א. 🔗
נביא זה, שהופיע בחפירות החזית הגאליצאית, היה העתונאי יוסף דאריו, שלפני המלחמה נשלח מטעם העתון היומי ההונגארי הגדול של הגראף טיסה: “אן אוישאג” בשליחות עתונאית לרוסיה הצארית, לפטרבורג של אז.
דאריו היה פרוטוטיפוסו של עתונאי חרוץ זריז, שמעולם לא הסתפק בדברים גלויים, שניתנה רשות לעין להסתכל בהם, ומהיותו נוצרי על-פי תעודתו (בהונגריה לא היה זה נוהג, אך ברוסיה דרשו את זה גם מאת כתב-עתון), הצליח לחדור לפני ולפנים של קדשי-הקדשים שבחצר המלכות: אל כנסיית החצר. ומה שראה שם – שימש לו חומר-דיליקאטס לריפורטים על אופיו של בית המלכות ושרי החצר בכלל, שבראשם עמד ומשל בכיפה ראספוטין. שם ראה את הבאכחאנאליות הדתיות, שבאחת מהן הריק המיניסטר גורימקין בהשתוללות דתית את מנורת-התמיד ושתה את השמן שבה כיין המשומר. – שם ראה את המלכה יראת-השמים מלקקת מלחיו של ראספוטין את דמעותיו הקדושות, שהזיל בתפילתו לחיי יורש-העצר החולה. כן זכה דאריו לראות עוד את אדוק-האדוקים, ראש הסינוד פובידונוסצוב פוצע את עורו ממעל ללבו, את צפור-נפשו ומַזה מדמו על המזבח.
איך הגיע דאריו אל תוך דביר זה?
על עתונאי הונגארי מאופיו של דאריו אין מקשין.
אך הסוף היה שלפי דרישה דיפלומאטית הוכרח לעזוב את רוסיה. ולא הועילה אפילו השתדלותו של אבא ראספוטין בעדו. – הריפורטים שלו, המגלים יותר מטפח צנוע מן ההווי הקדוש בחצר הרוסית, עלו סוף סוף על גדותיהם של מושלי רוסיה ודאריו עזב את רוסיה ימים אחדים לפני המלחמה.
אך קודם כל מילא את טנאו מלא העומס מחיי ארץ הצאר בכלל.
כן היה נוכח בבית המשפט בהידיינותו של קצין אחד עם אשתו, שרצתה להיפרד ממנו בגלל ענין אינטימי למדי. הקצין שהיה חבר-המטה, חולשה יתירה היתה לו לבשר קנגורו. חיה זו אינה בנמצא כידוע, אלא באבסטראליה, אך השחקנית הגאונית וירה קומיסארז’בסקאיא, שהתאהבה בקצין זה, ואסילי גדאנוב, חיפשה ומצאה את מקור בשר-הקנגורו באירופה: במפרץ צווידרזיין שבהולאנד, שם ישנו מרבק לקנגורו – והיא שהרגילה אותו למאכל-אכסוטי זה ודווקא בזמית עשויה גם כן מצבר אבסטראלי.
אלא שפתאום חלתה הפרימאדונה, נכנסה לסאנאטוריון – וואסילי המפונק הציק לאשתו, בת העשירים המופלגים, עד מות, שתגיש לו בשר-קאנגורו בזמית צבר אבסטראלי. דווקא.
והדבר הגיע עד בית-הדין לקצינים.
בינתיים מתה הפרימאדונה בטיפוס הבהרות – וככה ניצלה מן השערוריה, שנתגלעה בשעת המשפט מפי הקצין עצמו, על כל פרטי-הפרטים שבינו לבינה.
ובמשפט זה היה נוכח בשעתו גם העתונאי יוסף דאריו.
איך הצליח להכנס לבית-הדין הצבאי, שלשום בן-תמותה אזרחי לא ניתנה שמה דריסת רגל?
פשוט מאוד: בהמלצת חצר-המלכות. ודאי גם זה בהשפעת ראספוטין, שהעתונאי התחבב עליו עד כדי אימון בלתי מוגבל. אך מובן, בהבטחה בהן-צדק, שלא יכתוב אף מלה על כל הענין.
ודאריו קיים את הבטחתו. זאת אומרת: הוא לא הספיק להפיר אותה. הופיעו הריפורטים שלו על עבודות הקודש של החצר – ומיד אחרי זה עזב את רוסיה.
ובינתים באה המלחמה.
ב. 🔗
מובן מאליו שיוסף דאריו נשלח גם לחזית ככתב צבאי לעתונים. אך הוא לא רצה לבלות אף רגע במחנה העתונאים, בכל מרצו השתדל להיכנס אל תוך החזית עצמה, אל החפירות ממש.
זה היה באותו פרק-מלחמה, שסודות המלחמה של המפקדה הרוסית העליונה היו עוברים אלינו בדיוק נמרץ לפני כל התקפה רוסית עלינו. לנו היה ברור כבר אז, שיד החצר עצמה בדבר. ידה של הוד-מלכותה בעצמה ובכבודה לפי רצונו העז והשליט של ראספוטין.
לאזני רוסיה עצמה הגיע הדבר רק בשנת 1917, מפי חבר הדומה, הציר הגרוזיני שחיאידזה, שהכריז על המלכה בת גרמניה כעל ראש המרגלים. אך אנו ידענו זאת כבר בתחילת שנת 1916.
מפי יוסף דאריו, חביבו של האבא הקדוש.
אך פתאום חלה כעין הפסקה במקור הסודות. שום ידיעה על התקפה ועל תכנית צבאית לא הגיעה עוד – ומובן שספגנו מכות רצח. ורק פעם אחת התאוששנו ונחלנו נצחון חלקי ולקחנו גם שבויים במספר הגון.
ובין השבויים גם אוברסטלויטנאנט חשוב מאוד: מקציני המטה. ולא עוד, אלא ממטה-הריגול עצמו. זה נודע מתוך התעודות שמצאנו בתיקו. הוא הרחיק להיכנס אל עומק החזית בשליחות מיוחדת – וכך הסגירהו גורל המלחמה לידינו.
התסיסה עברה בכל המחנה הששים וחמשה כזרם חשמלי.
כן. אך איך להוציא מפיו דבר לאמיתו?
במלחמה ההיא עוד לא ידעו אפילו הגרמנים “להוציא” מתוך האדם הודעות והודאות כרצונם. אסור היה אפילו לצוות על השבוי, שידבר לא מרצון עצמו. הסגנון היה בשנת חקירה: מה שאינך רוצה, אינך מחויב להגיד.
אלא שאיך זה לתת לדג כזה להשתלף מתוך ידינו בלא כלום?
וביחוד כשהאוויר מלא השערות על גבי השערות להתקפה קרובה וכללית.
מופיע דאריו ומתעניין בדבר.
מה? מי? ואסילי גדאנוב?
דאריו ממש החויר. רגע ישב אילם – משום שישב בינתים, רגליו לא נשאוהו מרוב התרגשות.
מיד רץ למקום שהוא – וכעבור רגעים חזר והודיע, שקבל רשות ל“שיחה פרטית” עם השבוי.
אך מכיון שלא עצר ברוחו, פלט כלפינו:
– אני אוציא ממנו את וידוייו ככומר באשנב-הכנסיה!
ולא עברו רגעים, ויוסף דאריו ישב פנים אל פנים עם הקצין הרוסי. אך לא סתם ככה, אלא במסכה: בזקן דליל וארוך, בגדי-פאקיר ממש, ובידו מקל-ענף ארוך.
לפני שנכנס עמו בשיחה – הצטלב, אחר כך הביט בפניו ואמר כמעט בלחישה, כשהוא מרים את שתי אצבעותיו: – אביך היה מכת-מארוזובה.
אמר והצטלב בשתי אצבעותיו (לא בשלוש כדרך הפראבוסלאווים בכלל).
הקצין הביט בו בעינים מעוגלות, ואמר:
– כן.
ודאריו המשיך:
– אותך הצילה אמא שלך כשאבא נשלח לסיביר בעוון השתייכותו לכת ה“סטאַרוֹ-אוֹבּריאַדצים”.
– כן.
– הוא עונה ומת בעד מארוזובה הקדושה – המשיך העתונאי – ואמך הכניסה אותך לבית-הספר לקצינים, משום שהודעת שרוצה אתה למות בעד הצאר ובעד האצבע השלישית.
– כן – אמר הקצין כבר בעינים אדומות.
העתונאי הוגיע את מוחו לזכור עוד פרטים ששמע בשעתו בבית המשפט מפי הקצין ומפי אשתו.
– אשתך שמה ויירה ייבדוקיה בת קיריל נאליטין.
– כן.
– ויירה כשם אהובתך, שגם שמה היה ויירה.
– נכון, אדוני.
– אינני אדון, בני, אני רק נביא-אלהים מסכן, המקיים את שליחותו לשמור על נפשות מכף הקלע.
פה נזכר פתאום הקצין שכל זה בחזית. מוזר.
הוא בלע את רוקו ושאל אמנם בדחילו, אך בכל זאת בכעין חשד:
– ומה לנביא בחזית המלחמה?
– יפה שאלת, בני, רוח אלהים בך. עלי לשמור פה על הנפשות הנלחמות בצאר הקדוש ובעמו, שיילחמו לא בשנאה, חלילה, כי אם אך ורק על פי פקודה. הפקודה היא פקודה, אך בקרוב יבוא יום ויראו שני המחנות, שפה היתה טעות, משום ששניהם שייכים למלאך-מגן אחד, בני. ואותך, בני, שלח מלאכו המיוחד של האבא-הצאר בשם שתי הנפשות האהובות עליך: שתי הויירות שלך, שגם השניה נמצאת כבר באוצר הנשמות, אף כי אתה עדיין אינך יודע זאת, בני. גם אשתך מתה בינתים.
הקצין שוב בלע עמוקות ואמר:
– אני יודע. אתמול מסרו לי, שגוססת היא.
דאריו הצטלב ואמר:
– ובכן, אתה לא חטאת בווירה האחרת ולא בגדת באשתך, בני. אתה אהבת לא אותה, אלא רק את בשר-הקנגורו.
– כן – אמר הקצין בעינים לחות.
– בזמית צבר אבסטראלי! – הוסיף דאריו בלחש מסתורין עמוק.
הקצין כמעט שהתעלף. הוא הצטלב שלוש פעמים ואחר כך אמר כמסור בידי הגורל:
– מה עלי לעשות, אבא?
– לא כלום, בני. רק לפרוק מעל נפשך כל סוד וכל רז ולהיות גלוי לפני הנביא המסכן, כדי שיוכל לעשות את שליחותו לשני העמים ולשלומם, בני. אני אשאל ואתה תענה. אני בין כך יודע את הכל. אך עליך לפרק את משאך ולפיכך עליך לדבר, ומכיון שחוששני, שמה תשכח דבר מה, לכן אשאלך ואתה ענה כמצפונך, בני, עד שתיהפך לילד תמים וטהור כשה.
ברגע זה ראה העתונאי טבעת זהב על אצבעו של הקצין ונזכר.
– יש בינינו גם עד, ולכן שמור נא על מצפונך, בני.
– איזה עד? איפה? – שאל הקצין ברעד ממש.
טבעת זו שעל ידך, שקבלת אותה מאת… מאת… ופה עצם את עיניו וככה המשיך) מאת סבתך המנוחה, אֵם אמך המנוחה, שהשביעה אותך בה למות בעד הצאר…
ג. 🔗
לא עברה מחצית שעה והקצין ירא-השמים “פרק מעל נפשו” את כל סודותיו המלחמתיים יחד עם הפרטים, כילד תמיד וטהור כשה.
– וכעת איעלם, בני. ואתה אל תספר לאיש, כי ראית את הנביא המסכן, יען כי יחשבוך ללא שפוי בדעתך. לאו כל אדם זוכה לכך, בני.
כשנכנס המפקד האבסטרי, התפלא מאוד:
– מה זה אתה פה לבדך?
– יצא – גמגם הקצין הרוסי – ונשארתי לבדי. אדוני לא ראה… יצא מפה… אזרח…
– מי? אזרח? פה? בחזית? אולי רע לך קוליגה, בוא בבקשה אל הרופא, הוא יתן לך דבר מה וייטב לך. אולי מנת בשר קנגורו. – כן?
הקצין הלך אחריו בראש מסתחרר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.