אנשים טוֹבים ביקשוּ ממני, שאבוֹא אליהם להוֹרוֹת את שני ילדיהם, נערה ונער בני שתים עשׂרה ועשׂר, עברית חדשה. הם ישבוּ בקרית המלח אשר בין נהר ויסלה וּבין הרי הקארפּאטים.

הסכּמתי וּבאתי. הימים היוּ ימי סתיו רבּי שמש אחרי חג הסוּכּוֹת.

בית האנשים הטוֹבים בן הקוֹמתיים, בית ישן וּמסוּיד כחוֹל, עמד בצל שני ערמוֹנים גדוֹלים ועתיקי ימים, שרוֹב עליהם כבר נשרוּ, והדירה בשתי הקוֹמוֹת מחוּבּרת על ידי חדר מדריגוֹת פנימי, כעין פּרוֹזדוֹר נקי מרוֹהט לבן, שיש לוֹ גם מוֹצא החוּצה. וּבבית כל טוּב ורוּח טוֹבת עין מציצה מזויוֹת כל ששת חדריו הגדוֹלים והקטנים, המשמשים כל אחד בתפקידוֹ. תמוּנוֹת נבחרוֹת, אוֹרגיגינאלים והעתקוֹת משוּבּחוֹת, מפארוֹת את הקירוֹת

הצבוּעים, וּבחדר עקרת הבית עוֹמד בפינה, “בּליטנר” יקר, פעמיים בשבוּע, בכל מוֹצאי שבת וליל רביעי, היוּ בבית ערבי זמרה וּנגינה עם כּיבּוּד שוֹפע ושׂיחת רעים נעימה.

היוּ בעיר שישה אוֹ שבעה רחוֹבוֹת לא גדוֹלים וּשדרת אילנוֹת ארוּכּה מאוֹד עד לבית הנתיבוֹת וריבּוּע של חנוּיוֹת (של יהוּדים, כמוּבן), וארמוֹן עתיק מימי זיגמוּנט, שאגדוֹת רבוֹת מפארוֹת אוֹתוֹ, מוּקף חוֹמה גבוֹהה שהעלתה ירוֹקה, וּמגדל חדש לרדת בוֹ אל מכרוֹת המלח על שם פראנץ יוֹזף, וּבית כנסייה פתוּח לרוָחה וּמדרכוֹת אבן חלקוֹת וּנקיוֹת. בכוֹל נקיוֹן וּרוָחה, שלוָה ועין יפה. מין סגנוֹן ממוּזג משלוֹשה יסוֹדוֹת: פּוֹלני־אוֹסטרי־יהוּדי.

בימים הראשוֹנים היה מוּזר להתהלך על פני אדמה, אשר תחתיה היא חלוּלה וּבקרביה חיים ועוֹבדים אנשים למאוֹת, ורק לעת ערב הם נראים בחוּצוֹת, כשהם חוֹזרים לבתיהם עייפים ויגיעים וּבידיהם פּנסי הכּוֹרים המרוּשתים והכּבוּיים. כשדרכה הרגל בחזקה על הארץ נטתה האוֹזן לשמוֹע אם אין הד עוֹנה מתחת.

– קרית המלח קטנה, אך טוֹבת טעם, – אמרה לי בעלת הבית עתירת הגוּף וּקטנת הפּנים, בשכבה בחדרה מסוּבּה על הדרגש המרוּפּד וּבאָספה את רגליה המליאוֹת תחת שׂמלת הצמר הכּחוּלה. היא לא יכלה ל“תרגל” באוֹתוֹ יוֹם, כי נפצעה באצבעה בפתחה קוּפסה של אפרסקים משוּמרים.

– כן, אינה חסרה מלח, – עניתי בהלצה.

– וגם לא סוּכּר, – הוֹסיפה במיצמוּץ עיניים צרוֹת וּמתוּקוֹת. היא היתה כבר כבת ארבעים, אך לנשים בפוֹלין מעלוֹת גיל משלהן. ביוֹם השלישי לבוֹאי יצאתי לרחוֹבוֹת העיר. היה יוֹם שכּוּלוֹ זוֹהר שמש, אך גם צינה צוֹבטת את הפּנים. יוֹם שקט מקוֹנים וּשעת עשׂר בבוֹקר. פה ושם הרגשתי עיניים בוֹחנוֹת את הזר הבא לגוּר. אמרתי להיכּנס למספּרה להתגלח, וּפניתי במוֹרד הרחוֹב מוּל השלט המזדקר לתוֹך הרחוֹב עם תמוּנת הגלב גבה השׂפם, השוֹלח את תערוֹ אל לחי הלקוֹח.

והנה לקראתי מראה משוּנה: על המדרכה, במעלה הרחוֹב, מקפּצת ועוֹלה דמוּת אדם אשר כמוֹה לא ראיתי מעוֹדי: כוּלה גלימה כהה וארוּכּה תלוּיה על כתיפיים צרוֹת, עליה כבינה מהדקת ראש קטן ככדוּר; וּמתחת לגלימה, באמצע, רגל אחת מדלגת. כשקרב האיש ראיתי, כי הכבינה מכסה את חצי מצחוֹ, את כל אוֹזניו וּפרוּפה מתחת לסנטר מגוּלח. זוּג עיניים חוּמוֹת פּוֹזזוֹת בעליצוּת עצוּבה בפּנים, ושׂפם דק וארוֹך מצבע הדבש יוֹרד משני צידי הפּה הצר. כשהוּא חוֹשׂף שׂפתיו מַבהיקה שוּרת שיניים צחוֹת עד להפליא. הגלימה רכוּסה לכל אוֹרך הגוּף, וּמשני עברי החזה עשׂוּיים בה שני כיסים שוים. מן האחד בוֹלטת קוּפסת סיגאריוֹת. בכל הדמוּת אין סימן של יד.

אלמלא הפּנים הנקיוֹת, היה דוֹמה לגוֹרף ארוּבּוֹת בעל מוּם.

האיש עמד רגע וניענע בראשוֹ לצדדין, מעלה וּמטה, אחר התחיל מקפּץ ועוֹלה שוּב לקראתי.במרחק שתיים שלוֹש פסיעות ממני עמד, השרה עלי אתת עיניו החוּמוֹת, גילה את שיניו בבת צחוֹק וניענע לי בראשוֹ.

– בוֹקר טוֹב, פּאן פּרוֹפיסוֹר! – זימר פּוֹלנית מוּטעמת.

נפתעתי לשמע התוֹאר. מנַין לברייה זוֹ שאני מוֹרה כאן?

– בוֹקר טוֹב! – החזרתי לוֹ שלוֹם ונתתי בוֹ עין תמיהה.

– אַל יתמַה אדוֹני. יוֹדע אני כי מוֹרה הוּא בבית האדוֹנים בּינשטוֹק. בּנק הקטן, יברכהוּ השם, סיפּר לי.

בּנק היה ילדם השלישי של האנשים הטוֹבים, כּרוּב בּלוֹנדי בעל עיניים אפוֹרוֹת, גדוֹלוֹת, אשר לא הגיע עוֹד לשנוֹת לימוּד, כבן חמש בסך הכוֹל.

הוֹצאתי מנחירי נהימת מבוּכה קלה ועמדתי מסתכל באיש מכּף רגלוֹ האחת ועד כדוּר קוֹדקדוֹ המהוּדק. על חצי מצחוֹ ועל אַפּוֹ עמדוּ נטפי זיעה גדוֹלים.

– בית טוֹב הוּא בית הבּינשטוֹקים, – המשיך האיש לזמר בקוֹל צוֹהל וּבעיניים עליזוֹת־עצוּבוֹת – ישׂראלים נפלאים. פּאן

פּרוֹפיסוֹר ישׂבּע שם נחת. יאהבוּהוּ כיוֹצא חלציהם. הגברת בּינשטוֹק מנגנת בפסנתר יפה עד להפליא. כל הלבבוֹת בקריה רוֹחשים להם אך טוֹב. ימים טוֹבים נכוֹנוּ לוֹ בבית הבּינשטוֹקים.

לשוֹנוֹ הפּוֹלנית היתה צחה ונמלצה. חיתוּך דיבּוּרוֹ היה מצוּין, והמלים התגלגלוּ מפיו אל אוֹזן השוֹמע כאפוּנים על טס של כסף.

– אני מקוה, – עניתי, עוֹדני נבוֹך ממַראה עינַי וּממשמע אוֹזנַי.

גם בשעת עמידתוֹ היה מקפּץ על רגלוֹ וּמשנה עמדתה.

– אין כל ספק, אדוֹני היקר. יזכוֹר מה אמר לוֹ יאנק. – יסלח לי, קשה לעמוֹד הרבה על רגל אחת. הנה הכיס השׂמאלי. יוֹאיל לתת בוֹ נדבה קטנה ככל אשר ידבנוּ לבוֹ הטוֹב. כל האנשים הטוֹבים נוֹדבים לכיסוֹני. חן, חן. עתה יוֹאיל עוֹד לעשׂוֹת עמדי חסד קטן: יוֹציא לי פּאפּירוֹסיה אחת מן הקוּפסה שבכיסוֹני השני. כך, כאן. גם גפרוּרים בכיסוֹן. כך, חן חן!

הוּא נשתתק, הוֹשיט אלי את פּיו, פּעוּר כמעט קט, בתנוּעת חן גנדרנית. נתתי את הסיגאריה בין שׂפתיו והדלקתי לוֹ גפרוּר בקוּפסתוֹ, אחר החזרתי את הכוֹל לכיסוֹ כשהיה.

– עתה יוּכל אדם לרקוֹד לוֹ הלאה עם הפּאפּירוֹסיה בפּה. תוֹדה נאה! להתראוֹת, פּאן פרוֹפיסוֹר! עוֹד נוֹסיף להתראוֹת.

והוּא קפץ הלאה במעלה הרחוֹב. לא יכוֹלתי עצוֹר ברוּחי, הפכתי פּני והבטתי אחריו. הגלימה החלקה, חסרת הידיים, עם הכּבינה ההדוּקה על כדוּר הראש הקטן, קפצה על רגל אחת כשלוֹשים קפיצוֹת, אחר עמדה וניענעה ראשה במרץ מעלה וּמטה, ימין וּשׂמאל. לא ידעתי מה פשר הנענוּעים. וּכשהתחילה לקפּץ שוּב הלכתי לדרכי, עד שנכנסתי למספּרה.

בערב, בהיוֹתי מוּזמן לארוּחה אצל האנשים הטוֹבים, הכנסתי את בּנק בין ברכּי וּשאלתיו בחשאי:

– אתה סיפרת עלי ליאנק?

– כן, אני סיפרתי. הוּא שאל אוֹתי מי האדוֹן הצעיר בביתנוּ והגדתי לוֹ.

– ואתה אוֹהב את יאנק?

– כן, מאד. אמא נוֹתנת לי בכל יוֹם הלר ואני שׂם אוֹתוֹ בכיסוֹ. הוּא לא צריך להתכוֹפף אלי – אני כבר מגיע אל כיסוֹ. אדוֹני יוֹדע למה דוֹמה יאנק?

– למַה, חביבי?

– ליוֹנה. כשהוּא מדדה כך כפוּף לפניו… שימק אוֹמר, שהוּא דוֹמה לעוֹרב. זה לא נכוֹן. לעוֹרב יש מקוֹר עבה ושחוֹר… ראיתי על הערמוֹן שלנוּ… אני לא אוֹהב עוֹרבים… יאנק לא צוֹרח. יאנק מדבר בקוֹל נעים, כמו יוֹנה הוֹגה. כן, כן.

– ברוּך טעמך, יקירי. – אמרתי לילד הנלבּב וליטפתי את ראשוֹ.

– ולמה הוּא מנענע בראשוֹ כשהוּא עוֹמד?

– אדוֹני לא יוֹדע? כדי ליבּש את הזיעה. המסכּן! הוּא כל כך מתעייף בקפיצתוֹ. קשה לקפוֹץ על רגל אחת. לילד יוֹתר קל, אבל הוּא איש גדוֹל וכבד. הוּא כבר בן ארבעים. באמת. אדוֹני ראה אילוּ טפוֹת גדוֹלוֹת עוֹמדוֹת על מצחוֹ? הוּא מנענע בראשוֹ “לעשׂוֹת רוּח”.

לחצתי את ראש הילד אל חזי.

הוּא גר אצל אחוֹתוֹ. יש לוֹ אחוֹת אלמנה. בעלה נהרג במכרוֹת. היא מבשלת לוֹ אוֹכל, מלבישה אוֹתוֹ בבוֹקר וּפוֹשטת אוֹתוֹ בלילה. אין לוֹ ידיים. אינוֹ יכוֹל לעשׂוֹת כלוּם בעצמוֹ. גם את האוֹכל צריך להכניס אל פּיו. גם סיגאריה צריך להכניס אל פיו. מסכּן!

– מאַיִן אתה יוֹדע כל זאת, ילדי?

– יאנק סיפּר לי. הוּא מסַפּר לכל איש. הוּא איש משוּנה, לא כן? עצוּב וצוֹחק. אבא אוֹמר עליו, שיש לוֹ נשמה גדוֹלה: שמעתי שאבּא אמר פעם לאמא, ואמא אמרה שזה נכוֹן. כן, כן.

– וילדים רעים אינם מתקלסים בוֹ?

– לא. כל הילדים אוֹהבים אוֹתוֹ. כי הוּא אוֹהב את הילדים. הוּא אוֹמר להם תמיד דברים מצחיקים. הוּא יוֹדע כל ילד בשמוֹ, מתי נוֹלד, איך הוּא לוֹמד בבית הספר. הכוֹל יוֹדע יאנק. גם מן הגדוֹלים וגם מן הקטנים. גם לוֹ מסַפּרים האנשים הכוֹל.

למחר פּגשתיו שוּב ברחוֹב.

– איך התיאבוֹן בעירנוּ? – שאלני.

– תוֹדה לאל, משׂבּיע רצוֹן.

– פעוּלת המלח. גם באויר, גם במים אצלנוּ יש יסוֹדוֹת מלח, והם מחישים את העיכּוּל. כן, פּאן פרוֹפיסוֹר, אין סוֹדוֹת בטבע. הכוֹל מיוּסד על המדע.

השתאיתי לדיבּוּרוֹ המוּשׂכּל.

– יאנק למד בבית ספר?

– חלילה. לא לבעל מוּם כמוֹני ללמוֹד בבית ספר. מבית ספרם של החיים למדתי את הקוֹרטוֹב שאני יוֹדע. מפּי האנשים הטוֹבים. גם המשׂכּילים אינם מוֹנעים את שׂיחם מיאנק. אין איש רע בעירנוּ. זאת היא עיר בּירכה אלהים… לא חינם נפלה פה טבעתה של קוּניגוּנדה הקדוֹשה… – בוֹקר טוֹב, אדוֹני יוֹעץ ההר! יסלח לי ברוֹב טוּבוֹ! הנה הדרך פּנוּיה.

הוּא קפץ הצידה כדי לתת מעבר לאדוֹן פוֹלני גבוֹה וּמפוּטם, כפוּף עוֹרף אדוֹם, הנוֹשׂא שׂאת גדוֹלה כטפח.

– בוֹקר טוֹב, יאנקוֹ! – השיב האדוֹן נדיבוֹת – איך העסקים, בודאי שמעת, שאוֹמרים להעלוֹת שוּב את מס המלח…

– כן, האדוֹנים בוינה אינם יוֹדעים תמיד את וֹרכי העם… דרוּשה הסברה רחבה בעיתוֹנים… מה בריאוּתוֹ, אדוֹני יוֹעץ ההר? לא רעה?

– תוֹדה לאל. אם לא יאחזני השבץ – אחיה עד מאה שנה. “שׁלמה” (ממוּלח!), פתח פּיך!

יאנק מיהר וּפתח את פיו והאדוֹן זרק לתוֹכוֹ סוּכּריה.

– להתראוֹת! אני נוֹסע מחר לישיבת הסיים בלבוּב.

– להתראוֹת! דרך צליחה, אדוֹני יוֹעץ ההר! אַל יפנק אוֹתם, אדוֹני יוֹעץ ההר, ראוּיים הם לחוּטרא! חי אהבתי את האלהים!

בקפיצה אחת חזר למקוֹמוֹ.

– ועֹץ ההר פּאן דלוּגאץ'. אדם מצוּין במינוֹ. זה שלוֹש שנים שסַפּחת זוֹ רוֹכבת על עוֹרפּוֹ.

– יאנקוֹ, אני יוֹדע ילד הקוֹרא לוֹ “יוֹנה”, – אמרתי לוֹ בהתרגשוּת מה.

– כן, בּנק. השם יחייהוּ! לא ילד – כרוּב ממרוֹמים. לנַשק כל איבר בוֹ. יוּם יוֹם הוּא נוֹתן הלר לתוֹך כיסוֹני. בימוֹת הגשמים אני בא וּמחכּה בפרוֹזדוֹר, והכּרוּב יוֹרד וּמביא לי את הפרוּטה בידוֹ העדינה… כבוֹדוֹ יעשן פּאפּירוֹסיה?

עשׂיתי לוֹ קוֹרת רוּח והוֹצאתי מן הקוּפסה שבכיסוֹ שתיים: אחת לוֹ ואחת לי.

– אין עכשיו טבק טוֹב בשביל אנשים עניים. מיוֹם שהממשלה העלתה את המס על הטבּק, התחילוּ לזייף. רק שמוֹת יפים נוֹתנים לסיגאריוֹת: “קיסר”, “דאמה”. לעג לרש! אני קוֹנה חפיסה וּבת אחוֹתי מפטמת לי את המכסה הדרוּשה לי לכל יוֹם. לא פחוֹת משלוֹשים ליוֹם. טוֹב לשלח את הדאגוֹת עם העשן.

– אילוּ דאגוֹת לוֹ ליאנק?

– עצמוּ משׂערוֹת ראשי. אך שׂערוֹתי אינן נראוֹת, וכן גם צרוֹתי… עלי להוֹדוֹת כי מצבן קשה – אוֹיב עיקש אני להן, נלחם בהן עד חרמה… יבוֹאוּ ימים קרים. ענן ורוֹד ברקיע סימן לקוֹר. בדוּק וּמנוּסה.

שׂמתי לב, שעם היוֹת עיניו וּפניו צוֹחקוֹת תמיד, אינוֹ משמיע קוֹל צחוֹק. לכל היוֹתר הוּא מגלה את שיניו היפוֹת, הילדוּתיוֹת.

נתתי הלר אל כיסוֹ.

– חן חן, להתראות, פּאן פרוֹפיסוֹר. עלי לרקוֹד הלאה. הרגל אינה מסכימה לעמוֹד עוֹד. פּנַי כבר כפני חזיר זיפי. שלוֹשה ימים לא התגלחתי. חרפּה בפני הבריוֹת. לא כן?

את המלים האחרוֹנוֹת זרק אלי אחוֹרנית וניענע לי בראשוֹ ברוֹב חיבּה.

באוֹתוֹ יוֹם אחר הצהריים נזדמן לפני שוּב מגוּלח למשעי. עוֹר סנטרוֹ היה חָלָק וּכחלחל. צינה נדפה ממנוּ. השׂפם התבּלט מן העוֹר החלק. שעתי לא היתה פּנוּיה ועברתי עליו מתוֹך שאילת שלוֹם בלבד. אך את החסר מילא לי בערב, לפני הנגינה, שימק תלמידי:

– הסַפּרים מגלחים אוֹתוֹ יוֹם יוֹם חינם. על פי תוֹר: בכל יוֹם סַפֹּר אחר. הם קבעוּ לוֹ את התוֹר והוּא הוֹלך בכל יוֹם אל ספּרוֹ.

– ולמה לא התגלח זה שלוֹשה ימים?

הוּא כעס על שני הספּרים שהיוּ צריכים לגלחוֹ. הם העליבוּ אוֹתוֹ ונדר שלא ייכּנס אליהם.

– ולמה הם מסכימים לגלחוֹ חינם?

– הם אוֹהבים לשׂוֹחח עמוֹ. כשהוּא נכנס הוּא מבדח את ה“אוֹרחים”. הם יוֹדעים מפּיו את כל החדשוֹת שבעיר. הכוֹל הוּא יוֹדע, והכוֹל הוּא מספּר.

– אם כן הוּא הוֹלך רכיל?

– חלילה! יאנק מספּר רק טוֹבוֹת. ואם מוֹסרים בשמוֹ דבר רע, הוּא נעלב וכוֹעס. ימים אינוֹ מדבר עם האיש שביקש להכשילוֹ. “אסוּר לספּר רעוֹת על אדם, – אוֹמר הוּא – די לוֹ לאדם שהוּא מייסר את נפשוֹ על רעוֹתיו. את הטוֹבוֹת צריך לספּר וּלספר, כדי שילמדוּ בני אדם לעשׂוֹת אוֹתן”. כך הוּא אוֹמר תמיד. הוּא מצחיק, לא?

– אדוֹני מדבּר עם שימק על יאנק? טיפּוּס אוֹרגינאלי, מה? – נתערבה בשׂיחתנוּ חברתה של הגברת בינשטוֹק, עלמה גבוֹהה, בלתי צעירה, מוּסיקאלית עד לשיגעוֹן, אשר בשעת שמיעת נגינה היא מעצמת את עיניה בכוֹח כזה, שאַפּה משתטח על מחצית פניה.

– כן, גברתי. התוַדעתי אליו ברחוֹב, והרי אנוּ ידידים.

– הכוֹל ידידיו, לרבּוֹת אוֹתי. אני אוֹהבת את קוֹלוֹ. איזה קוֹל! הרי זוֹ מוּסיקה צרוּפה… כבוֹדוֹ יוֹדע מאַין בא לוֹ מוּמוֹ הנוֹרא?

– לא, עדיין לא שמעתי.

– אם כן כדאי לשמוֹע. אביו (חייט היה) הנחיל לוֹ מחלה מכוֹערה… כבוֹדוֹ מבין?… עוֹד בילדוּתוֹ נתגלה ריקבוֹן באיבריו. ראשוֹנה ביד אחת, וּכשנטלוּ את זוֹ – בשנייה. אחר כך ברגל. אך מיוֹם שכּרתוּ את רגלוֹ – הבריא. בן עשׂר היה כשהתחיל מקפּץ על רגל אחת. ד"ר מיזס אמר לי, כי מה שנשאר מגוּפוֹ הוּא בריא בהחלט…

העלמה הבלתי צעירה דיברה בעוֹנג על “מחלתוֹ” של יאנק וּביקשה להאריך בזה, אבל באוֹתוֹ רגע התחיל הדוּאֶט של הכינוֹר והפסנתר, והיא ישבה על השרפרף, הניחה את אצבעה על פיה לצווֹת עלי את השתיקה, ברכיה הגבוֹהוֹת הגיעוּ עד חזה, עיניה נתעצמוּ בכוֹח, ואַפּה השתטח לוֹ להנאתוֹ.

לאחר שבוּעיים אוֹ יוֹתר ירד לעוֹלם קוֹר גדוֹל. גשם פתוּך בשלג וּבברד ניתּך למן חצוֹת הלילה. בחדר החצר הקטן (הרחק מעם בית הבינשטוֹקים), בוֹ ישבתי עם כלבלבי “בלק”, השתוֹללה כל הלילה הרוּח והתריס נקרע חציוֹ והיה דוֹפק בלי הרף על החלוֹן, וּשנינוּ אני והחיה הקטנה, לא יכוֹלנוּ לעצוֹם עין. בבוֹקר הקוֹדר לבשתי את גלימת הגשם וּמיהרתי לבית האנשים הטוֹבים לתת את שיעוּרי לילדיהם. הילדים חיכּוּ לי כבר בחדרם שבקוֹמה השנייה והיוּ משהוּ חיורים אך נעימים מאד באפלוּלית וּבצינה.

כשנכנסתי רץ בּנק לקראתי (הרשיתי לוֹ להימצא בחדר בשעת השיעוּר), תפס שתי אצבעוֹתי, וּבהביטוֹ אל עיני, קרא:

– אמא לא יכלה לישוֹן כל הלילה. היא פחדה. עתה היא ישינה. יבקש מהם אדוֹני, שלא יקימוּ רעש. סטפצ’ה צוֹחקת כל הזמן. היא ילדה רעה.

– שמעתם, ילדים? – שאלתי את הגדוֹלים בקוֹל מוּנמך ותקיף.

– כן, נשב כזוּג יוֹנים. – אמר שימק ולטש זוּג עיניים תמימוֹת עד להתפּקע.

וּסטפצ’ה פּרצה פתאוֹם בצחוֹק שלא יכלה להפסיקוֹ. תחבה את אגרוֹפה בין שיניה, אך הצחוֹק חילחל ויצא לאויר.

– טיפּשה! – הטיח כנגדה שימק ועיניו התמימוֹת לא זעוּ.

– אכלתם ארוּחת הבוֹקר? – שאלתי ברוֹב כוֹבד ראש.

– אכלנוּ ושׂבענוּ. – ענה שימק.

– אם כן, הספרים!

הם הוֹציאוּ את שני הספרים, אחד לקחוּ לעצמם ואחד הניחוּ בראש השוּלחן בשבילי, פתחוּ במקוֹם שצריכים היוּ לפתוֹח, וּסטפצ’ה התחילה לקרוֹא את הסיפּוּר “בערב” של פייארברג. פניה הרצינוּ וקראה בהטעמה טוֹבה, אך בקוֹל לא רם. בּנק עמד בקצה השוּלחן, לחיוֹ נשענת על ידוֹ, והקשיב, אף כי לא הבין מלה.

לא עברוּ רגעים מעטים בקריאה, והנה נשמע צילצוּל הפּעמוֹן מן הכניסה למטה, צילצוּל מתאַפּק וחרד.

– יאנק בא! יאנק בא! – השׂתער בּנק אל הדת ורץ במעלוֹת למטה.

– הוּא בא לקחת את נדבתוֹ, – אמר שימק. וּסטפצ’ה התפּרצה שוּב בצחוֹק, והפעם כבשה פניה בשוּלחן להחניק צחוֹקה.

– מה היא צוֹחקת היוֹם, הטיפשה? משעה שהקיצה היא צוֹחקת.

– באמת, מה הצחוֹק? – שאלתי בנעימה אבהית. אך במקום תשוּבה נתרעדוּ כתיפיה של הנערה בצחוֹקה עוֹד יוֹתר. ראיתי שאינה יכוֹלה לשלוֹט בעצמה. כעבוֹר רגע הרימה את פניה, עיניה היוּ מליאוֹת דמעוֹת מזהירוֹת וּלחייה מאדימוֹת:

– יסלח לי אדוֹני. איני יוֹדעת בעצמי למה אני צוֹחקת. הצדק עם שימק, אני טיפּשה.

ועוד פעם הטילה את ראשה על השוּלחן, אחר הרימתהוּ וּפניה חלקים, כאילוּ נמחה מעליהם משהוּ.

– נגמר. יוֹתר לא אצחק.

– אוּלי נזמין את יאנק הנה? – שאל שימק והביט אל סטפצ’ה.

אך פניה לא זעו.

– לא, – אמרתי – אני ארד אליו. ושנית, כלוּם אפשר לוֹ לעלוֹת במעלוֹת? אתם תעתיקוּ פה את חמשת הפּסוּקים האלה, וּבכל מקוֹם תהפכוּ את המין מזכר לנקבה, השמוֹת והפּעלים…

ירדתי במעלוֹת העץ המצוּבּעוֹת חוּם. לבשתי מיזע של צמר חם, שהידק בנעימוּת את גוּפי. קל ונעים היה לדלג כך על המעלוֹת המצוּחצחוֹת והיבישוֹת בשעה שבחוּץ סוֹחף וסוֹער הגשם הקר.

יאנק ישב למטה על ספסל ליד הדלת הסגוּרה, כוּלוֹ שוֹתת מים, ושׂוֹחח עליזוֹת עם בּנק היבש.

– בוֹקר טוֹב, פּאן פּרוֹפיסוֹר! – קידמני יאנק בפניו המבריקים מרטיבוּת. הוּא ניענעם מדי פעם בפעם והשיר מעליהם נטפי מים שנזלוּ מכּבינתוֹ. – גם הוּא פה? כמה נעים לראוֹתוֹ יבש וּבריא! הצינה חוֹדרת לעצמוֹת! רק לפני שעה יצאתי מביתה – וּכבר כוּלי קרוּש. גרוּע מכּפוֹר. מין קוֹר רקוּב…

הסתכלתי בוֹ, כשהוּא יוֹשב וּמנענע בנעלוֹ האחת העוֹמדת על עקבה השׁחוּק. ראיתי שסוּליתה שטוּחה מאד. הבנתי כי מרוֹב הקפיצה והמשׂא על רגל אחת נשתטחה כל כך. לא יכוֹלתי להבין איך ישב על הספסל.

– בּנק, אתה עזרת ליאנק לשבת? – שאלתי.

– למה? – נתעורר יאנק וניענע בראשוֹ במבוכה, – תוֹדה לאל, יכוֹל אני לשבת בלי עזרה. אין אוּמנוּת שאדם אינוֹ עשׂוּי ללָמדה – אם יש רק הכרח בדבר. הנה!

הוּא העמיד את הרגל על כּפה, ניתר מעל מוֹשבוֹ, כאילוּ קפץ נתוּן לוֹ בשתוֹ, ואחרי שהתנוֹדד רגע – עמד איתן.

– זוֹהי אוּמנוּת הקימה. ועכשיו – אוּמנוּת הישיבה.

קפץ כמחצית הפסיעה לפנים, זרק את גוּפוֹ אחוֹרנית, גבוֹ נחבט בקיר, אחר צנח על הספסל, משך את רגלוֹ – וישב איתן.

– כמוֹ על קפיצים! – דיבר – המקוֹם ממלא חסרוֹנן של הנפשוֹת שבּרא. יהי שמוֹ מבוֹרך!

המחזה הזה הכאיב לי וחפצתי להסיח דעתי ממנוּ.

– איך הוּא מתרוֹצץ באויר כלבים כזה? הרי אפשר להצטנן. הוּא מזיע כל כך…

– “השד לא יקח את הרע”. כוּלי עטוּף בגלימתי הטוֹבה וטיפה לא תגיע אל בשׂרי. כחנוּט מצרי, לא כן? פּאן פרוֹפיסוֹר מכּיר בודאי את ציוּרי החנוּטים. והרי כבוֹדי גדוֹל מכבוֹדוֹ של פרעה: אוֹתוֹ חנטוּ רק אחרי מוֹתוֹ, ואוֹתי – בחיי…

– יש לוֹ הוּמוֹר, יאנקוֹ.

– בלי מעט ההוּמוֹר הייתי כבר אזרח רענן בבית המוֹעד לכל חי…

– אף על פי כן קר לוֹ. שׂפתיו כחוּלוֹת כטחוֹל.

– כן, כוֹס חמין לא היתה מזיקה לי כלל…

עוֹד לא כילה את המשפּט וּבּנק טס כחוּלדה במעלה המעלוֹת ונעלם בבית.

אחרי רגעים מספר התגלגל כשד קטן למטה וּבישׂר בצהלה, כי קאשה מביאה תה. מיד ירדה המשרתת, אשה נמוּכה ולבנת פנים, צמת פּשׁתים דקה מכתרת את קוֹדקדה, לחזה כוּתוֹנת כפרית רקוּמה, והיא נוֹשׂאת בשתי ידיה על טס כוֹס תה וּפרוּסת עוּגה גדוֹלה, סוֹפגנית, מגרה את התיאבוֹן.

– יגמוֹל לך אלהים, קאשה, לא תיכּשלי עוֹד כל ימי חייך…

– תוֹדה, ינק! ישתה ותהי לך לבריאוּת.

הרמז לילד שנוֹלד לה לפני שנתיים בלי חוּפּה וקידוּשין לא העליבה כלל. היא ידעה, כי יאנק דוֹרש לה אך טוֹב.

– יסלח לי יאנק, שלא הבאתי לוֹ תה עם חלב. את החלב של אתמוֹל שתה החתוּל, והיוֹם עוֹד לא הביאוּ. מה שלוֹמוֹ, בריא?

– חן חן, קאשה, בריא כשוֹר הבּר. רק קשה להיוֹת אלמן… קשה מאד…

– כלוּם היה נשׂוּי, יאנקוֹ? – שאלתי בתמיהה.

– פעם חלמתי כל הלילה שאני נשׂוּי לבת מלכה, אף התקוֹטטתי עמה קצת, בשל דבר של מה בכך, – וּבבוֹקר הקיצוֹתי והנה אני אלמן…

קאשה כבשה את פניה הצחוֹת בחזה המגוּדל והמתינה בצניעוּת מרוּבה, שיגמוֹר לגמוֹע את התה המתוֹק מידה.

הוּא שתה והתלוֹצץ:

– פּאן פרוֹפיסוֹר, כנראה, עוד לא התאהב בעירנוּ…

– מנַיין לוֹ?

– עוֹדוֹ מתעניין ביאנק… סימן שלבּוֹ פנוּי… אבל לא יארכוּ הימים ויבוֹא מה שצריך לבוֹא… אין אויר יפה לאהבה כאויר קרית המלח… כמוֹ נוֹצר לכך…

– עדיין לא ראיתי כאן יפוֹת.

– הכוֹל תלוּי בהרגל. יתרגל בפנים החדשוֹת ויתחיל להבחין… לוּלא היוּ יפוֹת, לא היוּ כל כך הרבה טראגדיוֹת בעירנוּ… השנה היוּ אצלנוּ ארבעים וארבע אהבוֹת אוּמללוֹת… מספר מסתוֹרי, לפי מיצקיביץ', מה?…כוּלן רשוּמוֹת פה. בּנק יקירי, הצבּע על מצחי! תוֹדה!

הוּא כּילה לשתוֹת, אכל גם את מחצית העוּגה. קאשה מחתה בסינרה את שׂפמוֹ יפה יפה, הרימה לבקשתוֹ את גלימתוֹ וּלתוֹך כיס פנימי הכניסה את שארית העוּגה.

– עכשיו מרגיש עצמוֹ אדם מעשׂה אדם. תה טוֹב הריהוּ כאמבטי פנימי. עתה נקל יהיה לרקוֹד הלאה.

עמדתי נדהם: מבטא כזה ממש זכרתי מכתבי אלטנבּרג. “הריהוּ אמן!” עבר במוֹחי.

הוּא ניתר ממקוֹמוֹ ועמד בן רגע.

– בּנק, פּרישׂת שלוֹם נאה לאמא האלוֹהית! תזהיר אוֹתה בשמי, שלא תעיז להוֹציא היוֹם את אַפּוֹנה החוּצה. חבל, אויר כזה נוֹצר רק בשביל כלבים, אוֹ – בשביל יאנק… להתראוֹת, פּאן פרוֹפיסוֹר! יזכוֹר נא, כי תוֹרוֹ מתקרב. אך אל תהא זאת הטראגדיה הארבעים וחמש… קאשה, נשיקה אוירית! – פתח לי את הדלת, כרוּבי! אלף תוֹדוֹת! אני יוֹצא לי אל האויר הראוּי לי…

האהבה שיאנק ניבּא לי לא בוֹששה לבוֹא.

לא. לא העלמה הבלתי צעירה, המוּסיקאלית עד מאד, היתה ה“עצם הנאהב”. כאשר הכבּירה עלי את מליה היפוֹת בפאתּוֹס חוֹלני קצת, כאשר השתדלה להצר את פיה בדבּרה ועיניה יקדוּ בעוֹצב חיה נעלבה, הקשבתי לה יפה והבטתי ישר בפניה, אך חשוֹב חשבתי – על בת החזן.

במסיבוֹת המוּסיקאליוֹת נוֹדע לי, כי זה שנתיים נמצא בקרית המלח חזן מפוֹאר, שהקהילה הביאה מעיר הגבוּל המזרחית. אין כקבּלת שבּת שלוֹ. אפילוּ בקראקוּב אין דוֹמה לוֹ. קוֹלוֹ אינוֹ בגדר הקוֹלוֹת

המצוּיים. הכוֹל התפּלאוּ שעדיין לא שמעתיו. הצ’ליסט הבטיח, שאילוּ היה החזן הוֹלך לאוֹפּירה היה נעשׂה טינוֹר ראשוֹן, מעין קארוּזוֹ. הוּא גם מוּסיקאלי לאין שיעוּר. אף על פי שהוּא קוֹרא תוים בקוֹשי, הבחנה דקה לוֹ בגוֹני טוֹנים, וכמעט אין פגם בזמרתוֹ. פעם אחת הציעוּ לוֹ לקחת חלק במסיבוֹתיהם, אך הוּא נבהל והאדים כנער קטן. פּשוּט, הלשוֹן ניטל מן המסכּן. יוֹתר לא הציעוּ לוֹ.

ולוֹ, לחזן, בת אחת ויחידה, נערה יפת תוֹאר, אך מוּזרה מאד, כבת שש עשׂרה ונוֹהגת כגדוֹל. מין יהירוּת שלא ראוּ כמוֹתה בקרית המלח. ואוּלי תמימוּת היא, מי יוֹדע. אינה מתחבּרת עם שוּם אדם. משיבה על הן הן ועל לאו לאו וּפוֹנה לדרכּה. האֵם אשה חוֹלנית ואינה נראית על פּני חוּץ. אוֹמרים, מיוֹם שילדה את בתה לא ראתה אוֹר עוֹלם. שם הנערה קריינדיל, ואביה קוֹרא לה “קרוֹין”. וּבאמת היא עטרת ראשוֹ. הוּא מאוֹהב בה. בלי הלצה. עוֹד לא ראוּ אב מאוֹהב כל כך בבתוֹ. מין אבּא גוֹריוֹ. פיו אינוֹ פוֹסק מלדבר עליה. גברת הבית ניסתה להזמינה למסיבּוֹת, אך הנערה סירבה. אינה יכוֹלה לעזוֹב את האֵם. הכוֹל מאוֹהבים בה, כל קרית המלח. גם בני הנוֹכרים. בנוֹ של מנהל המכרוֹת, בחוּר נאה ו“רוֹעץ לבבות” מפוּרסם, נשבּע לכבשה. סיּפּרוּ לה והיא חייכה, כמוֹ ממרוֹם נוֹגה. ספינכּס שוֹכנת בתוֹכה, בתוֹך קריינדיל זוֹ. מוּבן שנכספתי לראוֹתה. ואת הראיוֹן סידרה, כמוּבן, העלמה הבלתי צעירה. רחבת לב היא וּנכוֹנה להיטיב עם כל אדם.

באוֹתם הימים הכריז העיתוֹן הציוֹני בקראקוּב על רשימת העסקן הותיק, עוֹרך הדין ד"ר פ.נ. ב’ספר הזהב'. אין ספק שראוּי הוּא לאוֹתוֹ כבוֹד. עשׂרים שנה עמד בתוֹך התנוּעה וכל הרוּחוֹת שבעוֹלם לא הזיזוּהוּ ממקוֹמוֹ. וּביוֹתר היה שמוֹ נערץ בערי השׂדה, שזכוּ לשמוֹע את נאוּמיו הנהדרים. והטילוּ על קרית המלח סכוּם מסוּים. עסקני המקוֹם היוּ מליאי התלהבוּת, וּבהיוֹת רוּבּם משתתפים במסיבוֹת

המוּסיקאליוֹת, הוּסכּם שהעלמה הבלתי צעירה תמצא לה בן זוּג ויחד יחזרוּ בעיר לאסוֹף את הסכוּם. אוֹתי הוֹכיחוּ להיוֹת בן זוּגה לתכלית הנעלה. כאן מצאה לה העלמה האלטרוּאיסטית שעת כוֹשר להביאני אל בית החזן.

– הבטחתי שאַראנה לוֹ?… הנה קיימתי…

והיא זרחה כּוּלה.

היה בוֹקר שלג וחמה. כל העוֹלם צחק. שמיים וארץ צהלוּ זה מוּל זה בלבן וּבתכלת. הבתים והחנוּיוֹת כאילוּ רקדוּ מרוֹב צחצוּח. ציפּוֹרי החוֹרף התלהלהוּ בענפים הקירחים וּבזקוּ אבקת סוּכּר באויר. הלכנוּ על פי רשימה שבידי העלמה. מצב רוּחה היה מזהיר.

– מה, לב הילד דוֹפק? ישקוֹט נא, עוֹד שני בתים… הנה פה…

לאוֹשרה לא היה קץ: החזן לא היה בבית. מן הקיטוֹן, אשר שם שכבה, כנראה, האֵם החוֹלנית, יצאה הנערה בשׂמלת בית צנוּעה, אך מלאת חן. קוֹמה ממוּצעת, רכּה וחטוּבה כאחת, והראש – כלקוּח מציוּר קלאסי. נטוּי משהוּ הצידה. שׂער שאטיני חלק וּמחוּלק בתּוך, קלוּע מאחוֹר למה נאה, בעלת משקל. הכוֹל מדוּד וּמכוּון כּביד אמן איטלקי. וכמה רוֹך מלטף במבּט הנוֹהר כהוֹת מתחת לגבּוֹת מלוּכּדוֹת! חיוּך עצוּב מאיר לשני עברי האף המחוּטב. הצואר הצח מעוּטר במלמלה לבנה.

הנערה השרתה עלינוּ עיניים ואוֹדם קל פּרח בלחייה הקטנוֹת. בת לוייתי לא נבוֹכה.

– אפשר לראוֹת את אביה?

– אבּא אינוֹ בבית.

– חבל. באנוּ בשליחוּת מצוה.

– אוּלי אוּכל למסוֹר לאבא, לכשישוּב?

– חה חה, אביה צריך למסוֹר לנוּ… כלוֹמר, באנוּ לבקש השתתפוּת קטנה במגבית – לטוֹבת הקרן הקיימת. שלנוּ… כלוֹמר, הועד המחוֹזי שלנוּ החליט לרשוֹם את ד“ר פ. נ. ב”ספר הזהב"… ציוֹני קפּיטאלי! בוַדאי שמעה את שמוֹ. נאם אצלנוּ אשתקד… נוֹאם בחסד עליוֹן…

– כמה צריך לתת? אשאל את אמא… אוּלי יש עמה כּסכוּם הזה.

– סליחה, העלמה. לא מדוּבּר כאן על סכוּמים קצוּבים. תרוּמה היא. איש איש כאשר ידבנוּ לבוֹ. לא כן, מר רוּדוֹרפר? יתודע: העלמה… בת החזן שלנוּ… רבּוֹת שמע כבוֹדוֹ על העלמה במסיבוֹתינוּ…

פּסעתי פּסיעה והוֹשטתי לנערה את ידי. לבי הלם. לא ברצוֹן הרפּיתי מן היד הקטנה, הצוֹננת, החמוּדה. מילמלתי אילוּ מלים וּבעצמי לא ידעתי מה אני ממלמל. היא חזרה ודיברה אל בת לוייתי:

– עשׂרים הלר יספּיקוּ? אנחנוּ אנשים לא עשירים…

– מוּבן שיספּיקוּ בהחלט. הן אמרתי לעלמה: איש איש כאשר ידבנוּ לבוֹ. תרוּמה היא. העיקר – ההשתתפוּת.

וּכשנכנסה הנערה לקיטוֹן וסגרה בחשאי את הדלת, לא יכלה בת לוייתי להתאפּק ודחפה אוֹתי במרפּקה וּבעיניה שאלה מקוּבּצת מכמה שאלוֹת יחד.

הייתי כאיש נדהם. יכוֹלתי רק לחייך. ודאי חיוּך לא מחוּכּם ביוֹתר.

– אלוֹהית, לא? – לחשה כמסכּמת, כשהיא גוֹחנת אל פּני.

– כן, אלוֹהית, – עניתי מצפּה לשוּב הנערה.

בת לוייתי פסעה מאוּשרת בחדר המרוּוח על בהוֹנוֹת רגליה. על ידי כך נראתה ארוּכה עד להבעית. גם הביטה מתוֹך הבלטת הפּנים וּנהימת ניגוּן אל הפוֹטוֹגראפיוֹת האחדוֹת שעל הכּתלים, ואני עמדתי כנער נטוּל חוּשים.

– תסלחוּ, אם מצער הוּא. איננוּ יכוֹלים יוֹתר. – אמרה הנערה בשוּבה.

– אין דבר, אין דבר. הנה קבּלה ותוֹדה!

כל העת חיפּשׂתי איזוֹ מחמאה בשביל הנערה, אך לא מצאתי. כל מה שעלה במוֹחי נקראה לי אוילי עד כדי מיאוּס.

עכשיו לא היתה ברירה אחרת אלא להיפּרד. ראשוֹנה לחצה את ידה בת לוייתי, אחר כך החזקתי אני רגע את ידה. נוֹח היה לי שיקצצוּ את ידי, וּבלבד שתישאר בידה. בחוּץ, לא הרחקנוּ שלוֹש פּסיעוֹת מן הבית, אמרה בת לוייתי בניצחוֹן:

– נוּ, הילד מאוֹהב למעלה מן האוֹזניים?

– כן, כנראה, אהבה אוּמללה. חד צדדית.

מוּזמן הייתי לסעוֹד ערבית בבית בינשטוֹק. כשעה קוֹדם הארוּחה, לאוֹר השלג והחשמל, מיהרתי אל החנוּת הגדוֹלה לקנוֹת לי עניבה חדשה. בעברי בבוֹקר ראיתי בחלוֹן הראוה עניבוֹת חדשוֹת, שמצאוּ חן בעיני. השלג שרק תחת הנעליים, הקוֹר היה צוֹפד את הפּנים וּמעבּה את הבל הפּה, אוֹר הפּנסים נראה כמצטמצם ונעשׂה חד משוּם כך, כמעט דוֹקר.

נשען בגבּוֹ אל אחת החוֹמוֹת עמד יאנק.

– ערב טוֹב, פּאן פּרוֹפיסוֹר! עוֹד קוֹדם הארוּחה? – קידמני בקוֹל עליז.

– אה, מה שלוֹמוֹ יאנקוֹ? כן, אני ממהר לחנוּת הגדוֹלה.

– להתנאוֹת? אני מאחל לוֹ כל טוּב.

מגלימתוֹ הכּהה כאילוּ נשב קיפּאוֹן. שׂפמוֹ היה תלוּי

משני צידי פיו, רוּוֹ מוּקשה מכּפוֹר. אך על חצי מצחוֹ עמדוּ נטפים שלא קפאוּ עדיין. העיניים האירוּ בעצב כשני נרוֹת נשמה קטנים. הפּעם לא ניענע את ראשוֹ.

– לא קר לוֹ לעמוֹד כך?

– עייפתי מרוֹב ריקוּד. צריך להינפש רגע. אן מקוֹם לשבת בחוּץ, הכוֹל קוֹפא. אפילוּ מעלוֹת בית הכּנסייה.

– נבוּאתוֹ, יאנקוֹ, כנראה, מתקיימת. הבוֹקר נתאהבתי.

– בבת החזן? אפשר היה לחזוֹת מראש. טבעי הדבר.

– מניין לוֹ?

– היתה לי היוֹם שׂיחה ארוּכּה עם העלמה ר.; ואוּלם הרי זוֹ רק התחלה. חוֹם וקוֹר מתחלפים תחת השמיים…

– יוֹפי שלם כזה לא ראיתי מימי.

– כן, אלוֹהית. חוֹששני שסוֹפה יהיה טראגי. בטעוּת הוּרדה לעוֹלם אכזרי זה. פרח שמיימי…

– אני ממהר. עלי עוֹד להחליף בגדי. להתראוֹת, יאנקוֹ. אל יעמוֹד בקוֹר. חבל על הבריאוּת.

– תוֹדה. כן. אני רוֹקד הביתה. להתראוֹת, מיטיבי. ראשית דבר ואחריתוֹ – ביד אלוֹהים. ליל קסם, האין זאת? העשן עוֹלה השמימה כקטוֹרת טהוֹרה. העפעפּיים טוֹוים כסף… אה! להתראוֹת! השמש תזרח מחר.

ושמעתי מאחרי את קפיצוֹתיו העמוּמוֹת בשלג.

כל הימים “הזיתי” על קריינדיל. כמה שהשתדלתי להיראוֹת כמוֹשל ברוּחי, לא יכוֹלתי להעלים את רגשוֹתי. הגברת בּינשטוֹק אמרה לי, כי נהפכתי לאיש אחר. רק עתה “נתעוֹררתי”. היא וחברתה החליטוּ, שאהבה כזוֹ מוּכרחה לעוֹרר “הדדיוּת”. אך אני חייכתי בעצב. הייתי פּסימי.

– איני יוֹדע איך לגשת אליה – לאחר שדחתה את כל “אבּירי” קרית המלח.

– יש לי עצה. יבקש את ידידוּת אביה. יבקר בבית הכנסת (את חטאוֹ לחוֹפש הדעוֹת אני לוֹקחת עלי!) וישמע אל תפילתוֹ. אחר כך יתודע אליו ויעניק לוֹ קוֹמפּלימנטים אחדים. אמנים אוֹהבים קוֹמפּלינטים. כמוֹהם כנשים. מי כמוֹהוּ יוֹדע זאת! לבּנוּ (שלה ושל חברתה) רוֹחש לוֹ רק הצלחה. יאמין לי. באוֹשרוֹ לנוּ אוֹשר…

והיא המתיקה לי את עיניה הקטנוֹת והטוֹבוֹת עד להתמוֹגגוּת.

העצה ישרה בעיני.

בלב מתפּעם חיכּיתי בבית הכנסת, שהחזן (מר בינשטוֹק, שהעלני עמוֹ אל הכוֹתל המזרחי, הראני אוֹתוֹ: יהוּדי כבבן ארבעים, גבוֹה וכחוּש וּלחייו הנפוּלוֹת חלקוֹת משׂיער. רק בקצה סנטרוֹ זקנקן שחוֹר, נראה כמדוּבּק. גם סילסוּלי פּאוֹתיו אינם מגיעים למטה מן האוֹזניים. עיניו עצוּבוֹת ולא שקיטוֹת) יתחיל בקבּלת שבת. מר בינשטוֹק ביקש לוַדעני אליו עוֹד לפני התפילה, אך אני דחיתי את ההתודעוּת לאחר התפילה.

עם השמעת נהם הקוֹל הראשוֹן, ההוֹלך בחלל, ב“לכוּ נרננה” עברני רעד. לא יכוֹלתי להגדיר לעצמי טיבוֹ של הקוֹל, אך נעשׂיתי כמין ספוֹג צמא, השוֹאף לספוֹג עוֹד ועוֹד מנוֹזל אוירי משכּר זה… משהוּ מרוֹמם, רליגיוֹזי, שלא הרגשתי כמוֹהוּ שנים רבוֹת, נכפּה עלי בבת אחת, וכל בית הכנסת, על מאוֹת מתפּלליו, נראה לי כבית אלוֹהים באמת. מתפילה לתפילה הלך הקסם הלוֹך ורב. ב“לכה דוֹדי” הביאני קוֹלוֹ לידי התפּעלוּת עצוּמה ולידי קשב פּנימי מתוּח כל כך, שהייתי עוֹמד וּמרעיד. וּבמשוֹך קוֹלוֹ ב“כמשׂוֹש חן על כלה” ראיתי בחוּש, איך קוֹלוֹ מתנשׂא כלפי הסיפּוּן המצוּיר בדמוּת בתוֹ המעוּלפת כוּלה צעיף לבן וגוּפה זוֹרח בעדוֹ בכל זיו הדרוֹ וטוֹהרוֹ. עצמתי את עיני, אך התמוּנה ריטטה לעיני ביתר בהירוּת.

לאחר שסיים שמט את הטלית על כתיפיו. הכּיפּה הקטנה ישבה באחוֹרי קוֹדקדוֹ, והוּא מחה במטפחת לבנה את מצחוֹ ואת כל פניו, ואפילוּ את זקנקנוֹ. כוּלוֹ הבהיק מאדמוּמית וזיעה. עיניו העצוּבוֹת יקדוּ. מחשוּבי המתפּללים ניגשוּ אליו ובירכוּהוּ בברכת “יישר כוֹח!” והוּא ניענע להם בחביבוּת של פּיזוּר הנפש. אז לקחני מר בּינשטוֹק בזרוֹעי והקריבני אל החזן:

– מר רוּדוֹרפר – ר' שמעוֹן גוּטשטים. מר רוּדוֹרפר מבין יפה בחזנוּת – ישב כמה שנים בברוֹד – והוּא מלא התפּעלוּת מזמרתוֹ.

– תוֹדה, תוֹדה! באמת נדמה לי, שהתפללתי הערב לא רע… כבוֹדוֹ בודאי שמע את זיידיל רוֹבנר?!

– כן, שמעתיו לא פעם בלבוּב. הוּא בלי ספק בעל דרגה מוּסיקאלית גבוֹהה, אך קוֹלוֹ של כבוֹדוֹ הקסימני יוֹתר. יש בוֹ בקוֹלוֹ משהוּ מ“בשׂר ודם”.

הוּא לא הבין, כנראה, להגדרתי וחשב שהתוֹאר “בשׂר ודם”, כמקוּבּל בלשוֹן, ממעט את דמוּת זמרתוֹ, כי הטה את הדברים לצד אחר:

– “קרוֹין” שלי סיפרה לי, שמר בינשטוֹק הביא מוֹרה לילדיו… כבוֹדוֹ בודאי יעשׂה זמן רב בקרית המלח?

– עד חג הפסח.

– ויבוֹא גם מחר לבית הכנסת? יש לי “ישׂמחוּ” חדש – אוֹזן לא שמעה!

– אבוֹא ברצוֹן.

והוּא החליק בטליתוֹ בתוֹך המתפּללים כחוֹתר בגלי אפרסמוֹן.

לא עבר שבוּע ימים ואני כבר הייתי בן בית אצל החזן. מוּכרח הייתי לשמוֹע את כל החזרוֹת ביחידוּת ועם ה“משוֹררים”. לא התרעמתי על כך, כי בחדר הסמוּך, ידעתי, נמצאת קריינדיל.

לבסוֹף התחלתי ללמדה עברית. תחילה סירבה. אין היא חפיצה ללמוֹד חינם, וּלשלם אין ידה משׂגת. אך האב הנלהב מצא עצה: אין דבר, שׂכר תוֹרה – תוֹרה. הוּא ילמדני תוים. ראה אראה, כי הבנתי במוּסיקה תיכּפל על ידי כך. והרי אין לך קל מזה בשביל בעל אוֹזן…

מפי המסיבוֹת ידעתי, שאין הוּא מוּמחה גדוֹל לתוים ולא אתעשר מתוֹרתוֹ, אך נכוֹן הייתי ללמוֹד אפילוּ היראלדיקה, וּבלבד שבשׂכר זה אוּכל ללמד את קריינדיל. יוֹתר מזה לא שאלה נפשי. רק להביט בפניה וּלהשמיעה את קוֹלי. קוֹלי בלבד ישׂיח לה את לבי. והעיקר – לשמוֹע את קוֹלה. כל הגה שיצא מפיה יגרוֹ לי עוֹנג לא יבוּטא. איך אגדיר את קוֹלה: היה בוֹ מין שקט מסעיר…

יש להוֹדוֹת, היא לא היתה מהירה לשמוֹע. דעתה נראתה תמיד כמוּסחת לאיזה דבר אחר, פנימי, רחוֹק, עמוֹק. כשקלטה את פניה בשתי כּפּוֹתיה והסתכלה בפני, מתאמצת לתפוֹס את ביטוּי המלה וּפירוּשה – נכון הייתי לאחוֹז בראשה, לכוֹבשוֹ בחזי ולקרוֹא לה: “קרוֹין! עטרת תפארת! אני כּפּרת ציפּוֹרנך!”

היא ידעה, כנראה, את רגשוֹתי, כי בגבוֹר עלי סערת לבי, היתה קמה וּמבקשת סליחה: עליה להיכנס לרגע אל אמה. כשחזרה מן הקיטוֹן הלך ערפל דק לפניה.

את פני האם לא זכיתי לראוֹת אפילוּ פעם אחת, אך דמיוֹני הרחיף לעיני תמיד את דמוּתה החוֹלנית וצירף את פניה אל פני קריינדיל. האב, דק העצבים וההרגשה, אי אפשר שלא שיער את כונוֹתי, אך הוּא נשמר לנפשוֹ מדבּר עמי על בתוֹ. רק את מבטוֹ העצוּב והבלתי שקט היה מצליל רגע לתוֹך לבי וּמפנה אוֹתוֹ משם חוֹשש וּמרוּצה כאחד.

על משכבי בלילה גמרתי בלבי להעמידה בניסיון. נלאיתי נשׂוֹא. וּלמחר, בשעת השיעוּר בביתה (אביה הלך לבקר את הפּרנס), שאלתיה פתאוֹם שלא מן העניין:

– הגידי נא לי, האִם אָהבתּ מעוֹדך?

היא לא גרעה ממני את מבטה המעוּלף ולא השיבה דבר, כאילוּ לא שמעה את שאלתי. אז ניעוֹר בי מרי לא טוֹב וקראתי בהטעמה:

– היש בך לב יוֹדע לאהוֹב?

עיניה נסתחפוּ דמע וקוֹלה רעד:

– כן, את אבי ואמי.

– לעוֹלם?… איני יוֹדעת מה זה לעוֹלם…

דמעה גדוֹלה נשרה על כּפּה ונתגלגלה לתוֹך שרווּל חוּלצתה.

– יסלח לי.

והיא קמה ונכנסה לקיטוֹן.

רגע ממוּשך שהתה שם. לי נדמה הרגע כשעה. כשחזרה ביקשה את סליחתי, שאינה יכוֹלה להמשיך את השיעוּר; היא חשה קצת בראשה. נדכּיתי מאד. שאלתיה אם לא נעלבה על ידי.

– לא, לא, לא! – קראה בעצבנוּת והוֹשיטה לי את ידה היקרה.

יצאתי כמטוּשטש.

גם הילדים ידעוּ כי אוֹהב אני את בת החזן. אך מן המדוּבּר בין הגדוֹלים שלא בפני למדוּ, שאני ראוּי לרחמים. התהלכוּ איפוֹא עמי כעם אדם שאינוֹ בקו הבריאוּת. סטפצ’ה לא צחקה בפני ל“חכמוֹתיו” של שימק, שנתמעטוּ במידה ניכרת. אך השתדל השתדלה להיוֹת טבעית ככל האפשר כדי שלא לעוֹרר בי את החשד, שהיא חסה עלי. תרבוּת נפש כזוֹ בילדה בת גילה לא ידעתי הרבה. שימק, כדי לגרוֹם לי קוֹרת רוּח, הכין תמיד איזוֹ תוֹספת על מנת השיעוּר. וּבּנק לא פסק מלחכּך את לחיוֹ בשׂערוֹת שעל גב כף ידי.

במסיבוֹת לא הניחוּ לי הגברת בינשטוֹק וחברתה אף רגע מבלי להגיש לי כּיבּוּד.

– יקח וייטיב את פניו. אם נשלחנוּ בצוּרה כזוֹ לביתוֹ – יקללוּנוּ שם. עלינוּ האחריוּת לבריאוּתוֹ.

מר בינשטוֹק הוֹגיעני בסיגארוֹת ההוֹלאנדיוֹת שלוֹ.

המנגנים שאלוּני מדי פעם בפעם, אם אני מרוּצה ב“תוֹכנית”. על החזן וּבתוֹ לא דיבר איש.

את יאנק לא ראיתי ימים אחדים. אחר כך פגשתיו חיור קצת.

– שלוֹשה ימים שכבתי במיטה. אחוֹתי אספה במקוֹמי את מעט הנדבוֹת… רק ברוֹנכיטיס קל, לא יוֹתר. ד“ר מיזס ביקר אצלי ביוֹם הראשוֹן ונתן לי אימוּלסיה והבראתי. אדם נפלא ד”ר מיזס זה! אגיד לוֹ את האמת: בינינוּ הפּוֹלנים אין אנשים כאלה. בטוּחני, שבזכוּת אנשים כד"ר מיזס מתקיים העוֹלם… וּמה עסקי לבוֹ? הן לא יכעס בשל האינדיסקרציה…

– עסקים רעים. איני יוֹדע את נפש הנערה.

– כעננה גבוֹהה ביוֹם קיץ: שוֹכנת מרוֹמים וגשם אינה מוֹרידה… אמרתי לוֹ, כמדוּמה, שאני חוֹשש לסוֹפה… לא נוֹצרה בשביל עוֹלם זה. כמוֹה כאוּרשוּלקה בת קוֹחאנוֹבסקי:

"לְאַחַר אֹמַר ‘הִנֵּנִי’,

כּרוּב תָּמִים יִקָּחֵנִי…"

דבריו הכעיסוּני תמרוּרים. האין בהם אבק של שׂמחה לאֵיד? האין הוּא מתכּון לזרוֹת מלח על פצעי?

– למה תינבא רע? זוֹ דרכה של “יוֹנה”?

– חלילה מיטיבי, חלילה. אך טוֹב אני דוֹרש לשניכם יאמין לי: אוֹשרכם – אוֹשרי. אך מה בצע בהסתיר אדם את אשר יראה בעיני רוּחוֹ?… הייתכן כי יטעה אדם מדעת?…

והוּא נשתתק והסתכל בי במבע של צער, שלא ראיתי כמוֹהוּ בפניו.

הוֹצאתי את הסיגאריוֹת שלי ונתתי אחת בין שׂפתיו. הן רעדוּ משהוּ. הגשתי לוֹ גפרוּר דוֹלק. הוּא שאף עשן אחת וּשתיים וניענע לי בראשוֹ:

– חן חן, פּאן פּרוֹפסוֹר! ידידוּתנוּ לא נעכרה במאוּמה, הא?… קשה לעמוֹד. עדיין אני חש חוּלשה. להתראוֹת! ואַל יתן עצמו לעצבוּת. מה שיוֹעד לאדם – יוּתן לוֹ. לא פחוֹת ולא יוֹתר… להתראוֹת!

– להתראוֹת, יאנקוֹ! ישכח נא את דברי!

בתחילת אדר בא האסוֹן.

היתה מגיפה בין תינוֹקוֹת של קרית המלח. על דלתוֹת רבים מבתי העיר הוּדבקה פתקה לבנה, וּבאמצעה מוּדפּסה באוֹתיוֹת אדוּמוֹת כאש מלה אחת: סקארלאטינה. כל מאמציו של ד"ר מיזס לעצוֹר בעד המגיפה לא נשׂאוּ פרי. קרוּ גם מקרי מות אחדים.

גם שני ילדי בית בינשטוֹק חלוּ. רק סטפצ’ה היתה מחוּסנת והיתה עוֹזרת על יד ה“אחוֹת”, שהוּבאה מקראקוּב לטפל בחוֹלים. המסיבוֹת נפסקוּ. פעמיים ביוֹם הייתי בא אל הבית לשאוֹל לשלוֹם הילדים. הקשתי על הדלת וּגברת בינשטוֹק, אוֹ סטפצ’ה אוֹ קאשה, הוֹדיעוּ לי קצרוֹת על המצב. הוֹדיתי והלכתי לחדרי. כל הימים ישבתי בחדר, קוֹרא מתוֹך פיזוּר ושוֹקע בתוֹך שמרי נפשי. כמעט הסחתי דעתי מקריינדיל. קרית המלח היתה נתוּנה בהסגר. הרכּבת לא קיבלה נוֹסעים לעיר הבירה. כל תוֹשביה היוּ נאנחים. ד"ר מיזס התרוֹצץ מבית לבית, פניו קדרוּ, קוֹמתוֹ שחה, כאילוּ הזקין בעשׂר שנים.

– רע, פּאן פּרוֹפיסוֹר, – קידם את פּנַי יאנק ברחוֹב – הגדוֹלים חוֹטאים והקטנים לוֹקים. גם בת אחוֹתי נפלה שלשוֹם למשכּב, וּלד"ר מיזס טרם נתבהרה מחלתה… תוֹדה לאל, המחלה אצל ילדי הבּינשטוֹקים עוֹברת כשוּרה… עד היוֹם נסתלקוּ בעיר חמישה ילדים…

מראהוּ היה עלוּב מאד. כתיפיו צרוּ עוֹד יוֹתר. הגלימה היתה תלוּיה עליו ברפיוֹן. רגע לא יכוֹל לעמוֹד על רגלוֹ. היה יוֹם חמה, השלג הפשיר והבּוֹץ עלה על המדריכוֹת. שוּלי גלימתוֹ היוּ זרוּעים נקוּדוֹת רפש, שניתזוּ עליו אגב קפיצה.

– נקוה שלא יהיוּ יוֹתר קרבנוֹת, – ניחמתיו.

– נתפּלל וּנקוה. החשק בוֹער בלב לעזוֹר – אך ידיים אָין… בימים כאלה לא מן ההוֹגן הוּא לבקש נדבה. אך ההכרח לא יגוּנה…

הבנתי לרמזוֹ ונתתי לתוֹך כיסוֹ נדבה כפוּלה.

– נתמעטוּ הנוֹתנים. הבריוֹת שרוּיים בצערם הם ואינם יכוֹלים להרגיש צערם של אחרים.

– ואל בית בּינשטוֹק תבוֹא?

– יוֹם יוֹם. הכּרוּב הקטן שוֹלח לי את נדבתוֹ בידי קאשה. יחייהוּ השם! אך אין עוֹד כל סכּנה לילדים. ד"ר מיזס אמר לי היוֹם בצאתוֹ מן הבית… – בוֹקר טוֹב, פּאן רבּין! – קרא וּפינה דרך ליהוּדי העוֹבר – וכי אין מעלת כבוֹדוֹ סוֹבר, שמן הראוּי לגזוֹר תענית למען אפרוֹחים שלא חטאוּ? אפשר שתוֹעיל…

רבּה של קרית המלח, שעבר כפוּף ועטוּף בפרוַת נמיוֹת ארוּכה, העמיק את ידיו זוֹ בשרווּל זוֹ וניענע לבעל המוּם בקוֹלפאק הגבוֹה:

– צדקת, יאנקוֹ, צדקת. נעשׂה את חוֹבתנוּ. עת צרה היא לעירנוּ. נתפלל ונקרא לתענית…

– בכּנסייה כבר צילצלוּ הפעמוֹנים פעמיים…

– בידוּע שאנוּ הישׂראלים מתפללים בלי צילצוּל… – ענה הרב וזרק לאחוֹר מבט רב משמעוּת, שעיקרוֹ היה מכוּון לי: יפה תקעתי לוֹ לנוֹכרי?…

לאחר שהרב התרחק קצת לחש יאנק:

– הרבנים בעצם ניזוֹנים מצרוֹת העם. כמוֹהם כּכמרים… אבל גם הם צריכים לחיוֹת…

הייתי מפוּזר ולא יכוֹלתי להרבּוֹת שׂיחה עמוֹ.

הרחקתי רק פסיעוֹת אחדוֹת מעם יאנק וּפניתי לרחוֹב אחר, והנה החזן רץ ועוֹלה מעבר ביתוֹ, עיניו משוֹטטוֹת וּפניו לבנים כסיד.

– מה קרה?

– הילדה חוֹלה!

לבי ניתר בי, מיהרתי לקראתוֹ:

– איזוֹ ילדה?

– קרוֹין, קריינדיל… בוֹערת כאש… לא פגש מר את ד"ר מיזס?

– לפני חצי שעה. רץ לצד הרכבת… מתי חלתה?

– כחצוֹת הלילה הקיצה בצעקוֹת נוֹראוֹת. ועתה היא מוּטלת בחוֹם של ארבעים…

– וּבילדוּתה לא חלתה בסקארלאטינה?

– חלתה פעם אחת, אבל לא נתברר אם בסקארלאטינה היתה זוֹ אוֹ אדמת…

רצתי עמוֹ לבקש את הרוֹפא. – –

לאחר שבוּע ימים ליוינוּ את הנערה לבית עוֹלמה.

את השבוּע הזה לא אנַסה לתאר. כוֹחי לא יעמוֹד לי. רק עם בוֹא המות כאילוּ נקרם עוֹר כלשהוּ על להט היסוּרים.

כמחצית התוֹשבים של קרית המלח היוּ בלוייה. בתוֹכם גם נוֹצרים רבים. הפעם לא רצוּ נוֹשׂאי המיטה כמטוֹרפים, כנהוּג בעיירוֹת ישׂראל. מתוּנים וּבחרדת קוֹדש עברוּ ברחוֹב הדוֹמם.

בפעם הראשוֹנה נראתה אשת החזן ברחוֹבוֹת העיר. אוֹי לעיניים שראוּה! פּסל שעוה גבוֹה ורזה לבוּש שחוֹרים. שתי נשים (אחת מהן העלמה מכּירתי) החזיקוּ בזרוֹעוֹתיה, כי רגליה החלשוֹת לא יכלוּ לשׂאת את הגוּף הגבוֹה והדל הזה. מעל השביס הלבן שבראשה הגזוּז נתלוּ כנפי צעיף שחוֹר וארוֹך, שהתעוֹפפוּ באויר. שמוּרוֹת עיניה היוּ עצוּמוֹת, אך מתחתיהן זרמוּ הדמעוֹת בלי הפוּגוֹת, ירדוּ על לחייה ועל השׂמלה השחוֹרה. זרמוּ ולא דמוּ. שׂפתיה היוּ חשוּקוֹת כבעוית ואנחתה לא באה. קשה היה לשׂאת את המראה, אך קשה מזה היה לא לראוֹתה.

האב השכּוּל הלך צעדים מספר והתעלף. אך אחזוּ בגוּפוֹ התנער והלך שוּב, וּלאחר צעדים מספר שוּב התעלף והפּיל את ראשוֹ על הקרוֹב אליו. גניחוֹתיו חתכוּ בלב המלוים והוֹציאוּ קוֹלוֹת בכי מגרוֹנוֹת הנשים.

השמש זרחה בשמיים. שוּלי הגגוֹת טיפטפוּ. על ענפי העצים החשׂוּפים עמדוּ הציפּוֹרים והביטוּ בדממה. כלב מנוּמר קטן רץ רץ ליד קירוֹת הבתים וזרק מבטים מיוֹאָשים במחזה. רק את אלה ראיתי. השאר היה כמוֹ עטוּף ברשת לחה ורוֹעדת.

בחזירתי מבית העלמין הרגשתי פתאוֹם, שאני הוֹלך יחידי וּבהקפה גדוֹלה בדרך השׂדוֹת. לא ידעתי איך הגעתי לשם. הדרך היתה מרוּכּכת מן השלג הנמס והרפש בה דשן וכבד. נעלי היוּ כבידוֹת מן הבּוֹץ התלוּי בהן. גם מכנסי ואפילוּ מעילי היוּ מלוּכלכים כהוֹגן. אבל נהניתי מן הליכלוּך הזה. כך נאה לי. החמה כבר השפּילה באוֹפק וצינה חדה של שלהי חוֹרף היתה מנשבת בחזקה מן המרחב הפתוּח. זקפתי את צוארוֹני, ואז חשתי כי שתי אוֹזנַי בוֹערוֹת כאש וכוֹאבוֹת מן הנגיעה.

כשפּתחתי את דלת חדרי, השתטח “בלק” כלבלבי לרגלי, המה וצייץ עציבוֹת וּשׂמיחוֹת, כּישכּש בזנבוֹ, התרפּק על נעלי, זחל והתחכּך בהן עד שליכלך את כל גוּפוֹ הסגלגל, נקי השׂיער. הרימוֹתיו בשתי כּפּוֹתיו, העמקתי להציץ לתוֹך עיניו ואמרתי לוֹ:

– חסל. קרוֹין איננה. איננה.

הוּא מיצמץ אלי מהירוֹת בעיניו הזעירוֹת, האדמדמוֹת, כאוֹמר: יוֹדע אני לבבך, יוֹדע.

וּכשהוֹרדתיו לרצפה התנפל שוּב על נעלי.

כמוֹ בשעה עשׂר באוֹתוֹ ערב ישבתי אל שוּלחני בזוית החדר, ידי עוֹמדוֹת במרפּקיהן על ספר סגוּר וראשי נשען עליהן ועינַי צוֹללוֹת בתוֹך שלהבתה של מנוֹרת הנפט, כצוֹללוֹת בתוֹך תהוֹם אדוּמה. והנה הגיע לאוֹזני כקוֹל קפיצה עמוּמה בחוּץ, על פני החצר וסמוּך לחלוֹני. הפניתי את מבטי ולא ראיתי מאוּמה: בחלוֹן נשקף רק הלילה השחוֹר.

לא עבר רגע ושמעתי שתיים־שלוֹש טפיחוֹת עמוּמוֹת בחלוֹן. נפניתי שוּב וראיתי פּרצוּף משוּטח באמצע הזכוּכית התחתוֹנה.

מיד ידעתי מי האיש ולבי התפּעם בי: המסכּן, במצחוֹ התדפּק על חלוֹני!

פתחתי לוֹ את כנף החלוֹן:

– יאנקוֹ, אתה הוּא? אוּלי תיכּנס? אוּלי – נטף יין? קר בחוּץ.

– אלף תוֹדוֹת! רק לרגע באתי. עלי למהר הביתה. הילדה בת אחוֹתי חוֹלה, אך תוֹדה לאל, לא בסקארלאטינה…

– לא ראיתיך כל היוֹם.

– ואני ראיתיו, פּאן פּרוֹפיסוֹר. הייתי מרקד בזנב הלוייה. עד בית הקברוֹת. כל הזמן ראיתיו. גם בפנוֹתוֹ לעבר השׂדוֹת. לוייה יפה. מחזה נוֹגע עד הלב. תוֹשבי עירנוּ הראוּ כי בעלי נפש הם. ידעתי, כי כן יהיה…

– וחסל. הנערה האלוֹהית איננה…

כן, בעוֹלם הזה… יגיד את האמת: כלוּם לא יפה למוּת כך? נשמה זכּה, טהוֹרה, לא נכתמה בחלאת העוֹלם השפל. ביקוּר קצר ביקרה אוֹתנוּ, כציפּוֹר מגן העדן, הרהיבה את עיננוּ, הרנינה את לבנוּ – ושבה למעוֹנה…

– כן. אבל אנוּ הנשארים…

– אנוּ נשוּב לחפּשׂ את הטוֹב, היפה, הטהוֹר…

– כן, אתה יאנקוֹ… ואוּלי גם…

– כן, גם הוּא, מיטיבי…

– לא, גם כלבלבי…

הוּא שתק רגע, כאילוּ נשתקע במחשבוֹת. עיניו גיששוּ על פנַי ברעבוֹן. אחר רעדוּ שׂפתיו וכמעט בלי קוֹל לחשוּ:

– היא… אהבה… אוֹתוֹ…

– מניין לך?! – פרצה זעקה מפי.

– אביה אמר לי… ליל מנוּחה! ליל מנוּחה, פּאן פּרוֹפיסוֹר! השעה מאוּחרת… יש לשמוֹר על הבּריאוּת… הבּריאוּ שקוּלה כנגד הכוֹל… ליל מנוּחה!

והוּא פנה וקפץ מהירוֹת לתוֹך הלילה.

הגלימה הכּהה נראתה לי בהתרחקה כזוֹרחת באפילה.