל מוֹסקאל?” – “איהוּ?” “יקראוּ ליעקל מוֹסקאל!” – “הוא ישׂאנה הביתה”, נשמעוּ קוֹלוֹת מכל צד.

לא עברוּ רגעים מוּעטים ויעקל מוֹסקאל, הבחוּר הגברתן, יצא מבית הכנסת, ניגש אל הארגז ונטל את הנצ’י, כנטוֹל תינוֹקת, על זרוֹעוֹתיו, אחת תחת כתיפיה ואחת תחת בּרכיה, וכן מקוּפּלת וּפניה לשמיים. נשׂא אותה בקלוּת להביאה לביתה, ואסתר מלכה הלכה אחריו, נוֹשׂאת את המחזוֹר ואת המטפּחת שנפלה מראש בתה, ואנשים ונשים שוֹאלים זה לזה, משמיעים דברי תהייה וחמלה.

גם ה“דוֹדה” ירדה, וגם אבי, נרגש מתפילתוֹ, יצא כבר נעוּל ותיק הטלית תחת זרוֹעוֹ. כששמע מה אירע, אמר:

– בוֹאוּ, נלך הביתה ונראה מה קרה אוֹתה. אקדש את הלבנה מחר. אפשר שנצטרך לקרוֹא לרוֹפא. כך, כך. בתר עניא אזלא עניוּתא. וה“דודה” ענתה אחריו:

– במקוֹם הדק נקרע הקרע… כן, נלך הביתה. בוֹא, יעקב. נראה במה נוּכל לעזוֹר להן, לאוּמללוֹת.

הדברים הרכּים והטוֹבים, אחרי הזדכּכוּת הלבבוֹת ביוֹם הקדוֹש, היוּ מוּבנים לי מאוֹד, אף כי לי לעצמי לא הספּיקוּ.

יעקל כבר הרחיק מאוֹד עם משאוֹ הקל, וּמרחוֹק ראיתי את אסתר מלכה הזקינה, הנבהלת, החלשה מן הצוֹם, רצה אחריו בצעדים קטנים, נמרצים ואוּמללים מאוֹד.

גם אני רציתי לרוּץ אחריהם, אך כפוּת הייתי אל הוֹרי.

יג

חדשים רבים שכבה הנצ’י במיטתה, כי לא יכלה הציג את כף רגלה על הארץ. ניסתה פעמים רבוֹת ולא יכלה. הכאב היה גדוֹל והרגל רעדה באין אוֹנים, ולא היתה ברירה אלא לחזוֹר למיטה בעזרתה של אמה. פעמיים ביקרה הרוֹפא, בדקה יפה והחליט שאין שבר ברגל, רק מתיחת מיתר בפרק הירך, וריפּוּיה בשכיבה בלבד. העוֹל המוּטל על אסתר מלכה הוּכפל, כי מעתה היתה צריכה לשרתה בכּוֹל והיא קיבלה את העוֹל כדרכה, בשתיקה. גם הנצ’י קיבלה ייסוּריה בלי תלוּנה וּמצב רוּחה לא נשתנה. בשעוֹת היוֹם ישבה במיטה הצחה, רגליה וחצי גוּפה מכוּנסים תחת השׂמיכה הרקוּמה (הימים היו ימי סתיו קרים ותנוּר האפייה לא הוּסק אלא בערבי שבתוֹת בלבד), בפינה, על הרצפה, עמד סיר גחלים לוֹחשוֹת ועליו קערת מים מהבּילים, והיא, לבוּשה חוּלצית צמר חמה וּמטפחת צבעוֹנית לראשה, ישבה ורקמה, כמוֹ שהיתה עוֹשׂה קוֹדם לכן על הכיסא, ו“רגינה” רוֹבצת למרגלוֹתיה בקצה השׂמיכה, עוֹשׁה עצמה כאינה רוֹאָה, וּבאמת שוּם תנוּעה שלה אינה נעלמת מעיניה העצוּמוֹת־הפּקוּחוֹת.

הלקוֹחוֹת לא נתמעטוּ, להפך, הן באוּ במספר רב יוֹתר, זוֹ יוֹצאת וזוֹ נכנסת, ואני מצאתי לי רק הזדמנוּיוֹת מעטוֹת להיכּנס אליה לשם שׂיחה כל שהיא.

אף טרוד הייתי יוֹתר מבקיץ. אבי נענה סוֹף סוֹף לדרישת ה“דוֹדה” והכניסני לבית הספר הממשלתי, במקוֹם לימוּדי בבית אצל המוֹרה הפּרטי. בית הספר לקח ממני את כל שעוֹת הבוֹקר, ואחרי הצהריים הלכתי אל ה“חדר” ללמוֹד לימוּדי קוֹדש, ובערב שקדתי על הכנת השיעוּרים.

בכל יוֹם שרתי בבית הספר עם שאר התלמידים את ההימנוןֹ הקיסרי, ואגב הזכּרת הקיסר זכרתי את הקיסרית, ועם הקיסרית את הנצ’י. עתה היה בלבי חמלה על שלוֹשתם.

בבוֹאי אליה שׂמחה לקראתי, הניחה את הרקמה והוֹרתה על הכיסא ליד מטתה:

– שב, יעקב. יוֹדעת אני שאתה טרוּד הרבה בלימוּדיך. יפה עוֹשׂים הוֹריך ששוֹלחים אוֹתך לבית הספר. כשתגדל תהיה אדם מלוּמד.

היא הדגישה את שתי המלים האחרוֹנוֹת והסתכלה בי ברוֹב חיבּה ורוֹך.

אבל אוֹתי העסיקה מחשבה אחרת ולא יכוֹלתי עוֹד לכבשה. שאלתיה:

– ר' פּינחס יוֹדע מה אירע לך?

– חלילה! – קראה כנבהלת. – איך יכוֹל הוּא לדעת? אני לא הוֹדעתי לוֹ. ושוּם אדם אחר לא כתב לוֹ. אף לא יכוֹל לכתוֹב לוֹ, שהרי אין כאן איש יוֹדע את כתוֹבתוֹ. אין דבר, עד חג הפּסח אקוּם מחוֹליי, וּכשיבוֹא אספּר לוֹ הכוֹל. למה ידאג שם? למה יסבוֹל? למה יחשוֹב רע יוֹתר מן ההוֹוה? הנה המכאוֹב כמעט חלף עבר, ואני יכוֹלה להניע את רגלי בתוֹך המיטה. אתה רוֹאה? מרגישה אני, כי בקרוֹב אוּכל לעמוֹד וללכת. תראה.

העיפה מבט על התמוּנה המעוּטרת זר האבילוּת, הירהרה רגע, אחר גחנה אלי ולחשה לי:

– אחרי שגוּפה מת – נפשה קמה לחיים. אין לי כמעט לילה שאינה באה אלי בחלוֹם. היא זוֹרחת, היא מאוּשרת. שם היא רוֹאָה את בנה, את אחוֹתה, את היינה… כוּלם אוֹהבים אוֹתה, כוּלם מאוּשרים באוֹשרה…

בדיבוּרה לא היה אוֹתוֹ השקט, אוֹתוֹ שיווּי הטוֹן, שהיה בוֹ לשעבר, גם עיניה נראוּ לי אחירות. אש זרה, רחוֹקה, יקדה בהן.

ואפשר שבגרתי קצת. אפשר שהליכתי לבית הספר, העניינים והאוֹפקים שנפתחוּ לפני, הוֹציאוּני מאוירתה. התחלתי מפקפּק קצת בבריוּת רוּחה. אבל לבי עדיין היה נתוּן לה. אמרתי לה:

– מה את סבוּרה: הקיסר לא ישׁא אחרת?

– לא, לא, לא! – קראה כמתנערת – איך אפשר לוֹ לישׂא אחרת אחריה? רק עתה, בטוּחה אני, הוא יוֹדע את כל ערכּה.

ובעצבוּת רבה הוֹסיפה: אילוּ מַתּי אני, היה גם פּינחס יוֹדע את ערכּי…

– וכי רוֹצה היית למוּת?

– רציתי, אבל שאלתי את “אחוֹתי” והיא אמרה לי: "אַל תעזבי את פּינחס לבדוֹ. חייו לא יהיוּ חיים בלעדיך… גם הוּא, פרנץ יוֹזף, אין חייו חיים… בבוֹא חג הפסח, אנה…

והפסיקה, מפני לקוּחה שנכנסה בקוֹל גדוֹל בלי אמירת שלוֹם:

– נוֹדע לי כי הגב' הנצ’י אוֹמרת לרקוֹם תחילה את תיק המצוֹת בשביל מחוּתנה של בת זוּכמאן. אני מוֹדיעה לה, שלא אסכים בשוּם פנים ואוֹפן. אני מסרתי את שלי שלוֹשה ימים לפניה ואעמוֹד על שלי. היא מתפארת, כי למענה תעשה הגב' הנצ’י כל מה שהיא רוֹצה. בשבוּע הבא נוֹסע בן דוֹדי לטוֹפּוֹרוֹב ואני מוּכרחה לשלוֹח את התיק על ידוֹ… חוּצפּה של ריבה! הנה הבאתי גם “רץ” לרקוֹם…

הנצ’י הקשיבה עד שסיימה, אחר אמרה:

– אל תדאגי, העלמה בּרנהוֹלץ. כל ימי אני רוֹקמת ראשוֹן ראשוֹן, וגם את שלך אעשׂה בזמנוֹ. תביני שאין אני יכוֹלה להיוֹת עריבה לדברי התפארוּתה של העלמה זוּכמאן…

אמרתי שלוֹם ויצאתי. שׂיחת השתיים הגיעה לאוֹזני גם אחרי סגירת הדלת. שׂיחה רגילה מאוֹד.

יד

אבי גילה סוֹף סוֹף את מחשבתוֹ: כדוּגמת מה שראה וחקר בראדיחוּב, הוּא עוֹמד לייסד אצלנוּ בעיירה “בּאנק קוֹאוֹפּיראטיבי”,

כלוֹמר אגוּדת חבירים שמייסדת באנק. כל לוֹוה נעשׂה בה חבר על ידי סכוּם מסוּים שמנַכּים לוֹ מן המלוה. אבי ועוֹד שלוֹשה אנשים, אף הם חבירים, ילווּ לאגוּדה הוֹן מספּיק להתחלת הפעוּלוֹת. הם, הארבעה, ייבּחרו להנהלת הבּאנק, ואבי, הבקי בחשבוֹן ובניהוּל פנקסים, יהיה המנהל הראשי העוֹבד בשׂכר, וכך ייפּטר בבת אחת מכל ענייני המסחר הבזוּיים עליו וּמעתה ידע: אלוּ שעוֹת עבוֹדתוֹ וזוֹ משכוּרתוֹ. אף עשׂה כמיטב יכוֹלתוֹ לא לנצל את הלוֹוים, שרוּבם ככוּלם יהיוּ מדלת העם, יהוֹדים ונוֹכרים, ויהיה להם לברכה. לכשיקנה לוֹ הבּאנק אמוּן הציבוּר, יקבל פקדוֹנוֹת רבים וגם מלווֹת מבּאנקים אחירים, והריוַח המעט שבין אחוּז לאחוּז יספּיק לפרנסתוֹ ולפרנסת פקיד אוֹ שניים, לפי הצוֹרך. המשקיעים האחירים יקבלוּ, נוֹסף על הריבּית, את חלקם מן הריוח השנתי – הענקה שהאסיפה תעניק להם בתוֹרת פרס. וֹכבר עשׂה את כל ההכנוֹת הדרוּשוֹת על ידי עוֹרך דין, וּכבר ניתן הרשיוֹן מטעם הרשוּת; וגם שׂכרוּ שני חדרים ב“עיר”, וּבעוֹד ימים מספר ייפּתח הבּאנק. והרי דבר גדול הוּא: בּאנק ראשוֹן בעיירה! שני מַלוי בריבּית שבעיירה רוֹגנים, מתוֹך שחוֹששים להפסיד את לקוֹחוֹתיהם המשלמים להם ריבּית שמינה. אבל אין בכוֹחם לעשׂוֹת כלוּם, אם לא ימצאוּ לוֹוים – סוֹפם שיפקידו גם הם את כספּם בבּאנק ויסתפּקוּ ברוָחים קטנים, מוּתרים על פי החוֹק.

הוּא הסבּיר לנוּ את עניין הבּאנק הסבּר היטב, ואף על פי כן לא נתחַור הדבר לא ל“דוֹדה” ולא לי. אבל היה לנוּ אֵמוּן רב באבי, ואם הוּא אמר כך, בוַדאי עניין הוּא. הוא חבק את כתיפי ה“דוֹדה” ואמר לה, כדרכוֹ, ספק בצחוֹק, ספק בכוֹבד ראש:

–מעתה ייקרא שמך “גברת דירקטור”.

וה“דוֹדה”, כדרכה, השיבה:

– באמת איני חסירה כלוּם אלא את התוֹאר המשוּנה הזה.

ואבי, כטוֹב לבוֹ עליו, הוֹסיף:

– וּתקבּלי בחזרה את הנערה, שאַת כל כך מתגעגעת עליה.

אמרה ה“דודה”:

– והרי החדר תפוּס.

– גם את החדר תקבלי. מעתה לא יהיה לך עוֹד צוֹרך בשׂכר הדירה. –– לא, כל עוֹד הנצ’י חוֹלה, לא אשלח אוֹתה מן החדר.

– כמוּבן, לאחר שתבריא, אז לא קשה יהיה לה למצוֹא דירה אחרת, טוֹבה מזוֹ. פּוֹדהייצר שאלני, אם הן נשארוֹת אצלנוּ גם לשנה הבאה. בביתוֹ החדש יש חדר עם מטבח קטן, פנוּיים מדיירים, והוּא מוּכן להחזירן אל ביתוֹ.

– הלואי שתבריא עד סוֹף השנה! – סיימה ה“דוֹדה” את השׂיחה.

אני שמעתי את שיחתם ולא אמרתי כלוּם. ובלבי חשבתי: “הנצ’י לא תוֹסיף לגוּר אצלנוּ”.

הצטערתי ולא הצטערתי.

טו

אוֹתה שנה היה חוֹרף קל. השלג ירד יוֹם אוֹ יוֹמיים וּמזג האויר הלח מיסמסוֹ. היוּ רוּחוֹת טעוּנוֹת טחב ואפילוּ גשמים. רק שלוֹשה או ארבעה שבוּעוֹת היה קוֹר יבש וקיפּאוֹן עז, חוֹבק הכּול. אמר אבי ל“דוֹדה” להסיק שעה בכל יוֹם את תנוּר האפייה, כדי שייחם בחדרה של הנצ’י. הדיר שלנוּ היה מלא עצים יבישים, שאבי קנה בזוֹל גדוֹל. ואסתר מלכה באה אל דירתנו להוֹדוֹת לנוּ על כך בשמה וּבשם בתה. “חיוּת הכנסתם בנוּ”, אמרה ולא יספה.

רק לעתים רחוֹקוֹת יכוֹלתי להיכנס לחדר, אם מפני הלקוֹחוֹת אוֹ מחוֹסר פּנאי. אף לא הציקתני עוֹד התשוּקה לבוֹא שמה. זכרתי את סוֹדה של הנצ’י, גם שמרתיו יפה, אבל הוּא לא היה עוֹד סוֹדי. הבטחתי ושמרתי הבטחתי.

ערב אחד, אחרי הפסקה ממוּשכת, נכנסתי אליה וּמצאתיה יושבת במיטה. מלאכת הרקמה מוּטלת על השׂמיכה, לפניה צלחת קטנה והיא קוֹלפת בסכין תפּוּח צהוֹב לאוֹר המנוֹרה הקטנה עם הגוּלה הגדוֹלה, שאסתר מלכה העמידה לה על דלפּק גבוֹה. בחדר היה חם, כי אחרי הצהריים הוּסק התנוּר במסדרוֹן. אסתר מלכה יצאה לפני רגעים מספר להביא חתיכת מלאכה גמוּרה לאחת הלקוֹחוֹת.

מימַי לא ראיתי אמנוּת כזוֹ בקליפּת תפּוּח. בטוּח הייתי שלא דבק בקליפּה מבּשׂר התפּוּח כשיעוּר החרדל. נחש קרוּם דק כמשי ושקוּף השתלשל מאחרי הסכין, הסתלסל והגיע עד הצלחת, וכדוּר התפּוּח לא שינה תבניתוֹ במשהוּ. כמדוּמה שגם עינוֹ לא נשתנה אחרי שנעניתי לה וישבתי, אמרה:

– אחי הגדוֹל לימדני, כי כל אוֹנוֹּ של הפרי הוּא בקליפּתוֹ אוֹ סמוּך לה, והוּא בעצמוֹ אוֹכל תפּוּחים ואגסים על קליפּתם. ואני – רק את הקרוּם העליוֹן אני מסירה. ראה, האין זה נייר סיגריוֹת? – היא הרימה את נחש הקליפּה והחזיקה אוֹתוֹ בין המנוֹרה ובין עינַי. דמיוֹנה היה כנערה קטנה.

לאחר שחיטטה וניקתה בראש הסכין את גוּמוֹת הפּיטם והעוֹקץ, חתכה נתח מן התפּוּח והוֹשיטה לי בסכין:

– קח ואכוֹל ותגרוֹם לי הנאה. אַל תסרב.

מוּבן, שלא יכוֹלתי לסרב.

אחרי שהעמדתי לבקשתה את הצלחת עם הקליפּה והסכין על השוּלחן, הביטה בי בעצב רב ואמרה:

– גם אתה אינך מתעניין יוֹתר ב“אחוֹתי”. כל העוֹלם שכח אוֹתה. זוֹכר אֹתה איזה אֵבל היה לאחר שנרצחה? ועתה חוּץ ממני אין איש שוֹמר זכרוֹנה. כן, גם הוּא, הקיסר, זוֹכרה יוֹם ולילה. היא יוֹדעת זאת. גם אוֹתוֹ היא פוֹקדת בחלוֹם וּבהקיץ. ואחי אף הוּא פסק משלוֹח לי עיתוֹנים. שלוֹש פעמים ביקשתי ממנוּ ולא עשׂה בקשתי. בפעם הרביעית כתב לי: “הקיסרית מתה ואיננה, ולמה תהרהרי בה? האמיני לי, גם בוינה שכחוּ אוֹתה. האנשים אוֹהבים חיים ועליצוּת וּמתרחקים מן המות ומן העצבוּת…” איש פשוּט הוא אחי. אינוֹ יכוֹל להבין שיש קשר בין החיים והמתים, שיש מתים חיים וחיים מתים… לוֹ לא אכתב על כך, כי הוּא לא יבין. גם אשתו לא תבין. רק מעטים מבינים זאת. אתה, יעקב, מבין – לא כן?

– הייתי במבוּכה. לא ידעתי מה אשיב לה. והיא לא גרעה ממני מבטה, מבט עצוּב, כבד, תוֹבע תשוּבה. במבוּכתי הפכתי פני והסתכלתי בתמוּנה. התמוּנה היתה שרוּיה בצל, אבל בתוֹך הצל וּבתוֹך זר האֵבל נראוּ לי הפּנים חיים, לבי נתפּעם בי. היא הרגישה בדבר ואמרה, מטעימה כל מלה:

– אם תחשוֹב בה – תתגלה גם אליך.

– היא לא תתגלה אלי, – עניתי. קם בי מעין מרי בשל התפּעמוּת הלב שלא רציתי בה.

– ואני אוֹמרת: היא תתגלה אליך. – שמעתי בקוֹלה מעין מרי כנגד מריי.

– מוּטב שתתגלה לי אמי, – אמרתי, והרגשתי את המרי שבּי עובר להתרגשות. וגם בזו לא חפצתי. התיראתי פן תעלינה דמעות בעיני.

עם כל מה שהסכנתי עם ה“דודה”, האשה היפה, הטוֹבה והישרה, שכיבדתיה, אף כי לא אהבתיה, דימדם בי תמיד זכר אמי, שמתה עלי בהיוֹתי ילד קטן, ומקצת מתוֹאר פניה היה שמור עמי כסוד יקר, ולא ידעתי אם זכר מציאות הוא אוֹ זכר חלוֹם.

– אפשר שהיא תביא לך גם את אמך. רק חשוֹב בה היטב, היטב. – שמעתי קולה הדובר, והוא נראה לי פתאום זר. קם בי רגש לא נוח. המנורה הקטנה, שעמדה על הדלפק סמוך למיטה וגוּלת משי ירקרקת וגדולה עליה, האירה רק תחוּם מצומצם, והחדר, ביחוד הכתלים והפינות, היו שרויים באפלולית. עתה, אחרי דברי הנצ’י על הקיסרית ועל אמי, הנפשות המתות, נדמה לי שנוספה תנוּעה בצללי החדר. אף נדמה לי, כי שומע אני קול אִושה קלה. האין היא באה מאחרי הפּרגוֹד? היה בי משהו קשוּב וּפזוּר כאחד.

גם היא הנצ’י, נעשׂתה כבלתי מציאוּתית בעיני. ראיתי מַראיה ושמעתי קוֹלה, וּבכל זאת צל היתה עם הצללים. צל שבא לשרות בתוך תחוּם האור, צל מואר וחי. אך צל. פניה היו חיורים־כתוּמים ושמוּרוֹתיה העייפות ריטטו על עיניה. המטפחת העוֹטה את ראשה היתה כמַצניעה משהו.

– רצוֹנך שאבקש ממה להביא לך ברכה מאת אמך? – שאלה, וקוֹלה נשמע לי כקול אחר, לא של הנצ’י, שרגיל הייתי בה.

– לא, איני רוצה, – עניתי במרי מתגבר.

– מדוּע? הן אהבת את אמך…

– אם אמי תרצה להתגלוֹת אלי, תתגלה בעצמה.

התחלתי מרתיע על הכיסא בקוֹצר רוּח.

– אתה רוֹצה ללכת? – שאלה.

– אני – עלי להכין שיעוּר לבית הספר.

– אם כן – לך הכן שיעוּריך. שכח מה שאמרתי לך.

– לא אספר לאיש, – אמרתי.

– יפה. ואני אשוּב למלאכתי.

אמרה ונטלה את כלי הרקמה בידיה.

– מתי תיכּנס שוּב?

– כשאמצא לי שעה פנויה. ליל מנוּחה!

– ליל מנוּחה, יעקב. אַל תכעס עלי.

– לא אכעס. על מה אכעס? ליל מנוּחה!

יצאתי מן החדר וסגרתי אחרי את הדלת.

טז

כשחזרתי יום אחד מבית הספר, בישׂרה לי ה“דודה” בשׂוֹרה: הנצ’י התחילה מהלכת. והוֹסיפה: “עתה יש תקוה כי באביב נוּכל להחזיר את הנערה”.

שׂמחתי על הבשׂוֹרה ולא הצטערתי הפעם על התוֹספת של ה“דוֹדה”.

– מהלכת כמוֹ לפני הנפילה?

– לעת עתה היא מתהלכת קצת בחדר, נשענת ברהיטים כתינוֹק. אבל כיון שהתחילה – בוַדאי תשוּב להלך כמקוֹדם.

אבי חזר מעבוֹדתוֹ בבּאנק (הוּא בא תמיד אחרי), וגם לוֹ בישׂרה את הבשׂוֹרה הטוֹבה.

– ברוּך השם, ברוּך השם! – קרא אבי – כל הזמן הייתי דוֹאג שמא ימצאנה ר' פּינחס רתוּקה למיטה, שאז בוַדאי היה דוֹרש שתקבל גט.

– אלוֹהים שמע את תפילתה של אסתר מלכה. תמיד, בשעת עבוֹדתה במסדרוֹן, הייתי שוֹמעת אוֹתה מלחשת בשׂפתיה. פעם שאלתיה מה היא מלחשת, וענתה: “מתפּללת אני לבריאוּתה של בתי”.

– “אם תסכים – אתקין לה מקל להישען עליו”, אמרתי בלבי, “מקל טוֹב וקצר, לפי שיעוּר קוֹמתי…”

בקרן זוית שבלשכת הכלים שלנוּ עמדוּ כמה מקלוֹת פסוּלים של אבי, שמרוֹב שימוּש נשתחקוּ אוֹ נתבקעוּ למטה וה“דוֹדה”, חסה עליהם להשתמש בהם לכביסה. אחד המקלוֹת הללוּ אמרתי להתקין בשביל הנצ’י.

מיד לאחר הארוּחה נכנסתי וּמצאתיה יוֹשבת על הכיסא ורוֹקמת וההדוֹם תחת רגליה, כבימים שלפני הנפילה. המראה הדיץ את לבי.

בירכתיה והיא ניענענה לי בראשה במאו­­­ר פנים.

– התינוקת התחילה מהלכת, – אמרה בחיוּך.

– ברוּך השם! – נקטתי לשוֹן אבי.

– שב, יעקב, לידי על הכיסא – אם אין אתה עסוּק בלימוּדיך. אסוּר שתאבּד זמנך לבטלה. אי אתה יוֹדע כמה אני שׂמיחה שאתה מרבה ללמוֹד.

אחרי שׂיחה קצרה שאלתי אם רצוֹנה שאכין לה מקל. עד שהרגל תתחזק.

במקוֹם תשוּבה הניחה ידה על ראשי והסתכלה בי בעיניים מליאוֹת תוֹדה.

כעבוֹר רבע שעה הכנסתי לה מקל טוֹב, לפי מידתי, שקיצצתיו ושיבּבתיו יפה בנייר זכוּכית וקבעתי שפוֹפרת ברזל ברגלוֹ.

היא הסתכלה בוֹ הפוֹך והסתכל, אחר כך ניסתה ללכת בוֹ ואמרה:

– נפלא, “קאוַאליר” שלנוּ, כך קוֹראת לך אמי. הרי אתה אוּמן יד!

עבר חג הפּוּרים בא חוֹדש ניסן. הילוּכה נשתפּר, וּבאחד הימים החזירה לי את המקל:

– ראה, למדתי להלך בלי משענת. שבתי לאיתני. תוֹדה לך.

אחר כך התבוֹננה בי רגע ממוּשך, כבוֹחנת אוֹתי, העיפה מבט אל תמוּנת הקיסרית ואמרה לי בקוֹל כבוּש:

– אם לא תצחק, אגיד לך: ידעתי כי אקוּם ואתהלך לפני שיבוֹא פּינחס לפסח. “אחוֹתי” הגידה לי…

וּפניה לבשוּ פתאוֹם ארשת חמוּרה, שלא הלמה את שׂמחת לבה. אוּלי משוּם שהרגישה בי ככוֹפר באמוּנתה והדבר הסב לה מוֹרת רוח.

ה“דוֹדה” דיברה עתה בגלוּי על גמר שנת דירתה של הנצ’י אחרי הפּסח. כתוֹם השנה תשיב את הנערה המשרתת (הנערה ישבה בבית אביה בעיירה הסמוּכה וּמיאנה לקבל כל מקוֹם עבוֹדה אחר). אבי, שהיה שרוּי במצב רוּח טוֹב בשל עבוֹדתוֹ החדשה והצלחת מפעלוֹ, היה עמה בדעה אחת. השכינים ידעוּ כבר, והדבר נוֹדע גם להן, לאסתר מלכה וּלהנצ’י, ואיש לא התפלא על כך. לאבי יצא שם מכוּבּד של מנהל בּאנק, ומדרך הטבע היה שלא יוּשׂכּר עוֹד חדר בביתוֹ הקטן.

פּוֹדהייצר נזדמן ברחוֹב עם אסתר מלכה ושאלה אם אין ברצוֹנן לחזוֹר לדוּר אצלוֹ. יש לוֹ בבית החדש חדר טוֹב מן הראשוֹן, וגם מטבח קטן סמוּך לאוֹתוֹ החדר. ואשר לשׂכר דירה – ישתווּ. לא יצטרכוּ לשלם הרבה יוֹתר ממה שהן משלמוֹת לנוּ.

אסתר מלכה דיברה, כנראה, בעניין זה עם הנצ’י, כי בהיוֹתי אצלה אמרה לי:

– כך, יעקב. אחרי הפּסח עלינו להיפרד. אנוֹ חוֹזרוֹת אל פּוֹדהייצר. אוּלי מוּטב כך.

– כן, – אמרתי – רצוֹנם של הוֹרי הוּא.

אמרתי בכוָנה “רצוֹנם”, שלא תחשוֹד בי, כי גם רצוֹני הוּא. באמת הייתי מסכים שתישאר אצלנוּ. אילוּ שאלוּני, בוַדאי הייתי אוֹמר, כי מן הראוּי שתישאר.

– עוֹד תספּיק לראוֹת את פּינחס.

– ראיתיו פעמים אחדוֹת בימי הפּסח, בחוּץ וּבבית הכּנסת.

– אבל לא דיברת עמוֹ. איזה דיבוּר טוֹב ונעים! יש בוֹ ממידת האצילוּת. רוֹצה אני שתדבר עמוֹ מלים אחדוֹת.

– כן, הוּא יהוּדי נאה וּמהדר בלבוּשוֹ.

– כאָבי, עליו השלוֹם. קצת למד מאבי, וּקצת – טבע הוּא לוֹ. הוּא אסתיט.

והיא הסבּירה לי פירוּש המלה.

– מתי הוּא רגיל לבוֹא?

– כשבוּע לפני הפּסח. הנסיעה ממקוֹם עבוֹדתוֹ נמשכת כרגיל שלוֹשה אוֹ ארבעה ימים. השנה חל פּסח ביוֹם החמישי. סבוּרה אני שיבוֹא לשבת הגדוֹל.

– חיכּיתי בקוֹצר רוּח לבוֹאוֹ. חשקתי לדעת אם ר' פּינחס יוֹדע על יחסה של הנצ’י אל הקיסרית. אבל לא מצאתי עוֹז בנפשי לשאלה על כך.

יז

– הוּא בבית! – הוֹדיעה לי ה“דוֹדה” כשחזרתי ביוֹם החמישי בערב משיעוּרי ב“חדר”. זה היה השיעוּר האחרוֹן לפני “בין הזמנים” ולמדנוּ את ההגדה של פסח. הרבי לימדה אוֹתנוּ בניגוּן ערב, בתוֹספת קצת מדיני הפּסח. והדברים היוּ מאירים ושׂמיחים. היה בהם מריח החג, ממאכליו, מן המלבוּשים החדשים מזיו החמה, מליבלוּב אילנוֹת ודשאים, מרינת שיר השירים, מנס הגאוּלה וממתן החירוּת. הכּוֹל בּישׂר חדש. וחדש מכּוֹל היה בעיני בוֹאוֹ של ר' פּינחס. רציתי לראוֹת מקרוֹב את האיש, שכל ימוֹת השנה היה בניכר ולא כתב לביתוֹ מלּה (חוּץ מברכּת ראש השנה) וששמעתי עליו דברים הרבה. רציתי לראוֹת איך ינהוֹג בה, בהנצ’י. בוַדאי תספּר לוֹ על המקרה הרע שקרה אוֹתה בבית הכנסת. איזה רוֹשם יעשׂה עליו הדבר? האם גם השנה ידרוֹש ממנה, אחרי שהייה ימים אחדים בבית, שתקבל גט ואחר כך יתפּייס ויסע ויניח לה מתנת כסף פעוּטה, הכּוֹל כמשפּטוֹ מימים ימימה, אוֹ ינהוֹג השנה אחרת? האם יתן את דעתוֹ על תמוּנת הקיסרית שהיא מעוּטרת אבילוּת? מאוֹד מאוֹד התאַויתי לדעת כל אלה. חפצתי לראוֹתם בעינַי ולשוֹמעם באוזנַי.

– הוּא בחדר, עם הנצ’י, – המשיכה ה“דוֹדה” – אסתר מלכה כבר הלכה למקוֹם הלינה שהכינה לה.

– מדוּע לא נלין את אסתר מלכה אצלנוּ, עד שיסע?

– יאריכוּ ימיך! באמת הצעתי לה. אבל היא סירבה. רוֹצה היא להניחם לבדם. רוֹצה היא רק לשרתם כל היוֹם (מה יש לה לעלוּבה זוֹ בעוֹלמה חוּץ משירוּת זה?) וּלהניחם בערב לנפשם. לא דיברתי על לבה. גם אבא אמר, כי יש להניח לה שתעשׂה כהבנתה. בנידוֹן זה היא בעלת ניסיוֹן.

כשיצאתי אל המסדרוֹן ראיתיו מחליק ועוֹבר ונכנס לחדר. לבוּש היה איצטלה שחוֹרה וארוּכּה וכיפּה של משי כעין סירה על שׂער ראשוֹ המסוֹרק. רוּח ניקיוֹן וחשיבוּת עלה ממנוּ. אך לא יכוֹלתי להתבוֹנן בו היטב, כי מיהר לעבוֹר.

“בעלה של הנצ’י!” כינוּי זה בלבד די היה לעשׂוֹתוֹ בעינַי בריה לא רגילה. כל הערב הרהרתי בוֹ, וגם בשכבי על ערשׂי עוֹד הרבּיתי להרהר בוֹ עד שנרדמתי. וּבבוֹקר ראיתיו בעד החלוֹן הוֹלך לבית הכנסת ותיק הטלית־והתפילין הרקוּם תחת בית שחיוֹ. פנים יפים וּשקיטים, נהנים מעצמם, עטוּרים זקן שחוֹר, מטוּפּח יפה, עם קצת שׂערוֹת מכסיפוֹת, וּפיאוֹת קטנוֹת, מסוּלסלוֹת, יוֹשבוֹת לוֹ הדוּקוֹת ליד האוזניים.

אוֹתוֹ יום התחיל גם חוֹפש הפּסחא בבית הספר, על כן יכוֹלתי לעמוֹד שעה ארוּכּה ליד החלוֹן וּלהסתכל אחרי ר' פּינחס עד שנתעלם מן העין. מראהוּ וּדבריה של הנצ’י עליו גירוּ אוֹתי לדבר עמוֹ, אבל חוּשי בי הגיד לי, כי עלי להוֹקיר רגלי מן החדר, כדי ל“הניחם לבדם” כמוֹ שאמרה ה“דוֹדה” משמה של אסתר מלכה. וכן גמרתי בלבי: כל זמן שהוּא כאן לא אכּנס לחדר – אלא אם יקראוּ לי. אפשר שתהיה לי הזדמנוּת לדבּר עמוֹ “מלים אחדוֹת” – אף כי לא ידעתי מה ועל מה אוּכל לדבּר עמוֹ.

אסתר מלכה באה והביאה עמה סל כבד מלא צוֹרכי אוכל נפש. מיד התחילה בעבוֹדה. היוֹם טרחה יוֹתר מבשאר הימים. עזרה עם הנצ’י בסידוּר החדר לכבוֹד האוֹרח עד שוּבוֹ מן התפילה. בעברי ראיתי בעד הפּתח את הנצ’י, על ראשה מטפּחת לבנה, קשוּרה מאחוֹר, וּמטאטא־נוֹצוֹת בידה. מראה פניה היה כשל נערה. אחר כך בישלה אסתר מלכה הרבה במסדרוֹן ואפתה בתנוּר יחד עם ה“דוֹדה” מיני מאפה ריחניים שהכינה, הכּוֹל בשתיקה, אך מתוֹך התעוֹררוּת של הנאה.

– מוּטב שתחזיקוּ את החלוֹנוֹת פתוּחים. הוּא בודאי אינוֹ

רגיל לשבת בחוֹם כזה, – יעצה ה“דוֹדה” לאסתר מלכה, שעמדה על ידה אצל התנוּר. וזוֹ ענתה:

– כן, בוַדאי.

והמשיכה בעבוֹדתה בזריזוּת יתירה.

הימים היוּ ימי אביב נוֹהרים. מאפס מעשׂה וּמרגש חוֹֹפש יצאתי לטייל מחוּץ לעיירה וזנתי עינַי בשׂדוֹת החרוּשים חריש אביב, בתבוּאת החוֹרף הרכּה, המתפּנקת בחמה, וּבניצני הפּרחים בתוֹך העשׂב שבצידי הדרך וּבמצרים. פסוּקי שיר השירים היוּ כתוּבים בכל מקוֹם בכתב של אוֹר.

אחרי הליכה של הסתכלוּת ביחידוּת במשך שעתיים אוֹ יוֹתר חזרתי, נוֹשׂא עמי ריח השׂדה וּמראה המרחב וּצרור ציצים קטנים בידי – חציוֹ בשביל ה“דוֹדה” וחציוֹ בשביל הנצ’י, שמסרתיו לאסתר מלכה. היא הגישה את הפרחים אל אַפּה וקראה בקוֹל לא לה, קוֹל של נערה:

“אה, מחיה נפשוֹת! הנצ’י תשׂמח מאוֹד”.

יח

לפני שקיעת החמה נכנס אלינוּ ר' פּינחס, לבוּש שבּתּית והסידוּר בידוֹ. אבי, שהיה מוּכן ללכת לבית הכּנסת, הלך לקראתוֹֹ ונתן לוֹ שלוֹם. גם אני ניגשתי ונתתי לוֹ שלוֹם, לפי המנהג. הוּא בא להצטרף אלינוּ בהליכתנוּ לקבלת שבת. היה רך ומשוּח, קרוֹב ורחוֹק כאחד.

אם מפני מראהוּ וּלבוּשוֹ הטוֹב אוֹ מפני היוֹתו אוֹרח מרחוֹק בא, כניסתוֹ לבית הכנסת עשׂתה רוֹשם ורוֹב המתפּללים ניגשוּ אליו ונתנוּ לוֹ שלוֹם בחיבּה מרוּבּה. אפילוּ חשוּבי העדה, אפילוּ הרב בכבוֹדוֹ

בעצמוֹ עזב את מקוֹמוֹ ליד עמוד הש"ץ ונשׂא אליו כפּוֹ לשלוֹם. ראיתי רבים מסתכלים בוֹ, וּנערים, מחבירי ולא מחבירי, מתכּונים לעבוֹר עליו וליתן בוֹ עיניהם הסקרניוֹת.

הדבר התמיהני, שהרי ידעתי מה שמספּרים עליו שלא בפניו.

בדרך הביתה נלווּ אלינו מן הגרים בשכוּנתנוּ, חבוּרה לא קטנה, כוּלם מטים אוֹזן לשׂיחת אבי עם ר' פּינחס ונכנסים לתוֹך דבריהם בשאילה אוֹ באמירה כל שהיא. הוּא סיפּר על המקוֹמוֹת שהוּא נמצא שם, על הארץ ועל היהוּדים היוֹשבים בה. יהוּדים עוֹבדי אדמה ויראי שמיים. לבוּשם לבוּש חסידים אדוּקים ועבוֹדתם בבית וּבשדה כעבוֹדת האיכּרים הנוֹכרים. מפרישים מַעשׂר לעניים ונוֹהגים מעין שמיטה. הדברים היוּ מתמיהים, אך דיבוּרוֹ היה נאה, במתינוּת, בטעם וּבלשוֹן ציוּרית. השוֹמעים נהנוּ מאוֹד מדבריו.

כשפּרשו האחירים לבתיהם ונשארנוּ שלוֹשתנוּ, הרגיש בי. הניח ידוֹ על ראשי ושאלני:

– אצל איזה מלמד אתה לוֹמד?

אמרתי לוֹ.

– מלמד חשוּב, – ענה כמדבּר אלי ואל אבי כאחד – ילד שנפשוֹ חשקה בתוֹרה יכוֹל ללמוֹד ממנו הרבה. בעל הסבּרה גדול וּמשנתוֹ ברוּרה.

זוֹ היתה כל השׂיחה בינינוּ, כי מיד חזר לשׂיחתוֹ עם אבי. לא ידעתי אם הנצ’י דיבּרה עמוֹ עלי אוֹ לא. נטיתי לחשוֹב שלא דיבּרה עמוֹ.

אחרי הסעוּדה פרשתי לחדרי ושכבתי במיטה. אך השינה רחקה ממני, כי הירהרתי בשניהם: בר' פּינחס ובהנצ’י. והנה הגיע לאוזני מן החדר הסמוּך לחשה של ה“דוֹדה” אל אבי:

– אין לוֹ מזל, למסכּן.

– למי? – השיב אבי בקול.

– דבּר בלחש. אפשר שהנער עוֹדנו עֵר… לר' פּינחס.

– מה קרה לוֹ? – המיך אבי את קוֹלוֹ.

– לא קרה לוֹ מאוּמה. היא, הנצ’י, אינה מוּכנה…

– מה פירוּש?

– לך, אינך מבין?…

– אה, כך.

– אבל אין דבר. ל“סדר” תהה לוֹ מלכה.

– ברוּך השם! תיכף אשוּב, – סיים אבי את השׂיחה.

מה ששמעתי לא קירב את שנתי, אף כי התאמצתי מאוֹד להירדם.

יט

מפני החג הקרוֹב ולכבוֹדוֹ של ר' פּינחס הפסיקה הנצ’י את כל עבוֹדוֹת הרקמה לאחירים ואת הגמוּרוֹת שלחה בידי אמה אל הלקוֹחוֹת.

אל חדרה לא באתי, ולא ראיתיה כל הימים. ובבוֹקר יוֹם שלישי, יוֹמַיים לפני החג, בהיוֹת ר' פּינחס בבית הכנסת, ראיתי את אסתר מלכה והנצ’י יוֹצאוֹת שתיהן מן הבית, מעוּטפוֹת בסוּדרים ורק קצת מפּניהן נראה מתוֹכם. בתחילה תמה הייתי למראה עיני, אבל זכרתי את שׂיחת ה“דוֹדה” עם אבי בליל שבת והבינוֹתי: אסתר מלכה מוֹליכה את בתה לטבילה בבית המרחץ, שהיה לא רחוֹק מביתנו.

לאחר שעתיים בערך חזרו שתיהן כעוֹטיוֹת. עדינוּת רבה היתה בפניה הדקים של הנצ’י. עיניה היו מליאוֹת פחד צלוּל, לא מעוֹלם זה. ההליכה על מנגנוֹן יריכיה היתה כהליכה אל הקוֹדש. אסתר מלכה ליותה אוֹתם כאֵם וּככוהנת.

התחמקתי מן הגדר שמאחוֹריה עמדתי והסתכלתי, שלא תראינה אוֹתי.

וּבליל פסח היו בביתנוּ שני “סדרים”: ה“סדר” של אבי בחדר הגדוֹל שלנוּ, וה“סדר” של ר' פּינחס בחדר הקטן מעבר למסדרֹון.

כשנשלחתי לפתוֹח את הדלת לפני קריאת “שפוֹך חמתך”, מצאתי להפתעתי את דלת החדר שכנגד פתוּחה אף היא, וקוֹלוֹ הערב של ר' פּינחס יוֹצא לקראת קוֹלוֹ הנאה של אבי, והקוֹלוֹת כאילוּ מתגפּפים.

האוֹרח העני שישב ליד שוּלחננוּ זקף את ראשוֹ בתמיהה, אך אבי המשיך בקריאה ולא נשׂא עיניו מן ההגדה.

כ

בשני ימי החג וּבימים הראשוֹנים של חוֹל המוֹעד התהלך ר' פּינחס כחתן היוֹצא מחוּפּתו. כל מַראִיתוֹ וכל תנוּעתוֹ היוּ רוֹך והתענג. ואילוּ את רגשוֹתיה של הנצ’י ראינוּ בפניה של אסתר מלכה, שהיתה חגיגית מאד ועשׂתה עבוֹדתה בלבוּש חג. עתה דיברה קצת יוֹתר מבשאר ימוֹת השנה. פעם ראיתיה אף מעלה בת שׂחוק על פניה הנוֹבלים.

בהסתוֹבבי בבית ראיתי את הנצ’י עתים מתהלכת בחדרה ועתים יוֹצאת ועוֹברת את המסדרוֹן ואדמימוּת של נערה פוֹרחת בלחָייה הרזוֹת.

וּפעם, בעברה במסדרוֹן ואני שוֹאב שם מים מן החבית, עמדה ושאלה אוֹתי:

– דיברת עמו?

– כן, מלים אחדות, – עניתי.

– לא הפרזתי?

– לא.

– אמרתי לך, שהוּא אֶסתיט.

– כן, הוא יפה ודיבוּרו יפה.

– עוֹד יוֹם או יוֹמיים יהיה כן.

הסתכלתי בה בתמיהה. לא ירדתי לדעתה.

– תראה בעוֹד יוֹם אוֹ יוֹמיים. אבל לא איכפּת לי. בין כך וּבין כך לא אאריך ימים…

והיא פנתה אל חדרה.

באוֹתוֹ יוֹם נכנס ר' פּינחס אל אבי והסיח עמוֹ ביחידוּת. אחרי צאתוֹ מסר אבי את שׂיחתם ל“דוֹדה”, ואני בחדר.

הוא בא להימלך באבי, מה יעשׂה במאתיים הזהוּבים שהביא עמוֹ ממקוֹם כהוּנתוֹ. אילוּ היה אבי מסכים לשלם לוֹ ריבּית עשׂרה למאה היה מכניס את הכסף לבּאנק. הסביר לו אבי, שהבּאנק עצמוֹ אינוֹ מקבל יוֹתר מתשעה למאה, והיא הריבּית המוּתרת לפי החוֹק, ואיך ישלם לוֹ יוֹתר, הרי הבּאנק לא יוּכל להפסיד.

ר' פּינחס לא נתפּעל מן הדברים וענה בבת צחוֹק: “אם כן אצטרך לקבל גם בעד הסכוּם הזה חמישה עשׂר למאה”.

אבי סיפּר את הדברים בהנאה רבה וה“דוֹדה” צחקה. ואילוּ אני לא צחקתי. חשבתי: אם כן “כזה” הוּא!

וּלמחר בא שנית אל אבי. הפעם בא לדבּר על חיי המשפחה שלוֹ. אין לוֹ חלילה כל טענוֹת עליה. היא אשה טוֹבה, כשירה, בעלת בית, אוּמנית יד, משׂתכרת יפה. אבל מה יעשׁה ועל פי דין אסוּר לוֹ לישב עמה בלי זרע. כבר עברוּ שנים כפליים ממַה שקבעוּ חכמים והוּא לא צעיר עוֹד. כבר שׂיבה זרקה בוֹ. והיא בעלת מוּם, וּכנראה אפסה תקוה. צר לוֹ עליה. יוֹדע הוּא שהיא מחבּבת אוֹתוֹ. גם היא חביבה עליו. אבל דין הוּא דין. אסוּר לאדם מישׂראל להיבּטל ממצוה ראשוֹנה שבתוֹרה. איך כתוּב אצל אברהם אבינוּ: “מקץ עשׂר שנים…” ברוּך השם, הוּא חסך מעט כסף (לא כמה שאוֹמרים הבריוֹת!), והוּא מוּכן ליתן לה חלק ממנוּ. אף כי אין היא זקוּקה לכספוֹ. ידי זהב לה. אילוּ יכלה לספּק דרישוֹתיהן של כל הלקוֹחוֹת, היתה יכוֹלה לחיוֹת בריוַח. אבל יוֹדע הוּא, כי חלשה היא. ביחוּד אחרי מה שאירע לה ביוֹם הכיפּוּרים. היא סיפּרה לוֹ הכוֹל. גם כך היא עוֹבדת למעלה מכוֹחוֹתיה, כל ימיה כפוּפה על הרקמה, ממעטת חלבּה ודמה. לבוֹ מלא רחמים עליה. אבל רחמנוּת לחוּד ודין לחוּד. אין הוּא יכוֹל יוֹתר. כמה פעמים ניסה לדבּר על לבה שתקבל גט. מאתמוֹל לא פסק להסביר לה את מצבוֹ, הסביר בכל לשוֹן של הסבר והיא באחת: “למה לי לקבל גט? הנח לי, עוֹד מעט ואמוּת, ואז ממילא תוּכל לישׂא אחרת”. ניסה דבר אל אמה, אל אסתר מלכה, וזוֹ שוֹלחת אוֹתוֹ אליה, אל הנצ’י. מה שהיא תחליט – יהיה מקוּבל עליה… אפשר אבי יתרצה להתערב בדבר, להסביר לה, כי לא משׂנאה חלילה הוּא אוֹמר להתגרש ממנה, אלא כדי לקיים מצוַת התוֹרה הקדוֹשה. הוּא אוֹהב ילדים, נפשוֹ יוֹצאת לילד. הנה כמה מאוּשר היה אילוּ היה לוֹ בן כנער שלוֹ… (הכּוָנה אֵלי!).

את כל אלה, וּפרטים רבים כיוֹצא באלה, סיפּר אבי ל“דוֹדה” בפנַי, וּשניהם ידעוּ כי אלה הם דברים מן השפה ולחוּץ. הוּא לא יגרשנה.

אבל הימים הבאים היו ימים קשים, לא רק להם אלא גם לנו. שני ימי החג האחרוֹנים עברו בשקט מאוּנס. בבית הכנסת ניטל זיווֹ. איש לא ביקש קרבתוֹ. הכוֹל ידעוּ את עניין הגט שלוֹ, שכבר דיבר על כך עם רבים. וגם אצל הרב היה ודרש ממנוּ שיקרא אוֹתה לדין תוֹרה.

וּבימים שלאחר החג נעשה מרוּגז, תוֹקפני, צעק הרבה. ברח מן הבית לשעוֹת רבוֹת, וּכשחזר צעק שוּב. לא אוֹתה המתינוּת, לא אוֹתוֹ הרוֹך, לא אוֹתוֹ ההידוּר, פניו הביעוּ רוֹע לב. דעתוֹ היתה כמבוּלבלת. בגדיו כאילוּ נתקמטוּ ונתישנוּ.

אילוּ האמינוּ לוֹ, שהוּא מתכוין באמת לגרשה, אפשר שהיוּ נמצאים אנשים עוֹמדים לימינוֹ, ולוּ מטעמי דת אוֹ מרחמים עליו – אבל הכוֹל ידעוּ, כי המשחק לא יארך, שהרי עליו לחזוֹר בעוֹד ימים מספר למקוֹמוֹ. וּמה נשתנתה שנה זוֹ מכל השנים?

וּבאמת כך היה. אחרי שהוֹציא את כל רוּחוֹ, עיניה של הנצ’י היוּ נפוּחוֹת מבכי ואסתר מלכה נהפכה לצל, והרב אמר לוֹ, כי גט בעל כוֹרחה הוא עניין חמוּר מאוֹד – בא אל הנצ’י וּפייס אוֹתה. שוּב היה רך ומשוּח, שׂערוֹ וּלבוּשוֹ מתוּקנים ודיבּוּרוֹ במתינוּת וּבמתיקוּת. הבטיח לה,

שהוּא נוֹסע רק עוֹד לשנה אחת. גמוּר עמוֹ לשים קץ לנדוּדיו בניכר. אם ירצה השם לפסח הבא ישוּב לביתוֹ וישב עמה, כי טוֹבה היא לוֹ מעשׂרה בנים. כחנה לאלקנה. בין כך ובין כך לא צעירים הם עוֹד. ואם נגזר מן השמיים, שיהיוּ חשׂוּכי בנים, עליהם לקבל את הגזירה. יעשׂוּ מעשים טוֹבים ויהיוּ חשוּבים להם כזרע.

את הדברים האלה, והרבה יותר מהמה, אמר לה להנצ’י באוֹזני אמה וּבאוֹזני ה“דוֹדה” שעמדה בפתח החדר, נשענת במזוּזה.

אדרבה, רצוֹני שמרת רוּדוֹרפר תשמע. לא דברים סתם הם, אלא דברים היוֹצאים מן הלב. רוּח שטוּת נכנסה בי וגרמתי לך צער על לא דבר. שכחי, הנצ’י, ואַל תזכּרי אף דיבוּר אחד מן הדיבוּרים שהשמעתי לך מתוֹך כעס. באמת אמרוֹ “כל הכוֹעס משׁכּח תלמוּדוֹ ומוֹסיף טיפשוּת”. הרי אַת יודעת יפה כמה אני מחבב אותך. וגם אמך חביבה עלי. הנה אמרת לי, שאַתן עוֹמדֹות לחזוֹר לבית פּוֹדהייצר. בוַדאי תהיינה לך הוֹצאוֹת יתירוֹת. אניח לך עוֹד עשׂרים זהוּבים. למה לי הכסף? ואם יארע לך חלילה שוּב משהוּ, אל תנהגי עוֹד כאשר נהגת, אלא תכתבי לי מיד ואבוֹא, אוֹ שאשלח לך עוֹד כסף. סוֹף סוֹף למי אני עמל? גדוֹל אני ממך בחמש שנים, ואיני בריא ובוַדאי אמוּת לפניך…

הנצ’י שמעה כל הזמן את דיבוּרוֹ בלי להשמיע מלה, רק שמוּרוֹתיה העייפוֹת ריפרפוּ על עיניה העצוּבוֹת, אך כאן לא יכלה להתאַפּק עוֹד:

– לא, פינחס, – אמרה – בדבר הזה לא צדקת: אני לא אאריך ימים כמוֹך. יוֹדעת אני ברוּר.

– אַל תהיי שטיה, – אמר לה בהתעוֹררוּת, כמעט בקוֹל בוֹכים – אסוּר לדבּר דברים כאלה, אַל תפתחי פה לשׂטן…

ונשתתק תפוס במחשבות.

כא

יוֹמיים לאחר נסיעתוֹ של ר' פּינחס מצאתי לי שעה ונכנסתי לחדרה של הנצ’י. היא ישבה על הכיסא ורקמה כמקוֹדם.

– שב, יעקב, – אמרה – יפה עשׂית שנכנסת.

ישבתי על הכיסא סמוּך לה והסתכלתי במעשׂה אצבעוֹתיה. היא רקמה ענף תפּוּח פּוֹרח על משי כחוֹל. הצבעים היוּ חיים וטבעיים עד להפליא. כאילוּ הניחה ענף חי על גבי המשי.

– אמי הלכה, ואנוּ יכולים לדבּר באין מפריע.

חיכּיתי להמשך דבריה.

– אַל יהא בלבך כעס על ר' פּינחס. גם בלבי אין עליו כעס. אוֹי לוֹ שחיו נקשרוּ בחיי, אבל גם גאוּלתוֹ קרוֹבה.

הפסיקה וחיטטה עדינוֹת במחט ליישר חוּט בציץ רקוּם, ואני מחכה להמשך, שלא איחר לבוֹא:

– השנה אמוּת. לפני שוּבוֹ הביתה אמוּת. באמת מכינה אני עצמי למוּת זה כמה שנים. זאת לא סיפּרתי לך. לא נהגתי ביוֹשר, ועל כך לבי נוֹקפני. אבל מוּטב שאקרא לפניך מה אמרה “אחוֹתי” לאיש היוָני שהיה קוֹרא לפניה באִי קוֹרפוּ. התוּכל להגיש לי את המעטפה? הוּאילה בטוּבך.

הלכתי אל השידה והבאתי לה את המעטפה. הניחה את כלי הרקמה וחיפּשׂה בין הניירוֹת שבמעטפה, עד שהוֹציאה קטע עיתוֹן, מַצהיב קצת, יישרה אוֹתוֹ על בּרכּיה וקראה:

“המחשבה על המות מנקה את הנפש, כאוֹתוֹ גנן המכלה את העשׂבים השוֹטים מגנוֹ. אבל גנן זה אוֹהב לעשׂוֹת מלאכתוֹ ביחידוּת וקשה לוֹ כשסקרנים באים להסתכל בעבוֹדתוֹ. לפיכך נוֹהגת אני להסתיר פנַי בשמשיה אוֹ במניפה, כי רוצה אני שגנני יעשׂה מלאכתוֹ באין מפריע”. שמעת יפה, יעקב?

– שמעתי.

היא קיפּלה והחזירה את הנייר למעטפה וּנתנתה על ידי להשיבה למקוֹמה.

– גם בקרבי עוֹבד גנן כזה, – המשיכה – ואוֹתך ראיתי כשר לדעת מלאכת גנני. באתי לכלל הכּרה: יוֹשר ויוֹפי אפשר שאשׂיג בעוֹלם הזה, ואילוּ האהבה, כמוֹ אצל “אחוֹתי”, ממתינה לי רק בעוֹלם האמת. גם היא, “אחוֹתי”, אשר קוֹדם יעצתני לחיוֹת למענוֹ, למען פּינחס שלי, הסכימה אמש, שאסתלק מן החיים.

נראה שהבטתי אליה בעיניים תוֹהוֹת, כי היא דיבּרה אלי:

– מה אתה מפחד, יעקב? לא אטרוֹף את נפשי. לא, לא. לא יהיה כל צוֹרך בזה אף לא ידקרני שוּם אנארכיסט. אשה פשוּטה אני, איני ידוּעה לשוּם אדם. מוֹתי אינוֹ דרוּש לשוּם אדם. אך גנני עוֹבד בי בשקידה רבה. הוּא מנקה ומטהר את נפשי מכל סיגי התאווֹת והפּחדים ומקרב את גאוּלתה. היא תבוֹא, הגאוּלה, היא קרוֹבה, קרוֹבה מאוֹד. לא חוֹדשים רבים אשב בבית פּוֹדהייצר. וּמוּטב שאמוּת שם ולא כאן. למה אעציב אוֹתך? תשמע על מוֹתי מרחוֹק. ראה, יעקב, אין אני עצוּבה כלל, להפך, שׂמיחה אני. טוֹב תענוּגי זה מתענוּג מאכל ומשקה. ועוֹד זאת: שוּם אדם בעוֹלם הזה אינוֹ צריך להתאַבּל עלי. שוּם אדם! שמעת יפה?

– שמעתי.

– אתה לא תתאַבּל עלי. אתה מבטיח? רק זכוֹר תזכּרני מעט. ואם תזכוֹר אוֹתי, יחד עם “אחוֹתי” תזכּרני. כשאעבוֹר לגור שם, בקצה השני, לא תוֹסיף לראוֹת את תמוּנתה. על כן הסתכל נא בה היטב וקלוֹט את כל תוי פניה, את חן פיה וחסד עיניה, למען תזכרנה. לי אין צלם תמוּנתי. מעוֹדי לא הצטלמתי. איש לא ביקש ממני. אף אין צוֹרך בתמוּנתי. אם תזכּרני מעט, זכרני לפי מי שראיתני בחיים. אשה פשוּטה אני. כן, רוֹקמת גיבּנת, אך נפשי בי ישרה, זקוּפת קוֹמה. אתה ידעת ־־ האין זאת, יעקב?

היא השרתה עלי מבט ממוּשך, כבוֹחנת את לבי. לבי נרחב ונכוץ, נרחב ונכוץ. אחרי שתיקת מה הוֹסיפה:

– תלמד הרבה ותהיה איש מלוּמד. בכל משפּחתי לא היוּ אנשים מלוּמדים. גם ר' פּינחס רק דברי תוֹרה הוּא יוֹדע תוֹרת ישׂראל, אבל אינוֹ יוֹדע כתב וספר של אוּמוֹת העוֹלם. אתה תלמד הכוֹל. תקרא ספרים הרבה, ספרי חכמה ויוֹפי בלשוֹן הקוֹדש וּבלשוֹנוֹת העמים. יש גם להם סוֹפרים גדוֹלים וחכמים. תדע חייהם וגוֹרלם של אנשים, את חלוֹמוֹתיהם ואת אכזבוֹתיהם, את שׂמחתם המעטה ואת יגוֹנם הרב. רוֹצה הייתי, שגם הספרים המעטים המצוּיים אצלי – תקח אחרי מותי. לא יהיה מי שיקרא בהם.

הרגשתי משהוּ מצטבּר בי, מצטבּר והוֹלך, מצטבּר וּמעיק. לסוֹף התפּרצתי:

– לא תמוּתי! אינך צריכה למוּת!… איני רוֹצה שתמוּתי…

– כל האנשים מתים וצריכים למוּת. אחד המַקדים ואחד המאַחר. אין איש אשר יחיה לעוֹלם. האלוֹהים אשר נתן את החיים נתן גם את המות. לכל אדם ניתנה מנת חיים אחת, מנה גדוֹלה, אוֹ קטנה, אין הבדל. אין איש מת ולא בעתּוֹ. יוֹדעת אני – עתּי קרבה.

– וּמה יהיה על אמך הזקינה? על מי תעזבנה? ־ לא יכוֹלתי משוֹל ברוּחי.

– גם אמי תבוֹא אחרי. לא תבוֹשש לבוֹא. במוֹתי לא יהיה לה בשביל מי לחיוֹת.

– ואם תחיה? – עמדתי על שלי בעקשנוּת ילד, כוֹבש דמעוֹתי.

– בלעדי לא תחיה. אני אקראנה אלי ותבוֹא. עוֹד לא אירע, שאקרא לה ולא תבוֹא…וּבקשה אחת לי אליך, יעקב.

– מה?

– כשנצא מביתכם – תשׂא אתה את תמוּנת “אחוֹתי” אל דירתנוּ החדשה. אני לא אוּכל לשׂאתה, וּכמוֹ שהיא, במסגרת האֵבל, אין אני רוצה שאחר ישׂא אוֹתה. נפש טהוֹרה וידיים טהוֹרוֹת.

סמרמוֹרת של בוּשה מתרגשת עברה על בשׂרי. קמתי.

– טוֹב. עתה תלך הביתה. אל תבוֹא אלי יוֹתר. עליך ללמוֹד, ללמוֹד הרבה. רק ביוֹם שנצא מכאן – תבוֹא לקחת את התמוּנה.

– אבוֹא, – אמרתי ויצאתי.

כב

ביוֹם ראשוֹן בשבת עקרוּ דיוֹרוֹתינוּ את דירתן מביתנוּ. אוֹתוֹ עגלוֹן בא באוֹתוֹ קרוֹן וטען עליו את כל הרהיטים והכלים והחפצים. שתיהן נפרדוּ מן ה“דוֹדה” בשלוֹם ובחיבּה (אבי כבר יצא לפוֹעלוֹ) והלכוּ ברגל אחרי הקרוֹן. אסתר מלכה נשׂאה בשתי ידיה כמה חפצים קטנים, והנצ’י צוֹלעת על ידה על שתי יריכיה. ואני הוֹלך אחריהן במרחק מה ונוֹשׂא בזהירוּת, חבוּקה בשתי ידי על לבי, את תמוּנת הקיסרית, שעטפנוּה יפה בנייר וקשרנה בפתיל משי.

כשהגעתי שמה מסרתי את התמוּנה לידי הנצ’י, שהיתה מיוּגעת מן ההליכה. היא ישבה על ההדוֹם שהעמידה לה אמה באמצע החדר, ואת התמוּנה הניחה על ברכּיה והחזיקה אוֹתה בשתי ידיה. נטפי זיעה זכּים עמדוּ על מצחה ועל גפּי נחיריה, ועיניה הביטוּ כמוֹ לתוֹך חלל ריק.

– אפשר אוּכל לעזוֹר לכן עוֹד במשהוּ? – שאלתי.

– רב תוֹדוֹת! – ענתה אסתר מלכה – כבר השתמשנוּ בך יותר מן הראוּי.

והנצ’י ענתה אחריה, כמדבּרת אל נפשה:

– לימוּדיך מחכּים לך. עליך לחזוֹר הביתה.

נפרדתי מהן וחזרתי לביתי.

לימוּדי בבית הספר וּב“חדר” העסיקוּני הרבה. זכרה של הנצ’י עלה בי לפעמים כאנחה העוֹלה מלבוֹ של ילד שבכה הרבה. השתדלתי להסיח דעתי ממנה. כמדוּמה לי, שלא שאלתי עליה אפילוּ פעם אחת.

כג

בסתיו, בחוֹדש אלוּל, סמוּך ליוֹם שבוֹ נרצחה אשתקד הקיסרית, הגיעה אלינוּ השמוּעה: הנצ’י מתה.

אמרוּ: מרעב מתה. פשוּט, הפסיקה אכילתה. מדי שבוֹע בשבוּע המעיטה מנתה, עד שפסקה חיוּתה.

בחוֹרף הבא, ביוֹם קרה וסוּפת שלג, נפטרה אסתר מלכה.

אמרוּ: הקברנים אנוּסים היוּ לחצוֹב קברה בקרדוּמוֹת.

ראשוֹן בא לעיירה האח מוינה, נגר הרהיטים, ועשׂה בה ימים אחדים. מגוּלח זקן ושׂפמפם בּלוֹנדי לוֹ. מראהוּ היה כמראה נוֹכרי. היה בבית העלמין, וּפעם בא לתפילת מנחה־וּמעריב לבית הכנסת וקרא בקוֹשי "קדיש, מתוֹך הסידוּר שנתנוּ לוֹ. בחזירתוֹ לקח כמה מן החפצים, וּבתוֹכם תמוּנת הקיסרית, לביתוֹ, לוינה.

ר' פּינחס (לא נוֹדע איך הגיעה אליו הידיעה) בא אחרי פוּרים. עשׂה שבוּע ימים בעיירה, סידר מה שסידר, ונסע. מאז לא נוֹדעוּ עקבוֹתיו.

עברו שנים. חלוּ תמוּרוֹת. ביתנו נשׂרף ובית אחר, שּוֹנּה מן הראשוֹן, הקים אבי במקוֹמוֹ. גדלתי ויצאתי את עיירת מוֹלדתי. מקרים וּמראוֹת אחירים מילאוּ את לבי.

לעתים רחוֹקוֹת, כשבאתי לבקר בבית אבי וה“דוֹדה” היתה פּוֹרשׂת על השוּלחן את המפּה היפה, רקמת אצבעוֹתיה של הנצ’י, היתה מעלה את זכרוֹנה בדברים אלה: “כל אשה שיש ברשוּתה משהוּ ממלאכת ידיה של הנצ’י, אי אפשר שלא תזכוֹר אוֹתה. רקמה כזוֹ לא היתה ולא תהיה.”

ולבי הוֹסיף לחשוֹב: “אחיוֹת” כאלו לא היוּ ולא תהיינה. מי יוֹדע אם לא דבק מה מהן גם בי, באוֹתם הימים המעטים, שהייתי מעין “אח” קטן לשתיהן?

אנשים טוֹבים ביקשוּ ממני, שאבוֹא אליהם להוֹרוֹת את שני ילדיהם, נערה ונער בני שתים עשׂרה ועשׂר, עברית חדשה. הם ישבוּ בקרית המלח אשר בין נהר ויסלה וּבין הרי הקארפּאטים.

הסכּמתי וּבאתי. הימים היוּ ימי סתיו רבּי שמש אחרי חג הסוּכּוֹת.

בית האנשים הטוֹבים בן הקוֹמתיים, בית ישן וּמסוּיד כחוֹל, עמד בצל שני ערמוֹנים גדוֹלים ועתיקי ימים, שרוֹב עליהם כבר נשרוּ, והדירה בשתי הקוֹמוֹת מחוּבּרת על ידי חדר מדריגוֹת פנימי, כעין פּרוֹזדוֹר נקי מרוֹהט לבן, שיש לוֹ גם מוֹצא החוּצה. וּבבית כל טוּב ורוּח טוֹבת עין מציצה מזויוֹת כל ששת חדריו הגדוֹלים והקטנים, המשמשים כל אחד בתפקידוֹ. תמוּנוֹת נבחרוֹת, אוֹרגיגינאלים והעתקוֹת משוּבּחוֹת, מפארוֹת את הקירוֹת

הצבוּעים, וּבחדר עקרת הבית עוֹמד בפינה, “בּליטנר” יקר, פעמיים בשבוּע, בכל מוֹצאי שבת וליל רביעי, היוּ בבית ערבי זמרה וּנגינה עם כּיבּוּד שוֹפע ושׂיחת רעים נעימה.

היוּ בעיר שישה אוֹ שבעה רחוֹבוֹת לא גדוֹלים וּשדרת אילנוֹת ארוּכּה מאוֹד עד לבית הנתיבוֹת וריבּוּע של חנוּיוֹת (של יהוּדים, כמוּבן), וארמוֹן עתיק מימי זיגמוּנט, שאגדוֹת רבוֹת מפארוֹת אוֹתוֹ, מוּקף חוֹמה גבוֹהה שהעלתה ירוֹקה, וּמגדל חדש לרדת בוֹ אל מכרוֹת המלח על שם פראנץ יוֹזף, וּבית כנסייה פתוּח לרוָחה וּמדרכוֹת אבן חלקוֹת וּנקיוֹת. בכוֹל נקיוֹן וּרוָחה, שלוָה ועין יפה. מין סגנוֹן ממוּזג משלוֹשה יסוֹדוֹת: פּוֹלני־אוֹסטרי־יהוּדי.

בימים הראשוֹנים היה מוּזר להתהלך על פני אדמה, אשר תחתיה היא חלוּלה וּבקרביה חיים ועוֹבדים אנשים למאוֹת, ורק לעת ערב הם נראים בחוּצוֹת, כשהם חוֹזרים לבתיהם עייפים ויגיעים וּבידיהם פּנסי הכּוֹרים המרוּשתים והכּבוּיים. כשדרכה הרגל בחזקה על הארץ נטתה האוֹזן לשמוֹע אם אין הד עוֹנה מתחת.

– קרית המלח קטנה, אך טוֹבת טעם, – אמרה לי בעלת הבית עתירת הגוּף וּקטנת הפּנים, בשכבה בחדרה מסוּבּה על הדרגש המרוּפּד וּבאָספה את רגליה המליאוֹת תחת שׂמלת הצמר הכּחוּלה. היא לא יכלה ל“תרגל” באוֹתוֹ יוֹם, כי נפצעה באצבעה בפתחה קוּפסה של אפרסקים משוּמרים.

– כן, אינה חסרה מלח, – עניתי בהלצה.

– וגם לא סוּכּר, – הוֹסיפה במיצמוּץ עיניים צרוֹת וּמתוּקוֹת. היא היתה כבר כבת ארבעים, אך לנשים בפוֹלין מעלוֹת גיל משלהן. ביוֹם השלישי לבוֹאי יצאתי לרחוֹבוֹת העיר. היה יוֹם שכּוּלוֹ זוֹהר שמש, אך גם צינה צוֹבטת את הפּנים. יוֹם שקט מקוֹנים וּשעת עשׂר בבוֹקר. פה ושם הרגשתי עיניים בוֹחנוֹת את הזר הבא לגוּר. אמרתי להיכּנס למספּרה להתגלח, וּפניתי במוֹרד הרחוֹב מוּל השלט המזדקר לתוֹך הרחוֹב עם תמוּנת הגלב גבה השׂפם, השוֹלח את תערוֹ אל לחי הלקוֹח.

והנה לקראתי מראה משוּנה: על המדרכה, במעלה הרחוֹב, מקפּצת ועוֹלה דמוּת אדם אשר כמוֹה לא ראיתי מעוֹדי: כוּלה גלימה כהה וארוּכּה תלוּיה על כתיפיים צרוֹת, עליה כבינה מהדקת ראש קטן ככדוּר; וּמתחת לגלימה, באמצע, רגל אחת מדלגת. כשקרב האיש ראיתי, כי הכבינה מכסה את חצי מצחוֹ, את כל אוֹזניו וּפרוּפה מתחת לסנטר מגוּלח. זוּג עיניים חוּמוֹת פּוֹזזוֹת בעליצוּת עצוּבה בפּנים, ושׂפם דק וארוֹך מצבע הדבש יוֹרד משני צידי הפּה הצר. כשהוּא חוֹשׂף שׂפתיו מַבהיקה שוּרת שיניים צחוֹת עד להפליא. הגלימה רכוּסה לכל אוֹרך הגוּף, וּמשני עברי החזה עשׂוּיים בה שני כיסים שוים. מן האחד בוֹלטת קוּפסת סיגאריוֹת. בכל הדמוּת אין סימן של יד.

אלמלא הפּנים הנקיוֹת, היה דוֹמה לגוֹרף ארוּבּוֹת בעל מוּם.

האיש עמד רגע וניענע בראשוֹ לצדדין, מעלה וּמטה, אחר התחיל מקפּץ ועוֹלה שוּב לקראתי.במרחק שתיים שלוֹש פסיעות ממני עמד, השרה עלי אתת עיניו החוּמוֹת, גילה את שיניו בבת צחוֹק וניענע לי בראשוֹ.

– בוֹקר טוֹב, פּאן פּרוֹפיסוֹר! – זימר פּוֹלנית מוּטעמת.

נפתעתי לשמע התוֹאר. מנַין לברייה זוֹ שאני מוֹרה כאן?

– בוֹקר טוֹב! – החזרתי לוֹ שלוֹם ונתתי בוֹ עין תמיהה.

– אַל יתמַה אדוֹני. יוֹדע אני כי מוֹרה הוּא בבית האדוֹנים בּינשטוֹק. בּנק הקטן, יברכהוּ השם, סיפּר לי.

בּנק היה ילדם השלישי של האנשים הטוֹבים, כּרוּב בּלוֹנדי בעל עיניים אפוֹרוֹת, גדוֹלוֹת, אשר לא הגיע עוֹד לשנוֹת לימוּד, כבן חמש בסך הכוֹל.

הוֹצאתי מנחירי נהימת מבוּכה קלה ועמדתי מסתכל באיש מכּף רגלוֹ האחת ועד כדוּר קוֹדקדוֹ המהוּדק. על חצי מצחוֹ ועל אַפּוֹ עמדוּ נטפי זיעה גדוֹלים.

– בית טוֹב הוּא בית הבּינשטוֹקים, – המשיך האיש לזמר בקוֹל צוֹהל וּבעיניים עליזוֹת־עצוּבוֹת – ישׂראלים נפלאים. פּאן

פּרוֹפיסוֹר ישׂבּע שם נחת. יאהבוּהוּ כיוֹצא חלציהם. הגברת בּינשטוֹק מנגנת בפסנתר יפה עד להפליא. כל הלבבוֹת בקריה רוֹחשים להם אך טוֹב. ימים טוֹבים נכוֹנוּ לוֹ בבית הבּינשטוֹקים.

לשוֹנוֹ הפּוֹלנית היתה צחה ונמלצה. חיתוּך דיבּוּרוֹ היה מצוּין, והמלים התגלגלוּ מפיו אל אוֹזן השוֹמע כאפוּנים על טס של כסף.

– אני מקוה, – עניתי, עוֹדני נבוֹך ממַראה עינַי וּממשמע אוֹזנַי.

גם בשעת עמידתוֹ היה מקפּץ על רגלוֹ וּמשנה עמדתה.

– אין כל ספק, אדוֹני היקר. יזכוֹר מה אמר לוֹ יאנק. – יסלח לי, קשה לעמוֹד הרבה על רגל אחת. הנה הכיס השׂמאלי. יוֹאיל לתת בוֹ נדבה קטנה ככל אשר ידבנוּ לבוֹ הטוֹב. כל האנשים הטוֹבים נוֹדבים לכיסוֹני. חן, חן. עתה יוֹאיל עוֹד לעשׂוֹת עמדי חסד קטן: יוֹציא לי פּאפּירוֹסיה אחת מן הקוּפסה שבכיסוֹני השני. כך, כאן. גם גפרוּרים בכיסוֹן. כך, חן חן!

הוּא נשתתק, הוֹשיט אלי את פּיו, פּעוּר כמעט קט, בתנוּעת חן גנדרנית. נתתי את הסיגאריה בין שׂפתיו והדלקתי לוֹ גפרוּר בקוּפסתוֹ, אחר החזרתי את הכוֹל לכיסוֹ כשהיה.

– עתה יוּכל אדם לרקוֹד לוֹ הלאה עם הפּאפּירוֹסיה בפּה. תוֹדה נאה! להתראוֹת, פּאן פרוֹפיסוֹר! עוֹד נוֹסיף להתראוֹת.

והוּא קפץ הלאה במעלה הרחוֹב. לא יכוֹלתי עצוֹר ברוּחי, הפכתי פּני והבטתי אחריו. הגלימה החלקה, חסרת הידיים, עם הכּבינה ההדוּקה על כדוּר הראש הקטן, קפצה על רגל אחת כשלוֹשים קפיצוֹת, אחר עמדה וניענעה ראשה במרץ מעלה וּמטה, ימין וּשׂמאל. לא ידעתי מה פשר הנענוּעים. וּכשהתחילה לקפּץ שוּב הלכתי לדרכי, עד שנכנסתי למספּרה.

בערב, בהיוֹתי מוּזמן לארוּחה אצל האנשים הטוֹבים, הכנסתי את בּנק בין ברכּי וּשאלתיו בחשאי:

– אתה סיפרת עלי ליאנק?

– כן, אני סיפרתי. הוּא שאל אוֹתי מי האדוֹן הצעיר בביתנוּ והגדתי לוֹ.

– ואתה אוֹהב את יאנק?

– כן, מאד. אמא נוֹתנת לי בכל יוֹם הלר ואני שׂם אוֹתוֹ בכיסוֹ. הוּא לא צריך להתכוֹפף אלי – אני כבר מגיע אל כיסוֹ. אדוֹני יוֹדע למה דוֹמה יאנק?

– למַה, חביבי?

– ליוֹנה. כשהוּא מדדה כך כפוּף לפניו… שימק אוֹמר, שהוּא דוֹמה לעוֹרב. זה לא נכוֹן. לעוֹרב יש מקוֹר עבה ושחוֹר… ראיתי על הערמוֹן שלנוּ… אני לא אוֹהב עוֹרבים… יאנק לא צוֹרח. יאנק מדבר בקוֹל נעים, כמו יוֹנה הוֹגה. כן, כן.

– ברוּך טעמך, יקירי. – אמרתי לילד הנלבּב וליטפתי את ראשוֹ.

– ולמה הוּא מנענע בראשוֹ כשהוּא עוֹמד?

– אדוֹני לא יוֹדע? כדי ליבּש את הזיעה. המסכּן! הוּא כל כך מתעייף בקפיצתוֹ. קשה לקפוֹץ על רגל אחת. לילד יוֹתר קל, אבל הוּא איש גדוֹל וכבד. הוּא כבר בן ארבעים. באמת. אדוֹני ראה אילוּ טפוֹת גדוֹלוֹת עוֹמדוֹת על מצחוֹ? הוּא מנענע בראשוֹ “לעשׂוֹת רוּח”.

לחצתי את ראש הילד אל חזי.

הוּא גר אצל אחוֹתוֹ. יש לוֹ אחוֹת אלמנה. בעלה נהרג במכרוֹת. היא מבשלת לוֹ אוֹכל, מלבישה אוֹתוֹ בבוֹקר וּפוֹשטת אוֹתוֹ בלילה. אין לוֹ ידיים. אינוֹ יכוֹל לעשׂוֹת כלוּם בעצמוֹ. גם את האוֹכל צריך להכניס אל פּיו. גם סיגאריה צריך להכניס אל פיו. מסכּן!

– מאַיִן אתה יוֹדע כל זאת, ילדי?

– יאנק סיפּר לי. הוּא מסַפּר לכל איש. הוּא איש משוּנה, לא כן? עצוּב וצוֹחק. אבא אוֹמר עליו, שיש לוֹ נשמה גדוֹלה: שמעתי שאבּא אמר פעם לאמא, ואמא אמרה שזה נכוֹן. כן, כן.

– וילדים רעים אינם מתקלסים בוֹ?

– לא. כל הילדים אוֹהבים אוֹתוֹ. כי הוּא אוֹהב את הילדים. הוּא אוֹמר להם תמיד דברים מצחיקים. הוּא יוֹדע כל ילד בשמוֹ, מתי נוֹלד, איך הוּא לוֹמד בבית הספר. הכוֹל יוֹדע יאנק. גם מן הגדוֹלים וגם מן הקטנים. גם לוֹ מסַפּרים האנשים הכוֹל.

למחר פּגשתיו שוּב ברחוֹב.

– איך התיאבוֹן בעירנוּ? – שאלני.

– תוֹדה לאל, משׂבּיע רצוֹן.

– פעוּלת המלח. גם באויר, גם במים אצלנוּ יש יסוֹדוֹת מלח, והם מחישים את העיכּוּל. כן, פּאן פרוֹפיסוֹר, אין סוֹדוֹת בטבע. הכוֹל מיוּסד על המדע.

השתאיתי לדיבּוּרוֹ המוּשׂכּל.

– יאנק למד בבית ספר?

– חלילה. לא לבעל מוּם כמוֹני ללמוֹד בבית ספר. מבית ספרם של החיים למדתי את הקוֹרטוֹב שאני יוֹדע. מפּי האנשים הטוֹבים. גם המשׂכּילים אינם מוֹנעים את שׂיחם מיאנק. אין איש רע בעירנוּ. זאת היא עיר בּירכה אלהים… לא חינם נפלה פה טבעתה של קוּניגוּנדה הקדוֹשה… – בוֹקר טוֹב, אדוֹני יוֹעץ ההר! יסלח לי ברוֹב טוּבוֹ! הנה הדרך פּנוּיה.

הוּא קפץ הצידה כדי לתת מעבר לאדוֹן פוֹלני גבוֹה וּמפוּטם, כפוּף עוֹרף אדוֹם, הנוֹשׂא שׂאת גדוֹלה כטפח.

– בוֹקר טוֹב, יאנקוֹ! – השיב האדוֹן נדיבוֹת – איך העסקים, בודאי שמעת, שאוֹמרים להעלוֹת שוּב את מס המלח…

– כן, האדוֹנים בוינה אינם יוֹדעים תמיד את וֹרכי העם… דרוּשה הסברה רחבה בעיתוֹנים… מה בריאוּתוֹ, אדוֹני יוֹעץ ההר? לא רעה?

– תוֹדה לאל. אם לא יאחזני השבץ – אחיה עד מאה שנה. “שׁלמה” (ממוּלח!), פתח פּיך!

יאנק מיהר וּפתח את פיו והאדוֹן זרק לתוֹכוֹ סוּכּריה.

– להתראוֹת! אני נוֹסע מחר לישיבת הסיים בלבוּב.

– להתראוֹת! דרך צליחה, אדוֹני יוֹעץ ההר! אַל יפנק אוֹתם, אדוֹני יוֹעץ ההר, ראוּיים הם לחוּטרא! חי אהבתי את האלהים!

בקפיצה אחת חזר למקוֹמוֹ.

– ועֹץ ההר פּאן דלוּגאץ'. אדם מצוּין במינוֹ. זה שלוֹש שנים שסַפּחת זוֹ רוֹכבת על עוֹרפּוֹ.

– יאנקוֹ, אני יוֹדע ילד הקוֹרא לוֹ “יוֹנה”, – אמרתי לוֹ בהתרגשוּת מה.

– כן, בּנק. השם יחייהוּ! לא ילד – כרוּב ממרוֹמים. לנַשק כל איבר בוֹ. יוּם יוֹם הוּא נוֹתן הלר לתוֹך כיסוֹני. בימוֹת הגשמים אני בא וּמחכּה בפרוֹזדוֹר, והכּרוּב יוֹרד וּמביא לי את הפרוּטה בידוֹ העדינה… כבוֹדוֹ יעשן פּאפּירוֹסיה?

עשׂיתי לוֹ קוֹרת רוּח והוֹצאתי מן הקוּפסה שבכיסוֹ שתיים: אחת לוֹ ואחת לי.

– אין עכשיו טבק טוֹב בשביל אנשים עניים. מיוֹם שהממשלה העלתה את המס על הטבּק, התחילוּ לזייף. רק שמוֹת יפים נוֹתנים לסיגאריוֹת: “קיסר”, “דאמה”. לעג לרש! אני קוֹנה חפיסה וּבת אחוֹתי מפטמת לי את המכסה הדרוּשה לי לכל יוֹם. לא פחוֹת משלוֹשים ליוֹם. טוֹב לשלח את הדאגוֹת עם העשן.

– אילוּ דאגוֹת לוֹ ליאנק?

– עצמוּ משׂערוֹת ראשי. אך שׂערוֹתי אינן נראוֹת, וכן גם צרוֹתי… עלי להוֹדוֹת כי מצבן קשה – אוֹיב עיקש אני להן, נלחם בהן עד חרמה… יבוֹאוּ ימים קרים. ענן ורוֹד ברקיע סימן לקוֹר. בדוּק וּמנוּסה.

שׂמתי לב, שעם היוֹת עיניו וּפניו צוֹחקוֹת תמיד, אינוֹ משמיע קוֹל צחוֹק. לכל היוֹתר הוּא מגלה את שיניו היפוֹת, הילדוּתיוֹת.

נתתי הלר אל כיסוֹ.

– חן חן, להתראות, פּאן פרוֹפיסוֹר. עלי לרקוֹד הלאה. הרגל אינה מסכימה לעמוֹד עוֹד. פּנַי כבר כפני חזיר זיפי. שלוֹשה ימים לא התגלחתי. חרפּה בפני הבריוֹת. לא כן?

את המלים האחרוֹנוֹת זרק אלי אחוֹרנית וניענע לי בראשוֹ ברוֹב חיבּה.

באוֹתוֹ יוֹם אחר הצהריים נזדמן לפני שוּב מגוּלח למשעי. עוֹר סנטרוֹ היה חָלָק וּכחלחל. צינה נדפה ממנוּ. השׂפם התבּלט מן העוֹר החלק. שעתי לא היתה פּנוּיה ועברתי עליו מתוֹך שאילת שלוֹם בלבד. אך את החסר מילא לי בערב, לפני הנגינה, שימק תלמידי:

– הסַפּרים מגלחים אוֹתוֹ יוֹם יוֹם חינם. על פי תוֹר: בכל יוֹם סַפֹּר אחר. הם קבעוּ לוֹ את התוֹר והוּא הוֹלך בכל יוֹם אל ספּרוֹ.

– ולמה לא התגלח זה שלוֹשה ימים?

הוּא כעס על שני הספּרים שהיוּ צריכים לגלחוֹ. הם העליבוּ אוֹתוֹ ונדר שלא ייכּנס אליהם.

– ולמה הם מסכימים לגלחוֹ חינם?

– הם אוֹהבים לשׂוֹחח עמוֹ. כשהוּא נכנס הוּא מבדח את ה“אוֹרחים”. הם יוֹדעים מפּיו את כל החדשוֹת שבעיר. הכוֹל הוּא יוֹדע, והכוֹל הוּא מספּר.

– אם כן הוּא הוֹלך רכיל?

– חלילה! יאנק מספּר רק טוֹבוֹת. ואם מוֹסרים בשמוֹ דבר רע, הוּא נעלב וכוֹעס. ימים אינוֹ מדבר עם האיש שביקש להכשילוֹ. “אסוּר לספּר רעוֹת על אדם, – אוֹמר הוּא – די לוֹ לאדם שהוּא מייסר את נפשוֹ על רעוֹתיו. את הטוֹבוֹת צריך לספּר וּלספר, כדי שילמדוּ בני אדם לעשׂוֹת אוֹתן”. כך הוּא אוֹמר תמיד. הוּא מצחיק, לא?

– אדוֹני מדבּר עם שימק על יאנק? טיפּוּס אוֹרגינאלי, מה? – נתערבה בשׂיחתנוּ חברתה של הגברת בינשטוֹק, עלמה גבוֹהה, בלתי צעירה, מוּסיקאלית עד לשיגעוֹן, אשר בשעת שמיעת נגינה היא מעצמת את עיניה בכוֹח כזה, שאַפּה משתטח על מחצית פניה.

– כן, גברתי. התוַדעתי אליו ברחוֹב, והרי אנוּ ידידים.

– הכוֹל ידידיו, לרבּוֹת אוֹתי. אני אוֹהבת את קוֹלוֹ. איזה קוֹל! הרי זוֹ מוּסיקה צרוּפה… כבוֹדוֹ יוֹדע מאַין בא לוֹ מוּמוֹ הנוֹרא?

– לא, עדיין לא שמעתי.

– אם כן כדאי לשמוֹע. אביו (חייט היה) הנחיל לוֹ מחלה מכוֹערה… כבוֹדוֹ מבין?… עוֹד בילדוּתוֹ נתגלה ריקבוֹן באיבריו. ראשוֹנה ביד אחת, וּכשנטלוּ את זוֹ – בשנייה. אחר כך ברגל. אך מיוֹם שכּרתוּ את רגלוֹ – הבריא. בן עשׂר היה כשהתחיל מקפּץ על רגל אחת. ד"ר מיזס אמר לי, כי מה שנשאר מגוּפוֹ הוּא בריא בהחלט…

העלמה הבלתי צעירה דיברה בעוֹנג על “מחלתוֹ” של יאנק וּביקשה להאריך בזה, אבל באוֹתוֹ רגע התחיל הדוּאֶט של הכינוֹר והפסנתר, והיא ישבה על השרפרף, הניחה את אצבעה על פיה לצווֹת עלי את השתיקה, ברכיה הגבוֹהוֹת הגיעוּ עד חזה, עיניה נתעצמוּ בכוֹח, ואַפּה השתטח לוֹ להנאתוֹ.

לאחר שבוּעיים אוֹ יוֹתר ירד לעוֹלם קוֹר גדוֹל. גשם פתוּך בשלג וּבברד ניתּך למן חצוֹת הלילה. בחדר החצר הקטן (הרחק מעם בית הבינשטוֹקים), בוֹ ישבתי עם כלבלבי “בלק”, השתוֹללה כל הלילה הרוּח והתריס נקרע חציוֹ והיה דוֹפק בלי הרף על החלוֹן, וּשנינוּ אני והחיה הקטנה, לא יכוֹלנוּ לעצוֹם עין. בבוֹקר הקוֹדר לבשתי את גלימת הגשם וּמיהרתי לבית האנשים הטוֹבים לתת את שיעוּרי לילדיהם. הילדים חיכּוּ לי כבר בחדרם שבקוֹמה השנייה והיוּ משהוּ חיורים אך נעימים מאד באפלוּלית וּבצינה.

כשנכנסתי רץ בּנק לקראתי (הרשיתי לוֹ להימצא בחדר בשעת השיעוּר), תפס שתי אצבעוֹתי, וּבהביטוֹ אל עיני, קרא:

– אמא לא יכלה לישוֹן כל הלילה. היא פחדה. עתה היא ישינה. יבקש מהם אדוֹני, שלא יקימוּ רעש. סטפצ’ה צוֹחקת כל הזמן. היא ילדה רעה.

– שמעתם, ילדים? – שאלתי את הגדוֹלים בקוֹל מוּנמך ותקיף.

– כן, נשב כזוּג יוֹנים. – אמר שימק ולטש זוּג עיניים תמימוֹת עד להתפּקע.

וּסטפצ’ה פּרצה פתאוֹם בצחוֹק שלא יכלה להפסיקוֹ. תחבה את אגרוֹפה בין שיניה, אך הצחוֹק חילחל ויצא לאויר.

– טיפּשה! – הטיח כנגדה שימק ועיניו התמימוֹת לא זעוּ.

– אכלתם ארוּחת הבוֹקר? – שאלתי ברוֹב כוֹבד ראש.

– אכלנוּ ושׂבענוּ. – ענה שימק.

– אם כן, הספרים!

הם הוֹציאוּ את שני הספרים, אחד לקחוּ לעצמם ואחד הניחוּ בראש השוּלחן בשבילי, פתחוּ במקוֹם שצריכים היוּ לפתוֹח, וּסטפצ’ה התחילה לקרוֹא את הסיפּוּר “בערב” של פייארברג. פניה הרצינוּ וקראה בהטעמה טוֹבה, אך בקוֹל לא רם. בּנק עמד בקצה השוּלחן, לחיוֹ נשענת על ידוֹ, והקשיב, אף כי לא הבין מלה.

לא עברוּ רגעים מעטים בקריאה, והנה נשמע צילצוּל הפּעמוֹן מן הכניסה למטה, צילצוּל מתאַפּק וחרד.

– יאנק בא! יאנק בא! – השׂתער בּנק אל הדת ורץ במעלוֹת למטה.

– הוּא בא לקחת את נדבתוֹ, – אמר שימק. וּסטפצ’ה התפּרצה שוּב בצחוֹק, והפעם כבשה פניה בשוּלחן להחניק צחוֹקה.

– מה היא צוֹחקת היוֹם, הטיפשה? משעה שהקיצה היא צוֹחקת.

– באמת, מה הצחוֹק? – שאלתי בנעימה אבהית. אך במקום תשוּבה נתרעדוּ כתיפיה של הנערה בצחוֹקה עוֹד יוֹתר. ראיתי שאינה יכוֹלה לשלוֹט בעצמה. כעבוֹר רגע הרימה את פניה, עיניה היוּ מליאוֹת דמעוֹת מזהירוֹת וּלחייה מאדימוֹת:

– יסלח לי אדוֹני. איני יוֹדעת בעצמי למה אני צוֹחקת. הצדק עם שימק, אני טיפּשה.

ועוד פעם הטילה את ראשה על השוּלחן, אחר הרימתהוּ וּפניה חלקים, כאילוּ נמחה מעליהם משהוּ.

– נגמר. יוֹתר לא אצחק.

– אוּלי נזמין את יאנק הנה? – שאל שימק והביט אל סטפצ’ה.

אך פניה לא זעו.

– לא, – אמרתי – אני ארד אליו. ושנית, כלוּם אפשר לוֹ לעלוֹת במעלוֹת? אתם תעתיקוּ פה את חמשת הפּסוּקים האלה, וּבכל מקוֹם תהפכוּ את המין מזכר לנקבה, השמוֹת והפּעלים…

ירדתי במעלוֹת העץ המצוּבּעוֹת חוּם. לבשתי מיזע של צמר חם, שהידק בנעימוּת את גוּפי. קל ונעים היה לדלג כך על המעלוֹת המצוּחצחוֹת והיבישוֹת בשעה שבחוּץ סוֹחף וסוֹער הגשם הקר.

יאנק ישב למטה על ספסל ליד הדלת הסגוּרה, כוּלוֹ שוֹתת מים, ושׂוֹחח עליזוֹת עם בּנק היבש.

– בוֹקר טוֹב, פּאן פּרוֹפיסוֹר! – קידמני יאנק בפניו המבריקים מרטיבוּת. הוּא ניענעם מדי פעם בפעם והשיר מעליהם נטפי מים שנזלוּ מכּבינתוֹ. – גם הוּא פה? כמה נעים לראוֹתוֹ יבש וּבריא! הצינה חוֹדרת לעצמוֹת! רק לפני שעה יצאתי מביתה – וּכבר כוּלי קרוּש. גרוּע מכּפוֹר. מין קוֹר רקוּב…

הסתכלתי בוֹ, כשהוּא יוֹשב וּמנענע בנעלוֹ האחת העוֹמדת על עקבה השׁחוּק. ראיתי שסוּליתה שטוּחה מאד. הבנתי כי מרוֹב הקפיצה והמשׂא על רגל אחת נשתטחה כל כך. לא יכוֹלתי להבין איך ישב על הספסל.

– בּנק, אתה עזרת ליאנק לשבת? – שאלתי.

– למה? – נתעורר יאנק וניענע בראשוֹ במבוכה, – תוֹדה לאל, יכוֹל אני לשבת בלי עזרה. אין אוּמנוּת שאדם אינוֹ עשׂוּי ללָמדה – אם יש רק הכרח בדבר. הנה!

הוּא העמיד את הרגל על כּפה, ניתר מעל מוֹשבוֹ, כאילוּ קפץ נתוּן לוֹ בשתוֹ, ואחרי שהתנוֹדד רגע – עמד איתן.

– זוֹהי אוּמנוּת הקימה. ועכשיו – אוּמנוּת הישיבה.

קפץ כמחצית הפסיעה לפנים, זרק את גוּפוֹ אחוֹרנית, גבוֹ נחבט בקיר, אחר צנח על הספסל, משך את רגלוֹ – וישב איתן.

– כמוֹ על קפיצים! – דיבר – המקוֹם ממלא חסרוֹנן של הנפשוֹת שבּרא. יהי שמוֹ מבוֹרך!

המחזה הזה הכאיב לי וחפצתי להסיח דעתי ממנוּ.

– איך הוּא מתרוֹצץ באויר כלבים כזה? הרי אפשר להצטנן. הוּא מזיע כל כך…

– “השד לא יקח את הרע”. כוּלי עטוּף בגלימתי הטוֹבה וטיפה לא תגיע אל בשׂרי. כחנוּט מצרי, לא כן? פּאן פרוֹפיסוֹר מכּיר בודאי את ציוּרי החנוּטים. והרי כבוֹדי גדוֹל מכבוֹדוֹ של פרעה: אוֹתוֹ חנטוּ רק אחרי מוֹתוֹ, ואוֹתי – בחיי…

– יש לוֹ הוּמוֹר, יאנקוֹ.

– בלי מעט ההוּמוֹר הייתי כבר אזרח רענן בבית המוֹעד לכל חי…

– אף על פי כן קר לוֹ. שׂפתיו כחוּלוֹת כטחוֹל.

– כן, כוֹס חמין לא היתה מזיקה לי כלל…

עוֹד לא כילה את המשפּט וּבּנק טס כחוּלדה במעלה המעלוֹת ונעלם בבית.

אחרי רגעים מספר התגלגל כשד קטן למטה וּבישׂר בצהלה, כי קאשה מביאה תה. מיד ירדה המשרתת, אשה נמוּכה ולבנת פנים, צמת פּשׁתים דקה מכתרת את קוֹדקדה, לחזה כוּתוֹנת כפרית רקוּמה, והיא נוֹשׂאת בשתי ידיה על טס כוֹס תה וּפרוּסת עוּגה גדוֹלה, סוֹפגנית, מגרה את התיאבוֹן.

– יגמוֹל לך אלהים, קאשה, לא תיכּשלי עוֹד כל ימי חייך…

– תוֹדה, ינק! ישתה ותהי לך לבריאוּת.

הרמז לילד שנוֹלד לה לפני שנתיים בלי חוּפּה וקידוּשין לא העליבה כלל. היא ידעה, כי יאנק דוֹרש לה אך טוֹב.

– יסלח לי יאנק, שלא הבאתי לוֹ תה עם חלב. את החלב של אתמוֹל שתה החתוּל, והיוֹם עוֹד לא הביאוּ. מה שלוֹמוֹ, בריא?

– חן חן, קאשה, בריא כשוֹר הבּר. רק קשה להיוֹת אלמן… קשה מאד…

– כלוּם היה נשׂוּי, יאנקוֹ? – שאלתי בתמיהה.

– פעם חלמתי כל הלילה שאני נשׂוּי לבת מלכה, אף התקוֹטטתי עמה קצת, בשל דבר של מה בכך, – וּבבוֹקר הקיצוֹתי והנה אני אלמן…

קאשה כבשה את פניה הצחוֹת בחזה המגוּדל והמתינה בצניעוּת מרוּבה, שיגמוֹר לגמוֹע את התה המתוֹק מידה.

הוּא שתה והתלוֹצץ:

– פּאן פרוֹפיסוֹר, כנראה, עוד לא התאהב בעירנוּ…

– מנַיין לוֹ?

– עוֹדוֹ מתעניין ביאנק… סימן שלבּוֹ פנוּי… אבל לא יארכוּ הימים ויבוֹא מה שצריך לבוֹא… אין אויר יפה לאהבה כאויר קרית המלח… כמוֹ נוֹצר לכך…

– עדיין לא ראיתי כאן יפוֹת.

– הכוֹל תלוּי בהרגל. יתרגל בפנים החדשוֹת ויתחיל להבחין… לוּלא היוּ יפוֹת, לא היוּ כל כך הרבה טראגדיוֹת בעירנוּ… השנה היוּ אצלנוּ ארבעים וארבע אהבוֹת אוּמללוֹת… מספר מסתוֹרי, לפי מיצקיביץ', מה?…כוּלן רשוּמוֹת פה. בּנק יקירי, הצבּע על מצחי! תוֹדה!

הוּא כּילה לשתוֹת, אכל גם את מחצית העוּגה. קאשה מחתה בסינרה את שׂפמוֹ יפה יפה, הרימה לבקשתוֹ את גלימתוֹ וּלתוֹך כיס פנימי הכניסה את שארית העוּגה.

– עכשיו מרגיש עצמוֹ אדם מעשׂה אדם. תה טוֹב הריהוּ כאמבטי פנימי. עתה נקל יהיה לרקוֹד הלאה.

עמדתי נדהם: מבטא כזה ממש זכרתי מכתבי אלטנבּרג. “הריהוּ אמן!” עבר במוֹחי.

הוּא ניתר ממקוֹמוֹ ועמד בן רגע.

– בּנק, פּרישׂת שלוֹם נאה לאמא האלוֹהית! תזהיר אוֹתה בשמי, שלא תעיז להוֹציא היוֹם את אַפּוֹנה החוּצה. חבל, אויר כזה נוֹצר רק בשביל כלבים, אוֹ – בשביל יאנק… להתראוֹת, פּאן פרוֹפיסוֹר! יזכוֹר נא, כי תוֹרוֹ מתקרב. אך אל תהא זאת הטראגדיה הארבעים וחמש… קאשה, נשיקה אוירית! – פתח לי את הדלת, כרוּבי! אלף תוֹדוֹת! אני יוֹצא לי אל האויר הראוּי לי…

האהבה שיאנק ניבּא לי לא בוֹששה לבוֹא.

לא. לא העלמה הבלתי צעירה, המוּסיקאלית עד מאד, היתה ה“עצם הנאהב”. כאשר הכבּירה עלי את מליה היפוֹת בפאתּוֹס חוֹלני קצת, כאשר השתדלה להצר את פיה בדבּרה ועיניה יקדוּ בעוֹצב חיה נעלבה, הקשבתי לה יפה והבטתי ישר בפניה, אך חשוֹב חשבתי – על בת החזן.

במסיבוֹת המוּסיקאליוֹת נוֹדע לי, כי זה שנתיים נמצא בקרית המלח חזן מפוֹאר, שהקהילה הביאה מעיר הגבוּל המזרחית. אין כקבּלת שבּת שלוֹ. אפילוּ בקראקוּב אין דוֹמה לוֹ. קוֹלוֹ אינוֹ בגדר הקוֹלוֹת

המצוּיים. הכוֹל התפּלאוּ שעדיין לא שמעתיו. הצ’ליסט הבטיח, שאילוּ היה החזן הוֹלך לאוֹפּירה היה נעשׂה טינוֹר ראשוֹן, מעין קארוּזוֹ. הוּא גם מוּסיקאלי לאין שיעוּר. אף על פי שהוּא קוֹרא תוים בקוֹשי, הבחנה דקה לוֹ בגוֹני טוֹנים, וכמעט אין פגם בזמרתוֹ. פעם אחת הציעוּ לוֹ לקחת חלק במסיבוֹתיהם, אך הוּא נבהל והאדים כנער קטן. פּשוּט, הלשוֹן ניטל מן המסכּן. יוֹתר לא הציעוּ לוֹ.

ולוֹ, לחזן, בת אחת ויחידה, נערה יפת תוֹאר, אך מוּזרה מאד, כבת שש עשׂרה ונוֹהגת כגדוֹל. מין יהירוּת שלא ראוּ כמוֹתה בקרית המלח. ואוּלי תמימוּת היא, מי יוֹדע. אינה מתחבּרת עם שוּם אדם. משיבה על הן הן ועל לאו לאו וּפוֹנה לדרכּה. האֵם אשה חוֹלנית ואינה נראית על פּני חוּץ. אוֹמרים, מיוֹם שילדה את בתה לא ראתה אוֹר עוֹלם. שם הנערה קריינדיל, ואביה קוֹרא לה “קרוֹין”. וּבאמת היא עטרת ראשוֹ. הוּא מאוֹהב בה. בלי הלצה. עוֹד לא ראוּ אב מאוֹהב כל כך בבתוֹ. מין אבּא גוֹריוֹ. פיו אינוֹ פוֹסק מלדבר עליה. גברת הבית ניסתה להזמינה למסיבּוֹת, אך הנערה סירבה. אינה יכוֹלה לעזוֹב את האֵם. הכוֹל מאוֹהבים בה, כל קרית המלח. גם בני הנוֹכרים. בנוֹ של מנהל המכרוֹת, בחוּר נאה ו“רוֹעץ לבבות” מפוּרסם, נשבּע לכבשה. סיּפּרוּ לה והיא חייכה, כמוֹ ממרוֹם נוֹגה. ספינכּס שוֹכנת בתוֹכה, בתוֹך קריינדיל זוֹ. מוּבן שנכספתי לראוֹתה. ואת הראיוֹן סידרה, כמוּבן, העלמה הבלתי צעירה. רחבת לב היא וּנכוֹנה להיטיב עם כל אדם.

באוֹתם הימים הכריז העיתוֹן הציוֹני בקראקוּב על רשימת העסקן הותיק, עוֹרך הדין ד"ר פ.נ. ב’ספר הזהב'. אין ספק שראוּי הוּא לאוֹתוֹ כבוֹד. עשׂרים שנה עמד בתוֹך התנוּעה וכל הרוּחוֹת שבעוֹלם לא הזיזוּהוּ ממקוֹמוֹ. וּביוֹתר היה שמוֹ נערץ בערי השׂדה, שזכוּ לשמוֹע את נאוּמיו הנהדרים. והטילוּ על קרית המלח סכוּם מסוּים. עסקני המקוֹם היוּ מליאי התלהבוּת, וּבהיוֹת רוּבּם משתתפים במסיבוֹת

המוּסיקאליוֹת, הוּסכּם שהעלמה הבלתי צעירה תמצא לה בן זוּג ויחד יחזרוּ בעיר לאסוֹף את הסכוּם. אוֹתי הוֹכיחוּ להיוֹת בן זוּגה לתכלית הנעלה. כאן מצאה לה העלמה האלטרוּאיסטית שעת כוֹשר להביאני אל בית החזן.

– הבטחתי שאַראנה לוֹ?… הנה קיימתי…

והיא זרחה כּוּלה.

היה בוֹקר שלג וחמה. כל העוֹלם צחק. שמיים וארץ צהלוּ זה מוּל זה בלבן וּבתכלת. הבתים והחנוּיוֹת כאילוּ רקדוּ מרוֹב צחצוּח. ציפּוֹרי החוֹרף התלהלהוּ בענפים הקירחים וּבזקוּ אבקת סוּכּר באויר. הלכנוּ על פי רשימה שבידי העלמה. מצב רוּחה היה מזהיר.

– מה, לב הילד דוֹפק? ישקוֹט נא, עוֹד שני בתים… הנה פה…

לאוֹשרה לא היה קץ: החזן לא היה בבית. מן הקיטוֹן, אשר שם שכבה, כנראה, האֵם החוֹלנית, יצאה הנערה בשׂמלת בית צנוּעה, אך מלאת חן. קוֹמה ממוּצעת, רכּה וחטוּבה כאחת, והראש – כלקוּח מציוּר קלאסי. נטוּי משהוּ הצידה. שׂער שאטיני חלק וּמחוּלק בתּוך, קלוּע מאחוֹר למה נאה, בעלת משקל. הכוֹל מדוּד וּמכוּון כּביד אמן איטלקי. וכמה רוֹך מלטף במבּט הנוֹהר כהוֹת מתחת לגבּוֹת מלוּכּדוֹת! חיוּך עצוּב מאיר לשני עברי האף המחוּטב. הצואר הצח מעוּטר במלמלה לבנה.

הנערה השרתה עלינוּ עיניים ואוֹדם קל פּרח בלחייה הקטנוֹת. בת לוייתי לא נבוֹכה.

– אפשר לראוֹת את אביה?

– אבּא אינוֹ בבית.

– חבל. באנוּ בשליחוּת מצוה.

– אוּלי אוּכל למסוֹר לאבא, לכשישוּב?

– חה חה, אביה צריך למסוֹר לנוּ… כלוֹמר, באנוּ לבקש השתתפוּת קטנה במגבית – לטוֹבת הקרן הקיימת. שלנוּ… כלוֹמר, הועד המחוֹזי שלנוּ החליט לרשוֹם את ד“ר פ. נ. ב”ספר הזהב"… ציוֹני קפּיטאלי! בוַדאי שמעה את שמוֹ. נאם אצלנוּ אשתקד… נוֹאם בחסד עליוֹן…

– כמה צריך לתת? אשאל את אמא… אוּלי יש עמה כּסכוּם הזה.

– סליחה, העלמה. לא מדוּבּר כאן על סכוּמים קצוּבים. תרוּמה היא. איש איש כאשר ידבנוּ לבוֹ. לא כן, מר רוּדוֹרפר? יתודע: העלמה… בת החזן שלנוּ… רבּוֹת שמע כבוֹדוֹ על העלמה במסיבוֹתינוּ…

פּסעתי פּסיעה והוֹשטתי לנערה את ידי. לבי הלם. לא ברצוֹן הרפּיתי מן היד הקטנה, הצוֹננת, החמוּדה. מילמלתי אילוּ מלים וּבעצמי לא ידעתי מה אני ממלמל. היא חזרה ודיברה אל בת לוייתי:

– עשׂרים הלר יספּיקוּ? אנחנוּ אנשים לא עשירים…

– מוּבן שיספּיקוּ בהחלט. הן אמרתי לעלמה: איש איש כאשר ידבנוּ לבוֹ. תרוּמה היא. העיקר – ההשתתפוּת.

וּכשנכנסה הנערה לקיטוֹן וסגרה בחשאי את הדלת, לא יכלה בת לוייתי להתאפּק ודחפה אוֹתי במרפּקה וּבעיניה שאלה מקוּבּצת מכמה שאלוֹת יחד.

הייתי כאיש נדהם. יכוֹלתי רק לחייך. ודאי חיוּך לא מחוּכּם ביוֹתר.

– אלוֹהית, לא? – לחשה כמסכּמת, כשהיא גוֹחנת אל פּני.

– כן, אלוֹהית, – עניתי מצפּה לשוּב הנערה.

בת לוייתי פסעה מאוּשרת בחדר המרוּוח על בהוֹנוֹת רגליה. על ידי כך נראתה ארוּכה עד להבעית. גם הביטה מתוֹך הבלטת הפּנים וּנהימת ניגוּן אל הפוֹטוֹגראפיוֹת האחדוֹת שעל הכּתלים, ואני עמדתי כנער נטוּל חוּשים.

– תסלחוּ, אם מצער הוּא. איננוּ יכוֹלים יוֹתר. – אמרה הנערה בשוּבה.

– אין דבר, אין דבר. הנה קבּלה ותוֹדה!

כל העת חיפּשׂתי איזוֹ מחמאה בשביל הנערה, אך לא מצאתי. כל מה שעלה במוֹחי נקראה לי אוילי עד כדי מיאוּס.

עכשיו לא היתה ברירה אחרת אלא להיפּרד. ראשוֹנה לחצה את ידה בת לוייתי, אחר כך החזקתי אני רגע את ידה. נוֹח היה לי שיקצצוּ את ידי, וּבלבד שתישאר בידה. בחוּץ, לא הרחקנוּ שלוֹש פּסיעוֹת מן הבית, אמרה בת לוייתי בניצחוֹן:

– נוּ, הילד מאוֹהב למעלה מן האוֹזניים?

– כן, כנראה, אהבה אוּמללה. חד צדדית.

מוּזמן הייתי לסעוֹד ערבית בבית בינשטוֹק. כשעה קוֹדם הארוּחה, לאוֹר השלג והחשמל, מיהרתי אל החנוּת הגדוֹלה לקנוֹת לי עניבה חדשה. בעברי בבוֹקר ראיתי בחלוֹן הראוה עניבוֹת חדשוֹת, שמצאוּ חן בעיני. השלג שרק תחת הנעליים, הקוֹר היה צוֹפד את הפּנים וּמעבּה את הבל הפּה, אוֹר הפּנסים נראה כמצטמצם ונעשׂה חד משוּם כך, כמעט דוֹקר.

נשען בגבּוֹ אל אחת החוֹמוֹת עמד יאנק.

– ערב טוֹב, פּאן פּרוֹפיסוֹר! עוֹד קוֹדם הארוּחה? – קידמני בקוֹל עליז.

– אה, מה שלוֹמוֹ יאנקוֹ? כן, אני ממהר לחנוּת הגדוֹלה.

– להתנאוֹת? אני מאחל לוֹ כל טוּב.

מגלימתוֹ הכּהה כאילוּ נשב קיפּאוֹן. שׂפמוֹ היה תלוּי

משני צידי פיו, רוּוֹ מוּקשה מכּפוֹר. אך על חצי מצחוֹ עמדוּ נטפים שלא קפאוּ עדיין. העיניים האירוּ בעצב כשני נרוֹת נשמה קטנים. הפּעם לא ניענע את ראשוֹ.

– לא קר לוֹ לעמוֹד כך?

– עייפתי מרוֹב ריקוּד. צריך להינפש רגע. אן מקוֹם לשבת בחוּץ, הכוֹל קוֹפא. אפילוּ מעלוֹת בית הכּנסייה.

– נבוּאתוֹ, יאנקוֹ, כנראה, מתקיימת. הבוֹקר נתאהבתי.

– בבת החזן? אפשר היה לחזוֹת מראש. טבעי הדבר.

– מניין לוֹ?

– היתה לי היוֹם שׂיחה ארוּכּה עם העלמה ר.; ואוּלם הרי זוֹ רק התחלה. חוֹם וקוֹר מתחלפים תחת השמיים…

– יוֹפי שלם כזה לא ראיתי מימי.

– כן, אלוֹהית. חוֹששני שסוֹפה יהיה טראגי. בטעוּת הוּרדה לעוֹלם אכזרי זה. פרח שמיימי…

– אני ממהר. עלי עוֹד להחליף בגדי. להתראוֹת, יאנקוֹ. אל יעמוֹד בקוֹר. חבל על הבריאוּת.

– תוֹדה. כן. אני רוֹקד הביתה. להתראוֹת, מיטיבי. ראשית דבר ואחריתוֹ – ביד אלוֹהים. ליל קסם, האין זאת? העשן עוֹלה השמימה כקטוֹרת טהוֹרה. העפעפּיים טוֹוים כסף… אה! להתראוֹת! השמש תזרח מחר.

ושמעתי מאחרי את קפיצוֹתיו העמוּמוֹת בשלג.

כל הימים “הזיתי” על קריינדיל. כמה שהשתדלתי להיראוֹת כמוֹשל ברוּחי, לא יכוֹלתי להעלים את רגשוֹתי. הגברת בּינשטוֹק אמרה לי, כי נהפכתי לאיש אחר. רק עתה “נתעוֹררתי”. היא וחברתה החליטוּ, שאהבה כזוֹ מוּכרחה לעוֹרר “הדדיוּת”. אך אני חייכתי בעצב. הייתי פּסימי.

– איני יוֹדע איך לגשת אליה – לאחר שדחתה את כל “אבּירי” קרית המלח.

– יש לי עצה. יבקש את ידידוּת אביה. יבקר בבית הכנסת (את חטאוֹ לחוֹפש הדעוֹת אני לוֹקחת עלי!) וישמע אל תפילתוֹ. אחר כך יתודע אליו ויעניק לוֹ קוֹמפּלימנטים אחדים. אמנים אוֹהבים קוֹמפּלינטים. כמוֹהם כנשים. מי כמוֹהוּ יוֹדע זאת! לבּנוּ (שלה ושל חברתה) רוֹחש לוֹ רק הצלחה. יאמין לי. באוֹשרוֹ לנוּ אוֹשר…

והיא המתיקה לי את עיניה הקטנוֹת והטוֹבוֹת עד להתמוֹגגוּת.

העצה ישרה בעיני.

בלב מתפּעם חיכּיתי בבית הכנסת, שהחזן (מר בינשטוֹק, שהעלני עמוֹ אל הכוֹתל המזרחי, הראני אוֹתוֹ: יהוּדי כבבן ארבעים, גבוֹה וכחוּש וּלחייו הנפוּלוֹת חלקוֹת משׂיער. רק בקצה סנטרוֹ זקנקן שחוֹר, נראה כמדוּבּק. גם סילסוּלי פּאוֹתיו אינם מגיעים למטה מן האוֹזניים. עיניו עצוּבוֹת ולא שקיטוֹת) יתחיל בקבּלת שבת. מר בינשטוֹק ביקש לוַדעני אליו עוֹד לפני התפילה, אך אני דחיתי את ההתודעוּת לאחר התפילה.

עם השמעת נהם הקוֹל הראשוֹן, ההוֹלך בחלל, ב“לכוּ נרננה” עברני רעד. לא יכוֹלתי להגדיר לעצמי טיבוֹ של הקוֹל, אך נעשׂיתי כמין ספוֹג צמא, השוֹאף לספוֹג עוֹד ועוֹד מנוֹזל אוירי משכּר זה… משהוּ מרוֹמם, רליגיוֹזי, שלא הרגשתי כמוֹהוּ שנים רבוֹת, נכפּה עלי בבת אחת, וכל בית הכנסת, על מאוֹת מתפּלליו, נראה לי כבית אלוֹהים באמת. מתפילה לתפילה הלך הקסם הלוֹך ורב. ב“לכה דוֹדי” הביאני קוֹלוֹ לידי התפּעלוּת עצוּמה ולידי קשב פּנימי מתוּח כל כך, שהייתי עוֹמד וּמרעיד. וּבמשוֹך קוֹלוֹ ב“כמשׂוֹש חן על כלה” ראיתי בחוּש, איך קוֹלוֹ מתנשׂא כלפי הסיפּוּן המצוּיר בדמוּת בתוֹ המעוּלפת כוּלה צעיף לבן וגוּפה זוֹרח בעדוֹ בכל זיו הדרוֹ וטוֹהרוֹ. עצמתי את עיני, אך התמוּנה ריטטה לעיני ביתר בהירוּת.

לאחר שסיים שמט את הטלית על כתיפיו. הכּיפּה הקטנה ישבה באחוֹרי קוֹדקדוֹ, והוּא מחה במטפחת לבנה את מצחוֹ ואת כל פניו, ואפילוּ את זקנקנוֹ. כוּלוֹ הבהיק מאדמוּמית וזיעה. עיניו העצוּבוֹת יקדוּ. מחשוּבי המתפּללים ניגשוּ אליו ובירכוּהוּ בברכת “יישר כוֹח!” והוּא ניענע להם בחביבוּת של פּיזוּר הנפש. אז לקחני מר בּינשטוֹק בזרוֹעי והקריבני אל החזן:

– מר רוּדוֹרפר – ר' שמעוֹן גוּטשטים. מר רוּדוֹרפר מבין יפה בחזנוּת – ישב כמה שנים בברוֹד – והוּא מלא התפּעלוּת מזמרתוֹ.

– תוֹדה, תוֹדה! באמת נדמה לי, שהתפללתי הערב לא רע… כבוֹדוֹ בודאי שמע את זיידיל רוֹבנר?!

– כן, שמעתיו לא פעם בלבוּב. הוּא בלי ספק בעל דרגה מוּסיקאלית גבוֹהה, אך קוֹלוֹ של כבוֹדוֹ הקסימני יוֹתר. יש בוֹ בקוֹלוֹ משהוּ מ“בשׂר ודם”.

הוּא לא הבין, כנראה, להגדרתי וחשב שהתוֹאר “בשׂר ודם”, כמקוּבּל בלשוֹן, ממעט את דמוּת זמרתוֹ, כי הטה את הדברים לצד אחר:

– “קרוֹין” שלי סיפרה לי, שמר בינשטוֹק הביא מוֹרה לילדיו… כבוֹדוֹ בודאי יעשׂה זמן רב בקרית המלח?

– עד חג הפסח.

– ויבוֹא גם מחר לבית הכנסת? יש לי “ישׂמחוּ” חדש – אוֹזן לא שמעה!

– אבוֹא ברצוֹן.

והוּא החליק בטליתוֹ בתוֹך המתפּללים כחוֹתר בגלי אפרסמוֹן.

לא עבר שבוּע ימים ואני כבר הייתי בן בית אצל החזן. מוּכרח הייתי לשמוֹע את כל החזרוֹת ביחידוּת ועם ה“משוֹררים”. לא התרעמתי על כך, כי בחדר הסמוּך, ידעתי, נמצאת קריינדיל.

לבסוֹף התחלתי ללמדה עברית. תחילה סירבה. אין היא חפיצה ללמוֹד חינם, וּלשלם אין ידה משׂגת. אך האב הנלהב מצא עצה: אין דבר, שׂכר תוֹרה – תוֹרה. הוּא ילמדני תוים. ראה אראה, כי הבנתי במוּסיקה תיכּפל על ידי כך. והרי אין לך קל מזה בשביל בעל אוֹזן…

מפי המסיבוֹת ידעתי, שאין הוּא מוּמחה גדוֹל לתוים ולא אתעשר מתוֹרתוֹ, אך נכוֹן הייתי ללמוֹד אפילוּ היראלדיקה, וּבלבד שבשׂכר זה אוּכל ללמד את קריינדיל. יוֹתר מזה לא שאלה נפשי. רק להביט בפניה וּלהשמיעה את קוֹלי. קוֹלי בלבד ישׂיח לה את לבי. והעיקר – לשמוֹע את קוֹלה. כל הגה שיצא מפיה יגרוֹ לי עוֹנג לא יבוּטא. איך אגדיר את קוֹלה: היה בוֹ מין שקט מסעיר…

יש להוֹדוֹת, היא לא היתה מהירה לשמוֹע. דעתה נראתה תמיד כמוּסחת לאיזה דבר אחר, פנימי, רחוֹק, עמוֹק. כשקלטה את פניה בשתי כּפּוֹתיה והסתכלה בפני, מתאמצת לתפוֹס את ביטוּי המלה וּפירוּשה – נכון הייתי לאחוֹז בראשה, לכוֹבשוֹ בחזי ולקרוֹא לה: “קרוֹין! עטרת תפארת! אני כּפּרת ציפּוֹרנך!”

היא ידעה, כנראה, את רגשוֹתי, כי בגבוֹר עלי סערת לבי, היתה קמה וּמבקשת סליחה: עליה להיכנס לרגע אל אמה. כשחזרה מן הקיטוֹן הלך ערפל דק לפניה.

את פני האם לא זכיתי לראוֹת אפילוּ פעם אחת, אך דמיוֹני הרחיף לעיני תמיד את דמוּתה החוֹלנית וצירף את פניה אל פני קריינדיל. האב, דק העצבים וההרגשה, אי אפשר שלא שיער את כונוֹתי, אך הוּא נשמר לנפשוֹ מדבּר עמי על בתוֹ. רק את מבטוֹ העצוּב והבלתי שקט היה מצליל רגע לתוֹך לבי וּמפנה אוֹתוֹ משם חוֹשש וּמרוּצה כאחד.

על משכבי בלילה גמרתי בלבי להעמידה בניסיון. נלאיתי נשׂוֹא. וּלמחר, בשעת השיעוּר בביתה (אביה הלך לבקר את הפּרנס), שאלתיה פתאוֹם שלא מן העניין:

– הגידי נא לי, האִם אָהבתּ מעוֹדך?

היא לא גרעה ממני את מבטה המעוּלף ולא השיבה דבר, כאילוּ לא שמעה את שאלתי. אז ניעוֹר בי מרי לא טוֹב וקראתי בהטעמה:

– היש בך לב יוֹדע לאהוֹב?

עיניה נסתחפוּ דמע וקוֹלה רעד:

– כן, את אבי ואמי.

– לעוֹלם?… איני יוֹדעת מה זה לעוֹלם…

דמעה גדוֹלה נשרה על כּפּה ונתגלגלה לתוֹך שרווּל חוּלצתה.

– יסלח לי.

והיא קמה ונכנסה לקיטוֹן.

רגע ממוּשך שהתה שם. לי נדמה הרגע כשעה. כשחזרה ביקשה את סליחתי, שאינה יכוֹלה להמשיך את השיעוּר; היא חשה קצת בראשה. נדכּיתי מאד. שאלתיה אם לא נעלבה על ידי.

– לא, לא, לא! – קראה בעצבנוּת והוֹשיטה לי את ידה היקרה.

יצאתי כמטוּשטש.

גם הילדים ידעוּ כי אוֹהב אני את בת החזן. אך מן המדוּבּר בין הגדוֹלים שלא בפני למדוּ, שאני ראוּי לרחמים. התהלכוּ איפוֹא עמי כעם אדם שאינוֹ בקו הבריאוּת. סטפצ’ה לא צחקה בפני ל“חכמוֹתיו” של שימק, שנתמעטוּ במידה ניכרת. אך השתדל השתדלה להיוֹת טבעית ככל האפשר כדי שלא לעוֹרר בי את החשד, שהיא חסה עלי. תרבוּת נפש כזוֹ בילדה בת גילה לא ידעתי הרבה. שימק, כדי לגרוֹם לי קוֹרת רוּח, הכין תמיד איזוֹ תוֹספת על מנת השיעוּר. וּבּנק לא פסק מלחכּך את לחיוֹ בשׂערוֹת שעל גב כף ידי.

במסיבוֹת לא הניחוּ לי הגברת בינשטוֹק וחברתה אף רגע מבלי להגיש לי כּיבּוּד.

– יקח וייטיב את פניו. אם נשלחנוּ בצוּרה כזוֹ לביתוֹ – יקללוּנוּ שם. עלינוּ האחריוּת לבריאוּתוֹ.

מר בינשטוֹק הוֹגיעני בסיגארוֹת ההוֹלאנדיוֹת שלוֹ.

המנגנים שאלוּני מדי פעם בפעם, אם אני מרוּצה ב“תוֹכנית”. על החזן וּבתוֹ לא דיבר איש.

את יאנק לא ראיתי ימים אחדים. אחר כך פגשתיו חיור קצת.

– שלוֹשה ימים שכבתי במיטה. אחוֹתי אספה במקוֹמי את מעט הנדבוֹת… רק ברוֹנכיטיס קל, לא יוֹתר. ד“ר מיזס ביקר אצלי ביוֹם הראשוֹן ונתן לי אימוּלסיה והבראתי. אדם נפלא ד”ר מיזס זה! אגיד לוֹ את האמת: בינינוּ הפּוֹלנים אין אנשים כאלה. בטוּחני, שבזכוּת אנשים כד"ר מיזס מתקיים העוֹלם… וּמה עסקי לבוֹ? הן לא יכעס בשל האינדיסקרציה…

– עסקים רעים. איני יוֹדע את נפש הנערה.

– כעננה גבוֹהה ביוֹם קיץ: שוֹכנת מרוֹמים וגשם אינה מוֹרידה… אמרתי לוֹ, כמדוּמה, שאני חוֹשש לסוֹפה… לא נוֹצרה בשביל עוֹלם זה. כמוֹה כאוּרשוּלקה בת קוֹחאנוֹבסקי:

"לְאַחַר אֹמַר ‘הִנֵּנִי’,

כּרוּב תָּמִים יִקָּחֵנִי…"

דבריו הכעיסוּני תמרוּרים. האין בהם אבק של שׂמחה לאֵיד? האין הוּא מתכּון לזרוֹת מלח על פצעי?

– למה תינבא רע? זוֹ דרכה של “יוֹנה”?

– חלילה מיטיבי, חלילה. אך טוֹב אני דוֹרש לשניכם יאמין לי: אוֹשרכם – אוֹשרי. אך מה בצע בהסתיר אדם את אשר יראה בעיני רוּחוֹ?… הייתכן כי יטעה אדם מדעת?…

והוּא נשתתק והסתכל בי במבע של צער, שלא ראיתי כמוֹהוּ בפניו.

הוֹצאתי את הסיגאריוֹת שלי ונתתי אחת בין שׂפתיו. הן רעדוּ משהוּ. הגשתי לוֹ גפרוּר דוֹלק. הוּא שאף עשן אחת וּשתיים וניענע לי בראשוֹ:

– חן חן, פּאן פּרוֹפסוֹר! ידידוּתנוּ לא נעכרה במאוּמה, הא?… קשה לעמוֹד. עדיין אני חש חוּלשה. להתראוֹת! ואַל יתן עצמו לעצבוּת. מה שיוֹעד לאדם – יוּתן לוֹ. לא פחוֹת ולא יוֹתר… להתראוֹת!

– להתראוֹת, יאנקוֹ! ישכח נא את דברי!

בתחילת אדר בא האסוֹן.

היתה מגיפה בין תינוֹקוֹת של קרית המלח. על דלתוֹת רבים מבתי העיר הוּדבקה פתקה לבנה, וּבאמצעה מוּדפּסה באוֹתיוֹת אדוּמוֹת כאש מלה אחת: סקארלאטינה. כל מאמציו של ד"ר מיזס לעצוֹר בעד המגיפה לא נשׂאוּ פרי. קרוּ גם מקרי מות אחדים.

גם שני ילדי בית בינשטוֹק חלוּ. רק סטפצ’ה היתה מחוּסנת והיתה עוֹזרת על יד ה“אחוֹת”, שהוּבאה מקראקוּב לטפל בחוֹלים. המסיבוֹת נפסקוּ. פעמיים ביוֹם הייתי בא אל הבית לשאוֹל לשלוֹם הילדים. הקשתי על הדלת וּגברת בינשטוֹק, אוֹ סטפצ’ה אוֹ קאשה, הוֹדיעוּ לי קצרוֹת על המצב. הוֹדיתי והלכתי לחדרי. כל הימים ישבתי בחדר, קוֹרא מתוֹך פיזוּר ושוֹקע בתוֹך שמרי נפשי. כמעט הסחתי דעתי מקריינדיל. קרית המלח היתה נתוּנה בהסגר. הרכּבת לא קיבלה נוֹסעים לעיר הבירה. כל תוֹשביה היוּ נאנחים. ד"ר מיזס התרוֹצץ מבית לבית, פניו קדרוּ, קוֹמתוֹ שחה, כאילוּ הזקין בעשׂר שנים.

– רע, פּאן פּרוֹפיסוֹר, – קידם את פּנַי יאנק ברחוֹב – הגדוֹלים חוֹטאים והקטנים לוֹקים. גם בת אחוֹתי נפלה שלשוֹם למשכּב, וּלד"ר מיזס טרם נתבהרה מחלתה… תוֹדה לאל, המחלה אצל ילדי הבּינשטוֹקים עוֹברת כשוּרה… עד היוֹם נסתלקוּ בעיר חמישה ילדים…

מראהוּ היה עלוּב מאד. כתיפיו צרוּ עוֹד יוֹתר. הגלימה היתה תלוּיה עליו ברפיוֹן. רגע לא יכוֹל לעמוֹד על רגלוֹ. היה יוֹם חמה, השלג הפשיר והבּוֹץ עלה על המדריכוֹת. שוּלי גלימתוֹ היוּ זרוּעים נקוּדוֹת רפש, שניתזוּ עליו אגב קפיצה.

– נקוה שלא יהיוּ יוֹתר קרבנוֹת, – ניחמתיו.

– נתפּלל וּנקוה. החשק בוֹער בלב לעזוֹר – אך ידיים אָין… בימים כאלה לא מן ההוֹגן הוּא לבקש נדבה. אך ההכרח לא יגוּנה…

הבנתי לרמזוֹ ונתתי לתוֹך כיסוֹ נדבה כפוּלה.

– נתמעטוּ הנוֹתנים. הבריוֹת שרוּיים בצערם הם ואינם יכוֹלים להרגיש צערם של אחרים.

– ואל בית בּינשטוֹק תבוֹא?

– יוֹם יוֹם. הכּרוּב הקטן שוֹלח לי את נדבתוֹ בידי קאשה. יחייהוּ השם! אך אין עוֹד כל סכּנה לילדים. ד"ר מיזס אמר לי היוֹם בצאתוֹ מן הבית… – בוֹקר טוֹב, פּאן רבּין! – קרא וּפינה דרך ליהוּדי העוֹבר – וכי אין מעלת כבוֹדוֹ סוֹבר, שמן הראוּי לגזוֹר תענית למען אפרוֹחים שלא חטאוּ? אפשר שתוֹעיל…

רבּה של קרית המלח, שעבר כפוּף ועטוּף בפרוַת נמיוֹת ארוּכה, העמיק את ידיו זוֹ בשרווּל זוֹ וניענע לבעל המוּם בקוֹלפאק הגבוֹה:

– צדקת, יאנקוֹ, צדקת. נעשׂה את חוֹבתנוּ. עת צרה היא לעירנוּ. נתפלל ונקרא לתענית…

– בכּנסייה כבר צילצלוּ הפעמוֹנים פעמיים…

– בידוּע שאנוּ הישׂראלים מתפללים בלי צילצוּל… – ענה הרב וזרק לאחוֹר מבט רב משמעוּת, שעיקרוֹ היה מכוּון לי: יפה תקעתי לוֹ לנוֹכרי?…

לאחר שהרב התרחק קצת לחש יאנק:

– הרבנים בעצם ניזוֹנים מצרוֹת העם. כמוֹהם כּכמרים… אבל גם הם צריכים לחיוֹת…

הייתי מפוּזר ולא יכוֹלתי להרבּוֹת שׂיחה עמוֹ.

הרחקתי רק פסיעוֹת אחדוֹת מעם יאנק וּפניתי לרחוֹב אחר, והנה החזן רץ ועוֹלה מעבר ביתוֹ, עיניו משוֹטטוֹת וּפניו לבנים כסיד.

– מה קרה?

– הילדה חוֹלה!

לבי ניתר בי, מיהרתי לקראתוֹ:

– איזוֹ ילדה?

– קרוֹין, קריינדיל… בוֹערת כאש… לא פגש מר את ד"ר מיזס?

– לפני חצי שעה. רץ לצד הרכבת… מתי חלתה?

– כחצוֹת הלילה הקיצה בצעקוֹת נוֹראוֹת. ועתה היא מוּטלת בחוֹם של ארבעים…

– וּבילדוּתה לא חלתה בסקארלאטינה?

– חלתה פעם אחת, אבל לא נתברר אם בסקארלאטינה היתה זוֹ אוֹ אדמת…

רצתי עמוֹ לבקש את הרוֹפא. – –

לאחר שבוּע ימים ליוינוּ את הנערה לבית עוֹלמה.

את השבוּע הזה לא אנַסה לתאר. כוֹחי לא יעמוֹד לי. רק עם בוֹא המות כאילוּ נקרם עוֹר כלשהוּ על להט היסוּרים.

כמחצית התוֹשבים של קרית המלח היוּ בלוייה. בתוֹכם גם נוֹצרים רבים. הפעם לא רצוּ נוֹשׂאי המיטה כמטוֹרפים, כנהוּג בעיירוֹת ישׂראל. מתוּנים וּבחרדת קוֹדש עברוּ ברחוֹב הדוֹמם.

בפעם הראשוֹנה נראתה אשת החזן ברחוֹבוֹת העיר. אוֹי לעיניים שראוּה! פּסל שעוה גבוֹה ורזה לבוּש שחוֹרים. שתי נשים (אחת מהן העלמה מכּירתי) החזיקוּ בזרוֹעוֹתיה, כי רגליה החלשוֹת לא יכלוּ לשׂאת את הגוּף הגבוֹה והדל הזה. מעל השביס הלבן שבראשה הגזוּז נתלוּ כנפי צעיף שחוֹר וארוֹך, שהתעוֹפפוּ באויר. שמוּרוֹת עיניה היוּ עצוּמוֹת, אך מתחתיהן זרמוּ הדמעוֹת בלי הפוּגוֹת, ירדוּ על לחייה ועל השׂמלה השחוֹרה. זרמוּ ולא דמוּ. שׂפתיה היוּ חשוּקוֹת כבעוית ואנחתה לא באה. קשה היה לשׂאת את המראה, אך קשה מזה היה לא לראוֹתה.

האב השכּוּל הלך צעדים מספר והתעלף. אך אחזוּ בגוּפוֹ התנער והלך שוּב, וּלאחר צעדים מספר שוּב התעלף והפּיל את ראשוֹ על הקרוֹב אליו. גניחוֹתיו חתכוּ בלב המלוים והוֹציאוּ קוֹלוֹת בכי מגרוֹנוֹת הנשים.

השמש זרחה בשמיים. שוּלי הגגוֹת טיפטפוּ. על ענפי העצים החשׂוּפים עמדוּ הציפּוֹרים והביטוּ בדממה. כלב מנוּמר קטן רץ רץ ליד קירוֹת הבתים וזרק מבטים מיוֹאָשים במחזה. רק את אלה ראיתי. השאר היה כמוֹ עטוּף ברשת לחה ורוֹעדת.

בחזירתי מבית העלמין הרגשתי פתאוֹם, שאני הוֹלך יחידי וּבהקפה גדוֹלה בדרך השׂדוֹת. לא ידעתי איך הגעתי לשם. הדרך היתה מרוּכּכת מן השלג הנמס והרפש בה דשן וכבד. נעלי היוּ כבידוֹת מן הבּוֹץ התלוּי בהן. גם מכנסי ואפילוּ מעילי היוּ מלוּכלכים כהוֹגן. אבל נהניתי מן הליכלוּך הזה. כך נאה לי. החמה כבר השפּילה באוֹפק וצינה חדה של שלהי חוֹרף היתה מנשבת בחזקה מן המרחב הפתוּח. זקפתי את צוארוֹני, ואז חשתי כי שתי אוֹזנַי בוֹערוֹת כאש וכוֹאבוֹת מן הנגיעה.

כשפּתחתי את דלת חדרי, השתטח “בלק” כלבלבי לרגלי, המה וצייץ עציבוֹת וּשׂמיחוֹת, כּישכּש בזנבוֹ, התרפּק על נעלי, זחל והתחכּך בהן עד שליכלך את כל גוּפוֹ הסגלגל, נקי השׂיער. הרימוֹתיו בשתי כּפּוֹתיו, העמקתי להציץ לתוֹך עיניו ואמרתי לוֹ:

– חסל. קרוֹין איננה. איננה.

הוּא מיצמץ אלי מהירוֹת בעיניו הזעירוֹת, האדמדמוֹת, כאוֹמר: יוֹדע אני לבבך, יוֹדע.

וּכשהוֹרדתיו לרצפה התנפל שוּב על נעלי.

כמוֹ בשעה עשׂר באוֹתוֹ ערב ישבתי אל שוּלחני בזוית החדר, ידי עוֹמדוֹת במרפּקיהן על ספר סגוּר וראשי נשען עליהן ועינַי צוֹללוֹת בתוֹך שלהבתה של מנוֹרת הנפט, כצוֹללוֹת בתוֹך תהוֹם אדוּמה. והנה הגיע לאוֹזני כקוֹל קפיצה עמוּמה בחוּץ, על פני החצר וסמוּך לחלוֹני. הפניתי את מבטי ולא ראיתי מאוּמה: בחלוֹן נשקף רק הלילה השחוֹר.

לא עבר רגע ושמעתי שתיים־שלוֹש טפיחוֹת עמוּמוֹת בחלוֹן. נפניתי שוּב וראיתי פּרצוּף משוּטח באמצע הזכוּכית התחתוֹנה.

מיד ידעתי מי האיש ולבי התפּעם בי: המסכּן, במצחוֹ התדפּק על חלוֹני!

פתחתי לוֹ את כנף החלוֹן:

– יאנקוֹ, אתה הוּא? אוּלי תיכּנס? אוּלי – נטף יין? קר בחוּץ.

– אלף תוֹדוֹת! רק לרגע באתי. עלי למהר הביתה. הילדה בת אחוֹתי חוֹלה, אך תוֹדה לאל, לא בסקארלאטינה…

– לא ראיתיך כל היוֹם.

– ואני ראיתיו, פּאן פּרוֹפיסוֹר. הייתי מרקד בזנב הלוייה. עד בית הקברוֹת. כל הזמן ראיתיו. גם בפנוֹתוֹ לעבר השׂדוֹת. לוייה יפה. מחזה נוֹגע עד הלב. תוֹשבי עירנוּ הראוּ כי בעלי נפש הם. ידעתי, כי כן יהיה…

– וחסל. הנערה האלוֹהית איננה…

כן, בעוֹלם הזה… יגיד את האמת: כלוּם לא יפה למוּת כך? נשמה זכּה, טהוֹרה, לא נכתמה בחלאת העוֹלם השפל. ביקוּר קצר ביקרה אוֹתנוּ, כציפּוֹר מגן העדן, הרהיבה את עיננוּ, הרנינה את לבנוּ – ושבה למעוֹנה…

– כן. אבל אנוּ הנשארים…

– אנוּ נשוּב לחפּשׂ את הטוֹב, היפה, הטהוֹר…

– כן, אתה יאנקוֹ… ואוּלי גם…

– כן, גם הוּא, מיטיבי…

– לא, גם כלבלבי…

הוּא שתק רגע, כאילוּ נשתקע במחשבוֹת. עיניו גיששוּ על פנַי ברעבוֹן. אחר רעדוּ שׂפתיו וכמעט בלי קוֹל לחשוּ:

– היא… אהבה… אוֹתוֹ…

– מניין לך?! – פרצה זעקה מפי.

– אביה אמר לי… ליל מנוּחה! ליל מנוּחה, פּאן פּרוֹפיסוֹר! השעה מאוּחרת… יש לשמוֹר על הבּריאוּת… הבּריאוּ שקוּלה כנגד הכוֹל… ליל מנוּחה!

והוּא פנה וקפץ מהירוֹת לתוֹך הלילה.

הגלימה הכּהה נראתה לי בהתרחקה כזוֹרחת באפילה.

א

בחצי סיון שנת תרס… (ואני יוֹשב בלבוּב) שבתי בשעה מאוּחרת בלילה מ“הר הארמוֹן” לביתי. בעוֹד יוֹמיים אוֹ שלוֹשה עמדתי לצאת לכמה שבוּעוֹת לזאקוֹפּאנה, ומתוֹך הסמרמוֹרת הנעימה שבנפש לקראת הטיוּלים בהרים, וגם מתוֹך בטלה של קיץ, הייתי מרבה לטייל לפי שעה ב“חוֹרש קילינסקי” הרחוֹק וּבשדרוֹת “הר הארמוֹן” הקרוֹב, שגם בהם מראוֹת לוֹקחי לב. גרתי אז בחדר הטרקלין של משפּחת פּוֹלנים יוֹרדים, וּכדי לבוֹא אל חדרי צריך הייתי לעבוֹר חדר מבוֹא קטן, שבּוֹ ישן הבן הבכוֹר שבמשפּחה, בחוּר הדיוֹט כבן שלוֹשים, הוֹלך בטל שתקן וּבעלת העויוֹת משוּנוֹת; וּכשאיחרתי לשוּב בלילה, הייתי נזהר לעבוֹר את החדר הקטן בחשאי, שלא להעיר את הישן. דלת חדרי היתה תמיד לא נעוּלה, כי המשפּחה החזיקה שם כמה חפצים, שהיוּ דרוּשים להם לפעמים, וגם ניקוּי החדר היה נעשׂה תמיד בהיעדרי. והוֹאיל והשׂוֹכר והמשׂכּיר הגוּ זה לזה אמוּן גמוּר, לא היה לי צוֹרך במפתח מיוּחד לחדרי. רק מפתח הדלת החיצוֹנה היה תמיד עמי.

בשוּבי באוֹתוֹ ערב מצאתי את פּס האוֹר הנוֹפל מפּנס הרחוֹב נח באלכסוֹן על ערשׂ הבחוּר הישן מקוּפּל וכרוּך בסדין למעלה מראשוֹ כבר מינן. מתוֹך רגש לא נוֹח עברתי על בהוֹנוֹת רגלי וּפתחתי את דלת חדר הטרקלין, והנה – על שוּלחני דוֹלקת המנוֹרה באוֹר קטן, סַפּתי מוּצעת, כנהוּג, וּבכוּרסה הגדוֹלה, בצד שוּלחני, יוֹשב אדם צעיר, רגליו שלוּחוֹת לפניו על השטיח וראשוֹ נשען אחוֹרנית אל דוֹפן הכוּרסה והוּא ישן, כשפּיו פתוּח קצת וקוֹל נשימתוֹ נשמע. הוּפתעתי, אך לא נבהלתי. מיד דנתי בלבי: הרי זה נכנס ברשוּתם של בעלי הבית, וּבודאי הוּא ממַכּירי. קרבתי אל הישן וגחנתי אליו מעט להסתכּל בפניו: יוֹלס, חי נפשי, יעקב יוֹלס. חברי למחלקת המשפּטים. הבחוּר היקר, העברי המוּבהק, בבחינת מה נזיר החיים, שמפּני רוֹע מצבה של משפּחתוֹ בעיר השׂדה, שבּא ביחוּד בשל מחלת אביו הזקן, קיבל למשך הקיץ משׂרת מוֹרה עברי בבית הספר שבקרית הנפט בּוֹריסלאב, כדי שיוּכל לתמוֹך בנפשוֹת היקרוֹת לוֹ. מה עוֹשׂה זה כאן, באמצע הקיץ, ועוֹד לא הגיעוּ ימי החוֹפש? דבר הוּא.

היססתי להעירוֹ, כי ראיתי את העייפוּת השפוּכה בפניו, שהוּבלטה עוֹד יוֹתר על ידי ספיח הזקן, שלא גוּלח כנראה זה ימים אחדים, וּבפּה הפּעוּר מעט אגב שינה. ישבתי על ספּתי והסתכּלתי בוֹ רגעים מספר מתוֹך מחשבוֹת על סיבּת בוֹאוֹ פתאוֹם, אך לא העליתי במחשבוֹתי כלוּם, וּבראוֹתי שהוּא מוֹסיף לישוֹן, ננערתי ואמרתי לנפשי: “הן לא ייתכן שיישן כך כל הלילה. יש להשכּיבוֹ מעשׂה בן אדם”. קמתי והנחתי את ידי על ראשוֹ. כמוֹ ממגע חשמל זרק את ראשוֹ וּפקח את עיניו:

– אה, אתה זה, יעקב? כבר שבת? בודאי נבהלת, כשמצאתני כך. עייף הייתי ונרדמתי…

והוּא קם מן הכוּרסה והתאמץ לקרוֹע את חבלי השינה מעל עיניו.

– לא נבהלתי, אבל הוּפתעתי. מה פתאוֹם בלבוּב?

– צרוֹת, יקירי. אבי מוּטל פה בקליניקה. מחר עוֹשׂה לוֹ פּרוֹפיסוֹר שראם ניתוּח. אבני מרה, וּבגיל זה, אתה מבין? ואני מוכרח להיוֹת עמוֹ, לפחוֹת שבוּע, עד שיתברר מצבוֹ. כך, “ביקש יעקב לישב בשלוה”…

והוּא סיפר עוֹד, שאמר ללכת למלוֹן, אבל היה לוֹ הכרח לראוֹתני עוֹד הלילה, כי הניתוּח ייעשׂה בבוֹקר השכם ועליו לברר עמי תחילה איזה דבר. כשהגיד לבעלת הבית, שהוּא חבירי הטוֹב והוּא רוֹצה לחכּוֹת לי, הכניסתהוּ לחדר וסגרה בעדוֹ. הדבר שיש לוֹ אלי הוּא פשוּט מאד: מצב בית הספר בקרית הנפט אינוֹ איתן, כנהוּג בבתי ספר ממין זה, והוּא שם המוֹרה היחידי (קוֹראים לוֹ מנהל, כביכוֹל), ואם יהיה בית הספר סגוּר במשך שבוּע אוֹ יוֹתר, אפשר שלא יהיה עוֹד מה לפתוֹח. רוֹב ההוֹרים לא יצטערוּ. אם כן הוּא בא אלי בהצעה, אוֹ נכוֹן מזה, בבקשה, בתחנוּנים ממש, שאני אסכּים לנסוֹע שמה מחר וּלמלא את מקוֹמוֹ – עד שוּבוֹ. מקוה הוּא, שהניתוּח יעבוֹר בשלוֹם וּבעוֹד שבוּעיים ימים יוּכל לשוּב וּלהמשיך עבוֹדתוֹ עד סוֹף הקיץ, לפי ההתקשרוּת. “והרי, לפי מה שכתבת לי, אתה עוֹמד לצאת בכל אוֹפן. תסע אפוֹא לזאקוֹפּאנה משם. העבוֹדה אמנם אינה קלה, אבל תוּכל לקצר מעט בשיעוּרים ואחר כך תנעם לך המנוּחה כפליים. אני אף הבטחתי לאנשים, כי חבירי (לא הגדתי להם את שמוֹ) יבוֹא למלא את מקוֹמי”.

מוּבן, שלא יכוֹלתי לסרב לחבר טוֹב כיוֹלס, וּביוֹתר במצב כמצבוֹ, והבטחתיו, כי מחר בצהריים, לאחר שאדע את התוֹצאוֹת הראשוֹנוֹת של ניתוּח אביו, אסע ברכבת לבּוֹריסלאב ו“אכּנס אל התפקיד”.

עוֹד התקנתי שתי כוֹסוֹת תה במכוֹנת הספּיריטוּס הקטנה אשר אתי בחדר. הוּא מסר לי את כל הסימנים לעבוֹדתי בבּוֹריסלאב, גם נתן על ידי מכתב אל מר שפּיגל, ראש ועד בית הספר, אחר הצעתי לוֹ משכּב על כוּרסוֹת אחדוֹת (חילקתי עמוֹ את המצע שעל ספתי) ושכבנוּ לישוֹן.

כשהקיצוֹתי בבוֹקר, לא מצאתיו בחדר. הוּא התחמק, כנראה, בחשאי, כדי שלא להעירני. ירדתי לאכוֹל פּת שחרית במחלבה הסמוּכה, ואחר ישבתי בטראם, ונסעתי אל הקליניקה שמחוּץ לעיר. כשבאתי שמה, מצאתי את חבירי מתהלך במסדרוֹן הארוֹך, הלבן ורב העמוּדים, עוֹבר ושב על דלת חדר הניתוּחים הסגוּרה וּפניו צרוֹר של צער.

– כבר שעה וחצי שמטפלים בוֹ שם בפנים.

– הפרוֹפיסוֹר בעצמוֹ?

– כן.

יצאה נזירה-אחוֹת מחדר הניתוּחים, לחָייה עוּגוֹת סוֹלת משוּחוֹת וָרוֹד, עיניה שני בּזיכי כּחלת, וכנפי השביס סוֹככוֹת עליה מזה וּמזה. היא עברה עלינוּ בחיפּזוֹן, כמוֹ לא הרגישה בנוּ. ריח של כלוֹרוֹפוֹרם נמשך אחריה. הבטנוּ זה אל זה שוֹתקים. פניו של יוֹלס היוּ כפני אדם שעקרוּ את כל קרביו מתוֹכוֹ. רק עיניו היוּ חַיוֹת מאד.

והנה הוּזחה לצדדין הדלת הכפוּלה, וּמיטת גלגלים צרה נדחפה מבפנים על ידי שׁמש בית החוֹלים אל המסדרוֹן, ואחוֹת אחרת הוֹלכת אחריה. באוֹתוֹ רגע הוּבא שמה, מוּבל על ידי האחוֹת הראשוֹנה, חוֹלה אחר, והדלת נצטמדה אחריו בלי רעש. על המיטה, במעמק הבד, היה מוּטל אביו של יוֹלס, ראש יהוּדי טיפּוּסי, גוּפוֹ הצנוּם חבוּש בשׂמיכה לבנה וראשוֹ מוּטל בלי

יארמוּלקה במנוּחה איוּמה באמצע הכּר הדק. הפּנים היוּ אפוֹרים כעפר והזקן הגדוֹל, השׂב, היה מבוּדר על השׂמיכה ושיוה לוֹ מראה שלא מעוֹלם זה. העיניים היו עצוּמוֹת והשׂפתיים החיורוֹת ריטטוּ בלי הרף.

חבירי נזדקר כלפי האחוֹת המלוה את המיטה, אבל זוֹ רמזה לוֹ בידה אחוֹרנית:

– תיכף יצא כבוֹד הפרוֹפיסוֹר.

הוּא נתקע במקוֹמוֹ כאיש מבוּלבּל, ואני הלכתי אחרי המיטה המתגלגלת רכּוֹת על פני רצפת השיש.

בקצה המסדרוֹן הכניסוּהוּ לחדר קטן, מיוּחד (האחוֹת אמרה לי, כי אחרי כן, לכשיקיץ מן הנארקוֹזה, יעבירוּהוּ אל אחד מחדרי החוֹלים הגדוֹלים), העמידוּ את המיטה באמצע החדר הריק; השמש חזר, והאחוֹת נשארה עם החוֹלה. עברתי את סף החדר ואמרתי לאחוֹת, כי אני חבירוֹ של בן המנוּתח, וּשאלתיה לתוֹצאוֹת הניתוּח. היא הסבּירה לי פנים ואמרה:

– היה ניתוּח קשה מאד. נטפי זיעה כאלה עמדוּ על חוֹטמוֹ של כבוֹד הפרוֹפיסוֹר. לפי שעה הכוֹל בסדר. אך את התוֹצאוֹת אין לדעת עוֹד. ביחוּד אצל חוֹלה זקן כל כך. נקוה, אדוֹני, לרחמי שמיים.

הוֹדיתי לה וחזרתי אל יוֹלס וּמצאתיו עוֹמד לפני דלת חדר הניתוּחים עם הפרוֹפיסוֹר לבוּש החלוּק הלבן, הסגוּר והמוּכתם בדם (ראשוֹ היה גחוּן אל חבירי וּשׂרוֹכי פי החלוּק, הקשוּרים לוֹ מן העוֹרף, היוּ זקוּפים מזה וּמזה). חבירי חיור מאד וקוֹפא מכּאֵב; והפרוֹפיסוֹר ורוּד הלחיים בתוֹך הזקן הלבן מטה את ראשוֹ בחסד, מרעיף נחמה בעיניו הזכּוֹת וּמדבר בשלות השקט. ידיו ואצבעוֹתיו היו דקוֹת עד להפליא. עמדתי בריחוּק מקוֹם ושמעתי את דבריו האחרוֹנים:

– נקוה, ידידי, שהכוֹל יעבוֹר בשלוֹם. לחששוֹת מיוּחדים

אין סיבה. הניתוּח גוּפוֹ עלה יפה. והשאר בידי שמיים. כמוֹ תמיד. יירגע נא ידידי, ילך הביתה אוֹ ישב בגן. בעוֹד שעתיים יוּכל לראוֹת את החוֹלה. ועוֹד פעם: אין סיבה לחששוֹת מיוּחדים.

חבירי השתחוה לפרוֹפיסוֹר האנוֹשי, וזה ניענע לוֹ בראשוֹ אגב חיוּך וחזר אל חדר הניתוּחים.

ניגשתי אל יוֹלס. אחזתי בזרוֹעוֹ וּמשכתיו אל היציאה.

– גם האחוֹת אמרה לי כדברי הפרוֹפיסוֹר. בוֹא, נשב מעט בגן.

ישבנוּ על הספסל הראשוֹן באחד ממשעוֹלי הגן הגדוֹל, המטוּפח להפליא על מדשאוֹתיו ואילניו. לא הרבּינוּ בדברים, כי דעתוֹ של חבירי היתה מוּסחה ממני. בראוֹתוֹ שאני רוֹצה לקוּם, הוֹציא מכיסוֹ מפתח קטן ואמר:

– הנה מפתח חדרי, שכחתי וּלקחתיו עמי. בבית הגברת גוֹרדוּס. את הבית יראוּ לך שם. אני מקוה לשחררך בעוֹד שבוּע ימים. לכל היוֹתר בעוֹד שבוּעיים. עליך למהר, יעקב, כי הרכּבת יוֹצאת באחת עשׂרה. תמצא שם כמה אנשים טוֹבים וחביבים.

בירכתיו ברפוּאה שלימה לאביו ונפרדתי ממנוּ בנשיקה של רחמים.

ב

כשהגעתי לעת מנחה אל קרבת קרית הנפט, היוּ העננים הנמוּכים מחַשׁרים דלף קיצי חמים על שׂדוֹת תבוּאה ירוּקים מאד. עוֹד מרחוֹֹק, מחלוֹן הרכבת, ראיתי מן הצד השני של העיר את שׂדוֹת הנפט הרחבים, הזרוּעים בארוֹת נפט למאוֹת, בצוּרת מגדלי עץ וּברזל גבוֹהים מאוֹד, וּבין הבארוֹת שטחי קמה וּדרכים מצטלבוֹת. לפני התחנה, לאוֹרך מיל ויוֹתר, משני עברי הדרך היוּ בנוּיוֹת בריכוֹת גדוֹלוֹת, עגוּלוֹת וּמרוּבעוֹת, לקיבּוּל שמן

האדמה. כשקרבתי יוֹתר מילא את נחירי ריח חריף מעט אך בריא וּמרענן, וידעתי כי עלי יהיה לנשוֹם את האויר הזה כל ימי שבתי בקרית הנפט. התנוּעה ליד הבארוֹת והבריכוֹת לא היתה מרוּבה, רק המשאיבוֹת היוּ עוֹנוֹת זוֹ לזוֹ בשיקשוּק שלא ידעתי כמוֹתוֹ, ויש אשר נשמעה גם קריאת אדם מלוה את השיקשוּק, אוֹ פּירזוּל מכוֹנה וקוֹל חבטה עמוּמה: אלוּ היוּ, כפי שאמרוּ לי הנוֹסעים, נקישוֹת המקדחים הקוֹדחים בבארוֹת. אחר כך נוֹדע לי, שקוֹראים לבארוֹת “שאכטים”, וּלשמן האדמה השחוּם המוֹעלה מתוֹכן יקראוּ “קיפּיצ’קה”, וגם אני השתמשתי בשמוֹת אלה כבני המקוֹם.

בנסעי מבית הנתיבוֹת, המרוּחק מעט מן העיר, בתוֹך מרכּבה גבוֹהה רתוּמה לסוּס אחד, רטבה מגבּעת הפאנאמה על ראשי, עד שראיתי את שוּליה התלוּיים והנוֹטפים מים. וּכשנכנסה המרכּבה לתוֹך הרחוֹב הראשי,

שהיה צר וּכבישוֹ מקוּלקל, ירדה עלי עצבוּת כלשהי. ראיתי את אי הניקיוֹן שהיה שוֹפע מרוֹב הבתים הנמוּכים מזה וּמזה ללא סימן של גינה ושל גדר, וזכרתי את עיירת מוֹלדתי, הטוֹבעת בירק והמלאה פינוֹת נוֹף חמוּדוֹת, את גני לבוּב ואת הרי הטאטרה שעמדתי לנסוֹע שמה, וכמעט נצטערתי שבאתי לכאן. האנשים המעטים שברחוֹב התרוֹצצוּ מי תחת סוֹכך וּמי בגלימת שעונית ליד קירוֹת הבתים וּבין המרכבוֹת הרבוֹת, המרקדוֹת ריקוּד מזעזע על פני מהמוֹרוֹת הכביש. בכלל התמיהני ריבוּי המרכבוֹת, וּפני היוֹשבים בתוֹכן, לפי הסקרנוּת שבמבטיהם, נראוּ לי רוּבן כפנים זרוֹת בעיר. ואמנם לא טעיתי. אלה היוּ ברוּבם אנשים שבאוּ לבּוֹריסלאב לרגל עסקי הנפט.

העגלוֹן היהוּדי, אדוֹם הזקן והפיאוֹת, הביאני עד האכסניה של ריינמאן. הוּא הגיד לי את שבחה של אכסניה זוֹ עוֹד בכיכר בית הנתיבוֹת, והוּא: שלוֹש בנוֹת בעליה, המשמשוֹת כוּלן באכסניה, דוֹברוֹת בלשוֹן הקוֹדש ביניהן לבין עצמן, וגם עם האוֹרחים שיוֹדעים לדבר בלשוֹן זוֹ, אף כי מעטים הם. תוֹשבי בוֹריסלאב עצמם רוּבם עמי הארצוֹת, אנשי יגיע כפּיים אוֹ סוֹחרים, וכן גם בניהם. רק הבנוֹת מלוּמדוֹת בלשוֹן הקוֹדש. וכל זה בשל המוֹרה מפּליטי רוּסיה, שנתגלגל לכאן. המוֹרה הזה, בחוּר נאה, בעל בלוֹרית ועיניים של צוֹעני, עשׂה להן “כישוּף” וכוּלן למדוּ מפיו לדבר בלשוֹן הסידוּר, כמוֹ בארץ ישׂראל. אגב סח לי אוֹתוֹ עגלוֹן, כי בתוֹ של הגביר מוֹצמאן נתאהבה באוֹתוֹ מוֹרה, ואף על פי שאמרוּ עליו, כי עזב ברוּסיה אשה וּשלוֹשה ילדים, עשׂתה מעשׂה ונתעבּרה ממנוּ, ולא היתה לוֹ לאביה התקיף ברירה אלא לתתה לוֹ לאשה, עם נדוּניה הגוּנה, כמוּבן. הם נסעוּ יחד לארץ ישׂראל. אוֹמרים, שהם נעשׂוּ שם איכּרים, כמוֹ הערילים אצלנוּ… ולמה הוֹליכני לאכסניה ויש לי חדר מוּכן לדירה, בביתה של הגברת גוֹרדוּס? על זה השיב לי, שאם באתי ללמד לשוֹן הקוֹדש, אין טוֹב לפני אלא לבוֹא אל האכסניה של ריינמאן וּלדבר עם הבנוֹת וידעתי את אשר לפני. גם המוֹרה שנסע היה מבּאי בית האכסניה. נעניתי לוֹ לעגלוֹן החכם והנחתי לוֹ שיביאני אל האכסניה. אך עמדה רגלי על מפתן הבית, הרגשתי ברבב כתוֹם שהוּטל באחד מבתי מכנסי, סמוּך לנעל, ולא ידעתי מאין הוּא בא. ניסיתי למחוֹתוֹ במטפחת שבכיסי, אבל המטפחת נכתמה והרבב נשאר בעינוֹ.

– הרבה כתמים כאלה יוּטלוּ במכנסיו בקרית הנפט, אדוֹן. של “קיפּיצ’קה” הוּא ולא יעבוֹר, – העירני יהוּדי בלבוּש פוֹעלים שעבר עלי להיכּנס לאכסניה.

מאחרי שוּלחן המזיגה (חדר הכניסה הארוֹך היה משמש בית מרזח, וּמשם היוּ יוֹצאים למסדרוֹן עקוּם, שהוֹביל אל חדרי המלוֹן) עמדה נערה גבוֹהה ורזה, בעלת פנים חיורוֹת ושיניים קטנוֹת וּמפוּשׂקוֹת וטיפּלה בבקבוּקים של מַשקה. עיניה היוּ עייפוֹת מאד, שׂערה הקלוּש מצוּמם גבוֹה, והסינר האפוֹר שהידק את גוּפה הדק עוֹד האריך את קוֹמתה. ניגשתי אל השוּלחן ואמרתי את שמי ואת שם חבירי ששלחני הנה. קוֹרטוֹב של אדמוּמית עלה בלחיי הנערה, הבקבוּק שבידה השמיע צילצוּל רוֹעד וענתה עברית ספרדית:

– נעים לי מאד. שמי שׂרה ריינמאן. ישב מר. יסלח לי. עוֹד מעט תיכּנס אחוֹתי. היא חוֹפשיה וּתקבל את פניו.

אמרתה לה, שאין צוֹרך בכל קבּלת פּנים. שמעתי כי שלוֹש אחיוֹת הן וכוּלן דוֹברוֹת עברית, מכּירוֹתיו של חבירי – אמרתי אפוֹא, אסוּר ואשמע מפּיהן דבר על בית הספר.

– אבל ישב מר. באמת לא נעים לי, שהוּא עוֹמד כך. אפשר תיכף ייכּנס אבי, אז אתפּנה לדבּר עם מר. מה שלוֹם מר יוֹלס? כבר עשׂוּ לאביו את הניתוּח? מסכּן, כל כך נבהל כשקיבל את הידיעה.

– כן, הבוֹקר הייתי בבית החוֹלים וראיתי את אביו מיד אחרי הניתוּח. עצם הניתוּח הצליח, לפי דברי הרוֹפא.

הנערה שימשה שני אוֹרחים שעמדוּ לפני השוּלחן בעיניים צמיאוֹת ודיברה גם אלי:

– אוּלי רוֹצה מר לשתוֹת מה? אם אינוֹ שוֹתה אלכּוֹהל, אביא לוֹ כוֹס תה. יש אצלנוּ תמיד תה.

– תוֹדה. תמזוֹג לי הגברת כוֹס קטנה של יין קל.

– סליחה, אצלנוּ אוֹמרים “העלמה”. גברת אוֹמרים על אשה נשׂוּאה. כך לימד אוֹתנוּ מוֹרנוּ הראשוֹן, מר שוֹמרוֹני. מר בודאי שמע על אוֹדוֹתיו. הוּא עכשיו בארץ ישׂראל. איכּר.

– כן, שמעתי עליו – מפּי העגלוֹן. הוּא עשׂה לכן “כּישוּף” והייתן לעבריוֹת. – אמרתי וגמעתי מכּוֹס היין.

– מדוּע “כישוּף”? כלוּם בנוֹת ישׂראל אינן צריכוֹת לדבּר

עברית? – הנה אחוֹתי. חנה! זהוּ המוֹרה, – איך? מר רוּדוֹרפר? – מר בא למלא את מקוֹמוֹ של מר יוֹלס. אוּלי תעמדי מעט ליד השוּלחן ואני אלך ואַראֶה למר את הדירה של מר יוֹלס?

הנערה חנה, צעירה מאחוֹתה, נמוּכה וּשמנמוֹנת, חן בפיה ועיניה יפוֹת מאד, נתאדמה עד תלתלי שׂערה השחוֹר, החותה לי קידה קלה ואמרה בקוֹל מנגן:

– נעים לי מאד. באמת הילדים ישׂמחוּ, שיוּכלוּ להמשיך ללמוֹד. טוֹב, אַת יכוֹלה ללכת, שׂרה. מר ילמד גם את ה“קוּרס הגבוֹה”?

העלמה שׂרה הסבירה לי מיד: ה“קוּרס הגבוֹה” אלוּ הן העלמוֹת הגדוֹלוֹת, עשׂר במספּר, שלמדוּ עוֹד אצל מר שוֹמרוֹני, ועכשיו הן מוֹסיפוֹת “להשתלם” בלימוּדי היהדוּת: ספרוּת ודברי ימי ישׂראל, אצל מר יוֹלס. כמוּבן, בערב, משבע עד שמוֹנה. ביוֹם הרי הן עסוּקוֹת רוּבּן.

אמרתי להן, כי בנוֹגע ל“קוּרס” עוֹד נדבּר.

– מר מוּכרח ללמד אוֹתנוּ… – אמרה חנה בעמדה כבר מאחוֹרי השוּלחן וּפניה בערוּ עוֹד יוֹתר.

– אם אהיה מוּכרח – אלמדכן באין ברירה.

– אחוֹתי תמיד מתלהבת. תאמרי לאבּא, כי אשוּב בעוֹד רגעים מספר. לא, לא, אַל יקח בעצמוֹ את המלתחה. נשלחנה אליו בידי סַבּל. בבקשה!

שׂרה הוֹרידה את שרווּליה עד פרק הכּף, וּכתלמידה קטנה נתנתני ללכת בראש.

בחוּץ שאלתיה לאחוֹתן השלישית.

– מרים? היא מבשלת היוֹם עם אבּא בחצר תמד. היוֹם – יוֹם הבּישוּל. מרים היא עלמה מצוּינת באמת. כן, היא גדוֹלה מכּוּלנוּ. השבוּע מלאוּ לה עשׂרים וּשתיים שנה, כשרוֹנית באוֹפן יוֹצא מן הכלל, ולב זהב לה. אידיאליסטית נוֹראה. משתוֹקקת לנסוֹע לארץ ישׂראל לעבוֹד עבוֹדת האדמה. מר שוֹמרוֹני כוֹתב, שהוּא נכוֹן לעזוֹר לה. הוּא בעל מרץ רב ועבוֹדת האדמה בארץ ישׂראל היא בשבילוֹ הכוֹל. תמיד היה חוֹלם להיוֹת איכּר בארץ ישׂראל.

היא הוֹליכתני אל מעֵבר לרחוֹב הראשי, עברנוּ על הפּינה, ליד חנוּת הגאלאנטריה המהוּדרת, שעלוּ אליה במדריגוֹת אחדוֹת ושעל פּתחה היה שלט גדוֹל ועליו כתוֹבת של שלוֹש מלים, לתמהוֹני באנגלית: The great Mikado. נכנסוּ אל רחוֹב צדדי, עברנוּ על גשר עץ קטן נטוּי על פּלג צר, המוֹליך לאִטוֹ את מימיו השמנוּנים ועל גדוֹתיו שלוֹשה אוֹ ארבעה עצים עקוּמים אך טוֹבי צל, והתקרבנוּ אל גבעה בוֹדדה, שעליה בנוּי בית חמוּדוֹת בן קוֹמה אחת, עליז מראה, עם גזוּזטרת עמוּדים גבוֹהה שהרוּח מתהלך בה, גינה רעננה סביב לוֹ ועתרת ורדים מטפּסים ולוֹפתים את העמוּדים.

– בבית הזה חדרוֹ של מר יוֹלס. בפינה מצד ימין. בית נחמד, הלא?

הייתי נפעם בנעימוּת למראה הוילה היפה, העוֹמדת ביחידוּת רבּת נוֹעם בעיר עסקנית וחסרת חן זוֹ. האוּמנם בבית זה אגוּר? בירכתי בלבּי את יוֹלס.

– מחלוֹן החדר רוֹאים את כל הסביבה, את שׂדוֹת הנפט ואת מכרוֹת דוֹנג האדמה. המראה אינוֹ רוֹמאנטי ביוֹתר. אבל נעים לראוֹת מרחב גדוֹל וּפתוּח, הלא?

– וּלמי הבית?

– מר ראה את החנוּת היפה בפינת הרחוֹב הראשי? כתוּב עליה באנגלית The great Mikado. בעלת הבית הזה היא אחוֹתוֹ של בעל החנוּת ההיא. היא יוֹשבת כאן יחידה עם בנה הקטן, נער כבן שבע אוֹ שמוֹנה.

– אלמנה?

– לא, בעלה עזבה לפני שנים אחדוֹת; נסע ואין יוֹדעים היכן הוּא. יש אוֹמרים באמריקה ויש אוֹמרים באוֹסטראליה. כן, קרוֹבה לארבעים. לא, שם בעלה היה אחר, אך לאחר שנעלם חזרה לשמה הראשוֹן. היתה עמה בבית אֵם זקינה וּמתה לפני הפּסח. היא כזרה פה בקרית הנפט. אשה יפה וטוֹבה, אך מתבוֹדדת לגמרי. יש לה חלק בחנוּת אחיה, אך אינה באה שמה אלא לעתים רחוֹקוֹת מאד. אוֹמרים, כי גם מניוֹת לה במכרוֹת הנפט.

נכנסנוּ בפשפּש הגדר הנמוּכה ועלינוּ בשלוֹשים אוֹ ארבעים

מדריגוֹת אבן קבוּעוֹת במעלה הגבעה. מזה וּמזה שׂיחי ליגוּסטרוּם מגוּזזים במרוּבּע. עלינוּ על הגזוּזטרה הנאה והעלמה שׂרה רצה לפנַי וסיבּבה את כף הפּעמוֹן שבדלת.

מיד פתחה לנוּ משרתת נוֹכרייה, צעירה מאוֹד ועיניה מבוֹהלוֹת משהוּ:

– אל הגברת גוֹרדוּס?

– כן, הגברת בבית?

– תיכף.

באה הגברת גוֹרדוּס, אשה גדוֹלה צחת פנים וּשחוֹרת שׂיער מסוֹרק בקפדנוּת טוֹבת טעם, עיני קטיפה גדוֹלוֹת וּשׂפתיים מליאוֹת מעל לסנטר ארוֹך וּבוֹלט מעט, לבוּשה בהידוּר פשוּט: חצי שׂמלה כחלחלה וחוּלצית של משי ארגמן אזוּרה באזוֹר דק, הצטחקה לבּאים בחן:

– בבקשה להיכּנס.. בודאי האדוֹן המוֹרה. האין זאת, מרת ריינמאן?

נתוַדעתי בשמי ונשקתי את ידה, כמנהג.

– מר רוּדוֹרפר יוּכל לגוּר בחדרוֹ של מר יוֹלס עד שוּבוֹ? – שאלה העלמה שׂרה.

– כמוּבן. החדר מסוּדר. בבקשה, מצד זה. את מפתח הדלת החיצוֹנה לקח עמוֹ מר יוֹלס.

– הוּא מסרוֹ לי, הנה הוּא עמי.

– יפה! פלצ’וּ, תכניסי לחדר כּד מים חמים. מתי ישוּב מר יוֹלס?

– לכל היוֹתר בעוֹד שבוּעיים.

שׂרה נכנסה עמי לחדר המרוּוָח, גבה החלוֹנוֹת, הערוּך בכלים עשירים ונאים מאד, תמוּנוֹת עמוּקוֹת צבעים על כתליו ושטיח פּרסי מכסה כמעט את כל רצפּתוֹ. ביקשתי ממנה לישב, אבל היא סירבה ורק תמכה ידיה בדוֹפן כיסא מרוּפּד. היא ביקשה לספּר לי על בית הספר, על “התנוּעה העברית” בקרית הנפט. אך כיון שבאתי מדרך רחוֹקה, בודאי רוֹצה אני “להתרוח”, והיא חוֹששת להפריע לי, אם כן נפרדה ממני וּביקשה רשוּת לבקרני בערב עם אחיוֹתיה, ואוּלי עם עוֹד חבירה אחת אוֹ שתיים, ואז גם נדבר על ה“קוּרס”. אם אסכּים, תלכנה עמי אחר כך אל ראש הועד של בית הספר, אל מר שפּיגל. אדם משׂכּיל וּמסוּר לעברית בכל נפשוֹ וּמאוֹדוֹ.

מוּבן שקיבלתי את הצעתה בשׂמחה. אך לא פחוֹת מזה שׂמחתי להישאר יחידי בחדר. ספּת העוֹר הקרירה עם הכּר המרוּקם למראשוֹתיה הזמינתני להשׂתרע עליה.

ג

בערב באוּ אלי רק שׂרה וחנה. מרים נשארה בבית. כי עייפה היתה מן הבּישוּל וראשה כאב עליה. במקוֹמה באה עמהן שאֵרתן יוֹכבד, אבל היא לא חפצה להיכּנס וחיכתה לנוּ בחוּץ. משוּם כך קיצרנוּ בשׂיחה בחדר ויצאנוּ על מנת ללכת אל ראש הועד, כמדוּבּר. בתחתית המדריגוֹת נתוַדעתי אל יוֹכבד. ואף על פי שלאוֹר הלבנה לא יכוֹלתי להבחין יפה את מראה פניה וּביטוּי עיניה, קניתי לי אחרי חילוּפי דברים מעטים מוּשׂג מסוּים מאוֹפיה: נערה רבוּעת פנים וגוּף, קשת רוּח אך חזקת רצוֹן וּצמיאת דעת. גרעין אשה קטן עטוּף בקליפה עבה של אקטיביוּת רצוֹנית. את דבריה דיברה ברוֹב היגיוֹן וּבכוֹבד ראש מוּבן מאליו. למה לא נכנסה עם שארוֹתיה אל חדרי? “זה לא חשוּב. מוּטב שנדבר בענייני בית הספר. אישיוּתי בכלל אינה מעניינת”. היא תיארה לפני בדברים מעטים אך ברוּרים מאד את טיב העבוֹדה בשלוֹש הכּיתוֹת, שכּל אחת מהן לוֹמדת שעה וּשליש בכל יוֹם, והציעה לי את עזרתה, אם רצוֹני בכך, כמוּבן, שלא על מנת לקבל פּרס. גם למר יוֹלס היתה עוֹזרת, לפעמים. ואפילוּ אצל מר שוֹמרוֹני כבר נתנה אילוּ שיעוּרים בכיתה הראשוֹנה. את החוֹמר הדרוּש לכיתה זוֹ היא יוֹדעת על בוֹריוֹ… לא הטלתי אף צל של ספק בידיעוֹתיה. לעוּמת זאת רוֹצה היא, שהלימוּדים ב“קוּרס” יעמדוּ על הגוֹבה הדרוּש. מר יוֹלס, האמת צריכה להיאָמר, לא טיפּל ב“קוּרס” מתוֹך אהבה. אמנם אחדוֹת מעשׂר התלמידוֹת אינן מסוּגלוֹת לקבל הרבה, אבל הרוֹב הן נערוֹת מפוּתחוֹת למדי, והעיקר – “נפשן חשקה בתוֹרה”, וּבראש וראשוֹנה – מרים. “חבל שאיננה. כשמר יכּירנה – יכבדנה מאד”.

אצל מר שפּיגל, שגר הרחק מעט מטבּוּר העיר, שהינוּ רק שעה קצרה. מצאנוּ בביתוֹ אנשים רבים שבּאוּ לרגל עסקים ועסקנוּת. הוּא קיבלנוּ בשׂמחה גדוֹלה. על מכתבוֹ של יוֹלס עבר בחטיפה, מיעכוֹ וּתחבוֹ לתוֹך כיסוֹ. מאין חדר פנוּי אחר הכניסנוּ לחדר הילדים. שני ילדיו, שהגדוֹל מהם למד בכיתה הראשוֹנה של בית הספר העברי, כבר שכבוּ במיטוֹתיהם הנקיוֹת, אך עוֹד עֵרים היוּ והשתוֹבבוּ מתוֹך עליזוּת שקיטה וּנעימה. האב הציג לפניהם את “המוֹרה החדש” וציוה עליהם לשכּב במנוּחה, עד שיכלה את דבריו עם האוֹרחים. ליתר ביטחוֹן ביקש מאת חנה (עוֹד קטנה היתה בעיניו מלשתפה בשׂיחה), שתשגיח על ה“פראים”. ואוֹתנוּ הזמין לשבת על הכיסאוֹת הקטנים, כיסאוֹת הילדים. הוּא היה אברך משׂכּיל טיפּוּסי, בהיר פנים ועיניים, שזקנוֹ מגוּזז יפה וּבלוֹריתוֹ מסוֹרקת כלפי מעלה ועל קוֹדקדוֹ הגבוֹה יוֹשבת כּיפּה קטנה, כמעט לא ניכּרת. עליז היה וּמדבר בקוֹל לבבי וּבבדיחוּת הדעת, שאינה ממעטת את הדמוּת. ניכּר היה, שעסקנוּתוֹ נוֹתנת לוֹ בעיני עצמוֹ יתרוֹן ערך על שאר סוֹחרי המקוֹם, אף כי אינוֹ נמנה עם העשירים הגדוֹלים והוּא מצפּה עוֹד לירוּשת חוֹתנוֹ. דיבר עברית במבטא האשכנזי וּבסגנוֹן מליצי קצת, וּמכל סוֹפרי ישׂראל העריך את בריינין, שהכּירוֹ מאחד הקוֹנגרסים וּממריינבאד. הוּא לא העלים את מצבוֹ הקשה של בית הספר והזכיר את ה“קרבנוֹת” שהביאוּ ידידי “המוֹסד” מיוֹם היוָסדוֹ, והבליע בנעימה גם את הסכוּם הכּוֹלל, שהוּא גוּפוֹ הוֹציא למטרה זוֹ מכיסוֹ. הילל מאד את חבירי יוֹלס על רוֹב ידיעוֹתיו ונוֹעם מידוֹתיו, אך בּיקרוֹ קצת על שאינוֹ מעוֹרב כל צוֹרכוֹ עם הבריוֹת, והציבוּר במקוֹם כמעט שאינוֹ מכּירוֹ כלל. אבל בעזרתוֹ של “המוֹרה החדש” (מחיתי נגד התוֹאר הזה, שהרי באתי רק למלא את מקוֹם חבירי במשך ימים מספר, אבל הוּא לא שׂם לב למחאתי), העוֹשׂה עליו, אגב, רוֹשם של “אדם מן הישוּב” (יוֹלס מסכן! – צחקתי בלבי – אתה אינך “אדם מן הישוּב” כלל…) אל נכוֹן יעלה בידיהם להרים כל מכשוֹל מדרך המוֹסד והוּא יעלה ויפרח… הצטער מאד על שמצאנוּהוּ טרוּד כל כך וּמטוּפּל באנשים רבים המחכים לוֹ, אבל מבטיח הוּא לעשׂוֹת ככל יכוֹלתוֹ וּלמעלה מיכוֹלתוֹ, למען הרים את קרן המוֹסד החינוּכי, שאין ערוֹך לתוֹעלתוֹ הלאוּמית… לבסוֹף גם הזמינני בשמוֹ וּבשם אשתוֹ, שהוּא מצטער מאד על היוֹתה נעדרת בשעה זוֹ מן הבית (הלכה לראוֹת בהצגה החדשה של הקינוֹ. “מר גוֹרס את אמנוּת הקינוֹ?”), לארוּחת הערב מחר בשעה שמוֹנה בדיוּק. שניהם, הוּא ואשתוֹ, דייקנים גדוֹלים ונא לדייק גם כן. בנוֹת לוייתי ניסוּ להעיר אילוּ הערוֹת מעשׂיוֹת בענייני בית הספר, אך הוּא שיסע אוֹתן בצחוֹק: “בנוֹת ציוֹן היקרוֹת, עוֹד חזוֹן למוֹעד, אתכן הן אוּכל לדבר בכל שעוֹת היוֹם, לרבּוֹת הלילוֹת. האין זאת?” ושילחנוּ בכבוֹד גדוֹל. גם ליוָנוּ כמה צעדים בחוּץ ונפרד מכל אחד מאתנוּ בלחיצת יד חמה. “כן כן, מחר בשעה חמש בדיוּק אבוֹא בלי נדר אל בית הספר, עם עוֹד מתי מספר מחברי הועד, ואציג את כבוֹדוֹ לפני הילדים. אוּלי גם אשמיע מלים מספר. נראה. שלוֹם, שלוֹם!”

כשיצאנוּ מבית מר שפּיגל אל הלילה הבהיר היה לבי טוֹב עלי. האיש ושׂיחוֹ בידחוּני ולא הרגיזוּני. כל הזמן חזרה במוֹחי שאילה מנוּסחת: “מי נוֹצר בשביל מי: מר שפּיגל בשביל בית הספר אוֹ בית הספר בשביל מר שפּיגל?” והשאילה, יוֹתר משחזרה בי יוֹתר בידחה אוֹתי. מרוֹב הנאה שילבתי זרוֹעי בזרוֹעה הגרמית של העלמה יוֹכבד, צחקתי ולחשתי לה את השאילה. אבל היא קיבלה את השאילה בכוֹבד ראש, כמוֹ את שילוּב הזרוֹע, וענתה בקוֹל מעשׂי: “מוּבן, מר שפּיגל בשביל בית הספר”. וּלאחר פסיעוֹת אחדוֹת פנתה פתאוֹם באיזוֹ שאילה אל שׂרה וּבהזדמנוּת זוֹ שמטה את זרוֹעה מזרוֹעי.

חזרנוּ אל טבּוּר העיר והעלמוֹת ליווּני עד המדריגוֹת העוֹלוֹת אל בית דירתי. לפני עלוֹתי במדריגוֹת שאלתי את יוֹכבד, אם תסכּים לצאת אתי מחר בבוֹקר אל שׂדוֹת הנפט ולהיוֹת לי למוֹרת דרך.

– ברצוֹן, – אמרה, – אם מר רוֹצה, אקרא גם למרים.

– בעוֹנג רב, – עניתי, – חפץ אני להכּירה. ונפרדתי משלוֹשתן בלב טוֹב.

לפני שכבי לישוֹן עמדתי עוֹד שעה קלה במסגרת החלוֹן הפתוּח והשקפתי מבין עמוּדי הגזוּזטרה על פני שׂדוֹת הנפט הזרוּעים באוֹרוֹת חשמל ככוֹכבים נפילים מנצנצים מוּל אחיהם שבשמיים. ה“שאכטים” וצלליהם הרכּים נראוּ לי כרוֹעדים בנוֹגה הירח. רוּח קרירה נשבה מן השׂדוֹת והביאה בכנפיה כמה קוֹלוֹת מסתוֹריים, וּבתוֹכם קישקוּש משאיבוֹת וגם קריאוֹת אדם, שהיוּ כוּלם באוֹזני כחוֹזר של ניגוּן אחד.

הגפתי את תריסי שני החלוֹנוֹת ושכבתי במיטה המרוּוחת והמנדפת ריח של כבסים חדשים. זכרתי לטוֹבה את בעלת הבית על הניקיוֹן, הטעם והסדר היפים שבחדר, וּמיד נרדמתי מתוֹך רגש טוֹב וקל: “סוֹף סוֹף לא הרע לי יוֹלס בשלחוֹ אוֹתי הנה…”

וּכשהקיצוֹתי לקוֹל צפירוֹת רבוֹת, שנשמעוּ מעברים שוֹנים,

הפציע כבר אוֹר היוֹם בעד התריסים. אוֹר רענן וטוֹב. הבטתי אל שעוֹני: חמש. חלל החדר התמזג עם רשמַי מאתמוֹל בקרית הנפט ושכבתי תוֹהה על עצמי ועל הכוֹל. מה עתיד להיוָסף כאן על פקעת חיי, המתגלגלת ללא תכלית בדרכי עוֹלם?

ד

פלצ’ה, הנערה המשרתת, דפקה ענוּגוֹת על הדלת שבין חדרי לחדר האכילה, והכניסה לי על טס של עץ פת שחרית קלה: ספל קאקאו עם שני כּעכי חמאה. וּבעוֹדני יוֹשב וטוֹבל את הכּעך בספל, שמעתי בעלוֹת שתי העלמוֹת אל הגזוּזטרה. החלוֹן לצד הגזוּזטרה היה פתוּח לרוחה. יוֹכבד דיברה אל מרים בלחש, וּבכל זאת הכּרתי את קוֹלה. חיכיתי לראוֹת כמה תשהינה בחוּץ, וּכשארכוּ הרגעים ניקשתי בכפית על הטס וקראתי בלשוֹנוֹ של מר שפּיגל:

– בנוֹת ציוֹן היקרוֹת, הוֹאלנה לבוֹא פנימה!

יוֹכבד פתחה את הדלת ודחפה לפניה את מרים, שהביטה לאחוֹריה וקראה: “פתיה!”. העלמה מרים היתה טיפּוּס של בת ישׂראל כּשירה, בעלת פנים עגוּלוֹת, דוֹמוֹת קצת לפני חנה, אך בהירוֹת ורכּוֹת מאד, עיניה מצבע המים מלאוֹת רגש עד להישפך, ותסרוֹקתה צנוּעה מאד. לבוּשה בפשטוּת, אך לא בלי חן.

– יסלח לי מר, – פתחה בקוֹל נעים, וּבדברה עיקמה קצת את הפה – חפצתי לבוֹא עוֹד אמש, אבל עייפה הייתי וחשתי בראשי.

– אין דבר, – עניתי – מוּטב שאכּירנה לאוֹר היוֹם. הנה הכּרתי את העלמה יוֹכבד לאוֹר הלבנה, ועתה אני רוֹאה כי שגיתי מעט.

באמת הרגשתי עתה בפניה של יוֹכבד, נוֹסף על הפיקחוּת המעשׂית וכוֹח הרצוֹן, גם משהוּ חוֹלני וּמוּזר. בעוֹמק מבטה הישר אָרבה איזוֹ סכּנה. ואמש חשבתיה לסמל הנוֹרמאליוּת. להערתי הביטה בי בסקרנוּת מעוֹרבת בקוֹרטוֹב של ליגלוּג, ולא אמרה דבר.

הזמנתין לשבת. אבל שתיהן סירבוּ.

– יגמוֹר מר את ארוּחתוֹ ונצא לדרך. רצוֹנוֹ לנסוֹע במרכּבה אוֹ ללכת ברגל? – שאלה יוֹכבד.

– כרצוֹנכן.

– לנוּ נעים ללכת ברגל, – אמרה מרים.

– וכן גם לי. הנה אקח את המשקפת. רגע אחד.

בדרך לא הרבּינוּ לדבּר. מרים הגבוֹהה מעט מיוֹכבד נשענה בלכתה על כתיפה של חברתה, כמבקשת מחסה בה. ברוּר היה, שהיא מעריצה אוֹתה. ויוֹכבד טרם תמצא עניין להסבירוֹ לי, ועל כן החרישה. יצאנוּ אל מחוּץ לעיר וּשׂדוֹת הנפט השׂתרעוּ לפנינוּ באין מעצוֹר. מרחב גדוֹל זרוּע “שאכטים” האוֹבד בערפלי האוֹפק. יוֹם הקיץ היה רך וּמבוּשׂם. משׂדוֹת הקמה ההוֹלכים בגלים מהבהבים נישׂא אוֹתוֹ ריח דק וּמגרה את התיאבוֹן, המזכיר את ריח הפּת החמה. ה“שאכטים” הקרוֹבים נראוּ בבהירוּת יתירה, מהם בצוּרת מעשינוֹת ענקיוֹת, סכוּכוֹת מכל צד בקרשים משחירים, וּמהם בצוּרת קוֹנוּסים של סוּלמוֹת ברזל. במרוֹמיהם היוּ מעין סוּכּוֹת לעוֹבדי הבאירוֹת, שישבוּ

בתוֹכן כעוֹפוֹת בקיניהם. השמיים היוּ גבוֹהים מאד, נראוּ אילוּ עוֹפוֹת חגים באויר, כמוֹליכים ידיעוֹת מ“שאכט” ל“שאכט”. מתוֹך השקט עלוּ שיקשוּקי המשאיבוֹת, הלמוּת המקדחים וקוֹלוֹת בוֹדדים של העוֹבדים, פעם מצד זה וּפעם מצד אחר.

במידה שהתקרבנוּ הגיע לאוֹזני כקוֹל ניגוּן נישׂא ממרוֹמי

“שאכטים” יחידים, ניגוּן ממוּשך וּמסוּלסל, המסתיים במלה שהיתה כעין הוֹלם חוֹתך, ולא יכוֹלתי לתפוֹס את המלה. עוֹד זה מנגן ו“שאכט” אחר עוֹנה לעוּמתוֹ באוֹתוֹ ניגוּן וּבאוֹתה מלת סיוּם. שאלתי את יוֹכבד לפשר הדבר והיא ענתני:

– מה, מר אינוֹ יוֹדע? אלה הם הקוֹדחים בבאירוֹת, עד שהם מחַבּרים צינוֹר לצינוֹר הם מוֹשכים בניגוּן, וּכשגמרוּ הם קוֹראים

“גוֹ–טוּב!”. כלוֹמר, “מוּכן!” – אוֹת לעוֹמד למטה, שיוֹריד את המקדח לעוֹמק האדמה.

– וה“שאכטים” האלה, שקוֹדחים בהם, אינם נוֹבעים “קיפיצ’קה”?

– למה לא? כל זמן שהזרם הוּא חלש מוֹסיפים לקדוֹח: אוּלי יפגעוּ בעוֹרק עשיר. הנה מר רוֹאה שם מימין את ה“שאכט” הגדוֹל, שהוּא שוֹנה משאר ה“שאכטים”, זה שלידוֹ בריכוֹת גדוֹלוֹת וּתנוּעה רבּה? זהוּ ה“אוֹיל סיטי”. רק לפני חוֹדש פגעוּ שם במעיין חזק שלא כרגיל, והשמן התחיל מקלח מן האדמה בגוֹבה של עשׂרים מטר ויוֹתר. מאוֹת קרוֹנוֹת של שמן ביוֹם. בעלי ה“שאכט”, חברה לא עשירה, לא היוּ מוּכנים לשפע כזה ולא הכינוּ בריכוֹת במידה מספקת. גם המשאיבוֹת היוּ קטנוֹת ונשברוּ מיד. וה“קיפיצ’קה” נשתפּכה בכוֹח איתנים על פני האדמה וזרמה בפלגים רחבים במוֹרד השׂדוֹת. האיכּרים הרימוּ קוֹל זועה: שׂדוֹתיהם נשחתים למשך שנים רבוֹת. שלח השלטוֹן גדוּד אנשי צבא והיוּ חוֹפרים תעלוֹת עמוּקוֹת, לכנס את השמן הזוֹרם, שלא יסַחף את השׂדוֹת, עד שהספיקוּ להקים את הבריכוֹת הגדוֹלוֹת ליד ה“שאכט”, שיקבלוּ את השמן. הנה מר רוֹאה שם את תילי העפר הארוּכים: אלוּ הן החפירוֹת שחפרוּ. אוֹמרים, כי זה עשׂרים שנה לא נמצא עוֹרק עשיר כזה. עתה החברה מתעשרת עוֹשר רב. כל יוֹם מכניס לה רבבוֹת כתרים, ואם הזרם לא ידל, אם לא יקרה מקרה של בעירה – תהיה החברה לאחת האדירוֹת שבעוֹלם – בשל ה“שאכט” האחד. אוֹמרים, שגם לבעלת ביתוֹ, למרת גוֹרדוּס, מניוֹת בחברה זוֹ, וגם היא, כמוּבן, מתעשרת עוֹשר רב.

– ולא תרצה עוֹד להשׂכּיר את החדר למר יוֹלס?

– וכי ולשם הכנסה היא משׂכּירה את החדר? – אמרה מרים כנעלבת – רק משוּם שהחדר מיוּתר ולא נעים לה לגוּר בבית גדוֹל, היא וילדה בלבד.

– ולמה לא משכתן את הגברת גוֹרדוּס לועד בית הספר? אשה עשירה כמוֹה יכוֹלה להיוֹת לתוֹעלת לבית הספר, הסוֹבל ממיעוּט אמצעים.

– ניסינוּ, – אמרה יוֹכבד – אבל לא הצלחנוּ. היא מתבּוֹללת מכּף רגלה ועד ראשה. “פתחוּ בית ספר אנגלי ואתן לכם את בני”. כך אמרה. היא היתה שנים אחדוֹת באנגליה ויוֹדעת היטב אנגלית.

– בכל זאת, צריך היה לדבּר אתה עוֹד פעם, – העירה מרים.

– אין אני אוֹהבת לעשׂוֹת נפשוֹת. “קשים גרים לישׂראל כספּחת”. כך כתוּב, כמדוּמה? – ענתה יוֹכבד בקפידה ביישנית קצת.

– אין זוֹ עשׂיית גרים, – העירוֹתי אני – כי אם החזרה למוּטב, וּבזה חייב כל אדם. “הוֹכח תוֹכיח את עמיתך” היא מצוה מפוֹרשת בתוֹֹרה.

– רוֹאָה אַת, יוֹכבד, קיבלת מנה. – אמרה מרים לחברתה והביטה אליה ביתר הערצה.

– רצוֹנך, דבּרי עמה אַת. אני איני יכוֹלה לסבוֹל את הטוֹן שלה. איזוֹ יהירוּת סנוֹבּיסטית!

– אבל היא אשה נחמדה, כל כך תרבוּתית! – אמרה מרים.

– נניח לגברת גוֹרדוּס ונחזוֹר אל ה“שאכטים”, – אמרתי – יוֹדעוֹת אתן: עניין הקדיחה בשעה שהבאר נוֹבעת נראה לי מאד, הרי זה כסמל יפה לאדם בן התרבוּת: אין לוֹ להסתפּק במעיינוֹ הנוֹבע במילא, ברב אוֹ במעט, אלא עליו להעמיק תמיד קדוֹח בקרקע עצמוֹ, מתוֹך מאמצים בלתי פוֹסקים, על ידי לימוּד, התעמקוּת וּמיתוּח הרצוֹן – ואז יגלה בעצמוֹ מקוֹרוֹת נעלמים.

– רעיוֹנוֹ של מר יפה בעיני, – אמרה יוֹכבד, והנאתה נמתחה בפניה בקמט של צער בצד חוֹטמה.

– גם בעיני, – הידהדה אחריה מרים, והרגש האיר מתוֹך עיניה.

“מה היה, אילוּ שילבתי את שתי זרוֹעוֹתי בזרוֹעוֹת שתי העלמוֹת הטוֹבוֹת הללוּ”, עברה בי מחשבה, אך לא הוֹצאתיה לפוֹעל. עוֹד חשתי בתנוּעה, שבה שמטה אמש יוֹכבד את זרוֹעה מזרוֹעי. “בנוֹת פרוֹבינציה!” קראתי בלבי, וּמיד תהיתי על עצמי, שהרי בעצם חיבּבתי את הפּרוֹבינציה עד מאד.

הגענוּ עד אחד ה“שאכטים”. מקרוֹב ראיתי והנה הוּא גדוֹל וגבוֹה מאד, וּלתמהוֹני מצאתי שהוּא מוּקף חלקה מגוּדרת, כעין חצר גדוֹלה המשמשת מקוֹם למכשירים וּלמעשי ברזל שוֹנים, וּמרחוֹק נראה לי כעוֹמד בתוֹך שׂדה התבוּאה. ברשוּת המהנדס נכנסנוּ לחצר. הלה היה פּוֹלני חביב, והראה לנוּ את בניין ה“שאכט”, הכניסנוּ פּנימה והראה לנוּ כל כליו וּסדריו והסביר לנוּ את כל פרטי מלאכת השאיבה והקדיחה. אף ציוה על העוֹבד בראש המגדל, שינגן לכבוֹדנוּ את הניגוּן של “גוֹטוּב!”, וזה סילסל את סילסוּליו מתוֹך השתדלוּת יתירה. בשבילי היה חידוּש בכל פרט, לא כן בנוֹת לוייתי, שהדברים היוּ ידוּעים להן יפה. הן התהלכוּ בקרבתנוּ משקיפוֹת על פני המרחב, כמשתעממוֹת קצת.

אחרי כן עוֹד עשׂינוּ סיבּוּב ארוֹך בין השׂדוֹת, ליקטנוּ דגניוֹת וּשאר פרחי שׂדה. התנאינוּ שלוֹשתנוּ בפרחים וּשׂמיחים וטוֹבי לב חזרנוּ העירה

ה

בשעה שלוֹש אחרי הצהריים נאספוּ כל תלמידי הכיתה הראשוֹנה באוּלם בית הספר (חדר גדוֹל מיוּחד בין שתי חנוּיוֹת ורחבה של עפר לפניו). בא מר שפּיגל עם עוֹד חבר מחברי הועד, וגם מן ההוֹרים המכוּבדים באוּ שניים אוֹ שלוֹשה “לכבוֹד המוֹרה החדש”, ישבוּ על ספסל אחד סמוּך לקיר וחיכּוּ. מר שפּיגל קם, ניגש אל השוּלחן, לקח את הפּעמוֹן וצילצל, אחרי כן גחן אל אוֹזני ולחש לי, שעלי יהיה לצלצל בעצמי, כי אין בבית הספר שמש בשעוֹת הלימוּד. בוֹשתי מפּני הזרים היוֹשבים וּמחכּים למוֹצא פי. השיעוּר שנתתי לילדים הסקרנים לא היה טבעי ביוֹתר (כל הזמן שאלתי את עצמי: “למה כל ההצגה הזאת לשם אדם שבא למלא מקוֹם חבירוֹ במשך ימים מספר?”), גם נכשלתי פעמיים בטעוּיוֹת מצערוֹת, אך ה“קהל” היה, כנראה, מרוּצה, כי לחצוּ את ידי אחרי השיעוּר וּפניהם היוּ כרוֹחשי טוֹב. מר שפּיגל חזר על הזמנתוֹ מאתמוֹל לבוֹא אליהם לארוּחת הערב ולא שכח להזהירני על הדיוּק, שהוּא ואשתוֹ מקפידים בוֹ.

בשעה שבע צילצלתי בעצמי לגמר השיעוּרים, ואחרי התלמיד האחרוֹן, יצאתי גם אני. אף כי החמה עוֹד לא שקעה, כבר דלק מנגד פנס הרחוֹב, ואוֹרוֹ תלוּי ברפיוֹן. בצד הרחבה עמדה חנה וחיכּתה לי.

– יתן לי מר את המפתח. השמש יבוֹא לביתנוּ לקבּלוֹ. תמיד הוּא נוֹהג כך. בבוֹקר השכם הוּא מנקה את החדר.

אחר הוֹסיפה עוֹד, וּבקוֹל נמוּך יוֹתר, שהיא שלוּחה מאת מרים לבקש ממני, כי אסוּר אל ביתם לשעה הפּנוּיה, עד שאלך אל בית שפּיגל לארוּחת הערב.

– למענך, חנה, אלך, – אמרתי לה, עוֹדי מפוּזר ונרגש מעבוֹדתי. בכונה אמרתי לה כן, כדי להעמידה בניסיוֹן. ראיתי כי פניה האדימוּ מאד.

– מר אוֹהב להתלוֹצץ.

– לפעמים. אך הפעם דיברתי בכוֹבד ראש.

– גם זוֹ הלצה… יגיד לי מר, מה בעיניו אחוֹתי הגדוֹלה, מרים? אדם נפלא, הלא?

– עלמה חשוּבה, – עניתי קצרוֹת, ראוּיה לראוֹת חיים של אוֹשר.

– כן. אבל קראתי באיזה ספר, איני זוֹכרת את שמוֹ, – כי אנשים עשירי נפש אינם מאוּשרים בחיים.

– הספר לא צדק. העוֹשר שבנפשם הוּא הנוֹתן להם את האוֹשר. ואפילוּ החיים מתנכּרים להם וּמוֹנעים מהם את טוּבם – הם מוֹצאים עוֹד תנחוּמוֹת בנפשם. וּלהפך, אם אין שפע בנפש האדם פנימה והוּא צריך לקבל תמיד מבחוּץ, והחוּץ אינוֹ נוֹתן לוֹ כמה שהוּא מתאוה – והרי אין החיים יכוֹלים לתת לאדם אפילוּ את חצי תאותוֹ – הוּא מרגיש תמיד אי סיפּוּק, מחסוֹר מציק. מכאן יש ללמוֹד, למה אנשים ידוּעים נוֹטלים עצמם מן החיים בשעה שלכאוֹרה אין סיבה לכך, ולא עוֹד אלא שאחירים חוֹשבים אוֹתם למצליחים.

– מעניין מאד, – אמרה חנה ותלתה את ראשה בהירהוּרים, כשהיא צוֹעדת על ידי כמתוֹך זהירוּת של כבוֹד.

לאחר רגע של שתיקה, ואנחנוּ כבר קרוֹבים לאכסניה, עמדה ונשׂאה פניה:

– וּמי משלוֹשתנוּ, האחיוֹת, הענייה בנפש?

– ובכן אין גם אחת ענייה בנפש. אשה אחת אני מכּיר פה, בקרית הנפט, שהיא ענייה בנפשה – וגם אוּמללה.

– מי היא?

– הגברת גוֹרדוּס.

– איך? מר כבר הכּיר אוֹתה כל כך? הוּא שׂוֹחח עמה?

– לא. אבל זהוּ הרוֹשם שעשׂתה עלי. בטוּחני שאיני טוֹעה.

– ואנחנוּ חשבנוּ אוֹתה לאשה מעניינת וּשׂמיחה בחייה, אף על פי שבעלה עזבה.

– מעניינת – ייתכן. העניים על פי רוֹב מעניינים יוֹתר מן העשירים.

– מר כבר בילבל אוֹתי לגמרי. אבל אין פלא: איני מפוּתחה ואיני מבינה הרבה…

ליטפתיה בעיני, ואלמלא חששתי, שמא יראוּ ברחוֹב, הייתי מעביר ידי על לחיה, כה נגע תוּמה עד לבי.

בחדר המזיגה, אל השוּלחן, עמד עתה האב. יהוּדי צנוּם כבן חמישים, גבוֹה וּבעל זקן קלוּש, זרוּע שׂיבה, ועיניו ישרוֹת ועצוּבוֹת, דמוּת צלמה של שׂרה. האלמן היה בוֹלט מכל מהוּתוֹ. הוּא עצמוֹ שירת את מעט האוֹרחים שעמדוּ וישבוּ בחדר, כי לבּנוֹת נתן הערב חוּפשה מעבוֹדתן. חנה הציגה אוֹתי לפניו, והוּא הוֹשיט לי את ידוֹ הרזה והרכּה מעל לשוּלחן ואמר שתי מלים עבריוֹת בהברה האשכּנזית, מבוּיש קצת, אך עיניו מלאוֹת חיבּה. אחר הוֹליכתני חנה דרך מסדרוֹן עקוּם, עד ששמעתי קוֹלוֹת עליזים של עלמוֹת אחדוֹת, וּמיד פתחה לפני את הדלת ונכנסתי החדרה, והיא אחרי.

העלמוֹת קיבלוּני בקריאוֹת שלוֹם וּפינוּ לי מקוֹם ליד השוּלחן העגוֹל, המוּקף כיסאוֹת נמוּכים. לא ידעתי מה אעשׂה. ישבתי וחייכתי לכוּלן. מלבד האחיוֹת ריינמאן היוּ שם עוֹד שלוֹש אוֹ ארבע עלמוֹת, ויוֹכבד בתוֹכן. התוַדעתי לחדשוֹת. התלוֹצצנוּ קלוֹת ונכנסנוּ בשׂיחה על הלימוּדים, שנתחיל בהם מחר. יוֹכבד הרצתה על מה שלמדוּ עד עתה וּמה שרצוּי להן ללמוֹד מכאן ואילך. התאוֹננה, אגב, על ספר ההיסטוֹריה של פרנקל, שבמידה שלוֹמדים ממנוּ יוֹתר, יוֹדעים פחוֹת היסטוֹריה, כי לשוֹנוֹ והרצאתוֹ מטשטשוֹת את

העוּבדוֹת והרעיוֹנוֹת. הסכּמתי ברצוֹן לדעתה ויעצתי להן להסתפק בספרוֹ הקטן של א. ז. רבינוֹביץ, אף על פי שהוּא נוֹעד לקטנים. אפשר יהיה למלא וּלהוֹסיף. גרץ-שפ"ר מפוֹרט יוֹתר מדי בשבילן, וגם לשוֹנוֹ אינה מצטיינת בפשטוּת יתירה. וכן יעצתי להן להזמין את מבחר הספרוּת של טביוב לשם קריאה שיטתית בספרוּת ההשׂכּלה. וּבספרוּת ימינוּ נתרכּז בעיקר בקריאת כתבי אחד העם, ביאליק וּברדיצ’בסקי, אוּלי נוֹסיף גם את פייארבּרג. כל הזמן שדיברתי הקשיבוּ כוּלן כתלמידוֹת קטנוֹת.

שׂרה התחמקה בחשאי ושבה עם טס קטן ועליו כוֹס שיכר, וּבקערית קטנה אפוּנים עשׂוּיים במלח וּבפילפל. זכרתי כיבּוּד זה בעיירתי בלילוֹת “שלוֹם זכר”. הא העמידה את הטס לפני וישבה חשאית בכיסאה.

– בבקשה לשתוֹת, – אמרה מרים, וכוּלן הסתכּלוּ וחיכּוּ שאשתה.

ואתן? – שאלתי את המסוּבּוֹת.

– לא, אנחנו איננוּ שוֹתוֹת אלכּוֹהל. – אמרה יוֹכבד, כמסבירה דבר המוּבן מאליו.

השיכר הפילזני היה קר וטוֹב והאפוּנים חריפים-מלוּחים וּנעימים לחיך. שתיתי שליש הכוֹס וּמחיתי פי במטפּחת. הרציתי לפניהן על מידוֹת שוֹנוֹת בשוֹתי שיכר. הן נהנוּ וצחקוּ. וּכשכּיליתי לשתוֹת את כוֹסי, הבטחתי בשעוֹן.

– אם כן, מחר בשעה שבע ורבע, בבית הספר.

– כן, אנחנוּ נוֹדיע לשאר החבירוֹת, כוּלנוּ נבוֹא.

– וּמי מכן תתנדב ללווֹתני אל מר שפּיגל?

– כוּלנוּ, – אמרה שׂרה.

– לא, לא, – עניתי – קטוֹנתי מכל הכבוֹד הזה. באמת יכוֹל אני ללכת בעצמי. הרי את הדרך אני יוֹדע מאתמוֹל.

– טוֹב, תלוהוּ אפוֹא הפעם מרים. אַת רוֹצה? – אמרה יוֹכבד.

– בחפץ לב.

קמתי וּמרים קמה גם היא. נפרדתי מן העלמוֹת הנלבּבוֹת ויצאנוּ בפתח היוֹצא מן המסדרוֹן אל סמטת הבית, וּמשם אל הרחוֹב.

ו

העבוֹדה בבית הספר, אף על פי שבעיקרה לא היתה לפי רוּחי, לא חסרה גם נעימוּת מה. אם משוּם שהייתי פנים חדשוֹת בעיר אוֹ שבאמת נשׂאתי חן מעט בעיני הילדים – הם שמעוּ את תוֹרתי הדלה ברוֹב קשב, והעיקר, בעיניים מלאוֹת תוֹם וחמימוּת לב. לפעמים שמעתי את לחשה של אחת הילדוֹת אל חברתה היוֹשבת לפניה: “אַל תסתירי, אני רוֹצה לראוֹת אוֹתוֹ”. אז השתדלתי לעמוֹד כך, שהילדה תראני. פעם בעברי בערב על חבוּרת ילדוֹת שהתגוֹדדה בפינת הרחוֹב, לקחה אוֹזני שׂיחה קצרה, שנתקטעה מיד כשהרגישוּ בי. הן התוכּחוּ כנראה על השאילה, מי משנינוּ, יוֹלס אוֹ אני, מוֹרה טוֹב יוֹתר. עוֹד תפסתי את הדיאלוֹג הזה: “אני אוֹמרת לך, הלואי שהמוֹרה הזה כבר יישאר פה תמיד”. – “לכי, אַת טיפּשה גדוֹלה. הלא צריך שאבּא של מר יוֹלס יהיה בריא, ואז הוּא ישוּב הנה”. בכלל צייתוּ לי הילדים בכל דבר שביקשתי מהם, וּברחוֹב היוּ מברכים אוֹתי בחיבּה גלוּיה, כשׂמיחים שאני שייך להם. גם מר שפּיגל מסר לי בשם כל חברי הועד על הצלחתי “היוֹצאת מן הכלל”. ואני לא יכוֹלתי לשׂמוֹח על הצלחה זוֹ, כי לא חפצתי בה, וגם הרגשתי את עצמי כמקפּח בבחינת מה את חבירי הטוֹב, השרוּי שם בצער וּבפחד.

אך אם אל לימוּד הילדים התיחסתי בקלוּת לב, הנה העבוֹדה ב“קוּרס הגבוֹה” דרשה ממני מאמץ ידוּע. מצד אחד צריך הייתי להכין את החוֹמר הנלמד (אחדוֹת הגיעוּ כבר למדריגה הגוּנה בידיעוֹת היהדוּת, וּביוֹתר היתה עלי אימתה של יוֹכבד), וזה היה לי לעוֹל כבד יוֹם יוֹם, וּמצד שני נטל עלי לעמוֹד על משמר היחסים ביני וּבין עשׂר הנערוֹת הבוֹגרוֹת, שכּל אחת היתה בעיני כעוֹלם בפני עצמוֹ. וּביוֹתר גרמוּ לי אי מנוּחה הקטנה חנה ויוֹכבד הגברית: הראשוֹנה בחן פניה וּבטוֹהר רגשה, שהפחידני מעט, והשנייה במבטה השוֹקט והבוֹחן וּבדרכה לגלוֹת את דעתה בישרוּת וּבפשטוּת עד כדי שיעבוּד קל. דוקא מרים, האידיאליסטית, ה“כשרוֹנית”, המתרפּקת על ארץ ישׂראל, לא העסיקה אוֹתי במאוּמה.

שעה של קוֹרת רוּח, כעין הפשרה שבנפש, היתה לי בחדר הקטן, שמאחוֹרי חדר המזיגה, בחברת חמש אוֹ שש החבירוֹת של “הקוּרס הגבוֹה”. שם, אגב שתיית כוֹס השיכר עם האפוּנים המלוּחים, אוֹ התמד המתוֹק עם רקיקי תפוּחי האדמה, ועישוּן הסיגאריה הטוֹבה, יכוֹלתי לדבּר ככל העוֹלה על רוּחי, להתבדח, לשמוֹע הערוֹת אישיוֹת (העלמוֹת נעשׂוּ “נוֹעזוֹת” יוֹתר), והכוֹל מתוֹך טהרת הלב וּפשטוּת היחסים, שהיטיבוּ ללבי. בן ימים אחדים נוֹצרה איזוֹ אינטימיוּת משוּתפת ביני וּבין כל החבוּרה, ואף על פי שבחוּץ וּבכיתה ראיתי תמיד את חנה ואת יוֹכבד, בחדר וּבחבוּרה הלהגנית נתחלק רגשי כמעט בשוה בין כוּלן, ונוֹח היה לי בכך. אבל אחרי ישיבה של שעה אוֹ יוֹתר היתה באה כעין תזוּזה בפנים והרגשתי צוֹרך לקוּם ולשוּב הביתה, אל חדרי שבבית הגברת גוֹרדוּס. מלוּוה על ידי אחת אוֹ אחדוֹת מן החבוּרה, הלכתי קלוֹת וּנעימוֹת ברחוֹבוֹת הליליים, יוֹצא משטח האוֹר של פנס החשמל אל אזוֹר האפלוּלית וּלהפך, חש במבטיהם הטוֹבים, חסרי הקנאה, של העוֹברים והשבים, מספּר בלב קל, עוֹבר על גשר הקרשים תחת העצים האחדים, המרשרשים בעליהם בקוֹל רזים, ועם מעלה הגבעה נפרד מתוֹך לחיצת יד כשירה וּפוֹנה אל המדריגוֹת העוֹלוֹת אל הגזוּזטרה המוּצפה אוֹר הלבנה, וּבתוֹכה חלוֹני האפל וּבצידוֹ חלוֹן חדרה של הגברת גוֹרדוּס מוּאר מבפנים באוֹר חזק.

למראה החלוֹן הזה היה כל ההוֹוה והרוֹחש שם למטה, בקרית הנפט, עם בית הספר ועם הילדים ועם “הקוּרס הגבוֹה”, ואפילוּ החדר בבית ריינמאן, כמוֹ שוֹקע בעלטה, והמחשבה ניתקת משם ונאחזת בה, באשה הגדוֹלה, רמת התסרוֹקת השחוֹרה, בעלת הגבּוֹת המלוּכּדוֹת על אַפּה והסנטר הבוֹלט במרץ רצוֹני.

רק פעמיים אוֹ שלוֹש דיברתי עמה רגעים מספּר על סף חדרי (היא פתחה את הדלת מחדר המיטוֹת אוֹ מחדר האכילה ועמדה לשאלני, אם לא אחסר מה מצוֹרכי דירתי), אך המעט הזה, יחד עם מה שקלטתי מדברי העלמוֹת, נצטרף בדמיוֹני לציוּר דמוּת כמעט מוּגמר: אשה, שיסוֹד נפשה הוּא השיעמוּם. נישׂאה לאיש כשהיא מבוּגרת יוֹתר מן המידה, לאיש חלש וחם המזג, אשר לא הכּירה קוֹדם, וּקרירוּת מזגה יחד עם גוֹבה מבטה גרמוּ לוֹ רוֹגז מוֹסיף והוֹלך. גם הילד הנוֹלד לא הפשיר בנשימתוֹ החמה את האויר הקר אשר בבית. השוּתפוּת בחנוּת עם אחיה השפּילה אוֹתוֹ, כי קטן היה מגיסוֹ ולא תקיף במסחר. וכך היה ברוֹב הימים לצחוֹק בעיני המשפּחה. וגם היא, אשתוֹ, כינתה אוֹתוֹ בכינוּיי הקטנה מתוֹך ליגלוּג מה. ילד שני לא בא, מפני סירוּבה ללדת עוֹד. וכן נוֹלדוּ מחשבוֹת בלב הבעל הקטן, והמחשבוֹת גברוּ מיוֹם ליוֹם. ויוֹם אחד נתגלע ריב חריף בינוֹ וּבין גיסוֹ בחנוּת, במעמד לקוֹחוֹת מן הנוֹכרים, וּבלב האיש גמלה ההחלטה: להימלט. לקח כמה מאוֹת זהוּבים במזוּמנים וּבבאנק עשׂה ניכּיוֹן של שטר חתוּם על ידי הפירמה, ועם כל הסכוּם התחמק מן העיר, ואיש לא ידע את מקוֹמוֹ. האשה היתה נדהמה מתחילה. העלבוֹן היה צוֹרב בנפשה: הוּא, הקטן, החלש, הלא יוּצלח עשׂה לה וּלאחיה מעשׂה כזה! לא ייאמן! אִמה, הגדוֹלה והתקיפה, גדוּשת קפדנוּת של זקינה, קיללתהוּ קללוֹת נמרצוֹת ואמרה, שהיא הכּירה בוֹ את המנוּול למן היוֹם הראשוֹן אחרי החתוּנה. אחיה ניסה לרדפוֹ על ידי המשטרה החשאית, וּכלוּם לא עלה בידוֹ. היא סגרה את עצמה בבית היפה (הוּא נבנה על ידי מהנדס מכרוֹת שוידי, והיא קנתהוּ ממנוּ אחרי בריחת בעלה) ואת יחסה אל האיש העבירה על בנוֹ: כי דוֹמה היה לוֹ בכוֹל, חוּץ מן העיניים והגבּוֹת המלוּכּדוֹת מעל לאף. הגבוֹת הללוּ היוּ ניגוּד בוֹלט לפנים הרכּים ולסנטר הקטן, חסר הרצוֹן. בכל פּנייה שפנתה אליו היה משהוּ של טינה ושל בוּז. אך דוקא משוּם כך חיבּבתי אני את הנער, וּברצוֹן הייתי מעכּבוֹ בגזוּזטרה אוֹ בחוּץ, שוֹאלוֹ לשלוֹמוֹ וּללימוּדיו וּמתבוֹנן ברחמים בצירוּף הניגוּדים שבפניו

המקוֹריים. הוּא היה עצוּב רוּח ושתקן, ואף כי ראיתי שהוּא הוֹגה לי מעט חיבּה בדבּרי אליו, היה משתמט מלהזדמן עמי, כחוֹשש, שמא יתגלה לי איזה סוֹד.

אוֹתוֹ ערב, סמוּך לאחת עשׂרה, שבתי לביתי, גוֹרר אחרי מעט מן הדיכדוּך הקוֹפץ עלי תמיד בהישארי לבדי. בחלוֹן חדרה של הגברת גוֹרדוּס היה אוֹר גדוֹל, אך דממה כבידה עטתה את הבית. העליתי את מנוֹרת השוּלחן, וישבתי לתקן את גל המחבּרוֹת שהבאתי מבית הספר, עבוֹדה שהיתה לי למוֹרת רוּח וּלרוֹגז עד כדי כאב גוּפני, ואחרי כל שלוֹש אוֹ ארבע מחבּרוֹת, מוּכרח הייתי להפסיק וּלדכּא את ההתנגדוּת שבנפשי. עוֹד אמרתי לקרוֹא מאמר גדוֹל ב“על פרשת דרכים”, שהטלתי על ה“קוֹרס הגבוֹה” וּלמחר קבעתי שׂיחה עליו. האויר בחדר היה חסר תנוּעה וחם מאד, וּבעד החלוֹן הפתוּח של שׂדוֹת הנפט זרמה רק דממה דחוּסה. העיר שכנה למטה, מן הצד השני של הבית, ולא הגיע משם כל קוֹל. אוֹרוֹת ה“שאכטים” פּירפּרוּ מתוֹך המרחב כמוֹ מתוֹך יאוֹר ענקי חתוּל בערפל דק. רק לעתים רחוֹקוֹת נשמע ממרחק רב כעין קוֹל אדם קוֹרא, והדממה נאטרה שוּב על המרחב. רמשׂים קטנים אחדים, ירוּקים וקפצנים, שנמשכוּ מבחוּץ על ידי אוֹר המנוֹרה, רחשוּ בזריזוּת על עיגוּל האוֹר ועל חלקת המחברת הפתוּחה לפני. גירשתי אוֹתם והם חזרוּ בעקשנוּת. הייתי עייף וראשי נמשך למטה, כמעט צנח על המחברת. והנה – נקישת אצבע קלה על הדלת. מצד חדרה של בעלת הבית.

– לבוֹא! – קראתי בקוֹל מוּרם שלא כטבעי. הגברת גוֹרדוּס הוֹפיעה בריוח הפתח שנפתח כמעט, כל גוּפה נתוּן בקאפּוֹט ארוֹך, נגרר על הרצפה, מרוּכס בכפתוֹרים קטנים בקו ארוֹך למן הצואר ועד לשוּליו.

– יסלח לי, הנערה הכינה הכוֹל? היא מיהרה היוֹם והקדימה ללכת וחששתי, שמא שכחה מה. יסלח עוֹד פעם. ליל מנוּחה!

הדלת נסגרה והפעם במפתח. אך האוֹר החזק הוֹסיף להסתנן בעד המסך אשר על אשנב הדלת מלמעלה.

ניסיתי להמשיך בהגהת המחברוֹת, אך אחרי שניים שלוֹשה שירטוּטים תחת הטעוּיוֹת לא תפסתי עוֹד כלוּם מן הכתוּב ונשתקעתי בהירהוּרים על האשה שמעֵבר לדלת הנעוּלה. ראיתי ברוּחי את ערשׂוֹ של הנער בפינת החדר, והוּא שוֹכב בה הפוּך וּמגוּלה רוּבוֹ מפּני החוֹם. היא יוֹשבת עדיין בקאפּוֹט בתוֹך כוּרסה בעלת מעטה משי כחוֹל, תחת מנוֹרה דוֹלקת על כּן גבוֹה, וקוֹראת רוֹמן גרמני אוֹ אנגלי. חפצתי לחדוֹר מעט אל מוֹחה של האשה הבוֹדדה הזוֹ, ולא ידעתי איך. אוּלי אקיש על הדלת ואשאלנה, אם אין רצוֹנה לשׂוֹחח מעט. הן גם אני רציתי לשׂוֹחח בעיר זוֹ, אחרי שלוֹשת ימי שבתי בה, עם אדם, שאין לוֹ עסק לא עם בית ספר ולא עם עברית ואף לא עם עבוֹדת אדמה בארץ ישׂראל. אבל לא יכוֹלתי לעשׂוֹת זאת. עם כל מה שחבירי חשבוּני לאדם חוֹפשי וּבעל העזה, רגש הבוּשה עוֹד היה המנצח ברגשוֹתי. ואיך אטיל את עצמי לשׂיחה בשעת לילה מאוּחרת על אשה זרה, הנוֹשׂאת גוֹרל חיים מוּזר בשתיקה, כמעט ברגש נכר, בתוֹך סביבה של אנשים, הנראים כוּלם כזרים לה? אלמלא נעלה, לפחוֹת, את הדלת במפתח.

קמתי וניגשתי אל החלוֹן, נשענתי על סיפּוֹ והוֹצאתי חצי גוּפי החוּצה. המרחב הכחוֹל-האפרוּרי, הזרוּע כוֹכבי ה“שאכטים”, היבהב לעיני היבהוּב של מסתוֹרין. הערפל זחל בשפל בתנוּעוֹת משוּנוֹת אך מוּחשוֹת מאד. צללי המגדלים נראוּ ככתב רזים בתוֹך ספר הלילה. נחירי התרחבוּ ושאפוּ את ריח האדמה הזאת, הרווּיה שמנוּנית כהה, נוֹחה להתלקח. אך יחד עם הריח הזה, המדוּמה יוֹתר ממוּחש, בא אל אַפּי ריחם המתוֹק של הורדים הלוֹפתים בשׂריגיהם את עמוּדי הגזוּזטרה, המוּארה באוֹר שני החלוֹנוֹת, שלי ושל הגברת גוֹרדוּס. עתה הטיתי אוֹזני לצד החלוֹן ההוּא והקשבתי רב קשב. מתוֹך הדממה הגיע מזמן לזמן קוֹל הפיכת דף של ספר, קוֹל רעש ברוּר של נייר. התנערתי בשׂמחה: אם כן לא טעיתי. היא קוֹראה ספר, וּבודאי רוֹמאן צרפתי מתוּרגם גרמנית. מי יוֹדע אם אין זה הרוֹמן “מאפילה לאוֹרה” של אוֹני מהוֹצאת הרוֹמאנים של אנגלהוֹרן! מחשבתי דבקה פתאוֹם כוּלה באשה מתוֹך חיל פנימי, סתוּם, מענה. והרעיוֹן לנסוֹת דפוֹק על דלתה חזר בי פעמים אחדוֹת, אף כי ברוּר היה לי בתכלית הבירוּר, שלא אעשׂה זאת.

והנה, כמעַנה על מחשבוֹתי, נשמע טיקטוּק של כפתוֹר חשמל וּמחצית הגזוּזטרה כהתה פתאוֹם. האוֹר בחדר הסמוּך כּבה. כמוֹ מתמהוֹן

פתאוֹם נתחדד קשבי ושמעתי את רגלי האשה מתהלכוֹת בחדר על השטיח הגדוֹל הלוֹך ושוֹב. יכוֹלתי להישבע, כי זרוֹעוֹתיה משוּלבוֹת על חזה בלכתה ועיניה עצוּמוֹת בצער. הפכתי את פּני מן החלוֹן והסתכּלתי בדלת. אז ניגשה האשה והוֹרידה את הוילוֹן על החלוֹן הפתוּח, חזרה וּפשטה את הקאפּוֹט, ישבה על דוֹפן המיטה, חלצה את הסנדלים והעמידתם תחת שידת הלילה ושכבה על המיטה, כשסדינה מקוּפּל חציוֹ ולא התכּסתה. הפּרטים האלה היוּ ברוּרים לי, כאילוּ ראיתים בעינַי ממש.

ביד אחוּזת עוית הוֹרדתי גם אני את וילוֹני, כּיבּיתי את המנוֹרה והתפּשטתי את בגדי לשכּב.

ז

למן הלילה ההוּא לא יכוֹלתי להסיח דעתי מן האשה. לא שחמדתי אוֹתה; רחוֹק הייתי מהרהר בה הירהוּרי עבירה. גדוֹלה היתה ממני בתריסר שנים, וגם כל עצמה וּמראה לא היוּ לפי טעמי. לא היתה בלבי כל חיבּה לנשים גדוֹלוֹת רבּוֹת מרץ המוֹשלוֹת בבעליהן. אבל גוֹרלה של האשה לא נתן לי מנוֹח. מה שנקבע בלבי על דמוּתה נשאר איתן, אך חפצתי יוֹתר מזה, חפצתי לשמוֹע מפּיה את סיפּוּרה, חפצתי לראוֹתה יוֹשבת ממוּלי, מביטה בי באמוּן וּמגלה לפנַי את נפשה הריקה, אוֹ כמוֹ שאמרתי לחנה הקטנה, נפשה הענייה. ניעוֹרה בי בעוֹז תאותי הישנה: לחיוֹת את גוֹרלם של אחירים. ואוּלי היה בזה גם משהוּ מרצוֹן רע: להשפּילה קצת על מה שעוֹללה לבעלה הקטן, החלש. אף כי ידעתי, מאידך גיסא, שהיא כבר לקחה כפליים בחטאוֹתיה. בין כה וּבין כה – חיכיתי לוידוּיה של הגברת גוֹרדוּס. וידעתי כמעט ברוּר, שהוידוּי לא יאחר לבוֹא. גם החשש, שמא יחזוֹר בינתיים חבירי, נתבּטל, כי קיבלתי ממנוּ מכתב קצר, שבּוֹ הוּא מוֹדיעני על מצב אביו שהחמיר מאד, וגם הוּא גוּפוֹ חוֹשש שהוּא “ערב מחלה”, והלואי שיוּכל לחזוֹר מעתה בעוֹד שני שבוּעוֹת. מידת האמת מחייבת אוֹתי להוֹדוֹת, כי הצטערתי על צערוֹ של חבירי, אבל לא הצטערתי על איחוּר שוּבוֹ.

נקראתי לישיבה דחוּפה אל ביתוֹ של מר שפּיגל, ישיבה משוּתפת של ועד בית הספר עם חבירוֹת אחדוֹת מן “הקוּרס הגבוֹה” בעניין חשוּב מאד: חגיגת גן לטוֹבת בית הספר. מצב הקוּפּה הוּא בכל רע, ואם לא ימהרוּ “לתקן את בּדקה, ייבּרא משבר קשה”, כלשוֹנוֹ של מר שפּיגל בפתיחתוֹ. מוּבן, שהעלמוֹת (שתי בנוֹת ריינמאן הגדוֹלוֹת, יוֹכבד ועוֹד אחת) הציעוּ מיד לערוֹך את החגיגה המסוֹרתית (הם קראוּ לה “פסטין”). אין להעלוֹת על הדעת שבית הספר “יסבוֹל מחוֹסר אמצעים”. הן נכוֹנוֹת לקבל על עצמן כל עבוֹדה קשה, וגם תצרפנה לעבוֹדה בחוּרים אחדים מבחוּרי הקריה. את כל צוֹרכי החגיגה יאספוּ מתוֹשבי המקוֹם, בצוּרת תרוּמוֹת, כמוּבן. הן גם תלכנה מבית לבית למכוֹר כרטיסים. אבל גם חברי הועד צריכים להוֹשיט ידם לעזרה. ראשית, יקנוּ נא אילוּ חפצים יקרים, שישמשוּ כוֹח מוֹשך ל“טוֹמבּוֹלה”, ושנית ישפּיעוּ נא על הגבירוֹת שלהם, שתאפינה אילוּ “טוֹרטוֹת” יפוֹת. כלים וצעצוּעים יקבלוּ מן החנונים לרוֹב. הנה מר גוֹרדוּס, בעל החנוּת The great Mikado, הבטיח לתרוֹם עגלת ילדים מהוּדרת, אנגלית. זוֹ תמשוֹך את כל הזוּגוֹת הצעירים, אוֹהוֹ! והמשׂחק ה“מסע לארץ ישׂראל” – אוֹצרוֹת אפשר יהיה להכניס. וּכבר באוּ בדברים עם ראש האזרחים (פּוֹלני אנטישמי, אבל בפני מרים ויוֹכבד לא יכוֹל היה לעמוֹד) והוּא נוֹתן להן את גן העיר בחינם. מעט קוֹנפיטי וסרפאנטין נשאר להם עוֹד מאשתקד, והשאר יקבלוּ אצל החנוני הכט. בנוֹ הבטיח להן חמישים חבילוֹת מכל מין. יש רק להתפּלל למזג אויר יפה, ליוֹם שלא יהא בוֹ גשם, כמוֹ בשנה שעברה, שהגשם קילקל שני שלישי ההכנסה. “בעבוּר ידידנוּ מר רוּדוֹרפר, איש משׂכּיל בכל דרכיו, ימנעוּ מים מן השמיים”, אמר מר שפּיגל ברוֹב חריפוּת. בקיצוּר, הוּחלט לערוֹך את ה“פסטין” ביוֹם א' הבא, יוֹם שבּתּם של נוֹצרים, כדי שגם הם יבוֹאוּ, בפרט המהנדסים והפקידים, שאין כסף נחשב בעיניהם. אין דבר, פרוּטתם כּשירה והם אוֹהבים לבלוֹת עם צעירוֹת יהוּדיוֹת. שׂרה אמרה, שאין זה יפה ואין צוֹרך להזמינם כלל. אבל יוֹכבד עמדה על כך בכל תוֹקף. הם, הבחוּרים הנוֹצרים, ייפּגשוּ שם עם אוֹתן העלמוֹת, שהם רגילים להיפּגש עמהן גם בלאו הכי. ואילוּ האחירוֹת, כלוֹמר, בנוֹת “הקוּרס הגבוֹה”, אין סכּנה בשבילן. הן יוֹדעוֹת את מקוֹמן ואת כבוֹדן. לעוּמת זאת תגדל על ידי כך ההכנסה כפליים, ואין לזלזל בסכוּם כזה בשעה של מצוּקה לבית הספר.

בקיצוּר, החגיגה נקבעה ליוֹם א' הבא, וכל הנאספים קיבלוּ על עצמם להתפּלל למזג אויר יפה. נבחרה ועדה מצוּמצמת, ועלי הוּטל להיוֹת היוֹעץ בענייני קישוּט הגן. לשם זה הוּסכם, כי מחר בבוֹקר נצא אל הגן לראוֹת מה אפשר לעשׂוֹת, כדי לפאר את החגיגה במידה הראוּיה.

הגן היה מחוּץ לעיר, הרחק כשלוֹשה קילוֹמטרים מן המרכז, כי שם נמצאה חלקת שׂדה, שהשאיר מהנדס אנגלי שמת בלא יוֹרשים (הוּא אמר להקים לוֹ שם בית וּמשק), ואוֹתה הוֹכיחה הנהלת העיר לגן ציבוּרי. רק לפני חמש שנים ניטע הגן, ואף על פי שהשתדלוּ להעתיק שמה נטיעוֹת מגוּדלוֹת, עוֹד היוּ רוֹב העצים רכים ודלי צל, מלבד אחדים יוֹצאים מן הכלל. היוּ שם ערוּגוֹת פרחים נאוֹת עשׂוּיוֹת בצוּרוֹת שוֹנוֹת, קערוּריוֹת כאגנים

וגבנוּניוֹת כמגינים. היתה גם בריכת מים גדוֹלה למדי, עם מסגרת של שיש וּמזרקה קטנה בתוֹכה, חסידה מפשלת מַקוֹר עוֹמדת על עמוּד של צדפים. במי הבריכה התרוֹצצוּ דגים קטנים, בתוֹכם דגי זהב אחדים. הגן היה מוּקף גדר של שׂוֹכוֹת ותיל מתוּח ביניהן, וכל הגן נראה מבחוּץ. העירוֹתי על זאת את חברי הועדה, ויוֹכבד ענתה כנעלבת: מוּבן, שזה יסוּדר, איש לא יראה דבר מבחוּץ. יש להם לוּחוֹת נייר, שהם מעמידים לכל אוֹרך הגדר וּמהדקים אוֹתם בחוּטי ברזל. העיקר שיהיה יוֹם שמש. אם ירד, חלילה, גשם, יתמקמקוּ הלוּחוֹת ונפלוּ באמצע החגיגה, כמוֹ שקרה לפני שנה. “אַת זוֹכרת, מרים, איזה מראה עלוּב היה לגן?” אוֹרך הגן היה כשלוֹש מאוֹת מטר ורחבוֹ כמאה. עברנו את כוּלוֹ ושמעתי את כל “התוֹכניוֹת המסוֹרתיוֹת” לסידוּרוֹ. לא היה לי להוֹסיף הרבה. העירוֹתי רק שתיים או שלוֹש הערוֹת, שנתקבלוּ, כמוּבן, ברצוֹן, אף כי בלי התלהבוּת.

עד יוֹם החגיגה נשארוּ עוֹד חמישה ימים, והשבּת בתוֹכם. כיון שהגן הוּא רחוֹק מן העיר ועוֹרכי החגיגה אינם אדוּקים, חלילה, אפשר יהיה לעשׂוֹת שם כמה עבוֹדוֹת בשבת. אלא שמן הראוּי להיזהר, שהדבר לא ייודע בעיר עצמה, כי סוֹף סוֹף ההכנסה היא בשביל בית הספר, וּבית הספר תלוּי בדעת הקהל, וּכשם שנוֹהגים ללמוֹד שם תנ“ך בכיסוּי ראש, כדי להוֹציא מלב המקטרגים, כך יש להישמר גם בעניין החגיגה שלא לפגוֹע ברגשוֹתיהם, אף על פי שהחגיגה עצמה פסוּלה בעיניהם והם רוֹאים בה משוּם “דרכי האמוֹרי”. מוּבן שלימים אלה בטלוּ שיעוּרי “הקוּרס הגבוֹה”, כי כל התלמידוֹת היוּ טרוּדוֹת בהכנוֹת לחגיגה, וגם השיעוּרים בכיתוֹת של הקטנים לא התנהלוּ כשוּרה, כי רוּח החג הקרוֹב לבשה את הילדים, שאין דבר נסתר מהם, והם נהגוּ קלוּת ראש בהכנת השיעוּרים, ואפילוּ בשעת הלימוּד היוּ משוּלהבים וּמתבדחים, אמנם מטוּב לב וּמתוֹך זהירוּת בכבוֹד המוֹרה. גם אני, שלא ראיתי מימַי חגיגה כזוֹ בפרוֹבינציה, הייתי קצת מעוֹרר וחיכּיתי לה בקוֹצר רוּח כלשהוּ. לא רק בשעת עבוֹדתי בבית הספר, אלא גם בשעוֹת שישבתי בחדר, היוּ באוֹת אלי העלמוֹת הטוֹבוֹת, ועמהן גם בחוּרים אחדים מ”אגוּדת הנוֹער הציוֹני", ואפילוּ מר שפּיגל עצמוֹ, לשמוֹע עצתי בנוֹגע לפרט זה אוֹ אחר. כמה שביקשתי מהם, שיעשׂוּ הכוֹל על דעת עצמם, שהרי הם בקיאים ממני בתנאי המקוֹם, וסוֹף סוֹף אין אני מוֹרה כאן, אלא ממלא מקוֹמוֹ של חבירי למשך ימים מספר – לא הוֹעלתי כלוּם. הם לא עשׂוּ קטנה או גדוֹלה בלי להימלך בי, אוֹ לפחוֹת בלי להוֹדיעני תחילה. בעצם בּידח אוֹתי הדבר.

ביוֹם השישי ישבתי בחדר האחוֹרי שבאכסנית ריינמאן, כי החדר הזה נהפך מאתמוֹל למעין “לשכּה” לכל ענייני החגיגה, ויחד עם שתי תלמידוֹת גדוֹלוֹת ותלמיד אחד מן הכיתה השלישית, שהצטיין בכשרוֹן ציירים, הכינוֹתי גליוֹנוֹת עם כתוֹבוֹת שוֹנוֹת, לתלוֹתן כשלטים במקוֹמוֹת השעשוּעים שבגן. השגחתי, שהכתוֹבוֹת, שנכתבוּ גרמנית, פּוֹלנית ועברית, תהיינה נאוֹת, והעיקר בלי שגיאוֹת. והנה התפּרצה יוֹכבד לתוֹך החדר, נלהבת מאוֹד, עד שפּיה נראה כצוֹחק בעוֹד שפּניה נראים כסוֹבלים מאיזוֹ בוּשה מסוּתרת,

וּבנשימה טרוּפה וּבקוֹל צוחני קצת קראה:

– טוֹב שמצאתי את מר. אין לנוּ גברת שתנהל את המזנוֹן. מרת שפּיגל קיבלה על עצמה, אך היוֹם התחרטה. כנראה, הרבּנית, שכנתם, השפּיעה עליה, והיא מסרבת בכל תוֹקף. נכוֹנה היא לשלם חמישה זהוּבים “פדיוֹן נפש”, וּבלבד שלא תעמוֹד ליד המזנוֹן. גם “טוֹרטה” גדוֹלה תאפה. והיא אשה בעלת צוּרה. חבל מאד! אם לא נמצא אשה כזוֹ – לא יצליח המזנוֹן. החלטנוּ אפוֹא לפנוֹת למרת גוֹרדוּס. מה דעתוֹ?

– אם רק תסכּים – אין טוֹבה ממנה.

– אוּלי ידבר אִתּה מר. הרי הוּא גר אצלה. אנחנוּ לא נוּכל להשפּיע עליה.

– טוֹב, יכוֹל אני להציע לפניה את הדבר, אף על פי שעד היוֹם דיבּרתי עם האשה עשׂר מלים, לכל היוֹתר, ואתן מכּירוֹת אוֹתה יפה.

– בטוּחה אני, שלמר היא לא תסרב.

– אני איני בטוּח, אבל אנסה. כמדוּמה, שאין בזה משוּם עלבוֹן בשבילה.

– איזה עלבוֹן? למטרה כזוֹ? ואפשר שעל ידי כך תתקרב בכלל לבית הספר ותשלח לשנה הבאה גם את בנה… אם כן, מר ידבּר עמה. אבל מן ההכרח לדעת עוֹד היוֹם את תשוּבתה.

– מיד אחרי ארוּחת הצהריים אֶכּנס אליה.

– וּבשתיים אבוֹא לקבל תשוּבה.

– אני רוֹצה מאד, שהתשוּבה תהא חיוּבית. הגברת גוֹרדוּס היא בלי ספק בעלת צוּרה. ואם לדוּן לפי סדרי ביתה – גם יוֹדעת כלכל עניין.

– היא מצוּינה! – קראה מרים, שנכנסה מחדר המזיגה ועמדה על המדוּבּר.

– אם כן בשתיים. שלוֹם רב! עלי לרוּץ אל מר שפּיגל.

והיא פּרחה לה בחיפּזוֹן, שלא כדרכה, עד כי שכחה לסגוֹר אחריה את הדלת.

ח

הגב' גוֹרדוּס קיבּלתני בטרקלינה, בסמוּך לחדר האכילה. כמדוּמה, שצבע קירוֹתיו היה חוּם. על כל פנים כּהה. וכן הרהיטים היקרים. ישבנוּ זה מוּל זה בתוֹך כוּרסאוֹת עמוּקוֹת, רפוּדוֹת אטוּן יקר, וּמבטה קוֹלע ישר אל עיני.

מסרתי לה את שליחוּתי. היא שתקה רגע, אחר הרימה את ידה לתקן את המכבינוֹת בתסרוֹקתה, השרווּל הרחב הוּפשל וגילה את זרוֹעה היפה להפליא, זרוֹע אשה מבוּגרת אך חטוּבה יפה, ואמרה בחן:

– את האמת אגיד לוֹ, מר רוּדוֹרפר: איני אוֹהבת את העסקנוּת, וגם את הנשים העסקניוֹת איני סוֹבלת. אבל נכוֹנה אני לקבל את הצעתוֹ – למענוֹ.

– לא אדע במה זכיתי, הגברת.

– אדוֹני מצא חן בעיני. אוֹהבת אני אנשים תרבוּתיים.

– נעים מאד לשמוֹע. וּבלב שלם יכוֹל אני להחזיר לה את המחמאה.

– אַל נא יחשוֹב, שיש לי איזוֹ Arrière-pensée – הוֹסיפה.

– לאנשי תרבוּת אין אלא מחשבוֹת תרבוּתיוֹת.

– אם כן, אנוּ מבינים זה את זה.

– לחלוּטין.

– אדוֹני ישתה כוֹס לימוֹנאד קר?

– ראשית הפעוּלה המזנוֹנית?

– עקיצה היא? פלצ’וּ! שתי כוֹסוֹת לימוֹנאד. גם את תיבת הביסקויט. כן, האנגלי.

והנערה הביאה על מגש נאה את הכּיבּוּד. נכנסה בקידה ויצאה בקידה.

הגברת גוֹרדוּס קמה, ניגשה אל שוּלחן קטן, מזרחי, שבזוית, והביאה קוּפסת סיגריוֹת עם גפרוּרים.

– תחילה נשתה. שיקוּי קר בחוֹם הזה אינוֹ מיוּתר.

שתיתי, וגם היא שתתה. לקחתי סיגאריה וגם היא לקחה אחת. הגשתי לה אש. בזוית פיה על הכישוּת הדקה שעל שׂפתה נשאר משהוּ מרטיבוּת המשקה, וזה הוֹסיף לה חן טבעי. השריתי עליה מבט תוֹהה.

– וּמר יוֹלס אינוֹ עוֹמד לחזוֹר מהר?

– לפי מכתבוֹ נראה, שאביו נתוּן בסכּנה גדוֹלה, וגם הוּא עצמוֹ אינוֹ בקו הבריאוּת. במצב כזה אי אפשר לדעת מאוּמה.

– כך. אדוֹני חשב להיוֹת אצלנוּ, בקרית הנפט, לכל היוֹתר שבוּעיים, והרי כבר עבר עליו כזמן הזה, ואינוֹ יוֹדע עוֹד מתי יוּכל לנסוֹע. האין הוּא משתעמם כאן?

– כלל לא. עלי להגיד לגברת גלוּי: גם העבוֹדה וגם האנשים הסוֹבבים אוֹתי גוֹרמים לי נעימוּת למעלה ממה ששיערתי. בפרט העלמוֹת הלוֹמדוֹת בערב. כוּלן חמוּדוֹת, כל אחת לפי דרכה.

– ואדוֹני אוֹהב את כוּלן, מה?

– כמעט.

– אם כן, אין סכּנה.

– אה, כלל לא.

– לדעתי, זוֹ הקטנה, בת הזקוּנים של ריינמאן, היא נחמדה.

– וּמדוּע לא העלמה יוֹכבד?

– זוֹ גברית יוֹתר מדי, ראש אינטליגנטי, אבל…

– לא נוֹצרה לאהבה…

– היא תאהב רק גבר הזקוּק לחסוּתה: זקן, אוֹ חוֹלה, אוֹ סתם לא יוּצלח.

– לגברת טביעת עין. גם אני חשבתי כך.

– אם כן, רוֹאה אדוֹני, שאיני ריקה, כמוֹ שהוּא חשב עלי.

מבטי עמד על פניה מלא תמיהה: כלוּם פיטפטה הקטנה?

– כן, אדוֹני, בקרית הנפט ה“שאכטים” מוֹליכים את הקוֹל. ואפשר הצדק אתוֹ. אני באמת אשה ללא כל תוֹכן פנימי.

ביקשתי לי עוֹגן הצלה:

– אם הגברת עלוּלה לוֹמר כך על עצמה, סימן שיש בה תוֹכן.

– חן חן. אבל אדוֹני בכל זאת אינוֹ חוֹשב כך.

היא עוֹררה בי עניין רב וחפצתי להמשיך עמה את השׂיחה בדרך זוֹ. קיויתי להביאה כך לידי הוידוּי שחיכּיתי לוֹ. אבל באוֹתוֹ רגע נשמעוּ צעדים על הגזוּזטרה וגם נפתחה דלת חדרי.

– אה, יוֹכבד. סליחה רגע! – קמתי והלכתי אל חדרי.

בחזרי אמרתי:

– באה לשאוֹל, אם הצלחתי לקבל את הסכּמת הגברת.

– עכשיו אני עוֹשׂה זאת במקצת גם למענה. היא באמת ראוּיה לכך. מסירוּת כזוֹ! והרי המטרה לעצמה נאה מאד: בית ספר לילדי עניים.

– כמדוּמה, שגם ילדי עשירים לוֹמדים שם. למשל, בנוֹ של מר שפּיגל.

– לא ידעתי. מעניין. ואני חשבתי, לפי צוּרתוֹ החיצוֹנית של בית הספר, כי לילדי עניים הוּא. באמת לא התעניינתי בכך. אשמתי היא.

– ואוּלי תסכים הגברת לשלוֹח שמה גם את בנה? הילד עוֹשׂה רוֹשם טוֹב מאד.

– את בני? אה, אילוּ היה זה בית ספר אנגלי. אני מעריצה את האנגלים. אחי ישב עשׂר שנים בלידס, ואני ביקרתי אצלוֹ פעמיים. פעם חצי שנה וּפעם שנה שלימה. הם נפלאים, האנגלים. אין עוֹד כמוֹהם אנשים המוֹשלים ברוּחם. אני מעריצה אוֹתם כטיפּוּס עליוֹן של בני אדם.

– והגברת קוֹראה אנגלית?

– כמוּבן. יש לי גם ספריה קטנה באנגלית. – והיא רמזה במבט עין אל מדף קטן מלא ספרים בכריכוֹת מהוּדרוֹת שבזוית הקיר מנגד.

– אני מכּיר את ספרוּתם, לדאבוֹני, רק מתרגוּם גרמני.

– היא נפלאה, האין זאת?

– שקספּיר – כן; וגם ביירוֹן.

– את שקספּיר לא קראתי. רק ראיתי אילוּ ממחזוֹתיו בלוֹנדוֹן. באמת לא הבינוֹתים יפה, מפּני הלשוֹן העתיקה. אדוֹני ישתה עוֹד כוֹס?

– לא, תוֹדה. אם תרשה, אקח עוֹד סיגאריה. מצריוֹת, מה?

שאפתי את העשן הדק והמגרה בנעימוּת, כשעיני נחוֹת בסקרנוּת קלה על פניה של האשה היוֹשבת ממוּלי וחיוּך אירוֹני דק משׂחק בזוית פיה, שנתיבּשה בינתיים מן המשקה. חפצתי, שהיא תדע מה שבלבי עליה. כלוֹמר, שאני משתוֹקק לשמוֹע מפּיה דברים מסוּימים על עצמה, על חייה. וּפתאוֹם הוּצתוּ פני בלהבוֹת בוּשה.

– בפעם אחרת, – אמרה הגברת גוֹרדוּס, וחיוּכה נתפּשט על רוֹב פניה. – הוּא רוֹצה לדעת את סיפוּר חיי. ידעתי. בפעם אחרת אספּר לוֹ הכוֹל, אף כי לא רב הוּא. אשה ענייה ברוּח כמוֹני – לא רב הוּא אשר עבר עליה.

דבריה לא הוֹעילוּ לכבּוֹת את הבעירה בפני, וּלהפך, הם הגדילוּ אוֹתה.

– אדוֹני, כנראה, עוֹד צעיר מאד.

– אם בן עשׂרים ושש יכוֹל להיקרא צעיר…

– כונתי היתה – ברוּחוֹ.

– גם זה לא, למרבית צערי. זה כמה שנים שאני חש בי זקנה.

– אין אדם מוּסמך להיוֹת דיין לעצמוֹ. גם בזה שאדוֹני חוֹשב את עצמוֹ זקן, יש משוּם נערוּת. וכן גם להפך. אדוֹני בודאי שׂם לב, שהזקינים ממש מתאַוים בחוּלשתם להיראוֹת צעירים.

הוּפתעתי מהערה זוֹ.

רגיל הייתי לישוֹן שעה קלה אחר ארוּחת הצהריים, וּבהגיע השעה הייתי חש עייפוּת; אבל הפעם, במסיבּתה של הגברת גוֹרדוּס, היוּ חוּשי עֵרים מאד ונכוֹן הייתי לשבת וּלדבר עמה שעוֹת על שעוֹת. גם האויר בטרקלין, המוֹאפל בחכמה וּבטעם, וּמשב האויר הקריר העוֹבר בלי הרף בין שני החלוֹנוֹת הפתוּחים, נעם לי מאד. אף מראה האשה, עם הקוים העבים, הרצוֹניים, שבפניה, היה בוֹ בשעה זוֹ משהוּ מרתק. בפרט העיניים החכמוֹת, המשׂחקוֹת את משׂחקן תחת הגבּוֹת השחוֹרוֹת, המלוּכּדוֹת בעוֹז.

– למה לא תספר לי הגברת את סיפּוּרה תיכף וּמיד? נדמה לי, ששעה יפה היא, – ניסיתי דברי אליה.

– כבר? בשׂיחה ראשוֹנה? לא, אדוֹני. סחוֹרתי אינה מן המין המוּצע מיד למכירה.

– וּבכן תכסיס של חנונית?

– מבטא חזק מדי. ג’נטלמן אנגלי לא היה אוֹמר כך בשוּם אוֹפן, הם יוֹדעים מהוּ “שוֹקינג”.

– ואין הגברת מעריכה כלל את גילוּי הלב?

– מעריכה מאד. אבל האדם מצוּוה לשמוֹר תחוּמים. רגילה אני לשכּב שעה אחרי ארוּחת הצהריים. גם אדוֹני, כמדוּמה, רגיל בכך. אם כן…

– האין זה “שוֹקינג”?

– האין זה גילוּי לב? חשבּוֹננוּ מאוּזן…

קמתי מן הכוּרסה. גם היא קמה. שׂמלתה השתפּכה כגל נוֹזל עד ראשי נעליה. קוֹמתה היתה מלכוּתית, והיא נראתה לי הפעם יפה.

– נשתדל להרבּוֹת את ההכנסה מן המזנוֹן, – אמרה – אם רק לא יהיה גשם.

– נשתדל שלא יהיה.

– בתפילה? נראה, ששׂפתיו לא התפללוּ זה שנים רבּוֹת.

– הגברת מייחסת כפירה למוֹרה עברי?

– העברים של הזמן הזה!

נשקתי את ידה. יד יפה מאד. אצבעוֹת ארוּכוֹת וּמטוּפּחוֹת, נשיוֹת מאד, בניגוּד לפניה.

פּרשתי את חדרי ורגשוֹתי נבוּכים.

ט

אפשר לשער, שכאן מתחיל רוֹמאן ביני וּבין הגברת גוֹרדוּס. ולא היא. נעים היה לי לבלוֹת שעה אוֹ יוֹתר בחברתה, אך יוֹתר משמיעת סיפּוּרה לא שאלתי ממנה. ולא עוֹד אלא שידעתי, כי אחרי וידוּיה יהא לי נוֹח בלעדיה.

יוֹם החגיגה התחיל בשמש עוֹלה על שמיים בהירים מאד. ראיתי זאת, כי השכמתי קוּם. לא רק בגן העיר הרחוֹק, אלא גם ברחוֹבוֹת העיר גוּפה ניכּר החג מאז הבוֹקר. התהלכוּ זוּגוֹת אחדים של ילדים ענוּדים סרטי תכלת-לבן רחבים והצמידוּ לעוֹברים ושבים, לרבוֹת נוֹכרים שאינם מבני ברית, לרצוֹנם, עניבוֹת סרטים לדשי בגדיהם. התרוֹצצוּ עלמוֹת ועלמים לבוּשי חג, שנשׂאוּ חפצים שוֹנים בדרך אל הגן, מהם גם נסעוּ בכרכּרוֹת, והרכּבים ישבוּ על דוּכניהם מתוּחים כמוֹליכים זוּגוֹת לחוּפּה.

עלי ועל יוֹכבד הוּטל ללווֹת את פקיד המכרוֹת, בחוּר גרמני נוֹצרי, ידיד הנוֹער היהוּדי, שהתנדב לנהל את סוּכּוֹת המשׂחקים והספּוֹרט השוֹנים. בכל העיר לא היה מוּמחה כמוֹהוּ למשׂחקים. החל משעה עשׂר, בערך, היוּ אנשים נוֹהרים, רוּבם ברגל וּמקצתם גם ברכב, אל מקוֹם החג. משני צידי הדרך, ברוחים לא גדוֹלים, ניטעוּ עמוּדים עטוּפים כחוֹל-לבן עם ידיים מצביעוֹת לצד הגן. הם היוּ מיוּתרים, כי הדרך עלתה ישר אל הגן ואיש לא היה תוֹעה בדרך, אך תוֹספת של חג היתה בזה. במבוֹא הגן הוּקם שער גבוֹה עם שני דגלים משני הצדדים, דגל המלכוּת והדגל הציוֹני, וּכתוֹבת גדוֹלה בלשוֹנוֹת המדינה וגם בעברית התנוֹססה עליו: ברוּכים הבאים! אך נוֹסף על זה עמד זוּג, בחוּר וּבחוּרה, וקיבלוּ את הבאים בסבר פנים נעימוֹת.

מוּבן שמגן דוד גדוֹל היה קבוּע באמצע הכתוֹבת וּבתוֹכוֹ האוֹתיוֹת “ציוֹן”. לוּחוֹת הקארטוֹן המדוּברים עמדוּ במקוֹמם לאוֹרך הגדר

וחצצוּ בעד כל הגן מסביב, חוּץ מבמקוֹמוֹת שהיוּ סכוּכים בשׂיחים סבוּכים. לפי עצתי צוּבּעוּ הלוּחוֹת בצבע ירוֹק עם צוּרוֹת עצים, והרוֹשם היה רענן מאד.

החמה התנשׂאה יוֹתר ויוֹתר והיום שפר מרגע לרגע. אפילוּ הרחוֹבוֹת והבתים רעי המראה היה עליהם איזה ברק. הגן כבר המה מהמוֹן אדם עלז. התזמוֹרת של המשטרה ישבה בסוּכּה מיוּחדת, באמצע הגן, על הרצפה מוּדלה על גבי עמוּדים, ושלחה לתוֹך אויר היוֹם היפה וּלבין העצים הרעננים ניגוּנים עליזים וּמרקידים, מעוֹררים וּמחשיקים. את החוֹם השוֹפע מגבוֹה

ציננה הרוּח הנוֹשבת בלי הרף מן השׂדוֹת הפתוּחים וּמזעזעת את צללי העצים, ועוֹד יוֹתר המשקים הקרים, המוּשטים לכל דוֹרש ליד המזנוֹן הגדוֹל, הערוּך על מעמד של קרשים חדשים, כעשׂרה מטר אוֹרכּוֹ, בכל מזוֹן וּמשקה טוֹב למראה וערב לחיך, ושש עלמוֹת לבוּשוֹת כוֹלן שׂמלוֹת בד לבנוֹת, רקוּמוֹת בנוסח הררי, אך עניבה כחוּלה בשׂיער וּמגן דויד על הזרוֹע, משמשות את הקהל רב התיאבוֹן, ועל כוּלן, באמצע הדוּכן, מנצחת הגברת גוֹרדוּס ברוֹב חשיבוּת.

לבוּשה היתה שׂמלה אפוֹרה ישרת גזרה, נוֹפלת חלקוֹת על גוּפה המהוּדק יפה במחוֹך, ועל חגוֹרה שחוֹרה עם נקוּדוֹת זהב חוּלצית בהירה, גאזית, ציצי לוֹבן עדינים על מרפד ורדרד, ארוּכּת שרווּלים צרים, מבליטים את צוּרת הזרוֹע, עם מאנשטים מקוּפּלים למעלה בחן, מזדקרים קצת לצדדין עם כפתוֹרי צדף מחוּטבים, לא רכוּסים. תסרוֹקתה היתה גבוֹהה מאוֹד והשׂיער השחוֹר, המטוּפּח, מתבּדר מעט ברוּח, אך מוּחזק יפה במכבּינה עשׂוּיה בצוּרת נחש כסף עדין. גם בשׂערה היתה עניבה כחוּלה ועל זרוֹע ימינה סרט עם מגן דויד. כפתוֹר צורוֹנה היה פתוּח, חוֹשׂף משהוּ את צוארה הנהדר. עוֹר פניה החוַרוָר קיבּל את השלמתוֹ הנאה בגבּוֹת העבוּתּוֹת והמלוּכּדוֹת על עיניה החכמוֹת.

על שש העלמוֹת היתה צוֹפיה כגבירה וּכאֵם כאחת, וכוּלן שקוּדוֹת לשמוֹר את מוֹצא פיה וּרמיזת עינה. והיא גוּפה עוֹנה לפוֹנים אליה בבדיחוּת של מטרוֹנית וּבנעימוּת שיש עמה חציצה. המזוֹנוֹת והמשקים קיבלוּ ק"ן טעמים מידי המַגישוֹת הנעימוֹת, והנהנים הריצוּ את מחירם אל הכּפּיים השלוּחוֹת בהנאה כפוּלה וּמכוּפּלת.

גם אני ניגשתי פעמים אחדוֹת אל המזנוֹן ולקחתי מטעם זה אוֹ אחר, וּבכל פעם נתבשׂרתי על ידי גברת גוֹרדוּס, כי העסקים, ברוּך השם,“פּוֹרחים”. אחת העלמוֹת מן ה“קוּרס” סירבה לקבל ממני את המחיר, שהרי בעל השׂמחה אני, אבל הגברת גוֹרדוּס נזפה בה יפה באמרה: “אינך יוֹדעת, יהוּדית? בעלי השׂמחה משלמים כפליים”. ואכן שילמתי הפעם כפליים. גם יוֹכבד באה ביעף ושאלה שאילה לאקוֹנית: “וּבכן?” – “מצוּין, – אמרה הגברת גוֹרדוּס – כמו ששיערנוּ”. גם למרים, גם לשׂרה וגם לחנה ענתה כן. נתברר, כי מאַת בקבוּקי השיכר לא יספּיקוּ, וּשני בחוּרים נשלחוּ להביא עוֹד.

וּביוֹתר רבתה השׂמחה אחרי הצהריים. מקצת מפני שהאנשים גמרוּ את עבוֹדת יוֹמם ואת סעוּדתם ונתפּנו לחגיגה, אך בעיקר מפני שרבים ממבקרי החגיגה חזרו לשעה העירה ועשׂוּ פּירסוּם גדוֹל ל“חג המוצלח”. עתה באו משפּחוֹת שלימוֹת. גם משפּחוֹת הנוֹכרים של המהנדסים וּמנהלי המכרוֹת, בני גזעים וּמדינוֹת שוֹנים. אלה באוּ במרכבוֹת פרטיוֹת אוֹ שׂכוּרוֹת. הגן היה כפוֹרח כוּלוֹ פרחי אנשים לבוּשי חג, עליזי שמש, אויר וּשׂחוֹק. בשעה ארבע בדיוּק הוֹפיע מר שפּיגל עצמוֹ בלויית אשתוֹ וּשני ילדיהם, ועמהם עוֹד שניים מחברי הוַעד בלי נשוֹתיהם. מר שפּיגל שילב זרוֹעוֹ בזרוֹעי, גחן על אוֹזני ולחש: “לא האמנתי, בחפזי, כי העניין יעלה יפה כל כך, בטוּח הייתי, שתהיה מגרעת בקוּפּה. והנה רוֹאה אני בעליל, כי צפוּיה לנוּ הכנסה הגוּנה. על הכוֹל יש להוֹדוֹת למר. רק הוֹדוֹת לאישיוּתוֹ ה…” הפניתיו בחָזקה אל המזנוֹן, שאשתוֹ כבר פנתה שמה עם הילדים. שמעתי, שהגברת גוֹרדוּס שאלתה אגב מלאכתה לסיבת איחוּרה, והרי היא, כמדוּמה, מחוּתנת חשוּבה בשׂמחה זוֹ. הגברת שפּיגל ענתה מה שענתה ועברה בעין בוֹחנת לאוֹרך כל המזנוֹן, ואף על פי שאמרה על הכוֹל “יפה, יפה מאוֹד!” מחוֹטמה היה ניכּר כי היטב חרה לה על שהגברת גוֹרדוּס, זוֹ הזרה, הרחוֹקה מן הציבוּר, היא פה ה“עלי שבמַכתּש”, בעוֹד שהיא, אשתוֹ של ראש הוַעד, אינה אלא כאחת המבקרוֹת. בלבה כעסה כבר על הרבנית, שמנעתה מן העמידה ליד המזנוֹן. אבל ההצלחה היתה כל כך בוֹלטת ושׂמחת הקהל היתה כל כך אמיתית, וּביחוּד שׂמחתן של העלמוֹת העסקניוֹת, וגם פניהם של מר שפּיגל וחביריו כל כך זרחוּ, שלא מצאה עוֹז בנפשה להשמיע את דברי הביקוֹרת שהיוּ מוּכנים לה על לשוֹנה.

מר שפּיגל השמיע מחמאה מוּצלחה לגברת גוֹרדוּס, קנה כּיבּוּד בשביל כל בני לוייתוֹ ושילם ביד רחבה, ואחר עבר עמנוּ בכל נתיבוֹת הגן. לבסוֹף כבש לעצמוֹ את הקוּפּה הכללית מידי הבחוּר, שהוּפקד עליה למן הבוֹקר, שלחוֹ למלאוֹת תפקיד אחר, וישב במקוֹמוֹ ליד השוּלחן הקטן עם תיבת הכספים המוּנחת עליו.

פּרשתי ממנוּ ועברתי יחידי בתוֹך הקהל. מה חפצתי להתהלך פה כזר, כרוֹאה ואינוֹ נראה. אבל כל יוֹדעי מבּאי המוֹעד הזה עיכּבוּני אוֹ ניענעוּ לי בראשיהם. תלמידי בית הספר, וגם ילדים אחירים מבני המקוֹם, ליווּני בעיניים עוֹרגוֹת ורוֹחשוֹת טוֹבה. בנתיב זה אוֹ אחר הציעה לי ילדה פרח בקידה נאה, ביתר נימוּס מן הרגיל בכיתה. בנוֹת ה“קוּרס הגבוֹה”, אף על פי שהיוּ טרוּדוֹת מאוֹד, נתעכּבוּ על ידי, שאלוּ וענוּ במזל היוֹם, הציעוּ לי מגדנוֹת והראוּני את נפלאוֹת המשׂחקים. יוכבד החזיקה בי במשעוֹל אלכסוֹני, שבקצהוּ נראה אמצע המזנוֹן עם הגברת גוֹרדוּס, ואמרה לי בפנים מבוּישים ומעוּנים מרגש אוֹשר: "היא אלוֹהית, האין זאת? – “לא אלוֹהית, – אמרתי – אבל נהדרת”. – “זה אוֹתוֹ דבר”, – זרקה לי מעוּנה וּמאוּשרת עוֹד יוֹתר – “חטאתי לאשה הזאת. אך מרגישה אני, כי מהיוֹם והלאה אוֹהב אוֹתה בלב וּבנפש, וּמר?” – “אני לא אוּכל לאהֹב אשה גדוֹלה כל כך. טעמי הוֹלך אחרי הקטנוֹת”. – “נכוֹן, ידעתי”, – ענתה בכוֹבד ראש. ברוּר היה לי, שהיא מתכּונת כּוָנה טהוֹרה לחנה, וּבאוֹתוֹ רגע זכרתי גם את דברי הגברת גוֹרדוּס, שהיא “נחמדה באמת”. צחקתי בלבי, כי ידעתי שרחוֹק אני מכל אהבה.

עם רפוֹת היוֹם הוּרגשה תנוּעת חיפּזוֹן בגן. רבים עזבוּ את החגיגה והיוּ נוֹהרים בדרך לחזוֹר העירה, והנשארים בגן מיהרוּ לגמוֹע את כוֹס השׂמחה הנטוּיה בידם. היוּ עוֹמדים קבוּצוֹת קבוּצוֹת ליד סוּכּוֹת

המשׂחקים וּמנסים את מזלם ב“גלגל האוֹשר” וּבקליעה אל טבּוּר ה“גוֹלם” וּכדוֹמה בפעם העשׂירית אוֹ גם המאה, מתוֹך צחוֹק וּמתיחוּת שבמשׂחק הקרב לקצוֹ. הממוּנים על הסוּכּוֹת זירזוּ את המשׂחקים והציעוּ שני כרטיסים במחיר אחד, “וּבלבד שלא יישארוּ חפצים מן הטוֹמבּוֹלה”. היוּ גם מקרים מבדחים שהוֹסיפוּ על רוּח העליצוּת. היוּ שהציעוּ להמשיך את החגיגה בערב, “לאוֹר הירח שאיננוּ”, כי היתה תחילת החוֹדש. מוּבן, שהשוֹמעים מילאוּ צחוֹק פיהם, ואפילוּ העלמוֹת ההגוּנוֹת צחקוּ בקוֹל. רבים התהלכוּ זרוּעי

קוֹנפטי וקרעי סרפּאנטין, נרגשים ועייפים כלאחר קרב נעים, וניסוּ עוֹד לחטוֹף ריקוּד בכּיכּר עזוּבה. התזמוֹרת ניגנה עתה את ניגוּניה בתכיפוּת וּבחיפזוֹן גדוֹל.

והנה שקעה באמת החמה, רק אוֹר הדימדוּמים החזק עוֹד הגיה את שבילי הגן. ברוּר היה שצריך לסיים, שהרי לא יישארוּ כאן בחוֹשך. לבוֹ של מר שפּיגל רחש דבר טוֹב. הוּא נעל את הקוּפּה וּמסרה שנית לידי הבחוּר שיביאה לביתוֹ, ואת המפתח שׂם בכיסוֹ. בא ועמד לימין הגברת גוֹרדוּס וציוה לאסוֹף את כל הנמצאים עוֹד בגן. וּכשבאוּ וצבאוּ על המזנוֹן, כחמישים נפש ויוֹתר, פקד להגיש לכל אחד משקה וּמזוֹן, מן הנוֹתר, חינם אין כסף! מגיע להם לרוּבּם אחרי כל היגיעוֹת שיגעוּ. והוּא עצמוֹ עמד על הספסל ונשׂא כוֹס של ברכה. אמנם נכשל בלשוֹנוֹ פעמיים אוֹ שלוֹש, וגם קוֹלוֹ בגד בוֹ והצריד פתאוֹם, אף על פי שלא חש בגרוֹנוֹ כלל, וּבכל זאת היה זה נאוּם קצר וּמוּצלח מאוֹד. וּמוּצלח היה בעיקר משוּם שהרגיש בהצלחה הגדוֹלה של החג והיה בטוּח בתקציב בית הספר עד גמר השנה, מה שהקל מאוֹד את העוֹל, שאך אתמוֹל הכבּיד עליו כל כך. לא שכח להביע תוֹדה נאמנה לכל העמילים והשוּתפים בהצלחת היוֹם היפה, וּבראש וּבראשוֹנה “לשכנתוֹ הנחמדה הניצבת לשׂמאלו”, הלא היא הגברת גוֹרדוּס, אשר אם זכרוֹנוֹ אינוֹ מטעהוּ, הרי זוֹ לה הפעם הראשוֹנה לקחת חבל במעשׂה ציבוּרי-עברי (בדבּרוֹ את הדברים האלה הביט בעין מתוּקה אל אשתוֹ, שהחזיקה בידי שני הילדים ולא הבינה כלוּם מדברי בעלה, אך ניענעה לוֹ בראשה); ואחר כך לי, “הנוֹשׂא העיקרי של המוֹסד”, אשר לשמוֹ נערך החג (“המשׂכּוֹרת היא בעיקר ממקוֹר זה”, חשבתי ברגש לא טוֹב); אחר כך לחברי הוַעד המנהל את המוֹסד, שיש לוֹ הכבוֹד והאוֹשר לעמוֹד בראשוֹ; ולאחרוֹנה, אחרוֹן אחרוֹן חביב, לעלמוֹת הנכבּדוֹת והנחמדוֹת, אלוּ

הלוֹמדוֹת ב“קוּרס הגבוֹה”, בנוֹת ציוֹן היקרוֹת, שמלבד מה שהן נוֹתנוֹת כבוֹד לעמן בהיוֹתן עבריוֹת נאמנוֹת, הראוּ גם כשרוֹן מעשׂה וחריצוּת ידיים של בעלוֹת בית בעתיד (רוּבּן פניהן האדימוּ בשמען, אך נהנוּ בלבּן מן הדברים), וּמי יתן וירבּוּ כמוֹתן בישׂראל, בכל תפוּצוֹת הגוֹלה, ואפילוּ בארץ ישׂראל.

כשכּילה את דבריו מחוּ לוֹ כל הניצבים כף והריעוּ לכבוֹדוֹ, ואחד מחברי הוַעד נדחק אל השוּלחן וּ“ביקש את המלה”. הוּא הביע תוֹדה לראש הוַעד, ש“אינוֹ יכוֹל להוֹדוֹת לעצמוֹ”, אחר הוֹסיף במעט הוּמוֹר דתי: “ויש גם להוֹדוֹת לשמיים, שלא הוֹרידוּ לנוּ גשם. כי בזה עיקר ההצלחה”. גם לוֹ העניקוּ מחיאוֹת כפּיים למכבּיר. ואז ניתן אוֹת לתזמוֹרת שבסוּכּה והיא פרצה בניגוּן “התקוה”, וכל הקהל עמד על רגליו מתוּח ישר יחד עם חברי התזמוֹרת, ולב רבים דץ וּמפרכּס מתוֹך רגש, כי אכן יוֹם גדוֹל היה היוֹם הזה.

וּבכן שבנוּ כוּלנוּ שׂמיחים וטוֹבי לב.

וּבערב, בשעה אחת עשׂרה, כשסרתי לבית שפּיגל עם יוֹכבד ועם חנה, שרצוּ לדעת את “התוֹצאוֹת המַמשיוֹת” של היוֹם, מצאנוּ את בעל הבית יחד עם שני עלמים מן העוֹזרים הראשיים בחגיגה עום מרים ושׂרה מסוּבּים אל השוּלחן החשׂוּף, מוֹנים לתיאבוֹן את המטבעוֹת השוֹנוֹת וראשי אצבעוֹתיהם משחירים מרוֹב מישמוּש, בערכם אוֹתם במגדלים קטנים וּגדוֹלים, לכרכם בנייר וּלסַמנם במספּרים. והגברת שפּיגל עוֹד מַגישה תה לרוֹצים לשתוֹת וּמעירה הערוֹת של ביקוֹרת על דא ועל הא, מתוֹך צער על שהיא לא לקחה חלק בסידוּר העניינים. אך המוֹנים החרוּצים, מרוּצים מן התוֹצאוֹת, צוֹחקים וּמבטלים את דבריה בטוּב לבב. גם אני נקראתי לסייע בספירת הכסף, אך הסתפּקתי ברשימת הסכוּמים על גבי הניירוֹת. וּבחצי הלילה, עם צילצוּל השעוֹן, היה כל הסכוּם מנוּי וכרוּך. וּמר שפּיגל קם והכריז על “פרי עמלנוּ”, שיספּיק בשוֹפי לתקציב כל השנה, ועוֹד יתרה מעט תישאר לשנה הבאה.

י

אוֹתוֹ לילה ישנתי שינה כבידה ואטוּמה, וגם איחרתי לישוֹן. אך הגחת רוּח חזקה, שפּרצה בעד החלוֹן הפתוּח למחצה וזיעזעה את כל חלל חדרי, העירתני משנתי. קפצתי מעל המיטה, סגרתי את החלוֹן והצצתי החוּצה: כבר היה נכוֹן היוֹם, אך חשרת עננים נמוּכה היתה כפוּיה על שׂדוֹת הנפט, כמעט נגעה בראשי ה“שאכטים”, שנראוּ כרוֹעדים מאימה, אך עוֹמדים על עמדם כמתגוֹננים בפני הסכנה. הגבוֹהים שבהם היוּ כמתוּחים וּזקוּרים בתוֹקף של רצוֹן מוּל השמיים המאַיימים. תימרוֹת אבק נתגלגלוּ בזמרה הרוּח האדיר, וּכבר ירוּ העננים נטפי גשם גדוֹלים, כבידים וקרים, מתנפּצים אל כל שטח שפּגעוּ. שטחי הקמה סערוּ בגלים מתערבּלים. “תהיה סערה גדוֹלה”, אמרתי לנפשי. נתעטפתי בסדין המיטה ושבתי להשקיף בעד החלוֹן. והנה הכּה את החלוֹן היבהוּב של ברק חזק, בלש את חלל החדר ונתעלם כלעוּמת שבא. אחריו הרעים רעם, שהיה כמחריב עוֹלם מלא. זכרתי מה שסיפּרוּ לי באכסניה של ריינמאן, כי כמעט בכל סערת רעמים יקרה, שאחד ה“שאכטים” נפצע וניצת באש; ויש אשר ברק אחד פוֹגע באחד ה“שאכטים” בפאת השׂדוֹת מזה, ומשם הוּא נקלע כהרף עין אל “שאכט” אחר שבפאת השׂדוֹת השנייה, ולפעמים גם אל שלישי וּרביעי, וכן יוּצתוּ בברק אחד כמה מגדלים בבת אחת. לא היה לי כל מוּשׂג על סכנת הדליקוֹת ב“שאכטים”, וּבלבּי התפּללתי לברק, שיעשׂה את שליחוּתוֹ ויצית לעינַי לפחוּת “שאכט” אחד, למען אראה את המראה.

הגשם גָבר וּכבר מילא את חלל האויר רשת עבה של סילוֹנוֹת אפוֹרים ורוֹטטים, נקרעת וּמוּנפת בכל פעם בידה החזקה של הרוּח. סילקתי את כנף הוילוֹן הצידה וּזכוּכית החלוֹן כבר היתה כוּלה נקוּדה רסיסי מים גדוֹלים תלוּיים בנס, ואני מביט בעדם בצימאוֹן במראה המתחוֹלל בחוּץ. והנה צליף-צלף! כנף אש לבנה טפחה וחלפה מקצה השמיים ועד קציהם, ואחר נשמע רעם בגלגל, רעם שוֹבר וּמשתּבּר, מפוֹצץ וּמתפּוֹצץ בקוֹל מחוֹלל “שאכטים” אדירים; וּכהימוֹג הקוֹל ראיתי בלב השׂדוֹת, כנגד חלוֹני וּבמרחק קילוֹמטרים אחדים, עוֹלה מקרקע “שאכט” גדוֹל, העוֹמד מבוּדד קצת, שלהבת קטנה ועשן כתרה, והיא מַבלחת ועוֹלה, נקלעת וּגדילה, עד אשר עטפה את כל המגדל, ויהי כוּלוֹ כאדרת אש מתנפנפת ברוּח, אוֹ כעמוּד אש גדוֹל נישׂא השמַימה בתוֹך מהוּמת הסערה וּמטר העוֹז הניתך ארצה.

לא הרגשתי בזמן העוֹבר, כי ניצבתי אל החלוֹן, מצחי מצוּמד אל הזכוּכית הקרה ועינַי נעוּצוֹת בעמוּד האש החי והמתנוֹדד – אבוּקת ענק דוֹלקת תחת שמי ה' הזוֹעמים, מוּדלקת בידי אלוֹהי האש להגיד כוֹחוֹ לבאי עוֹלם. עמדתי ושתיתי בעיני את המראה ולא יכוֹלתי למוּש ממקוֹמי, ולא הרגשתי כלל בשתי אבוּקוֹת אחירוֹת, קטנוֹת ממנה לאין ערוֹך, אשר הוֹעלוּ יחד עמה במרחקים שוֹנים בשׂדוֹת הנפט! ורק כעבוֹר זמן, כאשר העברתי את מבטי הנדהם על פני המרחב, ראיתי את שתיהן והיוּ בעיני כשני עדים ענוים המאַשרים את עוֹצם העוּבדה של האבוּקה הגדוֹלה. מרוּגע משהוּ על ידי שני ה“שאכטים” הבוֹערים האחירים פניתי מן החלוֹן אל פנים החדר, כמתוֹך רצוֹן לראוֹת, אם אין בבוּאַת האש משתקפת על כוֹתל חדרי, והנה באוֹתוֹ רגע דפקה יד על הדלת הפנימית, ועל קוֹלי המוּרם “לבוֹא!” נראתה הגברת גוֹרדוּס בפתח, עטוּפה כוּלה שׂמיכת משי כחוּלה כחוֹל עמוֹק, שׂערה סתוּר וּפזוּר על עוֹרפּה

ועיניה גדוֹלוֹת שלא כדרך הטבע:

– אדוֹני רוֹאה? הברק פגע ב“אוֹיל סיטי”. איזה מקרה! איזה אסוֹן!

– מה? “אוֹיל סיטי” הוּא שנפגע? – שאלתי בתימהוֹן גדוֹל, כי הראוּני את ה“שאכט” מצד אחר, וּמחלוֹני לא הכּרתיו.

– בוַדאי! אדוֹני עיור? – היא הידקה בחזקה את כנפוֹת השׂמיכה על חזה ותחת סנטרה וחזרה על קריאת חרדתה: – איזה מקרה! איזה אסוֹן! ה“שאכט” יבער שבוּעוֹת. אין בכוֹח אדם לכבּוֹתוֹ! איזה מקרה! איזה אסוֹן! איזה אסוֹן!

והיא עמדה בפתח כפסל עטוּף המסמל את התמיהה הגדוֹלה.

– זוֹ הפעם הראשוֹנה שבּרק פוֹגע ב“שאכט” גדוֹל?

– לא, לא. אבל ב“שאכט” כזה! תוֹצרתוֹ היתה כתוֹצרת עשׂרה “שאכטים” שוֹפעים יחד. החברה עמדה להכניס מיליוֹנים!

– ואין יכוֹלת לכבּוֹת את השׂריפה?

– מה הוּא מדבּר? רק לאחר שיכלה מקוֹר השמן… מיליוֹנים עמד ה“שאכט” להכניס. עתה יבערוּ המיליוֹנים…

– ואבוּקה זוֹ תהא דוֹלקת כך יוֹם ולילה?

– במשך שבוּעוֹת ואוּלי חוֹדשים.

– הבדלה יפה! – אמרתי בבדיחוּת הדעת שתקפתני פתאוֹם – סבוּרני, שאוֹרה יספּיק לכל הקריה.

– כן, אפשר, – ענתה בפיזוּר הנפש – אמנם מראה נפלא יהא זה בלילה… וּבדיוּק מוּל חלוֹנוֹתינוּ…

– בוַדאי לא נוּכל לישוֹן מרוֹב אוֹר.

– כן, צריך יהיה להתקין וילאוֹת עבים.

– אבל הן אז נחסר אויר ונחנק מחוֹם.

– יאמין לי: אני נרעשת עד יסוֹד נפשי. איני יוֹדעת את נפשי…

– ממה: מעצם המקרה, אוֹ מהפסד המיליוֹנים?

– משניהם. אין אדוֹני יוֹדע כמה פירנס ה“אוֹיל סיטי” את דמיוֹני בשבוּעוֹת האחרוֹנים. אלמלא ה“אוֹיל סיטי”, כלוּם הייתי יכוֹלה אתמוֹל לעמוֹד ליד המזנוֹן… לדעת, כי יוֹם יוֹם מַשפּעת לך האדמה רבבוֹת זהוּבים… כי לך, רק לך פתחה את אוֹצרה… רק לפני שלוֹשה שבוּעוֹת גמרוּ את יציקת הבריכוֹת הגדוֹלוֹת לכנוֹס את הזרם… רק לפני שלוֹשה שבוּעוֹת הוּפנה הזרם אל הבריכוֹת… ודוקא בו, ב“שאכט” זה צריך היה הברק לפגוֹע… אין זה אלא קנאת בני אדם אוֹ קללתם…

– והרי המחזה האדיר עצמוֹ, בפרט בלילוֹת, יהא שוֹוה בנזק הרכוּש… הגברת בוַדאי יוֹדעת, שנירוֹן קיסר ציוה להטיל אש ברוֹמא כדי לראוֹת במחזה השׂריפה…

– כן, אבל מה אעשׂה והמחזה מכאיב לי? אני מרגישה ברוּר, כי מהיוֹם לא אדע מנוּחה. כאילוּ בי בעצמי אחזה האש…

– הגברת מַפריזה. בוַדאי הרעמים והברקים הם שזיעזעוּ קצת את עצביה. לאחר שתישן מעט תראה את המקרה באוֹר אחר. הכּרתי פעם אשה, שרעמים וּברקים היוּ מוֹציאים אוֹתה מדעתה. אשה מאוֹד עדינה היתה…

– לא, לא, לא! חשה אני, כי הוּטל בי איזה דבר, אשר לא בנקל אעקרנוּ מקרבי…

דבריה האחרוֹנים היוּ כחידה בעינַי. פניתי שוּב אל החלוֹן: הלהבה גבהה ועבתה מאוֹד. ביחוּד למטה, אך החוירה מעט מפני אוֹר היוֹם הגוֹבר.

– דוקא לפני חלוֹנוֹתינוּ… – מילמלתי לאחוֹרי.

– כן, – בא קוֹלה מעם הפּתח – וזה המצער ביוֹתר. אני מקנאת באדוֹני, שהוּא יכוֹל להיוֹת כה שליו למראה אימים כזה.

לא הפכתי את פנַי ודיבּרתי:

– סוֹף סוֹף הרי אין בזה משוּם סכנת נפשוֹת, והפסד הממוֹן נוֹגע בעיקר לחברה אמריקנית מנוּסה בנסיוֹנוֹת כאלה. וחלקה של הגברת ברוָחים אינוֹ גדוֹל כל כך… וגם אין הפסד של מה שהיה, אלא העדר מה שיכוֹל היה להיוֹת. קוֹראים לזה “מניעת רוָחים”. ההבדל הוּא גדוֹל. האין זאת?

פניתי מן החלוֹן והבטתי ישר בפניה. הם היוּ חיורים מאוֹד, כמעט לבנים, שעל ידי כך הוּבלט עוֹד יוֹתר שחוֹר גבּוֹתיה, ואפילוּ הכּישוּת הדקה על שׂפתה נראתה באוֹר האפוֹר שבחדר, ועיניה, אף כי יקדה בהן איזוֹ אש זרה, רחוֹקה, נראוּ לי כאחוּזוֹת חבלי מות. יחד עם התהייה שעוֹררה בי קם בי גם מעין רגש השתתפוֹּת.

– אדוֹני חוֹשב אוֹתי לאשה מעשׂית, כמעט אשת עסקים, האין זאת? ואמנם משהוּ מזה יש בי. אילוּ סחרתי, הייתי סוֹחרת רק בגדוֹלוֹת… המניוֹת בחברת “אוֹיל סיטי” היוּ רק התחלה… אבל מאחרי אלה – יש בי איזוֹ מצוּלה עמוּקה וריקה שאין למלאוֹתה. ואני כוּלי פחדים מפני סערוֹת המצוּלה הריקה…

– הגברת מדבּרת כמשוֹררת.

– לא, איני משוֹררת, אשה פשוּטה אני, פשוּטה עד לחוּמלה. רק פחדים גדוֹלים אני יוֹדעת. כל חיי היוּ רק מאמץ אחד – לכסוֹת על פחדי. הברק הזה, שפּגע זה עתה ב“אוֹיל סיטי”, פגע גם במכסה הפּרוּשׂ על מצוּלת פחדי וקרעה…

– אוּלי תאבה הגברת לשבת מעט פה, בכוּרסה?

– תוֹדה, תוֹדה. לא, לא. אני חוֹזרת למיטתי. אנסה עוֹד לישוֹן. אדוֹני יעץ לי קוֹדם לישוֹן. שׂמיחה אני שבני לא הקיץ. ישמרנוּ אלוֹהים מפּחדים. יסלח לי אדוֹני, שהפרעתיו. בטוּחה הייתי, שהוּא עוֹמד ליד החלוֹן וּמתבּוֹנן במחזה. יסלח לאשה סוֹבלת…

עתה חפצתי לעצרה עוֹד בחדרי. נדמה לי: הנה הגיע הרגע, בוֹ תשמיעני את הוידוּי הנכסף. ניסיתי להזמינה שנית, וּבקוֹל מפתה ככל אשר יכוֹלתי, אך ראיתי כי לא אצליח. עלה בלבי רעיוֹן אחר. אמרתי:

– וּכשיטהרוּ השמיים, אוּלי נצא במרכבה לראוֹת במחזה מקרוֹב?

– טוֹב, זה אפשר, – אמרה בהחזיקה כבר ביד אחת את שוּלי הדלת לסגרה אחריה. – אם יחדל הגשם. המוֹני אנשים יסעוּ שמה – אבל לא איכפּת. רצוֹני לנסוֹע עם אדוֹני שמה. הן אדוֹני לא ראה מימיו “שאכט” בוֹער?

– לא, ואני משתוֹקק לראוֹתוֹ. אתפּלל שיהיה יפה בחוּץ, כמוֹ אתמוֹל, בחגיגת הגן.

– טוֹב. יתפּלל גם בעדי. אני איני יכוֹלה להתפּלל. להתראוֹת. אנסה עוֹד לשכב. אוּלי אֵירדם. לוּלא הרעמים הארוּרים האלה!

במשך כל שעת שׂיחתנוּ היוּ הרעמים והברקים מעקבים אלה את אלה בהפסקוֹת שווֹת עד להפליא.

יא

כל אוֹתוֹ היוֹם ירד גשם, ואף על פי כן היתה הקריה הוֹמיה כוּלה מן המאוֹרע ב“אוֹיל סיטי”. החגיגה המוּצלחה, שכל כך מילאה אתמוֹל את הלבבוֹת, כאילוּ נמחה זכרה, וּבלכתי אחרי הצהריים לבית הספר תחת הסוֹכך הפּתוּח שמעתי בדרך קריאוֹת ושׂיחוֹת על המאוֹרע, שלא נוֹדע כמוֹהוּ בקרית הנפט זה עשׂרים שנה. גם מרכבוֹת מכוּסוֹת רבוֹת נסעוּ במגמה אל ה“שאכט” הבוֹער ושמעתי בפירוּש מפי העוֹלים למרכבוֹת: “אל אוֹיל סיטי”!“. בית המרזח של ריינמאן היה מלא סוֹחרים וּפוֹעלים, שהתוַכּחוּ על הפסד החברה. גם מראה הילדים שבאוּ ללמוֹד היה משוּנה: רטוּבּים כוּלם מן הגשם והם רוֹעדים משׂמחה וּמנענעים בידיהם בהנאה: “אוֹיל סיטי” בוֹער! אבי אמר, שהשׂריפה תימשך יוֹתר מחוֹדש ימים”. – “ואבא שלי אמר, שיספּיקוּ לבוֹא מאמריקה לראוֹת את השׂריפה”. – “אם כן, הוּא צריך לבעוֹר שישה שבוּעוֹת”. – “ואוּלי הגשם יכבּה אוֹתוֹ?” – “שוֹטה! הגשם עוֹד מגדיל את האש”. גם בנוֹת “הקוּרס הגבוֹה” בערב היוּ נרגשוֹת מן המקרה. ביחוּד חנה הקטנה, שנראתה משוּם כך קטנה משהיתה, כמעט ילדה. אבל יוֹכבד היתה זוֹעפת, כבשה את עיניה ואת כוּלה בחלק הראשוֹן של “על פרשת דרכים”, כאילוּ כל הדבר אינוֹ נוֹגע לה. זכרתי את אוֹר פניה אתמוֹל ואת התפּעלוּתה מן הגברת גוֹרדוּס ותמַהתי על התמוּרה הגדוֹלה שחלה בה בן לילה.

ורק למחר, בשעה עשׂר בבוֹקר, יכוֹלתי להוֹדיע לגברת גוֹרדוּס שאני הוֹלך להביא מרכבה. כעבוֹר חצי שעה שבתי במרכבה (מחיר הנסיעה הוּכפּל בינתיים), שנעצרה ליד המדריגוֹת ואני עליתי לקרוֹא לבעלת ביתי. עוֹד לא הגעתי עד הגזוּזטרה, והגברת גוֹרדוּס כבר עמדה בחוּץ, לבוּשה תלבוֹשת של תיירים אפוֹרה וּלראשה מגבּעת קטנה עם צעיף מקוּפּל על שוּליה. גם מקל קטן החזיקה בידה. היתה נחמדה למראה, אף כי חיורוֹן פניה לא סר עוֹד נכנסתי לחדרי והחלפתי את נעלי הקלוֹת בכבידוֹת מהן, אף קיפּלתי את מכנסַי (הרבה רבבים של “קיפּיצ’קה” היוּ כבר עליהם) על הנעליים והידקתין ברצוּעוֹר עוֹר, כי חששתי לרפש שבשׂדוֹת. לא שכחתי גם את המשקפת. כשיצאתי נתתי לה את זרוֹעי ויחד ירדנוּ אל המרכבה.

שמש גדוֹלה ולוֹהטת עמדה ברקיע, כמתכּונת לייבּש מהר ככל האפשר את עקבוֹת הגשם מאתמוֹל. אף על פי כן היה האויר המטוֹהר נעים למַדי, כי נשבה רוּח מן השׂדוֹת, כמסַייעת לשמש במלאכתה, וריננה על האוֹזניים שהיוּ עוֹד ככוֹאבוֹת מן הרעמים. ברחוֹבוֹת היוּ רצים נערים יחיפים וּמכריזים בקוֹלי קוֹלוֹת על העיתוֹנים שהגיעוּ והם מוֹדיעים על השׂריפה שנפלה ב“אוֹיל סיטי”. בדרך הכביש נסעוּ מרכבוֹת ועגלוֹת לעשׂרוֹת, כוּלן מגמתן אחת: אל ה“שאכט” הגדוֹל העוֹמד בלהבוֹת (השניים הקטנים עשנוּ באש קטנה ואיש לא שׂם אליהם לב). העגלוֹנים היוּ במצב רוּח מרוֹמם וישבוּ על דוּכניהם חגיגיים, זקוּפים וּמשעשעים במוֹשכוֹת על גבי הסוּסים. הם ידעוּ כי ימים של רוָחים גדוֹלים מזוּמנים להם.

עד מהרה נתגלה לעינינוּ השׂדה לכל מרחביו, וּבאמצע, על רמה קטנה, סוֹער עמוּד האש של ה“אוֹיל סיטי”. במידה שקרבנוּ אל ה“שאכט” נתגלה המחזה בכל עצמתוֹ. עם תחילת הרמה, במרחק חצי קילוֹמטר, עמדוּ מרכבוֹת רבוֹת וּלידם קהל אנשים עוֹמדים וּמהלכים: אלה הסקרנים שבאוּ לראוֹת בשׂריפה. גם במרחק מעט מסביב ל“שאכט” הבוֹער היתה תנוּעה של אנשים, אך הם לא נראוּ היטב מפני תימרוֹת העשן והאֵד המתאַבכים מסביב למקוֹם המוֹקד. מרכבתנוּ עמדה גם היא ליד שאר המרכבוֹת. ירדנוּ ועמדנוּ עם יתר הצוֹפים, אילמים למראה.

מפי אחד העוֹמדים מקרוֹב שמעתי, כי קוֹטר עמוּד האש בבסיסוֹ מגיע לשלוֹשים מטר (הצינוֹר הוּתך באש וקילוּח השמן הכבד היה נוֹפל וּמשתפּך לארץ) והוּא הוֹלך וצר למעלה, עד הגיעוֹ, עם לשוֹנוֹת הלהבה, לגוֹבה של ארבעים מטר ויוֹתר. לאוֹר השמש היתה תערוֹבת העשן, הפּיח והלהבוֹת מהוה גוּש אחד רב גוֹנים חמים וּמשתנים, רוֹתח וזוֹעף כלפי מעלה ושוֹלח תלתלים נקרעים ברוּח ונישׂאים לעברים. סאוֹן הלהבוֹת בא רגע עם משב הרוּח ורגע שני הוּסע עמוֹ. אחרי רגעים אחדים התחילוּ הפּנים להרגיש בלהט האש.

– עבוֹדת הכּיבּוּי התחילה עוֹד אתמוֹל, בתוך הגשם – המשיך האיש, כנראה, מהנדס, את ביאוּרוֹ – אבל לך וּכבוֹש גיהינוֹם כזוֹ!

– כן, – ענה חבירוֹ – הכוֹל תלוּי בעצמת הזרם. אם לא יחלש הזרם במידה ניכרת, אי אפשר יהיה לכבוֹת את ה“שאכט”.

– אבל שפך סוֹללה של עפר רב מסביב עלוּל להחליש את הזרם, אם העפר יחדוֹר בכמוּת מרוּבה אל פי הבאר.

– כסבוּר אדוֹני? לדעתי, כוֹח הזרם ידחוף הצידה כל עפר שיגיע אל הפּתח. אין לשער את עוֹצם כוֹח הגאזים ב“שאכט” כזה. על כל פנים, לפני חוֹדש ימים אין לדבר על כיבוּי האש. אבל הכרח הוּא לשפּוֹך עפר בלי הרף, כדי למנוֹע בעד השתפּכוּת הלהבה הנוֹזלת על פני השׂדוֹת. רוֹאה הוּא, הבסיס של עמוּד האש מתרחב והוֹלך, ביחוּד לצד דרוֹם, שהוּא נמוּך יוֹתר, ואמנם בצד ההוּא ריכזוּ את רוֹב העבוֹדה.

– כמה יפה עוֹבדים הם, היהוּדים האלה! – נשמע קוֹלוֹ של אחר, – שניגש אל השניים, על פי מראהוּ נוֹצרי. – אמנם שׂכרם יפה! אבל עבוֹדת שדים כזוֹ לא ראיתי…

– בעינַי ראיתי: יש בתוֹכם זקינים בני שבעים. ניגשים עד האש. והאדמה שמינה והרגל מתחלקת. סכנת נפשוֹת. כוֹחוֹ של שׂכר! מה לא יעשׂה אדם בעד בצע כסף!

לשמע הדברים האלה כיוַנתי את משקפתי אל תנוּעת העמל מסביב לעמוּד האש. אנשים לעשׂרוֹת, עטוּפי שׂקים מקוֹדקדם ועד כף רגלם נדדוּ אל האש וּמן האש חזרה. הם הלכוּ אל האש כפוּפים וּבצעד כוֹשל, נוֹשׂאים על גבם סלי עפר כבידים, וּמשאֵיבוֹת עוֹמדוֹת מרחוֹק וּמריקוֹת עליהם בלי הרף סילוֹנוֹת של מים להרטיב את עטיפתם, שלא תשלוֹט בהם הלהבה. קיטוֹר עלה מן השׂקים הרטוּבּים ועטף את האנשים, עד כי דמוּתם כמעט נתעלמה בתוֹכוֹ. היה זה מראה שלא מעלמא הדין.

הוֹשטתי את המשקפת לגברת גוֹרדוּס. היא התרכּזה במראה, כשהיא מחזיקה את המשקפת רק ביד אחת.

והנה קראה “אה!”, השמיטה את המשקפת ואחזה בכתיפי. גם בעין פשוּטה ראיתי, כי אחד מנוֹשׂאי העפר מעדה רגלוֹ בהתפּרקוֹ ממַשׂאוֹ על סף הלהבה וצנח לארץ. שתי משאֵיבוֹת כיונוּ אליו את סילוֹנוֹתיהן וכיסוּהוּ מים רבים וּשלוֹשה אוֹ ארבעה מן הפוֹעלים מיהרוּ אליו וּמשכוּהוּ בחפזה להרחיקוֹ ממקוֹם הסכנה. כל זה נעשׂה בן רגעים מספר. בקהל הסקרנים קמה בהלה קטנה.

– מה אדוֹני חוֹשב? המסכן לא ניזוֹק? – דיבּרה הגברת גוֹרדוּס כבר שוֹלטת בעצמה. – אוּלי ניגש לראוֹת מה קרה את הנוֹפל?

הלכנוּ בקשת גדוֹלה על פני השׂדה היבש כמעט (למרוֹת הגשם מאתמוֹל), בשאפנוּ להתקרב אל האנשים העוֹבדים, אך במידה שקרבנוּ אל האש ליהט החוֹם את הפּנים עד לבלי נשׂוֹא. פניתי אל בת לוייתי:

– האם לא כבד ממנה לשׂאת את החוֹם?

– אבל חפצתי לראוֹת את האוּמלל. יבוֹא מהר. הנה הם הוֹשיבוּהוּ לארץ. נראה, שרוֹפא הוּא זה ההוֹלך שמה. למה הוּא זוֹחל? אה!

הלכנוּ בתוֹך הלהט כעשׂרה רגעים עד שהגענוּ אל מקוֹם שבתוֹ של הנוֹפל. זה היה כבר מחוּץ לתחוּם הלהט. הרוֹפא כבר פנה לשוּב באוֹתוֹ צעד מתוּן כמקוֹדם. הגברת גוֹרדוּס עצרתוּ:

– יסלח לי אדוֹני: מה קרה את האיש?

– קילקוּל רציני בכלי הנשימה. יצטרך לשכב כמה שבוּעוֹת.

– וישוּב לאיתנוֹ?

– מי יוֹדע. האנשים האלה מאַבדים את עצמם לדעת. במחיר שש קרוֹנוֹת ליוֹם הוּא יוֹרד לגיהנוֹם. הגוֹיים לא חפצוּ לקבל את העבוֹדה…

הרוֹפא היהוּדי בירך בניד ראש והלך לדרכוֹ. הגברת גוֹרדוּס עמדה רגע שקוּעה במחשבוֹת. אחר כך אמרה:

– באמת ניזוֹק האיש בעבוֹדתוֹ אצלי. הן ידוּע לאדוֹני, שיש לי חלק ב“שאכט” הזה. עלי אפוֹא לפצוֹתוֹ. הנה עשׂר קרוֹנוֹת – אדוֹני יסכים לגשת וּלמסרם לאוּמלל?

– והגברת לא תגש?

– לא. הרוֹפא אמר לי מה לוֹ. יעשׂה לי טוֹבה וימסוֹר לוֹ את מעט הכסף. רוֹצה אני לטהר את מצפּוּני.

לקחתי מידה את השטר המקוּפּל וניגשתי אל האיש, היוֹשב על הארץ ואיש אחר גָחוּן לשמוֹע את חפצוֹ. פני היוֹשב היוּ אדוּמים-כחוּלים. את השׂק פשטוּ מעליו, אך גם בגדיו הקרוּעים היוּ כבידים מרטיבוּת. חזהוּ היה מגוּלה, שׂעיר ורטוֹב, והוּא החזיק אוֹתוֹ בשתי ידיו, והחזה היה סוֹער והעיניים מביטוֹת מעוּנוֹת מאוֹד. על שׂפתוֹ התחתוֹנה של האוּמלל היה קוֹרט של דם קרוּש.

– הנה הגברת הניצבת שם שלחה לוֹ מעט כסף, – אמרתי לאיש היוֹשב, ואל העוֹמד עליו פניתי: – אוּלי יביא מרכבה ויסיע את החוֹלה לביתוֹ? הן לא ייתכן שישב פה בשׂדה.

– כבר הלכוּ להביא מרכבה. מן ה“חברה” הלכוּ, – ענה האיש שנזדקף. החוֹלה לא שמע את דברי, כי אם לחץ את החזה וגילגל את עיניו.

אמרתי לעוֹמד:

– אם כן יקח הוּא את הכסף בשבילוֹ. לא יהיה מיוּתר.

– כלל לא. אשתוֹ מתה לפני ימים אחדים וּביתוֹ מלא ילדים. הנה אשׂים את השטר בכיס בגדוֹ.

והוּא גָחן על החוֹלה פּישפּש בכיס מכנסיו וּמצא בוֹ חריט קטן, פתחוֹ ונתן לתוֹכוֹ את השטר, אל מטבעוֹת הנחוֹשת האחדוֹת שהיוּ שם.

פניתי לשוּב אל הגברת גוֹרדוּס ועוֹד שמעתי מאחרי את דברי האיש העוֹמד אל היוֹשב: “יענקיל, את הפּרוּטוֹת אקח לי בשביל משקה”. לא הקפדתי על כך, וגם כשסיפרתי אחר כך לגברת גוֹרדוּס לא הקפידה.

בחזירתנוּ מצאנוּ, שאנשים נתרבוּ במקוֹם. נראוּ גם פנים זרוֹת. בוַדאי הספּיקוּ לבוֹא מן העיר הסמוּכה, ואוּלי גם מן הבירה. רוּבם היוּ עוֹמדים כמוּקסמים מן המראה, הפּנים לוֹהטים וּמזיעים והם מכונים את משקפוֹתיהם מוּל עמוּד האש. הפוֹעלים מהם חוֹפרים באִתים מתילי העפר של החפירוֹת, וּמהם ממַלאים את הסלים, עוֹמסים ונוֹשׂאים במרוּצה אל הלהבה תחת סילוֹנוֹת המים, וּבגדיהם הלחים מקטרים יוֹתר במידה שהם מתקרבים אל האש, שוֹפכים את העפר בחיפּזוֹן וּממַהרים להימלט על נפשם. כמה פעמים חפצתי להתיק את עיני מן המראה ולא יכוֹלתי, כי עיני נמשכוּ וצללוּ בתוֹך הלהבוֹת והרגשתי מעין התאוָה הילדוּתית לשקע את המבט בלהבה שבתנוּר. גם קוֹל נפץ המים, המזרזפים מתוֹך המשאֵיבוֹת בקשתוֹת גדוֹלוֹת אל נוֹשׂאי העפר ואל האש, מילא את לבי מעין רטט קדמוֹן, פּראי.

הגברת גוֹרדוּס היתה משוּלהבת מאוֹד ועיניה מביטוֹת זרוֹת על סביבוֹתיה ואלי. הצעתי לה את המשקפת, אך היא סירבה לקחתה. אחזתי בזרוֹעה ואמרתי לה, כי עלינוּ לשוּב, עוֹד מעט שעת הצהריים.

– כן, עלינוּ לשוּב, – הידהדה אחרי – מסוּפּקת אני אם תהיה לי עוֹד מנוּחה. למן הרגע שראיתי אתמוֹל את ה“שאכט” בוֹער – אין מנוּחה בלבי. איה מרכבתנוּ?

וּבנסוֹע המרכּבה ואנוּ בתוֹכה אמרה לי:

– יעשׂה לי טוֹבה: אַל יביט אחוֹרנית אל ה“שאכט” הבוֹער.

הבטחתי בה ולא עניתי דבר.

יב

קיבּלתי מכתב כתוּב בידי אחוֹתוֹ של יוֹלס. אביהם מת עוֹד בשבוּע שעבר וּבינתיים חלה חביבי בדלקת הסימפוֹנוֹת, ואף כי חוּמוֹ אינוֹ גבוֹה, לא יוּכל לעזוֹב את המיטה אלא כעבוֹר שבוּע אוֹ עשׂוֹר. הוּא נחלש עד מאד, עד שאין בכוֹחוֹ לכתוֹב בעצמוֹ. הוּא מבקש את סליחתי על ש“הכשילני” כל כך. אך יקוּם על רגליו, ימהר לשוּב לקרית הנפט. לוּ ידעתי את מצבוֹ, בטוּחה היא שהייתי סוֹלח לוֹ…

“מן השמיים מעכּבים אוֹתי כאן”. אמרתי לנפשי, והתפּלאתי על עצמי, שאין בלבי כל רגש השתתפוּת בצערוֹ של יוֹלס.

מיוֹם הסערה חל שינוּי רב בקרית הנפט. ה“שאכט”, הבוֹער יוֹם ולילה כאבוּקה ענקית שהוֹעלתה בידי שמיים, העסיק את יוֹשביה למגדוֹל ועד קטן. אף כי לאוֹר השמש לא ראוּ את נוֹגה האבוּקה, אלא אם כן הסתכלו לעֵבר השׂדה ההוּא, היתה מציאוּתוֹ מוּרגשת תמיד בעיר. כעין תנוּעה וחוֹם שפעוּ משם בלי הרף, והם הרעידוּ את האויר רעד עצבני. ברחוֹבוֹת העיר רבתה התנוּעה מאד, בייחוּד בשל התיירים המרוּבים, שהיוּ באים יוֹם יוֹם במסילת הברזל לראוֹת במחזה, שכמוֹתוֹ יתרחש רק לעתים רחוֹקוֹת מאד. המרכבוֹת היוּ מתגלגלוֹת תמיד על הכביש ההוֹלך ורע מיוֹם ליוֹם, והעגלוֹנים יהירים וּמרוּגזים מרוֹב טרדה ושׂכר. מיוֹם ליוֹם נשמעוּ יוֹתר לשוֹנוֹת, כי

הספיקוּ לבוֹא ממקוֹמוֹת רחוֹקים. האכנסיוֹת וּבתי המרזח המוּ מרוֹב אדם

(באחרוֹנה הרבוּ לבקר גם בני המקוֹם, שהשׂתכּרוּ עתה יפה) וגם החנונים נהנוּ מן התנוּעה. במשך זמן קצר הספיקו להתאים את הסחוֹרוֹת לצוֹרכי התיירים וּלערכן בצוּרה מוֹשכת את העין בתוֹך חלוֹנוֹת הראוה הקטנים.

גם על בית הספר השפּיעוּ ימי השׂריפה. כמה מן הילדים היוּ משתמטים מן השיעוּרים, כי היוּ רצים אל שׂדה הנפט, למקוֹם האוֹרחים הרבים. זריזים שבעיר העמידוּ שם שוּלחנוֹת וּמעמדוֹת עם מגדנוֹת וּמשקים קרים בשביל האוֹרחים. כי חמים היוּ הימים, ימי תמוּז, וּבהיקף ה“שאכט” הבוֹער היה חוֹם רב מנשׂוֹא. שם היוּ הילדים קוֹנים מן המגדנוֹת והמשקים, וּמהם היוּ שעזרוּ לקרוֹביהם במכירה. שלוֹשה מתלמידי, מבני העניים, עשׂוּ שוּתפוּת והעמידוּ להם מעמד משלהם, וּלפי מה שסיפּרוּ לי חבריהם, “עשׂוּ עסקים נפלאים”. גם ב“קוּרס הגבוֹה” נבעה פרץ: ארבע תלמידוֹת, שתיים בנוֹת בעלי מלוֹן וּשתיים בנוֹת חנונים, חדלוּ ללמוֹד. הן באוּ ארבעתן אל ביתי וּביקשוּ סליחה על שהפסיקוּ את לימוּדן. העבוֹדה מרוּבה אצלם, וההוֹרים דוֹרשים בכל תוֹקף לעזוֹר בבית. אך הנוֹתרוֹת, האחיוֹת ריינמאן בתוֹכן, דייקוּ לבוֹא אל שעת הערב, אך ביקשוּ שלא אתן להן שיעוּרים הביתה, כי לא תוּכלנה להכין אוֹתם. רק יוֹכבד עשׂתה את עבוֹדתה בשלימוּת. ואפילוּ במידה יתירה, כאילוּ נטל עליה למלאוֹת, כביכוֹל, מה שמחַסרוֹת האחירוֹת. אף שלא אמרה לי דבר וחצי דבר, ראיתי שהיא נוֹשׂאת מיוֹם ליוֹם יוֹתר ספרים תחת בית שחיה וּפניה מרוּגזים ועקשנים, כאוֹמרת: “אני בעצם איני שייכת לכל זה. כל המהוּמה הזאת אינה נוֹגעת אלי ולא כלוּם. עלי לעבוֹד, לעבוֹד, לעבוֹד”. (חנה גילתה לי באחד הימים סוֹד: יוֹכבד גם מתכּוֹננת בבית לבחינוֹת הבגרוּת, כדי שתוּכל, אם תרצה, להמשיך את לימוּדיה באוּניברסיטה) בשׂר לחייה שקע מיוֹם ליוֹם והלסתוֹת הרחבוֹת נתבלטוּ באדמוּמית חשוּדה. העיניים היוּ יוֹקדוֹת באש התוֹרה, אש שלא תכבּה.

אך יוֹתר מכּל העסיקני השינוּי שחל בגברת ביתי, בגברת גוֹרדוּס, היא היתה עצבנית במידה מרוּבה. התחילה לבקר יוֹם יוֹם בחנוּת אחיה וּמדברת שם עם קוֹנים חשוּבים, גרמנית ואנגלית. היתה מרבּה לנסוֹע במרכּבה, אך לא לצד ה“אוֹיל סיטי”, כי אם לצד בית הנתיבוֹת, בין שׂדוֹת התבוּאה ואל היער הסמוּך.

– במידה שהנסיעה במרכבוֹת מתיקרת, מתגברת בי התשוּקה לנסוֹע. הנסיעוֹת הללוּ כבר עלוּ לי בהוֹן, אבל איני יכוֹלה לשבת בבית – אמרה לי בוֹקר אחד, כשהזמינתני ללווֹתה. – מרגישה אני, כל זמן שלא תכבה האש, לא אמצא לי מנוּחה.

ניסיתי, כמוּבן, לדבּר על לבּה, שתתגבּר על החוּלשה הזאת, אף יעצתי לה להעתיק את חדר המיטוֹת לצד השני של הבית, ליד חדר האכילה, אשר ממנוּ אין רוֹאים את שׂדוֹת הנפט. גם אני בחדרי סוֹבל מנדוּדי שינה בגלל האוֹר הבוֹקע בלילה בעד החלוֹן וּמרקד על הקיר, ולא פעם מוּכרח אני לקוּם, לפתוֹח את החלוֹן וּלהסתכל בעמוּד האש הסוֹער למַטה וּמטיל את אוֹרוֹ מהבעית על השמיים ועל העיר כוּלה.

– הנה אדוֹני רואה, – אמרה כמתלהבת – אף הוּא אינוֹ יכוֹל להשתחרר מן האש, אדוֹני, שבעצם אינוֹ נוֹגע בדבר, כי בעוֹד ימים מספר יחזוֹר חבירוֹ והוּא יוּכל לעזוֹב את המקוֹם וּמה אעשׂה אני, אני שמניוֹתי בוֹערוֹת שם, שחלק ממני, מחיי, ממהוּתי, בוֹער שם יוֹם ולילה?…

ראיתי שבנקוּדה זוֹ לא אוּכל להשפּיע עליה, והשתדלתי להסיח דעתה לעניינים אחירים.

אבל אני ליויתיה רק פעם אחת. בכל יוֹם, וּלעתים פעמיים ביוֹם, היתה שוֹלחת את המרכבה הריקה להביא את מהנדס החברה, אירי-אמריקני צנוּם, בעל ראש ארוֹך ודק, אדוֹם שׂיער קלוּש מאוֹד וחסר גבּוֹת לגמרי, שפּניו וידיו זרוּעים נמשים גדוֹלים. למחרת נסיעתנוּ אל ה“אוֹיל סיטי” ביקר בביתה בעסקי החברה, וּמאז ראיתים יחד בכל יוֹם. מימַי לא ראיתי זיווּג הפכים כשני אלה: אך בימים מטוֹרפים אלה בקרית הנפט לא התמיה שוּם דבר. פעם אחת, כשהיה אצלה בטרקלין, באה אל חדרי וּביקשה שאכּנס גם אני. הם משׂחקים בקלפים, אפשר אקח “יד” במשׂחק. “לצערי – אמרתי לה – איני משׂחק בקלפים”. – “אם כן ישתה עמנוּ קוֹקטייל אחד. מיסטר סינג הוּא מוּמחה להכנת קוֹקטייל”. מימַי לא טעמתי את המשקה האמריקני הזה, אך לא לשמוֹ נכנסתי לטרקלין, אלא לראוֹת את מיסטר סינג מקרוֹב. לכבוֹדי דיבּר גרמנית רצוּצה, שהיה רגיל בה בקרית הנפט. הוּא נהג בשנינוּ נימוּס מדוּקדק, כמעט טרחני. קוֹלוֹ היה כלא מוּשלם, כמעט ילדוּתי, וכל דיבוּר שפּלט מפּיו היה מכיל משהוּ ציני עוֹקץ, כמחט עטוּפה במוֹך. הוּא צחק הרבה, וּבכל פעם הפסיק את צחוֹקוֹ לפני הגמר. ראיתי שיש לי עסק עם טיפּוּס פּרוֹבּלימאטי, ורציתי להשתמט מחברתוֹ. ואמנם אחרי ששתיתי כוֹס קטנה של ליקר חריף מאוֹד, שלא נעם לחכּי, ואחרי שהחלפתי עם מיסטר סינג “חכמוֹת” מאוּנסוֹת אחדוֹת, ביקשתי סליחה וחזרתי אל חדרי לעבוֹדתי “המחכּה לי”. אחרי הצהריים נכנסה אלי הגברת גוֹרדוּס וּשאלתני לרוֹשם שעשׂה עלי סינג. לא כיחדתי את אשר עם לבי. “אמנם מוּזר הוּא, – אמרה לי – אבל מעניין עד אין שיעור”. והיא סיפּרה לי, שיש לוֹ אשה וארבע בנוֹת באמריקה. ארבע הבנוֹת נוֹלדוּ בשתי לידוֹת וּבמשך שנתיים לאחר חתוּנתוֹ. באחד הימים נפלה תגרה קשה בינוֹ וּבין האשה, וּמאז עזבה, זה חמש עשׂרה שנה, הוּא שוֹלח לה בכל חוֹדש כך וכך דוֹלארים. אף כי אינה זקוּקה לתמיכתוֹ, כי עשירה מוּפלגה היא והכנסתה מנכסיה עוֹלה לאלפי דוֹלארים לחוֹדש. אוּלם הוּא עוֹשׂה את המוּטל עליו. רק פעמיים בשנה, ליוֹם הוּלדתן של הבנוֹת, הוּא שוֹלח להן ברכה וּמתנה. וכן עוֹשׂוֹת הן ליוֹם הוּלדתוֹ פעם בשנה. יוֹתר מזה אין ביניהם ולא כלוּם. כן, יחד עם הברכה הן שוֹלחוֹת לוֹ את תמוּנוֹתיהן, והרי בידוֹ אוֹסף של תמוּנוֹת בנוֹתיו בגידוּלן. ארבעתן דוֹמוֹת לוֹ כאילוּ נחתכוּ מגוּפוֹ. את התמוּנה היחידה של אשתוֹ שׂרף. מאז עזבוֹ את אשתוֹ לא ידע אשה. כך אמר לה, והיא מאמינה לוֹ, כי ציניקן כמוֹהוּ אינוֹ יוֹדע התחַסדוּת. אף כי אירוֹטיקן הוּא, כך הוּא מעיד על עצמוֹ, ולפני חתוּנתוֹ היה “מגוֹר לנשים”. בשעה שעזב את אשתוֹ נשבע לה ברוֹב כעסוֹ, שלא ידע עוֹד אשה. והרי הוּא מקיים את שבוּעתוֹ.

– אף על פי כן לא הייתי מיעץ לה לגברת גוֹרדוּס להעמידוֹ בניסיוֹן, – העירוֹתי והשתוֹממתי על העזתי.

– אוֹדה ולא אבוֹש: כבר ניסיתי ונכשלתי.

– ואילוּ נכשל הוּא?

– לא הייתי נכשלת אני.

– הרי זה משׂחק מלים, שאין לעמוֹד על כּוָנתוֹ.

– כמוּבן.

בהיעדרוֹ היתה משתדלת לדבּר עמי עליו. הדבר נעשׂה קצת חשוּד בעינַי.

– האין בעיניו של סינג מגוֹן הפּלדה? – שאלה.

– כן, פּלדה נוֹזלת.

– רוֹאה אדוֹני: זוֹהי כבר ספרוּת. אני מתיראה מעיניו ונמשכת אליהן.

– האין הגברת מאוֹהבת כלשהוּ במיסטר סינג?

– מאוֹהבת? אני? חה-חה, אדוֹני יצא מדעתוֹ. אני מאוֹהבת? עוֹד לא נברא הגבר שאני אוֹהבנוּ.

– ידענוּ את הנשים “המשוּריינוֹת”, ידענוּ. יש פה אתנוּ עלמה אחת, גם היא “משוּריינת” כביכוֹל.

– אה, יוֹכבד. וּמה אדוֹני חוֹשב? אני מבטיחה לוֹ, שהוּא לא יצליח להטוֹת את לבה.

– אני, אפשר שלא, אבל אחר… הגברת זוֹכרת מה שאמרה לי אז: אם יזדמן לה זקן או חוֹלה אוֹ סתם לא-יוּצלח…

– זה עניין אחר: היא עלוּלה להיטפל לאדם מתוֹך Idée fixe. ואני גם לזה איני מסוּגלה. יאמין לי…

– ולמה בכל זאת מעסיק אוֹתה כל כך המהנדס?

– הוּא בשבילי חידה, ואני רוֹצה לפתוֹר אוֹתה.

– יש שאדם מתמַכּר לפתוֹר חידתוֹ של אחר, ונמצא האחר פוֹתר את חידתוֹ.

– חידתי בכלל אינה עשׂוּיה להיפּתר, כי אינה חידה כלל. גם כשהייתי נשׂוּיה כאילוּ הייתי פנוּיה. אני אשה משתעממת, ושוּם דבר אנוֹשי אינוֹ כלוּל להפיג את שיעמוּמי – חוּץ מכסף רב. בכסף רב הייתי מַמציאה לעצמי שגעוֹנוֹת רבים, שגעוֹנוֹת לאין קצה. ועל כן דעתי מיטרפת עלי בראוֹתי את מניוֹתי עוֹלוֹת באש…

– ואף על פי כן הרי הגברת עזרה לפני זמן מה במסירוּת רבה כל כך למפעל חינוּכי.

– יוֹם אחד.

– וּבכן, יוֹם אחד היא עלוּלה גם להתאַהב…

– יוֹם אחד – אפשר. ואוּלם במה נחשב יוֹם אחד באהבה?

– אפילוּ שעה אחת יכוֹלה להיוֹת הכוֹל.

– על זה לא חשבתי, וגם… לא קראתי.

– אם כן הגברת חשבה מעט, וגם קראה מעט.

– צר לי על אדוֹני, הוּא קיוה לשמוֹע את סיפּוּרי, ושמע את סיפּוּרוֹ של מיסטר סינג.

– גם הוּא סיפּוּר מעניין, אבל עד כדי לבוֹא במקוֹם סיפּוּרה של הגברת.

– בדרכים אלה לא יצליח אדוֹני. על כל פעם, לא אצלי.

השׂיחה השנוּנה הזאת בוַדאי היתה נמשכת עוֹד, ואוּלי גם מגיעה לאיזוֹ תכלית, אלמלא נזכרתי פתאוֹם, כי בעוֹד עשׂרה רגעים עלי להיוֹת בבית הספר.

יג

מר שפּיגל וּבני ביתוֹ נסעוּ לנוה הקיץ ווֹרוֹכטה, “להיטיב שם את הבריאוּת” במשך חוֹדש ימים. גם משפּחוֹת אחירוֹת נסעוּ לנאוֹת קיץ שוֹנים, כנהוּג, אצלנוּ, וּמשוּם כך נתמעט עוֹד יוֹתר מספר התלמידים בכיתוֹת. גם החוֹפש שניתן לתלמידים מלימוּדיהם בבוֹקר בבית הספר העירוֹני התיש את חשקם ללמוֹד, ועבוֹדתי ניטל טעמה לגמרי. כשהתלוֹננתי באוֹזני יוֹכבד, עיותה את פניה מתוֹך הבּעת העינוּי והעלבּוֹן המיוּחדת לה ואמרה:

– בכל שנה מתמעטים בחוֹדש זה התלמידים. לי נדמה, כי במעוֹט התלמידים תהיה העבוֹדה אינטנסיבית יוֹתר.

ידעתי את עבוֹדתה ה“אינטנסיבית” שלה וחמלתי עליה בלבי.

השׂיחוֹת בחדר האחוֹרי שבאכנסית ריינמאן פסקוּ מאליהן. שלוֹש האחיוֹת היוּ מטוּפּלוֹת בעבוֹדה ללא הפסק. פעם אוֹ פעמיים ניסיתי לטייל מעט עם יוֹכבד, אבל היא ביקשה לנצלני לשם “קניית ידיעוֹת”, ואני, בפיזוּר הנפש שתקף עלי בימים האחרוֹנים (יש שעלתה מחשבה בלבי, כי הגברת גוֹרדוּס היא היא ש“הדביקה” אוֹתי), החזרתי לה תשוּבוֹת מקוּטעוֹת, אוֹ גם שלא מן העניין, עד שלא עמדה לה כל סבלנוּתה הגדוֹלה ואמרה לי בסוֹף: “מר כאן ורוּחוֹ במקוֹם אחר”. הוֹדיתי לה בדבר הזה, וּמאז השתמטה מלטייל עמי.

רק חנה היתה באה לפעמים בבהילוּת נחמדה לבית הספר, בשעת ההפסקה אוֹ עם גמר הלימוּדים, וּמבקשת שאסביר לה מקוֹם קשה בספר שהיא קוֹראה. השתוֹממתי, שהיא מוֹצאת לה בימים אלה פנאי לקריאה. אך היא ענתה:

– אני חוֹטפת בכל פעם רגעים מספר לקריאה. אני מוּכרחה לקרוֹא. מיוֹם שמר בא אלינוּ – אני קוֹראה הרבה.

– מה עניין בוֹאי לכאן לקריאתך?

– ככה. – והיא קרצה לי עין במשוּבה ילדוּתית וּברחה, כשהיא מרקידה את תלתליה באויר.

בעצם נשארתי בוֹדד בקרית הנפט. ניסיתי בעצמי לקרוֹא, אבל עצבי לא הניחוּ לי לשהוֹת יוֹתר מחמישה רגעים על דפּוֹ של ספר, וגם מזה תפסתי רק שברי דברים שאינם מצטרפים לרעיוֹן. ניסיתי לטייל לבדי ברחוֹבוֹת העיר, באתי בדברים עם פוֹעלים כבדי גוּף ועם ילדים קלי רגל, אך הם הרגישוּ בפיזוּר נפשי וּפטרוּני בתשוּבוֹת קצרוֹת. עמדתי רגעים ארוּכּים על גשר הקרשים הנטוּי על הפּלג הקטן, בצל העצים האחדים המרשרשים בבדידוּתם כעזוּבים גם הם מכל תוֹשבי העיר, נשען על משען הקוֹרה וּמסתכל במים המפכּים כמוֹ מתוֹך אוֹנס ונוֹשׂאים עליהם צחצוּחי “קיפּיצ’קה” לרוֹב – וגם הסתכלוּת זוֹ היתה עקרה ולא נתנה לנפש כלוּם.

וּביוֹם השישי, כשעתיים לפני החשיכה, קמתי והלכתי אל בית הנתיבוֹת, וּמשמצאתיו שוֹמם ודוֹמם, הפלגתי מעט בשׂדוֹת התבוּאה, שהתחילה כבר להצהיב לפני גמר בישוּלה, עד שהגעתי לרמה אחת שעמד עליה אילן בוֹדד, אגס בר עתיק ועבוֹת ענפים. ישבתי תחת האילן, וּמתוֹך הצל הטוֹב והדממה שמסביב השקפתי על הקריה ועל שׂדוֹת הנפט, המשׂתרעים מעֵבר לה במוֹרד, השקפתי והשקפתי ולא ידעתי את נפשי.

וּפתאוֹם, כמוֹ גילוּי מבפנים, צפה בי מחשבה זוֹרמת מצוֹרפת משאילוֹת: “איך לא שאלת את נפשך עד היוֹם, מה בעצם לעיר זוֹ של מכרוֹת נפט ודוֹנג אדמה, עיר של ספסרים ועמילים להוּטים אחרי הממוֹן, עיר השוֹרצת מנהלים וּמפקחים וּמהנדסים מכל המדינוֹת והגזעים, בּליל עסקים וּלשוֹנוֹת, ההוֹמיה מתיירים וּמסקרנים לרגל להבה גדוֹלה העוֹלה מן האדמה, כאש שאוֹל שפּרצה ממעמַקים – מה לעיר זוֹ וּלדיבוּר העברי, הקשוּר ברעיוֹן קדוּמים, תמים ונאדר בקוֹדש, רעיוֹן שיבת ציוֹן? מה לילדי יהוּדים אלה, שסוֹפם להיוֹת ספסרים, חנוָנים אוֹ גם עוֹרכי דין ורוֹפאים, אוֹ נשיהם של אלה, מה להם וּלשׂפה זוֹ, הקדוֹשה והנזירה ביסוֹדה? מה להם וּללימוּד שׂפה זוֹ, לא לשם תפילה ולא לשם שעשוּעי מליצה, כאשר היתה לדוֹרוֹת הראשוֹנים? וּמה למניין העלמוֹת הללוּ, שכּוּלן, ואפילוּ מרים החוֹלמת על עבוֹדת אדמה בארץ ישׂראל, תינשׂאנה בעוֹד שנים אחדוֹת לאנשי מעשׂה שוֹאפי רוָחים וחיים של רוָחה ותסענה בכל שנה לנוה קיץ. מה להן וּלכתבי אחד העם, פייארבּרג, בּרדיצ’בסקי וּביאליק? וּמה לך, הנוֹדד קל הרגל וּכבד הלב, פה בעיר הזאת? וּמה פה ליוֹלס, העברי הנאמן, החוֹלם הכוֹאב? מי הוּא המסַבּב במשׂחק הקטן והתמים הזה שלא במקוֹמוֹ ושלא בזמנוֹ?”

אך ככלוֹת השאילוֹת תמַהתי וצחקתי לעצמי על כוּלן.

מן המוֹרד הרחוֹק עלה עשן ה“אוֹיל סיטי”, והרוּח שנשבה משם הרבּיצה את העשן בתימרוֹת רחבוֹת כלפי העיר, כאילוּ אמרה לעטוֹף בהן את כוּלה וּלגררה על בתיה ושוֹכניהם למַטה, אל פי השאוֹל היוֹקדת. אך העיפוֹתי את מבטי לעברים וראיתי במרחק את מאוֹת ה“שאכטים”, “שאכטים” חיים ו“שאכטים” מתים, גדוֹלים וּקטנים, רחוֹקים וּרחוֹקים יוֹתר עד האוֹפק, וּמהם גם הנבלעים באוֹפק, והיה זה בעיני נוֹף מוּזר וּמתעתע.

השמש כבר התחילה לשקוֹע והציתה אש בחלוֹן שבעליית בית הנתיבוֹת, אש בלתי מציאוּתית המגרה את הנפש. עצבוּת ירדה עלי וּבאה בי, אוֹתה עצבוּת שידעתיה כל כך יפה מכמה פרקים בחיי ושלא ניסיתי לברוֹח מפּניה, כברוֹח יוֹנה בשעתוֹ מפני האלוֹהים, וכל פקעת חיי המתגלגלת בדרכי עוֹלם ללא תכלית נסתבכה על עצמה והעיקה, והעיקה.

וּפתאוֹם נדמה לי כמוֹ כנף כהה עוֹלה מקצה שׂדוֹת הנפט מזה ונפרשׂת על השמיים לעֵבר העיר, לעברי, אחריה עוֹלה כנף שנייה, מקצה השׂדוֹת מזה, וגם היא כבר נטוּיה על העיר: וּממַעל לשתי הכנפיים, בתוך, צץ וּמתנשׂא כעין ראש גדוֹל, ראש יוֹשב על צואר ועל גוּף שׂרוּע לאחוֹר, כדוֹאה וגוֹרר אחריו שפעת עננים; וּלראש פנים מכוּוָנים אלי, וּבהסתכלי בפנים הבחנתי את רשמי פניה של הגברת גוֹרדוּס. ולא קם בי תימהוֹן למראה, כאילוּ בעוֹמק לבי חיכיתי לוֹ, וגם ידעתי כי יתגלה לי פה בשעה זוֹ וכי למענוֹ יצאתי לשׂדה. הדמוּת צפה והתקרבה אלי, וּבמידה שהתקרבה ראיתי את מראה הפנים: הם היוּ מאוּבּנים כמוֹ בלי רוּח חיים, הגבּוֹת מלוּכּדוֹת במרץ רב על העיניים הפּקוּחוֹת והמבּיטוֹת בלי תנוּעה, הסנטר בוֹלט וּמזדקר בתקיפוּת של רצוֹן, והפּה, רוּבּוֹ חשוּק בהבּעה של תאוה חסרת רגש, ורק בזוית אחת השׂפתיים והלחי משׂחק חיוּך חי, טוֹב וענוֹג, הנראה כבהרת חמה קטנה על שטח הפנים הקוֹפאים והחמוּרים.

עוֹד מבטי טוֹבע במראה הנישׂא לקראתי, עוֹד אני חש בהנאה הנוֹלדת יחד עם היוָלד ראשית הבנה בדבר אשר הציק ימים רבים כחידה אוֹ כסמל – והנה נשמעה מאחוֹרי צפירה עליזה ונוֹקבת, ואחריה יבבוֹת רצוּפוֹת אחדוֹת, מבשׂרוֹת וּמַתרוֹת כאחת, וּכשהפכתי את פנַי ראיתי את נחש הרכבת מתפּתל בין שׂדוֹת הקמה, דגל עשנוֹ לפניו ושוֹבלוֹ מתגוֹלל ונמשך מאחוֹר, והוּא רץ במסילתוֹ לקראת העיר, לקראת בית הנתיבוֹת.

התנערתי מישיבתי. המראה שנגלה לי לפני רגע בחלל העוֹלם נמוֹג, וּבמקוֹמוֹ ראיתי עננה לא גדוֹלה, מפוּלגת באמצע, עוֹלה מן האוֹפק. החמה כבר שקעה רוּבּה, וּמן האש אשר בחלוֹן בית הנתיבוֹת נשאר רק פס עמוּם צר באחת השמשוֹת. ברציף הארוֹך והריק כבר דלקוּ פּנסים אחדים בשוּרה ושוֹמר המסילה עמד נטוּי, הביט אל הרכבת הבאה ואוֹתת כנגדה נמרצוֹת בדגל אדוֹם קטן שהחזיק בידוֹ. קמתי וירדתי מן הרמה כנגד בית הנתיבוֹת, כדי לשוּב משם העירה יחד עם כל קהל הבאים ברכבת.

יד

ביוֹם הראשוֹן בשבת (כבר מלא חוֹדש מיוֹם בוֹאי לקרית הנפט, ושוּב היתה הלבנה במלוֹאה בלילוֹת) ירד מן השמיים להט חוֹם, אשר לא ידעתי כמוֹהוּ בארץ מוֹלדתי. כל החלוֹנוֹת בבתי העיר היוּ פתוּחים לרוָחה, והתוֹשבים הביטוּ מתוֹכם החוּצה חיורים, נרגזים ונוֹאשים. על פתחי החנוּיוֹת שפכוּ פעמים אחדוֹת ביוֹם מים, שהיוּ מתאַיידים לאחר שעה קלה. אבק הדרך היה יבש מאוֹד ושמנוּניתוֹ החריבה עשׂתהוּ כעין טבּק הרחה. העגלוֹנים המעטים המוֹבילים את האוֹרחים (רוּבם ישבוּ ספוּנים בבתי המלוֹן) ישבוּ על דוּכניהם כפוּפים וּמרוּשלים, כנכוֹנים בכל רגע להפּיל את המוֹשכוֹת מידיהם. קוֹל החיים שבעיר הוּמך עד מאוֹד. תחת זאת נשמעוּ ביתר צלילוּת הקוֹלוֹת המגיעים משׂדוֹת הנפט. המשאֵיבוֹת שיקשקוּ כמוֹ מתוֹך כעס עצוּר, וזמר הפוֹעלים בראשי ה“שאכטים” כאילוּ מחה נגד פוּרענוּת הטבע, שביקשוּ להעבירה, לחסלה: “גוֹ-טוּב! גוֹ-טוּב! גוֹ-טוּב!”

התלמידים הבוֹדדים שבאוּ ללמוֹד ושישבוּ מפוּזרים בספסלים

הריקים הטילוּ את ידיהם וראשיהם על השוּלחנוֹת שלפניהם, אוֹ התפּשטוּ על מוֹשבם, והביטוּ אלי, המוֹרה המדבר וכוֹתב על הלוּח, בעיניים ריקוֹת מכל מחשבה. את שיעוּרי ה“קוּרס הגבוֹה” ביטלתי בעצמי, כי שעוֹת הערב היוּ קשוֹת משעוֹת היוֹם. המחנק היה גדוֹל כל כך, שאי אפשר היה לשבת חמישה רגעים במקוֹם אחד, בבית כבחוּץ. יוֹכבד אמרה לי, כי מאחוֹרי ביתם, בירכתי החצר, יש עץ קטן, וּבצלוֹ היא יכוֹלה ללמוֹד בלא הפרעה. בערב היא מוֹציאה מנוֹרה ויוֹשבת וקוֹראת, אלא שמלחמה לה עם רמשׂי הלילה, הזוֹחלים על דפּי הספר וּמטשטשים את האוֹתיוֹת.

הריח הכּבד שהיה ממַלא את אוירה של קרית הנפט הכבּיד עלי עד לטירוּף, והיה לי הרגש כאילוּ אדמת שׂדוֹת הנפט כוּלה מזיעה “קיפּיצ’קה” חמה. ברוֹב הבתים לא העלוּ אוֹר, כי נוֹגה ה“אוֹיל סיטי” עלה בחלוֹנוֹת וּמילא את הבתים. גם פּנסי הרחוֹב היוּ כבוּיים. הכלבים והחתוּלים שוֹטטוּ כמוֹ לאוֹר היוֹם. וּבכלל הרבּוּ בני העיר, ואפילוּ תינוֹקוֹת, להתהלך בלילוֹת, כאילוּ ניטלה מהם השינה לגמרי.

באחד מאוֹתם הלילוֹת, כחצי הלילה, עמדתי בחלוֹן חדרי הפּתוּח כוּלוֹ מוּל עמוּד האש. האוֹדם והעשן שלמעלה על פני השמיים הגיעוּ להיקף גדוֹל וּבלעוּ את הכוֹכבים המעטים שבליל הלבנה. אלפי ניצוֹצוֹת, גדוֹלים וּקטנים, התעוֹפפו כמחנוֹת ציפּוֹרים יוֹצאוֹת מתוֹך קן ענקי, כבוּ

בעשן וּבאויר, ואחירים נהרוּ אחריהם לאין קצה. את הלבנה לא ראיתי, כי היא עמדה מעל לגג הבית, אך ידעתי שהיא משקיפה על פני קרית הנפט בלעגה הרגיל.

הגברת גוֹרדוּס, כנראה, לא היתה בבית, כי כל הבית היה שרוּי בדממה עמוּקה, וגם מן החלוֹן הסמוּך, חלוֹן חדר המיטוֹת, הפּתוּח לגזוּזטרה, לא הגיע קוֹל תנוּעה. ידעתי כי הנער שוֹכב שם יחידי בערשׂוֹ. בוַדאי גם הוּא אינוֹ יכוֹל לישוֹן ושוֹכב בעיניים פקוּחוֹת ועוֹקב אחרי תנוּעוֹת הנוֹגה הזע על הקיר שממוּל לחלוֹן. ניעוֹרוּ בי רחמים על הנער, שאמוֹ לא אהבתהוּ ואביו איננוּ. אלמלא היתה הדלת נעוּלה, הייתי נכנס וּמדבּר עמוֹ בחיבה, להפיג את רגש יתמוּתוֹ החיה.

והנה, כמוֹ נמשך על ידי מחשבתי, וּבלי כל רעש, הוֹפיעה בחלוֹן דמוּתוֹ הלילית של הנער, גלוּי ראש גזוּז וגוּפוֹ הדק נתוּן בכתוֹנת לילה מבהיקה מלוֹבן. כחתוּל גמיש עלה בחשאי על סף החלוֹן ותלה את רגליו היחיפוֹת והדקוֹת החוּצה. נוֹגה ה“שאכט” הבוֹער נפל עליו וצבע את פניו באוֹר רזי רוֹטט. הוּא הביט נכחוֹ אל האש ולא הרגיש בי העוֹמד בחלוֹן השני, במרחק אַמוֹת אחדוֹת.

נמלכתי רגע בדעתי, אחר גחנתי החוּצה וקראתיו בשם. הוּא הפך אלי את פניו ושאל בעצב:

– אדוֹני קרא לי?

– כן, – אמרתי לו – אתה יחידי בבית?

– כן, אמא הלכה לה.

– ולא יכוֹלת לישוֹן?

– לא, כל כך חם. אמא לבשה את ה“סאראפאן” האדוֹם ואת הסנדלים הצהוּבּים ויצאה. היא שאלה, אם לא אפחד להישאר יחידי. אמרתי לה: לא, אַת יכוֹלה ללכת. שמעתי, כאשר אדוֹני בא והתהלך כל הזמן בחדר…

הוּא זקף את בּרכּיו ושוּלי הכתוֹנת נתלוּ החוּצה, העמיד את זרוֹעוֹתיו על ברכיו וקלט את פניו בשתי כפיו והסתכל באש בדביקוּת מרוּכּזת, כחיה שקטה, אחוּזת-תוּגה.

– אתה אוֹהב את אמא?

– כן. אבל היא לא אוֹהבת אוֹתי.

– למה זה לא תאהב אוֹתך?

– היא כוֹעסת על אבא שברח “כמוֹ גנב”. והיא אוֹמרת, שאני דוֹמה לאבא… אדוֹני ראה? סוּס גדוֹל עף מתוֹך האש ועלה השמימה…

– לא סוּס היה זה, אלא גל של “קיפּיצ’קה” בוֹערת.

– לא, זה היה סוס. ראיתי.

– ואמא הלכה אל הדוֹד?

– אל איזה דוֹד?

– מן החנוּת.

– לא. היא הלכה אל הדוֹד סינג. אני יוֹדע… האש כבר שׂרפה כוֹכבים אחדים. ואם יבוֹא שמה הירח, הוּא גם כן יישׂרף?

– לא. גם הכוֹכבים לא נשׂרפוּ. אין רוֹאים אוֹתם מפני העשן ונוֹגה האש.

– הם כן נשׂרפוּ. אדוֹני לא יוֹדע כלוּם.

– צדקת, בני. אני יוֹדע מעט מאוֹד…

– איה הירח? רוֹאים את האוֹר שלוֹ ואוֹתוֹ לא רוֹאים.

– הוּא עכשיו מעל לגג. אילוּ ירדת מן המדריגוֹת, היית רוֹאה אוֹתוֹ היטב.

– והוּא לא ילך שמה, אל השׂריפה?

– לא. הוּא הוֹלך לצד מערב.

– וגם מחר וּמחרתיים ילך לצד מערב?

– כן, כל הלילוֹת, עד שייעלם בסוֹף החוֹדש ואחר כך יתגלה שוּב.

– אני לא רוֹצה שהירח יישׂרף… אמא לא תשוּב עד הבוֹקר…

– ואתה רוֹצה שתשוּב תיכף?

– כן. אבל היא לא תשוּב. אני יוֹדע.

מצחוֹ של הילד הבריק מזיעה. הוּא הרים את כנף הכוּתוֹנת וּמחה את מצחוֹ. אחר ישב שוּב מכוּוָץ והסתכל באש.

– חם לך?

– כן. אבל אני לא רוֹצה לדבּר עם אדוֹני.

– מדוּע?

– אדוֹני רוֹצה, שאספּר לוֹ על אמא, ואני לא רוֹצה.

– מדוּע?

– ככה. אני לא רוֹצה.

בוֹשתי מדברי הילד. שהרי כוָנתי היה באמת להציל מפיו משהוּ על אמוֹ. ידעתי שהוּא מתחרט גם על המעט שהגיד לי. אמרתי לפייסוֹ בדברים ולא מצאתי מלים. והנה תקפני חשק נמרץ לרדת העירה. האויר שבחדר כאילוּ דחפני מאחוֹר.

– הנה אני יוֹרד מעט העירה. לא תפחד להישאר יחידי?

– לא.

תליתי על כתיפי את מקוֹרן הבד שלי וּבנעלי הבית שברגלי יצאתי לגזוֹזטרה. עתה הייתי קרוֹב יוֹתר לילד ונתאויתי לגשת אליו וּלהחליק על ראשוֹ, אבל לא עשׁיתי כן, כי אם ניענעתי לוֹ בראשי בחיבה. אך הוּא ישב בלי נוֹע, כאילוּ אינוֹ מרגיש בי. קטפתי ורד וירדתי במדריגוֹת. פניתי ללכת בשביל אל הגשר הקטן. בסביבה זוֹ לא נראה איש. העצים עמדוּ דוֹממים ועליהם צבוּעים באוֹר מסתוֹרי. עמדתי על הגשר, גבי נשען אל משען הקוֹרה, והבטתי אל העיר. ראיתי ברחוֹב תנוּעה. גם מרכבוֹת נסעוּ נסוֹע ושוֹב. והנה – מה מלבין שם תחת העץ בצל הגשר? על אבן יוֹשבת דמוּת כפוּפה כקוֹפאת על עצמה. דמוּת הגוּף היתה מוּכּרה לי. פניתי לצד היוֹשבת והיא נשׂאה את פניה. ראיתי לפנַי – את יוֹכבד.

– מה לך פה בשעה זוֹ? – שאלתי מוּפתע.

– לא יכוֹלתי לישוֹן ויצאתי מעט. איני יוֹדעת למה נשׂאוּני רגלי דוקא הנה…

– גם אני לא יכוֹלתי לישוֹן ואיזה כוֹח דחפני לצאת – והנה מצאתיך פה.

– רבים נוֹסעים עתה שמה, לראוֹת ב“שאכט” הבוֹער. משמרת פוֹעלים עוֹבדת שם גם בלילה. אני עוֹד לא הייתי שם.

– וּרצוֹנך לצאת שמה?

– לא, לא. רק סיפּרתי למר. לא, לא, אני לא אלך שמה. זה לא בשבילי…

אוֹדם הבּעֵירה נח עליה מאחוֹר, ואת פניה הכסיף אוֹר הלבנה והם נראוּ כמתים.

– אוּלי נטייל מעט לצד בית הנתיבוֹת? הייתי שם בערב שבת. היתה לי שם מעין התגלוּת.

– לא, לא. רצוֹני לשבת פה. טוֹב לי פה.

והביטה בי בשתיקה מַבעיתה. ניענעתי לה שלוֹם והלכתי הלאה. בפינת הרחוֹב, על הרחבה הגבוֹהה של החנוּת The great Mikado, לפני הדלת המוּגפה בבריח כבד, ישב על כיסא אחיה של הגברת גוֹרדוּס. שרווּלי כתוֹנתוֹ היוּ פתוּחים וּתלוּיים מידיו. המכנסיים

שמוּטים למטה מטבּוּר כריסוֹ הגדוֹלה. בידוֹ מטאטא נוֹצוֹת והוּא מנפנף בוֹ על ראשוֹ הגדוֹל והחָלָק כאבטיח. לרגליו עמדוּ כד וכוֹס. מדי רגע חיכּך בסנדליו על הרצפה. “אינוֹ יודעֹ שאחוֹתוֹ איננה בבית”, הירהרתי והלכתי הלאה.

ברחוֹב הראשי עמדתי רגע וסקרתיו לכל אוֹרכוֹ. מן האנשים שהתהלכוּ כצללים לא נתן איש את דעתוֹ עלי. הלכתי באמצע הדרך, בתוֹך האבק. כשבאה מרכבה לפנַי אוֹ מאחרי סרתי הצידה וחיכּיתי עד שתעבוֹר. היה לי הרגש של חיה הוֹלכת באבק דרכים.

האכסניה של ריינמאן היתה סגוּרה על מסגר. רק החלוֹנוֹת שבסימטה הצרה היוּ פתוּחים כוּלם. נכנסתי לסמטה ועמדתי באמצעה. “מרים, שׂרה, חנה”, מילמלתי לנפשי ולא ידעתי למה. אחר נדמה לי, שאני שוֹמע קוֹל לוֹחש. הלכתי עוֹד צעדים מספר. מחלוֹן חדרן של העלמוֹת הגיע קוֹל בכי עצוּר, וּכנגדוֹ קוֹל לחשה של שׂרה, קוֹל היוֹצא מבּין שיניים מפוּשׂקוֹת:

– מ-רים, הן אי אפשר. אחרי החגים תסעי לארץ ישׂראל. תראי, שם כל כך יפה בחוֹרף. שוֹמרוֹני כוֹתב, כי כל החוֹרף שם כמוֹ אביב פוֹרח. מרים, הם ידעת כמה אנוּ אוֹהבוֹת אוֹתך כוּלנוּ, כל הלוֹמדוֹת ב“קוּרס” ויוֹכבד פשוּט אינה יכוֹלה לחיוֹת בלעדיך… פתיה, לך יש סיבה לבכּוֹת?… נוּ, חדלי, מרים, הירגעי…

וקוֹל אחר, קוֹלה של חנה, הוֹסיף:

– אם ייוָדע למוֹרה, מה יאמר? אַת זוֹכרת: הוּא אמר עליך, שאַת עלמה חשוּבה…

כנכוה מן הדברים ששמעתי נפניתי והתחמקתי מן הסמטה. הלכתי הלאה, לצד בית הנתיבוֹת. “רק לא אל האש, רק לא אל האש”, שיננתי לנפשי.

עם הבית האחרוֹן שברחוֹב עמדתי והבטחתי אל השׂדוֹת המוּטלים בלבנה ואל בית הנתיבוֹת הבוֹדד העוֹמד במרחק. דרך צדדית הוֹבילה אל שכוּנת נוֹצרים, רוּבם זרים, שליחי חברוֹת הנפט. שם גר גם מיסטר סינג. כמוֹ בבלי דעת פניתי שמה. זוֹ היתה דרך שׂדוֹת רגוּבה, וּבתי השכוּנה המפוּזרים נחוּ מרחוֹק על רמה עגוּלה כגוּשים אפילים. רק זכוּכית החלוֹנוֹת התנוֹצצה פה ושם.

לא עברתי חצי הדרך וּדמוּת אשה באה לקראתי. אשה יחידה הוֹלכת באמצע הדרך השוֹממה. ידעתי מיד מי האשה. כסהרוּרית הלכה, כי קוֹמתה היתה מתוּחה ב“סאראפאן” הארוֹך והילוּכה אבטוֹמטי. כשקרבנוּ זה אל זה אמרתי:

– מאַין, הגברת גוֹרדוּס?

– יוֹדעת אני, – ענתה בצל קוֹלה – בני הגיד לאדוֹני, כי הלכתי אל סינג. אבל לא נכוֹן הוּא. לא אל סינג הלכתי. אף איננוּ בבית. חלוֹנוֹת חדרוֹ פתוּחים ואין איש בבית. הקפתי פעמיים את השכוּנה. חי נפשי, לא אליו הלכתי…

– האלוה את הגברת בחזרה העירה, לביתה?

– למה זה אלך לביתי? מה אעשׂה בביתי? מי לי בביתי? וכי יש לי בית?…

– אוּלי אקח מרכבה ונצא לשׂדוֹת הנפט, לראוֹת את ה“אוֹיל סיטי” בלילה? רבים הנמצאים שם.

– לא, לא. מה לי וּל“אוֹיל סיטי”? ילוני עד הרחוֹב הראשי, אחר יעזבני לנפשי. הלילה איני רוֹצה באיש.

פניתי לשׂמאלה והלכתי עמה צעד בצעד. שתקנוּ. עם הבית הראשוֹן של הרחוֹב עמדתי, והיא הלכה הלאה, העירה. הבטתי אחריה עד שנתעלמה מעיני. והנה דמוּת גבר יוֹרדת בדרך מבית הנתיבוֹת. ידעתי מי ההוֹלך. כשקרב אמרתי לוֹ:

– ערב טוֹב, מיסטר סינג. הגברת גוֹרדוּס שבה זה עתה מביתוֹ.

– ידעתי שהיא תבוֹא. על כן הלכתי מביתי. ליל טירוּפים הוּא הלילה.

– כן, ליל טירוּפים. ואדוֹני הוֹלך אל ה“שאכט” הבוֹער?

– כן. ואדוֹני רוֹצה ללכת עמי?

– לא. הלילה איני רוֹצה באיש. – בכוָנה חזרי על דברי הגברת גוֹרדוּס.

– אם כן, להתראוֹת!

– להתראוֹת!

כשנרתחק שבתי בדרך העירה. התנוּעה רפתה מעט. סמטת בית ריינמאן היתה שוֹקטת על החלוֹנוֹת הפּתוּחים בבתים. מר גוֹרדוּס עוֹד ישב לפני חנוּתוֹ, כריסוֹ בוֹלטת והוּא מנפנף במטאטא הנוֹצוֹת וּמחכּך בכל פעם בסנדליו. האבן, שקוֹדם ישבה עליה יוֹכבד, היתה עתה חשׂוּפה וּמכסיפה לאוֹר הלבנה. קרשי הגשר השמיעוּ הד ריק. ריבּוּע החלוֹן של חדר הגברת גוֹרדוּס היה חָלוּל כוּלוֹ. הנער שב אל ערשׂוֹ. ברי היה לי, כי אמוֹ עוֹד לא שבה מנדוּדיה. הבטתי בשעוֹני: שתיים. עוֹד שעתיים אוֹ שלוֹש עד אוֹר הבוֹקר.

עליתי לאִטי במדריגוֹת וּבאתי אל חדרי. התפּשטתי את בגדי ושכבתי על יצוּעי. מחשבת אֵימים אחת חזרה בי בלי חָשׂך: “עוֹד לילה כזה – וקרית הנפט משתגעת”.

טו

יד נגעה בראשי והקיצוֹתי. הבוֹקר האיר.

חבירי יוֹלס עמד לפנַי. פניו היוּ מגוּלחים יפה, אך הגילוּח הבליט את שלד פניו עד לזוָעה. עיניו גדלוּ כפליים וּשׂפתיו היוּ כחרוּכוּת.

– סלח לי, – דיבּר בקוֹל לא שלוֹ – ידעת כל מה שעבר עלי. הייסוּרים שלי – אין לשער. לא יכוֹלתי להקדים ולשוּב. רצוֹנך, תשב עמי ימים מספר ותנוּח מעבוֹדתך. גם לי ינעם בחברתך. האמינה לי.

– לא, לא. “עוֹד לילה כזה…”. לא, לא, יוֹלס יקירי, עוֹד היוֹם אמלט נפשי מפּה כמו מגיהינוֹם…

– ואני לא אירא עוֹד… כי על כן באתי מגיהינוֹם…

לעוֹלם לא אשכח את חיוּכוֹ.

א

שמוֹ היה פישל גוּטשאל, ואילוּ הכוֹל קראו לוֹ פילק. נתוַדעתי אליו ראשוֹנה אצל ליאוֹן ריינהארד, שהייתי זמן קצר מוֹרה לילדוֹ בבית אחוּזתו. בן אחוֹתוֹ של ריינהארד היה, ולה בית מלוֹן קטן בעיר הקטנה צ., תחנה בקו לבוּב–קראקוּב. באוֹתוֹ קיץ שהייתי באחוּזה בא פילק להתארח שם שבוּעיים ימים, “להיטיב את הבריאוּת”, ושם הכּרתיו, אף נקשרה ידידוּת בינינוּ.

משהו ידעתי עליו קוֹדם בוֹאוֹ מפי ריינהארד ואשתוֹ (שניהם אנשים אצילים, בעלי נפש), וּמשהוּ זה אפשר לצמצם בג' סעיפים: א‘, הוּא בחוּר בעל מזג טוב ואידיאליסט בטלן הבּז לכל תכלית; ב’, הוּא ציוֹני “נוֹרא”, וציוֹנוּתוֹ קוֹדמת אצלוֹ לכל דבר, ולה הוּא נוֹתן את כל כוֹחוֹ וכל זמנוֹ; ג', הוּא בן יחיד להוֹריו, אחד בתוֹך ארבע בנוֹת, והם ההוֹרים, הכשילוּהו, משוּם שגידלוּהוּ לפינוּק ולרוֹך וּלחוֹסר מעשׂים. הריהוּ כבר

בן עשׂרים ושלוֹש ועדיין מאוּמה אין בידוֹ, אפילוּ לא מאטוּרה.

כשראיתיו פעם ראשוֹנה עשה עלי מיּד רוֹשם נעים, אף כי לא יפה היה. פנים רחבים ואדוּמים, עוֹר שקוּף ורגיש עד כדי ריטוּט. האף בשׂרי ובעל תנוּעה, והעיניים התכוּלות צלוּלוֹת וחיוֹת מאוֹד, הוֹלמוֹת את שׂערוֹ הבהיר, הגזוּז עד לשוֹרשיו. המצח אינוֹ גבוֹה, אך מעוּלף תמיד עננת מחשבה. קוֹמתוֹ כפוּפה קצת כנוֹשׂא משׂא לא נראה; ודיבּוּרוֹ, אם פוֹלני ואם אידי, בניגוּן וּברגש וּבהתלהבוּת, עם משהוּ עוֹדף תנוּעוֹת הידיים, אך בלי אבק פּוֹזה וזיוּף. כך הוּא. הוּא הרבה לדבר דברי נימוס וחן, שאילוֹת ותשוּבוֹת בעסקי בית ומשפחה, בענייני אדם ועוֹלם, והדברים משוּבּצים אמרוֹת חכמים ופייטנים, פתגם וחרוּז, והם יוֹצאים מלב פשוּט וגלוּי, ומשוּם כך נקלטים ברצוֹן. אך מאחרי כל דבריו מוּרגש היה: לא זה העיקר, העיקר הוּא עניין הלאוֹם, שהוּא לוֹ עבוֹדת הקוֹדש, מין אמוּנה אדוּקה, שאדם חייב למסוֹר נפשוֹ עליה. והוּא לוֹ גם דבר פשוּט ומובן מאליו, כטבע וכחיים, ואין לוֹ צוֹרך להצדיקוֹ אוֹ להדגישוֹ באיזוֹ צוּרה שהיא. כך הוּא.

ביוֹם הראשוֹן לבוֹאוֹ לאחוּזה כבר טיילנוּ שנינו כשעתיים בשׂדוֹת. השגחתי בוֹ, שאף כי לא הרבּה להסתכּל, ראה לא מעט, והעיר הערוֹת חיוּניוֹת מאד על מראה עיניו, אך תמיד הפסיק וחזר אל העניין הלאוּמי. הוּא גילה את לבוֹ לפני, שאלמלא התקוה, כי בעוֹד שנה אוֹ שנתיים יעלה לארץ ישׂראל, לא היה יכוֹל לחיות. אינוֹ רואה כל טעם בחיים כאן, בשממוֹן הגלוּת. אף כי כל זמן שהוּא עדיין כאן הוּא עוֹשׂה כל מה שבידוֹ ובכשרוֹנוֹ בשביל העניין הלאוּמי. והוּא סיפּר לי בעניווּת טבעית על כל מה שהוּא פּוֹעל בעירוֹ, בתוֹך חלק קטן מן הדוֹר הצעיר (הרוֹב, לצערוֹ, אינו ניתן להשפּעה במוּבן הלאוּמי), אבל הרי זה כטיפּה ממה שצריך לעשות. עיקר הצרה היא, שאחינוּ בני ישׂראל עדיין אינם מרגישים בצרתם והם מַשלים את נפשם בכל מיני צוּרוֹת תפילוֹת של חיי שעה, כגון המשׂחק הרע של “לאנדספּוֹליטיק”, שגם הציוֹנים נוֹתנים לוֹ יד, לצערנוּ הרב.

כשנודע לוֹ שאני מדבר עברית, שׂמח כילד, פתח מיּד בדיבוּר עברי רהוּט למדי והיה חוֹזר ואוֹמר:

– איך זה לא כתב לי דודי ליאוֹן על כך! הכול כתב לי עליך, ואת העיקר לא כתב.

והוּא הוסיף לגלוֹת לבוֹ לפני: ידיעתוֹ בספרוּתנוּ אינה מרוּבה. כל מה שקנה בכוֹח עצמוֹ קנה. אין בעירוֹ אדם שיודע יוֹתר ממנוּ. כביכוֹל, הוּא המלוּמד. איך כתוּב? “במקוֹם שאין איש”… לא מרוּבים גם הספרים של ספרוּתנוּ החדשה במקוֹם. הוּא עצמוֹ חתוּם על “השלח” ועל “העוֹלם” וגם על “המצפּה”, וּכמוּבן, על “הפוֹעל הצעיר” היוֹצא ביפוֹ – אבל יוֹדע הוּא שאין די בזה… היכן למד עברית? מילדוּתוֹ, בחדר, ואחר כך מקריאה. שנה אחת היה קיים אצלם בית ספר עברי, והמוֹרה, פליט מרוּסיה, היה ידען מוּפלג בספרוּת העברית, העתיקה והחדשה. ממנוּ קיבּל מעט ספרים ועמוֹ דיבּר עברית בהברה הספרדית. אך בית הספר נסגר בגזירת הרשוּת הרשעה והמוֹרה נסע. אמר לנסוֹע לארץ ישׂראל ונסע לאמריקה. מאז הוּא לוֹמד בכוֹחוֹת עצמוֹ ויוֹתר מזה הוּא לוֹמד ממה שהוּא אנוּס ללמד לאחרים. איך כתוּב באבוֹת? “ויוֹתר מכוּלם מתלמידי”.

שאלתיו לכמה סוֹפרים מן החיים. קצתם ידע וּקצתם לא ידע. למשל, את השם גנסין שמע פעם ראשוֹנה מפי. את השם שוֹפמן ידע, אך היה מבטאֹו שוּפמן. אבל כל מה שקרא עברית היה בעיניו טוֹב ויפה ונעלה. אמנם בגרמנית ובפולנית יש סוֹפרים גדוֹלים יוֹתר, למשל, ודקינד וטטמייאר, אך גם בסוֹפרינוּ אין לנוּ להתבייש. ומיד חרוּז של שיר פּוֹלני ידוּע:

“הַזָּר תְּשַׁבֵּחוּ, מַה לָּכֶם לֹא תֵדָעוּ” וכו',

וּכנגדוֹ חרוז חזק מ“אכן גם זה מוּסר אלהים”.

פתאוֹם פנה ועלה על פאת שׂדה, תלש שיבּוֹלים אחדוֹת, וּכשחזר אלי עמד, התבוֹנן בהן ודיקלם מתוֹך דמע בעיניים:

“לא יָדַי עִצְּבוּכֶן, שִׁבֳּלִים, לֹא יָדִי קוֹמַתְכֵן טִפֵּחָה”.

וראו, גם תנועה תיאטראליה זוֹ היתה טבעית אצלו ולא פגמה בו.

ליאוֹן ריינהארד, איש העסקים, היה טרוּד מאוֹד אוֹתוֹ שבוּע, ורוֹב הימים לא היה בבית כלל. אשתוֹ המוּזרה קצת, השתדלה לשעשע את האוֹרח בשׂיחה, אבל מצב בריאוּתה הכריחה לפרוֹש לשעוֹת לחדר המיטוֹת. נשאר אפוֹא פילק רוֹב שעות היוֹם עלי ועל אַלק, תלמידי הקטן. הוּא הצטער מאוֹד על סבלה של הדוֹדה, ביקש לשרתה, אבל היא דחתה את שירוּתוֹ בחן רב. הנערה המשרתת פאולינקה יודעת ועוֹשׂה כל חפציה. וּלהפך, צר לה מאוֹד, שהוּא בא אליהם בזמן שליאוֹן נעדר על פי רוֹב מן הבית, והיא אינה יכוֹלה לעשׂוֹת הרבה לרוחתוֹ. חבל. אז ביקש הוּא סליחתה, שהוּא בא להכביד עליהם. וּבאמת אין צוֹרך לטפּל בו כלל. ב"ה, אינוֹ חוֹלה, והוּא בא רק ליהנוֹת מן המנוּחה, וזוֹ הרי ניתנת לוֹ במידה גדוּשה. הוּא נהנה מאד כשהוּא יכוֹל לטייל שעה בשׂדה, אוֹ לרחוֹץ בפלג הקרוֹב, להתהלך בחצר המשק אוֹ סתם לשבת בסוּכּה ולקרוֹא בספר. נוֹסף על אלה הרי יש לוֹ חברה נעימה מאד: אני ואַלק המתוֹק. והוּא מנצל אוֹתנוּ יפה לשׂיחה. ביחוּד, כמוּבן, אוֹתי. אבל נוֹח לוֹ שלא להפריע גם אוֹתנוּ.

כך התנצל וצימצם את עצמוֹ, שלא להיוֹת לטוֹרח. אבל השגחתי בוֹ, כי בשעה שהוּא נשאר לבדוֹ עיניו כאילוּ כּבוֹת וּמתעצבוֹת, ואילוּ כשהוּא מוצא לוֹ בר שיחה הן נדלקוֹת באוֹר עליז. איש שׂיחה היה מטבעוֹ והשׂיחה היתה יסוד חיוּתוֹ. לא פעם ראיתי, שאחרי קריאה במשך שעה קלה הוּא מניח את הספר ויוֹשב מעוּמעם ועיניו משוֹטטוֹת כמבקשוֹת אדם. ולא הבדיל בין משׂיח למשׂיח: אם הדוֹדה נינה אוֹ הדוֹד ליאוֹן, אני אוֹ אַלק הקטן. עם כל אחד דיבּר בחן וּבאדיבוּת, בתוֹם ובחוֹם, וחוּש דק היה בוֹ לכוין את הדברים לפי שמיעתוֹ של כל אחד ואחד. וּפעם ראיתיו עוֹמד בדברים בחצר עם פידקוֹ העגלוֹן באוֹתוֹ כובד ראש, באוֹתה נעימוּת ובאוֹתוֹ עניין שהוּא מדבר עם אחירים. ועיניו של בן האיכרים, הרותיני המגושם, ערות ומאירות והוּא משיב מתוך הכרת טובה לפאביץ, הטוב, המעורב עם כל הבריות מתוך הסברת פנים יפות.

בתחילת דיבוּרוֹ עם אדם היוּ פניו של פילק מאדימוֹת פתאום, כמתוֹך ביישנוּת, אבל נוֹכחתי שאין זה רגש בוּשה כלל, אלא מין רפלכּס קבוע של תחילת דיבּוּרוֹ, שהוּא מסתלק לאחר רגע. נראה, שגם מידה זוֹ שבּוֹ היתה מאהיבה אוֹתוֹ על בני אדם.

אוֹדה, לאחר שהסתכלתי בוֹ יוֹמיים אוֹ יוֹתר, היה משהוּ קנאה בלבי: הרי זה טיפּוּס של אדם טהוֹר, מחוֹנן בסגוּלה שרק מעטים זכוּ לה: ללבּוֹת את עֵרוּת רוּחם של הבריוֹת. היש מעלה גדוֹלה מזוֹ באדם? דברי חכמה עמוּקים לא השמיע, רוֹב דבריו היוּ אפילוּ באנאליים. אף על פי כן לא שׂבעה האוֹזן לשמעם מפיו. היה הרוֹשם: מים חיים נוֹבעים ממקוֹר טהוֹר.

מתוֹך דבריו למדתי, אף שלא אמר כך, כי השפּעתוֹ מרוּבה על חוּג בני גילוֹ בעירוֹ. והדבר היה מוּבן כל כך. חוֹם המזג, אמוּנה וטהרת כונה כזוֹ – אי אפשר שלא יקחוּ לב הנוֹער.

מהיכן לוֹ השׂכּלתוֹ הכללית? בבית ספר לא למד (עד שתים עשׂרה שנה למד בחדר וגידל פיאוֹת קטנוֹת לרצוֹן אביו, אחר כך קיצץ בהן), אך קיבל שיעוּרים אצל גימנזיסטים שוֹנים, שהכינוּהוּ לבחינוֹת אחת המחלקוֹת כדי להיכּנס לגימנסיה. משנה לשנה נדחתה הבחינה (תמיד חסר היה משהוּ באחד המקצוֹעוֹת) וכן עד היוֹם. והריהוּ “גימנזיסט נצחי”.

כמוֹני אני, “סטוּדנט נצחי”, – עניתיו. סבוּר הייתי, שהוּא ישׂמח על גילוּי זה, שמשוה אוֹתנוּ מאיזה צד, אבל הוּא השיב בצער:

– חבל! פגם הוּא בחיי אדם שאינוֹ מביא את עמלוֹ לידי גמר. Finis coronat opus. אני, עלי להוֹדוֹת, הכשלתי עצמי קצת מדעת. כשעמדתי בקוּרס של המחלקוֹת העליוֹנוֹת, הייתי אוֹמר לנפשי: אם תהיה לך מאטוּרה, ודאי שתלך להמשיך לימוּדיך באוּניברסיטה וסוֹפך תהיה עוֹרך דין אוֹ רוֹפא, תשׂא אשה עם נדוּניה ותרכוֹש לך פראקטיקה – ותשכח את ארץ ישׂראל. מוטב שתישאר תלמיד כוֹשל – ותהיה פוֹעל מצליח בשדמוֹת ציוֹן. מנקוּדה זוֹ בודאי יפה עשׂיתי. בכל זאת יוֹדע אני שפּגם היא בי. ואנשי מעשׂה וכן קרוֹבי חוֹשבים אוֹתי למבלה עולם ודוֹאגים לסוֹפי. הם בוַדאי צוֹדקים מנקוּדתם. אבל אין הם יוֹרדים לנפשי, לעוֹלמי הפנימי… אין גם לדרוֹש מהם שיבינוּ.

מכּלל דבריו עמדתי על אופי ביתוֹ ומשפחתוֹ: נודע לי, שהם מתפרנסים בכבוֹד, אך כלל לא בריוח, ממלוֹן האוֹרחים הקטן, בעל הביתי. ידעתי, כי שלוֹש אחיוֹתיו הצעירוֹת ממנוּ (הבכירה נשׂוּאה לאיש בעיר אחרת) עמילוֹת, יחד עם האב החסיד המשׂכּיל, בהנהלת הבית וּבשירוּת האוּרחים. כי לאֵם היפה מאד ליקוּי בלב והיא שוֹכבת רוֹב הימים. היא נערצה על כל בני הבית והם מוֹנעים ממנה כל יגיעה. להפך, הם משרתים אוֹתה מתוֹך חרדה ורק מקבלים ממנה עצה והוֹראה. אין ידם משׂגת להחזיק עזרה, חוּץ ממבשלת. שלוֹשתן נערוֹת טוֹבות. השפּעה, במוּבן הלאוּמי, יש לוֹ רק על אחת, האמצעית.

למחרת בוּאוּ לאחוּזה היתה לוֹ “שׂיחה רצינית” עם הדוֹד. ריינהארד החליט לנקוֹט כנגדוֹ טוֹן חמוּר, מתוֹך חמלה על אחוֹתוֹ החוֹלה. השׂיחה היתה בחוּץ, בסוּכּה. פילק עצמוֹ מסרה לי אחר כך לפרטיה. צער רב גרמה לוֹ השׂיחה. בפרט, שהוּא מוֹדה כי כל דבריו של דוֹדוֹ צדקוּ יחדיו. והוּא גם יוֹדע את טוֹהר כונוֹתיו. אבל כנגד כל הטענוֹת הצוֹדקוֹת הללוּ יש בפיו (וּבלבוֹ) רק תשוּבה אחת: הרי בעוֹד שנה אוֹ שנתיים יעלה לארץ ישׂראל להיוֹת שם עוֹבד אדמה, ובכן למה זה יעמוֹל לבקש “תכלית” כאן?… לסוֹף, כשריינהארד ראה שאין לוֹ תקנה בדברים של טעם, אמר לוֹ: “אם באמת זוֹ החלטתך ואוֹתה אתה אוֹמר לקיים, עליך לקנוֹת תחילה קצת ניסיוֹן בעבודת האדמה. אם כן שב עמנוּ “ימים אוֹ עשׂוֹר” ועבדת בכל עבוֹדה בשׂדה וּבחצר, כדי שתבוא שמה פוֹעל חקלאי מנוּסה”.

לרעיוֹן זה נתפס פילק בלבוֹ. הוּא העיר את דמיוֹנוֹ וחיזק בוֹ את אמוּנתוֹ הציוֹנית למעשׂה. הוּא נתן צדק לדברי דוֹדוֹ, אף הוֹדה לוֹ על ההצעה הטוֹבה והבטיחוֹ, כי באביב הבא יבוֹא לכל ירחי הקיץ (הרי בחוֹרף כאן עבוֹדת השׂדה שוֹבתת! ) לעבוֹד ולהכשיר עצמוֹ כראוּי, וּבחוֹרף הבא, בטרם אביב, יסע לארץ ישׂראל. איך זה לא בא בעצמוֹ לכלל רעיוֹן זה! יוֹם תמים התהלך כחוֹגג. דיקלם פסוּקים מתהילים וחרוּזים של הוֹראץ בשבח עבוֹדת האדמה. אף התחיל להתבוֹנן במעשׂי המשק ולשאוֹל שאילוֹת את העוֹבדים. אף הלך אל האוּרוה ואל הרפת ואל לשכּת הכלים וחקר ודרש באוֹתה העֵרוּת וההתלהבוּת המַדבּקת המיוּחדות לוֹ. גם נגע בכלים וּנטלם בידוֹ וניסה להניעם, כשוֹקל את משקלם וּבוחן את כוֹחוֹ לעבוֹדה.

וּלמחר חדל לדבר בזה, כאילוּ נשתכחוּ הדברים מלבוֹ. הדוֹד נסע והדוֹדה הרגישה עצמה בטוֹב. ישב עמה רוֹב שעוֹת הבוֹקר תחת העץ ושיעשע אוֹתה בשׂיחה נאה, רצוּפה חכמת חכמים וחרוּזי פייטנים. קטעי שׂיחתם הגיעוּ לאוֹזני כשישבתי בחדר פתוּח החלוֹנוֹת ולימדתי את הילד תוֹרה. בשעת סעוּדת הצהריים (בלי ריינהארד) היה שרוּי במצב רוח מרומם וּבידח את כוּלנוּ, ביחוּד את אַלק. ואת עניין החקלאוּת ואת הנסיעה לארץ ישׂראל לא הזכיר אף במלה אחת. אחרי הצהריים, לאחר שינה קצרה, בא אל חדרי ושׂיחקנו באשקוּקי. הוּא שׂיחק יפה, בתאוה, ככל הוייתוֹ. אך משניצחני שתי פעמים רצוּפוֹת, נפל לבוֹ עליו והשגחתי בוֹ שלא נוֹח לוֹ, כאילוּ גרם לי עלבוֹן, וּבמערכה השלישית ראיתי שהוּא משתדל להחליש משׂחקוֹ. קיבלתי את מתנתוֹ – וזכיתי. הוּא היה מאוּשר. אחר כך בא הילד, כדבר יוֹם ביוֹמֹו, ויצאנוּ אל הפּלג. הילד התפּשט, קפץ לתוֹך המים והשתכשך בתוֹכם כדג. ואנוּ ישבנוּ על העשׂב והפלגנוּ בשׂיחה. עוֹד היוֹם גדוֹל לפנינוּ.

והנה נתפס פילק לדיבוּר אלגי. בעצם הוּא חלש בגוּפוֹ. דוֹמה הוּא בנידון הבריאוּת לאמוֹ. את כיעוּר הפנים ירש מאביו (אצל אביו מכסה הזקן על הכיעוּר), אבל את מבנה הגוּף קיבל מאמוֹ ("שלא כגיתה! ") וחבל מאד. אינוֹ יוֹדע, אם יספיקוּ כוֹחוֹתיו להיוֹת פוֹעל בארץ ישׂראל, והרי עבוֹדה אחרת אין טעם לבקש שם. מה, יהא לבלר? מוֹרה? מה שדרוּש לארץ ישׂראל (וּבעיקר לעם ישׂראל) הרי זה איכרים, איכרים ועוֹד איכרים. עליהם לכפּר בזה עוון דוֹרוֹת לעצמם וּלאדמת האבוֹת. “וכפּר אדמתו עמוֹ” – העם חייב לכפר את החטא שחטא לאדמתוֹ. את הפּירוּש הזה שמע פעם מפי המטיף הציוֹני לייבל טויבשׂ, וּמאד מצא חן בעיניו. אמנם אין בוֹ שוּם מיחוּש מסוּים, אבל יוֹדע הוּא שכוֹחוֹתיו מעטים. כבר היה אצל רופא, וזה טען, שעיקר הליקוּי בוֹ – זוֹהי צרוּת החזה. ואת זה נקל להרחיב בשיטה של התעמלוּת. כמה ימים עשׂה תרגילי גוּף לפי השיטה השוידית של מילר (אחד מחביריו נתן לוֹ את הספר), אך לא הרגיש הטבה רבה, והניח לה להתעמלוּת זוֹ השוֹברת את חצי הגוּף. וּבאמת אין לוֹ פנאי לכך. כל כך מרוּבים התפקידים המוּטלים עליו: הקוּרסים, החוּגים, הקרן הקיימת, השקלים, המניוֹת וכו', הכוֹל, הכוֹל עליו. אם הוּא ימשוֹך את ידוֹ מן העבודה במשך זמן קצר – הכוֹל ירד לטמיוֹן. ועליו האחריוּת. כי על מי יטילנה? פעמים אחדות ניסה למסוֹר אחד התפקידים לאַחר, והעבודה לא נעשׂתה. והוּא השתמש בפתגם העממי: "שלח את השׁמשׁ ולך עשׂה בעצמך! " – אמר וצחק מטוּב לב.

למחרת נתקל בי ריינהארד בחוּץ, בתוֹך הגן, והוּא לבוּש ספּוֹרטיבית, מוּכן לצאת ברכיבה. עצרני רגע ואמר לי:

– איני רוֹאה לוֹ תקנה, לפילק שלנוּ. בחוּר יקר הוּא, נפש פנינית – אך לא יצלח בחיים. רק תקנה אחת תוּכל להיוֹת לוֹ – אילוּ נשׂא אשה בת חיל, שתגרש מראשוֹ את כל ההבלים ותציג את רגלוֹ בדרך החיים.

אבל, לצערי, הוּא לא ישׂא אשה, אם לא תימצא אחת שתשׂא אוֹתוֹ… הוּא יבזבז את חייו על עסקנוּת סרק קרתנית. גם לארץ ישׂראל לא יסע. בזה אני בטוּח. גם אני נוֹטה להטיל רוֹב האשמה על אחוֹתי וגיסי. הם לא לימדוּהוּ עוֹל מנעוּריו. דוֹמני, כך כתוּב ב“איכה”: “טוֹב לגבר כי ישׂא עוֹל בנעוריו”. לא כך? הם, הקדמוֹנים, ידעוּ יפה את חכמת החיים.

משעת שׂיחה זוֹ ראיתי את פילק בעיניים אחירוֹת, בעיניו של ריינהארד. ראיתי שעם כל השתדלוּתוֹ למלא פה כל שעה עניין – צר לוֹ המקוֹם, חסר לוֹ שׂדה פעוּלה, חסירים לוֹ אנשים רבים.

– יוֹדע אתה, אני מרגיש, שעלי לחזוֹר למקוֹמי. בית נעים מאד כאן, אנשים נפלאים, הכוֹל שוֹקדים להנעים לי, גם בך נקשרה נפשי, וקשה יהיה לי בלי חברתך – אבל – חוֹבוֹתי קוֹראוֹת לי. הכוֹל יחרב שם, אם לא אמהר לשוּב. אני מכּיר את ה“פּאפּנהיימרים” שלי. חבל. עוֹד שלשוֹם סבוּר הייתי, שאעשׂה כאן שבוּעיים ימים. כך גם היתה מחשבתי מלכתחילה. חבל.

עננת המחשבה על מצחוֹ הקדירה. הוּא חדל לראות אנשים ועצמים. עיניו לא היוּ כאן.

ניסיתי לדבר על לבוֹ, שיישאר עוֹד שבוּע, הרי גם אנשי הבית יראוּ את עצמם נעלבים, כאילו הוּא מוֹאס, כביכול, בהכנסת אוֹרחים שלהם. אבל לא עלה בידי לשנוֹת את דעתוֹ, אוֹ נכוֹן מזה, את יצר לבוֹ – לחזוֹר לעסקנוּת, שנעשׂתה לוֹ טבע שני, כמו שאמר יפה ליאוֹן ריינהארד. עצבנוּת ופיזוּר נפש נראוּ בוֹ.

הוּא כבר גילה את דעתוֹ לדוֹדה נינה. היא רק הסתכּלה בוֹ בעיניים גדוֹלוֹת וּתמיהוֹת ושתקה. וּכשחזר על דבריו, מתוֹך חשש שמא לא שמעה יפה, אמרה קצרוֹת ותמוּהוֹת:

– לא טוֹב לך… תדרוֹש בשלוֹם כל הבית.

וּפרשה אל חדר המיטות.

וּלמחר בבוֹקר שמעתי בעד החלוֹן את ריינהארד מצוה על פידקוֹ, שיסיע היוֹם בשעה שתיים את הפאניץ' האוֹרח אל תחנת הרכבת, למסע של שעה ארבע.

בסעוּדת הצהריים היתה שׂיחה ערה וטוֹבה מאד, מלאה בדיחוּת הדעת. פילק היה כדג שהוּחזר למים. ראה הכוֹל והתעניין בכוֹל. הוּא שפע דברי חן וחכמה. הדוֹד ליאוֹן היה אבהי־עליז. גם הגברת נינה צחקה לתיאבוֹן, אף השמיעה עצמה דבר הלצה. אפילוּ אַלק התמים התבדח על חשבוֹן הקוּזין הגדול “המפחד מפני הכלב” (בכל פעם שהכלב מתקרב אליו, הוּא מסתלק בתנוּעת פחד. וּכשהכלב רוֹבץ תחת השוֹלחן לרגליו – הוּא מכנס רגליו לאחוֹריו תחת הכיסא). "הנה ראוּ, איך פילק מחזיק את רגליו! " צהל הקטן בגחנוֹ להביט אל תחת השוּלחן. כוּלנו צחקנוּ וּפילק עמנוּ.

כחצי שעה לפני הנסיעה, טרם ירתוֹם פידקוֹ ויעצוֹר במדשאה לפני הבית, ישב פילק עמי בחדר. כל הזמן דיבר על ארץ ישׂראל, על מראוֹת הארץ, על תנאי החיים שם, על נסיעתוֹ. אם לא יוּכל להיוֹת שם איכר, ימצא עבוֹדה אחרת. העיקר – עבוֹדה. פה, בגאליציה, הוּא אדם אוֹבד; כמוֹ שאוֹמר טוּרגנייב – “אדם מיוּתר”, רק למשׂא על משפחתוֹ האהוּבה, העוֹבדת קשה. לעתים מזדמן לוֹ שיעוּר, שהוּא משׂתכּר בוֹ פרוּטוֹת, אבל אלוּ אינן מספיקוֹת אפילו למעוֹת של כיס. ואלמלא אמוֹ, הבוֹדקת בכל לילה את ארנקוֹ, ואם הוּא ריק, היא מכניסה לתוֹכוֹ – היה לעתים קרוֹבוֹת משוֹלל את הפּרוּטה לצורכי החברה. לבסוֹף השביעני ברוֹב רגש, כי אשיב על מכתביו שיכתוֹב לי. כן, הוּא יכתוֹב לי, אין כל ספק בזה. בכל עירוֹ אין איש שיביננוּ כמוֹני. והרי אני גם אח לדעה לוֹ, הרי גם אני סוֹף מחוֹזי – ארץ ישׂראל. והרי זה הדבר המקשר אוֹתנוּ. לא כן?

נעניתי לוֹ ולבי חלוּק בי.

כשנסע כּהה קצת האויר בבית האחוּזה, כאילוּ עננה קלה כיסתה את פני השמש.

ב

מאז עברוּ כשנתיים. עזבתי את בית ריינהארד וחזרתי ללבוּב, וגם משם העתקתי למקוֹם אחר. כמה שבוּעוֹת הייתי בבית אבי – וּבכל מקוֹם היוּ מלוים אוֹתי מכתביו של פילק. מכתבים ארוּכים, מפוֹרטים, תמימים, בכתב גדוֹל, ילדוּתי, עם קצת שגיאוֹת דיקדוּקיוֹת, אך מלאים צוֹרך להוֹדיע, לשתף, מליאים חיבה ואמוּן ובקשה לענוֹת לוֹ, לכתוב לוֹ תכופות וּבאריכוּת, כי בוֹדד הוּא, וחרוּז של שיר לא ידוּע לי:

בְּקוֹל הֲמוֹן הַיְדידוּת

אֶחֱזֶה אֶת פְּנֵי הַבְּדִידוּת.

אוֹדה על האמת: מכתביו שיעממוּ אוֹתי מעט, אף בידחוּ לפעמים את דעתי, אבל לא יכוֹלתי להימנע מחבּבוֹ על טוהר לבוֹ, על זוֹ עֵרוּת הרוּח, על זוֹ האמוּנה באדם וּמפעלוֹתיו, שפּיעמוּ אוֹתוֹ בכוֹח

כזה, והייתי משיב לוֹ לעתים מזוּמנוֹת. בכל כוֹח רצוֹני התאַפּקתי, שלא לבקר את מעשׂיו, שלא לסתוֹר את אשליוֹתיו. ידעתי שלא אוֹעיל בכך, ואשׂים עצמי רק אחד נוֹסף על “מדריכיו” הרבים, מן הקרוֹבים והרחוֹקים “המבקשים טוֹבתוֹ”. כבר אז ידעתי מה כוֹחוֹ של אדם בדעת נפש תבירוֹ, מה ערך למדריכים הקפדנים, בעלי העצה, היוֹדעים, כביכוֹל, מה טוֹב לוֹ לאדם והדרך שיבוֹר לו. ידעתי, כי בעצם אין טוֹב לאדם אלא להיוֹת ישר עם טבעוֹ, וכל זמן שהוּא יכוֹל לחיוֹת לפי טבעוֹ ואינוֹ בא בסיכסוּך קשה, המסַכּן את קיוּמוֹ, עם תנאים וסיבוֹת מתקוֹממים לטבעוֹ, אין רשוּת לעוֹקרוֹ מטבעוֹ.

כמה פעמים הפציר במכתביו, שאבוֹא לבקרוֹ בביתוֹ, לוּ ליוֹם אוֹ יוֹמיים. חייב אני לראוֹת במוֹ עיני את חייו, את הסביבה שהוּא חי וּפוֹעל בה. חייב אני להכּיר את ביתוֹ. וּביוֹתר רוֹצה היה שאכּיר את אמוֹ. איזו אשה נפלאה היא! עם כל חוֹליה וחוּלשתה היא אדם, שאין, כמדוּמה, דוּגמתוּ בעוֹלם. כל נים שבּה עשׂוּי הבנה מתוֹך אהבה, והרי זוֹ ההבנה האמיתית. מה שלא ישׂיג השׂכל באיזמלוֹ החד, תשׂיג האהבה בקרן המישוּש הדקה שלה. הוּא מתרגם לפניה את מכתבי, והיא אוֹהבת אוֹתי וּמשתוֹקקת להכּירני. בדבּרוֹ על האם היוּ דבריו חוֹצבים שירה, הימנוֹן של הערצה.

והנה מצאני אחד ממכתביו במקוֹם נידח, שהעיק עלי מאד. קראתי את המכתב, שבּוֹ דחק בי ביוֹתר לבוֹא אליו, וגמרתי בלבי: אלך שמה לימים מספר. כל מקוֹם חדש מוֹסיף מה לנפש. ישבתי וכתבתי לוֹ מיּד גלוּיה: ביוֹם כך וכך ברכּבת של 3. 30 אחר הצהריים אני בא לצ.

לקחתי עמי במזוָדה קטנה רק את הנחוּץ ביוֹתר, ויצאתי שמה. את קו לבוֹב–קראקוּב עברתי פעמים רבות ולא היה בוֹ שוּם חידוּש בשבילי. גם את תחנת צ. עברתי כמה פעמים ולא ידעתי בה שוּם דבר מיוּחד, חוּץ משתי הצפצפוֹת הגבוֹהוֹת השוֹמרוֹת על מבוֹאָה, והשלט הקטן השלוּח כיד ושם המקוֹם עליו. אף על פי כן, כשקרבתי שמה, התפעם בי לבי: לא ידעתי אם היטבתי לעשׂוֹת שנעניתי לוֹ לפילק. לא ידעתי איך אתנהג שמה. אף דאגה קטנה זוֹ: אם אשלם בבית מלוֹן הוֹריו (הרי פרנסתם היא! ) אוֹ לא, הציקה לי. האם לא אתחרט על כל הנסיעה?

כשהגעתי לתחנה חיכּה לי שם פילק עם שתי עלמוֹת. במראהוּ החיצוֹני נתבגר, כלוֹמר, נתמלא קצת. אוּלם כל שינוּי אחר לא ניכר בוֹ: אוֹתה התלהבוּת, אוֹתוֹ תוֹם, אוֹתוֹ טוֹהר בעיניים, אוֹתוֹ קוֹל מתנגן.

בנוֹת לוייתוֹ: האחת – אחוֹתוֹ השלישית, בת שמוֹנה עשׂרה. התפּלאתי בראוֹתי לפנַי עלמה מבוּגרת, שחוּמה, ששׂערה שחוֹר ועיניה כּהוֹת, גדוֹלוֹת וחמוֹת,

שתקנית; האחרת – עוֹזרת על ידוֹ בהנהלת הקוּרסים, “בעלת השׂכּלה פינומינאלית”. למדה שלוֹש שנים פילוֹלוֹגיה חדשה באוּניברסיטה היאגילוֹנית, אך מסיבּוֹת שוֹנוֹת הפסיקה וחזרה לבית הוֹריה. חיה משיעוּרים בכל המקצוֹעוֹת שבעוֹלם, אפילוּ בציוּר. ציוֹנית טוֹבה – אף כי צינית במקצת. “הלא תסלחי לי, העלמה ווּרצל, שאני אוֹמר כל שבחך בפניך”…

– לך, פילק, סוֹלחים הכוֹל. – השיבה העלמה.

פילק רץ וקרא למרכּבה. זוֹ התקרבה על רחבת החצץ החדש. עלינוּ למרכבה וירדנו יחד העירה. כל הדרך לא פסק פיו של פילק מהבּיע את שׂמחתוֹ על בוֹאי. העלמה ווּרצל החזיקה אחריו. באמת, אחרי כל מה שפילק סיפר עלי, רצתה להכּירני.

בית המלוֹן היה בניין נחמד למראה. בית עץ בן קוֹמתיים, בתבנית הוילוֹת שבמעוֹנוֹת הקארפאטים, נקי וּמסוּדר, וּלפניו רחבה קטנה סוּגה משלושת עבריה בּיגוֹניוֹת מטוּפחוֹת יפה, פוֹרחוֹת בכמה צבעים, וּבאמצע הרחבה עץ אדר רב צל, תחתיו עומד שוּלחן גן קטן עם ספסל פסיסים צבוּע ירוֹק – (אחר כך נוֹדע לי, שהוּא ביתוֹ של נוטאריוֹןֹ פּוֹלני, שבצאתוֹ לקצבה, עבר לגוּר אצל בתוֹ בטארנוּב ואת הבית השׂכּיר לתקוּפת עשׂר שנים לגוּטשאל על מנת לעשוֹתוֹ מלוֹן). בפרוֹזדוֹר, שהיה גם חדר מדריגוֹת, מאחרי מַכתּיבה קטנה, שהיוּ מוּטלים עליה פנקס האוֹרחים, בית מכתבים וּמתקן הטלפוֹן, ישב אביו עסוק בכתיבה – יהוּדי בעל שיבה, מסוּדר ונקי להפליא, בעל משקפיים, ועל שערוּ המסוֹרק רוֹכבת כיפּת משי נאה. גבר לא כעוּר כלל.

פילק הציגני לפני אביו:

– ראה, אבא, הנה מר רוּדוֹרפר.

האיש הניח את הקוֹלמוֹס בזהירוּת, קם והוֹשיט לי ידוֹ בסבר פנים:

ברוך הבא! אנו שמיחים מאד לבואו. תוֹדיע, פילק, לאמא, היא תשׂמח ביוֹתר. כן, הכּרנוּ את כבוֹדוֹ שלא בפניו. רבוֹת סיפר לנוּ פילק עליו. באמת אנוּ שׂמיחים.

הוּא נשתתק והסתכּל בי, מאין לוֹ מה להוֹסיף.

העלמה ווּרצל נפרדה ממני בלחיצת יד גברית: "עוֹד נתראה! " – כנראה, מיהרה לאיזה שיעוּר. האחוֹת פרשה לעבוֹדת הבית. פילק עצמוֹ הכניסני אל חדרוֹ שמעֵבר למדריגוֹת. חדר נאה; כוֹננית מליאה ספרים ואגרטל פרחים רעננים על השוּלחן. החלוֹן היה פתוּח אל גן אילנוֹת מתנוֹעע וּמרשרש נעימוֹת.

בודאי תרצה לרחוֹץ. הנה יש לי בחדר קערת רחצה וּברז. הרי זה מלוֹן ויש לנוּ בכל חדר אינסטלאציה. תנוּח מעט. כן, עיקר שכחתי: הן לא אכלת עוֹד בצהריים. כך? הספּקת? כן, עמי תישן. אני אשכב על הספה, ואתה – במיטה. מנוּי וגמוּר ואין לדבר. בעוֹד רבע שעה אבוֹא.

הוּא הניחני יחידי. פשטתי מעילי ורחצתי את ראשי וידי. אחר שבתי ולבשתי את המעיל וישבתי על כיסא ליד החלוֹן הפתוּח והסתכלתי אל תוֹך הגן, שקטן היה, נקי וּנעים צל. בתוֹך עציו עצי פרי אחדים טעוּנים פּירוֹת יפים, תפוּחים ואגסים וּשזיפים. היוּ שם שׂיחי אמרנתוּס אדוּמים אחדים ויוֹנים באוּ לנקר את הזרעים שהשׂיחים הזריעוּ. רגיל הייתי בבתי מלוֹן, רגיל הייתי להיוֹת יחידי במקוֹמוֹת ניכר, רגיל הייתי להתאכסן אצל מכּירים וידידים – אבל הפּעם שרוּי הייתי ברגש זר מוּזר. מה אעשׂה פה ימים אחדים? למה נפתיתי לבוֹא הנה? מה מזוּמן לי כאן? מה יוָדע לי פה ולא ידעתי מקוֹדם? מה אגלה עוֹד בפילק זה ולא ידעתי בוֹ?… אך הבית עצמוֹ נחמד אף נעים. האנשים עוֹשׂים רוֹשם טוֹב, ולמה אחטט?… שבתי לזוּן עיני בירק הגן, במשחק השוֹקט של אוֹרוֹתיו וּצלליו, ביונים המנקרוֹת בחן. המראה העלה בי את זכר גן העצים אשר בבית אבי, והוּא עמד פתאוֹם כמוֹ חי לעיני. הגן שבהוֹוה נתחלף לי בגן ילדוּתי, ועמוֹ ניעוֹרוּ בי רשמי מראוֹת נשכחים. כמעט שכחתי היכן אני. משהוּ מן השלוה הנכספת ירד עלי, שלוה שבחלוֹם ארוּג מציאוּת נעימה.

והנה שמעתי אצבע מקישה על הדלת.

לקריאתי פתח פילק את הדלת וּפינה את המעבר לאשה גבוֹהה, זקינה אצילה לבוּשה כהים. שׂער כסף, עשׂוּי יפה משני צידי ראשה, יוֹרד וּמכסה את אוֹזניה. פנים חיורים, אף גבנוני הלחיים פוֹרחים באוֹדם ענוֹג. חיוּך דק מרכּך את קוי הסבל סביב פיה.

הכּירי, אמא, את אחי ורעי, את מר רוּדוֹרפר. –אמר פילק אידית.

קמתי וּפסעתי לקראתה.

למה הטרחת את אמך הנה? הייתי נכנס אליה. – נטלתי את ידה וּנשקתיה, כמנהג.

אין דבר, אין דבר, – אמרה האם – באתי להבּיע לוֹ תוֹדה על יחסוֹ הנאה אל בני. רבות סיפר לי בני עליו, גם קרא לפני ממכתביו. אין, לדעתי, דבר מרוֹמם יוֹתר מידידוּת אמת. פילק הוּא בעל נפש רכּה. אף על פי שהוּא עסקן וּמדריך אחירים – הוּא זקוּק למשען. אדוֹני משמש לוֹ משען רוּחני, ועל זאת עלי להוֹדוֹת לוֹ.

השתוֹממתי על לשוֹנה המוּשׂכּלת. אך נזכרתי מה־שסיפר לי פילק פעמים אחדוֹת, שהיא מרבה לקרוֹא ספרי אידית, שהוּא מביא לה – הלשוֹן היחידה שהיא יוֹדעת לקרוא בה.

הגשתי לה כיסא ושבתי לשבת. פילק בהתרגשוּתוֹ רצה לעמוֹד.

– כלוּם אין הוּא כמוֹ שתיארתיו לפניך? – דיבר כנער המדבר על אהוּבתוֹ. ואלמלא הכרתיו, היוּ הדברים גוֹרמים לי מוֹרת רוּח. מפי פילק לא יכוֹלתי לחכוֹת לדברים אחירים.

– כן, כמעט כך תיארתיו לי. – אמרה הגברת גוּטשאל בשבתה על הכיסא ובהשרוֹתה עיניה החכמוֹת העצוּבוֹת על פני. – יסלח לי, אם ארשה לי להגיד לוֹ, כי יש בלבי אליו רגש כאילוּ הוּא בבחינת מה בן שני לי – אחיו הגדוֹל של פילק.

לא היה לפני אלא להרכּין ראשי לאוֹת תוֹדה.

– כבוֹדוֹ ישב עמנוּ, למצער, שבוּע ימים. – אמרה – אין לוֹ מוּשׂג, כמה קשוּרה בוֹ נפשוֹ של פילק שלנו. כוּלנוּ נהיה מאוּשרים לראוֹתכם יחד. כאן הוּא מוּקף תמיד רק אנשים צעירים, שהוּא משפּיע עליהם. טוֹב שיהא עמוֹ איזה זמן מי שעלוּל להשפּיע עליו.

– הוּא אשר אני מדבר אליו, – התערב פילק במאוֹר פנים, כשהוּא סוֹמך ידיו על גב הכיסא של אמוֹ.

– אַל נא תייחס לי הגברת כוֹח השפּעה כזה, – עניתי חלקי, – איני רוֹאה גם את הצוֹרך להשפּיע על אנוֹשיוּתוֹ של פילק. יפה וּשלימה היא מטבע ברייתה.

– כן, זה נכוֹן, מכּירים אנוּ את בננוּ. אבל רוֹאה הוּא יוֹתר מדי את האחירים וּמעט מדי את עצמוֹ. אדוֹני האוֹהב אוֹתוֹ – אני מרשה לעצמי להניח כך – יוּכל לעזור לוֹ לפקוֹח את עיניו גם על דרכוֹ הוּא. זוֹהי גם דעתוֹ של אחי ליאוֹן. אדוֹני יסכים עמי, שאחי הוּא אדם נבוֹן וּבעל נפש… ידעתי, שיש לאדוֹני השפעה טוֹבה על בני.

בטוּח הייתי, שרק אהבת בנה מדברת מתוֹך גרוֹנה, בלי אבק חשבוֹן. אבל ראיתי צוֹרך להשיב לה דברי אמת:

– כּלוּם בטוּחה הגברת, שאני רוֹאה את דרכי יוֹתר ממה שבנה רוֹאה את דרכו?… גם אני, אם כי שוֹנה ממנוּ בכמה בחינות, שייך לאוֹתוֹ סוג בני אדם, שדרכם סתוּמה בפניהם…

– רק מן הדוֹמה אפשר לקבל השפעה. טעוּת היא בידי הסוֹברים, כי השוֹנה משפּיע עלינוּ. אוּלי השפּעה עראית, עוֹברת…

הייתי מלא תמיהה על דקוּת הגדרוֹתיה של האשה הפשוּטה.

היא שבה להוֹדוֹת לי על בוֹאי לביתם וחזרה על בקשתה, שלא אמהר לעזבם. אחר ביקשה סליחה: רוֹב מאמץ בדיבוּר גוֹרם לה חוּלשת הלב. – ויצאה בעזרת בנה, כשהיא משגרת לי חיבּה בנענוּע ראשה.

לאחר רגעים מוּעטים הביאה לי הבת הגדוֹלה שבבית ארוּחה קלה לתוֹך החדר. הציגה את עצמה: שמה רבקה, ואוּלם קוראים לה רגינה. לצערה, אינה יכוֹלה לקחת חבל בעוֹלמוֹ של פילק. יוֹתר מדי היא טרוּדה. חלק גדוֹל מעוֹל הבית מוּטל עליה. פעמים אחדוֹת ניסתה לבקר בקוּרס לעברית, אבל אינה מסוּגלת לקלוֹט הרבה. יוֹתר מדי עייפה היא. אחוֹתה קלארה יוֹדעת עברית… היא הביאה לי משהוּ לכאן, כי חדר האכילה משמש בשעה זוֹ מעין סאלוֹן מיוּחד. דוֹמה היתה במראיה לפילק, כלוֹמר לא יפה. אך אוֹתוֹ הטוֹהר נשקף מעיניה החיוֹת עם תוֹספת רוֹך של אשה. גם היא האדימה בתחילת דיבּוּרה. פתחתי לוֹמר לה דברי חן אחדים, אבל אוֹתוֹ רגע נשמע קול קורא לה, והיא התנצלה ועזבה אוֹתי עם המַגש הגַדול על השוּלחן.

אחרי שסעדתי את לבי (אמנם רעב הייתי) שכבתי על הספּה לנוּח מעט. התנמנמתי, וּמתוֹך נימנוּם ראיתי את רגינה, שנכנסה בחשאי והוֹציאה את המגש.

בשעה חמש, בערך, הקישה אצבעוֹ של פילק שוּב על הדלת. כשנכנס קרא בזריחת הפּנים:

– אם כן, נחת מעט ותוּכל להילווֹת עלי. רצוֹני שתראני בפעוּלתי, איך אני עוֹשׂה נפשוֹת לענייננוּ. רצוֹני שתכיר את הנוֹער שלנוּ, הנוֹער הטוֹב. עכשיו שוֹהים כאן גם אחדים מן הלוֹמדים באוּניברסיטאוֹת. לצערי, פחוֹת מחציים, כלוֹמר, ארבעה, הם אחינוּ לדעה. השאר הם מתבוֹללים גמורים – פּוֹלנים בני דת משה. בנים כחשים.

התקנתי לבוּשי ככל האפשר ויצאתי עמוֹ.

עכשיו עמד אביו בפרוֹזדוֹר מאחוֹרי המכתיבה ודיבר נלהבות, אך בקוֹל עצוּר (מפני האוֹרחים שבחדר האכילה הסמוּך), עם שני יהוּדים בעלי זקן ופיאוֹת. בכל זאת הספּיק לנענע לי שלוֹם בראשוֹ ובידוֹ מתוך חיוּך של רצוֹן.

כשיצאנו החוּצה אמר לי פילק:

– אבא, אף שטרוד הוּא מאד בעסקי הבית, אינוֹ מדיר עצמוֹ מעסקנוּת ציבוּרית. הוֹאיל ואינוֹ יכוֹל לשתף עצמוֹ באסיפוֹת וּבישיבוֹת,

באים ראשי הקהל אליו. כאן הם נמלכים בוֹ בכל עניין חשוּב. יוֹדע אני, שהם עוֹשׂים על פי רוֹב כעצתוֹ. אכן אדם בעל ניסיוֹן ונבוֹן הוּא. אף כי ציוֹני איננוּ. את הציוֹנוּת אינוֹ יכוֹל לתפוֹס. כל הויכוּחים בינינוּ לא הוֹעילוּ לעשׂוֹתה מקוּבלת על דעתוֹ… אפשר שחוּש זה של ציבוּריוּת, אוֹ כמוֹ שאוֹמרים אצלנוּ, “העוֹרק הציבוּרי”, הנחיל לבנוֹ, לדאבוֹן לב שנינוּ…

ראיתי לפני רחוֹבוֹת עיר לא גדוֹלה, אך נקייה ומטוּפּחת, כרוֹב ערי מערב גאליציה, ורבים בה הבניינים החדשים. העירוֹתי על כך לפילק, והוּא ענני:

– כן, עירנוּ יש בה התחדשוּת, בשל התעשׂייה הקטנה המתפּתחת בה. מצב אחינוּ בני ישׂראל כאן לא רע. אבל האנטישמיוּת מרימה את ראשה. צריך להיוֹת עיור שלא לראוֹת זאת.

לא עברנוּ עשׂר פסיעוֹת בלי שמישהוּ ינפנף ברכה לפילק. רוֹב המברכים צעירים וּצעירות, ואפילוּ תינוֹקוֹת. כמה עיניים סקרניוֹת נתלוּ גם בי, הזר. הוּא השיב לכל אחד אם בהסרת הכוֹבע, אם בניפנוּף יד, אוֹ בקריאה: “מה שלוֹמך, יקירי?” אוֹ “מה שלוֹמך, יקירתי?”.

נוֹכחתי כי אמנם הכוֹל מחבבים אוֹתוֹ במקוֹם. ולא התפלאתי על כך: אוֹתוֹ רצוֹן שפיעם אוֹתוֹ תמיד להיטיב, לעוֹרר, לזכּוֹת, בלי לחשוֹב על עצמוֹ, בלי לבקש לעצמוֹ לא רק טוֹבת הנאה, אלא גם עמדה וכבוד – הוּא זיכּהוּ בדרך הטבע, כמוֹ החיבּה שהיתה לוֹ למנה בביתוֹ מאת אמוֹ ואביו ואחיוֹתיו. ומתוֹך שלא עלתה על דעתוֹ, כי מישהוּ יכוֹל לפרש את מעשׂיו לרעה (גם המתנגדים לציוֹנוּת, וגם המרשים לעצמם ללגלג עליו לפעמים) אוֹ גם להעליבוֹ – לא העליבוֹ שוּם אדם ולא נכוה מחוּפּתוֹ. ואם צריך היה לעשׂוֹת לפרקים רצוֹנם של אחירים, אמר במאוֹר פנים: “אחר רבים להטוֹת. אנוּ חיים במדינה וּבתקוּפה של דימוֹקראטיה”. להפך, ברוֹב המקרים ראה זכוּת לעצמוֹ, שאינוֹ מעמיד על דעת עצמוֹ, ודעת האחירים, הוֹאיל והוּטל עליו להגשימה – היתה לוֹ ממילא כדעתוֹ הוּא.

בשביל להכינני סיפר לי בדרך הליכתנוּ על האיגוּדים והחוּגים והקוּרסים שהוּא אב וּפטרוֹן להם, על כל הפעוּלוֹת שהם פוֹעלים והלימוּדים שהם לוֹמדים. שירטט לפני בכשרוֹן דמוּתם של צעירים וּצעירוֹת אחדים, שאוֹתם כדאי לי להכיר במיוּחד – נוֹסף על העלמה ווּרצל שכבר הכּרתי.

ידעתי שאין בידי לעשׂוֹת לוֹ קוֹרת רוּח גדוֹלה מזוֹ, שאראה לוֹ רצוֹן להכיר את מכּיריו וידידיו־חניכיו וחברי־החוּגים שהוּא מנהלם. עוֹד בדרך הליכתנוּ עיכּב אחדים והציגם לפנַי. אחרי חילוּף דברים מוּעטים ראיתי, שקוֹרטוֹב מן החיבה שהגוּ לוֹ אצלוּ גם לי, ריעוֹ שבא לבקר אצלוֹ (הוּא בישר קוֹדם לכוּלם בוֹאי). וּראה, שלא כדרכי, נתפסתי גם אני במקצת לאוֹתה אוירה תמימה וחמימה והתחלתי להתעניין במעשׂים וּבפעוּלות, בדאגוֹת וּבשאילוֹת וּבפתרוֹנים המעסיקים את הדוֹר הצעיר הזה בעיר הקטנה. וּראה, כל אוֹתם הדברים, שקיבלתים כל ימי היכרוּתנוּ רק מפני שהם גוּפי חייו, נראוּ לי, בתוֹך אויר זה, גם חשוּבים חשיבוּת מה מצד עצמם.

ראשוֹנה הביאני אל חדר גדוֹל בבית פרטי. מעין טרקלין עם הרבה תמוּנוֹת גדוֹלוֹת על הקירוֹת. שם ישבה. חבוּרה לא גדוֹלה, כמניין צעירים וּצעירוֹת, בתוֹכם אחדים במדי גימנזיסטים. זה היה החוג להיסטוֹריה של גרץ (“גרץ הקטן” בפוֹלנית! ), שאחת מבנוֹת החוּג איכסנה אוֹתוֹ בהסכמת הוֹריה בביתם. תלמיד אחד היה עוֹזרוֹ של פילק, והוּא הרצה לפני החבירים, ופילק הסתפּק במה שהציג אוֹתי לפני החוּג, אחר ביקש רשוּת מאת העוֹזר, שאל כמה שאילוֹת והעיר הערוֹת. אחר התנצל, שאנוּ מוּכרחים לבקר במקוֹם אחר – ויצאנוּ.

– הם מתעניינים מאוֹד במקצוֹע. גרץ פוֹקח את עיניהם על עבר עמנוּ. לא היה להם מוּשׂג, שהיינוּ פעם עם. הם חשבוּ, שתמיד היוּ יהוּדים כאלה שהם רוֹאים בעירנוּ. – עתה בוֹא אנהגך אביאך אל החוּג הגבוֹה לספרוּת עברית. את החוֹדש הזה אנוֹ מקדישים למבקר ראוּבן בּריינין (אוֹתה שנה ביקר הסוֹפר המפוּרסם את גאליציה ועבר את כוּלה במסע תפארה, וגם בצ. דיבר באסיפת עם). את הקוּרס הזה אני מנהל בעצמי. אין לי למי למסרוֹ. בודאי תשתעמם לשמוֹע מפי שיעוּר בספרוּת העברית. אבל לא זה חשוּב, חשוּב העניין העמוֹק שבני החוּג מוֹצאים במבקר עברי. הם לוֹמדים לדעת, שגם לנו וילהלם פלדמן, אוֹ בּראנדס שלנוּ. הכרה זוֹ חשוּבה לעוֹרר בנוֹער שלנוּ את הגאוֹן

הלאוּמי, להחליש בלבם את ההתבטלוּת מפני הזר. שיטת אחד העם!

ישבתי שם קרוֹב לשעה והקשבתי באוֹרך רוּח להרצאתוֹ הנלהבת והשטחית, שלא חסרה גם טעוּיוֹת גסוֹת אחדוֹת – אבל הם, בני החוּג, שתוּ את דבריו בצמא. כשסיים ליווּהוֹ כוּלם בעיניים מליאוֹת תוֹדה.

אחר כך, עם דימדוּמי השקיעה, הייתי אוֹרח מַחריש בישיבה של איזה ועד להקמת בית עם. הישיבה נתקיימה בביתוֹ של אחד מפּרחי הגבירים. איחרנוּ קצת ונכנסנוּ באמצע הדיוּן. פילק הלך על בהוֹנוֹת רגליו, ביקש סליחה והציג אוֹתי לפני הנאספים המעטים, שעיטרוּ את השוּלחן עמוס ה“כּיבּוּד”. הכלים וה“כּיבּוּד” היוּ נהדרים. עקרת הבית, היא היא היוֹשבת ראש בוַעד הזה, בּרוּניטית צעירה, בעלת עיני קטיפה מתוּקוֹת, ניהלה את הישיבה וגם פיקחה על האוֹרחים, שיתכּבּדוּ מטוּב השוּלחן. משרתת נוֹכרית, יפה מאוֹד בצמת גרטכן וּבסינר לבן, הגישה את התה בספלים עדינים.

נוֹדע לי באוֹתה ישיבה, שכבר נקנה המגרש במקוֹם סמוּך למרכזה של העיר, וכי מצוּי כבר חצי הסכוּם הדרוּש לבניין וּבקרוֹב יחוֹגוּ את חג יריית אבן הפּינה. פילק ביקש רשוּת הדיבוּר והביע תוֹדה לעסקנים, וּביחוּד לבעלת הבית, שחלקה במגבית הוּא “יחיד במינוֹ”. הישיבה לא ארכה הרבה, וּכשקמוּ הנאספים ממקוֹמוֹתיהם, הגישני פילק אל בעלת הבית הגברת קליין (היא רישרשה חמוּדוֹת בשׂמלת משי כהה עם שרשרת זהב דקה על צוארה שהסתעפה עד אזוֹרה) והיא הוֹשיטה לי שנית את ידה מתוֹך מצב רוּח וָרוֹד ביוֹתר בשל הישיבה הפוריה וקראה:

– ובכן זהוּ ידידוֹ של פילק שלנוּ. נעים מאוֹד. אדוֹני ירגיש עצמוֹ בחוּגנוֹ כמוֹ בחוּג משפּחה.

פניה היוּ משוּלהבוֹת קצת והעיניים התיזוּ גיצים. היא לא יכלה ברגע זה להקדיש עצמה לנוּ, כי נטל עליה לוֹמר כמה דברי חיבה לכל אחד מן הנפרדים.

– הרי זוֹ אשת חמוּדוֹת, – לחשתי על אוֹזנוֹ של פילק.

ציוֹנית נפלאה! – השיב לי בברק עין – הערב תכיר אוֹתה. קבענוּ טיוּל לילי אל החוּרשה. גם היא תהיה שם. וּבכן – פנה שוּב אל הגברת קליין – לא נפריע יוֹתר. אני שׂמח מאוֹד על עניין בית העם שמתקדם יפה. הצלחה יוֹצאת מן הכלל. כשיהיה לנוּ בית עם, נהיה לכוֹח, יכבדוּ אוֹתנוּ. כך טבעם של בני אדם: מי שיש לוֹ נוֹתנים לוֹ עוֹד. וּבכן, בערב לפני ביתך. יוֹצאים יחד בשעה עשׂר.

– כמוּבן, כמובן. אני כבר טוֹעמת מראש את נעימוּת הטיוּל. להתראוֹת, יקירי. להתראוֹת, מר רוּדוֹרפר, לא ניתן לוֹ להשתעמם אצלנוּ. בזה יהא בטוּח. אנוּ נדאג לכך.

ירדנו לרחוֹב. החמה כבר שקעה שקיעה קיצית ריחנית. הרחוֹב היה מן החדשים, רוּבוֹ בנוּי וילוֹת נאוֹת עם גני פרחים ועצים צעירים. בשעה זוֹ היה מראה הרחוֹב רך ונעים מאוֹד, כמעט חגיגי. התנוּעה, כנראה, לא היתה רבה בוֹ, כי כמה זוּגוֹת וחבוּרוֹת טיילוּ בוֹ באמצע הדרך.

– “רחוב המיליונרים”, כך קוֹראים לרחוֹב זה. מאחינוּ בני ישׂראל גָרים בוֹ רק עשירים מספר, – הסביר פילק – רוּבוֹ תפוּס בידי הפּקידוּת הגבוהה. גם אחדים מן הפּרוֹפיסוֹרים של הגימנסיה גרים כאן. אלה ואלה אנטישמיים גמוּרים.

– במה בעצם האנטישמיוּת שלהם? כלוּם הם מזיקים ליהוּדים? – שאלתי, כמעט מתוֹך פיזוּר הדעת.

– לאוֹשרנוּ, עדיין אינם יכוֹלים להזיק. החוּקה האוֹסטרית מגינה עלינוּ. אבל את רעלם אינם חוֹשׂכים ממנוּ בכל מקוֹם. גם בגימנסיה. אף כי רוֹב התלמידים משלנוּ הם, והם גם המצוּינים שבתלמידים – הם מגלים לנוּ את בוּזם תמיד. אבל, הרי זה השׂאוֹר שבעיסת הציוֹנוּת, לא כן? כך לימדנוּ הרצל. בלי האנטישמיוּת לא היינוּ יכוֹלים לפעוֹל גם המעט שאנו פוֹעלים. הנה לא רחוֹק מכאן, בודאי קראת בעיתוֹנים, בבּוֹכניה, היוּ הפגנוֹת של פוֹעלי המכרוֹת נגד היהוּדים עם שבירת חלוֹנוֹת, שדידת חנוּיוֹת וגם מכוֹת לא מעט. חמישה פצוּעים קשה. כמוּבן, מן היהוּדים. מעשׂה ה“לוּדוֹבצים”. גם אצלנוּ מתגברת מפלגה זוֹ, המוּנהגת בעיקר על ידי כמרים שׂוֹנאי ישׂראל. לצערנוּ, יש גם יהוּדים המחזקים ידיהם. הנה רוֹפא הבהמוֹת שלנוּ, ד“ר פּוֹרדס, אף הוּא מכריז על עצמוֹ כ”לוּדוֹביץ" והוּא נדחק אל הקלוּב שלהם… בוּשה וחרפה! ערכנוּ לוֹ פעמיים “סירינאדוֹת” – והוּא בשלוֹ… אדם חסר רגש כבוֹד.

הפסיק בעניין זה וסיפּר לי, כי יש לוֹ שיעוּר בשעה זוֹ, אבל הוּא דחה אוֹתוֹ ליוֹם אחר, כדי שיוּכל להקדיש עצמוֹ לי. כשעברנוּ על פינת רחוֹב אחת, ביקש ממני שאמתין לוֹ בפינה, והוּא עצמו רץ אל אחד הבתים הקרוֹבים, עמד, הפשיל ראשוֹ וקרא אל הקוֹמה השנייה:

– הללוֹ, מוֹסבּאך! הללוֹ! הודיעוּ לך, כי בעשׂר נצא אל החוּרשה? ובכן, תדייק! אין לי את מי לשלוֹח להוֹדיעך שוּב. – וכשחזר אלי:

– הוּא בחוּר מצוין, לוֹמד בלבוּב רפוּאה. חוֹשב ללכת

לאיטליה כדי להתמחוֹת במחלוֹת טרוֹפּיוֹת בשביל ארץ ישׂראל. הוּא גם כוֹתב מאמרים חשוּבים. כבר הדפּיס אחדים. דוקא על ענייני דימוֹגראפיה של היהוּדים. מוּמחה גדוֹל במקצוֹע. עוֹמד בחליפת מכתבים עם גדוֹלי הסוֹציוֹלוֹגים היהוּדים. מנבּאים לוֹ עתידוֹת… עוֹד מעט שמוֹנה, נלך

הביתה לאכוֹל, תספיק לנוּח מעט, וּבעשׂר נצא לטייל. יהיה טיוּל מעניין. ואני – בין תשע לעשׂר אלך לסדר כמה עניינים דחופים.

בעשׂר הדקות שהלכנוּ עוֹד בדרך הביתה סיפּר לי פילק על הגברת קליין. היא בת משפּחה טוֹבה מאוֹד, אף כי חסידית. בת גילוֹ. יש לה שתי אחיוֹת צעירוֹת הלוֹמדוֹת בחוּגים. נישׂאה רק לפני חמש שנים, ויש לה ילדה בת ארבע וילד בן שנה. אינה צריכה לטפּל בהם, יש לה שירוּת מספּיק. בעלה בן למשפּחה פּשוּטה, אבל מצליח מאוֹד בעסקים, ונתעשר מאוֹד באיזוֹ קבלנוּת צבאית יחד

עם שוּתף בטארנוּב. היא, ריינה’לי, כך הם קוֹראים לה, היא עטרת ראשוֹ, הוּא מעריץ אוֹתה ונוֹתן לה אמצעים וּרשוּת לעשׂוֹת כל מה שלבה חפץ. אשה הגוּנה מאוֹד, אף כי נראית כחוֹפשיה ביוֹתר ביחסים. את כל זמנה (וגם חלק הגוּן מהוֹנה – לחש על אוֹזני, כאילוּ מישהו שוֹמע) היא נוֹתנת לעניין הלאוּמי. טמפּרמנט ציבוּרי נפלא! ויחד עם זה – אשה במלוֹא מוּבן המלה.

כשבאנוּ למלוֹן כבר ישבוּ האוּרחים אל השולחנוֹת ואכלוּ,

לפילק ולי היה ערוּך שוּלחן קטן בפינה (המשפּחה אוֹכלת לאחר שהאוֹרחים יוֹצאים מחדר האכילה), הוּא, פילק, הממהר תמיד לאיזה תפקיד, אוֹכל תדיר, חוּץ משבת וּמוֹעד, עם האוֹרחים.

בעצם נוֹח היה לי כך. לא נעים היה לי להסב כאוֹרח בטלן אל שוּלחן אחד עם אנשים מיוּגעים מעמל יוֹמם.

לאחר הארוּחה, שהוּגשה לנוּ בידי האחוֹת הקטנה, מאניה, שבגלל שוּמה שׂעירה בלחיה הימנית היתה מצדדת פניה תמיד, שלא תיראה, קם פילק, וּבגחנוֹ אלי אמר:

אתה תיכּנס לחדר ותשכב מעט, ואני אסדר אילוּ עניינים ואשוּב לקרוֹא לך. כדאי לך שתישן שעה.

אמר ונעלם.

בחדר מצאתי כבר את המיטה והספה מוּצעוֹת. זכרתי כי לי יוּחדה המיטה, אף ראיתי על ידה על כיסא את מזודתי הקטנה. הוֹצאתי מכּוֹננית הספרים את “כה אמר זרטוּסטרה” בתרגוּם פרישמאן, שכבתי בהסיבה וקראתי לאוֹר מנוֹרת החשמל הקטנה שעל השידה.

לא קראתי זמן רב, כי העייפוּת של הנסיעה וריבּוּי העניינים של היוֹם גברה עלי ונרדמתי.

פילק העירני בזמן:

– שׂמח אני שישנת מעט. עתה לא יכני לבי, אם הטיוּל יארך עד אחרי חצוֹת. בדיוּק עכשיו מתחיל הירח עוֹלה. אם לא יהיה ערפל – וּנקוה שלא יהיה – ניהנה מטיוּל נפלא.

ירדתי וסידרתי קצת לבוּשי.

בפרוֹזדוֹר אמר:

– סלח רגע. אלך ואוֹמַר לילה טוֹב לאמא.

וּבשוּבוֹ פנה אל אביו, שהיה תפוּשׂ בשיחה עם יהוּדי יוֹשב למוּלוֹ:

– המפתח יהיה תחת הסף.

– כן, פילוּש, כמוֹ תמיד. אני יוֹדע.

עברנוּ את הרחוֹב הארוֹך. אחר פנינוּ למרכז החנוּיוֹת. בדרך נלווּ עלינוּ שניים מן החבוּרה, שהלכוּ גם הם שמה. פילק הציג אוֹתנוּ ופתח בשׂיחה עֵירה. משם פנינוּ לרחוֹב אחר ולבסוֹף ל“רחוֹב המיליוֹנרים”. לאוֹר הלבנה שכבר התרוֹממה באוֹפק, טהוֹרה מאדמוּמיתה, ראינוּ ליד ביתה של הגברת קליין חבוּרה שרוּיה בתנוּעה, וקוֹלוֹת הגיעוּ משם. היה שם כמניין אנשים צעירים, בחוּרים ובתוּלוֹת. אחדים הכרתי כבר מבעוֹד יוֹם. אחד הוֹביל עמוֹ כלב גדוֹל קשוּר ברצוּעה.

מוֹסבּאך כבר בא? – שאל פילק מתוֹך התעוֹררוּת.

כן, הוּא למעלה.

יוֹתר מדי הם מתייחדים שם. קליין איננוּ בבית… – התחכם מישהו

– Honni soit qui mal y pense! – קרא פילק.

על ריינה’לי אפשר לסמוֹך, – אמרה אחוֹתה של הגברת קליין.

אחד נתן פיו בין שתי כפוֹת ידיו וקרא קריאת גבר: קוּקוּריקוּ!

מה? כבר אחרי חצוֹת? – נראה ראשו של מוֹסבּאך בעד החלוֹן שבדירת קליין.

השוֹמעים צחקוּ.

– רדוּ כבר! רדוּ! כבר רבע אחרי עשׂר.

נתברר שהם לא היוּ שם ביחידוּת. גם האחוֹת הצעירה מיתה אִתם. הם ירדוּ במדריגוֹת ומוֹסבּאך נשׂא בידו סל. האחוֹת ביקשה כל הזמן לקחתוֹ מידוֹ והוּא סירב למסרוֹ: – "איני רוֹצה לתת לך “סל”.

– בשביל הפּיקניק? – גחן אחד על הסל.

– תראה, לכשתגיע השעה.

– האוֹרח פה? – שאלה הגברת קליין – מכיר את אחוֹתי שרה? ואת בת הזקוּנים שלנוּ, את מירה’לי? זוֹהי! וזה מוֹסבּאך. – רבוֹתי, אַל נקים רעש לפני שיצאנוּ מרחוֹב זה. הערילים יצדקוּ, אם יכעסוּ עלינוּ. כבר שעת שינה.

היא היתה לבוּשה שׂמלה בהירה וסוּדר משי, שנראה לאוֹר הלבנה ככחוֹל, על כתיפיה.

נסתדר זוּגוֹת־זוּגוֹת! – פיקד מוֹסבּאך – בדיוּק ששה זוּגוֹת וחצי. אני לוֹקח עלי גם את החצי, כלומר, את העלמה… נוּ, מי היא החצי?…

החבוּרה זזה בהמשך הרחוֹב. בראש הלכה הגברת קליין. מוֹסבּאך עם הסל מימינה והאחוֹת הצעירה משׂמאלה. פילק הלך עם העלמה ווּרצל. בחלקי עלתה שׂרה, אחוֹתה של הגברת קליין. הלכוּ באמצע הדרך. הרחוֹב היה שקט, לילי. רק מבית זה אוֹ אחר נשמעה נגינת פסנתר. באילוּ מן הגזוֹזטראוֹת ישבוּ אנשים ושׂוֹחחו, אף צחקוּ. כמה בתים כבר היוּ שרוּיים באפילה, שדריהם הקדימוּ לשכב. מאחוֹרי אחת הגדירוֹת נשמעה נביחת כלב, שעמד בפנים נשען בכפוֹתיו אל יסוֹד האבנים וצעק על חבירוֹ המוּבל ברצוּעה. זה השׂתער עליו בזעם, אך בעליו משכוֹ ברצוּעה והרגיעוֹ בלטיפה. הלבנה התרוֹממה, הבתים והעצים, וּבפרט גגוּת הפּחים, הבהיקוּ באוֹר מכסיף, צוֹנן. האויר היה יבש ללא סימן של טל.

פּסט! – פנה מוֹסבּאך וקרא לאחוֹר.

נסתפּקוּ ההוֹלכים בשׂיחת שניים.

בת זוּגי, שחשבה אוֹתי לאדם רציני ביוֹתר, דיברה על עיר מוֹלדתה צ. ועל חיי החברה בה. היא קבלה על הריקנוּת של הדוֹר הצעיר: הנערוֹת שוֹאפות רק לנישׂוּאים, והצעירים – לקאריירה ול“פּארטיה” טוֹבה. אלמלא פילק, אפשר היה להתייאש. הוּא היחידי המלבּה בהם את זיק האידיאליזמוּס. אבל כמה זמן יוּכל להחזיק את הזיק חי? החיים חזקים יוֹתר. לא די ללמוֹד קצת עברית וקצת היסטוֹריה וּלדבר על ארץ ישׂראל. בזה לא די. צריך לעשׂוֹת מעשה – לקום ולעלוֹת לארץ. היא קוֹראה את “הפּוֹעל הצעיר” המתקבל משם, והיא רוֹאה באיזה סבל נתוּנים הפּוֹעלים שעלוּ לארץ: במחסוֹר, בקדחת, ביחס לא הוֹגן מצד האיכּרים. אבל בסבלם יש טעם, הם עוֹשׂים דבר של ממש, הם מניחים את היסוֹד לחיים שיצמחוּ ויעלוּ. והנה מעירם צ. לא עלה עוֹד איש לארץ ישראל, רק מדברים ומדברים. פעמים אחדוֹת בשנה עוֹרכים חגיגה, אוֹ נשף לטובת הקרן הקיימת, מדברים גבוֹהה, אבל לידי מעשׂה אין מגיעים. פילק אמנם החליט זה כבר לעלוֹת, אבל אין היא מאמינה שהוּא יוּכל לבצע את החלטתוֹ. יוֹתר מדי הוּא קשוּר במשפּחתוֹ, יוֹתר מדי רך הוּא וּמפוּנק. ואילוּ גם עלה – כלוּם הוּא יוּכל להיות פּוֹעל, עוֹבד אדמה, לעמוֹד בכל הפּגעים? הוּא חלש בגוּפוֹ. הם אוֹהבים אוֹתוֹ כוּלם, הם מחזיקים לוֹ טוֹבה על כל מה שהוּא עוֹשׂה בשבילם מתוֹך אידיאל – אבל הם יוֹדעים גם את “גבולוֹתיו”. בשוּם פנים אינה יכוֹלה לתאר לעצמה את פילק עוֹבד אדמה.

הנערה הדוֹברת היתה צעירה, אוּלי בת שמוֹנה עשׂרה אוֹ תשע עשׂרה, והתפּלאתי על כוֹח שפיטתה, על בהירוּת מחשבתה וּראייתה האמיצה.

– וּמדוּע לא תקוּמי אַת, שאַת כל כך דעתנית, ותעלי לארץ? לא רק פוֹעלים, גם פוֹעלות דרוּשוֹת שם, – אמרתי לה.

– אני? – ענתה והשהתה רגע תשוּבתה – אני? להגיד לוֹ את אשר עם לבי? יחידה אני מתיראה לצאת לעוֹלם רחוֹק וקשה זה. לכך אין בי האוֹמץ. הסביבה שגדלתי בה לא פּיתחה בי את הכוֹח הזה. ואני – יחידה…

מה יכוֹלתי להשיב על נימוּק גלוּי וחוֹתך זה, שיוֹצא מפי נערה צעירה, לחלל את אמיתה בדבר בדיחה לא נתנני לבי. אחרי שתיקת מה אמרתי:

– גם אני מתלבט זה כמה ברעיוֹן זה – לעלוֹת לארץ – ואיני יכוֹל לקוּם ולעשׂוֹת מעשׂה, חוּלשה היא בנוּ.

– נכוֹן, רק חוּלשה, – ענתה כנוֹזפת בעצמה וגם בי.

בינתיים כלה הרחוֹב ויצאנוּ למרחב פתוּח. ממרחק לא רב נראתה החוּרשה כגוּש שחוֹר מסתמן בחלל המוּצף נוֹגה הלבנה; מזה היה שׂדה תפּוּחי אדמה גדוֹל וּמזה שׂדה סלק לבהמוֹת. הקלחים הכבידים של אלה ואלה נחוּ בשוּרוֹת ישרוֹת, נמתחוֹת לאין סוֹף, מַשחירוֹת וּמכסיפות לסירוּגין.

אחרי השׂדה נראה כר דשא רחב. האדמה היתה משתפּלת לצד החוּרשה, חוּרשת ליבנים לא צפוּפה. עתה הוּתרה הרצועה (גם של הכלב! ) והמהלכים היוּ מדברים וקוֹראים זה לזה בקוֹל, אף כי עדיין הלכו בשוּרה זוּגוֹת־זוּגוֹת.

מוֹסבּאך! שמא כבר תראה לנוּ מה שאתה יכוֹל? – קרא מישהוּ.

בת זוּגי הסבּירה לי, כי מוּנדק מוֹסבּאך זה הוּא שד משחת. יוֹדע הוּא לחקוֹת לא רק קוֹלוֹת של חיוֹת ועוֹפוֹת, אלא גם של כל מיני כלי זמר, מחליל וחצוֹצרה עד לבטנוּן וּפסנתר. גם תזמוֹרת שלימה יוֹדע הוּא לחקוֹת. אפשר להתפקע מצחוֹק.

לא! – ענתה הגברת קליין בטון אפּיטרוֹפּסי, כשהיא עוֹמדת וּפניה לאחוֹר – הנוּמר שלוֹ יהיה אחד האחרוֹנים בתוֹכנית – כשנשב במעגל על העשׂב.

אחרי מהלך עשׂר דקוֹת נסתיימוּ השׂדוֹת והתחיל האפר הגדוֹל. היה מי שרצה לעלוֹת מיּד על העשׂב, אך ההוֹלכים בראש הוֹסיפו לילך בדרך, ורק לפני החוּרשה פנוּ שׂמאלה, וּכשהרחיקוּ מן הדרך כמאה צעדים, עמדוּ. זה היה המקוֹם, שבוֹ היוּ נוֹהגים להתאסף מזמן לזמן. במקוֹם זה נכנס האפר בצוּרת לשוֹן לתוֹך החוּרשה, והליבנים עמדוּ מסביב בחצי גוֹרן כשוֹמרים זקיפים. פה ושם היוּ מוּטלוֹת אבנים, ששימשוּ להם מוֹשב, כשהעשב היה לח. אבל בלילות יבישים ישבוּ כוּלם על העשׂב, דיברוּ את דבריהם ושׂיחקוּ את משׂחקיהם. כשעמדוּ רגלינוּ בתוֹך החלקה הנאה, המסתוֹרית משהוּ, כבר עמדה הלבנה על החוּרשה וכתר של כסף עוֹטר את ראשה. הזוּגוֹת נתפרדוּ ונתערבּבוּ זה בזה. פילק נתן זרוֹעוֹ בזרוֹעי ונלחץ אלי באהבה:

– אין לך מושׂג, איזה נוֹער יקר הוּא זה. אף על פי שלא כוּלם ציוֹנים מוּשלמים והם מדברים פּוֹלנית. אני מאמין שיעלה בידי להביא אחדים מהם שיעלוּ לארץ ישראל. מוּבן, שעלי לשמש להם מוֹפת – אם אני לא אעלה, לא יעלוּ גם אחירים. איך כתוּב? “קשוֹט עצמך תחילה”.

תחילה התהלכוּ קצת בחלקה. אחדים רדפוּ זה אחר זה באפר אוֹ בין האילנוֹת. מוֹסבּאך העמיד את הסל בין רגליו המפוּשׂקוֹת והמשיך שׂיחוֹ עם הגברת קליין.

והנה מחאה זוֹ כף אל כף וקראה:

– בוֹאוּ, חברה, ונשב. יש אתנוּ אוֹרח חשוּב, ידידוֹ של פילק שלנוּ. נשב ונספר לוֹ מחיינוּ, והוּא יספר לנוּ מחייו, ונכּיר זה את זה לתוֹעלת שני הצדדים. אנוּ מקוים שהוּא יבלה עמנוּ ימים יפים. לא רב הוּא מה שאנוּ יכוֹלים להציע לוֹ, ואם נישאר חייבים לוֹ – ידע שאנוּ בעלי חוֹב ישרים ונאמנים לשלם למוֹעד הנכוֹן.

– בּראווֹ, רייבה’לי! – קרא פילק – גם הפעם הצטיינת כנוֹאמת בחסד עליוֹן.

לא עברו רגעים מוּעטים והחבוּרה כוּלה ישבה על העשׂב היבש, ערוּכה שוּב זוּגוֹת־זוּגוֹת, אף כי בצירוּף אחר. הפעם ישבתי אני מימינה של מלכת הערב וּפילק משׂמאלה, ולא ברוּר היה, בעצם, בת זוּגוֹ של מי היא. באין מוֹצא הייתי מסיח חליפוֹת עמה ועם זוֹ שמימיני: עלמה קצת כבידה בגוּפה, ואף שלא מנעה עצמה מצחוֹק, היוּ כל דרכיה בכובד ראש. שמה מאניס, מרים מאניס, והיא בחרה לדבּר אידית, מפני שחיבּבה לשוֹן זוֹ והיא “מאמי־לשון” שלה בבית מיוֹם שנוֹלדה ועד היוֹם.

– כמה שנים היא מדברת בלשון זוֹ? – הערמתי לשאול.

– אני יכוֹלה להגיד לוֹ. התחלתי בת שנה, והריני מדברת זה עשׂרים וארבע שנים. נמצא, שאני בת עשׂרים וחמש. בתוּלה זקינה, בעצם.

– נא, נא, – טפחתי על ידה – חיבבתי כבר זקינוֹת ממנה…

נתנה ריינה’לי את רשות הדיבוּר לפילק, שיספּר בקצרה, מה עוֹשׂים ומה היוּ רוֹצים לעשׂוֹת ואינם יכוֹלים.

אבל פילק העיר, שכדאי להציג תחילה במלים אחדוֹת לפני האוֹרח את כל הנאספים, אף שעל אחדים מהם כבר סיפּר לי.

אמרה ריינה’לי:

– את הדבר הזה ייטיב לעשׂוֹת מוֹסבּאך. אך בתנאי מפוֹרש: מינימוּם של הוּמוֹר.

– טוֹב, – השיב מוֹסבּאך – אני יכוֹל לעשׂוֹת זאת בלי הוּמוֹר כלל.

– זה לא! – ענוּ קוֹלוֹת אחדים בבת אחת.

עלי להוֹדוֹת: מימַי לא ידעתי מעיין נוֹבע כזה של חריפוּת דקה. לכל אחד נתן כאראקטריסטיקה קצרה, אך חַדת קוים וּמליאה חיוּת, משהו של קאריקאטוּרה דוֹקרת, אך לא פוֹצעת, וכן אמנם חשבתי בלבי: קאריקאטוּריסט בעל־פה מצוּין! ויוֹתר מכוֹל הצליח בכאראקטריסטיקה של הכלב, שישב על אחוֹריו בלי הרצוּעה, גבוֹה כמעט כאנשים והקשיב בכוֹבד ראש לדברי מוֹסבּאך. וכן נוֹדע לי, כי שכנתי לימיני, מרים מאניס, היא סוֹציאליסטית אדוּקה, כלוֹמר, חבירה של פוֹעלי ציוֹן, אך נתוּנה בקוֹנפליקט מוּסרי קשה, מיוֹם שהפסיקה את לימוּדיה באוּניברסיטה וּבאה לנהל את בית החרוֹשת לפארקיט של אביה. אמנם ניצוּלם של שלושים פוֹעלים, נוֹכרים רוּבם, אינוֹ משׂא כבד על המצפּוּן, אך מבחינת הצדק המוֹחלט, כידוּע, דין פרוּטה כדין מאה…

נכוֹן? – שאלתי את שכנתי.

כנכוֹן הלילה, – ענתה. ולא ידעתי, אם היא מאַשרת את דבריו אוֹ סוֹתרת אותם.

אחר כך תיאר פילק, בלי הוּמוֹר אך בנעימה מלבּבת, את פרשת פעוּלוֹתיהם הלאוּמיוֹת במקוֹם. השתדל לא להבליט את עצמוֹ, אך לא יכוֹל לסלק עצמוֹ ממרכז כל הפעוּלוֹת. היה הרבה צער בדבריו על מיעוט הנעשׂה, וּבעיקר על שׁעירם האהוּבה לא זכתה עדיין לשוּם בא כוֹח בארץ ישראל, והרי ערים קטנוֹת משלהם יש להן אחד אוֹ שניים שעלוּ לארץ.

– נוּ, ור' חיים יוֹאל? – זרק מישהוּ.

הכוֹל פרצוּ בצחוֹק גדוֹל. הסבּירה לי ריינה’לי, שזהוּ זקן מוּפלג, שעלה לפני שנה למוּת בירוּשלים.

עתה הגיע תוֹרי לספּר על עצמי. ניסיתי להשתמט ולא עלה בידי.

– פשוּט, נשב ונשתוֹק עד שיספר, – אמרה ריינה’לי, ושילבה ידיה על לבה.

הכוֹל נשתתקוּ, נשמע רק רישרוּש עלי הליבנים בחוּרשה, רישרוּש מסתוֹרי כמעט בשעה זוֹ.

– סבּוֹטאז'? – אמרתי.

– מעין זה, – השיב מוֹסבּאך – נקוה שלא יצא לבטלה.

פילק התחנן אלי בעיניו.

באין ברירה נקטתי טוֹן של בדיחה וסיפּרתי להם בקצרה משהוּ מחיי וּמנסיוֹנוֹתי. סיימתי: “לפי טיב ציוֹנוּתי אני שייך לסוּגכם, והרי אתם רוֹאים, כי אכן באתי אליכם”.

דברי, כמוֹ דברי כל השאר, נתקבלוּ ברצוֹן.

עתה הגיעה שעת סעד הלב. נתברר, שהסל של הגברת קליין הכיל הרבה. גם כיסיו של פילק, שלא היוּ חשוּדים על שוּם דבר, שפעוּ המוֹן דברים טוֹבים. הופיע גם בקבוּק של יין “כרמל” וכוֹסית אחת. הכוֹל שתוּ על פי התוֹר מאוֹתה כוֹסית. מלבד הפירוֹת הרעננים, היוּ גם תמרים מצוּיינים, כליוֹת של דבש, זכר לארץ ישראל; אף כי אחד הבחוּרים, בנוֹ של בעל חנות דיליקאטסין, העיד עליהם, שהם מארם נהריים.

– אין דבר, ארם נהריים אינה רחוקה מארץ ישראל. והרי גבוּלנוּ ההיסטוֹרי הוּא נהר פרת, – אמר פילק.

אחרי הטעימה, שהיתה מלוּוה אמרוֹת בדוּחוֹת לרוֹב ושנתברר שאינה מספּקת כלל, כי אחירים תבעוּ עוֹד, קמה החבורה על רגליה והתפזרה שוּב זוּגוֹת־זוּגוֹת לשם שׂיחה בשניים. בחלקי עלתה הפעם ריינה’לי עצמה, כלוֹמר, היא שילבה זרוֹעה בזרוֹעי וּמשכתני אל האפר הגלוּי.

היא דיברה אלי על פילק. הם אוהבים אוֹתוֹ כוּלם. וּמדוּע לא יאהבוּהוּ? נשמה כשירה ואידיאליסט נלהב כמוֹהוּ, שאינוֹ חי אלא בשביל האחירים וּבשביל האידיאה, איך אפשר לא לאהוֹב אוֹתוֹ? פגם קשה יוּטל בחייהם, אם הוּא ייעדר מתוֹך חבוּרתם. יש סכנה שהכוֹל יתפּוֹרר. אבל ברור להם, בייחוד לה, שהוּא לא יוּכל לבעוֹר כך זמן רב. הוּא יאוּכּל סוֹף סוֹף. הוּא כבר בן עשׂרים וחמש (אדוני ראה, שיש כבר סימני קרחת בראשוֹ?) ולא הגיע לשוּם תכלית. אף לא יוּכל להגיע. יוֹתר מדי הוּא נתוּן לאחירים משיחשוֹב על עצמוֹ. וּבכן אין לפניו דרך אחרת אלא לעלוֹת לארץ ישראל. והרי זה חלוֹם חייו. אבל הוּא לא יצלח להיוֹת פּוֹעל. ידוּע להם, שבריאוּתוֹ אינה כשוּרה. הוּא ירש, לאסוֹנוֹ, את לב אמוֹ. הוּא גוּפוֹ חוֹלם על עבוֹדת אדמה, אבל זהוּ חלוֹם מסוּכּן בשבילוֹ. הוּא יוּכל להיוֹת שם אוֹ מוֹרה אוֹ פקיד. ויש לסייע לוֹ בכיווּן זה. אוּלי אני, שיש לי בודאי קשרים בלבוּב, בין גדוֹלי הציוֹנים, אוּלי אוּכל להשׂיג בשבילוֹ איזוֹ המלצה בעלת ערך. הם נכוֹנים לעזוֹר לוֹ לעלוֹת באביב הבא. הוֹריו אינם אמידים כלל ולא יוּכלוּ לשׂאת בהוֹצאוֹת הדרך. אבל הם, חביריו, יסדרוּ את הדבר בדרך כבוֹד – יסדרוּ לוֹ הלואה (אסתניס הוּא ולא יסכים לקבל פרוּטה מאחירים). נכוֹן, יש גם צד של אמבּיציה בדבר, הם מעוּניינים, שיהיה להם בא כוֹח בארץ ישראל, ואין כפילק ראוּי להיוֹת ראשוֹן…

לא יכוֹלתי שלא להסכים לדבריה. הם נראוּ לי, אבל מה כוֹחי לעשׂוֹת בשבילוֹ? נזכרתי, כי פעם בעברי באחד:הכפרים ביקש ממני נער גיבּן בפוּנדק, כי אמליץ עליו ב“טאגבּלאט”, שידפיסוּ שם את “יצירוֹתיו”. אמנם הכּרתי אחדים מן הציוֹנים בלבוּב, אבל מסוּפק הייתי, אם יש להם איזוֹ השפּעה על העניינים בארץ ישראל גוּפה. הבעתי לה את ספיקוֹתי בנידוֹן זה, אך היא עמדה על־דעתה, שאנַסה. מוּבן, בשביל פילק אעשׂה כל מה שבכוֹחי. גם אני רוֹצה, שפילק יהיה בארץ ישראל. גם מטעם אֶגוֹאיסטי – כשאעלה ארצה, אמצא שם ידיד נאמן כמוֹהוּ…

עוֹד הרבינוּ שׂיחה על פילק, היא דיברה עליו בחוֹם רגש, באהבת אם ואחוֹת, ואני לא נוֹח היה לי, שאיני יכוֹל לדבּר בחוֹם כזה. הסתפּקתי במה שאישרתי את כל דבריה. אחר כך דיבּרה מעט גם על עצמה, על בעלה, על שני ילדיה, וּביחוּד על אחיוֹתיה. היא היללה אוֹתן מאוֹד. גם אני יכוֹלתי לשׂמחתי להוֹסיף דברי שבח אמיתיים על אחוֹתה שׂרה, שהלכה עמי בדרך. בעלה מצליח מאוֹד בעסקיו. ייתכן לוֹמר, שהוּא כבר עשיר. בכל הנוֹגע לחיי המשפחה – הוּא סוֹמך עליה. אֵמוּן כזה באשה הוּא בימינוּ חזוֹן לא נפרץ, לא כן? והיא – תוֹכניתה זוֹהי: אחרי שנים אחדוֹת, וּכשיגדלוּ הילדים מעט, והם יגיעוּ למצב שיוּכלוּ להבטיח קיוּמם בארץ – יעלוּ. לפי חשבוֹנה יכוֹל הדבר לצאת לפוֹעל לאחר ארבע אוֹ חמש שנים. בעלה מסכים לעלוֹת, הוּא חוֹשב להקדיש עצמוֹ לפיתוּח התעשׂייה בארץ. לעת ההיא הם מביאים, כמוּבן, בחשבוֹן את פילק. העיקר, שיוּכל להתקיים שם בשנים הראשוֹנות, עד עלוֹתם.

בינתיים נשמעוּ קריאוֹת לשוּב וּלהמשיך בתוֹכנית, כי הזמן אינוֹ עוֹמד. שני זוּגוֹת, שהעמיקוּ בין הליבנים, התמהמהוּ, וּמבדחוֹת מאוֹד היוּ הקריאוֹת שהליצנים שלחוּ אחריהם. סוֹף סוֹף ישבנוּ שוּב כוּלנוּ

על העשב, בסדר אחר קצת. היה, כנראה, מי שדאג לסדר הזה. אני ישבתי הפעם בין פילק ובין אחוֹתה הצעירה של ריינה’לי. אחת הצעירוֹת שרה בקוֹל קטן אך ערב מאוֹד כמה שירים, בתוכם “שם במקוֹם ארזים” ו“אוֹיף דעם פּריפּיצ’יק”, וגם שיר פּוֹלני־עממי אחד.

הגיעה שעתוֹ של מוֹסבּאך החַקאי. אבל הוּא דחה באמתלאוֹת שוֹנוֹת. נקטה ריינה’לי את התכסיס המנוּסה שלה: “נשב ונשתוֹק” – ונתרצה. הייתי פעמים רבוֹת בקאבּאריטים, בוַארייטה – חַקאי כזה לא שמעתי מימַי. אלוֹהים חננו עשׂרוֹת קוֹלוֹת והוּא שלט בכוּלם שליטה גמוּרה. היוּ מקוֹמוֹת שהמסוּבּים נפלוּ על העשׂב והתפּתלוּ מצחוֹק. שכנתי החזיקה ברגלי כמוֹ בעוית. ביחוּד הייתי נדהם בשעה שנתן את “הקוֹנצרט־הסימפוֹני” עד היוֹם איני יכוֹל להסבּיר לעצמי את היכוֹלת הפינוֹמינאלית הזאת, לחבּר קוֹלוֹת רצוּפים בזמן כאילוּ הם נשמעים בבת אחת.

בכל פעם שסיים צרחוּ אחדים בקולות לא להם: "בּיס, מונדק! עוֹד פעם! " הוּא נענה פעמיים אוֹ שלוֹש. אחר כך הודיע בבאס רציני: “פיניטא לא קוֹמדיה”. שוּם הפצרה לא הוֹעילה עוֹד. היה למוֹסבּאך אחר.

– חבל, אילוּ היה עוֹד “כּיבּוּד” אפשר שהיה מתרצה, – התלוֹצץ הפעם גם פילק.

שוּב שרה הזמרת שירים אחדים, שרוּ גם בשני קוֹלוֹת, וגם במקהילה. לסוֹף קמה העלמה מאניס וקראה:

עתה נשיר את “השבוּעה” באידית.

השיר הזה היה חביב על הכוֹל. קמוּ כוּלם על רגליהם, עמדוּ וּפניהם למזרח, כלוֹמר, לחוּרשה, הרימו ידיהם וּפתחו: “מיר הייבין די הענד קעגין מזרח אוּן שווערין”.

על כל הקוֹלוֹת גבר קוֹלוֹ של מוֹסבּאך, שעשה אוֹתוֹ טינוֹר רוֹעד.

– הוֹאיל וכך, נשיר גם את “התקוה” – אמר פילק. ולא חיכּה להסכמת האחירים ופתח מיד: “כּל עוֹד בלבב פּנימה”.

הכול עמדוּ דוֹם ושרוּ ברגש.

כשסיימו, אמרה הגברת קליין:

– וּבכן, כנראה, נגמרה התוֹכנית. מה השעה?

– רק שתים עשׂרה וחצי, – ענה מוֹסבּאך.

כלוֹמר, באחת נהיה בבית. כך הבטחתי לבעלי.

– התוֹכנית הצליחה למעלה מכל תקוה, – אמר פילק, מביט כשוֹאל אל כל בני החבוּרה.

הכוֹל הסכימוּ עמוֹ.

זזנוּ בדרך חזרה העירה. הלבנה עברה כבר את רוֹם הרקיע. לא היה סימן לערפל. הכוֹל נראה בוֹלט בנוֹגה הכּחלחל. הכוֹכבים המעטים שנראוּ באור החזק נוֹצצוּ

כמו בליל חורף. מרחוֹק נראוּ גיבּוּבי הבתים והעצים של העיר כצללים עבים רוֹבצים על הארץ. כל הבתים היוּ אפילים, חוּץ ממגדל גבוֹה אחד, שאוֹר קטן, אדמדם, ניצנץ בראשוֹ. הוּא מגדל השעוֹן המוּאר כל הלילה. רוּח קלה נשבה מאחוֹר, מן השפילה. קלה, אך צינה בה. בעוֹד הכוֹל מסיחים בעליצות, נשמע קוֹלה של מרים מאניס:

– רבוֹתי, אני רוֹעדת מקוֹר. – והתחילה לרוּץ לפני המחנה על פני הדרך, כאוֹמרת לחמם עצמה. אחר עמדה וחיכתה לבאים.

– באמת כל כך קר לך? – ניגש אליה פילק ראשוֹן.

– באמת. איני יוֹדעת מה היה לי, אבל אני רוֹעדת מקוֹר. – שיניה נקשוּ בפיה.

פשט פילק את מעילוֹ ותלה אוֹתוֹ על כתיפיה. היא סירבה תחילה והחזירתוּ לוֹ. אבל הוּא לא הניח לה. ולא עוֹד אלא שהכריח אוֹתה ליתן את ידיה לתוֹך שרווּלי המעיל. גם פּרף את כפתוֹרי המעיל על חזה.

הוּא נשאר בשרוולי הכוּתוֹנת הלבנים, החזייה הקצרה גילתה את מַחשוֹף הלבן שבּינה ובין המכנסיים. מראהוּ היה מצחיק, אבל מצב רוּחוֹ היה מצוּין.

הגברת קליין משכה אוֹתי בידי, וּבגחנה אל אוֹזני:

– זהוּ פילק. את הנשמה הוּא מוּכן ליתן.

העלמה ווּרצל, ששתקה בשעת כל הטיוּל, מכוּנסה בתוֹך עצמה, ריטנה בקירוּב מקוֹם:

– שטוּת כזו!. הוּא עלוּל להצטנן יוֹתר ממנה.

הכלב רץ בראש ההוֹלכים כשהוּא מוֹתח בכוֹח את הרצוּעה שבידי מוֹסבּאך. פה ושם נתן עליו מאחוֹרי הגדר אח נרגז קוֹל, שהיה דוֹמה בדוּמיית הלילה כמהדהד בחלל ריק. הכלב ניסה להשיב, אך בעליו השתיקוֹ: “דוֹם, פּשא קריב!”

כשנכנסנוּ לרחוֹבוֹת העיר, היה שוֹטר מזוּין מתהלך על המדרכה, הוּא עמד וקרא אל החבוּרה:

פאנוֹביה! (אדונַי! ) הביתה. השעה מאוּחרת.

ליוינוּ כוּלנוּ את הגברת קליין עד ביתה, הבעל עמד למעלה והשקיף מן החלוֹן הפּתוּח ומוּאר באוֹר רפה, הוּא חיכּה לה.

– כבר אחת? – תמהה ריינה’לי, מלמטה.

– ורבע, אבל אין בכך כלוּם. גם אני חזרתי רק לפני חצי שעה. היה מעניין?

מאוֹד, – ענוּ קוֹלוֹת אחדים.

היא נפרדה מכוּלנוּ ברוֹב חביבוּת. נתנה למרים מאניס את הסוּדר, וזוֹ החזירה לפילק את המעיל. אחר כך ליותה כל החבוּרה את פילק ואוֹתי, אוֹרחוֹ, עד בית המלוֹן. נפרדנוּ בחשאי, שלא להעיר את הישינים בבית.

על השוּלחן עמדוּ שתי כוֹסוֹת חלב וצלחת מליאה עוּגוֹת טוֹבוֹת.

יד רגינה במעל הזה. קח עוֹד עוּגה, הן טוֹבוֹת, – אמר פילק, כשהוּא גוֹמע מן החלב הקר ולוֹעס בתאוה את העוּגה.

סבוּר הייתי, שהוּא ירבּה לדבּר קודם השינה, אבל טעיתי: אך התפּשט ושכב והתכּסה עד סנטרוֹ בשׂמיכה, אמר לי:

– היה טיוּל יוצא מן הכלל. ליל מנוּחה, יקירי.

לא יצאוּ שני רגעים ושמעתי את נשימת הישן שנת ישרים.

ואני, כטבעי על משכב חדש, לא יכוֹלתי להירדם.

זכרוֹני העביר לפנַי כל מה שראיתי ושמעתי משעת שבאתי לכאן. הכוֹל היה טוֹב ויפה ונעים. היוּ דברים שהסבוּ לי בדיחוּת הדעת והיוּ דברים שהעלוּ בלבי רגש חם. אבל דבר אחד היה ברוּר לי – עלי להסתלק מכאן. כי מה אעשה פה עוֹד? שוּב אותה “תוֹכנית” בקצת שינוּיים? שוּב אלך עם פילק לבקר בשיעוּרים ובישיבוֹת של עסקנים? שׂיחה שנייה, דוֹמה לראשוֹנה, עם הגברת גוּטשאל? ואוּלי שוּב טיוּל לילה אל החוּרשה? ואפשר במקומו מין Five o’clock בביתה של ריינה’לי? לא! די לי במה שנתנסיתי היוֹם. גם מוֹסבּאך הגאוני, שעדיין לא דיבּרתי עמוֹ, לא משך את לבי. דוֹב אני, שמוֹליכים אוֹתוֹ בחבל לראוה? יוֹדע אני כבר כמעט כל הנעשה בחוּג תמים זה. מנוּי וגמוּר: אני נוֹסע מהר.

היו בי מעין שתי הכּרוֹת־רגשוֹת נאבקוֹת: חיבּה וחוֹבה לפילק ולנלוים עליו, כוּלם אנשי חמוּדוֹת, אדיאליסטים קטנים, השׂמיחים לחברתי ורוֹצים להנעים לי, וּכנגדן מעין הרגשה של בדידוּת, מעין יראה לחרוֹג מתוֹך קליפתי, להתחייב בנפשי במה שאין בכוֹחי לעמוֹד בוֹ. מתוֹך היאבקוּת שני הרגשות הללוּ הייתי מתהפך מצד אל צד, מרחיב את עיני לתוֹך חלל החדר, שהיה מוּאר למדי, אף כי תריס החלוֹן מוּגף, ועוֹצם את עיני בחזקה מתוֹך רצוֹן להירדם, בלי יכוֹלת למשוֹך עלי את השינה.

ולא סרה ממני זוֹ מוּעקת המראוֹת והמחשבות. היה בי איזה פחד סתוּם להישאר פה, מאוֹתוֹ מין הפחד שהיה תוֹקפני לעתים בילדוּתי להישאר יחידי בין זרים.

ברוּר היה: עלי להסתלק מחר. והרי לא הבטחתי לשוּם אדם שאשאר יוֹתר. מה שהם הציעוּ לי בטוּב לבם אינוֹ מחייב אוֹתי. האחד שיצטער באמת, הוּא פילק. אבל הוּא הרי ירש מאמוֹ “הבנה מתוֹך אהבה” ויסלח לי. אגיד לוֹ פשוּטוֹת: “צר לי מאד, אבל אנוּס אני לחזוֹר ברכּבת היוֹצאת בצהריים”. ברוּר לי, שהוּא יזכּני בעיני האחירים. כי על כן פילק הוּא. וּכבר תיארתי לי, היאך הוּא הוֹלך בבוֹקר מאיש לאיש ומוֹדיע, שעלי לחזוֹר היוֹם בצהריים וּמבקש מאלה ששעתם פנוּיה לבוֹא וללווֹתני אל התחנה.

מחשבה זוֹ הקלה לי וחיזקה אוֹתי. ומתוֹך תוֹקף ההחלטה נרדמתי.

העניין נעשׂה בקלוּת יוֹתר ממה שחוֹשש הייתי על משכבי בלילה.

פילק נבהל רגע מהוֹדעתי, אחר הצטער, וּבסוֹף השלים ברוּח טוֹבה. הוֹאיל ואיחרנוּ קוּם (פילק רגיל היה לשכב עד תשע ומעלה, וגם אני איחרתי להקיץ) ועד שנתלבשנוּ ואכלנוּ פת שחרית – לא נשאר לי עד הנסיעה אלא כשעתיים בלבד. הצעתי לפילק, שילך עמי לסייר מעט את העיר. אתמוֹל ראיתי רק מקצתה, ומי יוֹדע, אם מזלי יביאני לכאן עוֹד פעם?

הוּא הסכּים בשׂמחה.

כשעה התהלכנוּ ברחוֹבוֹת העיר. תכוּפוֹת נפגשנוּ עם מכירים מאתמוֹל: היוּ גם התוַדעוּיוֹת חדשוֹת. העלמה ווּרצל נטפלה אלינוּ לחצי שעה, שפנוּיה היתה בין שיעוּר לשיעוּר.

חזרנוּ לבית המלוֹן. לרצוֹני הכניסני פילק לחדר אמוֹ, לשם פרידה.

האשה האצילה ישבה בכוּרסא גבוֹהה ורגליה עטוּפוֹת בסוּדר, אף כי לא קר היה. היא כבר ידעה, כמוּבן, על נסיעתי. הביעה את צערה על כך, אף ביקשה סליחתי על מה שדיברה אלי אתמוֹל. “לב אֵם הוּא לפעמים פחוֹת חכם מראשה”. הפעם, קוֹדם שאני עוֹזב אוֹתם (אוּלי, על מנת לבוֹא עוֹד פעם?), יש לה בקשה אחת אלי: שלא אגרוֹם לוֹ לפילק לחכוֹת זמן רב לתשוּבתי על מכתביו. זה אצלה העיקר. יוֹדעת היא את נפש בנה…

הבטחתי לה, ונשקתי את ידה. היא הניחה בשעת מעשה את ידה השמאלית על ראשי, כמברכת אוֹתי. הדבר גרם לי רעד הלב.

רגינה דאגה לשוּלחננוּ הקטן, שיהא מוּכן לפני הארוּחה הכללית. קלארה הגישה. היא התנצלה, שלא יכלה לקחת חלק בטיוּל: חשה בראשה. הקטנה לא היתה בבית: בשעה זוֹ יש לה שיעוּר בנגינה.

כחצי שעה לפני צאת הרכּבת באה מרכּבה ועמדה לפני הבית, מוּכנה להוֹליכנוּ אל התחנה. במרכבה באוּ שלוֹשה מן המשתתפים בטיול: שׂרה, היא אחוֹת הגברת קליין, העלמה ווּרצל ומוֹסבּאך. הם באוּ ללווֹתני.

אביו של פילק לחץ את ידי בחזקה מאחרי המכתיבה:

– בודאי שעתוֹ דחוּקה. חבל. שמחנוּ מאד. אני מוֹדה לוֹ בשם כל ביתי.

החזרתי לוֹ תוֹדת לב בשביל כל ביתוֹ.

יצאנוּ וּפילק בראש. הוּא רץ לפנינוּ לבדוֹק את המרכבה, אם ראויה היא לתפקידה.

ג

עתה הגעתי לעיקר סיפּוּרי.

כשחזרתי מצ. היה נראה לי, שעניין פילק נסתיים אצלי. אבל לא כן היה. מכתביו היוּ עתה חריפים וסוֹערים משהיוּ. אנוּס על פי הבטחתי לאמוֹ, החזרתי לוֹ תשוּבה,לפחוֹת אחת על שלוֹשה מכתבים, אבל מכתבי הלכו הלוֹך וקצוֹר. באחד ממכתביו הוֹדיעני, כי רגינה נתארסה עם בנוֹ היחיד של בעל אחוּזה. בקרוֹב תהיה החתונה (שמא יש צל של אפשרוּת, שאבוֹא לחתוּנה?) והיא תצא לגוּר באחוזה. מצב האם, לדאבוֹנם, הוֹלך ורע. כמעט אינה יוֹרדת מערשׂה. הרגליים נפוּחוֹת ואינן נוֹשׂאוֹת אוֹתה. הוּא יצטרך, כנראה, לנטוֹת שכם יוֹתר בחוֹבוֹת הבית. אבל גם בריאוּתוֹ אינה כשוּרה. הוּא שרוּי בחוֹם, אמנם קל מאד, אבל בלתי פוֹסק. הוּא גם משתעל, אלא שאין הוּא נוֹתן דעתוֹ על כך. העיקר, שפעוּלתוֹ הלאוּמית נסתעפה הרבה. בית העם עוֹמד בבניינוֹ. הוּא הצליח לעשׂוֹת כמה נפשוֹת חדשוֹת לענייננוּ, ויש תוֹכנית להקים אגוּדה כדת וכדין. עזרתה החוֹמרית של ריינה’לי מוּבטחת. הסתתם של ה“לוּדוֹבצים” גוֹברת, ויש לנגד את הברזל בעוֹדוֹ רוֹתח…

מכתב זה עורר בי מחשבוֹת על פילק. סימני חוליוֹ הביאוּ דאגה בלבי. כתבתי לוֹ שוּרוֹת חמוֹת אחדוֹת, והן גרמוּ לוֹ להשיב מכתב ארוֹך שלא כרגיל. על מכתב זה והבאים אחריו לא החזרתי תשובה. אחר כך באה תקוּפה של העדר מכתבים. והנה, כעבור מספר ירחים, הגיעני מכתב ורוֹד במעטפה כחוּלה, כוּלוֹ צהלה, והוּא פוֹתח במלים: “בן אדם, אמוֹר לי מזל טוֹב! – נתארסתי”. ומכאן ואילך פרשת האירוּסין. המדוּברת היא מרים, מרים מאניס. יוֹם אחד, בשעת בין ערביים, פגשה אוֹתוֹ ברחוֹב. אמרה לוֹ: “רצוֹנך לטייל עמי מעט מחוּץ לעיר, בדרך לחוּרשה?” מוּבן שהסכים, אך יצאוּ מן הרחוֹב, נתנה זרוֹעה בזרוֹעוֹ ואמרה לוֹ: “חשבתי בזמן האחרוֹן הרבה על שנינוּ וּבאתי לכלל החלטה להציע לך, שנינשׂא זה לזה. אחי הצעיר כבר בן עשרים, והוּא מבין יפה בעסק. גם אחוֹתי עוֹזרת על ידוֹ. עד החתוּנה עוֹד אוֹסיף לעבוֹד בבית החרוֹשת, אחרי כן נראה מה נעשׂה. המטרה האחרוֹנה, כמוּבן, היא: ארץ ישׂראל. ייתכן שהנסיעה תבוּצע מהר מן המשוֹער”. הוּא נדהם רגע. אמנם היתה בלבוֹ חיבּה למרים, אבל לא פחוֹת ממנה חיבב גם אחירוֹת. אמת הדבר, אוֹתה גם כיבּד מאד, על שוּם אוֹפיה ויכוֹלתה לחיוֹת לפי רצוֹנה, בלי להתחשב בדעת אחירים. אבל לא עלה על דעתוֹ, שדוקא היא מיוּעדה לוֹ, היא בעלת ההשקפוֹת הסוֹציאליסטיות… איך שהוּא, עוּבדה היא: מרים מאניס ופישל גוּטשאל – מאוֹרשׂים. אחר כך בא הימנוֹן עליה, על מרים. כאילוּ הסיר מלבוֹ את ביתוֹ, את חביריו, אפילוּ את אמוֹ הנערצה הזכיר בשלוֹש מלים: “אמא, כמוּבן, מאוּשרת”, ולא יוֹתר. כל העוֹלם נצטמצם במרים, וּמרים עצמה נתפּשטה על כל העוֹלם. בשוּלי המכתב באוּ שוּרוֹת מוּעטוֹת כתוּבוֹת בידי מרים עצמה. אידית כתבה וּכתב יוֹשר לה נשי־אמיץ. אינה מסכימה כמוּבן, לכל הגוזמאוֹת של פילק. כמה עוּבדות דוֹרשוֹת הגהה. אבל בטוּחה היא, שהתחבּרוּתם תהיה מבוֹרכת. לאחר שפילק יתחזק בבריאוּתוֹ – יעמידוּ חוּפּה ויעלוּ לארץ ישׂראל. עכשיו ארץ ישׂראל חשוּבה בשבילוֹ עוֹד יוֹתר משהיתה – בשל אקלימה החם. היא בטוּחה, שאשׂמח לבשׂוֹרה, והיא לוֹחצת את ידי מרחוֹק, לחיצה של חיבּה וידידוּת, שקנתה לה בזכוּתוֹ של פילק.

שוּרוֹת ישרוֹת אלוּ עשׂו עלי רוֹשם יוֹתר מכל המכתב. משהוּ לא רגיל נהר מתוֹכן אל לבי. מדבריה למדתי ברוּר, מה טיב חוֹליוֹ של פילק. יוֹצא, שהיא פרשׂה כנפיה עליו מדעת. היא ידעה שמצב חזהוּ אינוֹ כשוּרה (לא “הלב שירש מאמוֹ” הוּא בעוֹכריו), והחליטה להיות לוֹ למגן. על טיפּוּס כמותה אפשר לסמוך: היא תעשׂה הכוֹל כדי להבריאוֹ ו“להציג רגלוֹ בדרך החיים”, כדבר דוֹדוֹ ריינהארד (נבוּאה נזרקה בוֹ בריינהארד!).

שׂמחתי למזלוֹ של פילק, שהיה טעוּן עתה רחמים יוֹתר מבשנים הקוֹדמות. שׂמחתי על כך כמכּיר, כידיד, כאדם. אבל כבר ברגעים הראשוֹנים הרגשתי גם טיפּה של עצב בשׂמחתי. מעין דיכדוּך נפש שלא מדעת. חזרתי וקראתי את שוּרוֹתיה המעטוֹת בשוּלי המכתב. כל המכתב שלמעלה כמוֹ בטל בשוּרות אלוּ. היה בהן בשבילי משהוּ יוֹתר מגילוּי אנוֹשי. כמעט ראיתי בחוּש את היד הכוֹתבת את הכתב, גם את הדמות הנטוּיה על הגיליוֹן, אף את פניה של הכוֹתבת. כל דמוּתה, כפי שזכרתיה מליל הטיוּל, אף קוֹלה בדבּרה עמי, ריצתה על פני הדרך רוֹעדת מקוֹר, תנוּדת יריכיה ברוּצה וּשׂערה המתבדר לאוֹר הלבנה, הליכתה במעילוֹ של פילק, המעיל הגברי הקצר, הפּרוּף בקושי על חזה. את כל אלה קסמוּ והעלוּ לעיני השוּרוֹת הללוּ. ניסיתי לטוֹרדה ממוֹחי ולחשוֹב על התוכן האנוֹשי שבמלים הפשוּטוֹת – ולא עלה בידי, עד שהתחלתי רוֹגז על עצמי. אוּלם רוֹגזי לא שיכּך את דמיוֹני, וּלהפך, תמיה הייתי על עצמי: מכל אלה שהכרתי באוֹתוֹ יוֹם הביקוּר בצ. רק דמוּתה קמה וחיתה בי בהתמד עקשני כזה. והרי אז לא עשׂתה עלי כל רוֹשם בנשיוּתה. אדרבה, אחירוֹת היוּ יפוֹת בעיני ממנה. ריינה’לי, למשל, היה לה חן רב, שהצית בי הירהוּרים. גם אחוֹתה, שׂרה, נתקבלה על לבי בדיבוּרה הנעים, גלוּי הלב. גם אחוֹתוֹ השנייה של פילק, קלארה, היתה רבת חן. וּבה, במרים, לא ראיתי אז כלוּם. ולא עוֹד, אלא שדמוּתה היתה אז כבידה בעיני, וּמה שדיברוּ בה מתח עליה קו של גברוּת לא מלבּבת. וּראה, עכשיו, משאוֹרשׂה לוֹ לפילק וכתבה אלי שוּרוֹת מספר, בלשוֹן עממית פשוּטה – חיתה בי פתאוֹם בתוֹאר חמדה! לא ידעתי נפשי.

מצב נפשי זה לא נסתלק ממני כשבוּע ימים. לא אחת תפשׂתי עצמי, שאני מוֹציא את המכתב וקוֹרא את תוֹספתה של מרים. את המכתב כוּלוֹ לא זיכּיתי בשׂימת עין. יש שמתוֹך התנערוּת פתאוֹם זרקתי את הגיליוֹן לתוֹך מגירת שוּלחני, מתוֹך החלטה נפרצה לא לנגוֹע בוֹ יוֹתר. ואחרי זמן מה ראיתיו שוּב בידי.

הייתי אז שוּב בלבוּב, נתוּן לסבך ענייני. זנחתי את תוֹרת המשפּטים ונסיתי לעבוֹר לפילוֹסוֹפיה והיסטוֹריה. אוּלי יעלה בידי סוֹף סוֹף לגמוֹר לימוּדי, ואז אוכל לחשוֹב על נסיעה לארץ ישׂראל, שזוֹ היתה עוֹמדת לעיני תמיד כאוֹתה יד המוֹרה את הדרך על פרשת דרכים. הימים היוּ ימוֹת החוֹרף ונכנסתי לעבוֹדה בשקידה, שלא ידעתי כמוֹתה זה שנים רבות. משוּלחני לא פסק גל של ספרים, ולא הסתפקתי באלה, אלא הייתי יוֹשב שעוֹת בבית הספרים האוּניברסיטאי. רק לאחר שבועיים אוֹ יוֹתר החזרתי תשוּבה לפילק על מכתבוֹ. בירכתיו במלים חמוֹת לאירוּסיו. הבעתי שׂמחתי על המאוֹרע, אף ניבּאתי לוֹ תקוּפה חדשה, תקוּפת בריאוּת ואוֹשר, בחייו. כתבתי לוֹ משהו על עצמי. הרגשתי מעין חוֹבה לתקן מה שפגמתי בבלי דעת בידידוּתנוּ אחרי מכתבוֹ האחרוֹן. בסוֹף, כמסתבר מאליו, הוֹספתי שוּרוֹת תשוּבה אחדוֹת לה, למרים. התאמצתי לנקוֹט טוֹן רשמי ככל האפשר. אך לא יכוֹלתי שלא להוֹסיף מתוֹך התרגשוּת הלב: “אני מחזיר לך לחיצת יד לבבית במאד מאד”. מלים פשוּטוֹת וּרגילוֹת מאד, ואף על פי כן נדמה לי שגיליתי בהן יוֹתר ממה שרציתי לגלוֹת. וּלאחר ששלחתי את המכתב עוֹד נקפני לבי, שמא תבין היא, מרים, מה שיקעתי במלים אלו. אף כי, מצד אחר, רציתי שתבין.

תשוּבה על מכתב זה קיבלתי רק כעבוֹר חוֹדש. הפּעם בלי תוֹספת שלה. פילק התנצל, שהיא טרוּדה מאד בעסק. לרגל העסק נסעה לקראקוּב ותשוּב רק לאחר שלוֹשה ימים, והוּא אינוֹ רוֹצה להשהוֹת עוֹד את המכתב. (כאילוּ לא השהה אוֹתוֹ חוֹדש ימים! ) בכלל נעשׂוּ עתה מכתביו של פילק נדירים יוֹתר. והדבר היה מחוּור לי; הם מספיקים לעצמם. אין להם צורך ל“שלישי לברית” (כך, בודאי, היה פילק מצטט את שילר!). לא הצטערתי על כך. דרשתי להם כל טוּב וסבּוֹתי את לבי לעסקי אני, שהספיקוּ לי באוֹתם הימים. במשך כל אוֹתוֹ החורף קיבלתי עוֹד מכתב אוֹ שניים. אחר כך באה הפסקה ממוּשכת.

בחג הפסח הייתי בבית אבי. אחר כך חזרתי ללבוּב. עם בוֹא האביב ועוֹלמוֹ של הקב"ה עמד בליבלוּבוֹ, בא בי שיכרוֹן. גני העיר, בפרט “פארק קילינסקי” הגדוֹל והנהדר שמחוּץ לעיר, משכוּני החוּצה. עניין הלימוּדים נתרוֹפף בידי שוּב, והתחלתי לפקפּק, אם יפה בחרתי. ניעוֹרה בי שוּב, כדרכי, תשוּקת הנדוּדים. הצוֹרך לנסוֹע, ביחוּד, למקוֹמוֹת של טבע נאה. שנים אחדוֹת חוֹשב הייתי על נסיעה להרי הטאטרה ועל הליכה ברגל לעֵבר הוּנגריה. אפשר אסע שמה.

והנה – שוּב “והנה” – כבחצי חוֹדש מאי – "בירח מאי נפלא ההוֹד'', כדבר היינה – הוּבא לי מכתב כתוּב בסדר הפוּך: הפּוֹתחת היא מרים, והוּא כוֹתב קצרוֹת אחריה. והמכתב אינוֹ שלוּח מצ., אלא ממעוֹן המרפּא הידוּע שבקארפּאטים ש'. שם המקוֹם בראש הגיליוֹן, מוּדפּס יפה על טוֹפס של בית מלוֹן – הפעים את לבי. אף היא, בכתב פחוּז קצת, כוֹתבת הפעם פוֹלנית. וּבכן, עד כאן הגיעוּ הדברים! אנוּסה היתה, המסכּנה, להוֹבילוֹ לש., ועוֹד לפני העוֹנה. מצבוֹ, כנראה, הוּרע במידה מרוּבה. טוֹן המכתב עצוּר מאד. היא השתדלה אפילוּ להיוֹת בדוּחה, מתארת קצת את המקוֹם, את הנוֹף, את החיים במלוֹן. אבל מכוֹתלי הדברים ניכר היה ברוּר מה מצבוֹ של פילק. ואם דבריה כיסוּ טפח, באוּ דבריו וגילוּ, כדרכוֹ, את הכול. בקלוּת חוֹלנית כתב על שני “שטפי הדם שהיו לוֹ: אחד באמצע החוֹרף ואחד בחוֹל המוֹעד של פסח. אבל הכול עבר בשלום”. הרוֹפא מבטיח, שהפגם הקטן ניתן לתיקוּן, אם יאחזוּ באמצעים ראוּיים – והריהוּ בידי מרים. גם הרוֹפא סוֹמך עליה. העיקר הוּא הביטחוֹן. וּשניהם, גם הוּא וגם מרים, מליאים אמוּנה עזה בחיים, שהוּא ישוּב בקרוֹב לאיתנוֹ ויעלוֹ לארץ ישׂראל.

עיקר שכחתי: שניהם ביקשוּ ממני, כמעט השביעוּני, לעשׂוֹת עמהם חסד ולבוֹא אליהם לימים אחדים. מזג האויר נפלא, הנוֹף קוסם. בית המלוֹן טוֹב וריק למחצה. והמחירים צנוּעים מאד. אם ארצה – אוּכל לשבת עמם גם ירח ימים, עד תחילת העוֹנה הגדוֹלה.

איני יוֹדע מה היה לי – ישבתי וכתבתי גלוּיה: מחרתיים אני בא. ואני מתוַדה מיד: כל נימה שבי רצתה לראוֹת את מרים. רציתי לראוֹתה על רקע זה של טבע הדוּר, של חיים בשביל אחר, את מרים באנוֹשיוּתה הזכּה – לא יכוֹלתי לוַתר על החוייה הזאת. כל מחשבה של פיקפוּק, כל חשש של מצפוּן, כל רגש חיסה על פילק – הכוֹל נדחה בכוֹח הרצוֹן להיות בקרבתה של מרים.

קם בי איזה גל של מרץ, איזה רוֹן עלוּמים, אשר לא ידעתים זה שנים. איזה סיפּוּק מעצמי, מגוּפי, מבשׂרי ודמי. ביישוּב דעת מפליא עשׂיתי תוך יוֹם אחד את כל ההכנוֹת הדרוּשוֹת. קניתי אילוּ מלבוּשים הוֹלמים את מעוֹן הקיץ. אפילוּ מקל הרים בצוּרת גרזן. גם מתנוֹת קניתי בשביל שניהם (הרי חייב אני להם מתנה אחרי אירוּסיהם!), חפצים קטנים, לא יקרים.

כשהכוֹל היה מוּכן, הוֹדעתי לבעלי הדירה שגרתי אצלם, כי נוֹסע אני לשבוּע אוֹ לשבוּעיים, וביקשתי מהם רק דבר אחד: לאַורר בכל יוֹם את חדרי במשך שעוֹת מספר. הלכתי לתחנה הוינאית וקניתי כרטיס עד סאנץ ישן, היא התחנה האחרונה לפני ש., ואחרי המתנה של חצי שעה באה הרכּבת ונסעתי.

המסילה הפּוֹנה דרוֹמה מטארנוּב נכנסה לנוֹף הרים ירוֹק, אוֹתוֹ נוֹף שהוּא כל כך אהוב עלי. וביוֹתר נתעלה בי רוּחי, כשעברתי מן התחנה לעגלת סוּסים מכוּסה כילה בכביש הרץ בתחתית הרים, המתנשׂאים מימין הנוֹסע; וּלמטה מן הדרך, בעוֹמק רב, שוֹטף נהר הדוּנאיץ, נהר עז, מתגון בכל גוֹני השמיים והאויר אשר בנוֹף חמד זה. כך נסעתי עד בואי לעיירה ק., וּמשם בדרך עוֹלה מן הנהר עד מקוֹם המרפא, שאינוֹ אלא יישוּב כפרי גדוֹל. בכל מפגע העין גבעוֹת והרים, נקרות ועמקים, רוּבם מכוּסים עצי מחט, אוֹרן ותוֹרנית, ומיעוּטם חלקוֹת שׂדה יפוֹת, חרוּשות וזרוּעוֹת, אוֹ אפרים

עטוּפי דשא. זעיר שם חלקת טרשים חשׂוּפה, אך גם בה שׂיחים וּסבכים ירוּקים. שבילים וּמשעוֹלים מתפּתלים בכל עֵבר. והנה כבר הבניינים הראשוֹנים: בתחילה בקתוֹת איכּרים, אחריהן וילוֹת קטנות וּגדוֹלוֹת, בסגנוֹן הררי, בתוֹכם גם בנייני לבינים אדוּמים, ובניינים עם מגדלים נאים, עם גגוֹת גבוֹהים משוּפּעים וּכתוֹבוֹת עליהם. העגלה דהרה בעליצוּת רבה על הדרך, עד שבאנוּ למרכז היישוּב, שם מקוֹם תחנוֹתן של העגלוֹת.

שניהם עמדוּ ברחבה וחיכו לי. אך קפצתי מעל העגלה, ראיתים עוֹמדים כמעט נוֹגעים זה בזה. פניו היוּ טוֹבים. הוּא שמן מאז ראיתיו באחרוֹנה. היה לבוּש חליפה טוֹבה. השינוּי היחיד שחל בוֹ: סוּדר ירוֹק, מקוּפּל, היה כרוּך על צוארוֹ. אבל אוֹתה, את מרים, כמעט לא הכרתי. קוֹמתה כאילוּ גבהה. לא היה בה סימן לאוֹתוֹ כוֹבד הגוּף, שהרגשתי בה באוֹתוֹ ליל הטיוּל. לבוּשה היתה שׂמלת בד ספּוֹרטיבית, תפוּרה בטעם, לראשה מגבעת פּאנאמה קטנה, מוּטה כלשהוּ על אוֹזנה. השׂיער הכּהה הבהיק מתחתיו בשפע. ועיניים חכמוֹת וחמוֹת דוֹברוֹת וּמאירוֹת את הפּנים הגלוּיים, האמיצים, המפיקים רוֹך בריא, פשוּט וטבעי. כוּלה קסמה לי כחזיוֹן חלוֹם שנראה בהקיץ.

פילק ניפנף לי בכוֹבעוֹ בלכתוֹ לקראתי. שׂערוֹ נתקלש והקרחת כבר נתפּשטה על שטח הגוּן של קוֹדקדוֹ. הוּא תפס את ידי בשתי כפּיו. מיד חשתי את לחוּתן הזרה. כמה רגעים החזיק אוֹתן, מביט לתוך עיני הבטה עליזה־עצוּבה ולא קירב פניו אלי.

– אמרתי למרים, כי תבוֹא, ואמנם באת. נדמה לי, כבר נצח לא התראינו. לא אמרתי לך, מרים?

מרים באה והחזיקה גם היא בשתי ידי:

– תודה לך. לא נשכח את מעשׂך זה. איך היתה הדרך?

– נפלאה. פני שניכם רעננים.

– אנוּ כאן כבר שבוּע ימים. הכוֹל: האויר, המזוֹן, הטיוּלים מרבים בריאוּת.

פילק לא זז ממרים. זכרתי, שהיה תמיד מסתער ליטוֹל מידי האוֹרח את המשׂא שהוּא נוֹשׂא. הפעם יצא ידי חוֹבתוֹ באמירה סתמית:

– מלתחתך, כנראה, כבידה. תהיה עמנוּ לפחוֹת שבוּע ימים. לא כמוֹ אז, בצ., שברחת אחרי יוֹמיים.

– איני אץ הפעם.

הלכנוּ משם ברגל כברת דרך. עברנוּ על גשר קטן מתוּח על פלג הרים צר, וּפנינוּ בשביל עוֹלה, כבוּש בתוֹך עֵשׂב, אל בית מלוֹנם, שהיה בעל שתי קוֹמוֹת גדוֹלוֹת, דוֹמה קצת לבית המלוֹן של הוֹרי פילק, בהבדל זה, שמרפּסות גדוֹלוֹת היוּ תלוּיוֹת בחזיתוֹ, משׂוּרגוֹת חבלבּלים פּוֹרחים.

ואוֹרנים מגוּדלים עמדוּ סביב ולפניו גינת ורדים עם מקלוֹת צבוּעים וגוּלוֹת כחוּלוֹת עליהם.

– יש עשׂרה חדרים פנוּיים, – אמר פילק – מרים בחרה בשבילך את הטוֹב שבכוּלם בקוֹמה השנייה. אנוּ גרים למטה בשני חדרים סמוּכים. בעל המלוֹן לא הסכים לאַכסן אוֹתנוּ בחדר אחד. כמוּבן, מטעמי מוּסר, שעדיין אין אנוּ נשׂוּאים.

כנף הסוּדר שמטה מעל כתיפוֹ ונתלתה לפניו. היא העמידה אוֹתוֹ והחזירה את הסוּדר למקוֹמוֹ. אגב ליטפה את לחיוֹ כלטף ילד.

בעוֹד חצי שעה יקרא הגוֹנג לארוּחת הצהריים. אם רעב אתה – תוּכל לקבל משהוּ, – אמרה מרים.

בעל המלוֹן, יהוּדי קראקוֹבי יפהפה, בעל זקנקן שחוֹר וכיפּת משי קטנה כלביבה על תסרוֹקתוֹ העשׂוּיה, רשם את שמי בפנקס הגדוֹל. מסר את המפתח לידי המשרתת הנוֹכרית. זוֹ לקחה מידי את המזוָדה ועלתה עמנוּ במדריגוֹת וּפתחה לפני את החדר: חדר רחב ידיים, קירוֹת עץ צהוֹב, שעיע, רצפת פּארקיט נהדרה ותקרת עץ מצוּבעת. רהיטים קלים ונוֹחים. וילאוֹת חוֹרי על החלוֹן הרחב ועל הדלת הפתוחה אל היציע הקטן, ששׂריגי הפרחים עלו עליו. שתי מיטוֹת בוֹ, רק אחת מוּצעת. רוּח צהריים, רוּח נוֹשׂאת זוֹהר שמש וּבוֹשׂם הרים, התהלכה בחדר. עמדתי כמוּקסם. לא יכוֹלתי להתאפק מלשאוֹף מלוֹא חזי מן האויר הטוֹב.

– ברוּך טעמך, מרים, – אמרתי.

– בעוֹנה זוֹ קל לבחוֹר, – ענתה.

– יש לנוּ כבר המוֹן מכּירים פה, – התפּאר פילק.

– יוֹתר מדי, – אמרה מרים.

אחר לקחוּני אל חדריהם, חדרים לא גדוֹלים, שקיר נסרים חוֹצץ ביניהם.

– פילק אוֹהב אויר פחוֹת חריף, – אמרה מרים.

– אני אוהב? – הוּא, הרוֹפא, ציוה. כן, פילק חדל להיוֹת ציפוֹר דרוֹר. שני טיראנים שוֹלטים בוֹ: הרוֹפא וּ… מרים.

הוּא חבק את גזרתה לעיני: "טיראן שלי! " ועיניו הציצוּ פעם בה וּפעם בי ברוֹב מתיקוּת.

באחוֹרי הבית היתה חוּרשת אוֹרנים נאה בשביל האוֹרחים. בין העצים היוּ ספסלים וכיסאוֹת־נוֹח וערסלים ושוּלחנוֹת קטנים. אחדים עם מפּוֹת צבעוֹניוֹת. גם נדנדה וּמכשירי התעמלוּת.

– הנה שם המקוֹם החביב עלינוּ, – הוֹרה לפנינוּ פילק את הדרך.

ישבנוּ במשוּלש על כיסאוֹת־נוֹח בתוֹך רשת צל ואוֹר.

– מה בריאוּתך? – פניתי אל פילק.

– כמאה חזירים, – ענה וחייך אל מרים – אבל משתעמם, עם עשׂרוֹת המכּירים. העבוֹדה בצ. מוֹשכת.

– אין דבר, יש לוֹ שם ממלא מקוֹם טוֹב, – אמרה מרים – שׂרה, אחוֹתה של הגברת קליין. אין לך מוּשׂג, איזוֹ אדיקוּת היא מראה בעבוֹדתה. והעלמה ווּרצל, כמוּבן, עוֹזרת על ידה. שׂרה אירגנה קוּרס לעברית, שלוֹשים בחוּרוֹת משתתפוֹת בוֹ. לא היית מאמין: בנוֹת חסידים וּמתבוֹללים יחד. אפילו בתוֹ של ה“לוּדוֹביץ” ד"ר פּוֹרדס לוֹמדת שם.

– אה, מה בכוֹח בחוּרה לפעוֹל? – קרא פילק וחוֹטמוֹ הבשׂרי נתעקם בביטוּל – אבל מה יכוֹל אני לעשׂוֹת, אם הטיראנים שלי גזרוּ עלי פרישׁוּת מכל עבוֹדה במשך איזה זמן. אין דבר, אני אפצה את עצמי. יש לי כמה תוֹכניוֹת קאפּיטאליוֹת!

שאלתי לשלוֹם ההוֹרים, המכּירים. הזכרתי כמה מראוֹת שראיתי בצ. לשׂמחת לב שניהם. טבע הוּא באדם לשׂמוֹח כשמזכירים לוֹ דבר ידוּע לוֹ. ישבנוּ ושׂוֹחחנוּ מתוֹך עירוּת רוּח של אנשים שנפגשוּ לאחר פרידה ארוכה. לעתים קרוֹבוֹת נשתתק פילק וראשוֹ שקע על חזהוּ ועיניו נראוּ כמחייכוֹת בהנאה אל עצמן. ניכּר היה בוֹ, כי מנתוֹ שפרה עליו והוּא מקבל פּינוּקיו באהבה.

פתאוֹם הניחה מרים ידה על ראשוֹ:

– יקירי, שכחת – עליך לקחת משהוּ.

הוּא ניעוֹר וקם:

– אה כן, סלח לי, תיכף אחזוֹר.

– עליו לקחת רפוּאה, רבע שעה לפני הסעוּדה.

נשארנוּ לבדנוּ. נטלתי את כף ידה של מרים, כף יד לא קטנה, אך נשית וּנעימה.

מצבו רציני?

– יוֹתר מן הנראה. פניו טוֹבים וּמצב רוּחוֹ טוֹב. אף אינוֹ משתעל הרבה. דם אינוֹ נראה. אך החוֹם אינוּ פוֹסק. הרוֹפא – יש כאן מוּמחה גדוֹל – אוֹמר, שה“מוֹקד” עודנוּ בתהליך ההתפּשטוּת. דרוש טיפּוּל אנרגי. אני מטפּלת בוֹ לפי הוֹראוֹת הרופא; פעמיים במעת לעת אני חוֹבשת את גוּפוֹ למשך שעתיים בכל פעם. אחר כך הוּא צריך לשכּב שעה. נמצא, שאת רוֹב זמנוֹ הוּא מבלה במיטה. זה המצב.

– ואַת מקבלת כל זה באהבה?

– בחוֹבה. פעמים אחדוֹת בלילה הוּא מקיש לי על הקיר, ואני נכנסת אליו.

לחצתי אצבעוֹתיה. היא צחקה צחוֹק לא ברוּר והשיבה לי לחיצה קלה. הסתכלתי בה מקרוֹב מאד. לא שיערתי כי עוֹר פנים שחוּם עלוּל להיוֹת כה ענוֹג. הוֹסיף על עניגוּתוֹ האוֹר שנהר מעיני הקטיפה ארוֹכוֹת הריסים.

– הצרה היא, שבביתוֹ אין מי שיוּכל לעשׂוֹת משהוּ בשבילוֹ. אמוֹ אוֹהבת אוֹתוֹ אהבה חוֹלנית, אבל היא גוּפה מרוּתקת אל המיטה וּמתקיימת בחסד טיפּוּלם של בני הבית. והם, בייחוּד אחרי יציאתה של רגינה, רתוּמים בעוֹל בית המלוֹן יוֹם ולילה.

– ואביו?

מה יש לדבר – לעבוֹדה אינוֹ מסוּגל, חצי הגוּף משוּתק. אבל – הרי לא באת לכאן, שנשפּיע עליך מרה שחוֹרה. המקוֹם באמת נפלא. נוּכל לטייל.

– הוּא, פילק, מוּתר בטיוּלים?

– מוּבן, שאסוּרה לוֹ כל יגיעה יתירה. רק בסביבה הקרוֹבה אנוּ מטיילים יחד. אבל אפשר שנוּכל להרחיק מעט – בשעוֹת שעליו לנוּח במיטה.

– תוֹדה! – אמרתי לה מתוֹך התרגשוּת – איך יכלה העיירה צ. להעמיד אדם נפלא כמוֹך?

– קוֹמפּלימנט?

– לא, אמת לאמיתה.

פילק חזר, נוֹשׂא בשתי ידיו תפוּחים. ניפנף בהם מרחוֹק:

– קיבלתי במיוּחד לכבוֹד האוֹרח.

אך גמרנוּ לאכוֹל את התפוּחים הטירוֹליים הטוֹבים

(משוּמרים מאשתקד) – צילצל הגוֹנג. מעברים נמשכוּ אנשים אל השביל העוֹלה אל בית המלוֹן, רוּבם מראה בריאוּתם עלוב. אחדים משתעלים לתוֹך מטפּחוֹתיהם.

אכלנוּ שלוֹשתנוּ ליד שוּלחן אחד. כמה שוּלחנוֹת לא היוּ ערוּכים כלל, מפני מיעוּט האוֹרחים. אך בין המעטים היוּ אחדים, שניפנפוּ ממקוֹמוֹתיהם ברכה לפילק וּלמרים. מרים מילאה חוֹבתה בשירוּת הגברים. פילק אכל בתיאבוֹן רב והיה מזרז אוֹתי לאכוֹל הרבה.

אני מצוּוה על “מאסטקוּר”, וגם לך לא יזיק, אם תקבל אילוּ קילוֹגראמים. אתה דק מדי. לא כן, מרים? אתה זוֹכר בודאי מה אוֹמר שקספּיר על הדקים?…

הוּא קיבל, מלבד מה שאכל עמנוּ, גם בקבוּק של “מוֹלקן”, מין חלב מוּתקן ביחוּד בשביל החוֹלים. שפך מעט על בגדוֹ, וּמרים קמה, טבלה קצה המפית במים, גחנה עליו וניקתה את המקוֹם המרוּבב.

– בעלת בית טוֹבה? – הבריק עלי בעיניו.

– על כל בחוּרי ישׂראל! – עניתי בהלצה.

אחרי הסעוּדה, שלא ארכה הרבה, קמה מרים ואמרה:

– עכשיו, יקירי, עליך להינפש שעה. אחר כך אבוֹא ואחבשך. בארבע וחצי נצא יחד לטיוּל.

– כמוּבן, – ענה מרוּצה.

הוּא נכנס לחדרוֹ וּמרים נכנסה לחדרה, ואני עליתי במדריגוֹת אל חדרי.

לא דבר ריק היא נבוּאת הלב. זוֹ ההתפעמוּת המוּזרה, זוֹ התמוּרה שחלה ברוּחי לפני כמה חדשים עם קריאת השוּרוֹת המעטוֹת, כתב ידה של מרים, בשוּלי מכתבוֹ של פילק – היה להן יסוֹד במציאוּת, שהיא לרוֹב נעלמת מעינינוּ, אך מכריעה בחיינוּ. לא ידעתי אף החצי מחינה של אשה זוֹ (לא נערה, כי אם אשה מוּשלמת בכוֹל!), כפי שנתגלתה לי כאן. שלא מדעת נשׂאתי את בבוּאתה בנפשי, עד שבא המגע המגי והפריחה בקרבי. עתה נפקחוּ עיני לראוֹת כוּלה במציאוּת הגלוּיה. ברוּר לי: יש בלבי אהבה למרים. עוֹד אז, בליל הטיוּל בצ., אהבתיה ולא ידעתי. עתה אני יוֹדע. כל בשׂרי ירנן אל מראיה, אל קוֹלה, אל מבט עינה, אל חין הליכוֹתיה. ואוּלם יוֹדע אני כמוֹ כן, כי גדוּרה דרכי אליה. זה האיש פילק, עם כל פחיתוּתוֹ (רק עתה, לאחר שמצא לוֹ את ה“משען” הדרוּש לוֹ, ראיתי את מיעוּט ערכוֹ), הוּא מכשוֹל, שאיני רוֹאה דרך לפסוֹח עליו. אם גם אתחכּם למצפּוּני, אם גם אמצא בי את העוֹז לנסוֹת לפסוֹח עליו – עוֹד אין היא נענית לי, אחרי שהיא כבוּשה לוֹ. אין ספק, היא בחרה בוֹ מרצוֹנה, מהכּרתה, וּבוֹ היא דבוּקה, עליו היא מגלגלת את מידוֹת האשה שבה בתוֹם לבב, בשלימוּת המחשבה והרצוֹן, שרק אשה בעלת הכרה ואופי וכשרוֹן מעשׂה כמוֹה מסוּגלה לכך. ומה כוֹחי כי אביא תמוּרה בנפשה? ואין אני רוֹאה כל מקוֹם תוֹרפה בחוֹמת רוּחה, שאנסה לפרוֹץ בו. הכלים והתכסיסים הבדוּקים לא יצלחוּ עליה… האם נגזר עלי שוּב, כמוֹ שאירע לי כבר פעמים אחדוֹת בחיי, לשלוֹח את ידי, כמסוּפר באגדת משה, אל קערת האש וּלהיכווֹת? האוּמנם זה גוֹרלי? האוּמנם הוֹליכני מזלי גם הפעם אל תחוּם הצער המדכּא הבא מקוֹצר יד?…

שכבתי על מיטתי לבוּש ונעוּל, ידי תחת ראשי, ועיניתי עצמי במחשבוֹת, שסבוּר הייתי, כי מסוּלק אני מהן לצמיתוּת. וּמתוֹך ידיעת עצמי ידעתי, כי בבוֹא המחשבוֹת האלו, רב תוֹקפן עלי, כאילוּ אני מתנסה בהן פעם ראשוֹנה. שוּב קם וניעוֹר בי אוֹתוֹ החיטוּט החם המכאיב־המתוֹק, שאינוֹ מַרפּה לרגע, אוֹתוֹ הגירוּי, שמרכזוֹ במוֹח החוֹשב וקרניו שלוּחוֹת בכל סעיפי העצבים שבגוּף המרגיש. כמוֹ חיים זכרתי את לילוֹת הנדוּדים שגרמוּ לי לפנים מצבים דוֹמים לזה ויראתי מפניהם. אבל ידעתי, שלא אעצוֹר כוֹח להימלט מהם. אילוּ גם מצאתי בי אוֹן לעשׂוֹת מעשׂה, בדוֹמה לזה שעשׂיתי אז בצ., להוֹדיע שאני נוֹסע מחר וּלקיים את הוֹדעתי – לא ירפא לי בזה. נשׂוֹא אשׂא עמי את אבן הכאב אשר לא תחדל מלחוֹץ בקרבי. ואפשר שהדמיוֹן הפּוֹרה עוֹד יגדיל לחצה… אך לא! אוֹתוֹ כוֹח לא מוּשׂג, שאחז בציצית ראשי והביאני הלוֹם, אוֹתוֹ כוֹח יעמוֹד לי לחתוֹך את הדבר לכאן אוֹ לכאן. לא היתה בי אמוּנה בהצלחתי אצל מרים, אף כי כל ישוּתי שיועה להצלחה זוֹ; אבל גם להישאר תלוּי בחזון תעתוּעים לא אוּכל, לא אוֹבה. לא לפי גילי הוּא עוֹד, לא לפי ערכי וּכבוֹדי בעיני עצמי.

התהפּכתי ברוֹב מכאוֹבים על משכבי. אף כי החלוֹן והדלת היוּ פתוּחים ואויר הרים קריר וטוֹב זרם בעדם, חשתי חוֹם עד לידי כוֹבד נשימה. דמוּתה של מרים לא משה מעיני רוּחי. ראיתיה לכל קו ותו שבפניה וּבתוֹאר גוּפה. מאוֹר עיניה, חיתוּך פיה, גוֹן עוֹרה, תנוּעוֹתיה. מכאוֹב

חמדה חילחל בי בלי חשׂך, ולא מצאתי לי מנוֹח. חפצתי שתגיע כבר שעה ארבע וחצי, שנצא לטיוּל שאמרה. מוּזר הדבר, כשאני שרוּי עמה, ואפילוּ בחברתוֹ של פילק, אני שקט יוֹתר, כאילוּ מציאותה מאצילה לי איזה כוֹח וביטחוֹן. בלעדיה ההירהוּרים מכריעים אוֹתי.

סוֹף סוֹף הגיעה השעה ארבע. הגוֹנג קרא לתה. התקנתי עצמי וירדתי למטה. גם אוֹרחים אחירים שבקוֹמה השנייה ירדוּ. רוּבם יהוּדים פשוּטים מן הדוֹר הישן, אך לבוּשים בקפדנוּת וּמנהגם בשלוה של בני תרבוּת. עברתי על דלתוֹת שני החדרים. לא ידעתי אם לדפוֹק. מרים היא בודאי אצלוֹ, עסוּקה בהתרת התחבוֹשת. יצאתי אל חזית הבית. בגינה, בין שׂיחי הורדים, התהלכוּ אוֹ ישבו אוֹרחים. עוֹד מעט יצאוּ גם הם. התהלכתי מעט בשבילים. בכל מקוֹם שנשׂאתי עיני ראיתי גבנוּני הרים ירוּקים ורקיע תכלת, רקיע אביב רענן, פרוּשׂ עליהם. הבניינים מפוּזרים על צלעוֹתיהם ובעמק. מן הסאלוֹן נשמעה נגינת פסנתר, אחד האוֹרחים ניגן שם ואלס קל, מרקיד. פני רוֹב האורחים הביעוּ סבל ודיכדוּך נפש, אך היוּ ביניהם גם עליזים וצוֹחקים צחוֹק של בריאים והיה תמוּה שהם נמצאים כאן.

והנה יצאוּ שניהם יחד, מרים וּפילק, עמדוּ על המדריגה והסתכלוּ לתוֹך הגינה כמחפּשׂים אוֹתי. ניפנפתי להם בכוֹבע שבידי והם ירדוּ לקראתי. מרים לבשה חוּלצת משי בהירה, קצרת שרווּלים. ידיה היוּ יפוֹת מאד. שׂערה היה גלוּי, עשׂוּי בטעם. רק עתה השגחתי בטבעת שבאצבעה. מראה הטבעת לא נעם לי. הוּא, פילק, היה שרוּי במצב רוּח מצוּין, אף שהסוּדר הירוֹק היה כרוּך על צוארו, הוּא שאלני בקוֹל ניגוּן:

– נוּ, ישנת מעט? באויר זה אי אפשר שלא לישוֹן. הוּא כמוֹ מנענע אותך. לא כן?

– פילק באמת ישן יפה. אף פעם לא דפק לי. היה ילד טוֹב. – אמרה מרים וחבקה את כתיפוֹ.

עלינוּ וישבנוּ אל שוּלחננוּ. ראיתי שהכוֹל ממהרים לשתוֹת את מַשקם. פילק קיבל בקבוּק קפיר וּמרים ניערה אוֹתוֹ וּמילאה לוֹ את הספל, אגב דיבוּרה:

– עוד עלינוּ לגשת אל ה“מעיין”. פילק צריך לגרגר. כאן בהרים מקדים היוֹם להחשיך, ואם רצוֹננוּ לטייל מעט, עלינוּ למהר.

– Carpe diem! – אמר פילק ושתה את הקפיר.

גם הפעם הרבוּ לברך אוֹ להחזיר ברכה לאנשים שבאוּלם.

– אתה רוֹאה את זה הגבוֹה, לבן השׂיער? לפני שלוֹשה ימים מתה פה אשתוֹ. סבוּרים היינוּ, אחרי מוֹתה יקוּם ויסע, וטעינוּ. הוּא מוסיף לשבת כאן. יוֹם יוֹם הוּא יוֹרד לבית הקברוֹת עם צרוֹר פרחים. בכלל מרוּבוֹת כאן הלויוֹת בלילוֹת. אחרי חצוֹת מעבירים את המתים לק., כדי שהאוֹרחים לא ירגישוּ…

– נדבר, פילק, על דברים יוֹתר שׂמיחים, – העירה מרים.

– למשל, על חתוּנתה של קלארה, – אמרתי.

– בודאי, – תפסה מרים את חוּט דברי – היתה חתוּנה נהדרה. מחצית אנשי צ. היוּ בחתונה. אפילוּ נוֹצרים. הגוּטשאלים חביבים על הכוֹל. לא כן, פילוּש?

– מובן. וכי אינם ראוּיים לכך? – ענה והוֹשיט לה את הספל שתמלאוֹ שנית.

חוֹשש לעיניהם של האורחים (מרים משכה עליה עיני רבים), נמנעתי מהביט אליה. ידעתי מה מבטי מביע.

הלכנוּ יחד אל ה“מעיין” – סוּכּה עגוּלה, מחוּטבת, ושלוֹש נערוֹת נוֹכריוֹת, לבוּשוֹת לבוּש הררי יפה רקמה, צמוֹת דקוֹת מקיפוֹת קוֹדקוֹדיהן הבהירים, רצוֹת מבית לגדר העץ, נוֹטלוֹת את הכוֹסוֹת הריקוֹת מידי האוֹרחים, נוֹתנוֹת אוֹתן בזריזוּת תחת הזרם וּמחזירוֹת בתנוּעה מלוּמדת לידיים השלוּחוֹת. שלוֹש הנערוֹת ברוּצן הלוֹך ושוּב ושׂמלוֹתיהן

הקצרוֹת מתבדרוֹת נראו כיוֹצאוֹת במחוֹל מחניים.

מרים קיבלה כוֹס מים מינראליים וּמסרה לפילק. הוּא קיבלה מידה והתרחק משם, כמעשׂה האחירים, עד הבּיב העשׂוּי לכך, גמע מן הכוֹס והפשיל ראשוֹ וגירגר בחזקת בגרוֹנוֹ, מגרגר וּפוֹלט, גוֹמע שוּב, מגרגר וּפוֹלט. מרים קראה לוֹ מרחוֹק:

– גם את האף. אַל תשכח!

הוּא ציית לה. כשגמר, ניגש אל ברז, שטף את הכוֹס וּנתנה בכיסוֹ.

משם הלכנוּ, בתוֹך קהל צפוּף למדי, במעלה הדרך המוֹבילה אל הפּארק של התחנה האקלימית. גן גדוֹל, צעיר וּמטוּפח יפה. שבילים רחבים וּנקיים מתפּשטים לאוֹרכוֹ וּלרוֹחבוֹ. מזריקוֹת זוֹרקוֹת מימיהן באויר

הצח. מן הצד, על בימת עץ סכוּכה, כבר ישבה התזמוֹרת עם כלי הנחוֹשת המבהיקים. עוֹד רגע ויפתחוּ בנגינה. רבים כבר ישבוּ על הספסלים המרוּחקים מן המזריקוֹת, מחכּים לנגינה. אחירים טיילוּ בשבילים אוֹ הרחיקוּ במעלה הפּארק אל המשכוֹ – היער.

– השעה כבר מאוּחרת בשביל פילק, – אמרה מרים – מחר בבוֹקר נלך אל היער. אם הוּא לא יהיה עייף, נלך עד “המים הבוֹערים”.

והיא הסבירה לי: במרחק קילומטר בתוֹך היער יש מעיין פתוּח, גדוּר מסביב בקיר של אבנים, כעין בריכה. בשני מקוֹמוֹת, בשׂפת המים, פּוֹרצים מן האדמה גאזים, המתפּשטים על שטח מה על פני המים. כשזוֹרקים שמה גפרוּר דוֹלק, נדלק הגאז המרחף ונראה כאילוּ המים בוֹערים. מראה יפה מאד, ביחוד בלילה.

– כלוּם הייתם שם בלילה? – שאלתי תמיה. ידעתי, שפילק אינוֹ יוֹצא בלילוֹת.

הייתי שם פעם אחת עם מכירים. אבל בהיעדרי קיבל פילק התקפה קשה של שיעול… לא נוֹרא היה. צילצלתי והמשרתת הביאה את הרוֹפא.

– כן, אבל כל אוֹתוֹ הלילה לא ישנת עוֹד…

בפּארק נטפל אלינוּ גבר גבוֹה ודק, בעל “קוֹטליטין” על שתי לחייו. פילק שׂמח לקראתוֹ. הציג אוֹתוֹ לפני: ד"ר זננזיבּ, עוֹרך דין מהוֹרוֹדנקה. ציוֹני טוב. כבר למד מפיו, אגב טיוּל, כעשרים מלים עבריוֹת.

שניהם הלכוּ לפנינוּ תפוּשׂים בשׂיחה, ואני וּמרים נשארנוּ

מאחוֹר. להזדמנוּת זוֹ חיכיתי. בשׂיחת שניים אנסה לתהוֹת על יחסה האמיתי אל פילק. האוּמנם כה בצוּרה החוֹמה? גם היא חיכתה לכך, כנראה, והיא גם שפתחה בשׂיחה, שגרמה לי אכזבה:

– מה בעיניך פילק?

– כלוֹמר?

– רוֹשם בריאוּתוֹ.

– אלמלא ידעתי שהוּא חוֹלה – הייתי חוֹשבו לפוֹרח.

– הרבה חוֹלים כאן מראיהם כך. לצערי, הוּא חוֹלה מאד. אבל אני אבריא אוֹתוֹ. אם יהיה צוֹרך לשבת עמוֹ כאן כל הקיץ, אשב עמוֹ. ואם יהיה הכרח לנסוֹע עמו לדאווֹס, אסע עמוֹ שמה. פילק יהיה בריא. אני אביאנוּ לארץ ישׂראל, ושם – אין עוֹד כל סכנה. גם דעת הרוֹפא היא כך. באקלים של ארץ ישׂראל לא ייפּגע עוד. אבל תחילה יש לאַתּר את הנגע.

– לא אמרת לי, מה אתם חוֹשבים לעשׂוֹת בארץ ישׂראל.

היא עמדה והסתכלה בי בפנים צוֹחקוֹת־רציניוֹת:

– לכך איני דוֹאגת. אני אמצא עבוֹדה, ואם יהיה צוֹרך לעסוֹק במסחר – נעסוֹק במסחר. למשל, חנוּת של ספרים.

– פילק יהיה סוֹחר?!

– כן. באין ברירה. יחד עמי.

– והאידיאלים הסוֹציאליים?

– גם הסוֹציאליזם אינוֹ שוֹלל את המסחר כפוּנקציה כלכלית – אם אין עמוֹ ריכוּז של רוחים קאפּיטאליסטיים.

– וּפילק יחיה בלי עסקנוּת ציבוּרית?

– אם ירצה לעסוֹק שם בצוֹרכי ציבוּר – ימצא לוֹ זמן לכך.

– ואם בכל זאת תתעשרוּ?

– בארץ ישׂראל אין סכנה כזוֹ. על הכרתי הסוציאליסטית לא אוַתר.

– אשריך, שאת מאמינה כך. הרי בצ. חטאת בעסק חמוּר מזה: היית בעלת בית חרוֹשת…

– נוּ, הוֹסף: מנצלת עוֹבדים…

– חסרי הכּרה…

וכן היינוּ הוֹלכים וּמתנצחים בבדיחוּת הדעת, עד שהגענוּ לסוֹף הפּארק, כמעט עד סף היער.

פילק וּבן לוייתוֹ עמדוּ והמתינוּ לנוּ. הוּא הזיע הרבה והיה מספּג במטפּחת את פניו, את שׂערוֹ ואת צוארוֹ בתוֹך הסוּדר.

– מרים! – קרא – אני חוֹשש להיכנס ליער. עייפתי מעט. את יוֹדעת שעלי להיזהר.

– אם כן, נחזוֹר, – ענתה – אבל בטרם נחזוֹר, נשב קצת לנוּח.

ואני אטייל כחצי שעה ביער, – אמר ד"ר זננזיבּ ונפרד מעמנוּ ברוֹב נימוּס.

בקירוּב מקוֹם היה ספסל פנוּי. פנינוּ שמה וישבנוּ שלוֹשתנוּ.

ממקוֹם גבוֹה זה אפשר היה לסקוֹר את כל הפארק, שלא רק אילנוֹתיו וּפרחיו, אלא גם רבים מן האנשים המתהלכים והיוֹשבים בוֹ נראוּ כפוֹרחים. ידעתי, כי רוּבם הם אנשים ידוּעי חוֹלי, ביניהם גם חוֹלים אנוּשים, אוּלי גם הוֹלכים למוּת פה במקום – ואף על פי כן נראה הכוֹל כפוֹרח וחוֹגג. נזכרתי ביטוּי משירוֹ של המשוֹרר הנגוּע מיכ"ל: “מות פוֹרח”. העברתי מבטי מפילק אל מרים. היא תפסה את מבטי. רגע דוֹבבה אלי עינה מתוֹך הבנה הדדית, אך מיד חזרה אל עצמה ואל תפקידה.

– לא סיפרת לנוּ כלוּם מחייך בשנה האחרוֹנה. ממכתביך הקצרים לא יכוֹלנוּ לדעת הרבה.

– צדקה מרים, – החזיק אחריה פילק – כתבת תמיד בסגנוֹן טלגראמה, כביטוּיוֹ של אלטנברג.

– פשוּט, לא היה מה לכתוֹב. את עיקרי הדברים כתבתי לכם.

– עיקרי דברים כוֹתבים בפרוֹטוֹקוֹל. בחיים אין עיקרי דברים. הכוֹל עיקר. – הוֹרתה מרים.

– אמוֹר, היא לא חכמה? – והוּא הניח ידו על שוֹקה־של ארוּסתוֹ.

היה בי רצוֹן לסלק ידו משם.

– מי יוֹדע, – התמוגג פילק. נטפי זיעה גדוֹלים עמדוּ על מצחוֹ, שלא היתה עליו עוֹד כל עננת מחשבה.

– חכמה אוֹ לא חכמה, – פסקה מרים – אבל אני אוֹמרת לכם: היוֹם עוֹמד להחשיך.

אוֹר החמה עוֹד הציף את כל הפּארק. דבריה היוּ אפוֹא תמוּהים בעיני. היא לקחה את ידי והצביעה בה אל האוֹפק מוּלנוּ. גלגל החמה עמד במרחק מעט מעל לפסגת ההר.

– הר זה מחשיך עלינוּ את היוֹם פתאוֹם. הסתכל בשעוןֹ: בעוֹד עשׂר דקוֹת. אבל מתוך שתיקה גמורה.

הבחנתי בקוֹלה הד לטוֹן של ריינה’לי בצ.

שעוֹני בידי ישבנוּ שלושתנוּ ועינינוּ אל החמה הנראית כנמשכת אל קו ראש ההר. לאחר דקוֹת מספר נגע דיסקוּס האש באדמת ההר. עמוּדי אוֹר אדוּמים הפציעוּ ממנוּ לעברים. אט אט נבלע הכדוּר האדוֹם מאחוֹרי האדמה, עד שפּאתוֹ העליוֹנה לא נראתה עוֹד. מיד כהתה עין הארץ, הוּרגשה נשיבת רוּח אחרת. השפלתי עיני המסוּנורוֹת אל הגן: כוּלוֹ נראה לי כשרוּי בצעיף ורוֹד־כחלחל. קמה בוֹ תנוּעה. רבים נהרוּ לעבר ה“קוּרזאל” והשער, כדי להגיע הביתה בטרם ערב.

– עתה נרד. טוֹב שלא נכנסנוּ ליער. יהיה ערב קר, – אמרה מרים.

– כן. עוֹד קוֹדם חשתי בדבר, – אמר פילק ונטל את זרוֹעה של מרים.

כן נגמר הטיוּל של אוֹתוֹ יוֹם ולבי נבוֹך משהיה.

ד

בערב לא אכל פילק, כרבים אחירים, באוּלם, כי רוּח נשבה שם. מרים עצמה הכניסה לוֹ ארוּחתוֹ לחדר. אמרתי לעזוֹר לה וסירבה לקבל. ישבתי אל השוּלחן וחיכיתי לה. הנה נשב ביחידוּת, אוּלי אַעלה משהוּ.

היא חזרה ולבה טוֹב עליה. עוֹד מרחוֹק הסבירה לי פניה כאוֹת תוֹדה על שחיכיתי לה בסעוּדה.

– פילק המסכן, – אמרה – אנוּס הוּא לאכוֹל ארוּחתוֹ ביחידוּת. אין לך מוּשׂג, כמה הוּא כרוּך אחרי חברה. בודאי תסכים שניכּנס אליו אחרי הארוּחה.

– מוּבן שאסכים.

בשעת הסעוּדה גילגלנוּ בשׂיחה קלה. ברוּר היה לי, שאטייל עמה הערב ביחידוּת. פילק לא יצא הערב. החלטתי להציע לה כך בפניו.

חשבוֹני עלה יפה. פילק קיבל הצעתי בהתלהבוּת:

– צאי, צאי, מרים! לי אל תדאגי. שעה אחת אוּכל להיוֹת לבדי. אין דבר, אקרא ספר. ואם תאחרי קצת לחבשני – אין רע. אני מבטיחך, שאני ארגיש עצמי בטוֹב. ואתה, יקירי, לא תתקשה לשעשע אוֹתה. וכי למה באת לכאן?

עתה מצא חן בעיני, הוּא דיבר כלבי. מרים הסכימה.

היא לבשה מעיל עליוֹן ויעצה גם לי ללבוֹש כך. במקוֹם מגבעת חבשה לראשה צעיף מקוּפל, שקשרתוּ תחת סנטרה. פניה היוּ חמוּדוֹת.

– הערב יהיה קר מאד. שמעתי כך מפי כמה חוֹלים. אלה – חוּש להם לגבי מזג האויר.

כשיצאנוּ החוּצה נתתי זרוֹעי בזרוֹעה, כמקבל סוֹף סוֹף את המגיע לי.

– יפה עשׂית שבאת, – אמרה בטוֹן עליז, משוּחרר – פילק לא האמין שתבוֹא. עתה הוּא שׂמח כילד.

– ואת?

– לא פחות ממנוּ.

– וגם לא יוֹתר? – נלחצתי אליה.

– למה לך יוֹת? – נענתה לגוּפי.

– זה סוֹדי.

– הבאת עמך סוֹדוֹת?

– אוֹהוֹ! סוֹד על סוֹד.

– אם לא תמהר לנסוֹע, בוַדאי תספּיק לגלוֹת כוּלם.

– אני מקוה.

התחלה לא רעה.

אוֹר חשמל רב האיר את המקוֹם. פּנסים דוֹלקים היוּ קבוּעים בחלל האפלוּלי בכל צד, בעמק ועל צלעוֹת ההרים. ב“קוּרזאל” ניגנה התזמוֹרת. מרכבוֹת נסעוּ הלוֹך ושוֹב, מוֹבילוֹת אוֹרחים לבוּשי פאר. נוֹפי האילנוֹת

רישרשוּ מעל לראשים. רוּח הרים חריפה הטתה הכוֹל לעבר אחד. הלכנוּ דבוּקים נגד הרוּח שטיפּחה על פנינוּ.

– בוֹא אראך את בנייני התחנה האקלימית: את “מכוֹן האינהאלאציה”, את בניין המנהלה, את בית הקפה החדש, את מלוֹן “בּלוודר”. בלילה הרוֹשם חזק יוֹתר מאשר לאוֹר היוֹם.

– הרי זה מקוֹם תענוּגוֹת ולא מקוֹם מרפא.

– התענוּגוֹת הם חלק מן הריפּוּי.

– צדקת, – אמרתי. נתאויתי לעמוֹד ולחבקה. חשקתי את שיני, שלא תהיינה נוֹקשוֹת בפי.

עברנוּ על כל הבניינים היפים, העליזים, שוֹפעי האוֹר. נוֹפי האילנוֹת הגזוּזים היוּ ככדוּרים חיים, פוֹרחים וּמפרכּסים באויר.

דוֹמה היה, התנוּעה בערב רבה מביוֹם, אף כי מספר האוֹרחים במקוֹם לא הגיע עוֹד למחציתוֹ. הייתי תמיה: הרי רבים, כדוּגמת פילק, נזהרים מצאת בערב – מאין כל ההמוֹן הרוֹחש בחוּץ? לא חפצתי לשאוֹל את מרים. היתה בלבי שאילה אחת, שטיפחתי אוֹתה זה כמה שעות – אוֹתה אשאל עוֹד מעט, כשהרגע יהא כּשר לכך. את סוֹדי אגלה לה…

פנינוּ אל הפארק, שעברנוּ אוֹתוֹ לעת המנחה.

– ניכנס גם ליער?

אוּלי נספיק עוֹד. נמצא שם מטיילים.

הלכנוּ במעלה הגן הליכה מתוֹאמת, נמרצה וּמתוֹך שתיקה. אילוּ יכוֹלתי לדעת את הנעשׂה עתה במוֹחה החכם, הבריא, השקוּל! לא, עת השאילה עוֹד לא הגיעה.

עברנוּ על זוּג שלוּבי זרוֹע. שניהם צעירים לפי קוֹמתם והליכתם, אך לראשה עטרת שׂיער לבן.

ראש מרים נטה אל אוֹזני.

גראפים פּוֹלנים. צעירה וּשׂערה לבן כוּלוֹ. הם פה רק שלוֹשה ימים. לא ידוּע מי משניהם החוֹלה.

קווּצה משׂערה של מרים שנתפרעה ברוּח דיגדגה את פני.

הרחקנוּ מהם בדרכנוּ למעלה.

– כרבע שעה נוּכל להיוֹת ביער. בתשע עלי לחבוֹש את פילק.

– כמה שתרצי, יקירה.

המעלה נעשׂה תלוּל יוֹתר, בכל זאת לא האַטנוּ צעד.

גם בפאת יער האוֹרנים, שעציו עמדוּ רוחים, היוּ אילוּ פנסים תלוּיים בענפי העצים, ואנשים נראוּ שם, קצתם מהלכים וּקצתם יוֹשבים על ספסלים אוֹ בכיסאוֹת־נוֹח. נכנסנוּ כמוֹ לתוֹך רשוּת כשפים. הסאינה הדקה, הנוֹהרת של עצי המחט כאילו קידמה את פנינוּ בברכה והזמינתנוּ לעשׂוֹת ככל הטוֹב והנעים לנוּ. עברנוּ בשדירה קצרה ופנינוּ לפינה פנוּיה. שם חיכּה לנוּ ספסל שרוּי באפלוּלית, כי הפּנס היה מעבר מזה לנוֹף העץ.

ישבנוּ על הספסל, ואני נטלתי כף ידה לתוֹך כף ידי. הטבעת שעל אצבעה היתה בין אצבעוֹתי, אך הסחתי דעתי ממנה. עתה הגיעה עת השאילה המוּכנה על לשוני.

לחצתי ידה כבעוית:

– מוּתר לשאלך שאילה גלויה?

– בבקשה, שאַל.

– למה, בעצם, קראת לי?

– שנינוּ קראנוּ לך. חברתך נעימה לנוּ מאד.

– והרי פילק אינוֹ צריך לי עוֹד. אַתּ והוּא עצמוֹ מספיקים לוֹ בהחלט. וּלשם התבדרוּת יש לוֹ כאן מכירים די והוֹתר. שמעתי מפיו, שהוּא קוֹרא לאסיפה של ציוֹנים.

– וּבכן?

– וּבכן, למה קראת לי אַת?

– איני מבינה, לאן שאילתך נוֹטה.

– תרשיני אפוֹא לשאלך שאילה אחרת.

– בבקשה.

– למה מיהרתי אני לבוֹא לכאן?

– פשוּט: לבלוֹת ימים מספר עם ידידים במקוֹם נאה.

– ולא הרגשת, בחוּש האשה שבך, משהוּ לא רגיל, משהוּ חגיגי, בזוֹ ההזדרזוּת מצידי לבוא?

– מובן שהרגשתי ושׂמחתי על כך, וּבכן?

– וּבכן, הייתכן קשר רגשוֹת בינינוּ בלי המיצוּע שלוֹ, של פילק?

– לא ייתכן.

– התשוּבה היא מוֹחלטת?

– מוֹחלטת.

חשתי כמוֹ האדמה נשמטת מתחת רגלי. צינת הזהב של הטבעת באה פתאוֹם בבשׂרי. ירדה עלי עצבוּת, עד כדי פחד מפני עצמי. עוֹד החזקתי כף ידה בחיקי. שנינוּ שתקנוּ כמקשיבים לזרמת הסאינה הדקה מסביב. מפינה קרוֹבה הגיע לאוֹזני פרץ צחוֹק שהחרידני. במוֹחי היתה סערת מחשבוֹת קשוּרוֹת בלב ההוֹלם בחזי, מחשבוֹת נוֹעזוֹת, אחת נוֹאשת, אוילית מחברתה. מלאתי דברים חדים, נוֹקבים על פילק, על עצמי, עליה – אף אחד מהם לא הגיע עד סף ההברה. שכחתי שהרגעים המכריעים נחפזים לעבוֹר. היתה בי מעין הרגשה של צוֹלל בתוֹך גבעוֹלי סוּף: הוּא אוֹחז באחד, תוֹפס אחר, שוֹלח ידוֹ שוּב לאחר – אך כולם אין בהם אחיזה של ממש, כוּלם רוֹפפים ונמשכים אחרי הגוּף השוֹקע. קרוֹב הייתי לדמעוֹת. לא הרגשתי שידה נשמטה מתוֹך ידי.

פתאוֹם ריטטוּ אצבעוֹתיה בשׂיער ראשי:

– חייב אתה להכיר אוֹתי: בשלוֹשה קשרים קשוּרה אני בפילק – בקשר אם ואחוֹת ואשה. פילק זקוּק לשלוֹשתן. לך די באחת. באחרוֹנה. זוֹכרת אני פסוּק אחד, שפילק לימדני פעם ב“קוֹהלת”: “והחוּט המשוּלש לא במהרה ינתק”. לא, החוּט המקשר אוֹתי עם פילק לא יינתק. כך אני – מה שקשרתי בידי לא אנַתק לעוֹלם, לעוֹלם…

קוֹלה רעד בדבּרה.

היו על לשוֹני הרבה טענוֹת ונימוּקים – אבל דבריה החותכים סתמוּ את כוּלם.

ישבתי כנער שלָקה.

והנה נטלה את ראשי ונשקה לי על שתי לחָיי. הרפתה ממני ואמרה:

– ראה, נשקתיך נשיקת ידידוּת בשמי וּבשם פילק. הן תחזיר לי נשיקתיים: אחת לי ואחת לפילק. ידעת, כי הוּא במצבוֹ – לא עת נשיקוֹת לוֹ.

לא היה צל של קלוּת ראש בדבריה. נטלתי את פניה בשתי כּפּי. פניה להטוּ. אָצלתי נשיקה ללחיה הימנית וּנשיקה לשׂמאלית. כשסילקתי ידי ממנה, לא ידעתי מה אדבּר. ישבתי ושתקתי נבוֹך. היה בי צוֹרך לבכּוֹת.

היא הוֹציאתני מן המבוּכה:

– עבר, כמדוּמה, רבע השעה. עלינוּ לרדת אל פילק. לא כן?… ראה, הירח מתחיל עוֹלה…

בתנוּעה נמרצת קלטה את זרוֹעי ולחצה אוֹתה אל גופה החזק. כמשועבּד לרצוֹנה פסעתי עמה במוֹרד.

כשבאנוּ למלוֹן הציעה לי שאכּנס בעוֹד חצי שעה לחדרוֹ של פילק. הוּא כבר יהיה מחוּבש. נשב ונשׂיח מעט.

עניתי לה מתוֹך השתמטוּת.

– אם עייף אתה – אַל תכבּיד על עצמך. נתראה בבוֹקר.

החליקה בחטיפה על לחיי ונבלעה בחדר.

השעה היתה תשע. לפי שנאמר לי, בתשע וחצי נפסק, בפקוּדת המנהלה, כל רעש במקוֹם. לא רק בסאנאטוֹריוֹת אלא גם בבתי המלוֹן הגדוֹלים והקטנים חייבים להפסיק כל נגינה וזמרה. גם האוֹרוֹת מכוּבּים, רק פּנסים אחדים נשארים דוֹלקים. תנוּעת המרכּבוֹת פוֹסקת. החוֹלים חייבים לשכּב במיטותיהם.

הייתי לבדי בחדר הגדוֹל, לבדי עם המבוּכה והצינה שבנפשי.

גם כאן, כמוֹ בלילה ההוּא בצ. מצאתי על השוּלחן כוֹס חלב עם עוּגוֹת אחדוֹת. גם קערה עם פירוֹת אחדים. מנהג הוּא במלוֹן. מן האוּלם עוֹד נשמעה נגינת הפסנתר. בעד החלוֹן הפּתוּח הגיעוּ קוֹלוֹת משׂיחים, צחוֹק וזמרה חרישית מן החורשה.

דמיוֹני ראה את מרים לבוּשה סינר לבן, סינר חוֹבשת, מטפּלת בפילק העירוֹם במיטתוֹ, טוֹבלת את הבּד וכוֹרכת את חצי גוּפוֹ, מהדקת וּמקשרת, כשהיא כפוּפה עליו, וחזה, חזה הבתוּלי, המשכּר, נטוּי עליו, על המתפּנק, המקבל טיפּוּלה כדבר המגיע לוֹ כמשפּט.

לבי נלחץ בכאב קשה מנשׂוֹא. לא היתה בי לא קנאה ולא שׂנאה לפילק. לא קינאתי בוֹ, כי ידעתי את חוֹליוֹ, לא שׂנאתיו, כי לא הוּא כבש את מרים. היא היא שעשׂתהוּ אוֹבּייקט כנדרש לה, לחַיי רוּחה, לטבעה החזק – והוּא מה כי אשׂנאהו? אבל הוּא נעשׂה זר לי, ניתּקה כל זיקה בלבי אליו, כאילוּ חיוּתוֹ פרחה מלבי ורק פגרוֹ מוּטל שם.

שעוֹת רבוֹת התעניתי בהירהוּרי על משכבי. עשׂרת מוֹנים חזרה בי השׂיחה הקצרה שהיתה בינינוּ בפאת היער. בתוֹכם היוּ גם הירהוּרי תקוה משוּנים, מרעידים את הבשׂר: חוֹליוֹ של פילק גוֹבר. אין תקוה לחייו. הוּא נפטר באחד הימים. היא עצמה מוֹדיעתני על כך. אני כוֹתב אליה בדקוּת רבה ושוֹאלה, אם יש עתה מקוֹם לקשר הרגשוֹת שדיבּרתי עליו אז, ביער… אבל מיד ראיתי לא רק את ההבל שבמחשבה זוֹ, אלא גם את האֶגוֹאיזם שלי. התהפּכתי על משכּבי מתוֹך זיעה קרה. ויש אשר נדמה לי, כי קדחת אחזה בי. חלפני רעיוֹן מוּזר: שמא נדבקתי מפילק? מיששתי את צוארי, את דוֹפק ידי. שטוּת! רק היוֹם באתי במחיצתוֹ…

וכל העת אני רוֹאה אוֹתה כמו חיה לעיני, וּדמוּתה מחמידה אוֹתי. אף שתי הנשיקוֹת, נדמה לי, בוֹערוֹת על לחַיי, ואת להט פניה אני חש על שׂפתי. ישבתי והלטתי פני בידי. ושוּב שכבתי כדי להתהפּך במצוּקת נפשי. ירדתי מן המיטה והתהלכתי יחף על רצפת העץ וחזרתי אל המיטה. ניסיתי גם לשכב על המיטה השנייה, הזרה. באה לי מחשבה אבּסוּרדית: לרדת ולדפּוֹק על דלת חדרה. אוּלי תכניסני, אוּלי תתנני לדבּר, לחשׂוֹף את כל לבי לפניה… טענוֹת משוּנוֹת וּדברים נוֹעזים צצוּ ונסתדרוּ במוֹחי הקוֹדח. ושבתי

ודיבּרתי אל נפשי, שאין זוֹ אלא טעוּת, ועלי להסתלק ממנה. צחוֹק עשׂה לי דמיוֹני החוֹלה. עלי להירדם, לישוֹן שעוֹת אחדוֹת, ואז יתנדף הכוֹל. בחיי נתנסיתי לא פעם בהירהוּרי לילה קשים, שנמוֹגוּ עם בוֹקר כקוּרי חלוֹם. לוּ רק יכוֹלתי להירדם! אחזתי בכל התחבּוּלוֹת שידעתי – ולא עלה בידי. ההירהוּרים שבוּ וזחלוּ ושרצוּ במוֹחי הגרוּי עד לכאב.

הירח כבר זרח באוֹר חזק בעד החלוֹן. מזמן לזמן נטלתי את השעוֹן המוּנח על השידה הסמוּכה והסתכלתי בוֹ בתוֹך פס הנוגה כמאיץ בזמן שימהר לעבוֹר. אך הוּא, הזמן, התקדם במתינוּת מרגיזה. אך הנה כבר עבר חצי הלילה. גם שעה אחת עברה. בחוּץ היתה דממה. לא נשמע כל רעש, לא נביחת כלב, לא קריאת גבר. יפה דאגוּ כאן למנוּחתם של החוֹלים. את הדממה שׂרטוּ פה ושם רק שיעוּלים קוֹראים זה לזה, מין שׂיח של שיעוּלים קרוֹבים וּרחוֹקים וּרחוֹקי־רחוֹקים. מילמוּל הפּלג היה כשׂיח הדממה.

אחרי שתיים לא יכוֹלתי עוֹד נשׂוֹא. היתה לי תחוּשה. כמוֹ הבית כוּלוֹ, הכתלים, הסיפּוּן מלמעלה והרצפה מלמטה מתקרבים ולוֹחצים ודוֹחסים עלי את האויר. ירדתי וּפתחתי לרוָחה את החלוֹן: החוּץ השטוּף אוֹר הלבנה הבהיק לעיני. נוֹף ההרים הדוֹמם, ללא נידנוּד רוּח, היה מוּטל לעיני כמכוּשף. קמה בי החלטה ללבּוֹש מה ולצאת. אוּלי באויר החוֹפשי, בליל היקרוֹת, ירוַח לי, יעוֹרוּ מחשבוֹתי האוֹרוֹת, הבריאוֹת, לגבוֹר על אלוּ

האפילוֹת, החוֹלניוֹת…

בזהירוּת ירדתי בשטיח המדריגוֹת. מצאתי את שער המלוֹן לא נעוּל. פתחתי בחשאי את הדלת ויצאתי החוּצה. לבנה גדולה, כמעט לא פגוּמה, טהוֹרה, צרוּפה וצוֹננת עמדה על הנוֹף המתוּלל. היערוֹת השחירוּ. בנייני הפּאר, הוילוֹת, גם ביקתוֹת האיכּרים – כוּלם היוּ מובלטים וּמוּבהקים.

ראיתי בקירוּב מקוֹם את ברק הפּלג המתגלגל באפיק האבנים. עמדה צינה דוֹממת. האוֹר נח על הכוֹל כציפּוּי של כסף אפרוּרי. לא נראתה רגל שוֹטר אוֹ שוֹמר. כביכוֹל, צבא השמים מוּפקד על שלוֹם שנתם של שוֹכני המקוֹם. שׂיח השיעוּלים צילצל במפוּזר. שיעוּל פה, שיעוּל שם.

ירדתי עד דרך המלך, שלא היתה אלא שכבה עמוּקה של אבק שׁחוּק. הלכתי בדרך בלי דעת, אנה אני הוֹלך. אך רגלי הוֹליכני לעבר העיירה ק., אשר משם באתי, הקרוֹבה מאוֹד ואינה נראית מפני ההר החוֹצץ בעדה. זכרתי ברעדה מה ששמעתי מפי פילק, כי המתים מוּסעים שמה בלילה, כדי שהחוֹלים לא ידעוּ. אבל לא ראיתי כל לוייה. הלכתי בצעד מהיר, חשבתי, אוּלי אתייגע בהליכה ואוּכל להירדם בשוּבי אל חדרי.

והנה – עיני נקרעוּ לרוָחה – איש יהוּדי, בעל זקן, לבוּש קאפטאן ארוֹך, יוֹצא מאחד הבתים ויוֹרד לדרך. תחת בית שחיוֹ צרוֹר לבן. אף הוּא פניו לק., העיירה הסמוּכה. המרחק בינינוּ לא היה רב. הוּא לא הרגיש בי ההוֹלך אחריו באבק הרך. אך כשקרבתי יוֹתר שמע, כנראה, את צעדי הנמרצים, כי הפך פניו פתאוֹם כנבהל, עמד והביט בי רגע, אחר שב ללכת, מחיש צעדוֹ. החשתי גם אני צעדי, אבל נוֹכחתי, שאם לא ארוּץ לא אוּכל להשׂיגוֹ. החלטתי לקרוֹא לוֹ, שיעמוֹד. לבי כבר דפק בי ממאמץ ההליכה המהירה, ואוּלי מסערת נפשי. עמדתי רגע ושאפתי רוּח. אחר קראתי בקוֹל:

– ר' יהוּדי, ר' יהוּדי, יעמוֹד רגע!

הוּא עמד והסתכל בי, היוֹרד אליו, מחכה לי, כנרגע מקוֹלי.

כשהגעתי אליו בירכתיו לשלוֹם. אמרתי לוֹ, שאני אוֹרח בריא בש., לא יכוֹלתי לישוֹן ויצאתי להתהלך מעט לרוח הלילה. אפשר ירשני ללכת עמוֹ כברת דרך. הרי הוּא יורד לק.?

הוּא הסתכל בי במראה פנים תוֹהה ולא ענה דבר.

חזרתי על הצעתי.

פתאום אמר בקוֹל עצוּב, דק, נשי כמעט:

– אני הוֹלך לבית הקברוֹת. הנה אתי נפל. חוֹלה אחת הפּילה בערב וקראוּ לי לבוֹא ליטוֹל את ה“מת’ל”.

– קברן הוּא?

– כן. אני ממהר. עלי לחזוֹר עוֹד מעט לקחת בר מינן גדוֹל.

אמר והלך לוֹ. עמדתי אחריו. הצרוֹר הקטן הלבין בוֹלט מן הדמוּת השחוֹרה. עמדתי כנטוע ולא יכוֹלתי להסיר עיני מן הקברן הרץ במוֹרד הדרך, עד שהגיע אל המפנה ונבלע מאחרי ההר. וגם כשנתעלם מעיני, עוֹד עמדתי ולא יכוֹלתי למוּש ממקוֹמי. המלה “מת’ל” צילצלה באוֹזנַי וּמילאה אוֹתי קוֹר. רחוֹק הייתי מבית מלוֹני, ממרכז היישוּב, בקצה פרבר העניים. עמדתי והבטתי אל הדרך, שהשׂתרעה לפנַי ריקה ושוֹממה, מלבּינה כתכריך של בד תחת אוֹר הלבנה.

פתאוֹם חשתי דמעוֹת בעיני, ולא ידעתי מה פשרן של הדמעוֹת. עצבוּת גדוֹלה תקפה עלי, ועם העצבוּת הרגשתי בי מעין הפשרה של רגשוֹת וּמחשבוֹת. משהוּ דיבר בי בחיתוּך קוֹל ברוּר: “הנה נפל אהבתך, אשר טרם עוּצבה בלבך, טרם היתה לנפש חיה, וּכבר הוּבלה לקברוֹת. עוֹד נפל נוֹסף על הנפלים אשר קברת עד כה. חזוֹר לאחוֹריך, בן אדם, בוֹא בחדרך ושכב. המת לא יחיה. לא לך היא מרים. לא היתה לך ולא תהיה לך. לוּ גם הלילה ימוּת פילק – לך לא תהיה. שוּב קוֹרבן היית לאוֹתה תשוּקה לא מוּבנה ועצוּמה אל אשר לא לך, זוֹ התשוּקה, שתוֹרת ישׂראל קראה לה בשם חימוּד ואשר כה הזהירה מפניה”…

שמעתי לקוֹל הדוֹבר בי וחזרתי לאחוֹרי. הלבנה באה בענן וכל הנוֹף כהה. הצינה גברה עם האשמוֹרה האחרוֹנה. גניחוֹת שיעוּלם של החוֹלים גברוּ אף הן.

שעוֹני לא היה עמי. מה השעה? בוַדאי שלוֹש אוֹ ארבע. הנץ החמה אינוֹ רחוֹק עוֹד.

הלכתי לאִטי באבק הדרך. לא אמהר, כי מה אמצא? מה אאַחר? שוּב, שוּב אני יחידי תחת השמיים הגדוֹלים וּצבאם. שוּב עלי ללכת, לנדוֹד יחידי, יחידי עם רבים, יחידי עם מכירים, יחידי עם ידידים ורעים, יחידי עם קרוֹבים, עם נשים אהוּבוֹת, עם גדוֹלים ועם קטנים. תמיד יחידי… יחידי…

בחדרי נפלתי על המיטה כהרוּג.

ובבוֹקר, כשנפגשתי עם שניהם (מראה פני היה, כנראה, רע), שאלתני מרים בחרדה קלה:

– מה היה לך?

– חלוֹם חלמתי, ובחלוֹמי הוּגד לי, כי עלי לנסוע היוֹם. בהחלט.

– הוּא מתלוֹצץ, – קרא פילק בנעימה ילדוּתית.

– לא, – אמרתי – מאמין אני בחלוֹמוֹת.

– אפשר שהצדק עמוֹ, – אמרה מרים.

נדמה לי, שראיתי בעיניה ניצנוּץ לח.

לאחר שעתיים ישבתי בעגלה.

שניהם עמדוּ כדבוּקים זה אל זה וניפנפוּ לי ברכת פרידה.