דברי תודה    🔗

תודתי נתונה לכל בני שבט רוזנבליט, שהעמידו לרשותי את זכרונותיהם ואת החומר בכתב המצוי בידיהם וסיפרו לי על חיי פליקס ורקע משפחתם. אני אסירת תודה לחברי הועדה הציבורית בראשות גדעון האוזנר שדאגו למימון המחקר וליוו את עבודתי בכל שלביה. תודה מקרב לב לכל המרואיינים. ששמותיהם מופיעים ברשימת המקורות. מי שלא חסו על זמנם, גם בפגישות חוזרות, ולכל הארכיונים שבהם נעזרתי רבות. חוב גדול אני חבה לאלזה שטרנברג. אחות פנחס רוזן. לזאב אסטרייכר. יושב ראש התאחדות עולי מרכז אירופה. לדר' מיכאל היימן. מנהל הארכיון הציוני המרכזי, לשופט חיים כהן, לפרופסור יעקב שביט ולפרופסור לני יחיל ידידתי ומורתי, שקראו את כתב היד או חלקים ממנו, העירו הערות. תיקנו שגיאות, הוסיפו מידע – אף כאשר לא תמיד היתה דעתם נוחה מדרך כתיבתי. אבל זה מה שיש.

רות ברנדי

רמת גן, קייץ 1989

 

1 חלקת אלוהים הקטנה    🔗

פליקס רוזנבליט לא היה בן גרמניה, אלא בן לממלכה ננסית ששמה מֵסִינְגְוֵורְק.¹ נכון, גם בה היה אלוהים השליט העליון והקיסר וילהלם השני נושא השררה, אך מכאן ומטה התהפכו היוצרות. אם בקיסרות הגרמנית היו היהודים שווים בקושי, שווים כמעט, שווים עד לנקודה מסוימת, כאן, במסינגוורק, הם היו העילית, בעלי המעמד, האדונים – והנוצרים נתיניהם. כמו כל ממלכה ראויה לשמה היתה גם מסינגוורק מוקפת חומה וגם לה שושלת מלכותית: בית הירש.

במשך שלושים וחמש שנה שלט על מסינגוורק – שלטון פאטריארכאלי נאור ובלתי מעורער – גוסטב הירש, “האדון” בפי כול. אביו, יוסף הירש, יורשה של פירמה “אהרון הירש ובנו”, חברה לסחר במתכת ולייצור נחושת, רכש בשנת 1863 את מפעל הפליז הכושל מידי הכתר הפרוסי והפך אותו לאימפריה קטנה. כעת חלש על אימפריה זו גוסטב הירש, דמות סמכותית, רחב גרם, משופם ומזוקן על פי צו האופנה באותם ימים. עם שחר היה יוצא לרכיבת בוקר במישורי חבל בראנדנבורג, ובשובו מן הטיול היה נוקש בידית השוט על חלונות בית הדואר הישן, לפנים תחנה למרכבות סוסים ועתה אכסניית הפקידים הזוטרים של החברה, כדי להעיר אותם לתפילת שחרית. הרי בזכות דבקותם במצוות התורה נתקבלו בנערותם לעבודה ובזכותה השתלמו בה – ומקומות עבודה שבהם יוכלו נערים מבתים חרדיים ללמוד את רזי הסחר הבינלאומי ועם זאת לשמור על המצוות כולן, היו מעטים ומבוקשים מאוד.

בקיסרות הגרמנית השתחררו בהדרגה מרבית היהודים מכבלי הדת בדרכם אל ההתבוללות, ולא פקדו את בתי הכנסת שבהם ניגנו בעוגב ושרה מקהלה מעורבת, אלא בערבי שבת ובימים נוראים, אולם במסינגוורק נשמרו כל המצוות, קלות כחמורות, בקפדנות, כדת וכדין, אם מתוך אהבת הבורא ואם מתוך יראת גוסטב הירש, אשר ידע לסטור לפקיד צעיר שאיחר לבוא לשחרית ואילץ את כולם לחכות למניין.

כך הגיע בשנת 1871 למסינגוורק גם שמואל רוזנבליט, יליד הונגריה, לפני מלאות לו שבע־עשרה שנה, אחרי שלמד בישיבת אייזנשטאדט שבאוסטריה, שאפשר להגדירה לפי מושגי ימינו כישיבה תיכונית ראשונה. בשעות הבוקר למדו בה תורה, משנה, תלמוד, אך שעות אחר הצהריים הוקדשו לחכמת העולם, ללימודי חשבון, גיאוגרפיה, גרמנית, על פי תפיסה של “תורה עם דרך ארץ” של מייסדה ר' עזריאל הילדסהיימר. שמואל, לפי משאלת לבה של אמו יראת השמים, היה אמור להמשיך בלימודי הקודש בבית מדרש לרבנים שפתח הילדסהיימר בברלין.² אולם בתחנת הרכבת חיכה לו אחיו הבכור איזידור, שאף הוא נשלח לאותה מטרה עצמה לפניו, אך במקום לבית מדרש לרבנים מצא את דרכו למשרד החברה “אהרן הירש ובנו” בברלין. “לא תשאר בברלין,” אמר איזידור לאחיו, “מצאתי לך עבודה אצל הירש במסינגוורק.” חשקה נפשו של גוסטב הירש בבעל קורא ובתלמיד חכם, שיוכל לקרוא עמו דף גמרא יומי (ובעיניו מי שטוב לגמרא, טוב גם למסחר). אולי גם ישפיע השפעה ממתנת על אהרון הירש, בן אחיו זיגפריד ובן גילו של שמואל, אף הוא מבני מסינגוורק, שהחל לפקוד את אולמות הריקודים בכל הסביבה ונמשך אל הנאות הגויים.

שמואל רוזנבליט – להוריו היה שלום או שולֵיים, לפי המבטא היהודי, אך זַמואל נשמע ערב יותר לאוזניים הגרמניות – לא אִכזב את ציפיות גוסטב הירש והיה בעל תפילה מסור ונאמן. אמנם נדבק מאהרון הירש בחולשתו לריקודים, אבל שמר עליו מפני פריקת עול המצוות ויציאה לתרבות רעה. בכוחות עצמו למד שמואל רוזנבליט אנגלית, צרפתית ופורטוגזית, כי עסקי המתכת חבקו עולם, ואף לליסבון, לפטרבורג ולסין הגיעו, ובמרוצת השנים עלה למעמד גזבר ומורשה חתימה. בהתאם לרוח הפאטריארכאלית של מפעלי מסינגוורק דאג גוסטב הירש גם למעמדם האישי של פקידיו. שמואל, לא גבוה, מוצק, פניו עגולות עטורות זקן, קרוב לגיל שלושים ועדיין רווק, נשלח – גם כמלווה של משה קלוורי, תלמיד בית הספר היהודי במקום, גם לצורכי עסקים – להאלברשטאדט, עיר ואם לעדה החרדית של גרמניה, שם חיכה לו שידוך.

כאן המקום לעמוד על קשרי החיתון בין החומר לרוח, שאם לא כן אפשר לתעות בסבך המשפחתי. ההירשים וההילדסהיימרים, אלה ואלה בני האלברשטאדט היו, והעילוי הצעיר עזריאל נחשב לשידוך הולם ליֶטְכֶן לבית הירש עתיר הנכסים. בתם לאה היתה נשואה לגוסטב הירש, שהיה גם דודה. אחותה אסתר, בתם הבכורה של עזריאל ויטכן, נישאה לגוטהארד דוד קלוורי, וגם לו נמצא מקום עבודה בחברה של הירש במסינגוורק. משה קלוורי, בנם הבכור, נוסע עתה עם שמואל נסיעה של ארבע שעות ברכבת מערבה להאלברשטאדט, כדי לבקר, בין השאר, אצל קרובת משפחתו אסתר הירש שהתאלמנה בגיל צעיר, והיא אם לחמישה. אמנם לא היתה אהבה גדולה שרויה בין אסתר לבעלה המנוח, שהיה גם בן דודה ונבחר לחתנה כדי שהרכוש יישמר במשפחה, אף על פי כן היתה האלמנה הצעירה שרויה בדיכאון ובמשפחה הוחלט להסתייע בשירותי מחנכת מוסמכת, הלא היא פאני פוּלְוֶורְמַאכר מברלין, גננת מדופלמת מן המוסד החינוכי “לֶטֶה־האוּס”. הדגש על המלה גננת בא להביע את ההעזה, החידוש והאומץ שבעיסוק החדשני הזה בכלל ולגבי עלמה יהודייה בפרט.

בנות מבתים טובים אינן עובדות לפרנסתן, אלא ממתינות לחתן. אולם אביה של פאני, מיכאל פולוורמאכר, סוחר טבק, היה איש מוכה חולי מאז נדבק במלריה בעת שהותו בהאמבורג, שאליה הביאו אוניות לא רק טובין ונוסעים, אלא גם מיני מחלות מעבר לים. הוא מת בגיל ארבעים וחמש והשאיר אחריו אישה וארבעה צאצאים בלא אמצעי קיום. דורותיה פולוורמאכר פתחה, כמנהג אותם הימים, פנסיון ו“שולחן צהריים” כדי לקיים את ביתה, אך בתה הבכורה פאני, גבוהת קומה וזקופה, בעלת פנים מאורכות וסנטר עקשני, ירשה משהו מאופיה של סבתה־רבתא פריידה, שאת שמה נשאה, אשר במהלך עשרים ואחד הריונות ניהלה חנות בדים בעיר גְנֶזֶן באזור שעבר פעמים מספר מן הפולנים לפרוסים ומן הפרוסים לפולנים ושאוכלוסייתו היהודית היתה מזרח־אירופית באופיה וגרמנית בשאיפותיה. סופר במשפחה שאחרי כל לידה רשמה פריידה פולוורמאכר מעל מיטת הכלולות שלה “לא עוד”, אבל אחרי שהרך הנולד התפתח יפה ושימח את לב הוריו הפורים, הלכה ומחקה בשקט את ה“לא”, עד להריון הבא. לא כל הצאצאים נשארו בחיים, אבל תמיד היה די בהם כדי לאלץ את פריידה לעבור מדי פעם כרוח סערה מהחנות לדירה הצמודה ולהרביץ בסרגל המדידה למי שנפל לידיה על מנת להשליט שקט (לא היה לה פנאי להפריד בין אשמים לחפים מפשע).

פאני פולוורמאכר לא רק בחרה במקצוע של גננת, אלא פתחה גן ילדים משלה בברלין, ששִגשג עד כדי כך שפתחה גן נוסף לשעות אחר הצהריים ואף העסיקה כוח עזר. לפתע, בהיותה כבת עשרים – ומי ידע את הסיבה – מסרה את שני גני הילדים לידיים אחרות וקיבלה הצעת עבודה בבית אסתר הירש בהאלברשטאדט. ארבעת משרתי הבית התייחסו אליה בעוינות מופגנת, וגם על אסתר הירש לא קל היה להתחבב, אולם לא לחינם נתברכה פאני בכשרון פדגוגי: בשעות הבוקר ניהלה גן, בשעות אחר הצהריים הלכה לטייל עם ילדי הירש, לגדולים עזרה בהכנת השיעורים, לקטנים סיפרה סיפורים, עם כולם היתה שרה בקולה הערב ואף התעמלה אתם – וגם זה חידוש נועז. אמנם לא שולמה לה משכורת, אך בית הירש דאג לכל צרכיה והפריש למענה כל חודש סכום כסף לנדוניה. בחורה אמנם צריכה חתן, אבל עוד קודם לכן נחוצה לה נדוניה. חתן לא נראה באופק, ופאני ואסתר, עתה ידידות, תכננו דבר אמיץ שאין כמוהו, נסיעה מסביב לעולם, לאחר שיגדלו הילדים, כמובן, ויעזבו את הבית.

באו שמואל רוזנבליט ומשה קלוורי וסעדו את לבם בחברת אסתר הירש ופאני. זה היה באביב 1884. במאי, אחרי תקופת חיזורים קצרה, תמיד בנוכחות אחרים, נמסרה הודעת האירוסים ועמה זר ורדים אדומים משמואל, ומאותה עת ואילך נשלח בכל יום שישי ורד אחד אדום לפאני. אכן היה זה שידוך, אך גם שמואל, גם פאני, היו בוגרים ועצמאיים דיים כדי לא להסכים לו אילו הבחירה לא היתה לפי טעמם. משפחת פולוורמאכר לא היתה נלהבת; כבר שני דורות התגוררה המשפחה בעיר הבירה, ואף על פי שהיתה שומרת מסורת, לא היתה אורתודוקסית, ואילו החתן היה אדוק מאוד ויליד הונגריה (כלומר כמעט על תקן אוֹסְט־יוּדֶה).

אך פאני היתה נחושה בדעתה, והחופה התקיימה ב־16.11.1884, בחוג המשפחה בברלין, ועוד באותו היום נסעו בני הזוג ברכבת לאֶבֶּרְסְוַולדֶה, מרחק חמישים קילומטר ממזרח לברלין, שם חיכתה להם מזחלת מקושטת, רתומה לסוסים, ומושבותיהם בידי העגלון מַאדֶל, בעל שפם אדמוני מחודד. פעמוני הסוסים צלצלו בשעה ששעטו במישור המושלג. הם חלפו על פני כפרים, חצו גשר מעל תעלה, שלפנים שילמו יהודים ומובילי חזירים שני גרושים לראש על מנת לחצותו, ופנו דרך הרחוב הראשי של מסיגנוורק, המרוצף אבנים, אל בית האדונים. שם ציפו להם אגודת הזמרים המקומית בניצוחו של המורה בינְגר, תזמורת מכבי האש המקומית, כל המושבה היהודית, תושבי הכפר, זיקוקי די־נור וגוסטב הירש בכבודו ובעצמו, שלא רק ניצח על טקס קבלת הפנים, אלא אף הוסיף משלו ושר את שירו האהוב, ספק בגרמנית ספק בעברית:

Bin ich mal gegangen in den Wald

haben gesungen Vögein jung und alt

sie haben gesungen zi–zi–zi

לישועתך קיוויתי.

החריזה לשירת הציפורים ביער היתה דווקא בלא דופי, כי צי־צי־צי מתחרז עם קיוויסי, לפי מבטא אשכנז.

את הדירה למענם הכינו שמואל ואמה של פאני בסיועה של אסתר קלוורי. פאני ניסתה להסתיר את מבוכתה (הרי כולם יודעים מה מצפה לבתולה במיטת הכלולות – ובאותם ימים בתולה עדיין היתה בתולה), בעיקר בשעת ארוחת הבוקר החגיגית של ה“למחרת”, או “לַנְדֶמֶן” לפי הביטוי המקובל בחברה הטובה. מצווה היא מצווה, פאני הרתה שבע פעמים וילדה שבע פעמים וניסתה להעלים כל הריון חדש כל עוד אפשר היה, גם כדי לא לשמש נושא לשיחה, גם כדי להסתיר את מצב רוחה הקודר שהיה תוקף אותה לעתים. נחמת־מה ומרגוע מצאה רק כאשר היתה יוצאת בכרכרת סוסים לטיול בנוף המישורי, בין חורשות האורנים, האגמים, שדות התבואה, הסלק ותפוחי האדמה, ובתווך – תעלת פינוֹ, המחברת את ברלין עם נמל שטטין שעל חוף הים הבאלטי, עוברת בו כסרט כסוף.

ראשון נולד מרטין, בפברואר 1886, הבכור, אהוב אמו, גאוות המשפחה, האח הגדול, בעל הסמכות בזכות בכורתו כבזכות אישיותו. בעת הריונה השני פרצה במסינגוורק מגפת אסכרה, שבאותה תקופה לא ידעו כיצד לרפאה אלא בעזרת ציר מדגים מלוחים ותחבושות חמות. שלושה מחמשת ילדי קלוורי מתו מן המחלה ופאני נמלטה מפניה אל משפחתה לברלין. שם נולד באחד במאי 1887 פליקס, שנשא את שם אחיה של פאני, אשר מת בגיל שמונה־עשרה מסוכרת – ופליקס פירושו מאושר.

וכאן המקום למנות את כל הלידות בבת אחת: מאלי נולדה ביוני 1889, יוסף במארס 1892, ליאו במארס 1893. כאשר נולד ליאו היתה פאני חלשה מכדי להֵניקו, וגם לאומנת יָבַש החלב, ומשום כך גדל על מזון לתינוקות, חידוש מהפכני באותם הימים, והיה ילד חולני עד שהתחסן בגיל שלוש, ובכל זאת נשאר קטן מאחיו. מאקס נולד במארס 1897, ואלזה במארס 1899. כל הילדים נשאו גם שמות עבריים, אך רק וולטר־יוסף נשא אותו בחיי יום־יום. פליקס נקרא פנחס.

לדעת אמו היה פליקס ילד שמנמן ונהדר, וכאשר היה בן שנה וחצי נסעו פאני, שני בניה ומשרתת להונגריה, אל סבא וסבתא רוזנבליט. שמואל ליווה אותם ואחר כך שב לעבודתו, ופאני נשארה שם שלושה חודשים, לשם הבראה. משה רוזנבליט, הסב, איש מוצק ונוח לבריות, היה חוכר אחוזת אצולה ובעל זיכיון למכירת משקאות חריפים בסְטַארה שבקרבת נַאג’־מיהאי (עתה נובֶה מיכַלובְצֶה בסלובקיה), לרגלי הרי הקרפאטים. סבתא אדלה היתה קטנת קומה ועדיין דקת גִזרה כמו אז, כאשר בא משה לבית יעקובוביץ בלוויית הוריו על מנת להשתדך לאחותה הגדולה בטי, אך התאהב באדלה, והיא רק בת חמש־עשרה. אדלה היתה אדוקה עד מאוד וראתה כבוד לעצמה לשרת במו ידיה רביים חסידיים שהתעכבו באחוזה במסעותיהם. שפת היומיום של שלושת הבנים הגדולים לבית רוזנבליט, כולל שמואל, היתה גרמנית, שלושת הצעירים יותר דיברו בבית הונגרית (בהתאם לרוחות הלאומניים שנשבו בחלק זה של הקיסרות האוסטרו־הונגרית). אדלה עצמה כתבה את מכתביה באידיש־דייטש, הפועלים בחווה היו סלובקים, אבל אלוהים דיבר עברית.

בביתם של שמואל ופאני ידעו הילדים לקרוא אותיות עבריות עוד לפני שידעו לקרוא גרמנית. שמואל לימד אותם בעצמו, עברית במבטא אשכנז, סידור, חומש ופרקי משנה (על הביצה שנולדה ביום טוב). מאוחר יותר הגיעו פרחי בית המדרש לרבנים מברלין כדי לשקוד על לימודי קודש עם הבנים, וכשהיה ד"ר עזריאל הילדסהיימר, בעל קומה קטנה ומבנה עדין, שפמו וזקנו גזורים בקפידה, בא לביקור אצל בנותיו במסינגוורק, היה בוחן את מרטין ופליקס בכבודו ובעצמו בפסוקים שידעו בעל פה.

שתי כיתות ראשונות למד פליקס, ככל ילדי המקום, בבית הספר של מסינגוורק, אצל המורה בִּינְגֶר. היה זה בית של קומה אחת ברחוב הראשי ובו מצד אחד דירת המורה ומן הצד האחר חדר גדול, הכיתה היחידה, שבה למדו יחד בני שש עד בני שתים־עשרה, בנים בשורת ספסלים אחת, בנות בשורה מקבילה, עד מאה תלמידים בכפיפה אחת. המורה בינגר הצליח להשליט עליהם את מרותו גם בזכות כשרונו החינוכי, וגם בזכות משמעת ברזל ומקל מקנה־סוף. בינגר חבש לראשו כובעים רבים: היה ממונה על מרשם התושבים, עמד בראש אגודת הזמרה במקום, ניהל את פנקסי החיסכון של תלמידיו בבנק הממלכתי הפרוסי, ובזכות מעמדו הרם היה שותף למשחק הקלפים המסורתי שהתקיים בכל יום שלישי בערב בפונדקו של קְלינינְגֶר; תמיד באותה פינה על הספה, מתחת לפנס; תמיד אותו משחק – סקאט; תמיד אותה חברה – לאה הירש חריפת הלשון, הפקידים הבכירים, ובהם שמואל, והמורה בינגר; ותמיד אותן שתי כוסות בירה לאיש.

כיאה למעמדו של מורשה־חתימה וכמנהג הימים שבהם היה שכר העבודה זעום, היו בבית רוזנבליט שתי עוזרות, שגרו עם המשפחה, ונוסף על כך הסתייעה פאני בכובסת, במגהצת שעמלה בעזרת מגהץ פחמים מעל ערמות כבסים מעומלנים, ובהתקנת לבנים. בכל יום שישי באה פראו יעקובסון לעזור בבישול ובאפיית חלות, “בארכעס”, לשבת, ולקראת פסח הגיעה פראו מייזל לסייע בניקיון הגדול. מדי יום ביומו בא פועל לצחצח את נעלי כל דיירי הבית ולנקות את מנורות הנפט (עד שהותקן חשמל). השלטת האמיתית בבית היתה גוסטה, העוזרת הראשית, והיא שרחצה במו ידיה את הילדים באמבטיה החמה של יום שישי, ורק בהיותו בר מצווה הורשה פליקס המתמרד לרחוץ את חלק גופו התחתון בעצמו, בהשגחתה. גוסטה שמרה על הילדים כאשר נסעו שמואל ופאני אל המשפחה לברלין, גוסטה לימדה אותם לרקוד פולקה, מזורקה ווּלס במטבח הגדול ועבדה מבוקר עד ערב, כמו כל העוזרות באותם הימים. בשבת אחר הצהריים, יום מנוחה חלקי גם לה, ישבה בחברת העוזרות האחרות בחצר ורקמה אִמרות ללבני מיטה לנדוניה. גוסטה סיפרה לילדים אגדות, אך גם החטיפה מכה קלה, אם ראתה צורך בכך. על עברות חמורות יותר היתה מדווחת לשמואל, שהיה נוזף בצאצאיו ואומר: “אם גוסטה תשאל, תאמר שקיבלת סטירה.”

בית האדונים היה בית של שתי קומות ולו גג רעפים אדום, פאר היצירה הארכיטקטונית של מסינגוורק: באגפו השמאלי, בעל החלונות הגדולים והכניסה הרחבה ששני עמודים ניצבו משני צִדיה, גרה משפחת הירש. באמצע, בקומת הקרקע, המשרדים, ובקומה הראשונה בית התפילה. באגף הימני למטה דירת אסתר קלוורי, שעל שולחנה אכלו הרווקים שבעובדי המשרד, ומעליה הרוזנבליטים: הסלון הגדול שבו השתמשו רק בחגים ובשמחות, חדר המגורים המאורך, שבו התרכזו חיי המשפחה בכל ימות השנה, ובו שולחן האוכל הגדול שלידו לכל אחד מקום קבוע (ומי היה מעז לשבת על מקומו של שמואל?), חדרי השינה של ההורים והבנות, המטבח הגדול וחדר המעבר הצר, שבו היו ארונות, מכונת התפירה ומאחורי וילון עמדה האמבטיה. בעליית הגג חדר העוזרות, חדרם המשותף של מרטין ופליקס, שובך יונים, חדר לעישון בשר ומחסן לדברים שיצאו מכלל שימוש. מתחת לקרקע מרתפים לאחסון תפוחי אדמה ותפוחי עץ, דודי נחושת לבישול ריבות, מרתף הגיהוץ ומקווה, שלא הופעל עוד (על הנשים היה לנסוע לאברסוולדה כדי להיטהר). בהמשך, מצד ימין, גרה משפחת מאקס הסה הנוצרית, שזכתה להיספח אל היהודים משום שבשבת אמנם היה המשרד סגור, אך המפעל המשיך במלאכת הייצור והיה דרוש לו מנהל של שבת. בנו, אמיל הסה השמן, היה מפקד מכבי האש המתנדבים של מסינגוורק, תפקיד שהיתה בו יוקרה רבה בסביבה שבה עבדו ליד אש פתוחה וניצוצות ניתזו תדיר לכל עבר. בכל יום חמישי אחר הצהריים נערכו אימוני מכבי האש המתנדבים, לבושים מדים אדומים וקסדות מתכת לראשיהם.

רק פרוזדור הפריד בין דירת משפחת רוזנבליט לבית הכנסת בעל שלושת החדרים – הגדול לגברים, הקטן לנשים וחדר נוסף להלנת פרחי בית המדרש לרבנים. שמואל מילא מקומו של רב, שימש גם בעל תפילה, גם גבאי. בתשעה באב פינו המתפללים את הספסלים הפשוטים, ישבו על הרצפה ונרות בידיהם, כדי לבכות את חורבן ירושלים. בשבועות היה ה“שול” מקושט כולו בירק, ולקראת הימים הנוראים הוחלפו מעילי התורה והפרוכת של כל ימות השנה בכיסויי משי לבן רקומים בחוטי זהב.

מאחורי בית האדונים היו החצרות עם משאבות המים ובתי השימוש, מחסן העצים והפחמים, המכבסה ולול התרנגולות שנמסרו לטיפולו של פליקס. שם נהג לעמוד שעות ארוכות, מכונס בעצמו, שקוע במחשבות. לצד בית הירש עמדה האורווה ובה הסוס הלבן הזקן, שעליו יכלו לרכוב גם הילדים, סוסי הרכיבה וסוסי הכרכרות, ולצדה הגורן, מקום אהוב למשחק מחבואים. שער ברזל הפריד בין החצר לגינה, על הסככה שבה, שיחי הלילך והיסמין, ערוגות הוורדים, מגרש המשחקים, שבילים ופינות סתר, עצי הפרי והחומה שבקצהָ. מעבר לה התחיל העולם: בתי החרושת ללבנים שהשתמשו באדמת הטיט הכבדה של הסביבה, אכסנייה לפועלים העונתיים שבאו מפולניה, חורשות קטנות של אורנים ועצי לבנה וכפרים באופק. בחזית הבית עמדו עצי תרזה וערמון גבוהים אף ממנו וניצבה גדר נמוכה שאפשר היה להתהלך עליה מכלונס לכלונס תוך שמירה על שווי משקל. לידה חיכו הילדים, בבגדי שבת מעומלנים, קצת מאובנים, נזהרים שלא להתלכלך, ממתינים בקוצר רוח לכניסת השבת, וקצרי רוח עוד יותר בציפייתם לשלושת הכוכבים הראשונים בצאתה.

בין ציפייה לציפייה – תפילת שבת. שמואל חוזר מבית הכנסת, לוחץ את ידה של אישתו ואומר “גוט שבעס”, וכל הפקידים באים לומר “גוט שבעס” אף הם, לפני שיסעדו על שולחנה של אסתר. שמואל אוחז בידי שניים מילדיו ושר “שלום עליכם, מלאכי השרת”, ההורים מברכים את הילדים זה אחר זה, בנים ובנות, בהניחם יד על ראשיהם, “יברכך אלוהים!” ורק לאחר מכן מקדשים על היין ומסבים לסעודה. על מפה מבד דמשק לבנה כלי חרסינה וכלי כסף של שבת, תמיד תמיד מרק צח וצלי עגל עם תפוחי אדמה. בשבת אחר הצהריים היו המשפחות נפגשות וקוראות מחזות ואסתר קלוורי נהגה לדקלם את הפתיחה ל“איפיגניה מטאוריס”, את המונולוג של פאוסט לגיתה ואת המונולוג של וילהלם טל לפני שהוא ממית את גסלר הרשע מתוך הדרמה של שילר; פאני היתה שרה לידר של שוברט ושומאן (שנשארו אהובים על פליקס כל ימי חייו).

בקצה הרחוב עמדה החנות היחידה של מסינגוורק, שבה נמכר הכל: סוכר בגושים, קמח וקטניות משקים, דגים מלוחים מחבית, סבון כביסה ושוקולד עטוף בנייר כסף. כאשר היתה שעתה פנויה ישבה בעלת החנות, הגברת צְוֶונְצְנֶר, על ספסל ירוק מתחת לעץ ערמון עבות, בחברת שכנתה, אשת העגלון מאדל. משם אפשר היה לעקוב אחרי הנעשה בשני הרחובות היחידים של הכפר: משם ראו את הכניסה לבית האדונים, מי הגיע בעגלה מן העיר, ומי יצא, ומי מן הפקידים הצעירים מנסה להתחמק בחשאי לפני צאת השבת לאברסוולדה או לברלין.

אידיליה כפרית, כמעט, אִלמלא העשן והפיח מן הכבשנים, האש והניצוצות מול שמי הלילה, הרעש, החריקות, אנקות המכונות הגדולות, צרימות הקרוניות מן המפעל, שהעניק למקום את שמו. שני שערי ברזל הובילו אליו, ומאחוריהם ערמות פחם, מנופים, מחסנים גדולים, בתי היציקה למשטחי ברזל לאוניות, לדודים, לחוטי מתכת מכל הסוגים, למסמרים ולקליעים. דרך המפעל עברה תעלה פנימית, נוצצת משמן, שסיפקה מים למכונות הקיטור והיתה מחוברת לתעלת פינו, הנתיב אל העולם הגדול. דוברות וספינות משא רחבות עברו בה באיטיות, וגברים חסונים, מוטות ארוכים בידיהם, השיטו בה רפסודות עשויות מגזעי עץ עבים. בלילה היו פנסי הספינות העוגנות משתקפים במים. בקיץ, לעת ערב, היו הפקידים הצעירים יוצאים לשוט בתעלת פינו בסירות, ובחורף החליקו עליה למרחקים.

פעמיים ביום, בעת נהירת הפועלים לעבודה ובשעת שובם הביתה, נשמעו נקישות של מאות קבקבי עץ כבדים על אבני הריצוף המעוגלות. הפועלים עבדו מחמש וחצי בבוקר עד שבע בערב, אחת־עשרה שעות עבודה, ושתי הפסקות של חצי שעה והפסקת צהריים של שעה אחת. באותה שעה היו באים מכל כפרי הסביבה ילדים יחפים ונשים בחצאיות רחבות ומטפחות ראש, ובידם סל עם ארוחה חמה לאבי המשפחה.

פעם בשבוע, ביום שישי, באו הפועלים בסרבליהם הכחולים אל המשרד, הסירו בכניסה את קבקבי העץ, כדי שלא להרעיש, וקיבלו מידי שמואל רוזנבליט את שכר העבודה השבועי, במטבעות, במזומן, כמקדמה, ופעם בחודש נעשה החשבון במדויק לפי שעות ועבודה בקבלנות. אם בצרפת ובגרמניה סערו הרוחות, פועלים עלו על בריקדות, אם הפרולטריון, ניזון מדברי לאסאל ומארקס, החל לחוש בכוחו האמיתי, כאן, במסינגוורק, עדיין התנהל הכול על מי מנוחות. מעולם לא היתה שביתה במפעל; רבים מן הפועלים עבדו בו עשרות שנים, עד כלות כוחותיהם, בנים בעקבות אבות. (אך עוד לפני שחייב זאת החוק בסוף המאה, היתה במסינגוורק קופה לאלמנות, ולפועלים הוותיקים שפרשו שולמה קצבת זקנה קטנה.) לא היו כמעט גניבות במפעל, וכאשר תפס גוסטב הירש אחת הפועלות (שעבדו בבדיקת קליעים) מלקטת פחמים לסל, סטר לה במו ידו – ושילם לה דמי פיצוי על כך. ביום ראשון שבת הייצור, וביום שבת הסתיימה העבודה שעה אחת מוקדם יותר, כי היה זה ליל המסבאות ושתיית הבירה.

במסינגוורק עצמה גרו רק המיוחסים, שבעים משפחות, כשלוש מאות נפש – רק הפועלים הראשיים, מנהלי העבודה ורבי־האומנים. הם התגוררו בבתים קטנים של קומה אחת, ובהם מטבח צמוד לכניסה ומאחוריו חדר, ובחצר דיר לחזירים, לול וגינת ירק קטנה. גם בימי ראשון לא עזבו תושבי מסינגוורק את הכפר אלא כדי לבקר בכנסיית הֶגֶרְמִילה³ הסמוכה, הגברים בחליפות כהות וכבדות ובצווארונים נוקשים שהכבידו עליהם, הגברות בכובעים מקושטים. אחר כך שתו הגברים בירה אצל קלינינגר, דגו דגים בתעלה, ישבו על ספסלי העץ שלפני ביתם ועישנו מקטרת ארוכה.

הפקידים עבדו רק משמונה בבוקר עד שש בערב, כולל הפסקת צהריים. רוב עבודות ניהול החשבונות וחליפת המכתבים נעשו בכתב יד, בעמידה או בישיבה על שרפרפים צרים וגבוהים, רק בחדרו של האדון היתה כורסת מנהלים נוחה. בחדר המרכזי של המשרד עמדה הכספת הכבדה, שמפתחותיה היו בידי שמואל רוזנבליט. בחדר השני ניצבה מכונת מורס גדולה שהעבירה מברקים מן הדואר באברסוולדה ופלטה סרטי נייר ארוכים. כל עבודות המשרד נעשו בידי גברים, כי מקום האישה בביתה. במשרד איש לא הרים את קולו, איש לא נקט בלשון בוטה, לא ריכלו, לא רבו. מדי יום ביומו היה מאקס הסה מכוון את שעון המשרד לפי שעון הדואר של אברסוולדה, פותח את דברי הדואר ומעביר אותם לקריאה לנוגעים בדבר. בשעת הצורך עבדו הפקידים שעה נוספת, בלא תשלום כמובן, ולקראת סוף השנה האזרחית עבדו יומם ולילה כדי לסיים את המאזן השנתי ולסכם את רווחי חברת “אהרון הירש את בנו”. כאשר בפעם הראשונה עלו הרווחים מעל מספר של שישה אפסים (במארקים), חולקה שמפניה וכולם שתו עם גוסטב הירש לחיים.

ילדי רוזנבליט דמו בעיני עצמם לבני עשירים, אולי לא ממש כמו בני משפחת הירש, אבל אמידים בלא ספק, ובשעת כתיבת מנשר בעת משחק הוסיפו לעצמם תואר אצולה – אנחנו, פוֹן מסינגוורק. הם אכלו את אותו אוכל ביתי טוב כמו אצל ההירשים וגוסטב הירש דאג לכל צורכיהם: על חשבונו היה פועל מביא מים מן המשאבות בחצר לדודים הגדולים שבמטבח וביום שישי היה מביא מים חמים מדודי הקיטור שבמפעל, על חשבונו למדו הבנים בגימנסיה והבנות בבית ספר תיכון לבנות באברסוולדה, על חשבונו הסיע מאדל במרכבה גדולה את התלמידים לבית הספר ובחזרה, על חשבונו קיבלו במחסן המפעל מחברות ועפרונות מידי הפועל דוד (שריד שנותר מניסיונה של משפחת הירש להעסיק גם פועלים יהודיים בייצור, נסיון שלא האריך ימים. עד מהרה מצאו לעצמם היהודים משרות נוחות יותר). המגורים היו חינם, הפחמים להסקה הובאו מן המפעל, דברי הדואר בוילו במשרד.

על בעיות כספיות לא דיברו באוזני ילדים ורק משבגרו, כאשר עלו שאלות של מימון לימודי אוניברסיטה לבנים ונדוניה לבנות, הוברר למרטין ולפליקס עד כמה צנועה היתה משכורתו של שמואל במזומן – וכאיש תם ומסתפק במועט התקשה לבקש תוספת מאדון הירש. מסינגוורק היתה מרוחקת כארבע שעות נסיעה ברכבת מחוף הים, אך הילדים נשארו לחופשות הקיץ בכפר ורק פעמיים בחייהם הרשו לעצמם שמואל ופאני חופשה במקום קיט על שפת הים. את בגדי הילדים והנשים תפרו בבית, מבדים שנקנו בגלילים במחיר סיטוני, והקטנים קיבלו בירושה את בגדי הגדולים. החסכנות היתה לא רק מטרה חינוכית, היא היתה גם כורח המציאות וטבע שני.

מין, כמו פיננסים, היה נושא שהשתיקה יפה לו בנוכחות ילדים. עוד בגיל עשר האמין פליקס שהחסידה מביאה את הילדים לעולם. רק כאשר הגיע לביקור נער מפוזן, ששם היתה יהדות עממית יותר, שמע על עובדות החיים – ואת הבדיחה הגסה הראשונה בחייו (את השנייה שמע רק בגיל שמונה־עשרה, אחרי שעזב את הבית). היה קצת קשה להעלות על הדעת שגם ההורים נוהגים לעסוק במין דבר שכזה. הרי הם לא התנשקו לעיני הילדים אלא פעם אחת בשנה, בערב ראש השנה, בטקס חגיגי ומרגש, ובעיני פליקס גם קצת מביך. בכלל, קרבה פיסית, נשיקות, ליטופים, חיבוקים לא היו מקובלים על שבט הרוזנבליטים. פאני נהגה לנשק נשיקת פְרִידָה חטופה את מי שעמד לצאת לנסיעה ארוכה, ורק הדודות המרובות מברלין היו מדביקות נשיקות לחות ומצלצלות על לחיי הילדים, שנחפזו לשטוף אותן במים הצלולים מן המשאבה בחצר. נשיקות היו בעיניהם המצאה ברלינאית שאינה מרנינה כלל וכלל.

על אהבה אין צורך לדבר ואין טעם להפגין אותה, היא באה לידי ביטוי במעשי יום־יום. כמו נשיקות גם עונשים גופניים היו נדירים מאוד בבית רוזנבליט. מרטין קיבל סטירת לחי משמואל אחרי שחיקה את הליכת אדון קלוורי הצולע, וסטירה שנייה, יחד עם פליקס, אחרי שהכניסו קן־עכבישים למיטתה של מאלי, שפחדה מהם פחד מוות. פאני הענישה את מאלי אחרי שהפילה את מאקס הקטן משולחן – וכולם זכרו את העונש כל ימי חייהם. גם בימי מחלה לא פונקו הילדים ולא הרעיפו עליהם מתנות, אבל הם זכו לטיפול מסור ותכליתי מפאני, בתוספת מרק צח וחלמון עם סוכר. הם חונכו למשמעת, לריסון עצמי, להסתפקות במועט, לחוש אחריות, ליחס רציני ללימודים, בצלמה של פאני וברוחה: “לא היה ערב אחד בחיי שלא שאלתי את עצמי אחרי קריאת שמע שעל המיטה: האם מילאת את חובתך היום?”

תחילה התגעגעה פאני לברלין, שלעומתה – ואפילו לעומת האלברשטאדט – היתה מסינגוורק זעירה וסגורה, ובה, על אף יחסי השכנות הטובים, לא מצאה אף לא ידידה אחת לשיחה מלב אל לב. אולם ההריונות והמשפחה הגדלה תבעו את הכוחות ואת תשומת הלב ולא נשאר זמן רב להרהורים. שעות הבוקר היו מוקדשות לניהול קפדני של משק הבית ולטיפול בילדים הקטנים, כל עוד היו בבית. אחר הצהריים שיחקה עם הילדים, קראה, עסקה במלאכת יד, ישוּבה על משטח מוגבה ליד החלון, שממנו נשקף הרחוב. כל יום כתבה גלויה לאמה בברלין.

בבוקר נשארה פאני בחדר השינה, בעיקר בימי הריון או כשהיה תינוק עמה, עד שהבית התרוקן. את ארוחת הבוקר היתה מכינה גוסטה. כדי שכולם יספיקו להגיע לאברסוולדה המרוחקת ממסינגוורק חמישה קילומטרים, היו כולם משכימים קום: בקיץ היו קמים בחמש ורבע, ובחורף – שעה אחת מאוחר יותר.

בוקר בבית רוזנבליט: הבנים הגדולים חייבים להשתתף בתפילת שחרית, הבנות פטורות. בדרך לבית הכנסת עוברים מרטין ופליקס ביעף בחדר האוכל, חוטפים כל אחד לחמניה טריה פריכה (בעל הפונדק קלינינגר, שהיה גם אופה הכפר, היה מביא אותן בכל בוקר), יורקים עליה ומניחים אותה על צלחתם, במקומם הקבוע, כדי שתהיה שמורה להם עם שובם מן התפילה. פליקס תמיד גומר את תפילת השמונה־עשרה אחרון, הוא מתלבש לאט יותר, מסרק את תלתליו ביסודיות רבה יותר, לסידור המיטה דרוש לו זמן רב יותר. המרכבה הגדולה, שלה ספסלים משני צדיה כבר מחכה בחוץ, כולם – ילדי הירש, ילדי קלוורי, ילדי הסה, ילדי רוזנבליט – כבר ישובים, מחכים רק לפליקס. מאדל מתרעם, אחר כך יצטרך להדהיר את הסוסים כדי להגיע בזמן להתחלת הלימודים. כאשר פליקס מגיע סוף סוף, הוא נהדף מצד אל צד, מועד מעל רגליים שנועדו להכשיל אותו, ואם איחר איחור חמור, סופג מכה ממרטין.

רוב הבנים של בית האדונים היו מבוגרים יותר מילדי רוזנבליט, ומקצתם כבר נמצאו מחוץ לבית. מרטין ופליקס היו לא רק קרובים זה לזה בגיל, דומים זה לזה במראה – הם היו גם חברים ורעים למשחק. אולם למרטין לא היתה רק הילת הבכורה, אלא גם קסם אישי רב. הוא היה פתוח לבריות, בעל מזג חם ותפיסה מהירה. פליקס היה איטי יותר, מופנם, נפתח רק מתוך מאמץ מודע. מה שבא למרטין ביעף, דרש מפליקס שקידה רבה; מרטין היה מסיים את הכנת שיעורי הבית בתוך חצי שעה, פליקס היה משנן את לימודיו, אגרופים קמוצים על אוזניו, עוד בזמן הנסיעה לבית ספר. מרטין היה מן המצטיינים בכיתתו, אבל מעולם לא הראשון, משום שלא טרח. פליקס נאבק על הפרימט בכיתה, אבל נשאר שני, ספק מתוך הפליית יהודים (נאה יותר לגימנסיה על שם הקיסר וילהלם שתלמיד שאינו יהודי יישא את תואר הפרימוס), ספק בגלל מגבלות אישיות: לא מספיק בכתיבה תמה בסקסטה, מספיק בציור בקווינטה, מספיק בקושי בשירה בטרציה.⁴ ברם, הציונים בלטינית, ביוונית, בצרפתית, בגרמנית ובהיסטוריה היו טובים מאוד. מדעי הטבע היו בגימנסיה קלאסית בעלי חשיבות משנית בלבד.

שמואל רוזנבליט היה מודע להבדל בין שני בניו הגדולים. לכן גרס שעל מרטין להפסיק את לימודיו בגיל שש־עשרה ולהיכנס כשוליה לעסק של הדוד גרץ, בעל אחותה של פאני, שסחר בשקי יוטה. מרטין פיקח ומוכשר דיו כדי להצליח במסחר, לפליקס אין בררה, הוא יהיה חייב ללמוד באוניברסיטה. מרטין נכנע, אך כעבור שנה התחנן על נפשו, חזר הביתה וסיים את הגימנסיה יחד עם פליקס.

היחס לתרבות הגרמנית, לגרמניה עצמה, חרג מעבר למיזוג של תורה עם דרך ארץ, שעליו מדברת המשנה ושלו העניק שמשון רפאל הירש, ראש האורתודוקסיה הגרמנית במאה התשע־עשרה, משמעות חדשה: לא רק עיסוק במלאכה או במסחר או בכל משלח־יד אחר שבו עמל האדם

למחייתו. אלא גם התערות במנהגי המקום ונימוסיו, בהליכות “העולם הגדול”, ורכישת השכלה כללית ורחבה, כל עוד אין סתירה בין כל אלה לבין ההלכה. מעבר לחובה זה היה סיפור של אהבה. שמואל רוזנבליט העביר את הערצתו מפרנץ יוזף, ירום הודו, ששלט בקיסרות האוסטרו־הונגרית, לקיסר וילהלם השני, שעלה לשלטון בשנת 1888, היא שנת שלושת הקיסרים – מות וילהלם הראשון, הכתרת פרידריך השלישי, שמת כעבור תשעים ותשעה ימים מסרטן, והכתרת בנו וילהלם לקיסר גרמניה ומלך פרוסיה. הקיסרות נפלה לידיו של וילהלם השני בלא כל הכנה מוקדמת, בלא המתנה שהיתה ממתנת את מזגו התובעני, את שאיפותיו לגדולה, את אהבתו לפאר חיצוני, למדים מצועצעים. אבל זו קביעה ממרחק הזמן. במסינגוורק, כמו בכל רחבי גרמניה נחוג יום הולדתו של הקיסר בעשרים ושבעה בינואר בהוד והדר, בתפילה חגיגית, בשירת אגודת הזִמרה, בנגינת תזמורת מכבי האש ובנשף ריקודים בניצוחו של שמואל, כפי שנחוג גם יום סדאן באחד בספטמבר, לזכר ניצחון צבאות גרמניה על צבאות צרפת ב־1870, ונפילת הקיסר נפוליאון השלישי בשבי. מלות שיר התהילה לקיסר: “תבורך בעטרת הניצחון”, והמנון הרייך השני: “גרמניה מעל הכול, מעל הכול שבעולם” ביטאו נאמנה את רחשי לבם של יהודי גרמניה בכלל ושל בני מסינגוורק בפרט: היכן בעולם כולו שפר מצבם של היהודים מאשר בגרמניה, (הפטריוטיזם היה גם חובה דתית: אלוהים הוא שהגלה אותנו לגרמניה ורצונו הוא שנשב בה עד שייבנה בית המקדש, ובינתיים חייבים לקיים את דברי הנביא “דרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה והתפללו בעדה אל ה', כי שלומה יהיה לכם שלום”.)

מפולין, מעבר לגבול, באו לעתים שנוררים יהודיים, שחישבו את דרכי נדודיהם כדי לפקוד את מסינגוורק ביום שישי, כי אז היו מובטחים להם לינה ואוכל טוב עד צאת השבת, וגם תרומה כספית מטעם חברת הירש. האוסט־יודן, במעילים השחורים הארוכים, מעוטרים בזקנים ובפיאות, היו שונים מאוד בהופעתם מיהודי גרמניה לבושי החליפות על פי אופנת הזמן. כמצוות שמואל היה על בני הבית להתייחס אליהם כאל אורחים ולא כאל קבצנים, אבל פאני פחדה מפרעושים ומפשפשים שהם עלולים להביא עמם, וכפשרה ערכו למענם שולחן נפרד במטבח. זאת היתה תמונת האוסט־יודן בעיני פליקס כבעיני שאר הילדים: עניים מרודים בבגדים בלויים, מסכנים ונחותים מיהודי גרמניה.

בארון הספרים עמדו, שורות שורות, בכריכות יפות, כתביהם של כל הקלאסיקנים הגרמניים – לסינג, אוהלנד, גיתה, שילר, קלייסט; משל היינה רק “ספר השירים” – בכל זאת, גם מומר וגם מורד במלכות (אם כי השיר האהוב על הרב הילדסהיימר עצמו היה שיר “Zwei Grenadiere” של היינה). למסינגוורק הגיעו דרך קבע ספרי קריאה בהשאלה מספריית ניקולאי בברלין. הילדים קיבלו את מזונם הרוחני – אגדות יוון, “ספר הג’ונגל” מאת קיפלינג, כתבי מארק טוויין – בהשאלה מספריית בית הספר המקומי, ורק בגיל הנעורים הותר להם לקרוא את כתבי פרייטאג, גוטפריד קלר, לאגרלף; אך דוסטוייבסקי, זולא, מופסאן, בעלי הרעיונות המתסיסים, זורעי אי שקט נפשי, נשארו מחוץ לתחום עד לגיל ההתבגרות. יצירות המשוררים והמחזאים הגרמניים היו לפליקס צידה לכל החיים, אולם אהוב עליו מכולם היה גיתה, שגילם באישיותו את כל היפה שבנפש הגרמנית. היו שנים שלא עבר יום בלי שקרא בכתבי גיתה והם נשארו כל ימיו חומר קריאה והנאה מועדף, משענת לשעות קשות, לו כלרבים מבני דורו.

בהתאם לרוח הזמן כתבו כל בני רוזנבליט שירה בחרוזים, לימי הולדת, לחגים, לאירועים מיוחדים (והמשיכו במנהג זה בבגרותם), כולל פליקס, אם כי למצטיינים בשירה נחשבו מרטין וליאו. ארבעת הגדולים (כל עוד הכסף הספיק) קיבלו שיעורים פרטיים במוסיקה: פליקס ומאלי ניגנו בפסנתר, מרטין בצ’לו, יוסף בכינור ויחד ניגנו ברביעיה ליום הולדתו החמישים של שמואל. “אבא נשאר בחיים,” סיכם פליקס את המאורע המוסיקלי במשפט לקוני.

שמואל מצדו דאג לכושר הגופני של צאצאיו: בגינה הוקמה פינת התעמלות, ובה סולם־חבלים, עמודים וקרש קפיצה. מדי פעם נראה פליקס מתעמל על המכשירים בעקשנות, אך בלא התלהבות, כדי “להיות חזק”. נשכרו גם שירותיו של מורה לשחייה, שלימד את בני רוזנבליט לשחות במתקן הרחצה בתעלה, קשורים בחבל למוט שבידיו. בשחייה גבר חוסר החשק על כוח הרצון: עד לגיל צבא לא ידע פליקס לשחות. כדי שידעו בניו גם מלאכה, כיאה לבני תורה, העמיד שמואל בחצר הבית ספסל מסגרים עם כל הכלים הדרושים, ואחד מאומני הכפר נשכר כמורה (שוב בלא הצלחה יתרה). ענף הספורט היחיד שבו הראה פליקס עניין והתמדה היה שחמט.

בכיתות הנמוכות של הגימנסיה היו הבנים משוחררים מביקור בבית הספר בשבת, אך בכיתות הגבוהות יותר היה עליהם, לפי דרישת המנהל, להשתתף בשיעורים, אם כי היו פטורים מכתיבה. כדי שלא לחלל את השבת נשארו מרטין ופליקס בליל שבת באברסוולדה, התאכסנו בביתו של חזן בית הכנסת המקומי, ובשבת, עם גמר הלימודים, חזרו ברגל מרחק הליכה של שעה וחצי הביתה, ושמואל היה בא לקראתם עד לכפר הֶגרמילה. באברסוולדה, שבה התגוררו עשרים אלף תושבים, הכירו בפעם הראשונה יהודים ליבראליים, שלא שמרו על כשרות ופתחו את עסקיהם בשבת. מובן שלבני רוזנבליט היה אסור לאכול ממאכליהם, אך גם ידידות לא היתה רצויה עם בנים של “פושעי ישראל”, כפי שהיה מגדיר שמואל את כל פורקי עול המצוות.

על פי קשרי המשפחה היה שייך שבט מסינגוורק ל“עדת ישראל”, קהילת הרב הילדסהיימר בברלין, אחת “הקהילות הפורשות”, שקמו במאה התשע־עשרה בעקבות המחלוקת הגדולה בקרב הרבנים האורתודוקסיים של גרמניה אם מותר להתפלל בצוותא עם “עבריינים”, אוכלי טרֵפה ומחללי שבת, בקהילה אחת. היו שטענו שמצווה היא לקרב רחוקים, ואילו אחרים סברו, ובהם שמשון רפאל הירש, רבה של פרנקפורט, שיש לפרוש מן הקהילה משום שסכנה היא להישאר בקהילה אחת עם עוכרי ישראל ההולכים אחרי חוקי הגויים. חוק פרוסי משנת 1876, שאפשר ליחיד לעזוב כנסייה או קהילה בלי לשנות את השתייכותו הדתית, הסדיר את מעמדם החוקי של הקהילות הפורשות, שהיו עתה רשאיות על פי חוק לגבות מסים ולקיים מוסדות – בתי כנסת, בתי חולים, בתי עלמין – משלהן. הילדסהיימר הקים את “עדת ישראל” ב־1869, אחרי שובו מאייזנשטאדט שבאוסטריה לגרמניה, והוא היה מן הרבנים הפורשים היחידים שקיימו קשרים ידידותיים עם רבנים, אורתודוקסיים וליבראליים כאחד, של הקהילות הגדולות שכללו בתוכן את כל הזרמים. משפחת הירש נשארה קשורה לקהילת האלברשטאדט שהתנהלה על טהרת האורתודוקסיה.

*

אם השמירה הקפדנית על המצוות לא היתה לעול מעיק ומצר יש לזקוף זאת במידה רבה לזכות חמימות החיים במסינגוורק ולטבעיות שבה היו שזורים ימי חג ומועד בעונות השנה, במחזור הטבע; בסתיו, כאשר מעל הכפר עברו להקות של אווזי בר וחסידות בדרכם אל ארצות הדרום, עפיפונים התרוממו ברוח וריח של תפוחי עץ שנקטפו לשם אִחסון לימות החורף מילא את הבית, היה פועל מביא עגלה עמוסה ענפי אורן לסוכה שעמדה סמוך לעץ האגס שבגינה. הילדים כיסו אותה בסכך בהשגחתו של שמואל (אסור שתעלה בקומתה על עשרים אמה וחובה לראות דרך הסכך את הכוכבים) וקישטו אותה בפנסים סיניים, בשרשרות נייר ובכדורי זכוכית צבעוניים. בחורף, כאשר היתה התעלה קפואה ונערי הכפר החליקו עליה ברוח הקרה ובני “המשפחות” נסעו העירה במזחלת במקום בכרכרה, עמד בבתי הנוצרים עץ אשוח מקושט, ובחלונות היהודים ניצבה חנוכייה דולקת. רק בשבוע של חנוכה היה שמואל רוזנבליט משחק עם ילדיו ערב ערב – בסביבון, בדומינו, בלוטו, אחרי שחילק לכל אחד שקית מטבעות פניג חדשות ומבהיקות – אולי כדי להגן עליהם מפני פיתויי יופיו של חג המולד הנוצרי (וכפי שבאו ילדי הכפר להתפעל מן הסוכות, כך הלכו ילדי היהודים לראות את עצי חג המולד).

את נשף פורים חגג כל הכפר באולם הריקודים של קלינינגר, כאשר שמואל פוקד על רוקדי הקואדרילה בתערובת של גרמנית וצרפתית, כמנהג מורי הריקודים: הגברת הראשונה, האדון הראשון – אַן אַבַן, הגברת השנייה, האדון השני – אַן אַרִיֵיר. רקדו מזורקה, פולקה, וולס וריינלנדר. תחילה למדו הילדים לרקוד אצל גוסטה ואחר כך אצל מורה לריקודים, ופליקס אף למד את מלאכתו של שמואל כמפקד ריקודים עליון. ב“שול”, בנוכחות האורחים הרבים שבאו מברלין, נהגו לקרוא את המגילה על פי חלוקת תפקידים.

באביב, לאחר שהפשירה השמש את השלגים ויצאו הפעמוניות הראשונות, נערך הניקיון הגדול של פסח, ותהלוכת הילדים, ונרות בידיהם, היתה מבערת יחד עם שמואל כל פירור של חמץ. אצל קלוורי, בהתאם למצווה להאריך בסיפורי יציאת מצרים, נמשך הסדר עד אחרי חצות, אצל הרוזנבליטים לא האריכו עד כדי כך, אך גם בישיבה של ארבע שעות היה די כדי להתגעגע למיטה. כאשר התמלא הגן ריח לילך בפריחה היה פועל מביא עגלה עמוסה ענפים מלבלבים בעלים צעירים ומבהיקים לקישוט בית הכנסת לשבועות. הגברים נשארו ערים כל הלילה לקריאת תיקון שבועות, ובבוקר נהנו גם הילדים מעוגת הגבינה שהוכנה לחיזוק נפש המתפללים בחצות.

אחרי שנעלמו הפרגים והדגניות ונקצרה התבואה החלו ההכנות לימים הנוראים: כל ילד קיבל לפחות פריט לבוש חדש אחד לראש השנה, וכולם כתבו שירי ברכה שהונחו על שולחן הסעודה מתחת למפיות של פאני ושמואל. בערב יום הכיפורים לבשו הגברים שכבר נשאו אישה קיטל לבן מעל חליפת החג, והנשים והבנות לבשו שמלות לבנות. שמואל נכנע למנהג וסיבב אף הוא את תרנגול הכפרות והלך כמו כולם אל תעלת פינו לתשליך, אך מתוך התנגדות פנימית: זאת דרך קלה מדי להתנקות מחטאים. ביום הכיפורים צמו הילדים עוד לפני שחייב אותם הגיל, מצפים בקוצר רוח לנעילה, כדי לחזור הביתה לנגיסה הראשונה, לחם עם דגיגי אנשובי וקפה, ושמואל שב ואומר כמדי שנה בשנה: “נחת כזאת שום גוי אינו יודע.” תפילות כל ימות השנה היו בעיני פליקס יציאת ידי חובה, אך לא כך ביום הכיפורים, אז היתה להן משמעות מיוחדת, כפי שהסביר לו משה קלוורי: ביום הכיפורים טמון רעיון גאוני, לעבור למשך עשרים וארבע שעות לעולם אחר לגמרי, לערוך פעם אחת בשנה חשבון עד למעמקי הנפש.

כאשר העיקו חיי הצוותא הבלתי פוסקים בעבודה, בתפילות, בסעודות, בשעות הפנאי (אנשים היו עובדים ביחד כל היום, ובערב, בקבלת פנים אצל לאה הירש או אצל שמואל, היו לוחצים ידיים בחגיגיות כאילו לא נתראו שבועות), היו הרווקים מסתלקים במוצאי שבת לברלין הקורצת, הקורנת, מרכז העולם, אל הטיילת ובתי הקפה של קורפירסטנדם, אל האופרה והתיאטרון – קברטים וקולנוע עדיין לא היו קיימים. שמואל, כיליד כפר, היה יוצא שלוש פעמים ביום לטיול קצר בשדות, לעתים היה מביא לפאני זר פרחי בר, ולעתים היה לוקח עמו את אחד הילדים. זרם האורחים שהגיע לשבתות ולחגים היה נושא עמו משב רוח מרענן, לכל הפחות בעיני הגדולים; בעיני הילדים היו דודים ודודות אהובים יותר ואהובים פחות. לפאני היו שני אחים ואחות, לשמואל שני אחים בברלין, ונוסף על כך נכללו במושג דודות נשים רבות משבט הילדסהיימר. סבתא פולוורמאכר היתה באה בכל קיץ לביקור של שלושה חודשים, ולפעמים לקחה פאני את הילדים לביקורי קרובים לברלין, אבל המעגלים של קרובים ושל מסינגוורק היו כמעט חופפים: חמים, חובקים וסוגרים.

החיים היו בטוחים, מוגנים, הסדר היה קבוע והשתנה רק לפי ימות השבוע ועונות השנה, התחומים מוגדרים. לפעמים, מעבר לממלכת מסינגוורק, בעת הנסיעה במרכבה, היו ילדי הֶגרמילה ושאר הכפרים בדרך צועקים: “זַאוּ־יוּדֶן”, ומדי פעם היו הבנים קופצים מן העגלה ועונים במכות. לפעמים היתה אפלת החיים חודרת אל תוך החממה עצמה: יום אחד מצאו את גופת אחד משלושת עגלוני המפעל תלויה על עץ, ומפחיד מזה – כעבור זמן מה נעלם אדון יידל, מפקידי המשרד, יהודי שומר מצוות, וגופתו נמשתה מן התעלה. אולם המפגש המוחשי הראשון פנים אל פנים עם המוות אירע בעת פטירתו של גוסטב הירש במאי 1898, כאשר היה פליקס בן אחת־עשרה. ארון המתים עמד על מדרגות בית האדונים, מכוסה שחורים, רבי־אומנים של המפעל נשאו אותו אל עגלת המתים השחורה, הפועלים עמדו לצדי הדרך ובכו והשיירה יצאה לאטה לדרכה. ההירשים נקברו בהאלברשטאדט, שאר בני מסינגוורק נקברו בבית העלמין החרדי בווייסנזה הסמוכה לברלין – החברה בבית הקברות היהודי באברסוולדה היתה מתבוללת מדי לטעמם. שמואל רוזנבליט שמר על מנהגי התפילה של חול ומועד בדיוק כפי שהיה בימי האדון גוסטב, אלמנתו לאה המשיכה להתגורר בבית האדונים, נתמנה מנהל חדש, בנימין הירש, בן יוסף, אחי גוסטב. אולם תקופה באה לקצה.

 

2 רוח גדולה באה    🔗

מסינגוורק סיפקה את הכל: בית, עבודה, רעות, אמונה, ביטחון – וגם דמות נערצת, מורה ומדריך בעל השפעה כריזמאתית, משה קלוורי, שהיה מבוגר מפליקס באחת־עשרה שנה, למד מאז ילדותו מחוץ לבית, בהאלברשטאדט ובברלין, והיה בא הביתה רק בחגים ובחופשות. אדום- שיער, ממושקף, כל יופיו ברוחניותו, פתח מ.ק. (אֵם־קא, כפי שקראו לו בני רוזנבליט) לפניהם אשנב לעולמות לא ידועים, סיפר להם שכדור הארץ אינו מרכז היקום, קרא באוזניהם מכתבי דיקנס, טייל אתם, לימד אותם לדלג – בגוף ובנפש – מעל החומה המפרידה בין ממלכת הירש לעולם החיצון. בהתאם לתפיסתו החינוכית, בדומה לסוקראטס, לא סיפק מ.ק. תשובות מן המוכן, אלא לימד את בני טיפוחיו לשאול (ומאז ימי הנעורים, כדבריו, “ארוס הפדגוגיקה” היה חזק בו מאהבת הנשים). כאשר הסביר להם את תורת לאפלאס באשר למסלול הכוכבים נאנחה מאלי: “כמה עצוב כל זה.” למה? “כי מתחשק לשאול עוד ועוד. מי ברא כל זה? ואיך? ומי זה אלוהים?” ואהרון בארט, אף הוא בן שבט ההילדסהיימרים (אמו היתה בת הרב עזריאל) ענה לה: “כתוב: זוהי תורת ה' ובכל מקום שכתוב תורת ה' אסור לשאול שאלות.”

משה קלוורי למד בבית מדרש לרבנים של הילדסהיימר ובאוניברסיטת ברלין בעת ובעונה אחת, כמנהג גרמניה, שבה כמעט כל הרבנים, גם האורתודוקסיים, נשאו תואר דוקטור. זרעי הספקות, יותר במישור הרגש מאשר במישור השכל, צמחו באווירה של האלברשטאדט, שהיתה בעיני משה כבדה מאוד, מוסרית מאוד ושמחת החיים בה מועטה. המצוות באו בתביעה, בחומרה, לא כמובנות מאליהן כבמולדתו מסינגוורק. קריאת כתבי שפינוזה בלבלה את עולמו הדתי, אך עדיין לא עִרערה אותו. אולם היתה זו הנסיעה הראשונה לים, והוא כבר סטודנט באוניברסיטה, שהביאה למפנה. שם, ליד עיירת הקיט הֵרִינְגְסְדוֹרְף, על חוף הים הבלטי, כאילו ניגש אליו האל הפנתאיסטי של שפינוזה: השמים, הים והוא עצמו התמזגו והיו לאחד. הוא ישב על שפת הים כל היום ומרבית הלילה, וכעבור ימים אחדים לא היה מסוגל עוד להניח תפילין: אלוהים גדל מעבר ליהדות, מעבר לאנושות ושום סמל חיצוני לא היה יכול להכילו.

משה קלוורי הודיע לאמו האלמנה (אביו מת בגיל חמישים ושש מהתקף לב), שהיתה אמנית הבישול והאפייה, קראה בקביעות את ה“פולקסצייטונג” הליבראלי, שירה קלאסית ורומנים ושמרה על עיקרון יסוד בחייה שאין להתחנן לפני אלוהים בעת צרה, אלא לשבח אותו בשעת שמחה: הוא עוזב את בית המדרש לרבנים משום שהתעוררו אצלו ספקות פילוסופיים עמוקים כלפי הדת. פליקס היה בן עשר כאשר פגע הברק במסינגוורק, והאירוע המסעיר הוסיף לשאלות שהיה מציב מ.ק. לחניכיו שאלה נוספת: בפעם הראשונה הכריז על עצמו אדם נערץ, מדריך רוחני, איש יקר, כעל לא אדוק, כלומר כאחד מאותם פורקי העול, היצורים הבזויים, הנחותים של אברסוולדה, “פושעי ישראל” בפי שמואל.

שמואל רוזנבליט חרד שמא התפנית של משה קלוורי תשפיע על בניו ותביא להתמוטטות אמונתם. אמנם בעת ביקוריו המשיך מ.ק. ללוות את אמו לבית כנסת, כדי לא לצער את לבה, אך הוא בהדרגה זנח את המצוות בזו אחר זו. כאשר מת סבו, עזריאל הילדסהיימר, בשנת 1899, בגיל שבעים ותשע, אחרי שנים של ערפול רוח, ביקש הרב זליג אביעזרי אוארבך בעת טקס הקריעה את סליחת המת על צאצאו שסר מדרך ה'.

שמואל הכין את בניו בעצמו לבר־מצווה, אך את קריאת הפרשה, פרשת “אמור”, בטעמי המקרא, לימד את פליקס אחד המורים הפרטיים ללימודי קודש במסינגוורק. את הדרשה, כמקובל אז, לא כתב בר־המצווה בעצמו, אלא למד בעל־פה דרשה שכתב למענו – בגרמנית שזורה בפסוקים בעברית – הרב ליאו מונק ממרבורג, אחיו של עזרא מונק, רבה של “עדת ישראל” אחרי מות עזריאל הילדסהיימר (גם כאן היו קשרי חיתון: איזידור, אחיו של שמואל רוזנבליט, היה נשוי לאחותם של המונקים). ומאותו יום, כמרטין לפניו, היה פליקס לבעל קריאה קבוע של שבת. אחרי הטקס בבית הכנסת, שאליו הגיעו בני משפחה רבים מברלין, בעת הסעודה החגיגית, בירך חתן השמחה את הנוכחים, שמואל השיב לברכה, מישהו הרים כוסית לחיי הגבירות, ובפעם הראשונה הורשה בר־המצווה לשתות יין כאוות נפשו. המתנות היו גולת הכותרת: תיק עור וספרים – חמישה חומשי תורה, סידור תפילות, כל הכתבים של הקלאסיקנים הגרמניים – ובעיקר שעון כיס עשוי כסף, השעון הראשון, סמל הבגרות (במסינגוורק אפשר היה לחיות בנקל בלי שעון אישי: האורלוגין הגדול מעל המחסן מול בית האדונים הלם כל רבע שעה ועל פיו התנהלו חיי הכפר).

סימן לבגרות: הרשות לנסוע עם מרטין בחופשה לברלין, לבדם, כדי לבקר בתיאטרון או בבית אופרה, במקומות הזולים ביותר, ביציע הרביעי (חמישי כבר לא היה). עד אז היתה פאני שרה באוזני הילדים אריות מתוך אופרות ואף מספרת את תוכנן, תוך צנזורה מטעמי מוסר. כאשר באו, דחוקים בכסף, לחופשה בברלין, פנו לביתו של הדוד איזידור, הסוכן הראשי של החברה “אהרון הירש ובנו” בבירה, איש אמיד ודתי, שלא רק אירח אותם בביתו, אלא אף הוסיף דמי כיס משלו. לא כל הרוזנבליטים היו לתפארת היהדות החרדית: הדוד ליאו אהב את הנאות העולם והיה מקור חרדה מתמדת, שמא יידרדר ויפרוק עול מצוות לחלוטין, והדוד הרמן, לא יוצלח, שמסיבה מביכה שלא דובר עליה, נשלח לגלות אמריקה. בשנת 1901 ביקרו מרטין ופליקס, לבדם, בהונגריה, אצל הסבתא שהתאלמנה, עזבה את סטארה והתגוררה עם אחד הבנים בנאג’־מיהאי, ואצל בני המשפחה השונים באגנוואר. יותר מכול הקסים אותם הנוף ההררי, היערות האפלים, עדרי הפרות היורדות לעת ערב מן המרעה לכפר בסטארה, שבה הפך בית המשפחה לשעבר למסבאה.

עם הבגרות באה האהבה, ואהבה לא יכלה להיות אלא רומאנטית. בין המשחקים האהודים על בני מסינגוורק – קרוֹקט, תחרויות ריצה, מחבואים – היה גם משחק שנקרא “מפגש”: נער היה מטייל עם נערה בשבילי הגן וכאשר היו פוגשים בזוג אחר, היו מתחלפים בבנות הזוג. הנערות היו מאלי, ובטי קלוורי העגלגלה, חברותיהן ובנות משפחה מזדמנות, ולפעמים השתתפו במשחק גם הפקידים הצעירים. כך תיאר לעצמו פליקס את משחקי המאה השמונה־עשרה, הנערות לבושות קרינולינות ובני האצולה מתהלכים בפיאות מפודרות ובבגדי משי רקומים. היתה במשחק נימה רומאנטית כבושה ומושכת.

בפעם הראשונה פגעה האהבה בפליקס הידוע כביישן בדמותה בהירת השיער של בת בעל בית חרושת ללבנים מאחד מכפרי הסביבה. פעם בשבוע היתה כרכרת משפחתה עוברת במסינגוורק ואז היה פליקס ממתין כמהופנט בצדי הדרך, כדי להעיף מבט במי שאהבה נפשו. יום אחד דרך עוז והלך לבקר אצל בת חלומותיו הנוצריה כדי להזמין אותה, כאביר אמיתי בנוכחות הוריה, לביקור במסינגוורק. בעקבות הפנייה אסר אביה של יפת השיער על כל מפגש ביניהם (מעבר לחומת מסינגוורק יהודי הוא רק יהודי), ובזה נסתיים סיפור האהבה הראשונה.

בפעם השנייה נמשך אחרי יהודייה וההיכרות היתה ממושכת יותר: אליס מיכאליס, בתו של בעל חנות לדברי הלבשה מאֵבְּרְסְוַולדֶה, שלימדה את פליקס בן השש־עשרה אנגלית. זו לא היתה היכרות אינטימית (ולפי מושגי אותם הימים אינטימיות פירושה נשיקה וליטוף), וידיעותיו של פליקס באנגלית לא התעשרו במיוחד, אבל די היה בפגישות הקבועות כדי שכל שבט הרוזנבליטים יקניט אותו ברמזים וחרוזים:

Felix’s englischer Unterricht

ist an sich nichts Heikeles.

legt man dabei nicht das Schwergewicht

auf die Lehrerin, Miss Alice Michaelis⁵

אם היו לו חברים לא יהודיים בגימנסיה – הם לא הוזמנו למסינגוורק ולא מילאו בחייו תפקיד גדול דיו כדי לספר עליהם בעת העלאת זיכרונותיו. אולם גם מאנטישמיות לא סבל, משום שמלכתחילה, במודע, היה אחר. מרטין זכר מכל שנות לימודיו רק תקרית אחת בגימנסיה, כאשר נמצא פתק בעל תוכן אנטישמי בילקוט אחד התלמידים היהודיים, וכעונש גורש הכותב, אף שהיה בן אצולה, מבית הספר. כאשר אחת מבחינות הבגרות ב־1904 היתה אמורה להיערך בשבת, היתה כל הכיתה מוכנה לוותר על יום הכנות ולהקדים את הבחינה, כדי ששני הרוזנבליטים יוכלו להשתתף בה.

למסינגוורק חדרו הדי שנאת היהודים רק מרחוק, במעומעם. אנטישמיות היה מושג חדש למדי שהטביע ב־1879, בגרמניה, וילהלם מַאר, מחלוצי שנאת היהודים שלא מטעמי דת, אלא גזע, ומייסד “הליגה האנטישמית” הראשונה. רק בעת משפט דרייפוס סערו הרוחות גם בבית האדונים. כאשר נשפט הקצין הצרפתי אלפרד דרייפוס בשנת 1894 בעוון ריגול היה פליקס קטן מכדי להשתתף בשיחות המבוגרים, אולם המשפט נגרר במשך שתים־עשרה שנה עד לזיכויו המלא של דרייפוס. כאשר בעת המשפט המחודש, בעקבות מחאות של אמיל זולא ולוחמי צדק אחרים, בוצעה התנקשות בחיי פרדינאן לאבורי, אחד משני סניגוריו של דרייפוס, השליך את עצמו פליקס למשמע הידיעה על הרצפה (תופעה לא מפתיעה, הוא היה ידוע כרגזן) מרוב זעם וחוסר אונים: בזה הרגע רצה רק דבר אחד, לקרוע את המתנקשים לגזרים.

הציונות של תיאודור הרצל, כתב “נויה פרייה פרסה” בפאריס, שהגיב בדרך משלו על משפט דרייפוס, הגיעה למסינגוורק על קצות האצבעות. הראשון שסיפר לפליקס על התנועה החדשה השואפת לתקומת העם היהודי במדינה משלו היה סוחר יינות מפרנקפורט על נהר המיין, יעקב גויטיין, שהיה מגיע פעמיים בשנה כדי למכור למושבה היהודית במסינגוורק יינות כשרים מארץ־ישראל לפסח ולראש השנה. גויטיין השתתף בכינוס הציוני הראשון בגרמניה, שהתקיים ב־11.7.1897 בבינגן בנוכחות אחד־עשר נציגי ארגונים מקומיים מברלין, היידלברג, פרנקפורט על נהר המיין וקלן, ובהם סוחר העצים דוד וולפסון ועורך הדין ד"ר מאקס בודנהיימר, כהכנה לקונגרס הציוני העולמי הראשון, שעמד להתקיים במינכן. אולם קהילת מינכן מחתה רשמית נגד קיום הקונגרס בעיר, וביולי פרסמו חמישה מרבני גרמניה – ובהם הרבנים של האלברשטאדט ומינכן – גינוי פומבי למאמציהם של “הנקראים־ציונים” להקים מדינה לאומית יהודית בארץ־ישראל, העומדים בניגוד לייעודה המשיחי של היהדות, להבדיל הבדלה מוחלטת מן המאמצים החוקיים לסייע ליישוב ארץ־הקודש, שאינם סותרים את חובת היהודים לשרת בנאמנות את מולדתם. בעקבות מחאת הרבנים⁶ הועבר הקונגרס הציוני הראשון לבאזל שבשווייץ. גויטיין היה נוכח ברגע ההיסטורי ב־29 באוגוסט 1897, בעת ההתכנסות הראשונה של פרלמנט העם היהודי בדרך אל מדינתו, ותיאר אותו באוזני פליקס (ברוב תבונה שלא בנוכחות שמואל).

תנועתו של ד"ר הרצל תקעה יתדות בלב לבה של מסינגוורק, במשרד החברה “אהרון הירש ובנו”, עם כניסתו לעבודה של לצרוס בארט, אף הוא בן לשבט הילדסהיימר. אמו, רזכן, בת הרב עזריאל, נישאה ליעקב בארט, בלשן וחוקר שפות שמיות, מורה בבית המדרש לרבנים של חותנו ומרצה לפילולוגיה שמית באוניברסיטת ברלין. לצרוס, גדול מפליקס בשבע שנים, בוגר בית המדרש לרבנים, לא היה מחונן במיוחד לפקידות ולכן מעמדו במשרד היה נחות, אך הוא הרבה לקרוא, אהב ספרות וכתב פזמונים מבדחים.

אל לצרוס (אלעזר) בארט הגיעה הציונות באמצעות חברו ללימודים בנו של זליג גרונמן, רבה של האנובר, אחד הרבנים המעטים שסירב לחתום על ההצהרה בגנות הציונות לקראת הקונגרס הראשון. סמי גרונמן,⁷ כרעו משה קלוורי, למד תלמוד בהאלברשטאדט ומשם בא לברלין, כדי ללמוד, כמו קלוורי, בבית המדרש לרבנים ובאוניברסיטה בעת־ובעונה־אחת. אמנם גרונמן פקד אספות ציוניות שהחלו להתקיים בבירה, אך ניסה בכל כוחו לעמוד על נפשו בפני התורה החדשה, שתבעה מהפכה שלמה בחייו של גרמני בן הדת היהודית (ובנקודה זו לא היה הבדל בין מתבוללים לחרדים; בעיני אלה ואלה רק דתם היתה יהודית. אך הלאום, הלאום היה גרמני לעילא ולעילא).

כמה חודשים לפני הקונגרס הציוני הראשון נסע גרונמן ברכבת העירונית של ברלין בחברת יהודי אחר, ושיחתם נסבה על האסֵפה הציונית שהתקיימה יום קודם לכן, ושניהם, כרוב הקהל באותו ערב באולם, תמימי דעים בהתנגדותם לציונות. לפתע נפלט מפיו של גרונמן: “בעצם קשה עד לזרא שלא להיות ציוני,” ועלתה בו תחושת בושה: אולי הוא מתנגד לציונות רק בכוח האינרציה? הוא החליט להרחיק את עצמו לזמן מה מכל האספות, לחקור את השאלה היהודית בכוחות עצמו ולהגות בה עד מיצויה. כעבור כמה שבועות התייצב סמי לפני ד"ר חיים היינריך ברודי, מראשוני הציונים, הודיע לו בהתרגשות רבה שהחליט להצטרף לציונות ורכש גם את השקל, שהיה לפי החלטת הקונגרס הציוני הראשון התרומה השנתית המאשרת את קבלת תכנית באזל באשר להקמת “בית לאומי” ליהודים ואת ההשתייכות לתנועה הציונית. השקל היה אז יותר מתשלום מס חבר בעלמא שמחירו בסך הכול מארק אחד, וסמי גרונמן, שהיה מרגע הצטרפותו לתועמלן ציוני בעצמו, סירב למכור אותו למי שלדעתו לא תפס באמת וברצינות את התכנית הציונית. לכן לא נאות בשנת 1899 למכור שקל לידידו לצרוס בארט, משום שלפי תפיסתו עדיין לא היה הדור במידה שלמה בתורה הציונית, ורק כעבור חצי שנה ראה אותו ראוי לקבל את השקל, תעודת האזרח של מדינת המופת שבדרך.

חיבת ציון – בלי משמעותה הפוליטית המודרנית – לא היתה זרה למסינגוורק: ד“ר עזריאל הילדסהיימר בעצמו היה מתומכי ההתיישבות היהודית המחודשת בארץ־ישראל (בתנאי שלא יופרו תוך כדי כך מצוות ה'). הוא היה מבעלי בריתם של “חובבי ציון” במערב, אם כי סירב ליטול על עצמו ב־1884 את ההנהגה, אם יועבר המרכז לברלין – ורק איש מן המערב יכול היה, לפי תפיסת אבות התנועה ברוסיה, להשיג רשות ממשלת תורכייה להתיישבות יהודית בארץ־ישראל. ייתכן שסירב בשל גילו, כפי שטען (אכן הזקנה קפצה עליו מוקדם, בצורת רפיון־רוח, שכיום היו מגדירים אותו כסניליות) או משום שחשש שהצטרפות איש דתי כמוהו תרתיע את החופשיים בדעותיהם, ואולי מפני שלא רצה לתת בגלוי יד לתנועה יהודית לאומית בתוך גרמניה. אך הוא עשה רבות למען ארץ־ישראל, ואדמות קרטא, – הלא היא גדרה – נקנו למען אנשי ביל”ו על שמו, שהרי ליהודי רוסיה ורומניה לא הותרה קניית אדמות בארץ־ישראל.

ולא עוד אלא שהיה מיוזמי האגודה “למען ציון”, שהקימו במאי 1888 בברלין חוגים חרדים במערב אירופה מתוך התנגדות לשיטת “החלוקה” הנהוגה בארץ־ישראל. אחת ממטרות האגודה “למען ציון” היתה הכשרת בעלי מלאכה – ואכן בזכות מרצו של מ. אדלמן, נציג האגודה בירושלים, הוקמו בתי מלאכה יהודיים בעזה, בלוד, ברמלה, בנצרת ובשכם, ואף נעשה ניסיון ליישב דייגים יהודיים ביריחו. האגודה שלחה ארצה רופאים, ובהם ד“ר משה וולך, פתחה בתי מרקחת בארץ־ישראל וביקשה להילחם בפעולת המיסיון. היא היתה פתוחה לכל “ישראליט” ו”ישראליטית" שהתחייבו לשלם לפחות חמישה מארקים לשנה ופעלה, כפי שהודגש בתקנות, לפי מסורת ישראל. גם לגוסטב הירש היה חלק במעשי חיבת ציון: הוא היה חבר בוועד המרכזי בברלין להקמת “בתי המחסה” בירושלים ואחד מתורמיו העיקריים, וכן חבר “למען ציון”.

בנו של עזריאל, ד“ר הירש הילדסהיימר, עורך העיתון “יודישה פרסה”, העמיד לזמן מה את עיתונו לרשות “חיבת ציון” והיה אחד המומחים הגדולים לידיעת ארץ־ישראל, שלימד אותה בבית המדרש לרבנים. אף שמעולם לא ביקר בארץ־ישראל, נאמר על הירש הילדסהיימר שאפשר להביא אותו בעיניים עצומות לכל מקום בארץ ומיד ידע לזהות את המקום. כאשר התקיימה בשנת 1896 בברלין תערוכת חרושת בינלאומית – ולידה גן שעשועים בשם “קהיר” ובו מגדלי מסגדים, גמלים, מצחצחי נעליים וכל שאר הסממנים הנחשבים בחינת מזרח בעיני הגרמנים – ישב שם ד”ר הירש הילדסהיימר בעל הכרס עם איכרי זיכרון יעקב, שכיבדו את המבקרים ביין מתוק תוצרת ארץ־ישראל. בין נציגי “המזרח” היה גם צעיר חובש תרבוש, ישוב על שרפרף ברגליים שלובות, צופה למרחקים בעין חולמנית – ד"ר היינריך לווה, ציוני שקדם להרצל, יליד גרמניה הראשון שהצטרף לסטודנטים הרוסיים חובבי־ציון שהתארגנו בברלין.

הירש הילדסהיימר היה מפעילי אגודת “עזרא” שנוסדה ב־1884 בברלין למען יישוב יהודי רוסיה בארץ־ישראל וכדי להילחם במיסיון, והוא אף הסכים להשתתף בקונגרס הציוני הראשון, אך נסוג ברגע האחרון בלחץ החוגים החרדים בטענה שהוא מעדיף לפעול בשקט, מאחורי הקלעים, למען ציונות מעשית, משום שציונות פוליטית מזיקה ומסכנת את המתיישבים בארץ־ישראל.

ובכן, השנה היא שנת 1903, ולצרוס, בן אחותו של הירש הילדסהיימר, מספק לפליקס את הספרות הציונית המעטה של אותם הימים בניסיון לשכנע אותו בצדקת האמונה החדשה – את הכתבים של פינסקר, של בירנבאום, של הרצל ואת “האלמנך היהודי”. פליקס קורא את ה“אוטואמנציפאציה” של ליאו פינסקר (שנכתבה במקורה בגרמנית): היהודים, מושפלים, מעונים, למדו לסבול בדומייה, פטרו את עצמם מכל מחשבה על שחרור לאומי, אחדות ועצמאות; המאמינים – תוך ציפיה לתקומה בעזרת כוח עליון וה“נאורים” – תוך נסיון־שווא לשכנע את עצמם ואת האחרים שאינם עוד יהודים, אלא בנים כשרים למדינות הגויים. אף במקומות שזכו לאמנציפאציה מלאה, זו היתה אמנציפאציה חוקית, אך לא חברתית. על היהודים להשתנות בעצמם, תבע פינסקר, כדי שיוכלו להיכנס למשפחת העמים. את פליקס הוא לא שכנע.

לצרוס נתן לו גם את כתבי נתן בירנבאום, סופר והוגה דעות – הדמות האינטלקטואלית הנערצת בחוגי היהדות הלאומית עד להופעתו המטאורית של הרצל – הראשון שהשתמש במלים “ציונות” ו“ציוני” במובן הלאומי. בירנבאום יצא חוצץ נגד שיגעון ההתבוללות; אף הוא, כפינסקר, ראה בתקומה הלאומית של העם היהודי משום פתרון לבעיה היהודית: “גם אם יש מולדת ליחיד היהודי, לעם היהודי אין.” (כאשר קרא פליקס את דברי ד"ר בירנבאום, איש מזהיר, קשה והפכפך, כבר התרחק זה מן הציונות של הרצל והיה לדוברה של “הלאומנות בגולה”).

בין קריאה לקריאה ניהל ויכוחים ארוכים עם לצרוס, ששם לו למטרה להבקיע בקע באנטי־ציונות האורתודוקסית, מתוך התלהבות וסבלנות רבה, במאמץ להוכיח שאין סתירה בין תורת ה' לתורת הרצל. התנגדות פליקס נבעה בעיקר מהטענות המקובלות של האורתודוקסיה, כפי ששמע אותן לעתים מאביו. “חלומאס, חלומאס”, כלומר חלומות, הגדיר שמואל את הציונות, שהיתה בעיניו התערבות במעשי ה'. "הרי כתוב: ‘אל תעירו ואל תעוררו את האהבה עד שתחפץ,’ " היה חוזר ואומר.

גם “מדינת היהודים” של הרצל לא חוללה מהפך בתפיסתו של פליקס, אולי משום שנכתבה (מתוך מאמץ מודע של הרצל) בלשון יבשה, בלא פנייה לרגשות, כתכנית פעולה מעשית; אולי מפני שמצוקת יהודי המזרח לא נגעה לעומק לבו של פליקס; אולי משום שלא היה מסוגל כלל להבין כיצד אפשר לשקול יציאה מאורגנת של יהודים או לארגנטינה או לארץ־ישראל, כאילו אלה שתי אפשרויות שוות ערך. יכול להיות שכל עניין מכירת רכוש היהודים והעברתו לארץ ישראל לקנית אדמות ולבנית מעונות לפועלים, ובעיות מימון ואשראי, כל אלה לא העסיקו את דעתו של נער בן שש־עשרה.

את הדחיפה, ואולי הדחיפה האחרונה לחומה שנחלשה, נתנה “אלטנוילנד”, אותה אוטופיה שמרבית המבקרים שללו את ערכה הספרותי. דווקא התמונה התמימה במקצת של “החברה החדשה” בארץ ישראל ששרטט הרצל, רומאנטיקן הטכניקה, חברה המנוהלת לפי האידיאלים של ההומניזם המערבי והתרבות הגרמנית, שיש בה סדר ומשמעת והדר ובית אופרה בחיפה, הביאה להארה שלצרוס ציפה לה. פליקס, עדיין נרגש והמום מקריאת הספר, רץ לחדרו של לצרוס בארט בבית הדואר הישן והכריז: “אני ציוני, אני רוצה לשקול את השקל!” היה זה ניצחון גדול ללצרוס, שקיווה גם כי עקב כך יתחזק מעמדו הרופף במסינגוורק. אכן הצטרפותו של פליקס לתנועה הציונית השפיעה על כל בני המשפחה, על כל אחד לפי דרכו. מרטין נשאר לעת עתה אדיש, פאני היתה אוהדת, שמואל נלחם כאריה, קודם כול מתוך פחד שמא הציונות ואידיאל המדינה היהודית החילונית יובילו להתפרקות מעול המצוות.

שמואל רוזנבליט טען שהוא מבין שדעות הבנים שונות מדעות האבות. הרי הוא עצמו לא היה תמים דעים עם השקפות אבותיו ועם הסביבה האורתודוקסית, מימי נעוריו ועד היום. הוא לא אהב את עצם המלה “אורתודוקסי”, שפירושה בעל דעה נכונה – ומי, בשר ודם, מוסמך לומר מה הדעה הנכונה? הרי כאשר כרת ה' את בריתו עם אברהם אבינו דרש ממנו רק: “התהלך לפני והיה תמים”, ולא נאמר לאברהם כיצד להתהלך לפני ה', העיקר לעבוד אותו ולהיות אדם תם וישר. אולם לאדם דרושות גם צורות חיצוניות, הלכה פסוקה. הרי רק בזכותה לא נכחדו היהודים כשאר העמים הקדומים ולכן יש לשאת את מצוותיה ברצון. לארץ־ישראל – אף אם תתקבל התורה הציונית – יעלה רק מיעוט קטן של העם היהודי. הרוב יישאר, כפי שהיה, מיעוט זעיר בקרב העמים, ודינו שקיעה, אם יתפרק הקשר החיצוני המקשר את כל היהודים, אם תסולק ההלכה. המאבק העיקרי התנהל על נפשם של שני הבנים הבכורים – בעת ההארה הציונית של פליקס היה יוסף בן אחת־עשרה, ובניגוד לאחיו היה מעשי יותר ופחות שבוי בספרים; ליאו בן התשע ומאקס בן השש נראו עדיין מחוץ לסכנה. לעת עתה, על אף הצטרפות פליקס לתנועה הציונית, לא השתנה דבר: הוא שמר על כל המצוות, הניח כל בוקר תפילין, בא לכל התפילות לבית הכנסת, לא הראה שום סימני מרד בדרכי אבות, אך האמונה החדשה בערה בעצמותיו כפי שלא עשתה אמונת ישראל מימיה.

מרטין בובר, הוגה הדעות הציוני הראשון בקרב יהודי גרמניה, הגדיר את ארבע הדרכים המובילות לציונות: האנטישמיות, שהיא הדרך הוולגרית, שבאה מתוך רצון להשתחרר מעלבונות; הדרך השנייה נובעת מרחמים ודאגה לאחים המסכנים במזרח, מתוך גישה פילנטרופית ועמידה מן הצד. הדרך השלישית נעלה יותר – להציל את העם היהודי – והיא נובעת מתוך רגש השתתפות, והדרגה העליונה היא ציונות מתוך כמיהה ליצירת ערכים חדשים, לצורות חיים חדשות, ליופי חדש. פליקס, כאשר החליט ללכת בדרך הציונות, היה אי שם בין הנתיב השלישי והרביעי. האנטישמיות לא העיקה עליו, האחים במזרח לא העסיקו אותו במיוחד, היה זה קסם המדינה היהודית והכיסופים להתחדשות שמשכו אותו, אם כי אז כבר היה ברור שהדרך ארוכה משהניח הרצל תחילה ושהיציאה ההמונית לארץ־ישראל אינה עומדת להתרחש בשנים הקרובות.

גיבורו הגדול היה הרצל. פליקס האמין בו אמונה שלמה, העריץ אותו הערצה עמוקה, ראה בו מנהיג ומורה לכול וגם הספקות לגבי תכנית אוגנדה לא פגמו בזיקתו הנפשית אליו. בעולם הציוני הקטן של וינה כבר התנהלו מאבקים מאחורי הקלעים, האשימו את הרצל בפולחן אישיות, ביהירות, בשיטות אוטוקראטיות; כבר התחולל המשבר סביב הצעת ממשלת בריטניה להתיישבות יהודית במזרח אפריקה, אך דבר לא היה יכול לפגוע בהערצת ההמונים במזרח אירופה למלך היהודים, נושא דמותו של נביא קדום. מותו של הרצל, והוא רק בן ארבעים וארבע שנה, כמו קטע את פעמי הגאולה.

לצרום בארט בא בהול מן המשרד ובישר את הבשורה השחורה. פליקס נמלט אל השדות בדמעות, והקטנים, ליאו, אלזה, היו נרגשים מעצם הבכי של אחיהם הגדול. לכל הציונים היה נדמה שעולמם חרב, שגוועו תקוותיהם. מאקס בודנהיימר, מראשוני תומכיו של הרצל בגרמניה, חלה מרוב התרגשות וצער: “לא יהיה לנו עוד הרצל שני.” בשעת ההספד באספת האבל בברלין בכה ד"ר אשלבאכר, רב לא־ציוני, השמרני שברבני העיר, נשים וגברים לא עצרו את הדמעות. התנועה הציונית התייתמה.

העיסוק המתמיד בשאלה היהודית השפיע על לימודיו של פליקס השקדן בדרך כלל: בתעודה בדצמבר 1903 קיבל רק מספיק בלטינית ונרשמה הערה על ירידה בציונים; מתוך שלושים ואחד תלמידים היה במקום השבעה־עשר. אולם הוא השתפר לקראת בחינות הבגרות, ובכיתה האחרונה, האובר־פרימה, גמר ראשון מתוך ארבעה־עשר תלמידים. עתה עמדה השאלה: ומה הלאה? הוא לא נועד למסחר, על כך לא היו בבית רוזנבליט חילוקי דעות. לא נותרו אלא לימודים. בבחירת תחום הלימוד היו לשיקולים חומריים השפעה מכרעת.

שמואל הטיף לבניו הגדולים: אמנם יפה שלאדם אידיאלים ושאיפות נעלות ושאינו מייחס חשיבות יתרה לממון, אולם, כפי שאמרו אבותינו, “אם אין קמח, אין תורה,” וחייב אדם ללמד את בניו גם מלאכה, כדי שיוכלו לפרנס את עצמם – ובעיניו מלאכה היא כל משלח יד; עורך דין או סוחר, חייט או גנן, העיקר שאדם יודע את מקצועו ומסוגל להתקדם בחיים בכוחות עצמו. רק עתה התברר כמה מצומצמים היו אמצעי המשפחה וכמה קטנים החסכונות שנועדו קודם כול לנדוניה לבנות. היה צורך לבחור במקצוע שאפשר ללומדו בזמן קצר למדי ובהשקעה כספית לא גדולה, ושעם תום הלימודים יוכל אדם לעמוד על רגליו ברשות עצמו. בלשנות, כפי שבחר בה מרטין, אמנם משכה גם את פליקס, אבל לא הבטיחה פרנסה אלא כמורה בבית ספר תיכון פרטי. אכן בגיל שש־עשרה חלם פליקס להיות מורה, לא מתוך משיכה אל ההוראה עצמה, אלא בגלל עמדת הכוח, השליטה המוחלטת של המורה בתלמידיו, כמנהג אותם הימים. מתוך רצון להיות מפקח ומורה, כאן ועתה, בחר באהרון קלוורי, אחיו של משה, הצעיר מפליקס בשנתיים, ובלי לשאול לרצונו הכריח אותו להיות תלמידו, קודם כול בתולדות העם היהודי וידיעת ארץ־ישראל. לא היה אדם שידע את חלוקת נחלות השבטים באופן יסודי יותר והיה מסוגל לומר את שמות הנביאים מהר יותר מאהרון קלוורי. בינתיים חלפה כמיהת פליקס להוראה.

לכלכלה לא נמשך וגם לא היו סיכויים לקבל משרה עם תום הלימודים – הדרישה לכלכלנים עדיין היתה מועטה, הסינון קפדני ובעיקר: היהודים התקשו לחדור לפקידות הממשלתית. אמנם יהודי פרוסיה זכו באמנציפאציה ב־1812, ועמה זכו בחופש בחירה של משלח יד, בסילוק ההגבלות שהיו מוטלות על היהודים במסחר, ברכישת השכלה, אבל המנגנון הממשלתי והצבא נשארו סגורים בפניהם. לקבלת מִשרה של פרופסור מן המניין באוניברסיטה היתה דרושה טבילה. בעצם ניתן ליהודי פרוסיה, שבה ישבו שני שלישים מחצי מיליון יהודי גרמניה, חופש אמיתי רק בצבירת הון. במחצית השנייה של המאה ה־18 אמנם בוטל הנוהל שאסר על מינוי שופטים יהודיים, אך עד 1914 לא הועלו למשרות שיפוט בכירות. מספר המורים היהודיים בבתי ספר ממלכתיים היה מזערי, ובצבא אמנם ניתן להם לשרת, אך לא בדרגת קצין, אף לא כקצין במילואים.

הבחירה נפלה אפוא על משפטים, לא משום שפליקס היה להוט במיוחד להיות משפטן, אלא משום שהיה סיכוי סביר שיוכל להתפרנס כעורך דין, בלי השקעה גדולה, כפי שהיתה דרושה לרופא לשם פתיחת פרקטיקה. ניידות הסטודנטים בין האוניברסיטאות של גרמניה היתה אז גדולה, לא היה כמעט סטודנט אחד שעשה את כל לימודיו באותה אוניברסיטה שהתחיל בה. לעתים נהרו הסטודנטים אחר פרופסורים גדולים ומפורסמים, לעתים, לקראת בחינות הגמר, החליפו אוניברסיטה מחמירה באוניברסיטה המקלה יותר, לעתים עברו ממקום למקום פשוט כדי להחליף אוויר ואווירה. כתחנה ראשונה נבחרה אוניברסיטת פרייבורג בדרום־מערב גרמניה, שבה היה שכר הלימוד נמוך למדי (בשל תמיכה ממלכתית שהובטחה לה על ידי בית השליטים של נסיכות באדן החדשה, שקמה בעקבות מלחמות נאפוליון).

 

3 רעות במבט ראשון    🔗

ב־30 באפריל 1905, יום אחד לפני יום הולדתו השמונה־עשר, הגיע פליקס ברכבת לפרייבורג שבחבל ברייסגאו. במשרד האוניברסיטה על שם הנסיך אלברט־לודוויג בבניינה החדש, בנוי לבנים אדומות ורחב ידיים, נרשם הסטודנט למשפטים רוזנבליט בספר עבה בכריכת עור במספר הסידורי 283, מתוך 1123 סטודנטים שנרשמו לאותו סמסטר של קיץ, ואישר בחתימת ידו את נכונות הנתונים: מקום הלידה, תאריך הלידה, שם בית הספר התיכון שסיים, שם האב ומשלח ידו והדת. מספר השמות היהודיים – האנס כהן, יוליוס כהן, מרטין גולדשמיד, הארי דרזדנר, הרמן גרץ, ריכארד ליכטהיים – היה ניכר. חלק הצהירו על השתייכותם לדת ישראלית, חלקם לדת מוזאית, דהיינו דת משה, רק מעטים הגדירו את דתם כדת יהודית. מרביתם היו בנים לסוחרים, אך היו בהם גם בנים לרופא, לבונה אוניות, לבעל טחנת קמח ולבעל אטליז, ומוצאם לא רק מגרמניה, אלא גם מאוסטריה, מרומניה, מגליציה ומסרביה. מרבית הסטודנטים היהודים באו ללמוד משפטים. בין הנוצרים בלטו כמה בעלי תואר אצולה.

בן שמונה־עשרה, לבוש חליפה כהה ששעון כסף טמון בכיס חזייתה, בעל גולגולת עגולה כשל איכר ועיני תכלת, קומה מוצקה ופנים שמתוכן דיברו גם עקשנות, גם חוש הומור שקט, קצת לא מלוטש. בפעם הראשונה בחייו אדם חופשי – והחופש האקדמאי באותם ימים לא היה רק מטבע לשון: לא היו סמינריונים, לא היו הרצאות חובה, קבעו רק רצונו של הסטודנט לשמוע דברי מרצה זה או אחר וידיעותיו במועד הבחינה. אכן, יותר מלימודי המשפטים משכה את פליקס החברות באגודת הסטודנטים היהודיים שנוסדה באוניברסיטת פרייבורג שנה לפני כן, כחלק מברית הקורפוראציות היהודיות.⁸

כבר בימים הראשונים לשהותו בפרייבורג פגש פליקס את קורט בלומנפלד, סטודנט למשפטים, מבוגר ממנו בשלוש שנים. זו היתה ידידות ממבט ראשון וגם אהבת נפש ממבט ראשון – ואהבת רעים שיחקה אז תפקיד חשוב בתפיסת עולמם של הסטודנטים, נוצרים ויהודים כאחד. הופעתו של קורט בלומנפלד הרשימה את פליקס, היה בו מה שהיה חסר לבן מסינגוורק: קסם אישי, כושר בטוי מבריק, ביטחון עצמי רב, חוש ביקורתי מפותח ביותר. הוא בא מרקע שונה מאוד: אביו היה שופט בעיר אינְסְטֶרְבורג במזרח פרוסיה, מעריץ גדול של הדמוקראטיה האנגלית, בקיא בכתבי מורדים כפרדיננד לאסאל. אמו היתה זמרת וחובבת מוסיקה, שהגרמניות החליפה את יהדותה. ידידי הבית וחברי ילדותו של קורט היו נוצרים.

פליקס, אם בגלל הרקע הדתי, אם בגלל תמימות של בן כפר, אם בגלל אופיו, נטה להערצת מנהיגי הציונות הגרמנית, בלי שהכירם היכרות אישית – עצם אמונתם הזינה את אמונתו. לא כך קורט, שבשנת לימודיו הקודמת בברלין התקרב לחוגים ציוניים: הנטקה, בובר, וייצמן, לווה – הוא בחן את דבריהם, אחד לאחד, אם מתוך היכרות אישית ואם על פי כתביהם, ומצא אותם לוקים בחסר. רק בדמותו של הרצל לא העז לגעת. בעיני פליקס היה קורט כרוח השוללת כול, ולעתים התגונן מפני הריסת אשליותיו, אך למד לראות אנשים במבט ביקורתי יותר. במסינגוורק לא היה נהוג לדבר בגנות קרוב זה או אחר (ועמם התנהלו עיקר הקשרים החברתיים); בלבו פנימה יכול אדם לחשוב מה שהוא רוצה על טיבו של הזולת, אך אין מדברים על כך בפרהסיה. קורט, כדי לחנך אותו לגישה ביקורתית, קרא באוזני פליקס את רשימותיו של אלפרד קֶר, מבקר התיאטרון המהולל, שהיה ידוע בלשונו החריפה, בשנינותו וביכולתו לשלול עד עפר. פליקס נמשך אחרי הביקורתיות חסרת הרחמים של קורט וגם נרתע ממנה, בלומנפלד הקסים אותו, הביך אותו, בלבל אותו וקשר אותו אליו בחבלי הערצה. בעת חופשתו הראשונה במסינגוורק לא פסק לדבר על בלומנפלד הגניוס, הגאון, ואם ניסה מישהו לצנן את התלהבותו, היה מוכן לסייג את הגדרתו לגאוני וכזה נשאר בעיניו.

עד אז לא הגדיר את עצמו קורט בלומנפלד כציוני. הוא אמנם קרא את כל הכתבים (הלא רבים) הציוניים, הציונות עוררה את סקרנותו, אבל ספקנותו הטבעית מנעה את קבלתה כ“אני מאמין”. פליקס היה ציוני קנאי, הציונות בערה בו בהתלהבות מדבקת. בלומנפלד היה נתון במשבר אישי – אחד מסיפורי האהבה הרבים שלו שלא עלו יפה – ומצב רוחו המדוכדך רק הגביר את חוסר מנוחתו הנפשית. פליקס, באופיו השקט, בחוסנו הפנימי, באמונתו האיתנה היה מה שדרוש לקורט: משענת, נקודה יציבה. בלומנפלד קיבל מאביו השופט כל חודש צ’ק שמן שאפשר לו ליהנות ממה שהיה אהוב עליו – ארוחות טובות, יין משובח, חברים, קניית ספרים – ואם אזל הכסף לפני סוף החודש, תמיד יכול היה לבקש תוספת. פליקס היה חייב להתקיים על תקציב ספרטאני של 80־90 מארק לחודש, כולל הוצאות לימודים. כל פניג היה מחושב, עיקר מזונו היה מרק סמיך ולחם.

רוזנבליט היה היחיד בחבורת הסטודנטים היהודיים הציוניים ששמר מצוות, לא אכל טריפה, לא כתב בשבת, צם בי"ז בתמוז, להפתעתו הרבה של בלומנפלד, שלא שמע כלל על תאריך כזה בלוח היהודי. פליקס הבהיר לו שפריצת חומות ירושלים הנצורה – בידי צבאות נבוכדנצר, ושל טיטוס כעבור 650 שנה – בעלת משמעות גם לציונים. בזכות ידיעותיו ביהדות היה פליקס בעיני חבריו בגדר תלמיד חכם. באחד הטיולים של חבורת הסטודנטים בהרי השווארצוולד המקיפים את פרייבורג הוחלט לשנות את התכנית ולהמשיך יום נוסף במסע ביערות ובבילוי בפונדקים שבדרך, למבוכתו הרבה של פליקס, שלא נטל עמו תפילין. אחד מן החבורה, פריץ קורף, בנו של רב, שהשתחרר מכל מסורת, הרגיע אותו: אפשר להניח תפילין במשך כל היום, ואם יחזרו למחרת בשעות אחר הצהריים, עדיין יספיק לקיים את המצווה.

לחבורה השתייך גם ריכארד ליכטהיים, סטודנט לרפואה, שבעיניו היה פליקס, הצעיר ממנו בשנתיים, תופעה מיוחדת: היהודי שומר המצוות הראשון שהכיר מימיו. ליכטהיים, יליד ברלין, גדל בבית שבו ההתבוללות היתה אידיאל, במשפחה המרוחקת כבר שלושה דורות מיהדות, שהיתה בעיניה לכל היותר עול שיש לשאת בו מתוך השלמה. בראשית לימודיו באוניברסיטת ברלין פגש בפליקס טיילהאבר, אף הוא סטודנט לרפואה, שנתן לו לקרוא את כתבי הרצל, פינסקר ואת “דרישת ציון” של הירש קאלישר, רבה של טורן, שראתה אור כבר בשנת 1862. הציונות נמסרה בראשיתה מיד ליד כלפיד בוער במרוץ שליחים – מה שהיתה עד אז אי נחת סמויה מחיי הגרמנים בני דת משה הפכה להתמודדות רעיונית ולכיסופים לשינוי: ליכטהיים הצטרף ל“חשמונייה”, אגודת סטודנטים גרמנית ראשונה שיסד אגון רוזנברג בברלין ב־1902, שהכריזה בפירוש על היותה ציונית ולא רק יהודית־לאומית – ושם אחותה בפרייבורג “עבריה”. ליכטהיים, שהקצבתו החודשית מן הבית היתה גדולה אף משל בלומנפלד, הצטייר בעיני פליקס כרציונאליסט אינטלקטואלי, בעל כושר ניתוח, מאופק ושומר על ריחוק מסוים, והרשים אותו בידע הרחב שלו בפוליטיקה ובפילוסופיה, ביכולתו לצטט פרקים שלמים מכתבי קאנט בעל־פה.

זה היה סימסטר של קיץ, הכול היה בפריחה, האוויר הדרומי המתוק (אחרי הרוחות המקפיאים של פרוסיה) היה משכר לא פחות מן היין המקומי. לא היה צורך להתרחק: מעל העיר עצמה התנשא הר הטירה על גניו המטופחים, בחלקם פתוחים לציבור, שבהם אפשר היה לטייל שעות, העיר למטה מונחת כעל כף היד ובלבה הקתדרלה הגוטית הגדולה האדמדמה, על מגדלה הגבוה שנראה מרחוק כעשוי תחרת אבן. הסטודנטים טיילו שם שעות, תוך ויכוחים על מהות היהדות, על המזיגה בין מורשת תרבות הסביבה למורשת הדם, גרמניות ויהדות, על תפיסת מרטין בובר שחייבים להיות אדונים למזיגה זו ולא עבדיה. באחד הוויכוחים תוך כדי הליכה והליכה תוך כדי ויכוח, הצביע הסטודנט זלינגר בפני בלומנפלד על הנוף הקסום ושאל בפשטות: כיצד אפשר לעזוב את כל היופי הזה? כיצד ולמה לעזוב למען ארץ שוממה אי שם במזרח?

בשנת 1905 גדל מספר החברים של אגודת הסטודנטים הציוניים בפרייבורג לשלושים ושישה, מתוכם עשרים “שועלים”, כינוי לטירונים המתנסים לראשונה ברזי החברות ובמנהגי הסטודנטים. לכאורה נכלל גם פליקס בקבוצת “השועלים”, אבל ציוניותו המגובשת העניקה לו מלכתחילה מעמד בכיר. בסימסטר של קיץ שמעו חברי האגודה כמה הרצאות בנושאים יהודיים, כמו: “שאלת הגזע היהודי”, “רומי וירושלים”, “מצבם של הפועלים היהודיים באנגליה”. לפי מנהג קבוע נפגשו החברים באחד מפונדקי העיר – פעם בשבוע ל“קוֹנְבֶנְט” שהוקדש לרצינות החיים, להרצאות ולדיונים, ופעם בשבוע ל“קוֹמֶרְסְ”, מפגש חברתי שהוקדש לשתייה ולשירה, לרוב שירי סטודנטים גרמניים, פה ושם גם שירים ברוח ציון, כמו: “שם במקום שהארז התמיר נושק לעננים”, ו“הניחו להרהורים ולדאגות”, תוך טיפוח מודע של התכונות הגרמַאניות שנראו רצויות – אחווה, עליצות, גבריות, גשמיות, כניגוד לרוחניות היתרה שהיתה בעוכרי היהודים.

בראשית דרכם, בתחילת המאה ה־19, היו ארגוני הסטודנטים הגרמניים, ה“בוּרְשנשאפטן”, רומאנטיים ורדיקאליים, בעד גרמניה גדולה, בעד רפובליקה, ובקרב מייסדיהם גם יהודים. אולם במרוצת השנים, לא מעט בהשפעת מלחמות גרמניה־צרפת, גברו בהם הזרמים הלאומניים והמגמות האנטישמיות, המוסוות בראשיתם, ובסוף שנות השמונים כבר היתה להם יד בעצומה שביקשה להוציא את היהודים מן החיים הציבוריים בגרמניה. לקראת סוף המאה היו רוב אגודות הסטודנטים נקיות מיהודים (מלבד אגודות מוגדרות כליבראליות, כמו “האגודה החופשית למדעים”, שלכאורה היו פתוחות לבני כל הדתות, אבל למעשה היו כל חבריהן יהודים מתבוללים, למעט גוי בודד לתפארת), ולא עוד, אלא שמתוך בוז כלפי היהודים סירבו הסטודנטים הגרמנים להיכנס לדו־קרב עמם, כלומר לא ראו אותם ראויים להיענות, למתן סַטִיסְפַקְצִיה.⁹

בתגובה, בעיקר מתוך כבודם שנפגע, פנו היהודים להקים ארגונים משלהם; הראשון שבהם, “קדימה”, נוסד ב־1882 בווינה. האגודות הראשונות בגרמניה עצמה נשאו לרוב שמות לאטיניים, “ויאדרינאה” בברסלאו, “שְפְרֶוִויה” בברלין, “באדניה” בהיידלברג. ארגון הגג שלהן נקרא בדרך כלל קַא־צֶה, ראשי תיבות של שם מסובך,¹⁰ שדיבר על התארגנות סטודנטים בני הדת היהודית, והשקפתו כמקובל באותם ימים: האנטישמיות היא שריד של ימים חשוכים שייעלם בקרוב, אם רק ייטיבו הגרמנים להכיר את היהודים. קומץ קטן של סטודנטים שביקשו להרחיק לכת, כלומר: חיוב היהדות במודע וטיפוח ערכיה, ניסה להתארגן בנפרד. היינריך לווה, מיוזמי התארגנות הסטודנטים היהודים הלאומיים ממוצא גרמני בברלין (קדם לה ארגון סטודנטים יהודיים רוסיים, שמחמת הנומרוס קלאוזוס באוניברסיטאות רוסיה למדו במערב, ועם חבריו נמנו ליאו מוצקין, שמריה לוין, נחמן סירקין וחיים וייצמן), הציע לקרוא לארגון החדש שעמד לקום ב־1895, כמתוך התרסה, “אגודת הסטודנטים היהודים”, לפי דוגמת “אגודת הסטודנטים הגרמניים” האנטישמית. סיסמת האגודה היתה “אם אין אני לי, מי לי,” בעיבוד גרמני חופשי וצבעיה תכלת, לבן וצהוב, כצבע הטלאי היהודי של ימי הביניים.

אגודות דומות קמו באוניברסיטאות של ברסלאו, מינכן, לייפציג (שם ביוזמת מרטין בובר בן העשרים, למען חיזוק התודעה העצמית של היהודי הצעיר) ובבית הספר הטכני הגבוה של שארלוטנבורג, שהתאחדו ב־1901 לברית הקורפוראציות היהודיות. משנת 1902 יצא לאור לסירוגין בטאונה

“דר יודישה שטודנט”. ובעת הצטרפותו של הסטודנט למשפטים פליקס רוזנבליט כבר היו מאחורי הברית כמה התמודדויות – כמו מאבקה נגד ההנהלה האנטישמית של אולם הקריאה באוניברסיטת ברלין ודיונים עקרוניים כמו בדבר החלטת נציגי כל המוסדות להשכלה גבוהה בגרמניה בגנות התארגנות סטודנטים על בסיס דתי, שהיתה מכוונת בעיקרה נגד הארגונים הקאתוליים. הברית החליטה על עמדה נייטראלית, משום שלפי תפיסתה בהתארגנות היהודית לא דובר בהתארגנות על יסוד דתי, אלא לאומי.

בצלמן של האגודות הגרמניות טיפחו גם היהודים גבריות כערך, כולל שתייה וסיף, הרבו לדבר על כבוד ולבשו בהזדמנויות חגיגיות, כאחיהם- אויביהם הגרמניים, תלבושת מיוחדת שכללה מקטורן עשוי קטיפה, מעוטר שרוכי זהב, כובע עגול שטוח שעליו רקום סמל האגודה, מגפיים מקופלים המגיעים עד מעל הברכיים ומכנסיים בהירים הדוקים, כפפות עם חפתים, סרט בצבעי האגודה קשור באלכסון על החזה, חרב תלויה בצד, כל ההוד וההדר הגרמאני, בתוספת מגן דוד.

החיים בפרייבורג, על בתיה העתיקים, רחובותיה הצרים, פלג המים המשקשק העובר בתוכה, הכרמים והיערות שסביבה, באקלימה הנוח, באווירה שהושפעה גם משלטון אוסטרי במשך ארבע מאות שנה, גם מכיבוש צרפתי בימי לודוויג ה־14 ובימי נאפוליון, היו נינוחים. בקרב יהודי המקום, כאלף במספר, היו גם ציונים מכניסי אורחים. אמנם היו לפרייבורג כמה נקודות אפלות בעברה – שריפת יהודים בימי המגֵפה הגדולה, “המוות השחור”, במאה ה־14, תקנות שחייבו את היהודים ללבוש בגדים מיוחדים בצבעים כהים – אבל כבר בשנת 1791 הוסמך באוניברסיטה של פרייבורג הרופא היהודי הראשון, ועתה זו היתה עיר שנעים ליהודים לשהות בה.

פרייבורג קרובה לגבול השווייצרי ובה התכנסו כל שוללי תוכנית אוגנדה מקרב היהדות הרוסית, כמאתיים במספר, באישור השלטונות המקומיים, לשם גיבוש האופוזיציה לקראת הקונגרס השביעי, שעמד להתכנס בבאזל ולהכריע, על פי החלטת הקונגרס הקודם, עוד ביזמתו של הרצל, באסיפה מיוחדת באשר להצעת ממשלת בריטניה להקים התיישבות יהודית במזרח אפריקה. על חברי אגודת הסטודנטים היהודית המקומיים הוטל לקבל את פני הבאים בתחנת הרכבת. כסימני ההיכר נקבעו סרט כחול־לבן בדש החליפה וגיליון העיתון הציוני “די וולט” בעטיפתו הצהובה מתחת לזרוע. בלומנפלד המופתע קיבל נשיקה מצלצלת מגבר שנראה בעיניו כאיכר רוסי כבד גוף וקשה עורף – היה זה מנחם אוסישקין, שעמד בראש המרד נגד הרצל ונגד כל ניסיון לחפש פתרון, ולו זמני, למצוקת ההמונים מחוץ לארץ־ישראל, נחוש בדעתו שהקונגרס חייב לשוב ולאשר את דבקותה של התנועה הציונית בארץ־ישראל לבדה כעיקר אמונה מוחלט.

פליקס ישב בקרב האורחים, כמשקיף. כיוון שרוב הוויכוחים, הסוערים לעתים (היו שדרשו קו תקיף, היו שביקשו לנהוג במתינות, כדי שלא להביא לידי קרע עם האחים הטועים, שאוסישקין קרא להם בפשטות אנטי־ציונים), התנהלו ברוסית, לא הבין שום מלה מן הנאמר שם. אולם היה בהתנהגות ציוני רוסיה, במזג שלהם, בצורת דיבורם משהו שהלהיב אותו, ריתק אותו כהצגת תיאטרון בשפה זרה, קירב אותו אליהם מעבר להזדהותו השלמה עם שלילת תכנית אוגנדה. אוסישקין, וייצמן, שמריה לוין, לייב יפה, מי שהיו עד אז בעיניו בבחינת שמות בלבד, עמדו מולו כלוחמים למען ציון, כיהודים טבעיים, כבעלי חוסן פנימי, כרעים לדרך.

כולם יצאו מפרייבורג לבאזל, הרוסים כצירים לקונגרס, הסטודנטים הגרמניים, כולל בלומנפלד ורוזנבליט, כדי לעבוד כסדרנים. הקונגרס השביעי נפתח בעשרים ושבעה ביולי 1905 בשעות הבוקר בהספד שנשא נורדאו לזכרו של הרצל, שמקומו ליד שולחן הנשיאות המכוסה שחורים נשאר מיותם. מאקס נורדאו, במיטבו כנואם, עמד על עוצמת הופעתו של הרצל – בגיל שלושים וחמש עדיין היה אלמוני בקרב היהודים, וכעבור תשע שנים היה למקור תקוותם וגאוותם – על צמיחתו כמדינאי, מדינאי בלי מדינה, בלי עם מגובש, בלי אמצעי כוח כלשהם, בלי צבא, בלי צי, בלא כספים שעומדים לרשות ממשלות, מצויד רק בכוח רצון איתן, נכונות הקרבה בלא גבול והתלהבות אידיאליסטית.

טראגדית חייו של הרצל היתה ששגה בהשגותיו הבסיסיות, אמר נורדאו. העשירים לא שמעו לקריאתו. במקום חמישים מיליון פרנק, שנראו לו כסכום מינימאלי כדי שיוכל לשאת ולתת עם הממלכה העותומאנית על הענקת צ’ארטר להתיישבות יהודית באp־ישראל, השיג בקשיים עצומים רק שמינית מסכום זה. כאשר ביקש עם הקמת הקרן הקיימת לישראל לגייס 200,000 ל"ש, לא הצליח לאסוף גם מחציתן. כאשר כתב הרצל את “מדינת היהודים” היה איש אמיד, במותו לא השאיר דבר מלבד מניות אוצר התיישבות היהודים. כאשר קרא לעם היהודי להצטרף אליו, ציפה למיליונים, אך הלך אחריו רק קומץ קטן, החלק השישים של העם היהודי. הרצל סירב להבחין בפער שבין כוחותיו לממדי המשימה, סירב להשלים עם אדישות העם היהודי, דבר לא היה יכול לערער את אמונתו. לעמנו היה הרצל, אבל להרצל לא היה עם.

פליקס שמע את נורדאו, נפעם ונרגש: הוא ילך בדרכי הרצל כל ימי חייו.

שני נושאים עיקריים עמדו לפני הקונגרס, שפתח את דיוניו באותו יום, בשעות אחר הצהריים: החלטה בדבר תכנית אוגנדה ודמות ההנהלה בעתיד. באפריל 1905, בהתכנסות התאחדות ציוני גרמניה, נבחר דוד וולפסון כמועמד לנשיאות התנועה הציונית. למרות התנגדותו התקיפה. וולפסון עדיין קיווה שיצליח לשכנע את נורדאו להיות מנהיג התנועה המיותמת. הרי נורדאו, הסופר השנון בעל התהילה, הלך עם הרצל לכל אורך הדרך, עד כדי תמיכה ברעיון אוגנדה – בניגוד לרחשי לבו – כמקלט לילה זמני. וולפסון נסע לקארלסבאד, שם נפש נורדאו, בניסיון אחרון לשכנע אותו ליטול את המנהיגות, אך נורדאו סירב: הוא לא קורץ מחומר של מנהיגים המוכנים להקריב את כל חייהם למען רעיון – וגם העובדה שהיה נשוי לאישה לא יהודייה עמדה למכשול.

וולפסון, מעשי, זהיר, שקול, התרגל להיות יד ימינו, עוזרו של הרצל, דמות ברקע, ועסק בעיקר בשאלות כספיות שדרשו יישוב דעת: ידיים שאוחזות בכספים אסור שתהיינה עצבניות. הוא לא היה נואם מלוטש, אלא מְסַפר; הגרמנית שבפיו (והיא היתה שפת הקונגרסים והדיונים) נשאה בתוכה שרידי שפת אמו, האידיש. בעיני עצמו היה חסר כל שדרוש למנהיג. בקונגרס ביקש למצוא פשרה: הציונות היא תנועה עממית, היא העם עצמו, כל הזרמים וההשקפות יכולים למצוא בה מקום, כל עוד הם עומדים על קרקע תכנית באזל. אך המאבק בקונגרס היה מר, מלווה סערות שגבלו בהיסטריה, והסתיים בניצחון מוחץ של שוללי תכנית אוגנדה. ישראל זנגוויל, מראשי תומכי תכנית אוגנדה, עזב את הקונגרס על מנת לייסד את הארגון הטריטוריאליסטי, שניתק את עצמו מארץ־ישראל. הקונגרס אישר את דבקותו בתכנית באזל בלא סייגים, ולצד המאמץ הפוליטי, שהוא הוא היה הבסיס בעיני הרצל, החליט גם להגדיל את העבודה המעשית בארץ־ישראל (שהיה הדבר העיקרי בעיני אוסישקין וחבריו), פיתוח חקלאי ותעשייתי וארגונו הכלכלי של היישוב, תוך פסילה מפורשת של כל התיישבות פילאנטרופית זעירה, נעדרת תכנית ושיטה. ההנהגה החדשה, בראשותו של וולפסון, ביקשה לתת ייצוג לכל הזרמים; היו בה “ציוני ציון” מובהקים כאוסישקין וברנשטיין־כהן וציונים מדיניים כלאופולד גרינברג מאנגליה, עוזרו של הרצל במשא ומתן עם ממשלת בריטניה. וולפסון היה מודע לעול הכבד שהוטל עליו, כבד כפליים תחת צלו של הרצל: “אם אני מתאים להיות ראש התנועה הציונית, עתה זאת שאלה שאין בה עוד טעם.”

המשלחת הגרמנית היתה שסועה ומפולגת. רוב ציוני גרמניה בהיותם ציונים מדיניים ונאמני הרצל, עדיין ראו בהשגת הצ’ארטר המיוחל את עיקרה של התנועה והתנגדו לעבודה מעשית בארץ־ישראל לפני השגתו, מפחד השיבה לקטנות כפי שהיה בתקופת “חובבי ציון”. אולם היו גם תומכים מובהקים של “ציוני ציון”, ובמרכזם היינריך לווה והעיתון “יודישה רונדשאו” שיצא בעריכתו. גם פליקס כסדרן, סרט כחול־לבן על שרוולו, לא היה נייטראלי וניסה כמיטב יכולתו לסייע לשוללי תכנית אוגנדה (מצד הטריטוריאליסטים נעשו ניסיונות להגניב לאולם את תומכיהם שלא היו צירים בקונגרס). כחבריו מפרייבורג עזב את באזל מתוך תחושה שמתחיל עידן הדור הציוני השני. בחברת מרטין יצא פליקס לטיול ברחבי שווייץ, ועם שובו הביתה לחופשת קיץ אסף סביבו את כל הנוער של מסינגוורק, כדי לדווח על הקונגרס ולשאת לפניהם נאום ברוח נאמני ציון. אחר כך התיישב וכתב מכתב לדוד וולפסון בקלן:

בקונגרס הגיעה חבורת סטודנטים לידי החלטה שיש ליצור בגרמניה ארגון כללי של נוער ציוני, כתב פליקס, ומטרתו להפיץ את הציונות בקרב הנוער היהודי, להעמיק ולבסס אותה במקומות שכבר הִכתה שורשים. צויין במכתב, שד"ר בודנהיימר, יושב ראש התאחדות ציוני גרמניה, קיבל את הרעיון בשמחה, הציע את השם: “ברית הרצל של הנוער היהודי בגרמניה” וחתם, עם אדונים אחרים, על קול קורא בנידון. עתה מתבקש מר וולפסון הנכבד לתת את הסכמתו ואת חתימתו לדבר.

הסטודנט למשפטים פליקס רוזנבליט אמנם לא צירף את המסמך נושא החתימות למכתב, כפי שהעיר לו וולפסון במכתב התשובה, אך כדי לא לעכב את העניין ומתוך אמון בצעירים עשה נשיא ההסתדרות הציונית מחווה והעניק את הסכמתו מראש. במכתב חוזר ביקש פליקס את סליחתו, זקף את המחדל לחוסר ניסיונו, והפעם צירף את הכרוז, שחיבר סטודנט לרפואה פליקס טיילהאבר, והוסיף הערה שעדיין אין זה הנוסח הסופי, ושלפי הצעת ד"ר בודנהיימר נמחק ממנו הצירוף “נוער יהודי־לאומי” ובמקומו הסתפקו בפנייה אל “הנוער היהודי”. בהמשך פירט את המשימות שהציב לעצמו הארגון: להפיץ תעמולה ציונית בעזרת עיתוני נוער, לייסד ספרייה לספרות ציונית, לארגן חוגים להיסטוריה יהודית, לערוך אירועים חגיגיים, לאסוף תרומות למען הקרן הקיימת. עיקר פעולת הארגון תכוון לתלמידי הכיתות הגבוהות בבתי הספר התיכוניים ולצעירים בענפי המסחר השונים, ומטרתה להניח תשתית לעבודה מאורגנת, במקום עבודת היחידים, שכבר נעשית, לאחד את כל היחידים ההולכים כחלוצים לפני המחנה ומנהלים את מלחמתם בכוחות עצמם. “מעתה יהיה זה אחד למען הכול, כולם למען האחד. לחמו שכם אל שכם!”

אכן, על פני גרמניה קמו, ביוזמת יחידים, “מועדוני הרצל”, אך חבריהם באו מקרב הנוער העובד, בעיקר במסחר, שהתאחדו בשנת 1912 ל“ברית הרצל”. העתודה האוניברסיטאית בחרה בדרכים אחרות, ועל כך עוד יסופר.

 

4 גיבוש העילית    🔗

פרייבורג נשארה אבן תשתית אף שהיתה אינטרמצו לסמסטר אחד. השלישייה – בלומנפלד, ליכטהיים, רוזנבליט – עברה להמשך הלימודים לברלין, לאוניברסיטה על שם פרידריך וילהלם במשכנה החדש בסגנון המונומנטאלי של הקיסרות. האוניברסיטה, על אגפיה רחבי הידיים, עמודיה היצוקים ושערי הברזל הגבוהים עמדה בלבה של העיר, בין כיכר אלכסנדר לשדרת אונטר־דן־לינדן. כאן שטפו זרמי האומניבוסים הרתומים לסוסים, המרכבות והכרכרות לסוגיהן, כאן אפשר היה לחוש בעוצמתו הגדלה של הרייך השני, שמשך אליו מחפשי עושר ומחפשי לחם כאחד.

פליקס שכר חדר אצל בעלת דירה, אחת מן הנשים הרבות, אלמנות לרוב, שהשכרת חדר או חדרים בדירתן היתה הדרך היחידה שבה ידעו לפרנס את עצמן. לכל אחת מהן היו עשרות דִברות של אל־תעשה, שחייבו את דייריהן, ובהן איסור מוחלט על ביקורי נשים בחדר. אולם עניינו של פליקס בנשים בשלב זה, היה אפלטוני בלבד ועולמו עולם של גברים, ליתר דיוק – של ציונים, ואלה נפגשו בבתי קפה, ובמיוחד ב“מטרופול”, בפונדקים ובמסעדות זולות, שבהן היה פליקס מזמין את הארוחה הזולה ביותר: שתי ביצים בכוס, לחם וחמאה. הרבה לחם. אמנם עם היבחרו של דוד וולפסון לנשיא ההסתדרות הציונית העולמית נדד מרכזה מווינה לקלן שעל נהר הריין, שבה ישב גם מאקס בודנהיימר, יושב ראש התאחדות ציוני גרמניה, אולם ברלין היתה העיר היהודית הגדולה של גרמניה – רבע מחמש מאות אלף יהודיה ישבו בה – וכמעט מחצית מאלפיים הציונים הגרמניים הרשומים. בברלין כמו בקלן היו חדורי תחושת שליחות: ירושתו של הרצל נמסרה לידי הציונות הגרמנית ועליה לשאת בעול המנהיגות.

הסטודנטים הציוניים ראו את עצמם כעילית, כנושאי מהפכה שמטרתה הבהרת השאלה היהודית, קודם כול כתשובה לבעיה אישית. אחרי שישה דורות של מאמץ להפוך לגרמנים נוכחו המפוכחים לדעת שכל מאמצי היהודים לא הובילו לנורמליזאציה המיוחלת, שהעלייה בסולם הכלכלי והחברתי רק הגבירה את ההתנגדות אליהם ואת חוסר ביטחונם. הם מאסו בניסיונות להסוות את יהדותם בנוסח אִמרת הכנף של ד"ר לודוויג הולנדר, אחד ממנהיגי המתבוללים: היהודים הם בנים חורגים, ועל בנים חורגים להתנהג יפה במיוחד. הציונות של הדור שלאחר ההתבוללות – כהגדרת קורט בלומנפלד – דור ששמר על שרידי היהדות לא מתוך סנטימנטים, אלא מתוך סנטימנטים לסנטימנטים של הוריהם, נבעה קודם כל מתוך צרכים אישיים ולא, כשל הדור הקודם, מתוך דאגה לאחים הנרדפים מן המזרח. דרכם אל הציונות היתה דרך אידיאולוגית מובהקת, הם אימצו את הציונות באמצעות האינטלקט והניתוח הרעיוני המופשט, שלא כציוני רוסיה, שצמחו מתוך יהדות שורשית, רוויה כיסופים לגאולה.

מבחינה זו חשב את עצמו פליקס, שבעיניו היו יהודי רוסיה ראויים לתואר האצולה של יהדות אירופה, שייך במעט גם אליהם. גם לגביו, בניגוד למרבית חבריו באגודת הסטודנטים, לא היה בגילוי “אנחנו אומה!” מהפכה קיומית. המהפכנים של התנועה הציונית בקרב יהדות גרמניה היו חייבים ללבן כל שאלה לעומקה: גם אם לבם היה ציוני, דרך מחשבתם נשארה גרמנית ולעתים נעזרו בהוגי דעות גרמניים – הגל, פיכטה, ניטשה, גיתה – כדי לפלס את דרכם אל היהדות הלאומית. “אנחנו חייבים תודה לגרמנות שבנו על שהיינו שוב יהודים,” כדברי משה קלוורי.

באותה השנה הרבו לדון בתפיסתו של משה הס, שנשכח ונתגלה לסירוגין. כבר בשנת 1862 פרסם הס את “רומי וירושלים”, כאשר שב אל הלאום אחרי עשרים שנות הגות סוציאליסטית, אולם החיבור נשכח והוצא לאור מחדש ביוזמתו של בודנהיימר בשנת 1899. (את כתב היד המקורי מצא ליאו מוצקין, חבר אגודת הסטודנטים הרוסיים בברלין, אחרי חיפושים רבים, נשכח אצל מו"ל בלייפציג, כפי שסיפר בגאווה לפליקס). עתה, בשנת 1905, שב והוציא לאור תיאודור זלוצ’יסטי, רופא וסופר, אף הוא חבר אגודת הסטודנטים הראשונה, את “הכתבים היהודיים” של הס, ושוב הופנתה תשומת הלב ליכולת הניתוח של הס, להערכתו את חשיבות הלאום, את העצמאות הלאומית כתנאי מוקדם לקדמה הסוציאליסטית. מה שלא מסוגל להשיג אדם מאדם, מסוגלת אומה להשיג מן האומות: מושבות יהודיות על גדות הסואץ והירדן.

בשנת 1905 יצאו לאור לראשונה כתבי אחד־העם בגרמנית, וענו למאוויהם הנפשיים של החופרים את דרכם לציון במנהרת המחשבות: גם בעיניהם, כבעיני אחד־העם, היתה השיבה לתרבות היהודית חשובה מן המקלט המידי למצוקת ההמונים. אך יותר מכל העסיקו אותם חיבורו של נתן בירנבאום ובעיקר הרצאתו “די יודישה מודרנה” משנת 1896, שבה הגיע למסקנה, שגם הסוציאליזם, כמו ההתבוללות, אין בכוחו לפתור את בעיית היהודים. בירנבאום טבע את מושג היהדות־התִפקודית,¹¹ וטען שיהודי, גם אחרי שזנח את המסורת, התרחק מן היהדות, אפילו התנצר כהיינריך היינה, בכל זאת מושפע כל חייו מיהדותו. פליקס הזדהה עם בירנבאום (שאפשר להגדירו כחוזר בתשובה, שעבר בחייו את כל הקשת, מחילוני לאגודת ישראל), ומיהר לקרוא את החוברת באוזני קורט, שתמיד חיפש נדבכים נוספים לביסוסה הרעיוני של יהדותו ואימץ לו את תפיסת בירנבאום, עיבד אותה וקרא לה “המהות היהודית”.

תחילה היו בלומנפלד ורוזנבליט חברים ב“אגודת הסטודנטים היהודית” של ברלין, אך מתוך צורך פנימי לא לקבל דברים מן המוכן, מתוך תחושה שעל הצעירים לשאת את לפיד הציונות עד בוא השעה הייעודה, והיא רחוקה יותר מאשר הניח הדור הראשון לתנועה, הגיעו השניים לידי מסקנה שדרושה צידה רוחנית כבדה יותר לדרך מן הצידה שסיפקה האגודה עד כה. לכן החליטו בקיץ 1906 על הקמת אגודת סטודנטים חדשה בשם “מכבייה”, שדגלה במשמעת, בקשר אישי הדוק בין חבריה, בבחירה קפדנית של מועמדים, בוויכוח על בעיות היסוד של היהדות ובחובת מתן סטיספקציה בדו־קרב. ליושב ראש שלה נבחר פליקס רוזנבליט, לסגנו יוליוס רוזנפלד, עם חבריה נמנו סלי הירש, זיגפריד מוזס ופליקס דנציגר (ארתור בירם, כ“ישיש”, נבחר לוועדה המדעית של הארגון). לא היה מונח ששב ועלה בדברי מייסדיה יותר מאשר ללא תנאים: משמעת ללא תנאים, מלוי חובה ללא תנאים, אחוות בני ברית ללא תנאים וסטיספקציה בכל תנאי.

בדצמבר 1906 אישר סנאט האוניברסיטה של ברלין את קיומה של “מכבייה”, אולם כאשר ביקשה אגודה זו להצטרף לברית האגודות היהודיות עמדה שאלת הסטיספקציה בכל תנאי כאבן נגף לקבלתה. אמנם כל האגודות היהודיות חייבו את הסיף כאמצעי חישול לקראת יהדות השרירים, שנורדאו העמיד אותה כאידיאל מאז הקונגרס הציוני השני, ולעתים ששו חבריהן להזדמנות להזמין להתמודדות, על פי כל כללי הטקס, את מי שהעליב אותם כיהודים. אולם הדו־קרב לא היה חובה, אלא היה נתון לשיקול דעתו של הנפגע, שעה שמייסרי “מכבייה” דרשו מנושאי התפקידים המרכזיים (“שאַרְגִ’ירְטֶה” היה הבטוי המקצועי), כלומר קודם כול מעצמם, התמודדות בכל תנאי במקרה של עלבון אנטישמי. לא כולם הסכימו לכך: זיגפריד מוזס וסלי הירש היו מוכנים להסתלק מן האגודה החדשה מתוך התנגדות עקרונית לדרישה זו. לפי תביעת נשיאות ב.י.ק. נמחק סעיף סטיספקצית־החובה מתקנון “מכבייה”, כתנאי לקבלתה הסופית כחברה לברית, אך רוח הקרב לא נפגמה.

כאשר סיפרה עלמה יהודייה שסטודנט בשם לוי, חבר “פיליה”, אגודת סטודנטים יהודית כללית, אמר לה בשעת ריקוד, שחברי “מכבייה” הם רק עבדי־בית לאגודת הסטודנטים הישנה, האמורים לנהל למענה את קרבות הסיף (שלא סיכנו את החיים, אבל הביאו לעתים לפציעה ולחתכים בפנים, סימן היכר של איש הכבוד הגרמני), ראו בכך אנשי “מכבייה” עלבון שאין לעבור עליו בשתיקה. לוי אמנם הכחיש שאמר את הדברים המיוחסים לו, אך כאשר הוטח בפניו שאם כך הוא מאשים את הגברת הצעירה בשקר, לא ראה אף הוא ברֵרה אלא להיענות להזמנה לדו־קרב. משום שלוי לא ידע כלל לסייף, ניתנה לו ארכה של שלושה חודשים כדי להתכונן, ועם תומה נתגלה כסייף מעולה.

פליקס היה האחרון משלושת בעלי התפקידים של “מכבייה” שעליהם הוטל להילחם למען כבודה, אולם משום שהיה איטר, וזו תורה שלמה להילחם במי שאוחז את החרב כיד שמאל, שוב ניתנה ללוי ארכה כדי שילמד להתמודד גם עם בעיה זו. לוי מצדו הציע שביתת נשק ושלום, לרווחתו של פליקס, שלא היה מן הסייפים המצטיינים, אם כי סבר שאין להשוות מאבק נקם כנגד האנטישמיות עם שעשועי הסטודנטים הגרמניים הששים להילחם איש ברעהו, ושהוא בעל ערך חינוכי רב.

ליוצאי מזרח אירופה נראו כל מנהגי הכבוד והסטיספקציה כנחת־של־גויים. כאשר בא דוד וולפסון להיפגש עם הרצל בווינה, וראה בפעם הראשונה את החרבות השלופות של הסטודנטים היהודיים, שאל – כיליד ליטא, כתלמיד חכם, כיהודי עממי – בדומה ליהושע: “הלנו אתה, אם לצרינו?” גם בקרב ילידי גרמניה היו רבים שהעדיפו חתירה, התעמלות, אפילו ג’יו־ג’יטסו וטניס כאמצעים לפיתוח השרירים היהודיים, ואף טענו שהעיסוק בסיף, באולמות סגורים ומאובקים, רק מזיק לבריאות. הסטודנט לרפואה פליקס דנציגר הגן בלהט על כבוד הסיף, וכמעט הזמין את המסתייגים ממנו לתת את הדין על עלבונו.

ויכוח ממושך התנהל, לא מעט ביוזמת רוזנבליט, סביב סעיף “המגמה” בקווי היסוד של ב.י.ק., שנוסח בכוונה בצורה מעורפלת, כדי לא להרתיע מועמדים אפשריים, ודיבר רק על מודעות יהודית ועל יהדות חיה ולא הזכיר את המלה המפורשת “ציונות”. לא היה זה עניין תיאורטי בלבד: חברים, דווקא ציונים, החלו לנטוש את הברית והעדיפו להצטרף ל“קארטל האגודות הציוניות”, שהכריזו על השקפתן בגלוי. יתר על כן, בתוך אגודות הברית גדל משקלם של אלה שלא ראו בציונות משום דרך יחידה לחיוב היהדות, והיו, כדברי פליקס, מוכנים להסתפק שוב באותה היהדות המטושטשת הישנה־המרוצה מעצמה־נוסח הקהילה.

“האם קיימת מגמה גדולה, חזקה, מחייבת משותפת?” שאל רוזנבליט מעל דפי “דר יודישה שטודנט”, “או שמא כל ארבע מאות וחמישים חברי הברית אינם אלא תשלובת מפעלים זעירים מתחרים ומתפוררים, מגרש משחקים של נערים הרשאים לעשות בו כאוות נפשם ולפרש את סעיף המגמה הגמיש כראות עיניהם?” וכיצד הגיעו דברים עד הלום? משום שלגבי דור הראשונים מצוקת היהודים הזועקת לשמים והרצון להרים את העם היהודי מן המעמקים שבהם שקע היו הכוח המניע, אך בינתיים חלו חילופי דורות ועתה דרושה הכרעה מחודשת (בדרך דמוקראטית, כמובן, כי הציונים עדיין מהווים רוב). רוזנבליט לא ביקש שינוי בתקנון היסוד, מטעמים טקטיים, אלא הסתפק בהצעה שהוועידה הבאה תמליץ לפני האגודות החברות בברית לחנך את חבריהן ברוח הציונות.

החינוך בכל אגודה היה עניין אישי מאוד: לכל בוגר היה “שועל” צמוד, שהיה אחראי לו, ולכל הטירונים של מחזור (לרוב קומץ שלא עלה על תריסר) היה אחראי “ראש השועלים”.¹² בניגוד למורו משה קלוורי העדיף פליקס הדרכה על ויכוח, ולא עוד אלא שאם היה עליו לבחור בין דעת לאמונה היה בלא היסוס בוחר באמונה. נכון, חינוך בלא כפייה, מתוך יחס כבוד ליחיד (“הרי בין כורח ורצון חוליה מחברת: הצורך”) אבל בפירוש חינוך ציוני. ומה, אם כך, שאלו המתנגדים, ההבדל בין הברית לקארטל,¹³ אם אלה ואלה ציונים? דל מאוד, בסך הכול הבדל באות אחת: הקארטל, שדרש חיוב הציונות מלכתחילה, מחנך בַּציונות ואילו הברית מחנכת לַציונות. היו גם בעלי מזג חם כמו פליקס דנציגר, שתבעו תקיפות רבה יותר, גיבוש רב יותר, קלפים גלויים, בפירוש תעמולה ציונית: הטירונים יכולים להיות גם לא ציונים, אבל מן ה“בּוּרשן”, החברים מן השורה, יש לדרוש עמדה ציונית ברורה. הוועידה השנתית של הברית, ה“קארטלטאג”, שהתכנסה בסוף שנת 1907 בקניגסברג, דחתה את הצעתו הקיצונית של רוזנבליט להשתמש בשם הציונות המפורש.

במכתב לבלומנפלד, שעבר לקניגסברג כדי להתכונן לבחינות וייסד אף שם אגודת “מכבייה”, אמר רוזנבליט בגלוי לב: תפקידה של אגודת סטודנטים יהודית לחנך יהודים בעלי מוסר, המסוגלים לרגשות גדולים ולהקרבה גדולה, דהיינו ציונים, ורק משום שמספר הציונים האמיתיים בברית קטן כל כך, יש בה שיטחיות ואטימות רבה כל כך.

שתי נימות יסוד עוברות בכל שנכתב בידי חברי אגודות הסטודנטים באותם ימים: נימה ביקורתית חריפה מאוד, שנבעה בראש וראשונה מן הנורמות הגבוהות שקבעו לעצמם האליטיסטים הצעירים, ונימת האושר על עצם ההתחברות הזאת, על תחושת ההשתייכות, על אחוות אחים בין חברי הברית.¹⁴ סימן מובהק לאחווה זו היתה הפנייה בגוף שני יחיד, ב“דוּ”, ואילו הפנייה המקובלת, בין סטודנטים, בין מורה לתלמידיו בגימנסיה, בין נער לנערה, אפילו במערכת יחסים ממושכת, היתה בגוף שלישי רבים, ב“זי”, שהיה כמחיצה בפני התקרבות. ממרחק הזמן והמקום נראים רמת הוויכוחים, רמת הכתיבה של בני העשרים, עצם העובדה שגוף של כמה מאות חברים (600 בשנת 1907) מוציא ביטאון קבוע, מודפס, ערוך כהלכה, ראויים להתפעלות. כל חוברת של “דר יודישה שטודנט” נשאה את הכתובת “סודי ביותר”, ואף התנהלו משפטי כבוד נגד חברים שהעבירו מאמר או חוברת שלמה לידיים זרות. שוב ושוב חזרה מעל דפי העיתון התראה לחברים שלא להראות את החוברת למי שאינו חבר הברית: לא לנשותיהם, לא לידידותיהם, לא לבני משפחתם. הוזכרה ההתחייבות לשמירת סוד שניתנה בהן־צדק, סופר על מקרים מזעזעים שחוברת נשכחה מתוך רשלנות בבית קפה, אפילו נפלה לידיים עוינות (הקארטל־קונבנט) ושימשה אותו בפולמוס האנטי־ציוני. גם על פליקס רוזנבליט לא פסחו החשדות. “כמה אחים לברית הביעו באוזני ובאוזני אחרים את החשד שאחי, ד”ר מרטין רוזנבליט, שואב את המידע על הנעשה בתוככי ב.י.ק. ממני. אני מצהיר בזה שטענה זו אינה נכונה ודורש מכל הצדדים לחזור בהם מחשדותיהם, או לחזור בהם מ“התחשבותם” שבגללה לא הוצע להעמיד אותו¹⁵ לפני בית דין של כבוד" – כתב במכתב גלוי בשנת 1910.

בצילומים מן העבר, לבושים חליפות כהות, בצווארונים נוקשים, מכופתרים ומעונבים, עטורי זקן לעתים, נראים בני העשרים של אותם הימים מיושבים ומבוגרים מכפי גילם. אכן היתה בהם בגרות מחשבה, שניזונה מהשכלה הומאניסטית רחבה; הם התייחסו אל עצמם ואל ייעודם כעילית התנועה הציונית ברצינות רבה, והתנועה מצדה התייחסה אליהם אף היא בכובד ראש. כאשר החליטה התאחדות ציוני גרמניה להוציא לקסיקון ציוני ראשון, נכלל בשמות הכותבים, לצדם של נורדאו, פייבל והנטקה, גם הסטודנט למשפטים רוזנבליט, שעליו הוטל, בהמלצת ד"ר זלוצ’יסטי ובהדרכתו, לכתוב על מאבק האמנציפאציה של יהודי גרמניה.

ייתכן שחיו גם לא יהודים בברלין, אבל הם היו רק תפאורה, רק רקע שעליו ניהלו חברי הכת הציונית את חייהם. אם מוזכרים גרמנים בכתבים ובזיכרונות, אין הם מוזכרים אלא בזכות יחסם ליהודים, יחסם השלילי או החיובי. קרבה היתה רק בתוך היהדות, גם קרבת אויבים, גם קרבת רעים. עם מקצת מחברי הברית החדשים מברלין הלך פליקס כִברת דרך ארוכה; ארבעה שנכנסו לחייו – אריך כהן, יוליוס רוזנפלד, זיגפריד מוזס, פליקס דנציגר – לא יצאו מהם אלא במותם.¹⁶

אריך כהן, ארוך רגליים וחריף לשון, מפורסם בהלצותיו הדוקרניות ופוגעות לעתים, בא מבית שעדיין נשמרו בו שרידי מסורת, אך יותר מחיוב היהדות היה בכך משום שלילת כל דבר מן הגויים, עמדה שחיזקה בו את המודעות לשוני והובילה אותו, אחרי פגישה עם ארנולד הילדסהיימר, סטודנט לכימיה, בנו של הירש, אל אגודת הסטודנטים היהודיים ומשם ל“מכבייה”. פליקס הבחין מיד בכוח החשיבה וביכולת ההתבטאות של אריך כהן, ואחרי שאריך כהן עבר להמשך לימודי המשפטים לפרייבורג ונשא עמו את לפיד ה“מכביים”, הדריך אותו בכתב בחינוך טירונים ויעץ לו שלא להתפרש על נושאים שונים בהיסטוריה היהודית, אלא להורות באופן שיטתי תקופה אחת (אולי המאה ה־19 בפרוסיה) – העיקר חינוך לעומק. “עלינו להוות בבוא היום כוח מוסרי בעל מתח פנימי ועוצמת נפץ כה גדולים עד שיאפשרו לנו לשבור לרסיסים את כל היהדות הרקובה הישנה.”

יוליוס רוזנפלד, גבה קומה ויפה תואר, אף הוא סטודנט למשפטים, בן למשפחה אורתודוקסית, בא מקארלסרוהה. הוא היה הציוני הראשון בעיר שבה התגוררו שלושת אלפים יהודים, ובעיניהם נחשב לכבשה שחורה, שלא נאה להזמינה לטרקלין. יוליוס העריץ את פליקס, פליקס חיבב את יוליוס. פליקס ניהל את “מכבייה” בכשרון ארגוני, חברתי ואפילו כספי (כלומר בלי גירעון), ויוליוס עמד בנאמנות לצדו.

כוכב עולה בקרב חברי הברית היה זיגפריד מוזס,¹⁷ בן גילו של פליקס, גם הוא סטודנט למשפטים, שכבר בסימסטר השני ללימודיו, כציוני ותיק, נשא סדרת הרצאות, ובהן הרצאה על הנושא, “הכנסת העוגב לטקסי תפילה יהודיים”. מוזס, שבלט בכשרונו הארגוני, במזגו המאוזן, נבחר, עם רוזנבליט, לייצג את “מכבייה” בוועידה השנתית השביעית של ב.י.ק. שהתקיימה בפרייבורג. דיוני ה“קארטלטאג” נערכו, כמדי שנה, בחופשת חג המולד, וכללו, כמובן מאליו, גם נשף סילווסטר עליז. זאת נוסף על נשף הריקודים המסורתי בחברת עלמות יהודיות מבנות המקום (הגברים בחליפות ערב, הנשים בשמלות נשף ארוכות), שנחשב, בזכות האווירה הנינוחה של פרייבורג, למוצלח במיוחד, וכלל גם אופרטה מתוצרת עצמית. רוזנבליט היה פעיל מאוד בוועידה והציע הצעות שונות בענייני חינוך, תבע מעורבות יתר של “האדונים הזקנים”,¹⁸ הבוגרים “הישישים” המסיימים את לימודיהם, והדגיש את הצורך בהתארגנות מחוזית. הוועידה דנה, כרגיל, בענייני נהלים, בפרשיות של חוסר משמעת, בהתפטרויות מאונס ומרצון, בחינוך, בסַיִף, ובסופה נבחר מוזס לסגן יושב ראש נשיאות הברית, שמקום מושבה בברלין.

פליקס היה מביא את חבריו מברלין לסופי שבוע הביתה, למסינגוורק, גאה בייחודה. אפילו על ריכארד ליכטהיים, שהיה מאופק ברגשותיו, ומדוד בהליכותיו, השפיע המקום בקסמו, בפשטות בית הכנסת, בטוהר תפילותיו, בחדוות החיים שבו, והוא נפתח כמי ששב אל שורשיו הסמויים. הסטודנטים הביאו משב רוח רענן לצעירי המקום – יחד יצאו לטיולים, ערכו קונצרטים, קראו בצוותא מאמרים בנושאים של ציונות ויהדות ודנו בהם שעות ארוכות. פליקס דנציגר, גבוה, תמיר, שחתך מסיִף על אפו העיד על רוח הקרב שבו, החל לגלות עניין במאלי רוזנבליט, בעלת מזג תוסס, שהלכה בעקבות אמה, סיימה סמינריון לגננות וניהלה גן ילדים בהגרמילה הסמוכה למסינגוורק.

מלבד הפגישה השבועית הקבועה של “מכבייה” בברלין, בניהולו של פליקס כיושב ראש, ישוב על כיסא בעל משענת גבוהה, לידו הסייף ומסביבו כעשרים חברים, התקיימה על פי המסורת עוד פגישה שבועית, בפונדק “די הוטה”, שעליה ניצח ד“ר אדלברט זאקס, אחת הדמויות הצבעוניות של התנועה. זאקס, בשנות השלושים לחייו, אורטופד בעל מרפאה פרטית, נמוך קומה, שמן, בעל פנים מלאות, זהוב שיער וכחול עיניים, נראה כתוואי גרמני. דווקא משום שהיה מושרש בתרבות הגרמנית – אביו, אף הוא רופא, השתתף כפטריוט גרמני בשתי מלחמות פרוסיה- צרפת – היה זאקס מודע לחיץ הדק שהפריד בין יהודים לגרמנים. הוא היה בעל חוש הומור, אהב לשתות, לאכול, לשיר, אבל גם להתווכח בענייני יהדות. כל מי שישב ליד שולחנו של זאקס ב”די הוטה" היה חייב להראות את כוחו בשתייה ולתרום תרומה שבועית לקרן הקיימת לישראל.

לרבים היתה הפעולה למען הקרן הקיימת, הקרן לגאולת אדמה לעם החסר קרקע לרגליו מאז ראשיתה ב־1902 עיקרה של הציונות. “יודישה רונדשאו” – וכן שני תריסרי עתונים ציוניים בעולם כולו – פרסם רשימה שבועית קבועה של תורמים מחצי מארק ומעלה; קופסת הפח הכחולה, ועליה מפת ארץ־ישראל הלבנה, היתה סמל ההשתייכות הציונית. פעילי הקרן הקיימת עסקו באיסוף של נייר כסף, פקקי בקבוקים, קופסאות סיגרים ריקות, מכרו זאת לסוחרים, ואת התמורה מסרו לקרן. הם הפיצו בולים, ונאמני ציון הדביקו אותם על אגרותיהם, לצד בול המדינה. רישום בספר הזהב של הקרן הקיימת¹⁹ היה כבוד ראוי לפרסום בעיתונים, ותרומה לנטיעת עצים בארץ־ישראל הצחיחה נחשבה מתנה הולמת לשמחות. בעיתונים הציוניים התפרסמו מודעות בנוסח זה: “כציוני נאמן אני מתחייב לתרום 10% מרווחי לקק”ל – א. טפיך, בית מסחר לחפצים משומשים, ברלין." מדי שבוע נמנה ברשימת התורמים השולחן הקבוע בפונדק “די הוטה”.

פליקס, שלימודי המשפט לא היו בראש מאוויו, הראה סימנים מובהקים של התפרפרות, הוא הרבה לבלות בבתי קפה, לשהות במסבאות, לטייל, להתווכח, לקרוא להנאתו. לבלומנפלד שנזף בו על הידרדרותו, דיווח על מגוון הקריאה: מרטין בובר – שגילה ליהודי גרמניה את החסידות – ארתור רופין, ברנרד שו, ריכארד באר־הופמן. חינוכו של קורט נשא פרי, פליקס לא רק הסכים לגישתו הביקורתית של חברו כלפי ההקדמה בספרו של רופין “היהודים בזמן הזה”, המחקר הסוציולוגי השיטתי הראשון של העם היהודי, אלא אף נקט עמדה ביקורתית כלפי אלפרד קֶר, אמן הביקורת עצמו, אשר לדעתו טעה בהערכת “אל־הנקמות”, מחזהו החדש של שלום אש.

במכתב לקורט נפתח פליקס באור הקרינה החוזרת, היה מלא הברקות וסימני קריאה: "אני מרגיש בהדרגה ביתר שאת כמה אני מושפע ממך!

בכל מיני דברים!" אשר לו עצמו, כתב: “אני אהיה משהו פשוט מאוד, עורך דין או דבר דומה, לבטח בינוני! בלי קווים גדולים, אבל גם בלי מַניֶירות גדולות. במה שאני נבדל, אולי, זה בנטייתי – שהיתה מורגשת עוד לפני הפגישה עמך – למצוא בעלי אישיות גדולה וליהנות מהם, אם אפשר לומר כך. חסרה לי, יש לציין לזכותי, שביעות הרצון העצמית המאפיינת את הבינוניות. נוסף על כך יש לי כמה חושים מפותחים, שאולי לא יוצרים גדולות, אבל מבינים לגדולה.”

פליקס ביקש מחברו הכוונה במה שהעסיק את מחשבותיו בזמן האחרון: מין. לא הדרכה מעשית, אלא סתם כך, שיביע את דעתו בנושא זה: “אני יודע שבשאלה זו קשה מאוד לבנות תיאוריה שיש לה משמעות כללית! הרי הכול אינדיבידואלי כל כך! מה בעיניך הטוב בו? אילו רפורמות דרושות בשטח זה?” תשובתו של קורט בעל הנסיון לא נשמרה. פליקס נפגש עם צעירות, יהודיות כולן, ביקר בחברתן בתיאטרון, בתערוכות, פה ושם גילה בהן עניין, אף היה מאוהב, אבל לא אהב. קורט, לעומת זאת, ניהל במשך שמונה חודשים רומאן אהבה סוער עם זמרת צעירה, יפה, מושכת ובעלת כשרונות, שהסתיים בשברון לב. מרוב צער איים בלומנפלד לעזוב את ארגון הסטודנטים בקניגסברג, אולם חזר בו, התעשת, אף הצליח בבחינות (כפי שפליקס נוכח לדעת בעת ביקורו בקניגסברג) והמשיך לבנות את תורתו הציונית: אם אפשר להציל את היהדות, הרי רק על ידי השגת רוב ציוני בתוכה ועל ידי הקמת מדינה בארץ־ישראל – והאמצעי לכך: קודם כול תעמולה!

אין טעם לדאגה, הרגיע פליקס את רעו היקר, עוד מעט תתחיל רצינות החיים: השינון לבחינות “רֶפֶרֶנְדֶר”, תואר לא אקדמי, שהיה תנאי מוקדם לקבלת סטודנט לבית משפט לשם התמחות. כמנהג סטודנטים שלא ביקרו בהרצאות כסדרן ולא למדו את החומר הנדרש במשך הלימודים, נזקק פליקס לעזרת אחד הרפטיטורים, אנשים שהתפרנסו משינון חומר עם הלומדים, כולם לא יהודיים, גם זה של פליקס, אף שהזכיר לו מלמד ששוט בידו. תוך שבועות, לכל היותר תוך חודשים, הצליחו המתנזרים מלימודים במשך שנים לדחוס לראשם את החומר הדרוש.

מחמת לחץ השינון לקראת הבחינות לא השתתף פליקס בקונגרס הציוני השמיני, שנערך באוגוסט 1907, הפעם בהאג שבהולנד, משום שבאותה עת התקיימה בה ועידת השלום הבינלאומית השנייה בהשתתפות ארבעים ושש מדינות (ועל פי תפיסת הרצל, שוולפסון ניסה לדבוק בה בכל כוחו, על הציונים לנסות ללכוד את תשומת לב העולם). היה זה קונגרס של פשרה בין שני הצדדים היריבים: המדיניים והמעשיים. חיים וייצמן, דוקטור לכימיה, שהתיישב זה לא כבר במנצ’סטר שבאנגליה, דיבר בקונגרס על ציונות סינטטית, כלומר, ציונות שמאחדת את שתי הגישות: עבודה דיפלומטית חשובה, אבל חשיבותה תגדל על ידי העבודה המעשית בארץ־ישראל. הרי אף אם יינתן הצ’ארטר שהרצל שאף אליו, לא יהיה לו ערך אם לא יתבסס על אדמת ארץ־ישראל ועל אוכלוסייה יהודית שנאחזת בה. אי לכך החליט הקונגרס על הקמת לשכת המרכז הציוני בארץ־ישראל, בעיקר לייעוץ בענייני השקעות.²⁰ על אף האופוזיציה החריפה נגדו, שבראשה עמדו הרוסים, שב דוד וולפסון ונבחר לנשיא ההסתדרות הציונית.

בינתיים ישב פליקס ושינן מבוקר עד ערב את חומר הלימוד בעזרת המשנן. אין להתפלא שהיה זקוק לכסף: סטודנטים לא עבדו לפרנסתם (להוציא יוצאי מזרח אירופה הנחותים שעסקו במתן שיעורים), ורפטיטור עלה כסף רב למדי. פה ושם ביקש פליקס הלוואת חסד מחבריו, ולא בחל גם במארקים ספורים, אך בעיקר פנה לעזרת אביו.

שמואל רוזנבליט היה מודאג – מחוסר הענין של בנו כלפי הלימודים, מחוסר שביעות הרצון שלו מעצם בחירת המקצוע, מחוסר הנכונות לחשוב על התכלית – להכיר בצורך לפרנס את עצמו, מהפניות החוזרות להגדלת ההקצבה. במכתב נחרץ פסק: על מרטין ופליקס (שגרו זמן מה יחד בדירה של שני חדרים, לא מוסקת, אבל בלא “מכשפה” מפקחת) להסתדר עם מאה מארק לחודש, לכל היותר. כדי לממן את המשך לימודיהם נאלץ שמואל לנגוס מהחסכונות שנועדו לנדוניה לשתי הבנות, אך הוא החתים את מרטין ואת פליקס על התחייבות להחזיר את הכסף לייעודו כאשר ידעו להשתכר למחייתם.

מרטין, שקוע בעבודת הדוקטוראט שלו²¹ על “סאטיריקון” לפטרוניוס, החליט להתכונן גם לבחינות הממלכתיות בהוראה שיאפשרו לו ללמד שפות קלאסיות בגימנסיה. אם כי רבים מחבריו הסטודנטים הציוניים בברלין ניסו למשוך אותו לתנועה, עדיין היסס. שתי חוויות הכריעו לבסוף. בעקבות גל הפוגרומים ברוסיה של שנת 1905 החלו לזרום לגרמניה עשרות אלפי פליטים, יהודי מזרח אירופה, שאותם הכיר מרטין עד אז רק בדמותם של הקבצנים־האורחים של מסינגוורק. לעזרתם הוקם ה“פוֹלְקְסְהיים”, אגודה שחבריה קיבלו את פני הבאים הנבוכים בתחנות הרכבת, דאגו לאכסניה זמנית, סייעו בסדרי הגירה ובהשגת רישיון לשהות ארעית.

ארנולד הילדסהיימר, שהתכונן לבחינות בכימיה, ביקש ממרטין להחליף אותו זמנית ב“פולקסהיים”, כאשר עיקר עבודתו – כתיבת בקשות למשטרה: עם תום תוקפה של אשרת השהות היו הפליטים צפויים למעצר. ההתוודעות האישית המיידית אל המצוקה היהודית הכשירה את המצע הנפשי לקבלת הרעיון הציוני, ולא עוד אלא שזכתה גם לביסוס רעיוני: משה קלוורי הציע למרטין להתלוות אליו להרצאתו של ד"ר אוגן טויבלר (תלמידו המזהיר של ההיסטוריון הגרמני תיאודור מומסן) על הציונות והתרבות הגרמנית, שתמציתה ומסקנתה היו שאין לוותר על מורשת התרבות הגרמנית, אלא יש להביאה אל הציונות. בהשפעת טויבלר הצטרפו מרטין ומשה קלוורי להסתדרות הציונית.

מרטין ניהל סיפור אהבה רומאנטי עם אַני לֶסֶר, בתו של רופא אמיד מגרונוולד, פרבר מיוחס של ברלין, שופעת חיים, בעלת תפיסה מהירה ולשון שנונה. פליקס, שהכיר את אני מטיולים משותפים של יום ראשון ומבילויים בצוותא, הסכים לבחירת אחיו; אני עלתה בעיניו על רוב הבחורות שהכיר בכשרונותיה, בעיקר בשטח האמנות, ובאישיותה העצמאית.

על פליקס באו ימי משבר: קורט היה בקניגסברג, מרטין עבר לסיום לימודיו לאוניברסיטת קיל, ובחיי פליקס נפער חלל ריק. נכון, היו לו חברים – יוליוס רוזנפלד, ריכארד ליכטהיים – אבל איש לא היה מסוגל למלא את מקום בלומנפלד. עם סיום לימודיו הפורמאליים הגיעה לקצה גם כהונתו כראש “מכבייה”, ממעמד הפעילים עבר למעמד “הישישים”, שהיו בשנות העשרים לחייהם, אך באגודה יוחד להם מעמד של זקני־הדור־המיטיבים־לדעת ומשקיפים־מן־הצד. לכך התווספה ההתפרקות ההדרגתית מעול המצוות,²² שהביאה לוויכוחים מרים וממושכים עם הבית. כיצד יכול אדם לפסוק איך עליו לנהוג בכל שעה ושעה, ביקש שמואל לדעת מבלומנפלד, שאותו העריך כבעל אינטליגנציה גבוהה, אם אין לו משענת בתורה? פאני ניסתה לפשר: לפחות בעת שהותם במסינגוורק, למען שלום הבית, על כולם לבוא לתפילות. ייתכן (כפי שסברה אלזה) ששמואל האשים במה שנראה לו ככישלון חינוכי גם את פאני, בגלל דעותיה המודרניות – יחסית לתקופתה ולסביבתה – בגלל אהדתה לציונות. אולי, אילו אף היא היתה בת למשפחה חרדית, לא היו הבנים סרים מדרכי התורה (גם מרטין זנח את הדת, ויוסף, ליאו ומאקס הלכו בבוא הזמן בעקבותיהם).

הישיש פליקס רוזנבליט לא אווה לשבת בחיבוק ידיים. הוא ואריך כהן החליטו להוציא “אלמנך הסטודנט היהודי”, כתעמולה ציונית עקיפה, ועם הכותבים נמנו משה קלוורי (“סגנון הפרוזה של היהודים הגרמניים”) ונתן בירנבאום, בשם־עט מתיאס אחר, שיכתוב על יהודי מזרח אירופה – השבטים הלא נודעים למרבית אחינו כאן, כהגדרת פליקס. אריך בעל הכישרון הספרותי יכתוב על הרצל ופליקס על “הפוליטיקה היהודית והסטודנטים היהודיים”, כי זו היתה אחת ממסקנותיו: לציונות דרושים כעת אנשי מעשה, בעיקר בשטח הפוליטיקה. אולי יש להצטער על כך (“אני אישית שונא כל פעולה פוליטית”), אבל אין מנוס: השאלה היהודית היא שאלה פוליטית ואפשר לפתור אותה רק באמצעים פוליטיים. מעל דפי “דר יודישה שטודנט” נתבקשו האחים לברית לשלוח את מאמריהם לרפרנדר אריך כהן בקרוסן שעל נהר האודר (שם ישב גם משה קלוורי ושימש כמורה בכיר בבית ספר תיכון) או לרפרנדר פליקס רוזנבליט באודרברג. עם גמר הבחינות, בהצלחה, לרווחתם של שמואל ופאני, התחיל פליקס להתמחות (ורפרנדר פרושו מתמחה), בבית משפט השלום באודרברג, כמובן חינם אין כָּסף, עד לגיוסו לצבא. רוב הסטודנטים למשפטים שאפו להשיג תואר אקדמי והתכוננו לבחינות לקבלת תואר דוקטור, אולם לפליקס לא היה זמן ולא עניין לכתוב דיסרטאציה. השהות באודרברג היתה בעיניו יפה ומעניינת: שופט השלום שבמחיצתו עבד הכניס אותו לפרדס המשפט, נטע בו את אהבתו המיוחדת לנהלי המשפט ואף רצה לשדך לו אחת מבנותיו.

מזמן היתה דעתו של פליקס נחושה לשרת בצבא, אף שלא היתה חובה בכך. יהודי שמרצונו הטוב התגייס לשירות צבאי היה מפלאי גרמניה, אחד מרבבה. אולי היתה בכך מחאה נגד הרוחניות היתרה של היהודים, אולי ראה בשירות הכשרה ציונית. איש מחבריו הקרובים בקא־יה־פאו לא נהג כמוהו, ובעיני אביו היה זה מעשה של “משוגע”. משום שבצבא הפרוסי לא היה יהודי יכול להגיע לדרגת קצונה, בחר פליקס בצבא הבווארי, שהיה, מבחינה זו, ליבראלי יותר ואפשר גם ליהודים להיות מועמדים לקצונה. אם כי קיסר גרמניה היה מפקד עליון על כל הצבאות בממלכתו, היה לכל מדינה מחוזית צבא משלה. גם בנסיכויות באַדן והֶסֶן נתקבלו יהודים לקצונה, אבל פליקס בחר במינכן, בירת בוואריה, כנראה מטעמים ציוניים, כי היה בה מרחב פעולה בקרב הסטודנטים היהודיים. מי שרצה לשרת בצבא הבווארי היה צריך לבקש ולקבל אזרחות בווארית תחילה, ולוותר, לפחות זמנית, על אזרחותו הפרוסית. אמנם היה זה צעד פורמאלי, אבל הוא דרש החלטה מיוחדת והיה קשור בניירת לא מעטה. אין זאת אלא שהיה בפליקס דחף פנימי חזק להיות קצין צבא.

 

5 קנאת אחים    🔗

בסתיו 1909 התייצב הטירון פליקס רוזנבליט במחנה צבאי במבואות מינכן, קיבל מדים והתוודע אל מגרש האמונים: בטן פנימה, חזה החוצה, איינס- צוואי, קדימה צעד. זיכרונותיו מתקופת שירותו הצבאי בגדוד הראשון של חיל הרגלים הבווארי לא נשמרו,²³ אך משפע הפעילויות בקרב אגודות הסטודנטים היהודיות, לפי השתתפותו בקונגרס הציוני התשיעי ובוועידות ציוני גרמניה, מפגישותיו עם חברים ששהו במינכן או עברו דרכה (פליקס דנציגר בא לסמסטר אחד, כנהוג אז, בעקבות פרופסור בעל שם לגניקולוגיה), אפשר להגיע לידי מסקנה מעודדת ששיפשוף האקדמאים המגויסים לשנה אחת לא היה מתיש נפש וגוף כשל החיילים הפשוטים.

חודשיים אחרי גיוסו, בפעם הראשונה בעיצומו של חורף, בפעם הראשונה והאחרונה על אדמת גרמניה, נערך הקונגרס הציוני בהאמבורג. הקונגרס נדחה לחורף בעיקר בגלל המבוכה שלתוכה נקלעה התנועה הציונית אחרי מהפכת התורכים הצעירים שהתחוללה ביולי 1908. כדרך היהודים למהר להתלהב ולשמוע את פעמי המשיח הקרב ובא, הניחו רוב הציונים שהגיע עידן חדש. הממשלה התורכית, כך סברו, ממשלה דמוקראטית מתקדמת, תבטל את כל המגבלות על ההתיישבות היהודית בארץ־ישראל, ויתרה מזאת, היא ודאי תקבל את התנועה הציונית, שאף היא שואפת להתחדשות לאומית, כבעלת ברית רצויה. היו אפילו שסברו כי הגיעה העת לשנות את תכנית באזל – כעת שוב לא תהיה דרושה הסכמה בינלאומית משפטית להקמת הבית הלאומי בארץ־ישראל: ליהודים יינתנו אוטונומיה וייצוג פרלמנטארי במסגרת הרפובליקה התורכית הרב־לאומית. נקודת הכובד של התנועה הציונית חייבת לעבור מיד לקושטא לשם משא ומתן עם ממשלת תורכיה החדשה.

כרגיל ליהודים היתה צפוייה אכזבה: רק נתינים תורכיים יכלו להשתתף בחיים הפרלמנטאריים ומספרם בקרב היישוב היה זעום (הרוב העדיפו לשמור על אזרחות מדינת מוצאם ולעמוד תחת חסות אחד הקונסולים הזרים בירושלים). זאת ועוד – הממשלה החדשה לא אהדה את השאיפות הציוניות מתוך חשש שמא יובילו לדרישה לעצמאות ויתסיסו את האימפריה כולה; ההגבלות על עליית יהודים לארץ־ישראל לא בוטלו. מתוך האכזבה באה הביקורת, והיא הופנתה בעיקר כלפי וולפסון: הכיצד הוא יושב בקלן בחיבוק ידיים? אילו הרצל חי, היה יודע לנצל את שעת הכושר!

בקונגרס השיב וולפסון למבקרים בנאום שמתוכו נבעה המרירות: מתייחסים אליו כאילו ביקש מִשרת שַרַת באחד המוסדות הציוניים. מאז מותו של הרצל, במשך ארבע שנים קשות שבהן עמד בראש התנועה הציונית, לא שמע מלת תודה. אך כזאת דרך היהודים, התודה באה רק כאשר כבר אי אפשר לקבלה. האם להרצל לא היתה אופוזיציה? האם לא ירדו לחייו? וולפסון מנה את ההישגים: התנועה הציונית בלא חובות, יש לה פקידות מוכשרת ונאמנה, ובעיקר, היא עמדה בכל המשברים ולא התמוטטה, לא במותו של הרצל ולא בקרע אוגנדה. בסוף הנאום הפתיע וולפסון את מתנגדיו: הוא מוכן להתפטר. לפתע התברר שאי אפשר בלעדיו (האופוזיציה הרוסית לא יכלה לקבל על עצמה את ההנהגה בגלל המגבלות שהוטלו על היהודים מטעם משטר הצאר) ובסופו של דבר נשארו הדברים כפי שהיו. וולפסון, עייף בנפשו ובגופו, יצא כמנצח, זמנית.

האופוזיציה בראשות אוסישקין ווייצמן (הצטרפו אליה גם נציגי הפועלים מארץ־ישראל, שהשתתפו בפעם הראשונה בקונגרס), התריעה כנגד הגישה העסקית של וולפסון, ששם דגש על תקציבים מאוזנים ובחן כל מפעל התיישבותי בארץ־ישראל לפי סיכויו להגיע לעצמאות כלכלית. נחום סוקולוב, עורך “הצפירה”, העיתונאי הפורה, וירטואוז בשבע לשונות, שוולפסון הזמינו בשנת 1905 לשמש מזכיר כללי של ההסתדרות הציונית העולמית בקלן, וערך גם את “העולם”, ביטאון התנועה בעברית, התפטר מתפקידו לאות מחאה.

התגובות לקונגרס בקרב הסטודנטים היו מעורבות. ארנולד הידלסהיימר הביע את אכזבתו משום שבהאמבורג הוכח שהציונים הגרמניים אינם נופלים מן הרוסיים בביקורתיותם היתרה. עורך “דר יודישה שטודנט” ציין בסיפוק שבקונגרס לא היה שמץ מאותה אווירה “יהודית”, כלומר: רשלנות בדיבור, בדיחות יהודיות, תחושה של בית, של חיק המשפחה, שבו – בהעדר גויים – אפשר להתיר את הרצועה. פליקס דנציגר הצטער על מיעוט הסטודנטים שהשתתפו בקונגרס, אף שנערך על אדמת גרמניה, משום שהאגודות לא השכילו לדאוג בעוד מועד למימון נסיעתם. זיגפריד מוזס, לעומת זאת, ציין בגאווה את השתתפותם של שמונים וחמישה סטודנטים בקונגרס, ומתוכם ארבעים וחמישה חברי הברית. במסיבה הגדולה, ה“קומרס”, שנערכה באולם האירועים של גן החיות בהאמבורג בהשתתפות כאלפיים איש, קידמו את פני וולפסון שלושים נושאי חרבות. הנוכחים הביעו במחיאות כפיים ממושכות את נאמנותם לוולפסון המפוייס, שעל דש מעילו התנוסס סמל “חשמונייה”, מגן דוד זהוב על רקע שחור. “האמבורגר צייטונג” יצא בשבחי הגברות האלגנטיות שהשתתפו במסיבה, שבהן התמזגו “יופי דרומי עם גמישות אמריקנית”. רוזנבליט דיווח לחברי אגודות הסטודנטים במינכן על הקונגרס: לדעתו חטאו בהאמבורג רבים בחוסר אמון הדדי, ועתה דרוש פיוס מהיר בין הגרמנים לרוסים. עם כל אהדתו לרוסים, הוא לא היה מוכן להסכים להצהרות כמה “רוסופילים” בקרב הציונות הגרמנית שהרוסים מנהיגים מלידה והגרמנים מסייעיהם. היו גם בעלי דעה מנוגדת כד"ר פרנץ אופנהיימר, שראה את ציוני גרמניה בתפקיד במאי, את יהודי מזרח אירופה כשחקנים.

היה זה הקונגרס הראשון שבו נכח מרטין, וכניסתו לחיים הציוניים רק הגבירה את מספר המקרים שהבריות החליפו אותו בפליקס, באו בטענות לאחד או לשני על שהתיחסו אליהם בקרירות ולא בירכו אותם לשלום. לא רק האחרים טעו: כאשר מדד פליקס בחנות כל־בו חליפה חדשה והיה עליו לעבור את אולם המדידות כדי להגיע למראה הגדולה, היה נדמה לו שמרטין בא לקראתו. אותה דמות תעתועים של אח ראה גם מרטין בעת עמידה לפני ראי משולש.

זמן קצר אחרי הקונגרס פנה למרטין ד"ר ארתור הנטקה, ראש לשכת ברלין של ההנהגה הציונית העולמית (שהוקמה שם כמחווה לאופוזיציה שקבלה על מיקום מרכז התנועה בקלן, הרחק מהמרכז הפוליטי, הכלכלי, היהודי, התרבותי) והציע לו להיכנס לשירות התנועה. מרטין סירב, קודם כול עליו לעבור את מבחני ההוראה. כעבור כמה שבועות חזר הנטקה ובשם המשמעת הציונית דרש ממרטין לזנוח את תכניותיו ולהיכנס מיד לעבודה בקלן, שהיתה לא רק מקום מושבו של וולפסון ושל הוועד הפועל, אלא גם של המשרד הראשי של הקרן הקיימת ושל מערכת הביטאון הציוני “די וולט”. אחרי התפטרות סוקולוב מתפקיד המזכיר הכללי נתמנה זיגפריד הופיין – רואה חשבון הולנדי, שנכנס לשירות התנועה לפי המלצת הבנקאי יעקובוס קאן, חבר הוועד הפועל המצומצם – למזכיר לענייני מנהל וכספים. ועתה היה דרוש לו סגן.

מרטין הרגיש בקלן כמו במסינגוורק, אותה יסודיות, אותן שיטות עבודה של אנשי מסחר שקולים. וולפסון לא האמין בהעתקת מכתבים בעזרת נייר פחם, על דפים בודדים, משום שאפשר לזייף אותם בנקל, ולכן הועתק כל מכתב, לאחר שחתם עליו, בעזרת תמיסה מיוחדת ומדחס, לספר ההעתקים, בדיוק כנהוג בחברת “אהרון הירש ובנו”. תפקידו של ד"ר מרטין רוזנבליט היה, בין השאר, לרשום פרוטוקולים של ישיבות הוועד הפועל המצומצם ולהעתיק את הרישומים בכתב יד נקי לספר הפרוטוקולים.

השירות הצבאי לא מנע מן החייל רוזנבליט להשתתף בוועידה השנתית של ב.י.ק., שהתקיימה בפברואר 1910, הפעם בברסלאו (כמה נסיעות ברכבת על פני גרמניה עשו הטורחים למען ציון!), ויחד עם בלומנפלד וקבוצת הרדיקאלים הוסיף להיאבק למען העמקת המגמה הציונית בתוכה. כיסוד לדיון שימשה החלטת “מכבייה” שקבעה: “תפקידה של ברית הקורפוראציות היהודיות לחנך בעלי אישיות מעוצבת שיהיו מוכנים לנהל את המאבק למען העם היהודי, ולכן על האגודות להטיל את מלוא כובד משקלם על ההתפתחות הציונית של חבריהן בעת הענקת מעמד של חברים ובוגרים.” מה שנראה ממרחק הזמן כניסוח מאופק להפליא התפתח לוויכוח סוער של ארבע־עשרה שעות, ובסופו הגיעה הוועידה לידי מסקנה שתקנות הברית זקוקות להבהרה יסודית, כלומר לתכנית עבודה שתמציתה: הברית חייבת לשרת את הציונות. לשם כך הורכבה ועדה, ועם חבריה נמנו בני הדור חסר הסבלנות: רוזנבליט, דנציגר, מוזס ואריך כהן.

הרדיקאלים ביקשו להטיל חובה על “הישישים”, שמספרם גדל כל שנה, להשתתף בחיים הציוניים, לשקול שקל, לשלם מס ציוני, להצטרף לקבוצות ציוניות מקומיות, לעבוד בקרב הנוער, בקיצור להצדיק את קיומם. המתנגדים, והם היו רבים, טענו ש“האדונים הזקנים” עומדים בראשית דרכם המקצועית, נאבקים על פרנסה, מקימים משפחה, אין שעתם פנויה לפעילות נמרצת כמו בימי הלימודים העליזים באוניברסיטה ושלא כל אחד נועד להיות נואם או תעמלן, ובכלל, קיצוניות רק מזיקה.

הרוחות געשו. כמה אגודות, ובראשן שטראסבורג, תבעו לכנס ועידה שלא מן המניין, כדי להחזיר את המצב לקדמותו ולבטל את החלטת ברסלאו המסעירה: האם פירושה ש“שועלים” אשר תוך שני סמסטרים לא יהיו לציונים יוצאו מן הברית? האם זו המגמה, לייצר ציונים בלחץ המכבש? נכון, המטרה היא חינוך לציונות, אבל אט אט, בהדרגה, בלי כפיה. רוזנבליט היה בעד נורמות מחייבות: הטירונים באים לרוב מבתים מתבוללים, אי אפשר לחכות עד שיגיעו בכוחות עצמם לציונות; צריך להרביץ בהם את תורת הציונות בצורה אינטנסיבית ולהציל אותם על סף האבדון. הוועידה שלא מן המניין נתכנסה, בניגוד לרצונו, והטיחה אשמות כבדות בנשיאות – בלומנפלד, מוזס, הילדסהיימר. בלומנפלד היה איתן בדעתו: אם קולם של 268 הבוגרים אינו נשמע בחיים הציבוריים, כפי שאכן נוכח לדעת בנסיעותיו הרבות על פני גרמניה, יש בכך הוכחה חותכת שחינוכם הציוני היה פגום. רוזנבליט פעל הלכה למעשה ולקח על עצמו הוראה שיטתית של הטירונים במינכן בנושאים יהודיים, ארבע־חמש שעות כל שבוע (צבא בוואריה לא תבע את האדם כולו).

אני לסר, חברתו של מרטין, התעכבה במינכן בדרכה חזרה מן הריוויירה (שאליה היו נוסעים בני העשירים בעקבות השמש בימי החורף הגרמני המקפיא), עיכוב מתוכנן, אם לשפוט לפי חוות דעתה של מאלי, שגילתה אצל אני סימני התעניינות בפליקס עוד בנשף סטודנטים בברלין. בימי שהותה במינכן הרבתה אני – קטנת קומה, זריזה, בעלת עיניים שחורות ושיער כהה – לבלות בחברתו של פליקס, כידיד, כקרוב משפחה, כמעט. בחודש מאי שבה אני למינכן, לתקופה ממושכת יותר, והשניים יצאו לטייל יחד בהרי האלפים, בילו בחברת ידידים וביקרו בתערוכות, פליקס היה שולח לה פתקים, מחכה לה במסעדת “לוונברוי” לארוחה. הם שוחחו הרבה. על אהבה, על משמעות החיים, אך יותר מאשר משיחות למד פליקס להכיר את אני בטיולים, במשחקים, בבדיחות הדעת – כך כתב כעבור ארבע שנים. מצב רוחה העליז, חשיבתה המהירה, שיפוט דעתה שהיה אישי מאוד, לא מושפע ממקובלות ולעתים קרובות מנוגד לשיפוט דעתו, ביטחונה העצמי, התעניינותה באמנות – כל אלה העלו אותה בעיניו משכמה ומעלה מעל כל שאר הבנות. אני אמנם לא היתה ציונית, אך התפרצות גאווה יהודית עזה בעת תקרית אנטישמית בשעת ביקור בתערוכה ב“וארייטה” במינכן הוכיחה לפליקס שאישיותה תוביל אותה לדרך הנכונה. “היו אלה ימים נהדרים, ימי מינכן שלנו – וכך התחלתי לאהוב אותה.” אפשר לפרש את המשפט, “כשעזבנו את מינכן היינו בעצם מאורסים,” כרמז לכך שהקִרבה לא היתה ברוח בלבד, אבל מי ידע דרכיהם של פוריטאנים מסוגו של פליקס בגיל עשרים ושלוש? הקשר עם אני נשאר, לעת עתה, סודם של השניים.

באוקטובר 1910 סיים פליקס את שירותו הצבאי כ“אונטר־אופיציר”,²⁴ וחזר צפונה, לזמן מה שוב לבית משפט השלום באודרברג, ואחר כך לבית משפט ברובע מוֹאַבִּיט בברלין. עד לעריכת דין עדיין היתה דרך ארוכה לפניו: היה עליו לעבור תשע תחנות – מבית משפט שלום בעיר שדה עד לבית משפט ארצי, כולל משרד ספרי האחוזה והתמחות במשרד עורך דין – בטרם יותר לו לגשת לבחינות לתואר אססור.²⁵ התמזל מזלו ובמואביט זכה הרפרנדר רוזנבליט בשופט טוב לב ובעל רוח אצילית, אבל עצלן, שהשאיר את רוב העבודה השוטפת בידי המתמחים שלו, ולא הסתיר את מיאוסו ממשפטים קטנים, בעיקר בנושאים אזרחיים. העבודה – רישום פרוטוקולים בעת חקירה, נוכחות בשעת חתימה על צוואה – היתה בלא שכר, וכך בכל שאר התחנות. שמואל שילם.

הרוזנבליטים עמדו על פרשת דרכים: היה עליהם לעזוב את מסינגוורק. אחרי מותו של גוסטב הירש לא היו עוד הדברים כתמול שלשום. היורש לא התגורר במקום, אלא רק כעבור שנים בנה לעצמו וילה חדשה במסינגוורק ועבר לגור בה עם אישתו, שלא היתה יהודייה. נשות הכפר הזקנות נִענעו ראשן: אילו רק האדון, נשמתו עדן, היה יודע! גברת הירש החדשה מגדלת חזירים בחצר אחורית של ביתה! אולם שמואל המשיך לשרת את חברת הירש בנאמנות ונשלח מטעמה לעיר הנמל ליבק, שבמספנותיה הגדולות נבנו אוניות המלחמה החדשות, כדי להשיג הזמנות מחיל הים הקיסרי, בשעת הצורך בעזרת שוחד (כפי ששולם לא פעם). לספקי המתכת המתחרים נודע הדבר, וכדי להשתיק את השערוריה הציעה הנהלת המפעל לשמואל רוזנבליט ליטול על עצמו את האחריות, כדי שחברת הירש תוכל לומר: אנחנו לא ידענו, זו היתה יוזמת אחד הפקידים שלנו, והוא פוטר מיד. לא בחינם ביקשו את שירותו האחרון של שמואל אחרי שלושים ושבע שנות עבודה מסורה: הובטחה לו פנסיה מוקדמת וסכום פיצויים נכבד. שמואל הסכים, אך פאני כעסה על שהיה מוכן לסכן את טוהר שם המשפחה.

“מסינגוורק גוועת,” כתב פליקס לאני מחופשתו האחרונה בבית (בזוכרו את הימים שבילה במחיצתה, “הימים היפים להפליא, העליזים, לפעמים ממש מאושרים”), לא רק משום שמשפחת רוזנבליט עוזבת, אלא גם מסיבות אחרות: בגלל היורשים של הירש, בגלל הטכניקה והחיפזון הממיתים את סגנון החיים העדין הישן שהיה ייחודי למקום, את החיים האסתטיים והתרבותיים.

ביום סתווי הועמסו כל הרהיטים הכבדים על עגלות, בני רוזנבליט נפרדו מילדותם, משיחי הלילך, מתושבי הכפר, מנתיב החיים הסלול באבק הזמן, ונדדו לברלין. נתעוררה השאלה באיזה רובע בברלין יקבעו את ביתם. היהודים העשירים, המבוססים, המתבוללים, גרו בגרונוולד, בשרלוטנבורג, במערבה של העיר (ובתוכם כמה בני שבט פולוורמאכר); הפרולטריון, פליטי מזרח אירופה, גרו במזרחה של העיר; החרדים, ובתוכם גם בני משפחתו של שמואל, התגוררו בחלק הצפוני, קרוב לבית הכנסת המרכזי של “עדת ישראל”, שהדוד איזידור היה אחד מפרנסיו. משפחת שמואל רוזנבליט בחרה באמצע, ברובע האנְזָה, בדירה בקומה רביעית של בית מגורים (עם מעלית), עם גינת גג שהשקיפה על טחנות הקמח שעל גדות נהר השְפְרֶה, תחליף מזערי לחיי הטבע של מסינגוורק.

ליאו, מאקס ואלזה המשיכו בלימודים, מאלי קיבלה עבודה כגננת באנטוורפן, פאני שמחה להתגורר בקרבת אמה ובקרבת הדודה קמפנר, האחות הבכירה של סבתא פולוורמאכר, אולי הנפש היחידה שבפניה היתה פאני מוכנה לשטח את צפוני לבה. עם מרטין ופליקס הושגה כעין שביתת נשק: מחוץ לבית הם חיים על פי בחירתם, אבל בבית ההורים הם מקפידים על שמירת המצוות, אינם מחללים את השבת ומלווים את אבא ל“שול”, לבית הכנסת הקטן של “עדת ישראל”, לא הרחק מן הבית, ופעם בחודש נלווים אליו לבית הכנסת הגדול של הדוד איזידור.

יוסף היפה, שכל הנערות פינקו אותו (למגינת לבה של פאני), היחיד מבני רוזנבליט שהראה כשרון מסחרי מפותח (לשמחת לבו של שמואל), נכנס תחילה לעבודה בחברת הירש־קופפר בברלין, ואחרי שהחליט שמואל לקנות מכספי הפיצויים בית חרושת קטן לברגים, סייע לאביו בניהולו, בהצלחה ניכרת.

כל הדרכים הובילו לברלין; גם בלומנפלד חזר אליה. מתוך דחף פתאומי, אחרי שפורסמה ב“יודישה רונדשאו” מודעה שביקשה בעל כשרון לתעמולה ולארגון, שמוכן לנסיעות תכופות, ואחרי שבחוג רעיו דובר על הצורך החיוני במזכיר מדיני מוכשר להתאחדות ציוני גרמניה, נסע בלומנפלד אל הנטקה לברלין, על מנת להציע את שירותיו לתנועה הציונית, אף שעמד לפני בחינות ההתמחות. הקריירה המשפטית לא משכה את לבו, הרעיון לשמש מתמחה במקום נידח בפרוסיה המזרחית עורר בו חלחלה, ואילו השירות בתנועה הציונית נתפס בעיניו כדרך להגשמה, כהנחת יסוד למנגנון הממלכתי לעתיד ובניית תשתית לצמרת הפוליטית. מה שמשך את כלומנפלד לא היה התפקיד המנהלי, אלא האפשרות להשפיע על אנשים, לעצב אותם, ליצור עילית ציונית, ולגייס סכומי כסף גדולים על מנת לתת תנופה למפעל הציוני. הנטקה, מבוגר מבלומנפלד בעשר שנים, מעשי, מציאותי, מעולם לא צעיר, לעולם לא זקן, בונה בסבלנות את המנגנון הציוני כשירות המדינה לעתיד, קיבל את הצעת בלומנפלד ברצון, אך מתוך דאגה: כיצד יחיה על משכורת ציונית?

באותם הימים היה תקציב התאחדות ציוני גרמניה זעום מאוד, המשרדים שכנו בדירה קטנה ברחוב בְּלַייבְטְרוֹי, הגירעון השנתי נתכסה מכיסם הפרטי של נושאי התפקידים המרכזיים – כולם עבדו בהתנדבות ושילמו גם הוצאות נסיעותיהם. רק העלמה בטי פרנקשטיין, קטנת קומה ורזה, רווקה שהקדישה את כל לבה ואת כל חייה לניהול היום־יומי של העניינים הציוניים, והעובדים הטכניים זכו במשכורת. באוקטובר 1909 היה בלומנפלד לפקיד ציוני במשכורת הצנועה של מאתיים מארק לחודש ונכנס בהתלהבות לתפקידו, נחוש בדעתו להשיג בעזרת גביית מס ציוני את האמצעים הדרושים לתנופה גדולה, שש לוויכוחים באסיפות פומביות עם שוללי הציונות, בעיקר מקרב אנשי ה“צנטרלפריין”, באיגוד המרכזי של “האזרחים הגרמניים בעלי הדת היהודית”, שהתנגדותם לציונות החריפה עם כניסת הציונים למאבק פוליטי בתוך הקהילות ובייחוד בברלין.

במאי 1910 התפטר בודנהיימר מנשיאות התאחדות ציוני גרמניה לטובת הנטקה, שישב בברלין, והוועד הפועל החליט עקרונית להעביר את ההנהגה מקלן למרכז החיים היהודיים. בהעברת ההנהגה לברלין לא היה רק משום שינוי מקום, אלא ביטוי למשקל הגובר של בני הדור השני לציונות, שראה אותה קודם כול כעניין אישי: על מנת להיות ציונים טובים כמו אחיהם במזרח, עליהם, כל כמה שהדבר נשמע פרדוקסאלי, להיות ציונים טובים יותר; אין הם יכולים להרשות לעצמם מדיניות של פשרה ושל טשטוש ההבדלים בינם לבין הלא ציונים, מין ציונות קלה, פילנטרופית, למען אחים במצוקה. דעה זו היתה מנוגדת לתפיסת המבוגרים, המתונים יותר כמו פרופ' פרנץ אופנהיימר, כלכלן וסוציולוג, שעליו הטיל הקונגרס בהאמבורג להניח יסוד להתיישבות שיתופית בארץ־ישראל, אשר סבר שציוני המערב הם הם האידיאליסטים האמיתיים. הרי יהודי המזרח מבקשים משהו לעצמם, ארץ שבה יוכלו להיות שווי זכויות, ואילו ליהודי המערב יש מולדת, אין הם רק אזרחים נאמנים של גרמניה, אלא פטריוטים; בציונות אין הם מבקשים דבר לעצמם, אלא רק למען הרעיון, ואין מצפים מהם שיהיו לחלוצים העולים כבר עתה לארץ־ישראל.

בלומנפלד, כדוברה של הציונות הרדיקאלית, הציע לוועידת הצירים של התאחדות ציוני גרמניה, שעמדה להתכנס בספטמבר 1911 בפרנקפורט, להדגיש בתעמולה הציונית באופן חד־משמעי את אופיה הלאומי של התנועה, ולהטיל את מלוא כובד משקלם על ההבדל העקרוני בין הציונות כתנועה יהודית עממית לבין כל שאר ארגוני היהודים (דבר שהיה מחדד בהכרח את היחסים עמם).

ציונים מתונים יותר סברו אחרת. האנס גדעון היימן, כלכלן ובנקאי מתחיל, טען שיותר מכול דרוש לארץ־ישראל הון יהודי, של ציונים ולא־ציונים כאחד, וקיצוניות יתרה תרתיע רבים מיהודי גרמניה. חייבים למהול את היין הציוני במעט מים ולהימנע מעימות עם ארגונים לא־ציוניים. מרבית יהודי גרמניה לא קורצו מחומר של גיבורים לאומיים; הם בורגנים אוהבי נוחות, וצריך להדגיש את המשותף עמם.

בקונגרס הציוני העשירי, שהתכנס בספטמבר 1911 בבאזל, היה למרטין הכבוד להכות שלוש פעמים בפטיש לפני כניסת הוועד הפועל הציוני בראשותו של וולפסון לאולם המליאה. בריאותו הרופפת של וולפסון לא הגנה עליו מפני התקפות גוברות של האופוזיציה, שהסתיימו בניצחון של הציונות הסינטטית. וולפסון, חולה לב ועייף עד מוות, התפטר, אך השאיר בידיו ובידי ידידו יעקובוס קאן, בנקאי המקורב לחוגי החצר של הולנד, השקול והזהיר, את השליטה על המוסדות הכספיים של התנועה. כנשיא נבחר פרופ' אוטו וורבורג, בוטנאי, בן למשפחת בנקאים מהאמבורג, מומחה להתיישבות חקלאית, ומעמודי התווך של הציונות המעשית. לוועד הפועל המצומצם החדש נכנסו סוקולוב, לוין, יעקבסון – בפעם הראשונה נציגי רוסיה, שעברו להתגורר במערב ולכן יכלו להשתתף בצורה פעילה בניהול, לצדם של וורבורג והנטקה כנציגי גרמניה.

בזה הגיעה לקצה תקופת קלן, שהחלה במות הרצל. המשרד הראשי של התנועה העולמית עבר לברלין, לדירה מרווחת בזֶקְסִישה שטראסה, ושיתוף הפעולה בין ההנהגה העולמית להנהגת התאחדות ציוני גרמניה התהדק. בלומנפלד נתמנה למזכיר לענייני הסברה של ההסתדרות העולמית, ליכטהיים למזכיר המדיני של הוועד הפועל המצומצם ולעורך “די וולט”, מרטין למזכיר הכללי של הוועד הפועל המצומצם, אחרי שהופיין עבר להנהלת הקרן הקיימת לישראל, עד שקיבל על עצמו תפקיד סגן מנהל של חברת אנגלו־פלשתינה, הבנק הציוני בארץ־ישראל.

פליקס גייס את כל כוחותיו כדי לעמוד בפיתויי הציונות כמקצוע. תוך כדי התמחות נקרא פעמיים לשבועות מספר לתמרונים ולאימונים בבוואריה ובקיץ 1912 זכה לדרגת ויצה־פלדוובל, מעין סגן־רב־סמל, וזו כבר דרגת קצונה שיש בה משום הישג ליהודי. מעתה סעד עם שאר הקצינים הזוטרים ב“קאזינו”, מועדון הקצינים, ובמכתבו לאריך כהן ניכרה ההתפעלות מפשטות ההליכות שם: “אין חובת שתייה! על השולחן עומד כד של מים פשוטים! רק פעם אחת, לכבוד הצטרפותנו, הוגש משקה יין עם פירות. האוכל פשוט, אבל טעים! ברלין, על תענוגותיה הרבים, שקעה מאחורי!” ממינכן התגעגע פליקס לקורט, לשיחת רעים על כוס יין, במכתביו הביע את רצונו להתחיל בפרק חיים חדש עם שובו.

בעיני משפחת רוזנבליט המשיכה אני לסר להיות חברתו של מרטין, מתאימה לו במזגה, בגישתה לחיים. מן המכתבים המעטים של פליקס לאני שנשמרו מאותה תקופה עולה נימה של משבר: “אינני חושב, שלכן, הנשים, יש מושג כמה גדולה יכולה להיות הקנאה בין הגברים, כי אתן יותר מדי יהירות ולא ישרות.” כאשר לכבוד יום הולדתה שלח מרטין לאני “קרון מלא דברי מתיקה”, נאנח פליקס שלדאבונו הוא עני מכדי לנהוג כמוהו. (באותה עת שהתה אני בשטוטגארט, שם למדה צורפות. כבת למשפחה יהודית אמידה, עצם הבחירה במקצוע מעידה על מידת עצמאותה הנפשית.) אני לחצה על שיחה גלויה עם מרטין, ופליקס נסע אל משה קלוורי לקרוסן, כי היה עליו להתייעץ עם מישהו קרוב ללבו לפני השיחה הגורלית.

אחרי השיחה עם מרטין, שהתנהלה לדבריו בנימה של “אחים לברית”, נתמלא פליקס הרהורי חרטה: לא היה לו מושג כמה עזה וטהורה היתה אהבת מרטין לאני: “כשאני משווה אהבה זו לאהבתי, אני מרגיש כחוטא, כשודד, כשובר נישואים.” הוא הביט על עצמו בעיניים פקוחות וקבע גלויות: “אני אדם שאינו מסוגל לרגשות גדולים וחזקים, כי כל רגש מהול בחשיבה, מבוקר על ידי התבונה, וגם בסערות הרוח הגדולות ביותר, מחשבותי מסוגלות לפנות לאפיקים אחרים, להשתלט על הרגש. כמה אני שונא קהות רגשות זו יודע רק מי שעליו לשאת גורל דומה!”

“מצויים אנשים רבים מסוג זה, וההגדרה ההולמת אותם: אנשים לא טראגיים (מלבד הטראגדיה העלובה של יום־יום).” אני לסר (“שעליה הוא יודע שאין בעולם מי שאוהב אותו יותר ממנה”), ביקשה לדעת אם הוא אוהב אותה; “לא העזתי לומר זאת, אולי משום שהמלה הזאת אינה הולמת אותי.” אין הוא מסוגל לרגש סוחף; הוא מאושר בחברתה, אבל בהעדרה הוא עשוי לשכוח אותה ולעסוק בדברים אחרים. “למרות פקפוקי מאמין אני שיכולנו לחיות בנישואים מאושרים למדי,” סבר פליקס, דווקא משום שאהבת אני אליו גדולה מזו שלו: הוא לא היה מסוגל לאהוב אישה שאינה אוהבת אותו, כי לגבר, כך האמין, חשובה קודם כול מידת האהבה אליו.

פליקס הביע נכונות לוותר: “אני אחד החלשים, החושבים. המוסריים, המהססים מתוך חוש אחריות, וחוש האחריות הארור הזה הוא הרגש החזק שלי, הרגש היחיד.” מרטין תבע הכרעה, ופליקס התחמק. לאני אמר שהוא מרגיש שאסור לו לעזוב אותה, אך אין הוא מסוגל להחליט. משום כך ביקש להטיל על אני את עול הבחירה. “את חזקה ממני,” כתב. בסופו של דבר נפלה ההכרעה לטובת פליקס, בניגוד לרצונה של המשפחה ותוך תמיהה, מה ראתה אני לסר בפליקס שאין במרטין. ממרחק השנים הסבירו שתי אחיות רוזנבליט את בחירת אני בהנחתה שבפליקס תוכל לשלוט כרצונה, אבל אולי דווקא להפך, אולי חשה אני כבר אז מה שהוכיחו השנים, שפליקס גבר עקיב ועיקש יותר.

 

6 ערך הנעורים    🔗

על אף הוויכוחים הממושכים על מהות “הבית הלאומי” ודרכי בנייתו, היתה ארץ־ישראל מושג מופשט. וולפסון ובודנהיימר ליוו את הרצל בנסיעתו ארצה בעת ביקור הקיסר הגרמני בשנת 1898, אך לגבי הרוב המכריע של ציוני גרמניה היתה “טרה אינקוגניטה”, מעבר להרי החושך, לערפילי התקוות. בארץ־ישראל עצמה ישבו יוצאי גרמניה ספורים, בעיקר מורים ומורות שנשלחו ארצה מטעם מוסדות חינוך ממומנים מתרומות יהודי גרמניה, ארתור רופין כמנהל המשרד הארץ־ישראלי ויוסף טריידל כמודד קרקעות. ב־1908 עלה ארצה לודוויג מאייר ופתח חנות ספרים בירושלים, וכעבור שנה הגיע ראשון חברי אגודת הסטודנטים, ד"ר אליאס אוארבך, שעלה מיוזמתו, על אחריותו, על סמך מסקנתו המהממת: “אם נרצה לכבוש את ארץ־ישראל, נצטרך לבוא אליה,” ופתח מרפאה פרטית בחיפה.

באביב 1910 נערך הסיור הקבוצתי הראשון של ציוני גרמניה בארץ־ישראל, בהשתתפות פרנץ אופנהיימר, אבי ההתיישבות השיתופית, תיאודור זלוצ’יסטי, לודוויג פינר, ריכארד ליכטהיים וחברו ל“חשמונייה” וילהלם ברין. הם עברו את הארץ לאורכה ולרוחבה, בעגלות, ברכיבה, ברכבת, וחזרו מחוזקים באמונתם הציונית לאור הישגי המתיישבים הראשונים הנאחזים בקרקע. ברין לא שב אתם, אלא נכנע לתחנוני אנשי חדרה מוכי הקדחת, ונשאר כרופא במושבה. אותה שנה יצאה ארצה גם אלה פרלמן, בתו של סוחר אמיד ואדוק מקניגסברג, לכאורה על מנת לבקר את הורי אִמה, שבאו בהתאם למסורת המשפחה לסיים את חייהם בארץ הקודש והתיישבו בצפת, אך למעשה כדי להגשים את חלומה הציוני ולעבוד בארץ־ישראל. אלה, בשמה העברי הדסה, בת עשרים, דיווחה לחברותיה בקניגסברג על חוויותיה בארץ־ישראל, על אווירה הצלול, על שמי הכוכבים, אך גם על העוני והשממה המצפה לידיים שיפריחו אותה: מאבניה יבריא העם היהודי.

על סמך סיורו בארץ־ישראל הגיש זלוצ’יסטי לוועידת הצירים ה־13 של הסתדרות ציוני גרמניה, שהתכנסה במאי 1912 בעיר פוזן, הצעה מהפכנית: מחמת משמעותה המכרעת של עבודת ארץ־ישראל לשחרור אישיות היחיד וכאמצעי להשגת המטרה הלאומית, חייב כל ציוני גרמני לכלול עלייה בתכנית חייו וליצור לעצמו אינטרסים כלכליים בארץ־ישראל. הצעתו זכתה לתמיכה נלהבת של הצעירים הרדיקאליים ואושרה בזכות כושר הנאום של בלומנפלד, על אף התנגדותם הנמרצת של ציונים שקולים כבודנהיימר ופרידֵמן, שראו בה לאומנות מופרזת ומלל מזיק שאין בו ממש. אכן, גם תומכיה לא ציפו לתוצאות מעשיות מידיות, עיקר מטרת ההחלטה היתה להוציא את הציונים משאננותם, להמחיש להם שציונות היא בראש וראשונה שאלה אישית, לחדד את הוויכוח על מרכזיותה של ארץ־ישראל.

החלטה שנייה, שהתקבלה בעקבות הצעה שהעלו ציוני שלזיה העלית, שקבעה כי על כל ציוני להכיר את ארץ־ישראל היכרות אישית ולכן על הוועד המרכזי של התאחדות ציוני גרמניה לסייע לכך באמצעים מתאימים, לא עוררה פולמוס חריף כל כך והיתה בעלת משמעות מעשית יותר. בעקבותיה התארגנה קבוצה של ארבעים ושניים סטודנטים בהדרכתו של זלוצ’יסטי, שביקשה לסייר בארץ לפי מיטב מסורת המשוטטים, ברגל ובתרמיל על הגב. אכן, באביב 1913 הם צעדו בין הרים ובין סלעים בשמש החמה של ארץ־ישראל שש עד שמונה שעות ביום, כאילו היו ביערות גרמניה, ובלילה – אחרי קבלת פנים חגיגית באחת מנקודות היישוב היהודיות ונאומים בעברית שאיש מהם לא הבין – נפלו שדודים על משכבם. רק נחום גולדמן, סטודנט למשפטים מהיידלברג (שהובא לגרמניה בגיל שבע מליטא), הפר את כללי המשוטטים, שכר לעצמו חמור כדי להכיר את הארץ בצורה נוחה יותר, בכוחות עצמו, נשאר ארבעה חודשים – וכתב ספר. כולם נשבו בקסמי קדמוניות הארץ, שהזמן כאילו עמד בה מלכת מאז חורבן הבית, בהדר שממונה, שציפה לשיבת ציון.

גם את פליקס העסיקה שאלת העלייה לארץ־ישראל. נכון, הוא מודע לכך שכל יהודי המתיישב בארץ־ישראל הוא נכס לאומי שערכו לא יסולא²⁶ בפז, וגם אם בעת הכניסה לברית הסטודנטים לא ידע דבר על הגשמה אישית, כיום ברור לו – כפי שכתב לאני – שהגשמה ציונית אמיתית פירושה השתרשות בארץ־ישראל, אבל עדיין יש בו ספקות לגבי עלייתו הוא, בעיקר מטעמים מקצועיים. אם יעלה, אין ברצונו להיות עורך דין או פקיד, אלא בעל משק חקלאי קטן. בעצם דובר בעלייה בשניים, יחד עם אני, שחשבה להשתלב כצורפת מאומנת במפעלי בית הספר “בצלאל”, תכנית שנראתה בעיני פליקס דמיונית למדי. בכל אופן, הוא לא יכפה עליה עלייה, בעיקר כאשר גם בו הדחף לעלות עדיין אינו חזק דיו.

אולם בוועידת הצירים בפוזן התקבלה החלטה שהיתה לה השפעה מכרעת על חיי פליקס ועל חיי מאות צעירים אחרים. באחד הדיונים, שבשעת קיומו לא עורר תשומת לב מיוחדת, העלה הרפרנדר פליקס רוזנבליט הצעה מטעם הוועד המרכזי לראות בחישול גופני שיטתי של הנוער מכשיר חשוב למען חיזוק התודעה היהודית ובאגודות ההתעמלות והספורט חלק משמעותי של התנועה היהודית הלאומית, אמצעי לחנך את הנוער לשותפות חיה בתקומה היהודית. ולא עוד אלא שלמען הפצת הרעיון הציוני בקרב הנוער דרוש ארגון נוער מיוחד.

כאשר בוועידה דיווח יוסף מרקוס, בן עשרים ושש, יליד אזור הגבול עם פולניה, על פעולת קבוצת המשוטטים היהודיים שייסד בברסלאו בהשפעתו של ה“וַנוְדֵרְפוֹגל”²⁷ הגרמני, כאילו באה על פליקס הארה: זו הדרך לפתור את הבעיה שהעסיקה אותו שנים, כיצד לקרב צעירים לציונות עוד בטרם יגיעו לשערי האוניברסיטה. רעיון המשוטטים היהודיים ריחף באוויר: ברחבי גרמניה התארגנו עשרות אלפי צעירים גרמניים, חלקם שוטטו בטבע לצלילי גיטארות ומנדולינות, חלקם צעדו בסך לצלילי תופים וחלילים, וכולם, מתוך התקוממות נגד החינוך הסמכותי במשפחה ובבית הספר, גילו את ערך הנעורים, שואפים לנהל חיים עצמאיים, לפי קביעתם ובאחריותם, לעצב את חייהם מתוך אמת פנימית. משה קלוורי, אשר כמורה בכיר במקום שימש גם ראש ה“וונדרפוגל” בקרוסן, רשם את הכללים הבסיסיים לתנועת משוטטים ציונים, בסיועם של מרקוס ואחת המדריכות, ושלח אותם לפליקס לברלין, כדי שינסח אותם ניסוח סופי.

הגיבוש האחרון של רעיון יסוד “תנועת המשוטטים היהודיים בלאו־וייס” (תכלת־לבן) בברלין התממש במקום שאינו הולם במיוחד את אידיאל השיבה לטבע: סביב שולחן השתייה המסורתי במסבאת “די הוטה”, בניצוחם של ד“ר אדלברט זאקס וחברו הרופא ד”ר וייסנברג. את תנועת “בלאו־וייס” לא יסדו בני תשחורת מתוך מרד נעורים, אלא מבוגרים בני שלושים (פליקס בן העשרים וחמש היה הצעיר שבהם), מתוך צרכים רעיוניים.

הסטודנטים, שזכו לחסד שנות החופש, הניתוק מחובות הקיום, חייבים להיות אחראיים לפעולה בקרב הנוער, בעיקר העובד, טען פליקס שוב ושוב, – ולא לשם שמים. בתחרות עם האגודות הלא־ציוניות על נפש הצעירים, ידה של הברית על התחתונה. כדי לשנות זאת שינוי של ממש חייבים להתחיל בגיוס הצעירים כבר בכיתות העליונות של בית הספר התיכון, לפני כניסתם לאוניברסיטה. עוד לפני יסוד “בלאו־וייס” ביקש פליקס מחברי הברית לפעול בקרב הנוער, כל אחד בסביבתו־הוא, בעזרת ספרות מתאימה (החוק אסר על תלמידים להשתתף באספות בעלות תוכן פוליטי והאינדוקטרינציה הושגה באמצעות קריאה), ולייסד לשם כך קרן לרכישת ספרים שיימכרו לחברים במחירים מוזלים. הצעתו נדחתה, אך הוא לא נרתע: אם רוצים להרחיב את מעגל המצטרפים לאגודות, חייבים למצוא דרך לכבוש את התלמידים.

הדרך נמצאה בצורת השוטטות (“כל ההיסטוריה היהודית בעצם אינה אלא תנועת משוטטים יהודיים,” סבר נורדאו), ולצעירים היהודיים היה זה שחרור כפול, גם מכבלי הבית ובית הספר, גם מסילוף החיים כיהודים־לא־יהודים, לעתים תוך בדידות בכיתה.

הורים יהודיים, בורגנים וזעיר־בורגנים, שנתנו את הסכמתם להצטרפות בניהם לתנועת המשוטטים, עשו זאת בעיקר משום שלא ידעו מה לעשות בהם ביום ראשון, היום החופשי בשבוע. לרוב לקחו את ילדיהם, לבושים בגדי שבת, לטיול בגן ציבורי או בחורשה סמוכה לעיר, שהוביל תמיד למסעדת־הגן הקרובה. “באווירה של מבוגרים החושבים ופועלים בצורה חומרנית, בקרב אנשים מנוכרים לטבע, בתוך ספקנות, לעג עצמי והלצות יהודיות תפלות, גדל דור יהודי שתפיסת עולמו נהרסת עוד בבית ההורים. ‘בלאו־וייס’ נועד לתקן, ככל האפשר, את השפעות החינוך הפסול, להחזיר את הצעירים לטבע, להעניק להם תפיסת עולם חדשה, טבעית, רוויה שמחת חיים, פתוחה ליפה ולנעלה,” נאמר בהנחיות הראשונות לייסוד ארגון המשוטטים היהודי.

האידיאלים החינוכיים כללו, מלבד השיבה לטבע, משמעת, חוש אחריות, אהבת אמת, רעות, צניעות, תושייה, אומץ, הסתפקות במועט והתמדה (ממש ברוחה של פאני). אם כי הודגש שכל צורת תעמולה אסורה ושארגון המשוטטים לא נועד לעצב את תפיסת הצעירים, הרי ההנחה היתה כי דור שיחונך לחשיבה כנה יגיע ממילא לחיוב היהדות, שיהודי טבעי יהיה לציוני, במוקדם או במאוחר. התקנות לא השאירו ספק באשר למגמה האמיתית: חיוני שהמדריכים עצמם יהיו ציונים בשלים ומעוצבים. המשוטטים נתבקשו בשעת מפגש עם קבוצת “וונדרפוגל” לענות לברכת “הייל!” המסורתית ב“הידד!” עברי מהדהד.

קצת מביך לקרוא בכתבי המשוטטים של אותם הימים, משום שמדובר בהם כל כך הרבה על ה“פיהרר”, תפקידו של ה“פיהרר”, ציות בלא תנאי ל“פיהרר” – והכוונה אינה אלא למדריך, אם כי גם הוא כאדם עליון: האם אתם חושבים שאדם נולד פיהרר? לא ולא. על כך יש לעמול. האם אתם מתמצאים בשטח? יודעים לקרוא מפה? להקים אוהל? לחבוש פצע? על המדריך לדעת לא רק היסטוריה יהודית, אלא להיות בקיא גם בספרות המאבק הסוציאלי, להיטיב לשיר. עליו להיות שחיין ורץ, מתאבק ושחקן, מתעמל וסייף, אדיש לחום ולקור, לצמא ולרעב, לעייפות ולרגליים כואבות. (הסמכותיות הובילה בקו ישר מן הקיסר אל כל רבדי האוכלוסייה, וגם המורדים בה לא השתחררו ממנה.)

תחילה פנו החניכים למדריכים בגוף שלישי, לאדון ולגברת, ורק כעבור שנה הונהג ה“דו” השוויוני. פליקס רוזנבליט, כשאר המדריכים, ניהל ספר מסעות מדויק, שבו נרשמו יעד המסע, המסלול, תחנת היציאה, שעת נסיעת הרכבת, שעת השיבה, מספר הקילומטרים שצעדו, מחיר הטיול. ב- 11.5.1913 צעדו פליקס רוזנבליט ופלוגתו שלושים קילומטר במשך יומיים (ההוצאות: 1.10 מארק לאיש), ב־8.6.1913 צעדו שישה־עשר קילומטר במסע לילי. בשנותיו הראשונות עוצב “בלאו־וייס” בדמותו של ה“וונדרפוגל” (ששלוש שכבותיו מנו אז כ־70,000 חברים), אם כי גם מתנועת הצופים (שמנתה 40,000 – 50,000 חברים בגרמניה) הושאלו כמה מרכיבים, כמו משחקי מלחמה, איתות וקריאת מפה. היתה מידה לא מעטה של אירוניה בכך שהשוטטות בטבע נועדה, בין השאר, להעמיק בנוער הגרמני את השורשים באדמת המולדת, ואכן הטיולים ביערות, על פני הרים, לאורך נהרות, הלינה תחת שמי הכוכבים חיזקו גם במשוטטי “בלאו־וייס” את המודעות ליופיה של אמא גרמניה.

מבחינות רבות דגלה תנועת הנוער בערכים שהיו מנוגדים לאורח החיים של חברי אגודות הסטודנטים, בעיקר באשר לטיפוח הווי השתייה: משוטט אינו זקוק לאלכוהול, הוא משתכר מיופיו של הטבע. למדריכים הומלץ שלא להיעצר בפונדקים, אלא בשעת סערה או גשם זלעפות, ולבשל על מדורה, תחת כיפת השמים, תוך הקפדה על כשרות – בשל חשש מפני התנגדות לפעילות “בלאו־וייס” בקרב בתי הספר הכלליים הוצג הצורך במזון כשר כאחת הסיבות העיקריות להתארגנות יהודית נפרדת.

כל שבט מסינגוורק מצא את דרכו ל“בלאו־וייס” – משה קלוורי, שלגביו היתה תנועת המשוטטים תשובה למאוויו לשלמות בין האדם לטבע, היה לדמות מחנכת מרכזית; פליקס ומרטין היו מראשוני המדריכים, מאקס וליאו הצטרפו לשורותיו, אני היתה מדריכה באחת משתי פלוגות²⁸ הבנות הראשונות ואלזה היתה חניכתה המצטיינת. אני עזרה לה להשתחרר משלשלות הצניעות נוסח מסינגוורק, לימדה אותה אנגלית, הסבירה לה את עובדות החיים.

עצם התארגנות הבנות היה משום צעד מהפכני – אגודות הסטודנטים היהודיות, כאחיותיהן הגרמניות, טיפחו את אחוות הגברים, הבחורות היו רק קישוט נאה בנשפים ובאירועי חברה אחרים. התנגדות הורים להצטרפות בניהם ל“בלאו־וייס” נבעה בראש וראשונה מתוך הסתייגות מיהדות מופגנת, שסיכנה את תפיסת עולמם, אך באשר לבנות התווספו לכך מוסכמות החברה: אין זה יאה לבת מבית טוב לשוטט באחו הרחק מהשגחת ההורים. אכן מסעות הבנות נערכו בנפרד, לכל היותר נקבע יעד משותף להן ולבנים. המשוטט נתבקש להחליף את הצווארון הנוקשה ואת העניבה בחולצת צמר רכה שלה צווארון פתוח (המכונה “שילרקראגן”, לזכרו של המשורר הלאומי שהרבה להופיע בו), ללבוש מכנסיים קצרים, לכל היותר מכנסיים ארוכים וחותלות. הדרישות מן המשוטטת היו מהפכניות הרבה יותר: נעלי הליכה גבוהות במקום נעלי גבירות עדינות, חצאית צמר קצרה, יחסית, שאפשר לפותחה מן הצד, ומתחתה מכנסי התעמלות (לא מקובצות מדי), ולכיסוי הראש לכל היותר כובע לבד פשוט. בלי תכשיטים, בלי ארנקים, בלי צווארוני פרווה, בלי סרטי קישוט, בלי מטרייה ובלי שמשייה. מעל ומעבר לצווי אופנה היו הנחיות אדית הֶנְשֶל ב“בלאו־וייס־בלטר”, ביטאון התנועה בעריכת פליקס רוזנבליט, משום צעד קדימה לקראת מעמד שוויוני יותר של האשה. (גם התנועה הציונית לא השתחררה ממוסכמות הזמן: תפקיד האישה היה קודם כול לגדל דור ציוני חדש, צעירים שיהיו שלמים כיהודים ושלמים כבני אדם, לכל היותר יכולה היתה לעסוק בסעד.)

מימיו, לא קודם לכן, לא לאחר מכן, לא היה פליקס שלם כל כך עם מעשיו כמו בשנים הראשונות האלה של “בלאו־וייס”, לא רק משום שהביאו שחרור גם לו עצמו, אלא משום שאפשר היה לחוש בתוצאות מידיות, מה שנזרע החל מיד לפרוח, הניב פירות. ברוח ה“ונדרפוגל” חייב פליקס את הטבעיות (אף שטיפוחו המאומץ עשה אותה במקצת לא טבעית), אך הסתייג מהניתוק המוחלט מדור האבות ומן המסורת ושלל את פולחן הנעורים נוסח גוסטב וינֶקֶן, מייסד תנועת המשוטטים הגרמניים. לפי התפיסה היהודית אין הנעורים אלא תקופת הכנה והבשלה בדרך אל המטרה – ההתבגרות. לכן חגגו ב“בלאו־וייס” את החגים היהודיים, מתוך פירוש לאומי חדש: משה קלוורי הפליג בתיאור יופיה של סוכה, מרטין הזמין את החברים לבקר בסוכת הוריו, פליקס פיאר את גבורת המכבים בחגיגת חנוכה, שנערכה בליל חורף מקפיא על תל ליד פוֹטְסְדַם, שם הודלקו שמונה מדורות בחנוכייה והחניכים שרו “מעוז צור” בפנים קורנות באור הלהבות ומעוצמת החוויה.

להצלחת “בלאו־וייס” סייעה גם רוח האנטישמיות שגברה ב“וונדרפוגל” כתוצאה ישירה מטיפוח מיתוס הגרמַאניות השורשית. תחילה היתה האנטישמיות נחלת קבוצות מעטות. אולם בעת ייסוד “בלאו־וייס” כבר היה חלק גדול משכבת המדריכים נגוע בה. הלכי הרוח הסמויים באו לידי ביטוי פומבי בעקבות סירוב ה“וונדרפוגל” בעיר צוויקאו שבסקסוניה לקבל לשורותיו נערה יהודייה, על אף שעברה את כל המבחנים. בוויכוח שהתפתח מעל דפי ביטאון מדריכי ה“וונדרפוגל” צפו ועלו כל המשפטים הקדומים על יהודים כמפתי נערות בהירות שיער, כמנצלים שפלים. “אנחנו לא מזבלה לנעליים בלויות שנעלו אותן רגליים שטוחות מסריחות. ה’וונדרפוגל' אינו נושא לספסרות של יזמים יהודיים.” המסקנה – אפשר לצרף יהודים לשורות התנועה רק אם ישנו את דרכיהם הנלוזות, דבר שאינו אפשר בעצם.

ב“יודישה רונדשאו” התמודד פליקס רוזנבליט עם התופעה, שהיתה בעיניו רק הוכחה לצורך בתנועת משוטטים יהודיים נפרדת. אמנם “בלאו־וייס” לא נוסד משום שהיתה אנטישמיות ב“וונדרפוגל”, אלא כדי לעורר תחושת השתייכות יהודית וכדי למנוע מילדים יהודיים להתנוון בסביבה זרה, אך לציונים קל יותר להבין את המצב שהתהווה. הליבראלים יטענו שאין מדובר בביטאון רשמי של ה“וונדרפוגל” כולו, כתב פליקס. אבל עובדה זו מוכיחה דווקא את ההפך: כאן לא באו לידי ביטוי הצהרות מטויחות, אלא דעות אמיתיות.

משה קלוורי, כחבר ותיק, דרש מהנהגת ה“וונדרפוגל” להגיב כלפי חוברת המדריכים בתגובה שלא תישתמע לשתי פנים, אולם ביטאונה המרכזי הסתפק בהודעה שאין היא אחראית לחוברת ושאין מדובר בפרסום רשמי. המחאות המעטות בקרב הסניפים התייחסו בעיקר לצורה, לא לתוכן. ה“וונדרפוגל” אמנם החליט מצד אחד שאין להסכים להחלטה כוללת של אי קבלת חברים יהודיים מטעמים עקרוניים, אבל מצד שני קבע שאין להגביל סניפים בהחלטה שלא לקבל יהודים לשורותיהם מטעמים אישיים, בגלל תכונות אופייניות לגזעם.

ה“צנטרלפריין” קבע, למורת רוחו של רוזנבליט, שאל להם, לצעירים היהודים, לצאת מן ה“וונדרפוגל” – עליהם להילחם מבפנים. מי צריך להילחם, ביקש פליקס לדעת, תלמידים נגד מדריכים? האם על ילדים לספוג השפלות? האם לא מוטב שיתחנכו כיהודים גאים היודעים לשמור על כבודם?

מאז החלטת ועידת פוזן התגברה ההתנגדות לציונות בקרב ה“צנטרלפריין”. במשך זמן מה התנהל הפולמוס על דפי העיתונות היהודית, אך בשנת 1913 הוא פרץ החוצה, אל הציבור הרחב. הציונים רק מלבים את האנטישמיות, טענו היהודים הליבראלים. באותה מידה אפשר לטעון שהתנ"ך או התלמוד, כל מי שמודה שהיהודים שונים, גרץ או רוטשילד, מעוררים אנטישמיות, השיב רוזנבליט. האנטישמים אינם מושפעים מן הכתוב בעיתונים היהודיים. זו אשליה שדיון גלוי מלבה את השנאה ליהודים. הציונים רק אומרים בקול רם את שהגרמנים יודעים זמן רב: קיימת אומה יהודית. לא רק שונאים כמו לאגארד, וואגנר, טרייטשקה (“היהודים הם אסוננו”), אלא גם אוהדים מובהקים כמו ההיסטוריון מומסן מודעים לשוני.

בחוברת “עתיד היהודים” דיבר וורנר זומבארט, פרופסור לכלכלה מדינית, בגנות התרפסותם של היהודים: אמנם היהודים זכאים לשוויון מוחלט, אך הוא מקווה שיהיה להם טאקט די הצורך לא לעשות בו שימוש מלא. בכתב עת “קונסטווארט” טען מוריץ גולדשטיין במאמר “הפרנס הגרמני־יהודי”, שהיהודים הם האוצרים של נכסי הרוח של אומה, השוללת מהם את הזכות והכישורים לכך. הציונים ראו בהתבטאויות אלו חיזוק להשקפתם, הגרמנים בני דת משה ראו בהן ביטוי לאנטישמיות. חילוקי הדעות התחדדו כאשר ה“צנטרלפריין” קיבל במארס 1913 החלטה שתבעה מחבריו בהתאם לסעיף הראשון לא רק מילוי חובותיהם האזרחיים, אלא גם תודעה²⁹ גרמנית ויישום תודעה זו בחיי היום־יום שלהם וסיים בדרישה להתרחק מן הציוני הרדיקלי, השולל רגשות גרמניים־לאומיים, רואה את עצמו אורח בארץ זרה ומחייב רק רגשות לאומיים־יהודיים. הציונים דחו בשאט נפש את האשמה שהם חסרים אהבה למולדת (הגרמנית) והחליטו ששוב אי אפשר לשלב חברות בהתאחדות ציוני גרמניה עם חברות ב“צנטרלפריין”. המאבק המתמשך הגיע לשיאו בראשית 1914, כאשר התפרסמה בעיתונות הגרמנית מודעה גדולה בגנות הציונות, חתומה בידי חמש מאות בעלי שם יהודיים.

שאלת המזיגה בין יהדותם הלאומית לגרמניותם העיקה לאורך שנים על ציוני גרמניה, שרצו בשניהם גם יחד. משה קלוורי היה להם למשענת כאשר קבע: אין טעם להשיב לטוענים שאי אפשר לאחד את השניים בהצהרה שהציונים אזרחים גרמניים נאמנים. תשובה זו בעצם ממעיטה במשמעות המיזוג בין השניים. הם אזרחים בתרבות הגרמנית, שותפים לה ואינם מוכנים לוותר עליה. הכפילות, שמטיחים נגדם, היא להם יתרון: כגישה לשאלות גרמניות הם מושפעים מיהדותם, בהתמודדות עם שאלות יהודיות הם נעזרים בגרמניותם. “עד כמה השפיעה גרמניה על קיומנו, לכך יש הוכחה חיה: הציונית הפוליטית היא מתנת אירופה ליהדות.” וגרמניה, כמובן, היא לב־לבה של אירופה.

גם ברית הסטודנטים, מעוז פולחן הפונדקים, החלה לצעוד: האגודות בברלין ובברסלאו כללו את השוטטות במסגרת פעולתן הקבועה. מעל דפי “דר יודישה שטודנט” הבהיר פליקס רוזנבליט שמדובר בשינוי יסודי בחיי האגודות: האחים לברית אינם מטיילים כך סתם, הם משוטטים, מכינים ארוחות בחיק הטבע ואינם חונים בפונדקים – ואכן חברותא אמיתית צומחת באחו יפה יותר מאשר במסבאות ובבתי קפה. ולא עוד אלא שלמסעות אפשר להזמין גם את הגברות. תנו להן לנסוע אתכם במחלקה הרביעית! לשאת את ילקוט הגב, לבשל על אש פתוחה, ותוכלו בנקל לוותר על הריקודים־לשעת־התה המאובנים! לשוטטות כל המעלות בעיני פליקס – היא אמצעי משיכה לסטודנטים מתחילים, היא מגדילה את מאגר המדריכים ל“בלאו־וייס” – ולכן יש לחייב את כל אגודות הברית לכלול את השוטטות בתכנית פעולתן, החל מן הסמסטר הבא. ייתכן שתחילה תהיה התנגדות לכך שיום ראשון יהיה יום של מסע. אבל זה ילך, זה מוכרח ללכת!

בראשית ספטמבר 1913 נסעו כל ה’מי ומי' בעולם הציוני לווינה לקונגרס האחד־עשר, הקונגרס הרביעי שפליקס רוזנבליט השתתף בו. מעל דפי ה“דר יודישה שטודנט”, בשם נשיאות הברית, דרבן פליקס רוזנבליט את הטירונים – בחוברת לא סודית – (מטעמי תעמולה) – של “דר יודישה שטודנט”, לבקר בקונגרס: זו חוויה שעשויה להשפיע יותר מאלף שיעורים. רוזנבליט שמח למפגשים, נהנה מן החגיגה היהודית, היה גאה בפרלמנט היהודי העולמי. נכון, תמו הקונגרסים של הנואמים הגדולים (היה זה הקונגרס הראשון שנורדאו לא השתתף בו כמחאה על הגלישה לעבודה המעשית והחלשת הציונות המדינית ברוחו של הרצל), היו גם שעות של שיעמום והתפרצויות זעם, צעקות של שוק. אולם עדיין, בעיקר בראשיתו ובסיומו, אך גם במהלך הדיונים, היו רגעים של אושר בשל הזכות להשתתף בקונגרס, היתה תחושה של כוח עולה.

רופין מסר בקונגרס את הדו"ח הראשון על פעולת המשרד הארץ־ישראלי, שעשה רושם רב על שומעיו. הוא דחה את הדרישה לניהול ההתיישבות בדרך המסחרית, קבל על העדר אמצעים ויצא בזכות הפועלים העבריים בארץ־ישראל וחזונם. וייצמן ואוסישקין הניחו לפני הקונגרס הצעה להקים אוניברסיטה עברית בירושלים, שזכתה לאישורו. קונגרס חשוב – ואחרון לשמונה שנים.

אולי כאן המקום להתעכב לרגע, חושבים ומחשבים: כיצד נותר לציונים הפעילים מסוגו של פליקס מרווח נשימה, שלא לדבר על היכולת לעסוק בכל עיסוק אחר? פעם בשנה נערך מטעם אגודות הסטודנטים ה“קארטלטאג” שנמשך ארבעה־חמישה ימים, אחרי דיוני הכנה סבוכים של נושאי התפקידים באגודות המקומיות ובנשיאות. פעם בשנה נערכה ועידת הצירים של התאחדות ציוני גרמניה, שנמשכה יומיים־שלושה, וגם לה קדמו שבועות של אספות והתייעצויות ודיונים. פעם בשנתיים התקיים הקונגרס הציוני, שנמשך כשבועיים ודרש עבודת הכנה של חודשים. פעמיים בחודש התקיים מפגש של “ישישי מכבייה”, פעם בשבוע שולחן השתייה של זאקס. יום ראשון בשבוע הוקדש לפעילויות “בלאו־וייס”, ולכך יש להוסיף כתיבת מאמרים לביטאון הסטודנטים, (ומדי פעם עריכה, כממלא מקום), ול“יודישה רונדשאו”, עריכת ביטאון “בלאו־וייס” וכתיבת סקירות ספרים בעבורו, חברות בנשיאות הברית ובהנהגת “בלאו־וייס”, הרצאות, נאומים, תיזות, שיעורים. הציונות היתה אמונה שתבעה כוחות גוף ונפש לא פחות משמירת מצוות התורה.

*

מיד עם שובם של צירי ארץ־ישראל מווינה הביתה פרץ המאבק שנכנס להיסטוריה הציונית כ“מלחמת השפות”. במשך שנים התנהל בקרב ציוני גרמניה ויכוח נוקב וממושך באשר לשפה העברית, אם יש ביכולתה להיות אי פעם שפת היצירה של ציוני הגולה. היו שסברו שאסור ליהודים להצטמצם בשפה אחת, וגם פליקס גרס שיהודי גרמניה שייכים, לעת עתה, לשתי תרבויות, אך ייתכן שבבוא היום יהיה חוג היצירה של הספרות היהודית בשפה הגרמנית “רק זיכרון היסטורי מכאיב.”

שונים היו פני הדברים בארץ־ישראל, שבה עמד לקום בחיפה בית ספר טכני גבוה, ובית ספר תיכון ריאלי, כעתודה. הציונים תבעו ששפת ההוראה הראשית בשני המוסדות תהיה עברית. לפאול נתן ולג’יימס סימון – נציגי ה“הילפספריין”, הידוע בארץ כ“עזרה”,³⁰ ארגון שקיים מוסדות חינוך וסעד שונים בארץ – היה משקל מכריע במועצת המנהלים, והתביעה נדחתה, אם מתוך פטריוטיות גרמנית, אם מתוך נימוקי תכלית: גרמנית היא היא השפה המובילה בשטח הטכנולוגיה, והעברית חסרה מונחים טכניים הכרחיים. הארץ היתה כמרקחה, שביתות, אספות מחאה, מורים התפטרו, תלמידים עזבו. עשרים ושבעה אזרחים גרמניים שהתגוררו בארץ־ישראל חתמו על עצומה לשגרירות הגרמנית בקושטא למען ביטול החלטת מועצת המנהלים בדבר חובת ההוראה בגרמנית, שרק עלולה להזיק לאינטרסים הגרמניים בפלשתינה. לגבי ריכארד ליכטהיים, שישב בקושטא כנציג התנועה הציונית, היתה שאלת התאחדות ציוני גרמניה שהופנתה אליו, אם להמשיך במאבק ולשאת באחריות למערכת החינוך העברי בארץ־ישראל, שאלה בטלה מעיקרה, שכן אם תפעל אחרת, היא תהיה מחוסלת בעיני היישוב.

כאן ראה ארתור בירם, מוסמך לרבנות ולהוראת שפות קלאסיות ושפות המזרח, את שליחות חייו: הוא יהיה גואל בית הספר הריאלי על טהרת העברית. יחד עם חבריו מקרב אגודות הסטודנטים, שהתייצבו כולם מאחורי לוחמי העברית, הלך בירם אל שמריה לוין, חבר הוועד הפועל, כדי שישכנע את ההסתדרות הציונית ליטול את האחריות לבתי הספר העבריים בארץ־ישראל שיצאו מחסות “עזרה”. אכן לווין, שהיה בעיני הסטודנטים המזיגה המיוחלת של היהדות החדשה עם מורשת האבות, מיוזמי הקמת הטכניון, נרתם למשימה והצליח בה: בירם הגיע ארצה באביב 1914, כדי לנהל את בית הספר הריאלי העברי, ומצא עם בואו קבוצה קטנה של תלמידים בני שש עד ארבע־עשרה, מחולקת לחמש כיתות, מהן שתיים ספק תיכוניות. באותו זמן ממש בא ארצה גם משה קלוורי, שדוד ילין הזמינו להצטרף לחבר המורים העבריים וללמד בכיתות העליונות של בית הספר העממי ובית המדרש למורים בירושלים, גם הם מן המורדים ב“עזרה”.

אביב 1914 הבטיח רבות. התארגנות המשוטטים היהודיים זכתה לתהודה, ענתה על צרכים נפשיים עמוקים, על כיסופים לחירות. בתוך שנים מעטות יצמחו מתוכה היהודים האידיאליים, חזקים, טבעיים, אמיצים. “וונדרפריין 1907” של מרקוס בברסלאו ו“בלאו־וייס” ברלין שיתפו פעולה מלכתחילה, ובאחד במארס 1914 נוסד בברלין על ידי חמש קבוצות (ברסלאו, ברלין, וינה, מיהלהאוזן ומינכן) ארגון כללי ארצי בשם “בלאו־וייס, ברית לשוטטות הנוער היהודי בגרמניה”, שמנה תשע מאות חברים ונשיאות של חמישה חברים שבראשה עמד ד"ר אַדְלַבֶּרְט זאקס. ההנחיות לארגון הארצי קבעו איסור מוחלט על צריכת אלכוהול וניקוטין, דיברו על מסעות נפרדים לנערים ולנערות, על הפרדה בין תלמידי בתי הספר לבוגרים. ההנהגה בברלין החליטה שלא להעניק עוד את סיכת “בלאו־וייס” כמובן מאליו לכל מי שהשתתף בעשרה מסעות, אלא רק למי שהוכיח את עצמו גם מבחינת אישיותו. כן חוייב המועמד בתקיעת יד, ועל ההצהרה: “אתה מבטיח למלא את כל חובות השוטטות, לציית למדריך ולהיות חבר נאמן לכל המשוטטים והמשוטטות,” היה עליו להשיב: “זאת אני מבטיח.”

אחרי הכנות ארוכות, דיוני ועדות וחילוקי דעות ראה אור גם שירון התנועה, שהכיל תשעים שירים גרמניים, שירי נוודים, איכרים עשוקים ושכירי חרב, ורק חמישה שירים עבריים, ובהם “פה בארץ חמדת אבות”. פליקם רוזנבליט, עורך ביטאון התנועה, הבטיח לקוראיו שזו אינה אלא מהדורה ניסיונית ושבמרוצת הזמן בוודאי יתוקן החסר. העורך הזמין תיאורי מסעות, לא רישומים כרונולוגיים סתמיים מתחנת הרכבת והשיבה אליה, אלא תיאור חווייתי של השוטטות, של המראות, של האנשים שפגשו בדרך. ואנא – בלי ראשי תיבות וקיצורים! לקיץ 1914 תוכננו מסעות לחוף הים הבלטי, לשווארצוולד, ליערות בוהמיה.

התנועה זכתה גם למעון קיט משלה בדרוויץ שליד ברלין, ובו נערך כנס ייסוד הברית הארצית בנוכחות מאתיים וחמישים בני נוער וחמש מאות צופים. במזג אוויר נפלא, ומתוך התלהבות גדולה, נערכו תחרויות שירה ומשחקי מלחמה, שמהם יצאו גם המנצחים גם המנוצחים בשריטות. כאשר שבו המשתתפים, עייפים אך מרוצים, לתחנת הרכבת בברלין, הודיעו הוצאות מיוחדות של העיתונים על רצח יורש העצר האוסטרי.

סוף סוף נתאפשר גם המיזוג בין שני ארגוני הסטודנטים,³¹ האחד ציוני באופן גלוי, האחר באופן מוסווה, כתוצאה מן העבודה המשותפת ב“בלאו- וייס” והטיולים המשותפים לארץ־ישראל (באביב 1914 יצאה קבוצת סטודנטים שנייה למסע שוטטות), ואחרי שהברית קיבלה, כנהוג בקארטל, את סעיף חובת הדו־קרב כתשובה לעלבון אנטישמי. דיוני ההכנה נפתחו בהאשמות הדדיות בשאלה מי האשם במאבק ובתחרות ביניהם עד הלום. אגון רוזנברג האשים את הברית באחריות למאבק מאז ייסוד “חשמונייה”, רוזנבליט דחה את האשמה מכול וכול: הברית רק הגיבה על ניסיונות להזיק לה. נבחרה ועדת שופטים להסרת המכשולים וחילוקי הדעות לקראת האיחוד ולהכנת מצע משותף. ושוב חזר הוויכוח הנושן על תכנית ציונית מפורשת, כן או לא, שהוכרע בישיבה שנמשכה עד אור הבוקר ברוח הברית: תכנית ציונית ברוחה, אך בלי המלה “ציונות” המבהילה.

בתשע־עשר ביולי 1914 נתאחדו שני הגופים ויצרו את ברית האגודות היהודיות (קארטל יודישר פֵרְבִּינְדוּנְגֶן) או כפי שנקרא בפי כול, קַא־יֶה־פַאוּ. הארגון החדש ביקש לחנך את חבריו לפעול בעוז למען תקומת העם היהודי, מתוך מודעות לאחדותה הלאומית של הקהיליה היהודית,³² כדי שעתיד האומה לא יבייש את עברה. שלוש־עשרה האגודות שהתאחדו מנו יחד כאלף חברים, ולכולם משימה אחת: מלחמה באויב המשותף – בהתבוללות. על הכרזת האיחוד חתמו אחד־עשר אנשים, ובהם שלושה כוהנים (ברתולד, אריך והנריק) וארבעה אבירי הוורד: רוזנקרנץ, רוזנברג, רוזנבאום ורוזנבליט.

בשלושים ביולי התקיימה הישיבה הראשונה של נשיאות קא־יה־פאו, ובאווירה של חשדנות קלה, אחרי עשר שנות יריבות, דנו בה על חלוקת תיקים. לפתע נשמעה המולה ברחוב פרידריך. “הלאה סרביה!” קראו ההמונים. כולם נחפזו לחלונות, רק אריך כהן נשאר במקומו ואמר: “לסדר היום! אני מבקש להמשיך. העניין למטה אינו מענייננו!”

בקרב הדור הראשון של ציוני גרמניה גבר חוסר הנחת מן ההקצנה של התנועה הציונית, מן “המליצות הלאומניות” (כהגדרת בודנהיימר) של קורט בלומנפלד וחבריו. לקראת ועידת הצירים הארבע־עשרה, שעמדה להתכנס בארבעה־עשר ביוני בלייפציג, התאספה קבוצת ותיקים – ובהם אופנהיימר, ד"ר אדולף פרידמן, משפטן ופובליציסט, מראשוני תומכי הרצל וממלוויו בנסיעתו למצרים, והצייר הרמן שטרוק, שצייר את דיוקנו של הרצל, כולם בעלי זכות ראשונים – על מנת לגבש החלטה נגד השאיפות ההיפר־לאומניות המסלפות את תכנית באזל, שדיברה רק על חיזוק התודעה העצמית היהודית, החלטה שתבעה שיתוף פעולה עם יהדות גרמניה כולה מתוך יחס של כבוד לרגשות פטריוטיים. אכן במרכז הדיונים בלייפציג עמד לא רק המתח הגובר בין ציונים ללא־ציוניים, אלא גם ויכוח חריף בין שני הדורות.

ד“ר פרידֵמן יצא נגד הדרישה ליצירת תרבות יהודית־לאומית על אדמת גרמניה, שהיתה בעיניו אידיאל מופשט, מטרה בלתי אפשרית, והצביע על כך שגם אלה המטיפים לה הם בעלי תרבות גרמנית טהורה וידיעותיהם בעניינים יהודיים מזעריות. ד”ר פרנץ אופנהיימר הדגיש שמעולם לא הסתיר את העובדה שאין בכוונתו לעזוב אי פעם את גרמניה ושקיבל על כך הכשר מהרצל. הוא גרמני, והוא גאה בכך, גאה באבותיו שספגו את תרבות גרמניה, גרמניותו קדושה לו, גרמניה מולדתו, ארץ געגועיו, מאבקיו ומטרותיו. גם הוא שב וציין שהרדיקאלים עצמם אינם מגשימים את מה שהם תובעים.

קורט בלומנפלד, המטרה העיקרית שלעברה נשלחו החצים, השיב שדיבורים מעין אלה אפשר לשמוע גם מפי כל יהודי נייטראלי. ציונות פירושה שאיפה לציון, ואם פרידמן יכול לדבר כך לאחר עשרים שנות עבודה ציונית נאמנה, הרי שהדברים מעידים על פשיטת רגל רעיונית. טענו נגדו שהוא נאבק למען תרבות עברית. ואילו הוא עצמו אינו דובר עברית; תקוותו שיצליח לדבר עברית בוועידת הצירים הבאה, השיב למתקיפיו. הרי העיקר המגמה, השאיפה, התקווה שהילדים והנכדים ימשיכו בארץ־ישראל במה שהחלו אבותיהם. עמדתו של בלומנפלד זכתה לא רק לאהדת הנטקה כיושב ראש הוועידה, אלא לתמיכת הרוב: דווקא ההעמקה בתרבות הגרמנית מביאה לידי הכרה שהיהודים חסרי שורשים בגרמניה, וגם ההערצה הגדולה לתרבות הגרמנית אין ביכולתה לטשטש את ההכרה, שעולמה אינו עולמנו. בא אוגוסט 1914 וטרף את הקלפים.

הישיבה האחרונה של ועידת הצירים בלייפציג הוקדשה כולה לשאלות נוער, לא מעט נוכח הגידול המתמיד של ארגוני הנוער היהודיים הכלליים, שמנו כ־15,000 חבר על פני גרמניה כולה. כנגד הדעה המקובלת שעל הציונים לעבוד כמדריכים בקרב הארגונים הנייטראליים ולחזק את השפעתם מבפנים, טען בלומנפלד שהפעולה אינה אלא מחלישה את הזיקה הציונית של המדריכים עצמם. פליקס, בגדר מומחה לשאלות הנוער, סבר גם הוא ששיפור המצב מבחינת כמות ואיכות יושג רק אם העבודה בארגוני הנוער הכלליים תפנה בהדרגה את מקומה לעבודה לאומית־אינטנסיבית בארגוני נוער יהודיים עצמאיים, נשלטים על ידי הציונים. הוא תבע תמיכה כספית מסיבית של ההסתדרות הציונית לפעולה בקרב הנוער, החשובה אף מן התעמולה. צריך ללמוד מממשלת גרמניה המודעת לחשיבות טיפוח הנוער לצרכים לאומיים ומקציבה לכך עשרות אלפי מארקים, ואילו אצל הציונות חסרים אף חמישה־עשר מארקים בחודש לרכישת עיתוני נוער. הוחלט שהנהגת התאחדות ציוני גרמניה, בנוכחות נציגי התנועות, תקדיש ישיבה מיוחדת לנושא בזמן הקרוב – והקרוב התרחק מאוד.

מתוך אמונה (יהודית) עמוקה בכוחה של המלה עדיין נתפסה הפעילות הציונית כעניין של תעמולה, של הסברה. בהתאם לתפיסה זו הוחלט על הוצאת סדרת חוברות להפצת מדע, לליבון בעיות, חוברת בכל חודש, ועל פי התכנית היו חייבים להשתתף מומחים מכל העולם הציוני ככתיבתן. הוגו ברגמן מפראג היה אמור לכתוב על שפה ולאומיות, ליכטהיים מקושטא על הציונות המדינית, משה גליקסון מאודיסה על עברית ואידיש, הופיין מיפו על בנקים וציונות. הרפרנדר רוזנבליט שנתבקש, כמומחה לנושא, לכתוב חוברת על תנועות הנוער היהודיות, הבטיח לגשת לכתיבה עם גמר הבחינות, בתום קיץ 1914.

החל עידן הנישואים, כמובן אחרי תקופת אירוסים הולמת ולא לפני שהחתן המאושר ידע לפרנס משפחה. ראשון היה פליקס דנציגר, עתה דוקטור לרפואה, שנשא לאישה את מאלי רוזנבליט בחתונה מפוארת שלדעת שמואל עוד ידובר בה שלושים שנה. החתונה כללה סעודה חגיגית, נשף במלון, שירים ותסכיתים שנכתבו במיוחד למאורע, ריקודים בתלבושת ערב – ובראשיתה שער של חרבות נתונים בידי חברי החתן מקרב ברית הסטודנטים בתלבושת מלאה, שדרכו עבר הזוג הצעיר. לנשואי ארנולד הילדסהיימר, דוקטור לכימיה,³³ הוציאו אחיו ל“מכבייה” חוברת היתולית. גם קורט בלומנפלד הלך בדרך כל בשר ודם. נאמן להבטחתו שלא להתחתן עם אחת הנערות היהודיות הגרמניות השטחיות, בחר בג’ני, בתו של מיכאל הורביץ, סוחר אמיד ממינסק, אשר עבר אחרי ניסיון המהפכה של 1905 מרוסיה לקנינגסברג, בעיקר מפחד הגליית ג’ני ושתי אחיותיה לסיביר, אחרי מעצר דודם זלמן רובשוב, איש התנועה הסוציאליסטית. ג’ני, כרוב הסטודנטיות הרוסיות שפגש קורט, היתה צמאה להשכלה, בעלת תודעה פוליטית מגובשת וציונית נלהבת ממש כחברתה הדסה פרלמן, שעמה נפגש הזוג הצעיר באביב 1914 בעת ביקורם הראשון בארץ ישראל, ביקור שהיה לשניהם חוויה עמוקה. המציאות, דווקא בגלל שממת הארץ ודלות תושביה, היתה חזקה מכל דמיון: יוצאי גרמניה בארץ היו כאחוזי דיבוק בלהט ההגשמה.

באותה עת עדיין היה פליקס באחת מתחנות דרך הייסורים: בבית המשפט העליון של פרובינציית ברנדנבורג, שמקום מושבו בברלין, וכפי שכתב לאני המתוקה שלו, זכה בסנאט נוח (השופטים ישבו בהרכב של שלושה ולכל מתמחה היתה שלישייה משלו). עדיין היו לפניו לימודים לבחינות וכתיבת עבודת גמר לשם קבלת תואר אססור.

אכן, נפל דבר במערכת היחסים בינו לבין אני, לפי השינויים בנימת המכתבים, המעבר ל“דו” האינטימי, הפניה לאניכן האהובה הקטנה, זיכרון בילוי משותף של חודש ימים שהוכיח לשניהם יותר מאי פעם שהם שייכים זה לזה. כמה טיפשים היו כאשר חשבו שהם יכולים לאהוב זה את זה בדרך מיוחדת! נכון, דרך מיוחדת, אבל את האושר השמיימי להיות אהוב מרגישים רק כאשר צוחקים יחד ואחר כך מסירים את הצחוק בנשיקות. שם, באחו, היו כאחד, בטבע ובאהבה, “כפי שדרשת זאת את, הנבונה שלי!” כמנהג אותם הימים הובילה ההתייחדות בטבע להודעה על אירוסים באוגוסט 1913 (אחרי שהארוסה עצמה, כצורפת מדופלמת, הכינה את הטבעת), בעצם הודיעו על אירוסים כפולים: פליקס לאני לסר, אריך כהן לאחותה ליזה, נגנית כינור. פליקס היה מאושר שחבריו, קורט בלומנפלד, יוליוס רוזנפלד (שעמד לשאת לאישה את יוהנה לבית אטלינגר, מלאת גוף ונמרצת), הוקסמו לדבריהם מכלתו הקטנה.

ממכתבי פליקס עולה נימת הגבר הגדול המיטיב לדעת, בעיקר משום שהקטנה הכסילה שלו חיה מאז קיץ 1913 בפחד נורא מפני מלחמה אפשרית. “מה יש לפחד ממלחמה?” תמה פליקס ביולי 1913, “הרי אין לה זכר!” “מחשבותייך על מלחמה חסרות יסוד, הכול שליו כפי שלא היה מעולם!” הרגיע אותה כעבור שנה, ביוני 1914. “התחזיות הפוליטיות שלך ממש מעוררות גיחוך! איך יכול מותו של יורש העצר להשפיע עלינו?” ביקש לדעת בעשרים וחמישה ביולי, אחרי ההתנקשות בחיי פראנץ פרדיננד בסרייבו, “היי שקטה, אינני מתכונן לשלוף את חרבי. האי־שקט שלך בלתי מוצדק לחלוטין. אני אוהב אותך, את אוהבת אותי, זה מה שקובע.”

“אניכן הקטנה, הטיפשה,” מלאת הפחדים, צדקה: תחת שלטונו של הקיסר וילהלם השני זנחה גרמניה את מדיניות הקנצלר ביסמארק הזהירה, השקולה, שבעזרת הסכמי נייטראליות עם רוסיה ניסתה למנוע כינון ברית בינה לבין צרפת. משרד החוץ הגרמני, נאמן לתפיסת הקיסר, לא ראה כל סבירות לברית משולשת בין רוסיה, צרפת ואנגליה והיה בדעה שהזמן פועל לטובת הרייך הגרמני הגדול והחזק, המעצמה המובילה ביבשת אירופה, בעלת צי מלחמה גדל בהתמדה, המתחרה באנגליה על השליטה בימים. חששות ביסמארק התאמתו: ב־1892 חתמה רוסיה על ברית עם צרפת למקרה של התקפה מצד גרמניה, אוסטריה־הונגריה או איטליה, וב־1907 היא הורחבה לברית משולשת עם אנגליה. אחרי רצח יורש העצר הוצג אולטימאטום מצד המונארכיה ההאבסבורגית לסרביה, ובעקבותיו הכרזת מלחמה. למחרת ציווה הצאר על גיוס כוחות רוסיה. באחד באוגוסט הכריזה גרמניה מלחמה על רוסיה, וכעבור יומיים על צרפת. בארבעה באוגוסט הכריזה אנגליה מלחמה על גרמניה. באותו יום הצהיר הקיסר בנאום הכתר עם פרוץ המלחמה הגדולה, שמעתה אין הוא מכיר עוד במפלגות, בהבדלים של דת ומוצא, מעתה הוא מכיר רק בגרמנים.

 

7 רצינות החיים    🔗

פליקס, כקצין מילואים, גויס מיד. בשניים באוגוסט 1914 עמדו שמואל רוזנבליט, בנו יוסף, פליקס ואני לסר בשדרות קורפירסטנדם, שהמו אנשים משולהבים, שרים שירי מולדת, ממתינים לחדשות. אני הייתה מוכנה למסור את פרוסיה המזרחית לרוסיה ואת חבל אלזס־לוטרינגן לצרפת, ובזה לסיים את המלחמה, אך שמואל, אחוז להט פטריוטי, נעמד, נשא נאום חוצב להבות והכריז בקול: “יש לי חמישה בנים וחתן אחד ועל כולם לצאת לחזית ולהילחם למען הקיסר! כך – ועכשיו אני הולך למנחה.” קבוצה גדולה של מסוחררי מלחמה הלכה אחריו.

במסיבת פרֵידה שערך קא־יה־פאו בברלין לחבריו היוצאים למלחמה, שרו הנאספים, כמנהגם, משירי הסטודנטים, ובהם “שחר, שחר, אתה מאיר לי למותי הקרב” ו“היה לי חבר”. פליקס רוזנבליט קם ואמר: “לעתים קרובות כל כך שרנו שירים אלה ולא שמנו לב למשמעות המלים. עכשיו הגיעה שעת הרצינות. מי יודע מי מאתנו ישוב, את מי ישיג הגורל.” בגלויה ראשונה מהקסרקטין כתב פליקס שהעם עושה רושם נפלא, כולם מקללים את הרוסים. אחד החיילים התבדח שמוטב לקנות מהר רגל של עץ, עוד לפני שיאזלו מן השוק. לעת עתה נשלח פליקס לאודרברג, לאמן טירונים.

עם גיוסם של ד"ר דנציגר ופליקס עברו מאלי ואני לגור בבית רוזנבליט וישנו בחדר אחד. כאשר טלפן פליקס מאודרברג כי בקרוב יישלח לחזית, היתה תגובת אני: “עלינו להתחתן.” משפחות לסר ורוזנבליט נסעו לאודרברג ושם, בקסרקטין, השיא שמואל את פליקס בן העשרים ושבע לאני בת העשרים ושלוש כדת משה וישראל.³⁴ בצילום מן האירוע נראים כולם חמורי סבר, אם בגלל צל המלחמה, אם בגלל תחושת הרוזנבליטים שבנם נגרר לנשואים והנחת פֵאודורה לסר, אמה של אני, שבתה יכלה להשיג מישהו טוב יותר. בינתיים נשלח פליקס לפרנקפורט על נהר האודר לפקד על אימון טירונים לחיל רגלים, ואני הלכה בעקבותיו.

יוסף התגייס לחיל אוויר, ליאו, סטודנט לרפואה, עבר את האימון הבסיסי בגדוד של פליקס ואז כבר אי אפשר היה לעצור במאקס, ילד דאגות להוריו – שופע חיים, צמא לבילויים, מתחמק מלימודים. לאחר שלמד פעמיים בכיתה אחת, שלחו אותו הוריו, בלב כבד, לבית ספר חקלאי, תחתית סולם עדיפויותיהם. אם לא יתגייס בהקדם, סבר מאקס, יחמיץ את כל המלחמה, שתסתיים בתוך חודשים מעטים. אחרי תחנונים נכנעו פאני ושמואל וחתמו על הסכמתם לגיוסו של מאקס בן השבע־עשרה שנה לפני גיל החובה. היו מתנדבים צעירים ממנו: בגאווה גדולה פרסם “איזראליטישס פאמיליינבלאט” בדצמבר 1914 את תצלום החייל היהודי הצעיר מכולם – אויגֵן שַייֶר מקניגסברג, שהתנדב לצבא בגיל ארבע עשרה ואחד־עשר חודשים.

שעה ששבט הרוזנבליטים ליווה בן אחרי בן לתחנת הרכבת, חזרו אותם המראות: נשים גרמניות צוהלות, מנפנפות בבת־צחוק לשלום – בתוך ארבעה חודשים הכול ייגמר והבחורים ישובו לביתם. הכול, גם פליקס, האמינו אמונה שלמה שגרמניה תנצח במלחמה, הרי בידיה הצבא המשוכלל והיעיל בעולם. ימים ספורים אחרי פרוץ המלחמה נפגשה ההנהגה הציונית בראשותו של הנטקה, וקבעה: העבודה הציונית חייבת להימשך כאילו לא אירע דבר. עד חג המולד הכול יסתיים.

בהתלהבותם הפטריוטית ושנאתם העזה לרוסיה לא היו הציונים שונים מכל שאר היהודים. יחד עם ארגון יהודי הרייך הכללי חתמה התאחדות ציוני גרמניה על קול קורא: “בשעה זו עלינו להוכיח מחדש שאנו, היהודים, גאים במוצאנו, שייכים למיטב בני המולדת. אצילות תולדותינו במשך אלפי שנים מחייבת.” היינריך לווה, במאמר יוקד ב“יודישה רונדשאו”, דיבר על הברברים במזרח, שניצחונם היה שם לאל כל תקוות היהודים והציונים. האינטרס של היהודים בימי שלום ועל אחת כמה וכמה במלחמת עולם פרועה שכזאת להתייצב לצד גרמניה שבה קִדמה, חירות ותרבות, ומולה ריאקציה חשוכה, רודנות נוקשה ואכזריות רוויית דם. “אמוננו בקיסר, המוביל אותנו בדרך הנכונה!”

הנותרים בעורף קנאו ביוצאים לחזית. הרי לא ייתכן להיות צעיר, בריא, חזק ולשבת בבית ולהניח לאחרים להילחם. כמובן מאליו התייצבו בקונסוליה הגרמנית כל חייבי הגיוס הגרמניים בארץ־ישראל, ובהם אליאס אוארבך, ויהודים כנוצרים, בני כת הטמפלרים מן המושבות הגרמניות בארץ, שבו בדרך־לא־דרך לגרמניה. בלב דואב שבו גם משה קלוורי, אחרי חודשים מעטים של היותו מורה עברי, וגם הדסה פרלמן, אחרי שהצליחה במאמצים רבים להקים בצפת בית ספר למלאכה לבנות, בעיקר למלאכת התחרה (בתי ספר דומים הוקמו בירושלים, ביפו ובטבריה ביוזמת שרה טהון).

הנימה בקרב בוגרי “בלאו־וייס” לא היתה שונה, רוח הפטריוטיות שרתה על כולם. חברי אגודות הסטודנטים היהודיות, כאלפי יהודים אחרים, התנדבו מתוך אהבה עמוקה לגרמניה, בלי לחכות לצווי קריאה. פליקס יעץ לחברים להתנדב לתותחנים, החשופים פחות לאש, ולא לחכות לגיוס לחיל רגלים. נוסף על הדרגה הצבאית פלדוובל ופס כסף אחד על הכתפיים נשא עתה גם את התואר אססור, שהוענק לו שלושה שבועות אחרי פרוץ המלחמה מתוך הנחה “שישרת נאמנה את הוד מלכותו, מלך פרוסיה”, שהיה גם קיסר גרמניה, בלי שסיים את הבחינה הממשלתית לתואר זה – שיאפשר לו להתקבל, בבוא השלום, ללשכת עורכי הדין.

עוד בימים הראשונים למלחמה הגיש בודנהיימר למשרד החוץ הגרמני תזכיר ובו הציע להיעזר באוכלוסייה היהודית שבמזרח אירופה לחיזוק האינטרסים הגרמניים לאחר הכיבוש הצבאי: היהודים, קרובים לגרמנים בשפתם ובתרבותם, יכולים לנהל חיים אוטונומיים מבחינה חברתית ותרבותית, ולשמש מחסום מפני הרוסים והפַנְסְלַבִיזם. אכן, בעיני יהודי פולין היו הגרמנים, בניגוד לרוסים, עם של שלטון נאור. בעקבות התזכיר ופגישות בודנהיימר עם נציג משרד החוץ הוקם “ועד למען שחרור יהודי רוסיה”, ובין חבריו ראשי הציונות הגרמנית – פראנץ אופנהיימר, הנטקה, פרידמן, קלה, בלומנפלד, ובראש הוועד בודנהיימר – בהסכמה אילמת של ההסתדרות הציונית העולמית, שהניחה כי הוועד ייצג את יהודי המזרח בפני השלטונות הגרמניים ויפעל למען אינטרסים יהודיים וציוניים. בהרהור שני הגיע הנטקה למסקנה שהוועד עלול לסכן את נייטראליות התנועה הציונית העולמית ואת יהודי רוסיה, השם הפרובוקטיבי שונה ל“ועדת המזרח”, צורפו אליו גם לא־ציונים ומקצת חברי ההנהגה הציונית פרשו ממנו.

התפכחות החיילים באה, בדרך כלל, אחרי הקרבות הראשונים, זעקות הכאב, גניחות הפצועים, מראה המתים המוטלים בשדה וחלקי הגוף המרוסקים הפזורים בשטח. על נהר מארן הגיעה לקצה אשליית המלחמה המהירה. חג המולד חלף, אך קץ המלחמה לא נראה באופק. בינואר 1915, בזולטניק שבחבל פוזן הגיעה שעת הפרידה מאני, שנדדה בעקבות פליקס ממחנה למחנה. מכתב הפרידה ממשפחתו, שבו סיכם פליקס את תולדות אהבתם, מפריך את גרסת המשפחה על נישואים בכפייה: “אני כותב מתוך הכרה שחיי המאושרים, מלאי האידיאלים, הגיעו באהבתי לאני ובאהבת אני ונאמנותה אלי לפסגתם היפה, המושלמת. אושרי שרבים אוהבים אותי ויבכו את מותי, אם אפול – דבר שאינו מתקבל על דעתי, על אף הכול. אני מאושר שיהיה המשך לחיי בילדי.” אני הרתה, כמצוות כלות המלחמה, ופליקס ביקש ממנה לפרידה: “חיי למען ילדך, עשי ממנו לוחם נאמן למען עמו האומלל [היהודי], חיי למען עצמך, אמונתך, חברייך, האידיאלים שלנו. זוהי המזכרת היפה מפליקס שלך שיאהב אותך עד יום מותו.”

כאשר נשלח הרגימנט³⁵ המאתים שישים של חיל הרגלים לחזית המערב, כבר דעכה שם ההתלהבות. אחרי מסע הכיבושים הראשון התנהלה עתה מלחמה איטית בחפירות ובעמדות, מאבק עיקש על כברות אדמה זעירות. ברכבת לחזית המערב החל פליקס לרשום בפנקס קטן יומן מלחמה מתומצת, לעתים רק משפט או שניים ליום, ראשי פרקים: שיעמום ההמתנה החוזרת, הקור בקרונות, השינה על הקש, נחירות החיילים, ואחר כך הבתים ההרוסים הראשונים על אדמת בלגיה ומשם לסביבת סן־קֶנטן³⁶ שעל נהר הסוֹם, שנכבשה עוד באוגוסט בידי הצבא הגרמני. בלילות, תוך חילופי משמרות, שמר עם פלוגתו בעמדות קדמיות, ביום קרא, גם ספרות ציונית ששלח אליו אריך כהן, עתה גיסו, בעלה של אליזבט לסר. לאחר שהות של שבועיים בצרפת נפל מילר, המת הראשון מן הפלוגה. “למעשה די קשה, מול המוות, לחשוב על משימות יהודיות,” כתב פליקס לאריך, שקיבל דחייה מגיוס מטעמי בריאות. קשה היה לחשוב על העתיד, על עלייה מידית עם תום המלחמה, שאריך הִרבה להרהר בה במכתביו, אם כי “אין זאת מלחמתנו שאנו נלחמים כאן. כיצד אפשר להיות פטריוט אוסטרי כאשר חושבים על פרשת הילזנר³⁷ וכו'…” הנקודות ביטאו – אולי – את גילויי האנטישמיות שהיו מנת חלקם של החיילים היהודיים בשתי החזיתות, בניגוד לתקוות על אחוות לוחמים שתמחק את כל ההבדלים.

מדי פעם עלו במכתביו שמות המתים: “פולקר נפל! חבל על אדם נפלא.” “דודסון הקטן נפל, ייאוש! הנוער הציוני הגאה שלנו ייראה אחרי המלחמה כשדה שנקצר.” לודוויג דודסון היה ידידו של ליאו רוזנבליט, וזמן קצר לפני מותו כתב מכתב ובו התלונן מרה על שלא הועלה בדרגה ולא זכה בעיטור צלב הברזל, אף שהיה ארבעה חודשים בכל הקרבות ונפצע פציעה קשה. “ליהודים מרשים רק להיהרג,” קבעה אני.

כמנהג שבט הרוזנבליטים קראו כל בני המשפחה והידידים את כל המכתבים והגלויות של פליקס, ממוספרים אחד אחד. אני ביקשה לצרף מדי פעם פתק רק לה, בנפרד. מתוך מלאי המזון הגדול שאגרה נשלחה כמעט יום יום חבילת שי לפליקס, ובה נקניק, יי“ש, שימורים, קקאו, לפעמים גם על שם ריקא, משרתו האישי (כפי שהיה לכל קצין). לפי בקשתו צורף גם “פאוסט” לגיתה. קריאת המכתב או הגלויה, כמעט יום־יום, כתיבת התשובה המידית (פליקס היה מחזיר לאני מדי פעם צרורות של מכתביה, כדי שיישמרו למזכרת) והכנת החבילה העניקו תוכן לחיים, כל אלה והטיול היומי בחברת אסתר מרכס, בת קניגסברג, חברתה מ”בלאו־וייס", השקיטו מעט את הדאגות. ביום שטוף שמש חורפית בפברואר 1915 היה נדמה לאני, שהמלחמה לא תימשך עוד זמן רב: דגלי האומה התבדרו ברוח לציון נפילת 25,000 רוסים בקרב.

בימים הטובים, כאשר מלחמות התנהלו בין חיילים בחזית ובעורף נמשכו החיים בלא לחשוש מהפצצות מן האוויר, היה תפקיד האישה, אם לא התנדבה כאחות רחמניה (כהדסה פרלמן) לשבת בבית, לטפל בילדים ולחכות לשובו של גיבורה. המחשבה על משק בית וילדים לא משכו את אני במיוחד: “בעצם גם אתה קצת חצוי בהשקפותיך,” כתבה לפליקס. “מצד אחד אתה בעד עצמאות רוחנית, מקצוע וכשרון אצל נערות, אבל למעשה אתה בעד אותה הפרימיטיביות. אי אפשר לחבר בין השניים.” הדילמה הזאת ביחס לנשים לא פסחה גם על המשוטטים. כאשר נשבעו חניכי “בלאו־וייס” באותו חורף לאור מדורת חנוכה להיות לגברים, ללוחמים ללא חת, בצלם המכבים, התקוממה אלזה רוזנבליט, בת השש־עשרה: ומה אתנו, הבנות? אם אתם רוצים להיות כמכבים, מנין תבואנה לכם מכביות? האם לא היו גיבורות בימי החשמונאים? האם לא שמעתם על חנה ושבעת בניה? גם אנחנו, הבנות, רוצות להיות נשים חזקות ואמיצות, ראויות למכבים.

“בלאו־וייס” המשיך לפעול, על אף המחסור במדריכים, דיווח מרטין שהצטרף להנהגת התנועה, יחד עם מרטין זומר ואדית הנשל, במקום המגויסים (הוא עצמו קיבל פטור בגלל בוהן פגום וצורף להגנה האזרחית). הנערים המשיכו לשחק במשחקי מלחמה, עתה כהכנה למציאות החיים, ו“בלאו־וייס” ברלין נענה לפניית משרד המלחמה לכל בתי הספר וארגוני הנוער והצטרף אף הוא, כיחידה, להכשרה טרום־צבאית של בני חמש־עשרה ומעלה: הגיע הרגע שהנוער היהודי בעל התודעה העצמית יוכיח כמה חסרות שחר היו ההשמצות שהוטחו ביהודים בימי שלום. בגיליונות המלחמה של ביטאון התנועה, שנשלח ללוחמים בחזית, החלו להתפרסם שמות החברים שהועלו בדרגה או שזכו באות הצטיינות על גבורה. הופיעו מודעות האבל הראשונות, עדיין היו מלים והיה מקום להספיד אותם אחד אחד: פריץ זליג, שיצא כמתנדב, שיר על שפתיו, עיניו השחורות בורקות, בעל גוף יפה, מלא חדוות חיים טהורה, שגאוות כולם היתה עליו, נפל מות גיבורים. כך גם ב“דר יודישה שטודנט”: ד"ר אריך רוזנקרנץ, הפרזִידֶה – יושב הראש הראשון של קא־יה־פאו, נמחץ, כרופא צבאי, בין גלגלי עגלה בחזית. מות דוד וולפסון, נשיא ההסתדרות הציונית, בספטמבר 1914 נבלע בקטל הכללי.

חברי “בר־כוכבא” המשיכו להתעמל, “יודישה רונדשאו” המשיך להופיע, עתה בשבועון בעריכת ליאו הרמן, בטי פרנקשטיין המשיכה לנהל בנאמנות את משרדי ההתאחדות הציונית. חברי קה־יה־פאו שטרם גויסו נפגשו בפונדקים, שלחו חבילות שי לחזית, כיסו חובות חבריהם שנפלו בקרב. חינוך ה“שועלים” נמשך, זלמן רובשוב הרצה לפניהם על היסטוריה יהודית. הוועד הפועל הציוני התכנס בדצמבר 1914 בקופנהאגן, בדנמארק הנייטראלית, והחליט לא להשאיר את ההנהגה העולמית בברלין, אלא לפזר אותה: סוקולוב וצ’לנוב, כנתינים רוסיים, יעברו ללונדון, שמריה לווין, ששהה עם פרוץ המלחמה בארצות הברית, יישאר שם, הנטקה ימשיך בברלין. המשרד הראשי של הקק“ל יועבר להאג שבהולנד, גם היא נייטראלית. כעבור חודשיים פתח הוועד הפועל הציוני משרד בקופנהאגן, תחילה בניהולו של ליאו מוצקין, ולצדו מרטין רוזנבליט כמזכיר. לקראת סוף 1915, לאחר שיצא מוצקין לארצות הברית כדי להזעיק את עזרת יהודי אמריקה למען יהדות פולין ורוסיה, שנפגעה קשות במלחמה, בעיקר במקומות שהחזית עברה בהם פעמים מספר בהתקדמות ונסיגה חוזרים ונשנים, ניהל את המשרד בקופנהאגן ויקטור יעקובסון, שנשאר לגור בברלין ובא רק לביקורים, והניהול המעשי נותר בידי מרטין רוזנבליט וד”ר שמעון ברנשטיין. מרטין, ששוחרר משירות צבאי אחרי ששכנע את השלטונות הגרמניים שיוכל להועיל לגרמניה כנציג במדינה נייטראלית, היה נוסע הלוך ושוב בין קופנהאגן וברלין ומספק לשבט הרוזנבליטים משלוחי מזון, בעיקר של חמאה וגבינה, שאזלו בגרמניה מן השוק.

שלושה רבעים מיהדות העולם נמצאו עתה בארצות העימות, ומטרתו העיקרית של המשרד בקופנהאגן היה לשמור על מגע עם שני הצדדים, בראש וראשונה לשם העברת כספים שנאספו בארצות הברית למען יהודי פולין ורוסיה והיישוב בארץ־ישראל. ויקטור יעקובסון נשלח עוד בשנת 1908 לקושטא, לכאורה כמנהל “בנק אנגלו־לבאנט”, למעשה כדי לייצג את האינטרסים הציוניים אצל ממשלת תורכיה, ונעזר לתקופת מה בריכארד ליכטהיים. מתוך דאגה לגורל 80,000 בני היישוב הארץ־ישראלי, שמחציתם נתיני רוסיה, יריבתה של תורכיה, נשלח ליכטהיים שוב לקושטא, ובזכות התערבות נציגיה הדיפלומאטיים של גרמניה, הצליח לתרום את חלקו להצלת היישוב מפני גורל דומה לגורל הארמנים.

ההסתדרות הציונית עמדה בכבוד בסופת המלחמה והיתה מן הארגונים הבינלאומיים המעטים שהוסיפו לפעול כל אותה עת, לקיים קשר קבוע (באמצעות ידיעונים שיצאו מקופנהאגן) עם שני צדי העולם המפולג ולשמור על נייטראליות ברוחו של הרצל. לכן גם התנגדה לוולדימיר זאב ז’בוטינסקי, עיתונאי מחונן ונואם מלהיב המונים יליד רוסיה, מתומכי הציונות הסינטטית של וייצמן, שפעל למען הקמת לגיון יהודי לצדה של בריטניה.

*

ואצל פליקס, החיים במלחמת הביצורים היו לשגרה: ארוחת ערב עם המפקד, שיחה על העלאה בדרגה, אש תותחים כבדה; מצונן, במיטה, קריאת “ביסמארק־הקנצלר”; לינה אצל זוג זקנים ושלושת נכדיהם; שישה ימי ביצורים, אש תותחים כבדה; יום מנוחה, צלי עגל, תפוחי אדמה צלויים. אחד ממכתבי פליקס נכלל באוסף “מכתבי מלחמה של יהודים גרמניים ואוסטריים”, שההוצאה היהודית “Der Jüdische Verlag” מיהרה להוציא לאור. הפלוגה צועדת בליל ירח, במצב רוח מרומם – צמד חמורים שהוחרמו עוזר לשאת את הציוד, ובשעות הקטנות של הלילה מגיעה הפלוגה לכפר בסביבת סן־קֶנטן. בקיטון ללא חלון, ובתוכו רק מיטה עם מצעים נקיים, הוציא פליקס את המצה ואת היין, הדליק נר, קרא בהגדה וחגג ליל סדר לבדו. למחרת קיבלו כל הקצינים והחיילים היהודיים רשות לנסוע העירה, לסן־קנטן, שם נערך סדר שני, בנוכחות כשמונים איש, רב צבאי, שתי אחיות רחמניות וחזן. בבוקר הלכו כולם לבית הכנסת המקומי (יהודי המקום לא מיהרו ליצור מגע עם חיל הכיבוש), ופליקס נקרא לעלות לתורה, דבר שבוודאי ישמח את לבו של אבא. בלילה ימשיכו בדרך, ומה יהיה הלאה, איש אינו יודע.

השהות על אדמת צרפת לא התארכה: באפריל 1915 הועבר הגדוד, שוב דרך כל גרמניה, לשטח אוסטריה, אל חזית גליציה. המפגש עם יהודי המזרח, בכפרים בעיירות, מרביתם חסידים, היה מהמם. תחושת הקִרבה היתה מהולה במשפטים קדומים: הרעש, המהומה, התנועה הבלתי פוסקת בבית הכנסת הקטן בעיירה וייליצ’קה, כל אחד מתפלל בקצב שלו, הנערות היהודיות, רובן נאות מראה, מנועות מלימודים (אישה צריכה לדעת לבשל אוכל כשר ודי בכך), קוראות רומאנים, מתגנדרות, לוטשות עיניים אל החיילים. “יש גם בית זונות שעל סף דלתו לא חסרה מזוזה.”

לפעמים, בהיכנסו לחנות, למסבאה של יהודים, היה הקצין רוזנבליט מציג את עצמו מיד כיהודי, ומתקבל באנחת רווחה של “אז אפשר לדבר אתך”; במקומות אחרים שמר על סודו, כדי שיוכל לעמוד על טבע בני שיחו. הוא מצא גם יהודים עובדי כפיים, אופה, סנדלר, אך מעמד בעלי המלאכה היה נחות – חלומה של כל נערה היה להינשא לחנווני. אין מחירים קבועים, כבר הילדים בקיאים באמנות המקח והממכר, הנשים עובדות קשה במשק ביתן, בגינה, הבחורים אינם ששים לשרת בצבא. הוא מצא גם בתי יהודים מבודדים בהרים, חוכר אחוזה יהודי, ועל פי רוב כבשו את לבו דמויות שהלמו את האידיאלים הגרמניים־ציוניים: בתו של בעל מכולת בהירת השיער, חייל יהודי, הבעת פניו קורנת, עליז, דובר עברית, ציוני. יהודי המקום סירבו להאמין שגם בגרמניה עדיין מצויים יהודים שומרי מצוות, הם ידעו פרק על אימת הכיבוש הרוסי, פינוי בכוח מאזורי החזית.

נכון, קיומם עלוב ועיקרו כמיהה לכסף; הם רגילים לשחד, כי אין דרך קיום אחרת. נכון, הם מרמים, כי חשים את עצמם נרדפים; היהודים אינם אלא קרבנות תנאי החיים, אך אם אלה יוטבו, ישתנו אף הם. צריך לדעת לדבר אתם, הם חביבים כבני אדם, הדבקות במצוות אינה העמדת פנים, אלא נובעת מתוך אמונה עמוקה באתה־בחרתנו. פליקס היה מודע לכך שיחס ציוני גרמניה ליהודי המזרח היה מושפע מאנטישמיות, עתה ברור לו שלא די בשנאת התבוללות, הציונות חייבת להיות מושתתת גם על אהבה לעם היהודי. אולי המפגש עם יהודי המזרח יעורר בציוני גרמניה תחושת שותפות, ואם לא – לפחות יעורר את מידת הרחמים. גם ליאו רוזנבליט הגיע למסקנה זו, כמו רבים אחרים: שאלת יהודי המזרח היא אבן בוחן לכל ציוני. מי שראה אותם בסבלם, מי ששר אתם והתפלל אתם, לא ישכח אותם לעולם, כל עוד זיק יהדות בלבו.

צעדה בהרים בגשם, לינה בכפיפה אחת עם פשפשים, רעש התותחים הראשון, טבילת האש ביום הולדתו העשרים ושמונה של פליקס, ולמחרת, בשניים במאי 1915 – היציאה לקרב.

במערב גליציה, בקו החזית שנמתח לאורך מאות קילומטרים מן הדונץ ועד לקרפטים, לא השתנה המצב באופן משמעותי מאז דצמבר 1914. בקרב גורליץ־טרנוב ביקש הצבא הגרמני, בסיועם של האוסטרים, להבקיע את החזית הרוסית, לתקוף את העמדות הרוסיות המבוצרות היטב. כאשר ניתנה הפקודה לצאת לקרב, הרצינו אפילו הברלינאים שבקרב החיילים, הידועים בחוש ההומור שלהם. כמפקד פלוגה העמיד סגן משנה רוזנבליט את אנשיו חבר ליד חבר ונאם נאום קטן, פונה לרגש הכבוד.

למחרת בבוקר התחילה האדמה לרעוד, ירי תותחים, התפוצצויות רימונים, פצצות תבערה, תמרות עשן, מכתשים נפערים, אש תופת – ומצד הרוסים דממה. המתקפה – חציית פסי רכבת ועלייה במעלה יער תלול – תוכננה גלים גלים, רק בגל הרביעי החלו תותחי הרוסים להשיב באש. בשעת מעבר בשטח חשוף שמע פליקס מכל צד צעקות: “הר פלדוובל, אני פצוע!” ממתין להפוגה רגעית בירי הרגיש רוזנבליט לפתע מכה נוראה ברגל שמאל, מסר את הפיקוד לסגנו, ובמשך ארבע שעות שכב בתוך האש בלי לזוז, פניו לחוצים לאדמה (נזכר שזה יום הולדתו של הרצל), עד שפונה. במקום החבישה, מוקף חיילים מרוסקי איברים, הוברר לו עד כמה בן מזל היה: כמעט כל קציני הגדוד נפלו בקרב. הוא עצמו נפצע בעקב מקליע שנתקע במגף הכבד (והיה שמור עמו למזכרת כל חייו). העיתונות הגרמנית בישרה על ניצחון בקרפטים: 160 שבויים רוסיים, 485 מתותחי האויב נפלו לידי הצבא הגרמני.

אני, בחודש האחרון להריונה, נסעה שתים־עשרה שעות ברכבת, כדי לבקר את פליקס בבית החולים הצבאי בקאטוביץ, בטרם הועבר לברלין. שעה ששכב בבית חולים “צייטהיין” בברלין הובלה גם אני לבית חולים יהודי, אחוזה צירי לידה. בחמישה ביוני כתב פליקס: “אני יוצא מכלי מרוב אושר, גאווה ושמחה! אני חושב כל הזמן: יש לי בן! (כמה טוב שזה בן!)” כמה היה רוצה להיות אתה ביום הגדול, ליד אישתו האהובה, הגאה, הנבונה, ולצדה בעריסה הילד התם והטהור, להביט בו מלא פליאה! למחרת, גבס לרגלו, ראה פליקס את האנס קארל לראשונה ונשאר לשכב בבית החולים היהודי, שקומתו הראשונה היתה לבית חולים צבאי. על חלקו בקרב הועלה לדרגת סגן וזכה לצלב הברזל מדרגה שנייה. (מי זכר, מי שם לב שמדובר בסמל נוצרי!)

את ימי ההחלמה ניצל לקריאת ספרים שסיפקו לו חבריו (ובהם ספרו של גוסטף וִינֶקֶן, אבי ה“וונדרפוגל” שבעיני פליקס לא העמיד דגם רצוי לתנועת נוער ציונית), אף השתתף בישיבת הנהגת “בלאו־וייס”, שבה נכחו עשר מדריכות, שמונה מדריכים, וקשה לדעת אם הדיונים על סידורים הולמים במעון הקיץ, על רישום משוטטים מצטיינים, על דרכי ענישה, היו חשובים בעיניו באותה עת. אולי בכל זאת היו חשובים, כי בחגיגה לציון שנה להקמת ה“בלאו־וייס” הארצי נשא נאום. בבקעה קטנה בקרבת מעון הקיץ, מוקפים יערות, שמעו שלוש מאות הנוכחים את פליקס נושא בשבחה של השוטטות, מספר על החברים שנפלו ועל אלה המסכנים את חייהם בחזית למען מטרה נעלה, ברוח שבה חונכו. אחר כך העניק סיכה לכל הנערים והנערות שהוכיחו את עצמם בעשרה מסעות, לפחות, וכל אחד מהם התחייב בתקיעת יד לשאת אותה בכבוד. שירי התקומה העברית נישאו בתוך היער. “אווירה יהודית בוטחת בעתיד היתה שרויה על הכול,” דיווח מרטין בביטאון התנועה.

אדלברט זאקס, שהגיע לחופשה, יעץ לפליקס לבקש העברה לגדוד אחר. אני איימה שתמות אם שוב יצא לחזית בחיל רגלים. “אני בכלל לא מבינה איך החזקתי מעמד עד כה. עד עכשיו הייתי אמיצה, אבל כעת אני מתחילה להתעצבן. כל אירופה יכולה לקפוץ לי על הגב.” למרות אזהרותיה שיצטרך לקחת אותה עמו לחזית – היא לא תישאר עם התינוק לבדה, הוחזר פליקס לשירות בחיל הרגלים, תחילה בקוֹטְבּוּס שבגרמניה (אני והאנס באו אליו) ואחר כך שוב לחזית המזרח. מסוף ספטמבר 1915 היה למפקד הפלוגה השישית בגדוד השני של הרגימנט ה- 271 של חיל הרגלים, גדוד של אנשי מילואים, שמנה 3,326 חיילים ושלושים ואחד קצינים. היה זה כבר עם תום קרבות ההבקעה הקשים, אחרי כיבוש פינסק וברסט־ליטובסק בידי הצבא הגרמני, ושוב התנהלה מלחמת עמדות. בביצות הפריפאט באזור נוול, מדרום־מערב לפינסק, הפרידו קילומטרים של צמחייה סבוכה בין עמדה לעמדה, שנשאו שמות ערים גרמניות, מדי יום היה סגן רוזנבליט רוכב ביניהן, מ“אכן” ל“ברלין”, מ“ברסלאו” ל “קלן”.

בעשרים ושישה בנובמבר 1915 הגיעו לביקורת מפקד החטיבה, קצין המפקדה הראשית ורופא ראשי. המִפְקד שנערך לכבודם התקבל בשביעות רצון כללית, הארוחה החגיגית היתה דשנה, השתייה בשפע. משום שקפאו המים במאייד מכוניתם, לא המשיכו האורחים בדרכם, אלא החליטו ללון במפקדת הגדוד, בבית אחוזה שהוחרם לצורכי הצבא. תושבי הסביבה, שהכירו את שטח הביצות הקשה, שיתפו פעולה עם אחיהם בצבא הרוסי, גילו להם את סיסמאות העמדות, כפי שלמדו אותן תוך שכיבה במארב בצמחייה העבותה, ואף דיווחו על ביקור הקצונה הגבוהה. בלילה התקרב קומנדו רוסי שמנה כחמש מאות איש, ובהם דוברי גרמנית שקראו לחיילים השומרים על גשר הגישה: “כאן גרמנים! לא לירות!” אחר כך הרגו את השומרים, חתכו את חוטי הטלפון, פוצצו בית אחרי בית בכפר, לפני שהחיילים הגרמניים שהתאכסנו בהם הספיקו לאחוז בנשק. כאשר התעוררו שוכני האחוזה מתרדמתם הכבדה, היה מאוחר מדי: חלק מן הקצינים נרצחו במקום, חלק – ובהם שני גנרלים – נלקחו בשבי (אחד מהם התאבד ימים ספורים אחרי שנשבה). רק מפקד הפלוגה השישית, סגן רוזנבליט, הצליח לאסוף קומץ חיילים ומיהר לאחוזה, רדף אחרי אנשי הקומנדו הנסוגים, אך איבד את עקבותיהם בשטח הביצות. שמונים הנופלים מקרב הגרמנים נקברו בנוול. לרוסים היו אבדות מעטות.

בברלין הופיעו ידיעות מקוטעות על קצינים בכירים שנפלו בשבי מדרום לפינסק. ביומנו רשם סגן רוזנבליט: ליל אימים, התנפלות אחרי מִפקד מזהיר. הקצינים המעטים שנותרו בחיים, ורוזנבליט בתוכם, הועמדו לפני בית דין צבאי, אך שוחררו אחרי שנקבע שבתנאים הנתונים אי אפשר היה למנוע את מתקפת הפתע. במכתב למשה קלוורי דיבר פליקס על מלחמת האינדיאנים שמנהלים הרוסים, תוך שימוש בתחבולות ובעורמה שלא ייאמנו. בכל אופן היה רצוי שיירשם תיאור אובייקטיבי של האירוע, המביך בחלקו, שבו הוא משחק תפקיד משמעותי – למקרה שייפול בקרב. השמועה אמרה שסגן רוזנבליט היה אותו לילה הקצין היחיד שלא היה בגילופין.

בשקידלובקה כותב פליקס על השלג הראשון, על כנים, רכיבה יומית בין עמדות, יבבות זאבים, משחק קלפים עד השעות הקטנות של הלילה, תקרית מקומית, דיון במטה, בניית עמדות ירי, ביקור ליאופולד, נסיך פרוסיה, ואימונים. ברישום על גבי דפיו האחרונים של הפנקס, באפריל 1916, כותב פליקס: האביב מתחיל, החסידות חזרו. במרחק שנות אור שוכרת אני אחרי לידת האנס דירה יקרה של ארבעה חדרים, מרהטת אותה בריהוט עתיק, קונה מערכת כלי חרסינה בדגם־בצל מתוצרת מייסן, הכול בהתאם לטעמה המובחר. לילד יש מטפלת שגרה בבית, נוסף על שירותי עוזרת יומית. אני הביאה עמה לנישואים נדוניה גדולה, טבין ותקילין, פליקס היה שולח חלק משכרו, אך הכול נבלע. מצרכי המזון – שומן, איטריות, אורז, נקניק – נעלמו מן החנויות, והמחירים בשוק השחור האמירו. מה עושות המשפחות העניות? תמהה אני. בשדרות אונטר דן לינדן נערכת הפגנת נשות המגויסים הקוראות: “אנחנו רוצות את הגברים בחזרה! אנחנו רעבות ללחם!” זרם החבילות לחזית נמשך, פליקס מבקש מגפי עור, מצלמה, חבילות שי לשלושת משרתיו (אחד אישי, אחד טבח, אחד סייס).

בערבי שבת אוכלת אני אצל משפחת רוזנבליט, בלא התלהבות יתרה. כאשר שואלת אלזה, כבדרך אגב: “כמובן, תנהלי מטבח כשר?” נחשף התהום בין שני העולמות. אין דבר חשוך יותר מן האורתודוקסיה וחוסר הסובלנות שלה, קובעת אני. פליקס מנסה לשכנע אותה בחיוניות הכשרות למען היחסים, אני מתקוממת: כדי לשמור על חייו היתה מוכנה לנהל בית כשר למהדרין, בדומה לביתם של הבארטים,³⁸ אבל ככה סתם, מתוך העמדת פנים כובלת יום יום. שעה שעה, הדבר מנוגד לכל ישותה. כבר כך קשה לה לחיות למען האידיאלים הציוניים שלו, אם כי הסכימה ללכת אתו, בבוא היום, לארץ־ישראל, וזו הכרעה גורלית יותר ממטבח חלבי ובשרי. פליקס הרבה לכתוב, לעתים מכתבים שהשתרעו על פני עשרות עמודים. לא שהיתה רוצה אותו שונה, אבל מכתבים רציניים אינם לרוחה. “אני לא אוהבת את רצינות החיים, גם אם הכרתי אותה באופן בלתי צפוי מקרוב.”

הנחמה הגדולה בהאנס, התינוק היפה, המתוק, החמוד, הנבון מכל שאר הילדים. מה היתה לעומתו אווה של מאלי דנציגר? אני היתה בעלת לשון חריפה, ביקורתית מאוד, בעיקר כלפי נשות חבריו של פליקס, זו מכוערת וזו שמנה וזו גועלית. למה היא לא יכולה להימצא בחברת הגברים שהיא מעריכה אותם במקום בחברת נשותיהם? הלוואי שהיתה לה אצל הנשים אותה ההצלחה כמו אצל הגברים! לא כולם היו בחזית, משה קלוורי נמצא לא כשיר בגלל קוצר ראייה חריף, אריך כהן השיג דחייה חוזרת מטעמי בריאות, קורט עבד במשרד המזון בדנציג, לזאקס נקטעה אצבע והוא נתמנה מנהל בית חולים אורטופדי בבולגריה. חברי פליקס במעבר מחזית לחזית, בהחלמה אחרי פציעה התעכבו בברלין, אני אירחה אותם, יצאה שוב עם תרמיל על הגב, בלי כובע, “פרועה כבעבר,” למסעות “בלאו־וייס”.

בעיצומה של המלחמה, ביוני 1916, התקיים ה“בונדסטאג”, הכנס הארצי הראשון של “בלאו־וייס” מאז היווסדו. לוועידת לוקוויץ הגיעו שלוש מאות משתתפים, בילו לילה בשירים ובעליצות מסביב למדורה, באווירה רומאנטית, בהתעלות נפש. איש לא חשב על שינה. משה קלוורי, הדמות המחנכת המרכזית, בן ארבעים ועדיין “יוגנדבווגט”, נפעם ברוח הנעורים, הקדיש את דבריו לבעיות הסינתזה בין שוטטות, יהדות וציונות. שני יסודות לשוטטות היהודית: גישה אחת רואה את העיקר בהתחדשות היחיד, והגישה האחרת – ואליה נוטה שכבת המדריכים – רואה בשוטטות קודם כול אמצעי להעמקת התודעה היהודית. הריהן קשורות זו לזו, כתוכן לצורה. בלוקוויץ, תוך הינתקות הדרגתית מדפוסי ה“וונדרפוגל” והשתחררות מאפוטרופסות “דור הזקנים”, החל “בלאו־וייס” לצמוח כתנועה עצמאית.

תיאוריה של אני את הוועידה הלהיבו את פליקס: יש בה כשרון של סופרת. אני החלה לקחת שיעורים בעברית אצל חברתה מ“בלאו־וייס”, אסתר מרכס, כהדסה פרלמן והאחיות הורביץ, מן הציוניות העקביות מקניגסברג. אסתר למדה עברית עוד בבית אביה ושהתה למעלה משנה בארץ־ישראל אצל אחותה רבקה, שנישאה לד"ר וילהלם זאב ברין. לדעת פאני רוזנבליט היתה אסתר, בתו של מנהל בנק אמיד ושומר מצוות, שידוך מתאים למרטין. אני רתחה מזעם: שוב באים לידי ביטוי דפוסי הגיטו הישן! אפילו היא, הטובה שבחברותיה, לא היתה מעזה להתערב בענייניה הפרטיים של אסתר![³⁹] (ואולי השפיעה כאן גם תחושת הבעלות על מרטין: אף שבחרה בפליקס, לא היתה מוכנה לשחרר את מרטין מצער האבדה.) אך יותר מכל זעמה אני על המציאות: “המלחמה יוצאת לי מן האף! החזק אצבעות שהמלחמה הגועלית המזוהמת תיגמר סוף סוף, אחרת אני יוצאת לביצורים עשרים וחמישה קילומטר דרומית לפינסק!”

להט המלחמה דעך, אך מעטים העזו לומר זאת בגלוי כמו גרהארד גרשום שלום, תלמיד כיתת הגימנסיה האחרונה, ב“משקפי תכלת־לבן”, של “יונג יודה” ארגון נוער אליטיסטי קטן, שדיבר בזכות קו מפריד מוחלט בין אירופה ליהודיה: אין לנו די אנשים להשליך אותם בהתנדבות למולך. בבית רוזנבליט ציפו לשובו של מאקס, שעבר קורס קצינים בחזית המזרח, לחופשת חג הפסח. פליקס דנציגר היה כחופשה, כי מאלי עמדה שוב ללדת, והוא שבישר להורים את הבשורה המרה: מאקס נפל ב־19.3.1916, בפורים. פאני עמדה כמאובנת, שמואל נשך את שפתיו הרועדות. אסור שייטמן בניכר לעולמים – פאני לחמה בכל מוסדות הצבא עד שהשיגה רשות להעביר את גופת בנה לבית העלמין החרדי בווייסנזה. ללוויה באו כולם, מרטין מדנמרק, פליקס מהחזית, יוסף ששוחרר משירות בחיל האוויר כדי לסייע בניהול מפעל הברגים המשפחתי שעבד בקצב מלא למען התעשיה הצבאית. בעיני רבים היו הרוזנבליטים בני מזל: הם איבדו רק בן אחד.

מי שציפה לכך שההתנדבות היהודית, הגבורה בקרב, אותות ההצטיינות, אומץ הטייסים היהודיים, המוות המשותף למען המולדת, אחוות הלוחמים לנשק ימחקו כל שריד של אנטישמיות, לא קרא את אותות הזמן נכונה: המלחמה חיזקה את רחשי הלאומנות. ההתפכחות באה לידי ביטוי גם מעל דפי “דר יודישה שטודנט”. שני חברי קא־יה־פאו בחזית רוסיה, וולטר פרויס וברתולד כהן, פרסמו בו בראשית 1916 תחת הכותרת “לארץ־ישראל!” קריאה לעלייה מידית עם תום המלחמה, כי עתה חברי האגודות ממילא תלושים מסביבתם ומחושלים מבחינה גופנית. אם בתום המלחמה שוב יכו שורשים בגרמניה, לא יהיו מסוגלים להינתק ממנה, בדיוק כפי שקרה לדור הקודם. הגיע הזמן לשים קץ לסילוף שבפשרה בין הציונות לחיים בגרמניה, להתחיל פרק חיים חדש כאיכרים בארץ־ישראל. לצד המחייבים נשמעו גם קולות הסתייגות: דווקא המלחמה הוכיחה לבוגרי האוניברסיטאות שלא נועדו להיות כפשוטי העם. האם על נשותיהם להיות איכרות? ומה בדבר בעיות הגולה? ושאלת יהודי המזרח?

גוסטב קרויאנקר ראה בקריאה לעלייה כעובדי אדמה ביטוי לרצון הצעירים להפוך לפרימיטיביים (הרי מלחמת הביצורים חיזקה את הנטייה לראות כאידיאל את איש הפלדה, צנום, מחושל, מסתפק במועט, אנטי־אינטלקטואל). פליקס התקומם: האם קרויאנקר והאחרים אינם מבינים שמדובר בהלך נפש מיוחד שצמח במלחמה, בנכונות להקרבה? גם את הציונות יש לראות כמלחמת קיום של העם היהודי. אני לא התלהבה: אותה לא מושך מאומה לארץ־ישראל, אבל אם פליקס ירצה שיעלו, היא לא תהיה למכשול, גם אם יקשה עליה מאוד! מאושרת בוודאי לא תהיה שם.

בא מִפקד היהודים כעלבון צורב, כדקירה בפצעי השכול, ושם קץ לאשליית אחוות אחים לנשק, למי שעדיין דבק בה (פליקס עצמו הרגיש בחזית צרפת בעיקר בדידות, לא אנטישמיות, אולם בחזית המזרח היתה שנאת יהודים מוחשית, וגם כאן, ובייחוד בחג המולד, עם עץ האשוח ושירי הגעגועים, היתה תחושת ניכור). על סמך פניית אחד מחברי הרייכסטאג והלכי הרוח בצבא ציווה שר המלחמה וילד פון הוהנבורן על מפקד יהודים שייערך באחד בנובמבר 1916 על מנת לקבוע כמה מבני הדת היהודית משרתים בחזית, כמה בממשל הצבאי, כמה באפסנאות וכמה קיבלו פטור כחיוניים למשק. הציונים היו שותפים לזעם הכללי בקרב היהודים, אך ראו במפקד גם הוכחה לצדקת תפיסתם. על אף הודעת משרד המלחמה כעבור חודש, שאין לו כל כוונת הפליה, אשר נועדה לתקן את הרושם הקשה שהותיר המפקד, הרגישו חיילים יהודיים רבים כנושאי אות־קין.

תוצאות המפקד הוכיחו כי טענות האנטישמים על ריבוי המשתמטים בקרב היהודים, הגורפים הון כספסרים בעורף, אינם אלא טענות שווא (אך שנאת היהודים לא היתה תלויה בעובדות ובהיגיון): במשך המלחמה שירתו כ־100,000 מיהודי גרמניה בצבא, 17% ממספרם הכללי, שיעור זהה כמעט לאוכלוסייה הכללית – על אף שיעור הזקנים הגבוה יותר בקרב היהודים. בקרב החיילים היהודיים 12% היו מתנדבים, 77% שירתו בחזית, 35% זכו לאותות הצטיינות על גבורה, 12%, כ־12,000 איש, נפלו או הוכרזו כנעדרים. אֵם גרמנייה בת הדת היהודית, פראו פרידנרייך מהַאנובר, פרסמה ב“איזראליטישס פאמיליינבלאט” שיר מוקדש לבנה המתנדב: עולמך נהרס, “אחיך הגרמניים” פצעו אותך עמוק יותר מעופרת האויב.

קשרי שלטונות גרמניה ל“ועדת המזרח” התרופפו בהדרגה, ויחס הממשל הצבאי הגרמני לאוכלוסייה היהודית בשטחים הכבושים במזרח הורע במרוצת שנות המלחמה. המגמה היתה לא להכעיס את הפולנים בגלל גישה אוהדת מדי ליהודים. בשנת 1916 כבר עסקה “ועדת המזרח” בעיקר בפעולות סעד, תמכה בהוצאת ירחון בשפה הגרמנית, ובקרב הציונים פרצה מחלוקת בגלל הנסיגה מן התביעות לאוטונומיה יהודית בשטח החינוך, כפי שהסכים לה פראנץ אופנהיימר. דווקא אז, בפברואר 1917, טלפן אופנהיימר לבית משפחת רוזנבליט וביקש לדעת את כתובתו של פליקס. פאני רמזה שפליקס היה מקבל ברצון שינוי כתובת, אופנהיימר רמז שמדובר בהעברה. אני התרוצצה, ביררה: לעבודה מטעם “ועדת המזרח” היו דרושים כמה יהודים, ואופנהיימר, כמובן, העדיף ציונים על לא־ציונים. היא השביעה את פליקס: רק שלא יסרב – מטעמים אידיאולוגיים, בגלל ניגודי השקפות ציוניות, לקבל משרה נוחה בווארשה או במקום בטוח אחר. לא יצא מכך דבר, לפי דברי אופנהיימר, כפי שכתבה אני לפליקס, “בגלל הציונות הקיצונית שלך.”

לא מתוך התנגדות עקרונית להסתלקות מן החזית נכשל עניין ההעברה ל“ועדת המזרח”. ממכתבי פליקס עולה נימת געגועים לאני (“מכתבייך שמחתי הגדולה, העליונה – שוב ושוב אני מאושר באהבתך”) ולבנו. (“אני אוהב את הקטן כל כך, המחשבה שאף הוא עלול לצאת ביום מן הימים למלחמה מפחידה אותי.”) לפעמים נהנה פליקס מן הרכיבה על אולגה, סוסתו הנאמנה, אבל יותר ויותר גוברת עייפות המלחמה. “אם עלי לעבור כאן עוד עונת שלגים נוספת, אשתגע,” כתב בסתיו 1916, אחרי שנפצע שנית, גם הפעם בצורה קלה, אך התפעלותו מכוח העמידה של הגרמנים לא פגה: “מאז שהינדנבורג ליד ההגה, מורגשת רוח חדשה, מכל פקודה מדברים מרץ וראייה לטווח ארוך.” גם בחופשת בית לא נמצאה הישועה, אחריה היה קשה עוד יותר לחזור לחורף הרוסי.

המהפכה ברוסיה בפברואר 1917 שינתה את מצב רוחו: כל מהפכה תובעת מלחמה פנימית. רוסיה לא תוכל לנהל מלחמה כפולה. האופטימיות היהודית שוב עלתה על גדותיה: חמישה מיליון יהודי רוסיה יוצאים מעבדות לחירות.

המעורבות הישירה בטרגדיה של היהודים, הנלחמים איש ברעהו משני צדי החזית, ממדי ההרס, המוות שלא היה עוד עטוף גלימת גבורה, אלא קרעי קטל, השאלה המטרידה אם היתה כלל משמעות לקרבן היהודים (“איזו משמעות יכולה להיות כאשר כדור של איזה מוז’יק רוסי מטומטם הורג כשרון כזה כשל ארתור שוייצר?”) – היה ברור שלאחר המלחמה יצטרכו אגודות הסטודנטים להשתנות מן היסוד. העליצות הכבדה ספוגת הבירה, טקסיות הסייף, עוררו כעת חלחלה בלוחמים היהודים.

טענות החיילים בחזית על התעלמות מהם מצד הנותרים בעורף, מרד הדור הצעיר, רובם חסידי בלומנפלד, הדוחקים לעלייה מידית עם תום המלחמה, עצם מועקת המלחמה הנמשכת בלי סוף, הביאו לידי ויכוח חריף בקרב חברי קא־יה־פאו בדבר אחוות האחים בין חברי הברית. מאפלולית מכתבים פרטיים יצא הנושא לדיון כללי, בעקבות דעתו של פריץ לוונשטיין: במקום שמתחילה הציונות מסתיימת אחוות אחים לברית, הווה אומר, מי שמעמיד את עצמו במעשיו או בדבריו מחוץ למסגרת ההשקפה הציונית, מאבד את זכותו להסתמך על אחוות אחים. יש נושאים של ייהרג ובל יעבור, כפי שהיו לחברי הברית נישואי התערובת לפני המלחמה.

גיאורג הרליץ, שהיה ממחוללי האיחוד של קא־יה־פאו, קבל על העדר יחס של כבוד והגינות ל“אדונים הזקנים”, כאשר עיקר טענותיו מכוונות לאריך כהן, לבלומנפלד ולחבורת חסידיו, שבעיניהם כל מוצא פיו של בלומנפלד משול לתורה מסיני. פליקס, על אף הסתייגותו מחריפות לשונו של בלומנפלד (“חבל שאמנותו בקשרי אנוש אינה באה לידי ביטוי גם כלפי חבריו”), ראה אף הוא בקא־יה־פאו קודם כול שותפות רעיונית, ורק אחר כך באה הידידות – ומכאן תחושת השמחה בעת פגישה מקרית בחזית גם עם חבר לא מוכר. יותר מתכונות אישיות קובעת נאמנות להשקפות. לא ייתכן שבקבוצת אנשים כה גדולה כמו הקארטל יהיה הקשר ההדדי בנוי על רגש אי־רציונאלי כמו אהבה. הוא הבין לתרעומת הצעירים: מדוע כשתיאר ג’יימס בילסקי, ששירת בחיל האוויר, את תחושת הניצחון בקרב אווירי, הוגדר התיאור כ“לא־יהודי”? מה כאן לא יהודי? הטיסה? יירוט האויב? שמחת הניצחון? בהנאה מרכיבה או מטיסה ניתן אולי ביטוי ליהדות חדשה, אבל לא להעדר יהדות.

מדי פעם הופיעו ב“דר יודישה שטודנט” כתבות מן החזית, ששם אפשר לפגוש אחים לברית מתוך מגמה לבלות בצוותא, לפחות בחגים היהודיים. בפסח 1917 נפגשו בברנוביץ שישה־עשר חברי קא־יה־פאו. לודוויג רוזנברג לא נרתע מנסיעה של שלושים שעות כדי להגיע, גם פליקס רוזנבליט נסע שתיים־עשרה שעות, אך כקצין נסע לפחות במחלקה שנייה של הרכבת. ליל סדר מעניק לנשמה דבר מה ששום ועידה ושום קונגרס ציוני אינם יכולים להעניק: תחושה שבתוך עולם זר תתקבל כאח משום שאתה בן לאם יהודייה. גם אם האורחים לא הבינו תמיד את שפתם האידית, הבינו לשפת לבם של המארחים בעיר. למחרת היה המפגש מוקדש לשיחות על קא־יה־פאו, “ומי שהיה שומע אותם לא היה מאמין שהם נמצאים אלף קילומטר מן המרכז.” ביום השני לחג נפגשו למשניות בבית הכנסת. היו שם גם חברי מועדון הרצל מברלין, חברי “בלאו־וייס” ומתעמלי “בר־כוכבא” מפראג ומווינה. יוליוס רוזנפלד דיבר על כוחה של התנועה הציונית שהמשיכה לפעול גם במלחמה, פליקס ניצח על שירה רב־קולית של “הניחו להרהורים ולדאגות” ועל שירת “התקווה” בסוף. הוא ניסה לדובב את הילדים והגברים המקומיים שנאספו מתוך סקרנות סביבם, ורק כאשר אחד החברים פנה אליהם בעברית קולחת, הוסרו כל המחיצות. אחרי המלחמה, סבר אברהם שטיינר, שתיאר את המפגש, יפנה הווי הפונדקים את מקומו ללימוד עברית, כי דרכה מגיעים אל היהדות הטבעית.

פליקס ניבא את בוא השלום, וכדרך המצפים בקוצר רוח לגאולה, קבע לעצמו תאריכים: יום הולדתו הבא של האנס, סוף שנת 1917. אני היתה מדוכאת, עצבנית, בלעה כדורי שינה וכדורי הרגעה, תבעה את שובו. במכתבו האחרון מן החזית, לפני שחזר בדצמבר 1917 הביתה, לחופשה, כתב פליקס: “האם קראת את הצהרת האהבה הרשמית של ממשלת בריטניה, החתומה בידי שר החוץ בלפור ומופנית ללורד רוטשילד, שכידוע היה לציוני? אילו הרצל היה זוכה לכך!”

 

8 עולם חדש    🔗

הצ’ארטר המיוחל של הרצל הושג כעבור עשרים שנה מהעלאת הרעיון – זמן קצר יחסית למאבקי תקומה של עמים. הצהרת בלפור, כפי שנקרא מכתבו של שר החוץ הבריטי מה־2.11.1917, שהבטיחה לעם היהודי בית לאומי בארץ־ישראל, בתנאי שלא ייעשה שום צעד העלול לפגוע בזכויות האזרחיות או הדתיות של עדות לא־יהודיות, נתקבלה על ידי ממשלת לויד ג’ורג' בזכות מאמצים בלתי נלאים של חיים וייצמן ועמיתיו, בזכות יחסים אישיים בין אנשי הממשל לראשי הציונות, בזכות הקשר הנפשי העמוק שהיה גם ללויד ג’ורג', גם לבלפור, לספר הספרים, מתוך רצון לרכוש את אהדת יהדות אמריקה (שבהשפעתה הרבה האמינו כולם, אוהדים כשונאים) ובעיקר מתוך שיקולים אסטרטגיים. המטרה היתה לשים חיץ בין תעלת סואץ לבין הצרפתים, שלהם הובטחה השליטה על סוריה הגדולה לפי הסכם אנגלי־צרפתי סודי על חלוקת האימפריה העותומאנית אחרי תבוסתה. במדיניות הציונית שהובילה להצהרת בלפור לא היה לציוני גרמניה חלק, ובכך תם מעמדם המרכזי בהנהגת התנועה העולמית.

יהודי מזרח אירופה יכלו לשמוח בהצהרת בלפור כאוות נפשם (לא רבים שמו לב לניסוחה המגביל),³⁹ אך ציוני גרמניה היו חייבים להיזהר בביטוי רגשותיהם: בריטניה היתה האויב, תורכיה בעלת בריתה של גרמניה במלחמה המרטשת והעיתונות היתה בפיקוחה של צנזורה צבאית. עיתוני גרמניה הביעו ספקות לגבי כוונותיה האמיתיות של אנגליה הבוגדנית, והציונים ניסו להשפיע על יהודי גרמניה לא לצאת בגנות הצהרת בלפור, פן יישארו מבודדים בקרב יהדות העולם; הרי לא תהיה נהירה המונית מגרמניה לבית הלאומי, ומקצת יהודי גרמניה שיעלו יוכלו לחזק את השפעת התרבות הגרמנית בארץ־ישראל.

הנהגת התאחדות ציוני גרמניה יצאה מתוך הנחה שמוטב כי ההתיישבות בארץ ישראל לא תהיה תלויה רק באהדת מדינות ההסכמה, ומשום כך פנתה לממשלות אוסטריה וגרמניה שיביעו אף הן את אהדתן לשאיפות הציוניות בהצהרות דומות. החשש מפני פגיעה בתורכיה עמד למכשול. אולם בדצמבר 1917, אחרי שחלקים גדולים של ארץ־ישראל, כולל ירושלים, כבר היו בידי הצבא הבריטי, רמזה ממשלת תורכיה על שינוי עמדתה כלפי ההתיישבות היהודית ועל נכונותה להעניק לאוכלוסייה היהודית בארץ־ישראל מידה רבה של אוטונומיה במנהל, בחינוך ובשימוש בשפה העברית. משרד החוץ הגרמני, אחרי פניות חוזרות מצד אישים יהודיים, נתן את ברכתו למגמה זו של ממשלת תורכיה בניסוח זהיר, שהנטקה ושאר הציונים פירשו אותו – גם לאור העזרה הרבה שהושיטו דיפלומאטים גרמנים בקושטא להגנה על חיי היישוב היהודי בארץ־ישראל – כביטוי לרצון להכריז בפני עם ועדה על הסכמת ממשלת גרמניה לשאיפות הציוניות.

פליקס, על אף ששהה אותה עת בחופשה בברלין, לא השתתף בדיונים. דעתה של אני היתה נחושה: היא לא תיתן לבעלה לשוב לחזית. החופשה הוארכה פעמים חוזרות מטעמי בריאות, פליקס אושפז בסנטוריום שרמאייר כסובל מהפרעות נפשיות ומעייפות קרב (עדיין היה חולם בלילות על התנפלות הקומנדו הרוסי וצועק מתוך שינה). אני התרוצצה בין רופאים ושלטונות צבא והשיגה את מבוקשה: סגן רוזנבליט שוחרר מהגדוד השני של רגימנט חיל הרגלים ה־271, שאחרי שנחתם במארס 1918 בברסט־ליטובסק חוזה שלום בין גרמניה ולרוסיה הסוציאליסטית הדמוקרטית, נשלח לחזית צרפת, ושם נפלו כמעט כל מפקדי הפלוגות בפרפורים האחרונים של העוצמה הצבאית הגרמנית.

דעתו של פליקס לא היתה נוחה מן האשפוז, אבל הוא נכנע ללחצים מצד המשפחה והידידים שניסו לשכנע אותו בנימוקים ציוניים. “בלב כבד ובעצבים הזקוקים למנוחה מצאתי מקלט בבית חולים, כדי להינתק לזמן מה ממדיניות העולם המתנהלת על פי חרב.” לאחר שלוש שנים וחצי של חיים בחזית נתקף פליקס קדחת קריאה. הוא קרא וקרא, בין השאר כדי לרכוש לו השקפת עולם פילוסופית, למסור את עצמו, אם אפשר, לידי פילוסוף אחד יחיד ולקבל את תורתו. ארנולד הילדסהיימר היה יועצו בנושאים פילוסופיים, וממשה קלוורי ביקש בכתב המלצה לספרים על סוציאליזם, חינוך, גיאוגרפיה.

למכתבו הוסיף פליקס דרישת שלום לרעיית משה היקרה: בסתיו 1917 נשא קלוורי לאישה את הדסה פרלמן הצעירה ממנו בארבע־עשרה שנה, למורת רוחה של משפחתה ולהפתעת ידידיהם. משה היה איש ספר (פליקס התלוצץ שעוד מעט יצטרך קלוורי לקרוא כתבי יד, כיוון שכבר קרא את כל הספרים שהופיעו בדפוס), שכל גשמיות זרה לו, אדיש לחפצים, לחיצוניות, ואילו הדסה היתה בעלת חוש אסתטי מפותח, משה היה כולו רוחניות, ואילו הדסה היתה שופעת חיוניות ותאבת חיים. הבריות משכו בכתפיים: ניגודים נמשכים זה לזה – והציונות אף היא תשוקה.

בינתיים הופעלו כל החוטים. נשיא בית הדין העליון של פרובינציית ברנדנבורג פנה לשלטונות הצבא וביקש לאשר חיוניות האססור רוזנבליט כשופט־עזר בבית משפט השלום בשרלוטנבורג שבמבואות ברלין. אני רצתה, סוף סוף, לחיות לפי טעמה: בדירה מרווחת של שבעה חדרים ברחוב פאריס, שבה יהיה לפליקס גם חדר משרד. בעיית ניהול בית כשר לא באה על פתרונה. פליקס לחץ, גם בגלל הוריו, גם בגלל ילדיו (אני הרתה שוב), אישתו עמדה בסירובה. בהומור האופייני לה הציעה לקלוורי (כחבר ועדת התרבות היהודית שהוקמה בימי המלחמה, שעם חבריה נמנו גם מאקס ברוד, הוגו ברגמן ובראשה עמד זלמן שוקן, ושעיקר תפקידה היה להוציא לאור חומר בחקר הציונות וארץ־ישראל), לכתוב למענו מסה על “משמעותן של טריפה וכשרות לנפש הילד”.

החלומות על הבראה נפשית והתחדשות רוחנית שטווה פליקס בימי ההחלמה בסנטוריום לא התממשו. לדבריו קיבל את תפקיד המזכיר של הוועד למען ארץ־ישראל משום שלא היה מי שיעשה את המלאכה, פשוטו כמשמעו, כי כל הכוחות גויסו למאמץ המלחמה האחרון – ואולי משום שלא היה יכול אחרת. קסמה של העבודה הציונית פעל עליו ככוחה של בת המים בבלדת “הדייג” לגיתה: היא שחה לו, היא שרה לו, ולא ידע נפשו: משכה חציו, טבע חציו ולא ראוהו עוד.

“פרו־פלשתינה – ועד גרמני לעידוד התיישבות יהודים בארץ־ישראל” נוסד ביוזמת ויקטור יעקבסון כדי לזכות לתמיכה גרמנית רחבה בהקמת הבית הלאומי. היעד היה לרכוש אלף בעלי שם גרמניים לתמיכה בוועד, בעיקר לא־יהודים. פליקס כמזכיר הכבוד, עדיין במדי צבא (הוא שוחרר רשמית במאי 1918, וכעבור חודש הוענק לו צלב הברזל ממדרגה ראשונה, אות הצטיינות שזכו בו רק 900 לוחמים יהודיים), ישב שעות על גבי שעות, מרכיב רשימות של מועמדים אפשריים מקרב חברי הרייכסטאג ממפלגות שונות, מקרב חברי אגודות מדעיות שעניינן אסיה והמזרח־הקרוב ואקדמאים שהתעניינו בשעתם בציונות ובשאלה היהודית. הרכב הוועד המנהל היה מרשים: שני פרופסורים, שלושה חברי הרייכסטאג, שגריר בדימוס. בראש הוועד עמד פרופ' קארל בַּאלוֹד. בעל מוניטין בכלכלה המדינית ובעליו של משק חקלאי. “באלוד הטוב חותם על כל דבר. הוא שלומיאל מפוזר,” כהגדרתו של פליקס, “שמכניס מכתבים למעטפות הלא נכונות.” לפי דעתו של באלוד, שהיתה מהממת באותם הימים, תוכל ארץ־ישראל שמשני עברי הירדן, בעיבוד קרקעות אינטנסיבי, לכלכל שישה מיליון תושבים.

הצורך בוועד “פרו־פלשתינה” הוסבר בראש וראשונה מתוך נקודת ראות גרמנית: שגשוגה של ארץ־ישראל ישמש את האינטרסים של תורכיה, בעלת בריתה של גרמניה, ויוסיף להרחבת קשרי התרבות והסחר הגרמניים במזרח התיכון. על ידי תמיכה בשאיפות הציוניות תרכוש גרמניה את אהדת יהדות העולם, שלה ייצוג בולט בעיתונות, בסחר, בתעשייה ובפיננסים, ושעתידה לשחק תפקיד חשוב בשיקום הכלכלה העולמית. גישה אוהדת תקל על השתתפות יהודים גרמניים במפעל ההתיישבות בארץ־ישראל ותחזק את השפעתם, במקום שימצא את תמיכתו רק אצל מדינות ההסכמה. “לייפציגר טאגבלאט” אמר זאת ללא כחל וסרק: ברשות הציונים הון עתק, ברגע שייגשו להגשמת תכניותיהם יזרמו המיליונים. הגירת הציונים הגרמניים רק תקל על התבוללותם השלמה של היהודים הנותרים.

ברשימה הארוכה, שכללה שמות ידועים וורנר זומבארט ומאקס וובר, סימן פליקס את התגובה לפנייה, חיובית או שלילית, ונימוקיה. היו שסירבו להצטרף מבחינה עקרונית לגוף בעל תוכן פוליטי, היו שראו את עצמם מנועים מלהצטרף בתוקף תפקידם. האנגלים, כפי שבא הדבר לידי ביטוי ב“מנצ’סטר גארדיין”, פירשו את “פרו־פלשתינה” כמזימה גרמנית לפי הכלל הישן, “דויטשלנד איבר אלס”.

לפעמים נוצר הרושם כאילו אין כל זיקה בין אירועי המלחמה, שנקראה הגדולה עד שהוחל במספור מלחמות העולם, לבין החיים בעורף. באביב 1917, כאשר הכוחות הגרמניים בחזית צרפת התכוננו בקדחתנות למתקפה בריטית ליד אַרַס (מתקפה שנכשלה ועלתה בחיי 85,000 חיילים גרמניים ובמספר כפול, כמעט, של חיילים בריטיים), נוסד בברלין “ועד לעבודת נוער יהודי־לאומי”, שעל פי החלטת דיוני גרמניה אמור היה לקבץ תחת ארגון גג אחד שנים־עשר ארגונים, ובהם קא־יה־פאו, “בלאו־וייס” ואגודת הסטודנטיות היהודיות. כשלב ראשון התקיים בברלין, באוקטובר 1918, בעת גסיסת הקיסרות הגרמנית, יום הנוער היהודי־לאומי. חיילים משוחררים ובני נוער צעירים מדי למלחמה, “מאות בני תשחורת נרגשים מעצם המפגש, שזופים, רעננים, עיניהם בורקות,” כפי שראה אותם אחד המשתתפים, התאספו מתוך תחושה כללית שאי אפשר להמשיך בקו ישר מן העבר לעתיד כאילו מאומה לא קרה. פליקס רוזנבליט, יושב ראש הוועדה המארגנת, פתח את הדיונים בנוכחות מרטין בובר וחיים ארלוזורוב (גרשום שלום סירב להשתתף: מה שדרוש לנוער הלאומי אינן תכניות, התארגנויות, מלים גבוהות, אלא עבודה, לא גרמנית ואידיש, אלא עברית וצדק), “בקול רגיל לתת פקודות, בדברים תמציתיים, ברורים”, ליתר דיוק פתח סכר למבול הביקורת.

ארלוזורוב, יליד אוקראינה, שבא לגרמניה עם אמו ואחותו בעקבות הפוגרומים של 1905, עתה בן תשע־עשרה, התרעם על שקר העברית, שכולם משלמים לה מס שפתיים, אבל איש, מלבד “שיבולים בודדות”, לא חי בה. את הפצצה הטיל וולטר מוזס, בן עשרים ושלוש, מהדור הצעיר של מדריכי “בלאו־וייס”, שדרש להשתחרר מכבלי המטען ההיסטורי, מעול אלפיים השנים, לא לשלב דת ברעיון הלאומי, ולא להעמיד במרכז הציונות שאיפות תרבות, אלא את החיים עצמם. לצעיר בן ימינו, טען, לא דרושה תמורה פנימית, אלא עלייה לארץ־ישראל, לא לימוד, אלא מעשה, לא יהדות, אלא חקלאות, הסבת מקצוע. היו שתמכו במוזס: לימודי עברית ויהדות לא ענו על ציפיותיהם לשינוי של ממש בחייהם, אך רבים ומכובדים דחו את תפיסתו כדברי עם־הארץ: לשלול אפשר רק מתוך ידע, לא מתוך בורות.

דברי משה קלוורי בכנס היו איור לאותה הרוחניות שנגדה דיברו אנשי המעשה: ציטטות בלטינית, הסתמכות על דברי היסטוריונים והוגי דעות, ידע חובק עולם. הוא הבין אמנם להלכי הרוח של הדור החדש שאינו רוצה רק הבנה, מידע, אלא מחפש ביטוי לרגשות, לרצונות, שואף לחיים בצוותא, אולם הפניית עורף להיסטוריה עלולה להוביל לרומאנטיקה מעורפלת; צריך למצוא את הדרך לחבר את כובד ראש הציונות עם שכרון החיים בצוותא. כאשר יצאה קבוצת משתתפי הכנס לשאוף מעט אוויר ברחובות ברלין, שמעו את קריאות מוכרי העיתונים: “גרמניה מציעה שלום!” עוד באותו הלילה נאספה חבורת צעירים בדירתו של חיים ארלוזורוב, כדי לייסד, בעקבות יהודי פולין ורוסיה, את תנועת “החלוץ” בגרמניה. גרעין המייסדים כלל, מלבד ארלוזורוב, את חנה מייזל־שוחט, וולטר מוזס, יוליוס ברגר, לפנים מזכירו של וולפסון, ואת זלמן רובשוב, ממנהיגי “פועלי ציון”, אחד המעטים מיוצאי רוסיה שהצליח, כסטודנט בברלין וכחבר מערכת “יודישה רונדשאו”, לקשור קשרי ידידות אמיתיים עם ילידי גרמניה. המטרה היתה: לימוד השפה העברית, עיסוק בחקלאות, יצירת קשר עם תנועת פועלי ארץ־ישראל, הגשמת חברה חדשה בהתיישבות שיתופית, והיעד העיקרי – לעלות בהזדמנות הקרובה לארץ־ישראל ולהתפרנס שם מיגיע כפיים.

בא קץ למלחמה שנועדה לשים קץ לכל המלחמות, תוך כניעה מוחלטת של גרמניה המובסת, התמוטטות הקיסרות ומהפכה סוציאליסטית. בתשעה בנובמבר 1918 הוקמה הרפובליקה הגרמנית, בתוהו כללי, בעת מחסור חמור במצרכי מזון. מיליוני חיילים שבו מן החזית, חסרי תעסוקה, מנוכרים לסביבתם, ועל פני גרמניה כולה החלו קמות מועצות של פועלים וחיילים. הסוציאל־דמוקראטים, שלא הוכשרו לשלטון, חיפשו בעלי ברית בשכבות ששלטו קודם לכן, בקצונה ובמנגנון הממשלתי שנותר על כנו. העם הגרמני, שלא ידע דמוקראטיה אמיתית מימיו, התקשה להתמודד עם המסקנה המחרידה שכל שפיכת הדמים הנוראה הזאת, כל מצעד המוות למען הקיסר, למען גדולתה של גרמניה, כל הקרבנות בדם ובכסף היו לשווא.

בעת המהפכה, שלא ידעה להשתחרר מכבלי העבר (באספות המהפכניות נגבה תשלום תמורת ישיבה על כיסאות, כפי שהבחין נחום גולדמן חד־העין), התכנסה ההנהגה הציונית בברלין לשלושה ימי דיונים והגיעה לידי מסקנה שאסור לה לוותר על עקרונות העבר ולהעמיד פנים של קבוצה סוציאליסטית, רק כדי לשחות בזרם הזמן, אולם הביעה תקווה שהממשלה הדמוקראטית החדשה תגלה הבנה גוברת לרגשות היהודים הלאומיים. שעה שמרבית היהודים העדיפו בימי התסיסה לשמור פרופיל נמוך כיהודים, היה המיעוט הציוני בדעה כי הגיעה העת לפעול.

השמאל הרדיקאלי, בהנהגתם של רוזה לוכסמבורג וקארל ליבקנכט, דרש להקים רפובליקה של מועצות בדומה לרוסיה הסובייטית. בברלין היתה אווירת מרד. הסמכותיות של הרייך השני נבנתה כחוט שִדרה, חוליה תחת חוליה; אחרי שהתמוטטה נותר חלל ריק שנתמלא תסכול, תחושת נקם, חיפוש משענת ואלימות. מחלון דירתה בקומה רביעית בבית ליד גשר, מעל אחת התעלות של נהר השפרה, ראתה מאלי דנציגר בינואר 1919 התקהלות גדולה ומיהרה לרדת. המון משולהב השליך אישה למים, ואחד הגברים אמר: “עכשיו הטבענו אותה.” היתה זאת שעת מותה של רוזה לוכסמבורג, ממייסדיה של המפלגה הקומוניסטית בגרמניה. היא נעצרה יחד עם קארל ליבקנכט ובשעת העברה לבית הסוהר נרצחו שניהם על ידי קציני צבא ימניים.

בעקבות המלחמה השתוללה מגפת שפעת קטלנית, על כל מזרח אירופה עבר גל של פרעות, רבבות יהודים נרצחים, נחנקים, נשרפים, המונים בגרמניה רעבים ללחם (התאחדות ציוני גרמניה פנתה לאחיהם בארצות הברית, באנגליה ובצרפת להקל על סבלו של העם הגרמני כדי שלא ימות מרעב או יתפורר באנרכיה) – בימי מצוקה אלה מתכנסים ציוני גרמניה לוועידתם הראשונה מאז ערב המלחמה, מתוך תחושה של כוח. עתה, לא מעט בהשפעת המפגש עם יהודי המזרח, מוכנים רבים להודות בשייכותם לעם היהודי, גם כשאינם ציונים; עתה, אחרי הצהרת בלפור, איש לא יכול לטעון עוד שהציונות אינה אלא אוטופיה שאי אפשר להגשימה. החזית האנטי־ציונית שוב אינה מגובשת כפי שהיתה. היהודים אובדי עצות, חסרי ביטחון, בתוך הרפובליקה החדשה מורגשים ניצנים של אנטישמיות מסוכנת, דווקא משום שיהודים רבים כל כך שותפים להנהגת התנועות המהפכניות; עתה, על אף התעצמותם של זרמים קוסמופוליטיים ואנטי־לאומיים בעקבות המלחמה, שעתה הגדולה של הציונות.

תכנית הפעולה היתה מוכנה: להקים קונגרס יהודי גרמניה כדוגמת הקונגרסים שקמו בארצות הברית ובמדינות אירופה אחדות ברוח “המניפסט של קופנהאגן”, שניסח ויקטור יעקבסון באוקטובר 1918, שדרש להכיר בארץ־ישראל כבית לאומי לעם היהודי ולהכריז על שוויון זכויות מלא ליהודים בכל המדינות ועל אוטונומיה תרבותית־לאומית בארצות בעלות אוכלוסייה יהודית גדולה. בנאומו המרכזי של בלומנפלד בוועידה היתה מידה של לוליינות מחשבתית: דווקא האוטונומיה בארצות מגוריהם תוביל את היהודים להכיר במוגבלותה, דווקא אז ירגישו ביתר שאת את הצורך במדינה משלהם. אוטונומיה בגולה וציונות אינן ניגודים, אלא הן משלימות זו את זו. אשר ליהודי גרמניה – מעטים מדי,⁴⁰ מפוזרים מדי – ויתרו הציונים על התביעה להכיר בהם כבמיעוט לאומי והסתפקו בדרישה להקמת רשת בתי ספר וגני ילדים יהודיים, מערכת סעד וחיי תרבות יהודיים. בחג המולד 1918 התכנסה בברלין ועידת הצירים החמש־עשרה של התאחדות ציוני גרמניה. במהלכה נתעורר ויכוח סוער בעקבות הרצאתו של ליכטהיים על בניין ארץ־ישראל לפי זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי וסביב השאלה אם אפשרית עלייה המונית מידית או שמא עדיפה התיישבות מתוכננת איטית. הרוחות נתלהטו והוחלט להקדיש לנושא התכנסות מיוחדת. הוועידה בחרה בהנהגה חדשה שכללה את בלומנפלד, גולדמן, קלה, ליכטהיים ורוזנבליט, ובראשם הנטקה, החליטה על הקמת ועד זמני להכנת הקונגרס היהודי בגרמניה, ופליקס רוזנבליט, כמזכיר הכבוד של הוועד, חיבר מנשר לציוני גרמניה: עם הצטרפותה לתנועת הקונגרס, שהופכת למרכז פעולתה של ההתאחדות הציונית בתקופה הקרובה, מעמידה את עצמה התנועה הציונית לשרות במבצע שאמנם אינו ציוני מובהק, אך כוונתה לאחד את יהדות גרמניה, לקרב גם את אלה שהיו בעבר רחוקים מרעיון היישות היהודית, מתוך מגמה לעמוד בראש המחנה.

לציבור הרחב, לאלה שבתור גרמנים לא ראו את עצמם זכאים להכריז על השתייכותם לעם היהודי, נאמר: בזכות המלחמה נמחק השריד האחרון לזהות בין דת למדינה. בשלטון הסוציאל־דמוקראטים והמרכז הרדיקאלי, כפי שסוציאליסט גרמני יכול להרגיש חלק מהפרולטריון הבינלאומי, כך יהודי יכול להיות בן לחברותא היהודית. גם אם “האמבורגר פאמיליינבלאט” היהודי ראה בתנועת הקונגרס ניסיון להוליך שולל אזרחים גרמניים שלווים, היו לה בגרמניה 50,000–70,000 תומכים, מספר גדול פי כמה ממספר הציונים (כרבבה ערב המלחמה). אולם התנועה דעכה בהדרגה, בעיקר משום שה“צנטרלפריין”, מתוך חשדנות טבעית במניעי הציונים, לא היה מסוגל להגיע עמם להסכמה, אך קודם כול מפני שרוב היהודים, ככל שאר האזרחים, רצו לחזור מהר ככל האפשר לחיים נורמאליים, לעשות איש איש למען ביתו, משפחתו, קידומו.

בימי ההסברה לקראת הקונגרס היהודי התקיימה גם ועידת קא־יה־פאו, ה“קארטלטאג” המלא הראשון מאז האיחוד ערב המלחמה. לא רק שהארגון נחלש מבחינה מספרית, עשרה אחוז מחבריו, קרוב למאה ועשרים איש, מצאו את מותם במלחמה, אלא שהיא, המלחמה, עשתה את הצורות הישנות – התלבושת המסוגננת, מתן הסטיספקציה ללא תנאי, טקסי השתייה במסבאות – לבלתי אפשריות, הפכה אותן לדברים שעבר עליהם הכלח. היו שתבעו לעלות לארץ־ישראל ברגע שהממשל הצבאי הבריטי יתיר זאת, היו שהעלו אפשרות של קיום קורפוראציה סוציאליסטית, שבה הסוציאליזם יהיה מטרה שוות ערך לציונות. היו שראו את המשימה העיקרית בעבודה למען יהודי מזרח אירופה, שם נמשכה המלחמה בין פולנים לאוקראינים, בין אדומים ללבנים, והיהודים שבתווך ספגו מהלומות מכל צד. קורט בלומנפלד העמיד את האידיאלים הישנים שלא נס ליחם – אופי אמין, רצון גברי נחרץ, יכולת לקבל משמעת, לשרת את הכלל – מול הנטייה בעלת האופי הנשי המובהק של שאיפה להתאמה נפשית, למציאת סיפוק בחוג סגור, כפי שהיא באה לידי ביטוי אצל חלק מן האחים לברית. הוא נבחר לנשיא קא־יה־פאו החדש, וולטר מוזס נקבע כאחראי לענייני ארץ־ישראל, משה זמורה קיבל על עצמו את נושא הוראת העברית.

מאזן לימוד העברית של פליקס כשל רוב חברי אגודות הסטודנטים היה עגום: רבים התחילו ללמוד, הפסיקו, חזרו והתחילו, נאבקו בפיעל, פועל, התפעל, כמעט איש לא ידע לדבר באופן חופשי או לקרוא עתון עברי. משה (מוריץ) זמורה, יליד קניגסברג, בן להורים יוצאי רוסיה, היה בזמנו הראשון שבלומנפלד רתם ל“מכבייה”, שאותה ייסד עם בואו לעיר, ואחד המעטים בקא־יה־פאו שבאמת ידע עברית (מילדות). ביוזמת פליקס הקים זמורה בתום המלחמה בית ספר ללימוד אינטנסיבי של עברית בברלין, אולפן בלשון ימינו, שדרכו עברו אלפי צעירים ורבים מפעילי התנועה הציונית. זמורה, משפטן מבריק, שהתנדב כציונים רבים למלחמה ונפצע בראשיתה, נשא לאישה את אסתר הורביץ, אחותה של ג’ני בלומנפלד, חברתה הטובה של הדסה קלוורי, ושניהם – משה ואסתר – היו שייכים עתה לחוג הידידים הקרובים של פליקס ואני.

ארבע שנים, כמעט, ציפתה אני בקוצר רוח לשובו של פליקס: עכשיו ניצבו על סף האושר, כעת עמדה אני לטעום טעם חיי משפחה אמיתיים, להשתחרר מעול הרצינות ולהתחיל ליהנות מן החיים. תחת זאת מצאה את עצמה שוב לבדה עם הֶנְסְכֶן, אוצרה הקטן. פליקס היה עסוק בעניינים ציוניים, בערבים, בסופי שבוע, בחופשות, וכאשר בילה בחיק המשפחה הוא חש, לדעתה של אני, כאילו הדבר בא על חשבון עבודתו הציונית. בשלושת השבועות הראשונים אחרי לידת בתם דינה, במאי 1919, נשאר האב המאושר ערב אחד ויחיד בבית. המטפלת שישבה עם אני בבית תמהה אם כל הישיבות האלה אמת הן או שמא רק תירוץ. אט אט הבינה אני שיש לה מתחרה שלא תוכל לה – פליקס היה נשוי קודם כול לתנועה הציונית – ולבה היה מר על צרתה שגזלה את בעלה.

אחרי שנה של עבודה כשופט־עוזר החליט פליקס ללכת אחרי משאלת לבו, לזנוח קריירה משפטית ולהעמיד את עצמו כולו לרשות התנועה הציונית, כפי שעשו מרטין, קורט וריכארד לפניו. אני נשארה עם שברי חלומותיה, ולאמה, פרוסית מאוד, גאה מאוד, היה זה רק אישור נוסף לבחירתה המוטעית של בתה. פקיד בקהילה יהודית או בהתאחדות הציונית, היינו הך – שניהם ממוקמים בתחתית הסולם החברתי. במשך תקופת מה היה פליקס שותף למשרד עורכי דין עם יוליוס רוזנפלד וגיסו אריך כהן, אך השותפות לא האריכה ימים – הציונות שאבה את כל כוחותיו. גם אריך כהן, בעל סגנון בהיר ומלוטש ועורך מוכשר, היה חסר התלהבות למקצועו. אמנם עשה את המוטל עליו בדייקנות, אבל נהג לומר: “תעסוקה טובה, עריכת דין. רק אסור שתידרדר לעבודה.”

אם בזכות הצהרת בלפור, אם בהשפעת בני ביתו, התרככה עמדתו של שמואל רוזנבליט כלפי הציונות: בניו אמנם ציונים, אבל לפחות לא יצאו לשמד. בית החרושת לברגים עשה חיל בימי המלחמה, והמשפחה רכשה בית מגורים של שלוש קומות בנוי לתלפיות ברחוב קלופשטוק, אחר מאותם הבתים הבורגניים הסולידיים שנראו בנויים לדורות. בית רוזנבליט שוב המה חיים. מרטין חזר מקופנהאגן נשוי למיצי צלרמאייר, ילידת וינה, שנשלחה בימי המלחמה, אחרי נפילת אחיה בחזית, להבראה נפשית אל קרובת משפחה בבירת דנמארק השלווה. למראה הופעתה המאכזבת של גיסתו החדשה פסק יוסף כמומחה: חייבות להיות לה מעלות נסתרות. יוסף, חביב הנשים, היה היחיד מבני רוזנבליט שנתפס לאווירה הקודחת של ברלין לאחר המהפכה, אווירה של קלות דעת וייאוש, סרסורים וזונות, והיה אורח קבוע בקברטים ובמועדוני לילה – אך גם הוא היה ציוני פעיל, ממייסדי מועדון הרצל בברלין. ליאו, שנשבה בשעת עבודתו כעוזר לרופא בבית חולים צבאי בחזית צרפת ובמשך חצי שנה לא נתקבל אות חיים ממנו, חזר לברלין רק ב־1919, בין שבויי המלחמה האחרונים. בערב שבת היו מתאספים כולם, הבנים וחבריהם, בביתם של שמואל ופאני. כיוון שביתה של אני לא היה כשר, נהגו הורי פליקס להיפגש עם כלתם, האנס ודינה התינוקת בשבת אחר הצהריים בגן החיות.

בפברואר 1919 התכנסו נבחרי הרפובליקה הגרמנית לאספתם הראשונה בוויימר, עירו של גיתה, כדי לאשר חוקה ליבראלית, דמוקראטית, מתקדמת, פאר החוקות, שתאחד את הטוב שבכל המשטרים הדמוקראטיים.⁴¹ גם הציונים ראו עולם ורוד: “ארץ־ישראל תהיה יהודית! המעצמות הכירו בבית הלאומי וזכו להסכמה אוהדת של משלחות ערביות,” דיווח “יודישה רונדשאו” במארס מפאריס, ארץ־ישראל גדולה, רחבת ידיים, שגבולותיה הים התיכון במערב, מדבר סוריה במזרח, החרמון בצפון ומפרץ עקבה בדרום.

גם כאן, בהופעות לפני נציגי אומות העולם במשא ומתן על תנאי השלום, היו ציוני גרמניה כנתיני עם מובס רק צופים ממרחקים, מתווכחים בינתיים על דרכי ההגשמה בארץ־ישראל. הוויכוח שהגיע לשיאו בוועידה מיוחדת במאי אותה השנה התנהל סביב שתי גישות מנוגדות, זו של ריכארד ליכטהיים וזו של דוויס טריטש, מן הציונים הראשונים של גרמניה. סופר וסטטיסטיקן בעל מרץ ורעיונות מקוריים באשר להתיישבות היהודית. ליכטהיים, שביטא במידה רבה גם את דעות חבריו קורט ופליקס (ואחד־העם ברקע), היה בעד איכות, טריטש בעד כמות; ליכטהיים דגל בבנייה הדרגתית, מתוכננת, מכוונת ומאורגנת של ארץ־ישראל, בעשייה מבוקרת אחרי הכשרה מוקדמת, הדגיש את חשיבותם של התיישבות חקלאית ושל הון לאומי למען הקמת חברה בעלת איכות חדשה. טריטש דגל בראש וראשונה בעלייה המונית של מאות אלפים בתוך זמן קצר, בבניית שיכונים זולים, בהקמת ערי גנים עם משקי עזר, ביוזמה פרטית שהיא זריזה יותר מיוזמה ציבורית – העולים עצמם יכינו את מצע הקליטה לעולים נוספים – ובתיעוש, משום שהתעשייה יכולה לקלוט מספר רב של עולים ובמהירות רבה יותר מן החקלאות. האיכות תבוא בשלב מאוחר יותר, העיקר לא להפסיד את שעת הכושר.

בעמדות הדור השני של הציונות הגרמנית באשר לדרך ההתיישבות היתה מורגשת השפעתו הרבה של “הפועל הצעיר” הגרמני, שנוסד בשנת 1917 ביוזמת חיים ארלוזורוב, ועם חבריו הבולטים בשנותיו הראשונות נמנו מרטין בובר, קורט בלומנפלד, רוברט וולטש, גיאורג לנדאואר, כמה מן המוחות המזהירים של הציונות הגרמנית, שאפשר להגדיר את תפיסתם כסוציאליזם מתון בעל פנים יהודיות: סוציאליזם לאומי, שאינו דוגל במלחמת מעמדות, אלא מבקש את הצדק הסוציאלי דרך תיקון היחיד ולא דרך תיקון התנאים החיצוניים, בדומה ל“הפועל הצעיר” הארץ־ישראלי, אך בעל גוון רדיקאלי יותר. בהשפעת “הפועל הצעיר” הגרמני נתקבלו בוועידה לענייני ארץ־ישראל שורה של החלטות בעלות מגמה סוציאליסטית כהלאמה של קרקע, מים, חשמל ונמלים, ותמיכה באגודות שיתופיות במדינה העתידה לקום. אנשי “הפועל הצעיר” הגרמני לא רצו להיות מפלגה פוליטית במובן המקובל של המלה והם נשארו בתוך התאחדות ציוני גרמניה, כשותפים לעשייה. בניגוד לחברו קורט לא ניהל פליקס ולו רומאן קצר עם תנועת הפועלים; תמיד היה מאוהדיה, לעתים מתומכיה, אך מעולם לא השתייך אליה.

ביוני 1919 נחתם חוזה השלום של ורסיי, שתנאיו היו בעיני רוב העם הגרמני משפילים ובלתי נסבלים, וחודשו היחסים הדיפלומאטיים בין בריטניה לגרמניה. כנתיני מדינת האויב המובס לא הורשו נציגי התאחדות ציוני גרמניה בשנה הראשונה אחרי תום המלחמה לבוא אל מרכז התנועה החדש בלונדון. רק בראשית 1920 עבר הנטקה ללונדון כחבר הוועד הפועל המצומצם, ובפברואר השתתף גם אוטו וורבורג בישיבה הראשונה של הוועד הפועל הגדול. תקופת המעבר בארץ־ישראל נמשכה חודשים רבים, הממשל הצבאי הבריטי שמר על הסטאטוס־קוו כאילו לא היתה הצהרת בלפור, והכול ציפו להחלטת נשיאות ועידת השלום בדבר מסירת המנדט על ארץ־ישראל לידי בריטניה.

נורדאו, שחי בימי המלחמה כגולה בספרד והעדיף חסות צרפתית בארץ־ישראל על פני חסות אנגלית, התמרמר על שמרכז התנועה הציונית עבר ללונדון, ועל שווייצמן וסוקולוב פועלים על דעת עצמם, בלי שנבחרו על ידי העם. הוא התרעם על כך שמן ההצהרה ההיסטורית נשאר רק שריד, הזכות לרכוש קרקעות, אם יועמדו למכירה, ולהתיישב עליהם, לבנות אוניברסיטה “שנזדקק לה אולי בעוד מאה, אולי בעוד שלוש מאות שנה”, הכול מעשי חובבי ציון ותורת אחד־העם, בניגוד גמור לציונות המדינית של הרצל. הדור החדש של המנהיגות לא עמד במבחן: הנטקה היה בעיני נורדאו ננס בעל תסביך עליונות, וייצמן מסתפק בקטנות במקום להעלות מאות אלפים בתוך חודשים מעטים.

סוף סוף, באפריל 1920, החליטה ועידת סן רמו לכלול את הצהרת בלפור בחוזה השלום עם תורכיה ולמסור את המנדט על ארץ־ישראל לידי בריטניה. חסרי ניסיון מדיני נטו היהודים ליחס ערך רב מדי להצהרות ולנייר ומתוך אופטימיות חסרת תקנה שמעו רק מה שרצו לשמוע – ההתלהבות מן ההחלטה ההיסטורית היתה עצומה: עתה תתחיל התנופה האמיתית בסיוע ממשלת בריטניה. נערכו תהלוכות (בניו יורק צעדו כמיליון איש), אספות חגיגיות, הוכרז על “שבוע גאולה” והתרמה מיוחדת לקרן בניין ארץ־ישראל, שהכנסותיה היו צנועות, יחסית למהומה. מינויו של סר הרברט סמואל, מי שהיה שר פנים בממשלת הקואליציה של אֶסְקְוִוית, ציוני ובעל זכויות בהשגת הצהרת בלפור, לנציב עליון בארץ־ישראל, היה מלווה אשליות הדדיות: סמואל השלה את עצמו באשר לאמצעים הכספיים שהעם היהודי יעמיד לרשות בניין הארץ, העם היהודי השלה את עצמו שסמואל ישמש בראש וראשונה כנציב הבית הלאומי.

גם בברלין קיוו שהשלטון האזרחי ומינויו של סמואל ישנו את הכול לטובה ותיפסק גם אפליית אזרחי גרמניה, כנתיני האויב לשעבר, במתן אשרות כניסה לארץ־ישראל. ברלין הוצפה פליטים יהודיים ממזרח אירופה, חלוצים המתינו לאפשרות עלייה בקוצר רוח, בגלל המשבר הכלכלי בגרמניה פוטרו המועמדים לעלייה, רובם פועלים, ממקום עבודתם הארעי.

ההסתייגות מן הרדיקאליות של בלומנפלד וחבורתו, שבאה לידי ביטוי בוועידת פוזן ערב המלחמה הגדולה, לא נעלמה, אלא רק נדחקה במערבולות הזמן וצפה שוב עם תומה. קבוצת ציונים בני הדור הראשון. ובראשה פרופ' גוטהולד וייל, מזרחן, העמידה מול ההתמקדות בארץ־ישראל את חשיבות הפעולה בגולה, טיפוח התודעה היהודית, כיבוש הקהילות, ציונות מתונה ברוח תכנית באזל ושותפות פעילה בכל תפקידי המדינה (בניגוד לאריך כהן וחבריו שגרסו שלציונים אין מה לחפש בשירות הממשלה ובחיים הפוליטיים של גרמניה). תומכי תפיסה זו, ובהם בודנהיימר, ייסדו את “הקבוצה הציונית החופשית”, ועם אוהדיה נמנה גם אלפרד קלה, שהיה פעיל בהקמת מפלגת העם היהודית, אשר התייצבה לראשונה בבחירות לקהילת ברלין ב־1919 וכעבור שנה זכתה לשלושה מנדטים – עד אז שלט הגוש הליבראלי־שמרני בקהילת ברלין שלטון יחיד. הרדיקאלים, כקורט ופליקס, גם אם היו מודעים לחשיבות החדירה הציונית אל תוך הקהילות, לא ראו בעבודה זו יעד לעצמם.

בוועידת הצירים השש־עשרה, שנערכה ביוני 1920 בהאנובר, מילא קלה, נואם כריזמאטי, את תפקיד יושב הראש במקומו המסורתי של הנטקה, שעבר ללונדון, והיה מועמד לרשת אותו בראשות התאחדות ציוני גרמניה. בלחץ הזרם הרדיקאלי, שהנטקה היה מתומכיו, נבחרו, לשם איזון, שני יושבי ראש – קלה ופליקס רוזנבליט. את הנאום הפוליטי המרכזי בוועידה נשא ליכטהיים, שהתייחס לשאלה הערבית: חייבים לזכור שארץ־ישראל כיום ארץ ערבית ושמנקודת ראותם של הערבים בניין הבית הלאומי היהודי הוא בבחינת קרבן מצדם. מטעה להעמיד את הבחירה בין הליכה עם האנגלים לבין הליכה עם הערבים. היהודים יזדקקו לסיוע האנגלים ולהבנה עם הערבים גם יחד. נחום גולדמן הדגיש שיש להתייחס ברצינות להתנגדות הערבית (שמצאה את בטויה הראשון תחת שלטון המנדט חודשיים לפני כן, במהומות בירושלים, שבהן נרצחו שלושה יהודים). רוב הצירים שנבחרו לייצג את ציונות גרמניה בוועידה השנתית (גוף שהיה מתכנס בשנים שבהן לא נערך קונגרס), שעמדה להיפתח בלונדון. היו חסידי הקו הארץ־ישראלי ובהם בלומנפלד, מרטין רוזנבליט, ליכטהיים וארלוזורוב.

שבע שנים לא התכנסה התנועה הציונית לוועידה עולמית; למעשה פעל וייצמן רק בתוקף הסמכות שנטל על עצמו. אמנם הוא היה נשיא התאחדות ציוני בריטניה וחבר הוועד הפועל המורחב, אך עד למלחמה פעל רק כאחד מתוך חבורה (עוד ב־1913, אחרי שלא זכה למשרת פרופסור מן המניין באוניברסיטת מנצ’סטר, משרה שנשא אליה את עיניו, הציע לו בלומנפלד לבוא לברלין ולנהל את אחת המחלקות במרכז התנועה). בעת בואו של הנציב העליון לארץ נפתחה בלונדון ביולי 1920 הוועידה השנתית בנוכחות 280 צירים. התמורות שהתחוללו בעולם הטביעו את חותמן על הרכבה: את היהדות הגדולה של ברית המועצות ייצגה רק קבוצת מהגרים; כל העיניים היו מופנות למשלחת האמריקנית בראשותו של שופט בית הדין העליון לאוי דמביץ ברנדייס, מיועציו הקרובים של הנשיא ווילסון, שבזכותו התחזקה הציונות האמריקנית בימי המלחמה והפכה מקומץ בטל בששים לגוף בעל יוקרה והשפעה.

בלומנפלד, שבא לברך את ברנדייס בשם הציונות הגרמנית, מצא אותו אדיב, אך רציני מאוד ותקיף בדעתו. הופעתו היתה מרשימה: אדם גבוה ותמיר, שבעיני קורט דמה לכומר פרוטסטאנטי ובפניו הבעת איש שאין להזיז אותו מדעתו. ברנדייס, שהגיע אל הציונות רק בגיל מבוגר, בא ללונדון עם דעות מוגמרות: התקופה המדינית־לאומנית של התנועה הציונית הגיעה לקצה עם הצהרת בלפור והמנדט הבריטי. עתה דרושה בניית תשתית כלכלית בריאה של הבית הלאומי, משק כלכלי רווחי בנוי על השקעות ולא על תרומות, בניהול ריכוזי יעיל של אנשי שם ויכולת בלתי־תלויים, לפחות שלוש שנים, מהקונגרס שלא יעסקו בפילנטרופיה כגון הקמת אוניברסיטה, חנוך עברי, סעד ומימון עלייה. לא היתה לברנדייס כל הבנה לוויכוחים האינסופיים האהובים על ציוני העולם הישן, שהיו פטפוטים בעיניו.

עמדתו של וייצמן, בנויה על חכמת חיים, שורשים בנשמת העם היהודי, גישה מפוכחת ונכונות לפשרות, היתה שונה – העבודה המדינית רק בראשיתה, בניין הארץ דורש גם ניסויים, סיכונים כלכליים, אין לוותר על המשענת הפרלמנטארית של הקונגרס הציוני, גם אם היא מסורבלת. המאבק לא היה רעיוני בלבד, אלא גם מאבק של שני מנהיגים פוליטיים על כוח והשפעה בתנועה הציונית. וייצמן, שהיה זקוק לכספי יהודי אמריקה, היה מוכן להתפשר והציע לברנדייס את נשיאות התנועה הציונית, ברנדייס לא היה מוכן להתפטר מתפקידו כשופט בית הדין העליון וביקש לשלוט בתנועה באמצעות נציגיו.

צירי גרמניה היו עם וייצמן, עם אירופה, עם עולם גווני הביניים. סוף סוף נבחר וייצמן לנשיא ההסתדרות הציונית העולמית, וסוקולוב ליושב ראש האקזקוטיבה; להנהגה הצטרפו נחמיה דה לימה, ציוני הולנדי ומנהל קק"ל, ויוליוס סימון, איש עסקים ממוצא גרמני, בעל דרכון אמריקני, שאף הוא ישב בימי המלחמה בהאג, כאנשי אמונו של ברנדייס. ברנדייס עזב את הוועידה לפני סיומה, זועם על וייצמן על שנסוג מהתכנית הכלכלית המוסכמת ביניהם ופעל מאחורי גבו אצל אישים לא־ציוניים שהיו אמורים לפקח על ביצוע התכנית, על מנת להכשילה. כעבור שנה, בעקבות קרע גם בקרב ציוני אמריקה, פרש ברנדייס מכל תפקידיו בהסתדרות הציונית.

אחת מאבני המחלוקת היתה הקמת קרן לבניין הארץ: ברנדייס רצה בהפרדה מוחלטת בין השקעות לתרומות ותבע לייסד שתי קרנות, אחת למפעלים כלכליים שחייבים להגיע לרווחיות בתוך זמן קצוב, השנייה לצדקה. קרן שתמזג בין השניים עלולה להוביל, לפי תפיסתו הפוריטניות לבזבוז, לטפילות, לשחיתות ולהחליש את רצון היישוב לעצמאות כלכלית.⁴² מחנה וייצמן רצה בקרן אחת מלכדת, מחזקת את התלהבות העם היהודי לגאולת הארץ, שתאחד את כל המשימות.

 

9 יושב הראש    🔗

צירי הוועידה השנתית שבו מלונדון, ועמם הבשורה הגדולה; אישור סופי להקמת קרן לבניין הבית הלאומי בתנופה גדולה שתצבור בתוך חמש שנים הון של עשרים וחמישה מיליון לי"ש, סכום עתק גם למדינה, לא כל שכן לעם המפוזר על פני עולם שטרם התאושש מן המלחמה הגדולה. במשימה זו חדלה הציונות להיות פלג בקרב היהדות, כפי שציין חוזר מטעם התאחדות ציוני גרמניה בחתימת פליקס רוזנבליט, והתייצבה, אחרי שהיתה למנהיגתה הרוחנית, גם כנציגתה הפוליטית של היהדות בחברת האומות. הרוח היתה גדולה והגלים גבוהים. על פי החלטת הוועידה חמישית מההכנסות עתידה להימסר לקרן קיימת לישראל, שתעסוק מעתה רק ברכישת קרקעות, שליש מן היתרה יועד לצורכי ציבור, לחינוך, לסעד, לעלייה, ושני שלישים יינתנו לקרן היסוד שתדאג לתשתית כלכלית. התרומות יהיו לפי עקרון המעשר, כמצוות התורה.

ליהודי גרמניה נקבעה מכסה של מיליון לי“ש, סכום מבהיל, לכאורה, אך אם יירתמו למשימה כל מאה אלף המשפחות היהודיות בגרמניה, ציונים ולא־ציונים, ויתחייבו מראש לתשלומים קבועים לחמש שנים, אפשר לעמוד בה. ניהול קרן היסוד בגרמניה הוטל על יוליוס ברגר, לפנים מזכירו של וולפסון, ועל קורט בלומנפלד; ארתור הנטקה חזר מלונדון לברלין כדי לעמוד בראש לשכת קרן היסוד למרכז אירופה, שתרכז את הפעולה בגרמניה, באוסטריה, בצ’כוסלובקיה, בהונגריה, ברומניה, ביוגוסלביה ובליטא. משימות הקרן הלמו את התפיסה הרדיקאלית בציונות הגרמנית: מרכזיותה של ארץ־ישראל, מכשיר יחיד לבניית הון לאומי גדול, שיתוף עם הלא־ציונים. עוד בשנת 1916 כתב בלומנפלד ב”דר יודה", כתב עת שייסד מרטין בובר בעיצומה של המלחמה, שתם המאבק הרעיוני על עצם התפיסה הציונית ואפשר לגשת לברית פעולה עם הלא־ציונים בעבודה למען ארץ־ישראל.

בישיבה הראשונה של הוועד המנהל החדש של התאחדות ציוני גרמניה בחמישה בספטמבר 1920, בירך פליקס רוזנבליט, כיושב ראש ההתאחדות, על שובו של הנטקה לברלין. בדיון על קרן היסוד היתה תמימות דעים בין כל חברי הוועד הנוכחים שניהול המגבית חייב להיות באחריות הוועד ושהפנייה ללא־ציונים תיעשה רק אחרי שהציונים עצמם יתרמו את חלקם וישמשו מופת. נבחר ועד מנהל לענייני קרן היסוד בתוך התאחדות ציוני גרמניה (שכלל את רוזנבליט ובלומנפלד, אלא מה). הישיבה הסתיימה בשעה אחת־עשרה בלילה ונמשכה למחרת. מסעיפי הדיון: הצעת התקציב לשנת 1920 (שנת התקציב הקודמת הסתיימה בלי גירעון, מקרה נדיר בהיסטוריה הפיננסית של הציונות), וּויתור “בלאו־וייס” על תמיכה מתוך שאיפה של הנהגת הארגון לדאוג למימון בכוחות עצמה (הוויתור היה מדאיג יותר מדרישה להגדלת המימון, בהצביעו על תהליך התבדלות, ועל כך עוד ידובר). בעקבות הביקורת שהושמעה בוועידת הצירים האחרונה כנגד “יודישה רונדשאו” על שהיה לביטאון “הפועל הצעיר”, על אופיו האקדמי מדי ועל שאינו מאפשר ביטוי הולם לכל הזרמים בציונות, איים עורכו מ־1919 רוברט וולטש להתפטר, אבל חזר בו אחרי הפצרות. כדי לפייס את מבקרי וולטש קיבל על עצמו רוזנבליט, בין שאר תפקידיו, גם את מדור העיתונות בוועד המנהל, בתור צנזור עליון. שלושה ערבים רצופים נמשכו הדיונים, ואני יושבת בבית.

בצער לבה הציעה אני לפליקס באותו קיץ, כאשר בא לבקר אותה במקום נופש אחרי אחת הוועידות, שמוטב להתגרש. פליקס בכה (כפי שרשמה אני) והבטיח לתקן מעתה את דרכיו ולהקדיש זמן רב יותר למשפחתו. שום דבר לא השתנה. בשביל האנס נשאר האב דמות מרוחקת, איש שבא לסעוד, לפעמים, אם לא הודיע ברגע האחרון שיישאר במשרד. כאשר הלך האנס לבקר במשרדי ההתאחדות הציונית בזאקסישה־שטראסה המרוחקים מרחק הליכה קצר מביתם, שמח יותר לפגישה עם העלמה פרנקשטיין, שהרשתה לו לתקתק במכונת כתיבה ולשחק באבזרי משרד שונים, מאשר עם אביו, שלפי מיטב זיכרונו מעולם לא שיחק אתו, לא לקח אותו בזרועותיו, לא נישק אותו, אפילו לא כעס עליו כהוגן. אך כיוון שהאנס לא ראה מימיו את הוריו מתחבקים או מתנשקים, ומשום שאבות חבריו בבית הספר היהודי הקטן בפאזננשטראסה שבו ביקר, אף הם נעדרו תדיר מהבית, לא הרגיש את עצמו יוצא דופן (החינוך הפרוסי על פי רוב לא גרס ביטויי חיבה גופניים, במיוחד לא בין אבות לבנים). את האהבה, הקִרבה בכל עוצמתה, סיפקה להאנס אמו.

כל עניין קרן היסוד היה בראשיתו, הקרן עדיין לא זכתה במעמד חוקי בלונדון, עדיין לא נפתרה בעיית חישוב התרומות לצורך תשלום מס הכנסה בגרמניה, לא היה ברור כיצד יועבר הכסף ומה יהיו דרכי ההתחשבנות. תורמים ביקשו לדעת: האם אפשר לשלם את חלק המעשר גם בסחורות? הרי לבית המקדש שילמו בתירוש ובדגנים. ההצעה לא נתקבלה. נתעוררה השאלה מה לעשות בכסף כדי שלא ייפגע באינפלאציה? הוחלט להשאיר רק סכום קטן בחשבון עובר־ושב ואת יתרת הכסף להשקיע בניירות ערך. משרדי הקרן בלונדון נשאלו אם מותר לתרום כמעשר מעבדה כימית לבית הספר הריאלי בחיפה; מהמשרד המרכזי בלונדון נשלח מברק בהול לברלין: לאור המחסור החמור במקורות הכנסה חייבת קרן היסוד לכסות את המשך התקציב השוטף בארץ־ישראל – תקציב ינואר 1921 מכוסה רק בשליש, יש להעביר מיד כל מה שנאסף לבנק אוצר התיישבות היהודים (זאת בניגוד להחלטת ועידת לונדון שאין להשתמש בכספי קרן היסוד לכיסוי ההוצאות המנהליות של ההסתדרות הציונית העולמית).

התאחדות ציוני גרמניה התייחסה למפעל קרן היסוד בכובד ראש, בהתלהבות ומתוך אמונה בחיוניותו לבניין הארץ. בעקבות ועידת לונדון על מעשר נוסחו תקנות בפירוט ובדייקנות: תשלום חד־פעמי של עשרה אחוז מהרכוש, שאפשר לשלמו בתוך חמש שנים, ונוסף על כך תשלום של עשרה אחוז מההכנסות השוטפות במשך חמש שנים. תשלומים קטנים מזה מתקבלים רק במקרים יוצאים מן הכלל מחמת הכנסות נמוכות במיוחד. הוקם ועד נאמנים עליון, שהיתה לו הזכות לבחון את גובה ההתחייבויות של אדם זה או אחר, להשמיע השגות באשר לגודלן, ואחרי בדיקה מדוקדקת ודיון עם נאמני המקום, לדחות התחייבות שהיתה בעיני הוועד זעומה מדי בהשוואה למעמדו של אותו תורם. נערך קורס מיוחד לפעילי הקרן, בלומנפלד נרתם בכל מרצו, קסמו וכוח השכנוע שלו לתעמולה, בעיקר למען גיוס בעלי הון ובעלי השפעה בקרב הלא־ציונים.

בכיסו כבר היתה מונחת זכייה גדולה. במשך שעות ישבו קורט ופליקס בשנת 1920 מעל רשימות אישים בעלי תפקיד בחיים הציבוריים, בעלי מעמד בחיי התרבות, אנשים ששמם הולך לפניהם ושאפשר – אולי – לרכוש את אהדתם למפעל הציוני. הועלו שמות של אמנים – הציירים מאקס ליברמן (אולי ידחה אותם באיזו הערה ברלינאית עוקצנית?), לסר אורי, ליונל פיינינגר – איש מהם לא נראה מתאים. לבסוף שאל פליקס: “מה דעתך על אלברט איינשטיין?” (שניהם לא ידעו אז שבימי שהותו של איינשטיין בפראג כבר ניסו מאקס ברוד והוגו ברגמן למשוך אותו לציונות – לשווא). קורט הטיל ספק באפשרות גיוסו, אבל נמשך לאתגר. שניהם הלכו לאיינשטיין.

בתמימות אלוהית, כהגדרת בלומנפלד, ביקש איינשטיין לדעת אם באמת רצוי שהיהודים יחדלו להיות אנשי רוח ויעסקו בחקלאות? האין זו בעצם נסיגה? האם כל הכישורים שהובילו להישגים המדעיים של היהודים אינם אלא תוצאה של אותה רוחניות יתרה? האם תנועה יהודית לאומית באמת הכרחית? אחרי מפגש נוסף סיכם איינשטיין, שזה עתה פרסם מחקר חדש בתורת היחסות: עקרונית הוא אמנם נגד לאומנות, אבל הוא תומך בציונות. “מי שיש לו שתי זרועות, ובכל זאת מכריז השכם והערב: יש לי זרוע ימנית, אינו אלא שוביניסט, אבל גידם חייב לעשות הכול כדי למצוא תחליף לאיבר החסר”. היתה זו רכישתו הגדולה של בלומנפלד, ואכן כעבור חודשים מספר ביקש וייצמן מאיינשטיין, באמצעות בלומנפלד, להתלוות אליו במסעו לארצות הברית כדי לרתום את יהדות אמריקה למען קרן היסוד, בניגוד לרצונו של ברנדייס וקבוצתו. איינשטיין נכנע למשמעת הציונית, וּוייצמן הצליח במשימתו: גם אם ההשפעה המדינית היתה בלונדון, הכסף הגדול היה באמריקה, והאינשטיינים עדיין היו בגרמניה.

אם כי להתעוררות המחלוקת בקרב ציוני גרמניה היו שורשים אחרים מאשר לפלוגתא בין ברנדייס לווייצמן, בכל זאת היו קווי מחשבה מקבילים בשתי המחלוקות. הניגודים בתוך התאחדות ציוני גרמניה החריפו, בעיקר אחרי מבצע ההתרמה הראשון של קרן היסוד בגרמניה ואחרי שנציגי “הציונות החופשית” בהנהגת פרופ' גוטהולד וייל (לימים מנהל הספרייה האוניברסיטאית בירושלים) הביעו בפרהסיה ביקורת על פעילות הוועד המנהל בעניינים מקומיים, כגון משכורות גבוהות מדי לפקידים הציוניים, ובעניינים כלליים, כגון קיפוח ההון הפרטי בבניין הארץ. בתגובה תבע רוזנבליט בישיבת הוועד המנהל נשיאה משותפת באחריות של כל ההנהלה. כאשר אנשי וייל הגיעו לידי מסקנה שאין ביכולתם להיות אחראים למדיניות שהם מתנגדים לה, התפטר קלה מתפקידו, ופליקס נשאר כיושב ראש יחיד.

ההקצנה ביחסים הביאה במארס 1921 לייסוד קבוצת “בנין־הארץ”, שיצאה כנגד הלאומיות היהודית המודגשת, כנגד הרדיקאליזאציה של התנועה הציונית בגרמניה, וכנגד הדגשת עקרונות סוציאליסטיים תוך הזנחת ההון הפרטי בבניין ארץ־ישראל. היא ביקשה לשמור על פזורה חזקה, למען ארץ־ישראל, ועל הקשרים התרבותיים וההיסטוריים של היהודים לארצות מגוריהם, היה ובכוונת הקבוצה להקים פדראציה⁴³ במסגרת תנועה עולמית, ולרכוש חברים בקרב אלה שאינם מזוהים כציונים.

המלחמה היתה נטושה על הלא־ציונים, בייחוד על בעלי ההון והמעמד. בלשון חריפה גינה פליקס רוזנבליט את אנשי “בניין הארץ” שמזיקים לעבודה הציונית, ואלה הטיחו כנגדו שההנהלה נכשלה ברכישת חוגים יהודיים שונים לרעיון קרן היסוד. להפך, היתה התשובה, את כל האוהדים החדשים, מלבד מאקס וורבורג מהאמבורג, רכשה ההנהגה וההצלחה היתה רבה יותר אלמלא ההפרעות מצד “בניין הארץ”.

“בניין הארץ” יצא נגד “השיגעונות הבולשביסטיים והסוציאליסטיים” בארץ־ישראל והתמיכה בהם מכספי ההון הלאומי. מה שדרוש לארץ־ישראל זה ניהול בידי אנשי כלכלה מנוסים, משוחררים מדוקטרינות, שיפתחו את הארץ לפי שיטות כלכלה בדוקות, תוך שיקולי יעילות. מתוך רצון למנוע פיצול בהתאחדות ציוני גרמניה, שהצליחה במשך כל השנים, על אף כל הניגודים, לאחד את כולם תחת כנפיה, ומתוך ידיעה שהתחרות מזיקה לשני הצדדים, הושג בכנס ההנהגה הארצית של התאחדות ציוני גרמניה באפריל 1921 הסכם עם ראשי “בניין הארץ”, לפיו תנוהל המגבית בקרב הלא־ציונים במשותף באמצעות ועדה פוליטית, שתייצג את כל הזרמים ותהיה כפופה לוועד המנהל.

בעוד עבודת קרן היסוד בעיצומה (גרמניה היתה, על אף מצבה הכלכלי הרעוע, במקום השלישי ברשימת התורמים) נקבע כי הקונגרס השנים־עשר ייערך בקיץ 1921 בקארלסבאד שבצ’כוסלובקיה, ופירושו של דבר הפצת שקלים, גם משום שהיו מקור ההכנסה העיקרי של ההסתדרות העולמית, גם משום שמספר השקלים שהופץ בכל ארץ קבע את ייצוגה בקונגרס. על ראשי הסניפים והנאמנים הוטל להקדיש מעתה את כל מרצם לאיסוף השקלים, כאשר המכסה חמישה שקלים לכל ציוני רשום, היעד 30,000 שקל, כדי להבטיח לציונות גרמניה ייצוג נאות בקונגרס. מהשטח עלו זעקות: מנין לוקחים את הכוחות, את האנשים שייתגייסו לכל המשימות? הרי בנוסף על המעשר והשקלים היתה מוטלת על ציוני גרמניה חובת תשלום המס הציוני – לא כתרומה, אלא כמס, כפי שמשלם אותו אזרח מדינה שבדרך – למימון הפעולות הרבות בגרמניה עצמה, תוך התחייבות שנתית. כאשר לא די היה בפניות החוזרות וחלק מציוני גרמניה עדיין התחמקו מתשלום המס, החליטה התאחדות ציוני גרמניה על מינוי קומיסר (כך, בפירוש) למס ציוני לכל סניף, שיתבע מן העשירים יותר, מן העניים פחות, לפי דירוג. והעיקר: משמעת, משמעת, משמעת.

מרטין רוזנבליט קיווה שלאור הישגיו בקופנהאגן בעת המלחמה יוצע לו תפקיד בהנהגה בלונדון, ולשם כך אף היה מוכן לשנות את אזרחותו, אם כנתין גרמני יתקשה לקבל אשרה לישיבת קבע באנגליה. יוליוס סימון הבטיח לו את מִשרת המזכיר הכללי של מחלקת הארגון, כלומר בעצם את ניהולה, כי בראשה עמד באופן זמני סוקולוב, שהיה עסוק באלף דברים אחרים. אולם המינוי התמהמה ובינתיים התפטרו סימון ודה לימה, שכחברי ועדת הריאורגניזציה וכבעלי תפיסה כלכלית ברוחו של ברנדייס היו ביקורתיים מאוד כלפי הנעשה בארץ־ישראל בהנהגתו של וייצמן. אחרי כמעט שנה של ישיבה על המזוודות תבע מרטין במפגיע דברים ברורים. כיוון שעבודה בברלין היתה בלתי אפשרית מבחינתו, כפי שכתב ללולה הרמן ללונדון ולא פירט (אינני יכולה לעמוד בפיתוי ולא לפרש את הדבר כחוסר נכונות להיות כפוף לפליקס), קיבל על עצמו מרטין באביב 1921 את ניהול המשרד הארץ־ישראלי בווינה. לאוסטריה זרמו אלפי פליטים מפולין, שביקשו לעלות לארץ־ישראל ונתקעו שם אחרי איסור העליה שהטיל הנציב בעקבות התפרעויות הערבים בארץ באחד במאי 1921, שבמהלכם נרצחו ביפו ארבעים ושלושה יהודים, ובהם הסופר יוסף חיים ברנר.

בדברי הפתיחה לוועידה השנתית השבע־עשרה של התאחדות ציוני גרמניה שהתקיימה במאי 1921 בהאנובר, העמיד פליקס רוזנבליט את העבודה השיטתית המאומצת של ההתאחדות⁴⁴ מול המבוכה והבלבול השולטים כעת בתנועה העולמית בעקבות הפרעות, שמסקנה אחת עולה מהן: יש לפעול לבניינה המהיר של ארץ־ישראל. כצפוי עמדה המחלוקת עם “בניין הארץ” במרכז הדיונים, אולם כיאה ליושב ראש היו דברי פליקס מתונים, רעיוניים ולא נקטו בשמות. התנועה הציונית היא תנועת שחרור, כלומר ביסודה חוסר נחת, אי שביעות רצון מהתנאים שבהם חי העם היהודי עד כה. לא תיתכן ציונות של שבעי רצון. אף אם דוחים את הטענה על העדר שורשים באדמת גרמניה, אסור להתכחש לאי שביעות רצון מחיי הגולה (זאת היתה הבעיה הנצחית של הציונים: להלכה שללו את הגלות, למעשה נכנעו לכוח משיכתה).

אחרי ועידת סן רמו, שאישרה באפריל 1920 את הכללת התחייבויות הצהרת בלפור במנדט על ארץ ישראל שנמסר לבריטניה, הגיעה העת למעשים, סבר פליקס, אולם הירידה בערך המארק מקשה על עליית ציוני גרמניה, על הקשר הממשי עם ארץ־ישראל. חייבים להקל לפחות על עליית הצעירים, לכסות הוצאות הדרך לכמה אלפי חלוצים מקרן מיוחדת. אוטו וורבורג בדבריו בוועידה לא צייר תמונה משמחת במיוחד על אפשרויות הקליטה של עולי גרמניה בארץ־ישראל. לחקלאות פרטית דרושים אמצעים גדולים, אלף עד אלפיים לי"ש למשפחה, ופירושו של דבר שלהתיישבות אלף משפחות מגרמניה דרושים מאה ושלושים מיליון מארק, פי חמישה מההכנסה השנתית של קרן היסוד בגרמניה. ברם, רצוי להקים לפחות יישוב אחד של יוצאי גרמניה, אולי בעזרת בני משפחה, אגודות מקומיות וידידים. מפועל חקלאי דרושה נכונות הקרבה גדולה כל כך עד שספק אם חלוצי גרמניה יהיו מסוגלים לעמוד בה לאורך זמן. בגידול ירקות אי אפשר להתחרות בערבים ומשום כך עדיפות נטיעות – שקדים, גפנים – אך לשם כך נחוץ מימון עד שיניבו המטעים את יבולם.

יש עודף מהנדסים, וגם צלמים אינם דרושים. לסוחרים יהיה סיכוי, אולי, בשלב מאוחר יותר. תעשייה אפשרית, אחרי התייעצות עם מומחים במקום. אולי, במרוצת הזמן, ייקלטו גם רופאים, עורכי דין, פקידים, עיתונאים, אבל לעת עתה רבים בעלי מקצועות אלה מן הדרוש. אשר לנשים התמונה קודרת עוד יותר: אין דרישה לגידול פרחים, ומי שמשתלמת בגננות מוטב שתלמד גם בישול, גיהוץ, ניהול משק בית, כדי שתוכל לעבוד ככוח עזר במשקים. ובכן מה ניתן לעשות כאן ועתה? לאסוף ספרים לבית הספרים האוניברסיטאי בירושלים וכספים לייסוד חברות מטעים משותפות, ולהקים בית ספר לנערות לניהול משק בית חקלאי.

הפעם נבחר פליקס רוזנבליט כיושב ראש יחיד של התאחדות ציוני גרמניה והחליף את קְלה כחבר הוועד הפועל הציוני הגדול שהתכנס ביולי בפראג, לשם הכנת הקונגרס. התרשמותו לא היתה מרנינה. כפי שכתב פליקס לאריך כהן הוכיח לו המושב מה רב משקלה של ההנהגה לעומת הוועד הפועל, לא רק משום שההנהגה מצוידת במידע טוב יותר, אלא משום שיושבים בה כמה בעלי אישיות, שעה שחברי הוועד הפועל הגדול עושים לרוב רושם עלוב למדי. וייצמן בא רק ליומיים, כי היה עליו – במשבר המאורעות⁴⁵ וצמצום העלייה – להימצא בלונדון. בעיני פליקס גדל וייצמן בשיעור קומתו לאין ערוך, הוא עשה רושם עז וידע להסיר מעליו מיני טורדנים וקטנוניים כמי שנפטר מפרעושים. סוקולוב פיקח מאוד, אבל במהותו בעל שיעור קומה קטן מווייצמן.

בישיבה לקראת הקונגרס שעמד להיערך בקארלסבאד החליטה הנהגת ציוני גרמניה לדרוש את העמדת שאלת ארץ־ישראל במרכז דיוניו ולתבוע תכנית פעולה. מרטין היה ממכיני הקונגרס מבחינה מעשית ופירושו של דבר טיפול באלפי פרטים – סידור מקומות ישיבה ליותר מאלפיים איש, צירים, עיתונאים ואורחים, השגת אשרות מעבר, מכונות כתיבה, קצרניות, כרטיסי עיתונאים, הנחות ברכבת, סמלים. ההתרגשות לקראת הקונגרס הציוני השניים־עשר היתה גדולה: הפרלמנט היהודי נפגש לראשונה אחרי שמונה שנים, בעולם שהשתנה מן היסוד, אימפריות התפוררו, מדינות נולדו, במקום הצאר ברוסיה שלט לנין בברית המועצות, היתה התעלות הנפש בעקבות הכרזת בלפור וחלומות על השתתפות הלכה למעשה בשלטון בארץ־ישראל, היתה השמחה על החלטת סן רמו, אך עתה באה האכזבה – בעקבות המאורעות, הגבלת העלייה, חוסר האונים הכספי. שלטה בכול רוח נכאים. וייצמן וסוקולוב עמדו בפעם הראשונה במרכז הקונגרס ולא שבעו נחת.

בגלל הביקורת הגוברת על דרך עבודתה של ההנהגה הציונית בארץ־ישראל ערכה המשלחת הגרמנית בימי הקונגרס כמה מפגשים לליבון הבעיות עם יוצאי גרמניה שעלו ארצה ועם מנהיגי תנועת הפועלים הארץ־ישראלית. כולם ראו את הסיבה העיקרית לדריכה במקום במחסור הנורא במימון ורק במידה פתוחה בתנאי הארץ ובחוסר ההכנה הנפשית והגופנית של העולים. כן נפגשה המשלחת הגרמנית עם לאוי ליפסקי ואברהם גולדברג, מנאמני וייצמן, שעמדו עתה בראש ציוני אמריקה, שאישרו באוזניהם את שביקשו לשמוע: וייצמן לא היה יכול לנהוג אחרת, ברנדייס וחוגו היו מנותקים גם מן העם, גם מאילי ההון היהודיים; התנועה הציונית הפסידה את ברנדייס אך תחת זאת תוכל לרכוש את ההמונים (היה בכך אולי משום פיצוי כספי, אך מבחינת משקלו האישי ומעמדו הציבורי לא היה לברנדייס תחליף).

הקונגרס, כרגיל, קיבל שורה של החלטות שהיו בגדר משאלות, כמו אישור חובת המעשר, שרק בגרמניה התייחסו אליה ברצינות גמורה. הכנסות קרן היסוד היו מאכזבות, מראשית פעולתו עד לקונגרס נאספו רק 200,000 לי"ש (בשנים הבאות נאספו 400,000 לי"ש לשנה, רחוק מאוד מיעד עשרים וחמישה המיליונים). עלתה גם שאלת “בניין הארץ”, מאקס קולנשר דיבר בשם ארגון זה, בלומנפלד נגדו – פליקס, מודע למגבלותיו כנואם, שתק במליאה והעדיף להפעיל את השפעתו בוועדות. ארנסט סימון, שעבד בקונגרס כסדרן מתנדב, נשלח לחדר הוועדה הפוליטית, שפליקס היה חבר בה, מצויד בכובע, כדי לאסוף לתוכם את פתקי ההצבעה בעד או נגד צירופו של זאב ז’בוטינסקי לוועד הפועל המצומצם (אחרי שהתייצב מאחורי וייצמן במאבקו נגד ברנדייס והיה חבר הנהלת קרן היסוד). רוזנבליט מסר פתק לבן משום שלא ידע להחליט. סימון, אח לברית קא־יה־פאו, לחש לו: “אני עוד מוכן להבין שמישהו מצביע בשבילו, אבל איך אפשר להימנע מהצבעה בעניין כזה – מעל לבינתי.” פליקס, בלי להניד עפעף, העמיד את סימון במקומו: “סדרן טוב אינו צוחק אפילו כשמספרים בדיחה.”

אחת ההחלטות המעשיות של הקונגרס היתה להקים ועד פיננסי וכלכלי כרשות מייעצת, שלו זכות השתתפות בישיבות ההנהגה, בראשותו של יצחק ניידץ', מיוזמי קרן היסוד, ובין חבריו גיאורג הלפרן, ברתולד פייבל, אהרון בארט וזלמן שוקן. להנהגה החדשה נבחר בפעם הראשונה גם נציג תנועת הפועלים – יוסף שפרינצק, איש “הפועל הצעיר”. פליקס חזר ביקורתי מאוד באשר לתפקודו של הקונגרס בנסיבות שהשתנו – הרי עד למלחמה היה עיקר תפקידו הסברתי, הפגנתי, עכשיו היה עליו להתמודד עם מציאות, תקציבים, אחריות לחיי אדם. שורש הבעיה, לדעתו, בכך שההנהגה אינה באה לקונגרס עם הצעות מגובשות אלא מגיעה לידי החלטות רק בעת קיומו. משום כך מתארך הקונגרס ללא צורך (הפעם ארך שבועיים), מאבד מתאוצתו, רמתו יורדת, העניין בו שוקע ועם סיומו נשאר טעם של חוסר נחת ואי שביעות רצון. הצעתו היתה לקצר את הקונגרס עצמו, אבל להקדיש זמן רב יותר להכנתו, בקיצור לשפר שיפורים ארגוניים. בסיכום הקונגרס על ידי התאחדות ציוני גרמניה בחתימת רוזנבליט הודגש כי עברו הזמנים של הצלחות מרעישות, עתה העת לעבודה שיטתית, גם בשטח המדיני, לשם השגת הבנה עם הערבים. אכן, בפעם הראשונה התייחס הקונגרס לשאלה הערבית, תוך קבלת החלטה שהתנועה הציונית רוצה לחיות עם העם הערבי בשלום ובכבוד הדדי ולהפוך בשיתוף פעולה עמו את המולדת המשותפת לקהיליה משגשגת, שתבטיח לכל חלקי האוכלוסייה את התפתחותם הלאומית באין מפריע.

העלייה נשארה נקודת התורפה, תחילה בגלל ארעיות הממשל הצבאי הבריטי וחוסר נכונותו לפתוח את שערי ארץ־ישראל. אחר כך משכונן השלטון האזרחי והמצב בארץ נראה שפיר – לפי דיווחו של שמריה לוין: “אין כמעט חיכוכים עם הערבים, הנציב העליון הצליח ליצור לעצמו מעמד מצוין; כולם, מהשמאל וער לימין, מרוצים ממנו.” – הותרה סוף סוף העלייה. אך בתוך חודשים מעטים, עקב עלייה ספונטאנית של כמה אלפי חלוצים ממזרח אירופה והמחסור בעבודה ובמגורים שנתלוו אליה, צומצמה העלייה במידה ניכרת על ידי ההנהגה הציונית, שהיתה ערבה לקיומם של העולים בשנת עלייתם הראשונה. העולים חולקו לשני סוגים: בעלי אמצעים, בעלי משפחה בארץ, שיכלו להוכיח אפשרות קיום בארץ, חויבו להצהיר שאין להם כל תביעות כלפי ההסתדרות הציונית והיו חופשיים לעלות לארץ; ופועלים חסרי אמצעים עלייתם צומצמה ל־16,000 רישיונות לשנה (“סרטיפיקאטים” היתה מלת הקסם), תוך מתן עדיפות לבעלי מקצועות יצרניים ולרווקים.

ויסות העלייה נשמט מידי היהודים ביוני 1922 עם פרסום ספר לבן, שנשא את שמו של וינסטון צ’רצ’יל, אז שר המושבות, אבל הוכן בסיועו הפעיל של הרברט סמואל, ובו נקבע כי כל שישה חודשים יוחלט על מספר אשרות העלייה שיחולקו בהתאם לכוח הקליטה הכלכלי של ארץ־ישראל בהווה (ולא לפי הסיכויים לעתיד עם גידול המשק בעקבות העלייה). לבעלי רכוש של 500 לי"ש לפחות, לנשים ולילדים של תושבי ארץ־ישראל, למורים. לעורכי דין ולרופאים שיעבדו במקצועם נקבעה קטגוריה נפרדת. גם ציוני גרמניה, כאחיהם בעולם, נטו לראות את מחצית הכוס המלאה: אמנם הספר הלבן שם קץ לחלום שארץ־ישראל תחת המנדט הבריטי תהיה אי פעם יהודית כפי שאנגליה אנגלית, אבל – כפי שציינה התאחדות הציונים הגרמנים בסיפוק – ממשלת בריטניה התחייבה בו להמשך המדיניות בהתאם להצהרת בלפור ונתנה אישור חתר לכך שהיהודים שבים לארץ־ישראל בזכות ולא בחסד. ליתר דיוק: לא לכל שטח המנדט, אלא רק ממערב לירדן, כי ממזרח לו הוקמה האמירות האשמית כיחידה מנדטורית נפרדת. ההנהלה הציונית, שעם חבריה נמנה גם ז’בוטינסקי, בלחץ משרד המושבות, הסכימה בחריקת שיניים, מודעת לחולשתה, גם להקמת מועצה מחוקקת ובה רוב מוחץ לערבים: שמונה מוסלמים, שני נוצרים, שני יהודים וכמה פקידים בריטיים שמינה הנציב העליון לשמירה על עקרונות המנדט. לרווחתם של היהודים דחו הערבים את ההצעה, והקמת המועצה המחוקקת ירדה, לעת עתה, מן הפרק.

היה קשה להשלים עם אובדן מעמדה המרכזי של התאחדות ציוני גרמניה בתנועה העולמית. מן המכתבים מברלין ללונדון נשמעת תרעומת על התרופפות המגע בין ההנהגה למעוזי התנועה הישנים: אסור להעמיד את ציוני גרמניה רק בפני עובדות מוגמרות. כאשר עלה חשש שפעולת קרן היסוד בגרמניה, הנאבקת על שיקום כלכלתה, עלולה לעורר בציבור ביקורת על הוצאת כספים “למען מושבה בריטית”, פנה פליקס רוזנבליט להנהגה בלונדון והציע לה, לשם חיזוק מעמדה של התאחדות ציוני גרמניה בעיני הממשלה והציבור הגרמניים, למנות נציג ישיר שלה בברלין (כמובן בתיאום עם ציוני גרמניה) – בקיצור, ברלין ביקשה נתח קטן מהשפעת העבר. לונדון סירבה: רק לחברי הוועד הפועל הזכות לייצג את התנועה העולמית.

לא היה ספק היכן נחתכים הדברים, ולו רק לפי נימת הפניות ללונדון, שהעידה על תחושת תסכול. ההנהגה בחרה בקארלסבאד שבצ’כוסלובקיה לקיום הוועידה השנתית, אף על פי שבגרמניה היתה עלות הוועידה יכולה להיות זולה הרבה יותר; ההנהלה בלונדון מעבירה להם מידע תוך דרישה לסודיות מוחלטת, אך הדברים מתפרסמים בגלוי בלשכת העיתונות בלונדון. התאחדות ציוני גרמניה קבלה על כך שהפעולות למען כלל התנועה – קרן היסוד, הפצת שקלים – דורשות מציוני גרמניה השקעות רבות בכסף ובכוח על חשבון הפעולה המקומית, וביקשה שלכל הפחות ינוכו עשרה עד חמישה־עשר אחוזים מהכנסות השקלים לכיסוי ההוצאות – אך לונדון השיבה בשלילה: הדבר עלול לשמש תקדים ומצבה הכספי של ההסתדרות הציונית קשה בלאו הכי; ציוני גרמניה נאלצו להתאים את תאריך התכנסות ועידת הצירים הגרמנית ללוח הזמנים של לונדון כדי שמישהו מחברי ההנהלה שבלונדון יוכל, אולי, להשתתף בה; את מחיר השקל במארקים קבעה ההנהלה בלונדון (בגלל האינפלאציה עלה מחיר השקל ממארק אחד בראשית איסוף השקל למאה מארקים לאחר המלחמה). בדברים קטנים כגדולים אפשר היה לראות בבירור שהציונות הגרמנית נדחקה לשוליים. רק בשטח אחד שמרה על הבכורה: “יודישה רונדשאו” היה בלא ספק העיתון הציוני הטוב בעולם, בעל השפעה רבה גם מעבר לגבולות גרמניה, וזאת בראש וראשונה בזכות רוברט וולטש, עורכו הראשי מאז 1919. וולטש, יליד פראג, חבר ארגון הסטודנטים “בר כוכבא”, ששירת במלחמה כקצין בצבא האוסטרו־הונגרי, היה כאיש “הפועל הצעיר” מתון מאוד כסוציאליסט, אבל לוחם חסר פשרות בשמירתו על האידיאלים ההומניסטיים של התנועה הציונית.

 

10 כיסופי העלייה    🔗

חודשים רבים של עבודת נמלים נשאו סוף סוף פרי: בפברואר 1922 נוסדה קרן היסוד הכללית בשיתוף עם הלא־ציונים, ובנשיאותה אנשים רבי פעלים ובעלי מוניטין – כאוסקר ווסרמן, חבר בוועד המנהל של “הבנק הגרמני” (מרכישות בלומנפלד) והקונסול הכללי אויגן לנדאו, בנקאי ונדבן, ונציגי התנועה הציונית – בלומנפלד, רוזנבליט ואהרון בארט. העיכובים בהיווסדה נגרמו בשל דרישות הלא־ציונים להקמת קרן שתהיה בלתי תלויה לחלוטין בהנהגה הציונית העולמית, אך לבסוף, בלחצו של ווסרמן, נוסדה הקרן מתוך סולידריות עם הכלל ואף לא נעשה ניסיון להסוות את שייכותה: היא נקראה “קרן היסוד – Palästina Grundfond”. אמנם אי אפשר לדרוש מן הלא־ציונים את תרומת המעשר כפי שנתבעה מן הציונים, אבל אפשר להעמידה כמופת, טען רוזנבליט בשם ההתאחדות בחוזר סודי ביותר. לקרן היסוד הנייטראלית, כפי שנקראה בדרך כלל, ניתנה עצמאות בעריכת מגביות ובהקמת מפעלים, תוך תיאום עם מועצת המנהלים העולמית של קרן היסוד, והיא ענתה על הצרכים הנפשיים של חלק מיהודי גרמניה, שהיו כעין חובבי ציון, כלומר מוכנים לקחת חלק בבניין הארץ, בלי להתחייב בנפשם.

כבר בתחילת המשא ומתן, בין שאר התביעות, תבעו הלא־ציונים שהכספים שנאספו בגרמניה ישמשו בעיקר לקניית סחורות וציוד מתוצרת גרמניה למען החלוצים בארץ ישראל, וזאת על מנת לא להחליש את כלכלת גרמניה הנאבקת על שיקומה, כורעת תחת עול תשלום פיצויים בגין נזקי

מלחמה לפי תנאי ורסיי, ונאבקת באינפלאציה מואצת. רעיון זה מומש לראשונה בעקבות יוזמה ארצישראלית: בגלל המשבר הכספי שפקד את ההנהגה הציונית לא היו לה אמצעים לממן את ההתיישבות על אדמות נוריס שבעמק יזרעאל (של קבוצת חפציבה ובית אלפא), ורופין הציע לחלוצים המצפים בכליון עיניים להתיישבות־קבע לאסוף את הכספים לקניית ציוד בארצות מוצאם – גרמניה, צ’כוסלובקיה, בוקובינה. ליאו קאופמן, שבא בשם קבוצת חפציבה לגרמניה, סיפר בנוכחות ווסרמן, לנדאו, הנטקה ורוזנבליט על סיכויי הקבוצה – אמנם עתה עוד קדחת במקום, אבל יש לה עתיד – והצליח לקבל את הסכמתם למתן הלוואה לרכישת ציוד חקלאי וציוד למסגריה, למתפרה, לנפחייה.

כיוון שווסרמן סירב עקרונית להחליף מארקים במטבע זר, כי הדבר ישפיע לרעה על שער המארק הרעוע בלאו הכי, היתה מגמה להרחיב את ההסדר. ההנהלה הציונית בארץ־ישראל נתנה את הסכמתה להעברת כספים שאספה קרן היסוד הנייטראלית בגרמניה בצורת סחורות, זאת רק אם לא תהיה כל דרך אחרת להעבירם במטבע ללונדון, משום שקיים ספק אם יהיה שימוש בארץ־ישראל לסחורות בשווי של 6000 לי"ש. גזבר ההנהגה הציונית בירושלים הציע שאם לא תהיה אפשרות להשתמש בכל הסחורה לצרכי המחלקות השונות שלה, יפנו לסוחרים ארצישראלים, שיזמינו סחורות לפי צרכיהם בגרמניה וישלמו להנהלה הציונית בירושלים, אבל זו עסקה מסובכת וכמובן תמיד עדיף כסף מזומן על פני סחורות. (צורה זו של העברת הון, כאן בזעיר־אנפין, תגיע למלוא היקפה בעת ההגירה היהודית הגדולה אחרי עליית הנאציונל־סוציאליסטים לשלטון).

בוואריה היתה אחד ממוקדי האנטישמיות הארסית שצמחה מתוך תבוסת המלחמה, ובה נוסדה בשנת 1920 “מפלגת הפועלים הגרמנית הנאציונל־סוציאליסטית”, שבראשה עמד תועמלן אוסטרי שאפתן וקנאי בשם אדולף היטלר. כאשר פִּרסמו שני ביטאוני הלאומנות הקיצונית, “פולקישר בֵּאוֹבאכטר” ו“דס דויטשה טאגבלאט” בשנת 1921 מאמר מאת הרוזן רוונטלוב, שטען כי את “הפרוטוקולים של זקני ציון” חיבר אשר גינזברג, המכונה אחד־העם, ראו בכך ציוני גרמניה הזדמנות לצאת למתקפה נגד האנטישמיות ומפיצי השקרים על קשר יהודי לשלוט בעולם והגישו תביעה משפטית בשמו של אחד־העם, שישב באותה תקופה באנגליה.

במכתבו ללונדון הבטיח רוזנבליט שהדבר לא יגרום כל טרחה אישית לאחד־העם החולני, שלא יצטרך לבוא למינכן ושלא יישא בשום הוצאות – לא נדרש אלא ייפוי כוח לאחד מעורכי הדין הציוניים, לד“ר אלי שטראוס במינכן או לד”ר אריך כהן בברלין. אחרי פניות חוזרות אכן נתקבל מההנהלה בלונדון ייפוי הכוח המבוקש מאחד־העם, תוך הבעת ספק אם הגשת התביעה על הוצאת לעז רצויה: הטענה שאחד־העם חיבר את “הפרוטוקולים של זקני ציון” הופיעה עוד לפני כן בעיתונים אנטישמיים צרפתיים, בלי שהוגשה נגדם תביעה; “פולקישר באובאכטר” יוכל תמיד להסתמך על מקור זה, ואם רוונטלוב והעיתון יזוכו, יביא הדבר רק נזק ליהודים. בכל זאת הוגשה התביעה, בשם התובעים הופיעו ד“ר קלה וסמי גרונמן, אך היא נסתיימה בפשרה, שהושגה בבית משפט השלום במינכן, אחרי שרוונטלוב הסכים לשלם הוצאות בסך 150,000 מארק ולחזור בו מטענתו שאחד־העם כתב את “הפרוטוקולים של זקני ציון” לקראת הקונגרס הציוני הראשון. הדבר לא מנע את הפצתם הגדולה של ה”פרוטוקולים" בקרב הגרמנים, שחיפשו שעיר לעזאזל לתבוסתם ולסבלם.

אחד המעוזים שבלומנפלד לא הצליח לכבוש, למרות סיועו של איינשטיין, היה וולטר ראתנאו, יורשו של מייסד תשלובת הענק א.א.ג., איש כלכלה מזהיר, הוגה דעות, מדינאי, גרמני שיהדותו לא נתנה לו מנוח. ראתנאו עמד בימים הקשים של ראשית הרפובליקה הגרמנית בראש המשרד לשיקום כלכלי, ומפברואר 1922 היה לשר החוץ שלה. איינשטיין ובלומנפלד באו אל ראתנאו, שהתנגד לפתרון הציוני של השאלה היהודית, כדי להניע אותו לחדול מתפקידו, משום שכיהודי אין לו זכות לנווט את ענייני חוץ של העם הגרמני. ראתנאו דחה את טענות בלומנפלד: הוא האיש המתאים ביותר לתפקיד, הוא ממלא את חובתו לעם הגרמני כאשר הוא מעמיד את כישוריו וכוחותיו לרשותו ומדוע שלא יילך בעקבותיו של בנימין ד’יזרעאלי?

באותה התקופה כבר נפוצה בחוגי הימין הקיצוני הקריאה:

Knallt ab den Rathenau,

die gottverdammte Judensau.⁴⁶

וכעבור זמן קצר תרגם אותה קצין חיל הים לשעבר ארווין קרן לשפת המעשה. ראתנאו, גאה מכדי לנקוט באמצעי זהירות, נורה כאיש הנוסע לקראת גורלו במכוניתו הפתוחה בעשרים וארבעה ביוני 1922. הירצחו שימש הוכחה לנכונות מושג החיץ, הקו המפריד בין יהודים לגרמנים – אך לווייתו אישרה בכל זאת את שייכות היהודים לעם הגרמני: כמיליון איש צעדו בתהלוכת מחאה ואבל, אחד מהרגעים היפים המעטים של רפובליקת ויימר. אוסקר טיטץ, מבעלי רשת בתי כל־בו, הזמין את מועצת המנהלים של קרן היסוד הנייטראלית, שהיה חבר בה, להתייעצות סודית: אמנם בעקבות רצח ראתנאו פוזרו כמה קבוצות ימניות, ועיתוניהן נסגרו, כתב טיטץ, אבל הקשיים הכלכליים היו הזדמנות נאותה להאשים את היהודים בעליית המחירים ולמשוך את הפועלים למחנה הימין. נושא ההתיעצות: מה אפשר לעשות נגד החמרת המצב?

אחת התגובות לרחשי הזמן היתה ייסוד “ארגון יהודים לאומיים־גרמניים”, שמטרתו לאחד את כל אותם הגרמנים בני הדת היהודית “שקשורים ברוח הגרמנית ובתרבות הגרמנית קשר בל יינתק שאינו מאפשר להם אלא לחשוב ולהרגיש כגרמנים”. פליקס רוזנבליט הזכיר אותם בנאומו בוועידה השנתית השמונה־עשרה של התאחדות ציוני גרמניה, שהתקיימה בספטמבר אותה השנה בקאסל, בדברו על יהודי גרמניה המתקרבים לארץ- ישראל דרך קרן היסוד ועל אחרים המתרחקים ממנה לבלי שוב. הוועידה ציינה בהחלטותיה בסיפוק שכיום, עשרים וחמש שנה אחרי התעוררות הציונות המדינית, אישר חבר הלאומים חגיגית את המנדט הבריטי כיסוד לחיים יהודיים חופשיים בארץ־ישראל, אבל יחד עם זאת ראתה בהגבלת העלייה היהודית והעברת הפיקוח עליה לידי רשות לא־יהודית פגיעה בזכויות הבסיסיות של התנועה ודרשה מהאקזקוטיבה לפעול מיד לביטולה.

הוועידה בחרה מחדש בפליקס רוזנבליט ליושב ראש התאחדות ציוני גרמניה, וזיגפריד מוזס, שהודיע על נכונותו להקדיש את עיקר זמנו להתאחדות, נבחר לסגנו. לשם ייעול העבודה הוחלט על חלוקת תיקים, כפי שבישר רוזנבליט בישיבה הראשונה של ההנהגה הארצית בהרכבה החדש: הוא קיבל על עצמו את תיק ההסברה, אריך כהן את העבודה המדינית בגרמניה, וזיגפריד מוזס את תיק העבודה הסוציאלית. תיק מדיניות החוץ הוטל על ד"ר זיגמונד כצנלסון (שנתמנה לעסוק במדיניות ציונית כללית) ועל חיים ארלוזורוב (שנתמנה לעסוק במדיניות הנוגעת לארץ־ישראל), ושניהם נתבעו, בין השאר. לספק להנהגה הארצית בגרמניה מידע שוטף על מדיניות ההנהלה הציונית בלונדון.

כאן שוב עלתה המשאלה הישנה. אמנם עם כניסת ריכארד ליכטהיים להנהלה הציונית ב־1921 כראש מחלקת הארגון, מעוזה של ציוני גרמניה, שהנטקה בנה וגיבש אותה, השתפר המגע בין לונדון לברלין – בכל זאת “איש משלנו” במרכז העניינים, ואפשר ללבן עמו שאלות במכתבים אישיים, בגוף שני. אולם התביעה ליתר מעורבות מדינית לא באה על סיפוקה. כדי להשיג מידע מפורט על העבודה המדינית, כפי שהוטל על כצנלסון וארלוזורוב, היה דרוש שיתוף פעולה מצד לונדון, אך פנייתם נענתה בשלילה. אין כוחות עבודה לספק לאדונים בארצות השונות דיווח שוטף בנושאים מדיניים. זאת ועוד: לכך מסוגלת רק המחלקה המדינית, והרי לא יעלה על הדעת שמר וייצמן או המחלקה המסייעת לו יעסקו בדיווח כזה, ומעל הכול – דיווח כזה אינו רצוי כלל. לוועד הפועל המצומצם דרוש חופש פעולה מוחלט, שיוגבל רק על ידי החלטות הקונגרס. די בחוזרים שנשלחים בדרך קבע; לפי בקשה מיוחדת אפשר לספק מידע נוסף בנושא מסוים. בתמצית: המדיניות אינה מעסקכם.

גם ההצעה להגביר את מעורבותה של גרמניה בעבודה מדינית על ידי הקמת לשכת ההסברה לקהיליה הערבית בברלין, שבה מצויים הכוחות המקצועיים הדרושים לכך, לא נראתה להנהלה הציונית בלונדון: אין להניח שהדבר עשוי להשפיע על הציבור הערבי. על אף שבברלין היתה מושבה של כשמונה מאות ערבים, רובם סטודנטים, בחלקם אולי מנהיגים לעתיד, הגיע כצנלסון למסקנה עגומה שאי אפשר לנהל הסברה בקרב הקהילה הערבית בברלין, בשל חוסר תיאום עם ההנהלה בלונדון.

אין מה לומר, ארגון התאחדות ציוני גרמניה היה לתפארת; הפרוטוקולים של ישיבות ההנהלה רשומים במכונת כתיבה, ומצוינים בהם גם שעת ההתחלה ושעת הסיום (לעתים אחת בלילה); לכל מכתב מספר סידורי, והוא מנוסח ומודפס כהלכה, גם כאשר המען רק “בתוך הבית”. חוזר מאוקטובר 1922 היה מוקדש לנחיצות המאבק על הנשמה היהודית שאסור שיידחה בשל ההתמקדות בגיוס הכספים. תכנית הסברה מפורטת הציגה את השיטות שהוכיחו את עצמן בגיוס ממונות ושאמורות לסייע גם לציידי נפשות: לא עוד אספות ראווה גדולות של קהל אנונימי, אלא חוגי בית של אנשים קרובים זה לזה, בני משפחה, חברים למקצוע. תעמולה לא כמבצע חד־פעמי, אלא כחובה יום־יומית, בעיקר בקרב הנוער.

התמורות שחלו ב“בלאו־וייס” תחת הנהגתו הכריזמאטית של וולטר מוזס ובהשפעת הלכי רוח גרמניים באו לידי ביטויָם המלא בחוקה חדשה, שנתקבלה בוועידה ארצית בטירת פָרוּן באוגוסט 1922. חוקת פרון תבעה שירות ב“בלאו־וייס” תוך התעלמות מצרכים פרטים, ציות מוחלט לפקודות, מקום מגורים לפי החלטת ההנהגה, שהתירה השתייכות לארגון או למפלגה אחרים רק בהסכמתה. תמו ימי השיבה לטבע, הכיסופים ליופי, לשחרור משרידי הגיטו, למימוש עצמי, עתה דרושים גברים קשוחים, אנשי מעשה, עתה העת לארגון צבאי, פקודים ומפקדים (ושוב השימוש במלה פיהרר). כאילו לא די בסטייה ימינה של “בלאו־וייס”, גם מן השמאל נשקפה סכנה: הטובים בבני הנוער היהודים נמשכים למפלגות הסוציאליסטיות הגרמניות ואובדים לציונות, כפי שציין ארלוזורוב בישיבת ההנהגה הארצית שהתקיימה חודשיים אחרי אישור חוקת פרון. הוטל עליו להכין חוברת שתפנה לנוער היהודי הסוציאליסטי.

בישיבת הנהגה מיוחדת מוקדשת לשאלת תנועות הנוער, בנוכחות נציגי “בלאו־וייס”, קה־יה־פאו, “ברית הרצל” ו“הפועל הצעיר”, הציג וולטר מוזס את תפיסת עולמו: תורת אחד־העם הובילה למבוי סתום, נחוץ לשוב ללאומיות של הרצל, לא כצורה, אלא כתוכן, לבנות – ולו תחילה במסגרת מצומצמת ובחוג סגור – משטר סמכותי, מדינה בזעיר אנפין, מושתת על שירות לאומה. כמעט כל הנוכחים הביעו את התנגדותם, אם בגלל טשטוש המושגים של אומה ומדינה, אם מחמת הגישה האוטופית, אם מתוך ספקנות באשר לאפשרות של מיזוג “בלאו־וייס” עם קא־יה־פאו, מיזוג שנראה לממסד הציוני כהכרחי על מנת להשפיע על “מוזס השני” וחבורתו השפעה ממתנת. אכן, אחרי משא ומתן מייגע הוחלט בסוף 1922 על איחוד שתי התנועות, מתוך חוסר התלהבות הדדי (המתנגדים לאיחוד מקרב קא־יה־פאו, ובהם דנציגר, הקימו לאות מחאה ברית ישישים נפרדת. פליקס הגיב על כך בייסוד “קדימה” לאדונים הזקנים תומכי האיחוד). אחרי שבועות מעטים התפוצץ האיחוד לשמחתו של “בלאו־וייס”, שביקש לחזור לבדידותו המזהירה: “בלאו־וייס” – טענו – נשען רק על עצמו, על אנשיו ועל כוחותיו.

פליקס היה מודאג מההתפתחות ב“בלאו־וייס” (בעקבות חוקת פרון עזבו כ־600 חברים, מהרוח המיליטריסטית, מפנית העורף לכלל־הציונים, מהלכי רוח גרמניים, זרים ליהדות, מהניתוק מערכי תרבות יהודיים. נכון, "בלאו־וייס הניח את היסוד לתנועה חלוצית בגרמניה, ראשוני התנועה כבר עלו לארץ־ישראל ורבים אחרים מכשירים את עצמם בחקלאות ובמלאכה; נכון, גם התנועה הציונית דורשת משמעת והכרה ביעדים משותפים, אבל מתוך שיקול דעת עצמי, לא⁴⁷ על סמך פקודות. אמנם קשר אישי חזק הוא כוח מדרבן, אבל אסור שיהיה למטרה בפני עצמה. “בלאו־וייס” מעמיד מול “הלהיטות אחר בעיות” של כל שאר הארגונים הציוניים את עמדתו האנטי־בעייתית, את רצונו לחיות בהווה, לא לעסוק בעבר, אך הוא מתעלם מכך שהציונות עצמה אינה אלא תשובה לבעיות, המנווטת את עצמה בין שאלות וספקות. בניגוד לתפיסת “בלאו־וייס” הטוענת שהציונות היא דבר טבעי, שאין צורך לדוש בו, הרי הציונות מנוגדת לטבע עד מאוד, כי הנטייה הטבעית היא ללכת בדרך הקלה, כלומר אל ההתבוללות והישיבה בגולה. ציונות אינה יכולה להיבנות על יצרים טבעיים, אלא על תהליך שדורש התייחסות והתמודדות בלתי פוסקים. “בלאו־וייס” מקיף את עצמו חומה, ובשטח המגודר הוא פוקד על אנשים כמו בקסרקטין, כאשר ברקע אבזרים מושאלים מהמחסן הגרמני־נוצרי. ברגע שאנשיו יתבגרו הם עלולים להשתחרר לא רק ממשמעת “בלאו־וייס”, אלא מהציונות בכללותה. רוזנבליט, שפנה לכל הסניפים ולאנשי אמוניו לדון בבעיה במקומותיהם, ראה את הפתרון בחינוך להומאניזם, להחלטה חופשית, וכתיקון המעוות הציע הקמת ארגון גג לכל תנועות הנוער.

הוויכוח סביב הלכי הרוח והמעשים של “בלאו־וייס” זכה להדים ולהדים חוזרים. היו שראו בו ביטוי לפער הדורות, הדור שקדם למלחמה שם את הדגש על בעיות הנפש, הדור החדש רוצה במעשים. ל“בלאו־וייס” היה ארגון מגשימים, “פרקטיקנטנבונד”, משלו, שבניגוד ל“החלוץ” לא ראה עצמו חלק מתנועת הפועלים ורצה להקים בארץ יישובים משלו. וולטר מוזס נסע לארץ־ישראל (ההנהגה, ברוחב לבה, סייעה לו במימון הנסיעה), ביקש להשתמש בכספי קרן היסוד שייאספו בקרב חבריו לצורכי תנועתו, והודיע על הקמת משרד לפיקוח כלכלי משלו. ארלוזורוב ראה בדבר סכנה לאחדות קרן היסוד, אך ליכטהיים מלונדון ביטא יחס אוהד כלפי מבצע מעשר ש“בלאו־וייס” יערוך למען יישוב משלו. פליקס התרעם: לא יעלה על הדעת שליכטהיים יבטיח דברים בלי להתייעץ עם ההנהגה הגרמנית.

אין להתפלא על שפליקס הזניח את משפחתו, פלא שהספיק כלל להגיע הביתה. רשימת התפקידים של יושב הראש, כפי שהובאה בדפי מידע (סודיים ביותר) לנאמני ההתאחדות,⁴⁸ מטעם מחלקת ההסברה, היתה ארוכה: ניהול העבודה הפוליטית והמשא ומתן עם לונדון, ייצוג ארגונים ציוניים כלפי חוץ, כל זאת נוסף על הניהול השוטף – במשרדי ההנהגה עבדו שמונה פקידות תחת ניצוחה של העלמה פרנקשטיין, שטיפלו במאה ושבעים קבוצות מקומיות, קיימה קשר עם מאה ועשרה נאמני ההתאחדות ומאות יחידים, בניהולה היו מדור הקהילות, מפעלי השקל, המשרד הארץ- ישראלי, סעד ליהודי המזרח (אם כי משרד העבודה היהודי שקם ביוזמה ציונית, גדל בתוך שנים מעטות לחמש־עשרה מחלקות, עד שהיה צורך להפוך אותו לחברה ציבורית). נוסף על מחלקת ההסברה פעלה גם לשכת עיתונות שתפקידה העיקרי היה לספק לעיתוני גרמניה מידע שוטף על ארץ־ישראל, להגיב מיד על כל התקפה נגד הציונות ולנקוט פעולה נגד מוסדות המפיצים שקרים. פליקס ישב בראש הדיונים של ההנהגה הארצית ושל הוועד המרכזי (יחד מנו שישים וחמישה איש), ועמד בראש מרכז קרן היסוד בגרמניה. הסניפים דרשו את נוכחותו באירועים מקומיים; קארלסבאד וּוינה, שם נהגו להיפגש מוסדות ההסתדרות העולמית, היו על ציר התנועה הקבוע שלו. אני תפרה לפליקס כרית ורקמה עליה: “יֵשֵב למי שישבן”⁴⁹ – אבל התנועה הציונית דרשה לא רק ראש ולב.

העומס עוד גבר עם עזיבתו של קורט, שצבר כוחות בהיידלברג לקראת שליחותו לארצות הברית. הנטקה וברגר המודאגים כתבו לו על הצורך בהרחבת המנגנון, בראש וראשונה כדי להקל על עומס עבודתו של פליקס רוזנבליט. הוא זקוק למזכיר כללי, אם אפשר נואם מוכשר שיוכל לקחת על עצמו חלק מעבודתו. פליקס שהיה מודע לכשרונו המוגבל כנואם (יסודי, כן, אבל לא מלהיב), סבר שמאז הסתלקות בלומנפלד נמצאת התנועה הציונית בשטח זה במצב של נחיתות לעומת ארגונים אחרים, בניגוד לעבר, והציע לנצל את כשרונו הרטורי של ארנסט סימון הצעיר.

את עיקר כישלונה של ההנהגה בלונדון ראו ציוני גרמניה בצד הארגוני (שבו היה כוחם), וכפועל יוצא – בצד הכספי. כצנלסון סבר שיש להפריד בין המנגנון המדיני למנגנון הארגוני ולהעניק למחלקת הארגון אותה סמכות רחבה ואותו חופש פעולה שמהם נהנית המחלקה המדינית. הכול עניין של כסף, אמר הנטקה בישיבת ההנהגה הארצית שדנה בדבר (8.3.1923), גם הכסף עניין של ארגון, קבע יוליוס ברגר. הקושי העיקרי בהקמת מנגנון משוכלל, לדעת רוזנבליט, היה נעוץ בענין הפרסונלי. כדי לרכוש אנשים בעלי כשרון חייבים להבטיח להם קידום, קאריירה בעתיד. אולי אפשר לחזק את המנגנון באמריקה על ידי בעלי כישורים מאירופה? בנובמבר 1922 נסע בלומנפלד לשהות ממושכת בארצות הברית, כדי לנהל שם את ההסברה למען קרן היסוד (בתמיכתו של וייצמן שרצה לצרף לכסף האמריקני את כושר הארגון הגרמני). פליקס ליווה אותו לתחנת הרכבת, ובפעם הראשונה ראה קורט דמעות בעיניו.

מארצות הברית כתב בלומנפלד על מאמציו של וייצמן למען קרן היסוד: מקווים לאסוף ארבעה מיליון דולר. “השאלה אם וייצמן פוליטיקאי טוב (כפי שאני אכן מאמין) או מנהל טוב של ארגון (מה שמוטל בספק) אינה חשובה כרגע: הוא משפיע על רבים.”⁵⁰

שאלת הפקידות במנגנון הגדל היתה נקודה כאובה, גם בגרמניה. שירות בתנועה הציונית חדל להיות ייעוד נעלה וכמקצוע לבעלי כשרונות לא היתה בו משיכה רבה. לעתים הושמצו הפקידים הציוניים כהולכי בטל. לעתים התייחסו אליהם בעלי התפקידים הנבחרים ללא שכר בזלזול. כדי לרכוש בעלי יכולת נחוץ לשלם להם משכורת הגונה, סבר רוזנבליט, אבל גם המשכורות הצנועות בהשוואה למשכורות של הפקידות הממשלתית. בלי תנאים סוציאליים, בלי פנסיה, נראו לאופוזיציה כמופרזות. חלק מחברי קא־יה־פאו, שהיו העתודה העיקרית, והפכו לפקידים ציוניים מתוך משאלה לב ואידיאלים, הסתלקו מתפקידיהם כיוון שהמשכורת לא הספיקה לקיום המשפחה. גיאורג וולשטיין מהוֹמבורג (אחד המקומות האהובים על הסופרים העבריים) התפטר מעבודתו בקרן היסוד לא רק משום שהגיע לידי מסקנה שרעיון המעשר נכשל בגלל קטנוניות היהודים, אלא גם מחמת המשכורת המזערית. נכון שרוזנבליט והנטקה מקבלים משכורת קטנה המספיקה רק לצורכי קיום – אבל לפקידים משלמים עוד הרבה פחות מזה.

בברלין שקדו על איסוף מידע מעודכן מארץ־ישראל, שנשלח דרך קבע מאנשים נאמנים עליהם שישבו בארץ או נמסר על ידי ציונים שביקרו בה. בפברואר 1921 דווח על משבר כלכלי, באביב נמסר על התאוששות קלה בענף הבנייה, בהשפעת העונה וחג הפסח המתקרב. במאי סופר על ביקור וינסטון צ’רצ’יל, שר המושבות הבריטי, שהבהיר ליהודים שלא הובטחה להם ארץ־ישראל כבית לאומי, אלא בית לאומי בארץ־ישראל, לצד הערבים. הפרעות הביאו לנסיגה במצב הכלכלי. בנובמבר 1921 הגיעה ידיעה מרגיעה: ההנהלה הציונית בארץ־ישראל רואה את פרשת המאורעות כמחוסלת.

יזמים גרמניים הכינו פרוספקט לחברת בנייה ביפו בשם “קדם”, ובו צילומי בית חד־קומתי ומשרדים ריקים למדי. הפירמה וייס, יצרני חדרי שינה מתקפלים, התעניינו בייצוא לארץ־ישראל; היתה התעניינות של משקיעים בתכנית פנחס רוטנברג להקמת מפעלי חשמל בארץ־ישראל (אכן בעקבות המאורעות תבע וייצמן מן הבריטים להחליף כמה פקידים בממשלת ארץ־ישראל, לשלם פיצויים לנקודות התיישבות שנפגעו ולהעניק לרוטנברג זיכיון להקמת מפעלי חשמל החיוניים לפיתוח הארץ).

שאלת הרוב היהודי בארץ־ישראל, אם דרוש ומתי, העסיקה גם את ציוני גרמניה, בייחוד מאז הפרעות. בלומנפלד גרס שאין טעם בהצהרות על כוונות טובות כלפי הערבים עתה, שהיהודים מיעוט כה קטן. כאשר יהיו לרוב, תהיה להצהרתם משמעות אחרת. לפי חישובי רופין היו עתידים לעלות 20,000 יהודים מדי שנה בעשור הראשון, 40,000 מדי שנה בעשור השני, 60,000 בעשור השלישי, מיליון וחצי יהודים בתוך שלושים שנה. באספת סניף ברלין נקב רוזנבליט במספר של 30,000 לשנה, בראשית המנדט דיבר וייצמן על עלייה של שלושה מיליון יהודים בתוך עשרים וחמש שנה, וסוקולוב ראה חמישה מיליון יהודים יושבים בארץ המובטחת. לא מספר המיליונים בחשבון הסופי מכריע, אמרו המקסימליסטים, אלא בתוך כמה זמן יהיה בארץ המיליון הראשון, כי הוא יקבע את יחסי הרוב והמיעוט.

ביוני 1922 דיווח זלמן שוקן, מבעלי בתי הכל־בו הגדולים, על סיורו בארץ־ישראל במשך שישה שבועות. הוא התרשם מאוד מתל אביב, הדומה לאתר בנייה גדול, והגיע למסקנה שלחלוצים הגרמניים דרושה הכשרה של שלוש עד ארבע שנים בחקלאות או במלאכה לקראת העלייה. הארץ קטנה, כלכלתה דלה, אין כמעט מקום למקצועות המקובלים בקרב היהודים. מי שבגיל העמידה איחר את המועד לעלייה.

על אף ההערכות הפסימיות באשר לסיכויי פרנסה וקיום לאקדמאיים בארץ־ישראל, אלה ששאפו לשלמות בין השקפתם למעשיהם לא יכלו אלא לעלות. (בתשובה לפניות הזהיר רופין סטודנטים למשפטים מפני האשליה שבמציאת תעסוקה בעריכת דין; אם אכן דעתם נחושה, עליהם לצבור לכל הפחות גם ניסיון במסחר ובבנקאות. למהנדסים יש סיכוי, אחרי שההנהלה הציונית תתגבר על המשבר הכספי שהיא שרויה בו.) משה זמורה נסע ב- 1921 לבדוק את השטח, אך מצא בארץ שבעה עורכי דין יהודיים – ואין צורך ביותר.

מכתב המלצה שנשלח לאליהו ברלין, ראש בית משפט השלום העברי ביפו, הפליג בשבח ידיעותיו המצוינות של ד“ר זמורה במשפט האירופאי, המשולבות בידע נרחב במשפט העברי: “אולי ד”ר זמורה יוכל להיות לתועלת משפט השלום? את השפה העברית יודע הוא על בוריה. בנוגע למשכורת, משה זמורה אינו הולך לגדולות.” פליקס שוחח בוועידה השנתית בקארלסבאד עם רופין, שהאמין שזמורה אכן יוכל למצוא תעסוקה כעורך דין או כמורה או אפילו כפקיד התנועה והיה מוכן במקרה זה לעשות את היוצא מן הכלל ולהיות ערב לתעסוקתו (הערבות היתה דרושה לקבלת אשרת כניסה מטעם האנגלים). היתה רק בעיה אחת: להעברת כל הרהיטים וכל הספרים ובהם מהדורה מושלמת של כל כתבי גיתה, למעלה ממאה כרכים, היו דרושות מאה לי"ש, שלא היו לזמורה. פליקס יעץ לו לפנות לחברי קא־יה־פאו בעלי אמצעים, הוא יפנה גם בעצמו, בתנאי שמשה לא ישב בחיבוק ידיים. אכן משה ואסתר זמורה עלו בשנת 1922, שכרו דירה ברחוב החבשים בירושלים, ובאין ברירה נשאר זמורה עורך דין עצמאי.

משה והדסה קלוורי, על מנת להכיר את יהדות המזרח השורשית מתוך קרבה אמיתית. הלכו לפוניבץ' שבליטא, שדרכה עברו אלפי פליטים במנוסתם מערבה, אך סבלו מן הרוח האנטי־ציונית בחצרו של הרב ועלו בראשית 1923 לירושלים, שם קיבל משה קלוורי שוב משרת מורה בבית הספר של דוד ילין. ליאו רוזנבליט עלה מיד עם סיום לימודיו ברפואה וכתב לגיסו פליקס דנציגר, שעבד ככירורג בבית חולים בהאמבורג, שעליו למהר ולעלות: בארץ רק שני כירורגים, האחד מכור לקוקאין והשני אינו מאור גדול.

דנציגר נסע לבדו, מאלי ושלושת ילדיהם חיכו בהאמבורג עד שהגיע מברק מירושלים: שלחי את המכשירים. כאשר נודע לידידו אדלברט זאקס שדנציגר החליט להקים קליניקה בירושלים וששכר לשם כך בית ליד שער הפרחים, דבקה בו ההתלהבות: גם הוא יעלה ויהיה שותפו. מאלי קנתה ציוד, מכונת רנטגן (הראשונה בירושלים), זאקס הביא עמו לא רק את ציוד הקליניקה האורתופדית שלו, אלא גם בית מלאכה לגפיים מלאכותיים ומומחה גרמני, כי על פי תיאורי דנציגר זחלו קבצני ירושלים קטועי רגליים באבק הדרכים, ומה שחשוב עוד יותר, הוא העביר ארצה גם את שולחן השתייה המפורסם שלו מפונדק “די הוטה”.

גם ד"ר זלוצ’יסטי עלה, וממכתבו להנטקה בקעה אנחה גדולה: בניין ביתו בתל אביב נמשך חודשים רבים ודרש חלק גדול מהונו ומכוחותיו. המעבר ממדינת חוק לארץ החסרה בסיס חוקי (“המשפט התורכי־האנגלי הוא פארסה”) אפשרי רק מתוך ייסורי גהינום, כפי שאכן התנסה בהם. פלא שהערים היהודיות מתפתחות על אף הכול; החקלאות נחשלת, רמתה נקבעת על ידי הפלחים הערביים. דרושה תעשייה זעירה, דרוש מעמד בינוני יוצר שלו הון קטן, דרוש הון לאומי למען התיישבות פועלים. צריך להביא את זלמן שוקן לארץ ויהי מה, כאן מקומו, כאן נכון לו אתגר. מי שחושב שאפשר לבנות את הארץ על ידי עצות מרחוק, ותהיינה טובות ככל שתהיינה, טועה.

קדחת העלייה אחזה גם בפליקס: הוא ייסע לבדו, יבדוק את המצב. מן ההנהגה הציונית קיבל הבטחות מעורפלות לתעסוקה בארץ, ממשה זמורה קיבל הזמנה להתאכסן בביתו. באפריל 1923 כתב להנטקה, שממנו ביקש לקבל על עצמו שוב את תפקיד יושב ראש התאחדות ציוני גרמניה במקומו: “מעסיקה אותי מזמן המחשבה, המניעה את כולנו, פחות או יותר, לעבור לארץ־ישראל… אך אני רוצה להחליט סופית רק אחרי שאשהה כמה חודשים בארץ, ארחיב את ידיעתי בעברית ואבדוק את הסיכויים לתעסוקה. ייתכן שאשוב, בוודאי אשאל את עצמי בכובד ראש היכן ביכולתי להביא תועלת רבה יותר, אבל נראה לי הכרחי ללכת כעת לארץ־ישראל, כדי להביא קץ להיסוסים הנצחיים.”

פליקס ציין במכתבו שדאג להוצאות הנסיעה, ושהשהות בארץ לא תעלה לו ממון רב. בלומנפלד, שלא ידע לשמור סוד, סיפר לזמורה במכתב מניו יורק שהשיג למען פליקס בארצות הברית כמה לי“ש, ושאת מרבית הכסף, חמישים לי”ש, העמיד לרשותו רופין באופן אישי. ובכן, “בסתיו הולך פליקס לארץ־ישראל, כפי שאני והוא מקווים, לתמיד.”

בשל חולשתו של הקונגרס השנים־עשר התחזק בקרב הנהגת ציוני גרמניה הרצון ליזום שינוי מן היסוד, ולשם כך הוחלט להקדיש את הוועידה השנתית הקרובה של התאחדות ציוני גרמניה כולה לליבון שאלות הקונגרס, יתרה מזאת, הוחלט לפנות אל ההתאחדויות הארציות ולהזמין אותן להשתתף בה, כדי לחייב את האקזקוטיבה בלונדון לבוא לקונגרס השלושה־עשר ובידיה הצעות מגובשות וברורות. חלק גדול מדיוני הוועידה, שהתקיימה ביוני 1923 בדרזדן, הוקדשו לשאלת הסוכנות היהודית, שלפי נוסח המנדט היתה אמורה להיות הגוף המייצג והמייעץ לממשלת ארץ־ישראל בשאלות כלכליות, חברתיות ואחרות. מתוך מגמה להרחיב את מעגל נושאי האחריות לגורלה של ארץ־ישראל ניהל וייצמן באותה שנה מגעים לשם הרחבת הסוכנות היהודית, שאת תפקידה מילאה עד עתה ההסתדרות הציונית. בלומנפלד, שהגיע מארצות הברית, הביע בוועידה השנתית את הדעה שבהרחבת הסוכנות אפשר ליישם את ניסיונה של התאחדות ציוני גרמניה בשיתוף פעולה עם הלא־ציונים, כלומר ברית למטרות מוגדרות בלא שינוי ההשקפה. בשם הרוב, שהתארגן ב“גוש המרכזי”, הגיש רוזנבליט לוועידה הצעת החלטה שתבעה במקביל להרחבת הסוכנות יהודית על ירי נציגי ארגונים המעוניינים בבניין הארץ גם חיזוק פנימי של ההסתדרות הציונית העולמית על ידי שינוי ארגוני והקמת מוסדות בנקאיים נוספים לצד הקרנות הלאומיים.

לקראת הסיום קם סמי גרונמן וביקש מיושב הראש פליקס רוזנבליט את רשות הדיבור: זו, כנראה, הוועידה האחרונה שמתקיימת בניצוחו. אולי הנוכחים אינם מבחינים היכן טמונה הסכנה הגדולה והמוחשית לציונות הגולה – בארץ־ישראל! (צחוק כללי באולם.) אילמלא ארץ־ישראל ומציאותה, יכולנו לחיות עם העקרונות הציוניים שלנו באין מפריע עד קץ הימים (צחוק רועם). ארץ־ישראל גוזלת מאתנו את הכוחות הטובים ביותר. רוזנבליט עוזב אותנו כנראה לזמן ממושך וכל כמה שאנו מצטערים על לכתו, ארץ־ישראל תשמח לבואו: למרות פעילותו ארוכת השנים למען הציונות הוא יכול להיחשב לחומר עלייה טוב (צחוק כללי). הרי כולנו בסכנה שהאופי הציוני שלנו יתקלקל על ידי המדיניות הציונית שלנו; הציונות הפשוטה, הטהורה, הברורה סובלת מן העבודה היום־יומית, מן הצורך להתפשר עם המציאות. רוזנבליט קיבל על עצמו לנהל את התאחדות הציונות הגרמנית בתקופה קשה, כאשר הוא עוזב הוא משאיר מאחוריו אולי מתנגדים, אבל לא אויבים – ואין הדבר מדבר בגנותו, וארגון שבו התרגלו לשמוע גם דעות מנוגדות בסובלנות וסבלנות. ציוני גרמניה אינם מאבדים את פליקס רוזנבליט, הוא רק מקדים אותם מעט בעלייתו לארץ־ישראל (מחיאות כפיים סוערות וממושכות). יושב הראש ציין לזכותו שלא קטע את דברי גרונמן אף שגלשו מעבר למכסת הזמן שהוקצבה לו, וסיים בהבעת תקווה שממשיכיו יגיעו להישגים גדולים יותר משעלה בידיו. ליושב ראש התאחדות ציוני גרמניה נבחר אלפרד לנדסברג, עורך דין בן שלושים ושש מוויסבאדן, תפקיד שהיה לו, בעצם, יורש טבעי אחד – קורט בלומנפלד, אך קורט טרם החליט על עתידו.

לפתע צץ מכשול בלתי צפוי: קולונל קיש, מנהל המחלקה המדינית של ההנהלה הציונית בארץ־ישראל, הודיע מירושלים ללונדון שפליקס רוזנבליט לא יוכל להיכנס לארץ־ישראל משום שהוא נמצא ברשימה השחורה של משרד החוץ הבריטי. מסתבר שפליקס הוחלף, כמו פעמים רבות בחייו, במרטין, שנכלל ברשימה השחורה בחשד שפעל כסוכן גרמני בעת שהותו בקופנהאגן בימי המלחמה הגדולה. אחרי חילופי מברקים בין ירושלים ללונדון התברר שפליקס עצמו קיבל ללא קושי את אשרת הכניסה לארץ־ישראל בקונסוליה הבריטית בברלין.

פליקס רוזנבליט כבר הגיע מוטרד לקונגרס השלושה־עשר שנערך במחצית אוגוסט 1921, שוב בקארלסבאד (שהיו בה גם בתי מלון כשרים למהדרין ומעיינות מרפא טובים לדרכי העיכול העמוסות): שעה שההתאחדות הארצית נשאה בעול איסוף הכספים למען הכלל, היו הפרקציות⁵¹ חופשיות להקדיש את זמנן להפצת השקלים בקרב אוהדיהן, מצב שעיוות בסופו של דבר את יחסי הכוחות בין המרכז לשוליים; שעה שהפרקציות מימין ומשמאל תכננו את האסטרטגיה שלהן לקונגרס חודשים מראש, הגיעו רוב הנציגויות הארציות בלא הכנה מספקת. מהלך הקונגרס רק אישר את השגותיו: וייצמן ותומכיו – המשלחת האמריקנית, רוב המשלחת הגרמנית (נחום גולדמן הצטרף לאופוזיציה, לסיעה הרדיקאלית שבראשה עמד יצחק גרינבוים), חלקים מן הנציגויות האחרות – מצאו את עצמם בעת הצבעת אמון להנהגה היוצאת (האבסולוטוריום) במיעוט של מאה וארבעים לעומת מאה ושישים קולות.

לדעת פליקס לא רצו חלק ממבקרי וייצמן, בעיקר בקרב תנועות הפועלים, להסירו מן ההנהגה, אלא רק להשפיע “מטעמים חינוכיים על עקשנותו האוטוקראטית” ולהגבילה, כלומר ללמד אותו לקח. וייצמן ביקש לסירוגין להתפטר (כאשר גבר בו הזעם על מבקריו) ולהמשיך בתפקידו (כאשר גברה בו האהבה לתנועה ולעבודתו). רק בזכות המאמצים המשותפים של נציגי ההתאחדויות הארציות, Landesverbände בשפת הקונגרס, שיצרו גוש מאולתר, הצליחו תומכיו להשיג הבעת אמון בווייצמן ולמנוע את התפטרותו ואת הזעזועים שהיו באים בעקבותיה. רוזנבליט, שהיה אחת הדמויות המרכזיות בגוש, ובשמו הודיע במליאה על תמיכתו בהצעת הפשרה מטעם “התאחדות הפועל הצעיר – צעירי ציון” (שהביעה בעת ובעונה אחת הסתייגות מן ההנהגה, בגלל חוסר האחדות שלא אִפשר מיצוי מלוא כוחותיה, והערכה כלפי חלקה באישור המנדט ובהישגי קרן היסוד), קבל על הטרור שמשליטות הפרקציות בלי נכונות להיות אלטרנטיבה לשלטון.

המטרה העיקרית של רוזנבליט היתה להחזיר את הסיעות למקומן האמיתי בשוליים סביב גרעין מוצק של ציונים כלליים,⁵² הנושאים על שכמם את עול העבודה ובזכותם ההישגים הפיננסיים, המדיניים וההסברתיים, אך לוקים בחולשה רעיונית. נחוץ שיתאחדו ויכבשו בחזרה את מעמדם במרכז. יש לבסס מחדש את הציונות הכללית מבחינה רעיונית, כדי שלא תקבע רק את הטקטיקה, אלא גם את רוח התנועה. במקום להיאבק בפרקציות, כהצעת כמה מחברי הגוש, גרס רוזנבליט שיש לאחד את הציונים הכלליים, ובאופן מעשי, כשלב ראשון, להקים מרכז התאחדויות ארציות שישב בברלין. לערוך שורה של כנסים לשם גיבוש רעיוני, ומה שבעיניו חשוב מכול, לרכוש מחדש את לב הנוער (שנמשך, כדרך צעירים, לקצוות, לא למרכז). בשלב שני על הציונים הכלליים לשמש כעין מפלגת שלטון ייצוגית, שלא רק תתמוך בממשלה, אלא תהיה מסוגלת להוות הנהגה ולאייש אותה בקבוצה גדולה של בעלי ניסיון. שלא רק תתמוך במנהיג (קרי: וייצמן), אלא גם תוכל להפעיל סמכות (דהיינו, תנסה לאלף אותו).

במרכז דיוני הקונגרס עמדה שאלת הרחבת הסוכנות היהודית. בסעיף רביעי של המנדט נאמר: “סוכנות יהודית מתאימה תוכר כגוף ציבורי לשם מתן עצות ושיתוף פעולה עם ממשלת ארץ־ישראל בעניינים כלכליים, חברתיים ואחרים, שיש להם נגיעה לייסוד הבית הלאומי היהודי”. ההסתדרות הציונית הוכרה כגוף זה ועליה הוטל לנקוט באמצעים לשם שיתוף פעולה מצד כל אותם היהודים הרוצים לסייע במשימה זו. לרעיון הרחבת הסוכנות היהודית בנציגי הלא־ציונים, רעיון שווייצמן שאף למימושו, קמו מתנגדים נמרצים, ובראשם זאב ז’בוטינסקי ויצחק גרינבוים, שהתנגדו לרעיון מטעמים פוליטיים (שיתוף מתבוללים בהנהגה יחליש את עמדת התנועה הציונית מול האנגלים ויוביל לוותרנות), מטעמים רעיוניים (לא תהיה זאת התחדשות לאומית, אלא סתם בניין הארץ בלי סממני הלאום, בלי לתבוע בעלות על הקרקע ועבודה עברית), מטעמים חברתיים (נציגי הציונים נבחרים לקונגרס בדרך דמוקראטית, נציגי הלא־ציונים לא ייבחרו על ידי העם, אלא יתמנו כ“מכובדים” מטעם ארגונים שונים), ומטעמים פיננסיים (זאת אשליה שכספי הלא־ציונים יאפשרו פיתוח מואץ של הארץ). הקונגרס בהחלטת פשרה הסמיך את האקזקוטיבה לנהל משא ומתן על הרחבת הסוכנות היהודית על סמך הצהרת בלפור והמנדט, עד לקיום קונגרס עולמי, על בסיס של יחסי כוחות שווים בין ציונים ללא־ציונים. בחולשתו הבסיסית בחר הקונגרס שוב בווייצמן ובסוקולוב לנשיאות; ליכטהיים, שהיה נחרץ בהתנגדותו לסוכנות המורחבת, לא העמיד את עצמו כמועמד להנהגה, אוסישקין לא נבחר עוד כראש ההנהגה בארץ־ישראל (שני המהלכים התפרשו כניצחון לווייצמן), התקציב שאושר (ועוד יקוצץ) השאיר רק מעט לביסוס ההתיישבות הקיימת וסכום אפסי (24,000 לי"ש) להתיישבות החדשה, דבר שהעיד על חוסר האונים של ההסתדרות הציונית.

מיד עם סיום הקונגרס הכין את עצמו פליקס לנסיעה לארץ־ישראל. אילו היה מדובר בעלייתו של רווק אפשר היה לומר שהיה זה הרגע הנכון להסתלק מגרמניה, שעמדה על סף התמוטטות כלכלית. הידרדרות המארק היתה הדרגתית והחלה ב־1921, כאשר שערו ירד לשבעים וחמישה מארק לדולר. בראשית 1923 היה שער המארק שמונת אלפים מארק לדולר, ומברלין דיווחו ללונדון שהמצב הכלכלי קריטי: לזרים המצוידים במטבע זר החיים זולים מאוד, השכירים במצב קשה מאוד, הסוחרים עדיין מרוויחים. יש תחושה כללית של חוסר ביטחון ומכאן הגברת האנטישמיות; צריך להיערך לצמצום הכנסות קרן היסוד מגרמניה. באוגוסט כבר היה השער מיליון מארק לדולר; בעשרים ושלושה באוקטובר דיווחה בטי פרנקנשטיין, לפי בקשת לונדון, על מחירי המזון: ליטרת בשר ארבע מאות מיליון, ליטרת לחם שלוש מאות מיליון, ליטרת חמאה מיליארד, ביצה אחת עשרים מיליון מארק. כעבור יומיים שלחה הודעה: כתובתו של מר פליקס רוזנבליט מעתה אצל ד"ר זמורה, רחוב החבשים, ירושלים. גרמניה היתה במצב של תוהו ובוהו.

 

11 ארץ־ישראל כמציאות    🔗

הרכבת הביאה את פליקס לטרייסט, משם יצא דרך הים מצריימה. האונייה הטילה עוגן באלכסנדרייה וממנה נסע לסיור ששום תייר גרמני לא היה מוכן להפסידו – לקהיר, אל הפירמידות, הספינקס, מוזיאון העתיקות. תמצית מניסיונו של פרוסי בשוק מזרחי רשם פליקס למען אריך כהן ושאר האחים לברית שייסעו בעקבותיו: “זהירות בעת קניות! להציע תמיד מחצית המחיר הנדרש! לעמוד על המקח, לעזוב, לחזור, לגמור עסקה רק אחרי ההצעה השלישית! לדבר גרמנית! גרמניה מקובלת מאוד על המצרים, ששונאים את האנגלים! להיזהר בשעת החלפת מטבע!” ממצרים נסע פליקס ברכבת, דרך קנטרה ולוד, ובעשרים וחמישה באוקטובר 1923 דרכה רגלו על אדמת ירושלים.

הקליניקה של דנציגר התמקמה בבית ערבי מרווח ויפה ליד שער הפרחים, ששופץ לצרכיו בהשגחתו של ד“ר דנציגר (זו היתה הסיבה שלא היה יכול לעזוב כדי להביא את משפחתו ארצה). כל הציוד, כולל מיטות וגנראטור ענקי למכונת הרנטגן, הובא מגרמניה, וכך גם שתי אחיות מוסמכות, שדנציגר קיבל בהשאלה לשלוש שנים מבית החולים של הדיאקוניסיות⁵³ בהאמבורג, שבו עבד כמנתח לפני עלייתו. “שווסטר” זלמה אצל ד”ר וולך ב“שערי צדק” הכשירה אחיות למען בית החולים שלה, בבית החולים האיטלקי והצרפתי עבדו נזירות, ולא היו אחיות מוסמכות פנויות בארץ. משום שעבודות ההכנה היו מרובות כל כך (כולל תפירת כילה לכל מיטת חולה כהגנה נגד יתושים וזבובים) עדיין לא נפתחה המרפאה כבית חולים.

פליקס קיבל חדר בקומה הראשונה, ושם ישב, שעות על גבי שעות. יום אחרי יום, עם מורה ובלעדיה, מצויד בעיתונים עבריים ובמלונים, כדי לכבוש סופית את השפה שנשמעה בפי ילדי המקום טבעית וקלה כל כך, וכמו לרוב העולים עדיין היה הדבר פלא בעיניו. גם אם לא היה מאושר מכך שידיעת העברית הייתה לקנה מידה בשטחי חיים רבים (רופאי תל אביב מחו על העסקת ד"ר ארנסט וול, חבר קא־יה־פאו, מומחה לרפואת בתי ספר, ואחד מנימוקיהם העיקריים שהאיש אינו שולט בעברית), הוא ידע בוודאות שבלעדיה לא יכולה ארץ־ישראל להיות לבית.

בארץ ישבו כמה מאות יוצאי גרמניה ובראשם ד"ר ארתור רופין, שליווה את ההתיישבות הציונית כמעט מראשיתה, מקצתם עלו עוד לפני המלחמה הגדולה בשירות מוסדות יהודיים – מורים, רופאים, מודד הקרקעות יוסף טריידל ואחיו אוסקר הכימאי, שעבד בזמנו בתחנת הניסיונות של אהרונסון בעתלית, אנשים שהיו קשורים לבניית הטכניון כמו האדריכל אלקס ברוולד והמהנדסים וילהלם ומאקס הקר. היו כאן כמה יזמים, שני האחים הרמן שבנו בחיפה את בית החרושת הראשון ללבני בטון, יוסף לוי, שהקים את חברת הבניין “קדם”, וכמה עשרות חלוצים ילידי גרמניה שעלו אחרי המלחמה. כולם הכירו את כולם, כולם היו צמאים לקרבת בני ארצם – הכינוי “יקים” ככינוי גנאי עדיין לא היה מקובל, אך כבר אז נשמעו טענות על קיפוח (מפי יוצאי גרמניה) ועל התנשאות (מפי האוסט־יודן).

המלה שנישאה בפי כול, גם כאשר דיברו גרמנית, היתה “המצב” – והמצב, לדברי כולם, היה קשה מאוד: אבטלה (כאלפיים מובטלים, וזאת אחרי ירידה של 3000־4000 עולים מאז ראשית שנות העשרים שלא הצליחו להיקלט) והעדר אמצעים בקופת המוסדות הציוניים. בשיחותיו הראשונות, בעיקר עם חברי ההנהלה הציונית ועובדיה, פגש פליקס רק מעטים שידעו נחת: רובם היו פסימיים, ספקנים, קנטרנים, מדוכאים, לדעתו נעדרים לחלוטין מרץ, שמחת חיים, ביטחון בעתיד. ומן הצד השני, הכול דיברו בגנות המשכורות הגבוהות של הפקידים הציוניים ובראש המקטרגים עיתון “דואר היום” בעריכתו של איתמר בן אב"י.

יופיה וקסמה של ירושלים, האור הזהוב בשעת שקיעת השמש, משכו את פליקס יותר מתל אביב, שבה מצא אישור לכל שידע עליה ואף על פי כן הדהימה אותו – בכוח המשיכה שהיה לה על יהודי גלות המזרח (של אירופה), בחוסר הטעם המשווע על הארכיטקטורה שלה, ברעש, בהמולה, ברוח החירות המוחשית, בהיותה מיזוג של כפר נופש, שיש בו טיילת, חופי רחצה וקאזינו, עם חיי תרבות סואנים. מרדכי גולינקין והאופרה שייסד לא מכבר עלו מן השפלה כדי להופיע בירושלים, ובשבוע הראשון לבואו שמע פליקס, יחד עם כל המי ומי, ביצוע של “ריגולטו” לוורדי – בעברית.

בעיני קולונל פרדריק קיש (שווייצמן כתב לו על בואו של פליקס והגדירו כ“איש טוב” שיש לנצל את נוכחותו) ומשה קלווריסקי, ראש הלשכה הערבית של ההנהלה הציונית, שעמם נפגש רוזנבליט בימי שהותו הראשונים, נראה המצב הפוליטי שפיר למדי. ממשלת המנדט פועלת ביד חזקה יותר נגד הקיצונים הערביים, השפעת הגורמים המתונים בקרב הערבים גוברת, עיריית יפו הערבית החליטה על התחברות למפעל החשמל של רוטנברג, שנחנך ביוני אותה השנה בדרומה של תל אביב לקריאת המוני תושביה: “יהי אור!” אולם פליקס עצמו הוסיף להיות מוטרד – על היהודים לחזק את מעמדם בקצב מהיר יותר. הבתים הסמוכים לקליניקה של דנציגר היו גימנסיה ערבית, סמינריון ערבי למורים, פנימייה, כולם נתמכים על ידי ממשלת המנדט – בעוד שלא תמכה במוסדות השכלה יהודיים. “כל יום אני רואה מאות צעירים ערביים מתעמלים ומשחקים כדורגל – נערים חזקים, תמירים. כמו לכל הערבים לכולם מראה יהודי מובהק, אבל הם שונאים אותנו! יש רק דרך אחת – לצבור כוח, שאם לא כן אנחנו אבודים בארץ־ישראל.”

הוא מצא בחברה היהודית העירונית הרבה קטנוניות, הרבה רכילות, לכל השמצה נגד ההנהלה הציונית מאמין הציבור לפחות למחצה, לרבע, לעשירית. נסער מחוסר התגובה מצד ההנהלה על התקפות “דואר היום” בנוגע לפקידות, כולל הטלת דופי בניקיון כפיו של ד"ר רופין, פנה רוזנבליט ישירות ללונדון: אסור לעבור על ההאשמות בשתיקה, נחוץ להגיש תביעה משפטית על הוצאת דיבה. “אל תאמינו במוסר החברתי הגבוה של היישוב, הוא לא קיים. ההפך הוא הנכון, קיימת נטייה ארורה להכפשה הדדית.”

אחת הסיבות למורל הנמוך ולביקורתיות היתרה שמצא ביישוב העירוני ראה רוזנבליט בעובדה שדווקא בארץ־ישראל הציונות בגלות, כלומר תושבי הארץ רואים את עצמם משוחררים מחובתם להיות ציונים, והדבר בא לידי ביטוי גם במיעוט החלוצים בקרב הנוער הארץ־ישראלי, גם בתרומה האפסית של היישוב לקרן היסוד. ולא עוד אלא שדווקא בארץ־ישראל גילה להפתעתו שהציונים הכלליים, שברוב הארצות תמכו בווייצמן, ניצבים באופוזיציה מולו, ושופריה “דואר היום” (שפליקס סלד ממנו בגלל נימתו הסנסאציונית) ועיתון “הארץ” החדש בעריכתו של משה גליקסון שהתנגד בעיקר להצעת וייצמן להרחבת הסוכנות היהודית. ייתכן שקיימים ניצנים לציונות כללית מסוג אחר בקרב בוגרי האוניברסיטאות של שווייץ וגרמניה בארץ, ובקרב הציונים הגרמניים והאמריקניים שעלו בשנים האחרונות ארצה, סבר פליקס, אך ככלל, דווקא בארץ־ישראל היו להנהגה הציונית אוהדים מעטים.

בני המעמד הבינוני בארץ, סוחרים, בעלי מלאכה, בעלי מקצועות חופשיים, אנשים שעלו בגיל העמידה, לעתים כבעלי אמצעים צנועים, התארגנו לראשונה בראשית שנות העשרים במפלגת־האזרח של מאיר דיזנגוף (ומכאן הביטוי חוגים אזרחיים שהיה נפוץ בארץ), פחות מתוך דחף רעיוני, אלא בעיקר מתוך צורך להגיב על סביבתם, על היחס השלילי כלפיהם מצד תנועת הפועלים ואוהדיה, שחרדו שמא יעבירו את העיירה הגלותית לארץ־ישראל. מראשיתן הורגשו בקרב התארגנויות המעמד הבינוני, שקמו וקרסו והחליפו שמות לעתים תדירות, שני זרמים עיקריים: זרם ימני, שמרני יותר, שראה במעמדו את רובד־היסוד שעליו יש להטיל את בניין הארץ, ודוברו יוסף סופרסקי, וזרם ליבראלי, מתקדם יותר, שהעריך את המפעל ההתיישבותי של תנועת הפועלים, אבל רצה בבניין הארץ בדרכים כלכליות וחברתיות שונות, ובמרכזו מחנכים כד“ר חיים בוגרשוב ובנציון מוסינזון וד”ר גליקסון, עורך “הארץ”. אלה ואלה תבעו יתר תשומת לב, יתר הערכה ויתר משאבים מצד המוסדות הציוניים המרכזים, לאלה ואלה היה מספר פעילים זעום משום שרוב תומכיהם בפוטנציה היו טרודים איש איש לפרנסת ביתו.

קרן אור היו הפועלים – ותיקי גל העלייה השני, שבאו עוד לפני המלחמה הגדולה, והחלוצים של העלייה השלישית, שהחלה עם תום המלחמה, רעבים וקודחים, גרים באהלים, בצריפים, גאים בעבודתם הקשה ובעליונותם המוסרית, כאילו “הם מעולם אחר”, כהגדרת משה זמורה, שהעריץ אותם. אולם עם כל הערכתו, כפי שכתב רוזנבליט לוויקטור יעקבסון לברלין, חוש הארגון המפותח שלו מתקומם על כך שההנהלה הציונית אינה נתפסת בעיני ציבור הפועלים כהנהגה, אלא רק כלשכה לחלוקת כספים. דרושה יותר ביקורת, יותר הדרכה, נחוץ לחסל את הכפילות והניגודים בין ההנהלה לקרן הקיימת, המנהלת מדיניות התיישבות משלה. אולם יותר מכול הוא מתחבט בשאלה העיקרית, שלחשיבותה הוא מודע כאן ביתר שאת מאשר בגרמניה: האם באמת קרן היסוד, כפי שטען באוזניו חבר ההנהלה כאן, נכשלה כישלון חרוץ?

הכל היה בהתהוות, בשלבי נסיון. כאשר באו תיירים, ובאו רבים, הצטרף אליהם פליקס מדי פעם לטיולים על פני הארץ. הוא ביקר במרחביה שבעמק יזרעאל, שהחלה בהתיישבות שיתופית לפי הדגם של פראנץ אופנהיימר, התפרקה והיתה בשלבי מעבר, ובנהלל, מושב עובדים, דגם חדש של התיישבות בנוי על עבודה משפחתית, אך ניהול שיתופי. דרכיו הובילו אותו לדגניה, הקבוצה הראשונה שקמה בשנת 1909 הודות לעזרתו של רופין והאמון שרחש לחבריה, לעין חרוד, ששם התרכזה הקבוצה הגדולה הראשונה של גדוד העבודה, לבית אלפא בחלקו המזרחי של עמק יזרעאל שטח של ביצות וקדחת, שם ישבה קבוצה של חלוצים גרמניים שבאו לכאן מחפציבה ליד חדרה ושמרו על השם. פליקס התרשם עמוקות מן המחסור שממנו סובלים המתיישבים, אף בדברים החיוניים ביותר כאוכל, מן החיים הקשים לאין תיאור. כאשר ביקר אצל “קבוצת צבי” של חלוצי גרמניה, שישבה אותה העת בקילומטר התשיעי על כביש חיפה־נצרת, היתה הבעת הרחמים רשומה על פניו. על פי רוב לא חשו עצמם הצעירים כמקריבי קרבן, וכאשר אמר להם ארלוזורוב באחד מביקוריו, שהם חיים חיי גיבורים, התבדחו לאורך זמן על חשבונו: מה פתאום – גיבורים?

דבר אחד הוברר לפליקס עד מהרה: חייבים לוותר, לעת עתה, על חזון ההתיישבות בממדים רחבים, ממדים הרצלייניים, כפי שראו אותה בראשית התלהבותם אחרי הצהרת בלפור, עם ייסוד קרן היסוד, ולהשלים עם רעיון ההתיישבות בקנה מידה מצומצם, על מנת שלא להגיע לידי ייאוש. סימן השאלה באשר לכישלון קרן היסוד היה בעצם מיותר. אכן בעלי ההון היהודיים ברחבי העולם הכזיבו, בשנה הרביעית לקיומה לא היתה אלא עוד קרן, לא הון יסוד להתיישבות המונית. המציאות מיתנה גם את בעלי התפיסה הסוציאליסטית: בארץ־ישראל הדלה מלחמת המעמדות משנית, העיקר התיישבות עיקשת, גם אם היא איטית: דונם פה ודונם שם, רגב אחרי רגב.

בירושלים עדיין לא היה חשמל, בערב דלקו בבתים פנסי הנפט, את המים שאבו מבארות (שלתוכן שפכו מדי פעם נפט כדי לחסל את היתושים), אבל דירת זמורה ברחוב החבשים המתה אורחים. היה זה מקום מפגש קבוע של האינטליגנציה הירושלמית, בעיקר מקרב יוצאי גרמניה והמקורבים לה (כזלמן רובשוב), רובם גם חובבי מוסיקה שבאו לנגן ולהאזין מסביב לפסנתר שמשפחת זמורה הביאה עמה מגרמניה (הפטיפונים היו עדיין נדירים וגם הקלטות של מוסיקה קלאסית לא שכיחות). מדי פעם היה משה זמורה קורא באוזני הנאספים קטעי קריאה – פרקי תנ“ך, שירה גרמנית, קטעים מיצירות ש”י עגנון, הכוכב העולה בספרות העברית.

משה זמורה עבר בהצלחה את הבחינות לעריכת דין בארץ־ישראל, ושימש עתה מורה בבית הספר למשפטים שהקימה הממשלה המנדטורית. נוסף על כך זכה בתיווכו של רובשוב למשרת היועץ המשפטי של הסתדרות העובדים, שמרכזה – הוועד הפועל – שכן בירושלים, בבית ערבי ישן וקטן בשממה שמאחורי מאה שערים, וייצג אותה ואת מוסדותיה (“המשביר”, “המשרד לעבודות ציבוריות”) בדיוניהם עם המחלקות השונות של ממשלת המנדט.

עם חוג ידידי משפחת זמורה נמנו חברי קא־יה־פאו, חברי נעורים מגרמניה – היינץ הרמן, משה ואסתר קלוורי, דנציגר, אלברט זאקס – ואחרי שנפתחה הקליניקה לאשפוז חולים עבר פליקס לגור בביתה. החבורה היתה נפגשת במסעדה קטנה במאה שערים, יוצאת לעתים, לפי מיטב מסורת המשוטטים, לטיולים בסביבה, למדבר יהודה, ליריחו, לנבי סמואל, מדי פעם לאור הירח שהוסיף לנוף הבראשית קסם מאגי. בט"ו בשבט הצטרפו רוזנבליט וזמורה לילדי בתי הספר שהלכו לנטוע עצים בשממה רחוקה מן העיר, שבה עמדה לקום שכונת גנים בשם בית הכרם. האחים לקא־יה־פאו התווכחו, התבדחו, עזרו איש לרעהו, והיו, על אף הלם המעבר, מאושרים, מעט מסוחררים: “קצת טירוף בכל אחד מאתנו,” נהג לומר משה קלוורי.

נאמן לדיוקן עצמי שצייר לאני בראשית היכרותם ידע פליקס להינתק; מכתביו המפורטים מארץ־ישראל הגיעו לברלין הנסערת כאילו מפלנטה אחרת. בראשית נובמבר 1923 באו אלפי מובטלים ללשכת עבודה באלכסנדרפלאץ כדי לקבל דמי אבטלה, וכאשר נאמר להם שאין כסף עבורם התפרעו, שברו חלונות ראווה של חנויות יהודיות, חדרו לדירות והכו בעלי חזות יהודית ברחוב. היהודים היו המומים: גם בגרמניה הנאורה חייהם ורכושם אינם בטוחים! כעבור שלושה ימים, ב־9 בנובמבר 1923, ניסו אדולף היטלר וגנרל לודנדורף לחולל הפיכה בבוואריה, להפיל את ממשלתה החוקית. אני שמעה בלילות את שירת “הייל דיר אים זיגרקראנץ”, הִמנון הקיסרות, עולה מן הרחובות, בלעה כדורי שינה ושכבה מבועתת במיטתה. האינפלציה הגיעה לשיאה: חשבון חשמל נשלח כל שלושה ימים, פעמיים בשבוע הלכה לקבל כסף בהתאחדות הציונית (פליקס זכה בחודשיים חופשה בתשלום) ומיד הוציאה את הכול על מה שניתן להשיג. “כיכר לחם עולה מאה וארבעים מיליארד מארק וצריך לעמוד יום שלם בתור כדי להשיג אותו. דולר אחד שווה שני ביליונים” – “שלושה רבעים מזמני אני עסוקה בכסף, לקחת כסף, להוציא כסף. החיים טיפשיים, עצובים, מדכאים.” כאילו לא די בכך חלתה דינה בחום גבוה, היה חשש לשַנית, ועל דירת הרוזנבליטים הוטל הסגר עד לחיטוי כללי כעבור חמישה שבועות.

ממכתבי אני נשקפת עייפות נוראה: “כל כוחותי אזלו.” נסיעתה העתידה לארץ־ישראל יכולה להיות יפה, שמי הכוכבים הנהדרים עשויים לשמח את לבה – אבל לא להפיח בה אש. “אני כבויה מבפנים.” לפעמים עולה מן המכתבים חיבה גדולה ל“גוֹלדְפֵטֵרְכן”, לפעמים מרירות: “שלא ניתן לי להיות יחד אתך דווקא בתקופה זו, אין זה יכול להיות רק מקרה.” הנימה הכללית: אל תדאג לנו, אנו מסתדרים: “אני חוששת שאינך דואג לנו בלאו הכי.”

כאן עשתה לו עוול: כאשר בפברואר 1924 ביקשה התאחדות ציוני גרמניה מפליקס לאסוף בארץ את הנתונים הדרושים להבראת “המשביר” (הקואופרטיב להספקה של הסתדרות פועלי ארץ־ישראל, שעיקר תפקידו בשנות המשבר הקשות במלחמה ואחריה לספק מצרכי מזון וכלי עבודה לפועלים), אשר צבר גרעונות גדולים וביקש אשראי לקניית סחורות בגרמניה, הועבר לפי בקשתו של פליקס התשלום על עבודתו למשפחתו בברלין.

אני הגיעה לביקור בארץ־ישראל באפריל 1924, בלי הילדים, טיילה, נהנתה מחברת ידידים ובני משפחה, בנתה לזלמן רובשוב, שהיה בברלין מבאי ביתם ומורה לעברית של פליקס, ארון מארגז חפצים, ניסתה לעניין מוסדות חינוך בארץ בתיאטרון בובות להמחזת סיפורי מקרא מעשה ידיה. על מה שנאמר בינה לבין פליקס אין עדות. היא חזרה מחוזקת בדעתה שהביעה עוד לפני בואה, שלא היתה יכולה לארוז ולעלות כמאלי, או להיות מכניסת אורחים כאסתר זמורה.

כל שבוע כתב פליקס עשרות עמודים ל“יהודי הגלות היקרים”, והעתקי המכתבים נמסרו למערכת “יודישה רונדשאו”, לקרן היסוד, לבלומנפלד, לאריך כהן, לזלמן שוקן, לסלי הירש ולאחרים. עשרות מציוני גרמניה הגיעו לביקור – אחרי שהמצב הכלכלי בגרמניה השתפר שם מראשית שנת 1924 בזכות רפורמה יסודית במטבע והתייצבות המארק על 4.2 לדולר – ובהם גם בלומנפלד ואריך כהן. (פליקס המליץ על ציוד שכלל גם חליפות ונעליים לבנות, בד לכילה ואבקה נגד חרקים).

משום שלא היה לציוני גרמניה משרד משלהם בארץ, התייחסו אל רוזנבליט כאל לשכת מודיעין, בעיקר אלה שביקשו לעלות בכוחות עצמם. לאריך בוכהולץ, אח לברית מהאמבורג, מייסד “החבר”, האגודה המגשימה הראשונה, שבא ארצה לבדוק אפשרויות תעסוקה, יעץ פליקס קודם כול להסתובב שלושה שבועות על פני הארץ ולהתבונן ולהקדיש שלושה שבועות נוספים לשאלת קיום בעתיד. בוכהולץ התעניין במיוחד באפשרויות של עיבוד עץ וזכוכית, שקל משרת מורה בבית ספר ריאלי (פליקס היה מסויג, בגלל אופיו הפרוסי הקשה של בירם) וחזר לגרמניה כדי לעבוד ולחסוך על מנת שיוכל לפתוח בארץ עסק בלתי תלוי ולא יזדקק לעזרת הבריות.

באביב 1924 באו גם שמואל ופאני רוזנבליט לביקור בארץ־ישראל. לשמואל היתה השהות בארץ, ליל הסדר בירושלים הנבנית, לחוויה הגדולה של שבעים שנות חייו. הוא הלך יום יום לבתי הכנסת השונים ברובע היהודי, שבכולם בירכו מדי בוקר את ברכת הכהנים, כמנהג ארץ־ישראל מימים ימימה. שמואל היה נפעם: בגרמניה, אפילו בבתי הכנסת האורתודוקסיים, בירכו את ברכת הכהנים רק בימים הנוראים ובמועדים, אף לא בשבת, וכאן, לפתע, כל שחרית: יברכך ה' וישמרך. כיסיו היו תמיד מלאים מטבעות, נדבות לקבצנים הרבים שבדרך. באחד הימים עלה פליקס עם אביו לפסגת הר הצופים ומשם השקיפו על מסגד עומר, שלפי המסורת עומד במקומו של בית המקדש. לפתע נתמלאו פני שמואל הנוח לבריות שנאה תהומית: “אילו היה לי תותח, הייתי מחריב את המסגד.”

בשישה־עשר באפריל נסעו כל חברי קא־יה־פאו וחברי “בלאו־וייס” בארץ ירושליימה, לכלולות ליאו רוזנבליט עם אנה שטרן, אחת החלוצות הראשונות מגרמניה. החופה נערכה בחצר ביתם המרווח של פליקס ומאלי דנציגר, הכיבוד הוגש בחדרים, ניגנה תזמורת ירושלמית, שרוב נגניה עיוורים. את הזוג השיא רב ירושלמי, גדול מידות, בעל פאות ארוכות, שלרווחת כולם הסתפק בברכה קצרה והלך לו. אחרי הסתלקותו התנהל הכול על טהרת הגרמנית, הרב ליברמן מברלין נשא דרשה הולמת על הפסוק האחרון מספר נביאים: “והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבות”, שמואל דיבר על שמחתו להשיא את בנו בירושלים, פליקס יצא בשבחי גיסתו החלוצה, כולם שתו יין ארץ־ישראלי מתוק ומצב הרוח היה מרומם.

פליקס וליאו שכרו מכונית פתוחה ונסעו עם ההורים על פני הארץ, בדרכים־לא־דרכים; שמואל כמו חזר אל חוויות ילדותו בסטארה, הוא התלהב מחיי החלוצים בדגניה ובבית אלפא. עם שובו לברלין הכריז בפני עם ועדה בבית הכנסת: טעיתי, גם זו יהדות, אם כי לא בצורה הישנה. המעגל שנפרץ עם התפרקות בניו מעול המצוות שב ונסגר; שמואל רצה להצטרף אל שלושת ילדיו בארץ, אך רופאו אסר עליו, בגלל בריאותו הרופפת ומחלת הלב שממנה סבל.

ירושלים המתה תיירים ועולי רגל, ובשלושה במאי 1924 התקיים בה, בגינת מלון “בריסטול”, מפגש של עשרים ושישה חברי קא־יה־פאו בארץ, שמקצתם באו רק לשם ביקור (כנחום גולדמן) ומקצתם לשם הכנת עלייתם (כאריך בוכהולץ וגיאורג לנדאואר). פליקס הפגין את ידיעותיו החדשות בעברית בדברי ברכתו, אולם הוויכוח התנהל לרוב בגרמנית (הדיון בשאלת השימוש בעברית נדחה לאחת הישיבות הבאות), כי מדובר היה בבעיה כבדת משקל: האם מעבר למפגשי חברים שכבר התקיימו קודם לכן יש לייסד ארגון ארץ־ישראלי של קא־יה־פאו? בהתייחסו להשגות שהעלו כמה חברים שטענו כי הדבר עלול להעמיק את התבודדות יוצאי גרמניה ולהקשות על קליטתם ביישוב, סבר פליקס, שדווקא קבוצה יכולה להצליח במה שנבצר מן היחיד – למצוא קשר אל חוגים אחרים ביישוב. ההתארגנות תסייע להתגבר על חבלי הקליטה בארץ, תיצור במה לדיונים, היא עשויה להקל על עלייתם של חברי קא־יה־פאו בעתיד ולקרב גם יוצאי גרמניה אחרים.

הספק הגדול, כפי שהוא בא לידי ביטוי בדברי מאקס הירש ושמואל סמבורסקי, היה אם הניגודים הפוליטיים בעמדות האחים לברית, בעיקר ביחסם לתנועת הפועלים הארץ־ישראלית, בכלל מאפשרים התארגנות בעלת אופי מחייב, מעבר לעזרה הדדית. נקבע שעל קא־יה־פאו בארץ להימנע מנקיטת עמדה בשאלות מפלגתיות ולהימנע מלדרוש מחבריו עמדה פוליטית אחידה. החלטת היסוד הסתפקה בנוסח מעורפל (לפי מיטב המסורת) שהסמיך את הארגון הארצי לפקח על דרך חיי חבריו כדי שתהלום את האינטרסים הלאומיים בארץ־ישראל. פליקס רוזנבליט נבחר ליושב ראש הארגון הארצי, להנהלה נבחרו היינץ הרמן, וולטר פרויס ומאקס הולנדרסקי, זמורה ודנציגר היו משופטי הכבוד.

גם בלי תפקיד רשמי נחשב פליקס רוזנבליט לאיש אמונה של התאחדות ציוני גרמניה בארץ, ואחת הפרשיות שדרשה את התערבותו החוזרת היה הסכסוך שפרץ בין חברי “בלאו־וייס”, שפתחו בראשית 1924 סדנאות בארץ, לבין הסתדרות העובדים. בתי המלאכה בירושלים ובתל אביב, בניהולם של בעלי מקצוע מאומנים, מצוידים בציוד חדיש, מנוהלים בסדר ומשמעת גרמניים, השיגו בתוך זמן קצר שפע של הזמנות בחשמלאות ובמסגרות, ובהן הזמנות לבניית האוניברסיטה העברית על הר הצופים ולהתקנת מערכת חשמל בקאתדראלה על שם ג’ורג' הקדוש בירושלים. בתי המלאכה של “בלאו־וייס”, שהעסיקו בתקופת השיא למעלה משישים איש, היו מוקד להתעניינות התיירים מגרמניה, גאוות התנועה והקנו לה ביטחון מופרז אשר למעמדה בארץ.

הקואופרטיבים של “בלאו־וייס”, בהתאם להשקפת התנועה האליטיסטית, לא הצטרפו להסתדרות העובדים (אם כי חלק מאנשי “בלאו־וייס” היו חברים בה, אישית), ובית המלאכה בירושלים העסיק, לשם השלמת עבודות דחופות, גם פועלים שכירים. כאשר פוטר אחד מהם בשם קליינפלץ, לטענת האנס סימון, מנהל הסדנאות, בגלל עצלנות ורשלנות, לטענת הפועל משום שסירב לעבוד בשבת (ובקתדרלה), תבעה מועצת פועלי ירושלים דיון; סימון התעלם מן ההזמנה להופיע בפניה, שאר השכירים הגיבו בשביתה. מחוסר ברירה נכנסו אנשי “בלאו־וייס” למשא ומתן עם מועצת הפועלים, שבו השתתף רוזנבליט כנציג הנהלת “בלאר־וייס” וזמורה כמתרגם. המשא ומתן הסתיים בפשרה: המשך העסקת השכירים עד גמר העבודה, פיצויי פיטורים לקליינפלץ. לאנשי “בלאו־וייס” היתה זו כניעה לתכתיב; ההסתדרות ראתה בהתנהגות סימון וחבריו זלזול בה; רוזנבליט וזמורה ניסו להבהיר לאנשי ההסתדרות את ייחודו של “בלאו־וייס” ושללו את היד הקשה שבה טיפלה ההסתדרות בעניין.

אולם אנשי “בלאו־וייס” לא זכו לגיבוי השלם שקיוו לו מרוזנבליט, אשר זקף את הסכסוך ביסודו לניכור “בלאו־וייס” מן המציאות הארצישראלית, לניסיון להיבדל, לטוב ולרע, בסגנון חיים, בסגנון עבודה, בסגנון התנהגות, להעדר ידיעת העברית, לחיים במעין גיטו רוחני שבו באים לידי ביטוי חריף ביותר ההבדלים בין יהודי המערב ליהודי המזרח.

אמנם רוזנבליט (לפי דו"ח שכתב לגרמניה ב־24.12.1924) לא גרס התבוללות מודעת ביהדות מזרח אירופה, אך תבע גילוי הבנה רבה יותר כלפיה, בהיותה רוב מניינו ובניינו של העם. כדוגמה לחוסר הבנה פסיכולוגית הביא רוזנבליט את תביעת “בלאו־וייס” שהשכירים יעבדו ערב יום הכיפורים עד ארבע אחר הצהריים ולא עד הצהריים כנהוג בארץ (קורט שטרן אף הציע להם לעבוד ביום הכיפורים עצמו, תמורת שכר מיוחד) וכשסירבו, הורד להם שכר של חצי יום. על אנשי “בלאו־וייס” לדעת שאל הפועלים היהודיים בארץ אי אפשר להתייחס כפי שהיו רגילים להתייחס לפועלים גרמניים, בנימת ציווי.

רוזנבליט הציע בירור היחסים בין “בלאו־וייס” להסתדרות ובדיקת אפשרות הצטרפות הקואופרטיבים של “בלאו־וייס” להסתדרות (הרי אין היא דורשת הצהרה על השתייכות לסוציאליזם), בעיקר משום שחברי “בלאו־וייס” לא קורצו מאותו חומר מוצק כמו מנהיגי תנועת הפועלים בארץ. אם יישארו אנשי “בלאו־וייס” מחוץ להסתדרות, בלי משענת הסולידריות של תנועת הפועלים, לא יחזיקו מעמד לאורך זמן. “זאת דעתי,” סיים, ואכן צדק: בתי המלאכה לא היו מסוגלים לעמוד במשבר הכלכלי הקשה בעקבות הגאות המדומה של העלייה הרביעית, שהחל בסוף שנת 1925, כאשר מזמיני העבודה, ובהם האוניברסיטה, לא פרעו את חובותיהם. הסדנאות צברו הפסדים, התאחדות ציוני גרמניה, על אף המלצותיו של רוזנבליט ונכונותו האישית של שוקן לסייע בתרומה, לא יכלה לחלצם ממצוקתם משום שלקשיים מבחוץ התווספו סכסוכים פנימיים בין המנהלים לחברים מן השורה וחילוקי דעות בין חקלאים לבעלי מלאכה. ב־1926 התפרקו הסדנאות ובעקבותיהם התפורר “בלאו־וייס” כולו. שפע של אידיאליזם, של רצון טוב ושל התלהבות ירד לטמיון. וולטר מוזס עצמו, המנהיג של פרון, פיתח בינתיים אידיאולוגיה בעניין “הסוחר המלכותי” וחשיבות התיעוש לארץ והיה ממייסדי בית חרושת “דובק” לסיגריות. (כך חולפת התפעמות הנוער: לייצר את רעל הניקוטין דווקא!)

“בלאו־וייס” בארץ הקדים את זמנו בהדגשת היעילות והרמה המקצועית, בראיית צורכי העתיד (כאשר הכריז פריץ פולק בכנס “פרקטיקנטים”, המגשימים, בגימנסיה הרצליה: “יום אחד יהיו גם חנויות פרחים בתל אביב,” זכה לצחוק כללי), אך גם פיגר אחרי התפתחות העניינים: הסתדרות העובדים שנוסדה ב־1921 היתה הכוח העולה. כאשר דרש “בלאו־וייס” שהאדמה שנקנתה מכספי קרן היסוד הגרמני ביג’ור שליד חיפה, תימסר לידיו, קמה התנגדות כללית: לא ייתכן שלַנְדְסְמַנְשַפְט⁵⁴ שתרם לקניית אדמות מסוימות ידרוש גם זכויות מיוחדות באשר לישובן. בקבוצה הגדולה של עין חרוד שלוש מאות חברים, ובהם שלושים חלוצים מגרמניה, מקצתם כבר מחכים שנים לאדמה – אי אפשר לדרוש שהאדמה תינתן לחלוצים שזה עתה עלו או שרק מתכוונים לעלות. אותם החלוצים הגרמניים שראו את עצמם כחלק בלתי נפרד של תנועת הפועלים הארצישראלית (ולכן עזבו בזמנו את “בלאו־וייס”), התנגדו התנגדות נמרצת לדרישת ה“בלאו־וייס”: כל שאיפתם להתמזג עם השאר, לא להתבודד.

קבוצת צבי, שנקראה כך לפי שם מייסדה, מאקס הירש, והיתה מורכבת מאנשי “בלאו־וייס”, טעמה את הטוב והרע משני העולמות, של קיום נפרד וניסיונות להצטרף. חבריה התגלגלו מעין גנים לדגניה, מדגניה לבית אלפא, מבית אלפא לסביבות חיפה, כאשר למעלה ממחציתם סובלים מקדחת (רוזנבליט התנגד לתפיסת ההסתדרות שקדחת אינה מחלה ולמגמתה ליישב קבוצות באזורים נגועים בקדחת, כדי להכריח את המוסדות הציוניים לבצע את עבודות הניקוז שנדחו שוב ושוב מהעדר תקציב). לבסוף התפרקה קבוצת צבי, חלק מחבריה יצאו לחוץ לארץ, להמשך לימודי חקלאות, חלק הצטרפו לקבוצות אחרות או ניסו את כוחם בעיר. אילו אז היתה קיימת מחלקה מיוחדת לעולי גרמניה, טענו חבריה במבט לאחור, אפשר היה למנוע את פירוקה.

משה והדסה קלוורי עם בנם גדעון החליטו לעקור מירושלים, בעיקר משום שדעת משה לא היתה נוחה מדרך המורים בארץ (כאשר סיפר לו אחד המורים את תוכנו של פתק שתפס אצל תלמיד בשעת שיעור, נדהם משה: כיצד מרשה לעצמו מורה לקרוא מכתב פרטי?) וגישתו החדשנית לא היתה מקובלת על סגל ההוראה. הזוג קיבל על עצמו ניהול מוסד חינוכי במושבת מאיר שפיה שליד זכרון יעקב, אשר שימש עד למלחמת העולם הראשונה בית חינוך ליתומי הפרעות בקישינייב, שישראל בלקינד הביאם ארצה. עתה, עם פתיחתו מחדש, התחנכו בו בעיקר יתומי המלחמה מבני עדות המזרח והעלייה התימנית, וכאשר ביקר אצלם פליקס, הצביעה הדסה בגאווה על כמה מתלמידותיה התימניות המחוננות בכשרון אמנותי, ובהן ברכה (צפירה) ושרה (לוי). משה והדסה דגלו ברעיונות זרמי החינוך המודרני בגרמניה – פיתוח אישיות, משמעת מתוך רצון ולא בכפייה, הרחבת אופקים במקום דחיסת חומר לימוד – דבר שהביא אותם לידי התנגשות עם נשיאות “הדסה” והתורמים האמריקנים שקיימו את המוסד, שרצו בבית יתומים המנוהל לפי המושגים המקובלים באותם ימים.

כעבור שנה עזבו משה והדסה את מאיר שפיה, ועם העזיבה נתחולל גם פירוד בין בני הזוג. הדסה הקימה את “שני”, מפעל לעבודות יד, בעיקר לרִקמה תימנית, מתוך מגמה לשמור על סגנון הךקמה המקורי תוך שילובו בשמלות ובחולצות מודרניות. ביתה של הדסה בירושלים משך אליו את כל חברותיה ותלמידותיה, שבאו לשפוך לפניה את מרי שיחן ולבקש עצה ונחמה. היא סייעה בסידורים ראשונים לש"י עגנון, בעלה של חברתה הטובה אסתר מרכס מקניגסברג, שאף הוא עלה ארצה ב־1924, לעת עתה בגפו (אחרי שביתם בהוֹמבורג⁵⁵ עלה באש, על כל ספריו ועל כתבי היד שלו). עגנון העמיד בפני אסתרליין יקירתו לדוגמה את אני רוזנבליט – אף היא חברתה של אסתר – השולחת לבעלה שני מכתבים כל שבוע, “וכך תעשי גם את,” אמר. במכתביו סיפר לרעייתו על משברי הנישואים שפקדו בארץ זוגות שונים (ובהם את גרשם שלום ובת זוגו). “כאן עוד תנאי החיים קשים וצריך הרבה כוח ואומץ, בעיקר לאישה.”

אני הזהירה את פליקס מראש שתיאורי הארץ הנושאים אופי גיאוגרפי, גיאולוגי או לאומי־יהודי אינם זוכים להד בלבה: “כתוב על אנשים שאני מכירה ועל אחרים שכדאי היה לי להכיר, מה מחשבותיהם ומעשיהם.” אך נימת מכתבי פליקס לבנו האנס בן התשע כשל מדריך נוער; מסופר בהם על תפקיד התנועה הציונית (להזכיר ליהודים את ארץ־ישראל, שבה היתה להם לפנים מדינה משלהם, מלכים, נביאים, משוררים), על הר הבית, בליווי גלויה, על עבודת אביו בחברת בנייה גדולה המעסיקה אלפיים פועלים בכל מיני עבודות, בונה רפתות בכפר, בתים בערים ואפילו אוניברסיטה בירושלים. “כאן אין זו ארץ כדוגמת גרמניה, שהכול מוכן בה, כאן צריך ליצור הכול מחדש… כבר למדת בבית הספר על פלשתינה וירושלים?”

מאז בואו ארצה תהו הבריות איזו שליחות ממלא רוזנבליט, בעצם, אך הוא קיבל על עצמו משרה רק כעבור ששת חודשי הלימוד של עברית ואנגלית שהקציב לעצמו. הוא התמנה, במשכורת צנועה של שלוש לא“י לחודש, לנציג ההנהלה הציונית ולמיופה כוח של קרן היסוד ב”סולל בונה", יחד עם המהנדס מרקוס ריינר שעלה ארצה ב־1922. תפקידם היה לפקח על אופן השימוש בכספים שהעמידו הקרנות הציוניות לרשות “סולל בונה” ולרשות “המשרד לעבודות ציבוריות ולבניין”, שקדם לו – “המשרד”, שנוסד ב- 1921, קלט בשנתיים הראשונות לקיומו אלפי חלוצים מן העלייה השלישית, בעיקר בסלילת כבישים מטעם הממשלה. אולם אחרי שעזב וינדהם דידס, מזכירו הראשי של הנציב, ידידו של וייצמן ואוהד הציונות, ב־1923 את הארץ ואחרי שתקופת סלילת הכבישים הגיעה לקצה, נמסרו רוב העבודות הציבוריות לקבלנים ערביים, שפועליהם היו זולים. ממושמעים ומאומנים יותר. “המשרד”, שסבל מראשיתו מהעדר הון חוזר ומקשיי נזילות, צבר חובות גדולים משום שדגל בכלכלה הירואית שמטרתה קודם כול קליטת עולים, וניצל מפשיטת רגל רק בזכות הקמת גוף חדש, “סולל בונה”, שלקח על עצמו חלק ניכר מחובות המשרד.

כאשר שמעו עובדי המשרד המרכזי של “סולל בונה” על מינויו של מפקח גרמני נחרדו, כפי שסיפרה גולדה מאירסון, אחת העובדות, אך התברר שאפשר להסתדר אתו. היחסים בין רוזנבליט לדוד רמז, ממנהיגי “אחדות העבודה” שעמד בראש “סולל בונה”, היו ידידותיים; רמז עשה על פליקס רושם גדול בעברית המלוטשת, היפה, הבהירה שלו, בהקפדתו על שפה נכונה (נראֶה, לא נראָה בהווה!). מדיווחי פליקס על “סולל בונה”, בעיקר לקרן היסוד הגרמנית, שהיה המלווה העיקרי, נשקפה הערכה רבה – עד לנקודה מסוימת.

שנתו הראשונה של “סולל בונה” לא הכזיבה את הציפיות, כפי שצוין בדו“ח רוזנבליט־ריינר, אולם מתברר שחובות “המשרד” היו גבוהים מן האומדן הראשוני, ואם כי שני שליש היו ל”נושים טובים“, כמו האקזקוטיבה וחברת העובדים של ההסתדרות הכללית, עדיין נשארו 24,000 לא”י, סכום עצום באותם הימים, שהיה על “סולל בונה” לפרוע באופן דחוף. המניפולאציות הכספיות סביב ירושת “המשרד” שאבו את עיקר הכוחות של הצוות הקטן (ארבעה אנשים) במשרד הראשי בירושלים שחלו כולם מרוב עומס עבודה. מתברר שבעבודות ציבוריות מטעם הממשלה אין “סולל בונה” מסוגל לעמוד בתחרות עם העבודה הערבית הזולה, אלא בעבודות מקצועיות מסובכות; אבנים ממחצבות יהודיות יקרות יותר; עלות קילומטר של כביש בנוי בידיים יהודיות גבוהה יותר. בין החסרונות שאינם תלויים בגורמים חיצוניים מנה הדו"ח מנגנון שאינו מאומן דיו מבחינה טכנית, חוסר בהירות ביחסים בין המרכז כקבלן ראשי לקבוצות הפועלים שעבדו כקבלני משנה, העדר אדמיניסטראציה מסודרת וחוסר מודעות לחשיבותה של רווחיות.

אם כי רוזנבליט הסכים עם ריינר שהאינטרס הציוני מצדיק תמיכה ב“סולל בונה”, כדי לסלול את הדרך גם לרווחיות, התנגד לתביעה שהחברה תזכה במונופול במסירת עבודות מטעם הקרנות הלאומיות, שהיו עתה המעסיק העיקרי – עבודות בניקוז, בהכשרת קרקע, בבנייה ובהתיישבות; גם לקבלנים פרטיים המעסיקים רק פועלים יהודיים ומעניקים להם זכויות סוציאליות כנדרש מגיעה הזכות להשתתף במכרזים,⁵⁶ אך גם כאן התנגד להענקת העבודה באופן אוטומטי להצעה הזולה ביותר והציע חלוקה בין “סולל בונה” לקבלנים פרטיים לפי מפתח שתקבע ועדה מיוחדת.

רוזנבליט היה יותר ספקן מריינר באשר לעתידה של חברת “סולל בונה”, אך גם הוא היה בדעה שאפשר לתקן את ליקוייה, משום שחלק מבעיותיה נובעות מן המאמצים לספק עבודה למספר הגדול ביותר של מובטלים, בעיקר לעולים חדשים ובלתי מאומנים, וזאת מתוך תחושת אחריות לאומית. הוא הציע העלאת משכורות המהנדסים ותשלום שכר עבודה מסודר לפועלים, משום ש“סולל בונה” מאבד את מיטב הכוחות לקבלנות הפרטית, המשלמת במזומן ולא בפתקים של “המשכיר”. אמנם הדבקות הרעיונית של עובדי “סולל בונה” היא המקור לאידיאליזם ולנכונות ההקרבה, אבל היא גם הגורם לאינטרסנטיות מפלגתית של עובדיה, לפעילותם הרבה בשטחים ציבוריים אחרים ולחילופי עובדים תדירים בהנהלה, לחולשת החברה כספק עבודה מול תביעות של קבוצות הפועלים. תוך ציון הישגיה ומודעות הנהלת החברה לחסרונותיה הציעו רוזנבליט וריינר להנהלה הציונית לנקות את השולחן מחובות “המשרד”, לדאוג להון חוזר ולערוך ארגון מחודש, כדי להגיע לרווחיות לאו דווקא בצבירת הון, אלא בהעסקת אלפי פועלים בתנאים נאותים, בלא צבירת הפסדים.

פליקס בא ל“סולל בונה” בתקופה של תקוות גדולות, של חתימה על חוזי עבודה חדשים, של סיכוי לזכות גם בחלק מהעבודות הממשלתיות במחנה הצבא בסרפנד ובעבודות הרכבת, אם ידע להגיש הצעה זולה, והדבר אפשר רק אם נציגי החברה בחוץ לארץ יצליחו בקניית חומרים באשראי ובהשגת הון חוזר. “סולל בונה” נוסד עם הון יסוד של 25,000 לא“י, מזה 8,000 לא”י של קרן היסוד, סכום שלא הספיק לביצוע היקף נרחב של עבודות, לרכישת מפעלי חרושת ומחצבות חדשות ולהכשרת עולים חדשים למקצועות הבנייה, דבר שהיה בעצם מתפקידה של ההסתדרות הציונית לעשות – וזו הסיבה העיקרית שתמכה בחברה, ניסתה לפקח עליה וכיסתה חלק מגרעונותיה.

“סולל בונה” עשה מאמצים גדולים להשיג באמצעות דב הוז כספים, בעיקר בגרמניה, באופן עצמאי ודרך “קרן היסוד”, בהצלחה חלקית. המצב הכלכלי בארץ השתפר עם זרם העלייה הרביעית (13,000 עולים ב־1924), בעיקר של בני המעמד הבינוני הנמוך מפולניה, שעלו בעקבות הגזרות הכלכליות על יהודי פולניה שהטיל שר האוצר וולאדיסלב גרבסקי והגבלה חמורה של ההגירה לארצות הברית. העולים השקיעו את הונם המועט בנכסי מקרקעים, כי שכר הדירה הגבוה הבטיח הכנסה קבועה וטובה וענף הבנייה שגשג. אם כי הנהלת “סולל בונה”, ובייחוד רמז, היו מודעים לסכנות שגיאות העלייה הרביעית מביאה עמה, גם הם רצו חלק בה, בעיקר בפרויקטים הגדולים יותר.

הספסרות בקרקעות, מסממני הגיאות, שלעתים הכפילה מחירה של חלקה בתוך יומיים, קוממו את פליקס, שדרש בעניין זה את התערבות התאחדות ציוני גרמניה: אסור להשאיר את הסחר בקרקעות בידיים פרטיות, אסור שהבנקים הציבוריים ייתנו אשראי לסוחרים פרטיים בקרקעות. גם אם ידע להעריך את הצד החיובי של העלייה הפולנית – פיתוח מפעלי תעשייה קטנים ובינוניים, פריחתה של תל אביב – הסחרור הדאיג אותו; קשה לדעת מה יצא מכל זה, כתב לשוקן, אבל איך שלא יהיה, את הבתים והמפעלים שהוקמו כבר אי אפשר למחוק מעל פני האדמה. וייצמן, שביקר בארץ באוקטובר 1924, היה ביקורתי למדי באשר לקליטת העולים – מחצית מכל העולים ארצה בשנתיים הקודמות נקלטו בתל אביב: הרי לא זה היה אידיאל הציונות לפתח את ארץ־ישראל לפי דוגמת נלווקי (לבה של וארשה היהודית), ביקורת שעוררה תרעומת בחוגים האזרחיים בארץ. נאמניו, כבלומנפלד, ידעו על סלידת וייצמן מן הזעיר־בורגנות היהודית: את ארץ־ישראל יש לבנות, לדעתו, רק בעזרת תנועת הפועלים והבורגנות היהודית הגדולה.

רופין חזר ארצה אחרי העדרות של תשעה חודשים בארצות הברית (רוזנבליט התקשה לחבר בין נחיצות נושאי התפקידים המרכזיים בארץ ישראל כל עוד הם שוהים בה ואי נחיצותם כאשר הם נעדרים ממנה חדשים רבים) והתחיל לפעול בהתאם להשקפתו החדשה שעל היהודים להשתלב בעמי המזרח וליצור יחד עם האחים לגזע, הערבים והארמנים, תרבות חדשה – ולכך דרושה מדיניות פיוס כלפי הערבים. בין אלה שניסה לגייס לתמיכה בהשקפתו היה גם פליקס רוזנבליט, שהעריך את רופין הערכה רבה (“רופין עולה על כל סביבתו, גם על המתנגדים לו, באינטליגנציה, בשכלו החריף, בשיקול הדעת. נכון, יש לו חסרונות, אבל הם כאין וכאפס לעומת מעלותיו”). רוזנבליט השתתף, בין השאר, בהתייעצות בשאלה הערבית בביתו של רופין ביוני 1925, שבה נכחו גם רוברט וולטש, עורך “די יודישה רונדשאו” שביקר אז בארץ, גרדה ארלוזורוב,⁵⁷ כתבת העיתון בארץ (לפי הצעתו של פליקס), הסופר והפובליציסט יהושע רדלר־פלדמן הידוע בשם ר' בנימין, ויוסף שפרינצק, מצמרת “הפועל הצעיר”. אולם כאשר רשם רופין ביומנו במארס 1926, שפראנץ אופנהיימר ביקר אצלו והתלהב “מהארגון שלנו להבנה יהודית־ערבית” אשר ייקרא “ברית־שלום”. כבר לא היה רוזנבליט בארץ. גם אם אהד את מגמת ההבנה עם הערבים, בדבר נחיצות הרוב היהודי בארץ היתה דעתו שונה, כפי שהתבטא גם ביחס לרעיונותיו של שלמה קפלנסקי, איש “פועלי ציון”, שהציע להקים בארץ־ישראל מוסד פרלמנטרי שיהיה מורכב משני בתים, הבית התחתון שנציגיו ייבחרו בבחירות כלליות ויחסיות, והבית העליון שבו יישבו נציגי שני הלאומים לפי חלוקה שווה, עם זכות ווטו לנציב. רוזנבליט שלל את דרישותיו הדמוקראטיות של קפלנסקי, שהיו “מוסרות אותנו ללא ישע לידי רוב ערבי שליט.”

בסוף דצמבר 1924 התקיימה ועידת הצירים של התאחדות ציוני גרמניה בוויסבאדן, בנוכחות וייצמן. במרכז נאומו של וייצמן לציוני גרמניה עמדו דברי ביקורת נגד ועדת המנדט שליד חבר הלאומים, אשר הושפעה בדין וחשבון שלה על ארץ־ישראל מכמה טיעונים של הערבים, בייחוד מן הטענה שהעלייה היהודית עברה את כוח הקליטה: לא ייתכן להתייחס לשלטון בארץ־ישראל רק מנקודת ראות אדמיניסטראטיבית, כאילו לא היתה קיימת ציונות.

רוזנבליט לא השתתף בוועידת ציוני גרמניה, על אף ההזמנות החוזרות, בשל עיסוקיו הרבים בארץ־ישראל, אך את תמצית ניסיונו משנת שהותו בארץ קיפל במכתב ששלח לוועידה: מה שחסר לציונות יותר מכל הוא כסף. הרדיקאליות של התאחדות ציוני גרמניה בדרישותיה באשר לתרומות לקרן היסוד היא יותר ממוצדקת, סבר רוזנבליט, וחייבים להמשיך בה אף ביתר שאת. גם אם חלוקות הדעות באשר לתיעוש, אין ספק שההתיישבות היהודית היא היא היסוד ולה דרוש הון ציבורי. לצד ההתיישבות היהודית הנתמכת על ידי הון ציבורי יש לעודד יזמים פרטיים בעלי הון וידע מקצועי לעלות בכוחות עצמם, אולי בסיוע הלוואות מכספי ציוני גרמניה. ציוני גרמניה חייבים להקים בארץ סוכנות משלהם, לא כדי לייצג אינטרסים פרטניים (“הרי אנחנו רוצים להשתייך ליישוב, כמו כל שאר יהודי ארץ־ישראל”), אלא כדי לסייע לציונים הגרמניים לפני העלייה, בעת העלייה ובימים הראשונים לקליטתם.

עברית היא המפתח לקליטה – עתה כבר יודע רוזנבליט שהעברית הכרחית לא רק לעבודה במקצוע, למניעת בדידות רוחנית וחברתית, אלא גם לרכישת השפעה על הנעשה בארץ: “אדם ללא ידיעת עברית הוא משותק מבחינה פוליטית.” דרושה הכנה של בני הנוער (השם “בלאו־וייס” לא נאמר במפורש) למבנה החברתי והנפשי של היישוב, למען התקרבות בין יהודים גרמניים ללא־גרמניים. אסור לראות את ההישגים בארץ־ישראל כתחליף להעמקת התודעה הציונית, כי דווקא מי שחי בארץ־ישראל מודע יום־יום לנחיצות תנועה ציונית חזקה (ונדיבה) בגולה.

אכן, התאחדות ציוני גרמניה קיבלה את חיזוקה: במקומו של אלפרד לנדסברג, בעל הכושר הארגוני, שרכש עבור ההתאחדות בית ברחוב מיינקה 10, שם רוכזו מעתה כל מוסדותיה, נבחר כיושב ראש חדש קורט בלומנפלד, אשר השקיע בשנים הקודמות את כל כוחותיו בעבודה למען קרן היסוד וועד “פרו־פלשתינה” שאורגן מחדש, ובראשו עמד כעת הגראף בֶּרְנְסְטוֹרְף, לפנים שגריר גרמניה בוושינגטון ובקושטא (עם כל חשיבותו התעמולתית של הוועד, השפעתו הפוליטית היתה זעומה). לדבריו לא שש בלומנפלד, שלא היה איש ארגון, אלא בעל נפש אמן, לקבל את התפקיד החדש, אבל “נכנע לדין התנועה”. לסגניו נבחרו מרטין רוזנבליט ואלפרד שוורץ, רופא, חבר קא־יה־פאו, ולהנהלה הצטרפו לצד ותיקים כהנטקה וזיגפריד מוזס גם כוכבים עולים כנחום גולדמן וגיאורג לנדאואר.

תחומי עיסוקיו של רוזנבליט בארץ הלכו ונתרחבו, עתה עסק גם בשאלות מקיפות יותר בכלכלת הארץ, בהתיישבות ובארגון. ראשי פרקים למה שנחוץ לדעתו בארץ רשם במכתבו לבלומנפלד (עם העתק לשוקן): חקלאות ומעל הכול רכישת קרקעות! פיתוח מערכת אשראי, צוות אנשים בעלי חשיבה כלכלית שיהיו אחראיים לניהול הכלכלי, בניווטה של ההסתדרות הציונית ולא של קבוצות אינטרסנטים. עידוד מושבי עובדים, זהירות כלפי הקבוצות, בעיקר הקבוצות הגדולות. “לא להתחייב לכלכלה קומוניסטית על ידי בנייה ריכוזית,”⁵⁸ פיתוח יישובים קיימים עד לביסוסם המלא חשוב יותר מייסוד נקודות יישוב חדשות. דרושים חיזוק המנגנון, הדרכה ופיקוח בחקלאות, ואשר לפיננסים: קרן היסוד מעל הכול!

לשאלה אם ההנהלה הציונית חייבת לשבת בלונדון או בירושלים, מתוך ידיעה שווייצמן רצה בלונדון כמרכז לפעילות המדינית: רצוי להתחיל בהעברה הדרגתית של מוסדות התנועה הציונית לירושלים, תחילה יש להעביר לשם את המשרד הראשי של קרן היסוד, אחר כך להקים בה מרכז תעמולה לשתי הקרנות הלאומיות ולבסוף להעביר את כל מחלקת הארגון לארץ־ישראל. בפברואר 1925 נסע רוזנבליט ללונדון (ושילב בנסיעתו גיחה לברלין) כדי לפעול שם למען העברת מחלקת הארגון לירושלים.

ויכוח נצחי התנהל אותה עת בתנועה הציונית: אם להשתמש בכסף המועט שעמד לרשות המוסדות הציוניים לביסוס היישובים הקיימים – שלא קיבלו גם את התקציבים שהובטחו להם אלא טיפין טיפין, ולא בעונה הדרושה, ובזבזו את המעט, כדרך העניים, על סידורים ארעיים, על קנייה במחיר נמוך ובטיב ירוד – או להקים נקודות יישוב חדשות, גם בגלל הלחץ העצום של העולים, גם בגלל ערכן התעמולתי. לפי חישובי מומחים היו דרושות 1200 עד 2000 לי"ש להתיישבות של משפחה אחת, ולעת עתה לא היה כל סיכוי לבנות חקלאות רחבה בעזרת קרן היסוד, שכל הכנסותיה השנתיות לא הספיקו להעלות על הקרקע אפילו אלף משפחות לשנה. בעת בואו של רוזנבליט ארצה היו קיימים, אחרי שש־עשרה שנות התיישבות של התנועה הציונית, סך הכול שלושים וחמישה יישובים חקלאיים ובהם כארבעת־אלפים נפשות, בתקופת שהותו בארץ התווספו עוד שמונה יישובים.

לדו“ח שלמה קפלנסקי, מנהל מחלקת ההתיישבות של ההנהלה הארצישראלית, שנכתב בספטמבר 1924, הוסיף רוזנבליט הערות משלו. אף שידע שהדבר אינו אהוד בקרב חוגי הפועלים, הוא היה בעד ביסוס הקיים, גם על חשבון ההרחבה, ולא מתוך התנגדות עקרונית להתיישבות בממדים גדולים (“ההגשמה הציונית דורשת כיסוי כל האדמות הפנויות בארץ־ישראל ביישובים יהודיים”), אלא מתוך התנגדות לאִלתורים, לחצאי הדברים, להתיישבות “בדרך הפרועה”. הוא רצה בפיקוח גדול יותר של ההנהלה הציונית על הנעשה בהתיישבות בארץ, שחולשתה הבסיסית נבעה, לדעתו ולדעת אחרים, מהעדר גוף מיישב אחד, מהכפילות והערבוב של פעולות קרן היסוד, מחלקת ההתיישבות של ההנהלה ומחלקת הקרקעות של קק”ל, והסחבת שצמחה מכך. סיבה נוספת לחולשה ראה רוזנבליט ברגשי הנחיתות של אנשי ההנהלה הציונית מול רוח ההקרבה של המתיישבים הצעירים: אסור שרגשות ישפיעו על החלטות משקיות, בעיקר משום שלחלוץ, מעבר לגמול הרעיוני, מצפה בסופו של דבר גם גמול חומרי, כפי שנראים ניצניו בדגניה ובנהלל: סיכוי לעתיד חומרי מבוסס.

כולם היו בדעה שדרוש ניהול מקצועי יותר של הקבוצות, אולם שעה שקפלנסקי סבר שיש להתערב רק בשעת הצורך – “לתקן את מה שדרוש תיקון אחרי שנעשו השגיאות, אחרי שנוצרו הגרעונות”, בניסוחו של פליקס – רצה רוזנבליט בתכנון מוקדם, כדי למנוע את השגיאות מראש. ברפורמה – בהסכמת הפועלים ולא מתוך התנגשות עמם. “אני יכול לתאר לעצמי שדווקא הנהלת הפועלים תצליח להחדיר את ההשקפה שסוציאליזם אפשר להגשים רק תוך ארגון קפדני ומשמעת, ושהנטייה לאנרכיזם כפי שהיא מורגשת בקרב הפועלים בארץ־ישראל אינה עיקרון סוציאליסטי או שיתופי.” אי אפשר לסמוך רק על צבירה איטית של ניסיון עצמי, בעיקר משום שהרכב הפועלים בקבוצות משתנה כל העת.

עם כל מודעותו של פליקס לערכן הדינאמי של הקבוצות, היתה אהדתו נתונה למושב, גם בגלל מתינותו הסוציאליסטית, גם בגלל מרכזיות המשפחה, גם בגלל מסגרתו הקבועה – אולם גם לקבוצות חייבים לתת סיכוי להצלחה ולא להכשילן מראש על ידי מימון יסוד לקוי. דעתו לא היתה נוחה מן “הקומוניזם בצריכה”, ולא מן השכר האחיד; הוא תמך בהנהגת שכר לפי פריון העבודה, לפחות בעתיד. עם כל התפעלותו מכוח סבלם של החלוצים ונכונותם להקרבה – סדר, משמעת, תכנון וקביעות היו בנפשו. בוויכוחים רבים עם מנהיגי הפועלים אמר זאת שוב ושוב: האמונה שבשביל ארץ־ישראל והפועל היהודי קיימים חוקים כלכליים מיוחדים היא אמונת שווא.

פרנץ אופנהיימר, שהכין כעבור שנה, ב־1926, דו“ח מפורט על ההתיישבות בארץ־ישראל, דיבר בנימה דומה על חברי הקבוצות: אנשים נהדרים, נכונים להקרבה, בעבר, בהווה, בעתיד, עד הקרבת הבריאות, החיים. נכונים להקרבה במקום להסכים לדבר הנכון היחיד: קבלת מרות מומחים והתייעלות. אופנהיימר העריך כי טובים סיכוייה של הקבוצה הקטנה, כדוגמת גבע – עשרים עד שלושים משפחות, אך מתח ביקורת קטלנית על הקבוצה הגדולה – ו”גדולה" נחשבה קבוצה של מאה עד מאה ועשרים משפחות כדוגמת עין חרוד: ארגון קומוניסטי, מושאל מאירופה, העדר הנהלה, חילופי תפקידים למען הצדק ולא מתוך שיקולי יעילות והתאמה, עבודה חקלאית פגומה, מכונות מעלות חלודה. קומונה אוטופיסטית מהולה באנרכיזם מבית אולפנם של קרופוטקין ובקונין. וגם אצלו הפזמון החוזר: משמעת, ניהול מרכזי, יד מכוונת.

עניינו של רוזנבליט בצד הכלכלי של בניין הארץ התחזק במגע ההדוק עם זלמן שוקן, שהיה דמות חריגה בנוף ציוני גרמניה, כאחד מבעלי ההון המעטים שהצטרפו לתנועה הציונית עוד לפני המלחמה הגדולה. זלמן שוקן היה, יחד עם אחיו שמעון, בעל תשלובת של בתי כל־בו שמרכזה בעיר צוויקאו בסקסוניה, צירוף נדיר של בעל כשרון פיננסי וארגוני עם איש ספר מובהק. אם בתחילה היה עיקר עניינו של שוקן בשאלות תרבות (הוא נבחר בעיצומה של המלחמה ליושב ראש ועדת התרבות של התאחדות ציוני גרמניה וראה את תפקידה קודם כל בהוצאת ספרות יהודית־לאומית וטיפוח התרבות העברית, ברמה גבוהה), הרי בעקבות אכזבתו מהשלטון הסוציאליסטי ברפובליקת ויימר פנה לליבון בעיותיה הכלכליות של ארץ- ישראל ונתמנה ב־1921 לחבר הוועדה לפיננסים ולכלכלה, שהיתה אמורה להיות כעין יועצת כלכלית להנהגת התנועה.

שוקן, דמות סמכותית, שלא אהב עבודת צוות, ביקש מרוזנבליט להיות מזכירו בעת שהותו של שוקן בפעם השנייה בארץ ב־1925, אך רוזנבליט לא יכול היה להיענות להצעתו, משום שבדיוק באותה התקופה שהה בלונדון כדי לשכנע את הוועד הפועל בנחיצות העברת מחלקת הארגון לארץ־ישראל. אולם הוא טיפל בענייניו של שוקן בארץ, שעל פי רוב לא השקיע כסף בארץ־ישראל, אלא תרם אותו, למטרות שהוגדרו על ידו מראש, כמפעלי החשמל של רוטנברג, ולתמיכה באנשים כמו משה קלוורי כאשר זה התקשה להתפרנס מחצי משרה כמורה ללטינית בגימנסיה הרצליה (בתמורה חיפשו קלוורי ורוזנבליט אצל סוחרי ספרים עתיקים בירושלים ספרי יודאיקה נדירים לאוספו הייחודי של שוקן). בעת שהותו בארץ באביב 1925 בדק שוקן כאופן שיטתי את בעיות הפיתוח הכלכלי של ארץ־ישראל ובאותה ההזדמנות תרם, כפי שדיווח פליקס לברלין, אלפיים לא"י לקרן היסוד ועוד תרומות נוספות לבתי מדרש למורים ולמוסדות אחרים, דבר שעשה רושם גדול בארץ. שוקן נראה לרוזנבליט כתקוותה הכלכלית הגדולה של ארץ־ישראל והוא רצה שיעמוד בראש מחלקת ההתיישבות של ההנהגה הציונית, אחרי שרופין הביע שוב ושוב את רצונו להתפטר, אולם שוקן לא היה מוכן – או לא מסוגל – לעשות את הצעד הקיצוני ולהינתק מממלכתו הכלכלית הגדולה כדי להתיישב בארץ.

קשה לדעת באיזו מידה הושפע רוזנבליט מתפיסתו של שוקן ועד כמה הושפע שוקן מניסיונו המעשי של רוזנבליט בארץ־ישראל, אולם תפיסת שניהם היתה במידה רבה חופפת. שוקן, כיזם בעל מעוף בעצמו, צידד ביוזמה פרטית, אך תוך התערבות ופיקוח המדינה, ובמקרה של ארץ בלתי מפותחת כמו ארץ־ישראל – שימוש בהון ציבורי ליצירת תשתית כלכלית בריאה, תוך הפרדה בין אידיאולוגיה לכלכלה.

גם אם היו לו יחסים אישיים טובים עם ברל כצנלסון, עם זלמן רובשוב, עם דוד רמז ואחרים בצמרת תנועת הפועלים, גם אם העריך את נכונות ההקרבה של בני העלייה השנייה והשלישית, לא היה פליקס מסוגל להבין לעצם השאיפה לפרולטריזאציה; המשיכה העצומה של הרעיון הסוציאליסטי ואידיאל העולם השיוויוני לא פעלה עליו. הוא היה יותר מדי מעוגן בחיים הבורגניים ומבוגר מדי מכדי לבקש סגנון חיים אחר.⁵⁹ לדעתו איש בגיל העמידה שחי לפני עלייתו בתנאים בורגניים לא יחליף אותם מרצונו בתנאי פרולטריון, אלא אם הנסיבות כופות אותם עליו. לפרולטריזאציה אמיתית מסוגלים, לדעתו, רק אותם בני בורגנים שחונכו לכך מנעוריהם (וגם בהם ניצחה לעתים, במוקדם או במאוחר, הנפש הבורגנית).

חורף 1924 היה הקשה בחורפים שוותיקי הארץ זכרו – שכבת הקרח הגיעה בירושלים לעובי של שלוש אצבעות, הטמפרטורות בלילה ירדו עד מינוס שמונה מעלות, תנורי הנפט העלובים לא עמדו במתקפת הקור, החקלאות הצעירה בעמק יזרעאל סבלה נזקים קשים. עם בוא האביב נשמעו בירושלים בפי היהודים, כפי שכתב עגנון לאישתו, רק שתי בקשות, שירדו גשמים ושיקבלו כרטיס כניסה לפתיחת האוניברסיטה, ומוטב כרטיס מסומן לישיבה. כבר נמצאו ספסרים בתל אביב שמכרו כרטיס בעשרים וחמישה פונט, והמקופחים זעקו כנגד פרוטקציה. למרות העיכובים בבניית בנייני האוניברסיטה ועלותם הגדולה הרבה מעל המשוער היה האמפיתיאטרון במורד הר הצופים מוכן לפתיחה בעשרים וחמישה במארס 1925. עם בואו של בלפור לארץ נערכו בירושלים הפגנות מחאה מצד הערבים, אך תל אביב יצאה מגדרה כדי לקבל את פניו, החנויות נסגרו, העגלונים לא נסעו ורחוב נקרא על שמו. כל המי ומי בעולם הציוני – ביאליק (שעלה ב־1924), וייצמן, סוקולוב – השתתפו בטקס הפתיחה, שלקה במידת מה בנאומים ארוכים מדי, אבל התחושה היתה נהדרת.

האורחים הרבים טרם התפזרו, כאשר נקראו פליקס ומאלי לברלין (ליאו שהה לשנת השתלמות במכון למחלות טרופיות בהאמבורג): שמואל רוזנבליט, מחובר למכשיר חמצן, גסס. בוקר אחד סירב לקחת לידיו את התפילין, ופאני ידעה היטב מה פירושו של דבר: אין בו עוד כוח לרכז את מחשבותיו לתפילה. לפנות ערב, נרגש מאוד, נשא שמואל דברי פרידה לכל צאצאיו, כעין דין וחשבון כיצד העביר את ירושת היהדות לכל אחד מהם וכיצד היא שמורה אצלם, אצל כל אחד על פי דרכו. אחר כך ניסה לומר תפילה, וכאשר הדבר לא עלה בידו, שאלה אותו פאני בקול חזק אם הוא רוצה בקריאת שמע שעל המיטה. היא אמרה באוזניו את דברי התפילה מלה אחרי מלה, שמואל חזר אחריה ונרדם. מאותו הלילה לא אמר עוד מלה בגרמנית, רק קטעי תפילה ותהילים. הוא מת ב־י' באייר, ב־22.9.1925 ונקבר ליד מאקס בבית הקברות של הקהילה האורתודוקסית בווייסנזה. פאני ידעה שהיה מעדיף להיטמן באדמת ארץ־ישראל, אך רצתה אותו ליד בנם והעברה שנייה של גופת מאקס היתה אסורה על פי ההלכה.

פליקס, שעזב את הארץ באופן בהול, ניצל את שהותו הקצרה בברלין למפגש עם נשיאות קא־יה־פאו, כדי להבהיר לאחים לברית שאל להם לראות בארץ־ישראל מעין גן עדן, שבו באות כל בעיות הקיום בצוותא על פתרונן. דווקא הציפיות הבלתי מציאותיות הקשו על קליטת החברים והחריפו את הביקורתיות כלפי הנעשה בארץ מעל ומעבר לכל מידה. אין לשכוח שארץ־ישראל במהותה אינה אלא מושבה, ודברים רבים, מובנים מאליהם לאיש אירופה, נוצרים בה רק אט אט, אמר וחזר לארץ־ישראל.

הפרק הציוני בשלטון המנדט, שהחל בציפיות כה גדולות, בא על סיומו עם עזיבת הרברט סמואל בקיץ 1925, ועם צאתו נראה גם למבקריו הגדולים כרע במיעוטו. לזכותו נזקפו הצלת העלייה השלישית על ידי מתן עבודות ציבוריות, גישה ליבראלית למדי כלפי העלייה, גישה אוהדת לציונות, לחובתו נזקפו מסירת אדמות בית שאן הממשלתיות לבדויים, מתן תפקיד מפתח למופתי הירושלמי על אף חלקו בפרעות, העדר תמיכה ברשת החינוך היהודית לעומת תמיכה מסיבית בחינוך הערבי. מינויו של לורד פלומר, גנראל ותיק, מושל מלטה בשעתו, נתפרש בארץ כפגיעה ביוקרתה של ההסתדרות הציונית (וכישלונו של וייצמן), משום שנעשה בלא כל התייעצות עם צמרת התנועה. כפי שדיווח פליקס לגרמניה הגיע ארצה גם יצחק גרינבוים, מראשי הפרקציה הרדיקאלית. “כדי ללבן את ברזל האופוזיציה, וכמובן שהוא מוצא בארץ אוזן קשבת. לא הייתי מתפלא כלל אם כאן היו בוחרים בז’בוטינסקי.”

היישוב זכר לז’בוטינסקי את חסד ארגון ההנהגה היהודית בפרעות 1920, שבעבורו נידון לחמש־עשרה שנות מאסר, אך קיבל חנינה מאת הנציב העליון ושוחרר כבר ביוני אותה השנה, כגיבור לאומי. גם אם תמך בווייצמן בקרע עם ברנדייס והסכים להיכנס להנהלה הציונית, ואף הוסיף את חתימתו לכתב ההסכמה של ההנהלה הציונית לספר הלבן של 1922, שכלל ויתור על עבר הירדן, נעשה ז’בוטינסקי ביקורתי יותר ויותר, גם כלפי הבריטים על אי מילוי התחייבויותיהם שקיבלו על עצמם עם המנדט, וגם כלפי מה שנראה לו כפשרנותו של וייצמן. אחרי התפטרותו מההנהלה הציונית דרש רוויזיה יסודית בכל תפיסת המדיניות הציונית השלטת, חידוש הגדודים העבריים בארץ־ישראל לא רק כהגנה על היישוב, אלא גם כפועל יוצא ממסקנתו שבחיי אומות משיגים דברים רק בכוח הנשק. גישה זו משכה הרבה יותר את בני היישוב מן הגישה המפוכחת והדיפלומטיה הזהירה של וייצמן, שלא נהג לגלות את צפונות לבו בפרהסיה. אכן, ז’בוטינסקי נבחר מטעם היישוב כציר רוויזיוניסטי ראשון לקונגרס הארבעה־עשר שעמד להיערך באוגוסט 1925.

במסגרת ההכנות לקונגרס יצא גם רוזנבליט לגרמניה, מוקדם מן המתוכנן בגלל מות חמותו פאודורה לסר. כאיש המשתכר למחייתו התגורר בתקופה האחרונה לשהותו בארץ־ישראל כדייר משנה בביתו של אוסישקין, במוסררה. בראשית יולי הודיע עגנון לאישתו: “ד”ר רוזנבליט נסע לאשכנז. הוא דר באותו בית שאני דר בו ואף לא בא לפרוש ממני." בשעת צאתו מן הארץ לא ידע פליקס כמה זמן ייעדר ממנה, ושעת סיכום ניסיונו מארץ־ישראל, בעיקר באשר לעלייה הגרמנית, הגיעה רק כעבור חודשים רבים, אולם בו מסתיים פרק זה.

במבט בוחן לאחור קבע רוזנבליט שעיקר בעיות העולים מגרמניה ומן המערב בכלל בארץ־ישראל הן בעלות אופי חברתי ופסיכולוגי. כל שאר האמיתות – שהתנאים בארץ קשים מבחינה כלכלית ואקלימית ושדרושה החלטה נחושה להתגבר עליהם, שיש יחידים המצליחים בארץ גם אם לא קיים אינטרס כלכלי־לאומי לעלייתם – כל אלה נחלת הכלל. מלבד הטיפוס של המתיישב המתבודד, שדי לו בחברת עצמו והקרובים לו ביותר, כפי שהוא מצוי בתולדות הגירה של ארצות רבות, הרי רוב הציונים הגרמניים צמאים לחברה, לשיתוף בחיי הציבור. העולה מגרמניה בא לארץ שעוצבה על פי האופי הערבי והאופי היהודי (קרי: האידישאי) ושניהם זרים לו. בניגוד לעולה ממזרח אירופה, שחייב להתמודד רק עם זרות החברה הערבית, וזאת לגביו אמנם בעיה לאומית ומדינית, אך לא חברתית, על העולה מגרמניה להסתגל גם לאופי של יהודי מזרח אירופה, להתגבר על התנגדותו האינסטינקטיבית ל“אוסט־יודן”, למצוא שביל בין התבוללות לניכור. כדי להקל על חבלי הקליטה וקשיי המעבר תמך רוזנבליט בהקמת נקודות התיישבות של יהודי גרמניה, בתנאי⁶⁰ שלא ייהפכו לאיים של זרות והתנשאות.

כאן, מתוך התנשאות משלו, שלא היה מודע לה, קבע פליקס, שבעצם מצבו של העולה מגרמניה בארץ קשה יותר משום שהוא מהגר במלוא מובן המלה, שעה שהאוסט־יודה בעצם רק נודד, נושא את סביבתו הנפשית עמו, מעביר אותה לארץ־ישראל והופך אותה להשפעה שלטת. לכך מתווספת אצל חלק גדול מעולי גרמניה חוסר ידיעה בעברית, המונעת מהם לא רק השתתפות פעולה בחיים הפוליטיים, אלא אף השתתפות סבילה. נוצרו בארץ יחסי כוחות, שעולים חדשים אינם יכולים לפרוץ אותם, תנועת הפועלים שואפת לצורות סוציאליסטיות ומגנה בדרך בלתי מתפשרת על עמדותיה הפוליטיות וגם מי שמתנגד לתפיסה הסוציאליסטית, אינו יכול להילחם בה.

לעולה ממזרח אירופה, הנעדר שורשים בגולה, כפי שסבר רוזנבליט, משבר כלכלי בארץ איננו משבר נפשי, אבל העולה מגרמניה, בגלל חוסר גמישות, נוקשות מסוימת, תלות נפשית גדולה מדי בתנאים בורגניים מסודרים שהורגל להם, נשבר בעתות של משבר כלכלי. המסקנה: דרושה הכנה נפשית למפגש עם העם היהודי, בחירה קפדנית יותר של המועמדים לעלייה, לא רק לפי קנה מידה מקצועי או כספי, אלא גם לפי המבנה הנפשי – טיפוסים נוקשים מדי או נאורוטיים מדי אינם מתאימים לארץ־ישראל (אך קצת שיגעון, כידוע, אינו מזיק).

אחת מהצעותיו המעשיות של רוזנבליט היתה להקים מזכירות ארץ־ישראלית של התאחדות ציוני גרמניה, שתדווח לה על כל השאלות המדיניות, הכלכליות, החברתיות והתרבותיות בארץ ישראל ותדריך את ציוני גרמניה שבאים לביקור בה, כדי שבאמת תצטייר בעיניהם תמונה מלאה של המציאות בארץ.

הדברים סוכמו בסתיו 1926, בעיצומו של משבר העלייה הרביעית: אין להתייאש, ירידה היא תופעה טבעית בכל תנועת הגירה, נכשלות גם קבוצות רבות ממזרח אירופה, לא רק “בלאו־וייס”, אבל שם אין מתייחסים לכך באותה רצינות תהומית כמו בגרמניה. מקצת העולים בכל זאת הצליחו להיקלט, ואם תתגשם תכניתו של רופין לקליטה שנתית של 30,000–40,000 עולים, יהיה בארץ ביקוש לא רק לעובדי אדמה ולבעלי מלאכה, אלא גם לאקדמאים ובעלי מקצועות חופשיים. ככלל, הדור הראשון לעלייה אינו צריך לצפות לחיי אושר בארץ־ישראל, אלא רק לקורת רוח עקב מילוי חובתו כשותף למפעל היסטורי. שאלות רבות ייפתרו רק בדור השני.

אולם היה זה דווקא החלום על אושר שמשך רבים אל הציונות. רבים הושפעו בראשית דרכם כציונים מבובר, מן הרומנטיזאציה של יהודי המזרח דרך סיפורי רבי נחמן מברצלב בתרגומו ובעיבודו, מאמונתו שבארץ־ישראל עתידה לקום חברה חדשה שהבריות בה לא רק ימלאו אחרי יצריהם, אלא תשרור אחווה בין אדם לחברו, שהארץ תשחרר אותם מהדואליזם של אירופה, של אמונה ואידיאלים מצד אחד, ומלחמות, אנוכיות וקפיטאליזם בלתי מרוסן מצד שני, ותביא לכדי שלמות אחת. הסתירה בין הציונות כ“הגשמת האלוהות בחיי יום יום” למאבק הקיום כארץ ישראל היתה לעתים קשה מנשוא.

 

12 לונדון, אני מגיע    🔗

בין המסקנות שהביא עמו רוזנבליט מארץ־ישראל היתה ההכרה שההסתדרות הציונית אינה שולטת בנעשה בקרב היישוב, ושבצורתה הנוכחית גם אינה מסוגלת לשלוט בכך: היא נעדרת סמכות, אין לה מדיניות כלכלית ברורה, היא נגררת לרוב אחרי התפתחויות בשטח ונמצאת במצב של חולשה מול תנועת הפועלים, הגוף היחיד בארץ המאורגן כהלכה. היתה תמימות דעים בינו לבין הנהגת ציוני גרמניה בדבר הצורך בארגון מחדש של התנועה הציונית ושל הקונגרס, דרך בחירתו ותִפקודו, כדי להתאים אותם למציאות החדשה שנוצרה עם הצהרת בלפור, לגודל האחריות, לדחיפות המעשים בהתחשב בנתונים פוליטים קונקרטיים. אך הדעות נחלקו באשר למדיניות הכלכלית בארץ־ישראל. גם על רוזנבליט היתה מקובלת הקואליציה של הציונים הכלליים עם “הפועל הצעיר” בגרמניה, שמצאה את ביטויה, בין השאר, בהחלטת ועידת הצירים בינואר 1925, שאמנם בירכה על העלייה הגדלה בקרב המעמד הבינוני ועל מאמציו הגוברים להשקעת הון פרטי בארץ־ישראל, אך הדגישה את תפיסתה העקרונית הרואה, עתה כבעבר, את מרכז הכובד של בניין הארץ בהתיישבות הנישאת על כתפי הפועלים. נוסף על כך ביקש רוזנבליט לתת גיבוי מלא לשוקן ולתכניתו להבראת כלכלת הארץ על ידי ניהול ריכוזי א־פוליטי, ואף דרש ששוקן יישא את נאומו בקונגרס הקרוב בשם התאחדות ציוני גרמניה כולה, ולא רק כחבר הוועד לפיננסים ולכלכלה, משום שנחוצה לו קבוצת לחץ שתעמוד מאחוריו. הצעתו לא נתקבלה, בראש וראשונה מתוך חשש לכרסום בהשפעת תנועת הפועלים בארץ־ישראל, אם התכנית תתקבל.

עם שובו לגרמניה ביולי 1925 נכנס רוזנבליט מיד לקלחת הבחירות לקראת הקונגרס הציוני הארבעה־עשר (שאחרי זמן רב שוב עמד להתכנס בווינה) כראש רשימה מספר 1, שקראה לכל אלה הרוצים בהמשך מדיניותו של וייצמן, באקזקוטיבה חזקה בהנהגתו, בבניין הארץ שיתבסס על חקלאות, חלוציות ועבודה עצמית ובשיתוף פעולה עם חוגים יהודיים רחבים – להצטרף לשורותיה. את מלחמת הבחירות הגדיר פליקס כלא־נעימה ואולי מוטעית בחלקה, משום שהתרכזה יתר על המידה במאבק נגד הקבוצה הרדיקאלית של גרינבוים, שנציגה הבולט בגרמניה היה נחום גולדמן, ופחות מדי במאבק נגד “בניין הארץ” והאידיאולוגיה האנטי־פועלית שלו. רשימה מספר 1 זכתה לניצחון מזהיר, ונתעוררה התקווה שאין זו אלא ראשית הדרך. כדי לחזק את וייצמן במאבקיו הצפויים בקונגרס, בייחוד כנגד הימין, קמה בגרמניה “קבוצת הציונים החופשיים”, שבאה במגע עם נציגויות ארציות אחרות, בעיקר במרכז אירופה, כדי ליצור קואליציה “ממשלתית” של הציונים הכלליים הפרו־וייצמניים עם מפלגות השמאל הדוגלות ב“מדיניות של אחריות”.

וינה של שנת 1925 לא היתה מכניסת אורחים במיוחד. לפני פתיחת הקונגרס נתקבלו איומים מצד אנשי צלב הקרס לפוצץ אותו, אלפי שוטרים אוסטריים שמרו על הצירים, ובעת קיומו של הקונגרס נערכו הפגנות רחוב של לאומניים אוסטריים שקראו, “היהודים החוצה!” אך הן לא העסיקו את הציונים יתר על המידה, עיניהם היו מופנות לארץ־ישראל. הקונגרס הושפע מגיאות העלייה הרביעית (אף שבארץ־ישראל עצמה הופיעו סימנים ראשונים לשעת השפל). לרבים נראה שהיוזמה הפרטית יכולה לפתור בעיות שההון הציבורי אינו מסוגל להתמודד עמן, ובפעם הראשונה הורגשה גם בקונגרס רוח של מלחמת מעמדות, כאשר ההתקפות באות דווקא מצד ימין, שתבע שינוי בחלוקת המשאבים הלאומיים. הרי כבר עתה ישנם שנים־עשר מתיישבים עירוניים על כל עובד אדמה, אולם החקלאות זוכה ביותר ממחצית התקציב, ומתוכה שבעים וחמישה אחוז מוקצבים להתיישבות הפועלים, שאותם הגדירו כ“אוכלי לחם חסד”.

באווירה עוינת לחלוצים ולניסיונותיהם הסוציאליסטיים נשא שוקן את נאומו בדבר הצורך בדה־פוליטיזאציה של ההנהלה הציונית הכלכלית, משום שמפעל כלכלי חייב להיבנות לפי חוקים כלכליים ולא לפי תקוות ושאיפות, אידיאולוגיה ולחצים. הוא עמד על חוסר יכולתו של הקונגרס לטפל בבעיות כלכליות מוגדרות, על התופעה החוזרת של אומדן הכנסות מוטעה, על הכורח לנהל ענייני התיישבות לפי מפתח מפלגתי: מה שדרוש זה איש אחד, לכל היותר שניים־שלושה, שיפעלו רק לפי שיקולים כלכליים.

תנועת הפועלים ראתה בהצעת שוקן ובביקורתו שמתח על הקבוצות, על עיקרון העבודה העצמית במושבים, כלפי חולשת ההנהלה מול ציבור הפועלים המעמיד אותה לפני עובדות מוגמרות, משום התייצבות לצד הבורגנות, וגם אם בשיחות מוקדמות אפשר היה להבין שתסכים לחלק מן הרפורמה המוצעת, עתה, מתוך מצב של התגוננות, דחתה אותה מכול וכול. רוזנבליט קם במליאת הקונגרס כדי להוציא מדברי שוקן את העוקץ האנטי־פועלי, שמנע את תמיכתה המלאה של המשלחת הגרמנית ועורר התנגדות גדולה כל כך בציבור הפועלים. הוא הדגיש שהצעת שוקן לרפורמה באה דווקא מתוך גישה אוהדת לתנועת הפועלים, שהיא בעיניו מעמודי התווך של הבניין הכלכלי של ארץ־ישראל, אולם אי אפשר להשאיר את השינויים רק לחוש הביקורת העצמית של תנועת הפועלים, יהא מפותח כל כמה שיהא. איש אינו מבקש לגעת ביד גסה בצורות ההתיישבות הייחודיות של תנועת הפועלים, אלא רק ליצור שיווי משקל, לא על ידי החלשת תנועת הפועלים, אלא על ידי חיזוק הרשות המרכזית, כדי שזו לא רק תספק את האמצעים הדרושים, אלא גם תהיה שותפה פעילה ליצירה; מדובר רק באיזון כוחות.

דברי רוזנבליט שפעל בקונגרס, כחבר הוועדה להתיישבות עירונית, למען הקלת חובותיה של “סולל בונה” והקמת משכנות עובדים, לא הצליחו למתן את השפעת נאומו של שוקן. לא זו בלבד שמפלגות הפועלים דחו את תכנית שוקן באופן כולל, הן גם נמנעו בהצבעת האמון להנהלה היוצאת. במספר הנמנעים הגדול (רק 136 מתוך 311 צירים הצביעו בעד הצעת האמון) ראה וייצמן משום הבעת אי־אמון ואף על פי שמספר המצביעים נגד ההנהלה היה זעום, סירבה ההנהלה להעמיד את מועמדותה מחדש. הקונגרס לא הספיק אלא להסמיך את וייצמן וסוקולוב להרכיב את האקזקוטיבה החדשה ולהביא את הרכבה לאישור הוועד הפועל, והתפזר מתוך תחושת כישלון. אצל פליקס רוזנבליט היה זה כישלון משולש, גם בגלל חולשתו של וייצמן, גם בגלל העדר התמיכה בתכנית שוקן וגם מטעמים אישיים: על סמך דיונים מוקדמים הובטח להתאחדות ציוני גרמניה שרוזנבליט ייכנס להנהלה החדשה, יעמוד בראש מחלקת הארגון ויהיה גם חבר בוועד ההתיישבות בראשותו של שוקן, שמקום מושבו בירושלים. מיד עם תום הקונגרס כתב רוזנבליט לשוקן בנימה ביקורתית על הופעת בלומנפלד האומללה שלא היתה נחרצת דיה בנושא התכנית הכלכלית, והתיישב, מזועזע למדי, כדי להביע בשלושה מאמרים רצופים ב“יודישה רונדשאו” את האני־מאמין שלו, שכנראה, כפי שהדגיש, לא היו לו שותפים בקרב חבריו.

במידה לא מעטה של אירוניה התנחם רוזנבליט על העדר החלטות כלכליות עקרוניות: התקציב הזעום בלאו הכי אינו מאפשר שינויים גדולים. כל הוויכוח אם יש להקציב את עיקר המשאבים לחקלאות או לתעשייה מיותר, אם לא תצליח קרן היסוד להכפיל או לשלש את הכנסותיה: גבולות התעשייה נקבעים על ידי גבולות החקלאות, וגבולות החקלאות נקבעים על ידי כוחה הפיננסי של קרן היסוד (לפי חישובי רופין חייב שליש היישוב לעסוק בחקלאות כדי לבנות בסיס כלכלי איתן).

חלק מביקורתו היה מופנה כלפי וייצמן, שאמנם יש בו, כמו בהרצל, מן האמן, הממציא, הדיפלומט, וכמוהו אין הוא מאמין בבינוניות המאורגנת, אך בניגוד להרצל מצא רוזנבליט אצל וייצמן קווי אופי טראגיים כלשהם שאינם מאפשרים לו לפתח במלואם את כישוריו כמנהיג; הוא תמיד מבודד, אינו מסוגל להנהיג את אלה שמוכנים ללכת אחריו, לקבץ סביבו כוחות חדשים ולבצע שינויים אמיתיים בארגון שקיבל אותו מן המוכן.

הצעת רוזנבליט לתיקון המצב היתה לצקת תוכן חדש וממשי לכפילות הקיימת בין נשיא ההסתדרות הציונית לנשיא הוועד הפועל, תפקיד שנוצר ב־1920 למען סוקולוב. נשיא ההסתדרות הציונית יהיה נציגה כלפי חוץ, כלפי העולם הלא־יהודי והלא־ציוני, ותפקידיו יישאו אופי מדיני בעיקר. הוא ייבחר לכהונה ארוכת שנים, כמו נשיא מדינה, ולכן יהיה משוחרר מן המצב האבסורדי שהוא מוגבל בעמדתו כלפי חוץ בגלל שיקולים פוליטים פנימיים; קבוצות שוליות לא יוכלו לערער את מעמדו (כפי שקרה בקונגרס זה כאשר “המזרחי” לא הצביע בעד הבעת אמון בהנהלה היוצאת מתוך נימוק שבקבוצות הקולקטיביות בארץ אין הקפדה על כשרות) ולא יהיה חייב להציג את עצמו בקונגרס לפי הצורך כאיש השמאל או איש הימין. לכל שאר התפקידים בשטחי כלכלה, תרבות, תעמולה וארגון היו אחראים ההנהלה ומי שיעמוד בראשה. פיצול התפקיד יצמצם את שטחי החיכוך בין נשיא ההסתדרות הציונית, אימפולסיבי ובעל רצון משלו, והוועד הפועל, שגם לו גאוותו.

בחוזרו להצעתו מן הקונגרס הקודם הדגיש רוזנבליט את חשיבות הקמת מרכז הציונים הכלליים, משום שקשה להוביל קונגרס לקראת סיום מוצלח, אם 170 מתוך 301 ציריו (כלומר הציונים הכלליים) אינם יודעים מהו רצונם. אמנם יש להם תכנית, אבל אין הם יודעים כיצד להגשים אותה. אילו היתה קיימת הנהגת גוש סמכותית, היא היתה מונעת את משבר הבעת האמון (בעיקר אחרי שהקונגרס הקודם התנסה בניסיון זהה), היתה יודעת לעמוד מול איומי הסיעות והיתה מתייצבת מאחורי הצעת שוקן. כללי המשחק הפרלמנטאריים דורשים ידיעת יחסי הכוחות מראש, אולם בקונגרס שורר חוסר ודאות מתמיד באשר לעמדות צירי המרכז ודרך הצבעתם, והדבר מוביל בהכרח לסחיטה מצד הסיעות ולדיקטטורה של “אין תחליף” מצד הנשיא.

הציונים הכלליים חייבים להתארגן קודם כול כארגון טאקטי, משום שטרם הגיעה העת לאיחוד של ממש, בגלל קיום אגף שמאלי (גרמני בעיקרו) וימני (פולני בעיקרו). עליהם להתכנס דרך קבע כמה ימים לפני קיום הקונגרס (כמנהג הפרקציות) ולפני ישיבות הוועד הפועל. הקונגרס מורכב, לדעת רוזנבליט, ממומחים מעטים וחובבנים רבים, ולכן יש לשחרר אותו מהמאבקים על תקציב ומדיונים ספציפיים מדי כמו בנקאות או תברואה ולהשאיר אותם להחלטת הוועד הפועל. הקונגרס אינו פרלמנט, אף על פי שנקרא כך בראשיתו, ואינו יכול להיות פרלמנט, בגלל חוסר הזמן, אלא הוא באמת רק קונגרס, בדומה לוועידה שנתית של מפלגה. כתרופה למשבר הנוכחי, לדעת רוזנבליט, יש להקים מחלקת פנים בעלת סמכות רחבה (במקום מחלקת הארגון), במקביל למחלקת החוץ.

הצעותיו של רוזנבליט זכו לביקורת חריפה, גם בגרמניה עצמה. גרהרד הולדהיים, אח לקא־יה־פאו, כפר בטענת רחנבליט שהמשלחות הארציות לא ידעו מה רצונן, גם האמריקנים, גם הפולנים ידעו היטב מה רצונם, ורק משלחת אחת נכשלה – זו שרוזנבליט עמד בראשה. הצטרפותה לתכנית שוקן הביאה את תנועת הפועלים לידי פקפוק אם הציונות הגרמנית עדיין תומכת בה, עוררה את התנגדותה והשפיעה גם על הצבעתה בעניין הבעת האמון. במקום לתמוך בשוקן המבקש להוציא את הפועלים משותפות ואחריות היה צריך לבוא לידי הסכם אתם. הרי אם ישאלו את הציונים הגרמניים, לפחות את הצעירים יותר, כלפי מי הם מרגישים קרבה רבה יותר, כלפי גוטליב (מראשי סיעת “עת לבנות” – ציונים כללים תומכי וייצמן בפולין) או כלפי ארלוזורוב, יבחרו בלא היסוס בארלוזורוב. אפשר לגבש תכנית פשרה עם ציוני פולניה רק אם ציוני גרמניה יוותרו על עקרונות שבהם דגלו עד עתה כאגף שמאלי.

בתשובתו אישר רוזנבליט את השתייכותו לאגף השמאלי של הציונים הכלליים, אולם התחזקות כוחות המרכז דורשת פשרה עם האגף הימני. “אין זה נכון שאני מהסס בין מפלגה סוציאליסטית לבורגנית. אני דוגל בדעה שהציונים הגרמניים צריכים להבהיר לעצמם שעמדתם הבסיסית היא שמאלית, אבל בורגנית” – ומנקודת מוצא זו עליהם למצוא את דרכם בציונות העולמית. קשה לדעת אם אפשר לגייס את האמריקנים והפולנים לתמוך בתפיסה זו, אבל חייבים לעשות מאמץ מזורז (כפי שכתב למשה קלוורי לגימנסיה הרצליה).

רוב ציוני גרמניה יצאו מן הקונגרס שפופים, מודעים לכישלונם להגביר את השפעת הציונות הגרמנית בעזרת קשר עם קבוצות ולנדסמנשפטים אחרים, והרגישו את עצמם מבודדים אף יותר מקודם. בלומנפלד נתן לתחושה זו ביטוי כאשר קבע שלפני המלחמה הגדולה היתה הציונות בעיקר ענין רוסי־גרמני, בהשפעה מערבית. עתה היא ענין אמריקאי־פולני, מזרחי, מושפע מהתפיסה המזרחית, המחייבת את הגלות. ציוני גרמניה אינם אלא קבוצה קטנה של ציונים מערביים בעלי אופי שונה, היחידים שהם בני דור שלאחר ההתבוללות. משום כך יש לחדול מניסיונות להגברה מידית של כוחם הפוליטי ולהשקיע את מיטב הכוחות בהרחבת השפעתם בטווח הארוך.

גם אם הגיע לידי מסקנה עגומה שהסיכויים ליצירת מרכז שמאלי קלושים (בעיקר בגלל התנגדות האמריקנים), לא זנח רוזנבליט את מאמציו לאחות את הקרע בין תנועת הפועלים לשוקן, שלא רצה במאבק עמה ולא בחזית אנטי־סוציאליסטית כדי לאכוף את תכנית הבראתו. פליקס אף העלה רעיון שתנועת הפועלים עצמה, בהשפעת ארלוזורוב וקפלנסקי, תזמין את שוקן לפקח על מפעליה הכלכליים ולהציע שיפורים לתפקודם. לא יצא מכך דבר.

עם תום הקונגרס נסע פליקס עם אני לחופשה בלוגאנו על מנת להירגע מעט, בין השאר, על ידי קריאת “הר הקסמים”, ספרו החדש של תומאס מאן, ולקארלסרוהה, אל יוליוס ויוהנה רוזנפלד. במכתבו לשוקן מחופשתו באים לידי ביטוי גם צימאון לדברי שבח והסכמה באשר לתוכן מאמריו, גם העדר נחת מחברת רעייתו (“מצב אישתי עדיין מעורר דאגה והוא גורם לאי שקט מתמיד”) וגם מורשת החסכונות של פאני: ליום הולדתה מבקשת אני כיסוי לינולאום לרצפת שני חדרים, אולי אפשר לקבל אותו ממפעלי שוקן בתנאים מיוחדים? שוקן העביר את הטיפול בענייני הלינולאום לזיגפריד מוזס, שעבד אצלו כמנהל, ומוזס הפנה את פליקס לסיטונאי ויעץ לו לקנות, אולי, סוג ב', שהוא זול יותר. (אדם השואף להיות שר הפנים של התנועה הציונית, האיש השני בהירארכיה הציונית, אל לו לערבב בעיות מדיניות עם לינולאום.)

ממכתביו לחברים האהובים, היקרים, החביבים בארץ־ישראל עולים גם געגועים לארץ החום, גם ספקות באשר לעתידו. “כנראה – אני אומר כנראה – אהיה באוקטובר שוב בארץ־ישראל. אולי – אני אומר אולי – אחכה עוד לישיבת הוועד הפועל. אני מועמד אומלל, מוטל בספק לאקזקוטיבה”. ברוח של בדיחות דעת ביקש מחבריו בארץ־ישראל להעמיד את הדבר להצבעה: נכון, יש בו כישורים בשטח הארגוני־הפוליטי, אבל לבו מושך אותו לכלכלה. “האם תוכלו ליעץ לי אחרי מה ללכת, קול הלב או קול התבונה?”

שעה שפליקס עדיין היסס, ציוני גרמניה רצו בו כראש מחלקת הארגון ואף פנו למרטין, כסגן יושב ראש התאחדות ציוני גרמניה, בדרישה להשפיע עליו. הנטקה וחבריו יעצו לפליקס לא ללכת ישירות ללונדון, אלא לחזק את מעמדו על ידי נסיעה למזרח־אירופה ויצירת קשרים שם. “אולי הנטקה צודק בהצעתו, אבל הכול מתקומם בי נגד מסע תעמולה, גלוי או מוסווה, למען עצמי. אני בדרך כלל בורח מכל פעולה שמובילה אותי לאולמי אספות, אבל אין מאמינים לי, כי הדבר אינו נראה לעין בעת הופעתי. לבי מושך אותי לארץ־ישראל, אבל אני שוקל אם נבון הוא להופיע שם בלי תפקיד ובלי עמדה. יותר מדי זמן עוררתי בארץ־ישראל רושם בלתי מוגדר; כסטודנט נצחי אדם מאבד את אמון הבריות.”

רק אחרי הקונגרס ליכדה התאחדות ציוני גרמניה את שורותיה ודרשה מהוועד הפועל, שעמד להתכנס בברלין, להנהיג את תכנית שוקן, להעביר את מחלקת הארגון לארץ־ישראל ולהעמיד בראשה את פליקס רוזנבליט. אולם הוועד הפועל (שבפעם הראשונה בתולדותיו הוטל עליו להרכיב הנהלה), לא מצא גם אחרי ארבע יממות של דיונים מוצא מסבך הדרישות והלחצים והחליט באין ברירה להאריך את כהונת האקזקוטיבה כפי שנבחרה בקונגרס שנערך ב־1923, שקבע את מאקס סולובייצ’יק כראש מחלקת הארגון, אולם הוא התפטר כעבור כמה חודשים ומאותה עת עמד בראשה ליפסקי. משום שליפסקי ישב בניו יורק והמחלקה היתה בלונדון, למעשה רוב ימות השנה היתה המחלקה מיותמת, וליאו לאוטרבך כמנהלה מילא את מקומו של ראש המחלקה הנעדר.

טרם צאתו מברלין הציע וייצמן לרוזנבליט את ראשות מחלקת הארגון דה פאקטו, אולם רוזנבליט דחה את ההצעה, לא משום שלא רצה בתפקיד, אלא מפני שהיתה לו תפיסה משלו באשר למהותה והוא רצה בגיבוי רחב לה. וייצמן הציע לרוזנבליט להתחיל את עבודתו בלונדון, ורק על סמך ניסיונו המעשי לקבוע אם יש להעביר את מחלקת הארגון לירושלים, אולם רוב הציונים הכלליים רצו בהעברה מידית. נציגי מזרח אירופה ראו את עיקר עבודתה של מחלקת הארגון בטיפוח התרבות העברית בגולה, בתעמולה להמונים וביצירת קשר עם ההתאחדויות הארציות, אך רוזנבליט סבר אחרת: לפי תפיסתו מחלקת הארגון נועדה לייצג את מדיניות ההנהלה כלפי פנים, לנהל את מדיניות הפנים שלה מול הסיעות והקבוצות שמחוצה לה, להכין את הקרקע לקבלת החלטות פרלמנטריות על ידי השפעה מוקדמת על דעת הציבור. בעיני נציגי מזרח אירופה היו אלה דברים משניים, “גרמניים”, והם לחצו על מינוי איש משלהם למחלקת הארגון. רוזנבליט הציע לווייצמן להכין תכנית לדרך פעולתה של מחלקת הארגון ולהעמיד אותה במרכז הדיונים של ישיבת הוועד הפועל הבאה, ורק אז, אחרי גיבושה ואישורה, ייכנס לתפקיד. “אסע ללונדון רק אם יהיה לי מנדט.” גם רופין יעץ לו לא ללכת ללונדון, ששם יצטרך להתחיל מחדש, שעה שבארץ־ישראל כבר רכש לו ניסיון ומעמד.

אולם בתוך שבועיים השתנו פני הדברים, כנראה על סמך שיחות טלפון או שיחה אישית עם וייצמן,⁶¹ ובמחצית השנייה של נובמבר 1925 הגיע פליקס ללונדון, לפי הגדרתו בתור “ועדת בדיקה של איש אחד”. היה זה יום גשום, וערפל כבד רבץ על העיר, חיזיון מרשים וגם מדכא. נאמן להרגלי עבודתו הופיע רוזנבליט למחרת בואו בשעת בוקר מוקדמת בבית ההסתדרות הציונית בגרייט ראסל סטריט 77, ולהפתעתו מצא את כל החדרים שוממים. המקום היחיד שממנו עלו סימני חיים היה חדר המזכירות בקומת הקרקע, אולם כאשר פתח את הדלת השתתקו כל הכתבניות, כאילו לפי פקודה (מתברר ששוחחו בחרדה על בואו הצפוי של הדרקון הפרוסי שיהיה ממונה גם עליהן), אולם השתיקה הפכה לצחוק כללי כאשר רוזנבליט, נבוך ועדיין בעל ידיעה לקויה באנגלית, בירך אותן ב“גוד ביי”.

בעשרים וחמישה בנובמבר, בישיבת ההנהלה השלישית מאז הקונגרס האחרון, פתח וייצמן כיושב ראש ההנהלה בהודעה על התפטרות ג’וזף כוון (שהיה חבר ההנהלה מאז 1921) ועל כניסת דוד אידר במקומו ומיד אחר כך בירך את פליקס רוזנבליט, שבא ללונדון לפי הזמנת ההנהלה כדי לעמוד מטעמה בראש מחלקת הארגון. הוא הדגיש שמר רוזנבליט מוכן לשתף פעולה גם עם מחלקות אחרות של ההנהלה. מניסוחו הזהיר של וייצמן היה ברור שמעמדו הסופי של רוזנבליט טרם נקבע, ושהמנדט שביקש עדיין רחוק ממנו. רוזנבליט מצדו אמר שהוא מוכן לשתף פעולה עם ההנהלה עד סוף שנת 1925, ואז יחליט אם להישאר בלונדון, אם לאו, משום שעז רצונו לחזור לארץ־ישראל. הישיבה נמשכה בסך הכול שעה, ובמהירות מרבית, בהתאם לקוצר רוחו של וייצמן, הועלו בה עשרים נושאים ונתקבלו עשרים החלטות, משאלת חסות על מגן דוד אדום (ההנהלה לא תמכה בה מחשש מפני הסתבכות פוליטית בז’נווה ואחריות פיננסית לקיום הארגון) ועד התחייבות קרן היסוד לתרום כל חודש אלף לי"ש לתקציב ההנהלה בלונדון, כולל החלטה שהעיתונות הציונית תימנע בעתיד מלהזכיר את שמו של האנס הרצל, בנו של אבי הציונות שהתנצר.

אמנם לכל המחלקות בגרייט ראסל סטריט – למזכיר הפוליטי, למחלקת הכספים, לתיקייה – נשלחה הודעה שיש לתת למר רוזנבליט גישה לכל המכתבים הנכנסים והיוצאים, אולם העבודה המעשית נראתה קשה, כמעט בלתי אפשרית. גם אם דעתו לא היתה נוחה ממעשה זה או אחר של ההנהלה נזהר פליקס מלהיאבק על השקפותיו, כי פירוש הדבר נטילת אחריות ובעקבותיה מעין התחייבות להישאר בלונדון, ואילו הוא עצמו נוטה לעזוב. חלק גדול מן ההסתדרויות הארציות, בעיקר במזרח אירופה, ראו בהעברת רוזנבליט ללונדון, בלא מינוי מטעם הוועד הפועל, משום ניסיון מצד וייצמן לאכוף את רצונו על הארגון. התאחדות ציוני גרמניה, מצדה, ראתה את מעמדו הרופף והבלתי מוגדר של רוזנבליט כפגיעה ביוקרתה ודרשה את שובו לברלין. הוא עצמו סבר שבאווירה שנוצרה אין לו אפשרות לפעול (בייחוד כשנוכחותו בלונדון מחריפה את היחסים בין וייצמן להסתדרות העולמית משום שלא זכתה לאישורה), ובעיקר כאשר כל ניסיונו להרחיב את פעולות המחלקה נתקל בנימוק של העדר תקציב. “כדי שאוכל לפעול מחוץ לגבולות גרמניה דרוש לי מה שלא היה נחוץ לי בגרמניה עצמה: מעמד רשמי בכיר.” כל זה נכתב בעת העדרו של וייצמן מאנגליה. ברגע שחזר היה כוח השכנוע של וייצמן חזק מספקותיו של רוזנבליט: הוא נשאר בלונדון. אני, האנס ודינה נותרו בברלין, לפי שעה.

לונדון העניקה לפליקס תחושה של חופש, משום שהיה זר (בברלין, כיהודי ובייחוד כציוני, היה תמיד מודע לזרמי הלאומנות ולשנאת היהודים החבויה), לא כבול למשפחה, מחוץ לתחומה של פאני, המטרונית בעלת כוח השליטה על בניה. לעומת ברלין היתה לונדון קוסמופוליטית, ענקית, נוחה לחיים. הוא שכר חדר צנוע בפנסיון אצל בעלת בית יהודייה בפרימרוז־היל, בצפון מערבה של לונדון, שבו התרכזו יהודים מן המעמד הבינוני ובו היה לא אחד מבתי המגורים הצרים ל“בורדינג־האוז”. כאיש אוהב לכת היה פליקס חוצה מדי פעם את מערב העיר כדי להגיע למשרדו, עובר את הריג’נטס־פארק הסמוך לפנסיון ואת שורות הבתים האחידים בסגנונם של אזור בלומסברי, משכן הבוהמה האינטלקטואלית של לונדון באותה התקופה. מרכז הציונות העולמית עמד בשכנות למוזיאון הבריטי מול גן ציבורי קטן, ברחוב שקט שחנויות ספרים רבות בו. בסביבה שהקרינה המשכיות, תרבות מאופקת, כבוד פנימי.

כאשר וייצמן נעדר מלונדון – וזה קרה לעתים קרובות – הורגש העדרו בכל הבניין, גם במחלקות שעניינו בהן היה זעום כמו מחלקת הארגון. עצם נוכחותו בלונדון, בתוך הבניין היפה בעל ארבע הקומות, שינתה את האווירה. מעבודתו בגרמניה ידע פליקס על נסיעותיהם התכופות של וייצמן וסוקולוב, אך רק בעת שהותו בלונדון הוברר לו עד כמה הדבר קובע את צורת העבודה: היו תקופות של פעילות קדחתנית בעת שהות וייצמן בלונדון כאשר התנהלו ישיבות הנהלה בנוכחות תריסר משתתפים ויותר, אנשים חשובים מאוד נכנסו ויצאו, ותקופות שבהן כל האחריות לניהול יומיומי שוטף היתה מוטלת על אידר ורוזנבליט והסגל הקבוע, וכל הכרעה חשובה יותר נדחתה עד לשובו של וייצמן.

דוד אידר היה יליד אנגליה, בן למשפחת יוצאי ליטא, רופא שראה במקצועו ייעוד חברתי, סוציאליסט מאמין מוותיקי מפלגת הלייבור, מחלוצי הפסיכואנליזה באנגליה. היכרות עם המצוקה היהודית בשכונות העוני במזרחה של לונדון הביאו אותו לדבוק בזרם הטריטוריאליסטי שבתנועה הציונית וכנציג הזרם וכרופא ביקש ממנו וייצמן להשתתף במשלחת ציונית לארץ־ישראל. שתפקידה היה לבדוק את המצב ולהכין תכניות ברוח הכרזת בלפור. ועד הצירים יצא במארס 1918 מתוך אשליה שמדובר בניצני ממשלה לעתיד, אך במפגש עם הממשל הצבאי הבריטי התבהר עד מהרה מי שולט ומי מתכוון להוסיף לשלוט בארץ. לפי התכנון המקורי יצא אידר לארץ־ישראל לשלושה חודשים, אך נשאר למעלה משלוש שנים וחזר סופית רק בשנת 1922, ציוני שהגיע לידי הכרה שהדרך הסוציאליסטית לא תפתור את בעיית היהודים, ובעית היהודים לא תיפתר בלי שינוי חברתי־סוציאליסטי. על אף קשריו עם תנועת הפועלים בארץ והערכתו הרבה לחלוצים, הוא נשאר ציוני כללי, מנאמני וייצמן. בתחילת שהותו בארץ־ישראל טיפל אידר בענייני סעד ותברואה, אולם נשאר כדי לייצג את הוועד בשאלות מדיניות, לעתים תוך חילוקי דעות עמוקים עם הממשל הבריטי (שבחלקו הגדול ראה בהצהרת בלפור מכשול שסיבך אותו ביחסים עם הערבים), מודע גם לחולשתה הפנימית של התנועה הציונית, שמוטלת עליה אחריות, אבל אין בידיה כוח, גם להעדר חוש פוליטי אצל היהודים שמונעים יתר על המידה על ידי רגשות. אחרי שובו ללונדון היה חבר זמני בהנהלה הציונית וטיפל בעיקר בענייני האוניברסיטה העברית, תוך כדי המשך עבודתו הרפואית. עתה הועמד בראש המחלקה המדינית.

כמתלמד בנוהלי גרייט ראסל סטריט יכול היה פליקס להישען על אידר, שהיה מבוגר ממנו בלמעלה מעשרים שנה, על ברתולד פייבל ועל גיאורג הלפרן, חברי הוועד לפיננסים ולכלכלה, שהיתה להם הזכות להשתתף בישיבות ההנהלה. שניהם אמנם נולדו מחוץ לגרמניה (פייבל ב־1875 במורביה, הלפרן ב־1876 ברוסיה), אבל היו בעלי תרבות גרמנית, שניהם היו מנאמני וייצמן מאז הפרקציה הדמוקראטית בקונגרס החמישי ובעלי ניסיון רב בשאלות פיננסיות וכלכליות, פייבל כמנהל קרן היסוד באותה תקופה והלפרן כמנהל אוצר התיישבות היהודים, הבנק הציוני הראשון שהוקם עוד בימי הרצל. הקשרים עם שניהם לא התמקדו רק בענייני עבודה, אלא כאיש חסר בית, כמעט על תקן רווק, היה פליקס מרבה להתארח בביתם, בעיקר בערבי שבת (כולם גרו בחלק הצפון־מערבי הבורגני השקט של לונדון, מלבד וייצמן, שביתו היה באדיסון קרזנט, ברובע מיוחס במערב העיר).

כאשר שהה סוקולוב בלונדון (וזה לא קרה לעתים קרובות) נפגשו כולם בערב שבת בביתו, וסוקולוב, אז במיטבו, נהנה לספר מעשיות רוויות הומור מנסיעותיו על פני העולם, על עבודתו כעורך “הצפירה”, על החיים בווארשה. אם היה מודע לכך ואם לא, כל חייו של פליקס, בעבודה ומחוצה לה, התנהלו בחברת יהודים, רובם ציונים. למעשה במשך כל שהותו בלונדון לא הצליח ולא טרח ליצור קשרי ידידות אף עם אנגלי לא יהודי אחד ויחיד.

בעת בואו של פליקס ללונדון היה ליאונרד שטיין האיש הקרוב לוויצמן, אף יותר מחבריו הוותיקים לדרך. שטיין, יליד לונדון, משפטן, לפנים קצין בצבא הבריטי ועתה מזכירו המדיני של וויצמן, היה אנגלי מאוד בהליכותיו (אף שמוצא משפחתו במזרח גרמניה), ולפי התרשמותו הראשונה של פליקס (בן גילו) היה שטיין מבריק בתפיסתו, אך לא נחרץ בדעתו. הוא השתתף בישיבות ההנהלה רק לעתים רחוקות ונשאר כעין ממלכה בפני עצמה.

מרכז הפדראציה הציונית של בריטניה שכן בבית הסמוך, גרייט ראסל סטריט 75, והקרבה הזאת, שלא היתה רק פיסית, הוסיפה לה משקל בתנועה העולמית הרבה מעבר לכוחה המספרי (בדיוק כפי שהיה המצב בתקופת ברלין ביחס להתאחדות ציוני גרמניה). סיימון מארקס, ישראל זיו, רבקה זיו, “המשפחה”, מבעלי מארקס אנד ספנסר (מארקס וזיו היו נשואים איש לאחות רעהו), היו לא רק עמודי התווך של הציונות הבריטית, נאמני וייצמן מאז ימי מנצ’סטר שלו, משענתו הפיננסית בעניינים ציוניים, אלא גם, כרבים אחרים, יהודים ולא יהודים, שבויים בקסמו של וייצמן, נתונים להשפעתו, שנראתה לפליקס לפעמים כמעט דמונית, מיסטית, כאילו הוא התגלמות ההיסטוריה היהודית עצמה. וייצמן היה מודע לכוח השפעתו על אנשים ולא היסס להשתמש בו. אל בלומנפלד פנה וייצמן במכתביו כאל קורט היקר, בנימה אישית, בפתיחות לב, מכתביו לפליקס היו ענייניים, פונים לרוזנבליט היקר. לא היתה זו קרבה בין שווים.

הניהול השוטף, היומיומי, ובעיות ההסתדרות הציונית כארגון עולמי עניינו את וייצמן אך מעט, זאת היתה ממלכתו של סוקולוב, שרצה לדעת על הנעשה בכל ארץ וארץ, אהב רכילות, היה מעורב בחיי ציונות הגולה (ועם כל אהבתו לציון לא היה מוכן להתיישב בה, אף שהוצע לו פעמים חוזרות). היה הבדל גם ביחסם לישיבות ההנהלה: בעת שהות וייצמן בלונדון הוא שימש יושב ראש הישיבות רק בנוכחות אורחים רמי מעלה, כאשר התכנסו בלונדון ראשי התנועה העולמית או נידון נושא מדיני חשוב, אך בישיבות עבודה רגילות השאיר את הניהול לעתים בידי דוויד אידר ומאוחר יותר בידי רוזנבליט, לעתים הגיע לישיבה באיחור או יצא ממנה לפני סיומה. סוקולוב, לעומת זאת, כאשר נכח, לא העביר את שרביט המנצח לאיש.

ניהול מחלקת הארגון היה בידי ד"ר ליאו לאוטרבך, יליד גליציה, בן גילו של פליקס, שלמד משפטים בווינה, שירת במלחמה בצבא האוסטרי, נקרא ללונדון ב־1919 ועמד במשך שנתיים, עד בואו של רוזנבליט, הלכה למעשה בראש מחלקת הארגון המיותמת.

לא היה זה עידן להצלחות: משבר העלייה הרביעית היה בעיצומו. כאשר עזב פליקס את הארץ עדיין לא היתה אבטלה, אבל הופסקה הבהלה למגרשים ולנכסי דלא ניידי עקב הרעה קיצונית במצבם של יהודי פולין, ירידה תלולה בערך הזלוטי וקשיים כלכליים חמורים בפולין. העולים שהשקיעו את רוב הונם בקניית מגרשים ובמבנים והיו תלויים בכסף שהיה אמור להגיע מקרובים ושותפים בפולין, אחרי שיחסלו את עסקיהם שם, איבדו את הקרקע מתחת לרגליהם. בתי מלאכה ומפעלי תעשייה קטנים שהיו קשורים בענף הבנייה פשטו את הרגל, שכר הדירה שהיה אמור להיות מקור ההכנסה העיקרי, ירד פלאים. בפעם הראשונה מאז הצהרת בלפור עלה מספר היורדים מן הארץ על מספר העולים אליה – ואף על פי כן נותרו בארץ אלפי מחוסרי עבודה: בארץ שלושת אלפים עד ארבעת אלפים רעבים ללחם, זעק קולונל קיש מירושלים, ואם לא תושט עזרה מידית לא יוכל לשלם לממשלת המנדט את מסי העלייה שהוא חייב לה מתקופת הגאות (על כל עולה לירה אחת, בלי החזר במקרה של ירידה). בעיות ארגון נראו חסרות חשיבות לעומת המציאות הקשה.

על רוזנבליט היה לכתוב בשם ההנהלה “אנחנו”, בלי להיות חבר בה באופן רשמי. אחד המכתבים הראשונים שיצא ממשרדו היתה הדרכה לציוני רומניה במאבק נגד פעילות ז’בוטינסקי, (שעזב ב־1923 את ההנהלה ומתח ביקורת שהלכה והחריפה כלפי מדיניות וייצמן, שהגדירה בצורה מעליבה כ“שתדלנות”), תוך הבהרה שהיהודים לא יוכלו לבנות את ביתם בארץ־ישראל אם באופן שיטתי יזינו את שנאת הערבים, בהכרזותיו הבוטות של ז’בוטינסקי שיש לכפות על הערבים את הבית הלאומי בכוח, אם יידרש.

מכריו של פליקס בתנועה הציונית השתמשו בו לעתים בתור מתווך, כאשר רצונם היה להגיע לווייצמן או לזכות לתשובה מהירה ממנו. “לד”ר וייצמן יהיו דרושים כמה שבועות כדי שיוכל לטפל בתוכן מכתבך," בישר רוזנבליט ליוסף שפרינצק, ראש מחלקת העבודה בהנהלה הארצישראלית, שבא בטענות על שמשבר העלייה הרביעית והמצב הכלכלי המידרדר בארץ אינם מוצאים את ביטוים במידה מספקת בדיוני ההנהלה בלונדון, כפי שלמד מהפרוטוקולים שנשלחו אליו. היתה זו משימה כמעט בלתי אפשרית להעביר אינפורמאציה לחברי הוועד הפועל הפזורים על פני העולם תוך שמירה על סודיות, לקיים קשר הדוק בין לונדון לירושלים, כאשר לשני הצדדים טענות (לירושלים על העדר דיון רציני במצב, ללונדון על העדר דיווח ממצה על הנעשה בארץ), לנווט בין אנגלית, גרמנית לעברית.

הארצישראלים – קיש, זיגפריד וַאן פְרִיסְלַנְד, עורך דין הולנדי שעזב משרד משגשג כדי להקדיש את עצמו לעבודה ציונית, פרופ' חיים פיק, חוקר תרבות אשור, ממנהיגי “מזרחי”, ראש מחלקת העלייה, שלמה קפלנסקי שניהל את מחלקת ההתיישבות בפועל אחרי שרופין פרש מניהולה בתום שמונה־עשרה שנות עבודת בראשית, הנטקה שעלה ארצה בשנת 1926 עם העברת המשרד הראשי של קרן היסוד לירושלים – הגיעו ללונדון לרוב פעמיים בשנה, לשבוע, לשבועיים. כך נהג גם לאוי ליפסקי מניו יורק. “איש לא יכול לתאר לעצמו כמה קשה לדבר בשם הנהלה מפוצלת בין לונדון, ניו יורק לירושלים ולמסור מידע בשמה,” נאנח פליקס. אחד המבצעים המעשיים הראשונים לתיקון המצב מצד ראש מחלקת הארגון החדש היה להוציא “השקפת עיתונות”, פְּרֶס־רביו בלע"ז, שמפרסמת קטעי עיתונות ציונית בכלל ועיתונות ארצישראלית בפרט, מספקת מידע לציוני העולם ומאפשרת להנהלה לפרסם דברים שאי אפשר לפרסמם, מתוך שיקולים פוליטיים, כהודעה ישירה מטעמה. (לוולטש ול“יודישה רונדשאו” סיפק פליקס לעתים חומר חסוי, כאינפורמאציה פנימית). אכן, שירות המידע השתפר מאוד מאז כניסת פליקס להנהלה, שיבח אותו זלמן שוקן.

מלא מרץ ניגש פליקס למשימת הבכורה שלו: לארגן מבצע תעמולתי־ארגוני עולמי שבמרכזו הפעם לא איסוף כספים, אלא הרעיון הציוני – אישים ציוניים נקראו לשאת דברים על מהות התנועה הציונית ומשמעותה בהרצאות על פני העולם כולו (גם תנועת הפועלים בארץ־ישראל חייבת לתרום את חלקה למסע התעמולה, ביקש רוזנבליט משפרינצק, בגרמנית). חוזרים בעלי נימה משלהבת בחתימת רוזנבליט נשלחו ברחבי הגולה, לקראת הטמנת עצמות נורדאו (שמת בפאריס ב־1923) באדמת ארץ־ישראל, בתקווה שהלהט הרעיוני יגביר גם את שקילת השקל בשנה ללא קונגרס, שהיתה תמיד חלשה יותר. מסע ההתעוררות, שנקרא מבצע חודש אייר, הוכיח אמנם שהתנועה עדיין מוכנה, על אף הדצנטרליזאציה הגוברת, להיענות לקריאת המרכז, והוגדר על ידי אביו הרוחני כניצחון מוסרי, אבל ככישלון כספי.

כיוון שתקציב ההנהלה היה תלוי ברובו בהכנסת השקלים, וזו היתה בשפל, משום שהארגונים הארציים היו מעוניינים בהפצת שקלים רק בשנת קונגרס, כדי להבטיח את ייצוגם, התחבט פליקס בשאלה כיצד לשנות את פני הדברים כך שההנהגה לא תצטרך לעמוד כעניה בפתח ולבקש כסף מהקרנות. אולי לתת הנחה למקדימים? אם כל אלפיים שקל מקנים זכות לציר בקונגרס, יזכו השוקלים בשנה בלי קונגרס בציר אחד לכל אלף שקל. אולי להעביר את גביית השקל בכלל למנגנון קרן היסוד או קרן קיימת לישראל, כאשר שתי הקרנות ישולבו במחלקת הארגון ובתעמולה המרכזית של האקזקוטיבה? – התלבט פליקס במכתביו ליוליוס ברגר בירושלים. איך שלא יהיה: חיוני שלהנהלה יהיו מקורות מימון משלה, בעיקר לעבודה הפוליטית. לדוגמה: מוטב להשפיע על חברי ועדת המנדט בארצותיהם, כי בעת בואם לז’נווה כבר קשה להגיע אליהם – והרי עמדתם והצבעתם משפיעה על גורלה של ארץ־ישראל, אבל לכך דרוש תקציב. בישיבת ההנהלה, שבה דובר על הצורך בתקציב של 20,000 לי“ש לעבודה פוליטית, הודיע אברהם עבדיו, הגזבר, כי דרושים לו דחוף 3000 לי”ש לכיסוי התחייבויות בוערות. לך ותפעל בגדולות.

הפרוטוקולים מישיבות ההנהלה לא נרשמו בפירוט מלא, אלא בצורה מתומצתת, ולעתים רשום ליד החלטה זו או אחרת: לטיפול רוזנבליט. בין השאר הוטל עליו לנהל משא ומתן עם האנס הרצל, שהציע תרגום יומני אביו לכמה מו"לים אנגליים, כדי לרכוש ממנו את הזכויות. (איזה מרחק עצום בין גאוות הרצל ביום היוולד בכורו, כפי שרשם ביומנו, והקיום העלוב המיוסר של בנו!) לעתים נרשם: לדחות את ההכרעה עד לשובו של וייצמן.

וחיים וייצמן דרוש בכל מקום. בישיבה שנערכה בעשרים ושישה בפברואר 1926 הוחלט שחיוני שווייצמן ייסע ליבשת אירופה, על מנת לחזק את הארגונים המקומיים ולשפר את האווירה הכללית, ופירושו של דבר מסע של חודשיים וחצי, כאשר הוא ילווה לסירוגין על ידי אידר ועל ידי פייבל. בפסח 1926 נסע וייצמן, כהרגלו, לארץ־ישראל, במאי רצו אותו ציוני צרפת בפאריס, בלומנפלד וציוני גרמניה ביקשו שיהיה נוכח בוועידת הצירים שלהם, ואולי תהיה נוכחותו חיונית גם בלונדון. בפולין תבעו ביקור של וייצמן לקראת ראש השנה ולאותו זמן נקבעה נסיעתו לארצות הברית, ובאמצע תוכננה גם חופשת קיץ באקלימה החמים של איטליה. אלוהים לא רק העניש את היהודים בגלות, הוא גם העניש בפיזורם את מי שביקש להשיבם לציון.

על אף המשבר הכלכלי בארץ־ישראל חזר וייצמן מחוזק ממסעו שם: לורד פלומר, הנציב העליון, אינו מבין הרבה בבעיות הציונות ואינו מודע לבעיה הערבית, אבל יחסו האישי לעניין הציוני חיובי. ביחסי יהודים־ערבים מצא וייצמן שיפור ניכר: כל עובדי הדואר הערביים בחיפה לומדים עברית, חוקרים ערביים נעזרים בספריית האוניברסיטה העברית. האמיר עבדאללה אמר לו בפגישתם הסודית בעמאן, שאיבן סעוד ישמח לשתף פעולה עם הציונים משום שאינם נוצרים. וייצמן סיפר להנהלה על שיחותיו עם אנרי דה ז’ובנל, הנציב הצרפתי העליון בסוריה ובלבנון, שעמו נפגש בביירות, שנסובו על אפשרות של התיישבות יהודית בצפון סוריה, באזור נהר הפרת, על אדמות מדינה, בעזרת מלווה ממשלתי.

אילו רק היה כסף אפשר היה לפתור את המשבר הכלכלי בארץ־ישראל, הקשה במיוחד בתל אביב, ולהעביר אלפים מן העיר להתיישבות – בין עזה לבאר שבע מיליוני דונם שניתנים להשקייה.

הוחלט להתעניין בניסיון היוונים, שקלטו רבבות פליטים שנמלטו מתורכיה בתקציב של 220 לי"ש למשפחה; למה אצל היהודים זה יקר כל כך, פי שישה עד שמונה?

כמעט כל נושא שהועלה לדיון הוביל, במוקדם או במאוחר, לכסף: אפשר, עדיין, להוציא ציונים מברית המועצות, התקציב הדרוש לכך מצד ההסתדרות הציונית חמש־עשרה לי“ש לאיש. האוניברסיטה העברית, סמל התקומה היהודית, בצרות; כבר אז למדו: דבר אחד הוא להשיג תרומות לבניינים (עשירים אוהבים הנצחה באבן) ודבר אחר לגמרי לזכות במימון לעבודה השוטפת. בתקציב הארצישראלי לא נכללה כל תמיכה להחזקת האוניברסיטה, האמריקנים היו התורמים העיקריים, דבר שהקנה כוח לד”ר יהודה לייב מגנס, איש אמונם, לקבוע דברים אף בניגוד לדעת חבר הנאמנים, שעם חבריו נמנה גם אלברט איינשטיין. לא היה חסר חזון, חסר היה כסף להפוך חזון למציאות יומיומית.

כדי להקל מעט על תחושת האחריות לגורלו של הבית הלאומי לימים יבואו ומתוך תקווה למצוא שותפים לנשיאה בעול הפיננסי, נערכה באוקטובר 1926 בלונדון, ועידה כלכלית של “הגדולים”, ובין משתתפיה הרברט סמואל, ליאון בלום, ג’יימס דה רוטשילד, אוסקר ווסרמן, יחד עם ההנהגה הציונית. במרכז דיוני הוועידה הועלה עניין הקמת בנק לחקלאות לשם מתן אשראי למתיישבים (אולי בעזרת מלווה מממשלת ארץ־ישראל) וסעיף סודי: האם לפעול למען קבלת זיכיון לפיתוח אזור החולה? חלק מאדמות החולה עמדו עתה למכירה (50,000 דונם), האם לרכוש גם את השטחים הגובלים (200,000 דונם), כדי להצדיק את ההשקעה של מיליון לי“ש שתהיה דרושה לפיתוח האזור, רובו ביצות שורצות קדחת? לעת עתה היה מדובר רק ברכישת אופציה לשלוש שנים, בעיקר כדי למנוע אפשרות שמישהו אחר ישים את ידו על אזור זה, ואף על פי שסוקולוב רטן שישלמו אלפיים לי”ש בעד אשליה, בסופו של דבר אישרה ההנהלה את ההוצאה.

 

13 אין מדברים על מדינת יהודים    🔗

סוף סוף, ביולי 1926, והוא בן שלושים ותשע, נבחר פליקס רוזנבליט על ידי הוועד הפועל בישיבתו בלונדון, בלחצו של וייצמן, לחבר ההנהלה, כאשר רק השמאל הכללי (גרמניה, צ’כוסלובקיה, ארצות הברית) תומך בבחירתו, ושאר האדונים, כדבריו, נותנים את הסכמתם בחוסר רצון. כמו כן הוחלט לדחות את העברת מחלקת הארגון לארץ־ישראל בשנה, אף זאת בלחצו של וייצמן, שרצה להשאירה בלונדון משום שידע שהעברתה תחליש גם את מעמדה של לונדון, גם את מעמדו. אם בשל אווירה של לונדון ואם בהשפעתו המאגית של וייצמן, פליקס לא היה עוד נחרץ כל כך באשר לנחיצות העברת מחלקת הארגון לירושלים. אם אכן תתבצע ההעברה, לשם איזון כוחה של לונדון רצוי להקים בה מחלקה גדולה לתעמולה פוליטית, הציע פליקס, בעיקר לעולם הלא־ציוני; מימון התעמולה הפוליטית נעשה בעיניו חשוב אף יותר ממימון כמה מפעלים כלכליים בארץ־ישראל.

בניגוד לתומכיו, כמו יוליוס ברגר בירושלים, שציפו לרוח הגדולה ולשינויים מרחיקי לכת, היה רוזנבליט מודע לכך שמצבו אינו איתן דיו כדי לחולל מהפכות. לכן ניסה קודם כול להכניס סדר טכני. אחד הצעדים הראשונים עם תחילת עבודתו כחבר הנהלה מן המניין היה להזמין ללונדון את גיאורג הרליץ, מנהל הארכיון הציוני המרכזי בברלין, אח לברית של קא־יה־פאו, שהתמצא גם בשיטות תיוק ושימש בנושא זה יועץ לקרן הקיימת. הרליץ אכן בא לחודשיים ללונדון ונדהם ממה שמצא – שיטת רישום פגומה, העדר של כוחות ומימון, ובעיקר חוסר נכונות של סגל המשרד לקבל על עצמו את המשמעת הדרושה לניהול תקין (נו כן, איזה פרוסי ילמד אנגלים מה זה מנהל תקין!). הרליץ מסר עם עוזבו תזכיר ובו הציע שיטות רישום שאפשר לבצען גם בכוחות מאומנים פחות. בעת שהותו באנגליה גילה הרליץ במרתף גרייט ראסל סטריט, מאובקים. קרועים, זנוחים, תיקים של ראשית המשרד בלונדון וקיבל רשות להעביר אותם לארכיון הציוני המרכזי בברלין שהיה עתיד לעבור לירושלים.

הרליץ המסכן נפל בין הכיסאות: בגרמניה סירבו לשלם את משכורתו כמנהל הארכיון הציוני בטענה שלהם אין כל תועלת ממנו, בירושלים עדיין לא היה מקום בשבילו ולונדון לא מיהרה לקחת על עצמה את תשלום משכורתו הצנועה. “לא קל להסביר למוחות האנגליים מה זה בכלל ארכיון,” נאנח רוזנבליט אנחה גרמנית.

לפליקס לא היו אשליות באשר לשליטתו באנגלית: “אני מדבר בצורה סבירה אנגלית ציונית, אבל אני רחוק מאוד משליטת אמת בשפה.” ההתכתבות עם מדינות אירופה ואף עם חלק מהאישים בארץ־ישראל עדיין התנהלה בגרמנית. ושוב היה להתאחדות ציוני גרמניה, שניהולה היה בידי קורט ומרטין, איש משלה בצמרת, לא כל שכן לאחים לברית קא־יה־פאו. ובעיקר לאלה שמרוב התלהבות עלו ארצה ונקלעו למצוקה. פריץ לוונשטיין ניסה את מזלו בארץ כעיתונאי, זכה רק למשרות חלקיות, לא הצליח לקיים את משפחתו וביקש את התערבות פליקס. יוליוס ברגר שתבע עוד בשנת 1917 להכשיר כשרונות צעירים בקרב התנועה הציונית לא רק בידיעת עברית ובתולדות העם היהודי, אלא גם ביחסים בינלאומיים, בדיפלומאטיה, בכלכלה, בתברואה ובכל התחומים הדרושים למנהל ממלכתי, ישב מאז 1924 בירושלים, מסרב להשלים עם דרכי העבודה הקרתניים הנהוגות בה. ברגר, שעבד במרכז הקרן הקיימת לישראל, היה מבודד, עייף מניסיונות שווא לשנות את פני דברים, להכניס שיטות תעמולה מודרניות, צמא לקשר, למישהו במרכז שלפניו יוכל לשפוך את לבו, ובמשך תקופה מסוימת כתב לפליקס (שעמו עבד בימי ברלין, כחבר ההנהגה הציונית) כמעט יום יום, עד שהתייאש גם ממנו, מהעדר אמביציה ודעה נחושה מצד רוזנבליט וחבריו לקחת את העניינים בארץ־ישראל לידיהם, בניגוד כה בולט לתנועת הפועלים ולרצונה האיתן להגיע להנהגה, באומץ ובלא מעצורים.

בלונדון היו עסוקים בכיבוי שריפות, בטיפול במשברים שאינם סובלים דיחוי, בחיפושים אחרי מימון צרכים מידיים, לא היו לא זמן, לא כוחות ולא כסף לשינויים מן היסוד בארגון ובדרכי תעמולה, כפי שתבע אותם ברגר. נכון, הודה פליקס, צריך לפעול ביתר מרץ למען ייעול המנגנון, אבל הדבר עשוי להצליח רק אם יימנע מדרישות מופרזות. “חסר תקווה לצפות מלונדון לפתרונות בשאלות של ספקות ומצפון,” הודה פליקס במכתבו לאריך כהן.

בדיוני ההנהלה היה רוזנבליט תמיד מן המתנגדים החריפים לפעילות ז’בוטינסקי, שהכריז ב־1925 על הקמת “ההסתדרות הציונית הרוויזיוניסטית”, שתתבע במפגיע הקמת מדינה יהודית וגיבוש כוח צבאי יהודי בארץ ישראל לאלתר, בניגוד לתפיסת וייצמן שיש להתקדם לקראת עצמאות על פי שיקולים טאקטיים, בשעת הכושר, ולהתרכז בינתיים על יצירת תשתית התיישבותית וכלכלית. כאשר הודיעו הרוויזיוניסטים על כוונתם לדון בוועידתם בפאריס (שעמדה להתכנס בדצמבר 1926) בפעילות פוליטית נפרדת, תבע רוזנבליט להזהיר אותם מראש מפני התוצאות המסוכנות (לחברותם בהסתדרות הציונית) שצעד כזה עלול לגרור אחריו. סוקולוב היה בדעה שכל משא ומתן עם הרוויזיוניסטים יתפרש כהכרה בהם ואין הוא לכבודה של ההנהלה. לבסוף הוחלט רק לפרסם מעל דפי העיתונות הציונית שההנהלה שוללת שלילה עקרונית כל פעילות פוליטית נפרדת, משום שרק ההנהלה הנבחרת מוסמכת לבוא במגע עם גורמי חוץ.

משבר העלייה הרביעית חשף את חולשת המרכז הציוני: לא היתה לו תשובה לחוסר הסבלנות של הצעירים שלא היו מוכנים להסתפק בנוסחאות מרגיעות שהקמת הבית הלאומי היהודי אינה מוגבלת בזמן. בציונות הכללית הורגשו דכדוך וירידת המורל, ורק מן הקצוות, משמאל ומימין, היתה תגובה של ‘אף על פי כן’ ו’למרות הכול'. תרופת רוזנבליט, כרגיל, היתה חינוך לעומק על מנת לחזק את האמון בניצחון הסופי של הציונות השקולה. הרוויזיוניסטים, מצדם, היו ביקורתיים במיוחד כלפי מה שהוגדר על ידם כ“ציונות גרמנית”, חוג סגור של בעלי רקע זהה, כמעט כת, מנותקים מן הכלל היהודי וכוחותיו, שבויים באוטופיה ומנוכרים למציאות, אידיאליסטים חסרי פשרות בתפיסתם, אבל חסרי אונים במציאות.

גם על רוזנבליט הופעלו עכשיו לחצים להשתתף בוועידה ציונית זו או אחרת, בהולנד, בגרמניה, וגם הוא הודיע מדי פעם, “התאריך אינו מתאים,” כפי שבזמנו היו מבשרים לו למגינת לבו מלונדון כאשר שימש יושב ראש התאחדות ציוני גרמניה. כחבר ההנהלה צורף עתה גם רוזנבליט למסעות נציגי הציונות העולמית ויצא למסע הסברה, בעיקר בשירות קרן היסוד, לבודפשט, לטרנסילווניה, ליוגוסלביה ולווינה, כדי להשתתף שם בראשית נובמבר 1926 בוועידת הצירים השנתית של התאחדות ציוני אוסטריה. הוא היה אמור למסור דין וחשבון על מצב התנועה העולמית, אולם קצפו יצא כנגד ההתקפות החריפות שהושמעו בגנות המדיניות הפושרת של ההנהגה הציונית, בעיקר כנגד התקפתו של רוברט שטריקר, עיתונאי, פוליטיקאי, מראשי הציונות האוסטרית וממייסדי הפרקציה הרדיקאלית, והוא השיב בנאום חריף, שלא כדרכו – והעולם הציוני היה כמרקחה.

שטריקר, בעיני פליקס דמגוג חסר תקנה, טען שהתנועה הציונית איבדה את השפעתה על ההמונים משום שלפי הקו השליט בהנהגה ויתרה על רעיון המדינה היהודית. עיקר חציו של שטריקר היה מופנה כלפי ציוני גרמניה וביטאונם “די יודישה רונדשאו”: אולי לא היה צורך לדבר כאן בעד מדינת היהודים לולא היו מדברים בגרמניה כל העת נגדה. נכון, השיב רוזנבליט, תוך הדגשה שהוא מדבר בשמו בלבד, שהמלה “יודנשטאט” הוצאה מהמילון הציוני ובצדק, משום שמלה כפשוטה מטעה, היא רק סיסמה שיש בה התגרות. מאז הקונגרס הראשון, שדיבר על מולדת לעם היהודי, המגמה היתה תמיד להתאים את רעיון המדינה היהודית למציאות הפוליטית. גם הרצל לא דיבר על צורה מסוימת של ממלכתיות, על מדינה לאומית; מה שקבע, בעיניו, היה הריכוז הטריטוריאלי בארץ ישראל וחיי החירות המדינית. לפי התנאים הפוליטיים שנוצרו עתה יצטרכו היהודים, לטובתם, לשאוף להתפתחות שבה עיקרון החירות יתייחס גם למיעוט (דהיינו, המיעוט הערבי עם היווצרות הרוב היהודי). מדינה יהודית איננה מטרה מדינית מוחשית, אלא מצב אידיאלי, לא מציאותי.

כפי שפורסמו דברי רוזנבליט על ידי סוכנות הידיעות היהודית (שהוציאה את הדברים מהקשרם) אפשר היה להבין שפירושם ויתור מוחלט על רעיון מדינת היהודים, והעולם הציוני, בעיקר בפולין, נסער. “ג’ואיש כרוניקל” בלונדון התקיף אותו, רוויזיוניסטים בווארשה, במֶמֶל, בגליציה דרשו את התפטרותו, ארגוני הסטודנטים הציוניים בווינה תבעו מווייצמן ומסוקולוב לאשר את דבקותם בתורת הרצל באשר למדינה היהודית ולהתכחש לתפיסה כפי שהושמעה מפי רוזנבליט. כמתקפת נגד שלח רוזנבליט העתקים של נוסח דבריו המלא לכל קצוות תבל, כתב מכתבים בפרשה לאידר, לסוקולוב, לווייצמן, לוולטש, חלקם נזעמים, זרועים ביטויים כדמגוגיה, שטחיות, צביעות: הרי בהצבעה הסופית בוועידת הצירים האוסטריים נתקבלה הצעת פשרה, גם בעד וייצמן ומדיניותו בדבר הסוכנות המורחבת, גם בעד מדינת יהודים, נגד “יודישה רונדשאו”. בשיחה פרטית אמר שטריקר לרוזנבליט: “מה יזיק לווייצמן אם ציוני אוסטריה בעד מדינה יהודית? זה רק יועיל לו.”

מי אינו תומך במדינה יהודית, ביקש לדעת פליקס במכתבו לוולטש, אם אפשר להשתמש במלה באופן סמלי? אבל אם יש לה משמעות, אפשר להתכוון רק למדינה שיחיו בה ערבים כאזרחים יהודיים בעלי לאום ערבי ודת נוצרית או מוסלמית. צריך לשאול בגילוי לב למה מתכוונים כאשר אומרים “יודנשטאט”. “אם הכוונה רק לרוב יהודי בארץ־ישראל, גם אני יודנשטאטלר.” גם רוזנבליט היה מודע לדחיפות הזמן ולא היסס לומר זאת באוזני ציוני הולנד: הזמן בארץ־ישראל פועל לרעתנו ביחסי הכוחות עם הערבים: בתוך עשרים עד שלושים שנה חייבת להיות עלייה המונית, גם לדעת המקסימליסטים, גם לדעת המינימליסטים. אם לפני המלחמה חשבו על צמיחה איטית ואורְגַאנית, על איכות, כיום ברור לכול שהכמות חשובה מאוד. בניית ארץ־ישראל היא משימה לדור הזה והכול חייב להיעשות בעת ובעונה אחת, גם חינוך העם לקראת העלייה, גם העלייה עצמה. בתחושה זו ש“הזמן בארץ־ישראל פועל נגדנו” הזדהה רוזנבליט לחלוטין עם ארתור רופין והגן עליו מפני המתקיפים אותו כבעל דעות דמיוניות משום שתבע להכיר בהכרח ההתקרבות בין יהודים לערבים.

חילוקי הדעות התחדדו גם בקרב ציוני גרמניה: ריכרד ליכטהיים, ידיד הנעורים, הצטרף רשמית לתנועה הרוויזיוניסטית. “מוטב כך,” סבר פליקס, “מאשר חוסר עניין מצדו בציונות. הרוויזיוניסטים הם עתה גורם מטריד, אבל רק מעטים יהיו מוכנים לעזור לז’בוטינסקי להגיע לשלטון. יכול לסייע להם רק אם וייצמן יממש את איומיו החוזרים להתפטר.”

גם אם התנגד לתפיסת ז’בוטינסקי שיש לכפות את הגשמת הבית הלאומי על האוכלוסייה הערבית בתוקף המנדט, אף בכוח הנשק של בעלת המנדט, אם יידרש, גם אם הזדהה רוזנבליט עם וולטש באשר לצורך במתקפת שלום כלפי הערבים, כדי להסיר את חששותיהם מפני עלייה יהודית המונית ולהגיע עמם לידי הבנה, הדרושה לא רק למען הגשמת המפעל הציוני אלא גם תואמת את תפיסת הציונות כתנועה⁶² של חירות, שוויון וצדק, גם אם התנגד לשימוש במלה “יודנשטאט” במערכת המושגים הציונית הרשמית, משום שיש בו ביטוי לשאיפה להיות הכוח השולט בארץ־ישראל, בנקודה עקרונית מרכזית הסתייג מוולטש: “ברית שלום” יצרה את הרושם שמדינה דו־לאומית ומיעוט יהודי הם שני מושגים חופפים, כלומר שהיא רואה את השאיפה לרוב כמיותרת, כחלק של האידיאולוגיה הציונית שעבר זמנו. לדעתו אפשר בהחלט לקבל את רעיון המדינה הדו־לאומית ויחד עם זאת לראות ביצירת רוב יהודי בארץ־ישראל חלק מהותי במדיניות הציונית. “אני משוכנע שתכנית אשר היתה מקשרת בין שתי הדרישות היתה זוכה להד חיובי בציבוריות הציונית,” כתב לוויקטור יעקבסון, שנתמנה לנציג התנועה הציונית בז’נווה.

בנושא זה התנהלה התכתבות ממושכת בינו לבין וולטש, שבסופה הציע וולטש לנהוג כג’נטלמנים ולהסכים על כך שדעותיהם חלוקות, עם זאת עדיין קיים בסיס לשיתוף פעולה על יסוד המוסכם ביניהם: מטרת ההתיישבות היא קודם כול גידול היישוב מבחינה כמותית (גידול אמיתי ולא מלאכותי על ידי עלייה חפוזה שמובילה לירידה) וגידול זה דורש תנאים פוליטיים: ממשל מסודר, שמירה על חוק וביטחון, הימנעות מסכסוכים מיותרים עם הערבים, הימנעות מתעמולה מתגרה, ובכלל זה תעמולה למען מדינה יהודית.

נאמן לאידיאלים ההומניסטיים הנעלים שלו (ממקום מושבו בברלין) סבר וולטש שהשאיפה לגידול היישוב היהודי אינה צריכה להיות מותנית במספר הערבים: ציונות היא משהו נשגב הרבה יותר משלטון טריטוריאלי בלבד, מן השאיפה להיות ככל העמים, כלומר לשחק את האדונים. הוא לא קיבל את תפיסת רוזנבליט שאפשר לאחד את שתי הדרישות, לרוב יהודי ולמדינה דו־לאומית. בעיניו מדינה דו־לאומית פירושה שותפות שני עמים, שיחסם המספרי חסר משמעות בקשרים הפוליטיים והחוקתיים שביניהם. וולטש ראה את עצמו כמפרש תפיסתו האמיתית של וייצמן, אם כי מעולם לא נשמעה הצהרה מפורשת של וייצמן על תמיכה בתכנית הדו־לאומית (לפי הנחת וולטש מתוך רצון להימנע מהצהרות פוליטיות מיותרות). גם רוזנבליט ראה את עצמו כווייצמניסט מובהק, נאמן לתפיסת וייצמן שיש לקחת את פלשתינה כמות שהיא, על החולות והסלעים, על הערבים והיהודים, כלומר הימצאותם של 600,000 ערבים וזכותם לחיות בפלשתינה כפי שיש ליהודים זכות לבית הלאומי, הן שמכתיבות את המדיניות המעשית בארץ־ישראל.

אם בהשפעת תפקידו ואם מתוך שאיפותיו, היה רוזנבליט פחות “ירושלמי” מבעבר, מודע יותר לחשיבותה של לונדון כמרכז התנועה. כאשר נחשפה פרשת העברת כספים מפולין לארץ־ישראל בעזרת עסקי חליפין מסובכים של המשרד הארצישראלי בווארשה, שהובילו לאובדן של 12,000 לי"ש מכספי העולים, קיש, בראש ההנהלה הציונית הארצישראלית, החליט לפצות אותם, לפחות חלקית, כדי למנוע פניית העולים לבתי המשפט המנדטוריים. רוזנבליט במכתב חריף הביע את דעתו הנחרצת: העובדה שהמשרדים הארצישראליים כפופים לסמכותה ולאחריותה של ההנהלה הארצישראלית ולא ללונדון, יוצרת מצב עניינים שאינו בריא. פעילות ההנהלה בלונדון חייבת לכלול את הגולה כולה.

פרשה זו רק חיזקה את התנגדות הנפש הפרוסית לדרכי עבודה נוסח פולניה, של אי־סדרים, רשלנות, ניהול כושל, עסקים שחורים: עצם הרעיון שההסתדרות הציונית תהיה מעורבת בעסקי חליפין מפוקפקים העביר בו חלחלה. “לנו, לבעלי השכלה מערב־אירופית, לא קשה כלל לראות שדברים רבים בארץ־ישראל דורשים תיקון; הקושי בכך שהאחרים, והם הרוב, אינם מודעים לכך, וקשה לפקוח את עיניהם.”

כפי שלא היה נלהב מן האופי הפולני, כך גם יחסו לספרדים היה מסויג. טענות בדבר קיפוח שהשמיעו הספרדים בארץ־ישראל היו בעיניו רובן ככולן בלתי מוצדקות (כפי שכתב במכתב אישי, סודי ביותר לד"ר אלכסנדר ליכט ליוגוסלביה): אסור לנו אי פעם להסכים לכך שהספרדים יצורפו לעבודת הנהלה או למפעל התיישבות לפי מפתח נקבע מראש, אסור שעניין המוצא – אשכנזי או ספרדי – ישחק תפקיד כלשהו. אצל הקבוצות הספרדיות קשה עוד יותר מאשר אצל קבוצות אחרות בהסתדרות הציונית להבדיל בחדות מספקת בין יסודות ישרים ולא ישרים; ההתנסות עם השליחים הספרדיים בעבודת הקרנות אינה מעודדת במיוחד. שוב ושוב מסתבר שהתנועה הציונית מקורה בזרם מחשבה אירופי־אשכנזי, שאינו זהה לארץ־ישראליות של היהודים הספרדיים. כמובן שיש למשוך אותם לרעיון הציוני, והדבר אפשרי רק מתוך תחושת שותפות של שווים בין שווים. “אשר לי אישית, אין לי כל ספק שטרוניות הספרדים נובעות בחלקן הגדול מתוך תסביכי נחיתות – שאינם לגמרי בלתי מוצדקים.”

תחילה לא עברה אני ללונדון משום שמעמדו של פליקס היה מעורפל, ואחר כך נשארה בברלין, כך נאמר, כדי לא להכביד על הילדים ובייחוד על דינה, שזה עתה החלה לבקר בבית ספר, על ידי מעבר לשפת הוראה אחרת. עבודתה כצורפת (היא עסקה בעיקר בעיצוב תכשיטים לפי הזמנה) וירושתה אִפשרו לאני לחיות בברלין ברמה שלא היתה יכולה להרשות לעצמה בלונדון, לגור בדירה גדולה, ובה פסנתר כנף בסלון (לאני היה קול ערֵב והיא אהבה מוסיקה) וחדר המשמש כבית מלאכה, ברובע טוב, משוחררת מכל עבודה במשק הבית בזכות ליבטה, בת איכרים מתורינגיה, נאמנה למשפחה בכל נפשה. כיוון שדרכי הציונות הובילו לעתים למרכז אירופה, ששם התקיימו ישיבות הוועד הפועל וכנסים למיניהם, הגיע פליקס פעמים מספר בשנה לביקור בברלין, ולרוב נזכר לקנות מתנה לאני ולילדים רק בתחנת רכבת בגרמניה, כפי שאני חדת העין הבחינה מיד.

בעת שהותו בברלין היה יוצא עם אני לתיאטרון, לקונצרטים, ואם נשאר בערב בבית לא אהב כאשר הגבירות (הבית תמיד המה אורחות, חברותיה של אני) בעת הישיבה בסלון רקמו או סרגו: הוא רצה בשיחה ובתשומת לב. כאשר אמרה קיטי מרכס, קרובת משפחה של אסתר עגנון, סטודנטית שהתיידדה עם אני על אף הפרשי הגילים, שבויה בקסמו, ש“פליקס הוא נחמד”, השיבה לה אני כדרכה: “כמובן שהוא נחמד. רק תנסי להיות נשואה לו.” כאשר היה יוצא פליקס בעת שהותו בברלין כמנהגו יום יום למשרד ממיינקה־שטראסה, נהגה אני לומר לו לפרידה: “אל תשכח למסור דרישת שלום לכל עושי הרוח.”

אם לא הצליח פליקס להגיע מלונדון הביתה לאחד החגים או ליום ההולדת של האנס או של דינה, היה שולח כסף (“קנה לך משהו”) או הבטחה (“כשאהיה בברלין אקנה לך מתנה יפה”). על פי רוב היו מכתביו להאנס כתובים במכונת כתיבה, סימן, כפי שהאנס ידע ושנא – שהם הוכתבו למזכירה במשרד; המכתבים כללו שאלות רבות, בעיקר בנושאי לימודים, כדרך איש שאינו יודע להיפתח, תיקוני שגיאות ששגה האנס בכתיב הגרמני, ומשאלות למיניהן: שילמד יפה עברית, יתאמן יפה בפסנתר, יגרום נחת לאמא, יהיה אבירי כלפיה – ושיכתוב לאביו מכתב כל שבוע.

מדי פעם באה אני לביקור בלונדון, מקצת חופשת הקיץ בילו ביחד, עם הילדים או בלעדיהם, לרוב בשווייץ, שגם אליה הובילו עסקי הציונות. אני אהבה לנסוע, בעיקר לאיטליה, לדרום צרפת, ולא אחת מצאו את עצמם האנס ודינה בחופשות לבדם, נתונים להשגחת מיני מטפלות ודודות, אהובות ואהובות פחות, פה ושם נשלחו אל יוהנה ויוליוס רוזנפלד לקארלסרוהה, שאף הם היו בגדר דודים.

כיוון שלא טוב היות האדם לבדו (אפילו הוא ציוני), וגם לגבר המחוסן ביותר דרושה במקצת אישה, כפי שכתב פליקס ללולה, אשת ליאו הרמן, שביתם היה לו לעתים תחליף לבית עד לעלייתם ארצה ב־1926, היה יוצא לקונצרטים, להצגות תיאטרון, לאירועים ציוניים שונים בחברת אייגה שפירא. אייגה, אישה מרשימה, גבוהת קומה, בעלת שיער בהיר ותווי פנים עדינים, היתה ילידת ארץ־ישראל, שעבדה כמזכירה בוועד הצירים בעת שהותו בארץ אחרי המלחמה ואחר כך אצל פנחס רוטנברג, בראשית הקמת חברת החשמל בארץ־ישראל, ומשם נקראה ללשכה הראשית של קרן היסוד בלונדון. היא היתה אינטליגנטית, יודעת שפות, מעורה בחיי האמנות בארץ, ממשפחה מכובדת שמוצאה ברוסיה, יפה ולא נשואה. כצפוי, התפתח רומאן בינה לבין פליקס, שמצדה היה סיפור של אהבה – אשר לרגשות פליקס, מי ידע את לבו? (ומכתבים לאייגה – אין).

 

14 איך לקשר בין ציונות לסדר    🔗

למוד כישלונות מן הקונגרסים הקודמים החל רוזנבליט, הפעם מעמדת כוח, לפעול חודשים רבים לפני הקונגרס החמישה־עשר, שעמד להתקיים בספטמבר 1927 בבאזל (וייצמן בחר בבאזל, בניגוד לדעת פליקס, לציון שלושים שנה לקיום הקונגרס הראשון בקאזינו שלה), תוך שיתוף פעולה הדוק עם חבריו בהסתדרות ציוני גרמניה. בהתאם לתפיסתו שההנהלה חייבת לבוא לקונגרס ובאמתחתה הצעות החלטה מוכנות מראש, הכין רוזנבליט תזכיר מפורט. מתוך ציפייה להתקפות מן הימין על פשרנות ההנהלה מול הבריטים הציע להגן על ממשלת המנדט מפני התקפות שווא, אולם מצד שני לדרוש ממנה בתוקף ביצוע צעדים כלכליים ופוליטיים למען פיתוח הבית הלאומי, כמו השתתפות במלווה חקלאי, הקצבת אדמות ממשלה להתיישבות יהודית, הקלה במסים לחקלאות ולתעשייה חדשה והגדלת הסיוע לשירותי החינוך והבריאות של היהודים.

אולם עיקר המאמץ, בהשפעת המשבר בארץ־ישראל, היה מופנה לצד הכלכלי. נאמן לתפיסתו משנים קודמות ועל סמך ניסיונו מארץ־ישראל דרש ביסוס ההתיישבות הקיימת, גם על חשבון הקמת נקודות יישוב חדשות, והציע לשחרר את ההנהלה כמוסד כלכלי עליון מאחריותה ולהעביר את סמכויותיה למוסד מיוחד לטיפול בבעיות כלכליות. בפעולה משותפת הכינו אידר, שטיין ורוזנבליט מעין “ספר לבן”, כדוגמת האנגלים, שדן במדיניות העתיד וכלל הצעות לכל ועדות הקונגרס השונות בשטח המדיניות, הכלכלה, הכספים והמנהל. במכתב לוולטש התגאה פליקס בכך שבמסמך נכללו מרבית הצעותיו, אולם בעת תרגומן מגרמנית לאנגלית השתדל שטיין להימנע מניסוח עקרוני ומהתחייבות ברורה, אלא העדיף ניסוח בלתי מחייב. פליקס ראה בכך ביטוי לשתי אסכולות חשיבה שונות: “שעה שהאנגלו־סקסים חושבים רק על יצירת תקדימים, אנחנו תמיד רוצים לקבוע חוקים לנצח.”

“המרכז השמאלי”, שהקימו הציונים הכלליים תומכי וייצמן בגרמניה לקראת הבחירות לקונגרס, אימץ את גישתו של רוזנבליט (ושל שוקן מן הקונגרס הקודם), באשר לחשיבות הביסוס הכלכלי, כי לפי הצלחת המפעל הארצישראלי ייקבע גורלו של הרעיון הציוני עצמו; משום שהרעיון הציוני נבחן לפי הגשמתו חייבת להינתן חשיבות עליונה לשיקולים כלכליים ולחשיבה מעשית, משוחררת מדוגמות רעיוניות, ופירושו של דבר רפורמה שמטרתה כפולה: להביא מפעלים משקיים קיימים בארץ־ישראל לידי יכולת קיום עצמאי ולשנות את המדיניות הפיננסית של ההסתדרות הציונית, כלומר לבנות תקציב על יסוד תחזית ריאליסטית של הכנסת הקרנות ולא על משאלות לב כבעבר. (הגרעון בתקציב, כתופעה קבועה, היה לא רק צפוי אלא בלתי נמנע: הקונגרס אישר הוצאות על סמך אומדן הכנסות, שאיש לא היה מסוגל לקבוע אותן מראש, ולרוב, מתוך אופטימיות כרונית, היה גבוה הרבה יותר מן ההכנסות בפועל. הקונגרס השנים־עשר אישר תקציב של 600,000 לי“ש, ההכנסות הגיעו רק למחצית הסכום, ההוצאות קוצצו קיצוץ של ממש ואף על פי כן הגיעו ל־470,000 לי”ש. בקונגרס הארבעה־עשר אושר תקציב של 600,000 לי“ש, ההכנסות – רק 504,000 לי”ש.)

עוד לפני הקונגרס התנהל משא ומתן על הקמת הנהלה חדשה בלתי מפלגתית – כלומר של ציונים כלליים, ללא זיקה לתנועת הפועלים או ל“מזרחי”, – בהסכמתו של וייצמן שהיה זקוק לתמיכת ציוני גרמניה והנציגויות הארציות המקורבות להם במאבק הקשה הצפוי עם הימין. אמנם “המרכז השמאלי” זכה בבחירות לקראת הקונגרס רק בשלושים וחמישה אחוז מקולות הבוחרים בגרמניה ורק בארבעה צירים לקונגרס, אולם בזכות כוח ההשפעה של אנשיו במוסדות המרכזיים, כמו רוזנבליט, בלומנפלד ויצחק פוירינג, בנקאי ואיש עסקים בינלאומיים, גם הוא מעובדי חברת “אהרון הירש ובניו” לשעבר, אישר הפעם הקונגרס שורה של החלטות שתאמו את מדיניות “המרכז השמאלי”, בניגוד לעמדות תנועת הפועלים, שלא קיבלה את טיעון אוהדיה הגרמניים שהצעות הרפורמה אינן מכוונות נגד דעות פוליטיות אלא נגד דרכי השימוש בהון הלאומי, אינן מכוונות נגד עקרונות אלא נגד אופן מימושם. לפי בקשת וייצמן אף ניהל רוזנבליט בעת הקונגרס משא ומתן עם חיים ארלוזורוב על כניסתו לתפקיד יועץ כלכלי של המחלקה הפוליטית בלונדון. פליקס תמך בבואו של ארלוזורוב ללונדון גם מסיבות אישיות: הוא בעל רוח תוססת ויכניס קצת חיים לאווירה השקטה מדי של גרייט ראסל סטריט. הבעיה היתה כיצד לשכנע את ארלוזורוב לקבל על עצמו את המגבלות של “סיביל סרוונט” ולהימנע, כאיש התנועה, מביקורת על ההנהגה בפרהסיה. הדבר היה בלתי אפשרי.

הנה, סוף סוף ניצחון! התביעה לתקציב מאוזן אינה רק שיגעון של ציוני גרמניה “נעדרי מעוף”, אלא דרישה טבעית של חשיבה מסודרת ואחראית. סוף סוף קיבלו רוזנבליט וחבריו בגרמניה את שביקשו מזמן: הנהלה ארצישראלית א־פוליטית, כלומר ציונית כללית, מערבית (שלושה מחבריה – קיש, סאקר והנרייטה סאלד, ממייסדות ארגון הנשים “הדסה” בארצות הברית שעלתה ארצה ב־1920, היו “אנגלו־סקסים”), שעיקר עניינה גיבוש והבראה כלכלית. המשימה הוטלה על שכמו של הרי סאקר, עורך דין יליד לונדון, לפנים משתתף קבוע ב“מנצ’סטר גארדיאן”, נשוי לאחותו של סיימון מארקס ומקורב לווייצמן מאז ימי מנצ’סטר. בעת כניסתו לתפקיד אמר וייצמן לסאקר שאמנם אין הוא מסכים עם חלק מדעותיו, אבל יתמוך בו משום שבעיניו חיוני לחסל את מצב התוהו ובוהו השורר בארץ.

רוזנבליט חזר מהקונגרס ללונדון ומצא שם ייאוש, אפילו המוסדות הפיננסיים הציוניים סירבו לקבל שטרות של ההנהלה הציונית ולא היו מוכנים להעניק אשראי נוסף. האמריקנים לא עמדו בהבטחתם לשלוח מאה אלף דולר לחודש והעבירו במשך ארבעה חודשים רק מחצית הסכום. סאקר טען שלא הבהירו לו את המצב לאשורו, שאם לא כן לא היה מקבל על עצמו את תפקידו בהנהלה הארצישראלית. “מתכוננים להתמוטטות מוחלטת, כבר עתה נמצאים בפיגור של שישה חודשים בתשלום המשכורות בארץ־ישראל, ובמאמצים עליונים מגרדים כל שבוע אלף לי”ש לתשלום דמי אבטלה," דיווח פליקס, “ההנהלה הציונית תגיע לקצה הגבול כאשר לא תוכל לכבד את התחייבויותיה גם אצל הבנקים הלא־יהודיים.”

התרשמות פליקס מסאקר כחבר ההנהלה הציונית לא היתה נלהבת, כפי שכתב לשוקן: לא רק שניסה בדיונים להסוות את חוסר התמצאותו בעניינים ציוניים ספציפיים (דבר מובן לכשעצמו) באיצטלת ביטחון עצמי נחרץ, הוא גם ביקש להתנער מהתחייבויות ההנהלה הקודמת בנוגע ל“סולל בונה”⁶³, להכשרה החלוצית ולמוסדות אחרים, דבר שרוזנבליט ראה בו פסול – גם אם החוק המנדטורי אִפשר זאת. במצוקתה נקטה ההנהלה הארצישראלית בצעד קיצוני והודיעה לממשלת המנדט על כוונתה להפסיק את הסיוע למובטלים, כלומר, להעביר את האחריות עליהם לידי ממשלת המנדט, אם ההנהלה בלונדון (שלא נשאלה מראש) תיתן לכך את אישורה. ההנהלה הארצישראלית יצאה מתוך הנחה שממשלת המנדט יודעת בלאו הכי על פשיטת הרגל הפיננסית של התנועה הציונית, שהיא לא תיזום עבודות דחק אם לא יאלצו אותה לעשות כן, באמצעות הודעה מעין זו, ושרק היא מסוגלת להכריח את הפועלים היהודיים להסכים להורדת שכר (הקבלנים האנגליים שעסקו בבניית נמל חיפה היו מוכנים להעסיק פועלים יהודיים רק בשכר שווה לפועלים ערביים, עשרים גרוש ליום – היהודים דרשו שלושים גרוש). וייצמן זעם; הוא ראה בצעד שנקטה ההנהלה הארצישראלית משגה פוליטי חמור, שעלול לעלות להסתדרות הציונית בסמכות הפוליטית שבנתה לה בארץ־ישראל במשך השנים במאמץ כה רב, ושתהיה לו השפעה הרסנית על דעת הקהל: תמיכה במובטלים יהודיים על חשבון משלם המסים הערבי! נעשו ניסיונות נואשים להשיג אצל נדבנים פרטיים תרומות לדמי אבטלה (אכן, שוקן וסר אלפרד מונד, ממייסדי תשלובת התעשייה הכימית אי. סי. אי. ומן התורמים הנדיבים למפעלים ציוניים, נענו ב־5000 לי"ש כל אחד).

המצב הכספי אמנם השתפר בחורף 1927, אחרי חודשים של מצוקה נוראה, אבל היחסים בין לונדון לירושלים התחדדו, ובפברואר 1928 החליט וייצמן, שבפעם הראשונה לאחר זמן רב שהה במשך חודשיים רצופים בלונדון ועמד מקרוב על קשיי ארגון המנוהל משני מרכזים בעלי זכויות שוות) ללבן את הבעיות עם קיש, שהתעכב בלונדון בדרכו לדרום־אפריקה, למסע הסברה.

קיש, יליד הודו, בן לפקיד ממשל בריטי שם, קצין צבא מקצועי, חבר צוות המומחים המסופח למשלחת הבריטית לוועידת השלום בפאריס, נבחר לתפקידו על ידי וייצמן ב־1922 (הקונגרס רק אישר את בחירתו), ללא ספק לא רק בגלל תכונותיו האישיות – תפיסה מהירה, יכולת ביצוע, כושר עבודה עצום, כנות, אומץ לב, ניסיון דיפלומאטי – אלא גם בגלל “אנגליותו”, שנראתה חיונית למגע עם הפקידות הגבוהה בממשלת המנדט, שנטתה לזלזל ב“נייטיבס”. כאן היה אדם המסוגל לדבר עמה כשווה בין שווים. קיש, בעל מראה של קצין בריטי בהתגלמותו, היה ונשאר איש וייצמן, נאמן לו אישית, והדבר קירב אותו לפליקס, שהיה בן גילו. מדי פעם פנה קיש לרוזנבליט בשאלות עדינות וביחסים סבוכים כחשדנות שבין וייצמן ורוטנברג, בעל המזג המהפכני והביקורתי.

בין האבסורדים שציין וייצמן היה ניהול משא ומתן בעניין פיתוח אדמות מפרץ חיפה בארבעה מקומות בעת ובעונה אחת – ירושלים, לונדון, ניו יורק וצוויקאו, מקום מושבו של שוקן, כאשר שוקן בעד השתתפות קרן היסוד בתכנית הפיתוח, ואילו סאקר (ששימש בנושא זה גם עורך דין של חברת החשמל הארצישראלית) מתנגד לכך נמרצות ולונדון לא נשאלה כלל. וייצמן הזכיר את המשגה הפוליטי החמור של ההנהלה הארצישראלית שמסרה את האחריות על המובטלים לידי ממשלת המנדט, ולא הבין מדוע מתנגד סאקר לניסיון להשיג מלווה מסחרי גדול. נוצר רושם שבכל עת שהנהלת לונדון מנסה לעשות משהו קונסטרוקטיבי למען ארץ־ישראל, היא נתקלת בהתנגדות ההנהלה הארצישראלית, שמאיימת בהתפטרות בכל פעם שלונדון אינה מקבלת את דעותיה. משום שההנהלה הארצישראלית חייבת להמשיך בתפקידה, גם מפני שהיא ממלאת אותו בצורה יעילה וגם משום שקרע עמה היה נותן לאמריקאים תירוץ מיוחל שלא למלא את התחייבויותיהם, הציע וייצמן את התפטרותו. אם הוא נעדר סמכות למנוע התפתחות דברים שעמם נזק פוליטי, הוא לא יהיה אחראי למעשי ההנהלה, אלא ימלא מעתה ואילך רק תפקיד מקביל לנשיא מדינה.

גם אם וייצמן דיבר על ההנהלה הארצישראלית בכללותה, עיקר חציו היה מופנה כלפי סאקר שבירושלים. אולם כעת, בשיחת הבהרה ייצג קיש את ההנהלה הארצישראלית וטענתו היתה הפוכה משל וייצמן: נראה כאילו כל הצעה שבאה מארץ־ישראל מעוררת התנגדות בלונדון. מוקסם, כרגיל, מן התערובת של עורמה, עקשנות, רגשנות וחכמה הרואה לטווח ארוך שגילה וייצמן בעת המשא ומתן, טען רוזנבליט שבחלקה אשמה במצב הנהלת לונדון בעצמה, משום שלא ניסחה ניסוח סופי ומחייב את מדיניותה בנושאים שונים, והסכימה לכך שסאקר יעסוק לא רק בהבראת המשק, אלא יתערב גם בעניינים מדיניים ואף יתעלם מההנהלה בלונדון. עתה, בניגוד לעבר, הביע פליקס התנגדות לשינוי מעמדו של נשיא ההסתדרות הציונית – שהלך, עד לאישור התפטרותו על ידי הועד הפועל, כדבריו כאדם עייף מאוד, לארצות הברית, לאמת את חשדותיו שציוני אמריקה אינם מעבירים את הכסף המובטח במתכוון, כדי להביא להתמוטטות בארץ־ישראל, ועמה להסתלקותו. האמריקנים, מצדם, הסבירו את הירידה בתרומות בשפל הכלכלי, בשיטפונות הגדולים באזור המיסיסיפי ובידיעות השליליות המגיעות מארץ־ישראל. התיירים האמריקנים לא רק חזרו עם רשמים מדכאים מארץ־ישראל, אלא גם חרה להם שאין שומרים בה על מצוות הדת, מחללים שבת ומועדים בפרהסיה. גם אם אינם אדוקים בעצמם, אמר ליפסקי בישיבת ההנהלה, חשוב להם שתורגש רוח הדת בארץ־ישראל.

(אלוהים אינו יודע, אולי, מה שנעשה בברוקלין, אבל על ארץ הקודש הוא פוקח את עינו).

רוזנבליט עצמו היה אופטימי: חלק מן המובטלים יעזבו את הארץ ויקלו על המצב; בניית נמל חיפה, פיתוח מפעלי החשמל של רוטנברג, השקעות פרטיות במטעי הדרים יספקו מקומות עבודה חדשים, ועם אלף וחמש מאות עד אלפיים מובטלים כבר אפשר להסתדר. הירידה, כמושג מופשט. נראתה, אולי, כפתרון זמני לבעיה בוערת, אבל הלכה למעשה היתה חבויה בה טרגדיה אישית עמוקה לכל יורד בנפרד, בעיקר לחלוצים שעלו ארצה מתוך אידיאלים, למען הגשמת אמונתם, אחרי הכשרה ממושכת. פראנץ קאהן, מזכיר התאחדות ציוני צ’כוסלובקיה, תבע מפליקס התמודדות כנה עם הבעיה: באיזו זכות עסקנים ציוניים, שמימיהם אף לא ניסו לעלות ארצה, אם בכלל ביקרו בארץ, מתייחסים מתוך עליונות ליורדים, הנקרעים בין משיכתה של ארץ־ישראל לחוסר יכולתם להתקיים בה?

סאקר היה בעיני פליקס הגון, חכם, בעל מרץ, ספקן, אך חסר מעוף, ויחסו לתנועת הפועלים נראה בעיניו מסוכן ודורש בקרה. לדעתו היה סאקר מוכן להעביר את הטיפול בפועלים המובטלים לידי ממשלת המנדט, משום שהמשא ומתן עמם הכביד עליו. סאקר אמר לו שההנהלה הציונית בשבע שנות עבודתה בארץ־ישראל השחיתה את היישוב והיישוב השחית אותה. “הממשלה, הגויים, מבחינות שונות, טובים לעניינינו מאשר אנחנו בעצמנו.” על כך השיב לו רוזנבליט, כפי שכתב לבלומנפלד: “אנחנו, הגרמנים, הנחנו שהוא די גוי בעצמו כדי למלא את מקום הממשלה.”

אכן, סוף סוף, תוך כדי משטר ה“אפישנסי” היעיל והנוקשה של סאקר, התקבלה באפריל 1928 ההודעה על הפסקת תשלום דמי אבטלה, משום שמצב התעסוקה השתפר ורוב המובטלים נקלטו במקומות עבודה, לרווחת כולם, אולם סאקר (מירושלים) תבע מההנהלה בלונדון התחייבות שבעתיד, גם אם תהיה אבטלה לא יחרגו ההוראות מעבר לתקציב ולא ישולמו דמי אבטלה, תביעה שאידר כסוציאליסט ותיק התנגד לה בתוקף: איך אפשר להתחייב לעולמי עד? בפגישות פנים אל פנים, בעת העדרו של וייצמן מלונדון, מצא רוזנבליט, למרבה ההפתעה, את סאקר נוח יותר מאשר נצטייר בעיניו מן התקשורת שבכתב, וכפי שדיווח לווייצמן לניו יורק, נסללה הדרך לשיתוף פעולה בין לונדון לירושלים אחרי שהובהר לסאקר שלהנהלה “פִסגה אחת, וזו נמצאת בלונדון”. אף שסאקר נוטה למדיניות פיננסית זהירה ומעדיף את פעולת הקרנות על מלווה חיצוני, הוא לא יעמוד למכשול.

ההחלטה לפנות לגורמי חוץ בבקשה למתן מלווה נתקבלה כבר באביב 1927, בעיצומו של המשבר בארץ־ישראל, כאשר נגנזו שרידי החלום על כוחה הפיננסי של קרן היסוד, והשאלה היתה אם עדיף מלווה גדול אחד או מוטב כמה מלווים קטנים יותר ממקורות שונים. באותם הדיונים הראשונים קשר רוזנבליט בין האפשרויות להשגת מלווה לכורח להגיע לידי תקציב מאוזן, גם אם פירושו של דבר שינוי המדיניות כלפי הפועלים והירידה. גם האמריקנים דרשו הנהלה בלי “אגפים”, דהיינו בלי נציגות הפועלים (שפרינצק מצדו הבהיר שהנהגה כזו תהיה לא רק בלי אגפים, אלא גם בלי ראשים). אכן בקונגרס החמישה־עשר נתמלאו משאלות הדוגלים בסדר וייעול, ונבחרה ועדת מלווה שעליה הוטל להכין תכנית מתאימה. כצעד ראשון פנה יעקבסון למדינאי הצרפתי ליאון בלום; בלום השיב תשובה אוהדת בשם ממשלת צרפת למתן מלווה באמצעות חבר הלאומים, אך הִתנה זאת בכך שהיוזמה תבוא מצד בריטניה. אחרי שווייצמן פנה לממשלת אנגליה, שאל היועץ הפיננסי לממשלה שאלה פשוטה: איך זה שהיהודים בעצמם אינם מסוגלים להשיג את הכסף?

היה נדמה שממשלת בריטניה, בדרבונו של בלפור, מראה יחס אוהד לקבלת מלווה של שני מיליון לי"ש, שיועד בעיקר להתיישבות אלפיים משפחות בקרבת נקודות יישוב קיימות, כאשר המתיישבים עצמם ישלמו חלק מן הריבית ואת החזר החוב.⁶⁴ בינתיים צצה אפשרות של קבלת מלווה בנקאי דרך הוול־סטריט, בסכום של שני מיליון וחצי דולר, כאשר כל הכנסות קרן היסוד באמריקה ישמשו בביטחונות וההסתדרות הציונית תיתן ערבות. המומחים (פייבל, ניידיץ', הלפרן) היו בדעה שההסתדרות הציונית מסוגלת, לכל היותר, לתת ערבות מוסרית, משום שאין לה רכוש משלה. בניגוד לסאקר, שחרד מפני חובות נוספים, היה רופין בדעה שעצם התקווה למלווה כבר שיפרה את המצב הכלכלי בארץ־ישראל. בדצמבר 1928 נשמה הארץ לרווחה: אחרי הפסקה ממושכת הגיעו העולים החדשים הראשונים (גם במצב הכלכלי הקשה לא היו חסרים מועמדים לעלייה חלוצית, אלא שההנהלה הציונית לא ראתה את עצמה רשאית לבקש סרטיפיקטים, כל עוד היא תובעת מממשלת המנדט לספק עבודות יזומות לחיסול האבטלה). הסתיים פרק העלייה הרביעית. החלה העלייה החמישית.

במסגרת הניסיונות להכניס סדר ושיטה בעסקי הציונות הוקמה ועדת משכורות והוטל עליה לבדוק את רמת השכר של הפקידות הציונית במוסדות השונים ברחבי העולם. הוועדה, בראשות ליאון סימון, מראשי ציונות בריטניה, עמדה לפני משימה כמעט בלתי אפשרית, גם בגלל רמת החיים השונה כל כך בין ארץ לארץ, גם בגלל הפער בין הרצון למשוך לשירות התנועה הציונית אנשים מוכשרים בעלי רמה אינטלקטואלית, שביום מן הימים יהיו לעמוד השדרה של “הסיביל סרוויס” בבית הלאומי, לבין היכולת להציע להם תנאים נאותים. אף אם החל אדם את עבודתו מתוך אידיאלים ציוניים, בשלב מסוים נתן את דעתו על קביעות, תנאים סוציאליים, פנסיה. גיאורג הלפרן, מנהל אוצר התיישבות היהודים (שממנו צמח הבנק אנגלו- פלשתינה, שהיה לבנק הלאומי לישראל), קיבל משכורת שנתית של שלושת אלפים לי“ש, סכום ענק בהשוואה לשכר פקיד מן השורה. אף וייצמן, כנשיא התנועה, קיבל באלף לי”ש פחות ממנו, אולם הלפרן ציין שמדובר בעצם בהקרבה מצדו, משום שבבנקים הפרטיים הציעו לו מִשרות בשכר גבוה הרבה יותר.

הפקידות המקצועית בלונדון קבלה על שאין לה כמעט אפשרויות קידום (הרי הצמרת נבחרה בבחירות), שלהתמחותה בעניינים ציוניים אין ביקוש בשום מקום אחר, שהמשכורות אינן מאפשרות רמת חיים סבירה. בארץ־ישראל ראה רוב הציבור בפקידים הציוניים בטלנים, העיתונות העברית תקפה אותם על משכורותיהם הגבוהות, בעיקר בהשוואה לשכר האחיד של עסקני ההסתדרות. אולם הפגם העיקרי של הפקידים בכל המוסדות היהודיים בארץ היתה התנהגות בירוקרטית, ולעתים גסה, כלפי העולים החדשים, שציפו לגישה אוהדת, אך היחס אליהם היה לעתים כאל טרדנים, כפי שסבר האנס כהן, מחברי “בר כוכבא” בפראג כוולטש, וכמוהו גם איש “ברית שלום”, שעבד בירושלים כמזכיר קרן היסוד, כאחראי לתעמולה.⁶⁵ ובכלל, למה חייבת קרן היסוד לשלוח כסף להחזקת המנגנון בלונדון, כאשר הכסף דרוש כל כך בארץ, למה הפקידים בלונדון חייבים לקבל את משכורתם בדיוק נמרץ שעה שבארץ מחכים שבועות ואף חודשים לשכרם? שטיין הבהיר בנושא זה לסאקר: בלונדון חייבים לשלם שכר דירה וחשבונות בחנויות בדייקנות, אי אפשר לחיות מאשראי כמו בארץ־ישראל.

לשם צמצום ההוצאות פוטרו בסוף 1927 כמה פקידים בלונדון, כמה הועברו לחצי משרה, משכורות קוצצו. לא לכולם: “לשטיין חייבים לשלם את מה שהוא דורש כיוון שאין לו תחליף,” קבע אידר. קמה זעקה: למה לא קוצצו גם משכורות חברי ההנהלה הנבחרים? למה לא נסגר “פרס־רביו” (ילד טיפוחיו של רוזנבליט) שלדעת אידר מספק לעסקנים ציונים קטעי עיתונות ציונית שהם קוראים בלאו הכי? עם הפיטורים עלתה גם שאלת הפיצויים, האם לשלם אותם בכל מקרה או רק כשלאדם אין אפשרות להשיג מקום עבודה אחר? רוזנבליט היה בעד תשלום פיצויים: הרי זו רק תמורה קטנה על שחיקת הכוחות העצומה בעבודה הציונית. בארץ־ישראל פיטר אוסישקין את יוליוס ברגר, בגלל חילוקי דעות, אחרי שמונה שנות עבודה נאמנה בקק"ל וחמש־עשרה שנות עבודה ציונית קודם לכן. לונדון זעמה: זה שכרו של איש שוויתר על קריירה כדי להקדיש את כוחותיו לתנועה הציונית?

תפקידו של נבחר ציוני לא היה בעיני פליקס מרנין יותר: הוא יעץ לאחיו מרטין, סגן יושב ראש התאחדות ציוני גרמניה, לוותר על המעמד כפוי הטובה והשוחק של פוליטיקאי ציוני ושמח כאשר מרטין קיבל על עצמו את ניהול קרן היסוד בגרמניה: “אתה היחיד המגלם את דמות פקיד המִנהל הציוני, בעל כישורים ממדרגה ראשונה, כפי שהתנועה הציונית זקוקה לו. אני בא יותר ויותר לידי מסקנה שבעל תפקיד פוליטי בתנועה הציונית נמצא בסכנה מתמדת, חיצונית ופנימית, ושרק מעטים מסוגלים לשאת בכך, בייחוד מבחינת העצבים.”

הציונים עדיין היו מתלמדים בדרכי ממשל ודיפלומאטיה. ליאונרד שטיין קפץ לז’נווה, כדי לשוחח עם נציג בריטניה בחבר הלאומים, בלי שטרח להודיע על כך לוויקטור יעקבסון, נציגה הקבוע של ההסתדרות הציונית שם. וולטש, שבמקרה פגש את שטיין בעת שהותו בז’נווה, נדהם: האם שר החוץ הצרפתי היה נוסע לדיונים ללונדון בלי ששגריר צרפת במקום ידע על כך? האם דבר כזה ייתכן בשרות דיפלומאטי ראוי לשמו?

גם דיפלומאטיה זה כסף. וייצמן פנה לרוזנבליט שייקח לידיו את ניהול הקרן לעבודה מדינית, קרן מיוחדת שהקים וייצמן בעיקר בזכות קשריו האישיים, כדי שתעמוד לרשותו מחוץ לתקציב השוטף של המשרד בלונדון. בנובמבר 1927 נסע פליקס לגרמניה ולארצות הבלטיות, בעיקר כדי להשיג כספים לקרן המדינית. לשם כך הכין הרצאה שהחלה ב“אנגליה בעלת העוצמה, בת החירות” והסתיימה ב“אם תרצו אין זאת אגדה”, אולם על אף הסיום המרטיט הצליח לגייס רק מאתיים לי"ש (ההוצאות, לפי דיווח כספי מדויק, הגיעו לעשרים ושלוש לי"ש). בברלין, בחוגים קטנים של בעלי דעה ובעלי מאה, נענו לו בעיקר חברים (סלי הירש, אריך כהן, ארנולד הילדסהיימר); כאשר פנה פליקס למרטין בדבר הבטחתו של בלומנפלד לאסוף למען הקרן המדינית אלף מארק, הגיב מרטין, מתוך ידיעת אופיו הבוהמי של קורט: לאן היינו מגיעים אם הכול היו דורשים מילוי כל הבטחותיו של בלומנפלד? את פליקס זה לא הצחיק: האם זאת התמיכה שזוכים לה בגרמניה?! מכתבים מסוג זה רק מחזקים אותו בכוונתו להתפטר ממחלקת הארגון.

חוסר שביעות הרצון מעבודתו, גם בגלל המִגבלות הנובעות מהעדר אמצעים כספיים, גם בגלל חוסר הערכה לעצם הצד הארגוני של התנועה הציונית, בא לידי ביטוי במכתבי פליקס לידידי נעורים – למשה קלוורי, לאריך כהן: “מאז עבודתי בקרב ציוני גרמניה לא היתה לי עבודה שהעניקה לי סיפוק מלא.” לקראת טקס הבר־מצווה של האנס נשטף אביו גל חרטה: לשם כך הוזנחו הילדים במשך שנים?! האנס יודע רק שמינית ממה שידע הוא בגילו, אחרי שבע שנות לימוד בבית ספר יהודי אין הוא מסוגל אפילו לקרוא עברית בשטף! ייתכן מאוד שהפגם לא היה כל כך בבית הספר עצמו, אלא ביחסו השלילי של האנס, בהשפעתה הדומינאנטית של אני, לכל דבר שהוא מרכזי בחיי אביו. פליקס נדהם כאשר בנו, בשאלון בית ספר אנגלי, רשם את דתו כ“מוזאית”, כדרך היהודים המתביישים ביהדותם.

כשהגיע האנס למצוות הוחלט שכל המשפחה תעבור ללונדון. פליקס שכר בית־משפחה יפה עם גינה בגולדרס־גרין (לאור הוצאותיו המיוחדות אישרה לו ההנהגה תוספת של עשרים לי"ש לחודש) והילדים נשלחו ללמוד (לפי בחירת אני) בקינג־אלפרד־סקול, מבתי החינוך המתקדמים באנגליה, שפעל לפי שיטות חינוך שפותחו בגרמניה לאחר המלחמה והיה חופשי הרבה יותר מבתי הספר הרגילים, בייחוד כפי שהכיר אותם פליקס, שבעיניו הזכות שניתנה לתלמיד לעזוב שיעור אם לא מצא בו עניין נראתה כחופש מופרז. מיותר לומר שבית הספר היה פרטי ויקר. פליקס בעצמו הכין את האנס לטקס בר־המצווה, את הדרשה למד לדקלם באנגלית אצל אשת גיאורג הלפרן. חגיגת בר המצווה נשארה בזיכרון פליקס כמפוארת בחגיגות שנכח בהן אי פעם בעיקר מבחינת הרכב האורחים: כל גדולי הציונות התייצבו ביום טקס בר־המצווה עצמו, בכ“ט בסיוון תרפ”ח, בשישה־עשר ביוני 1928, או למחרת, ביום א', לסעודה בגן: וייצמן, סוקולוב, רופין, מוצקין, יעקבסון, פייבל, הלפרן. סבתא פאני באה מברלין, יוהנה ויוליוס רוזנפלד באו מקארלסרוהה – אידיליה משפחתית לכל דבר.

 

15 שבע שנים עבור הסוכנות היהודית    🔗

כל אותן שנים בלונדון, מלבד העיסוק במשברים שפרצו באחת ודרשו מענה מהיר, סבבו סביב נושא הרחבת הסוכנות היהודית כגוף מרכזי לפי חוזה המנדט, תפקיד שעד כה מילאה ההסתדרות הציונית. כאשר דובר בסוכנות היהודית, תמיד התכוונו לצורתה המורחבת, ותמיד קיוו לכספם של יהודי ארצות הברית, למיליוני הדולרים שעד כה נתרמו למעשי צדקה, אך לא לבית הלאומי, כי אמריקה היתה ביתם. על אף ההתנגדות הנמרצת לסוכנות היהודית המורחבת, בעיקר בימין הציוני באירופה, מתוך חשש מפני השפעתם הפוליטית של הלא־ציונים, אמריקה היתה למכשול העיקרי, מחמת התנגדות ברנדייס וקבוצתו, בגלל חשש הציונים שם מפני המיליונרים המתבוללים כשותפים, ובגלל העדר אישיות מרכזית בציבור היהודי הלא־ציוני בארצות הברית שתיטול על עצמה את ביצוע המשימה.

אחרי שהוועד הפועל, בניסוח מעורפל להפליא, הסמיך את וייצמן ב־1923 לנהל משא ומתן למען הקמת הסוכנות היהודית (מכאן ועד עולם הכוונה תמיד למורחבת) נסע וייצמן לארצות הברית, ושם, בביתו של לואי מארשאל במזרח מנהטן, ביום ראשון, בארבעה במאי 1924, בעקבות ועידה אל־מפלגתית, הסתיים סיבוב ראשון של דיונים בהסכמה על הקמת הסוכנות היהודית שתמנה מאה וחמישים חברים לפי חלוקה שווה בין ציונים ללא ציונים, כאשר מתוך המחצית הלא־ציונית ארבעים אחוז מן החברים יהיו מארצות הברית.

מארשאל, יליד ארצות הברית להורים ממוצא גרמני, מעורכי הדין החשובים באמריקה, דמות ציבורית רבת פעלים ובעלת כוח השפעה רב, איש סמכותי בעל מזג חם, לחיוב ולשלילה, היה מעתה תקוותו הגדולה של וייצמן, שהיה שולח, בין ביקור לביקור שלו, את פייבל, שטיין ואחרים להמשך המשא ומתן. כאשר פליקס הופיע בלונדון כבר הוסכם על ועד פועל שימנה שמונה־עשרה חברים, שמתוכו ייבחר גוף קטן לניהול יומיומי, שמקום מושבו יהיה בירושלים, כפי שרצו האמריקנים. אולם כאן צץ עיכוב חדש: הגופים הפילנטרופיים הגדולים של יהודי אמריקה החליטו לתמוך בסכום גדול (חמישה־עשר מיליון דולר) בהתיישבות יהודית חקלאית בדרום רוסיה ובפרט בחצי האי קרים, אחד הניסיונות של ממשלת ברית המועצות להביא את היהודים הבורגניים והזעיר־בורגניים לחיים יצרניים, לפי תפיסתה. בעיני חלק מן הנדבנים האמריקניים היהודיים היתה קרים עדיפה מארץ־ישראל, כי לא קשרה אותם בשום צורה לאותה הלאומיות היהודית המפחידה, ובעיני חלק מהציונים היתה זאת אמתלה רצויה לדחות את שיתוף הפעולה עם הלא־ציונים.

רק בראשית 1927, בעת ביקור נוסף של וייצמן בארצות הברית, שוב הושגה התקדמות והוחלט על הקמת ועדת סקר לארץ־ישראל שחבריה הבנקאי פליקס וורבורג, אחד התורמים הגדולים לבניית האוניברסיטה העברית בירושלים, ולי ק. פרנקל, מומחה לביטוח סוציאלי ולרווחה, שניהם מניו יורק, אוסקר ווסרמן מברלין, ובראשה סר אלפרד מונד (שזכה בשנת 1928 לתואר לורד מלצ’ט), משענתו של וייצמן בקשריו עם צמרת השלטון הבריטי. על הוועדה הוטל לסייע בהכנת תכנית כוללת ושיטתית לפיתוח ארץ־ישראל בעתיד על ידי בדיקה מדעית של המקורות והאפשרויות הכלכליות של ארץ־ישראל. וייצמן תמך בהקמת הוועדה לפי דרישת האמריקנים משום שראה בה אמצעי לרתום אותם סוף סוף לשיתוף הפעולה המיוחל. שורה של מומחים בעלי שם כפרופ' אלווד מיד מקליפורניה, ראש הסוכנות להכשרת קרקע בארצות הברית, וג’ון קמבל מאנגליה, בעל ניסיון בהתיישבות פליטים יווניים, יצאו לסקור את ארץ־ישראל על כל היבטיה. וייצמן, בישיבה עם כמה מחברי ועדת הסקר, המליץ גם על ביקור בעבר הירדן ובסוריה, כדי לעמוד על סיכויי ההתיישבות היהודית שם. עבודת המומחים עלתה הון רב וההסתדרות הציונית התחייבה לשאת במחצית ההוצאות (האצילות מחייבת); הדו"חות המפורטים חוברו בקיץ 1928 למסמך כולל.

מראשית עבודתה המעשית בארץ־ישראל נהגה ההסתדרות הציונית להזמין מדי פעם מומחים מבחוץ, מטילה עליהם לחוות את דעתם על הנעשה בה ולהציע הצעות לשיפורים, מתוך הנחה שאיש מבחוץ ייטיב לראות דברים במבט חודר יותר מאנשים מקומיים, גם אם הם עוסקים בנושא ההתיישבות היהודית שנים רבות הלכה למעשה. אם כי כל המומחים היו מאוהדי המפעל הציוני, הם לא היו מסוגלים לתפוס את ייחודה של ארץ־ישראל על בעיותיה הסבוכות, את המהפכה הפנימית בעם היהודי, את ההבדל בין מתיישב יהודי ליליד בארץ בלתי מפותחת אחרת. דו"ח ועדת הסקר המשותפת היה ביקורתי מאוד בנוגע לדרכי בניית ארץ־ישראל והמליץ כמה המלצות שנגעו בציפור נפשה של ההתיישבות הציונית: עלייה בהתאם לצרכים הכלכליים של הארץ, ביטול עקרון העבודה העצמית, בעלות המתיישבים על הקרקע, העדפת המושב על הקבוצה, שנראתה לוועדה רק כהעתקת רעיונות מהפכניים מיובאים מרוסיה, כשהאידיאל שלה המושבות הגרמניות בארץ ופועלים המקבלים מרוּת בלא ויכוח, ובקיצור: אימוץ דרכים קפיטליסטיות ורציונאליות בכלכלת ארץ־ישראל.

וייצמן מעולם לא לקח את רוזנבליט עמו לארצות הברית, אם בגלל שליטתו הלקויה באנגלית ואם משום שהיה זקוק לנקודה יציבה בלונדון, אולם כפי שמעידה שורה ארוכה של תזכירים ומכתבי הבהרה וויכוחים עקרוניים עם שטיין וסאקר, היה רוזנבליט מעורה מאוד בכל שלבי הדיונים הנגררים. מכתבי וייצמן בעת שהותו בניו יורק באביב 1928 להנהלה בלונדון שיקפו נאמנה את התנודות במצבי רוחו: היחסים עם קבוצת ברנדייס שוב התחדדו, האופוזיציה הציונית בראשותו של סטיפן וייז אינה מתנהגת כאופוזיציה אלא כקבוצת קושרים המבקשת להשתלט על הסתדרות ציוני אמריקה, ודרכה על התנועה העולמית, כדי למנוע הסכם בעניין הסוכנות היהודית. רוזנבליט, מצדו, מדווח על המצב הכספי הרעוע של ההנהלה בלונדון ומביע תקווה שווייצמן יוכל להשיג בארצות הברית ובקנדה כספים גם למענה. וייצמן, לעומתו, מביע חרדה להכנסות הכלליות בעתיד, בגלל התעמולה חסרת המצפון המציירת תמונה מעוותת של ארץ־ישראל, מדברת על פשיטת רגל, התמוטטות מוחלטת וניהול כושל – והציבור היהודי התמים אינו מבדיל בין סילוף לאמת. (ומה גם כאשר וייז, מנהיג הזרם הליבראלי ביהדות, היה נואם חוצב להבות, ואילו לאוי ליפסקי, יושב ראש התאחדות ציוני אמריקה מאז הקרע עם ברנדייס, עיתונאי מוכשר, מראשוני הציונים האמריקנים, היה איש ישר לבב, נאמן לווייצמן, אך חסר אותו קסם וכושר נאום שהיו למתנגדיו). כדי להתאושש מן “השבועות האיומים” בארצות הברית עלו וייצמן וורה על ספינה איטית יותר לאירופה (בימים המאושרים ההם, כאשר אנשים הפליגו באוניות ויכלו לנוח בין משימה למשימה, במקום לסבול מסִחרור טיסות מתמיד). מאושש עם שובו דיבר וייצמן באוזני ההנהלה על תקציב של מיליון לי"ש לשנה, כאשר ימומש הסכם הסוכנות היהודית.

אם ימומש אי פעם. ביולי 1928 התכנס הוועד הפועל הציוני בברלין, ובניגוד לכל ההצעות בכתב שניסח רוזנבליט בשקידה, כדי למנוע קרע עם האמריקנים, החליט הוועד הפועל לאשר מחדש את חמשת העקרונות – עבודה עברית ושפה עברית, קרקע הלאום, זכות המתיישבים לקבוע את צורת ההתיישבות לפי ראות עיניהם ועידוד העלייה – ובכך בעצם דחה את דו“ח ועדת הסקר. רוזנבליט זעם, משום שביומיים האחרונים של המושב, כאשר חלק מהמשתתפים כבר עזב ונותרו במקום רק עסקנים מקצועיים, הצליח הוועד הפועל לקבל כמה החלטות בענייני תקציב ועלייה בניגוד לדעת ההנהלה (והדבר היה בעיניו עוד אחת מן התוצאות השליליות של העדר מפלגת שלטון מאורגנת כהלכה). מארשאל רתח כיוון שדו”ח המומחים לא אושר והחליט להתעלם לחלוטין מהחלטות הוועד הפועל, שהיו בעיניו רק הוכחה נוספת לחוסר היכולת המוחלט של המוח המזרח- אירופי לטפל במציאות. “רעיון אינו צריך להיות אלא תכליתי כדי שמיד יעורר התנגדות, ואם הוא בא מצד האמריקנים על אחת כמה וכמה.”

וייצמן שלח את סאקר לאמריקה ליישר את ההדורים, מפני שמארשאל במגע אישי אינו נורא כל כך כפי שהוא מצטייר ממכתביו, ומלבד דו"ח ועדת הסקר היתה עוד שורה ארוכה של בעיות שטרם מצאו פתרון. משום שהקונגרס החליט שחוקת הסוכנות היהודית תאושר לשלוש שנים, ורק עם תום תקופת הניסיון תזכה לאישור סופי, עמדה הבעיה: ומה בדבר אישורה דה־יורה על ידי ועדת המנדטים בז’נווה? האמריקנים חשדו (בצדק־מה) שהציונים אינם רוצים אלא בכספם, ללא השפעה פוליטית, תוך אפשרות להיפטר מהם כאשר לא יהיה עוד צורך בהם. הציונים פחדו מפני הקפיצה אל הבלתי נודע, משום שאחרי אישור ועדת המנדטים אי אפשר יהיה לבוא כעבור כמה שנים ולבקש להשיב את כל הסמכויות להסתדרות הציונית, ולכן העדיפה ההנהלה, כפי שהבהיר רוזנבליט לשטיין, להשאיר את הדברים פתוחים לשלוש שנים. האמריקנים רצו שמושב ההנהלה ייקבע בירושלים, אבל היה ברור שאיש מן האישים הלא־ציוניים המרכזיים לא יבוא להתיישב בארץ־ישראל,⁶⁶ כלומר הם יהיו מיוצגים רק על ידי פקידים מדרגה שנייה ושלישית. בעיות רבות אחרות תבעו גם הן את פתרונן: בעיית ההצבעה על ידי ממלא מקום, משקלה המספרי של כל ארץ וארץ, דרך בחירתם של הנציגים הלא־ציוניים בסוכנות (האם גם ציוני יוכל לייצג אותם), ניסיון הציונים להפריד בין נושאים כלכליים (שבהם שיתוף פעולה רצוי) לפוליטיים (שבהם שיתוף פעולה פסול). רחנבליט הציע שגם נציגי הלא־ציונים בהנהלת הסוכנות העתידה יוכלו להיות ציונים באופן אישי (ואכן כך היו פני הדברים אחרי הקמתה). בחורף 1928 התקיים מושב מיוחד של הוועד הפועל, וסוף סוף, לקראת הקונגרס השישה־עשר, שעמד להתכנס בסוף יולי 1929 בציריך, נקראה גם האספה המייסדת של הסוכנות היהודית: אספה אמיתית של מנהיגים יהודים מן העולם כולו.

לאחר שאידר הודיע על כוונתו להתפטר מטעמים אישיים (העבודה הציונית תבעה את כל כוחותיו ולא הותירה לו זמן למקצועו כרופא), בחר הוועד הפועל ביולי 1928, לפי המלצת וייצמן ופה אחד, בזליג ברודצקי, יליד אוקראינה שהגיע לאנגליה כילד קטן, פרופסור למתימטיקה באוניברסיטה של לידס, לעמוד בראש המחלקה המדינית ולטפל בענייני האוניברסיטה העברית, שגם עיצוב אופיה היה, לא מעט, בגדר שאלה מדינית: הרוויזיוניסטים תבעו להפוך אותה למוסד הוראה גדול לקליטת הסטודנטים היהודיים ממזרח־אירופה המתקשים להתקבל למוסדות להשכלה גבוהה בארצות מגוריהם, ואילו וייצמן וחוג המייסדים רצו קודם כול במוסד מחקרי, מצומצם בהיקפו, אך מעולה ברמתו. בשיחות הכנה בין רוזנבליט לברודצקי הוסכם שיבוא ללונדון ליומיים בשבוע, כדי שבעת העדרויותיהם הממושכות הצפויות של וייצמן וסוקולוב ייווצר לפחות הפורום המינימאלי של שלושה הדרוש לקבלת החלטות. מוחו האנליטי של ברודצקי, נאמנותו לווייצמן, העובדה שהיו בני אותו גיל, ושגם ברודצקי, בעת לימודיו באוניברסיטה של לייפציג, שימש יושב ראש אגודת הסטודנטים היהודיים במקום, כל אלה יצרו קרקע נוחה לשיתוף פעולה בין השניים.

בחודשי הקיץ, בימי החגים, בעת שהותם של וייצמן וחברי הנהלה אחרים בארצות הברית, נותר רוזנבליט מדי פעם בלונדון כחייל בודד. ברודצקי בא פעם בשבוע מלידס, והם דנו בשניים בנושאים שלא סבלו דיחוי (כספיים, לרוב). לקראת כל מושב של הוועד הפועל ולאחריו ולקראת כל קונגרס יצאה ממשרדו של פליקס רוזנבליט שורה ארוכה של תזכירים בענייניה הסבוכים של הסוכנות היהודית המורחבת.

ביטחונו העצמי גבר, מעמדו התחזק, שטחי פעילותו התרחבו. הדבר בא לידי ביטוי גם בישיבות ההנהלה, שאותן ניהל לעתים קרובות, גם בנימת מכתביו וגם במידת התערבותו בנושאים פוליטיים. הוא היה ביקורתי כלפי שטיין, המזכיר המדיני, על נכונותו להסכים לפשרה, על שלא ידע לעמוד על עקרונות במשא ומתן עם משרד המושבות בדבר כוונת ממשלת ארץ־ישראל להתנות את מתן הסרטיפיקט לבעלי הון בסכום של אלף לי“ש ויותר במקום חמש מאות הלי”ש שנדרשו עד כה. הרי סכום כזה יעשה את עליית המעמד הבינוני כמעט לבלתי אפשרית, לא רק לציוני פולין, אלא גם לציוני גרמניה. הוא ראה בהמשך הפיקוח על העלייה נזק רב לבניין הארץ ופגיעה חמורה ביוקרתה הפוליטית של ההנהלה הציונית, כפי שהבהיר לווייצמן בספטמבר 1928 במכתב לפאריס, שגיאה כלכלית הרת אסון, סימן מבשר רעות, אולי המכה הקשה ביותר למעמדה הפוליטי של ההסתדרות הציונית והפרת התחייבויותיה של ממשלת המנדט באשר לזכותם של יהודים לחיות בארץ. הרי זו שערוריה מצדה לאסור על כניסתו של ז’בוטינסקי לארץ- ישראל, איש שלחם לצד האנגלים למען כיבוש ארץ־ישראל, איש שאף במאורעות 1920 התנהג כג’נטלמן!

שטיין המותקף הבהיר שהנכונות לפשרה לתשלום של שבע מאות וחמישים לי"ש באה רק אחרי שנדחו ההשגות העקרוניות. רוזנבליט מצדו חיפש, בהתייעצות עם ברודצקי, דרכים כיצד לפעול במקרה של התנגדות עקרונית לחקיקה מתוכננת על ידי ממשלת המנדט, בלי לוותר על אפשרות שינוי הטקטיקה אם הנימוק העקרוני יידחה, אפשר לומר: גם זה נוגע לארגון, ארגון צעדים פוליטיים.

עדיין אפשר היה להוציא ציונים מברית המועצות, ששם נרדפו על אמונתם הנוגדת את תפיסת המשטר, ומעבר לשאלה הכספית היתה זו גם שאלה של שיטה. כאשר הסתדרויות ארציות ביקשו לארגן הפגנות מחאה על יחס שלטונות ברית המועצות לציונים, סבר סוקולוב שהדבר עלול להתפרש על ידם כמעשה אנטי־בולשביסטי ורק להרע את מצב הציונים שם. כאשר ארלוזורוב נסע לארצות הברית, כדי למסור לחברי הסנאט תזכיר על מצב ציוני רוסיה, משוכנע שהכרחי להביא את רדיפתם לידיעת העולם, הביע ליאונרד שטיין ספק באשר לתועלת שבפרסום העניין, שעלול להביא לתוצאות הפוכות ומזיקות, אם ממשלת ברית המועצות תיווכח שהציונים מנסים לעורר תרעומת על מדיניותה. רוזנבליט תמך בארלוזורוב: הציונים ברוסיה עצמם טוענים שהמצב אינו יכול להיות גרוע יותר ושמחאות אינן יכולות להזיק.

דמוקראטיה, צדק, שוויון זכויות – תמיד עד לנקודת ההגשמה הציונית. בעקבות פניות חוזרות מצד הבריטים להסתדרות הציונית להסכים להקמת גוף מחוקק נבחר בארץ־ישראל, עלה הנושא מדי פעם בדיוני ההנהלה, שהיתה ברובה, כולל רוזנבליט, בעד המשך העניינים כפי שהוא, אם כי מפי ברודצקי הובע חשש שמנקודת ראות דמוקראטית אי אפשר יהיה להתנגד לאורך זמן לממשל נבחר בארץ־ישראל. הוחלט לפנות לאישים שונים בתנועה הציונית ולבקש תזכיר סודי שיפרט את חוות דעתם בנושא, ושטיין נתבקש לבדוק את החוק בארצות אחרות השייכות לאימפריה הבריטית. קיש הצביע על כך שהערבים עדיין דורשים ייצוג לפי היחס המספרי שלפני המלחמה הגדולה – עשרים ושניים מוסלמים, שלושה נוצרים, שלושה יהודים – והגבלת העלייה היהודית למאתיים עד אלף נפש לשנה. לדעתו מוטב שלא להתנגד לאספה מחוקקת מבחינה עקרונית, אלא לדרוש שתוקם על יסוד הצהרת בלפור. קיש הציע להנהיג לימודי ערבית בכל בתי הספר העבריים, כדי להעניק לדור הבא הבנה היסטורית ולהכינו לקראת פתרון בעיית ארץ־ישראל, פתרון שלא הצליח להבשיל בדור זה. מתוך שיחה שניהלו אידר ושטיין עם סר ג’ון שוקבורג, ממשרד המושבות, הבינו השניים שאיש אינו תומך עוד בהקמת אספה מחוקקת בארץ־ישראל מלבד הערבים ושאין מקום לדאגה, אלא אם לחץ דעת הקהל הבריטי יתחזק יתר על המידה.

במכתב למוריץ בילסקי, אח לברית קא־יה־פאו, נימק רוזנבליט את התנגדותו: אכן הוא מכיר בנימוקים המדברים בעד הקמת מוסדות פרלמנטאריים בארץ־ישראל, אבל השאלה הקובעת איננה אם ארץ־ישראל צריכה להיות דמוקראטית או לא, אלא אם צעד כזה יחריף או ישפר את היחסים בין יהודים לערבים. כיוון שלאור התחייבות המנדט לבית הלאומי היהודי אפשרי רק ממשל פרלמנטרי לכאורה (משום שייצוג אמיתי היה שם קץ לשאיפות הציוניות), ממשל כזה יוביל בהכרח להגברת שנאת הערבים, בראש וראשונה כלפי היהודים.

השחיקה בצמרת הציונית היתה גדולה יותר אף מן השחיקה המצויה אצל פוליטיקאים מקצועיים בקרב עמי העולם, גם בגלל המאמץ העצום להשגת כספים, בהעדר מקור הכנסה סדיר כפי שהוא עומד לרשות ממשלה של מדינה קיימת, גם בגלל פיזור העם היהודי, שתבע נדודים תמידיים, גם בגלל האופי היהודי והסערות הנצחיות בכוס מים או באצבעון מים. “אנו מביאים את קרקעית נפשנו לאפיסת כוחות,” כתב וייצמן ב־1928 לשוקן (החולה): בזמן נסיעתו לרומניה חלה גם וייצמן בדלקת אוזן וכל החורף סבל מכאבים – במרוצת השנה הורע מצב בריאותו, ואחרי שובו מנסיעה לברלין, למושב הוועד הפועל, אובחנה אצלו הרעלת דם והוא אושפז בסנטוריום בוויילס. כל תכניות העבודה הציוניות השתבשו. בפברואר 1929 נזפה ורה וייצמן בפליקס רוזנבליט על הודעתו לעיתונות שחמישה ממנהיגי הציונות הפולנית עתידים לבוא ללונדון לפגוש את וייצמן ועל שמועה שווייצמן עתיד לנסוע לפולין, ודרשה ממנו ללא כחל וסרק: אין לקבוע שום פגישות לווייצמן, לא בלונדון, ולא מחוצה לה, בלי לקבל לכך הסכמתה מראש.

פליקס, במכתב מנומס, הבהיר לוורה שאת הפגישה בלונדון והנסיעה לפולין קבע ד“ר וייצמן עצמו בברלין (מתוך מאמץ לזכות בתמיכת ציוני פולין להרחבת הסוכנות) וכי לא רצה להודיע על ביטולה מראש, כדי לא להוסיף דאגה לעולם הציוני המודאג ממצב בריאותו של ד”ר וייצמן בלאו הכי. אם לא יהיה מנוס, תמיד אפשר לבטלה ברגע האחרון. ורה לא הסתפקה בתשובה: יש להודיע חד וחלק על ביטול הפגישה עם ציוני פולין. הרופאים בדעה שלהחלמת וייצמן יידרשו חודשים ואם ימשיך באותו קצב עבודה, הנזק לבריאותו יהיה בלתי הפיך. אין ברצונה להתערב בעניינים ציוניים, אלא כאשר הם נוגעים לד“ר וייצמן: “אני עומדת על כך שידווח לי, עוד לפני שידווח לד”ר וייצמן, על פגישות מתוכננות, כי אני יודעת מה כוחותיו מסוגלים לשאת.”

ורה וייצמן, צעירה מבעלה בשמונה שנים, בת למשפחה מבוססת, שהכירה את וייצמן בעת לימודי רפואה בז’נווה, אינטליגנטית ומשכילה, התמודדה עם העול העצום של אשת איש המכור לציונות בהתאם לאופיה החזק: היא היתה פעילה בעניינים ציוניים בעצמה, ממייסדות ויצ"ו, ארגון הנשים הציוניות, וליוותה את בעלה במרבית מסעותיו על פני העולם תוך הקפדה רבה על מעמדה כגבירה הראשונה של התנועה הציונית. פליקס העריך את מעלותיה, ראה בה מארחת מושלמת וסלח לה על התנשאותה שלה, אולי משום שהיה מן המובחרים שוורה וייצמן הזמינה לביתה – ולכבוד זה לא זכה אדם בהתאם למעמדו בהירארכיה הציונית, אלא לפי אמות המידה שוורה קבעה.

וייצמן התעקש על נסיעתו המסורתית לארץ־ישראל לקראת פסח, ורה התנגדה, אבל הבינה שלא תוכל להחזיק בו אם ישתפר מצב בריאותו, ותבעה מרוזנבליט לחסוך ממנו כל ישיבה ומשלחת, מלבד הפגישה עם הנציב העליון. כל כמה שהציונים רוצים אותו בארץ־ישראל, ברור להם, כפי שכתב פליקס לוורה, ששם יטרידו אותו בפגישות, בעיקר כאשר ישיבת הוועד הפועל באופק.

סוקולוב היה שרוי באבל על מות בנו הבכור, הגישה לוייצמן היתה חסומה, ברודצקי בא ללונדון מלידס פעם בשבוע, רק ליום או יומיים, ורוזנבליט ניסה לעמוד בפרץ ולמצוא מענה לכל הבעיות והתביעות שהציפו את המשרדים. וייצמן נהג במסעותיו על פני עולם לפזר הבטחות (שנתרגמו במונחים של כסף), ועתה באו בעלי ההבטחות – הנהלת “החלוץ”, עורך “הארץ”, ברל לוקר בשם “פועלי ציון” – לתבוע את פרעונן. לורד בלפור שלח מכתב בשמו של הסופר הגרמני, בן האצולה, יוסף קייזרלינג, שהוזמן בעת שהותו בארצות הברית לביקור בארץ־ישראל, כנראה לפי יוזמת וייצמן, וכעת נתבקשה ההנהלה לדאוג למימון הנסיעה. פנייה למרטין ולחברים בגרמניה לא הועילה: התאחדות ציוני גרמניה אינה מוכנה לשלם בעד נסיעתו של קייזרלינג, יש דברים דחופים יותר. בובר לא היה מוכן להתערב, קייזרלינג איים בתביעה משפטית. ברוב ייאושו פנה פליקס לסאקר בירושלים בבקשה לסייע לו בהסדרת העניין (הרי הוא האיש היחיד השייך גם לירושלים, גם ללונדון). סאקר הזדעזע: במצבה של ארץ־ישראל, כאשר יש מתיישבים הרעבים ללחם, רוצים להטיל עליהם התחייבויות של לונדון? מה הם חושבים, שהתקציב בארץ־ישראל גמיש, שאפשר להגדילו לפי רצונה של לונדון? “ההנהלה אינה יכולה להרשות לעצמה את המותרות שבאשליה עצמית.” מעבר לבעיה הכספית היתה גם תרעומת על וייצמן שנהג להזמין אישים שונים לביקור בארץ־ישראל (על חשבון האומה) בלי לתאם את הדבר מראש עם ההנהגה הארצישראלית. ובכלל, למה להזמין סופרים כמו שלום אש לסייר בארץ על חשבון הקרנות, כאשר סופרים אלה משלמים מכספם תמורת סיור במצרים או חופשה באלג’יר? (ביקש האנס כהן לדעת). וייצמן, כהרצל לפניו, רצה בטעמה של מלכות, גם בלי מדינה. אם בגלל המגע עם עשירים היה חייב לגור תמיד במלון ממדרגה ראשונה, בגלל העניים על אחת כמה וכמה. גם תנועת הפועלים, לדברי בן גוריון, היתה זקוקה להדרת מלכות, למלך ישראל, ששכינת עם ישראל שורה עליו.

חצי יובל שנים לאחר מותו של חוזה המדינה היהודית ביקשה התנועה הציונית להעביר את עצמותיו לירושלים. קיש יעץ לבחור בחיפה או בכלל לדחות את הדבר, בגלל אווירת האי־שקט ששררה בירושלים. ביום הכיפורים 1928 הפסיקה המשטרה הבריטית תפילה ליד הכותל המערבי, כדי לסלק, על סמך תלונת המוסלמים, כיסאות ומחיצות מתקפלות שהוקמו שם, וזאת בלי לבוא בדברים עם ההנהגה היהודית – מעשה שהיהודים ראו בו עלבון צורב. הכותל חדל להיות עניין דתי והיה לסמל הנוכחות היהודית בארץ־ישראל.

הוועידה המוסלמית הכריזה בצורה חד־משמעית שהכותל מקום מקודש למוסלמים וחלק בלתי נפרד ממסגד אל אקצה, שליהודים רק זכות גישה לכותל, בלי תפילה בציבור, בלי הרמת קול, ואין להם כל זכות לשנות את המצב הקיים על ידי הצבת כיסאות, ספסלים, מחיצות, ניידים או קבועים. הוועד הלאומי, הנציגות היהודית הנבחרת בארץ־ישראל, דרש יצירת תנאים שיאפשרו תפילה ליד הכותל והפקעת הבקתות שממולו, ופנה לוועדת המנדט בז’נווה בעצומה שנוסחה שוּנה פעמים מספר לפי דרישת משרד המושבות (שדרכו היו חייבים לעבור הפניות לחבר הלאומים). וייצמן וברודצקי שוחחו בנושא זה פעמים מספר עם ראשי משרד המושבות; משה זמורה, בעת שהות בלונדון, שכנע את שטיין שאי אפשר להגיע להסכם פרטי עם הערבים (כפי ששטיין קיווה) ודרוש לחץ ממשלתי והסכם מעוגן בחוק. בירושלים התהלכו בקרב המוסלמים שמועות שלורד מלצ’ט הציוני הכריז בלונדון שלא ינוח ולא ישקוט עד שבמקום אל אקצה ייבנה בית המקדש, מטיפים במסגדים טענו שיהודים רוצים להשתלט על הר הבית. כאשר באפריל 1929 נפגש קיש עם הנציב העליון – עם צ’נסלור שהחליף את פלומר ב־1928 – תיאר לפניו הנציב שיחה עם המופתי הירושלמי, שהדגיש באוזניו שיראה בהעמדת כיסאות או ספסלים ליד הכותל משום התגרות, בייחוד בחגים. הנציב ביקש מקיש שיהודים יימנעו ליד הכותל מכל מעשה שהערבים יוכלו לפרשו כהתגרות.

בהשפעת האווירה בארץ־ישראל יזמה ההנהלה הציונית עריכת משאל סודי בשאלה הערבית בקרב אנשים בעלי שם ובעלי דעה ובעקבותיו ניהל רוזנבליט התכתבות רעיונית עם וולטש ועם האנס כהן: תפיסתו היסודית היתה שיותר מכול נתערער רעיון המדינה היהודית על ידי הצהרת בלפור (במבט לאחור טען פליקס שמיד עם פרסום ההצהרה, על אף כל האשליות, התעוררו בו ספקות אם במלים “בית לאומי יהודי” הכוונה אכן למדינה יהודית). חילוקי הדעות העיקריים בין וולטש לרוזנבליט היו בשאלות רוב ומיעוט. מה ההבדל בין גלות לציון, ביקש פליקס לדעת, אם לא בקיום כמיעוט או כרוב? יצירת רוב היא תנאי יסוד להגשמת הציונות, אבל יצירת רוב עדיין אינה הגשמת הציונות כולה. לשאלה למה, אם כן, לשאוף לרוב אם אין רוצים לשלוט בערבים אפשר לענות: אנו זקוקים לרוב כדי שלא נהיה תלויים ברצונם הטוב של הערבים. כמובן, גם הערבים יכולים להשתמש בנימוק דומה, אבל זו הנקודה שיש להפסיק בה את הוויכוח על צדק ואי צדק, ויש להשיב, מתוך מודעות לכל הקשיים, בוכות הציונות. רוזנבליט לא הבין כיצד מתארים לעצמם אנשי “ברית שלום” את ההסכם עם הערבים. הרי הערבים דורשים ויתור מודע ומוצהר על יצירת רוב, כלומר צִמצום מכוון של מספר היהודים בארץ־ישראל, וזו, בעיני פליקס, אינה יכולה להיות מדיניות מעשית. לטענת וולטש אין טעם בדרישה לרוב משום שאין הוא ניתן להגשמה, אך גם אם רוזנבליט מסכים עמו שאין צורך להכריז על השאיפה לרוב השכם והערב, דעתו חד־משמעית: השגת רוב היא מטרה גדולה, להיות רבים אינו אלא ביטוי מעורפל ומטושטש.

לאויס ניימיר, היסטוריון מבריק, יליד גליציה שהוריו התנצרו ונוכחו לדעת שההתנצרות לא פתרה דבר, ועתה המזכיר המדיני החדש שהחליף את ליאונרד שטיין, דן עם רוזנבליט על הרעיון להפוך את ארץ־ישראל לדומיניון השביעי בקהיליה הבריטית. לדעת ניימיר, שהיה מעריץ גדול של וייצמן, ארץ־ישראל נמצאת במקום בעל חשיבות אסטרטגית ממדרגה ראשונה לאימפריה הבריטית (כגשר להודו, בגלל נמל חיפה, אוצרות ים המלח) ולכן אין לשלבה בפדרציה העתידה של מדינות ערב, אלא להבטיח לבריטים אחיזה בה על ידי הפיכת ארץ־ישראל לדומיניון, אחרי שהיהודים יזכו בה לרוב. מובן שההסתדרות הציונית לא יכולה לקבל רשמית את מדיניות הדומיניון השביעי, כפי שהציע אותו יאשיה ק. ווג’ווד, מנאמני הציונים שבין המדינאים הבריטיים, אך כאיש שעבד בימי המלחמה במשרד החוץ הבריטי ידע ניימיר שאפשר לפעול בעת ובעונה אחת בכמה כיוונים, העיקר לא להתחייב באופן רשמי, און דה רקורד. רוזנבליט, משועשע מזיקוקי חשיבתו של ניימיר, ראה בו “נחש רוויזיוניסטי בחיקו של וייצמן, אבל אולי דווקא מזכיר מדיני בעל דעות רוויזיוניסטיות, כל עוד הוא נאמן לווייצמן, יכול להיות צירוף לא רע.”

עניין אחר שנתן רוזנבליט את דעתו עליו היתה הצעת יעקבסון, נציגה של הסוכנות היהודית אצל חבר הלאומים בז’נווה, לשאוף לרצף התיישבותי בין יפו לגליל, כולל עמק החולה, כדי להגיע בתוך עשר עד חמש־עשרה שנה לאוכלוסייה יהודית של חצי מיליון נפש או יותר וליצור שם את גרעין הבית הלאומי, אולי אף לבקש את צירופו לחבר הלאומים. אף שלא דחה אותו כלאחר יד היה רוזנבליט ספקן בנוגע לרעיון: הרי פירושו של דבר ויתור, מפורש או אילם, על כל שאר חלקי ארץ־ישראל לטובת בית לאומי ערבי.

 

16 ימים שחורים וספר לבן    🔗

פליקס אהב את לונדון, גם את גשמה הדקיק, גם את ערפיליה, אהב להיות מורה דרך לחבריו מגרמניה ומארץ־ישראל שהגיעו לביקור, ללכת לתיאטרון, לקונצרטים, למוזיאונים, אפילו למופעי בידור ב“פאלדיום” ולבאלט על הקרח, שמח על שגם בתור אדם שכבר אינו צעיר )כפי שציין במכתב להאנס) הוא יודע ליהנות מאותם הדברים שהלהיבו אותו בנעוריו. אני והילדים שבו בתום שמחות בר־המצווה בסתיו 1928 לברלין, עם בוא האביב נסעה אני לכמה שבועות לטיול על פני ארץ־ישראל, סוריה, לבנון ומצרים, ובמכתב שבועי (שנשלח באמצעות הקשר האווירי לונדון־הודו, דרך תל אביב, שנחנך זה עתה) דיווחה לפליקס עד כמה היא מאושרת בירושלים, שזו העיר היפה בעולם, שהיא מרגישה בה כמו בבית ומוכנה לבקר בה כל שנה. פליקס כתב לה שני מכתבים בשבוע, בדואר רגיל ובדואר אוויר, ולדינה ולהאנס כתב לברלין כל שבוע: “מה תעשו בפסח? סבתא נסעה, דודה אלזה נסעה, דוד מרטין נסע, אמא ואבא נסעו – ובכן מה תעשו בפסח? אני בטוח שכבר תיכננתם משהו. כתבו לי על כך.” בעת ביקוריו בברלין היה איש משפחה לכל דבר, והאנס, על אף ארבע־עשרה שנותיו, לא חש בשום שינוי ביחסי ההורים. ושוב ביקור משפחתי בלונדון, ושוב חופשה משפחתית בשווייץ בקיץ 1929.

בשעת משחק כדור עם הילדים על דשא רטוב נפל פליקס ונפצע בזרועו. כיוון שהיה זה זמן קצר לפני הקונגרס השישה־עשר והוא ידע שיהיה עליו לענות לכל דורשי שלומו שיראו את ידו ברצועה ולהסביר מה קרה, נתן לשכפל פתק בגרמנית, באנגלית ובעברית, שעליו נכתב: “נפלתי שעה שהשתתפתי במשחק ילדים וזרועי נסדקה. הטיפול בעיסוי, ויש לצפות לרפואה שלמה בזמן הקרוב.” ברגע שהבחין בעיניים שואלות התלויות בו, בלי לומר דבר, דחף פתק לידי המתבונן – וזכה ליותר תשומת לב מצד עשרות העיתונאים שבאו לסקר את הקונגרס מאשר כל פעילותו הארגונית עד הלום.

הקונגרס השישה־עשר בציריך נפתח ב־28 ביולי 1929 בנאום סוקולוב לזכרו של הרצל, לציון עשרים וחמש שנה למותו, והתנהל באווירה אופטימית הרבה יותר מקודמו – המצב הכלכלי בארץ־ישראל השתפר, העלייה חודשה ובעיקר, עם הקמת הסוכנות היהודית המורחבת היתה צפויה התפתחות בקצב (ובכסף) מזורז. למרות האופוזיציה הנמרצת, לא רק של הרוויזיוניסטים, אלא גם של יצחק גרינבוים וחבריו הרדיקאליים, אושר ההסכם עם הלא־ציונים במאתיים ושלושים קולות בעד לעומת שלושים קולות נגד. הוויכוח שנמשך שבע שנים (רזות) הגיע לקצו סוף סוף, ומיד עם תום הקונגרס נערכה בציריך ועידת היסוד של הסוכנות היהודית, בנוכחות פליאדה של בעלי שם בתור נציגי הלא־ציונים, ובהם איינשטיין, ליאון בלום, שלום אש, הרברט סמואל, לורד מלצ’ט, פליקס וורבורג והשותף העיקרי לואי מארשאל. לפי ההסכם הורכב הגוף החדש על בסיס ייצוג שווה לציונים וללא־ציונים וכלל מועצה של 224 חברים, ועד מנהל והנהלה. נשיא ההסתדרות הציונית היה גם לנשיא הסוכנות, אלא אם שלושה רבעים מחברי המועצה יחליטו אחרת. ההסכם נחתם בתום שלושה ימי דיונים בארבעה־עשר באוגוסט 1929, תוך התרוממות רוח, תחושת הקלה וציפיות גדולות לעתיד. הכול התפזרו להמשך חופשת הקיץ; וייצמן, תשוש מן המאמץ העצום של החודשים האחרונים, נסע עם משפחתו להרים כדי לנוח ולאגור כוח.

תוך ימים מעטים בא הקץ לחופשות, לאשליות, לתקוות, לאמונה ש“כל עוד הבריטים בארץ־ישראל החיים בטוחים בה כבכל מדינת תרבות” (כפי שאמר וייצמן בישיבת ההנהלה בלונדון במאי 1927 לחברי משלחת הסקר המשותפת) ו“כל עוד היהודים תחת המנדט אין להם מה לדאוג מבחינת הביטחון” (כדברי סוקולוב באותה הזדמנות). בתשעה באב, בתשעה באוגוסט, כהמשך לסכסוך בין יהודים לערבים על זכות התפילה בכותל המערבי וזכות הגישה אליו ערכו צעירי ברית טרומפלדור, תנועת הנוער של הרוויזיוניסטים, תהלוכה אל הכותל המערבי. למחרת יצאו הערבים להפגנה שכנגד, שבה נרצח צעיר יהודי. לווייתו הפכה להפגנה המונית מצד היהודים, הערבים הגיבו בהסתה פרועה, ולבסוף, בעשרים ושלושה ובעשרים וארבעה באוגוסט – הגיעו עד לכדי שוד וטבח. התוצאה: 133 מתים בקרב היהודים ו־329 פצועים, 126 מתים בקרב הערבים ו־232 פצועים, בעיקר עקב התנגשויות עם הכוחות הבריטים שהתערבו באיחור ניכר. מזעזעת לא פחות ממספר הקרבנות עצמו היתה העובדה שרוב היהודים נרצחו בחברון, ברובע היהודי בירושלים, בצפת, בקרב היישוב הישן, שחי בשכנות עם הערבים במשך דורות. “איש לא האמין שהמאורעות יתרחשו בממדים כאלה, בחריפות כזאת, מתוך איבה כזאת. כאן נזרע רעל לדורות,” דיווח יעקב אייזנברג מעין חרוד לחבריו בגרמניה.

מיד אחרי הרצח ההמוני נקרא ד“ר דנציגר לטפל בפצועי חברון, ומאלי עם הילדים, החולים וצוות העובדים נשארו בבית החולים, שההמון המשולהב אמנם הקיף אותו ורגם באבנים, אבל לא פרץ את חומתו. כאשר הוברר לד”ר דנציגר שאותם הרופאים הערביים שעבדו בבית החולים וצלצלו עוד בבוקר לפני פרוץ הפרעות לשאול אם מנתחים באותו יום (בלי שהבין למשמעות שאלתם), היו גם מתומכי הקיצוניות הערבית, החליט לעזוב את ירושלים ולעקור לשפלה. לשני בני דנציגר היו חברים למשחקים בקרב חניכי הפנימיה הערבית שליד ביתם, ויצחק,⁶⁷ הנקרא בפי כול בשמו הגרמני פטר, היה מיודד עם נסיכים מבית המלוכה ההאשמי שהתחנכו בפנימיה וזכה להיות אורחם, בלבוש בדואי מהודר, בארמונם בעמאן. ידידות אישית, קשרי עבודה טובים, יחסי שכנות תקינים כמו נמחו באחת מעל פני האדמה.

כאשר התחוללו הפרעות היה הנציב העליון בחופשת מולדת, וכל ההנהלה הציונית שהתה באירופה. התנועה הציונית היתה המומה, וכאשר החלה להתאושש מהלם הפרעות בארץ המובטחת החל כל אחד להסיק את הלקח בהתאם להשקפתו. משרד המושבות הבריטי לא התמהמה וכבר בראשית ספטמבר מינה ועדה מלכותית לבדיקת הסיבות המידיות לאירועי חודש אוגוסט ולקביעת צעדים מתאימים למניעת הישנותם. בראש הוועדה, ששמעה עדויות במשך חמישה שבועות, עמד השופט סר וולטר שו, שעליו סופר שהוא שמרן, אינו חופשי מאנטישמיות, איטי ועקשן, ובחירתו לא בישרה טובות.

חברי ההנהלה הציונית נחפזו לחזור ללונדון ולירושלים. כאשר עלה בידי וייצמן, אחרי עיכובים רבים, לראות את לורד פאספילד, שר המושבות במפלגת הלייבור (שבעלייתה לשלטון תלתה תנועת הפועלים הציונית תקוות רבות כל כך), ופקידים בכירים אחרים, הבין שממשלת המנדט תשתמש בהזדמנות זו כדי לקצץ בזכויות היהודים. בתוך המבוכה קרא רוזנבליט לוולטש לבוא ללונדון; וולטש מצא בהנהלה חוסר בהירות, חוסר אחדות ואף חובבנות פוליטית, וקבע שווייצמן פגוע מאוד ונראה כמי שהזדקן מאוד. בפעם הראשונה קיימה ההנהלה שתי ישיבות שהוקדשו לשאלה הערבית, נפגשה עם ידידי הציונות כמו בלאנש דאגדייל וסר וינדהם דידס, וייצמן דיווח להם על שיחתו עם רמזי מקדונלד, ראש הממשלה, שממנו דרש שיפור ביצוע המנדט, מילוי התחייבויות מפורשות, עלייה של עשרים אלף עד חמישה־עשר אלף יהודים לשנה. וייצמן סיכם את מסקנותיו מן הפרעות: היהודים הצליחו להחזיק מעמד כמעט שבוע, ואילו היו עוד מאה אלף יהודים בארץ יכלו לחוש עצמם מוגנים; דרושה השתתפות מספקת של יהודים במשטרת ארץ־ישראל; דרוש כוח הגנה מאומן (שיסודו בארגון ההגנה העברי בארץ־ישראל, שנוסד ב־1920 לשם אבטחת נקודות היישוב היהודיות).

“החלוץ” הגיב באף־על־פי־כן־ולמרות־הכול, בעלייה מידית של חבריו שהיו בהכשרה; בעלי ההון הקימו קרן חרום לעזרת הנפגעים. רופין סבר שאפשר היה למנוע את הפרעות אילו לא נמנעו היהודים מקיום מגע יומיומי עם הערבים; שעה שחיזרו אחרי כל מדינה קיקיונית באירופה, כדי לרכוש את אהדתה לציונות, לא הקדישו תשומת לב מספקת ליישוב הערבי.

הרוויזיוניסטים ראו בפרעות הוכחה לצידוק תביעותיהם ליחידות צבא יהודיות והזדמנות להאשים לא רק את ממשלת המנדט, אלא גם את ההנהגה הציונית הנוכחית, בהתמכרות לאשליות, בחוסר אונים ובחוסר מעש, אך גם בחוגים אחרים בגרמניה, כמו “בניין הארץ”, נשמעה ביקורת על חולשת מדיניותו של וייצמן. רוזנבליט הגיב במכתב חריף על התביעות ל“מדיניות חזקה”, וראה בכך רק מחוות הפגנתיות, התפרצויות של רגש. לכל הפחות היה על הציונים הגרמניים לדעת, לפי ניסיון גרמניה, שמדיניות אמיתית צריכה להיות מודעת ליחסי הכוחות. ל“מדיניות חזקה”, במלוא מובן המלה, דרושה יכולת להציע לאנגלים יתרונות בולטים אם ימלאו אחרי דרישות הציונים ויכולת לאיים, ועל כך הדגש, בתוצאות שליליות מוחשיות אם לא יעשו כן. רוזנבליט הגן על מדיניות וייצמן שהמעשה הכלכלי עדיף על המעשה הפוליטי עד לרגע הנכון שיאפשר זינוק קדימה, והטענה היחידה שראה בה צדק כלשהו, ושווייצמן בעצמו הכיר בצדקתה, היתה הטענה בדבר הזנחת הטיפול בשאלה הערבית. רק בתביעה אחת היה רוזנבליט קיצוני יותר מההנהלה – בתביעה לעלייה חופשית מהתערבות הממשלה, בפיקוחה של הסוכנות היהודית, תוך התחייבות להפסקתה כאשר מספר המובטלים היהודיים יעלה על אחוז מסוים – דרישה שארלוזורוב לא ראה בה טעם, משום שהממשלה בלאו הכי לא תוותר על ניהול העלייה ושסאקר התנגד לה משום שהסוכנות לא תהיה מסוגלת לעמוד בלחצים למתן רישיונות עליה מצד המבקשים לעלות.

קיש קבע בפגישת חברי ההנהלה הארצישראלית עם נציגי העיתונות העברית שהיתה הזנחה בשיקולי הביטחון בעת הקמת היישובים החדשים. בקרב הפקידות הבריטית בארץ־ישראל, כפי שדיווח סאקר ללונדון. התחזקה הדעה שמדיניות הבית הלאומי אינה צודקת ואינה מעשית: דאגתם אינה נתונה ליהודים אלא לערבים, וכל רצונם לפייס אותם. היהודים פתחו בחרם ספונטאני על תוצרת ערבית, הערבים השיבו בחרם נגדי שפגע קשות בתעשייה העברית הצעירה. בעקבות החרם ביקש וולטר מוזס, לפנים מנהיג “בלאו־וייס” ועתה יושב ראש התאחדות התעשיינים בארץ־ישראל ומנהל בית החרושת לסיגריות “דובק”, הקצבה מיוחדת מהסוכנות למציאת שווקים חדשים בהודו, בפרס ובעיראק.

וולטש ראה הקבלה בין המצב בתנועה הציונית לגרמניה של 1918, כאשר עדיין אסור היה לומר בפומבי שאי אפשר לנצח במלחמה, ומאמריו ב“יודישה רונדשאו” ביטאו את השקפתו נאמנה. גם אם האשים את ממשלת המנדט בהזנחה, מסקנתו היתה חד־משמעית: אנו עומדים כיום בפני מרד לאומי של הערבים בפלשתינה, ותנועה כזאת אי אפשר להכניע לאורך זמן בנשק. יש להתיישב לשולחן הדיונים. לחיזוק עמדה זו שלחה קבוצת ציוני גרמניה (רובם ידידי פליקס: בלומנפלד, וולטש, מוריץ בילסקי, סלי הירש, יצחק פויירינג) ללונדון תזכיר בעל נימה ביקורתית נגד ההנהגה הציונית שלא עשתה כל ניסיון לשכנע את הערבים שהציונים מתכוונים לוותר על מדינה לאומית יהודית, והיתה שרויה באשליה שהבעיה הערבית תיפתר מעצמה. התזכיר תבע לפתוח בלא דיחוי, בדרך ישירה או בעזרת מתווכים, במשא ומתן עם קבוצות מנהיגות של ערביי ארץ־ישראל. באותה העת יסדו אנשי “ברית שלום” ומקורבים לתפיסתם בגרמניה “קבוצת עבודה למדיניות ציונית ריאלית”, נגד פסיכוזה של מלחמה, נגד אשליות פוליטיות. שלמה קפלנסקי, שנבחר להנהלה החדשה בלונדון כנציג תנועת הפועלים, ענה להם שדרישתם למשא ומתן אינה ניתנת לביצוע, אם בגלל המתח השורר בארץ־ישראל, אם בגלל העדר הצעות מגובשות, אולם וייצמן עצמו ראה צורך לנזוף בבלומנפלד: אם מודיעים לערבים עתה, בעקבות הפרעות, על נכונות לפשרות, מוסרים את עצמם היהודים לשבט ולחסד לידי הערבים (סוחרי השטיחים המעולים). עוד פוגרום קטן אחד והיהודים יימלטו על נפשם, כך פרשו הערבים חיזורים מצד היהודים כעת. הוא תבע מקורט היקר להקפיד על משמעת בקרב ציוני גרמניה, בציינו שהרוויזיוניזם הגרמני החדש מסוכן בעיניו אף מן הרוויזיוניזם של ז’בוטינסקי, משום שתובעים אותו אנשים רציניים.

אריך כהן דיווח לפליקס על התפוררות אישיותו של בלומנפלד דווקא מנקודת ראות הפוכה, בגלל התנגדותו לוולטש ולמה שמכונה מצד קורט כתבוסתנות, והציע לבעוט בקורט כלפי מעלה, כלומר לא לבחור בו יותר ליושב ראש התאחדות ציוני גרמניה, אלא לספק לו משרה מכובדת כלשהי מטעם הסוכנות. פליקס המודאג שוחח עם וייצמן בנוגע למכתב ששלח לקורט והתרשם שווייצמן תומך ברעיון המדינה הדו־לאומית, אבל לא עתה, אסור להניח את הקלפים מוקדם מדי על השולחן. בלומנפלד ראה בעמדות וייצמן נטייה לאקטיביזם נוסח האופוזיציה וניסיון להתרחק מידידיו הישנים הנאמנים, שתמכו בו לכל אורך הדרך היגעה להקמת הסוכנות היהודית, ואיים בהתפטרות (הנשק הציוני הבדוק). אכן, בגרמניה קמה אופוזיציה בוטה למדיניות ה“יודישה רונדשאו”, אם מצד הרדיקאלים בהנהגת נחום גולדמן (הדרישה למשא ומתן עם התנועה הערבית המיוצגת על ידי המופתי מזכירה לו את פסיכולוגיית גרמניה המובסת), אם מצד הרוויזיוניסטים בהנהגת ריכארד ליכטהיים ו“הציונים הכלליים העצמאיים” בהנהגת קולנשר מחוגי “בניין הארץ”. אך גם יוצאי גרמניה בארץ־ישראל, ובהם דנציגר, זלוצ’יסטי ויוליוס ברגר, מחו כנגד ה“יודישה רונדשאו” בגלל חוסר הכרת המצב בארץ־ישראל לאשורו, יחס עליונות כלפי היישוב, חוסר הערכה לכוחו והטחת האשמות שווא באשר להתנהגות מתגרה מצד יהודי ארץ־ישראל.

בסופו של דבר יושרו ההדורים בוועידת הצירים העשרים ושלוש של התאחדות ציוני גרמניה, שהתקיימה בסוף דצמבר 1929 בוינה, בהשתתפותו של וייצמן. וולטש, בהשפעת שיחותיו עם וייצמן, מיתן את תביעתו למשא ומתן מיידי; בלומנפלד נתן גיבוי לוולטש כעורך ראשי מזהיר, ומקולו דיבר גם וייצמן: אפשר יהיה להגיע לידי הבנה עם הערבים רק כאשר ירגישו שאנגליה נחושה בדעתה לבצע את מדיניות הבית הלאומי. כן עמד בלומנפלד על חשיבות כמות האוכלוסיה היהודית בארץ־ישראל כגורם פוליטי (כעמדת פליקס זה שנים); וייצמן, בדברי סיכום, הדגיש שארץ־ישראל היא ביתו הלאומי של העם היהודי ומולדתם של שש מאות אלף ערבים, אך ביתו הלאומי של העם הערבי הוא בקהיר, בדמשק, בבגדד, וכיוון את ביקורתו נגד “ברית שלום” בארץ, לא נגד וולטש; ליכטהיים ציין שמאבקו מכוון נגד “יודישה רונדשאו”, לא נגד וייצמן; ההצעה בגנות “יודישה רונדשאו” לא נתקבלה; החלטות הוועידה עמדו על זכות היהודים לעלייה חופשית, תבעו תמיכת ממשלת המנדט, הסמיכו את ההנהלה הציונית לנהל מדיניות שתוביל להבנה עם הערבים, בזמן שייקבע לפי ראות עיניה – בקיצור, ציוני גרמניה שוב התייצבו מאחורי וייצמן, בלומנפלד נשאר במקומו.

במכתב פרטי יעץ רוזנבליט לווייצמן לא להצהיר בפרהסיה “עד כאן ולא יותר!” בדבר התנגדותו העקרונית להקמת מועצה מחוקקת בארץ־ישראל, אם האנגלים ינסו לכפותה,⁶⁸ ודִרבן את וייצמן להביע את הסכמתו לממשל דו־לאומי בגלוי ובקול רם, ולא בחצי־פה, כי רק כך ייווצר תנאי פסיכולוגי מוקדם להתקרבות לערבים, אם כי התחזקות היהודים הוא תנאי מוקדם להצלחת המשא ומתן. משום כך יש לשאוף להתיישבות בהיקף נרחב של שניים עד שלושה מיליון יהודים, ושאיפה זו אינה עומדת בסתירה לוויתור על רעיון מדינת היהודים. מדינה דו־לאומית אינה ויתור על הרוב, אלא רק ויתור על ניצול מעמד הרוב.

מאחר שהרוויזיוניסטים סירבו להשתתף בוועדה הפוליטית שקמה אחרי המאורעות, משום שהיתה חלק מן הסוכנות היהודית שלא הכירו בה, הם הוזמנו לשם בירור היחסים לגרייט ראסל סטריט. בפגישה שהתקיימה בעשרים ותשעה בינואר 1930 בנוכחות זאב ז’בוטינסקי ומאיר גרוסמן, כאשר רוזנבליט יושב ראש, ביקש ז’בוטינסקי בנימה אירונית לדעת את הסיבה לאופטימיות ההנהלה באשר למצב בארץ־ישראל, אופטימיות שעליה מעיד סירובה להתחלף. לואי ניימיר מסר מידע על המצב המדיני, בייחוד על הלכי הרוח בפרלמנט הבריטי, ונימת השיחה היתה מתונה בהחלט. ז’בוטינסקי וגרוסמן טענו שהצד היהודי לא הוצג כהלכה בפני ועדת שו, שלא דובר בפניה על הרוב היהודי כמטרה לטווח ארוך, ושנרמז בפניה על אשמת הרוויזיוניסטים בפרוץ המאורעות. אולם עיקר דרישת הרוויזיוניסטים היתה קיום מידי של קונגרס ציוני, משום שההנהלה הנוכחית נבחרה ימים ספורים לפני פרוץ המאורעות, ואילו התקיימו הבחירות כעבור שבועיים, היו תוצאותיהן שונות מאוד.

ההנהלה מצדה חזרה לשאלת המשמעת הציונית (בסוגיה זו היה רוזנבליט ברוב הדיונים תקיף מחבריו: מסמכותה הבלעדית של ההנהלה לנהל משא ומתן לא רק עם ממשלות וחבר הלאומים, אלא גם עם חברי פרלמנט ועל האופוזיציה לפנות אליהם רק בהסכמתה). גרוסמן ראה בכך ניסיון להשתקת דעות הרוויזיוניסטים בנושאים חיוניים. רוזנבליט דחה את דרישות הרוויזיוניסטים משום שקבלתן כמוה כהתפטרות ההנהלה, שז’בוטינסקי אמנם רואה אותה כחסרת יכולת, אך היא עצמה אינה שותפה לדעתו. הפגישה הסתיימה בלא תוצאות, אך גם בלא קרע.

כאילו לא די בהלם המאורעות עם שובם החפוז ללונדון של וייצמן וההנהלה, נחתה עליהם גם הידיעה על מותו הפתאומי של לואי מארשאל, שהיה אמור להפוך שותפות על נייר למציאות מרשימה. האיש הקובע מצד הלא־ציונים בסוכנות היהודית היה מעתה פליקס וורבורג, בנקאי, בן “האצולה הגרמנית” בקרב יהדות אמריקה, פילנטרופ בעל יד נדיבה ואחד התורמים הראשיים לאוניברסיטה העברית, ומשום כך גם קשור ליהודה לייב מגנס, נגיד האוניברסיטה מהיווסדה, ונתון להשפעתו.

מגנס, יליד סן פרנציסקו, היה איש בעל עקרונות שהובילו אותו, בימי מלחמת העולם, לפציפיזם ולקרע עם יהודי אמריקה. בשנת 1922 נטש כהונת רב בבית הכנסת הרפורמי היוקרתי בית־עמנואל בניו יורק ועלה לארץ־ישראל. מתוך חרדה לבאות נשא מגנס בפתיחת שנת הלימודים החדשה באוניברסיטה, זמן קצר אחרי המאורעות, נאום שבו הסתייג מדרכי כיבוש, מן הלאומנות היהודית וממעשים שאין להצדיקם לפני מצפון העולם. יתר על כן, בהכוונת ג’ון פילבי, המומחה הבריטי הנודע למזרח התיכון, הכין מסמך בדבר משא ומתן מידי עם הערבים, ויתור על השאיפה להגמוניה מצד היהודים והקמת בית מחוקקים משותף, ונפגש מיוזמתו עם הנציב העליון, תוך התעלמות מווייצמן וההנהלה הציונית בארץ־ישראל. משום שמגנס נהנה מתמיכת פליקס וורבורג לא היתה להנהלה דרך יעילה לפעול נגדו, וסאקר יעץ לווייצמן (שזעם על מגנס ועל תפיסתו את ארץ־ישראל כמשכן תרבות לעם היהודי) להתעלם ממנו, דבר שיפגע ביהירותו יותר ממאבק גלוי.

מושב הוועד המנהל של הסוכנות היהודית שהיה אמור להתכנס בסתיו נדחה בגלל ההתרחשויות בארץ־ישראל, אולם וורבורג, שסבר שמעתה על הוועד המנהל להכריע גם בענייני מדיניות ציונית, ראה בכך דחייה מכוונת מצד וייצמן כדי שלא יצטרך להתמודד עם דעות המנוגדות לשלו. למען הרגעת הרוחות ויישור ההדורים היו רוזנבליט ואחרים מוכנים לצאת מיד לארצות הברית, אולם לכך היה דרוש קליבר גדול יותר. וייצמן, שהיה חייב להישאר בלונדון, הבהיר לוורבורג במכתב ארוך מאוד למה אין זה הזמן לנהל משא ומתן עם הערבים, כפי שדרש מגנס: לא רק מפני שאסור עקרונית להיכנע לאיומי טבח, אלא גם מפני שהערבים יסיקו מכך שיוכלו להשיג את מבוקשם, וכל מבוקשם לגרש את היהודים לים, ולתבוע חקיקה שתשים קץ למפעל הציוני. אם הציונים היו משיגים שלום עתה, היה זה שלום של בית קברות. לעת עתה מוטב להישען על ערבויות ממשלת המנדט וחבר הלאומים. רק כאשר הערבים ייווכחו שהעולם ממלא את התחייבויותיו כלפי הבית הלאומי יהיו מוכנים לדיונים, ולכן פעילות מגנס למען מועצה מחוקקת עכשיו היא טעות הרת אסון. “אילו מדינה יהודית היתה אפשרית, הייתי תומך בה בעוז. אני לא בעדה, משום שלדעתי אי אפשר להגשימה. אילו ארץ־ישראל היתה ארץ ריקה, המדינה היהודית היתה קמה, אם רוצים בכך ואם לא, אבל משום שארץ־ישראל היא כפי שהיא מדינה יהודית לא תקום, אם רוצים בכך ואם לא, אלא אם יתחולל איזה שינוי מן היסוד שאי אפשר לנבא אותו מראש.” בעיני וייצמן כניעה לתביעותיהם הפתאומיות של הערבים ל“דמוקראטיה” ולאספה מחוקקת (אחרי שדחו אותן בימי סמואל) כמוה כהתאבדות מצד היהודים. וייצמן המצטייר מדברי וייצמן עצמו היה שונה מאוד מווייצמן כפי שראו אותו חסידיו הגרמניים.

הרכב הנהלת הסוכנות גרם כאבי ראש לא מעטים. מספר הנציגים הציוניים הוגבל לשמונה ופירושו של דבר שלא כל חברי ההנהלה הציונית יוכלו להיות גם חברי הנהלת הסוכנות. אלה שהיו מוכנים לוותר על חברותם בהנהלת הסוכנות (סאקר, רופין, ליפסקי) היו דווקא חיוניים בה; “מזרחי” תבע שני נציגים לעצמו, אם תנועת הפועלים תקבל שניים (שפרינצק וקפלנסקי); רוזנבליט צידד בנציג אחד לשניהם וכציוני כללי הביע, ב־25.3.30 בישיבה שדנה בנושא, נכונות (לכאורה? באמת?) לוותר על חברותו בהנהלת הסוכנות. בסופו של יום הועבר הכדור לידי וייצמן וסוקולוב (שהוציאו, בין השאר, את הנרייטה סאלד וזו נעלבה עמוקות). אולם כאשר בספטמבר 1930 התכנס הוועד המנהל של הסוכנות והחליט, כדי לפשט את דרכי העבודה, על צמצום נוסף של מספר חברי הנהלת הסוכנות, מצאו את עצמם רוזנבליט, שפרינצק וקפלנסקי בחוץ. רוזנבליט, שהגדיר את ההחלטה כאומללה, לא בנוגע אליו, אלא בגלל היעדר ייצוג תנועת הפועלים, אמנם נתבקש להישאר בתפקידו, לעת עתה, ולפעול לפי הכוונת ההנהלה החדשה, אך ברור היה שזה גמול מפוקפק מאוד על מאמץ ארוך השנים למען הקמת הסוכנות. קיש ביטא זאת במכתב “הספד” לבבי בעקבות סילוקו של רוזנבליט, תוך הבעת דברי הערכה לחלקו בניסוח חוקת הסוכנות ולעבודתו בהנהלה, שבה דאג, יותר מכל אחד אחר, לדברים גדולים כקטנים.

אכן, רגלו האחת של רוזנבליט כבר היתה בחוץ כאשר פִרסמה ממשלת בריטניה בעשרים ואחד באוקטובר 1930, בעת ובעונה אחת, את דו“ח הופ־סימפסון שבא בעקבות דו”ח ועדת שו, ואת הספר הלבן החדש שלה. וייצמן התפטר לאות מחאה מנשיאות הסוכנות היהודית, ועמו התפטרו לורד מלצ’ט ופליקס וורבורג – טלטלה גדולה אחזה בעולם הציוני שנסער מן ההפרה הגסה של התחייבות המנדט.

ועדת שו פִרסמה את מסקנותיה עוד במארס 1930. היא שִחררה את ממשלת המנדט ואת המשטרה מאשמת עמידה מן הצד, הטילה אמנם את האחריות להרג על הערבים, אבל ציינה שהסיבה האמיתית לרגשי האיבה כלפי היהודים הוא דאגת הערבים לעתידם הכלכלי ואכזבת תקוותיהם המדיניות והלאומיות. אף שהוועדה לא הוסמכה לטפל בשאלות פוליטיות, היא דנה באריכות בטענות הערבים וקיבלה את מרביתן. היא המליצה לפני ממשלת בריטניה לנסח מחדש את מדיניותה כלפי האוכלוסייה הלא־יהודית בארץ־ישראל ובינתיים להגביר את הפיקוח על העלייה היהודית, להגן על עובדי אדמה ערביים מפני נישול בעת רכישת הקרקעות על ידי היהודים, ולהבהיר לסוכנות היהודית שאין לה כל זכות להשתתף בדרך כלשהי בשלטון על פלשתינה. לווייצמן הזכירו ממצאי ועדת שו את רוסיה הצארית: קודם כול עושים פרעות, אחר כך מטילים את האשמה על היהודים.

בתי המשפט בארץ אמנם הטילו עונש מוות על כמה רוצחים בפועל, אך המסיתים המפעילים לא הובאו לדין כלל. מרטין בובר דרש מההנהגה הציונית לבקש מהאנגלים חנינה לערבים שנידונו למוות, ורוזנבליט הצטרף לדעתו: לא דרושים קדושים מעונים. אנשי “ברית שלום” אף אספו חתימות לבקשת חנינה, דבר שרק הוסיף לשנאה שרחשו כלפיהם חלקים גדולים של היישוב.

רק סיימה ההנהלה הציונית את הוויכוח הממושך על ניסוח השגותיה לדו“ח שו (מלאכה שהוטלה על ליאונרד שטיין), ולארץ־ישראל נשלח, במאי 1930, סר ג’ון הופ־סימפסון, כדי לחקור בבעיות עלייה, הסדרי קרקעות ופיתוח, אך עוד לפני שפורסמו מסקנותיו הכריזה ממשלת בריטניה בגלוי שהיא מתכוונת להפסיק את העלייה, להנהיג חוקים שיגבילו בצורה קיצונית את זכות היהודים לרכישת קרקע ולצמצם את זכויות הסוכנות היהודית. ואמנם, דו”ח סימפסון והספר הלבן של לורד פאספילד רק פיתחו את התפיסה בהרחבה: בצורת עיבוד האדמות הנוכחית של הפלח הערבי אין עוד מקום להתיישבות יהודית, בחישוב היתרי העלייה יילקחו מעתה בחשבון לא רק מספר המובטלים היהודיים, אלא גם מספר המובטלים הערבים. זו היתה הפניית עורף גלויה לרעיון הבית הלאומי היהודי.

בניגוד לרתיעתו הטבעית מפני הפגנות ראווה, תמך הפעם רוזנבליט במדיניות מחאה תקיפה נגד הספר הלבן (ואכן נערכו הפגנות מחאה גדולות בעולם היהודי, נתמכות על ידי ידידי הציונות הלא־יהודיים), ואף ניסח ביוזמתו הצעה לתשובת הסוכנות היהודית בגנות הספר הלבן. בינתיים, לא מעט בעקבות הסערה שקמה בדעת הקהל הבריטי ובקרב יהדות העולם, הציע ראש ממשלת בריטניה לווייצמן (פלא הוא כיצד הצליח וייצמן לשכנע כל פעם מחדש את ממשלת בריטניה שעומד מאחוריו עם שלם ולא מיעוט קטן) להקים ועדת קבינט מיוחדת שתשב עם ועדת הסוכנות היהודית לדיון במדיניות הארצישראלית. בין המשתתפים בוועדה היו, מלבד וייצמן, שטיין, ניימיר, סאקר, ברודצקי, ג’יימס רוטשילד והרולד לאסקי (כולם אזרחי בריטניה) והדיונים נמשכו כל אותו החורף. תיקון חלקי לגזֵרות הספר הלבן נעשה לא על ידי ביטולו, כפי שתבע וייצמן תחילה וכפי שרוטנברג ואחרים המשיכו לדרוש, אלא בצורת איגרת רשמית של מקדונלד, שבזכות התעקשות וייצמן הוקראה בפרלמנט ותוכנה נמסר לחבר הלאומים. המכתב אישר מחדש את מחויבות בריטניה למנדט, דיבר על הקלות בעלייה, על השינויים המדיניים באשר לאיסור מסירת אדמות המדינה להתיישבות יהודית, אבל השאיר על כנו את פיקוח הממשלה על העלייה. וייצמן ראה במכתב חזרה למצב בקדמותו, ומצב רוחו, שהיה נתון לתנודות חדות, השתפר. הוא חזר מביקורו המסורתי בארץ־ישראל בתקופת חג הפסח מעודד כתמיד, אך קבע שבהשראת משרד המושבות לא עשתה ממשלת ארץ־ישראל מאומה כדי לתרגם את מכתב ראש הממשלה למציאות: התכנית להתיישבות אלף משפחות יהודיות לא התקדמה, ואף שווייצמן מצא בארץ ערבים מתונים, הוסיף הממשל לתמוך כקיצוניים דווקא.

במקום להתרכז במאבק בספר הלבן השקיעו היהודים, כמנהגם, חלק גדול ממרצם במאבקים פנימיים, ובייחוד סביב שאלת כינוס מידי של קונגרס חירום, מן המניין או שלא מן המניין, כפי שתבעו אותו תחילה הרוויזיוניסטים ואחר כך “הרחוב” הציוני. רוזנבליט, שלא ראה שום תבונה בכינוס הקונגרס, גם משום שפירושו הרס מגביות קרן היסוד לאותה השנה, החליט שלא להביע התנגדות רק מפני שווייצמן רצה להגיש את התפטרותו גם כנשיא ההסתדרות הציונית במליאת הקונגרס, כאות מחאה על בגידת הבריטים. ארלוזורוב ראה בכך כניעה לקול ההמון מצד פליקס והזהיר אותו שהקונגרס רק יחריף את הניגודים הפנימיים ויחשוף אותם לעיני העולם, יביא להקצנה מלאכותית בכל המחנות, להתלקחות יצרים ולהזנחת הצד הכלכלי. גם בן גוריון היה תקיף בהתנגדותו להקדמת הקונגרס. אחרי דיונים יגעים בגופים השונים (רוזנבליט, שמחלקתו היתה אחראית להכנת קונגרסים ולקיום הבחירות לקראתם, הודה שכבר אינו מסוגל לשמוע את עצם המלה קונגרס), הוחלט על קיום הקונגרס בדצמבר 1930, אולם הוא נדחה בגלל דיוני הוועדה הפוליטית של הסוכנות היהודית עם ממשלת בריטניה על שינוי מהות הספר הלבן, ובסופו של דבר התקיים במועדו בקיץ 1931.

בעת הדיונים הממושכים על הכנת נייר עבודה לדיונים עם ממשלת בריטניה, לפני איגרת מקדונלד ולאחריה, עלתה שוב ושוב שאלת עבר הירדן, שאיש, לא מימין ולא משמאל, לא השלים עם אובדנו. רופין סבר שכל שאלת הפלחים העקורים, שלפי טענת ממשלת המנדט מנו עשרת אלפים משפחות ולפי דעת מומחים יהודיים רק אלף ומאתיים, לא היתה מתעוררת כלל אילמלא נקרעו אדמות עבר הירדן מארץ־ישראל. אידר תבע לכלול גם אותן בכל תכנית פיתוח. המלווה לפיתוח ארץ־ישראל, שעליו דובר עם ממשלת בריטניה, היה אמור להתחלק למיליון לי"ש לעקורים ערביים והלוואות לחקלאים ערביים, מיליון להתיישבות יהודית וחצי מיליון להכשרת קרקע ולסקר אפשרויות התיישבות בעבר הירדן, ליהודים ולערבים כאחד.

בתוך כל המהומה והמבוכה שוב החריף המצב הכלכלי בארץ־ישראל, בעלי ההון בארץ ומחוצה לה נבהלו מן המאורעות, והפיתוח נעצר. שוב לא היה במה לשלם משכורות למורים ולפקידים וחשבונות לספקים. ברוב ייאוש הציע רוזנבליט ללוות כספים מקרן הפנסיה של העובדים לכיסוי ההוצאות השוטפות בלונדון ולהחזירם בהקדם האפשרי. סיימון מארקס, שנתבקש לייעץ בדרכי הייעול, היה ביקורתי מאוד: הוצאות המשרד בלונדון גדולות מדי, בחלק מעיסוקיו אין תועלת, נחוץ להוריד מתקציבו מאה אלף לי“ש לשנה לכל הפחות. פליקס הגן על המשרד, כבר נעשו צמצומים ניכרים (סתם רעיון: כיצד היו מתפתחים עסקי הציונות אילו התנהלו באותה יעילות כ“מארקס אנד ספנסר?”). קרן היסוד היתה בצרות, חלה ירידה גדולה בהכנסת הקרנות בארצות הברית ובקנדה בגלל המשבר הכלכלי והתמוטטות הבורסה בניו יורק. המיליונים של הלא־ציונים, השותפים לסוכנות היהודית, לא זרמו. מתוך אכזבה מן העשירים הציע שפרינצק לפנות להמונים ולאסוף מיליון לי”ש ממיליון תורמים, תכנית שנראתה לסאקר דמיונית עד כדי כך שאיים (שוב) בהתפטרות, אם תתקבל. בן גוריון, מזכיר הסתדרות העובדים, הביע אכזבה עמוקה מדרך עבודתה של הסוכנות היהודית, שבהקמתה תמכה תנועת הפועלים מתוך תקווה שתצמח למוסד דמוקראטי, אך לעת עתה נוהלה כאילו היתה רכושו הפרטי של מר וורבורג וחבר עוזריו.

לונדון של אותה השנה היתה, מבחינה ציונית, כתחנת רכבת. וייצמן וסוקולוב כמעט לא התרחקו ממנה, חברי ההנהלה הארצישראלית – סאקר, שפרינצק, הרב ברלין – הגיעו להתייעצויות, וכמותם הגיעו גם נציגי הוועד הלאומי – רוטנברג, רמז ושמריה לוין, ונציגי תנועת הפועלים – בן גוריון ושקולניק. חברי הוועד הפוליטי המיוחד, שנבחר במושב הוועד הפועל בנובמבר 1930 – מוצקין, גולדמן, גרינבוים – הגיעו לשהות ממושכת. אידר, כחבר הוועד, חזר לפעילות ציונית מאומצת. אלעזר לצרום בארט, חבר ממסינגוורק, שהביא את פליקס לציונות, ישב בהנהלה בלונדון כנציג “המזרחי” עד שבפברואר 1931 עזבה תנועתו את ההנהלה.

איגרת מקדונלד לא סיפקה את האופוזיציה ולא השתיקה את הביקורת על חולשתו ומורך לבו של וייצמן ואת התביעה להגדרה ברורה של מטרותיה הסופיות של התנועה הציונית. ככל שקרב מועד הקונגרס הציוני השבעה־עשר, שעמד להתקיים במחצית יולי 1931 בבאזל, היה ברור שמתקרב משבר. אם המשך כהונתו של וייצמן היה מוטל בספק, סיום עבודתו של רוזנבליט נראה ודאי.

הרומאן בין אייגה לפליקס נמשך, מצד אייגה כנראה מתוך תקווה שביום מן הימים יישא אותה לאישה. כיוון שידעה כמה פליקס קשור לאמו, שמאז 1929 התגוררה כל שנה שישה חודשים בארץ־ישראל, אצל מאלי ופליקס דנציגר, היתה אייגה מבקרת אצלה בעת חופשות מולדת, ואכן פאני החליטה שאייגה האישה המתאימה לפליקס שלה, אחרי שייפרד סופית מאני. ייתכן שדווקא אהדתה של פאני היתה לאייגה לרועץ. פליקס, אחרי היסוסים רבים, החליט לעבור פסיכואנליזה אצל ברברה לאו, גיסתו של דויד אידר (שבעצמו היה מראשוני חסידיו של פרויד באנגליה), כנראה מתוך מאמץ אחרון להציל את נישואיו, כי גם אני עברה אנליזה בברלין.

הפסיכואנליזה עוררה אז התעניינות רבה בחוגים היהודיים המתקדמים של ברלין (וציונות פירושה אז קִדמה), בייחוד אצל נשים בעלות שאיפות למימוש עצמי; אני לא היתה היחידה מבנות חוגה שמצאה עניין בתורתו המהפכנית של ד"ר פרויד. קיימת סברה (שלא מצאתי לה אישור בכתב) שברברה לאו גילתה לפליקס שאחד משורשי בעיותיו ביחסו לנשים נעוץ בקשר חזק מדי לאמו, ולכן ההחלטה שלא להתחתן עם אייגה, בניגוד לדעתה של אמו, היתה גם אות לשִחרור ממרותה. סברה שנייה, מתקבלת על הדעת יותר, הוא שהדסה קלוורי הופיעה בלונדון בעסקי “שני” בדיוק בזמן האנליזה והמשבר הנפשי, היתה נמרצת יותר מאייגה וידעה את נפשו של פליקס טוב יותר, כאשר הרקע המשותף וידידות העבר משמשים לה משענת. אייגה רכת הנפש לא היתה בנויה למאבקים, היא החלה לסבול בעת שהותו בארץ־ישראל מכאבי ראש כרוניים – כפי שדיווחה הדסה לפליקס – ומצב בריאותה התרופף. אבל גם להדסה היתה צפויה דרך חתחתים ארוכה, למן שהותה בשנת 1929 באותו פנסיון לונדוני שפליקס התגורר בו (ופריטי הלבוש שנשכחו בחדרו) ועד לניצחונה הסופי על אני, על פאני, על אייגה, על הססנותו של פליקס עצמו.

הדסה מלאת הגוף, נשית מאוד, בעלת מרץ, תושיה ואישיות חזקה, ביקשה לאחד ב“שני” כמה יעדים, למצוא את מחייתה בעיסוק קרוב ללבה, לשמר את הפולקלור של עדות המזרח, ולספק עבודה לנשים משכבות העוני שלא ידעו לפרנס את עצמן. בית המלאכה הירושלמי העסיק עד שמונים נשים יוצאות עיראק, קורדיסטן, אפגניסטן ותימן (אצל יוצאי תימן גם גברים היו רוקמים).

“שני”, כמו כל רעיון חלוצי בארץ, סבל מראשיתו מהעדר הון יסוד. הדסה ביקשה הלוואה מאביה בגרמניה ונעזרה רבות בפליקס ובקשריו להשגת מימון והזמנות לבגדי “שני” עם ריקמה מזרחית. עם שיבתה לארץ־ישראל אחרי שמונה חודשים של נסיעות על פני אירופה, החלה חליפת מכתבים אינטנסיבית בין השניים. עדיין בפנייה “זי”, בגוף שלישי. החלטת פליקס לרכוש לו ידיעות מבוססות יותר במשפט האנגלי, אשר שימש מתכונת לחוק המנדטורי בארץ־ישראל, נפלה בדיוק בתקופת שהות הדסה באירופה, וייתכן מאוד כי היה לה חלק בהחלטתו. במכתביה, תוך הדגשה שעצותיה נכתבות ללא כל פנייה אישית, הפצירה הדסה בפליקס שלא לחזור לברלין, אחרי פרישתו הצפויה מעסקי הציונות עם התפטרות וייצמן, אלא לבוא לארץ־ישראל: גם אייגה תהיה כאן, אני תוכל לבקר כל שנה עם הילדים, הוא יוכל לנסוע פעם בשנה לברלין. “הפתרון היחיד האמיתי: עליך להיות עורך דין בארץ־ישראל ומאוחר יותר שופט, זה ייעודך, זה חייב להיות ייעודך, זה מה שאתה חייב לשאוף אליו ולהתכונן לקראתו.” עליו לעבור את הבחינות הראשונות בלונדון, להמשיך בלימודים בארץ־ישראל, ושוב לנסוע לבחינה האחרונה ללונדון, כפי שנהג ד"ר ברנרד ג’וזף, אחד מעורכי הדין הידועים בארץ. “כאן יהפוך השיר היפה שהאזנת לו למציאות.”

כידידת אני זה שנים, היתה הדסה בעת שהותה בגרמניה נאלצת להיפגש עמה כאילו לא קרה דבר, לשמוע מפיה לא רק דברים מרים על חמש־עשרה שנים של משאלות לב שלא באו על סיפוקן, על אהבה שלא זכתה למענה, אלא גם דברים קשים על הציונות והציונים, כפי שדיווחה הדסה לפליקס תוך טענה אליו שלא הבחין ביצר ההרס העצמי הטמון באני ולא ניסה לשכך אותו באהבה ורוך. גם הדסה ידעה טעמו של פרויד: הציונות שימשה לפליקס אמצעי לדחוק את לבטיו האישיים שלא מצא להם פתרון. עם גמר האנליזה תגיע העת להכרעה: עליו להתחיל בפרק חיים חדש.

פליקס הזהיר את הדסה מפני עצמו, קישר בין עניינה בו לנטייתה לטפל בסובלים, תהה כיצד ייתכן שלא כל הגברים בארץ־ישראל מבקשים את חסדיה. הדסה הסבירה לו שרוב החפצים בחסדיה הם גברים נשואים (ובהם גם משה זמורה, שעבר גם הוא משבר נישואים קשה): “צר לי שאיני יכולה לכלול אותך בגדוד הגברים ושאין לי אפשרות לבחור לי בעל מכל השפע הזה.” היא רצתה לדעת על ישיבות ההנהלה, סיפרה לו על יחסי יהודים־ערבים בעקבות המאורעות (שבהן נגרם נזק חמור גם לבית מלאכתה בצפת, גם בכפר השילוח, גם להזמנות מחו"ל), התייחסה לשאלת הכותל, ל“ברית שלום” (“שבארץ חושבים אותְךָ לאחד משלהם”): הנה מה שביקש כל חייו – מיזוג בין ציונות לאהבה. לעתים כתבה הדסה אל פליקס בשעות הקטנות של הלילה, אחרי יום עבודה של שמונה־עשרה שעות, סיפרה לו על מצבו הכספי הנואש של “שני”, על הפחד מפני פשיטת רגל, על התימנים שלה שמתוך אהבה אליה מוכנים להסתפק בשכר עבודה נמוך יותר, על שלום שבזי ולימודי ערבית, ועל בנה גדעון המתבגר, בן האחת- עשרה, שאמר לה בשעת חילוקי דעות: “אין לך אף אחד מלבדי.”

בינתיים נסעה לה משפחת רוזנבליט בקיץ 1930 לחופשה בריוויירה הצרפתית, ופליקס, כרגיל, לא ידע להחליט. אולם הוא המשיך בלימודי המשפט האנגלי ולשם כך היה עליו להצטרף לאחד ה“אִינְס”, כעין אגודות מקצועיות של ה“באריסטרס”, עורכי הדין האנגליים. הוא בחר ב“מידל־טמפל” והיה חייב להשתתף בתריסר סעודות מטעמה לשנה, ושם, ליד שולחנות ערוכים, נפגש פליקס בפעם הראשונה אחרי חמש שנות שהות בלונדון לשיחת רעים גם עם לא־יהודים. הדסה דִרבנה אותו ללימודים, לשחייה, להתעמלות, לניתוק גם מלונדון, גם מברלין. בא הקונגרס והקל על ההכרעה.

לקראת הקונגרס יצא רוזנבליט למסע הסברה על פני מזרח־אירופה ודיווח לווייצמן על הלכי הרוח בתנועה: כוחם של הרוויזיוניסטים עלה בעיקר בפולין הקונגרסאית⁶⁹ ובבסראביה. בגליציה, בבוקובינה וברומניה הישנה אמנם מורגשים זרמים רוויזיוניסטים שמפריעים לעבודה, אך השפעתם אינה גדולה. בעקבות המסע – שהחזיר לו את אמונו כי עדיין בכוחו לשרת את העם היהודי – הגיע למסקנה שהתערערות משמעת ודכדוך בהסתדרות ארצית זו או אחרת היא בדרך כלל תוצאה ישירה של התערערות בקרב הציונים הכלליים. אכן, תוצאות הבחירות לקונגרס העידו על חולשתם: בתוך עשר שנים, בין 1921 ל- 1931, ירד שיעורם בקונגרס מ־73% ל־33% ובנוסף על כך היו הציונים הכללים מפולגים לאגף שמאלי וימיני, לתומכי וייצמן ולמתנגדיו.

הנאום המרכזי הארוך והמפורט היחיד שנשא פליקס אי פעם בקונגרס היה גם שירת הברבור שלו. קודם כול, כדי לסתור את הטענות על התפוררות התנועה הציונית, הביא עובדות ומספרים (שהם חשובים, אבל איש אינו אוהב להאזין להם): אמנם לא היתה בשנתיים האחרונות עלייה במספר שוקלי השקל, אבל הירידה לא היתה משמעותית (מ־651,000 ל־605,000), והיא נגרמה בעיקר על ידי המשבר הכלכלי החמור שפקד את ארצות הברית. המשבר, שהאמריקנים התקשו לשאת בו משום שלא הורגלו למצוקה, פגע גם בהכנסות קרן היסוד (200,000 לי"ש פחות בשנה), אבל במאזן הכללי אפשר לומר שהתנועה ממשיכה לפעול בצורה תקינה. ובכל זאת, למרות הפעילות התקינה, התנועה חולה מבפנים: נעלמו שמחת העשייה, וסיפוק הנפש שהעניקה בראשיתה.

אף־על־פי שלא האמין שהקונגרס מסוגל לנתח בעיות לעומק, ראה רוזנבליט צורך להביא אותן לפחות למודעות משתתפיו: שום שינויים ארגוניים טכניים (והרי זה שטחו) לא ייגעו בשורש הבעיה שהיא רעיונית; חייבים להחזיר לחברים את הביטחון שהתנועה לא איבדה מאומה מחשיבותה בפתרון הבעיה היהודית. וכאן באה שעת חשבון עם הרוויזיוניסטים: תכנית באזל היתה מסגרת שאִפשרה מרווח פעולה רחב, מנעה יצירת כיתות מתוך תביעה לשמירה על משמעת, לא מתוך תביעה לאחידות החשיבה אלא לאחידות המעשה. רשימת חטאי הרוויזיוניסטים בהפרת אותה המשמעת כפי שציטט אותה (לקול מחיאות כפיים מצד אחד ואי שקט גובר בצד שכנגד) היתה ארוכה: לא רק שהם נלחמים בהנהלה, הם גם משמיצים אותה; הם מנהלים משא ומתן עם ממשלות ונציגיהן בחבר הלאומים, בלי שהוסמכו לכך על ידי ההנהלה, מתוך כוונה להזיק למדיניותה; הם גורמים נזק לקרנות, אם על ידי התנגדות סבילה ואם על ידי חבלה מכוונת. בקיצור, הרוויזיוניסטים מנהלים חיים כפולים, נשארים בתוך הארגון ופועלים נגדו. במהומה הגוברת התערב מוצקין כנשיא המושב לטובת רוזנבליט ונזף ברוויזיוניסטים המרעישים: “אתם לא תהפכו את הקונגרס לפארסה! אתם לא תפעילו טרור נגדו!”

על אף כל המהומה לא שכח רוזנבליט את הדמות הקרובה ללבו שאיש לא התיחס אליה – הפקיד הציוני בעל הכישורים הגבוהים שהיה אמור לשמש מופת לבאות – קרא להגן עליו מפני יחס בלתי אוהד והזהיר מפני צמצום יתר של המנגנון והורדת שכרו עד לסף העוני. שוב חזר על הצעתו להקל על הקונגרס, לשחרר אותו מדיונים בשאלות ספציפיות מדי, כדי שיתרכז רק במסירת מסר לציוני העולם, בבחירת האנשים שבידיהם יפקיד את ניהול התנועה ובהגדרת קווי פעולתם, ושוב באה הדרישה להעניק לעבודת ארגון והסברה מקום מרכזי בהנהלה הציונית, הפעם ללא כל פנייה אישית בדבר: מחלקת הארגון עברה לידי ברל לוקר, מראשי “פועלי ציון”, איש הסברה מובהק.

כל זאת היתה רק הערת שוליים במאבק האיתנים. אידר כיושב ראש הפדרציה הציונית של אנגליה, בלומנפלד ושאר נאמניו נלחמו בכל מאודם למען מדיניות וייצמן והיבחרו מחדש. אולם וייצמן קומם נגדו דעת רבים כשהצהיר בריאיון עיתונאי – כתגובה לתביעת ז’בוטינסקי בנאום מלאכת מחשבת להגדיר את המטרה הסופית של הציונות כהקמת מדינה עם רוב יהודי משני עברי הירדן – שאין לו כל הבנה או אהדה לדרישה לרוב יהודי בארץ ישראל, בעיקר משום שהעולם יפרש תביעה זאת במובן אחד בלבד: “שאנו רוצים להגיע לרוב כדי לגרש את הערבים מארץ ישראל”. מאותו הרגע היו דברי וייצמן לנושאו המרכזי של הקונגרס. הוועדה המדינית בראשותו של נחום גולדמן מצאה את הסברי וייצמן – שהתכוון לדרישה לרוב כסיסמה פוליטית, שרוב מספרי בלבד אינו משמש ערבון לבית לאומי – כבלתי מספיקים. בהצבעה שמית קיבל הקונגרס ב־177 נגד 106 קולות את הצעת גולדמן, דבר שכמוהו כהבעת אי אמון בוייצמן. הצעת הוועדה המדינית השניה דנה במהות הציונות ודיברה על דבקות במטרה שנקבעה בתכנית באזל להגשים את פתרון הבעיה היהודית בארץ ישראל. הצעה נגדית של הרוויזיוניסטים פרשה את מטרת תכנית באזל ומטרת המנדט כהפיכת שטח המנדט בארץ ישראל משני עברי הירדן למדינה יהודית, כלומר ל’קומונוולת' עם רוב יהודי. הקונגרס החליט ברוב של 121 נגד 57 קולות לעבור לסדר היום אשר להצעת הרוויזיוניסטים. ז’בוטינסקי קם, הכריז שאין זה קונגרס ציוני, קרע את כרטיס הציר שלו ועזב את האולם. (בקרב המצביעים נגד הצעתו היו רבים שרצו במדינה יהודית בדיוק כמוהו, אבל הרגישו שהזמן אינו בשל לתבוע אותה בפה מלא. אפשר לציין לזכותו של ז’בוטינסקי שבדברים רבים הקדים את זמנו, אבל באותה המידה אפשר לומר זאת גם לגנותו: למדינאי טוב דרוש חוש לשעת כושר, לתזמון הנכון). במקומו של וייצמן כנשיא ההסתדרות הציונית נבחר סוקולוב, שותף למדיניותו לאורך שנים.

ארלוזורוב הגן על וייצמן בלהט, תנועת הפועלים התייצבה לצדו, וכאן בעצם התחולל המהפך האמיתי. גם אם יחסו של וייצמן לפועלים היה מאז ומעולם אוהד, היה זה מתוך גישה פטרנליסטית; עתה, בפעם הראשונה, היה זה קשר של שווה בין שווים. וייצמן, נפגע ממה שהתחולל בקונגרס, שומר טינה לסוקולוב, עזב את הקונגרס לפני סיומו, וממקום חופשתו באיטליה שיגר מכתב פרידה לרוזנבליט, הפעם, באופן יוצא מן הכלל, ל“פליקס יקירי”, ובו, מלבד דברי שבח ותודה, גם טענה שיחס הקונגרס לרוזנבליט פגע בו אף יותר מיחס הצרעות אליו. ראשו של פליקס לא הסתחרר גם מן הסיום “וייצמן הנאמן לך”, ובתשובתו טען שאין לו על מה להתלונן משום שבלאו הכי היתה דעתו נחושה לא להצטרף להנהלה החדשה (שאליה נבחרו פרבשטיין וניומן, שניהם ממתנגדי וייצמן, ברודצקי, לוקר וארלוזורוב כנציג מפא"י, מפלגת הפועלים המאוחדת החדשה של ארץ־ישראל) ויעץ לווייצמן להימנע, לעת עתה, מכל פעילות פוליטית כדי לא לתת עילה לטענה שהוא מסכל את מדיניותה החדשה של התנועה (אם תהיה מדיניות חדשה).

בימי הקונגרס התכנסו הציונים הכלליים, שמנו עתה רק שמונים ושישה צירים, מתוכם חמישים מתנגדי וייצמן, לאספה מייסדת של “ברית הציונים הכלליים”, שנועדה לאחד את כל ההסתדרויות הארציות והאגודות הארציות הכלליות ולהפוך אותן לאיחוד מיוחד, דהיינו למפלגה. הברית הכריזה על הצורך להעמיד את האינטרסים של ארץ־ישראל והעם יהודי מעל לאינטרסים מעמדיים ועל הצורך לעודד יוזמה פרטית, לצד ביצור ופיתוח הקרנות הלאומיות והעבודה החלוצית. יוזם ההתארגנות בפועל היה ד"ר איגנציו שוורצבארט, שכיהן אותה עת כנשיא ההסתדרות הציונית הארצית של גליציה המערבית, שמרכזה בקראקוב; בקרב מייסדי הברית היו בעלי דעות מנוגדות כאוסישקין ומוצקין, ליפסקי וסטיפן וייז, גליקסון ובלומנפלד. תומכי וייצמן היו בגוף החדש מיעוט, אך משום שהמגמה הכללית היתה לשמור על שלמות, הם ויתרו על התארגנות נפרדת, לעת עתה. סוף סוף הגיעה שעת ההתארגנות הפוליטית של הציונים הכלליים שפליקס רוזנבליט תבע אותה מאז 1923, אך היא היתה רחוקה מאוד ממפלגת השלטון הפרו־וייצמנית שהתכוון אליה – והוא עצמו החליט לעת עתה להתנזר מפוליטיקה ציונית.

לאור השינוי הצפוי במצבו הכלכלי פנה פליקס לזלמן שוקן בבקשה להעסיק את אני, אולי כיועצת לדקורציה, לעיצוב פנים. פליקס דיבר בשבחה של אני כצורפת מיומנת, בעלת אינטליגנציה יוצאת מן הכלל, בעלת כוח שיפוט אמנותי וכושר עבודה מעולה. (הפעם בלי להזכיר את מצב בריאותה ועצביה הרופפים, כפי שנהג לעתים, אף במכתב לווייצמן). אולם שוקן ענה בשלילה: המצב הכלכלי והפוליטי בגרמניה דורש הערכה מחודשת, העתיד מעורפל, וסביר שיביא לצמצום בכל השטחים. לעומת זאת הציע שוקן לרוזנבליט להיות מלווה שלו בעת נסיעתו הקרובה לארץ־ישראל, הצעה שפליקס דחה על הסף: הוא לא מזכיר, הוא לא מְלַווה, ואם העם היהודי מוותר על שירותיו הטובים סימן שדי לו לאדם בעשרים שנות עסקנות.

מיד עם תום הקונגרס עשה וולטש ניסיון להקים באנגליה חוג פוליטי של בעלי השקפות דומות ל“שלנו”, דהיינו קבוצת העבודה למדיניות ציונית ריאלית, וביקש לשם כך את שירותיו הטובים של פליקס בקשריו עם יהודי אנגליה, גם כשהוא מחוץ להנהלה. משום שוולטש נוכח לדעת שכל דבר בתנועה הציונית שמקבל את חותמת גרמניה מיד מאבד חלק מערכו, הציע שהקבוצה האנגלית (בין השמות שהועלו היו קיש, אידר, ישראל זיו, רבקה זיו, ליאון סימון) לא תהיה רק שותפה פעילה, אלא אף תעמוד בראש. לשם כך פנה וולטש גם ישירות לרבקה זיו להבהיר לה שיש לוותר על רעיון מדינת היהודים ושאסור לפגוע בערבים על ידי הצהרות לאומניות כפי שהן מתפרסמות ב’ג’ואיש כרוניקל' ובעיתונות הציונית בשפה האנגלית. אמנם במשך עשר שנים ניסה וולטש לכתוב ב“יודישה רונדשאו” בנימה אחרת, אבל מה לעשות – הערבים אינם קוראים גרמנית.

בינתיים חזר רוזנבליט ללונדון כדי לסייע לברל לוקר בקבלת התפקיד, להבהיר לו שניימיר עוזב אחרי שנתמנה פרופסור להיסטוריה באוניברסיטה של מנצ’סטר ויש למצוא לו תחליף, שמספר העובדים בלונדון צומצם מאז ראשית השנה בצורה דראסטית ואף על פי כן המצב הפיננסי שוב קריטי, ותקציב שנת 1931 עומד להסתיים שוב בגירעון של אלפי לי“ש, בעיקר בגלל החזר חובות. החלו הדיונים על הפיצויים המגיעים לו מן ההסתדרות הציונית, לא רק בעבור למעלה מחמש שנות עבודתו בלונדון, אלא גם על שירותיו בגרמניה מאז 1919. החשבון הסופי הסתכם בשש מאות ושבעים לי”ש. אולי אין מגיעים לו פיצויים על עבודתו בהתאחדות ציוני גרמניה, הרהר פליקס, משום שעזב מרצונו, ואולי יש לחשב את הפיצויים לפי המשכורת הממוצעת ולא האחרונה? מהיסוסיו דיברה נפש שסועה של איש שיודע את המצב הכספי של התנועה לאשורו ויחד עם זאת חייב להבטיח את קיומו וקיום משפחתו בחודשי המעבר של לימודים ובחינות.

כאשר ביקש פליקס את עצתו של משה זמורה בירושלים מה עליו לעשות עתה, עם סיום פרק חיים, הגיב זמורה כחבר אמיתי: על פליקס ללמוד לבחינות הדרושות לעריכת דין בארץ־ישראל, כאורח בביתו, לעבור אותן ולהצטרף אליו כשותף למשרדו, שבו כבר היו שני שותפים נוספים. פליקס, אסיר תודה על הרעות והקִרבה, שיתף את זמורה בלבטיו: יהיו דרושים לו כמה חודשי לימוד מרוכז בלונדון, מנותק מהעולם, כדי שהאנגלית שלו תהיה טובה דיה על מנת להופיע בבית משפט ארצישראלי בפני שופטים אנגליים. וכמה חודשים יהיו דרושים לו, לדעת זמורה, כדי לעבור את הבחינות בארץ? האם יהיה מוכן לחכות לו עד 1932? מובן שעליו ללכת לברלין ולשוחח על כך עם משפחתו. “יהיה לי קשה להיפרד מהילדים. אתה יודע מה משמעות החלטה זו,” כתב לזמורה, “אבל בכך אינך יכול לעזור לי. החלטה כזאת דורשת גבר, אבל אייהו?”

כמו לפני עשרים ושתיים שנה היה על פליקס להתיישב ולדחוס לראשו את חכמת המשפט, הפעם בלי רפטיטור, וזה לא היה קל. המחשבה על בחינות הרתיעה אותו: “החיים בחנו אותי די והותר.” אולם מוחו עדיין לא העלה חלודה, כוח ההתמדה עמד לו. בסתיו 1931 נסע לירושלים והשתכן בבית זמורה במוסררה, וכדרכו עבד לפי השעון (כפי שדיווח לילדיו): קימה בשבע, משמונה עד אחת לימודים בביתו השכן של ד“ר וורנר סנטור (כלכלן, יליד ברלין, שהיה אמנם ציוני עוד לפני הצהרת בלפור, אבל נבחר כחבר להנהלת הסוכנות על תקן “לא־ציוני”. בהעדר לא־ציונים אמיתיים שיהיו מוכנים להתיישב בירושלים), שהיה ריק באותן השעות ואילו בבית זמורה הרעישו מיכל הקטנה וחברותיה. ארוחת צהריים בבית זמורה, מנוחה קצרה ובחזרה ללימודים. “בשעה חמש אני יוצא למשרדו של זמורה כדי לבדוק דברים בספרי חוק שאינני יכול לקחתם הביתה.” אחר כך שיחת חולין בבית קפה או טיול, פעם בשבוע בחוג משוטטים “לפנות ערב” שייסד יחד עם גרדה הרמן, אשת ידידו ד”ר היינץ הרמן, וחברי קא־יה־פאו ותיקים אחרים. “בערב שוב אני רכון על הספרים או מתראה עם אדם זה או אחר.” בירושלים אין מקומות בידור ראויים לשמם, כתב לברלין, כמה בתי קולנוע שבהם זוכים סרטים גרמניים לפופולריות מיוחדת, פה ושם הצגה, לפעמים קונצרט של אמן אורח, כשל הפסנתרנית אריקה מוריני, שאחריו נערכה קבלת פנים רשמית, בתלבושות ערב, בבית חיים ארלוזורוב – עתה ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית בירושלים – בנוכחות אנגלים רבים.

פעם בשלושה שבועות נסע פליקס לסוף שבוע משפחתי בתל אביב. בית החולים של ד“ר דנציגר (שותפו־חברו אדלברט זאקס, אוהב החיים, שהקים את המרפאה האורטופדית המודרנית הראשונה בארץ, מת ב־1926 מגידול במוח) עבר אחרי מאורעות תרפ”ט מירושלים לתל אביב, לבית של שלוש קומות ברחוב גרוזנברג; ליאור, אחיו של פליקס, ומשפחתו גרו בראשון לציון, שבה שימש ד"ר רוזנבליט, קטן קומה, חביב על הבריות, רופא ילדים מטעם קופת חולים, יוצא לביקורי בית דרך חולות ופרדסים רכוב על חמור. פאני רוזנבליט, אם השבט, נהגה לבלות לפחות מחצית השנה בארץ ועמדה לעבור אליה לצמיתות.

גם אם נקראה עיר, היתה תל אביב כעיירה, ובה שלושה רחובות ראשיים ובתים קטנים, בחלקם בנויים לפי מיטב חלומות בעליהם על המזרח, עיר שבה ינווה האביב לעולמים; מסוף רחוב אחד העם אפשר היה להשקיף על הפרדסים הירוקים של רמת גן, רחוב בן יהודה נגמר בחולות. החנויות היו כעין חדר קדמי לדירות, ולהן חלונות ראווה מאובקים, עמוסים מיני פרקמטיה בערבוביה, אולם ברחובות עבר זרם בלתי פוסק של עגלות רתומות לסוסים ושל הולכי רגל (ומכוניות מעטות), ובתי הקפה היו פתוחים מרבית הלילה.

כדי שיוכל ללמוד ביתר ריכוז עבר פליקס לכמה שבועות לפנסיון של קטה דניאלוביץ־דן ברחוב הירקון, על שפת ימה של תל אביב. קטה דן, מורה להתעמלות במקצועה, מן החלוצות הראשונות מגרמניה, פתחה יחד עם חברתה גרטה אשר אכסניה בסגנון כפרי בצפת, אולם עקרה משם אחרי הפרעות של 1929 והקימה פנסיון בתל אביב. קטה, שבעת ביקוריה העסקיים בלונדון לא אחת נעזרה בפליקס, הביאה מהפכה למלונאות בארץ: לא עוד אכסניות נעדרות כל חוש אסתטי, שלהן קירות חשופים וחדר אמבטיה משותף בקצה הפרוזדור, אלא חדרי אורחים שבהם וילונות מעומלנים, תמונות, ניקיון ללא רבב, מקלחת ומים חמים בכל חדר. ושיא השכלולים: הסקה מרכזית.

בפברואר 1932 עבר פליקס בהצלחה את האחרונה בסדרת הבחינות לעורכי דין זרים בארץ־ישראל ונסע ללונדון מתוך כוונה לעבור גם שם את הבחינות לבאריסטר אנגלי. אולם באמצע נתיב הייסורים, אחרי שישב מבוקר עד ערב באולם הקריאה של ה“מידל טמפל” ועמד בשתי בחינות, נמאסו עליו השהות באנגליה ועול הבחינות והוא החליט לחזור ארצה. בפעם הראשונה העז האנס בן השבע־עשרה לשאול מה משמעות העלייה לנישואי הוריו, ואביו ראה אותו בוגר דיו כדי להבטיח לו שיחה גלוית לב בעת שהותו בברלין, לפני שובו לארץ־ישראל.

כדרכו לא ידע פליקס לחתוך דברים בבת אחת. מצד אחד כבר אי אפשר היה להמשיך בהעמדת פנים של משפחה ככל המשפחות, שעיסוק האב מרחיק אותו לתקופות ממושכות מן הבית, כפי שקורה אצל יורדי ים, אנשי צבא וחוקרי הקוטב הצפוני, אבל מצד שני גם עתה לא דובר בגירושים או בפירוד רשמי. הדברים נשארו תלויים באוויר. הרי עדיין אין זה ברור כיצד יצליח להתקיים כעורך דין אחרי ניתוק ממושך כל כך מהמקצוע. ואולי אני בכל זאת תחליט להתיישב בארץ. הלכי הרוח הפוליטיים בברלין לא בישרו טובות, הימין הגרמני התחזק מאוד, אבל מרבית היהודים היו בדעה שאין סכנה ממשית בהיטלר ובמפלגתו. פליקס עלה ארצה נחוש בדעתו לפרוש מן החיים הציבוריים:

So endet jeder auf dem Mist

trotz seinem edelsten Bestreben.

Jch bin wieder zu Jurist.

So ist das Leben.⁷⁰

 

17 כאן אחיה וכאן אמות    🔗

למגינת לבו, שמשך אותו לירושלים, היה על עורך דין רוזנבליט להתיישב בתל אביב כדי לאפשר את צירופו כשותף בכיר למשרד זמורה, קרונגולד ושות'. אם בגלל מעמדו בתנועה הציונית, אם משום שהיה המבוגר, אם מתוך הידידות ארוכת השנים – נקבע פליקס לשני בדרגה אחרי משה זמורה עצמו, על אף ששני השותפים האחרים, חיים קרונגולד וישראל בר־שירה, שימשו כעורכי דין ארצישראליים לפניו. זמורה וקרונגולד ישבו בירושלים, רוזנבליט היה ראש המשרד בתל אביב, מקום מושבו של אחד הלקוחות הגדולים, הוועד הפועל של הסתדרות העובדים. למשרד זמורה היה כמעט מונופול על ייצוגה המשפטי של ההסתדרות, ואכן שלושת השותפים המקוריים היו גם חבריה. לא כן רוזנבליט, אך משום שהיה ידוע כאוהד, לא היווה הדבר מכשול.

תחילה עבד פליקס כעורך דין לכל דבר, כפי שדיווח להאנס לברלין: “היום הייתי עם הדוֹד ברין [ד”ר זאב ברין, ידיד ותיק מקא־יה־פאו] במשרדי הטאבו, שם ביצענו העברת קרקעות לחברה שנוסדה על ידינו. מחר אני צריך ללכת לבית המשפט כדי להתערב לטובת חמישה ילדים שנאשמו בגניבה. ביום חמישי אני נוסע לירושלים, כדי להשתתף בישיבה שדנה בהצעות להסדרת משק המים בארץ־ישראל. אחר כך יבוא מישהו שרוצה למכור מכוניות, אבל בעת ובעונה אחת גם לשמור על הבעלות עליהן. אני כותב את הטיוטות לחוזים באנגלית ואחר כך מתרגמים אותן לעברית." היה ברצונו לבשר על פתיחת המשרד (בשמץ של גאווה) מעל דפי ה“יודישה רונדשאו”, אולם תקנות עורכי הדין הארצישראליים, בניגוד למקובל בגרמניה, אסרו על פרסום במודעות, כפי שכתב לזלמן שוקן (בשמץ של צער).

ושוב ניהל פליקס חיים בורגניים מסודרים לפי השעון, תחילה בביתה של משפחת דנציגר שליד בית החולים ברחוב גרוזנברג שמאלי הבלתי נלאית – אחות ראשית, מנהלת, בעלת משפחה – היתה יוצאת אליו השכם בבוקר להשגיח על פועלי הניקיון שיטאטאו את הסביבה כהלכה. קימה ברבע לשבע, כדי שלא להתנגש באווה ובמופי דנציגר, שמיהרו לבית הספר (יצחק שנמשך לים יותר מאשר ללימודים נשלח אל בית הספר הריאלי בחיפה, אל ד"ר בירם המחמיר במשמעת); לארוחת בוקר, “לחם לבן מצוין, לחמניות ברלינאיות אמיתיות, אשכוליות נהדרות.” בשעה שמונה היה פליקס במשרדו שבשדרות רוטשילד מספר 17, שלוש דקות הליכה מן הקליניקה. הפסקת צהריים באחת, ושוב במשרד עד שבע. “אני חייב להיות לעתים בירושלים, אוטובוסים גדולים ונוחים יוצאים לשם כל שעה והנסיעה אורכת רק שעתיים.”

לא רק ענייני משפט, אלא גם רחשי הלב הובילו לירושלים, שם ניהלה הדסה קלוורי את מפעל “שני” שלה שבתחילתו שכן בכפר השילוח, אך אחרי מאורעות תרפ“ט נדד על פני שכונות שונות שבהן התגוררו יוצאי תימן עד שהשתכן בלבה של ירושלים. בדירה השכורה בבית־ילין נמצאו רק תופרת ונערת שליחויות, הרוקמים והרוקמות עבדו בבתיהם והופיעו מדי פעם כדי לקחת הביתה חוטים, בדים והנחיות ולהביא את הרקמות המוכנות. נוכחותו התכופה של הדוד פליקס בביתם נראתה לגדעון בן השלוש־עשרה כדבר הטבעי ביותר, הדסה ואני היו חברות במשך שנים ופעם אף בילה גדעון חופשה משותפת עם האנס ודינה בשווייץ. התכתבות פליקס עם המשפחה בברלין היתה סדירה, פחות או יותר, תוך פניות חוזרות ל”עצלנים ולבטלנים" להתמיד בכתיבה, ושנת 1932 באה לסיומה.

בארץ־ישראל ישבו אז כאלפיים יוצאי גרמניה (אחרי שלושים וחמש שנה של חריש רעיוני, ציונות רדיקאלית שהעמידה במרכזה את ארץ ישראל), וכאשר גברה בגרמניה ההתעניינות בארץ־ישראל בעקבות התחזקותו של היטלר אפשר היה לקבל מידע מעודכן על הסיכויים הכלכליים בארץ רק בעזרת ידידים, על בסיס פרטי. לקראת הזרם הצפוי של תיירים מגרמניה במסגרת משחקי “המכבייה” הראשונה וקיום יריד המזרח באביב 1932 החליטה קבוצה קטנה של יוצאי גרמניה בתל אביב, ביוזמת ד“ר ארנסט לוי, רופא שעלה עם מגשימי 1924, לייסד התאחדות של עולי גרמניה, בראשותו של ד”ר זלוצ’יסטי. להחלטה נלוותה נימה מתנצלת, הרי משאת נפשם המוצהרת של כל יוצאי גרמניה היה מיזוג שלם עם היישוב.

בעברית, שניכר בבירור המאמץ שהושקע בה, הוסבר בדפי מידע: “זכותנו לאגד בני מדינה אחת בארץ־ישראל, אשר בה אנחנו רוצים הרי דווקא להתיר את הקשרים של כל אחד למקום מוצאו וליצור את האחדות של היישוב החדש, זכותנו זו יוצאת אך ורק מתוך הצורך החיוני לאפשר ולהקל לעולים חדשים מארצות אשר בהם השפה הגרמנית שולטת, את מעברם לתוך האחדות הזאת, שהיא שאיפתנו.” למודי ניסיון של כישלון העלייה הרביעית, שהיתה בעיקרה עלייה של המעמד הבינוני, כפי שהיא צפויה גם מגרמניה, נראה למייסדי ההתאחדות חיוני לדאוג קודם כל לייעוץ כלכלי, שיאורגן בכוחות משותפים ובהתנדבות, תוך הימנעות מפורשת מפעילות פוליטית, דתית או ציבורית־תרבותית.

פליקס, שקוע רובו ככולו בעבודה כעורך דין מתחיל (שנית), היה רק חבר מן השורה בהתאחדות עולי גרמניה, שמנתה בראשית 1933 כמאתיים וחמישים חברים בודדים וקבוצת חברים יוצאי גרמניה מקיבוץ גבעת ברנר. בשלושים בינואר 1933 נחל הנאציונל־סוציאליזם הגרמני את נצחונו הגדול: פלדמארשל הינדנבורג, נשיא הרפובליקה של ויימר, הטיל על אדולף היטלר את הרכבת הממשלה החדשה. העולם התהפך. הנאצים פעלו באמצעות טרור, תחיקה, חילופי גברי מידיים, תעמולה שלוחת רסן, כדי להגיע לשלטון טוטליטארי ותוך שימוש באידיאולוגיה הגזענית כמכשיר רב עוצמה, לבנות את הרייך השלישי שאין בו מקום ליהודים. בגל הראשון פוטרו רופאי קופות חולים, עורכי דין ועובדי ציבור יהודיים, אלפים נעצרו, בעיקר מקרב הקומוניסטים והסוציאל־דמוקרטים, אלפים נמלטו צפונה ודרומה, מערבה ומזרחה אל מעבר לגבול הגרמני.

כמו לפני מלחמת העולם חשה אני גם עתה את העתיד לבוא: זמן קצר אחרי עליית היטלר לשלטון, כאשר חזר האנס, כרגיל, מלימודיו בשנה האחרונה של הגימנסיה, הודיעה לו אני: “קניתי היום שלושה כרטיסי רכבת ללונדון. אנחנו נוסעים.” בלונדון הכניסה אני את האנס ואת דינה לפנימייה בבית הספר שבו למדו בחודשי שהותם באנגליה וחזרה לברלין, כדי לארוז את תכולת דירתם ולשולחה לאנגליה. אחר כך עזבה סופית את גרמניה, יחד עם ליבטה, העוזרת הנאמנה בת תורינגיה. התחנה הראשונה היתה רובע גולדרס־גרין, שאליו נמשכו יהודים רבים ושבו התאכסנו הרוזנבליטים בביקורים הקודמים, ואני, כדרך נשים במצוקה, ביקשה להשכיר חדרים בבית שכבר הכירה קודם לכן.

“בורדינג⁷¹־האוז! זה מה שחסר בלונדון!” התרעם פליקס, נפגע על שאני סירבה בתוקף לשקול עלייה לארץ־ישראל ולחצה על השתכנותו בלונדון. “אני לא יכול ולא רוצה לבוא לאנגליה. כאן עבודתי. אני אוהב את ארץ־ישראל, אני מרגיש כאן בבית. אנגליה שוב רק ניכר… אני בן ארבעים ושש ולא יכול שוב ושוב להתחיל מחדש… החלטתי נחושה להישאר כאן, לעבוד כאן, לחיות כאן ולמות כאן.” פליקס ניסה להשפיע על דינה בת הארבע־עשרה, שרמזה כי היתה מעדיפה לבוא לארץ, ביקש לשכנע את האנס, שבקרע בין ההורים התייצב כולו לצדה של אני: “אם תבואו לכאן, אמא לא תצטרך לעבוד למחייתה, גם להשכלתך יהיה כסף. בקיץ תוכל אמא לצאת לכפר או לנסוע לקפריסין כדי לחמוק מן החום.” האנס נעלב מעצם הרעיון – כפי שהציע לו אביו – שלא ילמד באוניברסיטה, אלא יבחר במקצוע מעשי, במלאכת כפיים. האם חושבים אותו לטיפש? אני רצתה שבנה יהיה רופא, כפי שהיה אביה. בחילופי הדברים עם אביו השתמש האנס בנימוקים שנשמעו לפליקס כהד של אני: היהודים בארץ־ישראל הם ערב רב, כלכלתה מעורערת. “אם אכן חשובים לך נכסי חומר מנכסי רוח, נוחות מיופי, תועלת מכבוד, אזי קיים תהום עמוק בינינו,” ענה פליקס לבנו.

רוזנבליט רצה להגיש בקשה לקבלת אזרחות ארצישראלית, שעולה היה רשאי לדרוש אותה עם תום שנתיים של שהות בארץ; האנס שהתקרב לגיל שמונה־עשרה ולכן היה חופשי להחליט בעצמו, לא רצה בה, ואחד מנימוקיו היה שאין ברצונו בבוא היום להיות חייל. להפך, ניבא פליקס, הפעם נבואה נכונה, בארץ ישראל לא יהיה גיוס חובה במקרה של מלחמה בין אנגליה לגרמניה, אך באנגליה ייכלאו נתיני האויב במחנות הסגר, כפי שקרה במלחמה הקודמת. בוויכוח המר קבע, בסופו של דבר, רצונה של אני: היא לא היתה מוכנה להיפרד מדינה ולא היתה מוכנה לעלות עמה, אולי יותר מתוך גאווה פגועה מאשר מתוך פחד מפני תנאי החיים הקשים בארץ.⁷²

מה שלא עשו החינוך הציוני המאומץ של אגודות הסטודנטים, ההתעמקות היסודית ברעיון הציוני, סמינריונים וסימפוזיונים וספרי הגות כתובים בגרמנית מלוטשת, ואף עשרים־שלושים שנות אמונה בלב, עשה היטלר בחודשים ספורים: ציוני גרמניה החלו לזרום ארצה. באו בני שבט רוזנבליט: אלזה עם בעלה הרמן שטרנברג וארבעת ילדיהם, וקצת מאוחר יותר גם יוסף עם בנו מנישואים שלא עלו יפה. החלו להגיע האחים לקא־יה־פאו, יוליוס ויוהנה רוזנפלד ושלושת בניהם, אריך כהן ואישתו ליזה, אחותה של אני (כאשר נשאל אריך לסיבת עלייתו, ענה, נאמן לעצמו: “כדי לחיות בתוך הרתיעות שלי”), אף בלומנפלד בא, לכאורה לביקור, בלי שהתפטר רשמית מתפקידו כיושב ראש התאחדות ציוני גרמניה, ורק מן הארץ החל לטפל בשאלת מחליפו: במקומו נכנס זיגפריד מוזס, כמוהו מחברי “מכבייה” הראשונים. אפילו נחום גולדמן ואישתו התכוונו להתיישב ב־1934 בארץ־ישראל ולבנות את ביתם בירושלים, אולם לדבריו שכנעו אותו בן גוריון ושרתוק שיש די מנהיגים ציוניים בארץ־ישראל, אך רק מועמדים מעטים בעלי ניסיון דיפלומאטי ויודעי שפות לתפקיד נציג התנועה הציונית אצל חבר הלאומים בז’נווה (אחרי מות יעקבסון). גולדמן קיבל את הדין והלך לגלות שווייץ. עלו לארץ ציונים ותיקים כיעקב גוייטין, סוחר היינות שקירב את פליקס לציונות, מאקס בודנהיימר, חברי הנעורים ממסינגוורק, אלעזר ואהרון בארט, ההילדסהיימרים וההירשים, עלו גם ריכארד ליכטהיים וזלמן שוקן, שקנה את עיתון “הארץ”, ומאקס קולנשר ופרופ' וייל, מתומכי הגישה המשקית מימי “בניין הארץ”. עלה גם הארכיון הציוני המרכזי.⁷³

רק מרטין רוזנבליט לא הגיע (אלא לביקור קצר). שמונה שבועות אחרי מינוי היטלר לקנצלר נקראו נציגי היהודים ובלומנפלד בתוכם, אל הרמן גרינג, הקומיסר החדש לענייני פנים של פרוסיה שהופקד גם על המשטרה. לפי תיאורו של מרטין, שחיכה בחדר סמוך, יצא גרינג הזועם בהתקפה על “תעמולת הזוועה” המתפרסמת בעיתונות האנגלית והאמריקנית על ההתעללות ביהודי גרמניה ודרש מנציגי היהודים – האיגוד המרכזי (צנטרל־פריין), הקהילה, איגוד היהודים הגרמניים־הלאומיים וההתאחדות הציונית – לצאת ללא דיחוי ללונדון, כדי להבהיר ליהודי בריטניה, ודרכם ליהודי ארצות הברית, שמדובר באוסף שקרים, ולמנוע מד"ר סטיפן וייז לקיים את אסיפת המחאה ההמונית שעמדה להתקיים במדיסון סקוור־גארדן בניו יורק. דוברי שלושת הגופים האחרים הבהירו לגרינג שאין להם קשרים עם יהדות בריטניה ולכן נסיעתם תהיה חסרת תועלת. רק נציג הציונים הביע נכונות לצאת, בתנאי שיוכל לספר את האמת על מצבם הנוכחי של יהודי גרמניה. גרינג רגז: לא היה כל שינוי במעמדם של היהודים. “כשמקציעים, נושרים שבבים.”

כיוון שנוכחות בלומנפלד בברלין נראתה אז חיונית יצאו ללונדון מרטין רוזנבליט וריכארד ליכטהיים, וד“ר לודוויג טיטץ כנציג ה”צנטרל־פריין". כמצוות גרינג טלפנו לווייז לניו יורק בתקווה שלא ישמע בקולם (אכן, וייז בין כך ובין כך לא העריך את תבונתם הפוליטית של יהודי גרמניה) וכבקשת השגריר הגרמני בלונדון פנו ללורד רידינג, כדי שלא יתפטר מנשיאות החברה האנגלית־גרמנית כפי שהודיע. אחר כך, בשיחות גלויות, עם רידינג, עם ההנהלה הציונית, תיארו האורחים מגרמניה את המצב בהווה ואת הסכנות לעתיד, אולם השומעים, מלבד וייצמן, לא היו שותפים לתחזית הפסימית (שלא היתה פסימית דיה). כאשר חזרה המשלחת לגרמניה בישרו העיתונים על חרם שיוטל על עסקי היהודים, החל מן האחד באפריל ונועד לשבור את שליטת היהודים, כביכול, בכלכלת הרייך הגרמני. כל עסקי היהודים סומנו בשלטים מיוחדים בשחור־צהוב ומשמרות ס.א., פלוגות הסער של היטלר, מנעו בכוח את הכניסה מהנועזים שהיו מוכנים להפר את החרם.

בארבעה באפריל הופיע בעמוד הראשון של “יודישה רונדשאו” מאמר מאת רוברט וולטש בשם “שאו אותו בגאון, את הטלאי הצהוב!”, ובו קריאה ליהודי גרמניה לחייב את השתייכותם ליהדות ולשאת את גורלם בגאווה. הכותרת נרשמה בהיסטוריה, זכורה כרגע שיא בכתיבתו של וולטש, אולם כחכמה שלאחר מעשה אפשר להעלות הרהורי כפירה⁷⁴ ולשאול אם פחות גאווה, אבל יותר דִרבון לעזיבה לא היה מועיל יותר. אך ללא ספק היתה זו הנימה הנכונה, שעה שאזרחי גרמניה בני הדת היהודית – שגרמניה היתה להם אהבה, בית, מעוז, מקדש – היו המומים, אובדי עצות, מושפלים, חרדים לבאות.

כעבור ימים מעטים אחר יום החרם עזב מרטין את ברלין סופית ופניו ללונדון, כדי לשמש נציגה של התאחדות ציוני גרמניה, בעיקר בסוכנות היהודית, בכל הנוגע להגירת יהודי גרמניה; אישתו מיצי ושלושת ילדיהם באו בעקבותיו.

הנטקה, רוזנבליט ולנדסברג, שלושה יושבי ראש של התאחדות ציוני גרמניה לשעבר, פנו בעשרים באפריל 1933 להנהלה בלונדון ודרשו בשם הציונים הגרמניים, פה אחד, את הסכמתה לכך שווייצמן יעמוד בראש מפעל העזרה העולמית למען יהודי גרמניה. למחרת הבריק סוקולוב לווייצמן, ששהה בארץ־ישראל, פנייה לעמוד בראש הוועדה המוצעת להתיישבות יהודי גרמניה בארץ־ישראל (סוקולוב השאיר בידיו את הטיפול הפוליטי בבעיה). וייצמן נתן את הסכמתו.

מתוך האופטימיות הכרונית הטבועה ביהודים בכלל ובציונים בפרט, החלו אנשים שונים לראות את החיוב שבשלילה: נעשה צעד חשוב לשיבת וייצמן למרכז הזירה הציונית, רדיפות יהודי גרמניה אישרו את נכונות התפיסה הציונית על מעמדם הרופף ואת זכות הציונות לעמוד בראשם, כדברי בלומנפלד, עולה חדש בלא תפקיד, בלא מקצוע מלבד הציונות, במכתב לווייצמן: “אם נצליח להשיג בהנהגתך מיליוני לירות ולהגשים את החדירה לעבר הירדן, לא תהיה שקיעת יהודי גרמניה מחיר גבוה מדי.” כך גם אריך כהן ביוני בברלין, לפני עלייתו: אילו מצב העניינים היה נמשך כמו ברפובליקה של ויימר לא היה נשאר תוך שני דורות זכר ליהדות גרמניה. אילו העמידו הנאצים את היהדות על בסיס דתי, ולא על בסיס גזעי, סבר אריך בעוקצנותו האופיינית, בוודאי היו מחצית יהודי גרמניה נטבלים לנצרות כדי לשמור על פרנסתם. כנגד הסולידריות היהודית החדשה, ההתחדשות, המהפכה בתולדות יהדות גרמניה, הרי האי־נעימויות האישיות כמו איבוד מקור הפרנסה הן מחיר זעום.

בהעדר מוסדות לטיפול בזרם העולים מילאה התאחדות עולי גרמניה את החלל, בצורה מאולתרת, אחרי שוועדה לשעת חירום, מורכבת מלוי, לנדסברג ורוזנבליט לקחה על עצמה זמנית את ניהולה. כיוון ששוב אי אפשר היה לשאת בעבודה המרובה בסיוע לעולים בכוחות מתנדבים בלבד, הוקם מנגנון קטן, בעזרת תרומה חודשית מגרמניה, משום שדמי החבר לא יכלו לכסות אלא חלק מזערי של ההוצאות. עיריית תל אביב אישרה הקמת בית עולים לפליטי גרמניה באחד הביתנים בשטח יריד המזרח בגבול הצפוני של העיר. הציבור נתבקש לתרום מיטות ומצעים.

מתוך תגובה ספונטאנית של כל חוגי היישוב למאורעות בגרמניה קם במאי 1933 בהנהלת הוועד הלאומי ובנשיאות הנרייטה סאלד ועד מאוחד של כל הגופים והארגונים הגדולים בארץ, ובו בעלי שם ומעמד כאוסישקין, דיזנגוף, הרב עוזיאל. נישא על גלי הזעזוע עקב רדיפות היהודים בגרמניה, התכוון הוועד לערוך מגבית עממית רחבה לעזרתם, אולם בגלל דרישות מצד הקרן הקיימת וקרן היסוד, שעל פי המסורת ערכו כל סתיו את מפעלי ההתרמה השנתיים, ומצד עיריית תל אביב, שאספה כספים לדיור ארעי לעולים, הפסיק הוועד המאוחד כעבור⁷⁵ ארבעה חודשים את פניותיו למוסדות וליחידים והמשיך רק בגביית התחייבויות קודמות. ברשימה המסכמת של התורמים כיחידים (הסתדרות העובדים תרמה במאורגן אלף חמש מאות לא"י), הופיעו, בין השאר, האחים רוקח שתרמו מאה לא“י, יוסף שלוש ובניו שתרמו חמישים לא”י ופליקס רוזנבליט שתרם עשרים לא“י. בראשית פעולתו עסק הוועד במתן ייעוץ בענייני עלייה ובסיוע לעולים, אולם מחמת הכפילות בטיפול הועברו כל ענייניו להתאחדות עולי גרמניה ולמוסדות הלאומיים. הזעקה הגדולה הסתיימה בקול תרומה דקה למדי: 12,000 לא”י.

בהתייעצות שהתקיימה בשבעה־עשר במארס, עוד לפני הכרזת החרם, בהשתתפות רוזנבליט, הנטקה, סנטור, ולנדסברג, העלה רוזנבליט רעיון, כפי שדיווח סנטור לברל לוקר שבלונדון, הראוי לפחות להתייחסות: לפתוח במשא ומתן עם ממשלת גרמניה החדשה על הקלות בתקנות להוצאת מטבע זר למהגרים לארץ־ישראל ולהבטיח לה, בתמורה, הגירת כמה אלפי יהודים. “כולנו התייחסנו להצעה זו בצורה מסויגת, אבל אולי, בכל זאת, כדאי לברר מה דעתה של התאחדות ציוני גרמניה בנידון,” כתב וורנר סנטור, שהטיל ספק רב אם יש לממשלת גרמניה מניע כלשהו לקבל הצעה כזאת, שעלולה לעורר גם קשיים עצומים בקרב יהודי גרמניה. אבל בזמנים כפי שהם עתה חייבים לשקול היטב כל אפשרות. הרעיון של הצלת יהודי גרמניה במסגרת של עלייה המונית מאורגנת שתכלול חלק מרכושם – אפילו במחיר משא ומתן עם ממשלת גרמניה החדשה – כמנוף לפיתוח נרחב של ארץ־ישראל, ריחף באוויר, בעיקר בקרב יוצאי גרמניה בארץ; פינר, הנטקה, סנטור, רופין, ארלוזורוב, כולם רשמו ראשי פרקים לתכניות הצלה.

ארלוזורוב, בהסכמה מסויגת של הנהלת הסוכנות, נסע בסוף אפריל לגרמניה, להיוועץ בהתאחדות ציוני גרמניה בדבר ארגון העלייה בממדים רחבים. בריאיון שהעניק ל“יודישה רונדשאו” בעת שהותו בברלין פירט ארלוזורוב את האפשרויות שמציעה ארץ־ישראל ליהודי גרמניה: הוא דיבר על קליטת ילדים במוסדות חינוך ובקיבוצים, על הכשרת שלושת אלפים עד ארבעת אלפים צעירים עד גיל עשרים ושתיים בשירות עבודה של שנה בארץ, על התיישבות על שטחי אדמה קטנים בעיבוד אינטנסיבי, על הצורך לאחד תכנון לאומי לטווח ארוך עם כוח ההמצאה של הפרט. גם אם לא כל 40,000 הפונים בחודשים האחרונים למיינקה־שטראסה, לקבלת מידע, ימצאו בסופו של דבר את דרכם לארץ־ישראל, ברור שהגירה בממדים כאלה אי אפשר לבצע בלי הסכם עם ממשלת גרמניה. דבריו של ארלוזורוב על הצורך במשא ומתן עם גרמניה החדשה לשם פתרון בעיית היהודים רק הוסיפו תחמושת לתנועה הרוויזיוניסטית שעשתה אותו זה חודשים לאחת המטרות המרכזיות בהתקפותיה הפוליטיות.

חיים ארלוזורוב חזר ארצה דרך לונדון ביוני, ואת סוף השבוע הראשון בארץ ביקש לבלות קודם כול בחברת אישתו השנייה, סימה, ושני ילדיו. בשישה־עשר ביוני, ליל שבת, סעדו ארלוזורוב ורעייתו ארוחת ערב על מרפסת מלון קטה דן, שבה ישב גם פליקס רוזנבליט. פליקס ניגש לשולחנם וניהל עם ארלוזורוב שיחה ארוכה למדי בדבר הקונגרס הקרב. ארלוזורוב סיפר לו על תכניתו לצמצם את מספר הישיבות הפומביות ואת מספר הנושאים שיעמדו בהן לדיון, ולהעביר את כובד המשקל לישיבות סגורות בהרכב מצומצם, וכן על הצעתו להקים מחלקה מיוחדת לטיפול בשאלת הסידור של עולי גרמניה, הצעה שקיבלה את אישורה של האקזקוטיבה בלונדון. ביצועה נמסר לידיו, והוא עומד לדון עליה עם באי כוח התאחדות עולי גרמניה בפגישה שנקבעה למוצאי שבת. לבסוף נגעה השיחה בשאלת הרוויזיוניסטים: “אגלה לך סוד,” אמר ארלוזורוב, כפי שרשם רוזנבליט למחרת, “הרוויזיוניסטים ינוצחו בקונגרס הבא. תנועתם הולכת ונחלשת.” בזה נפרדנו, וארלוזורוב ואישתו ירדו מהגזוזטרה לטייל על שפת הים.

כעבור שעה קלה חזרה סימה המומה בגפה כדי להזעיק עזרה: שני אלמונים התנקשו בחיי ארלוזורוב, האחד האיר את פניו בפנס, השני ירה בו באקדחו. ארלוזורוב הובל, עדיין בהכרה מלאה, לבית חולים “הדסה” שברחוב בלפור, ומת על שולחן הניתוחים כעבור שעתיים וחצי – והוא בן שלושים וארבע שנה. השמועה עשתה לה כנפיים. ליל שימורים ירד על תל אביב. היישוב עצר את נשימתו: מי מסוגל לרצח פוליטי? קומוניסטים? ערבים? רוויזיוניסטים? פרובוקטורים?⁷⁶

למחרת אכל פליקס, כדרכו, את ארוחת הצהריים על שולחן משפחת דנציגר וכצפוי דובר על רצח ארלוזורוב ועל קריאתה של סימה, מיד אחרי ההתנקשות, שערבים ירו בבעלה. לפתע אמר פליקס: “ואני אומר שעשו זאת הרוויזיוניסטים.” דממה השתררה בחדר, ואחר כך אמר ד"ר דנציגר, שהיה רוויזיוניסט בהשקפתו, בשקט: “ואני חושב שמוטב שיותר לא תבוא לאכול אצלנו, פליקס.” בין שני הגיסים נותקו כל הקשרים.

ד“ר דנציגר, שנקרא לבית חולים “הדסה” רק כאשר היה מאוחר מדי, היה בדעה – שלא נתן לה אז פומבי כדי שלא להוסיף לצער משפחת ארלוזורוב – שבעצם המיתו אותו הרופאים. פציעתו של ארלוזורוב לא היתה אנושה, ואילו היו במקום מנתח בעל ניסיון וציוד ראוי לשמו, אילו הובא למרפאה שלו ולא ל”הדסה“, אפשר היה להציל את חייו, ולא היה מת מחוסר דם. כפי שסיפר ד”ר דנציגר לאישתו ולבתו, היתה צינורית הגומי של מכשיר עירוי הדם המיושן כה בלויה עד שאי אפשר היה כלל לחברו כהלכה. ד“ר דנציגר העדיף שלא לפרסם את ממצאיו ברבים, אולם תבע מד”ר לוונטין, מנהל “הדסה”, לקבל מיד את ד“ר מאקס מרקוס, שהגיע לא מכבר מגרמניה, כמנתח ראשי לבית החולים. אכן גם לדעת ד”ר מרקוס, שנקרא למיטת ארלוזורוב ביוזמת מאיר דיזנגוף, ראש עיריית תל אביב, אבל הגיע ברגעיו האחרונים, “לו היה במקום מכשיר לעירוי דם, יכולתי להציל אותו.”

אם בנוגע לבן גוריון, לברל כצנלסון ולשאר מנהיגי תנועת הפועלים אפשר היה לטעון שביקשו לעשות מרצח ארלוזורוב הון פוליטי ולהטיל על הרוויזיוניסטים אשמה ועלילת דם, הרי שבנוגע לפליקס רוזנבליט לא היה בסיס לטענה זו. לא היתה לו אז שום עמדה פוליטית בשום מפלגה, ואם האמין למן הרגע הראשון שיד הרוויזיוניסטים היתה ברצח היה זה מתוך ידיעה שאלימות מילולית מובילה, במוקדם או במאוחר, למעשים אלימים. סלידתו מדמגוגיה, מנימתו הפרועה של עיתון בעל מגמה קיצונית כ“חזית העם” של אב"א אחימאיר ומכל מילון “ברית הבריונים” נתחברה עם כאבו על אובדן ידיד, על האבדה לעלייה הגרמנית, ליהודי גרמניה ולהצלתם, לעתיד התנועה הציונית והנהגתה.

אחרי שנעצרו כחשודים ברצח ארלוזורוב תחילה אברהם סטבסקי, חבר בית“ר, ומאוחר יותר צבי רוזנבלט ואב”א אחימאיר, לא היה לפליקס רוזנבליט עוד ספק: את הרע הזה יש לבער מן השורש. הקרע המשפחתי התרחב לקרע במשפחת האחים לברית. בכנס קא־יה־פאו שהתקיים בארבעה־עשר באוקטובר נמתחה ביקורת נוקבת על “שיטות המאבק הפוליטיות והחינוכיות הבלתי מוסריות”, שבהן נוקטים הרוויזיוניסטים בארץ־ישראל, תוך הדגשה שההתנגדות היא רק לדרך המאבק, לא למטרותיו (משום שדבר כזה היה מנוגד לעקרון חופש ההצטרפות הפוליטית שהוענק לחברי הארגון); ובמאה עשרים ושבעה קולות נגד עשרים וארבעה קולות נתקבלה הדרישה שעל חברי קא־יה־פאו לעזוב את האיחוד הרוויזיוניסטי, כי אי אפשר עוד לחבר בין השניים.

החל מאבק סוער לביטול ההחלטה, תוך שימוש בטענה שמדובר בעצם בשינוי תקנון ולשם כך דרוש רוב של שני שלישים, ולא די ברוב פשוט של קולות. הוכרז על בחירות חדשות להנהגת קא־יה־פאו: בראש רשימה אחת התייצב פליקס רוזנבליט ואחריו רבים מחבריו הוותיקים, קורט בלומנפלד, משה קלוורי, משה זמורה, גוסטף קרויאנקר, ארנולד הילדסהיימר, היינץ הרמן; בראש הרשימה השנייה התייצב תיאודור זלוצ’יסטי ועמו ריכארד ליכטהיים ופליקס דנציגר. ב“קארטלטאג” שהתקיים באוגוסט 1934 נדחתה ההצעה לבטל את החלטת אוקטובר ברוב קולות של תומכי רוזנבליט, וקרויאנקר נבחר ל“פרזידה” החדש. בתגובה עזבו שבעים ושלושה מתוך שש מאות ארבעים ושבעה חברי קא־יה־פאו בארץ את הארגון, ובהם ליכטהיים (אף שהסתייג בנאומו משיטות הרוויזיוניסטים ומגמותיהם), בירם, בילסקי, קולנשר, ארנסט לוי, נפרדו אנשים שהלכו יחד כִּברת דרך ארוכה. רק חלק מן הפורשים היו רוויזיוניסטים ואנשי ימין מובהקים, האחרים עזבו במחאה על מה שנראה בעיניהם כחוסר סובלנות פוליטית, נקמנות, היגררות אחרי תנועת הפועלים והעדר אחוות אחים לברית. אכן, כאן בא לידי ביטוי מעשי הוויכוח המופשט שהתנהל בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, אם נאמנות להשקפה קודמת לאחוות אחים לברית, או להפך. “עם כל הערך הגדול שיש לקרבה האישית בין חברים,” נאמר בכרוז רשימת רוזנבליט, “אין קיום לאגודה אם אין ביכולתה לדרוש מחבריה לפחות שמירה על שני עקרונות, על משמעת ועל מוסריות במעשים פוליטיים.”

חלק מן הפורשים חזרו כעבור זמן קצר לחיק הברית, חלק הקימו ארגון חדש בשם “החברה הציונית של האקדמאים” ושלחו לחברי קא־יה־פאו בעת ובעונה אחת שתי גלויות מודפסות לחתימה: אחת הודעה על הצטרפות לארגון החדש, השנייה הודעה על עזיבת הארגון הישן. ד"ר דנציגר הודיע שמעתה יהיה בית החולים שלו סגור בפני כל הרופאים (שהיו נעזרים בו לשם בדיקות וניתוחים פרטיים) שיישארו חברי קא־יה־פאו.

את עיקרי השקפתו, כפי שבאו לידי ביטוי גם בנאומו המרכזי בכנס, ניסח רוזנבליט במכתב גלוי לוולטר שטייניץ, אחד הפורשים, שנכתב – שלא כדרכו – בנימה פולמוסית חריפה, קיצונית. במאבק ההרסני של ברית הרוויזיוניסטים ראה רוזנבליט את עקבות השפעת הנעשה בגרמניה, כאשר כוונת ז’בוטינסקי, לדעתו, להכתיר את עצמו ליורשו של הרצל ולמוטט את ההסתדרות הציונית מבפנים כדי לבנות עליה את ה“רייך שלישי” שלו. במאמר הארוך של רוזנבליט, שפורסם בחוברת מטעם נשיאות קא־יה־פאו, שולבו ציטטות רבות מן העיתונות הרוויזיוניסטית שבה הוגדרה תנועת הפועלים תמיד כ“כנופייה אדומה”, ושמות מנהיגיה לוו בתוארים של “בוגדים”, “עבדים”, “יבסקים”, “סנבלטים”, המוכנים למכור תמורת בצע כסף ואתנן את כבוד העם היהודי. בין הציטטות, בעיקר מתוך “חזית העם” היו דברים מתוך מאמר שהופיע ביום הירצחו של ארלוזורוב תחת הכותרת “ברית סטאלין־בן גוריון־היטלר”, בעקבות “הנבלה” שבדברי ארלוזורוב ב“יודישה רונדשאו” על הצורך בהסכם עם ממשלת גרמניה.

רוזנבליט ציטט גם הוראות שנתן אורי צבי גרינברג לד“ר יהושע ייבין לעריכת עיתון “ברית הבריונים”, שבהן דרש שימוש ב”כזב קדוש", הרבה התנפלויות, הרבה הרגזה, לכנות את הסנבלטים “גונבי סוסים”, לעשות את ארלוזורוב מטרה לחצים. בין שארלוזורוב נפל קרבן להתנקשות רוויזיוניסטית ובין שלא, סבר רוזנבליט, ברור שההסתה הרוויזיוניסטית בקרב הנוער יצרה אווירה שבה יכול להתחולל מעשה אלימות מסוג זה. הוא הסכים אמנם עם דברי ליכטהיים, שבחולצות הכחולות, כמו בחומות, באלה ובאלה גרעין של התבוללות, דבר לא יהודי, אבל הוא יצא להגנת הסוציאליזם בהשוואה לפאשיזם, משום שיש בו מורשה יהודית של אהדה לחלש ולנדכה. בפולמוס עם זלוצ’יסטי, שהסתמך על תפיסת ברית הסטודנטים מראשית המאה שלפיה כל השקפה הנובעת ממעיין היהדות ומקדשת את קיום העם היהודי מקובלת, קבע רוזנבליט שעבר זמנה של תפיסה זו. גם אם קא־יה־פאו נייטראלי מבחינה פוליטית, אין הוא א־פוליטי ולא יעמוד מנגד כאשר “מנסים להרוס את ההסתדרות הציונית, לפורר את סמכות הקונגרס, לחבל בפעולת הקרנות.”

בתגובה לאנטישמיות הממוסדת האלימה בגרמניה של היטלר באו לידי ביטוי שני קווי אופי שונים, שעוברים כחוט השני בתולדות הציונות: תגובת מחאה הפגנתית, עקרונית, נזעמת; גאה, רגשנית, קולנית, הוקעה, גינוי, חרם על כל מגע עם המשטר הנאצי, על כל סחורה מתוצרתה, ולעומתה תגובה מעשית מפוכחת, שקולה, פעולה שקטה – בתוך מצב פוליטי שאין בכוח היהודים לשנותו – למען יציאת יהודים מסודרת עם חלק מרכושם גם באמצעות יבוא סחורות מגרמניה. הדעות נחלקו רק במידת מה לפי ימין־שמאל, רוויזיוניסטים – תנועת הפועלים (סטיפן וייז ויהודי אמריקה היו בראש מחייבי החרם), אך מעבר לכך נחלקו הדעות בהתאם לאופי האנשים. רבים הושפעו מחלומות ישנים על יציאת יהודים תוך העברה הדרגתית של הונם כפי שחזה אותה הרצל, מחלומות על בניין הארץ בתנופה, בממדים רחבים, כפי שציפו לה הציונים אחרי הכרזת בלפור, ומחלומות על אמצעים כספיים גדולים, כפי שקיוו להם עם הקמת הסוכנות המורחבת – חלומות שלא התממשו עד עתה.

רצח ארלוזורוב החליש לזמן מה את הקו המעשי הממוסד והשאיר את היוזמה בידיים פרטיות, ליתר דיוק בידי סם כהן, נציג “הנוטע”, חברה בעלת אדמות בקרבת נתניה, אשר נעזר בברלין בזיגפריד מוזס כעורך דין של החברה. כבר במאי 1933 הגיע להסכם עם משרד כלכלת הרייך על העברת מיליון מארק, שיוכלו המועמדים לעלייה להוציא בצורת סחורות לשימוש “הנוטע” – חומרי בניין, צינורות, מכונות חקלאיות – שתמורתן תשולם להם בארץ. ביולי הורחב ההסכם לשלושה מיליון מארק. רופין, הופיין כמנהל בנק אנגלו־פלשתינה, התאחדות ציוני גרמניה, הסתדרות העובדים והתאחדות עולי גרמניה, כולם היו מאוחדים בדעה שאין להשאיר מונופול על הצלת רכוש היהודים בידי חברה פרטית קטנה ופתחו במגעים עם המשרדים הגרמניים הנוגעים בדבר, מצד אחד, ועם נציגי “הנוטע”, מצד שני. אמנם הפקידים הבכירים במשרד הכלכלה ובמשרד החוץ הגרמניים לא היו תמיד מסוגלים להבדיל בין הסוגים השונים של הציונים, אבל הם עדיין היו, בחלקם הגדול, שמרנים מן הגווארדיה הישנה, בעלי גישה אוהדת.

בשלב הראשון הושג הסכם בין “הנוטע”, ל“יכין” – חברת הנטיעות של ההסתדרות, ולחברת המטעים של ברין־פינר, על סמך חוזה שהכין פליקס רוזנבליט בארץ, ושאושר בזכות מאמציו של לוי שקולניק, בברלין. בשלב סופי נחתם בברלין הסכם בנוכחות הופיין, רופין, לנדאואר, מוזס, סם כהן, שלפיו ויתרה חברת “הנוטע” על זכויותיה הבלעדיות לטובת חברת נאמנות ציבורית, עם מרכזים בברלין ובתל אביב, שתפעל בגרמניה בעזרת מאקס וורבורג וזיגמונד ווסרמן ובארץ באמצעות בנק אפ“ק (הקשרים שנבנו בימי קרן היסוד הנייטראלית בשנות העשרים – והולידו את הרעיון של ייצוא סחורות גרמניות במקום מטבע זר – נשאו פרי ועמדו במבחן הזמן). לפי הסכם ההעברה נפתחו שני חשבונות, למועמדי עלייה מידית ולאלה המתעתדים לעלות ביום מן הימים, שכספם יממן קניית סחורות גרמניות ויוחזר להם בארץ, אחרי מכירתן, בהפסד מסוים, כעשרה אחוז בתחילת ההסדר וכמעט תשעים אחוז בסופו, בפרוץ מלחמת העולם השנייה. כן התחייבה ממשלת גרמניה להעניק לעולים רשות להוציא במטבע זר את אלף הלי”ש לקבלת סרטיפיקט של בעלי הון שמספרם לא הוגבל על ידי ממשלת המנדט.

מעבר לדאגה הכנה לעתיד היהודים בגרמניה השפיעו על מחייבי הסכם ההעברה גם שיקולים חומריים, התקווה לזכות באמצעים כספיים גדולים לבנין הארץ, וגם שיקולי כוח: סוף סוף, אחרי קרוב לארבעים שנה של הליכה במדבר, של מיעוט מזערי, הפכה התנועה הציונית לעמוד התווך של יהודי גרמניה. גם שלילת ההסכם לא היתה על טהרת האידיאולוגיה: ברודצקי, מראשי המתנגדים להסכם בהנהלה הציונית, חשש מהשפעת ההסכם על דעת הקהל הבריטית. אשר לשיקולי הגרמנים עצמם, מעבר ליציאת אלפי יהודים, פעל כאן גם החשש מפני הנזקים הכלכליים של החרם, הדאגה להשגת מקומות עבודה למובטלים. בארץ־ישראל עצמה, למרות הרעש הגדול, השפעת החרם היתה זעומה, משום שגם בימים כתיקנם רק עשרה אחוז מהסחורות המיובאות הגיעו מגרמניה. ניתן לשמור על העקרון (החרם נמשך), וגם להגמיש אותו (הצלת יהודים קודמת). כפי שהגדיר זאת ברל כצנלסון, חרם רק אמצעי, אולם הצלת יהודי גרמניה על רכושם זאת מטרה.

לקריאת הקונגרס השמונה־עשר שעמד להיפתח בשלושים ואחד באוגוסט 1933 בפראג (קארלסבאד היתה עתה קרובה מדי לגבול עם גרמניה הנאצית) שררה אי־ודאות, אם וייצמן ישתתף בו או לא, ואם יישא כדרישת נאמניו את הנאום המרכזי בנושא יהודי גרמניה או לא יישא נאום. לבסוף לא השתתף וייצמן בקונגרס ואת יהדות גרמניה ייצג מרטין רוזנבליט, משום ששירותי הביטחון הגרמניים לא הרשו לצירי התאחדות ציוני גרמניה להשתתף בקונגרס. מצבם של יהודי גרמניה הועלה בנימה מינורית (כדי שלא להזיק לציוני גרמניה) בנאומו של סוקולוב במליאה ונידון לעומקו בוועדה מיוחדת, שנפגשה בדלתיים סגורות, ובה התפתח ויכוח רוגש בשאלת “ההעברה”; מקצת חברי הוועדה התנגדו לה התנגדות תקיפה, ואילו ברל כצנלסון תמך בה. התוצאה – כרגיל – היתה פשרה: הסכמה בשתיקה, ללא אחריות רשמית. הקונגרס אישר הקמת מחלקה להתיישבות יהודי גרמניה בארץ־ישראל, וייצמן נבחר לנשיאה, רופין לסגנו, והניהול המעשי נמסר לידיו של ד"ר גיאורג לנדאואר,⁷⁷ מנהל המשרד הארצישראלי בברלין והמזכיר הכללי של התאחדות ציוני גרמניה לשעבר, איש “הפועל הצעיר” ששהה בארץ בשנים 1926–1929 כמזכיר מחלקת העבודה, בעיצומו של משבר העלייה הרביעית. מרטין נתמנה למנהל המחלקה בלונדון. הנרייטה סאלד קיבלה על עצמה את הטיפול בעליית הנוער.⁷⁸

סוקולוב נבחר מחדש לנשיא ההסתדרות הציונית העולמית, שני חברים חדשים מטעם תנועת העבודה, שהיתה עתה הסיעה הגדולה בקונגרס, נכנסו להנהלת הסוכנות, משה שרתוק כמנהל המחלקה המדינית במקומו של ארלוזורוב, ודוד בן גוריון כמנהל־שותף שלו. פליקס רוזנבליט נשאר בתל אביב.

באופן עקרוני הוטלה הדאגה לעולי גרמניה החדשים בשלמותה על המחלקה הגרמנית, אולם משום שלא עמד לרשותה המנגנון הדרוש המשיכה התאחדות עולי גרמניה לטפל למעשה בשאלות תעסוקה, הקמת חבורות לשם הכשרה חקלאית, הכשרת בעלי מלאכה בעיר, ייעוץ כלכלי, חקלאי ומשפטי, מתן תשובות לשאלות מגרמניה בדבר אפשרויות קיום בארץ, סיוע בהעברת הון, השגת מקומות מגורים, איסוף מידע ועוד. לא היה עולה מגרמניה שחי בארץ בתחושה שהוא נעזב לנפשו לחלוטין ואין לו ממי לבקש עצה ועזרה (ואת מי להאשים על כל מחדל), כפי שקרה לרבים מבני העלייה הרביעית, שלקחי כישלונה היו במידה רבה הכוח המדרבן לעבודה בקרב עולי גרמניה: לנו זה לא יקרה.

לפחות לא במה שנוגע לעזרה העצמית. אשר ליישוב, זאת היתה כבר פרשה אחרת. גל האהדה שעלה עם בוא הקרבנות הראשונים של רדיפות הנאצים לא האריך ימים. כבר בקיץ 1933 התחיל בעיתונות העברית ויכוח על היחס לעלייה הגרמנית, כאשר נַאנֶה מרגלית מצטטת מעל דפי “דבר” עלבונות שעל יוצאי גרמניה לספוג אם הם מעזים להשמיע תלונה או ביקורת (והם לא היססו להביע אותה); “אם לא מוצא חן בעינייך, חזרי לגרמניה,” “ואצל היטלר היה טוב יותר?” עולי גרמניה האשימו את היישוב בקהות חושים, בעצלות לב, ברשעות, באדישות, היישוב האשים אותם בהתנשאות, בטיפוח הגרמנית: “אודם של בושה יכסה את פניך בשומעך את עולי גרמניה היוצאים ונכנסים ודורשים הכל בשפה הגרמנית. האם בלונדון או בפאריס היו מעזים לדבר עם פקיד גרמנית?” ועולי ארצות אחרות ממרכז אירופה לומדים מהם ומחזיקים לעצמם זכות לנהוג כמותם.

גורמים רבים חברו כאן: קנאה במצבם החומרי הטוב למדי של חלק מן העולים, בטיפול המסור שזכו לו, בהשוואה לעליות הקודמות, רצון לזכות בחלק מן הטוב הטוב הזה גם בעזרת הפקעת מחירים וניצול תמימות העולים; יחס הזלזול שבו נתקבל כל גל עלייה חדש, פולנים ותימנים בעבר, רומנים ומרוקאים וגרוזינים בעתיד; נקמת האוסטיודן על הנחיתות שסבלו מידי יהודי גרמניה בשנים עברו; דאגה כנה לעברית כביטוי לתקומת העם ומצד שני – השרשים העמוקים של יוצאי גרמניה בתרבות הגרמנית, חוסר גמישותם, סלידתם מכל תופעות הלבנט. ואולי התמונה המצטיירת כיום אינה נאמנה: המקוננים, הצועקים, המתלוננים, המאוכזבים, המנוכרים חיפשו מפלט בכתיבה, הנקלטים, המסתדרים, המתגברים שקעו בענייני יום יום ושתקו.

במידה של הפתעה נוכחו חברי הוועד הפועל של ההסתדרות לדעת שהסכם העברת הסחורות (ההסתדרות היתה מעורבת ב“העברה” על ידי מאמציו של שקולניק למען “ניר” ו“יכין”), היה לעניין פוליטי, כפי שדיווח אליעזר קפלן בישיבה בעשרים וחמישה בספטמבר 1933: “טוענים שאנשי ארץ־ישראל הורסים את החרם.” הוא עצמו היה ספקן: סכומי ההעברה יהיו מזעריים לעומת הרכוש היהודי העצום. הדעות בוועד הפועל היו חלוקות: רובשוב סבר שעל הסוכנות לעמוד בראש החרם, משה ביילינסון (הפובליציסט המעולה של “דבר”, עיתון פועלי ארץ־ישראל) התנגד לחרם בכלל, משום שהוא עלול לסכן את יציאת היהודים מגרמניה, כפי שקרה בברית המועצות, משה שרתוק ראה בחרם יסוד גלותי, תגובה רגשית של נפש פצועה, שתנועה מדינית אינה יכולה לנהוג לפיה. דב הוז היה בעד הסכם ההעברה עם “ניר” וגם בעד החרם. זו היתה הנוסחה הגואלת: החרם נמשך, אבל הצלת יהודים קודמת. (באחת ההתייעצויות האלה בענייני גרמניה השתתפו גם בלומנפלד ומרטין רוזנבליט כאורחים).

המציאות היתה חזקה מן האידיאולוגיה. ביוני 1934 התברר שרק בעד מחצית הסחורות הגרמניות שהובאו ארצה בשנה החולפת, בשווי של 1,200,000 לא“י, שילמו מכספי “ההעברה”, השאר היו עסקות פרטיות. (כדי לעודד תעסוקה מכרו הגרמנים סחורות במחיר הפסד). ביוזמת עירית תל אביב נקראה אספה של באי כוח היישוב (התאחדות בעלי התעשייה, התאחדות האיכרים, נציגי הבנקים) שאליה הוזמן גם פליקס רוזנבליט – לא למען החרם, אלא למען ה”העברה“. הוחלט להקים ועד שיורכב מכל הזרמים הכלכליים והציבוריים ביישוב ושייקח על עצמו את הפיקוח בכל ענייני הסחר עם גרמניה, במגמה ברורה של חיזוק הסכם ההעברה וריכוז כל ההזמנות בידי הוועד, תוך הגנה על תוצרת הארץ. הפרדסנים היו מעונינים בהמשך ייצוא התפוזים לגרמניה (600,000 לא"י לשנה), הקבלנים שהזמינו חומרי בניין דרך ה”העברה" זכו, לשם עידוד, גם בהלוואה בצורת משכנתא. אינטרס הכלל ואינטרס הפרט דיברו באותה השפה.

* בית חרושת לכוהל מחפש שותף עם 3000 לא"י.

* קצב מחפש שותף עם 1000 לא"י להקמת בית חרושת לנקניקים.

* דרושות 100 לא"י לניצול פטנט – מסכה נגד זבובים.

* מסעדה הונגרית בפתח תקווה מחפשת קונה או שותף (40־30 ארוחות ליום).

בכל גיליון “מיטיילונגסבלאט” (אֶם.בֶּא. בקיצור), דפי המידע של התאחדות עולי גרמניה, הופיעה שורה ארוכה של מחפשי הון ומשקיעי הון (רופא עם ידע כלשהו בנגרות ואלף ומאתיים לא"י רוצה להיות שותף בנגריה), יחד עם מודעות על מקומות עבודה פנויים (סנדלרים אורטופדיים, תופרת עניבות, מומחה לעיבוד שיש) ומקומות עבודה דרושים (לשרברבים, לטכנאי חשמל, לתופרות, לראשי משפחה מבוגרים כשומרי לילה, שרתים, מחסנאים, גובים) ומודעות בעלי עסקים מקרב העלייה החדשה:

* משק חלב, קורט גליק, שכונת בורוכוב: פעמיים ביום הספקת חלב טרי לבית, ללא תוספת תשלום.

* מסעדת “אסטוריה”, רחוב נורדאו, חיפה – בירה מהחבית. מטופחת יפה (הבירה).

* שולחן צהריים, מטבח גרמני, לפי הזמנה, תל אביב הירקון 102.

* ייעוץ לעולים מגרמניה, בנק אלרן, מייסד איגנץ אלרן, קארלסרוהה 1881, שדרות רוטשילד, תל אביב.

הם פתחו מעונות ילדים, בתי הבראה, פנסיונים, חנויות ספרים, מעדניות, עשו הסבה מקצועית, פעם, פעמיים, שלוש פעמים. הם נאבקו, רומו, הפסידו את כספם, דבקו איש ברעהו ובעברם. הם ערכו נשף פורים באולם יאשה חפץ ברחוב אלנבי עם סאטירה, הומור, ריקודים, בהשתתפות הגברת שלונסקי והאדון מרגלית (“האוהל”) ולצלילי תזמורת בניצוחו של דניאל סמבורסקי. הכניסה חמישים מיל. הם הלכו לטייל “למונטיפיורי”, מסעדת טיולים בקצה שדרת ברושים. הנשים עבדו כעוזרות, אֶם.בֶּא. יעץ להן לשטוף פירות במי קאלי, לבדוק את הדירה לפני הכניסה אליה, אם אין בה פְשפשים (מזיקים מחסל ד"ר בייפוס, מכון לחיטוי), לשטוף רצפות במי ליזול, להיזהר ממחלת הפאפאטאצ’י וממחלות העיניים בקיץ.

תחילה פִּרסם “מיטיילונגסבלאט” רק מידע, אחר כך כלל גם פובליציסטיקה, תמיד תוך התנצלות שאין הכוונה לעיתון ממש, כי אז היה מתפרסם, כמובן, בעברית. בתקופות שונות היו בו גם דפים בשפה העברית, וכשפורסם כולו בגרמנית הובטח שאין זו אלא תקופת מעבר (שנמשכה חמישים שנה). המפרסמים נתבקשו לחבר את מודעותיהם במקביל בשתי השפות, כדי שישמשו חומר לימוד מעניין:

* תישן כמלך סלומון על מזרני “אפיריון”, וולטר היינמן, רחוב העלייה, תל אביב.

שעה שהעולים על תקן בעלי אמצעים (בעלי הון מצוידים לפחות באלף לא“י, בעלי מקצועות חופשיים לפחות בחמש מאות לא”י, בעלי מלאכה לפחות במאתיים וחמשים לא“י, גימלאים בעלי הכנסת מינימום של ארבע לא”י לחודש) היו חופשיים לחפש להם אמצעי קיום כמיטב יכולתם, עוד בחוץ לארץ התחייבו מקבלי רישיונות עלייה של חלוצים, שלא דרך התנועות הקיבוציות, ללכת לעבוד כפועלים במושבות, אם יידרשו לכך. אולם ברגע שהגיעו ארצה סירבו רבים למלא אחרי התחייבותם: מרדכי ויינשטיין, בן עשרים ותשע, טוען שהעבודה בפרדס קשה מדי ודורש העברה לעיר, אף שהוא בריא בהחלט, כפי שנרשם ברשימה שחורה מטעם התאחדות עולי גרמניה שנשלחה למחלקה הגרמנית. שכר העבודה של פועל במושבה היה עשרים גרוש ליום, ושל פועל פשוט בעיר כמעט כפול, מחסור בדיור שרר במושבה ובעיר כאחת, טענות בדבר העדפת דוברי אידיש ורוסית בלשכות העבודה במושבות עשו להן כנפיים. אין להתפלא אפוא שהיתה בריחה מן הכפר אל העיר. על סמך ניסיונה של התאחדות עולי גרמניה דרש ד"ר לוי בתזכיר ארוך (רוב התזכירים בגרמנית ארוכים) בחירה קפדנית יותר של המועמדים לעלייה ברישיונות חלוצים שאינם באים במסגרת התנועות הקיבוציות, בלא התחשבות במפתח המפלגתי, רק על סמך התאמת כישוריהם לארץ. מצד אחד; ומצד שני תבע שינוי של ממש בבירוקרטיה שבקרב מוסדות היישוב, שפקידיהם לוקים בהעדר יחס אנושי, בחוסר גמישות, בעודף בירוקרטיה.

הבעיה המרכזית היתה בעיית הדיור: מיטות בבתי עולים במספר מוגבל מאוד, לזמן מוגבל מאוד, לינה ארעית באוהלים. באספה מטעם התאחדות עולי גרמניה יצא ד“ר וולטר פרויס נגד קיפוח העלייה החדשה: במקום שכר דירה בשיעור המוצדק של לירה ארצישראלית אחת עד שתי לירות לחודש תובעים בעלי הבתים ארבע לא”י ואף חמש לא"י (מחיאות כפיים סוערות נשמעו לאות הסכמה לדברי פרויס באשר לגזל בעלי הדירות). הפתרון לעתיד: בניית בתים משותפים בכוחות עצמיים. כך היה בדצמבר 1933, כך גם בקיץ 1934, כאשר כבר היו בארץ 15,000 עולים מגרמניה (25% מכלל העלייה השנתית לעומת מקסימום 2% עד עליית היטלר לשלטון).

הביקורת על דרך קבלת העולים מטעם המוסדות, ובעיקר לשכות העלייה של הסוכנות, היתה קשה. “הבדידות של העולים איומה והעזובה האנושית והתרבותית בבתי העולים גורמת לדפקטים פסיכיים שאין להם כפרה.” הביקורת, כל כמה שהיתה מוצדקת, לא נגעה רק לטיפול בעולי גרמניה, אלא בכל העולים, אבל יוצאי גרמניה היו המאורגנים, בעלי יכולת ההבעה, בעלי הדפוסים איך פני הדברים היו צריכים להיות, המפונקים, בעלי האשליות.

מקצת העולים, בעיקר מקרב הציונים הוותיקים, ביקשו עתה, אחרי שנים של עיסוק במקצוע אקדמאי, להגשים, באיחור־מה, את חלום נעוריהם ולהפוך לעובדי אדמה. אולם שטחי האדמה להתיישבות שהיו בידיים פרטיות נמכרו במחירים מופקעים, כיד הספסרים הטובה עליהם, קבוצות שהתארגנו לקניית שטח משותף התפוררו מפני שהמשא ומתן עם הגורמים השונים נגרר, כמנהג ארץ הקודש עד הלום, במשך חודשים רבים מדי. כדי להקל על התיישבות המעמד הבינוני הוקמה חברה ציבורית למחצה בשם רסק“ו, שבה היתה מיוצגת גם המחלקה הגרמנית, ובראשה ד”ר הרברט פורדר, תלמידו של בלומנפלד, מצעירי קא־יה־פאו, מזכיר מדיני של התאחדות ציוני גרמניה לשעבר. בעזרת כספי ההעברה עמדה חברת רסק“ו לרכוש שטחים להתיישבות ולבנות עליהם את בתי המתיישבים. היתה פנייה לעולי גרמניה להתיישב בעמק חפר, שאדמותיו נרכשו לא מכבר ושעדיין שרץ קדחת ומיני מחלות מדבקות, ולהופכו למפעל העלייה החמישית, כפי שעמק יזרעאל היה מפעל העלייה השלישית. פרדס חנה, כרכור, באר טוביה ומפרץ חיפה היו לנקודות המשען הראשונות למתיישבים בני המעמד הבינוני מקרב עולי גרמניה, עד שבשנת 1937 קם סוף סוף, כפי שדובר עליו חמש עשרה שנה קודם לכן בברלין, היישוב הראשון של יוצאי גרמניה. הוא היה מבוסס על עיבוד אינטנסיבי של שטחי קרקע קטנים, לפי תכנונו של ד”ר לודוויג פינר, אגרונום יליד ברלין שביקר בארץ כבר ב־1910 והתיישב בה ב־1921 – ושם המקום רמות השבים, כפר ואם גם ליקים, גם לגידול עופות מודרני, ובין מייסדיו גם אחותה וגיסה של הדסה קלוורי, רבקה וולטר מנהיים. זו היתה ראשיתו של הכפר השיתופי, התיישבות מסוג חדש, מבוססת גם על השקעת הון עצמי, קרובה במהותה למושב עובדים, אבל אינדיבידואלית, ליבראלית ובורגנית יותר.

ביוזמת המהנדס יוסף לוי, שכבר ב־1920 עלה ארצה, והיה חלוץ ההתיישבות במפרץ חיפה, נקנו לרגלי הגליל התחתון, לאורך שפת הים, אדמות להתיישבות יוצאי גרמניה, כלשון המודעה: על כביש חיפה־ביירות, אקלים נוח, שפע של מים, 5–9 דונם למשפחה, 250 משפחות – ונקרא המקום נהרייה.

בגלל ריבוי המקרים שבהם הסתבכו העולים החדשים בחוזים לרעתם – מתוך תמימות, חוסר ידע, אמון מופרז באחים היושבים בציון, הנחה שמה שטבעי ומקובל בארץ מוצאם תקף גם בארץ־ישראל – הפסידו לעתים את הונם, חלקו או כולו, ושקעו בחובות, ראתה התאחדות עולי גרמניה לנכון להוציא ב־1934 שתי חוברות “מיטיילונגסבלאט” מוקדשות ברובן לנושאי משפט – חוק החברות, חוקי המשפחה, החוק הפלילי ופשיטות רגל. עורך הדין רוזנבליט כתב על חוק המשכנתאות של ארץ־ישראל (מתן משכנתא היתה אחת הדרכים המקובלות להשקעת הון). בציינו שמדובר בחוק מודרני למדי, שנתקבל ב־1911 לפי דגם צרפתי, עמד על ההבדלים בהשוואה לחוק הגרמני והדגיש שיש לכלול בכל חוזה גם סעיף על תשלום פיצויים במקרה של אי מילוי התחייבות.

עד מהרה נוכח רוזנבליט לדעת שכוחו אינו בהופעה לפני בית משפט בדינים פליליים והתמחה בדיני חברות. משרד זמורה רוזנבליט ושות' כנציג ההסתדרות, ובעיקר בר־שירה, טיפל ברישום סניפי מועצות הפועלים לפי חוק האגודות, ייצג את מוסדות ההסתדרות אצל מושל המחוז ופקידים בריטיים שונים, טיפל בתעודות התאזרחות של פועלים במקרים שנתקלו בקשיים מצד הבריטים בגלל חשד בנטיות קומוניסטיות, הגן על זכויות פועלים בפשיטות רגל של קבלנים, עסק ברישום קבוצות פועלים להתיישבות שיתופית (לפי פקודות האגודות הקואופרטיביות) ורישום מעונות עובדים (לפי חוק האגודות העותומאני).

במרכז עיסוקיו של עו“ד רוזנבליט היו חברות “ניר” ו”מקורות“. כחבר ההנהלה הציונית התנגד בזמנו – מטעמים משפטיים, כספיים ורעיוניים – להסכם המוצע בין מחלקת ההתיישבות ל”ניר“, חברת־בת של הסתדרות העובדים, משום שההסכם חייב, מלבד חתימת המתיישבים עצמם, גם חתימת חברת “ניר” כארגון משפטי של יישובי הפועלים; הוא תבע לערוך את החוזה רק עם המתיישבים עצמם, כאחראים לפרעון חובותיהם.⁷⁹ עתה היה עו”ד של “ניר”, בייחוד אחרי שב־1934, בעקבות הסכם ההעברה, מתוך שאיפה לאגירת הון עצמי ורצון לזכות בחלק מכספי העולים, נוסדה חברת־משנה מיוחדת של “ניר” – הניסיון הראשון של שיתוף הון פרטי בהיקף ניכר עם ההתיישבות העובדת, על יסוד תשלומי ריבית ודיווידנדות קבועים. כן נוסדה, כחברת בת של “ניר”, חברת “מקורות”, שבין מטרותיה לאגד קואופרטיבים מקומיים לאספקת מים, לייצג אותם כלפי חוץ, לספק להם אשראי, לייסד ולנהל מכוני מים. גם “מקורות” היתה קשורה בטבורה לכספי “ההעברה” והדמות המרכזית בניהולה היה לוי שקולניק.

הציונים הוותיקים בקרב עולי גרמניה נאבקו מאבק עיקש לכיבוש העברית. בסוף 1934 נשא בלומנפלד את נאומו הפומבי הראשון על “ההתבוללות החדשה בגרמניה” בעברית,⁸⁰ בנוכחות יודעי שפת עבר כגרשום שלום ומשה זמורה. ששיבחו את מאמצי הנואם. אולם כעבור כמה שבועות נאנח קורט: “כורח הדיבור בעברית נורא.” מלבד פליקס איש מן הנואמים באספות אינו שולט בעברית כהלכה, קרויאנקר נעזר בחריצותו, ואשר לו, ייסורי השומעים אותו מדבר עברית באספות חייבים להיות גדולים כייסורי הנואם עצמו. מובן שכל אחד נואם בהתאם ליכולתו, ולעתים יוצאים דברים משונים ביותר.

רוב עולי גרמניה בערים היו אנשים מבוגרים, טרודים במאבק על פרנסתם, רגילים ללמוד לעומק ומסרבים להתבטא בשפה בטרם ישלטו ככל רזי דקדוקה. אך גם אלה שבאו מצוידים ביסודות הדקדוק העברי סכרו את פיהם בתחילה, או דיברו דברים מגומגמים, ולאנשי היישוב, הנחפזים תמיד, לא היתה סבלנות לחכות עד שהעולה המלומד יחליט אם צריך לומר חלונות או חלונים, פתוחות או פתוחים והעדיפו לדבר עמו באידיש או בגרמנית, שבידיעתה התגאו רבים מיוצאי גליציה ובוקובינה. גם אם למדו עולי גרמניה מלים בסיסיות הדרושות לקניות בשוק, לפנייה לנהג אוטובוס – בבית, בקרב ידידים, המשיכו לדבר גרמנית. היה להם קשה יותר מאשר ליוצאי רוסיה ופולין, שכמעט כולם, גם אם התפרקו מעול המצוות, למדו בשלב זה או אחר בחדר, ידעו את יסודות העברית, גדלו בסביבה רב־לשונית. לא היו אולפנים ללימוד אינטנסיבי, לא היה ניסיון בהוראת מבוגרים, ספרי הלימוד או שהיו בעיקרם ספרי דקדוק נוסח גרמניה או שדיברו כאל לוקים בשכלם: “אני מורה. אתה תלמיד. זה עיפרון. זאת מחברת.” מתוך כמיהה לחיי תרבות שהיו רגילים להם, הלכו העולים, לבושים במיטב מחלצותיהם, לראות הצגה בתיאטרון עברי באחד האולמות הדחוסים, העלובים, ולא שבעו נחת. הפאתוס! נכון, אי אפשר ללכת לתיאטרון לשם הנאה, כפי שהלכו בארצם, ניסו להשתכנע, “אבל למען הלימוד, על מנת להכיר את המנטליות של הגיטו, של יהודי מזרח אירופה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בבחירת הרפרטואר.”

תחילה הכסף שהביאו עולי גרמניה עמם החריש את הקולות בגנות השימוש בגרמנית, גם משום שמספר לומדי העברית בקרב עולי גרמניה היה גדול בהשוואה לכל עלייה אחרת (3000 מתוך 8000 עולי גרמניה שהתיישבו עד 1935 בתל אביב למדו בשיעורים עבריים מטעם העירייה, נוסף על הלומדים בשיעורים פרטיים), ובחבלי ייסורים ניסו להתגבר על זרות השפה העברית, כפי שציינו נחום לוין ומשה זנדבנק, אלופי העברית, ראשי ועדת התרבות שליד התאחדות עולי גרמניה, בכנס העברי הראשון של עולי מערב אירופה שנערך באביב 1935. אבל כאשר החלו עולי גרמניה לפנות לעירית תל אביב בענייניהם (אספקת מים, גובה מסים) או בענייני הכלל (תנאי הבטיחות באולם “מוגרבי”), בלשון מנומסת, בבקשת סליחה, לעתים על נייר מכתבים מימים עברו, אבל חלקם בגרמנית, היו נענים ב“הננו לבקשו לפנות אלינו בשפה הרשמית של תל אביב ועירייתה – בשפה העברית.”

המלחמה למען העברית לא החלה עם העלייה הגרמנית. עוד טרם בואה, בשנות העשרים המאוחרות, היו מדווחים מגיני השפה העברית לעיריית תל אביב על שלטי עסקים שבהם תפסה שפה לועזית מקום בולט, על עולי פולניה שניהלו אספה בשפתם, בנוכחות חבר מועצת העירייה, על קאזינו “גלי אביב” שעל שפת הים, שבו התקיים ב־1928 נשף פורים בגרמנית: “אנו רואים בזה פגיעה קשה לא רק בנו, הצעירים והקנאים, כי אם בכל אזרחי העיר העברית הראשונה.” אכן בעל הקאזינו הביע חרטה עמוקה על הטעות שנכשל בה שלא במתכוון והבטיח שהדבר לא יישנה. תלמידים היו נוזפים בעוברים ושבים ברחוב שדיברו אידיש או רוסית: “עברי, דבר עברית!”

בראשית שנות השלושים, במקום מגיני השפה, קמה האגודה להשלטת הלשון העברית – וכבר עצם השם העיד על הקו התקיף ועל מידת הסובלנות הצפויה בהשגת מטרותיה המוצהרות: לשמר זכויות העברית בציבור, לעזור להפצתה ולהילחם בכל קיפוח זכותה. בתרגום המעשי כללה הפעולה, לצד הוצאת חוברות ועריכת כנסים, גם מכתב תרעומת על שהרוכלים והסמרטוטרים של תל אביב מכריזים על סחורתם באידיש ונחוץ לערוך אספה עמם, כדי להעבירם קורס קצר לעברית, הלשנות לעירייה (שתמכה באגודה בתקציב קבוע) על קונדיטוריה ברחוב בן יהודה 43 שבה תלוי שלט גדול בגרמנית, בלי זכר לתרגום לעברית: Alles aus reiner Butter⁸¹.

הגרמנית המשיכה לצלצל ברמה בעיר העברית הראשונה, וכמנהג אותם הימים היא הועמדה לדין. במשפט ציבורי על מלחמת השפה העברית באביב 1935 קבלו עדי הקטגוריה על השגיאות הגסות בדיבור העולים, על התפוצה המבהילה של עיתונות בשפה גרמנית (“יודישה רונדשאו” ב־4000 עותקים, “אוריינט־אקספרס” שיצא בביירות ב־1200 עותקים), על המנהג הנפסד של עולי גרמניה לחגוג סילווסטר, לשמור על שמותיהם הפרטיים הגרמניים – היינץ ופריץ, הרברט וגרהארד, על זלזולם בעברית כבשפה אסיאתית נחותת דרגה. הקטיגור אף טען שהם הופכים את ארץ־ישראל ואת כל המזרח התיכון לסוכנות של גרמניה. הסנגוריה הזכירה את הישגי העלייה הגרמנית בשטח ההתיישבות, הצביעה על כך שאפילו שחקני התיאטרון העברי “הבימה” מדברים ביניהם רוסית, שגם אליעזר בן יהודה הוציא מוסף צרפתי לעיתונו, שבתל אביב קוראים גם “פוסלדני נובוסטי” ומדברים אידיש, אבל זה, משום מה, מקומם פחות.

אשרי היודעים עברית! ופליקס פירושו מאושר.

רק באותן שנים קיבל המונח יקה משמעות ספק שלילית, ספק לעגנית. אמנם יוצאי פולין השתמשו בכינוי יקה (שצמח, קרוב לוודאי, מהמלה “יאַקֶה”, דהיינו מעיל קצר, להבדיל מן המעילים הארוכים של שומרי המסורת) בנוגע ליהודי גרמניה, אבל בארץ הוא הודבק לעולי גרמניה באופן כולל רק עם העלייה הגדולה, אולי משום שעד אז היו מעטים ורישומם לא ניכר. עתה היה פירושו של יקה חוסר גמישות, דייקנות מופרזת, דבקות במנהגים שאינם הולמים את הארץ – כאדיבות, אמירת תודה, הקפדה על לבוש. חרושת הבדיחות ציירה את היקים כקשי תפיסה, אטומים, מנוכרים לסביבתם; השם יקה פורש כראשי תיבות לכינוי “יהודי־קשה־הבנה”. היו דרושות ארבעים שנה עד שהמלה יקה הפכה לציון חיובי, שאינו קשור עוד במוצא: יקה הוא אדם המדייק, עושה עבודתו נאמנה, שם לב לפרטים קטנים, והוא יכול להיות תימני, אנגלי או יליד הארץ.

לדעת משה קלוורי התקשו היקים להיקלט בארץ משום שרובם לא באו כבעלי שיגעון כמו בני העלייה השנייה והשלישית, אלא מתוך כמיהה לנורמאליות, מתוך רצון להיות בארץ מה שהיו בגרמניה: בורגנים בעלי דפוסי חיים קבועים. ואף על פי שהעלו את רמת החיים בארץ ואת רמת השירותים, לא הכירה להם הארץ טובה על כך משום שהאידיאל המוצהר – מעבר לכורח – היה הסתפקות במועט.

טוב שלא ידעו אז שהרתיעה מן היקים אינה נחלת היישוב בלבד ושגם חיים וייצמן אהובם אינו נקי ממנה. אחרי שבפברואר 1934 דיווח וייצמן לאריק דרומונד, שגריר בריטניה ברומא, על שיחתו האחרונה עם בניטו מוסוליני בדבר שאלת ארץ־ישראל והבית הלאומי ליהודים, רשם השגריר דו“ח למשרד החוץ הבריטי: “ד”ר וייצמן הבהיר לי, לבסוף, שהוא מודאג ביותר מהזרם הגדול של יהודי גרמניה לארץ־ישראל. הם אינם גורם מניח את הדעת במיוחד וקליטתם בארץ תהיה קשה.” יתרה מזו, המוני פליטים נוספים מצאו מקלט זמני בארצות אחרות כגון צרפת, פולין וצ’כוסלובקיה, ושם מעוררת נוכחותם רגשי אנטישמיות באוכלוסיה המקומית. בכל זאת, אין הוא רואה כיצד ארץ־שראל תוכל לקלוט אותם. גם אם בראש וראשונה התכוון וייצמן להפנות את תשומת לב הבריטים לבעיית הפליטים המחמירה, הפחד שמא תוצף הארץ אלפי בעלי מקצועות חופשיים מקרב יהודי גרמניה בא לידי ביטוי גם בהזדמנויות אחרות. וייצמן ביקש לבנות את ארץ־ישראל על בסיס איתן, בראש וראשונה על התיישבות וחקלאות, רצה להביא ארצה צעירים ובעלי הון מקרב יהודי גרמניה, אך לא ראה בארץ־ישראל פתרון לכל העדה; וייצמן דרש להקפיד על רמתם ואיכותם של העולים, ובעיקר – לא רצה שבארץ תיווצר בעיית פליטים על כל צלליה.

 

18 תל אביב, הקנטון העברי הראשון    🔗

אחרי לבטים של שנים נכפתה על פליקס הכרעה בחייו האישיים: הדסה קלוורי הרתה, ככל הנראה במכוון, מתוך כמיהה עזה לילד שני. פליקס ביקש מאני הסכמה לגירושים ונתקל בסירוב מוחלט. לא תהיה לו ברירה אלא להתאסלם, ניסה פליקס לחייך, כדי שיוכל להחזיק בשתי נשים בעת ובעונה אחת. אמנם היה באפשרותו להפקיד גט באמצעות בית דין רבני בארץ (אישה סרבנית, שאינה מוכנה ללכת אחרי בעלה לארץ הקודש – יותר מכך לא דרוש לשום רב), אבל שבט הרוזנבליטים לחץ על הסדר בבית משפט אזרחי, בראש וראשונה למען האנס ודינה.

האנס, נסער, התייצב כולו לצד אמו, נזף באביו על שהוא כותב מכתבים שגורמים לה נדודי שינה, איים לקרוע ולשרוף את מכתביו בעתיד, אם ימשיך בנימה זו, הגדיר את החוק הפלשתינאי (המאפשר, כנראה, מתן גט בתוך חמש דקות) כברבארי, האשים את אביו שהוא רוצה לאמלל אותם על ידי קבלת אזרחות ארצישראלית רק כדי לשאת “את האישה הזאת”. אביו ניסה לשמור על קור רוחו, על אף הצנזורה על מכתביו לאישתו מצד בנו: האנס טועה אם הוא חושב שהעיתוי בעל משמעות מבחינת אני, כל התנגדותה היא לעצם הגירושים. האם היה טוב יותר אילו האנס ודינה היו עדים לוויכוחים אינסופיים בין הוריהם? הוא, אביו, מעריך את מעלותיה של אני לפחות כמוהו. אבל אולי יבין האנס ביום מן הימים שגם התכונות הנעלות ביותר אינן ערובה לדו־קיום הרמוני. אכן, יפה שהאנס עומד לצדה של אמא, רק שינסה להבין קצת גם אותו. אולי הוא יכול לאהוב את אמו בלי להוציא משפט על אביו?

רק ברגע האחרון, כאשר כבר היתה הדסה בהריון מתקדם, הסכימה אני בתיווך ידידים לגירושים, אבל דרשה ארבעים וחמש לי"ש מזונות לחודש (סכום עתק לאותם ימים, כאשר שכר חודשי של פועל היה שש עד שבע לירות), גם משום שרצתה להבטיח לילדיה את בתי הספר היוקרתיים ביותר, גם מפני שהיה זה הנשק האחרון שנותר לה. לפליקס לא היתה ברירה אלא להסכים.

הדסה מסרה את “שני” בהדרגה לידי ארגון נשות ויצ“ו בירושלים, שאסתר זמורה עמדה בראשו, והבגדים הרקומים שלה נכנסו לתולדות אופנת הארץ כרקמות ויצ”ו. פליקס והדסה התגוררו בתל אביב, תחילה בביתו של לודוויג פינר, מעמודי התווך של העלייה הגרמנית, ברחוב גליל (עתה מאפו), קרוב לשפת הים, ופליקס, בדרבונה של הדסה שחה, התעמל, יצא ברכיבה לאורך שפת הים. הדסה שמרה על מטבח כשר, הקפידה על קבלת שבת, הכשירה את הבית לפסח, גם מתוך רצון להמשיך במסורת משפחתית וגם מתוך אמונה: “אני מתפללת למעננו, רק ה' יכול לעזור לנו,” כתבה לפליקסכן ב־1934 ללונדון, כאשר נסע לפגוש את אני. סוף סוף, בפברואר 1935, נשא פליקס בגיל ארבעים ושמונה את הדסה בת הארבעים וארבע לאישה, ובארבעה במאי בישר פליקס לילדיו בלונדון: “אתמול ראתה בתי את אור העולם בתל אביב. נקווה שתתאוששו מהר מהזעזוע על התוספת המשפחתית למחצה.” התקווה לא נתגשמה, דינה ניתקה את הקשר עמו, האנס המשיך לכתוב על “אותה האישה”, שהיתה בעבר טנטה הדסה, אך נרגע בהדרגה, משום שאביו העביר את המזונות בדייקנות ובעין יפה (בזכות המאזן הכספי החיובי בעבודתו כעורך דין, להפתעתו הרבה), תוך כדי הבטחה שיעשה כל מאמץ לשמור על ידידות אני. כבר בקיץ שככו הסערות ופליקס יכול היה לספר בנחת להאנס על חופשה בתלפיות, עם הרוזנפלדים והעגנונים, על רכיבה, בחברת יוליוס רוזנפלד, לבית לחם ולבית הנציב, על פנסיונים שפתחו גרטה אשר ויוצאי גרמניה אחרים בירושלים, ובייחוד בבית הכרם, על האדריכלים הגרמניים הזוכים להערכה: אוסקר קאופמן שעומד לבנות את בית “הבימה”, ואריך מנדלסון שבונה וילה גדולה לשוקן בירושלים ובית לווייצמן ברחובות.

גדעון קלוורי שמח בנישואי אמו לפליקס, בסימנים המאופקים של אהבה ביניהם, במבט, בלטיפת יד, שמח בהולדת האחות הקטנה. בפעם הראשונה היה פליקס בעל, אב, שותף לחיים כפי שאני לא זכתה לו, מלווה את התפתחות בתו שלב אחרי שלב, משחק עמה, קורן כאשר הוא אוחז בה. הילדה נקראה רבקה, וכולם – סבתה פאני, אסתר עגנון, יוהנה רוזנפלד – שיבחו את יופיה באוזני האם הגאה. אולם כבר בשבועות הראשונים שמה אלזה שטרנברג לב לכך שרבקה הקטנה אינה נראית כפי שנראו כל התינוקות במשפחה. גם הדסה היתה מודאגת: “הקטנה שותה רע מאוד ויורקת מה שהיא שותה, אינה מוסיפה משקל. אנשים אומרים לי שהיא יפה ובריאה, אבל לדעתי הם מעמידים פנים,” רשמה ביומן שהחלה לנהל עם לידת בתה. כעבור זמן מה אובחן אצל רבקה הקטנה מה שהוגדר כ“הפרעות בלבלב”.

*

הא־פוליטיות המוצהרת של התאחדות עולי גרמניה היתה בעייתית מלכתחילה, משום שחיי היישוב התנהלו במסלולים מפלגתיים, ובכל שאלה כלכלית היה גם גרעין פוליטי: האם יכולה ההתאחדות לצדד בעבודה עברית במושבות, כדי שיתווספו מקומות עבודה לעולים שלה, בלי שהדבר יתפרש כתמיכה בתנועת הפועלים במאבקה נגד בעלי המשקים? יתרה מזו, ראשי העלייה הגרמנית, שהיו רגילים להיות מן המובילים במדיניות הציונית, הרגישו עד מהרה בחוסר האונים הפוליטי שלהם בארץ והגיעו לידי מסקנה שלא תיתכן קליטה שלמה ביישוב בלא השתלבות בחיים הציבוריים, במסגרת מפלגתית, כמנהג הארץ, ושאין השפעה פוליטית אלא בצורה מאורגנת.

אבל כיצד ישתלבו בחיים הציבוריים, כשברצונם לצנוח מיד לצמרת? השמאליים מצאו את עצמם מול מפא“י, ענק מפלגתי שהתיר להם לשלם מסים, לציית ולשרת כטוראים, כהגדרת גרהרד הולדהיים. באשר למפא”י לא בא הדבר כהפתעה, אבל עולי גרמניה לא היו מוכנים לכך כמה עלובה היתה ברית הציונים הכלליים בארץ, שבה עדיין היו מאורגנות הקבוצות השמרניות והרדיקליות יחד. מאבקים סוערים התנהלו בין הרוב השמרני בהנהגת יוסף סופרסקי למיעוט הפרוגרסיבי בהנהגת משה גליקסון, עורך “הארץ”, מאבקים שעמדו בניגוד בולט למיעוט ההשפעה של הציונים הכללים על עיצוב היישוב. הגישושים עם הציונים הכלליים על הצטרפות יוצאי גרמניה כגוש לא נשאו פרי, הדרישה היתה לחברות אישית.

הצעד הבא היה ניסיון להפוך את המחלקה הגרמנית של קרן היסוד, שבלומנפלד נמנה עם חברי מועצת המנהלים שלה, לשער כניסה ליישוב, שלא שילם מס לקרן משום שחשב זאת לעניינה של הגולה, או שהסתפק במתן גרושים מעטים מדי חודש. (אחרי התפטרות ארנסט לוי, יושב הראש הראשון של התאחדות עולי גרמניה, נבחר בלומנפלד במקומו וקיבל על עצמו גם ניהול מחלקה מיוחדת לתעמולה ציונית.) בזכות משמעת ההתרמה מן העבר הצליחה התאחדות עולי גרמניה לדרוש ולקבל מס רכוש של חצי אחוז עד אחוז אחד מחבריה, שזה עתה עשו את צעדיהם הראשונים בארץ. התאחדות עולי גרמניה תרמה רבע מכל הכנסות קרן היסוד בארץ, השפיעה גם על ההתרמה בקרב הישוב הכללי, אבל נשארה מה שהיתה, לַנְדְסְמַנְשַפְט. זמן רב מדי דחתה העילית הציונית הגרמנית את עלייתה – עתה היה מאוחר מדי להשפיע כגוף בתוך מסגרות קיימות.

המסקנה ההגיונית: דרושה מפלגה. באוקטובר 1934 ייסדו בלומנפלד וקרויאנקר את “קידמה”, ומניין חבריה מאתיים וחמישים, אולם בלומנפלד היה אופטימי: בשבועות הקרובים יעלה מספרם בצורה ניכרת, כפי שבישר לוולטש לברלין, ועד לקונגרס הבא תהיה זאת קבוצה בעלת משקל. “יש לי העורף הגרמני שחסר ל’ברית־שלום'.” באספה מטעם “קידמה” באולם “סיטי” בנחלת בנימין הרצו בלומנפלד ורוזנבליט על שאלות אקטואליות בגרמניה, דמי הכניסה היו גרוש אחד, לחברי “קידמה” היתה הכניסה חופשית.

התקוות הובילו, כבעבר, אל וייצמן, ששהה בחורף 1934 בארץ־ישראל לאחר שהחליט לבנות את ביתו ברחובות, שבה גם הוקמה תחנת המחקר על שם דניאל זיו מתרומת משפחת זיו, ידידיו מאנגליה. בדצמבר התקיימה בביתו של סנטור בירושלים, ביוזמת וייצמן, ישיבה גדולה בהשתתפות נאמניו הגרמניים כבלומנפלד, רוזנבליט, שוקן וקרויאנקר, ובהשתתפות מנהיגי תנועת הפועלים בן גוריון, שרתוק, בן צבי, ברל כצנלסון וטבנקין. לפי תיאור בלומנפלד היה נאום וייצמן בחלקו דברי נביא זעם על הנעשה בארץ, בעיקר בשטח הספסרות, ובחלקו טרוניות של עולה חדש המתמודד עם המציאות הארצישראלית (נהג המכונית אינו מוכן ללבוש מדים, ציינה ליידי ורה בתדהמה). בלומנפלד ורוזנבליט, שהיטיבו להכיר את מנהיגם, ראו בהופעת וייצמן ניסיון להכין את הקרקע לשובו לזירה הציונית הפוליטית, סימן לתסכולו על שהעניינים מתנהלים גם בלעדיו. כעבור זמן קצר התקיימה פגישה נוספת בביתו הזמני של וייצמן ברחובות, בהרכב דומה, ובפברואר 1935 נערך כנס פומבי של “קידמה” בנוכחותו. בלומנפלד היה שבע רצון: מתחילים להתייחס ברצינות לציונות הפרוגרסיבית.

רוזנבליט פתח את הכנס בדברי הלל לווייצמן, מנהיגה העליון של התנועה הציונית, קרויאנקר הסביר לנאספים למה נחוצה עוד מפלגה נוסף על המפלגות הציוניות הרבות הקיימות ביישוב: הציונות הכללית אינה מושכת עוד את הלבבות ויש להפיח בה רוח חדשה, תוך הסתייגות משתי נטיותיה הבולטות, הקרבה לרוויזיוניסטים וההתנגדות לציבור הפועלים. בקיצור, לאזרחי המדינה הציונית שבדרך דרושה “קידמה” לשם חיזוק ההנהלה הציונית במאבקה עם הרוויזיוניסטים, שבירת הספסרות, הקמת מוסד כלכלי עליון שישלב בין ההון הפרטי להון הלאומי, הקמת לשכות עבודה אחידות, בוררות בסכסוכי עבודה, ביטול הזרמים בחינוך. בלומנפלד חזר, בעברית, לנעימות העבר על הצורך ביצירת חברה חדשה, מעֵבר לגידול המספרי, בחינוך לציונות גם בארץ, כי רבים המבקשים לחיות גם בציון את חיי הגולה. לא הליבראליזם ולא הסוציאליזם המטריאליסטי יפתרו את שאלת היהודים, אלא רק חידוש הציונות הכללית האמיתית, ורק וייצמן מסוגל להוביל אותה. וייצמן, בנימה דומה, צידד באיחוד לא רק של כל הכוחות הפרוגרסיביים, אלא של כל כוחות היצירה (קרי: לקואליציה עם תנועת הפועלים), אך ביקש שלא להזכיר את שמו בקשר להנהלה העתידה של ההסתדרות הציונית העולמית, הקונגרס עדיין רחוק ואין הוא רוצה להיות מועמד אחד מני רבים. יבוא יום ונראה.

גורם מדרבן ליצירת גוף פוליטי כמפלגה לקונגרס היתה התחושה של העדר תשומת לב מספקת לבעיית יהודי גרמניה מצד ההנהגה הציונית בראשותו של סוקולוב, של התעניינות הולכת ופוחתת מצד יהדות העולם בגורל יהודי גרמניה. הדבר בא לידי ביטוי גם בישיבות הוועדה הפוליטית של התאחדות עולי גרמניה, שרוזנבליט נמנה עם חמשת חבריה, יחד עם פריץ פרץ נפתלי, כלכלן, מפעילי הסוציאל־דמוקרטים בגרמניה, שעלה ארצה ב־1933 והיה מקורב להסתדרות העובדים: בתזכיר למחלקת הארגון בלונדון ביקשה לדון בשאלת יהודי גרמניה בקונגרס התשעה־עשר, גם במליאה, בנאום מרכזי של וייצמן, גם בדלתיים סגורות, בוועדה הפוליטית.

בקונגרס עצמו, שהתקיים בסוף אוגוסט 1935 בלוצרן, עמד בלומנפלד בנאומו במליאה על דרכה הייחודית של “קידמה” בין הימין והשמאל, כשותפה פעילה בקואליציה רחבה של כל הכוחות היוצרים, כאשר הוא דורש הסתדרות עובדים שתהיה נחלת כל הציבור, שחברי כל מפלגה יוכלו להצטרף אליה, בוררות לאומית בסכסוכי עבודה ובתי ספר אחידים. למרבה אכזבתם לא זכו ציוני גרמניה לייצוג ישיר בהנהלה החדשה, לא בלונדון ולא בירושלים; אולם וייצמן, לרווחתם הרבה, נבחר מחדש לנשיא ההסתדרות הציונית העולמית, בכוחות משותפים של נאמניו ושל תנועת הפועלים, מפא"י, שהיתה עתה המפלגה הגדולה בקונגרס (רוזנבליט נבחר ליושב ראש בית הדין של ההסתדרות הציונית, אף שלא השתתף בקונגרס). ההישג הגדול הנוסף, מנקודת ראותם של יוצאי גרמניה בארץ, היתה החלטת הפשרה – אחרי ויכוחים חריפים בוועדות, מול התנגדות נמרצת של מחייבי החרם על סחורות מתוצרת גרמניה בהנהגת סטיפן וייז – שהסמיכה את הסוכנות לקחת על עצמה את הפיקוח על הסכם ההעברה עם גרמניה ולא להסתפק רק בהסכמה שבשתיקה כעד עתה. הקונגרס אישר סכום נפרד לא גדול להתיישבות המעמד הבינוני, הבטיח בתקציב את המשך קיומה של המחלקה הגרמנית, הכיר בחשיבות העבודה הסוציאלית למען העלייה החדשה, בקיצור אימץ את דרכי התאחדות עולי גרמניה עד הלום.

אחרי אישור חוקי נירנברג בספטמבר והוראות הביצוע הראשונות בנובמבר 1935, שביטלו את אזרחותם של יהודי גרמניה, הגדירו מיהו יהודי על פי הגזע, אסרו על נישואים מעורבים של גרמנים אריים ויהודים, הביאו לצמצום גובר באפשרויות הקיום ולהוצאה הדרגתית של תלמידים יהודיים מבתי הספר הכלליים, גבר שוב הדחף לעלייה. אולם יחד עם זאת גברו גם הקשיים בהעברת מטבע זר וסחורות לארץ־ישראל, מצד אחד, וההתנגדות לכל מגע עם המשטר הגזעני שמתעלל ביהודים, מצד שני. לנדאואר הבהיר לשפרינצק שהסכם ההעברה אינו מגביר את כוחה הכלכלי של גרמניה, אלא רק משנה את החלוקה הפנימית של הכסף בגרמניה עצמה, והסתלקות ממנו תפקיר את היחיד בידי רודפי בצע ורמאים ויהפוך את העולים לשנוררים.

“אל תעשו את הטרנספר נושא למלחמה פוליטית!” ביקש כרוז מטעם התאחדות עולי גרמניה בנובמבר 1935. חלקו של הייצוא הגרמני לארץ- ישראל אינו מהווה אפילו חצי אחוז מן הייצוא הגרמני בכללותו וסגירת שערי הארץ בפני תוצרת גרמניה לא תשפיע במאומה על כלכלת גרמניה. בכספי העולים נוסדו תעשיות חדשות והורחבו מפעלים קיימים, המספקים עבודה לאלפי תושבי הארץ (שישים אחוז מההשקעות בשנתיים האחרונות מקורן בעלייה הגרמנית). ההעברה לא פגעה בתוצרת הארץ בזכות הפיקוח הקיים מטעם מוסדות הישוב.⁸² אם תפורק “ההעברה” תיפסק עליית בעלי הרכוש, יאבד עוגן ההצלה של יהודי גרמניה. דובר בגנותם של המנסים להפיק רווח פוליטי מאסונם של יהודי גרמניה, על גב היישוב, על גב בניין הארץ: “יהודי! אחד משבטי ישראל נלחם על קיומו! היקום עליו אחיו להרגו?”

כאשר דובר על הצלת עדת יהודי גרמניה המושפלת, העומדת לפני כיליון גמור, למה היתה הכוונה? וייצמן, שהופיע כנואם מרכזי בשתי אספות גדולות מטעם התאחדות עולי גרמניה, בדצמבר 1935 בירושלים ובמארס 1936 בתל אביב, דיבר במלים זהות כמעט על הרס יהדות גרמניה, על שעת מבחן לציונות. אולם הוא הדגיש שארץ־ישראל אינה יכולה להציע פתרון לכל יהודי גרמניה אלא לחלקם, לצעירים שיכולים להכשיר את עצמם לחיים הקשים בה, ואולי יכשירו, ביום מן הימים, את הקרקע לפני הדור ההולך, “אשר למורת רוחנו מוכרחים אנו לפי שעה להשאירם לנפשם.” אחרי דברי שבח לעלייה הגרמנית שהביאה עמה ידע מקצועי, משמעת, אמצעי קליטה לבאים אחריהם, הזכיר וייצמן בשני נאומיו את העובדה שחלק מעולי גרמניה באו בלי ההכשרה הנפשית הדרושה לחיי הארץ – וזאת היתה הנקודה שעמדה במרכז הדיונים: ציוניזאציה של התאחדות עולי גרמניה.

ההצעה היתה שלמוסדות ההתאחדות יוכלו להיבחר רק אנשים שמילאו את חובתם הציונית, דהיינו שקלו שקל (לקראת הבחירות לקונגרס התשעה- עשר כבר היתה התאחדות עולי גרמניה פעילה מאוד בשטח זה), תרמו את חלקם לקרנות הלאומיים, היו חברים בהסתדרות הציונית העולמית. הצורך בציוניזאציה של חברי ההתאחדות הוסבר בצורך לפעול נגד בידוד רוחני של אותם 30,000 יוצאי גרמניה שכבר עלו, למען חדירה לתרבות היהודית, לשפה העברית ולקליטה בארץ. רוזנבליט, אף שלא היה מיוזמי ההצעה לשינוי התקנון, קבע נחרצות: “אנחנו לא פליטי גרמניה, לא תיירי גרמניה, אלא אנשים שעלו בהחלטה נחושה להכות שורש בארץ־ישראל”: הוא חייב את השינוי משום שהוא יעמיד את הציונים החדשים (הוא סירב לדבר על לא־ציונים) בפני הכרעה להכריז על השתייכותם לתנועה הציונית. בעיניו היתה זו דרישה ברורה, רחוקה ממפלגתיות, על פי מיטב המסורת של הציונות הגרמנית (מימים רחוקים הגיעו הדי ויכוח על סעיף המגמה באגודות הסטודנטים בגרמניה).

לא כך ראו את הדבר מתנגדי ההצעה, ובראשם ד"ר דנציגר והחברה הציונית של האקדמאים (שפרשה מקא־יה־פאו, אבל אנשיה נשארו חברי התאחדות עולי גרמניה), קולנשר, ארנסט לוי ואחרים, שהשתתפו באספת סניף תל אביב. בעיניהם היה זה ניסיון להוציא משורות ההתאחדות את הרוויזיוניסטים (שלפי החלטת ז’בוטינסקי חדלו להיות חברי ההסתדרות הציונית העולמית והקימו את ההסתדרות הציונית החדשה), להשחיר את פני מתנגדי “ההעברה”, להשתלט על התאחדות עולי גרמניה ולהפוך אותה למכשיר פוליטי של כפייה מצד המרכז ופגיעה בעקרון הדמוקרטיה.

ההתעקשות על ציוניזאציה של אנשים שבלאו הכי כבר חיים בארץ, נבעה, בין השאר, מאכזבתם של הציונים הוותיקים שעמלו שנים רבות כל כך למען ארץ־ישראל: מעמדם ביישוב לא היה שונה משל אנשים שנלחמו בציונות, דאגו רק לעצמם ולפתע שינו את דעתם ועלו ארצה. אלה ואלה היו בעיני היישוב “עולי היטלר”. כדי להצליח בארץ לא היו הארצישראלים החדשים זקוקים לציונים הוותיקים, שבעצמם היו נבוכים ומנוכרים, אלא למרפקים, לתושייה, ליכולת הסתגלות, ל“אופי של מתבולל”, כהגדרת הולדהיים, בחלקם אף הצליחו בקשרים עם היישוב ביתר קלות מן הציונים הוותיקים, משום שלא היו להם יומרות ואשליות כה גדולות ולא ביקשו לעצב את פני הארץ, אלא רק להסתדר בה.

בחורף 1935 עמדו להיערך בחירות למועצת עיריית תל אביב, שבה התגוררו קרוב למחצית עולי גרמניה, ונוכחותם נתנה את אותותיה. בעיקר בצפונה התווספו רחובות שלמים של בתים בנויים בסגנון מודרני, תכליתי, בקווים ישרים, ללא קישוטים, ללא קיטש, עם מרפסות גדולות מוצלות, בתים לבנים עם גגות שטוחים. נפתחו חנויות מזון שבהן הקפידו על ניקיון והגיינה, חלונות הראווה היו כשמם, מעוצבים כדי למשוך את העין. רבו הטענות על העדר יחס לעולה מצד העירייה, על מצב בלתי נסבל בטיפול הסוציאלי, על הזנחה בחוף הים, על העדר שטחים ירוקים בעיר, על חוסר מקום לילדי העולים בבתי הספר הכלליים, התחזקו התביעות לבניית שיכונים, לסלילת כבישים ורחובות, לסילוק הלכלוך, לשינוי שיטת המסוי, ובהתאחדות עולי גרמניה גברה הנטייה להתייצב לבחירות באופן פעיל. לא די בכך שהעולים מגישים בקשות, פונים בעצומות, עליהם לקבל גם חלק בשלטון העיר. מוטב שרצון העולים להרחבת בתי הספר, לסעד מסודר, ימצא ייצוג ישיר בהנהלת העיריה ולא רק במסדרונות. (לקחי העבר הלא רחוק: לבקשתם נקבעה לנציגי התאחדות עולי גרמניה פגישה עם ממלא מקום ראש העיר, ישראל רוקח, אולם כאשר הגיעו שלושת הנכבדים בשעה הייעודה לעירייה נוכחו להפתעתם לדעת שאלה שעות קבלה לכל דיכפין, המתינו בתור כשעה ועזבו; בפגישה ייעודה עם שושנה פרסיץ, שעמדה בראש מחלקת החינוך, שוב נתקלו ביחס דומה: הגברת פרסיץ נסעה לירושלים ולא טרחה לבטל את הפגישה.)

מאיר דיזנגוף, שריכז בידיו את ניהול תל אביב כמעט ברציפות משנת 1911, הלך לבחירות ברשימה אישית והציע ללנדסברג מקום שלישי ברשימתו, אולם מרכז התאחדות עולי גרמניה דחה בשמונה קולות נגד קול אחד – של רוזנבליט – את ההצעה, משום שלא ראה סיכוי שדיזנגוף יזכה בשלושה מנדטים, והחליט ללכת לבחירות ברשימה עצמאית, ורוזנבליט בראשה. שוב תוך כדי אפולוגטיקה – אמנם עקרונית התאחדות עולי גרמניה נגד לנדסמנשפטים והיא אינה משרתת שום מפלגה, אלא רק קו מחשבה כללי האומר: “נושאי קידמה ותיקים בארצות אירופה אסור שייהפכו לריאקציונרים במולדתם החדשה.”

מספר הבוחרים מקרב העלייה החדשה היה קטן: זכות הבחירה היתה רק לבעלי מקרקעין בעיר; לדיירי משנה – והם כללו את רוב העולים, רק בתנאי ששילמו מסים לפחות במשך שנה, כך שבקרב חברי התאחדות עולי גרמניה היו רק כאלף בעלי זכות בחירה (מתוך עשרים וחמישה אלף חברי ההתאחדות). קבוצות רוויזיוניסטיות ניסו להפריע לאספות בחירות מטעם התאחדות עולי גרמניה, שהתנהלו בחלקן בגרמנית, אם בצעקות ואם בתגרות ידיים, ומעל לכול, היתה התנגדות גם בקרב חברי ההתאחדות עצמה, משום שראו ברשימה עצמאית הפרת הנייטראליות הפוליטית המוצהרת של הארגון ובעיה של נאמנות כפולה, אם היו חברי מפלגות אחרות (אם כי מפא"י חייבה את הרשימה העצמאית של עולי גרמניה מתוך תקווה לחיזוק כוחות הקידמה בעירייה). מתוך עשרים וחמש (!) הרשימות שהשתתפו בבחירות זכתה התאחדות עולי גרמניה במקום התשיעי, עם 600 קולות, ובמנדט אחד, בזכות הסכם עודפי קולות עם קבוצת גליקסון (ציונים כלליים א'). רשימת דיזנגוף קיבלה שני מנדטים, אולם יחד עם שאר נציגי הגוש האזרחי (ציונים כלליים ב', בעלי בתים, סוחרים) היה לדיזנגוף רוב של שמונה כנגד שישה נציגי סיעת הפועלים. ורוזנבליט בתווך.

סירנית הפיתויים לפעילות ציבורית רק חייכה: קסמה משך את פליקס צעד אחרי צעד ושוב היה בחיקה, אבוד. אם בשנת 1933 עדיין כתב לסלי הירש לברלין שאין הוא חבר במועצת המנהלים של ה“העברה” ומשתתף רק בחלק מן הישיבות של התאחדות עולי גרמניה מחמת עומס עבודה מקצועית, הרי שפני הדברים השתנו בהדרגה: תחילה חברות במרכז, בוועדה הפוליטית ובוועדת ההעברה של התאחדות עולי גרמניה, ניהול מסיבות עיתונאים בשמה, כאיש השולט בשפת עבר, ומשם בקו ישר ל“קידמה” ועתה לעירייה. כאלה החיים.

תל אביב, גם כאשר היתה עדיין על תקן מועצה מקומית, היתה בעיני היהודים העיר העברית הראשונה, והחוק המוניציפאלי החדש שהעניק לה סוף סוף, בשנת 1934, את המעמד הרשמי של עיר, בא רק לאשר עובדה קיימת. לא רק שהיתה הריכוז היהודי הגדול בארץ־שראל, ששליש היישוב חי בתוכה, לא רק שהיו לה סממנים של עיר תוססת – עיתונים יומיים ותיאטראות, בתי מלון ובנקים – והיתה מרכז כלכלי גדול, שתקציבה השנתי, 400,000 לא"י, גדול מן התקציב הארצישראלי של הסוכנות היהודית, היא שימשה בעיני רבים גרעין הקוממיות היהודית לעתיד, הקַנְטוֹן העברי הראשון.

נבחריה מעולם לא הסתפקו בדיון בעניינים מוניציפאליים כביוב ותאורה, רישיונות בנייה ומס שעשועים, אלא דנו בכל נושא שנגע ליישוב, אם זאת מחאה על הפסקת העלייה או ציון עליית נקודות יישוב חדשות על הקרקע. ולא עוד אלא שלייצוג במועצת העירייה היה משקל ציבורי רב, וגם בעלי שיעור קומה כדוב הוז, מאבות ארגון “ההגנה”, ויוסף אהרונוביץ, סופר ועורך ב“הפועל הצעיר”, היו חבריה במשך שנים. כאשר נכנס רוזנבליט למועצה היה דיזנגוף, אבי העיר בן השבעים וחמש, בעל הסמכות הפטריארכלית מאז ימי אחוזת בית, רתוק למיטתו בשל מחלת הלאוקמיה שחלה בה, ובמשך שבועות נעדר מן הישיבות; הניהול היומיומי היה בידי ישראל רוקח, מהנדס חשמל בן שלושים ותשע, צאצא אחת המשפחות המיוחסות ביישוב הישן, יליד הארץ, תופעה נדירה בנוף הציבורי של אותם ימים.

רוזנבליט לא נמנה עם ההנהלה המצומצמת שמנתה חמישה חברים, אך שירת כחבר בכמה מוועדות העיריה הרבות, תחילה בוועדה לגננות ולשיפור העיר, ובשנים מאוחרות יותר בוועדת הכספים, בוועדת הביקורת ובוועדה הסוציאלית. יושב ראש ועדת הגינון היה סעדיה שושני (על אף שמו, ממוצא רוסי), בעל אחד מבתי הדפוס הגדולים בעיר וממייסדי התאחדות בעלי התעשייה והתאחדות בעלי המלאכה בארץ, שתוך כדי הליכה ברחובות ממלכתו היה מתכופף כדי לתלוש עשבי בר משטח הגינון ורושם בפנקס קטן את שדורש תיקון. לכל אחד מחברי המועצה היתה ציפור נפש משלו; אצל שושני, אף שלא היה ידען מופלג, היתה זו ההגנה על שפת העבר.⁸³

בחירת ראש העיר במקומו של מאיר דיזנגוף, שהלך לעולמו בספטמבר 1936, רק הבהירה ביתר שאת שלא ניתן להפריד בין עניינים מוניציפאליים לפוליטיקה. ישראל רוקח מטעם הגוש האזרחי ודב הוז מטעם סיעת הפועלים, שני סגניו של דיזנגוף, מילאו בשנתו האחרונה את תפקיד ממלא המקום לסירוגין. הצעת סיעת הפועלים להמשיך לעת עתה בהסדר זה ולא לגשת לבחירת ראש העיר נדחתה תחילה על ידי רוקח ותומכיו, וכאשר אלה היו מוכנים להסכים להסדר, כבר התחייבה סיעת הפועלים לתמוך במועמדות משה שלוש, איש רשימת דיזנגוף, מן האצולה הספרדית של העיר, צאצא למשפחה עתירת נכסים. חוואג’ה מוסה היה ידוע כאיש נוח לבריות, ובעיני בן גוריון ומרבית חברי הוועד הפועל של ההסתדרות היה בבחינת הרע במיעוטו לעומת רוקח, איש ימין תקיף, וזאת בהנחה שעם שלוש, אף שהוא יציר בורגנות מובהק, יהיה קל יותר להסתדר (למועמד מטעם סיעת הפועלים לא היה סיכוי לזכות ברוב).

הבעיה היתה איך להשיג את תמיכת עולי גרמניה שהיו ללשון המאזניים. רוזנבליט הוזמן להתייעצות בוועד הפועל ואכן החליט לתמוך בשלוש, שראה בו איש פשרות, ואילו רוקח היה בעיניו (כפי שאמר בישיבת נשיאות התאחדות עולי גרמניה) רוויזיוניסט למחצה, שאופקיו מסתיימים בגבול המוניציפאלי של תל אביב, עוין לתנועה הציונית העולמית, שבאופן הפגנתי לא קיבל את פני וייצמן בעת ביקורו בעיירייה. לתמיהת חבריו למה לא הציג, כלשון המאזניים, את מועמדותו שלו, ענה רוזנבליט שהדבר אינו בא בחשבון מטעמים אישיים ומקצועיים, ולא פירש. אכן בישיבת מועצת העיריה בעשרים באוקטובר נבחר שלוש בשמונה קולות לעומת שבעה קולות לראש העיר, ליום אחד.

על פי החוק המנדטורי מתמנה ראש עירייה על ידי השלטונות, אולם על פי הנוהג היה המינוי זהה לבחירת המועצה. רוקח, שנכנס למועצה בגיל עשרים ושש, כראש משק הכספים והמִנְהַל זה שנים רבות, כמי שבמשך שנים, בעת נסיעותיו התכופות של דיזנגוף לחו"ל בענייני היישוב, מילא את תפקיד ראש העיר בפועל, ראה את עצמו כיורש טבעי, וכשלא נבחר, פנו תומכיו במועצה לממונה על המחוז הבריטי וביקשו למנותו לראש העיר, בניגוד להחלטת הרוב. הנציב העליון – בצדק, מנקודת ראותו – הכריע לטובת רוקח.

תמיכת רוזנבליט בשלוש זיכתה אותו לא רק בקיתונות של זעם ולעג על תפקידו ככדור משחק בידי מפא“י מצד “הבוקר” והמחנה האזרחי, אלא גם בהתקפה חריפה מצד פליקס דנציגר על צביעות והטעיית הציבור כמשרת הסוציאליסטים, שעליה השיב רוזנבליט מעל דפי “מיטיילונגסבלאט”, בלי לנקוט בשם גיסו, בהגדירה כ”רשימה רגשנית של כתבכם הרוויזיוניסטי". רוזנבליט, וכמותו סיעת הפועלים, ראו בפנייה לשלטון הבריטי תוך התעלמות מדעת הרוב משום פגיעה בנפש העיר, בניהול החופשי של חיי תושביה היהודיים על בסיס דמוקראטי, לפי דעת הרוב, בלי גבאות ושתדלנות האופיניים לחיי הגולה, והכריז על חוסר אמונו ברוקח. אולם החוק היה לצדו של רוקח, ורוזנבליט, אף שעמדתו זכתה להבעת אמון מצד נשיאות התאחדות עולי גרמניה, ספג את הכישלון הראשון בקריירה הפוליטית שלו בארץ ישראל. במרוצת השנים למד להעריך את מעלותיו של רוקח: יושר, התמדה, חריצות, צניעות הליכות, מסירות בלא גבול לענייני העיר.

המועצה היתה מתכנסת פעם בשבוע בבניין העירייה החדש היפה ברחוב ביאליק, וכדרכו היה פליקס מן המתמידים והמדייקים לבוא לישיבות, שהיו אמורות להתחיל בחמש ולהסתיים לא יאוחר מתשע בערב (חוץ מימי המרטון בעת הוויכוח לפני אישור התקציב השנתי בפברואר־מארס כל שנה). גם לפליקס, ככל חברי המועצה, היו פזמונים חוזרים משלו – סעד, אפליית עולים, סדרי מנהל תקינים, גינוי כל אלימות.

בפעם הראשונה התנסו עולי גרמניה בגל של טרור על אדמת ארץ־ישראל: מה שהחל כשביתת מסחר ותחבורה – כמחאה על זרם העלייה, כביטוי לפחד הערבים מפני רוב יהודי, כמרד נגד השלטון הבריטי הנוטה, לדעתם לטובת היהודים – הפך עד מהרה לשרשרת של מעשי רצח, ירי על אוטובוסים מן המארב, הצתת שדות, עקירת פרדסים. זאת היתה התנגדות פוליטית, שלדעת רוזנבליט ארגן אותה ארגון טרור חשאי, וביטוי לתנועה לאומית בעלת הנהגה נחושה שמטרתה ברורה: הפסקת העלייה היהודית, קץ לרכישת קרקעות בידי היהודים, ארץ־ישראל ערבית.

הפרעות החלו בשמונה־עשר באפריל 1936 ביפו, לפי המתכון הבדוק: אי שקט, מלובה⁸⁴ על ידי שמועות כזב, התקהלויות ברחוב, רגימת אוטובוסים יהודיים באבנים, פגיעה כבעלי חנויות יהודיים שנמלטו על נפשם. בשכונות הספר היהודיות החלו הצעירים להתקהל אף הם, פרצו קטטות, היו פצועים, ולמחרת הקרבן היהודי הראשון, פועל שנהרג בדרכו לעבודה במוטות ברזל ובאלות עץ. צעיר יהודי שעבד אצל עורך דין ונמצא לרגל עבודתו בבית הממשל ביפו, סירב להסתתר בו עד יעבור הזעם, ונרצח בדרכו למשרדי הטאבו בידי אספסוף פרוע. דירות ומחסנים של יהודים ביפו הועלו באש. מאות משפחות יהודיות שהתגוררו בקרב הערבים או סמוך להם, עקרו לתל אביב, על טפן ועל מקצת מטלטליהן. מהפרדסים הסמוכים לשכונות היהודיות ירו פורעים בעוברי אורח. העירייה הוציאה שורה של הודעות, תבעה איפוק ושמירה על סדר ומשמעת. השלטונות הכריזו על מצב חירום, התנועה ברחובות נאסרה משבע בערב עד חמש בבוקר.

בחודש הראשון למאורעות נרצחו שישה־עשר יהודים, תוך התעללות בגופותיהם, רובם ביפו. נמל יפו הושבת, אלפי תושבי תל אביב משכונות הספר הדרומיות הגובלות ביפו, שם שימשו מטרה נוחה לירי צלפים, נמלטו מבתיהם. אם כי איש לא העלה על הדעת שהתנגשויות הדמים יימשכו שלוש שנים, היתה התאחדות עולי גרמניה ערה במידה מספקת לרצינות המצב כדי לערוך אספות הסברה ולהוציא קובץ מאמרים וקטעי עיתונות שדנו ביחסי יהודים, ערבים ואנגלים על כל היבטיהם. בהרצאה שנשא רוזנבליט באוזני חברי ההתאחדות בעשרים במאי 1936, אחרי שממשלת בריטניה הודיעה על מינוי ועדת חקירה חדשה, הפעם מלכותית, הוא ניחם את שומעיו שאמנם ממצאי כל ועדות החקירה הקודמות בעקבות פרעות הניבו, לכאורה, הישגים פוליטיים לערבים, אך למעשה המשיך היישוב לגדול ולהתפתח. גם אם לא הביע את דעתו האישית, כאשר מנה שלוש דרכי תגובה לפרעות – של הרוויזיוניסטים, התובעים, מתוך הנחה שאי אפשר להגיע לידי הסכם עם הערבים, הישענות מלאה על ממשלת בריטניה החייבת לפעול בתוקף המנדט שקיבלה על עצמה; של המאמינים באפשרות הסכם עם הערבים על יסוד שוויון פוליטי, בלי להתחשב ביחסי מיעוט ורוב, ושל אלה הסוברים, שכעת אין תועלת בחיפושי פתרון כולל ביחסי יהודים וערבים, וצריך לתת לזמן לפעול (לטובת היהודים) – ברור היה שהוא עם מחייבי יחסי השוויון, על פי הפירוש הציוני, כלומר עלייה יהודית המונית – ושוויון מתוך תחושת כוח.⁸⁵

כמעט כל ישיבת מועצת עיריית תל אביב נפתחה בסקירת רוקח את מאורעות הדמים של הימים האחרונים ובהזכרת שמות הקרבנות, אם היו אלה חמישה צעירים, חברי קבוצת “במעלה”, שנרצחו בדרכם לעבודה בקריית ענבים, או שתי אחיות רחמניות שנטבחו על יד בית החולים הממשלתי ביפו, או “שני חיילים בריטיים מן המשמר־השחור, שבאו לארץ לשם שמירה על השקט והביטחון ונפלו בידי מרצחים”.

שיתוק נמל יפו ניתק את תל אביב מן הים ועקב כך הקמת נמל יהודי היתה לכורח המציאות. מועצת העירייה החליטה על ייסוד חברת מניות למטרה זו, תוך ציון ששום עבודה לא תיעשה בשבתות ובחגים (זאת היתה ציפור נפשו של צבי דוד פנקס, נציג “מזרחי” בעירייה, יליד הונגריה, דייקן, מקפיד בלבושו, שתבע גם סגירת משאבות הבנזין בשבת ומכירת כרטיסי קולנוע רק עם צאתה). היישוב נרתם למלאכה בהתלהבות ובשירה (“תכלת מלמעלה ותכלת מעל, אנו בונים פה נמל, פה נמל”), וכעבור חודש פורק מטען המלט הראשון ליד המזח הארעי ותל אביב חגגה את יום הים (רק בראשית 1938 נפתח הנמל גם לנוסעים).

המדיניות הרשמית של היישוב ומוסדותיו היתה מדיניות של הבלגה – ביצור הנקודות הקיימות, הדיפת התקפות הערבים, בלי התקפות יזומות מצד היהודים – אבל לא הכול אימצו מדיניות זו. בשמונה־עשר באוקטובר 1936 הביעה מועצת העירייה את צערה על המקרה המזעזע שאירע בעיר באותו בוקר, כאשר ירו על ערבים עוברי אורח ופצעו אותם: “המועצה בטוחה ששום יד של יהודי היכולה להיקרא יהודית לא יכלה לעשות את הפשע הזה, וששום מקרה דומה לא יקרה בעתיד.” אולם המקרים חזרו. כאשר היתה סכנה שתושבי שכונת ספר, שסבלו קשות מהתנקשויות מכיוון יפו, מבקשים להתנקם בשכניהם הערבים, היה פליקס בין אלה שמנעו זאת בגופם. הוא חזר הביתה מיוזע, מאובק, נרגש, משוכנע יותר מאי פעם לא רק שהמטרה אינה מקדשת את האמצעים, אלא שהאמצעים יכולים להרוס את המטרה.

אחרי שדב הוז דיווח למועצת העירייה על ניסיון הערבים להשמיד את תחנת האווירונים בלוד, הוחלט באוקטובר 1937 על הקצאת מקום לחניית אווירונים בתל אביב, ולשם כך נבחרה חלקה מעבר לירקון, בקרבת תחנת החשמל רידינג. מובטלים מצאו תעסוקה בהכשרת השטח, ובספטמבר 1938 נחנך שדה התעופה העירוני, שממנו יצאה כל יום טיסה לחיפה ופעמיים בשבוע טיסה לביירות (והוא נקרא שדה דב, אחרי שדב הוז ובני משפחתו נהרגו ב־1940 בתאונת דרכים).

מלחמת חבש שפרצה ב־1935 והסתיימה בכיבושה על ידי צבא איטליה ובריחת הקיסר, השפיעה על כלכלת כל האזור. הצמיחה שהביאה עמה העלייה החמישית נעצרה. בא המרד הערבי, והגאות כלא היתה. האבטלה גברה, אנשים הגיעו עד פת לחם ולא רק בקרב העולים: בשכונות העוני של תל אביב היו תנאי דיור מחרידים, שמונה עד עשר נפשות לחדר, אלפי ילדים יחפים ורעבים, שלוש מאות וחמישים חולי שחפת, מחוסרי העבודה ניסו את מזלם כרוכלים, ללא רישיון, הלכו מבית לבית, מזוודה בידיהם, מכרו סבון, משחת נעליים, דברי סידקית. רפאל זֶברגר, בן ארבעים וחמש, אב לשלושה, אורז במקצועו, ביקש מ“קופת מלווה לעולה”, אחד ממוסדות העלייה הגרמנית, הלוואה של עשרים לא"י לקניית חמור ועגלה. עד עכשיו התפרנס מהובלה בעגלת יד, אך אין הוא מסוגל להמשיך עוד מבחינה פיסית. מאתיים רופאים מעולי גרמניה, שלא היה להם כל סיכוי להיקלט במקצועם, היו רשומים כנתונים במצוקה כלכלית. ההתאחדות פתחה מטבח ציבורי, בית מלאכה לתיקון בגדים משומשים שנאספו למען הנצרכים, ערכה מסיבת חנוכה למובטלים ולבני משפחותיהם על קפה וסופגניות, וסמי גרונמן הנעים את זמנם בזיכרונות משעשעים מן העבר.

בקרב עולי גרמניה היה מספר גדול של עובדים סוציאליים בעלי השכלה מקצועית, בקיאים בעבודת סעד לפי שיטות מודרניות שביקשו להניח יסוד לפעולה סוציאלית מאורגנת ושיטתית, בניגוד לדרכי צדקה וגמילות חסדים שעדיין היו נהוגים בארץ. ביוזמת עולי גרמניה נערך בפברואר 1938 משפט ציבורי, “אני מאשים” לטיפול הסוציאלי הנהוג בעיריית תל אביב. בראש המשפט הציבורי ישב אליעזר פרלסון, חבר המועצה מטעם האופוזיציה, ועם העדים נמנו זלמן רובשוב ופליקס והדסה רוזנבליט, שפעלה למען שיפור מצבם של עולי תימן, שלא היה להם אבא ולא מחלקה משלהם והם סבלו בשקט, ולמען בית חולים לחולי נפש. התהלכו שמועות על ירידה: בירורים אצל חברות להובלה ימית הראו שארבע מאות משפחות, מתוכן כשלוש מאות משפחות יוצאי גרמניה, שלחו את מטלטליהן אל מעבר לים – מהן שש בחזרה לגרמניה.

סוף סוף נענו הבריטים שבהסכמתם היה תלוי הכל – בנית נמל, רשיון לנחיתת מטוסים – לפניות החוזרות ונשנות לפתוח משרדי ממשלה נפרדים לתל אביב, שתושביה נאלצו עד אז לכתת את רגליהם ליפו (בקשה לפתיחת בית סוהר גם בתל אביב נדחתה בנימוק של מיעוט האסירים היהודיים). הנה, כך היה לא פעם בתולדות היהודים: מעז יצא מתוק, מפורענות תוספת עצמאות, אך תמיד עד גבול מסוים: תקציב העירייה דרש אישור שלטונות המנדט, והוא לא ניתן כלאחר יד. יתרה מזאת, שלטונות המנדט היו זקוקים אף הם לאישור, מטעם משרד המושבות בלונדון, גם לדברים פעוטים בסלילת כביש שיחבר את דרך פתח תקווה עם הרחובות בן יהודה ודיזנגוף (עבודה שתעסיק רבים ממובטלי העיר). שמחות ואבל בבית המלוכה הבריטי מצאו את ביטויָם בישיבות המועצה, היא ערכה אזכרה למות המלך ג’ורג' החמישי “שיירשם בדברי ימי ישראל בתור כורש שני” ושלחה את ברכותיה להכתרת המלך ג’ורג' השישי “והמלכה אלישבע”.

כאשר החמיר מצב הביטחון החליטה המועצה⁸⁶ פה אחד לדרוש פגישה עם הנציב העליון ולתבוע הגברת המשמר האזרחי וחימושו בנשק, “הגדלת הזיון” בשכונות העבריות בספר, הגברת הביטחון בדרכים, בייחוד בדרך העולה ירושליימה, והבטחת חייהם של פקידי ממשלה יהודיים העובדים ביפו.

השפעה בתחומי עיר עשויה להוביל להשפעה על הכלל. התאחדות עולי גרמניה בירושלים החליטה אף היא (הסניפים נהנו ממידה רבה של עצמאות) להיכנס למאבק הבחירות לקהילת ירושלים ברשימה משלה, לאחר שבמשך תקופה ארוכה תבעה לקיים את הבחירות, שנידחו באופן שיטתי, ולאחר שגברה ההתמרמרות על שארבעת אלפים יוצאי גרמניה בירושלים, שהם רק חמישה אחוזים מכלל יהודי העיר, אבל משלמים חמישים אחוז ממסי הקהילה – לא מפני שהם עשירים יותר, אלא רק ממושמעים יותר – אך אינם מיוצגים במוסדותיה.⁸⁷

כצפוי שוב צפה ועלתה בעיית “הנאמנות הכפולה”: ד“ר פריץ לוונשטיין, מראשי התאחדות עולי גרמניה בירושלים, לא רק תמך ברשימת מפא”י לקהילה, אלא גם חיבר עלון בגנות רשימת התאחדות המשותפת עם ויצ"ו והגוש הפרוגרסיבי “חידוש פני הקהילה”, שזכתה בעשרה אחוז מקולות הבוחרים. לוונשטיין אמנם התנצל בפני ועדת הבירור שהוקמה למטרה זו, אולם רוזנבליט, שעמד בראשה, לא היה מוכן להסתפק בכך: לדעתו התנהגות כזאת דרשה התפטרות לוונשטיין מכל תפקיד בהתאחדות עולי גרמניה.

הנושא חזר ועלה, וביתר שאת, ככל שעולי גרמניה הוסיפו לתפוס עמדות, לפחות בשטח המוניציפאלי. הדעות היו חלוקות. היו שסברו כסלי הירש, שהתאחדות עולי גרמניה חייבת להתרכז במשימה שלמענה נוצרה – טיפול בעולה – ולהימנע מפעילות פוליטית ישירה. היו שביקשו, כוולטר פרויס, איש הסתדרות העובדים, למצוא מוצא מן הסבך על ידי הפרדה בין גופים מנהליים כעיריות ומועצות מקומיות, שבהם התמודדות התאחדות עולי גרמניה רצויה, ובין גופים מפלגתיים גרידא. אולם שני אנשי הפוליטיקה המנוסים – רוזנבליט ונפתלי – היו בדעה שבכל גוף נבחר מגיעים להכרעות פוליטיות, ושחלוקה כזאת אינה יכולה לעמוד במבחן המציאות. אילו אפשר היה להקים גוף מפלגתי פעיל שבו יכלו יוצאי גרמניה להשתתף השתתפות נמרצת, אמר רוזנבליט באספה בינואר 1938 שדנה בנושא, היה טבעי ובריא יותר להשאיר את התאחדות עולי גרמניה מחוץ לכל פוליטיקה, אבל היות שהדבר אינו אפשרי, בלא ייצוג התאחדות עולי גרמניה ייעלמו יוצאי גרמניה מן החיים הפוליטיים של היישוב. כך סבר גם לנדאואר: שבעים וחמישה אחוז מיוצאי גרמניה אינם שייכים לשום מפלגה, חובת ההתאחדות לייצג אותם.

כאשר חדל קא־יה־פאו לפעול בגרמניה הוא הועבר לארץ־ישראל, שאליה הגיעו כאלף מתוך אלפיים חבריו (השאר היו מפוזרים על פני העולם כולו), הישג למגמה הפלשתינו־צנטרית שעליה נלחמו בלומנפלד וחבריו – בעיני אלה שראו את מחצית הכוס המלאה. כאשר במאי 1938 צוינו ארבעים שנה לקיום אגודות הסטודנטים היהודיות של גרמניה באולם “מוגרבי”, נכחו באספה האבות המייסדים: היינריך לווה, מייסד “אגודת הסטודנטים היהודית”, עתה מנהל ספריית “שערי ציון” של תל אביב, אגון רוזנברג, מייסד קארטל האגודות הציוניות, ופליקס רוזנבליט, מייסד “מכבייה”. בדיונים בדלתיים סגורות, בינם לבין עצמם, דיברו האחים לברית על הצורך לשמור על ייחודו וחיוניותו של קא־יה־פאו גם בארץ־ישראל, ולא לחתור להתערות מאולצת בחברה הארצישראלית על מנת לא להפוך ללבנטינים דוברי עברית. הכמיהה לאחוות אחים, לקשר הדדי, שהיו משענתם בימי בראשית, כאשר היו קומץ מזערי מול עולם אנטי־ציוני עוין, רק התחזקה בארץ היעודה, שגם בה נשארו אי בודד וגם בו, כדרכם של ארגונים סגורים בתוך עצמם, ללא עתודה, לא היו חסרים תככים, עד כדי איום של בלומנפלד לעזוב את שורותיו, איום שפליקס הגיב עליו בתרעומת: “אנשים הלכו אחריך מתוך התעלמות מאינטרסים אישיים ואתה מודיע להם, לפתע פתאום, שלא מתחשק לך יותר. ככה זה לא יילך.”

כעת היו רובם כבר בגיל העמידה ומעבר לו, כותבים בנאמנות מאמרים ב“מיטיילונגסבלאט”, איש בשבחי רעהו לימי ההולדת העגולים: קלוורי, עתה מורה ומחנך במוסד “אהבה” בקריית ביאליק, הקדיש לאריך כהן ליום הולדתו החמישים קטעי הגות על היהדות החדשה. בפברואר 1937 צוין מלאות חמישים שנה לפליקס דנציגר (פליקס רוזנבליט לא השתתף בשמחה המשפחתית); וכעבור שלושה חדשים, בירך רוקח את ד“ר רוזנבליט⁸⁸ בשמו ובשם המועצה במלאות לו חמישים שנה (דנציגר לא השתתף בשמחה המשפחתית). גם יובלו של ש”י עגנון זכה לתהודה ב“מיטיילונגסבלאט”; הסופר העברי היחיד שיצירתו חדרה לנפשם של יוצאי גרמניה, גם בזכות התרגומים לגרמנית המעולים של קארל שטיינשניידר בהוצאת שוקן, גם משום שעגנון הבין לנפשם, חי בתוכם ועמם, גם בגלל הענווה והקדושה שבכתביו, כדברי משבחיו. רוזנבליט אהב מאוד לקרוא את יצירות עגנון, אהב את ההומור הדק שבספריו.

הוועדה המלכותית בראשותו של לורד פיל, בעלת סמכות רחבה לברר את גורמי היסוד של המהומות, לבדוק את ביצוע המנדט ולשמוע את טענות שני הצדדים, הגיעה ארצה בנובמבר 1936 ושמעה שבעים ואחד עדים, מתוכם שלושים ושבעה יהודים (בן גוריון, שרתוק, רופין, רוקח, הוז) ובראשם וייצמן, שמתוך חוש נבואי דיבר בעדותו המרשימה (שבהכנתה הסתייע בלואיס ניימיר) על שישה מיליון יהודים בלתי רצויים באירופה שאין להם לאן להימלט. בקרב עולי גרמניה התפתח ויכוח על ועדת פיל; סלי הירש, כמו קבוצה גדולה של חבריו, רצה במציאת מודוס ויוונדי עם הערבים על סמך שוויון כוחות בלי קשר לגודל האוכלוסיה; ליכטהיים, כאיש הימין, ביקש לתבוע בתוקף מהאנגלים את מילוי התחייבויות המנדט והצביע על כך שהערבים אינם רוצים לא מדינה יהודית ולא מדינה דו־לאומית, אלא מדינה ערבית והפסקת העלייה. תפיסת התומכים בשוויון בין היהודים לערבים, בלי שהערבים ישלטו ביהודים ובלי שהיהודים ישלטו בערבים, נשמעת יפה, אך אינה מעשית, ורק מבטאת את המצב לאשורו: השולטים הם האנגלים. מרטין (במכתב מלונדון) הצביע על כך שהצעת השוויון, יותר משהיא מופנית אל הערבים, היא מופנית לאנגליה, לפרלמנט ולדעת הציבור הלוחצים על פשרה. חברי ועדת פיל מצאו את הצעת ה“פאריטי” של התאחדות עולי גרמניה בלתי מעשית ולא דמוקרטית.

ועדת פיל, שיצאה מתוך הנחת היסוד שסיבת המהומות נעוצה בפחד הערבים מפני רוב יהודי ובשאיפתם לעצמאות וששיפור המצב הכלכלי רק

מחריף את הבעיות בתחום הפוליטי, המליצה ביולי 1937 על פתרון דראסטי, על ניתוח, על חלוקת ארץ־ישראל למדינה יהודית מראש הנקרה עד לבאר טוביה (השפלה, עמק יזרעאל, חלקי הגליל), למדינה ערבית ולמובלעת בריטית שתכלול את ירושלים, בית לחם ופרוזדור לנמל יפו, פתרון שישחרר לדעתה את הערבים מפחד הרוב היהודי וייתן ליהודים מדינה משלהם (שתשתרע על פני שבעה־עשר אחוז משטח ארץ־ישראל המערבית).

הפולמוס החריף שהתעורר בקרב היישוב באשר להצעת החלוקה, חצה את הקווים המפלגתיים. שוללי החלוקה ראו בה גזר דין לחזון המדינה יהודית, שלא תוכל להתקיים בגבולות המוצעים, עצמאות למראית עין, קץ לסיכויי השלום בין יהודים לערבים. בן גוריון היה מוכן לקבל את תכנית החלוקה כשלב ביניים, בשינוי קווי הגבולות, ברל כצנלסון התנגד לה, משום שהיא תפלג את העם, תתפרש כוויתור היהודים על ארץ־ישראל כולה ובסופו של דבר לא תצא לפועל. חילוקי הדעות באו לידי ביטוי מלא בקונגרס העשרים, שהתכנס שבועות מעטים אחרי פרסום דו"ח פיל, ובו נשארו שוללי הצעת החלוקה מכל וכל, ובראשם וייז, במיעוט. הקונגרס דחה את קביעת הוועדה המלכותית שאין התחייבויות המנדט ניתנות להגשמה ואת הצעת החלוקה שלה, אך יחד עם זאת ייפה את כוחה של ההנהלה לנהל משא ומתן לשם בירור תוכן ההצעה הנוגע לייסוד מדינה יהודית בארץ־ישראל, בלי להעניק לה סמכות מחייבת. אם בעקבות המשא ומתן תסתמן תכנית לייסוד מדינה יהודית, תובא ההצעה מחדש לקונגרס הנבחר לשם דיון והחלטה.

השאיפה לגוף פוליטי בעל השפעה (אחרי ש“קידמה” שבקה חיים, בשקט בשקט, בעקבות כישלונה בבחירות לקונגרס העשרים בקיץ 1937) גברה בימי המאורעות והחרפת הוויכוח על עתידה של ארץ־ישראל. התוצאה היתה הקמת מפלגת יוצאי גרמניה חדשה בשם “אחדות העם”, שבמצעה נכללו דרישות להרחבת היסודות הדמוקראטיים ביישוב, להבנה עם ערביי ארץ־ישראל, לתמיכה בהקמת מדינה יהודית במסגרת חלוקת הארץ, שהיתה עתה הפתרון המקובל על רוב חברי הקבוצה המובילה. נשיאות התאחדות עולי גרמניה אף הקימה חוג לליבון הבעיות החוקתיות והמנהליות הקשורות בייסוד מדינה יהודית, ובנובמבר 1937 התקיימה הפגישה הראשונה בביתו של רוזנבליט בפרישמן 9, בהשתתפות אהרון בארט, נפתלי, אריך כהן, סלי הירש, זמורה ולנדאואר. המאבק בין צ’כים לגרמנים בצ’כוסלובקיה (שהוביל בסתיו 1938 להסכם מינכן ולסיפוח אזור הסודטים לרייך) רק חיזק בלנדאואר את המסקנה, שמיעוט בעל רמה תרבותית גבוהה יותר אינו יכול להיות נתון תחת שלטון פוליטי ותרבותי של רוב בעל רמה תרבותית נמוכה יותר בלי חיכוכים תמידיים, והפתרון, במקבילה הארצישראלית, חלוקה. בלומנפלד סבר שעל הציונים הכלליים המתקדמים להכין את מדינת היהודים מבחינה רוחנית ומנהלית; הרי השמאל בוודאי עושה עבודות הכנה ואסור להשאיר משימה כזאת רק בידי מפא"י.

במסגרת הדיונים על עקרונות בניינה של המדינה היהודית העתידה נתן רוזנבליט את דעתו על שיטת החינוך הנהוגה בארץ: חוקת החינוך של כנסת ישראל המיוצגת בוועד לאומי הכירה בשלושה זרמים, המיוצגים על ידי שלושה גופים פוליטיים – ציונים כלליים, תנועת הפועלים ו“מזרחי”. רוזנבליט ראה בכך מורשת הגלות ודרש – בשם “אחדות העם” – מפעל חינוך אחיד בראשות הנהלה בלתי מפלגתית או על־מפלגתית (מלת הקסם הבלתי אפשרית) ותכנית מינימום אחידה משותפת לכל בתי הספר, בתוספת חינוך לפי הצרכים והעניינים המיוחדים (חלוציות, שמירה על מסורת). השיטה⁸⁹ הנהוגה של התפצלות לזרמים לא רק שיש בה בזבוז משאבים עצום, היא גם מנוגדת לצורכי המדינה שבדרך, ומשום שמשטר דמוקראטי מחייב החלטת הרוב, על “אחדות העם” ליצור רוב בעד חינוך אחיד. כחמש־עשרה שנה נדרשו כדי להגיע לחינוך אחיד, באופן חלקי.

גם אם החלוקה המעמדית בין בעלי רכוש לעמלים נראתה לרוזנבליט לעתים כמלאכותית, כל שנה נתחדדה החלוקה בעת הדיונים על תקציב עיריית תל אביב, כאשר רוקח, בתמיכת רוב של שמונה קולות נגד שבעה – סיעת העובדים ורוזנבליט – מסרב בתוקף לאשר את תקציב הכספים לבתי הספר של זרם העובדים, בדומה לתקציב שזוכים בו בתי הספר העירוניים של הזרם הכללי ושל זרם “מזרחי”, מפחד חיזוק כוחה של תנועת הפועלים.

כמו קודמתה “קידמה”, ביקשה “אחדות העם” להיות מפלגת המרכז, המסתייגת מן הימין, מן הרוויזיוניזם והאלימות, אך גם מן המדיניות המעמדית של השמאל, המפלה לרעה את היוזמה הפרטית ואת המעמד הבינוני. הרוח החיה במפלגה החדשה היה גוסטב קרויאנקר, פובליציסט בעל מחשבה בהירה ומעמיקה, בעל סגנון ויופי גם בכתביו, גם בהליכותיו, שהיה עורך ביטאונה העברי של המפלגה, ביטאון שלא האריך ימים. מעבר למחסור באמצעים ובפעילים שיירתמו לעבודה מפלגתית בשטח, לקתה “אחדות העם” מראשיתה בהעדר אמונה צרופה, קנאית, ודחף לשלטון מצד חבריה, שבלעדיהם שום מפלגה אינה יכולה לעבור את שנות המדבר. היא היתה מפלגה של בעלי היגיון ויושר, תכליתית, ציונית, אבל נעדרת להט, ולא היה בכוחה למשוך אנשים צעירים וחוגים שמחוץ למעגל יוצאי מרכז אירופה.

היא גם לא קראה את המפה הפוליטית קריאה נכונה. עולי גרמניה ישבו וניתחו את המצב, כתבו תזכירים, ובאוקטובר דיווח זיגפריד מוזס (שעלה ב־1937) לווייצמן על מסקנות “החוג שלנו”: בניגוד לרושם שיצרה העיתונות, שהיישוב מזדהה עם שוללי הצעת החלוקה, משוכנעים חברי החוג שאם וייצמן היה מכריז בשם ההסתדרות הציונית העולמית על קבלת תכנית החלוקה של פיל או היה נותן את הסכמתו, מתוך שיקולים פוליטיים לטווח ארוך, להגבלת העלייה לתקופת המעבר, היתה התנועה עומדת מאחוריו. “בחוג שלנו שוררת התנגדות נמרצת למגמה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בהחלטות הרשמיות של המוסדות הלאומיים, לתת לאחרים לכפות הכרעות עלינו.”

כאשר כתב מוזס באוקטובר 1938 את הדברים כבר היתה תכנית פיל נחלת העבר. ועדת וודהד, שנתמנתה בראשית אותה שנה על מנת להציע גבולות טריטוריאליים מדויקים לחלוקת ארץ־ישראל הגיעה לידי מסקנה שהצעת פיל אינה מעשית, בעיקר בגלל הצורך בהעברת אוכלוסייה ערבית גדולה משטח המדינה היהודית, לא הגיעה לאחדות רעים באשר לחלוקה האפשרית. לפי הצעת הרוב בוועדה הוקצב למדינה היהודית תחום מזערי לאורך השפלה (רק שמונה אחוזים משטחה של ארץ־ישראל המערבית), וכל הגליל והנגב נועדו להישאר שטח מנדטורי. בעיני וייצמן לא היתה להצעת וודהד, שהעניקה לעם היהודי בקושי מקום עמידה לא כל שכן אפשרות לפיתוח או לגידול, אלא מטרה אחת: לבטל את הצעת החלוקה. אכן, כעבור חודש ביטלה ממשלת בריטניה את רעיון החלוקה, שגם הערבים דחו אותו, על אף ממדיה הגמדיים של הממלכה היהודית. הלחצים שהפעילו מדינות ערב על ממשלת בריטניה גברו, גברה גם הנטייה של ממשלת בריטניה לפייס את הערבים כדי שלא יתחברו עם אויביה.

המרי הערבי כבר נמשך שנתיים ולא נראו סימנים לסיומו. הטרור הערבי – שרפת תבואות, הריסת מגדלי מים, רצח בדרכים – חלחל גם לנפשם של היהודים. אחרי שנתלה ב־29 ביוני 1938 שלמה בן יוסף, חבר אצ“ל, באשמת זריקת פצצה על אוטובוס ערבי בראש פינה (אף שלא נפצע איש נכשלו כל המאמצים להמתקת גזר הדין של בית הדין הצבאי הבריטי) ערכה מועצת עיריית תל אביב ישיבת אבל. רוקח נאם נאום נרגש, אך פרסם כרוז להרגעת הרוחות בעיר. ללא הועיל. בתל אביב פרצו מהומות, נערכו הפגנות, נסגרו חנויות, המלאכה שבתה, גברו ההתנגשויות בין יהודים לערבים בשכונות הגובלות ביפו, ובמשך שבועיים היה נדמה שעל תל אביב השתלט הרחוב. היו מעשי גמול נגד ערבים בירושלים ובשוק של חיפה, ובהם הרוגים ופצועים – מעשים שביצעו חברי אצ”ל, הארגון הצבאי הלאומי שקם אחרי שקבוצת מפקדי “ההגנה” פרשה ממנה בשנת 1931 כמחאה על מדיניותה ההגנתית המובהקת והעדר מבצעים יזומים כתגובה למתקפות הערבים.

נציגי היישוב התכנסו לישיבה סודית כדי להביא לידי ריסון פעולות הנקם, להוקיע את מפירי המשמעת הלאומית, להביע התנגדות גמורה לפעולות טרור לא רק על ידי גינוי פומבי, אלא גם על ידי מעשים, מתוך חשש שיביאו להפסקת העלייה, לפירוק כוחות ההגנה היהודיים (היו עתה כשמונת אלפים יהודים נושאי נשק ברשות), להרס המפעל הציוני. התאחדות עולי גרמניה, שלא היה לה נציג בכנס, שלחה מכתב ברוח ההבלגה, אולם רבים, ובהם רוקח, התנגדו למגמה להקיא את אנשי אצ"ל מהיישוב. אדרבא: יש ללכת בכיוון ההפוך, לקרב אותם, לשתף אותם באחריות. בן צבי, בן גוריון, שרתוק, מהדוברים הראשיים בכנס החירום, יצאו נגד גילויי האהדה לרוצחים מתוך פטריוטיות מזויפת. יש להילחם בכנופיות הערביות בגלוי, אך לא להרוג נשים וילדים חפים מפשע; מעשי טרור מצד יהודים לא יפסיקו את המרי הערבי, אלא רק יחזקו אותו. התגובה הנכונה היא כשל החלוצים בהרי ירושלים, שהקימו יישוב חדש במקום שנפלו חבריהם – מעלה החמישה.

 

19 עולם במלחמה    🔗

סיפוח אוסטריה לרייך השלישי במארס 1938, שיכרון השמחה של אזרחי וינה המקבלים את פני הפיהרר והתעללותם הפרועה ביהודים שעלתה על ההתעללות בהם בגרמניה עד כה, הביאה ארצה מספר גדל של עולי אוסטריה, בעזרת הסרטיפיקטים יקרי הערך ובעלייה בלתי חוקית (בעיני הבריטים) בספינות המעפילים. התאחדות עולי אוסטריה הקטנה נעזרה בניסיון אחותה הבכירה בטיפול בזרם העולים, ושיתוף הפעולה הביא לגישושי איחוד בין שני הארגונים, תוך היסוסים הדדיים (יוצאי גרמניה לא אהבו את המנטאליות האוסטרית, יוצאי אוסטריה שהיו בעלי השקפות ימניות לא אהדו את הנטיות השמאלניות של התאחדות עולי גרמניה). כאשר באוגוסט אותה השנה הכירה הסוכנות בהתאחדות עולי גרמניה, כנציגת עולי אוסטריה, העיר “הבוקר” בנימה עוקצנית שאחרי שהיטלר סיפח את אוסטריה סיפחה גם התאחדות עולי גרמניה את עולי אוסטריה בטענה שהיא פועלת לטובתם, אך בעצם מטרתה האמיתית לנצל כספים שנאספו למענם במבצע התרמה בשם “פדיון שבויי אוסטריה”, כדי לכסות את גרעונותיה עקב החזקת מנגנון מנופח. בישיבת נשיאות התאחדות עולי גרמניה תמך רוזנבליט בשיתוף פעולה בין שני הארגונים לתקופת מעבר, עד לבחירות הבאות ולאישור האיחוד, תוך שילוב נציגות אוסטרית בנשיאות, ומראשית 1939 נקרא הארגון רשמית התאחדות עולי גרמניה ועולי אוסטריה.⁹⁰

בין היהודים הרבים שהפניית העורף של גרמניה ליהודיה חוללה שינוי עמוק בהשקפתם וביחסם לציונות היה גם ברוניסלב הוברמן, מגדולי הכנרים בעולם, ששהה ב־1934 בארץ. מעוצמת המפגש עם ארץ־ישראל, בייחוד על שפת ים המלח המתעוררת לחיים, הגיע הוברמן, מתוך אמונתו הפן־אירופית, לידי הכרה שעליית היהודים לארץ־ישראל אינה מחייבת הפניית עורף לאירופה, אלא יכולה להיות גם הרחבת תחומי תרבותה, ומיד החל בצעדים להגשמת תכנית דמיונית, כמעט, להקים בארץ המזרח־תיכונית הקטנה תזמורת ברמה בינלאומית. במשך קרוב לשלוש שנים בחן מוסיקאים, נאם, כתב מאמרים (על המודעה לתמיכה בתזמורת חתומים כל המי ומי, מווייצמן עד טשרניחובסקי, מדיזנגוף עד חנה רובינא, ממגנס עד רוזנבליט), לחם להשגת רישיונות עלייה לנגנים הנמלטים מגרמניה, תוך ניצול כל קשריו ומעמדו, ובעשרים ושישה בדצמבר 1936 הרים ארתורו טוסקניני את שרביטו באולם קונצרטים מאולתר בבנייני יריד המזרח בצפון תל אביב. יוצאי גרמניה, שנאבקו עם שאר היישוב על כרטיסים לשמונת הקונצרטים הראשונים בניצוחו של טוסקניני, כמו זכו בצרי לנפשם. ביישוב הקטן נמצאו עד מהרה 10,000 מנויים, ובתוכם שיעור גבוה מאוד של יקים, שהיו מתכוננים בכובד ראש לקונצרטים, קוראים תווים, לובשים בגדי חג. מועצת עיריית תל אביב העניקה להוברמן ולטוסקניני אזרחות כבוד, ולתזמורת הפילהרמונית הארצישראלית הוקצה מגרש עירוני בגודל שטח הבנייה שהוקצה לתיאטרון “הבימה”, בתנאי שתוכיח בתוך שלוש שנים שיש בידיה לפחות 25,000 לא"י להקמת הבניין (עשרים שנה חלפו עד לביצוע הקונצרט החגיגי הראשון בבית משלה). בדצמבר 1938 ניגן הוברמן בסדרת קונצרטים למען “פדיון שבויי אוסטריה”, פרופ' ליאו קסטנברג, הממונה על עניני המוסיקה במשרד החינוך הפרוסי לשעבר, נתמנה למנהלה החדש של התזמורת הארצישראלית, אירופה התקרבה לחופי ארץ־ישראל.

בכל גל פורענות חדשה החווירו תלאות העבר: בלילה שבין התשעה לעשרה בנובמבר, בתגובה על רצח ארנסט פום ראט, מזכיר שגרירות גרמניה בפאריס, בידי הרשל גרינשפן, שהוריו גורשו באוקטובר 1938 מגרמניה אל מעבר גבול פולניה, הועלו באש מאות בתי כנסת ברחבי גרמניה, עסקי יהודים נהרסו, אלפים הובאו למחנות ריכוז, ולפי שיטת הפרעות הבדוקה הוטל על הקרבנות גם קנס כספי של מיליארד מארק. במשך חמש שנות שלטון הנאציונל־סוציאליסטים נחתו הגזרות בהדרגה, שלב אחרי שלב, והיהודים, בחלקם, הספיקו להתרגל אליהן בכושר ההסתגלות המחריד־המופלא של האדם. אולם ניפוץ השמשות וצליל שברי הזכוכית הנושרים על המדרכות, שהעניק לליל האימים את השם “ליל הבדולח”, שיבר את שרידי האשליות. מדי יום הגיעו מגרמניה בשורות על עינויים, מעצרים, התאבדויות, סילוק מבתים, לחצים להגר, זעקות לעזרה, ויוצאי גרמניה בארץ החלו להתרוצץ בין משרדי הממשלה ומוסדות היישוב מתוך ניסיון נואש להביא את קרוביהם ארצה, כאשר מכסת החורף כבר מוצתה עד תום ואזלו אשרות העלייה. בלונדון ניסה וייצמן בשם הסוכנות להשיג 100,000 סרטיפיקטים לשעת החירום, ובארץ, כדי להפחית מעט מלחץ הפונים ולקבל תמונה מלאה באשר להיקף הבקשות, פתחה התאחדות עולי גרמניה את משרדיה בשלוש הערים לרישום בקשות להבאת קרובים ארצה שנדחו על ידי מחלקת העלייה של ממשלת המנדט. תוך שבוע כללה הרשימה 13,568 שמות, מתוכם כ־3,000 אסירים במחנות ריכוז ובבתי כלא. כל בקשה היתה כזעקה: וולטר שטיינמן מבקש להעלות את משפחתו – אביו מת במחנה ריכוז, גיסו נהרג בפרעות נובמבר, אחותו ושני ילדיה בלא פרנסה, האם לבדה, בלא עזרה.

היישוב, מאוחד כפי שידע להיות בעתות זעזוע וחרדה, לתקופה קצרה לפחות, הכריז על מבצע העלאת עשרת אלפים ילדים; רוקח, בשמה של תל אביב, הביע נכונות העיר לקלוט מחציתם בבתי תושביה. משלחת מטעם היישוב בראשות בן צבי כיושב ראש הוועד הלאומי ורוזנבליט כנציג עולי גרמניה נתקבלה אצל מזכיר הממשלה לשם הגשת הבקשה, אולם משרד המושבות הבריטי דחה את התביעה להגדלת מכסת הסרטיפיקטים: כפי שלא נכנע ללחצי הערבים להפסקת העלייה כך לא ייכנע ללחצי היהודים להגדלתה. הרשו לפחות להורים הזקנים להצטרף לבניהם בארץ־ישראל תוך התחייבות שלא ייפלו למעמסה על הציבור, התחננו יוצאי גרמניה בארץ, הרי למפעל הומניטארי כזה אפילו הערבים אינם יכולים להתנגד.

מוסדות ההתאחדות ניהלו התייעצויות קדחתניות בשאלה מה ניתן לעשות, והתוצאה – פרסום קול־קורא מעל דפי העיתונות העברית, מסיבת עיתונאים לכתבי חוץ ולכתבי העיתונות היהודית בעולם, מברק לראש ממשלת בריטניה נוויל צ’מברליין, תזכיר מפורט לנציב העליון, משלחות למנהל מחלקת העלייה, למושלי המחוזות, אספות מחאה המוניות נגד המתרחש בגרמניה ולמען פתיחת שערי ארץ־ישראל – שהמפתח להם בידי הבריטים. משלחת מטעם עיריית תל אביב, שכללה את רוזנבליט, באה למחות באוזני נציב המחוז על החזרת פליטי רדיפות הנאצים מלב ים לחופי אירופה.

הוועדה לילדי גרמניה ואוסטריה, שרוזנבליט היה מחבריה, החלה ברישום תושבי העיר שמוכנים לקבל לביתם ילד: משפחת ויילר־וייס קיבלה על עצמה כל אחריות לילדי אחותם שבגרמניה: לדאוג להם, לפרנס אותם, לחנך אותם; זוג חשוך בנים הזמין ילדה בלונדינית בת שנתיים, יתומה, לאימוץ. הורי ילד בן שבע מווינה, מפותח ובריא, ביקשו לשלוח אותו לבדו, משום שאין סרטיפיקטים בעבורם; גרדה בורשטיין בת שתים־עשרה, שגורשה מגרמניה לפולין, שלחה גם צילום: היא כבר גדולה ויכולה לעזור במשק בית. בתל אביב נרשמו אלף וחמש מאות משפחות שהיו מוכנות לקלוט ילד בביתן, ממשלת המנדט העניקה סרטיפיקטים רק לכמה מאות ילדים שהיו להם קרובים בארץ. ממשלת בריטניה נתנה אשרות כניסה ל־9000 ילדים לאנגליה, כדי לא להיענות לפניות לפתוח את שערי ארץ־ישראל.

בליל הבדולח בא הקץ על התנועה הציונית בגרמניה:⁹¹ משרדיה במיינקה־שטראסה נסגרו לפי הוראת הגסטאפו, “יודישה רונדשאו” חדל להופיע. עלתה תכנית להוציא בירושלים למען קהל הקוראים המפוזר עתה על פני העולם כולו (כשלושים אלף איש) “יודישה וולט־רונדשאו”, תוך שותפות עם התאחדות עולי גרמניה. ושוב נידון נושא העיתונות בשפה הגרמנית שהעסיק את היישוב פעמים חוזרות. כל העיתונים העברים (כולל “פלשתיין־פוסט” האנגלי), על אף הניגודים הרעיוניים ביניהם, הקימו חזית משותפת כדי למנוע את הופעת “יודישה וולט־רונדשאו”, שעלול לגזול נתח מקהל קוראיהם, ואף רוקח הציע שמועצת עיריית תל אביב תביע את התנגדותה להופעת העיתון, שלא תביא “לא כבוד ולא ברכה”. לא הועילו מאמצעי השכנוע באשר לצורך כביטאון ציוני לדוברי גרמנית ברחבי העולם, הצמאים לקשר, האובדים, מבחינה יהודית ואנושית; לא הועילו הטענות שהסכנה לשפה העברית באנגלית ולא בגרמנית, משום ששפת דור ההמשך עברית בלאו הכי – התאחדות עולי גרמניה ועולי אוסטריה נאלצה להיכנע ללחץ ההנהלה הציונית ולוותר על הדפסת “יודישה וולט־רונדשאו” והפצתו בארץ. המערכת ישבה בירושלים, כל יום רביעי בשבוע נשלח החומר בדואר אוויר לפאריס, שם הודפס וביום שישי הועבר לכל קצווי תבל. יוצאי גרמניה בארץ היו רשאים לחתום על מנוי, כיחידים, אבל אסור היה להפיץ את השבועון בקיוסקים. ובגיליונו הראשון כתב בובר שהסימביוזה הגרמנית־יהודית הגיעה לקצה (גרשום שלום הטיל כעבור שנים ספק אם היה קיים אי פעם דו־שיח אמיתי). ואף על פי כן, את התרבות הגרמנית בנפש יהודיה אי אפשר למחוק כל עוד לא נמחקו נושאיה.

ה“העברה” דעכה. בימים הטובים שלפני ליל הבדולח התלוננו יהודי גרמניה על ביורקרטיה במנגון ה“העברה”, נימת תשובות נוקשה, המתנה ארוכה מדי (בגרמניה חיכו מועמדים להעברת כספים בעצבנות גוברת לתורם שהתמהמה, בארץ־ישראל המתינו עולים מרוטי עצבים לקבלת כספם שנתאחרה). הוצאות גדולות מדי, שיעור הפסד הולך וגדל.⁹² זיגפריד מוזס כחבר מועצת המנהלים יצא להגנת ה“העברה” בהתייחסו למלחמת חבש שהקטינה את הביקוש לסחורות באזור, לצמצום ההדרגתי ברשימת הסחורות שאפשר לייצא מגרמניה, עקב חימושה והמחסור בחומרי הגלם ברייך, לצורך בחיפושי שווקים לסחורות הגרמניות בעזרת תחבולות ותמרונים מסובכים, וביקש הצעות לשיפור. אחרי ליל הבדולח והכופר של מיליארד מארק לא היה עוד ליהודי גרמניה כסף במזומן, לא היו עסקים, לא היתה פרנסה, שער המארק ירד, ההפסד בהעברה כבר היה למעלה מחמישים אחוז. עם פרוץ מלחמת העולם נסתם הגולל על ה“העברה” ולא נותר אלא לסכם את תרומתה העצומה לפיתוח הארץ מהקמת בית חולים ביילינסון עד בית חרושת “נעמן”, מחברות ספנות ועד שנים־עשר יישובים של העלייה הגרמנית (רמות השבים, כפר ביאליק, גן שומרון, נהרייה, כפר ידידיה, כפר שמריה, רמת הדר, שדה וורבורג, שבי ציון, שער חפר, נירה), שישה־עשר אחוז מעולי גרמניה השתלבו בחקלאות, מחציתם בהתיישבות תנועת העבודה, חברות ציבוריות זכו לביסוס, ניתנו הלוואות לקרנות ומימון לעליית הנוער – למעלה משמונה מיליון לא“י בסחורות ובמזומן הגיעו באמצעות ה”העברה" (כשליש מאותו סכום אגדי של עשרים וחמישה מיליון לי"ש שיהדות העולם היתה אמורה לתרום לקרן היסוד עם הקמתה, אך לא תרמה).

אחרי שגנזה את תכניות החלוקה החליטה ממשלת בריטניה על שינוי קיצוני במדיניותה בארץ־ישראל, ויזמה ועידת שולחן עגול שהתכנסה בפברואר 1939 בארמון סט. ג’יימס בלונדון. בפעם הראשונה הוזמנו לדיון על עתידה של ארץ־ישראל, מלבד הנציגים הערבים מארץ־ישראל המערבית ומעבר הירדן, גם נציגי מדינות ערב – עיראק, סעודיה, מצרים. בצד היהודי השתתפו נציגים של הסוכנות היהודית, הוועד הלאומי (וייצמן, בן גוריון, שרתוק,) אגודת ישראל, יהדות בריטניה, ובלחץ התאחדות עולי גרמניה הוזמן גם לנדאואר ללונדון. משם שיגר דו"ח ארוך על מהלך הדיונים בצלה של מלחמה מתקרבת, כאשר הערבים מסרבים לשבת עם היהודים ליד שולחן אחד והדיונים מתנהלים עם כל צד בנפרד.

לקראת הוועידה שלחה “אחדות העם” תזכיר להנהלת הסוכנות היהודית בלונדון, בחתימת אוארבך, בילסקי. מוזס, קרויאנקר ורוזנבליט, שדרישתו העיקרית: נהלו משא ומתן, גם אם האנגלים, יותר משהם מעוניינים בהסכם משולש יהודי־ערבי־בריטי, מעונינים להגיע לידי הבנה עם הערבים! אף שרעיון החלוקה עדיין נראה לחבורה כפתרון הטוב ביותר לחיים לאומיים, התנגדות המעצמות מחייבת בדיקת פתרונות אחרים כגון בית מחוקקים משותף שבו ינתן שוויון פוליטי לשני העמים, אולם משום ששני הצדדים עדיין אינם מוכנים לפריטטיות⁹³, לשוויון במספר הנציגים, על הציונים לתבוע אוטונומיה וחוסר תלות מרבי על סמך חלוקה לקנטונים (מבוססת על תכנית אוארבך) שישה קנטונים יהודיים, שישה ערביים וחמישה, שכוללים את ירושלים, חיפה, טבריה, צפת והנגב, בשלטון בריטי ישיר. העיקר לא להחמיץ הזדמנויות על ידי המתנה סבילה ועמדה שלילית כבעבר. כאשר היה ברור שממשלת בריטניה מתנגדת הן לחלוקה והן למילוי התחייבויות המנדט, חזר מוזס והציע בשם “אחדות העם” להגיש לוועידה את תזכיר החלוקה האזורית. (יש משהו נוגע ללב בחבורת הסטודנטים היהודיים לשעבר ועולים חדשים בהווה המנסים, עדיין, להיות אליטה מובילה, לדון לעומק, להשפיע.)

הדי דיווחו של לנדאואר, שסבר כי פתרון זמני ממושך יפעל לטובת היהודים ולכן חשוב יותר לעסוק בהסדר ביניים לשנים הקרובות מאשר בגיבוש פתרונות סופיים, נשמעו גם בדברי רוזנבליט על ועידת לונדון בפני מועצת סניף תל אביב של התאחדות עולי גרמניה, אלא שרוזנבליט היה פחות אופטימי בנוגע לבריטים: חשיבותה האסטרטגית של ארץ־ישראל במקרה של מלחמה מחייבת שקט פוליטי, ואותו חייבים הבריטים לקנות אצל הערבים (היהודים לצדם בלאו הכי). אשר לערבים, הוא דיבר על תנועת שחרור אמיתית, נישאת על כתפי עם פרימיטיבי שיודע להתבטא רק בדרך קיצונית, והיה עתה ספקן מאוד באשר לאפשרות להגיע לידי הבנה בין יהודים לערבים – אבל חייבים להמשיך ולנסות.

בתשעה־עשר באפריל 1939 ציינה מועצת העירייה מלאות שלוש שנים למאורעות הדמים, שלוש שנים קשות ליישוב העברי ולעם היהודי בתפוצות, שעלו ליישוב 496 קרבנות בנפש (אלפי ערבים מצאו את מותם בקרבות עם הכוחות הבריטיים, נרצחו כמשתפי פעולה על ידי אחיהם, כמאתיים נהרגו בידי יהודים, בעיקר במעשי טרור נגדי). היה למאורעות גם צד חיובי: הם חישלו את היישוב וסייעו להקמת כוח צבאי יהודי מאומן, לגיבוש ארגון “ההגנה”.

שני הצדדים דחו את הצעת הבריטים למדינה פלשתינאית משותפת בעלת אופי פדרטיבי, ועידת לונדון הסתיימה בכישלון, ובמאי 1939 פורסם הספר הלבן של צ’מברליין: ביטול תכנית החלוקה, הקמת מדינה עצמאית משותפת בתוך עשר שנים, עלייה יהודית של 75,000 נפש בתוך חמש שנים ובכך יגיע שיעור האוכלוסייה היהודית ל־30%, ומעבר לה עלייה רק בהסכמת הערבים, איסור מוחלט על רכישת קרקעות על ידי יהודים בשליש משטחה של ארץ־ישראל, בשאר החלקים רק באישור מיוחד מטעם הנציב העליון, ורכישת קרקעות חופשית רק בתחום הערים ובפס צר בשפלה. היתה זו התנערות מהצהרת בלפור, מעילה במנדט, בגידה בעם היהודי. היישוב היה מאוחד בנחישותו לנהל מאבק נגד הספר הלבן, הדעות נחלקו רק באשר לעוצמת ההתנגדות. יוצאי גרמניה דגלו במאבק במסגרת החוק, בתגובה בהתאם להחלטת המוסדות הלאומיים. להסתייגות מן הבריטים כשליטים יהירים, שרואים ביהודים רק “נייטיבס” נחותים, שרווחה עד אז ביישוב, למרירות על סגירת השערים החלה לחלחל גם שנאה.

עקרון השתתפות במאבק נגד הספר הלבן תוך מלחמה ביסודות טרוריסטיים בכל האמצעים קיבל את אישורו גם בוועידת התאחדות עולי גרמניה ועולי אוסטריה, שהתקיימה ביולי 1939 בצריף “האוהל” בתל אביב, ועל כפות המאזניים עוצמה ותסכול. ההתאחדות על חמשת אלפים חבריה היתה עתה הגוף המאורגן השני בגודלו בארץ, אחרי הסתדרות העובדים, כפי שציין מאקס קרויצברגר, מזכירה הכללי, עובד סוציאלי במקצועו, אולם מעמדה בחיי הציבור עמד ביחס הפוך לגודלה. עתה, כאשר התאחדות ציוני גרמניה חדלה להתקיים וכמעט כל ותיקיה התקבצו בארץ, הוטל עליה גם להיות שופר ליהדות גרמניה וגם כוח מחנך על פי מיטב המסורת של הציונות הגרמנית (בתמצית: שדרות רוטשילד 37 כתחליף למיינקה־שטראסה 10). פורדר, שנתגלה כבעל אישיות חזקה ותקיפה ובעל כושר מנהיגות, הגיש בשם הנשיאות הצעת החלטה שקראה להשתתפות ההתאחדות במוסדות היישוב המרכזיים והאזוריים, לשם ניצול כל האפשרויות החברתיות, התרבותיות, הכלכליות והפוליטיות לקליטת העלייה, וההצעה נתקבלה ברוב קולות (נפתלי הצביע נגד).

אבל איך עושים את זה? איך משתלבים ביישוב? “אני כל כך נכסף ליישוב, משתוקק להיות מקובל, גם אני רוצה להיות יישוב, אם הוא קיים בכלל” – אמר אחד הפזמונים הפופולריים מאותם הימים, שחיבר גרהארד יעקבזון. נמצא הפטנט: משטר ציוני.

רעיון המשטר הציוני, שבו ישים הפרט את טובת הכלל מעל האינטרס האישי, כהנחיית הנהגה שתורכב לא רק לפי בחירת מנגנוני המפלגות, אלא על סמך אישיות, יצא לראשונה מקרב קא־יה־פאו במאי 1939. הוגי הרעיון לא הסתפקו רק ביישוב, הם ביקשו משטר ציוני גם לציוני הגולה: עליהם לקשור את גורלם בארץ־ישראל (הדי ועידת פוזן 1911), כתכנית לחמש השנים הבאות, כדברי רוזנבליט. וכל זה בקיץ 1939.

התמונה חוזרת על עצמה: מועצת העירייה וועדותיה, הנהלת בית ביאליק, נשיאות התאחדות עולי גרמניה, מרכזה וּועדותיה, ישיבות, אספות, ועידות, מועצות, נוסף על משרד עורכי הדין, מן הגדולים בארץ, המתמחה בעיקר במשפט אזרחי, חוזים, ירושות, תביעות רכוש, דיני חברות, מכשיר מתמחים צעירים מתחלפים כמשה לנדוי וצבי ברנזון, משרד שתבע לעתים עבודה עד הלילה בלא תמורה על השעות הנוספות – המצאה שטרם נודעה אז בארץ. במשרד היתה לפליקס משענת: בטי הינדן, משפטנית מקלן, שאמנם לא שלטה בעברית כאשר נתקבלה בשנת 1936 כמזכירה, אבל ידעה גרמנית ואנגלית, כתבנות וקצרנות, ויתרה מזאת: היתה מסורה, חרוצה, נאמנה, שומרת סוד, ובעיניה היה הר רוזנבליט בוס נוח לבריות, לא מתנשא, מוכן להתחשב בדעת אחרים, ג’נטלמן. (אולי היתה זו האבירות, הנימוס ביחסו לנשים, שעורר את חיבתן אליו, הניגוד הבולט לאידיאל הגבר הקשוח, שצמח בשנות החלוציות ובמלחמות). הדסה, שעסקה אף היא בצורכי ציבור, לא התקוממה נגד הישיבות הנצחיות כאני (שצילה, כך הרגישה הדסה לפעמים, עדיין ניצב בינה לבין פליקס) ואם בכל זאת התקוממה, אין על כך עדות בכתב. בעצם לא היה כמעט עם מי להתכתב: כל הרעים, כל שבט הרוזנבליטים (מלבד מרטין) ישבו בארץ – אלזה והרמן שטרנברג, בעלי רשת חנויות “איתם”, יוסף, בעלה של קטה דן, בעלת המלון. רק האנס ודינה היו רחוקים, ובקיץ 1939 נסע פליקס, בפעם הראשונה מאז 1931, לקונגרס הציוני בז’נווה ובאותה הזדמנות רצה לפגוש את ילדיו – האנס היה עתה בן עשרים וארבע, דינה בת עשרים – לשם קירוב הלבבות.

רשימת “אחדות העם” לקונגרס העשרים ואחד, שבראשה עמדו פליקס רוזנבליט ואליאס אוארבך, אימצה את הדרישה למשטר ציוני, יחד עם התביעות הקודמות לחינוך אחיד, לתמיכה מלאה בהתיישבות המעמד הבינוני, בתוספת הצעה לשינוי שיטת הבחירות לקונגרס, כדי למנוע זיופים כפי שנתגלו בארץ. “כך מחנכים את הנוער היהודי בארץ להכרת החובות האזרחיים למדינה ציונית!” כתב רוזנבליט ב“הארץ”, נרעש על שהשקל חדל להיות קנה המידה הצודק לקביעת מידת ההשפעה על עניני התנועה הציונית. הצעתו: הענקת זכות בחירה על סמך תעודות זהות מטעם כנסת ישראל. עם ביטול תכנית החלוקה, לדברי רוזנבליט “לאחר שחלק מהתנועה הציונית בקוצר רוח פושע עזר להכשלתה”, זנחה גם “אחדות העם” את התכניות להקמת מדינה יהודית בחלקים מארץ־ישראל, אך המשיכה, גם בסערות המחאה כנגד הספר הלבן, לחפש פתרון כולל, עתה על יסוד פדרטיבי ויצירת אזורים אוטונומיים של שני העמים. רוזנבליט הסתמך כאן, בין השאר, על דברי בן גוריון משנת 1931 על קנטונים אוטונומיים – כדוגמת שווייץ – במסגרת מדינה פדרטיבית כפתרון ליחסים צודקים בין יהודים לערבים (אכן, בראשית שנות השלושים פיתח בן גוריון “הנחות לקביעת משטר בהתאם לתביעות המנדט, לשאיפות העם העברי ולצורכי הערבים בארץ”, וראה את הפתרון במשטר דו־לאומי ורוב יהודי, אולם הוא ניתק את עצמו מתפיסה זו כעבור שנתיים־שלוש). לדעתו של רוזנבליט גם עתה אלפים בארץ תומכים בשוויון פוליטי בין שני העמים ובקשר פדרטיבי ביניהם, אלא שהם חסרים את האומץ האזרחי לומר זאת בגלוי, כדי שלא לעורר את זעמם של שרי הציונות המדופלמים.

“אצלנו לעולם השעה אינה כשרה לדאגה לעתיד. אם היחסים בין שני העמים מתוחים, הרי לא יאה ולא נאה לנו לדבר על דרכי פיוס, ובזמנים כתיקנם – אין צורך בהרהורים עיוניים.” בעיני “הבוקר” עלתה “אחדות העם” בגִרסתה הנוכחית בנכונותה לפשרות אף על “ברית שלום”, ערש רוב חבריה, עד שגם וייצמן קיצוני מדי בדעותיו מבחינתם, טען העתון. ואמנם בדבר התמיכה המסורתית בווייצמן חלה תפנית.

וייצמן התנגד עתה, בתקופה הרת גורל, בעיצומו של המאבק נגד הספר הלבן, להתארגנות פוליטית נפרדת של עולי גרמניה ואלה, בחלקם, התנגדו לדבריו החריפים מדי, לדעתם, נגד הבריטים ומדיניותם העלולים להזיק לציונות. גישושים לשותפות עם הציונים הכלליים א‘, המתקדמים, נכשלו גם בגלל דרישות מופרזות מצד “אחדות העם”, שתבעה לעצמה מחצית המנדטים. תוצאות הבחירות לקראת הקונגרס העשרים ואחד הוכיחו שהעריכה את כוחה יתר על המידה: הציונים הכלליים א’ בארץ־ישראל קיבלו עשרה מנדטים, “אחדות העם” רק שניים. רוב עולי גרמניה בארץ היו טרודים מדי בבעיות הקיום היומיומי מכדי לתת את דעתם לפתרונות מדיניים בעתיד, מה שעניין אותם היו עבודה, פרנסה, דיור וכאן “אחדות העם” לא יכלה לעזור להם.

הקונגרס, שנפתח בשישה־עשר באוגוסט 1939, עמד בצלה של מלחמת עולם מתקרבת, הדיונים קוצרו במידה ניכרת, ובניגוד למנהגו בוועידות ובאספות להאיץ במשתתפים לסיים את הוויכוח, קם הפעם רוזנבליט וביקש, על אף לחץ הזמן, תוספת של שעה־שעתיים לאותם החוגים שעדיין לא באו לידי ביטוי (זה כלל את נשות “הדסה” ואת בלומנפלד), אולם לא נענה. הזמן שהוקצב לדיונים צומצם, ההחלטות נתקבלו בחיפזון, בעיקר אחרי שבעשרים ושניים באוגוסט נודע על חתימת ההסכם בין גרמניה לרוסיה, שהסיר מהיטלר את סכנת המלחמה בשתי חזיתות. הקונגרס חזר ובחר בהנהלה הקיימת, שלל את הספר הלבן כבלתי חוקי (כפי שקבעה גם ועדת המנדטים של חבר הלאומים), אולם עם זאת יצא וייצמן בקריאה לעמוד לצד הדמוקראטיה במאבק העומד להתחולל, לשתף פעולה עם אנגליה במלחמה העתידה לפרוץ.

עם סיומו החפוז של הקונגרס בעשרים וארבעה באוגוסט מיהרו הצירים לחזור איש איש לארצו, איש איש לביתו, אולם לפליקס נראתה השעה כשרה לביקור משפחתי באנגליה. כאשר הגיע לפאריס כבר היה צל המלחמה שרוי על העיר, הרכבת ללונדון היתה מלאה עד אפס מקום והנסיעה דרשה זמן רב. אחרי שראש ממשלת בריטניה, נוויל צ’מברליין, מסר להיטלר אולטימטום לעצור במתקפתו על פולין, מתקפה שפתח בה באחד בספטמבר, ואחרי שהיטלר לא נענה לאולטימטום, וצ’מברליין הכריז בלב כבד שארצו במלחמה, התברר לפליקס שאין לו אפשרות לחזור. אני, האנס ודינה, שהיחסים עמם התייצבו במידת מה בשנות הפרידה, לחצו עליו להישאר באנגליה, אולם כוחה של ארץ־ישראל היה חזק יותר. במשך ימים רבים כיתת פליקס את רגליו יום יום לקונסוליה הצרפתית בלונדון כדי להשיג אשרת מעבר דרך צרפת – שנגררה בלא רצון אחרי אנגליה בהכרזת מלחמה על גרמניה – ולהגיע לנמל טרייסט, שממנו עדיין יצאו אוניות לארץ־ישראל. אנגליה היתה דרוכה לקראת הפצצות מן האוויר, לקראת לוחמה בגאזים – כל תושבי האי קיבלו מסכות גומי כבדות – אולם אחרי שהיטלר סיים את מלחמת הבזק שלו בפולין והתחלק בשלל עם סטאלין, השתרר שקט משונה במערב אירופה. רוזנבליט הצליח לקבל את אשרת המעבר, ובשישה באוקטובר הגיע ב“מרקו פולו” לנמל חיפה, שם ציפו לו רבקה הקטנה והדסה (שחרדה שמא לא ישוב, אם מפחד בפני הצוללות הגרמניות, אם מיראת כוחה של אני), מאושרות על שחזר הביתה.

ביתם היה דירה שכורה בת שלושה חדרים בקומה שלישית ברחוב פרישמן, בקרבת שפת הים. מרוהטת ברהיטים סולידיים ממורקים, מטופחת, ביתית, נוחה, לפי טעמה של הדסה וברוחה – ברכת מזון בכל ארוחה, הימנעות מעישון בשבת והרבה אורחים בליל שישי.

ביחסה לאבא היתה רבקה כולה בת יחידה, מודעת למעמדה הייחודי ולכוח שהוא מקנה לה. אף כי היה בעיניה הגבר הגדול הנושא אותה בזרועותיו ומסביר לה דברים מופלאים כדרך הכוכבים בשמים, היא אהבה להעיר לו בסגנון ההערות ששמעה מפי אמה: שלא יאכל מהר כל כך, כי זה מחליא, שיתעמל וישחה, כי זה בריא, שלא יעשן, שלא יעבוד כל כך הרבה, שיקדיש לפחות את השבת כולה למשפחתו. הפרידה בבוקר היתה טקס קבוע, שלווה בחמש נשיקות, לפחות, ובשאלה הבלתי משתנית: “מתי תבוא הביתה?” אם הבטיח שיחזור בצהריים, היתה מרוצה, אם אמר שיבוא רק בערב, ביקשה: “בכל זאת תבוא עוד לחדר שלי.” שעה שירד אביה במדרגות, נחפזה לחלון כדי לנפנף לו לשלום, יחד עם אמה. גם כאשר עם שובו הביתה פתח את הדלת בשקט מרבי, כדי שלא להעיר אותה, שמעה רבקה את תנועת המפתח במנעול, כי חיכתה לו ולא ניאותה להירדם לפני שמסרה לו דין וחשבון על אירועי היום וזכתה לנשיקת הלילה.

הכול חייב להיות לפי טקס קבוע, בימי חול כבקבלת שבת: המשפחה שרה את השיר “לכה־דודי”, ורבקה קמה, אוחזת בידי אבא ואמא ושרה תוך כדי הליכה בחדר “בואי בשלום”, אחר כך כולם עומדים במעגל וקדים קידה וממשיכים בזמירות שבת לפי ניגוני מסינגוורק. רבקה אהבה לצפות באבא בשעת גילוח, מקציף סבון על פניו בעזרת מברשת, אהבה לייעץ לו בבחירת החולצה, העניבה, החליפה, לקשור לו את שרוכי הנעליים, לסגור את כפתורי החפתים, כולה אמא קטנה. כאשר ישב כמנהגו ליד לוח השחמט, הזיזה למענו את הכלים, כאשר התעמל נהנתה להשגיח על ביצוע התרגילים כפי שעשתה זאת המורה פראו קריסטלר, כאשר שוחח טרחה לתקן לו שגיאות בעברית (בעיקר בזכר ונקבה) ופליקס כדי לגרום לה נחת, היה מסרס בכוונה מלה זו או אחרת. “שכחת את העברית שלך, אבא,” היתה רבקה נוזפת באביה.

בשעת חילוקי דעות היתה רבקה לצדה של הדסה, כי היא היא בעלת הבית, קובעת מה מותר ומה אסור: “אמא מחנכת אותי, אבא מלמד אותי.” היא קראה לפליקס אבא’לה, שנאבאל’ה, באבא’לה, אבא המתוק, חיכתה שאבא יגן על כבודו ויאמר שאבא יכול להיות חמוץ או חכם, גדול או רציני, אבל לא מתוק, כדי להתעקש: “אבל אתה מתוק.” רבקה אהבה את פליקס, היתה צמאה לסיפורים שלו, שלטה בו, היתה מודעת לחולשתו כלפיה. רק מה בעצם מעשיו באותו המשרד שהוא נחפז אליו כל בוקר נגד רצונה לא היה נהיר לה.

עם פרוץ המלחמה בא הקץ למאורעות, חודשי המלחמה הראשונים עברו על ארץ־ישראל בשקט יחסי. עיריית תל אביב החליטה להזמין מסכות גז, נעשו הכנות להגנה מפני פצצות מן האוויר, אם ארץ־ישראל תהפוך לזירת קרב אף היא, מזכיר העיר נסע למצרים לקנות את האבזרים הדרושים. אולם עיקר הדאגה נתעוררה בעקבות ספסרות גואה ואגירה מבוהלת בייחוד במצרכי מזון, ורוקח פנה פעמים חוזרות לממשלת המנדט לנהוג ביתר תקיפות כלפי מפקיעי מחירים ולדאוג להבאת מלאי של מצרכי מזון מחוץ לארץ. לרגל שעת החירום החליטה סיעת הפועלים, ובראשה דב הוז, לחזור להנהלת העירייה (שאותה עזבה במחאה על שבתקציב 1939/40 לא נכללה תמיכה בבתי הספר של זרם העובדים), הורחבה ועדת הביטחון של העירייה, תושבי העיר נתבקשו לנהוג בחיסכון מרבי בכל המצרכים המיובאים מחוץ לארץ.

המחלקה הגרמנית של הסוכנות נאלצה לצמצם את פעולותיה, משום שהיתה תלויה במידה רבה בכספי יהודי אנגליה, ואלה נתבעו עתה להתגייס למאמץ המלחמתי שם, גם משאבי התאחדות עולי גרמניה הצטמקו. הניתוק משווקי אירופה בעקבות המלחמה גרם למשבר כלכלי חריף והגביר את האבטלה, בעיקר בקרב העולים החדשים שגם קודם לכן התקשו להשתלב במעגל החיים והעבודה בארץ ועוד יותר בקרב העולים שהיו מעל גיל שלושים, שלא נתקבלו כחברים להסתדרות העובדים, אלא אם עבדו כשכירים, ולכן גם לא יכלו לפנות במקרה של מחלה לקופת החולים הכללית. אם כי להסתדרות ולמפלגות השונות היו מחלקות מיוחדות לעולים, לא היה קיים בארץ, כל כמה שהדבר מפליא, מוסד מרכזי לטיפול בעולה. בעקבות הידלדלות משאבי התאחדות עולי גרמניה החלו העולים להזדקק למקורות הכלליים ביישוב, שהתרגל שהעלייה הגרמנית דואגת לעצמה. “כדי שנוכל לדאוג לחברינו במידה הדרושה עלינו להכניס את נציגינו לכל תאי היישוב ולהרחיב את חוג השפעתנו,” קבע הרברט פורדר. לא פחות מן המחסור החומרי פגע בעולים חוסר החמימות כאשר באו כמבקשי עזרה (חמימות! התמימות לדרוש מצרך נדיר כזה בארץ־ישראל).

כאילו לא די בפליטים הנמלטים על נפשם מקלגסי היטלר שלא ניתן להם להיכנס לארץ שהובטחה להם כבית לאומי, פורסם בפברואר 1940 חוק הקרקעות, כביצוע מעשי של הספר הלבן: הארץ חולקה לשלושה אזורים, אזור א' שבו מכירת קרקעות אסורה למי שאינו ערבי פלשתינאי, אזור ב' שהעברת קרקעות אפשרית רק באישור מיוחד של הנציב העליון ואזור ג' זעיר, שכלל את הערים ופס השפלה שבין טנטורה לרמלה, שבו היתה רכישת קרקעות מותרת גם ליהודים. החוק שהפך את היהודים לאזרחים מדרגה שנייה בארצם, שקבע תחום מושב כמו ברוסיה הצארית, עורר תדהמה ביישוב (והביא להפגנות סואנות, לתפילות בבתי כנסת, להתנגשויות עם המשטרה הבריטית, למותו של תלמיד סמינריון למורים, להפגנות חוזרות בהלווייתו, ולהטלת עוצר על תל אביב), והתפרש כגזרה שניחתה במטרה לרכוש את אהדת מדינות ערב, בעיקר את אהדתן של מצרים ועיראק, הדרושה לבריטים בימי המלחמה. אמנם אברהם גרנובסקי, מנהל הקרן הקיימת, הצביע על כך שגם באזור המותר לרכישת קרקעות עדיין 600,000 דונם בידיים לא יהודיות (לעומת 700,000 שבידי היהודים), והוסיף שבכל שישים שנות ההתיישבות היהודית קנתה הקרן הקיימת רק חצי מיליון דונם, שנשאר עוד שטח פעולה רחב, שהחוק בסופו של דבר יתבטל מעצמו בגלל הנזק הכלכלי שיגרום לערבים – אך לא היה בכך כדי להפחית מעוצמת המכה שבעצם חקיקת החוק. (הקרן הקיימת הוסיפה לרכוש קרקעות מידי ערבים גם בשנות ההגבלות בעזרת תחבולות משפטיות סבוכות).

עם פרוץ המלחמה פנה וייצמן לראש ממשלת אנגליה, נוויל צ’מברליין, והודיע לו שהיהודים עומדים לימין בריטניה הגדולה והמעצמות הדמוקראטיות ושהסוכנות היהודית מוכנה לעשות מיד את הסידורים הדרושים לגיוס כוח לחימה יהודי, תוך דחיית כל חילוקי הדעות מפני צורך השעה. תגובת הבריטים היתה מנומסת וצוננת, אולם ה“הגנה”, כדי לעמוד על הפוטנציאל הצבאי ביישוב, ערכה מפקד של כל הגברים והנשים מגיל שמונה־עשרה ער חמשים. מתוך 136,000 שהתפקדו 36,000 הביעו נכונות להתגייס לצבא הבריטי. גם רוזנבליט, אמנם כבר בן חמישים ושתיים, אך קצין לשעבר, התייצב וכצפוי לא נכלל בין המועמדים לגיוס. הבריטים לא שעו לפניות החוזרות של וייצמן ושרתוק, שבידיו היה עיקר הטיפול בענייני גיוס, להקים במסגרת צבאם אוגדה יהודית, מתוך חשד, מוצדק מבחינתם, שהיהודים מתכוונים, מעבר למאבק בהיטלר, להגשים בדרך זו את שאיפתם לצבא משלהם, והם גייסו רק בעלי מקצוע נדרשים כמהנדסים, רופאים, נהגים. כאשר המחסור בכוח אדם אילץ אותם לגייס יהודים בארץ־שראל, ביקשו לאזן את הדבר על ידי גיוס מקביל של ערבים פלשתינאים, שלא ששו להתנדב.

ביישוב גברו חילוקי הדעות אם להיענות להצעת הבריטים לגיוס יחידות יהודיות־ערביות מעורבות של חפָּרים שיועדו לחזית צרפת, הן מפני שדובר בכוח עזר ולא ביחידה לוחמת, הן משום שאין זה כוח יהודי על דגליו וסמליו, הן משום שבתנועה הקיבוצית, בעיקר בהשפעת יצחק טבנקין, התחזקה הדעה שאין לתת עדיפות לגיוס לצבא הבריטי ומוטב לטפח את הצבא היהודי ללא מדים, כלומר את ה“הגנה” (ומ־1941 את זרוע המחץ שלה, הפלמ"ח). אחרי שהסוכנות השיבה בשלילה גייסו הבריטים את החפָּרים בלי עזרתה, כאשר מרבית המתנדבים הגיעו מקרב העלייה החדשה. בוויכוח אם להתגייס לצבא הבריטי רק לפי צרכיה ומדיניותה של בריטניה, גיוס על תנאי או בלא תנאי, היו ראשי העלייה הגרמנית, כרגיל, מיעוט ביישוב בתביעתם להעמיד את חובת הגיוס לצבא הבריטי מחוץ לכל ויכוח פוליטי. “שיתוף פעולתנו עם האנגלים,” כתב רוזנבליט, “צריך להיות ללא כל תנאים.” המלחמה בהיטלר מלחמה טוטאלית ודורשת גיוס כל הכוחות.

אשר יגור פליקס שבע שנים קודם לכן בא עם פרוץ מלחמת האמת באביב 1940; עם כיבוש דנמרק, נורווגיה, בלגיה, הולנד וצרפת בידי הצבא הגרמני ונסיגת הכוחות הבריטיים דרך דנקירק, נעצרו באנגליה נתיני גרמניה, מתוך חשש מפני גיס חמישי, ובהם גם האנס, שזה עתה סיים את לימודיו בבית הספר הגבוה לכלכלה בלונדון (חלומה של אני על בנה הדוקטור לא התגשם). את נתיני האויב עמדו להגלות לאי מן, אולם האנס ובן דודו עלי, בנו של מרטין, הובלו לאחר מעצרם ברכבת שנעצרה בטעות ליד אונייה שעמדה להפליג לאוסטרליה, וכאשר נתגלתה הטעות כבר היתה האונייה הרחק בלב הים. פליקס הפעיל את קשריו, פנה לווייצמן, שהיה מנוע, לצערו. מלהתערב, ואחר כך ללאוטרבאך בירושלים, כדי שיבקש מציוני אוסטרליה לסייע להאנס וישלח לו, אם אפשר, דמי כיס על חשבון אביו. הוא אף ניסה להשיג להאנס סרטיפיקט יקר מציאות, אם כי הבהיר לו שהעלייה ארצה תעלה כמאה וחמישים לי"ש ויהיה לו קשה לממן אותה (תשלום דמי המזונות לאני נמשך). האנס העדיף להתגייס לצבא הבריטי – צעד נכון בעיני אביו שכתב לו: “אני חש אהדה מועטה לאלה המשאירים את הלחימה לאחרים” – ועבר את האימון הבסיסי באוסטרליה.

כאשר גורל בריטניה היה תלוי על בלימה שקל וייצמן להעביר חלק מארכיון התנועה הציונית לשמירה לקנדה, ולמקרה שהמצב יחריף והממשלה הבריטית תחליט להתפנות לקנדה אף היא, שאל וייצמן ממנה רשות להעביר לשם גם את ההנהלה הציונית. משום שחלק מעובדיה היו בעלי דרכונים גרמניים, אוסטריים ופולניים, ביקש וייצמן בעבורם גם אשרת כניסה קנדית, אולם בסופו של דבר יצא אל מעבר לים רק מרטין רוזנבליט (שעדיין היה רשום אי שם בבולשת הבריטית כסוכן גרמני מימי המלחמה הראשונה), והלך לפי המלצת וייצמן לניו יורק, שמשקלה כמרכז ציוני גבר עם המלחמה.

המאמצים להמשיך בהוצאת “יודישה וולט־רונדשאו” גם אחרי פרוץ המלחמה נכשלו – עם גיליונו העשרים, בדצמבר 1939, חדל השבועון להופיע ורוברט וולטש היה לעורכו של ה“מיטיילונגסבלאט”, שהפך בזכותו מידיעון לבמה פוליטית וחברתית בעלת רמה אינטלקטואלית, אולם, כמו ה“יודישה רונדשאו” בעבר, עורר תרעומת על שהוא מייצג רק חלק אחד מקשת הדעות של קוראיו. כאשר ביוני 1940, לאור התערערות סדרי העולם ומתוך הנחה שעבר זמנן של מדינות לאומיות קטנות, תבע וולטש שותפות חיים חדשה עם הערבים, תוך הבטחת המשך קיומה של הקהיליה היהודית ברוח הזמנים החדשים, והילל את כוחם הנפשי של היהודים במאות שעברו לעמוד במכות הגורל, סימן רוזנבליט את המאמר בשפע של קווים וסימני קריאה. הוא האשים את וולטש בניסוחים מעורפלים, בהאדרת הגיטו, וקבע שתנועת התקומה היהודית לא שואפת רק להמשך הקיום, אלא לחיי חירות ולכן אין היא יכולה לוותר על תכנית פוליטית מינימלית. אולי תנצח, אולי תנוצח, זמנית או סופית, אך אין היא יכולה לוותר.

אחרי כניסת איטליה למלחמה ידע גם היישוב את טעמה: מטוסי קרב איטלקיים הפציצו בספטמבר 1940 את חיפה ואת תל אביב, ובהפצצות נהרגו 112 איש. עיריית יפו הערבית הושיטה עזרה, וינסטון צ’רצ’יל, ראש הממשלה החדש של בריטניה, שלח מברק תנחומים, עיריית תל אביב תבעה מהממשלה תשלום פיצויים לנפגעים, הלוואה לרכישת ציוד לצורכי התגוננות – פנסי כיס, כובעי פלדה, אלונקות, דיקטטורים, דהיינו רמקולים. ההפצצות גרמו ליציאה בהולה של נשים וילדים לירושלים ולמושבות, שכר הדירה בתל אביב ירד ותושבי העיר נתבקשו לשמור על קור רוח ולא להאזין למפיצי שמועות. הוטל צו האפלה בשעות החשכה, נערכו קורסים להדרכה בהגנה אווירית לגברים ובעזרת ראשונה לנשים, הוחל בבניית מקלטים, לרוב כעין מקלטים – קירות לבנים לפני או מאחורי הכניסה לבתים. אולם בתי הקפה היו מלאים, ב“קורזו” ניגנה תזמורת, ברחובות נראו חיילים מכל העולם, פולנים, אוסטרלים, קנדים.

לאור שעת החירום החליט הוועד הלאומי על הטלת מס חירום, אך משום שהיה נעדר סמכות חוקית להטיל מסי חובה, נשאר גם מס זה, על אף הלחץ שהופעל על היישוב, מס וולונטרי וגם הוא הופעל לפי המפתח המפלגתי המקודש. פנחס רוטנברג כנשיא הוועד הלאומי עשה מאמצים חוזרים ונשנים להפוך את מס החירום למכשיר הפיננסי החשוב של היישוב, בלא הצלחה. התאחדות עולי גרמניה ועולי אוסטריה ביקשה להשתתף השתתפות פעילה בגביית המס שכן הטלת המס הלמה את תפיסתה באשר למשטר חירום. היא התקוממה נגד העדר הנהלה מרכזית פעילה, השתמטות מתשלום בעיקר של בעלי היכולת והטלת עיקר המעמסה על אותם חוגים המשלמים ומתנדבים תמיד (כעובדי מוסדות ציבור, כיוצאי גרמניה), תבעה שהכנסות המס – ששליש מהן נועד לעזרת משפחות המגויסים ולמעלה ממחציתן למטרות סעד – יחולקו רק לאותם מוסדות ציבור שהוכיחו את יכולתם העצמית בשטח העבודה הסוציאלית (כ“משען” של ההסתדרות, והתאחדות עולי גרמניה) ולא לארגונים שצצו אך ורק למען קבלת כספים ממס החירום (הכוונה ל“מפדה אזרחי” של הציונים הכלליים).

כאשר מינה רוטנברג את לנדאואר בקיץ 1940 למנהל מס החירום עורר הדבר תרעומת רבה בחוגי הימין, רוקח ושושני כחברי נשיאות הקרן בתל אביב זעמו על המינוי של איש בעל שיטות נוקשות, השואף לריכוזיות ומפאי"ניק, שנעשה בלא להתייעץ עמם. לנדאואר הגיש שורה ארוכה של הצעות לשיפור גביית המס ודרכי הוצאתו, ובהן הכנת תקציב מפורט שיפורסם ברבים, ביקורת על השימוש בכספים וריכוז העבודה בהנהגה הארצית (גם אופן ההתרמה, גם אופן השימוש בכספים היו בידי הוועדות המקומיות). במשך שנה נאבק לנדאואר נגד מה שהיו בעיניו שיטות עבודה פגומות ונגד תככים פוליטיים (רוזנבליט האשים את רוקח ואת שושני בחתירה תחת לנדאואר), עד שבאוגוסט 1941 הרים ידיים והתפטר. הנהלת ההתאחדות זעמה; לא רק שפניותיה החוזרות לקבלת כספים ממס החירום, בעיקר לעזרת הגימלאים שנשארו בחוסר כול, נענו פעמים חוזרות בשלילה, אלא יתרה מזאת – יוסף סופרסקי, נשיא הקרן, התפטר מתפקידו כדי לעמוד בראש “המפדה האזרחי” הפרטני. בקרב חברי ההתאחדות גבר הלחץ לא לשלם את מס החירום הכללי ולגבות את הכספים למען מטרות סעד משלה, אולם דבר כזה היה מנוגד למשמעת הלאומית וההנהלה תבעה מחברי ההתאחדות, עם כל הביקורת, למלא את חובתם היישובית.

אלפי עולים נשארו בחוסר כול – גימלאים שאיבדו את מקור הכנסתם מחוץ לארץ, מעפילים שהגיעו ארצה אחרי תלאות נוראות, לעתים חולים, בידיים ריקות, ולא מצאו מקור פרנסה, אנשים שאיבדו את שארית חסכונותיהם במפולת המניות אחרי פרוץ המלחמה או שאיבדו את מקום עבודתם הארעי. רבו מקרי ההתאבדות: האנס אורנשטיין, בן שישים וחמש, ורעייתו נמצאו בלא רוח חיים בדירתם בחיפה. אורנשטיין, לפנים עורך עיתון בהאמבורג, השאיר מכתב ובו נכתב שמחמת גילו לא הצליח ללמוד עברית ולמצוא פרנסה; בני הזוג ברנד – ציוני ותיק, נשיא מועדון הרצל בווינה ורעייתו – שלחו יד כנפשם בירושלים. בין אלפי הזועקים לעזרה היו שופטים, ראשי קהילות לשעבר, ציונים ותיקים (“עליתי לראשונה כחלוץ ב־1907, חליתי בקדחת קשה וחזרתי… אנחנו מורעבים”), אנשים שתרמו במשך שנים ביד נדיבה לקרנות, זקנים עריריים (בן שמונים ושתיים שבנו היחיד, גפיר, שלח לו סרטיפיקט ונפל במאורעות), אנשים על סף הייאוש: “אני מתחנן, עזרו לי לקיום כלשהו. אני בן חמישים ושש, אישתי בת חמישים וארבע. אני חש שאני לא מסוגל לשאת את המצוקה הכלכלית והמצוקה הנפשית הנובעת ממנה לאורך ימים, בייחוד כאשר שהות במחנה ריכוז בוכנוולד הרסה מרבית כוחי לחיים.”

גם אחרי שהידרדר מצבם הכלכלי של עולי גרמניה המשיך היישוב לראות בהם עלייה עשירה שיכולה לעזור לעצמה ולא מיהר לסייע, לא בכסף ולא בתעסוקה. לטענותיו החוזרות של רוזנבליט באשר ליישוב הנתון לשליטת העלייה השנייה והשלישית (לעלייה הרביעית, בגלל חותמת הכישלון הטבועה בה, לא היו יומרות לתבוע דברים כציבור מגובש) תוך אפליית העלייה החמישית, היו תשובותיו החוזרות של רוקח שהמכשול לסיוע נעוץ בהתארגנותה על יסוד ארץ מוצא, שפירושה “התבדלות לא ציונית המובילה לחלוקה שבטית”. שעה שרוזנבליט בשם עולי גרמניה קבל באוזני רוקח על אפליה מצד העירייה והעדפת “המפדה האזרחי”, קבל רוקח באוזני מזכיר הכספים של ממשלת המנדט על התמיכה הזעומה הניתנת לעיריית תל אביב, בעיקר להחזקת בתי חולים ולביצוע עבודות ציבוריות, בהשוואה לעיריות אחרות (לא יהודיות). כאשר בעת הדיונים על תקציב 1941/42 תבע רוזנבליט שוויון והתאונן על שלא מעסיקים את עולי גרמניה כפועלים או כפקידים בעירייה, הצביעו הכול על בעלי המקצוע, בעיקר בשטח הרפואה, שעובדים במוסדות העירוניים. בתשובה אמר רוזנבליט שהעסקת רופאים מעולים אינה מצביעה על שוויון, השוויון יושג רק כאשר גם יקים שוטים יוכלו לעבוד כפקידים בעירייה.

באפריל 1941 הכריזה התאחדות עולי גרמניה ועולי אוסטריה על מפעל לעזרה הדדית ופרסמה כרוז “למען לא ירעב איש”, בחתימת כל האישים הבולטים בעלייה ממרכז אירופה, ובראשם רוזנבליט כיושב ראש ונפתלי כגזבר. אם כי הודגש שהתרומות לקרן העזרה ההדדית אסור שתבואנה על חשבון מס החירום הכללי היה ברור שאין זה אלא צעד נוסף בדרך של אם־אין־אני־לי־מי־לי, ביטוי נוסף להכרה שעולה לבדד ישכון.

גם פאני רוזנבליט, אם השבט, איבדה את הפנסיה שהיתה מקבלת מגרמניה, אך אורח חייה לא השתנה בזכות ששת ילדיה: היא התגוררה בדירה קטנה ברחוב סירקין, יחד עם טרודה שטרנברג, חמות בתה אלזה, ושתיהן היו אוכלות יום יום את ארוחת הצהריים על שולחנה של אלזה שגרה ממול, מופיעות בדיוק בשעה אחת, ופאני מלווה את כניסתה בקריאת “אוּהוּ!” המקובלת בין היקים. היא קראה יום יום את “פלשתיין פוסט” ובמסגרת המאמץ לרכישת השפה העברית ניסו שתי הסבתות את כוחן בקריאה משותפת של “הגה”, העיתון העברי המנוקד לעולים חדשים. אחר הצהריים נהגה פאני לשבת על מרפסת המלון של קטה דן, כלתה, אשת יוסף, ולשתות קפה עם בנות גילה, כולן לבושות בקפדנות. לכבוד יום הולדתה השמונים ביוני 1941, כאשר כל השבט נאסף בבית נכדתה הבכורה אווה מגנס לבית דנציגר בירושלים, נפל דבר: בא גם פליקס, בא גם ד"ר דנציגר, כל אחד ישב בקצה אחר והשתתף בשירת שירי מסינגוורק. אווה לא היתה מוכנה להסתפק בהימצאות השניים בחדר אחד תוך הסכמה שבשתיקה וביקשה להשלים בין שני העקשנים. כולם השתיקו אותה, למה לעורר צרות ביום שמחה. אבל פליקס קרא לה באצבע, נתן לה נשיקה ואמר: “מסרי אותה במקומי לאבא,” כאות להתפייסות שלמה. חילוקי הדעות הפוליטיים ביניהם נשארו בעינם, אולם איחוד היה צו השעה.

המאמץ לשבור את כבלי המפלגתיות ביישוב הוביל לתכנית לשעת חירום, שהבשילה בהנהלת ההתאחדות: כדי לקיים את היישוב בתקופת מלחמה דרושים אחדות, ליכוד, משמעת, דחיית חילוקי דעות עד תום המלחמה, הנהלה עליונה שתרכז בידיה את השלטון במידה מרבית, תנהל משא ומתן עם ממשלת המנדט כדי להשיג סמכות גדולה יותר בשטח הביטחון והמסים, ובינתיים תגייס מלווה פנימי לשם ביצוע עבודות ציבוריות כדי להקל על האבטלה, ולשם סעד לחוגים נצרכים. ביצת קולומבוס, בעיני הוגי התכנית, היתה העל־מפלגתיות, שלא תפגע בסמכויות המפלגות, אלא רק תהיה כעין שביתת נשק מפלגתית עד סוף המלחמה שתכלול שמירה על סטאטוס קוו בחינוך ובוררות לאומית בסכסוכי עבודה. ההצעה היתה להקים הסתדרות משותפת אחת לכל היישוב ללא הבדלי מוצא, מעמד כלכלי או סוציאלי, להגנת היישוב ולהעמקת הגבייה של מס החירום.

התכנית לשעת חירום נתקבלה רשמית בדצמבר 1940, בוועידה ארצית של התאחדות עולי גרמניה ועולי אוסטריה בהתנגדות נפתלי וחברי מפא“י אחרים. רוזנבליט נבחר בה לנשיא במקומו של בלומנפלד, שיצא לפי בקשת וייצמן בשליחות קרן היסוד לארצות הברית, ולנדאואר היה סגנו. לנדאואר, שהיה גם הוא מן השולטים בעברית, הציג את התכנית לפני הציבור הרחב במסיבת עיתונאים, אך היא נתקבלה בתגובה צוננת בימין ובשמאל, אם בגלל מגמתה לשאוף להבנה עם הערבים, ואם משום שנתפרשה כניסיון להתחרות בכנסת ישראל, הגוף הנבחר של היישוב, או כתחבולה שנועדה לשרת את האינטרסים של מפא”י. “המשקיף”, ביטאון הרוויזיוניסטים, סבר שאין צורך בעצות יהודי המערב, האוסט־יודן יסדרו את העניינים בלעדיהם. “הצופה” התרעם על שהוועידה נערכה בשבת, “הארץ” כתב שלא די בחשיבה הגיונית וברצון להגשים תכנית, דרושים גם עקשנות בעבודה פוליטית ואומץ לנהל אופוזיציה. רק ניהול הדיונים בעברית זכה לשבח כללי. בקיצור: יחסי הכוחות בארץ נקבעו לפי מפתח מפלגתי וכדי לשבור אותו לא די היה גם בכוחות זמזון, כפי שנקרא שמשון בגרמנית. (אפילו אריה זקן כפנחס רוטנברג בראש הוועד הלאומי לא הצליח בכך עד מותו ב־1942.)

בביתו של רוזנבליט התקיימו חוגים למען תכנית החירום, בעיקר לאנשים שלא נמנו עם העולים ממרכז אירופה (עם כיבושה של צ’כוסלובקיה על ידי היטלר במארס 1939 נוספו גם עולי מדינת החסות לדוברי הגרמנית בארץ), וכך נהגו גם בירושלים ובחיפה; נערכו מפגשים עם גופים אחרים שבהם היו מאורגנים היקים – מועדון הרצל, ברית המכבים, ארגון הציונים האקדמאים, קהילת איחוד־שבי ציון, שני חוגים דתיים־לאומיים של יוצאי מרכז אירופה שהתאחדו ומנו עתה כשמונה מאות משפחות.⁹⁴

המלחמה והציפיות להסדר עולמי חדש עם תומה חיזקו את החיפושים אחרי נוסחה להסדר היחסים בין יהודים וערבים, את המאמצים לגבש תכנית לעתידה של ארץ ישראל. ועדה בראשות מרדכי בנטוב ובהשתתפות נפתלי, רוזנבליט, בילסקי וניר־רפאלקס, ממנהיגי פועלי ציון שמאל, הכינה חוברת בשם “דו”ח לשאלת ההתפתחות הקונסטיטוציונית של ארץ־ישראל", ביוזמת רוז ג’ייקובס, נשיאת “הדסה”, וציונים אמריקנים אחרים ועל סמך החלטת הקונגרס הציוני האחרון. החוברת שהופצה בנוסח אנגלי משוכפל בחוגים סגורים בעיקר בארצות הברית, על רעיונותיה באשר למדינה דו־לאומית בעלת מבנה חוקתי פדרטיבי, עוררה את זעמו של בן גוריון ולא היתה בעיניו שונה באופן מהותי מהספר הלבן.

עיקר זעמו של בן גוריון הופנה נגד נפתלי, חברו למפלגה. נפתלי מצדו הבהיר שבעיניו אלה הצעות להסדר ביניים, אמצעי להגיע לידי הסכם עם הערבים. נציגי “השומר הצעיר” בוועד הפועל המצומצם, שגם בפניו ביטא בן גוריון את הסתייגותו, יצאו להגנת חברם בנטוב והטעימו אף הם שמדובר בהצעות לוויכוח, לא בנוסח סופי. מה היתה התכנית לרוזנבליט אפשר לשפוט רק על דרך השלילה לפי העובדה שבהופעותיו הפומביות הרבות לא התייחס אליה, אולי משום שבעת פרסומה ב־1941, בעיצומה של המלחמה, כבר התרחק מרעיונות היסוד שלה: ניהול עצמאי של עניינים פנימיים, ניהול ענייני מדינה במשותף תוך יחסי שוויון בין יהודים לערבים על סמך חלוקה טריטוריאלית או פרסונלית, כלומר שיתוף פעולה בין שתי קהיליות לאומיות מאורגנות בלי חלוקת השטח, אולי כחלק של פדרציה מזרח־תיכונית שהיתה מקלה על הערבים מבחינה פסיכולוגית לקבל את גידול האוכלוסיה היהודית והפיכתה לרוב.

רוזנבליט לא היה לבדו בתהליך שינוי עמדותיו, בחיפושים אחרי נוסחאות, בהעלאת הצעות משתנות ליחסי יהודים־ערבים בארץ־ישראל; גם בקרב תנועת העבודה עלו וירדו הצעות למדינה דו־לאומית וחד־לאומית. תהליך הניתוק מהמנדט הבריטי היה איטי, מלווה לבטים, היסוסים וחרדות רבות וכך גם באשר למשטר החלוּפי. בגישתו המעשית בחיפושיו אחר פתרון לבעייה היהודית־ערבית היה רוזנבליט קרוב למפא"י, ובייחוד לאנשי “הפועל הצעיר” לשעבר כשפרינצק וקפלן. עם תום המלחמה הגדיר רוזנבליט את הפתרון הדו־לאומי כפאטה־מורגנה יפה, תמונת עולם אידיאלית. “פעם האמנתי גם אני שהגשמתה אפשרית.”

בהשוואה לנעשה בעולם, להפצצות הבלתי פוסקות על לונדון, נזקי ההפצצות האיטלקיות בארץ, גם ביוני 1941, היו זעומים, כפי שדיווח לנדאואר לבלומנפלד ששהה בארצות הברית: “השילינגים מתגלגלים, הבאַרים מלאים עד אפס מקום, המחירים מותאמים ללקוחות שהכסף מצוי בכיסם, עוזרות הופכות לאהובות”. הדעת הכללית היא: כפי שמלחמת העולם הראשונה הביאה להצהרת בלפור, כך תביא מלחמה זאת להקמת מדינה וכל הפעילות המדינית חייבת להיות מכוונת למטרה זו. לנדאואר עצמו היה ספקן, בעיקר משום שלדעתו רעיון פינוי אוכלוסייה או חילופי אוכלוסייה יהיה פסול מכול וכול בגלל מעללי היטלר ורעיון המדינה הלאומית הקטנה יתישן בהסדר העולמי החדש. אחרי פלישת הוורמאכט לרוסיה בקיץ 1941 עלו שערי המניות בבורסה לניירות ערך של תל אביב (שנוסדה בזכות עולי גרמניה – או באשמתם – ב־1935) ועם כיבוש סוריה על ידי הבריטים נדדו המחשבות לסוף המלחמה.

עוד בתחילת 1941 התווה בן גוריון את תכניתו לעתיד ארץ־ישראל, שבמשך הזמן ניתן לה השם תכנית בילטמור, על שם המלון שבו התקיימו הדיונים באשר לתכנית במאי 1942 בניו יורק, וכבר אז, כאשר דיבר בישיבת הנהלת הסוכנות על התביעה לשלטון בארץ־ישראל, הדרוש לשם העלאת מיליוני יהודים, וביקש לגייס תמיכה לתכניתו, הזכיר את אותם תושבי הארץ שהאסון היהודי הכריח אותם לבוא ארצה “והם נשארים זרים למפעלנו. אל נבוז להם, אל נתנכר להם, הם יכולים להמיט עלינו שואה, ויש לחנך אותם, ליצור סביבם אטמוספירה יהודית… נפגשתי פעמיים עם התאחדות עולי גרמניה, ראיתי שיהודים אלה לא כל כך רעים.” מי יודע, אולי היתה זו מחמאה.

בפגישה עם חברי הנהלת התאחדות עולי גרמניה ועולי אוסטריה במאי 1941 הציג בן גוריון את מגמותיה המדיניות של הנהלת הסוכנות, כלומר שלו: להביא לכך שבסוף המלחמה יוקם בארץ משטר שיאפשר עלייה והתיישבות של המוני ישראל בקנה מידה ממלכתי ויעניק סמכות ממשלתית ויכולת כספית לנציגות העם היהודי; על הסוכנות היהודית או הממשלה היהודית העתידה לבצע העברה מהירה של מיליוני יהודים ולהושיבם כאומה העומדת ברשות עצמה. כנגדו טען רוזנבליט שאין השעה כשרה לגולל תכנית ציונית מקסימליסטית, ועמד על הצורך בשיתוף פעולה עם הבריטים בלא כל תנאים: מותר לדרוש יחידות יהודיות בצבא, אך אסור להתנות בכך את הגיוס לצבא שחייב להיות טוטאלי, מותר לתבוע בתוקף הקלות בעלייה וברכישת קרקעות, אך אסור להיאבק למענם בדרכים כמו הפיצוץ היזום באונייה “פטרייה” בנובמבר 1940 (שבו מצאו את מותם מאתיים ושישים פליטים שנמלטו מציפורני הנאצים). בריטניה היא משענתו היחידה של העם היהודי בארץ־ישראל, ניצחונה של האימפריה הבריטית יבטיח גם ניצחונה של התנועה הציונית. במקום להתווכח בענייני חוץ יש לעסוק בענייני פנים באופן מקיף וקונסטרוקטיבי, לחסל את משטר המפלגות, להגיע לידי הנהלה מרכזית ומחייבת. עם תום ההרצאה, כאשר יצא בן גוריון בחברת לנדאואר והיינץ גרלינג, אמר להם: “אין לכם אמונה, אתם לא יודעים שנצח ישראל לא ישקר.”

פרטי תכנית בילטמור, כפי שנתקבלה במאי 1942 בוועידת ציוני אמריקה על דעת וייצמן (שבראשית אותה שנה פרסם בירחון “פוריין אפרס” מאמר על תפקידה של ארץ־ישראל בפתרון השאלה היהודית במסגרת קומונוולת, מלה מבהילה את העולם פחות ממדינה יהודית), החלו להסתנן לארץ־ישראל טיפין־טיפין. רק בסתיו, עם שובו של בן גוריון ארצה, פורסם נוסחה המלא: אישור מחדש לכוונה המקורית של הצהרת בלפור והמנדט שארץ־ישראל תשוב להיות קומונוולת יהודי, כפי שהצהיר הנשיא ווילסון במארס 1919; הסוכנות היהודית, כנאמן העולים והמתיישבים העתידים, תקבל שלטון מלא על סידור העלייה היהודית ותוענק לה הסמכות הדרושה לפיתוח הארץ ובניינה, לרבות פיתוח הקרקעות הבלתי מיושבים והבלתי מעובדים. שוויון מלא, משפטי, דתי, פוליטי יובטח לכל העדות. מעמדה של ארץ־ישראל כיחידה נפרדת או כיחידה שתצורף למסגרת רחבה יותר – פדרציה של המזרח הקרוב, חבר העמים הבריטי, איחוד אנגלו־אמריקני או איגוד אחר – ייקבע בהתאם לנסיבות ולתנאים שייווצרו. חלק מצירי הוועידה בניו יורק הצביעו בעד תכנית בילטמור בלי להבין במה מדובר, חלק משום שראו בה משאלת לב שלא תתגשם בלאו הכי. וייצמן דיבר על קליטת שלושה מיליון יהודים אחרי המלחמה, בהדרגה, כמאה אלף לשנה, בן גוריון דיבר על קליטת שני מיליון יהודים בבת אחת, בתוך שלוש שנים – ושניהם השלו את עצמם באשר למספר היהודים שיישרדו בחלקי אירופה שנכבשו. גם אם בן גוריון הדגיש שהשלטון היהודי אינו מטרה אלא רק אמצעי הכרחי לביצוע עלייה והתיישבות בממדים גדולים, בלי הפרעות, עיכובים והגבלות, היטיב היישוב בארץ להבין את המשתמע מתכנית בילטמור – מדינה עברית. בלומנפלד השתתף בוועידת בילטמור ואחרי שנוכח לדעת להפתעתו שווייצמן הצביע בעדה, שאל אותו אם נהג כך מתוך שיקולים טקטיים, מכורח הנסיבות, או בלב שלם. וייצמן השיב לו נחרצות: “אני בעדה. תכנית בילטמור פירושה חלוקה, וחלוקה פירושה מדינה יהודית. אם נדרוש מדינה יהודית אינני בטוח אם ייתנו לנו אותה. אבל אם לא נדרוש אותה, בוודאי לא תינתן לנו.”

 

20 מוות על סף הבית    🔗

פליקס היה ממעריציו הגדולים של וינסטון צ’רצ’יל (כפי שקבע עוד בנעוריו: היה לו חוש לגדולה) והאמין בלב שלם גם בימים הקשים אחרי דאנקירק וסכנת הפלישה של כוחות רומל לארץ־ישראל בניצחון מוחץ של בעלות הברית. בדירת הרוזנבליטים ברחוב פרישמן היתה תלויה מפה ועליה סיכות צבעוניות, שפליקס היה מזיז אותן בהתאם לדיווחי העיתונות על המצב בחזיתות, כיאה לקצין לשעבר.

על אף האווירה הקשה ששררה בארץ בעקבות פרסום חוקי הקרקעות, הנטייה לאי שיתוף פעולה עם השלטונות הבריטיים והדרישה לגדודים עבריים שלא באה על סיפוקה, תבעה התאחדות עולי גרמניה ועולי אוסטריה באופן עקבי סיוע מרבי של היישוב למאמץ המלחמה הבריטי בלא תנאי וחובת גיוס, משום שבימי מלחמה טוטאלית אין להסתפק בהתנדבות לשירות הצבאי. בישיבת מועצת העירייה קבל רוזנבליט על “השפל המוסרי של תושבי תל אביב”, משום שמתוך רבבת חייבי גיוס על פי גילם נענו רק אלפים ושלוש מאות איש, והיה מן התובעים לגיוס עובדי העירייה. מודעות “מיטיילונגסבלאט” ביקשו לדעת: “האם יש לך קרובים שם?” בצירוף רשימה ארוכה של ערים כבושות בידי הגרמנים, מאודיסה עד שטראסבורג, “תן יד לשחרורם! עשה את חובתך! הילחם בהיטלר! להיות בן 20־30 היא חרפה כל עוד אינך חייל!”

המפנה בא אחרי התקרבות החזית לארץ־ישראל ממערב, דרך מדבר לוב. במאי 1941 הכריזה הסוכנות על חובת גיוס, ומרכז התאחדות עולי גרמניה פנה לחבריו בדרישה להעמיד את עצמם לשירות מאמץ המלחמה, הצעירים לשירות צבאי, המבוגרים יותר למשמר האזרחי, הנשים למגן דוד אדום. אולם רוזנבליט, בדומה לד"ר פריץ שמעון נוימן שעמד בראש מחלקת הגיוס המיוחדת של התאחדות עולי גרמניה, חש בבירור שעניין הגיוס “איננו רציני” בעיני הסוכנות עצמה (כל עוד לא נענו דרישותיה לגדודים עבריים), כפי שהעיד גם מיעוט המתגייסים. תשובתו של משה שרתוק, שאליו פנו בנושא זה, היתה תשובה עוקצנית למדי: נכון, יש הרבה ליקויים בגיוס ושוקדים על תיקונם, למרות המחסור הכספי הקשה, אך גם אם יאחזו בכל האמצעים המתוכננים “לא תחדל בתוכנו השתמטות הצעירים מזה והתחכמות הזקנים מזה” (וכיוון את חציו גם ל“מיטיילונגסבלאט”, שעדיין העסיק את קוראיו בוויכוח בשאלת הגיוס בתנאים או בלי תנאים, שעה שההתגייסות לפלוגות חַפָרִים בגדוד מעורב של יהודים וערבים כבר היתה בעיצומה). תשובתו של שרתוק רק חיזקה את רוזנבליט בדעתו: כחבר ותיק למדי באקזקוטיבה הוא יודע שעצם הטענה על מחסור כספי מוכיחה שאין מתייחסים לגיוס כאל עניין העומד במרכז פעולותיה של הנהלת הסוכנות. ההתאחדות אף הפרה את המשמעת ופנתה ישירות לקצין הגיוס הראשי במפקדה הבריטית, שלא דרך הסוכנות, בעיקר בדבר תקנת הצבא הבריטי שפסלה לשירות כל מי שהיה לפנים קצין בצבא הגרמני – וזכתה לנזיפה חמורה מצד שרתוק.

על אף התביעה לגיוס חובה מצד נושאי התפקידים המרכזיים בהתאחדות עולי גרמניה (שרובם כבר היו בגיל העמידה), ועל אף המאמץ הגדול שהושקע בתעמולה בעזרת מחלקת הגיוס המיוחדת שלה ונקיטת צעדים חריפים כפרסום רשימה שחורה של צעירים יוצאי גרמניה במושבות שמסרבים להתגייס, היו התוצאות בשטח, גם בקרב עולי גרמניה צנועות למדי: חייבי הגיוס אינם רוצים להתגייס, דיווח חיים ברלס בספטמבר 1941 בסקירה על מצב הגיוס בארגונים השונים (המצב בלנדסמנשפטים האחרים היה גרוע עוד יותר – מלבד יוצאי צ’כוסלובקיה).

למרות התביעה להעמקת הגיוס, התנגדו יוצאי גרמניה למעשי אלימות כהטלת פצצות מאולתרות ליד בתי משתמטים מגיוס כפי שאירעו בירושלים, בחיפה ובמקומות אחרים בארץ, וכאשר גם הנהלת הוועד הלאומי קיבלה בראשית 1942 החלטה בגנות התופעה, העביר לנדאואר העתק מן המכתב החסוי, ששלח בן צבי להנהלת הסוכנות, לעיון צמרת ארגון עולי מרכז אירופה – קרויצברגר, גרלינג, רוזנבליט, בנו כהן – לאחר שהתחייבו בחתימתם לשמור על סודיות המסמך.

כישלונותיהם של צבאות בעלות הברית לעצור את התקדמות צבאות גרמניה ביוון, ברוסיה ובצפון אפריקה החרידו את היישוב היהודי, ובאביב 1942 החלו גופים ומוסדות ציבוריים לדון באפשרות של פלישה גרמנית לארץ־ישראל. לאור המצב המחמיר התוותה עיריית תל אביב תכנית פעולה: קריאה מחודשת לגיוס, תביעה להרחיק משתמטים ממקומות עבודתם, דרישה מן הפטורים מגיוס מפאת גילם, מצבם המשפחתי או מצב בריאותם, להצטרף לשירותי התגוננות, החלטה על מאמץ כספי לעזרת משפחות המגויסים ותביעה לשלטונות הצבא הבריטי לגבש את פלוגות המתנדבים היהודים ליחידות צבאיות מיוחדות – כאשר על ביצוע התכנית מופקדת ועדת גיוס מיוחדת של ארבעה חברים – ובהם רחנבליט.

שום יהודי בברלין לא יאמין שאינך עדיין חייל – אמרה מודעה ב“מיטיילונגסבלאט” ביוני 1942. באותם ימים עצמם החלו להגלות את יהודי ברלין הזקנים והחולים לגיטו טרזיינשטאט, בעוד שהצעירים מובלים למחנות השמדה במזרח. גם אחרי שהכריז שר המלחמה הבריטי בקיץ 1942 על הקמה מידית של “רג’ימנט ארצישראלי” שיורכב מגדודים יהודיים וערביים נפרדים, גדודים רגליים לשם שירות כללי במזרח התיכון, גם אם העלה על נס את תרומת יהודי ארץ־ישראל, שארבעה־עשר אלף מתוכם התגייסו עד אז ליחידות הצבא השונות ועשרים וארבעה אלף נוספים שירתו ביחידות משטרה וכנוטרים בארץ־ישראל, דחה שר המלחמה את התכנית להקמת צבא יהודי מיוחד. רק בספטמבר 1944, בשלהי המלחמה, קמה הבריגדה היהודית, גיס יהודי שלם מצויד בכל סוגי הנשק, שהספיק להשתתף בקרבות העזים נגד הצבא הגרמני באיטליה. בסך הכול התגייסו כשלושים אלף יהודים מארץ־ישראל לצבא הבריטי, שיעור מתנדבים גבוה משל כל ארץ אחרת תחת השלטון הבריטי.

המלחמה העולמית לא הפריעה למלחמה המקומית בעיתונות הלועזית, שכללה טופס התחייבות שנשלח לכל בעלי בתי הקפה והמסעדות שלא להחזיק בעסק שום עיתון שיוצא לאור בארץ שלא באחת משלוש השפות הרשמיות. המאבק התחדד בשנת 1941, עם יסוד המועצה המרכזית להשלטת העברית שהקימה הסוכנות היהודית מתוך חרדה שמא ביישוב שמספרו הוכפל במשך שנים מעטות, ישטוף הלעז את העברית. בראשותו של אוסישקין נפגשו נציגיה פעמים מספר עם באי כוח התאחדות עולי גרמניה ועולי אוסטריה, ובהם לנדאואר, וולטש, קרויצברגר, רוזנבליט. באחת השיחות אמנם הדגיש הסופר נתן ביסטריצקי שהאדישות כלפי השפה העברית אינה רק נחלת עולי גרמניה, הם רק בולטים יותר, אך הוסיף שהעובדות מדברות בעד עצמן: יוצאי רוסיה מעולם לא העלו בדעתם להוציא עיתון בשפה הרוסית.

דברי תשובתו של רוזנבליט היו פייסניים, גם הוא חייב את השלטת העברית, דיבר על קורסים, על השאיפה לערוך בעתיד את כל האספות הפומביות של ההתאחדות על טהרת העברית, ואשר לעלונים בשפה הגרמנית – “המיטיילונגסבלאט” הוא פרסום פנימי, שנועד רק לחברים, רק לתקופת מעבר, ועיקר תפקידו לחנך לציונות, אשר לשאר העיתונים הגרמניים אין להתאחדות שום קשר עם מדפיסיהם ואין היא תומכת בהם. לנדאואר היה תקיף יותר, בעיקר בתשובה לאוסישקין שדיבר על הצורך באווירה של לחץ: דוחים את עולי גרמניה בשטחים אחרים ודואגים רק לדבר אחד, לשפה, באים רק בתביעות. לא עצות דרושות, אלא שיתוף פעולה כן.

דבר העיתונות בשפה הגרמנית היה חשוב דיו כדי שיעסיק באותם הימים הטרופים גם את בן צבי, את גרינבוים, יושב ראש ועדת ההצלה ליהודי אירופה, ואת רמז. שהשתתפו בדיוני המועצה בדבר הסכם שהוצע לבעלי העיתונים הגרמניים, לפיו יודפסו העיתונים רק בסטנסיל, כאשר מחציתם גרמנית ומחציתם עברית, לא יימכרו בשום מקום פומבי, אלא יישלחו לבתי המנויים במישרין וגם זאת רק לזמן מוגבל עד לסוף המלחמה. אחרי שהמשא ומתן בתיווכו של לנדאואר התפוצץ, לדעת המועצה באשמת בעלי העיתונים שרצו לשמור על פרנסתם, דיברו אוסישקין ורמז, הפעם בהעדר נציגי עולי גרמניה, על הצורך לצאת למלחמה. בעת ישיבה של מועצת עיריית תל אביב קמו כתבי העיתונות העברית והאנגלית ועזבו באופן הפגנתי את הישיבה במחאה על שניתנה גם לבא כוח של עלון בשפה הגרמנית הרשות לשבת ולרשום את דיוניה. כל זה אירע בשבוע של טביעת האונייה “סטרומה” על 769 המעפילים שעל סיפונה.

לא רק אבירי שפת עבר, אלא גם האנגלים וחיילי בעלות הברית שנפשו בארץ נעשו רגישים לצלילי הגרמנית, ורוזנבליט ואחרים פנו ליוצאי גרמניה וביקשו מהם לנהוג ביתר טאקט בשימוש בשפה הגרמנית בפרהסיה: מי ששולט, פחות או יותר, בעברית, ידבר בציבור רק בה, אחרים ייעזרו באנגלית ולכולם: איפוק מרבי! להנמיך קול!

הלחצים לא הועילו, העיתונות הגרמנית המשיכה להופיע, וביוני 1942 הוטלה פצצה על בית הדפוס בלומנטל בחיפה, שבו הודפסו Blumenthals" “Neueste Nachrichten ו”אוריינט“. בעקבות תביעתו העקשנית של רוזנבליט נתקבלה במועצת העירייה החלטה בגנות הפיצוץ בתמיכת שלושה־עשר קולות נגד קולו של נציג הרויזיוניסטים, הצעה נוספת לעזור לשלטונות הבריטיים לגלות “את עקבות הפושעים מניחי מכונת התופת בדפוס הנ”ל” זכתה רק בעשרה קולות. בלחצו של לנדאואר קיבל הוועד הלאומי החלטת גינוי דומה.

קריאת הוועד הלאומי לבטל את נשפי הפורים המתוכננים בגלל אסון “סטרומה” נענתה רק בהיענות חלקית, לעתים נמצא להם רק שם אחר, ברוח הזמן, כ“לילה בחזית הרוסית”. אף שישיבת הפתיחה של המושב העשירי של אספת הנבחרים ב־9.3.1942 הוקדשה לגולה, ניכר בבירור מדברי הנואמים, גם כאשר דיברו על השמדה, שעדיין לא היו מודעים למלוא משמעותה (כולל משה קליינבאום סנה – שהגיע ארצה רק ב־1940, וכבר ב־1941 נתמנה לראש המטה הארצי של “ההגנה” – שיצא נגד התכנית לגירוש יהודי אירופה ולפיזור פליטי ישראל בארצות ניכר והצהיר שיהודי פולין גאים על שנפל בחלקם להתנגד, להילחם ולא להיכנע). היתה זו בעיקר קריאה נרגשת לעמי העולם: “אל תתעלמו מזעקת עם ישראל הנתון כבן ערובה בידי רשעי המין האנושי! הושיטו יד עזר לקרבנות היטלר! הבו מקלט לניצולים!” בישיבה השתתפו נציגי הגלויות השונות ופליקס רוזנבליט בשם יהודי גרמניה. הוא הזכיר את גיוס היהודים לעבודות כפייה באירופה הכבושה, את האיסורים הרבים שהם מנת חלקם, את החובה לענוד את הטלאי הצהוב, את הגירושים מגרמניה, מאוסטריה ומצ’כיה מאוקטובר 1941, בלי שאיש ידע לאן, דיבר על דף חדש, איום ושחור, ואולי דף אחרון של ספר דברי ימי היהודים באשכנז, אולם הנימה המסכמת – שלו כשל כל שאר הנואמים היתה: עוד לא פסה התקווה שיום יבוא ותמחינה עקבות היטלר מעל פני העולם ונצא כולנו משיעבוד לחירות (“כל חיינו ופעולתנו כאן מאירים לאחינו המעונים שם כעידוד”).

אם היתה השעה כשרה לוויכוח על היקים ואם לא, הוא נמשך גם בימי המלחמה. לטענות השגרתיות בדבר פדנטיות, ניכור, בורות בעניינים יהודיים, ביקורתיות, מותרות שהביאו לארץ, התווספה גם תרעומת על שהם תופסים משרות חשובות בממסד, על שהשתלטו על הר הצופים (עשרים ואחד מחברי הסגל הבכיר באוניברסיטה היו יוצאי גרמניה, נוסף על מספר רב של עוזרי מחקר צעירים). מנין ניקח פרופסורים לאוניברסיטה – יצא להגנתם הסופר אשר ביילין, שישב עמם על סיפון “פטרייה” כאשר למדו בשקידה קטל. יקטול, נקטול – מקרב יוצאי אפגניסטן? מיוצאי רוסיה הצארית? מעולי בבל? חלק מן הטענות הנשמעות בארץ נגד היקים, הוסיף ביילין, נשמעות גם בפי הפאשיסטים באנגליה נגד הפליטים היהודיים. גם אחרים – אוסישקין, אביגדור המאירי – דיברו בזכותם, הזכירו את תרומתם הגדולה למדע, לתעשייה, לבריאות, למסחר, למשמעת, ליופי, לניקיון הארץ. ושושני במועצת העירייה בשלו: הוא מציע לדרוש מן הדוצנט מרקוס ומחבר עוזריו בבית החולים “הדסה” דוברי הגרמנית, כעובדי עיריה, וגם מנשותיהם, לעמוד בבחינה בעברית. מגיני מרקוס משיבים שהוא מדבר גרמנית רק בשעת הסברים מקצועיים, כאשר כל טעות יכולה להיות גורלית, שבזכותו יש לבית חולים “הדסה” סוף סוף מחלקה כירורגית מודרנית ובה שבעה שולחנות ניתוחים, שטיפלה ביעילות בנפגעי הפצצות.

בקרב העולים החלו להישמע קולות מרד שלא להתבייש במוצא הגרמני, היה מי שזועזע למחשבה שילדיו לא ידעו עוד לקרוא את גיתה והיינה במקור, אחרים התנחמו שבעוד דור תיעלם בעיית היקים כלא היתה. די לנו לטעון בהכנעה שגם היקים שייכים ליישוב: אנחנו היישוב או חלק ניכר ממנו.

כמו בימי המרי הערבי (שהסתיים עם פרוץ המלחמה) כך גם בעת המאבק בבריטים, היה קו עקבי וברור ביחסם של רוזנבליט וחברי חוגו לאלימות. גם אם כרוז מטעם “אחדות העם” שיצא מיד אחרי פרסום הספר הלבן דיבר על בגידת ממשלת בריטניה בציונות ותבע מאבק מתוכנן ויעיל נגדו, הוא דרש מאבק מבוקר, בהנחיית הנהגת היישוב, בסיסמה “כוח ושיקול דעת”, תוך הסתייגות ממעשי טרור, שהיה בעיניהם בלתי מוסרי, נפשע ומזיק, משום שמחירו אובדן אהדת ידידים בעולם, ומעל לכול הוא מסוכן ליישוב עצמו, מפני שהוא מכרסם באושיות מוסרו ותוצאותיו יהיו מרחיקות לכת בעתיד. אם דובר בשוד בנק או בשפיכת חומצה על פני פקידה בסניף בנק יפת ברחביה, שמסרה עדות על זהות השודדים, אם בהטלת פצצה או בסחיטת כספים, עצם בחירת המלים בדיווחי “מיטיילונגסבלאט” על מקרי האלימות המתרבים מטעם ארגוני הפורשים, לא הותירה ספק באשר להסתייגותם המוחלטת מן הטרור היהודי, תוך ביקורת קשה על המוסדות הלאומיים משום שלדעת עולי גרמניה אמנם גינו את מעשי אצ"ל ומעשי הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל (שפרש מאצ"ל ב־1940 על שהסכים להפסקת פעולות טרור נגד הבריטים בימי המלחמה), אך לא עשו די כדי למנוע מעשי טרור אלה.

סובלנות לא היתה מן התכונות שבהן נתברכו תושבי ארץ־ישראל. מן השמאל נשבה רוח קנאות של התנועה הבולשביסטית, מן הימין פעפעה השפעת הפאשיזם. תגרות אלימות בין פועלים למפירי שביתה, פיצוץ אספות הדדי בין חברי תנועת הפועלים לרוויזיוניסטים לא היו חזיון נדיר במאבק על עבודה עברית, על ההגמוניה בארץ. גם בשמאל, מלבד מיעוט קטן של יוצאי “הפועל הצעיר”, גם בימין היתה נכונות להצדיק אלימות אם היא משמשת למטרה נכונה, גם המרכז הפוליטי לא דגל בסובלנות מוצהרת, אלא נמנע מאלימות משום שסוחרים ובעלי מלאכה מטיבם אינם נוהגים להשתמש באגרופים, אך גם הוא היה סלחן באשר למעשי טרור, אם תאמו את השקפותיו.

הלכי הרוח ביישוב השתקפו גם במועצת עיריית תל אביב, שם ניסה רוזנבליט פעמים חוזרות ונשנות לתבוע גינוי חריף וחד־משמעי של כל מעשה טרור – מול יחס אוהד מצד ד"ר צבי אליהו כהן, מראשוני הרוויזיוניסטים בארץ, ויחס של הבנה וסלחנות, סמוי או גלוי, מצד חברי מועצה אחרים. היה דרוש רצח של שלושה קציני משטרה בריטיים, מהם שני יהודים, כדי שהמועצה תגנה למחרת, ב־21.1.1942, פה אחד, במלים ברורות את “השתוללות כנופיות פושעים מחוסרות מצפון אנושי ולאומי, אשר פתחו במעשי סחיטה ושוד ועברו לשפיכת דם נקיים מבין האזרחים תושבי העיר ושומרי הסדר והבטחון בשעת מילוי תפקידם,” תתבע משלטונות הארץ לאחוז בכל האמצעים לגילוי “הפושעים והרוצחים”, תבטא את אחדות היישוב למען ביעור התועבה.

אחדות הדעים בגנות האלימות היתה למראית עין, לא האריכה ימים והיו לה סייגים. ביוני 1942, בעזרת מטר אבנים ומקלות, פוצצה קבוצת צעירים אספה של הליגה לידידות עם ברית המועצות (היו אלה ימים של אהדה רבה לעם הרוסי שנלחם בחירוף נפש נגד צבא היטלר הפולש ונערכה התרמה למען רכישת אמבולנסים לצבא האדום) שנערכה בקולנוע “אסתר” בתל אביב, שבה הופיע הסופר ארנולד צווייג ודיבר גרמנית. רוזנבליט העלה את דבר הקטטה, שבה נפצעו חמישה־עשר איש, במועצת העירייה ותבע גינוי (גם אם לדעתו היה צווייג מיטיב לעשות אילו רשם את נאומו ואדם אחר היה קוראו בתרגום עברי) אולם נוכח לדעת ששושני משבח את מעשה הצעירים, שד"ר כהן מביע להם את תודתו, וגם רוקח הדגיש שאין זה חשוב מיהו ארנולד צווייג, קובעת העובדה שדיבר גרמנית. היה זה בית נוסף בשיר העצוב על יחסי היישוב והסופר הגרמני הנודע, ציוני ואנטי־פאשיסט לוחם, שלא ניתן לו לפתוח את פיו בגרמנית. צווייג ישב, עיוור למחצה, על הר הכרמל, מר נפש על שתהילתו העולמית וערכו כסופר, אינם שקולים כנגד שליטה בעברית. אך גם בקרב העלייה הגרמנית היתה התנגדות כלפי צורת התבטאותו של צווייג, כפי שנתן לה פומבי כעורך כתב העת “אוריינט”. קרויאנקר סבר שמצבו של איש נקבע קודם כול על ידי אופיו, וצווייג ציפה לכך שבארץ־ישראל יישאו אותו על כפיים. הרי בארץ גם הסופרים העבריים חסרים בסיס כלכלי ולא יכולים להתפרנס מכתיבה. כנגד המאשימים את צווייג בכפיות טובה לארץ שהעניקה לו מקלט הטעימו תומכיו שההתקפות נגדו אינן נובעות רק מקנאות לשפה העברית, אלא מעידות על הזלזול בערכם של אנשי הרוח יוצאי גרמניה.

כפי שבשלהי מלחמת העולם הראשונה ובראשית ימיה הסוערים של רפובליקת ויימאר היה קשה לעתים למצוא את ההתאמה בין הנעשה בגרמניה לנעשה בתוך התנועה הציונית, כך גם בשנים אלה קשה לתפוס את התהום בין הנעשה באירופה הכבושה ובין מה שהסעיר והעסיק את היישוב, כולל יוצאי גרמניה.⁹⁵ נכון, בביטאונם פורסמו דיווחים על המתרחש – על מושבת לובלין, שאליה מובאים יהודים מגרמניה, מאוסטריה, מצ’כוסלובקיה, על גיטו לודז' המסוגר, שיש לו בולים משלו, על מות אוטו הירש, מנהיג יהודי גרמניה תחת השלטון הנאצי, במחנה מאוטהאוזן, על הגליית יהודים מברלין ומווינה למזרח שנחשבו למעשה נקם של הנאצים על מתקפות הבריטים מן האוויר, על ריכוז יהודי צ’כוסלובקיה בגיטו טרזיינשטאדט – ידיעות שמְקוֹמָן וגודלן הצנוע העיד על השבר בין שני העולמות.

אל ריכארד ליכטהיים, שנשאר אחרי פרוץ המלחמה בז’נווה, כמקשר בין אירופה הכבושה לעולם החופשי, הגיעו כבר ב־1941 ידיעות ודיווחים על השמדתם השיטתית של היהודים והוא העביר אותן גם לירושלים, אל ועד ההצלה של הסוכנות בראשות יצחק גרינבוים, אולם אל רוזנבליט עצמו לא הגיעו אלא שמועות וכרוב היישוב, רוב היהודים, גם אלה הלכודים ברייך השלישי, סירב להאמין לאמיתות הידיעות באשר להשמדה בגזים. רק כאשר בדצמבר 1942 הודיעה הסוכנות היהודית באופן רשמי על השמדת יהדות אירופה, הבין גם רוזנבליט שאין מדובר בתעמולת זוועה כפי שהאמין עד כה: הרי הוא מיטיב להכיר את הגרמנים בעת מלחמה, היה חוזר ואומר לגדעון קלוורי, לכך הם לא מסוגלים. היישוב הגיב ביום אבל כללי שנפתח בצעדת תהלוכות אל בתי הכנסת שבעיר. פליקס הלך עם הצועדים אל בית הכנסת של יוצאי גרמניה ברחוב פרישמן, לתפילה. זעקת הרב, “אבינו מלכנו, נקום נקמת דם עבדיך השפוך,” הדהדה בנפשו – והמוות על סף ביתו.

החום החוזר, העייפות, כאבי הבטן, הפנים השקופות – מה שהיה במשך שנים פחד עמום הפך בגיל שש לוודאות: רבקה הקטנה היתה חולת סרטן. ד"ר דנציגר שטיפל במסירות בכל משפחתו הגדולה, קבע שמדובר בגידול בכבד שאי אפשר לנתחו, מקרה נדיר אצל ילדה בגילה. איש לא הרים ידיים – הקרנות רנטגן כדי לעכב את התפתחות הגידול, אוויר צח, ויטמינים, שמן דגים, הבראה ברמות השבים אצל דודה רבקה, אחות הדסה, תרגילי נשימה, טיול יומי על שפת הים, קרניים אלקטרו־מגנטיות של מרפא שהדסה האמינה בכוחו. רבקה, ילדה ענוגה, מהירת תפיסה, מפותחת מאוד ידעה: “אני אמות לפנייך.” אמרה להדסה. “זה בלתי אפשרי, הרי את קטנה ואני כבר זקנה.” “אז נמות כולנו יחד, אבא, את ואני, זה הכי טוב.” באותו סתיו נתגלה סרטן גם אצל הדסה והיא נותחה בשד. רבקה נמסרה זמנית לטיפולה של אלזה.

רבקה הוסיפה לרדת במשקלה, חומה הוסיף לעלות. כדי לחמוק מחומה של תל אביב נסעו שלושתם לירושלים, לבית זמורה. בערב יום הכיפורים לקחו פליקס והדסה את רבקה עמם לבית הכנסת. היא חזרה נרגשת מאוד, כמעט בהתעלות נפש: “פרופסור קלויזנר סיפר איך הורגים את היהודים, איך עושים את זה ואני לא הבנתי. אבל דבר אחד הבנתי, הוא אמר: אסור להתייאש.”

בימיה האחרונים אושפזה רבקה בבית חולים של ד"ר דנציגר, שיצא בשלושים ואחד בדצמבר 1942 מחדרה וביקש מגיסו הממתין להיכנס אליה. “אבל היא ישנה כל כך יפה,” אמר פליקס ולא הבין ברגע הראשון שנרדמה לעולמים. רבקה נקברה בבית הקברות החדש בנחלת יצחק. כאשר ביקש הרב לקרוע קריעה בבגדה של הדסה, פרצה בזעקה, “לא, לא!” לבסוף נכנעה. פליקס נשא את כאבו פנימה. הבית היה עצוב ונתמלא תמונות של רבקה וסיפורים עליה. חדרה על כל צעצועיו נשאר כפי שהיה. הדסה העמידה כלפי חוץ פנים אמיצות, אבל הרבתה לבכות בלילות.

“אסון איום נפל עלינו,” כתב פליקס לקורט לאמריקה, “אמנם אנחנו נצמדים זה לזו עוד ביתר שאת אחרי מות הקטנה, אבל אין למלא את החלל הריק. הקטנה היתה מקסימה, היא היתה גם מבחינה חיצונית, גם פנימית יצור שובה לב, וגם אחרי התקפי כאבים חזקים וממושכים שוב היתה במצב רוח עליז… כמובן שהיתה בשבילנו חלקת עתיד אישי.”

“החיים נמשכים, אבל זוהרם כבה.”

גם תקוותו שלפחות נכדיו ימשיכו אי פעם בדרכו לא נענתה: האנס נשא לאישה את ג’וי ריצ’מונד, לא יהודייה, זמן קצר אחרי שהוחזר ב־1942 לאנגליה בשירות חיל ההנדסה. האנס לא ביקש מאישתו להתגייר, משום שהוא עצמו היה אגנוסטי ונשאר, כפי שכתב לאביו, יהודי רק כדי לא להיות עריק, וג’וי, שאיבדה עם נשואיה לנתין גרמני לזמן מה את אזרחותה הבריטית, באופיה הישר, הנחרץ, לא היתה מוכנה להעמדת פנים. פליקס ניסה זמן מה להשפיע על בנו: למה לא יעניק לילדיו את הזכות להיות יהודים? לדעתו על ג’וי להתגייר באופן פורמלי. בן זכר (כתב כאשר ג’וי היתה בהריון) יש לימול, ולימול בטקס דתי. זאת דעתו – אולם הוא יכבד את החלטת בנו.

לפי דרישת שלטונות הצבא הבריטי היה על האנס לשנות את שמו בעל הצליל הגרמני (למקרה שייפול בשבי), וג’וי הציעה שכל המשפחה תשנה את שמה לרוזן, כדי לשמור על הזיקה לעבר היהודי, אולם פליקס רוזנבליט דחה את ההצעה בתוקף והאנס שינה את שמו לג’ון קאריל רוס, שינוי שלא הלהיב את אני (שגם לא נלהבה מכלתה, לא מפני שהיתה לא יהודייה, אלא מפני ששום אישה לא היתה בעיניה טובה דיה להאנסכן שלה), שהבהירה לג’וי שרוס בגרמנית פירושו סוס. אולם היה זה גם שם סקוטי עתיק, ויהודים רבים שנשאו את שם הוורד – רוזנבלום ורוזנקרנץ, רוזנברג ורוזנבאום – בחרו בו. היתה זאת ג’וי ששמרה על הקשר בשנות שירותו של האנס בצבא ופליקס למד לאהוב את כלתו דרך מכתביה, אם כי במשך שנים קיווה, בסתר לבו, שתתגייר ביום מן הימים.

“בימים של תוגה וכאב על גורלם של יהודי אירופה,” בישר ראש העיר בדצמבר 1942 לחברי המועצה בשורה חשובה ומכרעת בחיי העיר, שבה יוכלו למצוא “נחמת־מה”: השטח המוניציפלי של תל אביב הוכפל, באישור הנציב העליון, ובשטחים שצורפו אליה, בעיקר בצפון, תוכל לקלוט אחרי המלחמה את ההמונים שיעלה בידם להינצל.

התאחדות עולי גרמניה ועולי אוסטריה שינתה את שמה ל“התאחדות עולי מרכז אירופה”, אותו מרכז אירופה שיהודים נבלעו בו במערבולת ההשמדה.

 

21 מפלגת הבלתי מרוצים    🔗

פריצת הדרך משולי ההוויה הפוליטית אל מרכזה נעשתה בחיפה, בבחירות לוועד הקהילה, כאשר במאי 1942 התייצבה בפני תושבי העיר רשימת “עלייה חדשה” בראשות ד“ר אוארבך, הרופא הבלתי נלאה. כמעט בכל הגופים הנבחרים ביישוב נדחו הבחירות זה שנים, אם מחמת המרד הערבי, אם מחמת המלחמה העולמית ואם מתוך תכסיסים פוליטיים. בבחירות הקודמות לקהילת חיפה היו ששת אלפים בעלי זכות בחירה, עתה עלה מספרם לארבעים אלף, רובם עולים חדשים. באספה, שבה הביע פליקס רוזנבליט את שמחתו על שברשימה החדשה התאחדו עולים מארבע ארצות מרכז אירופה – גרמניה, אוסטריה, הונגריה וצ’כוסלובקיה, הבטיח אוארבך ציונות אמיתית, פרוגרסיבית, חסרת פשרות בעמדתה נגד כוחות הרסניים ביישוב, נאבקת למען משמעת לאומית והנהגה נחרצת. הצדקת קיומה נאמרה בדרך הפלפול: כל כמה ש”עלייה חדשה" תתחזק, ייעלמו במהירות גדולה יותר הסיבות שהביאו להתארגנותה. מפלגות שזעקו נגד השימוש בשפה הגרמנית כל ימות השנה וכל השנים, כולל ציונים כלליים ורוויזיוניסטים, פנו עתה לבוחרי חיפה – שמשכה אליה את יוצאי מרכז אירופה, גם באופיה התעשייתי, גם בנוף המרהיב הנשקף ממורדות הר הכרמל – ופרסמו חומר תעמולה בגרמנית; “עלייה חדשה” הזהירה אותם לא ללכת שבי אחרי קולות הנועם הפתאומיים.

תוצאות הבחירות היו מרעישות: “עלייה חדשה” זכתה בעשרים ושניים אחוז מן הקולות והיתה לגוף השני בגודלו אחרי ההסתדרות ששמרה על כוחה, ארבעים אחוז מן הקולות, ושאר המפלגות נותרו הרחק מאחור עם אחוזים בודדים. יוזמי “עלייה חדשה” היו מסוחררים מניצחונם: בפעם הראשונה ניפצה העלייה החדשה את המבנה המפלגתי הרעוע (בקרב תומכיה היו גם חברי מפא"י), חדלה להיות גרורה. קם גורם חדש ביישוב, שיש להתייחס אליו בכובד ראש, עכשיו יש לפעול להרחבתו גם לחוגים אחרים; עתה אפשר להגשים, סוף סוף, את משטר המלחמה שהטיפו לו אבות “עלייה חדשה” זה שנתיים. זו שנת המפנה.

רוזנבליט ניסח את הקווים לתכנית הפוליטית של התנועה החדשה – השתתפות מלאה של היישוב במלחמה בנאצים, תביעה לבריטניה להגשים את הבית הלאומי לאחר הניצחון – עוד לפני הבחירות בחיפה, עתה פיתח קרויצברגר את התיזות לפעולה. כנס סניפי התאחדות עולי גרמניה במושבות הביע תמיכה בהקמת הגוף הפוליטי החדש, בקרב חברי מפא“י יוצאי גרמניה – אנשים שעלו בשנות העשרים כוולטר פרויס וליאו קאופמן, יוצאי תנועות הנוער החלוציות כגון ברוך אייזנשטט ולנין וסטפל ובמפלגת האם עצמה התחדד הוויכוח. נפתלי התפטר מן ההתאחדות באוגוסט 1942: גם אם יש בו אהדה כלפי הגוף הפוליטי החדש, למפא”י הוא קשור קשרים אמיצים, ציוניים וסוציאליסטיים, שחזקים יותר מקשרים עדתיים, ואין הוא יכול להיות חבר בשני גופים המתחרים זה בזה. רוזנבליט, שהעריך את נפתלי הערכה רבה, ראה בכך אבדה גדולה לתנועתו.

על אף התהום הרעיוני, בגישה הפטרנליסטית לעולי מרכז אירופה לא היה הבדל בין השמאל לימין. בעת דיון במרכז מפא“י, שבו הגן לנדאואר על הקמת הגוף החדש שיכול למשוך אליו אנשים שטרם השתייכו למפלגה כלשהי ושעשויים להיות בעלי ברית למפא”י, העיר רובשוב, חבר ורע: “מגוחך שהתאחדות עולי גרמניה רוצה להופיע כבר עתה כמורת דרך ליישוב בארץ־ישראל וללמד אותו כיצד עליו לנהוג, כאשר עלייה זו בעצמה עדיין זקוקה לטיפול רב.”

העליה החמישית, שמנתה עד סוף 1941 כמאתיים ושלושים אלף עולים, נשארה למעשה בלא ייצוג פוליטי אמיתי. פניותיו החוזרות של רוזנבליט לעריכת בחירות חדשות לעיריית תל אביב (שלא נערכו מאז 1935) נדחו בטענה שימי חירום אינם יפים לקלחת בחירות. הוא הדין בבחירות לאספת הנבחרים (בעיני עולי גרמניה לא היתה אלא שריד לימים פרהיסטוריים, קריקטורה של ייצוג דמוקראטי, משום שמחצית היישוב אינה מיוצגת בה), שעל פי החוקה היו חייבים להיערך כל שלוש שנים, אך לא נערכו משנת 1931. בינתיים קיבל היישוב אופי יותר אירופי, סברו יוצאי גרמניה, ויש להביאו לידי ביטוי: יותר סדר, יותר אסתטיקה, יותר התחשבות בזולת, רוח העולם הגדול מול מפלגתיות צרת העין. רוזנבליט, נאמן לאופיו, ביקש לראות את הניצחון בחיפה בפרופורציה הנכונה, להוסיף לביקורת על המצב ביישוב גם מידה נכונה של ביקורת עצמית על יומרנות אליטיסטית, לא להגזים בטענות אפליה, להבין שמעמדה של העברית עדיין זקוק להגנה, לא לראות במאבק נגד השפה הגרמנית גם מאבק נגד העלייה הגרמנית, להביא קרבנות למען העברית.

במשך שבועות נחרש חריש עמוק בסניפים, וכאשר בסוף אוקטובר 1942 כונסה הוועידה הארצית של עולי גרמניה בכפר שמריהו היה אישור הקמת “עלייה חדשה” כמעט עובדה מוגמרת. זה עתה הונהג בארץ משטר נקודות בקיצוב מצרכי מזון, כוח המחץ של הצבא הגרמני ליד סטלינגראד נהדף לאחור, רומל הובס בצפון אפריקה, פלישת צבאות בעלות הברית לאירופה דרך צרפת או איטליה נראתה קרובה. היו אלה ימי סתיו שטופי שמש מלטפת, עצם השהות בכפר שמריהו (על שם שמריה לוין, שנפטר ב־1935 והיה לרבים מן הנוכחים אידיאל המיזוג בין מערב אירופה למזרחה), ביישוב משלהם על בתיו הלבנים בין גינות ועצים צעירים, עם ריחות צלילים ואווירה של כפר כפי שחלמו עליו, הוסיפה לתחושת החג של 142 הצירים. היה זה לנדאואר שהדגיש עד כמה קשה באווירה יפה שכזאת לתפוס את מלוא משמעות הגורל הנורא שהוא מנת חלקם של הורים ואחים באירופה.

עתה כבר לא היה מדובר בהקמת מפלגה לצד התאחדות עולי מרכז אירופה, כבימי “קידמה” ו“אחדות העם”, אלא בהפיכת ההתאחדות עצמה לגוף פוליטי, שעדיין נקרא על־מפלגתי. חילוקי הדעות נסובו פחות על מטרות פוליטיות מעשיות – חובת גיוס מלא, בחירות לאספת הנבחרים, השלטת השפה העברית – היה זה רוזנבליט שהציע הקמת ועדה להשלטת השפה העברית ובעניין זה היה קיצוני מרוב רעיו לדרך, מתוך מגמה מודעת לבלום את “הנטיות הגרמניות” של חלק מהם – מאשר על עתיד ההתאחדות עצמה. רוזנבליט רצה בארגון יחיד תחת גג “עלייה חדשה”, והציע למסור את תפקידיו הסוציאליים והתרבותיים למרכז מיוחד שייבחר מתוכה, הצעה שהתנגדו לה בעיקר אנשי חיפה, ובראשם אוארבך ודוד טנה, שתבעו על סמך ניסיונם מהבחירות לוועד הקהילה הפרדה ברורה בין שני הגופים. התוצאה היתה פשרה שניסח זיגפריד מוזס; התאחדות עולי מרכז אירופה תוסיף לשמור על מעמדה כארגון נפרד, שהחברות בו אינה מחייבת חברות ב“עלייה חדשה”. אולם למפלגה החדשה הובטחה השליטה בהתאחדות על ידי ייצוג של לפחות שבעים וחמישה אחוז בכל גופיה הנבחרים; פליקס רוזנבליט נבחר לנשיא שני הארגונים וגיאורג לנדאואר לסגנו. להנהלת “עלייה חדשה” נבחרו, בין השאר, פינר, פורדר, מוזס, ליאו רוזנבליט (כנציגה של ראשון לציון), להנהלת התאחדות עולי מרכז אירופה נבחרו גם חברי מפא"י שלא נמנו עם חברי “עלייה חדשה” כנפתלי ויוסף לם. קמה מפלגה נגד שלטון המפלגות ואף אחת מהן לא בירכה על קיומה.

בנאומו המרכזי חזר רוזנבליט על רעיון היסוד: מלחמה בהיטלר כמרכז הפעולה הציונית עד תום המלחמה, כחובה אנושית וחובת כבוד (אכן, הכבוד היהודי נשאר משאת הנפש מאז ימי נעוריו). כשם שיש לדחות מדיניות הטוענת שלהגשמת הציונות מספיקות העובדות הנוצרות על ידי הכוח היהודי בלבד, כך יש לדחות גם כל מיני פירושים חדשים לציונות המוותרים על אופיה הפוליטי. השם “תכנית בילטמור” לא הוזכר בדבריו, אולם אליעזר קפלן כנואם אורח, בתום דבריו על ההתפתחות המואצת של התעשייה הארצישראלית כספק הצבא הבריטי, בישר לנוכחים שד"ר וייצמן אישר במברק שנתקבל זה עתה שהתכנית מקובלת עליו (דבר שלא נעם למרבית השומעים). לנדאואר בנאומו הפוליטי המבריק והמפורט הגדיר את תכנית בילטמור כפרי ייאוש של עם הבורח מול אסון אימים לאשליות. בעיניו היתה התכנית מנוגדת לתנאים המוקדמים הדרושים לשיתוף פעולה עם הערבים, שעתידה לבודד את הציונות מהמערך הפוליטי העולמי החדש בהנהגת בעלות הברית עם תום המלחמה. מדבריו השתמע חיוב השלטון הבריטי, עתה כבעתיד, מלוּוה בקרה בינלאומית, תוך מאבק בספר הלבן באמצעים דיפלומאטיים ופרלמנטאריים, אבל ללא שימוש בנשק, ללא “אקטיביזם”.

בעקבות ועידת כפר שמריהו ניסח מרכז “עלייה חדשה” את עמדותיו בנוגע לשאלות הציוניות האקטואליות ניסוח סופי והם כללו דרישה להצלת היהודים הנרדפים באירופה תוך ניצול כל האפשרויות הגלומות בבית הלאומי, ביטול ההגבלות של “הספר הלבן” משנת 1939, תיאום בין הצרכים החיוניים של העם העברי לצורכי העם הערבי על יסוד הכרה הדדית בזכויותיהם בלי לוותר על המטרה הציונית ובלי לפגוע באינטרסים הלאומיים של העם הערבי. תפקידה של ההנהלה הציונית להגיש למעצמות הדמוקראטיות המנצחות תכנית מבוססת לבניין הארץ שתביא בחשבון את האפשרויות המרביות לעלייה ולהתיישבות בארץ־ישראל, בעיקר בשטחים הבלתי מיושבים ובשטחים המיושבים בדלילות, ותבטיח למפעל היהודי בארץ־ישראל את המקום המתאים במסגרת ההסדר החדש של החיים המדיניים והכלכליים לאחר המלחמה (בלי להזכיר במלים ברורות עצמאות), הכול לפי מיטב המסורת של ברית אגודות הסטודנטים היהודיות – נוסח מטושטש, פתוח לפירושים. בעיני אריך כהן היה לחוסר ההחלטיות דווקא יתרון: “עלייה חדשה” צריכה להיבדל מכל המפלגות בכך שלא תהיה לה תכנית פוליטית כוללת מנוסחת מראש.

ההחלטות שנתקבלו היו קרובות יותר לתפיסת לנדאואר, בהתאם לקווים שהכין לקראת ועידת כפר שמריהו, שעליהם היו לרוזנבליט השגות, בעיקר בשאלת העלייה. אם כי גם הוא סבר שיש להימנע מלזרוק לחלל מספרים סתמיים באשר להיקף העליה, הוא תבע עלייה גדולה: בחמש השנים הראשונות אחרי המלחמה עלייה בלתי מוגבלת, לכל היותר עלייה מתוך הסכמה שעם תום התקופה תיבדק ההתאמה בין כוח הקליטה לממדי העלייה, אבל בדיקה בסוף המעשה ולא בראשיתו. רוזנבליט שאל את לנדאואר גלויות למה אינו דורש בפירוש עלייה גדולה, אלא מסתפק בניסוחים מעורפלים. כן התנגד לתפיסת לנדאואר להימנע, לעת עתה, מהכרזה על מטרות ציוניות ייחודיות עם תום המלחמה, לשאיפתו להמשך המצב כפי שהיה לפני הספר הלבן ולהנחתו שבהסדר העולמי החדש אחרי המלחמה, תוך יצירת יחידות מדיניות וכלכליות גדולות, לא יהיה עוד מקום למדינות זעירות חדשות.

אי לכך, אחרי שיקולים ממושכים, חזר רוזנבליט לתפיסותיו כפי שפיתח אותן בראשית השנה: הקמת ממשלה יהודית באותם חלקי ארץ־ישראל שבהם אפשר להגיע תוך זמן קצר למדי לרוב יהודי, ולא עוד אלא שרצה לכלול בריבונות היהודית גם “שטחים מסוימים הגובלים בארץ־ישראל”, תוך השארת פתח להסדר עם העולם הערבי בעתיד, אולי על ידי הצטרפות לפדרציה ערבית בהסכמת אנגליה ובערבותה. בכל אופן יש להימנע מנקיטת עמדה רשמית באשר לתכנית בילטמור לפני שהנושא ילובן ביסודיות במרכז ובהנהלת “עלייה חדשה”.

הדברים נכתבו ב־24 בדצמבר 1942, שבוע לפני מותה של רבקה הקטנה וכבר עם תום השבעה השתתף בישיבת הנהלת “עלייה חדשה” שהוקדשה לדיון בתכנית בילטמור, כאשר רוב הדוברים – מוזס, קרויצברגר, קאופמן מדגישים שאין הם יוצאים נגד מטרות התכנית, אלא נגד פירושיה, נגד הדרך להגיע אליה, אך בהצבעה לשאלה הישירה “מי בעד תכנית בילטמור?” הורמה רק יד אחת (לא נרשם של מי). אם כי הוחלט שמרכז “עלייה חדשה” יכבד את החלטת הוועד הפועל הציוני המצומצם שקיבל את התכנית בנובמבר 1942 (רק סלי הירש ונציגי “השומר הצעיר” הצביעו נגדה, שפרינצק נמנע מהצבעה), כביטוי לרצון הגוף העליון של התנועה, הוצע להכין תכנית חלופית למקרה שהגשת תכנית בילטמור בדרך המדינית תיתקל בקשיים. (בהעדר אפשרות לכנס קונגרס ציוני עולמי הפכה תכנית בילטמור על סמך אישורם של הנהלת הסוכנות בירושלים, הנהגת ציוני אמריקה והוועד הפועל למצע הרשמי של המדיניות הציונית.) ההתנגדות לתכנית בילטמור לא נבעה רק מטעמים מדיניים, אלא גם הומאניים: עליית מיליון יהודים בתוך שנה, כדברי בן גוריון, פירושה תוספת רבבת מיטות חולים כל חודש, משום שהעולים מאירופה יגיעו תשושים, במצב גופני ירוד. קרוב למאה אלף עולים לחודש, האם מישהו מסוגל כלל לתאר לעצמו דבר כזה? ברור שבתוך חודש ימים יהיו בארץ רעב, מגפות, פשע. “חובתנו להתקומם נגד שיגעון כזה,” כתב אוארבך.

אריך כהן, בעל העין החדה, שאף לא ניסה להתמודד עם הבחינות לעריכת דין בארץ וחי בעיקר מהשקעות ההון שהביא עמו עם עלייתו, שהפך, כהגדרת גיסו, את הישיבה על הגדר למקצוע ועסק רק בכתיבת הערות שוליים לספר החיים (וכתיבת מכתבים למערכות עיתונים), גער בפליקס על שהוא נותן ללנדאואר להוביל אותו. ניחא, ללכת שבי אחרי בלומנפלד, כבעבר, אבל אחרי גיאורג לנדאואר?? כפי שכתב פליקס לקורט אי אפשר לסכם את דעתו על לנדאואר בשני סימני שאלה: הוא חכם ובעל אופי, עקשן ממדרגה ראשונה, נכון גם שהוא, פליקס, מחשיב את עצתו, אבל לא נכון שהוא מושפע ממנו השפעה מופרזת. “לפעמים אני אף פיקח ממנו. מזמן ניחשתי את ההתפתחות שאליה הגיעה מפא”י, שלא ניתן לאחד חברות בה וב“עלייה חדשה”; עכשיו יצטרך לנדאואר להחליט בעד “עלייה חדשה” וזה לא יהיה קל!"

במפא“י היו הדעות חלוקות. היו שראו ב”עלייה חדשה" בעלת ברית רצויה (עוד לפני לידתה תמכה מפא"י מדי פעם בהקמת רשימה עדתית זו או אחרת, מטעמים טאקטיים). חברי מפא“י יוצאי גרמניה, שמבחינתם החברות במפלגה היתה חשובה לאין ערוך מלנדסמנשפט כלשהו, נעלבו מעצם התמיכה ב”עלייה חדשה" שאפשר היה לפרשה כנכונות לוותר על ציבור יוצאי גרמניה כחלק מגרעין המפלגה. נפתלי דרש הפרדה ברורה, למען הטוהר הפוליטי, והגברת ייצוג יוצאי גרמניה בתוך מוסדות המפלגה (רק לנדאואר היה חבר המרכז במפא"י); ברל תמך בו, אף שהבין גם לרוחו של לנדאואר שלא מצא במפלגה את שדה הפעולה הרחב שדרוש לו.

מזכירות מפא"י נפגשה בדצמבר 1942 ובינואר 1943 עם הנהלת התאחדות עולי מרכז אירופה לשיחות הבהרה. באחת הפגישות דיבר בן גוריון על קשיי הקליטה של יהודי גרמניה בארץ והביע את דאגתו נוכח היחס הפייסני של מנהיגות הציונות הגרמנית לאנגליה ונכונותה לתמוך בהתגייסות לצבא הבריטי בלי להעמיד כתנאי הקמת יחידות עבריות. פליקס רוזנבליט היה מופתע משום שציפה לדיון בתכנית בילטמור ותחת זאת שמע ניתוח סוציו־פסיכולוגי על יהדות גרמניה תוך דרישה לזנוח את המאפיינים המייחדים אותה כקבוצת מוצא, נפרדת מן העם. תגובת רוזנבליט היתה נחרצת: “נכון דבר אחד: אנו איננו יהודי מזרח־אירופה. אני מעריך ומחשיב את הנאיביות הגדולה והנשגבת המתבטאה בדברי בן גוריון שהוא מזהה את העם העברי עם השבט המזרחי של היהדות האירופאית. ישנם שבטים אחרים ביהדות, ואנו צריכים להסתגל לאמת הפשוטה הזאת: אינני יכול להיות אחרת מאשר הנני. לא באנו ארצה כדי להתבולל, אלא כדי להוסיף את מהותנו ואת תכונותינו לבניין המשותף של הארץ.”

בן גוריון לא דיבר בהדגשה יתרה על הסיבוך שנוצר עם הקמת “עלייה חדשה” באשר לחברי מפא“י שבתוכה – חילוקי הדעות בשטח זה לא היו בין בן גוריון לבין רוזנבליט, אלא בין לנדאואר לחברי מפלגתו, וכל הנושא לא היה אלא ספיח למאבקי כוח בתוך מפא”י עם סיעה ב' הסוררת (שהתנגדה אף היא לתכנית בילטמור, משום שהיא תוביל בהכרח לחלוקת ארץ־ישראל) על ההגמוניה במפלגה. רוזנבליט אמר באותה הזדמנות שבנוגע לאנגליה הוא מזדהה עם שפרינצק, מנאמני וייצמן המסורים, הסתייג במפורש מעמדות “האיחוד”⁹⁶ ו“ברית שלום” והראה נטייה להתקרב לדעת בן גוריון באשר לתכנית בילטמור, לא במהותה הרעיונית, אלא כתשובה לצרכים המידיים של עליית המונים.

בעת בירור מזכירות מפא“י עם חברי המפלגה מקרב יוצאי גרמניה נשאר לנדאואר מבודד כאשר הצביע על מיעוט חברי מפא”י בקרב הבוחרים הגרמניים להסתדרות ועל חוסר יכולתה של המפלגה לקלוט בתוכה את הציבור הגדול של יוצאי מרכז אירופה, שעשוי להגיע אליה באמצעות שלב המעבר של “עלייה חדשה”. בן גוריון העדיף תחילה, מתוך שיקולים מעשיים, שיתוף פעולה עם “עלייה חדשה”, ברל לחץ על הכרעה עקרונית בלי להתייחס לצד האישי של לנדאואר.

כאשר התכנס מרכז מפא“י בפברואר 1943 כבר היה הקו האנטי־אקטיביסטי של לנדאואר וחוגו מוחשי יותר ומה שנוסח תחילה כשאלה ארגונית פנימית היה עתה גם לנושא פוליטי. בפני המרכז היתה הצעת הרוב שאסרה על חברות ב”עלייה חדשה“, אבל דרשה חדירת חברי מפא”י לארגון עולי מרכז אירופה, והצעת מיעוט, שתמכו בה חברי “הפועל הצעיר” לשעבר כשפרינצק ולוביאניקר, שביקשה להתיר את פעולת “עלייה חדשה”, כולל הופעה ברשימה לבחירות, בתנאי שכל פעולה תקבל את אישורה של מזכירות מפא“י. הצעת הרוב נתקבלה בשבעה־עשר קולות, ערעורו של לנדאואר, שנלחם בגזֵרה בכל כוחותיו, מתוך התראה על שיטות טוטליטאריות במפלגה, נדחה ברוב גדול עוד יותר. לנדאואר היה חייב להכריע לכאן או לכאן ובחר ב”עלייה חדשה“, יחד עם קרויצברגר, לם, גרדה לופט־ארלוזורוב ואחרים. אליעזר פרלסון, כחבר מועצת עיריית תל אביב מטעם מפא”י, ערער על תבונת החלטת מפלגתו מנקודת ראות של פוליטיקה מעשית, משום שראה בשיתוף פעולה עם “עלייה חדשה” אפשרות יחידה להגיע לרוב פרוגרסיבי בעירייה, אם זו תזכה במנדט נוסף.

לנדאואר, כרוב הציונים בגרמניה – בניגוד לפולין, לצ’כוסלובקיה ולמדינות אחרות שבהן פעלה מפלגה יהודית במסגרת החיים הפרלמנטאריים – לא התנסה מימיו בפוליטיקה הלכה למעשה, בתוך מציאות קיימת, במסגרת חיי מדינה, אלא רק בחוג המצומצם של התנועה הציונית (גם משום שהיתה זו התפיסה המקובלת על בלומנפלד וחבריו שאין להם מה לחפש בפוליטיקה הגרמנית), ולכן דגל במושג התעתועים של גוף פוליטי א־מפלגתי. נפתלי, שהשתתף בפוליטיקה מעשית במסגרת המפלגה הסוציאל־דמוקראטית בגרמניה, היה מפוכח ממנו: לטענת לנדאואר שאין “עלייה חדשה” גוף מפלגתי משום שאין לה השקפת עולם כוללת, השיב נפתלי בציטטה של הסוציולוג הגרמני מאקס וובר שהגדיר כמפלגה גם גוף השואף רק למימוש מטרות מעשיות. “אתם אמני הכלליות,” היתה הדסה אומרת כאשר היה פליקס מדווח לה, לפי דרישתה, בפרטי פרטים על ישיבות “עלייה חדשה”, אבל אמונתה בו העניקה לו ביטחון בנכונות דרכו.

מתוך אמונה שלמה שהספר הלבן, “פרי בהלת המלחמה, תעודת המבוכה”, יחלוף יחד עם היטלר (כפי שסבר גם וייצמן), שפט רוזנבליט את מעשי האנגלים אחרת מבן גוריון ועמיתיו. כאשר הכריז הנציב העליון באביב 1943 על תכנית שיקום לארץ־ישראל לאחר המלחמה, ראה בה בן גוריון ניסיון להביא להגשמת הספר הלבן בדלת האחורית, בלי להתחיל בסעיפים פוליטיים אלא בסעיף שיכול להתפרש לטובת היהודים, כביכול, ותבע להתנגד לה נמרצות על ידי הכרזה על אי שיתוף פעולה של היישוב והתנועה הציונית עם הבריטים. בישיבת הנהלת הסוכנות, שאליה הוזמנו גם אישים שונים שלא השתייכו אליה, תמכו גולדה מאירסון ולוי שקולניק באי שיתוף פעולה מתוך הנחה שיש בדרך זו להכשיר את העם לקראת יום המבחן כאשר יהיה צורך לנקוט באמצעי מלחמה חריפים הרבה יותר נגד הבריטים. רוזנבליט פסל גישה זו מכול וכול, לא רק שבעיניו תכנית הפיתוח, שכללה בין השאר תכנון לגידול אוכלוסייה ניכר בתל אביב, נועדה אולי להיות גשר לנסיגה מן “הספר הלבן”, ולא רק מפני שהסוכנות לא הכריזה על אי שיתוף פעולה כאשר נפגעו אינטרסים הרבה יותר חיוניים כמו עלייה, אלא מפני ששלל את עצם ההכשרה ל“נון־קואופריישן”: “אני יכול להעלות על הדעת כל מיני דרכי תגובה חריפים, אם יהיה צורך בהן, אבל אני מתנגד לתמרונים לשם הכנת המלחמה בממשלה” – ובייחוד בעצם ימי המלחמה בהיטלר.

לא הועילו הצהרותיו הנשנות של רוזנבליט ש“עלייה חדשה” פתוחה לכל יהודי המזדהה עם השקפותיה העיקריות, שחבר “עלייה חדשה” אינו צריך להיות לא עולה ולא חדש, כפי שחבר “השומר הצעיר” אינו שומר ואינו צעיר, החותמת נשארה. אלפי ותיקים בתוך היישוב תומכים בדעותיה, סבר רוזנבליט בכנס הארצי הראשון של “עלייה חדשה” שנערך בחיפה, עיר ואם לה, אך נרתעים מהצטרפות לגוף “שלדעתם המוטעית לובש צורה של לנדסמנשפט⁹⁷”. גם אם “עלייה חדשה” ניסתה להוכיח שתפיסתה באשר לעלייה ולהתיישבות בממדים רחבים אינה מינימליסטית כלל וכלל, התווית דבקה בה. כעבור שנה היו ל“עלייה חדשה” עשרת אלפים חברים משלמי מסים, לא מעט בתנאי הארץ, אך הרבה פחות מכפי שציפו האבות המייסדים.

חלק מן העולים החדשים לא רצו להיות מזוהים עם עולים דווקא, אלא שאפו להיטמע בקרב הוותיקים, גם מתוך הנחה שמפלגה ותיקה תוכל לסייע להם יותר במאבק עם תלאות החיים. רק בודדים שלא מבני העלייה החדשה ממרכז אירופה – אליהו אפשטיין (אילת), עורך העיתון “פלשתיין רביו”, פרופ' י.ח. רות, רקטור האוניברסיטה לשעבר, רוברטו בקי, הסטטיסטיקן של “הדסה” – הצטרפו אליה, ואלה ראו צורך להסביר את עצמם כפי שעשה יוסף ריגר, מנהל סמינריון למורים בבית הכרם, שעמד בראש הקבוצה הירושלמית: למה יהודי יוצא פולין, שנמצא בארץ עשרים וארבע שנה, מצטרף אל עולי מרכז אירופה? נכון, הצביון הגרמני מפריע לו, אבל אינו מבהיל אותו, ראשית משום שהמטרה היא עבריות ושנית מפני שיש בו הרבה חיוב: כשרון ארגוני, כושר ביצוע, סדר, אחריות, נכונות להאזין גם לזולת ובעיקר בחר בשותפות בגלל הקו החברתי־כלכלי הפרוגרסיבי, שמי שרצה בו עד עתה לא היה לו לאן ללכת אלא להתאחדות הציונים הכלליים החלושה והתשושה. אבל גם ריגר גרס: נחוץ להחליף בהקדם את השם “עלייה חדשה”.

העיניים היו נשואות אל הבחירות לאספת הנבחרים, שעמדו להתקיים לפי דרישתה העיקשת של “עלייה חדשה”, אחרי דחיות חוזרות ונשנות, בפעם הראשונה זה שלוש־עשרה שנה, ב־1.8.1944. “עלייה חדשה” השקיעה בהכנות לבחירות כוחות ומשאבים עצומים, עד קצה גבול יכולתה, החלה להוציא “עמודים”, שבועון בשפה העברית בעריכת קרויאנקר, כדי להגיע בדרך זו אל הקהל הרחב (ששאב מידע על “עלייה חדשה” מעיתונות שהיתה עוינת לה ברובה, מלבד “הארץ” של גרשום שוקן), יסדה חוגים של נשים, בעלי מלאכה, בני נוער, פעלה בקרב יוצאי הונגריה ויוצאי בוקובינה⁹⁸ דוברי גרמנית; ברשימתה בראשותו של רוזנבליט, הופיעו כבר במקום הרביעי והחמישי נשים. התוצאות – שמונה־עשר מנדטים – העניקו ל“עלייה חדשה” את הזכות להציג את עצמה כגוף הפוליטי השני בגודלו אחרי מפא"י, שזכתה בשישים ושלושה מנדטים, אבל לא הצליחו לטשטש את העובדה שרוב העולים החדשים שהיו למעלה ממחצית היישוב, לא בחרו בה, אם משום שהעדיפו מפלגות קיימות ואם מפני שלא טרחו לבחור כלל. מן האגף הימני של “עלייה חדשה” עלו קולות ביקורת על ספקנות, הססנות של לא־בעד־תכנית־בילטמור־וגם־לא־נגד, סגנון מקומם, ביקורתיות יתרה, שאין בה שמץ של אהדה והבנה אנושית, בעיקר כפי שהם באים לידי ביטוי במאמרי “מיטיילונגסבלאט”, שמתפרשים כעמדה רשמית של “עלייה חדשה”, אף שהם מבטאים את וולטש ומיעוט קטן, והופכים את אנשי “עלייה חדשה” בעיני הציבור לתבוסתנים, לבוגדים, ליושבים על הגדר.

אמת, מרוב תבונת הראש היו נעדרים מדי פעם תבונת הלב: בהתייעצות נבחרי “עלייה חדשה” לקראת הישיבה הראשונה של אספת הנבחרים החדשה בספטמבר 1944 הציע ריגר למחות על כך שעל סדר יומה רק ברכות, הספד על ברל כצנלסון שהלך לעולמו באוגוסט אותה שנה, ובחירת מוסדותיה ולא דיון פוליטי יסודי. היחידים שהתנגדו לכך היו רוזנבליט ופורדר, הרוב סבר כריגר: אם רוצים לחולל שינויים חייבים להופיע בתקיפות. אִיזכּוּר שמו של ברל, מנהיג תנועת הפועלים האהוב, במחאת “עלייה חדשה” עורר רוגז עצום וקומם את כל היישוב. במרירות העיר רוזנבליט בדיון לאחר המעשה שריגר יכול להיות מרוצה, כי השיג מה שנראה לו חשוב – העמיד את “עלייה חדשה” במרכז ההתעניינות.

וייצמן אמנם הסתייג במכתבים מן “הרעש הגדול” שמעורר בן גוריון סביב תכנית בילטמור, “שהפכה ללוחות ברית חדשים או לכל הפחות לתכנית באזל חדשה,” אך בנאומו לפני אספת הנבחרים בראשית דצמבר 1944, אישר, אחרי שהסביר את העדרו מארץ־ישראל בכורח העמידה על המשמר בתקופה הרת עולם באנגליה ובאמריקה: “עינינו לארץ־ישראל כמדינה יהודית חופשית ופתוחה בתוקף עצמאותה לכל יהודי המבקש בה מקלט ומבטיחה שוויון מלא לכל יושביה, היהודים והלא יהודים”. בנאומו נתן וייצמן ביטוי להישענות הגוברת על ארצות הברית, והגדיר את הטרור היהודי כ“טיפות מן הרעל שפיזרו שונאי ישראל ושדבק באחדים מאתנו”.

רוזנבליט ראה בתכנית בילטמור נושא לדיון, אך לדבריו – בנאום הבתולים שלו באספת הנבחרים – לא שיער “שהרעיון ייהפך בארץ לפֶטיש, לקרדו אקסקלוסיבי מוחלט שבלעדיו הכול אבוד”. ייתכן שמדינה יהודית בכל חלקי ארץ־ישראל היא צורת השלטון המתאימה ביותר, אם לא תגרור את היישוב למלחמת שלושים שנה עם העולם הערבי, “אולם אני חולק על כך, שמלכתחילה, א־פריורי, לא תיתכן ולא תתואר כל צורת שלטון אחרת, אשר במסגרתה יינתן לעם העברי חופש ועצמאות”. לבו לא היה עם משה ההורג את המצרי בכעסו, אלא עם אהרון המהסס, השוקל. הוא הסכים לתפיסת וייצמן באשר למפנה רדיקאלי, לקיצור דרך בסיטואציה מיוחדת, אבל קודם כול דורש מפנה זה מאמץ משותף לעם היהודי ולמעצמות הדמוקראטיות הגדולות. גם וייצמן ובן גוריון סבורים שאי אפשר להעלות מאות אלפים בתוך שנים מעטות בלי סיוע בינלאומי, ההבדל רק בהדגש, בנקודת הכובד, בהערכה מה אפשר לעשות בכוחות עצמיים, כעם לבדד ישכון.

ריכארד ליכטהיים, רֵע מימי פרייבורג (ששינה פעמים מספר את דעותיו הפוליטיות אחרי שכמחבר “רוויזיית המדיניות הציונית” היה מראשי הזרם

הרוויזיוניסטי בגרמניה, עזב אותו כשז’בוטינסקי הקים את ההסתדרות הציונית החדשה, כדי לייסד עם מאיר גרוסמן את מפלגת המדינה ונפרד אף ממנה) הודיע ממקום מושבו בז’נווה על הסכמתו לעקרונות “עלייה חדשה”, גם משום שלא ראה מאחורי תכנית בילטמור שום כוח ממשי להגשימה: “בן גוריון דורש אף יותר משדרש אי פעם ז’בוטינסקי”. גם קורט בלומנפלד בניו יורק היה ספקן כלפי תכנית בילטמור ומאוהדי “עלייה חדשה” (אך תבע יותר תקיפות במאבקים פנימיים). סנוניות בודדות מקן משותף.

אם היתה נערכת אז תחרות המושמץ התורן היתה “עלייה חדשה” נמנית עם המועמדים למקום הראשון. ולו רק משום שההשמצות פגעו בה, מפני שלקחה אותן ללב. פסלו את אופיה הגרמני, האשימו אותה בהתבדלות (למה מקובלת על היישוב התארגנות פוליטית נפרדת של נשים, בעלי בתים, מטעמי דת ומעמד, היתה תשובתה, ואין הוא מוכן להשלים עם “עלייה חדשה”, שאינה אלא נקודת מוצא, ולא מטרה בפני עצמה?). היו שטענו שעולי גרמניה מתבדלים משום שלא באו להשתקע בארץ סופית ובכוונתם לעזוב אותה בהזדמנות ראשונה. רוזנבליט הצביע על השיעור הגדול של יורדים מן העליות הקודמות, הסכים שאולי יהיו יורדים גם בקרב העלייה הגרמנית (ואם אפשר היה לבדוק כליות ולב היה רצוי לשלול מהם את זכות ההתאזרחות בארץ כבר עתה), אבל רוב העלייה, שהשקיעה בארץ הרבה רצון טוב והון גדול, דוחה בשאט נפש את הפגיעה בכבודה.

לפי אחת הבדיחות האנטי־יקיות שנפוצו אז מגיעים היטלר וגבלס עם תום המלחמה תוך חיפושי מקלט לארץ־ישראל ונשלחים, כדוברי גרמנית, למשרדי התאחדות עולי גרמניה, אולם מוצאים אותם סגורים ועל הדלת שלט: “יצאנו לברלין.” גם אם רוזנבליט, ככל חברי מרכז “עלייה חדשה”, התנגד בתקיפות לכל תכנית בינלאומית להחזרת הפליטים היהודיים הפזורים על פני העולם לגרמניה (מלבד היהודים שבארץ־ישראל), סבר, בוואריאציה על נוסחתו של זומבארט בדבר השוויון: יש להעניק ליהודי גרמניה את הזכות לחזור, אבל על היהודים לא להשתמש בה.

האשימו אותם בנאמנות חולנית למערב אירופה, בתבוסתנות – (זו דווקא מצויה אצל הצד שכנגד, היתה תשובתם, על שפסה אמונתם שרעיון פוליטי עשוי לנצח בזכות האמת שבו, הישגיו ויצירתו). הרשיעו אותם ברוח עבדות ובחוסר אומץ לב, והוסיפו שאין להתפלא על כך: הרי ציוני גרמניה היו מעולם רגילים לכוון את מדיניותם לפי רמז כל גוי ורצון כל יהודי אמריקני מכובד, כורעים ברך לפני כל פקיד, רועדים לפני כל שוטר ושופט. את הטון על “מנמיכי הדגל, זרים למפעלנו”, קבע בן גוריון, במיוחד ביום עיון לפעילי מפא“י מקרב עולי מרכז אירופה, שנערך בכפר ידידיה בנובמבר 1943, מתוך חשש לחיזוק כוחה של “עלייה חדשה” בבחירות לאספת הנבחרים, כאשר הכריז בנאום ארוך מאוד שבשביל יהודי גרמניה, המושפעים מתרבות גרמנית, מחינוך גרמני, החוק הוא חוק, טוב או רע, ואם רוצים לעשות מהפכה צריך לקבל לכך אישור מהפוליציימייסטר. הוא האשים את ביטאונם בחינוך ל”אנטי־מדינה, אנטי־יהודי ולכן גם אנטי־אנושי", משום שחינוך אנושי מעניק לאנשים גאווה. הוא הזכיר את.נשפי הסילווסטר שרופין היה עורך ביושבו ביפו, טען שאצל יהודי גרמניה הרצון הציוני לקוי, דיבר על תסביך העליונות שלהם בגלל קאנט ובטהובן ותסביך הנחיתות שלהם מול אנשים שעשו משהו. יהודי רוסיה אולי לא למדו קאנט ואינם יודעים להסביר באופן פילוסופי וסוציולוגי מהו יהודי, אבל הם יודעים שהם יהודים. גם אם הזכיר פה ושם את “ידידו” לנדאואר ואת “ידידו הטוב” רוזנבליט, היו דבריו רוויים זלזול וארס (כיום קשה להאמין שנושא משרה מרכזית כיושב ראש הנהלת הסוכנות באותם ימים דיבר בנימה כזאת בגנות יוצאי גלות כלשהי), ורק משה קלוורי, בכדורי בד רכים, יצא להגנת בני ארצו נגד הבליסטראות של בן גוריון.

שוב ושוב טרחו לנדאואר, רוזנבליט ואחרים, מעל דפי “הארץ”, העיתון העברי היחיד שגילה אהדה כלפיהם, או בחוברת עברית מיוחדת, להוכיח עד כמה השמצות – על ארגון מתבוללים מלידה, נכנעים ומתרפסים, מקבלים באהבה כל גזֵרה שבאה מידי השלטונות בעלי פסיכולוגיה גלותית (כהגדרת ברל), נעדרים רגש כבוד לאומי – מופרכות מן היסוד, תוך הסברים הגיוניים ומעמיקים שאין חילוקי דעות בינם לבין הכלל באשר לשאלות היסוד. גם הם סוברים שאין פתרון לבעיה היהודית אלא בארץ־ישראל, שהשעה דוחקת יותר מאי פעם, שמדיניות הספר הלבן צריכה לפנות את מקומה למדיניות של עלייה והתיישבות, הם חולקים על דעת הרוב רק בנוגע לשיטה, בנוגע לערכן של הצהרות פוליטיות, בנוגע לבלעדיות של תכנית בילטמור.⁹⁹ אך כל אותם הסברים לא הועילו. לא הועילו גם התקפות שכנגד שהכריזו שכל המפלגות האחרות בעצם מפלגות גלותיות, צאצאי מפלגות הקונגרס, ואילו רק “עלייה חדשה” היא היא מפלגת הלאום המתפתח כאן בארץ. כל המאמצים היו לשווא: דימוי שדבק לא יסולק.

מול המתקיפים אותם כ“אנשים היושבים על המזוודות”, הגן רוזנבליט על עולי גרמניה, הצביע בישיבת מועצת עיריית תל אביב, ששבה לדון בנושא באביב 1944, על הקשיים הגדולים שבהם נתקלים עולי מרכז אירופה בניסיונם לרכוש להם שליטה בעברית, בגלל העדר חומר לימוד מתאים, כוחות הוראה מתאימים. ידיעה עמוקה בשפה יכולה לצמוח רק מתוך אהבה, וזו באה דרך הספרות – אך אין פרוזה עברית מנוקדת, שהיתה מקלה על הקריאה. אולם בשיחות פנימיות היה מחמיר יותר כלפי יוצאי גרמניה שלו: כפי שדרוש משטר ציוני בארץ, כך דרוש גם משטר עברי. הם חייבים ליצור אווירה עברית גם בביתם, לנהל כל כמה שאפשר את אספותיהם בעברית, גם אם זה קשה להם, אחרים ראו דווקא בהשלטת העברית בכוח, בהתבטלות העצמית של העלייה הגרמנית, את מקור חולשתה מול עולי מזרח אירופה.

יחס הזלזול מצד יוצאי מזרח אירופה הכאיב: ציוני גרמניה חונכו על אידיאליזאציה מסוימת של יהודי מזרח אירופה כנציגי היהדות האמיתית, כיהודים שלמים, ולכן רבתה אכזבתם אחרי עלייתם ארצה, כאשר התברר להם שיהודי המזרח אינם מושלמים וכי גם בחינוכם נבעו סדקים רוחניים ומוסריים לא קטנים משל יהודי מרכז אירופה, כפי שהבהיר רוזנבליט באספת המועצה ללשון ולתרבות עברית במאי 1944: “באנו כולנו כמעריצי יהדות מזרח אירופה, אך אנו מודים באכזבתנו שהערכה זו לא היתה הדדית.” גם אם הם מוכנים להכיר, על אף כל הפגמים, בעליונות יוצאי מזרח אירופה ביהדות, לעולם לא יכלו יוצאי מרכז אירופה להכיר בעליונותם בציונות; ליהודי מזרח אירופה היתה הציונות המשך האמנציפאציה, טען רוזנבליט, ליהודי מערב אירופה מהפכה שדרשה עיצוב מחדש. רק במערב יכלה לצמוח הציונות המדינית, רעיון המדינה היהודית תוך שיתוף פעולה עם מדינות העולם. עם כל הכבוד להישגים של העליות האחרות – אסור להם, ליהודי מזרח אירופה, לזלזל בהישגי העלייה הגרמנית ובמה שביכולתה לתרום.

בקיץ 1943, עדיין נאחז הצבא הגרמני בחארקוב. עוד לפני פלישת בעלות הברית לסיציליה, פִרסם זיגפריד מוזס ב“ידיעות” של עולי גרמניה מאמר בדבר “תביעות הפיצויים של היהודים”, לא משום שהניח שקץ המלחמה על הסף, אלא כדי שתהיה שהות להתכונן. את תפיסתו החדשנית, מבחינת המשפט הבינלאומי, פיתח מוזס בחוברת שנכתבה באביב 1944: העולם ידע שילומים של מובסים במלחמה למדינות המנצחות, אולם כאן נתבעו פיצויים לקרבנות הפליה, ליחידים ובאופן קולקטיבי לעם היהודי, שלא היה ישות משפטית מוכרת. מוזס, שלא היה אהוב על יוצאי גרמניה כרוזנבליט, אבל קנה לו הערכה בזכות תפיסתו המהירה וכוח הניסוח המעולה שלו, יצא מהנחת היסוד שעל ממשלות בעלות הברית בוועידת השלום העתידה להכיר ביהודים כבאומה שעמדה במלחמה עם גרמניה משנת 1933 ולהקנות למוסדות המייצגות אותה אותן זכויות לפיצויים כמו לשאר האומות שנלחמו בהיטלר, על נזקים בעקבות חקיקה מפלה מאז ראשית המשטר הנאצי, וזאת בלי קשר לאזרחות הקרבנות בעבר או בהווה. העם היהודי יהיה זכאי לפיצוי קולקטיבי בשם הקהילות שנמחקו והיהודים שנעלמו או מתו בלא יורשים, כאשר עיקר השילומים ישמשו לבניין הארץ ולקליטת שארית הפליטה. כיוון שגרמניה המובסת לא תהיה, כנראה, מסוגלת לפצותו על כל הנזקים בכסף, תצטרך לשלם חלק בייצוא סחורות גרמניות בשיטת ה“העברה” – מוזס דרש להתחיל ברישום התביעות ובהכנת סקירה באיזו מידה יכולה ארץ־ישראל לקלוט סחורות גרמניות.

רבים טענו לזכות בכורה בעניין השילומים מגרמניה, ובהם שלום אדלר־רודל, שכבר באוקטובר 1939 חיבר תזכיר בנושא זה שנמסר לווייצמן, למאקס וורבורג, לליאונרד שטיין, אבל הקדים את זמנו. נושא הפיצויים נעשה אקטואלי יותר אחרי הכרזת בעלות הברית בראשית 1943 בדבר דמים שהיטלר יצטרך לשלם על השוד והגזל; בניו יורק, בלונדון, בירושלים קמו גופים לבדיקת שאלת הפיצויים על גזילת הרכוש היהודי שלפי אומדן הנאצים עצמם הגיע עוד בשנת 1938 לחמישה מיליארדי מארקים. (מוזס נסע ב־1944 לארצות הברית כנציג ארגון עולי מרכז אירופה בשאלה זו.) המחשבה על פיצויים היתה משום זריקת עידוד לאלפי עולי גרמניה המבוגרים שנותרו עם פרוץ המלחמה בחוסר כול: עוד יבוא יום ויוטב מצבם.

ככל שסוף המלחמה נראה קרוב יותר, עוד שנתיים לפני סיומה, העסיקה שאלת קליטת שרידי יהדות אירופה (שעדיין נאמדו במיליונים) ביתר שאת את מנהיגי הציונות. שעה שווייצמן ובן גוריון נתנו את דעתם בעיקר לצד המדיני של הבעיה, הטריד את יוצאי גרמניה הצד המעשי. בקליטתם של 282 עולי הספינה “ניאסה” – פליטים שנמלטו דרך ספרד והגיעו ארצה בראשית 1944, נתגלו קשיים בסידורים הבסיסיים ביותר, והם רק אישרו את שידעו רוזנבליט וחבריו זה מכבר: מלבד מלים לא נעשתה כל הכנה להתמודדות עם הבעיה. הצעתם היתה להפוך את המחלקה להתיישבות יהודי גרמניה, שהיתה בעצם מוסד הקליטה הכולל הראשון בארץ, לכעין משרד קליטה כללי.

אחד התנאים לכניסת “עלייה חדשה” לוועד הלאומי (שלנדאואר היה חבר בו בשנים קודמות כחבר מפא"י וכנציג עולי גרמניה) בדיונים עם מפא“י היה הקמה מידית של מחלקת קליטה בניהולו של לנדאואר, אולם כאשר נסוגה מפא”י מהבטחתה והסוכנות החליטה למסור את הקמת הגוף שנועד לתכנן את קליטת ההמונים למחלקת העלייה, שבעבר הוכיחה את קוצר ידה, פנו רוזנבליט ומוזס בשם הוועדה המייעצת שליד המחלקה הגרמנית ללונדון, לווייצמן, משענתם, מען משאלותיהם. וייצמן, כשנדרש להתערב לטובת המחלקה הגרמנית, בעלת הנסיון הרב והזכויות הארגוניות הרבות, הכזיב אותם: פרוש ההצעה ביטול למעשה של מחלקת העלייה של הסוכנות, כתב וייצמן, ועל כך יכולה להחליט רק הנהלתה בירושלים, ולא עוד אלא שהמשרד המרכזי להתיישבות יהודי גרמניה נוסד למטרה מוגדרת שלמענה הועברו אליו כספים מחוץ למגביות הרגילות של קרן היסוד. בתמצית: הוא לא ילחם את מלחמתם. מדור הקליטה בסוכנות נמסר לבסוף לחבר מפא"י, גיורא יוספטל, יוצא גרמניה אף הוא.

השימוש במונח “הגוף השני בגודלו בארץ” העלה בלב חברי “עלייה חדשה” תקוות שלא עמדו במבחן המציאות: מפא“י נשארה הגוף הקובע ומסתבר שלא ששה לקבל את דרישותיהם, עצותיהם, שיתוף פעולתם בוועד הלאומי, בעיקר בתחומי הרפורמה של כנסת ישראל, הטיפול הסוציאלי, ותכנון קליטת העלייה. במשך ששת החדשים הראשונים מאז היבחרה נתכנסה אספת הנבחרים החדשה רק פעמיים, עסקה בעיקר בעניינים פורמאליים, הוועד הלאומי היה טרוד במשך חודשים רבים בחלוקת המחלקות לפי המפתח המפלגתי המקודש, בקיצור, הכול נשאר כפי שהיה. בתגובה החליטה “עלייה חדשה” על עזיבת הנהלת הוועד הלאומי והליכה לאופוזיציה, מעשה שהצביע אולי על אופי, על כבוד עצמי, אבל ספק אם היתה בו תבונה פוליטית, משום שמנהיגי המפלגה צמחו בתוך הממסד הציוני ולא התאימו לשמש כאופוזיציה אמיתית; בעצם הם עצמם לא רצו בהנהגה שתנועת הפועלים לא תהיה שותפה בה. בוויכוח הארוך על עזיבת הוועד הלאומי הצביע אוארבך על הסכנה שבעצם התפיסה הזאת: אופוזיציה שאינה מוכנה לקבל לידיה את השלטון נידונה לכליה. המינימליסטים רצו בשיתוף פעולה עם מפא”י על בסיס של שוויון מלא, אבל גם דרישה זו ביקשה את הבלתי אפשרי במציאות הארצישראלית החדשה: בן גוריון היה מנהיג אמיתי שנשען על שכבות רחבות בעם, רוזנבליט ולנדאואר לא היו אלא ראשי חוג מצומצם, מפא“י היתה נחרצת, “עליה חדשה” מהססת. המושג “אופוזיציה נאמנה”, כפי שהשתמשו בו אנשי “עלייה חדשה”, נראה ליישוב כמושג המכיל בתוכו את סתירתו; המושג “אופוזיציה קונסטרוקטיבית”, הגונה, לא צעקנית, כפי שדיבר עליה רוזנבליט פעמים חוזרות בישיבות הנהלת “עלייה חדשה” הצטייר כפיקציה. יציאת “עלייה חדשה” מהנהלת הוועד הלאומי לא רק אכזבה את בוחריה, שראו בכך אות לחולשה, הוכחה לעובדה שמפא”י יכולה גם בלעדיה, אלא שוב החריפה את תחושת הבדידות: “היינו מיעוט ונשארנו מיעוט,” כפי שאמר ד"ר זיגפריד כנוביץ, חבר הנהלתה.

חברי מפא“י בהנהלת הוועד הלאומי, ובראשם רמז ובן צבי, נפגשו פעמים חוזרות עם ראשי “עלייה חדשה” מתוך מאמצים להחזיר אותה להנהלת הוועד הלאומי. אולם בהבעת נכונות להקמת מחלקת קליטה כפי שתכנן אותה לנדאואר לא היה עתה די כדי להניעה לחזור. באחת הפגישות נעלבו אנשי מפא”י – רמז, גולומב, שפרינצק וגולדה – מהערת רוזנבליט שאקטיביזם אינו אלא הרפתקנות והתפתח ויכוח מה מעליב יותר, הרפתקנות או התרפסות, שאותה מטיחים אנשי מפא“י ב”עלייה חדשה“. גם שפרינצק, אף שחשב את המלחמה באנגלים לבלתי נבונה ואת תכנית בילטמור לטעות הרת גורל, התקיף את “ידיעות” של “עלייה חדשה” בגלל נימת ההתנשאות המוסרית שלו, ורוזנבליט, מתוך הגינות מחייבת, יצא להגנת העתון. הוא ניסה לגשש מה תהיה עמדת מפא”י אם תוצע הצעת חלוקה מצד הבריטים, והבין מרמזים שהצעה כזו היתה מתקבלת על הדעת, “אבל ברורות לא אמרו זאת. המשכתי ואמרתי שעלולה לבוא גם הכרעה פוליטית בלתי רצויה ושאנו בכל פנים שוללים שפיכת דמים, תגובה של התנגשות מזוינת (עם הבריטים)”, גולומב הרגיע אותו שאין זה ממדיניותה של מפא"י להקים מדינה בכוח הזרוע ושלא יהיו מעשי הפתעה.

נושא השיבה להנהלת הוועד הלאומי לא ירד מעל סדר היום במשך ימים רבים: רוזנבליט היה מוכן לשקול שיבה משום שאין זה לטובת “עלייה חדשה” להישאר מחוץ לעניינים, גם בנושאי “הגנה”, כנוביץ ביקש: “חדלו ללכת עם אנשים אלה!” קאופמן תבע להחליט, סוף סוף, אם הם בחוץ או בפנים, בממשלה או באופוזיציה. אכן, “עליה חדשה” נשארה קרוב לשנה וחצי מחוץ להנהלת הוועד הלאומי, מעולם לא בלב שלם, תוך גישושים חוזרים, תוך תביעות נשנות וחוזרות לכנס את מליאת הוועד הפועל, לשתף את מוסדות כנסת ישראל תוך שוויון מלא גם באחריות לביטחון היישוב ובכל השאלות הנוגעות לו – בלא תקווה יתרה שדרישותיה יתקבלו. כפי שהטעים רוזנבליט בנובמבר 1945 במכתב לבן צבי, נשיא הוועד הלאומי, שלו הודה על מאמציו להחזיר את “עלייה חדשה” להנהלת הוועד הלאומי – אבל: “הצטרפנו לוועד הלאומי אחרי הבחירות לאספת הנבחרים מתוך הנחה שיפעל במלוא כוחו מלחמה פעילה באצ”ל ובקבוצת שטרן, אולם לפי התפתחויות הזמן האחרון לא בטוחה ‘עלייה חדשה’ שהוועד הלאומי שם את מלוא כוחו ומשקלו במלחמה בטרור ועוד פחות בטוחים שיעשה כך בעתיד."

המאבקים הפנימיים לא פסחו גם על “עלייה חדשה”, שחרתה על דגלה אחדות. היו שטענו כי ההגה נשמט מידי רוזנבליט, אף שבהצבעות עדיין ניצב הרוב מאחוריו. רוזנבליט ופורדר רצו בשיתוף פעולה עם הציונים הכלליים א' בגוש מוניציפאלי של נציגים בעיריות ובמועצות מקומיות בעלי תפיסה פרוגרסיבית; קרויצברגר, כתומך מובהק של לנדאואר, התנגד לשיתוף (לבסוף הוקם הגוש: “אין לדעת מה יביא העתיד,” סברו תומכיו); אוארבך רצה את “עלייה חדשה” כמפלגה אזרחית מתקדמת, המאחדת את כל המעמדות; יוצאי מפא"י – לנדאואר, לופט ולם – לא רצו בגיבוש מפלגה בורגנית.

דעתו של רוזנבליט לא היתה נוחה מן הטאקטיקה שנוקטת מפלגתו. אמנם הוא גאה על שיש לה האומץ לצדד במדיניות שאינה פופולארית, אבל לפחות צריכים להשתדל ולעשות אותה מקובלת כל כמה שאפשר ולא להפוך חוסר פופולאריות למטרה בפני עצמה. נביאים אמנם זעמו על עמם, אבל לפחות לא חילקו לצד שכנגד שבחי חינם (כוולטש לנציב העליון מק־מייקל). קוממה אותו נימת הזלזול המתמדת בעצם רעיון המדינה שנשמעה מעל דפי ביטאון “עלייה חדשה” שבעריכת וולטש: גם אם ההגנה על גבולות הארץ לא תהיה בידיים יהודיות, גם אם האנגלים יערבו לזכויות הערבים, ליהודים דרושות סמכויות ממלכתיות, תפקידי מִמשל בשטח המשפט, הכלכלה, התרבות, הרווחה, המשטרה: “אני כופר בכך שלדנמארק לא כדאי להיות מדינה רק משום שכוחותיה דלים,” כתב בדצמבר 1943 לוולטש. נכון, במילוי תפקידים ממלכתיים סיכונים רבים ואין הוא דורש ש“מיטיילונגסבלאט” יחייב רעיון המדינה – ולו רק כדי שלא לעורר תקוות גדולות מדי – אבל לפחות אין להמעיט בערכו.

וולטש נעלב על שרוזנבליט נתן ביטוי לאי שביעות רצונו מקו העיתון ומעורכו בישיבת המרכז וטען: “לא יעלה על הדעת שראש ממשלה יתלונן בפני הפרלמנט על עובד ממשלה – זכותו לפטר אותו”; והביע חשש שעלייה חדשה נגררת למלחמה בבריטים שהיא אינה רוצים בה, שהיא שבויה במדיניות מתנגדיה. הלאומיות הבלתי מרוסנת, כפי שהיא מורגשת בסניף תל אביב (תחום השפעתו של רוזנבליט, לעומת ירושלים, ממלכתו של לנדאואר), היא פרי באושים של חטאי נעוריהם, כאשר נישאו על גלי הלאומניות של שלהי המאה התשע־עשרה בלי להבין למשמעותה. אין הוא פוסל את רעיון המדינה, אלא מתנגד לרעיון המדינה הלאומית התוקפנית, הנובע בהכרח מרעיון המדינה בתנאים הקיימים. מדי פעם הפעיל רוזנבליט את סמכותו כצנזור. אך את וולטש לא יאלף איש.

האגף השמאלי התלכד בעמדת כוח חדשה, “עלייה חדשה עובדת”, שהוקמה לקראת הוועידה השישית של ההסתדרות בקיץ 1944 ופנתה לפועלים ולשכירים, חברי ההסתדרות, מקרב יוצאי מרכז אירופה: עכשיו מפא"י מחזרת אחריכם, אבל מה בעצם נתנה לכם עד כה? “עלייה חדשה עובדת”, בהשראת לנדאואר, דרשה לא רק יום עבודה של שמונה שעות, ביטוח זקנה ואבטלה כללי, שינוי שיטת התור והוותק בעבודה שפעלה לרעת העולים על פי הכלל: אחרון נכנס, ראשון יוצא, שוויון זכויות לכל הסיעות הפוליטיות בהסתדרות, דאגה לעולים, אלא כללה במצעה גם את תפיסתה¹⁰⁰ המדינית: “מאנגליה ומחבר העמים אנו תובעים שיפור ניכר במנדט וביקורת בינלאומית.” רוזנבליט קרא את לנדאואר לבירור: “עלייה חדשה עובדת” מחייבת את מפלגת־האם לנוסחה פוליטית שמעולם לא אושרה על ידה. לנדאואר תמך בהמשך המנדט, רוזנבליט במדינה בחלק מארץ־ישראל. אף שבנאומיו שיבח רוזנבליט את לנדאואר על שבדמותו הוא מאחד את אדם המעשה הנושא בפאתוס הציוני עם הוגה דעות, צירוף שאין כמעט כדוגמתו בכל התנועה הציונית, התברר יותר ויותר שקיים פער עמוק בין תפיסותיהם.

בנקודה אחת לא היו בקרב “עלייה חדשה” חילוקי דעות: בראיית הטרור כפרי ייאוש, שצדו השני ביטחון מופרז, ושניהם תוצאת אותה אווירה של העולם כולו נגדנו, אין לנו ידיד בתבל, שהובילה אל האקדח והפצצה. בעקביות ובחריפות גינה רוזנבליט, ככל שותפיו לדרך, את מעשי החבלה – הטלת פצצות, הצתות, הריגת שוטרים בריטיים – מפני שראה בטרור את הרס הציונות, רעל המחלחל לנפש העם היהודי, שעלול לעלות לו באובדן אהדת טובי ידידיו בעולם. אולם היה זה רצח הלורד מוין, שר המדינה הבריטי לענייני המזרח התיכון, בשישה בנובמבר 1944 בקאהיר, על ידי שני חברי לח“י – לוחמי חרות ישראל,¹⁰¹ שהרעיד את כל סיפי נפשו כפי שעשה רצח ארלוזורוב, שבעיניו חיבר ביניהם קו ישיר:¹⁰² הצעירים, נושאי הטרור, תלמידי “מגילת הסיקריקים” של אחימאיר, חונכו ברוח האדרת הרצח הפוליטי, גדלו תחת השפעת הפאשיזם, באווירה של לעג ובוז להנהגה הציונית, תוך הכפשת “הביצה הליבראלית”, כפי שנקראה כבר שתים־עשרה שנה קודם לכן. גם אם הביא רוזנבליט בחשבון את כל הגורמים שחיזקו את הנטייה לאלימות – המרי הערבי, ההבלגה שלא כולם היו מסוגלים לעמוד בה, הספר הלבן, טביעת “סטרומה”, אסון “פטרייה”, השמדת יהדות אירופה בייסורי תופת – בכל זאת הפנה אצבע מאשימה כלפי ההנהגה בארץ־ישראל שלא עשתה, לדעתו, דבר כדי לבלום את הנטייה הגוברת לטרור. במכתב מר לווייצמן ביום בואו ארצה, שבוע אחרי רצח הלורד מוין, האשים רוזנבליט את האקזקוטיבה בירושלים, ובראש וראשונה את יושב הראש שלה, דהיינו את בן גוריון, על שנכשלה כישלון מוחלט במאבק נגד הטרור היהודי משום שטיפחה הלך רוח של “דריכות לקראת יום הדין וכוננות לקראת המבחן” שפירותיו אהדה למעשה גבורה של המחתרת, על שבאמצעות ביטאוני ההגנה כ”אשנב" ו“מלחמתנו” ליבתה את השנאה לאנגלים, יצרה מצע לשגשוג הטרור. רק עכשיו מנסים להסביר לנוער את התיעוב שבמעשי חבלה. למה רק עכשיו? רק עכשיו מבקשים שיתוף פעולה עם השלטונות. למה רק עכשיו? האם זאת תפנית אמיתית?

כל זה נכתב לא רק כדי לשפוך את הלב, אלא מתוך תקווה שבואו של וייצמן ישנה את פני הדברים. אולם חמש שנות הינתקות מהארץ, מצב בריאותו המעורער, השינויים שהתחוללו ביישוב, התעצמות כוחו של בן גוריון – הותירו את וייצמן בעמדת חולשה. גם אם לכבוד בואו של וייצמן ויום הולדתו השבעים נערך בארץ פסטיבל שלם, מלים נעלות זרמו כמים, הם לא הוסיפו לכוחו הפוליטי בארץ. גם אם נתקבל בסיוריו על פני הארץ בחמימות ונקודות היישוב החדשות שימחו את לבו, גם אם ביתו החדש על גבעה שהשקיפה על פרדסי רחובות היה בעיניו יפה, הגן סביבו נהדר, היה וייצמן לעתים מדוכא והרגיש מנוכר: הוא ראה את היישוב, בהעדר עלייה, מתבשל כבתוך סיר קטן, פרובינציאלי, עוסק בספורט האהוב – מפלגה ועיתון לכל אחד. מאמציו לבנות גוש מרכזי עם הציונים הכלליים, “מזרחי” ו“עלייה חדשה” (שאישרה, בלחצו, את השתייכותה לציונות הכללית העולמית והביעה נכונות לבוא בדברים עם נציגי ההתאחדות העולמית של הציונים הכלליים בארצות השונות) לא נשאו פרי.

רוזנבליט התקשה להשלים עם העובדה שוייצמן החולה, אב שכול – בנו מיכאל הופל במטוסו מעל לתעלת לה־מאנש והוכרז נעדר – היה כאריה שתש כוחו. בינואר 1945 נסע רוזנבליט לרחובות כדי לשכנע את וייצמן להעמיד את הנהלת הסוכנות בירושלים בפני דרישה (כפי שנוסחה על ידי “עלייה חדשה”): אם תיפול הכרעה פוליטית אשר התנועה הציונית לא תוכל להשלים עמה, יוחלט על צורת התגובה אך ורק בישיבת הנהלת הסוכנות בהשתתפות וייצמן בתפקידו כנשיא ההסתדרות הציונית – אם לא תוכל להתקבל קודם החלטת הוועד הפועל הציוני, אף היא בהשתתפות וייצמן; בכל מקרה, שום חוג לא יפעל על דעת עצמו. עצם העובדה שהיה צורך בפנייה כזאת העידה על כך שווייצמן נדחק לשוליים, ואכן, רוזנבליט לא השלה את עצמו שהדבר ימנע כליל מעשים “העלולים להביא חורבן על התנועה”, אבל קיווה שלפחות ישמש סייג.

על אף ההצהרות החוזרות של רוזנבליט בוועידות “עלייה חדשה” שהמדיניות הציונית דורשת העזה ושיקול דעת, תנופה, דמיון וזהירות ולכן העיניים מופנות לווייצמן, למרות ההכרזות הנשנות על התייצבות מאחורי וייצמן, וייצמן לא ניצב לפניהם. ואולי לא השלה את עצמו רוזנבליט בדבר כוחו המעשי של וייצמן, אבל רצה דרכו לחזק את השפעת “עלייה חדשה”, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במשא ומתן עם מפא"י על שיבתה להנהלת הוועד הלאומי, כאשר תבעה שכל החלטה בעלת חשיבות פוליטית – בעיקר אחרי הודעת המעצמות על גורלה העתיד של ארץ ישראל תתקבל רק בהתייעצות עם וייצמן ובהסכמתו. יתר על כן, “עלייה חדשה” תבעה להשתתף בכל הדיונים וההחלטות בנושא גורל ארץ־ישראל, תוך שלילה עקרונית של כל המעשים הידועים בשם “פעולות אקטיביסטיות”. גם רוזנבליט ידע שלא תיתכן עוד אפוטרופסות של ההסתדרות הציונית על היישוב כמו בימי התהוותו הראשונים, אבל סירב להסיק את המסקנה המתבקשת ולהכיר בכך שווייצמן אינו יכול עוד להנהיג את היישוב, שמושכות ההנהגה הועברו לידי בן גוריון ושבן גוריון הגיע לידי מסקנה שאין בווייצמן עוד תועלת, שהוא מסכן את התנועה הציונית ושיש לסלק אותו מנשיאותה.

אם בעת לידתה עדיין היססו אבותיה לקרוא לה בשמה הנכון, דהיינו מפלגה, עדיין התלבטו באשר לזכותם להשתתף בחיים הפוליטיים כגוף מאורגן, עתה, בוועידה השנייה שהתקיימה בדצמבר 1944 ברמות השבים (114 הצירים נתבקשו להביא עמם שמיכות ומצעים) נעלמו כל הספקות. הוחלט במפורש שלחבר “עלייה חדשה” אסור להופיע בבחירות פוליטיות ברשימה אחרת או לפעול למענה. אכן, מפלגה לכל דבר, ארצישראלית, המנהלת את דיוניה בעברית. ואם טענו מבקריה בראשיתה שהיא חסרת ישות, שאין לה אופי, הנה בהדרגה נתהוותה דמותה הייחודית והמוגדרת: מפלגה אופוזיציונית ופרוגרסיבית כאחת, שאינה מהססת להסתייג מן הקו הפוליטי הרשמי של תכנית בילטמור־ירושלים, בעלת דעות מגובשות, דרך הגשמה ציונית משלה, מופת לכל המפלגות בכושר ארגונה (הוועידה התנהלה בסדר מופתי, כל שבע ישיבותיה נפתחו בדיוק נמרץ – היש עוד מפלגה אחת בארץ שמסוגלת לכך?!) בעלת השקפה חברתית הדוגלת במהפכה חברתית שקטה ברוח הניו־דיל של רוזוולט, מתוך הסכם בין המעמדות.

לא רק עם “עלייה חדשה” היטיבו השנתיים האחרונות – היו אלו גם שנתיים של פריחה כלכלית בארץ־ישראל, של גידול התעשייה בשירות המלחמה, תעסוקה כמעט מלאה, הרחבת ההתיישבות החקלאית על ידי ייסוד מספר ניכר של נקודות יישוב חדשות, חל מפנה מכריע לקראת ניצחון בנות הברית במלחמתן בהיטלר, ארץ־ישראל היתה למרכז היהדות בכוחה היא – וכנגד המאזן החיובי, כפי שהצביע עליו רוזנבליט בנאום הפתיחה, למול הפריחה והשגשוג, כיליון רבע או שליש מן העם היהודי. אולם עם כל הכאב על הרס יהדות אירופה, היו העיניים מופנות לעתיד, לפתיחת שערי הארץ לשארית הפליטה, לארגון עלייתם המיידית של הניצולים, לשעת כושר עם תום המלחמה.

וייצמן עצמו, למרבה האכזבה, לא השתתף בוועידה מחמת עייפות והסתפק בשיגור ברכות, קריאה לאחדות ומשאלה שגם יוצאי גרמניה יצטרפו בלב שלם לחזית המאוחדת סביב התכנית המדינית “שנוסחה על ידי עוד לפני ארבע שנים וקיבלה אישור המוסדות הציוניים המרכזיים”. אנשי “עלייה חדשה” אמנם נעלבו שווייצמן עדיין מתייחס אליהם כאל לנדסמנשפט בלבד, אבל אישרו, בלא התלהבות ולאחר היסוסים רבים, את הקו המדיני של ההנהלה הציונית (שליש מן הצירים התנגדו להחלטה או נמנעו ממנה, לעומת אחדות הדעים בכל שאר ההחלטות), בעיקר משום שווייצמן עדיין היה בעיניהם נציגה העיקרי של המדיניות הציונית האמיתית, אם כי היו שהתריסו שאי אפשר לבסס עמדה מדינית על פולחן אישי. (לאחר הוועידה פנו כמה חברי “עלייה חדשה” ישירות לווייצמן, אם כדי לומר לו בשם האופוזיציה הפרו־בילטמורית, כדוגמת קורט טוכלר, שהם עומדים אחריו ללא היסוס, ואם כדי לבדוק, כמו קורט בלומנפלד מניו יורק, אם אכן וייצמן מסתייג מהם ואינו מבדיל בין ציוני גרמניה לאותם יהודי גרמניה המתבוללים היושבים בארץ ומנוכרים לה.)

כמעט כל באי הוועידה היו בדעה שיש לשנות את השם – משנה שם, משנה תדמית. רוזנבליט חשב על “עם עולה” או “עולי ציון” (גם הם לא שמות מלהיבים), אולם שינוי השם נדחה עד לאחר המיזוג המיוחל עם קבוצות וגופים נוספים, כי עכשיו, אחרי כישלון המאמץ למשוך את בני היישוב כיחידים, נראתה אפשרות זו כמוצא מן הבדידות. רוברטו בקי, איטלקי, אחת הסנוניות המעטות של ימי המיזוג, עמד בהרצאתו המרכזית על ההיבטים הדמוגראפיים של ארץ־ישראל, הטעים שהרוב היהודי לא ייקבע רק על ידי עלייה, אלא גם על ידי שיעור הילודה, ציין שבני עדות המזרח ישפיעו על פני היישוב בעתיד. כאישיות המאחדת את המפלגה יותר מכל החלטות ותקנות, כדברי משבחיו, שוב נבחר רוזנבליט לנשיא “עלייה חדשה”, ולנדאואר ואוארבך לסגניו.

לנדאואר היה מכוּון כולו לסוף המלחמה, למשק השלום, לאינטרנציונל הדמוקראטי הגדול שיקום בעולם לאחר תקופת אנרכיה ואבטלה של מאות מיליונים, לבעיות הכלכליות של ארץ־ישראל עם שובם של החיילים המשוחררים, לביסוס המשק הערבי כתנאי לשוויון בין שני העמים בארץ־ישראל, להמשך הקשר עם אנגליה, לא משום שהיא השלטת בארץ־ישראל, אלא משום שהיא דמוקראטיה. הוועדה לתכנון כלכלי של “עלייה חדשה” בראשותו של זיגפריד מוזס עמלה זה חודשים בתכנון בניין הארץ לאחר המלחמה, יותר ממאה ועשרים מומחים שהתקבצו בעשר ועדות דנו בכל ההיבטים של נושא זה, טיפלו בבעיות ייצוא וייבוא, מסחר, תעשייה, חקלאות, מכס, תחבורה ושיכון. כבר באוקטובר 1944, על יסוד הצעותיו של מוזס, נוסחה החלטת “עלייה חדשה” בדבר פיצויים על סמך תביעה קולקטיבית של העם היהודי, מבוססת על ההכרה שמשנת 1933 נתון העם היהודי במלחמה עם הגרמנים, בנוסף על התביעות האינדיבידואליות, פיצויים אשר צריכים לשמש בראש ובראשונה לבניין ארץ־ישראל.

היה זה עידן של אלימות. יהודים נגד בריטים, בריטים נגד יהודים. יהודים נגד יהודים, כל העולם נגד היהודים, היהודים נגד כולם. שומרי כבוד הלאום פגעו בחיילים אמריקניים בחופשה שטיילו עם בחורות יהודיות על שפת ימה של תל אביב, הוצתו קיוסקים שבהם נמכרו עיתונים לועזיים, למשרדי “העלייה החדשה” ברחוב רמב“ם 15 הושלכה אש, שכילתה בין השאר את כרטסת נצרכי הסעד. (“מעשי טרור לא ישפיעו עלינו, אנו לא מפחדים,” היתה התגובה). שוטר בריטי נפצע מיריות ברחוב בן יהודה בתל אביב; נוקמי הימין פרצו לקן “השומר הצעיר” בעיר. רבו תאונות הדרכים ברחובות תל אביב שנגרמו על ידי מכוניות הצבא הפולני החופשי שהגיע העירה. פצצות במשרדי מחלקת העלייה הממשלתית, חיפושים ברוטאליים של כוחות משטרה בריטיים בקיבוץ רמת הכובש (שארבעים מחבריו התנדבו לצבא הבריטי), אספת מחאה אלימה בתל אביב, רגימת שומרים בריטים באבנים, הצתת דגל בריטי, עוצר מחמש לפנות ערב עד חמש בבוקר (“אין זה לפי כבוד ראש העיר לבקש הקלתו,” פסקה המועצה). רוזנבליט ראה את הנעשה בעיני גיתה: היישוב, כשוליית הקוסם בשירו, אינו מסוגל עוד להשתלט על הרוחות שהעלה. ובתוך כל זה מסיבת פרידה בעירייה למק־מייקל, הנציב העליון היוצא, שאילתת ד”ר צבי אליהו כהן, נציג הרוויזיוניסטים (שהחזיר את ההזמנה למסיבה) מה ניתן לעשות להצלת יהודי הונגריה שגם אליה הגיעה מכונת ההשמדה (ועדת המצב תקבע, החליטה מועצת העיריה). שכונת הגנים הקטנה, העיירה הלבנה השלווה בחולות, אַיֵךְ?

במכתב ששלח פליקס לכבוד יום הולדתו השישים של קורט לאמריקה, מתוך ההלל לידידותם, שעמדה בכל מבחני העתים, דיברה גם עייפות החומר. הפגישה עמו, הרעות במבט ראשון בפרייבורג לפני שלושים ותשע שנה, אולי המאורע המכריע בחייו, העניקו לו אישור לכמיהתו להקדיש את חייו לתנועה, אולם “עד היום אינני בטוח אם חיים באלמוניות ובפרישות גדולה יותר לא היו מוסיפים ערך גם לחיי התנועה, גם לחיי. אולי החלישה ההערכה היתרה שהענקת לי ברעותך את חוש הביקורת העצמית דווקא ברגע שהיה נחוץ קנה מידה מפוכח.”

גם קורט החולה בניו יורק, שנפגש כמעט יום יום עם מרטין כדי לשוחח עמו על בעיות היסוד של החיים היהודיים, ידע רגעי חרטה: “אילו יכולתי להתחיל עוד פעם מהתחלה, הייתי מסדר את חיי בצורה שונה והייתי יכול לתרום לעניין שאנו משרתים אותו תרומה חשובה יותר.” הפעילות בתנועה הציונית כמקצוע היתה משא שקשה היה לשאתו לאורך שנים.

 

22 בדידות מעיקה    🔗

קץ המלחמה המיוחל, המתמהמה, בא סוף סוף, בשמונה במאי 1945, מאוחר מדי לשישה מיליון יהודי אירופה שנרצחו לפני שנהרס הרייך השלישי, לפני שהיטלר התאבד בבונקר בברלין. תל אביב חגגה את ניצחון בעלות הברית בתהלוכה המונית, תושבי העיר הצטופפו על גגות ומרפסות, מילאו את הרחובות, רוקח נאם מגזוזטרת בית “הבימה” אל ההמונים. בגן הנביאים נערכה מסיבה חגיגית לנכבדים, אנגלים ויהודים כאחד. “הדבר החשוב ביותר שעלינו ללמוד מן הפאשיזם והנאציזם הוא שהסכנה הזאת יכולה להיות צפויה לכל עם, גם לעמנו,” אמר רוזנבליט לארנסט סימון בדרכם לחגיגת הניצחון ברמות השבים.

האם מוכנות המעצמות לכלול במסגרת משימות השיקום והמימון שלאחר המלחמה גם את תכנית העלייה וההתיישבות של הסוכנות היהודית? שאל פליקס רוזנבליט, וגם אם לא התיימר לדעת מה יביא העתיד למזרח התיכון הרגיש שהזמן דוחק ושהפתרון לעם היהודי חייב להיות במסגרת של עם־חופשי־בארצנו. מתוך הנחה שנקודת הכובד הפוליטית תישאר באנגליה הציע רוזנבליט בישיבת “עלייה חדשה” למחרת הניצחון שלנדאואר ייסע ללונדון כדי שווייצמן יוכל להיוועץ בו, אם ירצה בכך. בוועידת ארגון עולי מרכז אירופה כעבור חודש הוחלט ליצור מיד קשר עם היהודים ששרדו על אדמת גרמניה, לשגר שליחים אליהם, להבטיח פיצויים והחזרת הרכוש היהודי שנשדד.

פליקס בישר להדסה על נפילת היטלר וקץ המלחמה בעודה רתוקה למיטתה. מחלת הסרטן שנתגלתה עוד בחייה של רבקה הקטנה (ושקטלה גם את אחותה רבקה מנהיים מרמות השבים, הגיבורה־המלאך, כפי שקרא לה פליקס) לא נעצרה עם כריתת השד, אלא התפשטה בעצמותיה. ושוב הקרנות רנטגן ופיסיותראפיה, תקוות עולות ויורדות, בעוד נפשה העזה של הדסה נאבקת בגופה הבוגד בה, דעתה צלולה ודאגתה נתונה לשכונת התימנים עזרה וביצרון שבהקמתה השקיעה זמן וכוחות רבים. בבית היתה מטפלת קבועה לשעות היום, בערב ובלילה טיפל פליקס באישתו עד שהורע מצבה והיה צורך גם במטפלת לילה. המשפחה עזרה, יוהנה רוזנפלד הרבתה לבקר, התימנים של הדסה ביקשו את עזרת השמים: “לא חדל אני מלבקר במקומות הקדושים ולהתפלל לשלומך ולבריאותך, האל ברחמיו ירחם עלייך וישלח לך רפואה שלמה,” כתב לה שמעון מליח. יום יום היה ד"ר דנציגר בא לבקר את הדסה, אף שידע שאין ביכולתו לשנות את מהלך המחלה, ולפי בקשתו רשמה הדסה יומן על כל תופעות הסרטן המתפשט, כדי שיעזור, אולי, לאחרים. היא היתה מודעת למצבה, אך ידעה להעמיד פנים, על אף כאבי התופת, כאשר גדעון בא לבקר אותה.

פליקס לא גילה לגדעון קלוורי, עתה חבר קיבוץ איילת השחר, את האמת על מחלת אמו, ורק כאשר החמיר מצבה פקח את עיניו. גדעון, שבעת לימודיו בסמינריון למורים, בימי החלמה לאחר שתי פציעות בעין, שהה חודשים ארוכים בביתם של הדסה ופליקס כבביתו, עמד לשאת אישה, אמיצה שמה, אף היא חברת הקיבוץ, והחופה נערכה ליד מיטת הדסה הנרגשת (החשובה שבעצות שהעניק פליקס לגדעון לקראת נישואיו היתה העצה שלא למשוך מריבות אל תוך הלילה ולהתפייס לפני השינה). כאשר גברו הכאבים הנוראים הגדילו הרופאים את מינון המורפיום, והדסה היתה שקועה לעתים קרובות בתנומה. בשעה צלולה סיפר לה פליקס שאמיצה בהריון, אולם כאשר נולדה נכדתה כבר לא היתה בחיים, ונקרא שמה, כפי שפליקס קיווה, אך לא דרש, הדסה, הדסה קלוורי.

הדסה נפטרה בכ"ב באלול, בשמונה־עשר בספטמבר 1945, ונטמנה ליד בתה רבקה בבית העלמין בנחלת יצחק, בנוכחות קהל עצום. אחרי השבעה, שבה התעקש פליקס שידובר בהדסה ולא יתנהלו שיחות סתם, כמנהג הארץ, הוסיף שבעה משלו וקרא לבדו בדירה השוממה את כל מכתבי הדסה, מימי שהותה בצפת לפני מלחמת העולם הראשונה, מראשית אהבתם (את חליפת המכתבים משנות המשבר בין הדסה למשה קלוורי, שהלך לעולמו שנה לפני כן, הניח בצד בלי לקרוא בה והציע לגדעון להשמידה). הוא קרא, אחד אחד, את מאות מכתבי התנחומים, מכתבים של אנשים שהכירו את הדסה כילדה בקניגסברג, כנערה בצפת, בשנות “שני” וטיפוח אמנות התימנים, מכתבי ידידיו שחזרו בשעת פתיחות הנפש לשפת נעוריהם, מכתב של דינה שביקשה את סליחתו על יחסה להדסה בשנות הקרע (אילו רק היה מגיע בחייה!) ומצא בהם מידת נחמה. אכן, הדסה היתה אישה בעלת נפש גדולה, כפי שכתב לקורט לירושלים, שבפניו, כתמיד, פתח את צפונות לבו: אני משתדל להיות חזק, אבל קשה לאחות את השברים, מועקה כבדה רובצת עלי, כעין אלחוש. אם אחרי מות רבקה הקטנה כתב לו שהחיים איבדו מזוהרם, עתה עוד גדל האובדן שבעתיים. “אני מנסה להביט בעתיד ולא לאבד את אומץ הלב.” הוא נסע לצפת, ששם – על הר כנען – רצה להקים, לפי בקשת הדסה, מעון ילדים לזכר רבקה הקטנה, שאליו יועברו גם כל צעצועיה. עם שובו מסר את אחד החדרים בדירה לזוג פליטים מגולי מאוריציוס שסוף סוף הורשו לעלות, תמורת ניהול משק הבית, וחזר לעבודתו המשפטית והציבורית, כפי שיעצו לו הכול, אך מותה של הדסה פגע בו יותר מאשר אפשר היה לשער לפי חוסנו החיצוני בחודשי גסיסתה, כאשר מיופיה נותר רק צל, מאהבת החיים שבה רק מבט העיניים.

בלומנפלד שב ארצה עם תום המלחמה, ביוני 1945, אחרי שש שנות שהות בארצות הברית, מוגבל בתנועותיו אחרי אוטם שריר הלב. הניתוק הממושך מן הארץ בשנים כה מכריעות ומצב בריאותו הרופף שמו קץ למנהיגותו הפוליטית בקרב ציוני גרמניה. עתה היה בעיקר צופה מן הצד, משפיע, כתמיד, בפגישות אישיות, בשיחה, חי כתמיד כל רגע (“החיים הם השפע, לא העת, ועוד רחוק הרגע הקרב,” כדברי ארתור שניצלר, היתה מן הציטטות האהובות עליו), אבל ההנהגה המעשית נשמטה מידיו.

לפני צאתו של לנדאואר ללונדון ניסה רוזנבליט, בדיון הנהלת “עלייה חדשה” על יפוי הכוח שייקח עמו, לשכנע לקבלת חלוקת ארץ־ישראל כפתרון הטוב ביותר, אולם גסיסתה של הדסה החלישה את כוחו להיאבק על דעותיו. לנדאואר נסע לאנגליה קודם כול כדי להשתתף בוועידה הציונית הראשונה אחרי תום המלחמה, שבראש ובראשונה נועדה להביא את בעיית עליית שארית הפליטה לידיעת העולם ולאשר את תביעות ההנהגה הציונית לממשלת בריטניה, מתוך ציפייה למפנה עם עליית הלייבור לשלטון ביוני 1945. הרי מפלגת העבודה הבריטית נקטה בשנים האחרונות קו פרו־ציוני מובהק, נאבקה נגד הספר הלבן וחוקי הקרקעות של המפלגה השמרנית ואף הציעה לכונן בארץ־ישראל מדינה יהודית תוך העברת האוכלוסייה הערבית למדינות השכנות. לפי דיווחי לנדאואר היתה הוועידה על נאומיה הארוכים, על החלוקה המסורתית לסיעות, המשך ישיר לקונגרס 1939, אותן הזמירות, אותן המליצות – אפילו השואה לא הצליחה לשנות את הגוונים וגווני הגוונים בקשת הפוליטית. אולם תיאורי הצירים מארצות הכיבוש הנאצי על מה שראו עיניהם ובמה שהתנסו בימי השואה הרטיטו את הלבבות, בעיקר של אלה שעברו את התקופה בביטחון יחסי. בעלי הדעה בוועידה היו עתה האמריקנים והארצישראליים, בהם היה תלוי מעתה עתיד התנועה הציונית – ואפילו לנדאואר נאלץ להודות שבן גוריון מיטיב לבטא את רוחה מווייצמן, שהוועידה לא גילתה אהדה רבה כלפיו ושנראה כמי שהתעייף.

לנדאואר, שזכה למעמד משקיף בלבד וקיבל רשות דיבור רק לקראת סוף הוועידה, כאשר הכול התייגעו מנאומים, אחרי קבלת החלטה הדורשת מדינה יהודית בכל שטחה של ארץ־ישראל, הצביע על כך ש“עלייה חדשה” אמנם לא קיבלה את תכנית בילטמור, אבל גם לא הציבה תכנית אלטרנטיבית (לא הוא שידבר בזכות החלוקה), ועמד על הצורך בעלייה גם מן המערב. כיצד יכולים ציוני אמריקה לתמוך בתכנית להקמת מדינה יהודית ולהטיל את הגשמתה על ניצולי בוכנוולד, דכאו ואושוויץ? לנדאואר הטיל ספק באשר למדיניות הלייבור לעתיד: דרישת וייצמן להוצאה מיידית של מאה אלף סרטיפיקטים לעקורי המחנות נראתה לבאי הוועידה כמינימליסטית – אך מי יודע אם ישיגו ממפלגת הלייבור כשהיא בשלטון אפילו את המינימום הזה?

תוחלת רוזנבליט שהספר הלבן ייעלם עם סוף המלחמה נמוגה: ועדת משנה ממשלתית שבראשה שר החוץ ארנסט בווין, שהוקמה מיד עם עליית הלייבור לשלטון, פרסמה באוקטובר 1945 את מסקנותיה לאמור: העלייה תימשך בשיעור של אלף וחמש מאות סרטיפיקטים לחודש, וגם בדבר מכסה קטנה זו תיוועץ הממשלה בערבים; אפילו המחווה ההומניטרית של מספר חד־פעמי גדול של רישיונות עלייה לעקורי אירופה לא נעשתה, חוקי הקרקע יתוקנו תיקונים קלים בלבד.

האישור המחודש של מדיניות הספר הלבן עורר בארץ גל של הפגנות ומעשי חבלה – שחרור 208 מעפילים עצורים במחנה עתלית, פיצוץ מסילות הברזל במקומות רבים בארץ, התנפלות על משרדי ממשלה בתל אביב, התקפה על תחנת משמר החופים הבריטי – מעשים שגררו אחריהם מעשי דיכוי מצד האנגלים, עוצר, מעצרים, חיפושים, תקנות חמורות לשעת חירום. היה ברור שהיישוב עבר מהגנה למתקפה, בכוחות משותפים של כל ארגוני המחתרת, בראשות “ההגנה”.

גם את רוזנבליט המרידה הכרזת בווין כתעודה כתובה בדיו אנטי־ציונית, שמטרתה לחסל את הציונות כתנועה מדינית: לא נודה בחוקיות כל ממשלה שתישען באופן סופי על הספר הלבן, נעשה הכול כדי לחתור תחת סמכותה (קטע זה ממאמרו “רק כך” מחקה הצנזורה הבריטית). ברם, למרד שלו היתה צורה שונה: נכון שמחאה המדברת בשפת פצצות נשמעת חזק יותר, אבל האם היא יעילה? הבריטים, על סמך ניסיונם בארצות אחרות, מתייחסים למידה מסוימת של מהומות כאל דבר שאין מנוס ממנו. תכניתו: צריך לעבור להתנגדות סבילה, או כפי שהוא העדיף להגדירה, להתנגדות פעילה ללא שימוש בנשק, למרי אזרחי – אי תשלום מסים, חרם על סחורות אנגליות, גם מצד יהודי העולם, וצום קולקטיבי של מנהיגים ציוניים, כולל וייצמן וסילבר, שחייבים להימצא באותה שעה גורלית בארץ. אם ייעצרו המנהיגים, כמה טוב, אולי יבואו ימים שלא יהיה מקום נאה לווייצמן אלא בבית סוהר. כאשר דיבר רוזנבליט על צום הוא לא התכוון לשביתת רעב הפגנתית קצרה, אלא להליכה עד תום: מנהיגי היישוב, וזה כלל אותו, חייבים לשאת בסבל כדי לשמור על הרכוש הגדול מכול, על חיי הבחורים הצעירים. הוא האמין שהפאתוס המוסרי של ההתנגדות בדרך כזאת יעורר את מצפון העולם אף באלה הימים כשקהה חוש הצדק. ניסיונותיו להעביר החלטה ברוח זו באספת הנבחרים, בוועד הלאומי ובוועד הפועל הציוני המצומצם לא זכו לתמיכה – למאבק בנשק אחרי השואה היה כוח משיכה עצום – וגם בקרב חברי מרכז “עלייה חדשה” והנהלתה התנגדו רבים לשביתת רעב נוסח מהאטמה גאנדי: “צום מתאים להודים, לא ליהודים,” סבר גרשום שוקן, חבר המרכז.

בעת שהותו בלונדון הגיע לנדאואר למסקנה, כפי שכתב לרוזנבליט, שגם בהתנגדות הסבילה אין תכלית כמו שאין תועלת בשפת הכוח של תומכי בילטמור, משום שלהגשמת הציונות דרושה הבנה עם הערבים או הבנה עם האנגלים, ומשום שהבנה עם הערבים אינה ניתנת להשגה בזמן הנראה לעין, יש לשלם את המחיר למען ההבנה עם האנגלים, גם בנושא העלייה. כל כמה שגוברת התעמולה האנטי־בריטית בתנועה הציונית חייבת “עלייה חדשה” להיזהר בביקורתה נגד אנגליה, אפילו אם היא מוצדקת, כדי שלא להתחבר לחזית הלא נכונה (כפי שכתב למרטין).

רוזנבליט הסתייג: הנכונות לחלוקת ארץ־ישראל היא כבר קרבן. רוזנבליט רצה בעצמאות משום ש“עמנו יכול להבריא מלבנטיניות, משחיתות ומשנאת זרים רק כאשר ירגיש את עצמו בן חירות ויישא באחריות הממשל העצמי.” לא כך לנדאואר: אם תקום מדינה על סמך חלוקה יצטרכו הבריטים להגן עליה בצפון ובדרום, לממן את קיומה. וכמה זמן יוכלו להתקיים שתי מדינות בארץ־ישראל שיילחמו זו בזו, ינסו לפלוש זו לשטח זולתה? הרי פירושו של דבר מלחמה מתמשכת. כאן נפרדו דרכיהם של שני מנהיגי “עלייה חדשה”, אם כי הוסיפו ללכת עוד כברת דרך משותפת, בעוד שניהם משוכנעים שהרוב במפלגתם עומד מאחוריהם.

כדי לצאת מן הסבך שאליו נקלעה בעקבות פניית הארי טרומן, נשיאה החדש של ארצות הברית, לראש הממשלה קלמנט אטלי, למען הקצבת מאה אלף רישיונות עלייה לפליטי אירופה (כפי שביקש ממנו וייצמן), הודיעה ממשלת בריטניה בנובמבר 1945 על הקמת ועדה אנגלו־אמריקנית שתחקור את מצב יהודי אירופה העקורים, תבדוק כמה מהם רוצים או אנוסים להגר אל מעבר לים ולארץ־ישראל, תחקור את התנאים המדיניים, הכלכליים והחברתיים בארץ־שראל מבחינת השפעתם על בעיית ההגירה היהודית לארץ זו ותמליץ את המלצותיה לפתרונה.

הוועדה האנגלו־אמריקנית רק קמה – לפני בואה ארצה סיירה במחנות העקורים ובשרידי הגיטאות – ובקרב “עלייה חדשה” החל הוויכוח אילו הצעות תגיש המפלגה לפניה עם בואה לירושלים (מופלא, אבל בכל הדיונים הארוכים בשאלות מדיניות מעולם לא הקל איש משורותיה ראש במשמעותם רק משום שמסקנותיהם, אולי, לא ישפיעו לכאן או לכאן). סלי הירש הציע משטר נאמנות בינלאומי או המשך המנדט לעשר השנים הבאות, אוארבך היה הדובר הראשי למען קנטוניזאציה, חלוקת הארץ לאזורים יהודיים וערביים, בלי לבתר את ארץ־ישראל באופן סופי, הצעה שעשויה להתקבל כמדינה דו־לאומית על ידי “השומר הצעיר”, אחד השותפים האפשריים לדרך. בעיני פינר היו לקנטוניזאציה כל החסרונות, גם של המנדט, גם של החלוקה, והוא תמך בהקמת מדינה יהודית בחלק מארץ־ישראל, שהיתה בעיני אוארבך הגרועה מכל ההצעות, משום שתמנע כל אפשרות להבנה עם הערבים, תגרום להגירה פנימית, לא תתקבל על ידי היישוב. רוזנבליט הגדיר עתה את הפתרון הדו־לאומי כפאטה־מורגנה, אולם כרגע נחוץ פתרון מהיר – חלוקת ארץ־ישראל.

לפי דרישתו נערכו הצבעות ניסיון גם בהנהלה וגם במרכז “עלייה חדשה” ותוצאותיהן הפתיעו אותו: תומכי החלוקה היו במיעוט (חמישה תומכים בהנהלה, שנים־עשר במרכז) לעומת הקנטוניזאציה (שמונה תומכים בהנהלה, שלושה־עשר במרכז) ומשטר נאמנות או המשך המנדט (שבעה תומכים בהנהלה, חמישה־עשר במרכז). אם כי אפשר היה לפרש את ההצבעה, וכך עשה, כרוב נגד המשך המנדט ובעד סמכויות ממשל עצמי. רוזנבליט, שעמד לצאת לחוץ לארץ, לחץ לפני נסיעתו על קבלת החלטה לשמירה על משמעת לאומית בעת ההופעה לפני הוועדה, וגם כאן לא הצליח.

אחרי ניתוק של שבע שנים יצא פליקס במארס 1946 לאירופה, באונייה איטית וישנה, אך נוחה, שהביאה אותו לאנטוורפן. תחילה היה זה מוזר בעיניו שאירופה של ימים עברו, על כנסיותיה היפות ובנייניה העתיקים עדיין עומדת על תילה. בבלגיה לא ניכר הרס המלחמה, האנשים היו לבושים היטב, בבריסל אפילו באלגנטיות, החנויות היו מלאות סחורה, גם אם מקצתה נמכרה בקיצוב, אירופה אף רקדה שוב בבארים – אך אותו משכה מערכת עיתון הבריגדה היהודית בבריסל, שבה אפשר היה להשיג את החדשות האחרונות מארץ־ישראל (על עדות וייצמן, בן גוריון, ג’מל אל־חוסייני לפני הוועדה האנגלו־אמריקנית). חיילי הבריגדה, שנוכחותם ניכרה בעיר, עסקו אותה עת בסיוע לפליטי השואה ולבריחתם לעבר ארץ־ישראל, והם שהביאו אותו, בנסיעה מטורפת למדי, מבריסל להאג.

המצב הכלכלי בהולנד היה קשה יותר, לא היו מוניות, התחבורה הציבורית היתה דחוסה עד אימה, אבל האג היתה נקייה לתפארת (הדבר בלט לעיני מי שחי בתל אביב) ובגנים פרחו הכרכומים הראשונים. כאשר פגש פליקס בניצולי השואה היה עליו להתגבר על הדחף לשאול כל אחד: “איך זה שנשארת בחיים?” הוא שמע מפיהם סיפורים מופלאים על הצלתם, איש איש בתחבולותיו, איש איש ומזלו, מצא אותם עייפים מאירופה, שוקלים הגירה אל מעבר לים וחוששים מעט מן המצב בארץ־ישראל.

שנות הסבל והמלחמה ריככו את כולם. בעת שהותו באנגליה לן פליקס אצל אני בקידלינגטון שליד אוקספורד, שם הקימה בית מלאכה לצעצועים חינוכיים, שלמרבה הפתעתו הצליח. האנס עדיין שהה בהודו, בשירות חיל ההנדסה, ובלונדון גר פליקס בדירת כלתו ג’וי, שהיתה בכל השנים החוליה המקשרת ושבמכתבים אליה אף פתח את סגור¹⁰³ לבו הדואב אחרי מות הדסה, והכיר את נכדתו ג’ודי־קארוליין, עדיין קטנה מדי מכדי שיוכל להיות לה חבר למשחקים, וגם את אנטוני, נכדו של מרטין, שנולד אחרי מות אביו, עלי רוזנבליט, שנהרג בתאונת דרכים כחייל בצבא הבריטי באיטליה.

אולם היתה זו דינה ששבתה את לבו (“אני מאוהב בה,” התוודה לפני קורט), כאילו רק עתה היתה לו לבת. דינה, בוגרת אוניברסיטת לונדון, מומחית לפסיכולוגיה ולפסיכיאטרייה של ילדים, תלמידת אנה פרויד, בתו של אבי הפסיכואנליזה, עבדה בתחנת ייעוץ ציבורית ברחוב צ’רינגטון קרוס, בת עשרים ושש ועדיין בגפה (אחרי שארוסה הצרפתי רוברט חזר עם פרוץ המלחמה למולדתו ושם התחתן עם אחרת), בהירת שיער ומלאת גוף, גאה ועצמאית, תערובת של רוזנבליט ולסר, ובעיני אביה מקסימה.

רוזנבליט התכוון בעת שהותו באנגליה לעשות נפשות למען “עלייה חדשה”, אולם מצא את וייצמן עייף, פסימי ו“דיסגאסטד”, את דעת הקהל בחלקה הגדול עוינת לעניין הציוני, אף אנטישמית, ובעיקר – הוא לא היה מוכן להופיע לפני יהודי אנגליה עם תכנית המפלגה שלנדאואר הצליח להביא לאישורה (במושב לילה של המרכז) בזכות המשך המנדט תוך פיתוח כלכלי לשם קליטת עלייה וכו' וכו' וכו' (תכנית שביקשה “עלייה חדשה” להציג לפני הוועדה האנגלו־אמריקנית, ולא עוד אלא שהיתה מוכנה להפר את המשמעת הציונית ולהעיד לפני הוועדה בניגוד להחלטת הוועד הפועל, אם “השומר הצעיר” יצטרף אליה, (דבר שלא קרה). ומעל לכול, כאשר החליטו המוסדות הלאומיים על שביתת רעב לאות הזדהות עם אלף ומאתיים מעפילים שובתי רעב בנמל לה ספציה, כשהמשטרה האיטלקית בלחץ הבריטים מנעה את הפלגתם ארצה בספינות “דוב הוז” ו“אליהו גולומב”, לא השתתפה בה “עלייה חדשה” משום שההצעה באה מצד האקטיביסטים ולא היתה אותו צום טהור, כמעט דתי, שאליו התכוונה בהצעתה שלה. היחסים בין לנדאואר לקבוצה היישובית־הימנית של “עלייה חדשה” ובראשה האנס קאופמן, איש ישר לבב שהציונות היתה לו לדת, התחדדו, ובייחוד הכעיסה את לנדאואר פניית קאופמן אליו לנהוג בכובד ראש כאשר מוטלת עליו האחריות לאחדות המפלגה, “כאילו איזו סכנה נשקפת ל’עלייה חדשה' בהעדרו של רוזנבליט.”

כאשר חזר רוזנבליט קבע: אילו היה בארץ היה מצביע נגד ההופעה לפני ועדת החקירה בניגוד להחלטת הוועד הפועל, גם אם “השומר הצעיר” היה מצטרף אליהם, ובוודאי היה מצטרף לשביתת הרעב בעניין “לה ספציה”, ולא מטעמי משמעת בלבד, כי אם גם מטעמים פסיכולוגיים: הרי ההמלצה לשיטה זו באה מצדם. “יותר ויותר ברור לי שאיני מסכים לקו הרוב שהתהווה בעניינים עיקריים, הוא לא הקו שלי.” הוא גרס שחייבים להשתמש בלחץ פוליטי על אנגליה, עליה לדעת “שאנחנו יכולים להיות גם לא נעימים”, שמותר להפעיל את דעת הקהל האמריקני נגד אנגליה (בניגוד לעמדת וולטש) ובעיקר הסתייג מעמדת לנדאואר־וולטש בדבר עלייה ב': “לא יעלה על הדעת בית לאומי יהודי שאליו הכניסה אסורה לאדם מפני שהוא יהודי.”

בניגוד לדעתם שאפשר להפריד בין הדרישה לעליה המונית (עניין הומניטארי) ובין תביעות פוליטיות סבר רוזנבליט שהעלייה היתה גורם פוליטי עוד זמן רב לפני תכנית בילטמור, עוד לפני תכנית פיל, עוד לפני הספר הלבן. לפני צאתו מן הארץ הוחלט ב“עלייה חדשה”, לפי המלצת דוד טנה מחיפה, שעל חבריה להשתתף באופן פעיל בארגון עליה ב'. בינתיים התפרסמו ב“ידיעות” מאמרים נגד עלייה בלתי חוקית, “כאילו כבר הובטחה עלייה חוקית,” התרעם פליקס.

לנדאואר הדגיש שלא התנגד לעלייה בלתי חוקית כאשר דובר בהצלת היהודים מציפורני המוות בתקופת היטלר, הדגיש שהוא מבין לקוצר הרוח של הממתינים לעלייה במחנות העקורים, אבל עליית שארית הפליטה בספינות המעפילים לא היתה בעיניו מעשה ספונטאני של חוסר סבלנות, אלא מבצע מאורגן על ידי המוסדות הציוניים לשם מטרות פוליטיות, שהיו לדעתו פסולות. רק אם באמת יושם קץ, סופי ומוחלט, לעלייה חוקית, רק אם באמת תהיה אנגליה לאויב, יתמוך גם הוא בעלייה בלתי חוקית. “אני רוצה שעמדתי תהיה ברורה,” קבע רוזנבליט עם שובו, “עצם אי חוקיות העלייה הוא אמצעי במאבק הפוליטי ומעשה רב רושם על דעת הקהל. אני מחייב עליה ב' באופן עקרוני.” גם כמכשיר פוליטי, גם במחיר מעצרים, גם תוך התנגשות עם הבריטים – אך בלא שימוש בנשק.

ההשלכות המעשיות של עמידת “עלייה חדשה” מחוץ לקונסנזוס הלאומי בדבר המאבק בבריטים חדרו עמוק לחיי היומיום. חבריה הצעירים יותר, בעיקר במושבות, היו גם חברי “ההגנה” (חברות זאת הקלה על רבים להיקלט ביישוב) ועתה היו קרועים בנפשם: כחברי מפלגה התנגדו למדיניות אקטיביסטית, כחברי הארגון נקראו להשתתף במבצעי המרי. היו פניות מצד “עלייה חדשה” למוסדות המנהלים את ענייני הביטחון לדאוג לכך שחברי “עלייה חדשה” יוכלו למלא את חובתם כלפי “ההגנה”, חובת גוף וחובת ממון, בצורה המתאימה למצפונם, בלי להכריח אותם להשתתף בפעולות החורגות מן ההתחייבות להגן על חיי היהודים ורכושם. שוללי לוחמה יזומה בנשק כקרויצברגר תבעו – בדיון בעת העדרו של רוזנבליט – לתת לחברי המפלגה הוראה ברורה שלא להשתתף בפעולות תוקפניות, קורט טוכלר סבר שהדבר בלתי אפשרי, החברים נשבעו אמונים ועליהם להישמע לפקודות או לצאת מן הארגון. גרדה לופט, שהיתה בעלת מעמד מרכזי בענייני מדיניות, התנגדה לעזיבה ודרשה משא ומתן עם מפקדיו.

הפיצול הנפשי העמיק כאשר הוכרז ביישוב על מגבית “לעם במצור” שהכנסותיה נועדו שליש להתגייסות, שליש לוועד הלאומי, שליש לצרכי ביטחון. מסניף חיפה יצאה יוזמה לא לשלם, משום שהכספים נועדו בחלקם למטרות ש“עלייה חדשה” מתנגדת להן, ולהקדיש את התרומות למטרות מקובלות עליה כקליטת עולים או שיקום חיילים משוחררים. היו שהציעו לערוך מגבית אנטי־טרוריסטית או לשלם רק שני שליש מהכסף או לאסוף את הכספים באופן מרוכז ולדאוג לכך שיוצאו רק למטרות המקובלות על “עלייה חדשה”. דברי אחדים מחברי ההנהלה, חוסר הבנתם למגבית, דיכאו את רוחו של רוזנבליט, משום שראה בהם הוכחה לחינוך ציוני פגום, אולם לבסוף זכו ברוב מחייבי ההשתתפות במגבית.

רוזנבליט הסתייג בעיקר מהופעת המפלגה בציבור ובסגנונה של יהירות מוסרית – ובעיניו סגנון לא היה עניין חיצוני ושולי, אלא עניין של מהות. גם נטיית המפלגה לאופוזיציה קיצונית, לא מצאה חן בעיניו: הרי כדי להשפיע צריך קשר נפשי אל מי שמבקשים להשפיע עליו. מתוך תחושת הקרע המעמיק, לא רק בינו לבין לנדאואר, אלא בתוך ההנהלה, דרש רוזנבליט כינוס ועידה ארצית, כדי להשפיע עליה לדבוק בתפיסתו ולבדוק אם המפלגה הלכה בדרך שהתוותה לעצמה. מולו התייצבו לנדאואר, קרויצברגר ואחרים, שלא ראו לא טעם ולא צורך בכך שהוויכוח יתנהל במסגרת רחבה כמו ועידה. מחייבי קיום הוועידה ניצחו בהנהלה בקול אחד, ואחת המטרות שהציבו לפני הוועידה – דיון במסקנות ועדת החקירה האנגלו־אמריקנית, שהתרשמה עמוקות מן הטראגיות שבמצב השרידים היהודיים שבמחנות והמליצה למסור להם מאה אלף סרטיפיקטים, אם אפשר עוד בשנת 1946 . כמו כן המליצה הוועדה על ביטול חוקי הקרקע המפלים לרעה את היהודים וביטול העיקרון לפיו העלייה היהודית תלויה בהסכמת הערבים, כלומר למעשה המליצה על ביטול הספר הלבן – אבל תוך המשך המנדט, משום שביטולו היה הופך את ארץ־ישראל לשדה קטל של מלחמה. לעומת וולטש, שכתב שיש לקבל את הדו“ח בלא הסתייגות, היה רוזנבליט גם מסויג, גם פסימי באשר לביצוע המלצות הדו”ח, אבל היה מוכן לקבל אותו כרע במיעוטו, כבסיס למשא ומתן. אטלי קשר את קבלת המלצות הוועדה בפירוק הארגונים הפורשים בארץ־ישראל ובסיוע אמריקני רחב להעלאת מאה אלף היהודים, ולמעשה דחה אותן. לשם פשרה הוקמה ועדת “מומחים” לבדיקת הדו"ח, ובראשה הרברט מוריסון, שר בלי תיק בממשלת בריטניה, והנרי גריידי, פקיד בכיר במשרד המדינה האמריקני.

חוסר הנחת מדרכה של “עלייה חדשה”, בייחוד בסניף ירושלים, ששם מצא את עצמו במיעוט מול לנדאואר ונאמניו, הביא את בלומנפלד לידי החלטה שלא להשתתף בוועידה הארצית שעמדה להתקיים בסוף מאי בנהריה והניע אותו להזהיר את פליקס מפני השלישיה לנדאואר, קרויצברגר וולטש, שיעשו הכול כדי להכשיל אותו. אולי יש ל“עלייה חדשה” תקווה בהנהגת רוזנבליט, אם בראש תכניתה הפוליטית יהיה “ביטוי לאהבה ולאמון בעם היהודי החי בארץ־ישראל, רצון לאחדות, הערכה למה שנוצר, חינוך לאידיאלים של נעורינו”: אל לפליקס לחשוש מלאיים בהתפטרות, בידיו הקלפים הטובים יותר.

בפתיחת הוועידה – באולם הקולנוע החדש של נהריה, מקושט בדגלי הלאום, בתמונת הרצל ובאות עי"ן עשויה פרחים – דיבר פליקס באותה נימה שנשמעה מדבריו של קורט: הוא דיבר על הצורך בהידוק היחסים בין “עלייה חדשה” ליתר חלקי האומה, לרבות אלה שלדעותיהם היא מתנגדת, על הערצה עמוקה למפעל הציוני ולכוחות היוצרים בתוכו, על השאיפה, למרות ההסתייגות הפוליטית, להתקרב לנפש העם שהיא נפש נבוכה, אך טהורה – כלומר ניסיון מודע לפרוץ את מחסום ההתבודדות.

האופוזיציה של האנס יוחנן קאופמן, מראשי “העובד הציוני”, היתה גלויה יותר: “אנחנו עצמנו אשמים בבידוד”. “עלייה חדשה” לא הצליחה, לא כשהיתה בוועד הלאומי ולא כאופוזיציה, משום שלא מילאה את תפקידה הראשוני: היא נוסדה כדי לחנך לקראת מדינה יהודית ולא על מנת להתנגד לה. במקום לחנך את עולי מרכז אירופה לציונות, סבר קאופמן, היא הפכה אותם לאנטי־ציונים. דבריו עוררו סערה, זיכו אותו בנזיפה, גם מצד רוזנבליט (שקאופמן הביע בו אמון, אולם טען שההנהגה נשמטה מידו), אך מאחורי הקלעים ניסה פליקס למתן את לנדאואר שהתנהג כלפי האופוזיציה בצורה מעליבה. גם אם הגדיר רוזנבליט את נאומו המדיני של לנדאואר כהוכחה לכוח השפעתו הרב (לשבח? לשלילה?) במכתב חריף לקרויצברגר שכתב עם נעילת הוועידה בשלושה ביוני 1946 הסתייג מקווי תפיסתו ששוב אין לציונות ידידים באנגליה, שיש לוותר על הלחץ המדיני מצד אמריקה, שהמדיניות הציונית הובסה. לא רק שלנדאואר התפלמס עם האופוזיציה בעקשנות קיצונית, בלא כל נכונות לפשרה, אלא שבעקיפין התפלמס גם אתו: “קשה לי מאוד לשתף פעולה עם מישהו שאפילו בנקודה כל כך ברורה כמו התועלת האפשרית שבסיוע מדיני מצד ארצות הברית לא מוכן להודות שאולי, במקצת, גם אני יכול להיות צודק.”

בוועידה באו לידי ביטוי כל הדעות שהתרוצצו ב“עלייה חדשה”, מחלוקה עד מדינה דו־לאומית (א.ע. סימון), וההצבעות היו רק אישור לנכונות להחליק את ההדורים. הוועידה אמנם אישרה פה אחד את קווי נאומו המדיני של רוזנבליט, אך לפי הצעת לנדאואר גם אישרה (בשבעים ותשעה קולות נגד אחד־עשר) את הקו המדיני של ההנהלה שבה דעת רוזנבליט לא היתה קובעת. קאופמן התפטר מחברותו בהנהגת המפלגה.

שמונה שנות חברות במועצת עיריית תל אביב, שכללו מאות ישיבות ואישור אלפי החלטות (החלטה 2821 אישרה את הצעת ד"ר וולטר מוזס, זכר “בלאו־וייס” לברכה, להוריש אחרי מותו את רכושו ואוספיו לעירייה להקמת מוזיאון לידיעת המולדת ולהחזקתו) החלו לתת את אותותיהן בעייפות נפשית. הוויכוח השנתי החוזר לקראת אישור תקציב העירייה נראה לרוזנבליט כקבר המוני של נאומים והצעות; התביעה החוזרת לבחירות נדחתה שוב ושוב, אם מחמת צוק העתים, אם מתוך תכסיסי השהייה. כל שנה נתן רוזנבליט לרוקח ציון שלילי על ניהול אוטוקראטי מהול בסרבול, כל שנה קבל על ליקויים בחוקי העירייה שלא באו על תיקונם, על שדבר לא השתנה, לא ביחסי הסיעות בעירייה, לא במשטר המסים. רוקח לא נשאר חייב: למה לא השקיע מר רוזנבליט כיושב ראש ועדת חוקי העירייה בשינויים לפחות אותו מרץ שהשקיע בדרישתו לבחירות? רוזנבליט נאלץ להודות שאמנם הכין טיוטה לשינוי החוקה, אבל באווירה הכללית של התנגדות סבילה לכל שינוי לא ראה טעם להגיש אותה. רוקח נאנח על לילות שימורים ורגעים מעטים של שמחת יצירה: אולי מפריזים בדרישות כלפי העירייה הממלאת גם מתפקידי הממשלה?

בניגוד ל“עלייה חדשה”, שיכלה לנהל את דיוניה על טהרת תורות, עקרונות, רעיונות והשערות, היתה העירייה מעורה בחיי יום יום, גם בקשרים עם הבריטים. נציגי השלטון, סגן הנציב העליון ונושאי שררה אחרים הופיעו לפני מועצתה כדי להשמיע את טענותיהם בדבר הנזקים שנגרמו למשרדי הממשלה “על ידי אספסוף”, שרק בזכות הבלגת כוחות הצבא נמנעה שפיכת דמים, וכדי לשמוע טענות שכנגד, שהיהודים מבליגים זה שש שנים בדבר הספר הלבן ועתה קצה נפשם. בעקבות הכרזת שר החוץ הבריטי, הכרזה שהתפרשה כעקירת נשמת הבניין הציוני, נערכה עצרת מחאה שהובילה להסתערות על בית דואר, על סניף בנק ברקליס, על חנויות ספיניס ועל סמלי שלטון אחרים, התפרעויות שגררו אחריהן עוצר בלילות. ובאותם הימים עצמם נערכו בין נציגי העירייה והשלטונות הבריטיים דיונים על הגדלת השתתפות הממשלה בתקציב החינוך, שמעולם לא היה גדול ועתה הוקטן בטענה שהמלחמה בטרור אוכלת את כל המשאבים.

הבעיה המעיקה מכול היתה מצוקת הדיור. בניית בתי מגורים להשכרה הופסקה במלחמה, לחלק מפליטי המאורעות שמלפני המלחמה עדיין לא נמצאו מגורי קבע, כאשר החלו להגיע ארצה גם עולים, גם חיילים משוחררים. החייל מס' 10071 חזר אחרי ארבע וחצי שנות שירות, מתוכן שלוש וחצי בשבי הגרמני, וגר עם משפחתו בת שש נפשות בחדר אחד בנווה שלום. כדי לשכור דירה קטנה דרושות לו כמאתיים לא"י דמי מפתח (המצאת שנות המלחמה כתשלום פיצוי למפנה את מקום מגוריו יקר המציאות) ומנין ייקח אותן? “זכינו ליום בו נוכל לקבל בחזרה לתוכנו את בנינו־גיבורינו, אשר חירפו נפשם לעמוד בשער ולהדוף אויב אומתנו ולעזור בהכרעה,” כלשון ראש עיריית תל אביב, “אולם לא השכלנו בעוד מועד כדי להבטיח לחוזרים את המצרך הראשון לעת שובם לחיים האזרחיים – קורת גג לראשם ותנאי דיור מינימאליים.”

באו עולי מאוריציוס שעלייתם ארצה נמשכה שש שנים, מעפילים, שרידי מחנות השמדה שעברו גיהינום ולא היתה להם קורת גג. אם נמצאו דיירים שהיו מוכנים להצטופף, בעיקר למען קרובי משפחה או חברים, להסתפק בשכר דירה נמוך, נתקלו לעתים בהתנגדות בעל הבית שרצה לבחור לו את הפליט שלו. אזרחי העיר נתבקשו לאכסן פליטים לכמה חודשים בביתם חינם אין כסף תמורת התחייבות בכתב שיצאו במועד שנקבע – זרעי סכסוכים מרים נבטו באותה התקופה, וכי מה ערך לחתימה כשאין לאן ללכת?

העיריה פִּרסמה צו גיוס חדרים, שקבע מכסת חדר אחד לנפש – שאר החדרים בדירה יועמדו לרשות החיילים המשוחררים. שכנים הלשינו: בעל מועדון קלפים מחזיק בדירת שלושה חדרים, בדירת חנה באואר ברחוב אהרונסון חדר ריק; לפעמים הוחרם, ברשות השלטונות הבריטיים, חדר שבו גר פליט שואה לטובת חייל משוחרר (חיילים רבים התגייסו מיד עם עלייתם ארצה, לפעמים מתוך כורח כלכלי, ובעצם רק עתה עלו הלכה למעשה, ומשפחה אין להם). היו פלישות לשטחי קרקע פנויים, לבתים בבנייה, העירייה הרשתה תוספת בנייה על גגות, הקימה חברה לבניית דירות מצוקה בגודל מזערי, אבל “יפות ונוחות”, כמשאלת אבות העיר, וחיכתה לאישורים ולמלווה מטעם השלטונות הבריטיים. מפעל הסולידריות של עולי מרכז אירופה בהנהגת רוזנבליט עדיין נמשך, עתה למען עבודה, לחם וקורת גג, בתי האבות הראשונים נפתחו ביוזמתו. ההתאחדות, יחד עם “עלייה חדשה” ורסק"ו, בנתה בחולון ובסביניה שבמפרץ חיפה שיכון של דירות בנות חדר ומטבח לפליטי מאוריציוס ולחיילים משוחררים מקרב חבריה. עולים מרומניה, הונגריה, סופרים, עיתונאים, נוטרים, עובדי עירייה, כולם הציפו את העירייה בבקשות לסיוע בהקמת שיכון למענם. שני חדרים, מטבח ושירותים נפרדים היו אז האידיאל שאדם חלם עליו, וכמובן, מרפסת.

הגזרות לא פסקו: סגירת שערי העליה, שנות מאסר רבות למחזיקים בנשק בלא רשות, גירושי מעפילים לקפריסין, תקנות חדשות לשעת חירום, עונשים כבדים לנותן מחסה לעולים בלתי חוקיים, פסק דין מוות לשמונה־עשר חברי “לוחמי חירות ישראל”. העירייה הגיבה בהצהרות, באספות, בעצרות, בישיבות מיוחדות, לצד העשייה המוניציפאלית היומיומית, תוך אנחת אבות העיר שתל אביב הולכת ומתכערת, המשמעת האזרחית מתפוררת, קירות הבתים מתכסים כרזות, הלילות רועשים (אם אין עוצר), תאונות הדרכים מתרבות (הוצע להקים “סיגנליזציה אוטומאטית ברחוב אלנבי לשם רגולאציה בתנועה”).

הגלגל לא נעצר: ממשלת בריטניה דחתה את מסקנות הוועדה האנגלו־אמריקנית ובתגובה פוצצה “תנועת המרי העברית”, המשותפת ל“הגנה”, לאצ“ל וללח”י, את כל הגשרים המובילים לארץ־ישראל; השלטון הבריטי השיב בעשרים ותשעה¹⁰⁴ ביוני 1946 במה שכונה “השבת השחורה”: הצבא הבריטי תפס את משרדי הסוכנות, עצר את מנהיגי התנועה הציונית וחברי הוועד הלאומי שנמצאו אותה שעה בארץ, ובהם משה שרתוק ויצחק גרינבוים, והביאם למחנה מאסר בלטרון; ערך חיפושים נרחבים בהתיישבות היהודית לגילוי מצבורי נשק, מתוך כוונה לגרום נזק ולהשפיל, ואלפי חברי פלמ“ח הובאו למחנה ברפיח. היה ברור שאין זה סוף פסוק, על אף החלטת ה”הגנה" להפסקה זמנית של פעולות האיבה נגד הבריטים (להוציא פעולות לשם הבאת מעפילים ארצה כמתקפות על תחנות רדאר של משמר החופים הבריטי), החלטה שאצ“ל ולח”י לא הצטרפו אליה. לאור המצב החליטה “עלייה חדשה” לחזור להנהלת הוועד הלאומי ולהשפיע מבפנים (ליתר דיוק: לנסות להשפיע מבפנים) מתוך ציפייה לפילוג במפא"י, להתעוררות תנועה עממית נגד המאבק האקטיביסטי. “אין זמן, צריך למנוע אסון בימים הקרובים,” הזהירה גרדה לופט (גרדה ארלוזורוב לשעבר), הכתבת המדינית הראשונה של ארץ־ישראל, בישיבת הנהלת “עלייה חדשה” במחצית יולי.

שבט רוזנבליט התכונן לביקורו של מרטין, הבן הבכור, אהוב אימו, שבא אחרי פרידה של שבע שנים מניו יורק, זמן קצר אחרי יום הולדתה השמונים וחמישה של פאני. בתקופה הראשונה לשהותו בארצות הברית סייע מרטין לקורט בלומנפלד בארגון פעולת קרן היסוד במדינות דרום אמריקה, ואחר כך קיבל לידיו לפי הצעת הנרי מונטור את ניהול ההסברה של המגבית המאוחדת לארץ־ישראל, ששמה לה לאתגר להגיע בשנת 1946 למיליון דולר (אילו רק באותן שנות בראשית הקובעות אחרי הצהרת בלפור היה העם היהודי תורם באותה רחבות לב!). ביום בואם של מרטין, אישתו ובתם לנמל חיפה, בעשרים ושניים ביולי 1946, פוצצו אנשי אצ“ל אגף במלון “המלך דוד” בירושלים, שבו התמקמו משרדי ממשלת המנדט, ושמונים איש, פקידים ומבקרים מקריים, בריטים, ערבים ויהודים, מצאו בפיצוץ את מותם. צופרי אזעקה ייבבו כדי להודיע על התחלת עוצר, תל אביב נכבשה כעיר אויב בכוח של 20,000 חיילים וטנקים על סמך סברת השלטונות הבריטיים שמבצעי הפיצוץ באו ממנה. העיר חולקה בעזרת גדרי תיל לרבעים נפרדים. בארבעת ימי העוצר, שבו הורשתה רק חלוקת חלב ולחם, היו אמנם מקרים שבהם הוכו תושבים, אך כפי שציין רוקח בישיבת המועצה, התנהגות רוב החיילים הבריטיים היתה מכובדת, בניגוד למפקדם הגנראל בארקר, שהוציא ביום הפיצוץ פקודת יום מעליבה, שבה קרא לחייליו לא ללכת שולל אחרי הבעת הצער הצבועה של מנהיגי היישוב והכריז על כל בתי הקפה, המסעדות, החנויות ואף הדירות הפרטיות של היהודים כעל אזורים ש”מחוץ לתחום", כדי להעניש את היהודים “בדרך השנואה על גזעם”, על ידי פגיעה בכיסם והפגנת בוז כלפיהם. סניף ירושלים של “עלייה חדשה” רצה להקים קרן סיוע לקרבנות הפיצוץ, יהודים, ערבים ואנגלים כאחד, אולם שאל לדעת ההנהלה מחשש שהדבר יתפרש כפרובוקציה פוליטית.

מרטין השתתף בישיבת “עלייה חדשה”, שבה דיבר פליקס על “זוועת המלך דוד” ועל הצורך בהקמת חזית נגד הטרור. מרטין היה ביקורתי כלפי דרכה של המפלגה, שלא הצליחה להשפיע על היישוב, שלא גינתה את מעשי האנגלים באותה מידת חריפות שגינתה את מעשי הטרור היהודיים, וסבר, בניגוד לדעתו של פליקס, שיהיה זה משגה לתבוע את התפטרות הסוכנות, כאשר אפילו האנגלים בזעמם לא העלו דרישה כזאת. במכתביו לקורט ששלח עוד בעת שהותו בארצות הברית התרעם מרטין על דרך כתיבתו של וולטש, גם ב“אופבאו”, ביטאון יוצאי גרמניה באמריקה, משום שדיבר על “כפיות טובה של היהודים כלפי האנגלים” ועל “אנטישמיות מוצדקת” שמעוררים מעשי הקיצוניים: נימה כזאת אינה מוסיפה ל“עלייה חדשה” ידידים בעולם. בלומנפלד הסכים עם מרטין: הגיע הזמן שהמפלגה תיפרד מוולטש. לפי התיאוריה הפסיכולוגית שפיתח¹⁰⁵ קורט אפשר להכיר אופיים של בני אדם לפי השירה האהובה עליהם ולפי הנשים שבחרו בהן כחברות לחיים או למיטה. וולטש קיבל ציון שלילי בשני המבחנים (הסופר האהוב עליו, כטענת קורט, היה נסטרוי, אוסטרי, מחבר קומדיות עממיות), לנדאואר עמד אמנם במבחן השירה (היתה לו אהבה עמוקה לשילר), אבל נכשל באשר לנשים, גם בבחירת אשתו, גם בבחירת אהובתו (אשת קרויצברגר). בחירת האישה דיברה גם בגנות וייצמן, פסק קורט.

בינתיים פִרסמה ועדת מוריסון־גריידי את המלצותיה והן היו גרועות מכול שקדם לה: הארץ תחולק לארבע נפות, נפה יהודית – הגליל המזרחי, עמק יזרעאל, רצועת החוף בין תל אביב לחיפה, כשבעה־עשרה אחוז משטחה של ארץ־ישראל המערבית, נפה ערבית (ארבעים ושלושה אחוז משטח ארץ־ישראל) ושתי נפות בריטיות – ירושלים והנגב. יוקמו שני בתי מחוקקים, אבל החלטותיהם יהיו טעונות אישור הנציב העליון: חוקי הקרקע יבוטלו בנפה היהודית, אולם קליטת העלייה בתוכה, אחרי עליית מאה אלף היהודים בתוך שנה, תיעשה לפי שיקול דעתו של הנציב. הערבים דחו את התכנית משום שבעיניהם היו זכויות היהודים גדולות מדי, היהודים לא קיבלו אותה משום שהשטח המוצע היה קטן מדי, העצמאות רק למראית עין ולמעשה יימשך שלטון המנהל המנדטורי לזמן בלתי מוגבל.

כאשר נקרא מושב הנהלת הסוכנות לפאריס (הוא לא היה יכול להתקיים בלונדון, משום שנגד בן גוריון וסנה היו תלויות ועומדות פקודות מעצר מ“השבת השחורה”) רצתה “עלייה חדשה” בנוכחות איש משלה שיחזק את ידי וייצמן, אולם רוזנבליט סבר שאין להסתובב במסדרונות בלי הזמנה מיוחדת, ואכן, בעקבות פנייה לוויצמן (שנשאר בלונדון מטעמי בריאות) הוזמן נציג “עלייה חדשה” להופיע לפני הנאספים. נסיעה לאירופה באותם הימים לא היתה דבר של מה בכך, בטיסה מלוד דרך עדן ומלטה לרומא, ומשם ברכבת שנסעה לעתים בקצב החילזון על מסילות שניזוקו במלחמה ותוקנו רק באופן ארעי, הגיע רוזנבליט לבירת צרפת לקראת סוף המושב, שהחל בראשית אוגוסט, כדי להציג לפניה – כספיח – את עמדת מפלגתו תוך הבעת צער שלא ניתן לה להשתתף בדיונים עצמם (בן גוריון הזכיר לו שגם כאשר הוא, רוזנבליט, ישב באקזקוטיבה, לא היתה לאופוזיציה דריסת רגל). רוזנבליט תבע מההנהלה ויתור סופי ומוחלט על מדיניות ההתנגדות האלימה, ניתוק כל מגע עם אצ"ל וקבוצת שטרן, בצטטו את דבריו שלו (כמנהגו לעתים) כאשר ניבא בוועד הפועל הציוני את כישלון המדיניות האקטיביסטית, משום שאי אפשר להציב גבולות לאלימות, מפני שהיא חושפת את חולשת היהודים, ויוצרת זהות בינה לבין ההנהלה הציונית.

תמצית עמדתו או, ליתר דיוק, עמדת “עליה חדשה”: בלי סיוע בריטי הבית הלאומי או המדינה היהודית אבודים. אין לבקש סיוע סובייטי, אין להניח שהאמריקנים יגנו על הבית הלאומי בנשק, ולבדו לא יוכל היישוב לעמוד מול צבאות מדינות ערב השכנות, ספק אם יוכל לעמוד נגד ערביי ארץ־ישראל – אולי במלחמת גרילה כמו בימי המאורעות, אבל אז יהרוס הדבר את כלכלת ארץ־ישראל וירוקן את משאביה הפיננסיים. אם בן גוריון טוען אחרת, הרי אין זו אלא תעמולת שווא. “אני לא מאמין יותר בהבנה עם הערבים בעתיד הקרוב,” אמר רוזנבליט, ומשום שאי אפשר לנהל מלחמה גם נגד הערבים, גם נגד הבריטים, יש לחפש הבנה לפחות עם הבריטים ולא ללבות את השנאה כלפיהם, גם אם במידה רבה הם אשמים בהתנגדות שעוררו. הוא הזכיר את האופוזיציה הגוברת למדיניות הנוכחית, הביע סברה שרוב היישוב שמעל גיל עשרים וחמש מתנגד לשיטות אלימות, דרש התפטרות בן גוריון מההנהגה הנוכחית, משום שאין לה סמכות מוסרית להמשיך, התכנסות הוועד הפועל והרכבת הנהלה חדשה. בן גוריון לא הסכים לדעת רוזנבליט שאין אפשרות להגיע לידי הסכם עם הערבים ולא קיבל את טענתו שהמתנגדים לאלימות אינם מעזים להתבטא באופן חופשי בגלל הלחץ הפנימי, הטרור שבתוך היישוב; רוזנבליט דיווח לחבריו שבן גוריון עדיין שולט בחברי ההנהלה בזכות כוחו המהפנט. גם וורנר סנטור, שהתנגד לתכניות בילטמור וליבון השנאה לבריטים, ושהתפטר מחברותו בהנהגה הציונית משום שכפר בתבונתה הפוליטית ולא היה מוכן לשאת באחריות “למדיניותה המסוכנת וההרסנית”, ציין במכתב התפטרותו לוויצמן, שבן גוריון “מטיל את מרותו על תנועתו ועל היישוב הודות למרצוֹ הבלתי נדלה, לכוח השכנוע שלו, להשפעתו ולסמכותו.”

אולם לדעת רוזנבליט בואו לפאריס חיזק את קבוצת האופוזיציה במפא"י, שגם היא שאפה להגיע לידי הבנה עם הבריטים, כפי שאמר לו קפלן, שהיה זקוק למשענת. אחרי שהקל על לבו נסע רוזנבליט ללונדון כדי לפגוש, בפעם הראשונה אחרי שבע שנים, את בנו האָנס שהשתחרר סוף סוף מן הצבא בדרגת מייג’ור, והוא בן שלושים. שניהם היו מאופקים מכדי להגיע לידי התפרצות רגשות, אבל היתה זו התחלה של פרק חדש ביחסי שני אנשים שהוסיפו דעת ולמדו צער.

ההכרעה הגורלית נפלה בפאריס לפני בואו של רוזנבליט ודווקא ברוחו. לפי הצעת נחום גולדמן קיבלה ההנהגה הציונית, אחרי שדחתה את תכנית מוריסון־גריידי מכול וכול, החלטה לאמץ תכנית לכינון מדינה בחלק מארץ־ישראל שיהיה גדול די הצורך, ובן גוריון הודיע שהוא מוכן לקבל את עקרון החלוקה, אף שנמנע מהצבעה. במכתב ששלח לוויצמן ללונדון אמר ברורות: עלינו להיות נכונים לפשרה נבונה, שנותנת לנו למעשה משהו פחות משיש לנו להלכה בתנאי שמה שניתן לנו – ניתן לנו, נמצא בידינו ויש לנו בשטח מוקטן אפשרות פעולה מוגדלת. מטעם זה הייתי בשנת 1937 בעד הצעת פיל ביסודה והייתי גם עכשיו מקבל מדינה יהודית בחלק נאות של ארץ ישראל במקום מנדט בריטי וזכויות על נייר בכל הארץ." גולדמן טס לוושינגטון (שם פתחה הסוכנות משרד ב־1943) כדי לזכות בתמיכת הנשיא טרומן וועדת השלושה שמינה לגיבוש מדיניות ארה"ב בשאלת ארץ־ישראל – והצליח במשימה.

עתה, אחרי שהחלוקה היתה לעקרון מנחה של המדיניות הציונית והוסר הטאבו מדיון בה, יכלה “עלייה חדשה” לטעון: אמרנו לכם, בילטמור היתה תכנית תעתועים, רוזנבליט יכול היה להיות שבע רצון שהקו שלו – חלוקה, ולא מדינה יהודית שתכלול אוכלוסייה ערבית גדולה – ניצח. להלכה הדבר היה אמור לחבב את המפלגה על היישוב, לשנות את תדמיתה כפי שהיא באה לידי ביטוי בכרוז מטעם מועצת פועלי חיפה לאמור: אל ניתן למנמיכי הדגל, לדפטיסטים למיניהם, לליקוידאטורים, לאנשי מה־יפית, לפוליציי־ליואליסטן מסוגם של עורך “הארץ” ואנשי “עלייה חדשה” לזרוע בנו פירוד מתוך חנופה לאנשי הספר הלבן, נתקומם לא רק נגד בוגדים מטורפים המקילים במלאכתו של אויב מבחוץ על ידי התנקשות פושעת באנשים חפים מפשע, נתקומם באותה המידה נגד הבוגדים הליקוידאטוריים התוקעים סכין בגב האומה הנתונה במערכה על עתידה. (חיפה הפועלית לא הצטיינה מעולם בעדינות נפש יתירה). עכשיו, אחרי שבמשך ארבע שנים הוגדרה כל התנגדות לבילטמור כבגידה, באה ההתפכחות, נאמר בתעמולת “עלייה חדשה” לקראת הבחירות לקונגרס העשרים ושלושה, שעמדו להיערך באוקטובר 1946, תוך ציפייה לבאות.

מאז תום המלחמה לא פסקו החיפושים אחרי שותפים אפשריים ל“עלייה חדשה” בארץ ומחוצה לה. רוזנבליט, לנדאואר, קרויצברגר נפגשו פעמים חוזרות עם בנטוב ויערי כדי לבדוק אם התנגדות “השומר הצעיר” לתכנית בילטמור ותחושת הבדידות מהווים בסיס רחב דיו לשותפות (הוברר שלא). ביולי 1945 דנו נציגי “עלייה חדשה” עם באי כוח “העובד הציוני”, סיעת הציונים הכלליים בהסתדרות העובדים הכללית (ובראשם משה קולודני וצבי הרמן) ועם נציגי התאחדות הציונים הכלליים ובראשם משה סנה מתוך מגמה ליצור גוש ציוני מרכזי דמוקראטי שיוכל להשפיע על הנעשה בארץ ולכוון את היישוב. בפגישה הסתייגו סנה, זוכוביצקי ושאר חברי ההתאחדות, לא מנכונותה של “עלייה חדשה” לפשרות, אלא מדרכה להעמיד פשרה כתכנית פוליטית. פשרה דרושה בעת הצורך, כשלב אחרון, אבל במדיניות נחוץ להפריז בדרישות, קודם כל.

ההתאחדות העולמית של הציונים הכלליים התפלגה בשנת 1935 בוועידת קראקוב השלישית מברית הציונים הכלליים, בעיקר על רקע היחס להסתדרות העובדים הכללית והחלטת הברית להקים ארגון עובדים נפרד מטעמה. ההתאחדות היתה הפלג המתקדם, השמאלי יותר, שהצטרפו אליו חלק מהארגונים הארציים של הציונים הכלליים, בעיקר במדינות האנגלו־סקסיות, ורוב הנוער הציוני, אם כי עדיין היה משקלה של הברית הימנית השמרנית רב יותר. ברית הציונים הכלליים שאפה למפלגה מגובשת, שתהווה משקל נגדי להסתדרות ולמפא“י, רצתה בכלכלה חופשית, בעידוד היוזמה הפרטית, דאגה ל”איש הקטן", ציונות כללית עצמאית שאינה נגררת אחרי השמאל. ההתאחדות, כהמשך ישיר לתפיסת התאחדות ציוני גרמניה, רצתה בסינתזה בין חופש הפרט ומרות הלאום, בתכנון כלכלי וחברתי, בחקיקת עבודה מתקדמת תוך הזדהות עם המפעל ההתיישבותי החלוצי.

לקראת הקונגרס העשרים ושניים התלכדו, לפחות כלפי חוץ, באופן זמני, הציונים הכלליים מימין ומשמאל למחנה משותף, על אף הניגודים וחילוקי הדעות ביניהם, משום כך נותר רק “העובד הציוני”, שלו חמשת אלפים חברים – ומה שקסם לרוזנבליט במיוחד – תנועת נוער משלו. קרויצברגר חיפש בעת שהותו בלונדון תומכים ל“עלייה חדשה” בקרב ציוני בריטניה, לא רק מטעמים רעיוניים, אלא משום שלא היו ל“עלייה חדשה” מקורות מימון, לא במפעלים משקיים בארץ כפי שהיו למפא“י ולא מתמיכת יהודי התפוצות כפי שהיו לציונים הכלליים ול”מזרחי".

בשטח הפיננסים לא היתה מפלגת הבלתי מרוצים מרוצה מעצמה: אבן בוחן לכל ארגון היא נכונות חבריו להקרבה ובייחוד נכונות לדאוג לבסיס הכספי שלו, נאום רוזנבליט. עול החובות גדל בהתמדה מאז מסע הבחירות לאספת הנבחרים והוצאת השבועון “עמודים”, שנועד להיות גשר אל היישוב ונשאר גשר צר מאוד, שהפצת אלף עותקים היתה לו מטרה נשגבת, בייחוד אחרי מותו ללא עת של גוסטב קרויאנקר מסרטן בקיץ 1945, כאשר “עמודים” הפכו לכעין מהדורה עברית דו־שבועית של “מיטיילונגסבלאט”. הגירעון בסניף תל אביב בלבד הגיע לאלפי לירות, משכורות פקידיו שולמו באיחור ניכר. בין אם דיברו חברי “עלייה חדשה” על בידוד או על “איזולציה”, הם חשו את מחירם, ברוח ובחומר.

החיפושים אחרי שותפים אפשריים לחזית נגד הטרור לא הניבו תוצאות מרשימות: החוג של בובר עלול לדחות אחרים; “השומר הצעיר”, לפי דיווחו של סלי הירש, אמנם מסכים למטרותיה, אבל מפחד להבאיש את ריחו בקרב הנוער; החוג של רוקח, שהיה למתנגד הקו האקטיביסט, עשוי להרחיק את אנשי השמאל. רק חיפה הצליחה לכנס קבוצה קטנה של תומכי החזית נגד הטרור, ושמונה אישים (פרופ' אולנדורף, פרופ' י. ברויר, ליכטהיים, האנס מולר, משה סמילנסקי, שלמה צמח, קפלנסקי וד"ר ריגר) פנו בעקבות “השיא המחריד שאליו הגיעו מעשי הטרור בעשרים ושניים ביולי בירושלים ושיטות הדיכוי וההשפלה של הבריטים” לווייצמן וביקשו ממנו לבצע שינויים בהנהלה הנוכחית הנושאת באחריות למבוכה הרוחנית והמוסרית בחלקים חשובים של היישוב ואיננה מוכשרת לטהר את האווירה.

וייצמן היה תקוותם ואכזבתם. במשך חודשים רבים, בפגישות ברחובות ובלונדון, בעל פה ובכתב, ביקשו ממנו לנדאואר, רוזנבליט, מוזס ואחרים לנצל את הכוח שבידו, לאיים בהתפטרות אם לא יקבל מירושלים הבטחות ברורות להימנעות “ההגנה” מכל מעשה אלימות, להתערב בנעשה בארץ, להופיע לפני היישוב בתקיפות, לקחת את השלטון בארץ בידיים, להשפיע בכוח השפעתו שלא ייעשו בארץ מעשים בלתי רצויים, לעשות כל המאמצים למצוא מוצא מן הסבך, לעמוד בראש החזית נגד הטרור. וייצמן לא נענה להם. מה שדרוש לווייצמן זה עידוד נפשי, קבעו חסידיו והמשיכו לשלוח לו מברקי דרבון: אמונתנו בך לא התערערה, מאמינים ביכולתך לרפא את התנועה הציונית מגידולי הפרא והנגעים שפגעו בה, דורשים מדיניות חדשה, שיטות עבודה חדשות, אנשים חדשים. אולם וייצמן, לפני ניתוח העיניים הקשה ואחריו, היה איש שהזדקן טרם זמנו (בראשית 1947 הטיל על רוזנבליט לטפל בצוואתו). אחרי העוצר הממושך על תל אביב, כאשר בא גרשום שוקן אל וייצמן כדי לשאול בעצתו מה ניתן לעשות, השיב וייצמן שיש לחכות עד שאנגליה שוב תתחזק ותסכים לעלייה גדולה ותשוב להיות אוהדת למפעל הציוני. ואם לא תתחזק? “אז אנחנו אבודים.” ברחובות הרגיש וייצמן בודד ומבודד, בלונדון הרגיש נבגד על ידי צ’רצ’יל, על ידי הלייבור, על ידי כמה מחבריו לעבודה. בלומנפלד סיכם את מצבם של “עלייה חדשה” ושל וייצמן כאחד: “לא היתה לנו מנהיגות פוליטית, וגם וייצמן האחד והיחיד, שתמיד יודע להשפיע השפעה רבה, אינו עשוי ברזל.” נאמניו מקרב יוצאי גרמניה בארץ היו תמיד יותר וייצמניסטים מווייצמן עצמו, אבל האם היתה להם ברירה, אם לא רצו בבן גוריון, אשר לדעתם הוביל את היישוב אלי אסון? אילו ארלוזורוב היה נותר בחיים, אולי.

עוד זמן רב לפני הקונגרס לחץ לנדאואר בשם מפלגתו על וייצמן להתפטר מן הנשיאות ולהעמיד את עצמו בראש האופוזיציה לבן גוריון בארץ־ישראל, אופוזיציה שתורכב מ“השומר הצעיר”, המיעוט של אנשי “הפועל הצעיר” לשעבר במפא“י, קבוצות קטנות ב”הפועל המזרחי" ובציונים כלליים ו“עלייה חדשה”, שלהערכתו יכלה להגיע לארבעים אחוז מן היישוב. אף שאנשי “עלייה חדשה” היו מודעים לחולשתו הפיסית של וויצמן, ידעו שאין לו תחליף, משום שבלעדיו לא יוכלו לזכות בתמיכת הציונים הכלליים בעולם. לא היו גם אשליות לגבי השותפים האפשריים: “השומר הצעיר” מפלרטט עם כל הצדדים, גם עם מפא“י, למיעוט במפא”י לא יהיה אומץ מול כוחו המוחץ של בן גוריון, התאחדות הציונים הכלליים פיקציה. רק משה סמילנסקי, מבני העלייה הראשונה, סופר ובעל פרדסים ברחובות, מראשי התאחדות האיכרים, הוכיח את עצמו כבעל ברית נאמן ואמיץ והעניק ל“עלייה חדשה” בכתב, בפומבי, את תמיכתו שהיתה גם תמיכה בווייצמן, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני.

כדרכה התכוננה “עלייה חדשה” בכובד ראש לקראת מסע הבחירות. רוזנבליט כתב טיוטה לעלון תעמולה מטעם המפלגה, שדרשה במצעה סילוק הנהלת הסוכנות הנוכחית “אשר הוכתה בסנוורים ובשיגעון גדלות, הוליכה שולל את הנוער וגרמה נזק לייחודה של התנועה”, ותבעה לשים קץ ל“בילטמוריזם” ולאקטיביזם, שהוא בעצם אותו הדבר, רק באמצעים אחרים. כיוון שלנדאואר דרש לא להתחייב באשר לחלוקה כפתרון סופי ונאמנו קרויצברגר ראה בהתחייבות כזאת לא רק אסון אלא גם שגיאה טאקטית, משום שיש בה למעשה תמיכה בבן גוריון, היה רוזנבליט מוכן לוותר על “אנו דורשים” ולהסתפק ב“אנו מוכנים לתמוך בהקמת מדינה יהודית בחלק של ארץ־ישראל”, אך בעלוני התעמולה של “עלייה חדשה” הופיעו מיני דרישות לעליה גדולה, להתיישבות רחבה, לעצמאות כלכלית, תרבותית, משפטית. המלה חלוקה לא הוזכרה.

מה שייחד את “עלייה חדשה” מכל שאר המפלגות בארץ־ישראל היתה הדרישה לשיתוף פעולה עם בריטניה, דרישה שנכללה במצעה, לאחר פרוט רשימה ארוכה של האשמות נגדה. באותם ימים של מעצרים, עונשים קיבוציים ורדיפת מעפילים היתה זו הדרישה הבלתי פופולארית ביותר שאפשר להעלות על הדעת. תוצאות הבחירות בעשרים ושמונה באוקטובר היו בהתאם: במקום להתחזק ירד כוחה מעשרה אחוז בבחירות לאספת הנבחרים שנתיים קודם לכן לכחמישה אחוזים, חמישה־עשרה אלף קולות מקרב שלוש מאות אלף שוקלי השקל, כישלון מחפיר לכל הדעות. “תכנית בילטמור נכשלה, אבל אנחנו לא ניצחנו.”

ועדת חקירה לסיבות התבוסה שנתמנתה בהצעת רוזנבליט הצביעה במסקנותיה על פגמים ארגוניים, בלי להתייחס לצד הפוליטי של הבעיה. במכתב לגדעון קלוורי הביע פליקס פליאה על שבאווירה הכללית של הסתה קיבלה “עלייה חדשה” את מספר הקולות כפי שקיבלה (גם התוצאות באיילת השחר, ובגרעין יוצאי מרכז אירופה שבתוכה, היו מאכזבות). במכתב לווייצמן זקף רוזנבליט את האשמה על חשבון בריטניה שלא עשתה מאומה לחיזוק אותם הגורמים שביקשו לחדש את שיתוף הפעולה עמה, האשים את התעמולה האנטי־בריטית של כל העיתונים בארץ־ישראל והתנחם מעט בעובדה שהציונים הכלליים בארץ, שהתאחדו אחרי שנות פילוג לרשימה משותפת בראשות גרינבוים וסנה, קיבלו עוד הרבה פחות מזה. אולם לרוויזיוניסטים, שחזרו שוב לקונגרס, היתה עלייה גדולה במספר הקולות ומפא"י התחזקה בזכות בן גוריון. גם “מיטיילונגסבלאט” לא יצא לדעת רוזנבליט נקי מאשמה, בעיקר בגלל הנזק שגרמה עמדתו באשר לעלייה הבלתי חוקית. הוא לא היה מוכן לזקוף את הירידה בכוחם על חשבון התפיסה הפוליטית, לכל היותר היה מוכן לזקוף זאת לחובת השם (“עם עולה” או “עלייה ויישוב” נראו לו מושכים יותר).

על סמך משאל דעת הקהל (לפי דגם מייצג של 147 נשאלים מקרב היישוב) הגיע אליעזר לזרסון, המזכיר המדיני של המפלגה, לידי מסקנה שסיבות הכישלון נעוצות בהעדר קו חיובי ברור בתעמולה (כדוגמת מפלגה עברית־סוציאליסטית של מפא"י), דימוי ה“קוויזלינגים” בקרב היישוב, מיעוט אספות פומביות, השם, העדר ארגון נוער. גם מברק התמיכה המיוחל של וייצמן שהגיע ברגע האחרון לא שינה דבר: למן הופעתה המטאורית בחיפה היתה המפלגה בסימן ירידה. ד"ר חנן רומן בניתוח שלאחר ההצטמקות קבע שלא די להיות הגונים, נבונים, טהורים, לשמור על עקרונות ולהישאר קטנים ומבודדים. לדעתו לא עמדת “עלייה חדשה” נגד הטרור, אלא הנמקתה היתה מקוממת: אנשים אינם רוצים לשמוע שהם חלשים וחסרי אונים ותלויים בגדולים. אי אפשר להכריח את אנגליה לאהוב את האוהבים אותה. צריך להתארגן נגדה. למען האמת, ליישוב לא אִכפת כלל גורלם של כמה חיילים אנגליים וגם לא מה חושבים עליו האנגלים, צריך להצביע על סכנות הטרור כלפי פנים, בפאשיזציה, בסגידת הנוער לאלימות, בדיכוי חופש ההבעה, להצביע על ניסיון העבר שכל טרור כלפי חוץ הופך ביום מן הימים לטרור כלפי פנים.

מתוך שלוש מאות ושבעים צירים שנבחרו לקונגרס היו ל“עלייה חדשה ובלתי תלויים” רק חמישה צירים (רוזנבליט נסע כחבר בית הדין וסלי הירש כחבר הוועד הפועל), אך עדיין עמדה לה זכות ההגדרה של “המפלגה הגדולה במחנה הציונים הכלליים בארץ־ישראל”. זאת לא היתה בושה, אבל גם לא כבוד גדול. הנסיעה לקונגרס¹⁰⁶ היתה רצופה הרפתקאות, במקום טיסה ישירה לציריך הוריד הטייס את נוסעיו ברומא, שם קנה לו פליקס כובע בורזלינו יפה, קלקל את קיבתו בסעודה מפוארת עם הררי קצפת והתאכסן במלון שלא פעלו בו המים. יומיים בילה ברכבת והגיע באיחור לישיבת בית הדין של הקונגרס.

הפגישה המחודשת עם באזל של נעוריו ריגשה אותו – כאילו לא השתנה דבר, כאילו לא היתה מלחמה. העיר נקייה ומצוחצחת כתמיד, חלונות הראווה עמוסים כל טוב, בחשמליות אין צפיפות (בניגוד בולט למרבית מדינות אירופה ההרוסה), כפי שדיווח הביתה, לאם המשפחה ו“לכל המעוניין”: הוא צפה ברוויו על הקרח האהוב עליו, אך עדיין לא היה מסוגל ללכת לתיאטרון או לקולנוע בלי הדסה, מרבית באי הקונגרס, צירים כאורחים – וזה כלל גם אותו – הצטננו בגלל המעברים מחדרי הישיבה המוסקים למסדרונות הקרים ובהתייעצות סיעת “עלייה חדשה” הגיעו חבריה לידי מסקנה שלבני החורף החמים שנטלו עמם לארץ הצפון אינם מתאימים ועברו לכותנה. מהצינון, החום והשיעול של רוזנבליט נשאר עם פתיחת הקונגרס רק כחכוח קל שהוסיף להופעתו צביון של מדינאי אנגלי בכיר. משטרת באזל היתה במצב כוננות, משום שרק ימים ספורים קודם לכן אירע פיצוץ בשגרירות הבריטית ברומא, ופינתה את בניין הקונגרס לכמה שעות בעקבות הודעת סרק על הנחת פצצה גם בו.

מיד עם בואו לבאזל כתב רוזנבליט לוויצמן, שנפש עדיין בלוגַנו, וביקש ממנו לא לקשור בשום פנים ואופן את שמו למדיניות התומכת, בצורה גלויה או סמויה, בקו האקטיביסטי – ואבן הבוחן לכך הוא הרכב הנהלת הסוכנות: עם בן גוריון בראשה היא חייבת להיות אקטיביסטית ואין זה משנה מה יוחלט בקונגרס. אף אם נכונה הדעה שבן גוריון מסמל את התקופה, אין זה רצוי שעל סמל זה יאיר גם זוהר שמו של וייצמן, שיש לשמור עליו כעל נכס יקר לשעת מפנה, שבוא תבוא. “תפקידך להיות ראש ממשלה, רוצים לדחוק אותך לתפקיד הינדנבורג כנשיא, אסור לך להרשות זאת.” (אסוציאציה לא מחמיאה לתביעת בן גוריון לסילוק וייצמן מן ההנהגה הציונית ומניהול מדיניותה על ידי בחירתו לנשיא כבוד.)

היה זה הקונגרס הראשון אחרי השואה, יהדות פולין ומרכז אירופה, שהיתה תמיד במרכז הפעילות, נמחקה; נותני הטון היו עתה הארצישראלים והאמריקנים בראשות אבא הילל סילבר. משום שלא ידע אידיש ובגרמנית לא רצה לדבר, בחר רוזנבליט לנאום ברבע השעה שהוקצבה לו באנגלית, דבר שרק הוסיף לתווית הקוויזלינגים, שהודבקה למפלגתו. הוא הזכיר את האופוזיציה הגדולה בתוך מפא"י (עשרים וחמישה עד שלושים אחוז) שדוחה, כמו “עלייה חדשה”, את האקטיביזם, נקב בשמות של קפלן, שפרינצק, לוביאניקר, הביע את תמיכתו בעלייה ב', הגדיר את “האוריינטציה על עצמנו” כסיסמה דמגוגית והביא את כל הנימוקים האפשריים לתביעה החוזרת לשים קץ לאקטיביזם: הוא עצמו היה מודע לכך שנאומו באווירה הכללית העוינת למפלגתו לא עשה שום רושם. “אנחנו לגמרי מבודדים כאן.” גם אם הסכימו לחלק מדעותיהם, נרתעו הבריות מלהיראות בחברתם, שמא יפול עליהם חשד של העדר פטריוטיות. אך היה לבדידות גם יתרון: ככלל זכתה רק סיעה בת שנים־עשר צירים ויותר בייצוג בוועדות, ולצורך זה התחברו סיעות קטנות זו לזו, אולם מפני שלא היה עם מי לזווג אותם, צורפו גם חמשת צירי “עלייה חדשה” – לנדאואר, מוזס, פורדר, קרויצברגר ולם – לוועדות הקונגרס השונות.

לזמן מה היה נראה כאילו ניתן להקים גוש תומכי וייצמן יחד עם הציונים הכלליים ממדינות האימפריה הבריטית – אוסטרליה, קנדה, דרום־אפריקה – והיוניים יותר מקרב הציונים הכלליים האמריקנים (כל כמה שמדינה מרוחקת יותר מזירת ההתרחשויות היא נכבשת יותר על ידי הרומנטיקה שבמרד, קבע פליקס), אולם הדבר לא עלה יפה. בן גוריון וסילבר היו חזקים יותר.

על אף דרישתו התקיפה של וייצמן מבריטניה לבטל את הספר הלבן ואת חוק הקרקעות, להסתלק מן המנדט אם אין ברצונה או ביכולתה למלא אחריו ולתת לבית הלאומי את הסמכות המלאה והמעמד של מדינה יהודית, בתוספת דברים בגנות הטרור, בנאום גדול אבל חסר השפעה (כהגדרת רוזנבליט) שנשא בקונגרס, נעשה וייצמן שעיר לעזאזל, כפי שהוא ראה זאת, והובס, קודם כול בשאלה אם להשתתף בוועידה לענייני ארץ־ישראל שעמדה להיפתח אחרי דחיות חוזרות בראשית 1947 בלונדון (גם רוזנבליט היה ממוזמניה, אולם משום שהסוכנות לא נענתה אז להזמנה דחה גם הוא את ההזמנה בצורה מנומסת). החלטת הקונגרס שלא להשתתף בוועידה, בניגוד לדעת וייצמן, נתפרשה כהבעת אי אמון בו ולא איפשרה את בחירתו מחדש לנשיא התנועה הציונית, אך גם נשיא אחר לא נבחר במקומו. וייצמן בא עייף, התאושש בעת המאבקים, נשא נאום פרידה מרגש (“בכל בית ובכל רפת בנהלל ובכל בית חרושת קטן אם בתל אביב או בחיפה מושקעת טיפה מדמי”) ועזב מדוכא.

בקואליציה החדשה של הציונים הכלליים, מפא“י ו”מזרחי" התחזק מעמדם של האקטיביסטים עם צירופם של משה סנה וגולדה מאירסון להנהלת הסוכנות בירושלים בראשות בן גוריון. גולדמן, ברודצקי ולוקר נשארו בלונדון, סילבר נבחר ליושב ראש הנהלת הסוכנות בארצות הברית ומשה שרתוק נשלח לוושינגטון (לפי פרשנותו העוקצנית של ליכטהיים, כנראה משום שהעובדה שהיה פעם מנאמני וייצמן ועתה ממשרתי בן גוריון הכשירה אותו לתמרון בין שלושת המרכזים).

האיבה הגלויה שהפגינו באי הקונגרס כלפי “עלייה חדשה” ותוצאות הקונגרס – דחייה מוחלטת של תכנית מוריסון־גריידי (שנראתה לחלק מחברי “עלייה חדשה” בסיס לדיון תוך מאבק על שיפור תנאיה), דרישה להפוך את ארץ־ישראל למדינה יהודית בלי להזכיר, בלחצם של סילבר וניומן, אפשרות של חלוקה – שהיו בעיני רוזנבליט מכה קשה למדיניות שקולה, הביאו אותו למסקנה – והדבר מעיד על מידת האופטימיות שבו ועל כוחו שלא להתייאש – שנחוץ ליצור מפלגה חדשה מקבוצות תומכי וייצמן – ציונים כלליים במדינות האימפריה הבריטית, נשות “הדסה” ו“עלייה חדשה”.

כדרכו מעתה ועד סוף ימיו התעכב לפני שובו ארצה לימים מספר באנגליה, קודם כול כדי לבקר את אני, שהחלימה אחרי ניתוח, להתראות עם דינה, ג’וי והאנס (כך סדר הקִרבה הנפשית), ובאותה הזדמנות נפגש עם וייצמן, סיימון מארקס, הארי סאקר ואחרים ועודד אותם להקים במקום קבוצה בינמפלגתית מלוכדת סביב אישיותו של וייצמן, כפי שהתכוונו לעשות, מפלגת ציונים כלליים חדשה ששלוחתה בארץ תהיה “עלייה חדשה” בלבוש חדש, ולה עיתון עברי יומי משלה (במימון חוץ לארץ, יש לקוות). בניגוד לגולדמן ולשפרינצק שיעצו לווייצמן לא לפעול בשטח הפוליטיקה המפלגתית הארצישראלית, ביקש רוזנבליט מווייצמן עם בואו ארצה להפגיש בביתו ברחובות אישים העתידים להתגבש למפלגה, אולם וייצמן הזהיר רצה לראות קודם כול את הקבוצה קמה, ורק אז יחליט אם להצטרף אליה. דוד טנה, מראשי סניף חיפה, ביטא את תחושת התסכול של “עלייה חדשה” כאשר קבע: בשני דברים לא הצלחנו, בעניין וייצמן ובהרחבת המסגרת – ושני הדברים עדיין היו בעיני רוזנבליט כאחד: בלי וייצמן אי אפשר להרחיב את המסגרת.

 

23 קסמי העצמאות    🔗

לאחר הקונגרס נועדו באי כוח הסוכנות בראשות בן גוריון ומשה שרתוק (ששוחרר בינתיים ממעצר בלטרון) עם נציגי ממשלת בריטניה בראשות שר החוץ ושר המושבות, אולם הבריטים דחו את הצעות הסוכנות, אם למדינה יהודית (אין ליהודים זכות לתבוע אותה כי הם מיעוט בא"י) ואם לחלוקה (מיעוט ערבי ניכר יישאר כפוף לשלטון יהודי) והציעו מצידם עלייה מצומצמת, ביטול מעמדה של הסוכנות, קנטונים מפוזרים בלא רצף, מיעוט לעולם ועד – הצעות שהיו גרועות עוד יותר מכל ההצעות הקודמות, והשיחות הסתיימו בכישלון. אי לכך הודיע בווין בפרלמנט על החלטת ממשלת בריטניה להעביר את עניין ארץ־ישראל להכרעת עצרת האו“ם, שעמדה להתכנס בסתיו 1947. כהכנה קרא טריגווה לי, מזכיר האו”ם, לכנס מיוחד לדיונים מוקדמים על עתידה של ארץ־ישראל, שנפתח בסוף אפריל. ערב נעילת הכנס נאם אנדריי גרומיקו, נציג ברית המועצות וטרף את כל תחזיות הבריטים שציפו לרוב תומך בעמדתם, והביע תמיכה בהקמת מדינה עצמאית יהודית־ערבית בארץ־ישראל, ואם אין הדבר אפשרי – בחלוקה לשתי מדינות עצמאיות. הכנס החליט על הקמת ועדה מיוחדת לחקירת בעיות ארץ־ישראל (U.N.S.C.O.P), בהשתתפות אחת־עשרה מדינות. הוועדה שמעה עדים בארץ־ישראל, בלבנון וברמת עמון, ביקרה במחנות העקורים והיתה עדה למאבקה של “אקסודוס 1947”.

פרשת האונייה “יציאת מצרים תש”ז", שארבעת אלפים וחמש מאות מעפיליה, גברים, נשים וילדים, אחרי תלאות דרך נוראות, הורדו ממנה בכוח בנמל חיפה, תוך אבדות בנפש, והוחזרו בשלוש אוניות בריטיות לחופי אירופה, לאדמת גרמניה, אכזריותם ואטימותם של הבריטים כלפי מצוקת שארית הפליטה, הביאה את אחרוני אוהדי בריטניה בארץ לשינוי עמדתם. רק לנדאואר בשלו: יש לעשות את הכול כדי שהאנגלים יישארו, כי בלעדיהם היישוב אבוד. בחירת שם האונייה ושליחת האנשים היה מעשה של פרובוקציה ואין להשתומם שהבריטים נוקטים באמצעים דומים. אין להשתמש בעליה ב' למטרות פוליטיות. “אני מזדהה לא רק עם המעפילים, אני מזדהה גם עם שולחיהם,” השיב לו רוזנבליט. “אני בעד עלייה הפגנתית, על ידי הפרה גלויה של חוקי הספר הלבן, שתפגין את הנכונות להילחם בממשלה ללא נשק, שתחשוף בפני העולם את אכזריות הספר הלבן.” סלי הירש ביקש לסיים את הוויכוח שהיה קשה לשאתו, וישיבת ההנהלה בשלושים ואחד ביולי 1947 הופסקה, גם משום שנשמעו יריות ברחובות תל אביב.

רוזנבליט היה מודע לכך שתמיכת “עלייה חדשה” בשלטון הבריטי הולכת ודועכת. גם אם היתה המפלגה היחידה בארץ שהכירה באינסטינקט נכון את הסכנות הכרוכות בטרור, לאחרים היה אינסטינקט טוב יותר בהערכת מדיניות האנגלים ומדיניות זו אומנם לא הושפעה, לדעתו, רק על ידי הטרור, אולם נוצר מעגל של אימה, אכזריות, מרירות, נקם כלפי חוץ וכלפי פנים שהאפיל על כל החיים. גם אם היה שותף למאמצים להציל את חייו של דוב גרונר שבית דין צבאי דן אותו למיתה, משום שראה בו קרבן של חינוך נפסד, נשארו ארגוני הטרור היהודיים בעיניו חבורת פושעים, ופעם אחרי פעם חזר על הצעתו להעמיד אותם בפני אולטימטום לחדול ממעשיהם, שאם לא כן יהיה היישוב חופשי להילחם בהם בכל האמצעים האפשריים (ראשי היישוב העדיפו משא ומתן).

כאשר דובר על שוד בנקים ומלטשות יהלומים לצורכי מימון פעולות אצ“ל, סחיטה ואיומים על סוחרים שסירבו לשלם את הכופר הנדרש, השמדת סחורות מיובאות מחוץ לארץ, הצתת חנויות, דין מוות על “משתפי פעולה” ובריונות לשמה, האשים רוזנבליט לא רק את מוסדות תל אביב באנרכיה שהשתלטה על העיר, אלא גם את עצמו: “אנחנו כולנו נכנעים לשלטון הדיכוי של אצ”ל, אנחנו מפחדים, פשוט מפחדים, אנחנו כולנו מבוהלי טרור.” אולם גם אם אבות העיר הסכימו עמו, ידעו הבריטים למשוך אל עצמם את עיקר השנאה. אחרי הטלת עונשים קיבוציים, עוצר, סגירת הנמל לשבועיים, הוצאת גזרי דין מוות, דיני מלקות, גירוש מעפילים “לאי הדמעות קפריסין”, היה נדמה לראש העיר של תל־אביב באפריל 1947, ש“כוס היגונות כבר מלאה”, אבל היה בה עוד מקום רב: לחטיפת שני סרג’נטים בריטיים, בתגובה על הטלת גזר דין מוות על שלושה חברי אצ“ל, ותליית הסרג’נטים אחרי שגזר הדין על חברי אצ”ל הוצא לפועל, לתגובה פרועה של אנשי ביטחון בריטיים (שהגבירו את נוכחותם הצבאית בארץ במידה ניכרת), שגרמה למותם של חמישה תושבי העיר, ועד למעצר רוקח עצמו, יחד עם ראשי מועצות יהודיות אחרים, וכליאתם במחנה לטרון בראשית אוגוסט 1947.

רוקח, שרק שנתיים לפני כן העניקה לו ממשלת אנגליה את התואר הגבוה סי.בי.אי., כאות הוקרה על פועלו הציבורי, סירב להיחקר על ידי הבולשת ושוחרר רק כעבור למעלה מחודש, ערב ראש השנה. “לא סבלתי בלטרון, אבל גם מנוחה לא ידעתי.” מאחורי גדר התיל, בלילות ללא שינה, הגיע רוקח לידי מסקנה שמן ההכרח לזכות בעצמאות ולו רק בחלק של ארץ־ישראל, במדינה עברית קטנה. בעקבות מותם של שלושה שוטרים בריטיים וקצין חיל תעופה בריטי בעלות רכבם על מוקש ליד שכונת מונטיפיורי יצא רוקח בצורה תקיפה מאוד נגד הטרור וזכה לשבחי רוזנבליט, שציין את אומץ הלב הדרוש בימים שכאלה כדי לדבר בגנות קבוצות הטרור. החלו גישושים בין “עלייה חדשה” וישראל רוקח וחוג תומכיו במחנה האזרחי על הצטרפות אפשרית לאופוזיציה האנטי־אקטיביסטית, אנטי־בן־גוריוניסטית. אולם הפער היה גדול מדי (רוקח פעל למען הסכם בין ארגוני הפורשים ולמוסדות היישוב).

מלונדון גישש ליאונרד שטיין, עתה נשיא הוועד היהודי־אנגלי, באותו נושא: יהודי בריטניה כואבים את כאב אובדן החיים בארץ־ישראל של בריטים שבעצם באו להגן עליה, מידי טרוריסטים יהודיים – אולי “עלייה חדשה” יכולה לסייע בגיוס דעת המתונים למען שינוי המצב בארץ, למען התקרבות מחודשת לבריטים (שמעולם לא הבטיחו ליהודים מדינה, כפי שהדגיש שטיין, שהיה ממעצבי הצהרת בלפור).

קרה דבר מוזר ואולי צפוי: היכולת לומר “צדקנו” – גם ביחס להרסנות הטרור, כלפי חוץ ככלפי פנים, גם בדבר חוסר האפשרות להגשים את תכנית בילטמור ועדיפות פתרון החלוקה – לא הוסיפה מאומה לפופולאריות של “עלייה חדשה” בקרב היישוב. ומוזר וצפוי לא פחות: ברגע שהחלוקה כפתרון אפשרי זכתה לתמיכת רוב העם, נסוג לנדאואר מתמיכתו המסויגת בה בעבר, גם מתוך חוסר יכולת ללכת עם הזרם, גם מתוך חשד במניעי תומכי החלוקה שקמו לה לפתע: מניעי הרוסים חייבים להיות אנטי־ציוניים וכל רצונם להזיק לבריטניה (“רק משום שגרומיקו תומך בחלוקה, אני לא מוכן לוותר עליה,” הגיב רוזנבליט). יותר מכל חשדו לנדאואר ובני חוגו בבן גוריון: רוזנבליט מתכוון, קרוב לוודאי, לחלוקה מתוך כוונות שלום, לוויתור אמיתי על חלק מארץ־ישראל, אבל אצל בן גוריון תהפוך תכנית החלוקה לתכנית תוקפנית, חלוקה רק לזמן מעבר, כקרש קפיצה למדינה יהודית בארץ־ישראל כולה. “אני מודה,” אמר לנדאואר, “אינני בעד עצמאות בכל התנאים,” וסנטור בעקבותיו: “אני, כשלעצמי, יכול לוותר על עצמאות עוד תקופה ארוכה.” רוזנבליט אמנם גורס שהמטרה העיקרית עלייה והמדינה רק אמצעי לכך, אבל “הרוב הגדול שרוי בשיכרון פסבדו־משיחי”, כתב סימון מניו יורק, מאוכזב ממנהיגותו.

רוזנבליט לחץ להגיע לידי הכרעה: באו“ם לא יתקבל עוד סידור ארעי. אלא תיפול הכרעה סופית, והגיע הזמן ש”עלייה חדשה" תאמר בפירוש מה עמדתה. עליה לחייב את תכנית החלוקה ולומר בעד איזו חלוקה ועל אילו יסודות. הגיעה העת להציע פתרון פוליטי מעשי – ליכטהיים ופורדר סברו כמוהו. הדיונים בהנהלה ובמרכז המפלגה נגררו במשך שבועות. פינר תמך עתה בחלוקה ומוטב שהמדינה הערבית תהיה קשורה לעבר הירדן כדי שלא תהפוך אויב קיצוני ליהודים. הירש הצטרף לתומכים בלב כבד וגם וולטש היה עתה מתומכי החלוקה בלי ציפיות רבות באשר לטיבה של המדינה היהודית העתידה לקום. אולם בעיני לנדאואר היא נשארה פתרון של ייאוש: “אם אומרים שיהודים וערבים לא יוכלו לעולם לחיות במדינה אחת – זה פסק דין מוות לציונות.” ולא עוד אלא שלמדינות קטנות כאלה אין בכלל כושר קיום. אוארבך ראה בחלוקה משום טעות גורלית, ציונות בלי ציון, ויתור על כל המקומות ההיסטוריים היקרים לעם ישראל. אנשי ירושלים וחיפה קבעו במרירות שתומכי החלוקה הם בעיקר התל־אביבים, כי הם לא ימצאו את עצמם מחוץ למדינה היהודית, תהיה אשר תהיה.

הפעם ידע רוזנבליט להתעקש: מוכרחים להציג עמדה גלויה וברורה ולא להסתתר מאחורי נוסחאות בלתי ברורות, ובשנים־עשר ביוני 1947 הביא את הנהלת מפלגתו ומרכזה לידי הכרעה ברוב קולות להכריז על תמיכה בתכנית החלוקה בגבולות מתאימים המבטיחים הקמת מדינה יהודית בת קיימא שתכלול את הנגב, תבטיח ניצול מי הירדן, תעמיד את ירושלים תחת חסות בינלאומית ותיתן לערבים את החופש להכריע בדבר עתידם הפוליטי של יתר חלקי הארץ. “מרכז ‘עלייה חדשה’ משוכנע שרק יישוב עצמאי יסדיר בסוף הדברים את יחסיו עם גורמי חוץ בכלל ועם שכנינו הערבים בפרט, סדר הוגן ומניח את הדעת, ואולי יביא בעתיד לידי הסכם פדרטיבי עם הערבים.” רק החלוקה יכולה לשפר את היחסים עם בריטניה, סבר רוזנבליט, משום שתשחרר אותה מהנטל הכבד של אחריות לעלייה היהודית.

בתגובה ביקש לנדאואר לשחרר אותו מתפקידו בהנהלת הוועד הלאומי, משום שאין ביכולתו להגן על החלטת מפלגתו. אוארבך התפטר מכל תפקידיו, חברי מפלגה שונים ראו בהחלטה “כניעה לפושטי הרגל של בילטמור” וביקשו למחוק את שמם מרשימת “עלייה חדשה”. רוזנבליט ניסה לשכנע את אוארבך, שבו המשיך לראות מורה ומדריך גם עתה, אחרי שהפרש הגילים ביניהם איבד את משמעותו, להשתמש בזכותו להיאבק מבפנים. “במשך כל תקופת כהונתי היה עלי להסכים לפשרות וכל פעם ששקלתי התפטרות שוכנעתי על ידי לנדאואר ואחרים להישאר בתפקידי.” לעיתים התנגד לקו ביטאוניהם הרשמיים – “ידיעות” ו“עמודים” – אבל הדאגה לקיום “עלייה חדשה” היתה קובעת יותר. אולם לנכונות זו לפשרות יש גבול: הוא לא יכול להסכים לתכנית לנדאואר, שבעדה הצביע גם אוארבך, שפירושה המעשי המשך המנדט הבריטי במשך עשר ואולי אף עשרים שנה. אוארבך תהה על רעו לדרך שבדיון במרכז טען שיהודי ארץ־ישראל שייכים למערב אירופה ולא ללבנט. האם הספרדים, התימנים, יוצאי רוסיה, פולין ורומניה שייכים למערב אירופה? אנחנו שייכים למזרח, רצוננו להפרות ולשנות אותו, אבל עלינו לחיות עמו ובתוכו ולא להישאר גוף זר: “חוששני שאתה רואה במדינה היהודית כעין מדינת המשך להתאחדות עולי גרמניה,” כתב אוארבך לפליקס. אכן, רוב חבריו למפלגה הרגישו את עצמם כשליחי המערב: “עלייה חדשה” צריכה לפעול למען סובלנות ומושגי דמוקראטיה מערביים, דרושים יסודות מערביים בשירות המדינה, נחוץ יותר יופי, יותר אסתטיקה, תרבות המערב.

גם כאלמן (מבוקש), גם בימי המשטר הצבאי שהוטל על תל אביב מטעם השלטונות הבריטיים, נשאר פליקס, כל כמה שניתן, איש הרגלים קבועים שחי לפי לוח זמנים. כפי שנהג בחיי הדסה ובנעוריו הוסיף ללכת מדי פעם לתפילות ב“שול”, סעד את ארוחות סוף השבוע עם שבט הרוזנבליטים, אצל מאלי, עם יוסף וקטה דן במלון, אצל ידידיו יוצאי גרמניה, קרא עיתונים, האזין למוסיקה, לשידורי בי.בי.סי., שיחק שחמט. בשבת אחר הצהריים, לפי המסורת, בא לקפה אל אמו בדירתה ברחוב סירקין. העבודה בעריכת דין התמעטה מאוד עקב מצב החירום. משרד זמורה, רוזנבליט ושות' נאלץ לפטר חלק מעובדיו, אך לעומת זאת רבו והתארכו הישיבות במועצת העירייה ובמפלגה, בגלל סערת העתים. כאשר היה חוזר הביתה בלילה דרך רחובות תל אביב השוממים מאדם, מצויד ברישיון תנועה מיוחד, נשמעו לעתים בדממת הלילה צרורות ירי מכיוון יפו, ופליקס האזין להן מרותק (כיאה לקצין), כפי שכתב ליוהנה וליוליוס רוזנפלד לירושלים.

יוהנה האימהית, גם באופיה, גם בממדי גופה, היתה שולחת לו דרך קבע מירושלים דברי מאפה מעשי ידיה, והוא דיווח לה וליוליוס נאמנה על כל מעשיו, כולל אמבטיה, סייסטה ושיחות עם שזר (רובשוב) שכעורך “דבר” ידע תמיד את החדשות האחרונות. בקיץ נפש אצל יוהנה בתלפיות, התענג על תבשילי הבית שהכינה למענו (יוליוס שהה אותה עת בלונדון) ונפגש לשיחות רעים עם בלומנפלד, מוזס, זמורה, גרטה אשר והעגנונים שבאו לבקרם – וגם כאן, בירושלים, נשמעו בלילות קיץ יבבות צופרי אזעקה, קולות ירי מרובים ותת־מקלעים. היה זה רק טבעי שיוהנה ויוליוס, אחרי שנתגלה אצלו סרטן כליות והוא היה בטיפול אצל ד"ר דנציגר, התגוררו בדירתו של פליקס ברחוב פרישמן, ושלושתם חיו “כעין חיי משפחה”, כפי שכתב לקורט.

שמיעת מוסיקה קלאסית, בדומה לקריאה חוזרת ביצירות גיתה, היתה לפליקס רוזנבליט צורך נפשי, משענת, מקור הנאה, מעיין כוח. אם בתפקידיו הפוליטיים היה עליו מדי פעם להתגבר על הכיסופים להניח לכול ולחיות כאדם פרטי, בתפקיד ציבורי אחד – תפקיד יושב ראש הנהלת התזמורת הפילהרמונית הארצישראלית (ולאחר מכן התזמורת הפילהרמונית הישראלית) לא מאס מעולם. בעשר השנים מאז היווסדה ב־1936 ידעה התזמורת הצלחות רבות, זכתה לקהל מנויים נאמן, ליוקרה, אבל עברה גם משברים לא מעטים. ניהול התזמורת היה בידי חבר נאמנים, הוברמן האיש הקובע ומגייס הכספים, אולם עם פרוץ מלחמת העולם השנייה לא היה עוד ביכולתו לסייע לה, הנגנים דרשו יתר עצמאות, סירבו להיות רק שכירים, תבעו חלק בניהול. בימי המלחמה הידרדר מצבה הכספי של התזמורת, שעוד קודם לכן כוסו שבעים אחוז מהוצאותיה על ידי הכנסות מקונצרטים, שיעור שלא היה כדוגמתו בתזמורות הפילהרמוניות המעולות בעולם. כדי שיוכלו להתקיים היו נגניה מנגנים בשעות הפנאי בבתי קפה, נוסעים לביירות לנגן במועדוני לילה.

ב־1946 פרץ מרד נגנים ובעקבותיו הוחלט על הסדר חדש: חברי התזמורת ינהלו את העניינים המקצועיים בעצמם, והנהלה ציבורית, שבה יהיו מיוצגים הוועד הלאומי, הסוכנות היהודית, הסתדרות העובדים והנגנים עצמם, תפקח על שאר העניינים, בעיקר כספיים, כמשכורות, חוזים עם סולנים ומחירי כרטיסים. ההצעה למנות את פליקס רוזנבליט, שייצג את הוועד הלאומי, ליושב ראש ההנהלה, נתקבלה בהסכמת חברי התזמורת, גם משום שהיה ידוע כחובב מוסיקה, גם מפני שהרקע התרבותי המשותף לו ולחלק מהנגנים הבטיח הבנה.

הוברמן, שבימי המלחמה נדד לדרום אפריקה ולארצות הברית עד שהתיישב לבסוף בשווייץ, היה מר נפש על התנהגות התזמורת שבה ראה כפיות טובה, אולם מחלה, פציעה בתאונה וניתוח מסובך אילצו אותו לדחות את ביקורו בארץ פעמים חוזרות והכריעו אותו לבסוף ב־1947. באותה שנה החלה התזמורת לנגן את מרבית הקונצרטים שלה באולם “אוהל שם” הקטן שברחוב בלפור בתל אביב, וראתה תקווה לצאת מן המצוקה הכספית בהקמת אולם קונצרטים גדול משלה. בעשר שנות קיומה הראשונות ניגנה כאלף וארבע מאות קונצרטים, מהם כמאה ושישים קונצרטים בארצות השכנות, בעיקר במצרים ובלבנון – באותן החליפות השחורות (באפריל 1946 פנתה לממונה על התעשייה הקלה מטעם ממשלת המנדט וביקשה הקצבת בד לשבעים חליפות חדשות).

בישיבות ההנהלה, שהתקיימו פעם עד פעמיים בשבוע נידונו, מעבר לענייני ניהול שוטף – תקנון, חופשות, התפטרויות – גם עניינים מוסיקליים, אם היה בהם אספקט ציבורי כהזמנת סרגיי קוסוביצקי, המנצח המהולל של התזמורת הסימפונית של בוסטון, לנצח על תזמורת ארץ־ישראל בעונת 1947/48, דבר שרוזנבליט התנגד לו בגלל עצם התנצרותו של קוסוביצקי וחשש מפני שערוריה ציבורית שתפרוץ בארץ אם יוזמן. הוא התנה את הזמנת קוסוביצקי¹⁰⁷ – בתיווך ליאונרד ברנשטיין, תלמידו המזהיר – בצעד או במעשה כלשהו של הזדהות פומבית עם העם היהודי מצד המאסטרו (המחווה נעשתה. קוסביצקי בא ב־1950). מאז התפטרות פרופ' קסטנברג מתפקיד מנהלה המוסיקלי של התזמורת על רקע מאבקי סמכויות, היה ניהול העניינים המוסיקליים בידי ועד אמנותי, אולם העדר מנהל מוסיקלי היה בעוכרי העבודה המקצועית. הועלתה הצעה להזמין את ברנשטיין לקבל על עצמו את התפקיד בתנאי שישב בארץ לפחות מיוני עד נובמבר כל שנה ויפתח את עונת הקונצרטים, אם כי לרוזנבליט היו חששות מחמת גילו הצעיר של ברנשטיין, שאז טרם מלאו לו שלושים שנה (ברנשטיין ניצח על התזמורת לראשונה ב־1947, הלהיב, יעץ. עזר, אבל לא נשאר).

*

בסוף אוגוסט 1947 החליט ועד האו“ם¹⁰⁸ פה אחד שיש לסיים את המנדט ולתת עצמאות לארץ־ישראל בהקדם האפשרי ולקצר ככל האפשר את תקופה המעבר, שבה יעמוד בראש המנהל בארץ־ישראל גוף כפוף לאו”ם, ותותר עלייתם של מאה וחמישים אלף יהודים, באחריות הסוכנות. הדעות בוועדה נחלקו באשר לצורת הממשל. מרבית חבריה המליצו על חלוקת ארץ־ישראל לשתי מדינות, יהודית וערבית, וירושלים בשלטון האו"ם; מקצתם המליצו על הקמת מדינה פדראלית יהודית־ערבית; אולם אלה ואלה חייבו אחדות כלכלית של ארץ־ישראל. הוועד הפועל הציוני במושבו בציריך קיבל את הצעת החלוקה למרות מגרעותיה הבולטות (ניתוק ירושלים, אי הכללת הגליל המערבי במדינה היהודית, אחדות כלכלית כפויה), הוועד הערבי העליון דחה את שני הפתרונות המוצעים כאחד.

מעתה התרכזו כל הכוחות הציוניים במאבק למען אישורו הסופי של הדו"ח בעצרת האומות המאוחדות, ולשם כך החליט הוועד הפועל הציוני על הקמת ועדה פוליטית כגוף מייעץ לצד נציגות הקבע של הסוכנות בוושינגטון ובניו יורק, בהרכב שיקבע – אלא מה – לפי מפתח מפלגתי, ורוזנבליט חבר בה כנציג “העלייה החדשה”. לקראת צאתו לארצות הברית התקיימה באחד באוקטובר התייעצות הנהלת “עלייה חדשה” באשר לעמדת המפלגה. על אף הצהרתו הנחרצת של קריץ’־ג’ונס, שר המושבות הבריטי, שבריטניה נחושה בדעתה לצאת מארץ־ישראל, המשיכו לא רק נאמני אנגליה כלנדאואר וקרויצברגר לטעון שהאנגלים בכל זאת יישארו בארץ, אלא גם בלומנפלד לא האמין שהם באמת מתכוונים לצאת. רוזנבליט וליכטהיים (שוב נסגר המעגל ושניהם הלכו באותו הכיוון) נטו לקבל את הצהרת האנגלים כלשונה, אבל את הכרזת בן גוריון שהיהודים יכולים להגן על עצמם בכוחות עצמם הגדיר פליקס כאחיזת עיניים שתיחשף עד מהרה: יש בכוחם לסייע בהגנה, אבל לא לשאת בה לבדם. לספקנים הנצחיים בקרב “עלייה חדשה” שהניחו שהמלצת הרוב לחלוקה לא תצא לפועל ושעל המפלגה להכין הצעות אלטרנטיביות השיב רוזנבליט שאין להרים ידיים מראש והוא יצא לארצות הברית, אחרי שמינה את לנדאואר לממלא מקומו, איתן בדעתו שאפשר להשיג את שני השלישים של הקולות הדרושים לקבלת תכנית החלוקה בעצרת האומות המאוחדות, שעמדה להתכנס בלייק סאקסס.

היה זה המפגש הראשון של רוזנבליט עם ארצות הברית, ובייחוד עם ניו יורק. היא הפתיעה אותו בעושר שלה, בבזבזנותה, במראה הגבירות הכושיות האלגנטיות, בעוגת בר־מצווה ענקית בצורת ספר תורה בחלון ראווה של מאפייה, בחיי היהודים הסגורים בעולם משלהם – היה זה ניסיון מסעיר, מבלבל ומתיש כוחות. הפגישות המשפחתיות הוסיפו לבלבול: אנשים שלא הכירו אותם חשבו אותו ואת מרטין לתאומים ואלה שהכירו אותם היכרות רופפת החליפו אותם זה בזה. אם הדמיון בין שני האחים שלא פחת עם השנים היה משעשע, הרי הדמיון בין הדסה לאחותה אולגה, שעמה נפגש בניו יורק, היה מכאיב, כמעט מבהיל.

האמריקנים טרם הביעו את עמדתם הסופית בנוגע לחלוקה. לא היה טעם בדיונים בוועדה הפוליטית – עם נושאי השררה נפגשו נציגי הנהלת הסוכנות, ולחברי הוועדה נמסר רק דיווח יומי קצר מפי וולטר איתן. לפליקס היתה שהות לטפל בענייני התזמורת הפילהרמונית (שנתמכה על ידי קרן אמריקה־ארץ־ישראל לתרבות ולאמנות בראשות הנדבן אדוארד נורמן) ובייחוד באפשרות ביקור התזמורת בארצות הברית, ביקור שיועיל גם לתנועה הציונית, גם לתזמורת (הוא יצא לפועל רק ב־1951, בניצוחם של ברנשטיין וקוסביצקי). כן הרצה בחוגים שונים של ציוני גרמניה והעניק ריאיון לביטאון “אופבאו”, שתמציתו: “רק לא חלל ריק עם עזיבת האנגלים,” כאשר לנגד עיניו רפובליקה יהודית לפי הדגם הצרפתי, אולי המשולב עם מרכיבים מן החוקה האמריקנית לחיזוק הרשות המבצעת. הוא עלה לגג בניין האמפייר־סטייט, ערך קניות, כתב דיווחים ארוכים להנהלת מפלגתו ולבני משפחתו. כאשר סוף סוף, כשנראה היה שסיכויי החלוקה קלושים, נקראה הוועדה להתייעצות, עמד על שלושה דברים הדרושים, לדעתו, לביטחון המדינה היהודית: צבא מודרני מצויד היטב (כגודל הלגיון הערבי שנחשב לצבא הטוב במזרח התיכון), חברות בארגון האומות המאוחדות, כינון ברית משולשת בין המדינה היהודית לבין המדינה הערבית והאנגלים, דבר שימנע תוקפנות הדדית מצד שתי המדינות.

מהארץ לחצו עליו לפעול למען שתי טריטוריות שלא נכללו במדינה היהודית המוצעת והיו יקרות ליוצאי גרמניה בארץ – נהרייה וכפר הנוער בן־שמן בניהולו של ד“ר זיגפריד להמן – ואם אי אפשר לצרפן למדינה היהודית, לדרוש לפחות יצירת מובלעות עבריות. ואכן, באחת ההתייעצויות הציע רוזנבליט להחליף חלק מהנגב, שצורף למדינה היהודית, תמורת הגליל המערבי (“נהריה נשארת גרמנית,” התלוצצו הליצנים בארץ). וייצמן, שנשמע לפליקס אופטימי באשר לחלוקה, כבר ראה את עצמו כנשיאה הראשון של המדינה שתקום. נחום גולדמן וראשי הציונות הכללית באמריקה אישרו באוזני רוזנבליט את שידע בלאו הכי – שאיש מיהודי ארצות הברית אינו מוכן לתמוך ב”עלייה חדשה" בצורתה, בתדמיתה ובשמה הנוכחיים ושיש לפעול למען הקמת מפלגה פרוגרסיבית חדשה על בסיס רחב יותר. אולם רוזנבליט הרגיש בשינוי היחס אליו מצד גולדמן, ניומן ומנהיגים אחרים מקרב ציוני אמריקה, שהחלו לחזר אחריו מתוך ציפיות לחיזוק השפעתו בארץ עם קום המדינה. בדיווחו לחברי הוועדה הפוליטית הביע שרתוק את דעתו שמצרים, סעודיה, עבר הירדן ולבנון לא ישתתפו במתקפת הערבים על המדינה היהודית (הוא צדק, בחמישים אחוז). ורוזנבליט מצדו התקיף את ארצות הברית בגלל סירובה לשלוח יחידות צבא לארץ־ישראל שיפקחו על ביצוע החלטת האו"ם, אם תוחלט, ועל כך העיר לו עמנואל ניומן¹⁰⁹ שלאמריקנים בעיות משלהם במלחמה הקרה, שמשלוח כוחות למזרח התיכון ייצור תקדים שהעם האמריקני לא יסכים לו והקונגרס לא יאשר אותו.

כאשר הגיע רוזנבליט אחרי שהות של למעלה מחודש בארצות הברית לידי מסקנה שנוכחות חברי הוועדה סמלית בעיקרה ושבארץ הוא נחוץ יותר, ביקש לחזור ולמנות את גרשום שוקן כממלא מקומו, אולם הנהלת “עלייה חדשה” בראשות לנדאואר העדיפה את א.ע. סימון. ביום המסעיר, מורט העצבים, בעשרים ותשעה בנובמבר, כאשר זכתה הצעת החלוקה ברוב של שלושים ושלושה קולות (כולל ארצות הברית וברית המועצות שהיו בפעם הראשונה בדעה אחת בנושא מדיני חשוב), מול שלושה־עשר מתנגדים ועשרה נמנעים (כולל בריטניה), כבר היה רוזנבליט בארץ. העולם אמר כן למדינה יהודית וברחובות תל אביב רקדו עד אור הבוקר. למחרת השתתף רוזנבליט בישיבה חגיגית מיוחדת בעירייה לכבוד אישור המדינה העברית, “אשר רק מחצית ארץ־ישראל נכללה בה ומרבית המחצית הזאת אינה אלא ארץ מדבר ושממה, לעומת זאת הוצאו מהמדינה ירושלים, חברון ובאר שבע, שלוש הערים היקרות לישראל,” כפי שהדגיש רוקח בנאומו, ורבה הראשי (האשכנזי) של העיר, א.י. אונטרמן, הביע תקווה כי “עצמאותנו תתפשט בכל ארץ־ישראל”. לשירת “התקווה” של נכבדי העיר הצטרף הקהל הרב שנאסף לפני בניין העירייה ברחוב ביאליק.

גם אם פליקס לא סבב במעגל הרוקדים נתרווחה עליו נפשו: הספר הלבן נסגר, התכנית שהביא לאישור היתה המציאותית ביותר, לכל הפחות מציאותית דיה כדי שאומות העולם יתמכו בה. אשר להתנגדות המזוינת הצפויה מצד הערבים, היהודים יתגברו עליה, ראשית כול על ידי הגנה עצמית, שסוף סוף תוכל לפעול בגלוי, שנית על ידי תוספת גדולה של עולים שיעלו תוך זמן קצר, ושלישית – הערבים ישלימו בסופו של דבר עם החלוקה. בנוסף על כל אלה יגיע סיוע למדינה החדשה מטעם מועצת הביטחון (צבא בינלאומי היה אמור ללוות את החלוקה) ובעתיד הרחוק יותר: על ידי מדיניות נבונה ואוהדת כלפי הערבים אפשר יהיה להגיע לידי שיתוף פעולה יהודי־ערבי. “מי שהלך כמעט כל הדרך מ־1897 עד 1947 יודע שחלומות מתגשמים, לפעמים.”

עכשיו לעבודה. מה יהיה טיבה של חוקת המדינה החדשה? מה תפקידי המדינה? מה שטחי הפעולה שיישארו בידי הסוכנות והתנועה הציונית? איך להתגונן מפני רודפי שררה ושחיתות? “אלה השאלות שיש להעמיד עתה לוויכוח בחוגנו. הסיכוי הגדול הוא גם סיכוי קבוצתנו.”

החלטת החלוקה בלייק סאקסס יצרה בעיני רוזנבליט מצב חדש גם מבחינת “עלייה חדשה”: היישוב התייצב אחרי אותו פתרון שדבקו בו הוא וחלק מחברי מפלגתו זה מכבר, כלומר נותץ סלע המחלוקת שהביא לבידודה של “עלייה חדשה” בימי בילטמור. עתה הזמן לצעד רדיקאלי של יצירת מפלגה חדשה בשיתוף עם חוגים אחרים – והשעה דחקה: על פי החלטת האו"ם היו חייבים להתקיים בחירות לבית המחוקקים של המדינה היהודית החדשה לא יאוחר מספטמבר 1948 ואם “עלייה חדשה” שואפת להשפיע על עיצוב המדינה לא יעלה הדבר בידה כל עוד היא קבוצה קטנה וסגורה בתוך עצמה. בתור אופוזיציה מיצתה “עלייה חדשה” את עצמה.

נכון, גם תומכי הקמת המפלגה הגדולה החדשה היו מודעים לחולשתם ולחוסר האטרקטיביות של הציונים הכלליים בארץ־ישראל, אבל במסגרת התנועה הציונית העולמית, ובייחוד בארצות הברית, עדיין היה לציונים הכלליים תפקיד רב השפעה. אם המפלגה החדשה תהיה נציגת תנועת הציונים הכלליים העולמית בארץ, תהיה לכך גם משמעות פיננסית (וקודם כול דרוש מימון למסע הבחירות, להוצאת עיתון עברי). “העובד הציוני” יביא לחופה נדוניה משלו: ארבע־עשרה נקודות התיישבות, תנועת נוער, גישה לצעירים, חברות בהסתדרות.

אחד המכשולים הגדולים בדרך היתה אישיותו של יצחק גרינבוים, שעמד בראש האגף השמאלי של הציונים הכלליים בארץ, שנראו כשותפים העיקריים למפלגה החדשה. ציוני גרמניה לא אהבו את גרינבוים עוד מימים עברו, כאשר השקיע את עיקר מרצו בהנהגת גוש המיעוטים בפרלמנט הפולני (דבר שהיה מנוגד לתפיסתם) והיה מן המתנגדים התקיפים להקמת הסוכנות היהודית המורחבת (אבל הצטרף להנהלתה אחרי עלייתו ארצה), הם לא שבעו נחת מנאומיו הרועמים, לא סלחו לו על התנגדותו לווייצמן. לבלומנפלד, אשר ידע להסתייג בלב שלם ולשמור טינה בעקביות, היתה זה שנים דעה שלילית עליו, שגם אחרים ב“עלייה חדשה” היו שותפים לה ושהתחזקה עתה, עקב נסיונותיו של גרינבוים להביא לידי הסכם בין ארגוני הפורשים וכוחות ההגנה. גם אם רוזנבליט לא הסכים עמו ביחסו לארגוני הטרור, שהיה לדעתו סלחני מדי, הוא יצא פעמים חוזרות להגנת גרינבוים כאישיות מוסרית בלא רבב, בעל אומץ ודעות מתקדמות.

המתנגדים להקמת המפלגה הרחבה (הציונים הכלליים דיברו על מפלגה גדולה מרוקח עד לנדאואר) ובעיקר נאמני לנדאואר, “עלייה חדשה עובדת” ומרבית חברי סניף חיפה, התחלחלו לעצם המחשבה ש“עלייה חדשה” תחליף את לנדאואר (שקבע נחרצות: “לא אכנס לשום חוג הנוטה לפאשיזם”) בגרינבוים, את קרויצברגר בקולודני. תומכי האיחוד משלים את עצמם שיוכלו להשפיע על הציונות הכללית בארצות הברית ולמתן אותה, הזהירו המתנגדים, המציאות תהפוך את הקערה על פיה: המפלגה החדשה תהיה שבויה בידי האמריקנים וכספם וחבריה בארץ ייתבעו למשמעת בשאלות עקרוניות. חברי ההסתדרות בקרב “עלייה חדשה” לא יצטרפו לגוש אזרחי מובהק ואם יהיה פילוג יעדיפו את מפא"י.

רק בנקודה אחת היתה אחדות רעים: “עלייה חדשה” אינה יכולה להמשיך כפי שהיתה עד כה, מניותיה ירדו והתפוררותה היתה בלתי נמנעת כטענת קורט, שבעיניו דמתה בניסיונותיה “לשחק יישוב” ב“הבראיזציה” מלאכותית, בדירבונו של פליקס, למכבי האש המתנדבים של עיר מולדתו אינסטרברוג: המדים נראו משונים עליה. עתה על פליקס להציב את שרידיה במקום הטוב ביותר מבחינה טאקטית. השאלה רק אם נבחרתה חזקה דיה כדי להתמודד עם התככים הפולניים. אכן, גם בעיני פליקס היתה שאלת המנהיגות הבעיה האמיתית: “אני על פי טבעי יותר נציג ממנהיג; מקומי במרכז חוג שנאסף סביבי יותר מאשר בראש חיל שהולך אחרי.” מעולם לא בטח בצדקתו בביטחון מוחלט, בלי להביא בחשבון אפשרות שגם מתנגדיו צודקים במידת מה, משום שתמיד ראה גם את הצד השני. קורט אף יעץ לו לסגת מן החיים הציבוריים, אולם ידע שחוש האחריות של פליקס לא ירשה לו צעד שכזה. העובדה שידידו הטוב אמנם מסכים עמו לפעמים במדיניותו, אבל רואה בו פוליטיקאי בינוני, לכל היותר, לא חיזקה את ביטחונו העצמי של פליקס, אבל כחייל טוב המשיך לצעוד.

אחרי ויכוחים מרים הועמדו חברי מרכז “עלייה חדשה” במארס 1948 בפני הכרעה: לקבל את הצעת רוזנבליט לפעול לייסוד מפלגה פרוגרסיבית, דמוקראטית, גדולה, או לקבל את הצעת סניף חיפה ש“עלייה חדשה” עצמה, בלא משא ומתן עם מפלגות אחרות, תשנה את שמה, תנסה לחדש את עצמה ותכריז על עצמה מפלגה פרוגרסיבית חדשה כדי למשוך אליה אנשים וחוגים השותפים לדעותיה, בניגוד מוחלט לתפיסתו של רוזנבליט: “ברצוני לרפא את החוג הזה מיהירותו האינטלקטואלית ומנטייתו להטיף מוסר לאחרים, שאין להן כל הצדקה. אינני מעוניין רק להשפיע, כי אם גם בכך שנהיה מושפעים, גם לאחרים יש מה לתת לנו.” בהצבעת המרכז תמכו עשרים איש בהצעת רוזנבליט ועשרה איש בהצעת חיפה; גם הקולות הנוספים של הנעדרים מן הישיבה מחמת קשיי תחבורה – בגלל הלחימה בגליל, בעמק יזרעאל, בדרך לירושלים – לא שינו את התוצאה: הולכים לקראת מפלגה חדשה רחבה (“ברית לא קדושה, ללא אהבה וללא כסף”, כהגדרת גרדה לופט), בראשות רוזנבליט.

בן גוריון הבהיר לרוזנבליט, שנפגש עמו פעמים מספר, בעיקר כדי לדרוש את התערבותו האישית בדבר מצבה הביטחוני של נהריה, שלקראת כינון הממשלה הזמנית ברצונו להקים קואליציה דמוקראטית רחבה “מיערי עד רוקח”, בלי קומוניסטים ובלי רוויזיוניסטים, לתקופה של עד עשר שנים, ולאחר מכן לשאוף למדינה סוציאליסטית. הציונים הכלליים, יוסף ספיר ויוסף סרלין, (עתה בלי סנה, שעשה תפנית חדה והצטרף לשמאל), רצו במפלגה אשר “תגן על האיש הקטן”, תלכד את כל אלה שמחוץ למחנה הפועלים ותהווה בבוא העת אלטרנטיבה להגמוניה שלו. רוזנבליט, שהעמיד את ההכרה בהסתדרות העובדים הכללית כארגון עובדים יחיד כתנאי, העדיף פילוג במחנה הציונים הכלליים ושותפות עם אגפם השמאלי הליבראלי. בוויכוח עם קורט על מהות הליבראליזם הסכים פליקס עם חברו שציונות נעוריהם היתה אנטי־ליבראלית, משום שהבינו שהאמונה בקדמה ובכוח המשחרר של השקפות הומאניסטיות אינם תשובה לשאלה היהודית, אבל בארץ ישראל דרוש ליבראליזם, כפי שאמר וולטש: “בגרמניה היה זה תפקידנו להילחם בהעדר תודעה לאומית יהודית, כאן תפקידנו להילחם בעודף”. חייבים לרסן את הציונות לאור עקרונות של הומאניות וצדק, שאם לא כן תתדרדר לשוביניזם, ענה פליקס לקורט בימים כבדים כעופרת של רצח שיירת הרופאים, האחיות ועובדי בית החולים “הדסה” להר הצופים, הפיצוצים בבניין הסוכנות, בלב רחוב בן יהודה, בבניין “פלשתיין פוסט” בירושלים, שבוצעו ככל הנראה בעזרת חיילים בריטיים שאהדתם היתה נתונה לצד הערבים ועלו בחיי מאות יהודים, בימי הקצנה וזעם.

כבר החלו להגיע הצעות לתפקידים ממלכתיים לעתיד: קפלן הציע לרוזנבליט להיות ממונה על הרכוש הערבי העזוב (דהיינו על נכסי הנפקדים שנשארו הפקר אחרי בריחת כפרים ערביים שלמים), פורדר עסק בתכנון כלכלי והיה ממונה על האספקה, סלי הירש הודה גלויות: “אנחנו רוצים להיות בתוך העניינים.” רק לעקשן כלנדאואר, הדבק בקו רעיוני גם כאשר המציאות טופחת על פניו, היה הכוח הנפשי לעמוד בפיתויים, ואף שהיה פעיל בוועדה לתכנון כלכלי של ועדת המצב שהקימו הסוכנות היהודית והוועד הלאומי לשם הכנת השלטון הריבוני, סירב לקבל על עצמו כל תפקיד במנהל הזמני ולהצטרף לזמירות העתיד: “אני מתנגד גם למקהלה, גם למזמור, גם למנצח.”

אחרי שהוועד הפועל הציוני, בהסתמך על החלטת האו“ם מהעשרים ותשעה בנובמבר – על אף סכנת ביטולה – אישר הכרזה על מועצת ממשלה זמנית, שתוקם בשישה־עשר באפריל 1948, הביא רוזנבליט את הדבר להכרעת מפלגתו: האם להשתתף במועצת הממשלה המורחבת שתמנה שלושים ושבעה חברים, תכלול מלבד נבחרי הנהלת הסוכנות והוועד הלאומי גם נציגי גופים שלא היו מיוצגים עד כה בהנהגת היישוב (ספרדים, תימנים, ויצ"ו, קומוניסטים, רוויזיוניסטים, אגודת ישראל) ובקבינט המצומצם שימנה שלושה־עשר חברים, – ל”עלייה חדשה" הוקצה מקום אחד בכל אחד מן הגופים, כאשר אדם אחד ימלא את שני התפקידים. לנדאואר התנגד קודם כול לשם “ממשלה זמנית” שריח מהפכני נודף ממנו (אם האו"ם יסוג מהחלטת החלוקה) והציע לקרוא לה רשות יישובית עליונה, סנטור פסל מכול וכל השתתפות “עלייה חדשה” בממשלה שעומדים להכריז עליה וראה בכך מכת מוות למפלגה, הירש תמך בהצטרפות, אבל רצה בשני מקומות ל“עלייה חדשה”. רוזנבליט הבהיר למחפשי פתרונות סמאנטיים שגם אם יימצא שם צנוע יותר, הכוונה באמת להכריז על ממשלה זמנית ואי אפשר להפריד בין השם למטרה. ברוב של שבעה נגד ארבעה קולות אישרה הנהלת “עלייה חדשה” את כניסת רוזנבליט לממשלה הזמנית. הוא עצמו טען שנכנס “מאוד נגד רצונו”, מחוסר ברירה, משום שלנדאואר לא רצה חלק במוסד שיבצע את חלוקת ארץ־ישראל, ופשוט “קיבל את דין התנועה”, אם כי כל מעייניו היו נתונים למדינה החדשה ואף דרש מבן גוריון ייצוג “עלייה חדשה” בוועדת הביטחון שבה נקבעו ענייני ההגנה, ובאותה הזדמנות אמר: “עלינו להקים ממשלה זמנית ואל נחמיץ תאריכים, כי אנו מעוניינים ליצור עובדות.”

קצין הצבא שבו התעורר: ההגנה מוכיחה את עצמה באופן יוצא מן הכלל, דיווח לגולדמן, כמובן נסיגות ושגיאות הן בלתי נמנעות, אך דרוש חיזוק גם בחימוש וגם בפיקוד. כאשר קרויצברגר ואחרים הביעו¹¹⁰ התנגדות למעשי גמול מצד כוחות ההגנה, סבר אחרת: מותר לפוצץ בתים המשמשים עמדה לצלפים ערביים; אם הערבים מנסים לשתק את התחבורה ליהודים, מוצדק להשיב להם בשיתוק התחבורה שלהם. “אינני חושב שאנו צריכים לומר רק הגנה ולא לומר הגנה אקטיבית. עברו ימי ההבלגה ואין זמן לחכות שלוש שנים כמו בימי המאורעות.” העולם הערבי הכריז מלחמה על היישוב וכעת אין ברירה אלא להחזיק מעמד. כאשר הערבים נלחמים מלחמה טוטאלית, בלי להבדיל בין גברים, נשים וטף, אין להאשים את אלה המשתמשים באמצעים דומים. הכול התקומם בו כאשר שמע מפי בני חוגו השוואות למלחמות העולם, שבהן גנראלים גרמניים ואנגליים שאפתנים עד לזרא הפכו נוער נהדר לבשר תותחים, כאשר שמע על דם שנשפך חינם כדי ליצור בסיס אסטראטגי למלחמת העולם השלישית וטענות על דמיון בין שיגעונו של היטלר לטירוף המלחמה שאחז בארץ, אף שהדברים נאמרו מתוך חרדה נוראה לגורל היישוב. יש הבדל, ענה להם, הגרמנים לחמו למען מטרה פסולה, האנגלים למען מטרה נעלה; צ’רצ’יל, גם כאשר חיזק את רוח הלחימה של עמו, לא היה אחוז טירוף מלחמה. לא מדובר במרחב מחיה, “לבנסראום”, כפי שדיברו עליו הגרמנים, השיב רוזנבליט לרב קורט וילהלם, אלא פשוטו כמשמעו, במרחב קטן להתקיים בו.

הורים לבנים ולבנות ששירתו בכוחות ההגנה ובפלמ"ח היו בדילמה קשה אם מבחינה רעיונית ראו במלחמה עם הערבים אסון שאפשר היה למנוע אותו. היו ששינו את השקפתם והזדהו בלב ובנפש עם לוחמי הקוממיות, אחרים התייסרו בספקות. זוג הורים שכולים מרמתיים, חברי “עלייה חדשה”, שבתם מרים נפגעה בקרבות בגליל וגססה במשך שבוע בצפת בלי שאיש מחברי קבוצתה טרח להודיע להם על כך, כתבו בשמם ובשם הורים שכולים אחרים: “ידוע לנו שיהיו עוד קרבנות רבים, קרבנות שלא היה ואין כורח בהם – אנו רק יכולים לקוות שכל הקרבנות האלה לא היו לשווא.”

דניאל, בנו של מאקס קרויצברגר, המזכיר הכללי של “עלייה חדשה”, היה בעל גוף, בולט בגובהו על כל סביבתו, וראה את עצמו כמטרה בטוחה לכדורי האויב. הוא הצליח לצאת את הארץ במארס 1948, בעיצומו של גיוס כל כוחות הלחימה כאשר אביו מלווה אותו לנמל חיפה ופירושו של דבר שנתן את הסכמתו לנסיעה (אכן, קרויצברגר לא הסתיר שהוא שולל את המלחמה, זעם על מבצעי העונשים של “ההגנה”, התקומם נגד הריגת נשים וילדים ערבים). הפרשה הגיעה לעיתונות העברית והטילה דופי בכל המפלגה. רוזנבליט ראה בהתעלמות קרויצברגר מהכרעת מוסדות היישוב (על גיוס כללי) זלזול ויהירות שעוד בשעתו קוממו אותו, ושהעידו לדעתו גם על כישלונו שלו, משום שלא ידע להיות נחרץ דיו. לא יעלה על הדעת שמזכיר כללי של מפלגה אחרת בארץ־ישראל היה נוהג באותה קלות דעת. היו אחרים, בעיקר מקורבי קרויצברגר, שראו בפסילתו החריפה מצד רוזנבליט, בלי הבנה לטרגדיה האנושית, טעם לפגם: אדם שבנו אינו מתגורר כלל בארץ ייטיב לעשות אם ינהג ביתר איפוק. כאשר העיתונות לא פסקה מלדון בפרשה, לחץ מוזס בשם הנהלת “עלייה חדשה” על קרויצברגר לפרסם הבהרה בשמו, אולם מפני שקרויצברגר סירב פורסמה הבהרה מטעמה. בעיני לנדאואר היה זה מעשה אנטי־חברי שהעמיק את אכזבתו מרעיו לדרך לשעבר וערער ערעור מוחלט את אמונו בהם: “הרסתם את הכול בקוצר אמונתכם ובחולשתכם.”

איש איש וחזונו: מדינה עצמאית יכולה לקנות נשק בכל מקום, סבר רוזנבליט, מדינה עצמאית יכולה לכרות בריתות; כשיהיה נשק בידיה היא יכולה, למשל. לכרות ברית עם מצרים. וולטש, עתה כתב “הארץ” בלונדון, השלים עם כך שאין מנוס ממדינה יהודית, אף שתהיה זאת מדינה עלובה גם בממדיה, גם ברמתה התרבותית ובתנאיה החומריים, שתוביל בסופו של דבר למדינה פאשיסטית: נוער שהתרגל לקחת את החוק לידיו אי אפשר יהיה להחזירו לגבולות ולסייגי התרבות. המדינה תוביל לכעין סוציאליזם לאומני, גרס לנדאואר: מצד אחד יחייבו את הגיוס, המלחמה, האבדות בנפש, טיפוח גישה לאומנית מיליטנטית; מצד שני יביאו המצב הכלכלי הקשה והעלייה ההמונית לסוציאליזם של מצוקה. הציונים הכלליים יהיו הראשונים שיתאימו את עצמם למדיניות הנאציונל־סוציאליסטית ואף ינהיגו אותה. “עלייה חדשה” חייבת לשמור על טוהרה.

ראשי “עלייה חדשה” לא דיברו בשפה אחת: “המורל הצבאי שלנו נפלא ואנו יכולים להתגאות בו,” הגדיר רוזנבליט את המצב. “דרושים חסכונות, הסתפקות במועט, נכונות הקרבה, דרושים מאמצים עליונים בחזית ובעורף למען ניצחון בכל החזיתות והקמת מדינה יהודית.” לנדאואר חזה מלחמה ארוכה ועקובת דם לא רק עם ערביי ארץ־ישראל, אלא גם עם סוריה ולבנון וכנראה גם עם עבר הירדן ועיראק, שבסופה תהיה יד הערבים על העליונה. בעיניו היתה זו מלחמה לא ציונית, משום שמעולם לא היתה מטרת הציונות להקים מדינה בחלק מארץ־ישראל תוך מלחמה מתמדת עם הערבים. כיוון שהאמריקנים אינם מוכנים להכניס צבא, עלול להיכנס לאזור צבא סובייטי, במישרין או בעקיפין, ואם יקרה הדבר יהיה זה הצעד הראשון למלחמת עולם שלישית. פורדר קבל על נימת הייאוש העולה מתוך מאמרים המתפרסמים ב“ידיעות”, ובייאוש אי אפשר לקיים מפלגה. כדי לשנות את פני הדברים מינה רוזנבליט את סלי הירש כאחראי לעמודים הפוליטיים של העיתון (מעל לראשו של קרויצברגר, עורך “ידיעות”), הפעיל צנזורה, לחץ על העברת המערכת מירושלים (מעוזו של לנדאואר) לתל אביב (מבצרו) בגלל ניתוק הדרכים עקב הלחימה.

לעומת ירושלים הנתונה במצור, המנותקת מן השפלה, הסובלת ממחסור במים ובמצרכי מזון, נראו החיים בתל־אביב נוחים למדי, אך גם לתוכה ירו צלפים מכיוון יפו. כדורים נפלו גם על בניין העירייה ברחוב ביאליק, פגזי מרגמות גרמו נזקים רבים בשכונות הספר היהודיות, תנועת הרכבות לתל אביב הופסקה אחרי שהערבים פוצצו את המסילה ליד לוד, ואלפי פליטים ישנו באוהלים על שפת הים, התמקמו בבתי כנסת. בסוף אפריל ביצעו כוחות האצ"ל מתקפה על יפו, שגרמה לבריחה מבוהלת של תושביה הערבים, כוחות “ההגנה” כבשו את כפר סלמה שהיה מעוז של פורענות ובשלושה־עשר במאי נכנעו ערביי יפו. בתל אביב נשמעה אנחת רווחה.

כאשר כלו התקוות שתלו בווייצמן, ונאמניו נוכחו לדעת סוף סוף שאין לו כל רצון לעמוד בראש מפלגה ציונית כללית חדשה, הפך נחום גולדמן בהדרגה לתחליף כדמות מרכזית בציונות העולמית, “כאיש שיכול לתפוס מקום חשוב בתכניותינו לעתיד,” כהנחת רוזנבליט.

היה ליוצאי גרמניה כשרון מיוחד לבחור להם מנהיג באדם הלא נכון. גולדמן היה אדם חכם לכל הדעות, אולם חכמה זו באה לו מתוך צפייה מן הצד: “אינני מזדהה במאה אחוזים עם שום רעיון, שום תנועה. אני שומר תמיד על ריחוק, ספקותי וסייגי עמי. לפיכך אני רואה דברים ללא צרות אופק.” בן גוריון בחן את הדברים ממוקד כולו בכברת אדמה קטנה, גולדמן מגובה מטוס מרחף על פני העולם. נכון, חברתו של גולדמן היתה הרבה יותר משעשעת משל בן גוריון, היתה בו שובבות של אדם שאינו מתייחס ברצינות יתרה לשום דבר (אלא לעצמו), איש המביט על החיים, גם על החיים הפוליטיים כעל משחק, שנתברך בכשרון להמשיל לכל מצב משל משלו ובכל שאר התכונות החביבות על העם היהודי, עד לשעת הרצינות הנוראה שלא היה בנוי לה. במלחמה, בסכנת הכחדה אין חיוך.

בכל גיחה לארץ ניפגש גולדמן עם הנהלת “עלייה חדשה” ומסר לה דיווחים גלויים מאוד על המצב המדיני, שחל בו מפנה לרעה כאשר במארס 1948 חזרה בה ארצות הברית מתמיכתה בחלוקה והציעה במקומה משטר נאמנות. גולדמן לא חיזק את המורל כאשר בחמישה באפריל הכריז באוזני “עלייה חדשה” שהמאבק למדינה יהודית אבוד לשנת 1948. היהודים נלחמים עתה בשלוש חזיתות, נגד הערבים, נגד האנגלים ונגד האמריקנים וזהו מאבק בלתי אפשרי. מומחים צבאיים נייטראליים אינם אופטימיים באשר ליכולתנו לעמוד לבדנו. שוב אי אפשר לממש את רעיון החלוקה; אם תנאי הנאמנות יהיו טובים יש לשקול אותה.

רוזנבליט נאנח על תמימותו כאשר חשב שעצם החלטת האו"ם מבטיחה את המדינה היהודית, כשצהל על ההזדמנות הנוספת שניתנה לציונות, אולם לנדאואר ותומכיו ראו במפנה הוכחה לשיפוטם המוטעה של תומכי החלוקה ולצדקת תפיסתם: הרי משטר נאמנות, אף במחיר של ויתורים, זו היתה הצעתם עוד בטרם נתקבלה החלטת החלוקה במפלגה.¹¹¹ אחרי שבוויכוח קשה עם רוזנבליט השתמש לנדאואר בביטוי “שפל מוסרי”, הזהירה אותו גרדה לופט שהיתה שותפה לדרכו: אסור לך לנסות ולהיפטר מהאגף של רוזנבליט, לא יישארו לך די כוחות לפעול ולהשפיע, אתה זקוק לרוזנבליט לבחירות, למשקלו הציבורי, לכספים שבכוחו להשיג. הפילוג ריחף באוויר (ליאו רוזנבליט, בעל הנפש הטהורה, ניסה למנוע אותו בכל כוחו). קשרים אישיים של עשרות שנים, אחוות אחים לברית, גם הם לא עמדו במבחן: לגורליות ההכרעה היה משקל רב יותר.

בן שישים ובמלוא אונו: השיער הקצר המאפיר נסוג מעט מעל המצח, אינו מסתיר את מבנה הגולגולת האופייני האומר עיקשות, השפתיים מתחת לשפם המרובע הקטן המיושן עדיין מלאות. אף שקצוותיהן שמוטים קמעה מטה ממרור החיים, מאחורי משקפיים עגולים של מורה מבט נחרץ. באחד במאי 1947 חגגו חבריו היקים של רוזנבליט את יום הולדתו השישים. קורט בלומנפלד בירך אותו באיחולי התחדשות, בימים שהפאשיזם והטרור מצאו דריסת רגל גם בארץ־ישראל ו“השטן רוקד בקרבנו” (כאִמרת שמריהו לוין). חייו, אופיו, האהבה הגדולה שזכה בה, הידידות העמוקה שנאמניו רוחשים לו מצדיקים להעמיס על שכמו עול כבד מאי פעם (בתרגום חופשי: להיות מנהיג אמת).

את מעמדו האמיתי בקרב היקים שלו ביטא דווקא פזמון היתולי, כביכול, שחיבר גרהארד – גרשון יעקובזון, מתוך היסוס כיצד לבחור במלים, כיצד להביע, כשברצונם מתוך רגשי כבוד, ליום הולדתו להריע, למי שנשאר בעיניהם, והיום לומר מותר, ציוני בעל רוח פרוסית, מרוככת בחוש הומור:

אתה קרוב לנו וגם רחוק

מוכר ובכל זאת מנוכר.

האם זאת אשמתנו? אשמתך?

ואולי צינת הפוליטיקה?

מעל דוכן הנואם

הרגש קופא ודומם.

אתה ניצב שם גא ורם

נשיא מראש עד כף רגל

גבר ומנהיג, אביר נושא דגל.

עמך היקי מעריצך בחשאי

ולא מעז להתקרב יותר מדי.

 

24 מתלמדים בממשל    🔗

הגוף בלא שם (בגלל אזהרת ממשלת המנדט מפני כל ניסיון להקמת מוסדות מדינה יהודית כל עוד המנדט בתוקפו) התכנס לראשונה בשמונה־עשר באפריל 1948 בחדר הישיבות של בית קרן הקיימת ברחוב הרמן צבי שפירא (הוגה רעיון הקרן) בתל אביב, בנוכחות עשרה מתוך י"ג חבריו: יצחק גרינבוים לא הצליח להגיע מירושלים הנצורה, משה שרתוק והרב יצחק מאיר לוין שהו בארצות הברית. בן גוריון כיושב ראש זמני פירט לפני הנאספים את הנושאים העומדים על הפרק: יש לטפל בשורה של עניינים דחופים שבחלקם נובעים ממצב המלחמה ובחלקם מהתפוררות השלטון ומן הצורך להתכונן לקראת החמישה־עשר במאי, מועד יציאת הבריטים מן הארץ; עוד על הפרק שאלות פוליטיות חמורות כהצעת שביתת הנשק שמועצת הביטחון החליטה עליה, בנוסף על ענייני ניהול כחלוקת התפקידים, סדר הישיבות, הכנת המנגנון ומקום מושבו של המוסד. בקשתו הראשונה של רוזנבליט בפורום זה היתה לקבוע את שמות שני הגופים המוצעים גם כדי למנוע בלבול, גם כדי לספק את דעת הקהל, כאשר הוא תומך בהצעת רמז לקרוא לגוף הרחב מועצת העם ולגוף המצומצם מנהלת העם, אך מתנגד לכך שחבריה ייקראו מיניסטרים.

כיוון שוועדת חלוקת התיקים טרם סיימה את מלאכת ההרכבה הסבוכה לפי המפתח המפלגתי, הודיע רמז על הרכב מנהלת העם רק בישיבתה הרביעית, כעבור שבוע, כאשר בראש רשימת המנהלים, כפי שנקראו בעלי התפקיד לעת עתה, ד"ר פ. רוזנבליט (מה לעשות, קשה יותר להיפטר

מתואר דוקטור מלהשיג אותו) – משפטים, אולי בזכות הצורך בבסיס חוקי ואולי משום שבניגוד לרוב התפקידים לא היו כמעט חילוקי דעות שמשרד המשפטים נועד לו ולמפלגתו: בעיני בן גוריון כבעיני חבריו למפלגה היה זה משרד לא חשוב במיוחד שאפשר לתת אותו לאחת השותפות הזוטרות. אחריו, בסדר משונה, שיטרית, נציג העדה הספרדית – משטרה, בתי הסוהר והערבים (צירוף הנראה כיום פגום), אהרון ציזלינג – חקלאות,¹¹² כוח אדם, בנטוב – עבודות ציבוריות ולשכות עבודה, גרינבוים – פנים ויחסי עבודה (גרינבוים סירב בתוקף לכלול במשרדו את המשטרה, בגלל סלידתו ממשטרות בכלל), פרץ ברנשטיין – מסחר, תעשייה ואספקה, קפלן – כספים וכלכלה, בן גוריון – יושב ראש וביטחון, רמז – קשר ותחבורה, משה שפירא – עלייה, שרתוק – חוץ. (חינוך, תרבות, דת, בריאות ועזרה סוציאלית נשארו לעת עתה בסמכות הוועד הלאומי כדי שלא להכביד על הממשלה החדשה חסרת הניסיון.) החלוקה לשלושה־עשר משרדים נעשתה על פי הצעה רבת היקף למנהל הממשלה, מנגנונה ותקציבה שהוכנה בעוד מועד מטעם ועדת המצב.

כבר בישיבה הראשונה של הממשלה לעתיד הפנה הרב יהודה לייב פישמן (מיימון), ממייסדי “מזרחי” וממנהיגיו, את תשומת לב הנוכחים לשאלות החמורות מאוד שיתעוררו כאשר דת ומדינה יהיו נפגשות זו עם זו ויידרשו פתרון. אמנם הרב לא תבע לקבל את המשפט העברי כמשפט המדינה, אולם הציע הקצאת תיק מיוחד לטיפול בבעיה.¹¹³ בן גוריון לא הניח לנושא להתפתח: מדובר רק בשיחה מוקדמת.

כיוון שבן גוריון יצא למחרת הישיבה הראשונה לירושלים בשיירה האחרונה לפני שהכביש לירושלים, שנפתח אחרי קרב קשה במבצע “נחשון”, שב ונשלט בקטע לטרון־שער הגיא בידי כוחות הערבים, היו שתי הישיבות הבאות של מנהלת העם, בנוכחות מזכירה החדש זאב שרף, קצרות וטכניות בעיקרן, כאשר ענייני מנהל ונוהל מועברים כמעט כדבר מובן מאליו לידי רוזנבליט. הוא נתמנה כוועדה של איש אחד כדי להכין תקנון לקביעת היחסים בין המועצה למנהלה וכחבר יחיד בוועדה לענייני מנגנון, כחבר הוועדה לקביעת משכורות העובדים החדשים (פקידי המנדט היהודיים נדרשו להישאר במקום עבודתם, במשכורתם הנוכחית), הוטל עליו להציע את הנוהל למושב מועצת העם, שטרם התכנסה. עיקר מעייניהם של מרבית חברי מנהלת העם לא היו נתונים לבעיות של נוהל אלא למאבק הכוחות שבמרכזו עמדה שאלת משרד הביטחון. בן גוריון סירב למלא את תפקיד שר הביטחון כהמשך ישיר לתפקידו בסוכנות, אלא אם יבוטל תפקיד ראש המטה הארצי מטעם המוסדות הלאומיים, תפקיד שעד כה מילא ישראל גלילי, וירוכזו כל ענייני הביטחון בידי סמכות אחת.

גם אם בערוב ימיו הודה רוזנבליט שבנעוריו חלם להיות אולי ראש ממשלה, אולי גנראל במדינה היהודית, לא היה לו חלק במאבק על השליטה בצבא לעתיד ושאלותיו בדיון על תיק הביטחון היו ענייניות בלא נקיטת עמדה. באותה ישיבה, הרביעית במניין, קרא באוזני הנוכחים הצעת החלטה שתוגש למועצת העם בדבר קביעת יסודות לעבודת מועצת העם ומנהלת העם, תוך התבססות על החלטת הוועד הפועל הציוני, שהעבירה למועצה את הסמכות המלאה בכל העניינים הבאים כתוצאה מהתפרקות השלטון המנדטורי בארץ והסמיכה אותה לפעול כממשלה זמנית של המדינה היהודית עם ביטול המנדט הבריטי, כאשר בידיה סמכות החקיקה והרשות להעביר מסמכותה זו למנהלת העם לשם חקיקה דחופה לתקופת המעבר עד לשלושים בספטמבר (שעד אז היה אמור להימסר השלטון, בארץ־ישראל לפי החלטת החלוקה המקורית של מועצת הביטחון, לידי שתי הממשלות הנבחרות).

כבר למחרת הישיבה הראשונה ראה בן גוריון צורך להבהיר במכתב לחברי מנהלת העם את דחיפות השעה, בעיקר בנוגע לסדרי הביטחון לגיוס כוח אדם, להיזהר מפני האופטימיות המופרזת, לדעתו, השוררת ביישוב לרגל הכיבושים של כוחות הביטחון היהודיים עד כה, ולהעמיד אותם על החשיבות הגורלית של גורם הזמן. כל יום שעובר בלי מאמץ מרבי של היישוב כולו ובראש וראשונה של מנהליו הוא הפסד שאין לשער את תוצאותיו. התחושה שחברי הממשלה לעתיד אינם מודעים במידה מספקת לחשיבות גורם הזמן באה לידי ביטוי גם עם שובו מירושלים: אם העניינים יידונו באותה אריכות כמו עד כה תצטרך מנהלת העם לשבת יום יום, תמיד חצאי ימים והעבודה הממשית לא תיעשה; יש לזכור “אנו נתונים במלחמת כיליון”. אם כי בן גוריון וישראל גלילי, ראש המפקדה הארצית של ה“הגנה” (רמ"א) מסרו עוד בעשרים ושישה באפריל לחברי מנהלת העם סקירה על מצב הביטחון בצל סכנת כניסת כוחות ערביים למערכה, ובעיקר כוחות הליגיון הערבי, רק בשנים־עשר במאי התקיימה הישיבה המכרעת שבה הובהר המצב במלוא חומרתו, כלומר, יומיים לפני סיום שלטון המנדט והכרזה על מדינה שעדיין אין לה שם וגם ההכרזה עליה עדיין אינה ודאית. במרכז הדיון שנמשך ברציפות מעשר בבוקר עד אחת עשרה בלילה, מלבד כמה הפסקות קצרות, עמדה השאלה אם לקבל את הצעת שביתת הנשק האמריקנית לשלושה חודשים, כלומר, אם להכריז על הקמת מדינה יהודית ריבונית כמתוכנן, או להסתכן באובדן שעת חסד שאולי לא תחזור. (וייצמן, נאמן להשקפתו שעצמאות אינה ניתנת אלא נרכשת, ואחרי שנרכשה יש להגן עליה, היה איתן בדעתו שיש להכריז על עצמאות בהתאם להחלטת נובמבר, גם בניגוד לדעת האמריקנים, שאולי יכבדו את היהודים לאחר המעשה דווקא משום שלא שמעו לעצתם ואף פנה באותו יום עצמו במכתב אישי לנשיא טרומן בבקשה להכיר במדינה היהודית העומדת לקום.)

בראשית הישיבה מסרה גולדה מאירסון, מנהלת המחלקה המדינית של הסוכנות, דין וחשבון על פגישתה (השנייה) עם עבדאללה, מלך ירדן, בעמאן, פגישה שהסתיימה בידיעה שמלחמה עם הליגיון הערבי המצויד בשריון ובתותחים טוב יותר לאין שיעור מכוחות ההגנה ונחשב לכוח הצבאי המאומן שבצבאות ערב, היא עתה בלתי נמנעת. אחריה דיווח משה שרתוק, שחזר יום קודם לכן מניו יורק, על החזית הדיפלומאטית בלייק סאקסס ועל התמורות שחלו במדיניות ארצות הברית מאז החלטת החלוקה בכ“ט בנובמבר, שבאו לידי ביטוי תחילה בהצעה למשטר נאמנות, וכשהצעה זו נדחתה היא הוחלפה בהצעה לשביתת נשק, בתקווה להגיע למשטר נאמנות בעתיד. ארצות הברית עשתה ככל שביכולתה למנוע הכרזה על עצמאות מתוך חשש שמא מלחמה בין שתי המדינות החדשות, היהודית והערבית, תגרור מדינות אחרות למערבולת המלחמה ותסכן את שלום העולם (הרעוע בלא הכי), ואף נקטה באיומים מוסווים של הטלת הסגר על העברת דולרים לארץ־ישראל. שרתוק פירט את ארבעה־עשר סעיפי ההצעה לשביתת נשק, שכללו מלבד האיסור על הכנסת נשק, חיילים ואמצעי לחימה לארץ ישראל, גם סעיף שקבע כי הוועד הערבי העליון והסוכנות היהודית יהיו מנועים מלהכריז על מדינה ריבונית בחלק של ארץ־ישראל או בכולה, והודה שלזמן מה תמך כרעיון, גם כדי למנוע סכנת פלישת צבאות ערב ולנצל את תקופת שביתת הנשק להתכוננות, גם כדי לא לסכן סיכון חמור מאוד את היחסים עם ארצות הברית. בינתיים חל שינוי בעמדתו, אם בהשפעת ידידים בממשל ארה”ב, שיעצו שלא להיכנע ללחצים, ואם בעקבות פגישה עם ג’ורג' מארשאל, מזכיר המדינה, ארבעה ימים קודם לכן, שבמהלכה השמיע מארשאל אזהרה חמורה באשר לתוצאות הצפויות ליהודים אם יעמדו מול הצבאות הסדירים של הערבים. אם תהיה פלישה ממושכת. אולם חתם את דבריו בנימה מרוככת: “אם יתברר שצדקתם ותקימו את מדינת היהודים, אהיה מאושר, אבל זו אחריות חמורה מאוד.” שרתוק לא הזכיר את הפגישה הלילית עם בן גוריון, שבה מסר על אזהרות מארשאל באשר לסכנת השמדת היישוב בידי הערבים, והוסיף: “אני חושב שהוא צודק.” בתגובה השביע בן גוריון את שרתוק שלא יוסיף ארבע מלים אלו לדיווח שימסור לחברי הנהגת מפא"י ומנהלת העם. עתה הציע שרתוק להכריז על ממשלה זמנית של מדינה יהודית בלי להכריז במפורש על קיומה של מדינה ריבונית עצמאית.

לפי הצעתם של רוזנבליט ושפירא החליטה מנהלת העם לדון קודם כול בסכנת הפלישה ובהכנות לקראתה בהשתתפות יגאל ידין, ראש אגף המבצעים במטה הכללי. יגאל ידין סיפר על הקרב הקשה לפתיחת הכביש לירושלים שחייב הפסקת כל הפעולות בנגב כדי להביא תגבורת כוחות לאזור לטרון, על המצב החמור בגוש עציון המותקף כוחות משוריינים גדולים של הליגיון הערבי. הוא סבר שהפלישה מכל הצדדים – צפון, מזרח, דרום – ודאית וההכנות לקראתה בעיצומן, אם כי רק פחות משבעים אחוז מהיחידות המגויסות מצוידות בנשק. אם שוקלים רק נשק כנגד נשק ויחידות כנגד יחידות – לכוחות הסדירים של הארצות השכנות על ציודם יתרון ברור, אך קיימת סכנה שגם רוח הלחימה בקרב כוחות ההגנה תיפול כאשר ייאלצו להילחם נגד ברזל ותותחים שאינם מצויים בידיהם. “אם אני רוצה להיות זהיר, הייתי אומר שברגע זה השאנסים שקולים, אם להיות יותר כנה, הייתי אומר שהיתרון שלהם גדול.”

לשאלת רוזנבליט: “האם, מבחינה צבאית, מעוניינים אנחנו בהפוגה של שלושה חודשים, אם נניח שנוכל להוסיף נשק רב על ידי ייצור מקומי ומבלי להביא נשק מחו”ל?" הצביע ישראל גלילי, שנכח אף הוא בדיון, על חומרת גורם הזמן, על עייפות היחידות. אמנם תותחי שדה, תותחים נגד טנקים, מכונות ירייה, מטוסים מצוידים בתותחים עומדים להגיע בזמן הקרוב, אכל השבוע־שבועיים בין הפלישה להפעלת הנשק עלול להיות גורלי. כאשר חזר בן גוריון על השאלה החד־משמעית: “האם במצב זה לא כדאית לנו שביתת נשק לשלושה חודשים?” התחמק ידין תחילה מתשובה ישירה ולבסוף אמר שהיה שמח אילו בתנאים כפי שהם כיום לא היה החמישה־עשר במאי מחרתיים, אלא בעוד חודשיים. גלילי השיב שאילו מדובר היה רק בשאלה צבאית היתה תועלת רבה בשביתת נשק לזמן מסוים, אבל משום שאי אפשר לנתקה מתנאים מדיניים מכשילים עלולה שביתת הנשק לסכל את שהושג מבחינה צבאית עד עתה.

רק בן גוריון דיבר בשפה נחרצת: גם אם יהיו אבדות קשות באנשים, גם אם יאבדו מקומות, גם אם יעברו זעזועים נפשיים על היישוב שאינו מחושל דיו – הכוח המוסרי שלנו יעמוד במבחן, נוכל להתגבר. הוא לא ראה שום יתרון בשביתת הנשק, משום שהיא תגביל רק את הכוחות הערביים שבתוך ארץ־ישראל, אך האויב הממשי הן מדינות ערב העצמאיות ואלו יכולות בינתיים להמשיך ולקבל נשק מהבריטים וממקורות אחרים, ואילו היהודים יהיו כבולים, גם מבחינת הרכש, גם מבחינה מדינית. “אענה ברורות לשאלה העיקרית: האם רואים אנחנו אפשרות ריאלית לעמוד בפני הפלישה? תשובתי היא: אם נוכל להגדיל את כוח האדם המגויס על ידי תוספת גיוס בארץ ועלייה מחוץ לארץ, אם נרחיב אמונים ונרבה ציוד, נוכל לעמוד וגם ננצח.”

אחרי שעזבו אנשי הצבא והיועצים לענייני ערבים שנכחו בחלקה הראשון של הישיבה, עמדה לדיון שאלת שביתת הנשק הנפרדת בירושלים, כפי שהוצעה בניסוחים שונים על ידי הנציב העליון, הצלב האדום וועדת הקונסולים שפעלה מטעם האו"ם. גם אם הכול רצו בהפוגת הקרבות בירושלים המכותרת, הסובלת ממחסור חמור במים, במצרכי מזון ובדלק, גם כדי להקל על סבל תושביה, גם משום שהקרבות על הדרך לירושלים היו המעמסה הכבדה ביותר של ניהול המלחמה, קשה היה להעלות על הדעת שניתן להפריד בינה לבין שאר חלקי הארץ, שבירושלים ישרור שלום ובארץ־ישראל כולה תתנהל מלחמה. לבסוף לא נתקבלה החלטה וגולדה הוסמכה לנהל משא ומתן על שביתת נשק בעיר, תוך הנחיות כלליות שלא לוותר על עמדות חיוניות ללחימה שנכבשו בידי היהודים ולעמוד על הבטחת דרך חופשית לתנועה אל ירושלים ואל העיר העתיקה, אם כי בן גוריון סבר שאפשר להבטיח זאת רק בכוח הנשק.

רמז, בהשפעת הנאמר בישיבה, הציע להסכים לשביתת נשק בכל ארץ־ישראל; הצבא ינוח קצת, יתאמן, יתווספו כלים – נחוץ אומץ לב לשביתת נשק (באווירת הציפייה הכללית להקמת המדינה בימים הקרובים), ציזלינג לא ראה דרך אלא לעמוד במערכה. רוזנבליט הטעים שלא היה מבקש שביתת נשק, אבל אם תבוא דרישה כזו או נסיון לכפות אותה מצד האו"ם, הוא נוטה לקבלה, לא בהשפעת הידיעות החמורות על גורל גוש עציון (שאולי היה משגה להגן עליו מלכתחילה) אלא בהשפעת דבריהם של ידין וגלילי: “אני עומד תחת הרושם ששני האנשים הטובים, המצוינים והאחראים האלה אין להם אמונה רבה ביכולתנו לעמוד בפני פלישה,” צריכים להיות מודרכים על ידי ספקותיהם העמוקים.

ששה דחו את הצעת שביתת הנשק (שאחד מתנאיה דחית הכרזת העצמאות). ארבעה – רוזנבליט, רמז, קפלן, שיטרית – סברו שיש לקבלה. בפולקלור הישראלי, שלעתים אין העובדות יכולות לו, השתרשה האגדה שרוזנבליט באותו יום “התנגד להקמת המדינה”, אגדה שניסה לשרש אותה עוד בחייו, בלא הצלחה יתרה – והרי ההמשך המיידי של אותה ישיבה גורלית (אם כי איש מהנוכחים לא דיבר במלים גדולות על שעה הרת גורל) מוכיח כי תמך בהקמת המדינה. ואם יש דבר שאפשר לזקוף לגנותו הרי זה העדר תחושת ההזדמנות הבלתי חוזרת, העוז להמר, היכולת לנצל שעת כושר לזינוק קדימה, כפי שהיה למורו ורבו וייצמן.

עוד שלושה שבועות קודם לכן שלח רוזנבליט תזכיר אל חברי מנהלת העם ובו הציג שורה של בעיות משפטיות וסמאנטיות הכרוכות בהכרזת עצמאות ושאל כמה שאלות יסוד: כיצד ייקראו הל“ז והי”ג אחרי הקמת המדינה? מה יהיה שם המדינה?¹¹⁴ מה סמלה ומה שפתה? כיצד ייקרא מיניסטר? מה יהיה שם צבאה?

כיוון שלא היתה שהות לדון בשאלות הללו בניחותא מאז הקמת מנהלת העם, הן שבו ועלו יומיים לפני שעת האפס. האם להכריז על המדינה במסגרת החלטת כ"ט בנובמבר, כדעת שני מומחים במשפט בינלאומי, פרופ' לאוטרבך ויעקב רובינסון, היועץ המשפטי של הסוכנות בניו יורק? באותה ישיבה אמר רוזנבליט: “לאוטרבך טוען – מה שמאוד מתקבל על הדעת – שב־29.11.1947 הוחלט, באופן שלא ניתן לערעור, בזכותו של העם העברי להקים את המדינה. הדבר אינו מתערער גם על ידי כך שבינתיים היו קשיים או שמישהו משתדל להכשיל אותו. לדעתו אנחנו רשאים וזכאים לעשות דבר כזה, אשר ועדת הביצוע (של האו"ם) למעשה צריכה היתה לעשותו. אני חושב כי את התיאוריה הזאת אנחנו צריכים לקבל.”

בניגוד להצעת שרתוק להכריז על ממשלה, אבל לא על מדינה ריבונית, ובניגוד לחוות דעתו של רובינסון שניתן להבדיל בין מדינה עצמאית למדינה סתם, סבר רוזנבליט שהדבר בלתי הגיוני מבחינה משפטית. אולי, אילו היתה קיימת ועדת הביצוע של האו"ם, שהיתה אמורה למסור את השלטון בהדרגה, היה הדבר אפשרי, אבל בתוך חלל ריק “מדינה יכולה להיות רק מדינה ריבונית או שהיא איננה מדינה כלל”.

בן גוריון, בפרגמאטיות האופיינית לו, גרס שמוטב לא לדבר על ריבונות או אי ריבונות, אלא על מדינה, לומר בפירוש ממשלה זמנית ולאשר את השם מדינת ישראל. נתעוררה בעיית שם המדינה בערבית: שרתוק חיפש מוצא כדי שלא לכפות על ערביי ארץ־ישראל את ההזדהות עם העם היהודי, אך לא מצא מוצא מניח את הדעת, ומהערת רוזנבליט, “אינני יודע ערבית, אבל אולי אפשר להציע שבערבית זה ייקרא ‘פלשתינה מערבית’,” אפשר להבין שהיה שותף למאמציו.

רוזנבליט סבר שבמנשר על הכרזת המדינה נחוץ מבחינה משפטית לציין את גבולותיה. בן גוריון שלל את דעתו: “משפט – זה דבר כזה שקובעים אותו אנשים. אם נחליט פה שלא אומרים גבולות, אז לא נגיד אותם.” שיטרית, משפטן אף הוא, הסכים עם רוזנבליט משום שלדעתו לא ייתכן להכריז על סמכות בלי להגדיר את תחומיה, אך בן גוריון שביקש להתחמק מקביעת גבולות פסק שמדובר בהכרזה על עצמאות וגם בהכרזת העצמאות של ארצות הברית אין כל ציון לתחומים טריטוריאליים. הפרגמאטיות ניצחה ברוב של קול אחד.¹¹⁵

כאשר הוקמה באותו יום ועדה לניסוח הכרזת העצמאות מטעם מנהלת העם, שרוזנבליט היה אחד מחמשת חבריה, כבר היו קיימים כמה נסחים, הטיוטה הראשונה שחיבר עו“ד צבי ברנזון (אחד המתמחים לשעבר במשרד זמורה, רוזנבליט והיועץ המשפטי של הסתדרות העובדים), נוסח מעובד של טיוטה זו שנכתב בידי שלושה משפטנים, ובהם צבי עלי בקר, שהיה סגן היועץ המשפטי לממשלת המנדט ובקיא בניסוח חוקים, כשבניסוח הטכסט העברי שותף זלמן רובשוב. עתה עמל משה שרתוק על הנוסח הסופי, ולמחרת, בשלושה־עשר במאי, הקריאו בישיבה האחרונה של מנהלת העם הזמנית. שנים־עשר הסעיפים הראשונים החלו, כמקובל אצל אומות העולם וממשלת המנדט ב”הואיל" לכל אורך הגלות, הואיל והקונגרס הציוני הראשון והואיל והמנדט אושר והואיל וניצולי תופת אירופה והואיל ועצרת האומות המאוחדות… בן גוריון דרש למחוק כל “הואיל”, משום שבעיניו לא היה עברי, וכן כמה ביטויים מליציים כ“יישוב רב איל” ו“בעוז ובגבורה”. הדעה כללית היתה שנחוץ לקצר, איש איש והפסקה שנראתה לו מיותרת. בנטוב ראה בהכרזה תעודה לדורות, שייתכן כי בעוד מאה שנה ילמדו אותה ילדים בעל פה, והעדיף הכרזה על זכויות האדם על פני תעודה משפטית. לבסוף הוחזרה הטיוטה לשם ניסוח סופי לוועדה בהרכב שונה, הפעם בלי רוזנבליט ובלי שרתוק (הנעלב), ובן גוריון קיצר אותה, גיבש אותה ושמר על הביטוי צור ישראל, פשרה בין דרישת נציגי “מזרחי” להזכיר את גואל ישראל לחוסר הנכונות של אנשי שמאל לחתום על הצהרת אמונה באל, כאשר כל אחד יכול לפרש צור ישראל על פי השקפתו כאל עליון או כמעוז העם.

בצהרי יום שישי, בארבעה־עשר במאי, בישיבת מועצת העם, שגם אליה הצליחו להגיע רק חלק מחבריה, עמד בן גוריון על הסיכויים הגדולים והסכנות הגדולות עם סילוק השלטון הזר והמלחמה שתגבר. חברי המועצה נתבקשו לאשר את הנוסח של הכרזת המדינה, ואחרי ויכוח קצר, בהצבעה שנייה, אישרו אותו פה אחד (למען יופגן הרצון המשותף). רוזנבליט קרא באוזני הנוכחים את המנשר הראשון של מועצת המדינה הזמנית שבא למנוע חלל משפטי ריק עם ביטול “דברי המלך במועצתו”, שעליהם התבססה כל החקיקה בשנות המנדט, מנשר שכלל שלושה סעיפים קצרים: מועצת המדינה הזמנית היא הרשות המחוקקת והיא זכאית להעניק מסמכותה זו לממשלה הזמנית לשם חקיקה דחופה (אם לא ניתן בשעת חירום לכנס גוף גדול כל כך); הוראות החוק הנובעות מהספר הלבן משנת 1939 בענייני עלייה, קרקעות והגנה בטלות ומבוטלות, ובסעיף האחרון: במדינת ישראל יעמוד בתוקפו המשפט שהיה קיים בארץ־ישראל ביום ה' באייר, עד כמה שהדבר עולה בד בבד עם האמור במנשר זה, עם החוקים העתידים ועם השינויים הנובעים מהקמת המדינה ורשויותיה.¹¹⁶

אחר הצהריים, באולם מוזיאון תל אביב, בביתו של דיזנגוף לשעבר שבשדרות רוטשילד, התכנסו חברי מועצת העם שנית בנוכחות המאושרים שבנושאי התפקידים המרכזיים ביישוב שזכו בהזמנה לטקס, כדי לחתום על מגילת העצמאות. בן גוריון בקולו המתכתי, המהוקצע, ההחלטי, קרא את נוסח המגילה, שהבטיחה שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין וחופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות, הודיעה על נכונות מדינת ישראל לשתף פעולה עם האומות המאוחדות להגשמת החלטת העצרת מנובמבר 1947, קראה להן לתת יד לעם היהודי בבניין מדינתו ולקבל את מדינת ישראל למשפחת העמים והושיטה יד לשלום לכל המדינות השכנות ועמיהן לשיתוף פעולה ועזרה הדדית.

הקהל קיבל את מגילת היסוד בעמידה, הרב פישמן בירך את “ה' מלך העולם, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה”, בן גוריון קרא את נוסח המנשר הראשון של מועצת המדינה הזמנית ולבסוף נתבקשו כל חברי מועצת העם הנוכחים לחתום על המגילה לפי סדר הא"ב. רוזנבליט, שמחשבותיו נדדו לקונגרס הציוני הראשון שנכח בו לפני ארבעים ושתיים שנה, חתם כמו כולם, מתוך התרוממות רוח וגאווה. שירת התקווה. הישיבה הסתיימה.¹¹⁷

בחוצות תל אביב רקדו ההמונים. קמה מדינת ישראל עוד באותו היום הכירה בה ארצות הברית. התלהבות עצומה, סערת נפש עברה על העם היהודי.

וייצמן (ששמו לא נכלל במגילת העצמאות משום שלא נמנה עם שלושים ושבעה חברי מועצת המדינה, התעלמות שאפשר לזקוף קודם כול לחובת חסידיו, ובתוכם רוזנבליט, על שלא עמדו על זכויותיו) שלח לפליקס מברק ברכה על משרתו הרמה. יוליוס רוזנפלד, אחרי שהצליח להגיע בפעם הראשונה מירושלים הנצורה לשפלה, בירך בישיבת הנהלת “עלייה חדשה” על החלטתה להשתתף בממשלה – איזה אסון היה אילו סירבה! הוא הביע את אושרו שדווקא פליקס רוזנבליט נבחר לנציג המפלגה בממשלה, כי הוא באמת מתאים לכך. פאני רוזנבליט היתה גאה על בנה המיניסטר, אך לא יותר מדי: בסך הכול רק ענה על הציפיות מבניה.

סוף סוף חלק בלתי נפרד מן הכלל, הקץ לבדידות! “המדינה נוסדה, היינו שותפים לרגע הגדול של תולדות עמנו בהנחת אבן הפינה. אושרנו וגם אחריותנו,” פתח פליקס רוזנבליט את מאמרו הקצר “ישראל” במהדורת שעת חירום מיוחדת של “ידיעות”. הניצחון המדיני ההיסטורי הביא להחרפת המצב הצבאי: עתה נלחמים על שלום, חירות ועלייה." בלי שלום לא תוכל המדינה החדשה לשגשג, בלי חירות ועלייה אין משמעות לחיינו." וכתמיד: דרושים אומץ לב, שיקול דעת, משמעת. נימה מאופקת, יבשה קמעה.

אפילו קורט, אמן המלים, התקשה להביע את רגשותיו, כפי שכתב לפליקס למחרת הכרזת המדינה: ליהודי ירושלים אירע משהו במשך החודשים האחרונים – נולד עם שלא היה קיים קודם לכן. אף מרטין בובר האנטי־לאומני מספר כל יום, גאה ומאושר, כיצד עומדות כל שכבות העם במאבק. בלומנפלד דיבר על האבדות הנוראות – פיסיקאים צעירים, חוקרים, אנשי מדע, נוער שכל עם יכול היה להתגאות בו, תוך אמונה שהעם היהודי הקטן יחזיק מעמד מול כל מדינות ערב. כאשר הוא חוזר לעת ערב הביתה מביקור בבית זמורה אומרות מחשבותיו: “נדודינו הגיעו לקִצם.”

הגשמת חלום הקוממיות היהודית שנדחק במשך שנים מחק את היסוסי העבר. ביטאון “עלייה חדשה” שינה את נימתו, סיפר על ההפצצות שניחתו על תל אביב למחרת ההכרזה שתושביה קיבלו אותן ללא בהלה, על יפו שנכבשה, על התורים ליד משרד הדואר הראשי לקניית בול שעליו מוטבעת חותמת ייסוד המדינה, שתל אביב היתה לבירתה. שרונה, המושבה הגרמנית של כת הטמפלרים, שהבריטים פינו אותם בימי מלחמת העולם השנייה לאוסטרליה משום שנחשדו בשיתוף פעולה עם הנאצים, שימשה מאז מחנה צבאי ולאחר החלטת החלוקה מכרו אותה השלטונות הבריטים לעיריית תל אביב. עתה נתבקשה העירייה להעביר אותה לידי הממשלה החדשה. בירכתי העיר מצד מזרח, בתוך הבתים הבנויים בסגנון גרמני עם גגות רעפים משופעים וכתובות גרמניות בשבח האל, התמקמה עתה קריית הממשלה של מדינת ישראל. שרונה השלווה המתה לפתע מכוניות צופרות, בעלי מלאכה, פקידים עם תיקים, חיילים, עיתונאים, שדשדשו בעפר דרכיה. לא היו מדרכות, בלשכות המנהלים טרם הותקנו טלפונים ושרים עדיין נסעו באוטובוס למשרד.

השלטון באוויר בידי האויב. הגליל המערבי בידי כוחות ישראל. בעמק הירדן המצב מתוח, פועלים שם טורים משוריינים חזקים של הלגיון הערבי הנעזרים על ידי כוחות סוריים ועיראקיים. העיר ירושלים כמעט כולה בידינו, אך הלגיון הערבי מתקרב אליה, לשייח' ג’ארח. גם בנגב המצב מתוח, כוחות אויב גדולים ניצבים מול כוחותינו. יש להניח שבמשך שבועיים יחול שינוי במאזן הכוחות ובאמצעים שיעמדו לרשות צבא ישראל, אם יקבל לפחות שמונים אחוז מהנשק שכבר נרכש – זאת היתה תמונת המצב שמסר בן גוריון לפני שקרא שר המשפטים באוזני חברי מועצת המדינה הזמנית בישיבתה הראשונה את הצעת פקודת סדרי שלטון ומשפט, כעין חוקת זוטא לשעת חירום, כדי לקיים שלטון עצמי במקום התוהו ובוהו שהותיר אחריו השלטון הבריטי עם הסתלקותו, ולא חוקה לזמנים רגילים, כפי שהדגיש. נקבע בה שהממשלה תפעל לפי קווי המדיניות אשר תטווה מועצת המדינה, תוציא לפועל את החלטותיה, חבר הממשלה ייקרא שר, מועצת המדינה הזמנית תיקרא רשות מחוקקת, החוקים ייקראו פקודות. הממשלה רשאית להכריז על מצב חירום ולהתקין תקנות חירום לטובת הגנת המדינה וביטחונה. כל סמכות אשר היתה על פי החוק בידי הנציב העליון או ממשלת ארץ־ישראל תהא מעתה נתונה בידי הממשלה הזמנית, כל מקום שנאמר בחוק פלשתינה ייקרא מעתה ישראל. ממשלת ישראל הזמנית רשאית להקים כוחות מזוינים ביבשה, בים ובאוויר, אשר יהיו מורשים לבצע את כל הפעולות הדרושות לשם הגנת המדינה וחוקיה. המסים והתשלומים מכל סוג שהוא אשר הגיעו ביום ה' באייר לממשלת ארץ־ישראל, ישולמו לממשלה הזמנית.

במשך שתי ישיבות התנהל במועצת המדינה הזמנית ויכוח על הפקודה שהוכנה במשרד המשפטים. עדיין לא נקבעה הגבלת משך הנאום וחברי המועצה נשאו נאומים רעיוניים ארוכים; הובעה התנגדות להעברת סמכויות הנציב לידי הממשלה הזמנית ולא לידי חברי המועצה (גם הם רוצים להיות שותפים לעשייה), הושמעו טענות על חיפזון בעבודה, עקרונות אנטי־דמוקראטיים (מפי שמואל מיקוניס, נציג הקומוניסטים), על חוסר התחשבות בצווים ובתקנות שבמשך השנים הוציאו הסוכנות היהודית והוועד הלאומי. דוד צבי פנקס, כדרכו במועצת עיריית תל אביב, לא היה מוכן לאשר את פקודת סדרי השלטון לפני שייקבע כחוק ששבת הוא יום המנוחה של המדינה היהודית (אולם הצעת שר המשפטים להקדים את השעון בקיץ בשעה אחת, כמנהג המנדט, נתקבלה כעבור שבוע בלא עוררין מצד נציגי המפלגות הדתיות). רוזנבליט לחץ על אישור סופי של חלוקת התיקים, שאם לא כך לא יוכל לחתום על פקודות והשרים לא יוכלו לחתום על תקנות. סוף סוף הוסרו כל המכשולים – “מזרחי” קיבל את תיק הדת ונפגעי מלחמה, “הפועל המזרחי” – עלייה ובריאות, “אגודת ישראל” – סעד. סודר גם תיק הביטחון לפי דרישת בן גוריון, ובעקבות פקודת צה“ל, שאושרה אף היא, היה עתה הצבא כולו כפוף לשר הבטחון, תוך איסור מוחלט לקיים כל כוח מזוין מחוץ לצה”ל.

הרוזן ברנאדוט, השליח המיוחד מטעם האו“ם, שבא לאזור כדי לבדוק אם ניתן להביא את הצדדים הלוחמים להסכמי שלום, הציע הפוגה לחודש ימים ובתקופה זו יישארו קווי הקרבות יציבים, לא יוכנסו אמצעי מלחמה ותוגש עזרה לאוכלוסיית ירושלים שנפגעה קשות במהלך הקרבות. נתעוררה בעיה באשר להמשך העלייה: האם תיאסר כניסתם ארצה רק של אנשי צבא מאומנים או של כל אדם בגיל צבא, וכיצד יפקח האו”ם על העלייה היהודית? ברנאדוט, איש קורא תנ"ך, הבטיח התחשבות מרבית מתוך הבנת שאיפת היהודים לשיבת ציון. על אף שמומחי הצבא היו כולם בעד ההפוגה, שתאפשר אימון אנשים חדשים ומנוחה לכוחות הלוחמים, התנגד בן גוריון להפוגה משום שלדעתו תפעל לרעת ישראל – לערבים נשק די והותר, לישראל הבאת נשק גורלית, הערבים אינם זקוקים לאנשים מבחוץ, ישראל רוצה בעולים, ובאשר לתוצאות הסירוב, אין הוא חושש מהן.

השר שפירא רצה בהפוגה קודם כול למען אוכלוסיית ירושלים הרעבה, התשושה. בעיני רוזנבליט היתה העובדה שהמומחים הצבאיים חושבים את ההפוגה להכרחית הגורם המכריע. “אינני יודע אם בן גוריון צודק בהערכתו המועטה למועצת הבטחון. המוסד החלש הזה יגלה די כוח כדי להטיל עלינו סנקציות.” הממשלה דנה במשך יומיים בהצעת הפשרה של ברנאדוט, שלפיה תורשה כניסת אנשים בגיל הגיוס לארץ לפי שיקולי המתווך, ולבסוף נתקבלה הצעת רוזנבליט להביע הסכמת ישראל להפוגה בלא תנאים, בתוספת כמה הערות על יסוד הדברים שנשמעו בשתי ישיבותיה (בעיקר בדבר הפיקוח על העלייה). ההפוגה נכנסה לתוקפה באחד־עשר ביוני, ובן גוריון הזהיר את האומה שממשלת ישראל לא תסבול שום ניסיון מצד גורם כלשהו בתוכנו להפר את ההפוגה, לשים לאל את התחייבות מדינת ישראל כלפי האו"ם.

הסכם בין הארגונים הפורשים ובין ההגנה שנתקבל בוועד הפועל הציוני באפריל, לפני קום המדינה, נתקבל בניגוד לדעתו של בן גוריון, שרצה ביד קשה נגדם, ובניגוד לרוחו של רוזנבליט שסירב לסלוח לאצ“ל על חטאי העבר. לפי הסכם נוסף עם אצ”ל בראשית יוני היו חברי הארגון אמורים להתגייס לצבא במסגרת גדודית, להישבע אמונים, למסור את כל הנשק והציוד שבידיהם בתוך המדינה לרשות הפיקוד העליון ולהפסיק את כל פעולות הרכש בחוץ לארץ. אולם כאשר עמדה להגיע לחופי הארץ “אלטלנה”, אוניית נשק של אצ“ל, ובה כמות גדולה של רובים, מכונות ירייה ותחמושת, ושמונה מאות עולים על סיפונה, חזרו אנשי אצ”ל מהסכמתם למסור את הנשק לידי צה"ל ישירות ותבעו להעביר אותו למחסניהם.

הדבר הובא בעשרים ביוני לידיעת הממשלה הזמנית ואחרי דיון מתוח החליטו חבריה פה אחד לקבל את הצעת השר בנטוב להטיל על שר הבטחון לפעול בהתאם לחוק ולתת סמכות למטה לפעולה נגדית: על המפקד במקום (האוניה עמדה לפרוק את מטענה לידי חברי אצ"ל שהמתינו לה בחוף כפר ויתקין) להשתדל להימנע משימוש בכוח, אך אם לא יתקבלו דרישותיו, יפעיל אותו. למחרת פירסמה הממשלה הזמנית הודעה מטעמה על בוא האוניה, לפיה ראתה בהבאת נשק על ידי קבוצה נפרדת על דעת עצמה. לא כל שכן בתקופת הפוגה, הפרה חמורה של חוקי המדינה, פגיעה בהתחייבויותיה הבינלאומיות ומעילה בהסכם המפורש שנערך עם אנשי אצ"ל זמן קצר לפני כן. ההודעה הדגישה את החלטתן הנחרצת של הממשלה הזמנית ושל מפקדת הצבא “להחניק באיבו את הנסיון הזדוני” להמרות את סמכות מדינת ישראל ושלטונותיה המוסכמים: “לא תהיה תקומה לעצמאות העברית אם תהיה מופקרת לשרירות לבם של כל קבוצה או פרט לקיים כוח מזויין משלהם.”

לאחר שאנשי אצ“ל ובראשם מנחם בגין סרבו לקבל את האולטימטום שהוגש להם להתמסר לכוחות הצבא ולמסור את נשקם, פרצה לפנות ערב התנגשות דמים. לפי גירסת אצ”ל פתחו כוחות הצבא באש ללא כל אזהרה, במכונות יריה, במרגמות; לפי דיווח קציני צה“ל היו אלה אנשי אצ”ל המכותרים שפתחו באש והצבא הגיב בירי. בקרב של יהודים ביהודים נהרגו ונפצעו לוחמים משני הצדדים, שלוש מאות חברי אצ"ל, שבחלקם ברחו מיחידותיהם הצבאיות כדי להשתתף בפעולה, נכנעו ונעצרו. אולם “אלטלנה”, התחמקה מן המצור ועשתה את דרכה לחוף תל אביב.

כאשר למחרת שב ועלה לדיון בממשלה הזמנית נושא המרידה בסמכות צה"ל ובסמכות המדינה, הבהיר גרינבוים שנתן את הסכמתו לגיוס כוח גדול מתוך תקווה שהדבר ימנע שפיכות דמים, וכמו הרב פישמן ומשה שפירא, נטה גם הוא לפשרה, אולם הרוב החליט לדרוש את מסירת האונייה לרשות המדינה, וכאשר סירבה – הופגזה, נפגעה על ידי פגז של תותח ובערה מול חופי תל אביב.

ממרפסת דירתו ברחוב פרישמן ראה פליקס את האונייה אחוזת הלהבות, כאשר במשך שעה ארוכה מתפוצצים בתוכה בלי הרף פגזים וכדורי רובים. היה זה מאבק על מרות המדינה, וברוזנבליט, על פי תפקידו ואופיו ובהתאם למאבקו בארגוני הטרור לאורך השנים, לא נתעוררו כל היסוסים. כאשר דיווח להנהלת “עלייה חדשה” על השתלשלות העניינים הטעים שעליה להיות שבעת רצון מן הצורה שבה טיפלה הממשלה בפרשת “אלטלנה” – ובעיני בלומנפלד יכלו הצעדים להיות אף חמורים יותר.

לחברי מרכז המפלגה שהתכנס כעבור שבוע, בפעם הראשונה מאז קום המדינה, מסר רוזנבליט על עמדותיו בממשלה, שלהנחתו לא יכלה להיות להן התנגדות מצד מפלגתו, והדגיש: “בעניין אצ”ל הייתי בין הקיצוניים." אכן, הוא ראה בפעולה תקיפה נגד אצ"ל, שלא יכלה לצאת לפועל כל עוד ישבו האנגלים בארץ, הצדקת אלה שצידדו בעצמאות. אולם לחזית המשותפת של רוב המפלגות היה גם מחיר, כפי שהצביע עליו רודי אברהם, חבר המרכז: המלחמה בטרור היהודי היתה עתה נחלת רבים וכבר לא יכלה לשמש סיסמה ייחודית של “עלייה חדשה” בבחירות הבאות. בוויכוח הארוך שהתנהל במועצת המדינה לאישור פעולת הממשלה בפרשת “אלטלנה”, שנעשתה “כתגובה לפגיעה גסה בריבונות המדינה” ושהצביעה על “הסכנה החמורה מבפנים שמהוות הכנופיות המזדיינות,” כפי שהדגיש זאת בן גוריון, לא פתח שר המשפטים את פיו – מלאכתו נעשתה בידי אחרים.

רוזנבליט היה עקיב בדעתו שהממשלה הזמנית אינה צריכה לנעול את הדלת למשא ומתן עם הערבים, שאין להעמיד את ההכרה במדינת ישראל כתנאי למשא ומתן, שהדברים לא יוכרעו רק בכוח אלא גם בדרך הדיפלומאטית, אם כי, בהסתמך על נוסחת בן גוריון, שם סייג באשר להצעות ברנאדוט להסכם שלום: אין להסכים למסירת ירושלים לשלטון ערבי (“אני בעד ירושלים בינלאומית, אולם הייתי מסכים גם להעברת החלק היהודי של ירושלים למדינת ישראל”), העלייה חייבת להישאר בפיקוח מדינת ישראל בלבד, אי אפשר לוותר על עצמאות מדינית, אך כל שאר השאלות, בייחוד באשר לגבולות, פתוחות. “אין חלקי עם אלה המוכנים להיהרג על הנגב. מצדי הייתי מוכן לוותר על שמונה מתוך שנים־עשר מיליון הדונם תמורת הגליל המערבי,” כפי שכתב באוגוסט לגדעון קלוורי לאיילת השחר.

שני דברים היו תמוהים בעיניו והוא לא מצא להם הסבר מלא: הבריחה ההמונית של הערבים ומעשי השוד והביזה מצד היהודים. “הפגיעה הבלתי הומאנית בערבים וברכושם” הדאיגה אותו ועלה בו חשד ששוד הרכוש הערבי נעשה במכוון כדי להביא לידי העברת אוכלוסין מאונס ושכפרי הערבים נשרפו כדי למנוע את שובם עם תום המלחמה. אולם הוא בטח בבן גוריון שההתעללות בערבים, כפי שאכן אירעה במלחמה, לא נעשתה על דעתו. הרי באחד המקרים אמר לו בן גוריון מתוך התרגשות שלא העלה כלל על הדעת שיהודים עלולים להתנהג באכזריות כזאת כלפי האויב. גם אם התנגד להחזרת הערבים כל עוד המלחמה נמשכת (והפוגה אינה שלום), מפחד דקירת סכין בגב, גם אם ראה בהחזרתם עם תום המלחמה נושא למיקוח, הוא הסתייג מכל מדיניות המחושבת מראש למנוע את שובם והתריע על כך בכתב ובדברים שנשא שוב ושוב בישיבות הנהלת “עלייה חדשה”.

עצם המונח “רכוש נטוש” קרא לכל דיכפין לשים עליו ידיים, ובהצעת הפקודה שנועדה לשים קץ לתוהו ובוהו העדיף משרד המשפטים את המונח “רכוש נפקד”, כדי להבדיל בין מה שנעשה עד אז לבין ההוראות החדשות שלפיהן יעבור כל הרכוש שהשאירו הערבים מאחוריהם לידי אפוטרופוס שימונה על נכסי הנפקדים. לא נאמר בפקודה מה ייעשה בסופו של דבר ברכוש שבידי האפוטרופוס. הרי ייתכן – כפי שכתב שר המשפטים במכתב נלווה להצעת הפקודה – שרכוש זה ישמש כקרן תשלום פיצויי מלחמה ושחלק ממנו יוחזר לבעליו, וכאן בוודאי יתעוררו שאלות רבות, אם כל אחד יקבל את רכושו, אם אפשר יהיה לאתרו, או שתוקם קרן כללית שממנה יקבל בעל הרכוש אחוז מסוים מתביעותיו. אולם אלה שאלות מסובכות ועדיין לא הגיע הזמן לטפל בהן.

רוזנבליט קיווה שהמלחמה לא תתחדש עם תום ההפוגה מתוך הנחה (כהרגלו תוך הוספת “אבל ייתכן שאני טועה”) שהערבים אינם רוצים בהמשכה וגם האנגלים אינם מעונינים בה עוד, משום שאז ייאלצו להושיט לערבים עזרה מסיבית שעלולה לסבך אותם עם האמריקנים. אולם לא יהיה מנוס מהמשך המלחמה אם לא יתקבלו שלושת התנאים – עצמאות, עלייה וירושלים לא ערבית.

תחילה לא היה רוזנבליט מעורב ישירות במאבק הכוחות בין בן גוריון לגלילי, הסמכות הצבאית העליונה בימי ה“הגנה” והרמטכ“ל בפועל בגלל מחלת יעקב דורי. בין רצון בן גוריון להיות הפוסק היחיד בעניני ביטחון ולרצון קציני המטה להשאיר את גלילי בתפקיד רמ”א. הוא נקלע לתוכו אחרי שארבעה ראשי אגפים בצבא הגישו את התפטרותם במחאה נגד הארגון מחדש שהציע בן גוריון באיוש הפיקוד העליון שנעשה, כדבריו, מתוך שאיפה לצבא ממלכתי נאמן למדינה ולא למפלגה. לפי דרישת המתפטרים (ידין, גלילי, בן חור ואילון) הובא הדבר לדיון בממשלה, ובישיבה שהתקיימה בשניים ביולי 1948 הגדיר בן גוריון את ההתנגדות למינויים שהציע כנובעת מקנאת אנשי ה“הגנה” – בקידום יוצאי הצבא הבריטי ומשאיפת מפ"ם¹¹⁸ להשתלט על הצבא, ופסל את המשך עבודתו של גלילי במשרד הביטחון.

הממשלה החליטה להקים ועדה בהשתתפות נציגי כל חמש המפלגות המרכיבות אותה, שבראשה יעמוד יצחק גרינבוים, וחבריה שרתוק, ציזלינג, שפירא ורוזנבליט, כאשר השאלה מי צודק ומי לא צודק בהאשמות ובחיכוכים משנית והעיקר הוא הסדר שיאפשר את ניהול המלחמה הטובה ביותר.

הוועדה ישבה ארבעה ימים ולא הסתפקה בבחינת מכלול היחסים בפיקוד הצבא, אלא דנה גם במערכות על ירושלים ולטרון ושמעה את כל חברי המטכ“ל וקצינים בכירים, שמתחו ביקורת על בן גוריון, בנוכחותו, בעיקר על התערבותו הבלתי פוסקת בענייני צבא. שאלות רוזנבליט נבעו לרוב מתוך רצון להבין דברים או נגעו לנושאים הקרובים לו במיוחד, כבעיית חקירתם של עצורי “אלטלנה” (שבה התעורר סכסוך בין התובע הכללי של הפלמ“ח לתובע הכללי של צה”ל, כשכל אחד מהם דורש לייצג את התביעה) ובעיית הרכוש הערבי הנעזב שלוקחות לעצמן היחידות כשלל עם כיבוש העמדות. אולם בשאלה גלויה אחת, שעוררה סערה ועלבון, נגע ישר במוקד הבעיה: “האם זה נכון או לא נכון שמינויים בצבא נעשים גם בשים לב להשתייכות אדם למפלגה מסוימת, בעיקר למפלגת הפועלים המאוחדת?” הנשאל, צבי אילון, מוותיקי ההגנה ומ־1948 סגן הרמטכ”ל לעניינים מנהליים, השיב בקיצור ובביטוי החזק ביותר שהיה מסוגל לתת: “לא נכון.” כאשר ביקש רוזנבליט לדעת כמה מעשרת הבריגאדירים שייכים למפ“ם, מיאן אילון להשיב, אולם בן גוריון מיהר לציין שמכל מפקדי החטיבות והגדודים בפלמ”ח רק מפקד אחד אינו חבר מפ"ם.

המלצות הוועדה הפתיעו את בן גוריון, שדחק לסיים את הדיון על מנת שאפשר יהיה להתפנות להכנות לקראת המערכה שעמדה לפרוץ עם תום ההפוגה, בעוד ימים מעטים: הן ראו את לב הבעיה בקביעת מערכת איזונים בין הממשלה, שר הביטחון והצבא, והמליצו להקים קבינט מלחמה ולהפריד בין הדרג הצבאי המקצועי לדרג המדיני על ידי מינוי שני מנהלים כלליים במשרד הביטחון, האחד לענייני צבא (תפקיד שנועד לגלילי) השני לענייני המשק הצבאי, שבאמצעותם יעביר שר הביטחון הוראות ופקודות. השר לא יהיה רשאי למנות על דעת עצמו מינוי כלשהו בצבא, אלא היה חייב להיוועץ ברמטכ"ל ובמקרה של חילוקי דעות ביניהם יובא הדבר להכרעת הקבינט. בקיצור, הוועדה הצדיקה במידה רבה את המורדים.

בן גוריון הנזעם הגיב בנשק הציוני הבדוק: באיום התפטרות לא רק מתפקידו כשר הביטחון אלא גם כראש ממשלה, כלומר, דרש לגנוז את הצעות הוועדה לארגון משרד הביטחון, אם כוונתם למשרד ביטחון שהוא יעמוד בראשו, אולם הסכים להקמת קבינט של שלושה חברים שידון יום יום עם אנשי המטכ"ל בבעיות הדחופות בניהול מלחמה, ולכמה שינויים אחרים. רוזנבליט הציע לומר לבן גוריון שמקבלים את הצעותיו חוץ מהתפטרותו ואם הוא יעמוד עליה, תתפטר כל הממשלה. איום ההתפטרות עשה את שלו: איש לא היה מוכן לרשת את מקומו של בן גוריון (הדבר הוצע לשרתוק), איש לא היה מוכן לקחת על עצמו אחריות לפרישת בן גוריון באמצע המלחמה.

פתק גואל מבן גוריון החולה, השוכב בביתו, שהודיע על הסכמתו לשוב לפי תנאיו פתר את המבוכה: הוועדה גנזה את מסקנותיה, גלילי נתבקש לשלם את המחיר בביטול תפקידו, אנשי המטה העמידו את עצמם לרשות הממשלה, אולם בן גוריון קיבל את דרישת ידין, ראש אגף המבצעים, למנות את יגאל אלון למפקד מבצע “דני”, כלומר למפקד חזית המרכז בפועל במקומו של מרדכי מקלף שקודם לכן התעקש בן גוריון למנותו לתפקיד זה למרות התנגדות ידין. ישיבת הממשלה למחרת, בשבעה ביולי, התנהלה בהעדרו של בן גוריון החולה, וגם אם שלחו השרים חצי ביקורת בו ובדרכי עבודתו, קבלו על חוסר יכולתו לעבוד עם אנשים, על “דיקטט”, על התעלמותו מהחלטות קולקטיביות, על מינויים בלתי אפשריים, בעוד שרתוק, שישב בראש הישיבה מגן עליו בנאמנות – בסופו של דבר הצביע הרוב, בהתנגדות בנטוב וציזלינג, בעד שובו של בן גוריון על פי תנאיו.

גם אם הסתמך רוזנבליט בשיקוליו על ניסיונו כקצין צבא שלושים שנה קודם לכן, לא ראה את עצמו כמומחה לניהול המערכה בתנאי מלחמת הקוממיות ונהג לתמוך בתכניות למבצעים צבאיים כפי שהביאם בן גוריון לפני הממשלה, אם נראה בן גוריון נחוש בדעתו ובוטח בצדקתה. כאשר הציע בן גוריון לכבוש בחזרה בכל מחיר את משטרת לטרון, שנפלה בשמונה־עשר במאי לידי הלגיון הערבי ששלט על הכביש לשער הגיא, נראה הדבר לרוזנבליט כהעזה עצומה לצאת בלי סיוע ארטילריה למתקפה כזאת כשלמעלה מתבצר הלגיון, צבא מאורגן, מאומן היטב, חמוש בתותחים, בשריוניות ובשאר הנשק הכבד, שולט גם על הרכסים סביב, אך הוא הצביע בעדה מתוך הנחה שבן גוריון יודע מה הוא עושה. אולם שני מבצעי “בן נון” לכיבוש לטרון בסוף מאי ובראשית יוני נכשלו ותבעו מחיר כבד בחיי אדם. כאשר דנה הממשלה הזמנית בעשרים ושישה בספטמבר בהצעתו של בן גוריון לחדש את המלחמה, להשמיד את מוצבי הלגיון בלטרון, לכבוש את כל ירושלים, את הכיס מדרום לרמאללה ועד יריחו, כולל בית לחם וחברון, עמד כישלון זה לנגד עיניו של רוזנבליט.

בשבועות הקודמים למד רוזנבליט להבחין בגווני ניסוחיו של בן גוריון בענייני ניהול המלחמה ולהצביע בהתאם. לעתים הביא בן גוריון נושאים להחלטת הממשלה בלי להציע מיד הצעה מפורשת בנימתו הנחרצת אלא בנוסח, “המטה הכללי בדעה… אך אני הייתי רוצה לשמוע את דעת הממשלה בעניין זה,” והיה זה סימן לרוזנבליט שבן גוריון עצמו טרם קבע את עמדתו הסופית בעניין. כאשר דיבר בן גוריון על האחריות הכבדה שבמתקפה המוצעת שעלולה לעלות בהרבה אבדות, תיאר את הסכנות גם אם המתקפה תצליח – האו“ם עלול להכריח את ישראל לסגת ואף תיתכן התערבות צבאית אמריקנית־אירופית לשם כך – התרשם רוזנבליט שבן גוריון אינו שלם עם עצמו. היתה זו אחת הפעמים המעטות שראש הממשלה לא הצליח לשכנע את עמיתיו השרים לתמוך בהחלטותיו הצבאיות (צה"ל כבר נערך למתקפה לכיבוש חבל יהודה). שרתוק, ברנשטיין ושפירא התנגדו בעיקר מטעמים מדיניים לפעולה שמוכרחה להיראות כהתגרות באומות העולם, אף שהוגדרה כתגובה להפרות ההפוגה מצד הערבים ולחוסר האונים של האו”ם לתקן את המצב, אולם רוזנבליט התנגד לה גם מתוך חרדה לתוצאות הקרב הקטלניות שפירושן חידוש המלחמה בכל החזיתות, הפצצות על שדות התעופה ועל תל אביב. ההצעה נפלה בשבעה נגד שישה קולות, השטח נשאר בידי ירדן (עד למלחמת ששת הימים). אחרי ששבר בן גוריון את שתיקתו בנושא זה בראשית שנות השישים הגדיר את החלטת הממשלה באותם ימים כ“בכייה לדורות” וזקף אותה בראש וראשונה לחובת רוזנבליט. רוזנבליט הפנה את תשומת לבו לעובדה שגם שלושה שרי מפא"י – שרתוק, קפלן ורמז – הצביעו נגדה (שרתוק נאלץ לעזוב את הישיבה הגורלית באמצע, אך לפני צאתו הפקיד בידי מזכיר הממשלה את קולו נגד ההצעה. בהמשך הישיבה ביקש ראש הממשלה מזאב שרף להתקשר עם שר החוץ שנית אך הוא שב ועמד על התנגדותו בלי לדעת שבקולו תלוי גורל ההצעה. גם נגדו הוטחה טענת “הבכייה לדורות”).

בן גוריון למד את הלקח ולפני שהגיש לממשלה את תכניתו לפתיחת הדרך לנגב דאג קודם כול להסכמת חבריו למפלגה, ואם כי רמז התנגד לה תחילה, בישיבת הממשלה בשישה באוקטובר היה מתומכיה. מתוך הנחה שההפוגה מסייעת לצבא המצרי להתבסס בדרום הארץ, הציע בן גוריון להשתמש בסירוב המצרים להרשות מעבר שיירות אספקה ליישובים בנגב, למרות החלטת ועדת האו"ם, כאמתלה לא רק לפריצת הדרך לנגב, אלא לכיבוש כל הדרום מים המלח עד ים סוף. נכון, קיימת סכנה שהקרבות עם המצרים יתפשטו לשאר החזיתות, שהסורים, העיראקים והלגיון הערבי יתערבו, אבל זה סיכון שאפשר להתמודד עמו.

רוזנבליט, היחיד שהתנגד להצעה בתוקף. התפלא על חברי הממשלה ששינו את דעתם מאז ההצעה לכיבוש לטרון – יריחו. מה התרחש מאז שעשוי להצדיק שינוי עמדה? כאשר דובר בתכנית הקודמת היה ברור לו שהיא תוביל להתלקחות החזית כולה, וכך יקרה גם עכשיו. “אם אני מעריך נכונה את דעת המטה ושר הביטחון עלינו להמשיך במלחמה כי רק בדרך זו נכריע, זוהי לדעת בן גוריון הדרך הבטוחה ביותר לשלום ואנחנו למעשה מתייאשים מהאו”ם. אני לא שותף לפסימיות ולייאוש מוגזם זה." הוא מתנגד לפעולה, כי פירושה הפרת החלטת או“ם, התגרות גסה בו והתגובה תהיה קשה. הערכת חשיבות הקשרים עם העולם נבעה אצל רוזנבליט, בין השאר, מתפיסת הרצל שהציונות זקוקה לאהדת העמים כדי להתגשם. בניגוד לבן גוריון סבר רוזנבליט שלישראל חשוב גם מה יאמרו הגויים, לא רק מה יעשו היהודים. עם כל הערכתו לכוחו של צה”ל, הבדידות של “עם לבדד ישכון” לא היתה מקובלת עליו.

בן גוריון השיב לשר המשפטים שדיה לצרה בשעתה, כאשר ידרוש האו"ם הפסקת אש ישקלו שוב את צעדיהם. ההצלחה בדרום יכולה רק להשפיע לטובה על דעת האומות המאוחדות באשר לעתיד הנגב. “ההיסטוריה לא נעשית על ידי דיבורים, אלא על ידי מעשים.” הממשלה, מלבד שניים, נתנה את הסכמתה בתנאי שידווח עליה לשרתוק שנמצא בפאריס, ואם שרתוק יערער על כך, יתקיים דיון חוזר. שרתוק נתן את הסכמתו, ולמחרת יום הכיפורים, בארבעה־עשר באוקטובר 1948, החל מיבצע “עשר המכות” שהסתיים בכיבוש כל מרחב הנגב עד מפרץ אילת.

רוזנבליט, כשרתוק, האמין בכוחו של משא ומתן מדיני, אולם חולשת ארגון האומות המאוחדות, שלא הצליח לבצע את החלוקה שעליה החליט, שלא הצליח להקים את הצבא הבינלאומי שהיה אמור ללוותה ולא הצליח למנוע את פלישת מדינות ערב לארץ־ישראל, חיזקה את תפיסת בן גוריון שיש לסמוך רק על צה"ל ועל נשקו. המציאות טפחה על פניהם של נאמני האסכולה הדיפלומאטית.

אף שחלק עליו לעתים, גם בדברים עקרוניים, גם בעניינים טאקטיים, העריך רוזנבליט את חזונו ועוז רוחו של בן גוריון, את העובדה שהקפיד על חלוקת סמכויות ומעולם לא התערב בעניין משפטי ושיחסו אליו לא הושפע מן העבר, מדרישת רוזנבליט להתפטרותו בוועידת פאריס ב־1946 (אם כי לא השלה את עצמו שבן גוריון שכח). המגע היומיומי, כמעט, בראשית המדינה שינה את יחס רוזנבליט לבן גוריון: הוא למד להעריך את ראייתו לטווח ארוך, את כושר החלטתו, את נכונותו לקבל על עצמו אחריות בהכרעות גורליות, ולעתים תמך בו משום שסמך על תבונתו בעניינים מדיניים כמו בפירוק הפלמ"ח (שלו התנגד רוזנבליט כאשר עלה הנושא מיד עם קום המדינה), מתוך הסכמה לרצונו בצבא אחיד, תחת פיקוח אחד. בעיני אלה שלא היו שותפים להערכה העמוקה לראש הממשלה נחשב רוזנבליט “לאחד מחסידי בן גוריון”, כפי שכינה אותו פנחס לוביאניקר.

כיוון שהפרוטוקולים מישיבות הממשלה הזמנית עדיין חסויים קשה לקבוע עד כמה דעתו של שר המשפטים היתה זהה להצעות שהגיש בשמה למועצת המדינה, משם שנשא באחריות המשותפת: “מעולם לא התווכחתי בישיבות מועצת המדינה על החלטה שנתקבלה בישיבת ממשלה, בין אם הצבעתי בעדה ובין נגדה.” גם אם המועצה עדיין לא היתה פרלמנט נבחר והשפעתה מועטה, בעוד עיקר הכוח להחליט ולקבוע נתון בידי הממשלה, היה חסר ל“עלייה חדשה” נציג נוסף במועצה שיוכל להביע את השגותיה, אולם פניות לבן גוריון ושיחות עם שפרינצק, יושב ראש המועצה שנבחר לתפקידו ביולי, על צירוף איש “עלייה חדשה” נוסף לא נשאו פרי: הדבר היה מביא גל תביעות מצד מפלגות אחרות. לחברי הנהלת “עלייה חדשה” היו טענות על חוסר מגע עם השר שלה, מצב שאותו נימק רוזנבליט בחוסר השהות להתייעצויות לפני ישיבות הממשלה, אולם הטעים שלאחר שנים ארוכות של הליכה משותפת הוא מכיר את דעת מפלגתו.

להיות שר בוודאי כבוד גדול, כפי שכתב פליקס לגדעון קלוורי, אבל גם טרדה בלתי פוסקת שלא היתה כדוגמתה אפילו בחיים הטרודים שניהל קודם לכן. אולם העבודה מעניינת, יוצרת, כדאי להיות שותף למאמץ הגדול לבניין המדינה. עיקר עבודתו בישיבות ממשלה¹¹⁹ ובהשתתפות בוועדות שאינן קשורות בשאלות משפטיות דווקא, כי מיניסטר הוא מיניסטר לכל דבר, לא רק בתחום המוגדר של תפקידו המיוחד. משום שתפקיד השר תבע את כל זמנו, נבחר זיגפריד מוזס ליושב ראש “עלייה חדשה” בפועל עד לוועידה הארצית. במקום ויכוחים עקרים השפעה ישירה על עיצוב המדינה, עשייה של ממש! עתה כבר קשה להעלות על הדעת שיכול היה להיות אחרת. בהנהלת “עלייה חדשה” ובמרכזה, שהתכנסו בהעדרו של לנדאואר, רבו הקולות שאמרו כי אין המפלגה יכולה ללכד בתוכה אנשים השוללים את המדינה ואת ממשלתה.

בקול קורא, שנכתב בגוף ראשון, דרש רוזנבליט את הסכמת ועידת המפלגה הארצית, השלישית והאחרונה, שעמדה להתכנס בשבעה־עשר בספטמבר 1948 באולם “הבימה”, לייסוד המפלגה החדשה, ואם כי מן הטיוטה נמחק המשפט “על המהססים, בעלי הספקות, להיכנע לרוב” ברור היה שמצפים מן הצירים לברך על המוגמר, גם באשר לצעדים שכבר נעשו (בהצטרפות לממשלה), גם באשר לעתיד, אישור תכנית המפלגה הפרוגרסיבית, שלה שנים־עשר סעיפים ושבהכנתה השתתפו ליכטהיים וסלי הירש.

ההכנות להקמת המפלגה החדשה נתקלו בהתנגדות חברי המפלגה הישנה. הרוב בסניף חיפה של “עלייה חדשה” וסניפים שבחולון ורמתיים וחלק מסניף ירושלים דחו את המיזוג המוצע מפני שהשותפים לעתיד נראו בעיניהם בלתי מתאימים, רחוקים מתפיסתם הפוליטית, ומשום שמעמד “עלייה חדשה” כמיעוט (ארבעים וחמישה אחוז) בהנהלת המפלגה העתידה לקום לא הלם לדעתם את משקלה (בבחירות האחרונות לקונגרס הציוני קיבלה “עלייה חדשה” יותר קולות משני השותפים גם יחד). מתוך ידיעה שהמיזוג דבר מוחלט עוד לפני אישורו הרשמי סירבו המתנגדים להשתתף בוועידה הארצית והסתפקו בקריאת הצהרה בשמם מפי ד“ר אוארבך שעמד בראשם יחד עם לנדאואר, קרויצברגר וגרדה לופט. חברים מן השורה הודיעו בלב כבד, אחרי שנים של עבודה נאמנה, על עזיבתם, אחרים נחפזו להודיע על הצטרפותם למפא”י או למפ"ם. בין המתנגדים היתה גם בטי פרנקנשטיין: היא אמנם מחייבת, בניגוד ללנדאואר, את הצטרפות “עלייה חדשה” לממשלה – אם כבר קמה המדינה, אף שהיא שונה מן המדינה שתיארו לעצמם ותיקי התנועה הציונית, חייבים לעשות הכול כדי להבטיח את קיומה – אך לבה עם “עלייה חדשה” כפי שהיתה, עדיין ירושה קטנה של התאחדות ציוני גרמניה.

חילוקי הדעות בין הרוב למיעוט ב“עלייה חדשה” עברו לפסים אישיים עוד לפני קום המדינה. רוזנבליט האשים את חוג לנדאואר בבדלנות, לנדאואר האשים את רוזנבליט בהעדר הבנת העתיד. רוזנבליט השיב לו באירוניה שלא כל אחד מסוגל לקרוא בכוכבים וציטט קטעים מדברי לנדאואר כדי להוכיח עד כמה טעה לנדאואר עצמו בהערכת העתיד (כדוגמת הטענה שאין עוד מקום בעולם למדינות קטנות חדשות). לנדאואר לא ראה כל אפשרות לשילוב בין הקמת מדינה יהודית וחתירה להבנה יהודית־ערבית כהצהרת בן גוריון; הקמת המדינה תוביל בהכרח לאיבה גוברת בין יהודים לערבים, מלחמה תחזק בהכרח את הרצון למיגור הדדי.

לנדאואר קבל על הפרת ההסכם הג’נטלמני ששני הפלגים לא ינהלו מסע תעמולה לקראת הוועידה הארצית וש“מיטיילונגסבלאט” יישאר נייטראלי, ביקש לפרסם בעיתון הודעה אישית המסבירה את חוסר נכונותו לשאת בוועידה נאום פוליטי כבעבר, נענה בשלילה ופרסם אותה כעלון: רוזנבליט וחבריו שכחו את ניגודי העבר ומצהירים ששום עמדה פוליטית אינה מבדילה בינם לבין שותפיהם החדשים, קבוצות בעלות אופי מטושטש ועקרונות מעורפלים, חסרות משיכה בעיני הציבור. הנימה האינקוויזיטורית, שבה שאלו אותו רעיו לשעבר אם הוא מחייב את הקמת המדינה, קוממה את לנדאואר: מובן שחובת כל אזרח להכיר במדינה שקמה, אבל על המדינאי מוטלת החובה לראות את העתיד ועל המדיניות הציונית למנוע חלוקה סופית של ארץ־ישראל לשני חלקים עוינים זה לזה ולשאוף לפדרציה ואולי בעתיד הרחוק יותר למדינה משותפת אחת.

לנדאואר ניסה לבנות ב“עלייה חדשה עובדת” את בסיסו הפוליטי, קיים ישיבות עם חבורת נאמניו, הודיע שהיא תשמור על עצמאותה הפוליטית, ועל כך נזפה בו הנהלת המפלגה: “עלייה חדשה עובדת” אינה סיעה עצמאית ואין זכותה לעסוק בשאלות פוליטיות; תפקידה הבלעדי לייצג את חברי “עלייה חדשה” בהסתדרות. “עלייה חדשה עובדת” כקבוצה ניהלה משא ומתן על כניסה מאורגנת למפא“י, תוך הקפדה על מידה של קיום עצמאי וייצוג הולם, למורת רוחה של מזכירות המחלקה לעולי מרכז אירופה במפלגה, כפי שהיא באה לידי ביטוי באזהרה חריפה שנשלחה ללשכת מפא”י, של החברים בן גוריון, שקולניק לוביאניקר: האיחוד המוצע יכול רק להביא להפסד קולות בקרב יוצאי מרכז אירופה. מזכיר המחלקה, מרדכי כץ, הזכיר את חטאי העבר של לנדאואר ביחסו להקמת המדינה היהודית שאינם מאפשרים את שובו למפא"י, אלא אם יהיה מוכן להודות בפרהסיה ששגה ושדרכה של המפלגה היתה נכונה – ולכך אין כל סימן.

על יומה השני של ועידת ההשכבה של “עלייה חדשה” העיב רצח הרוזן ברנאדוט, שנורה מנשק אוטומטי בידי שלושה גברים רעולי פנים בשבעה- עשר בספטמבר 1948 בשכונת קטמון¹²⁰ בדרכו לפגישה עם דב יוסף, מושל ירושלים. רוזנבליט, מזועזע מן הפשע, בוש בעם שהרוצחים באו מקרבו, סיפר לצירי הוועידה למחרת שבישיבת לילה החליטה הממשלה על נקיטת צעדים משטרתיים וצבאיים, מוצדקים גם מבחינה חוקית, גם מבחינה פוליטית, ותבע מהם להביע את סלידתם מן הרצח ולדרוש שיושם קץ לטרור בכל הדרכים. הוועידה פעלה כנדרש בכל השטחים ואישרה גם את הקמת המפלגה הפרוגרסיבית החדשה.

בן גוריון רק חיכה להזדמנות לגמור את החשבון עם “כנופיות אנשי בליעל שידם היתה ברצח” (“חזית המולדת” קבוצת יוצאי לח“י, קיבלה על עצמה את האחריות למעשה בתגובה על דרישת מתווך האו”ם לוויתורים מצד ישראל), שהמשיכו להתארגן בגלוי בירושלים – ובסמוי מן העין בשאר חלקי הארץ, משום שלא הסתפקו בהחלטת הממשלה שקבעה כי החוקים חלים על ירושלים כמו על כל חלקי המדינה ותבעו סיפח מפורש. שר הפנים גרינבוים, שעמל במשך חודשים להשגת הסכם עם לוחמי הארגונים הפורשים, דגל בגישה סובלנית ובגילוי הבנה כלפיהם, אף שתמך בתפיסה של מרות אחת וצבא אחד, שרי המפלגות הדתיות והציונים הכלליים איימו בהתפטרות כדי למנוע מלחמת אחים בשעת פירוק נשק בכוח, המשא ומתן נגרר. בעקבות הרצח נתקבלה ברוב קולות הצעת בן גוריון לדרוש מן הארגונים הפורשים ציות לחוקי המדינה גם בירושלים בלא כל משא מתן נוסף ולהפעיל נגדם את הצבא אם לא ייענו לדרישה להתפרק מנשקם בתוך עשרים וארבע שעות.

יתרה מזאת, משרד המשפטים הכין פקודה למניעת טרור, שהוגשה למועצת המדינה, שלפיה אדם הממלא תפקיד בהנהלה או בהדרכה של ארגון טרוריסטי, משתתף בדיונים או בקבלות החלטותיו, יהיה צפוי לעונש מאסר עד עשרים שנה, חבר מן השורה לעונש עד שלוש שנים, כל רכוש ארגון טרוריסטי יוחרם לטובת המדינה, כל מקום המשמש לפעולה או לאחסון ייסגר. שר הביטחון מונה על ביצוע הפקודה. השיפוט ייעשה בפני בתי דין צבאיים. על הנאשם הוטלה חובת ההוכחה שפרש מן הארגון. גם אם כמה חברי המועצה הציעו שינויים לקולא, ששר המשפטים התנגד להם, התקבלה ההצעה – בשאלה זו לא ידע ליברליות – בשלושים וארבעה קולות ללא מתנגדים (שלושה נמנעו), וכפי שהודו כמה מחברי המועצה בגלוי לא היו בעבר מאשרים חוק דראסטי כזה, אלא שרצח ברנאדוט הביא אותם לידי מסקנה שאין דרך אחרת להילחם בטרור (אם כי רוב העצורים על סמך הפקודה שוחררו כעבור זמן קצר וכל השאר נחונו בחנינה הכללית לקראת הבחירות לכנסת הראשונה).

מה המשותף לשלושת מרכיבי המפלגה הפרוגרסיבית? הקשה רוזנבליט בוועידה היסוד שלה בעשרה באוקטובר, והשיב באוזני הנאספים באולם “הבימה”, כאשר מאחוריו תמונת ענק של חוזה המדינה: ירושת התקופה הליבראלית של המאה שעברה, של קידמה, סובלנות, הומאניות, מבוקרת על ידי תכנון ופיקוח כלכלי כדרישת הזמן, רדיקאליות אך בלא קיצוניות, בלא דמגוגיה, פרגמאטיות תוך נכונות לשנות את המציאות, חיוב הציונות החלוצית והשיבה לאדמה (סימן טוב לבאות הוא הקשר גם עם קיבוצי “העובד הציוני”, גם עם הכפרים השיתופיים של “עלייה חדשה”), שאיפה לרפורמה בשאלות סוציאליות בלי לדבוק בדוגמאות שאולות שאינן מתאימות לארץ־ישראל, ומעל לכול הכרה בכך שעידן של חירום ומלחמה מחייב פשרה, גם אם קיימים ניגודים. המפלגה החדשה, שאינה מייצגת מעמד או רובד כלכלי מסוים, תשמור על זכויות הפרט במדינה, על חופש הדת וגם על חופש החילוניות. “הדמוקראטיה שלנו לא יכולה להיות תיאוקרטיה. לפי דעתי האישית אפשר לכלול חלקים של המשפט היהודי בחוק המדינה, אבל לפרלמנט צריכה להיות יד חופשית לשנותם לפי ראות עיניו.” צריך לשמור על חדוות המדינה, אך דרוש יותר מהתלהבות זמנית, דרוש חוש לאזרחות שתמציתו התנהגות ג’נטלמנית של האזרח כלפי מדינתו.

נוכחותם של שרי ממשלה, של יושב ראש מועצת המדינה ושלושה ממשתפי הקונגרס הציוני הראשון, מצד אחד, ושל צעירים רבים, חלקם במדי צבא, מצד שני, סתר לדעת מארגני הוועידה את טענת העיתונות, שרובה הספידה את המפלגה החדשה טרם היוולדה: עוד מפלגה קקיונית בלא אופי ותכנית, בלא זכות קיום ותפקיד, בלא עורף ואהדת ציבור. ד"ר אברהם גרנובסקי (גרנות), יושב ראש הקרן הקיימת וחבר המועצה הזמנית מטעם הציונים הכלליים, שרוזנבליט הציע לתפקיד יושב ראש המפלגה החדשה, ראה בהקמת כוח מרכזי מתקדם צו השעה וצורך המדינה, אולי גם צורך התנועה הציונית הכללית העולמית, כוח המעודד יוזמה פרטית אך בעת ובעונה אחת מצדד גם בפיקוח ציבורי על ההון ובכלכלה מתוכננת, בחינוך ממלכתי, בביטוח סוציאלי ממלכתי, בשירותי בריאות ממלכתיים, בקיצור: “אינטרס המדינה עומד מעל לכול, מעל אינטרס היחיד, אינטרס של רבדים ומעמדות.”

עורך הדין יזהר הררי, באותה העת ממלא מקום נשיא בית הדין הצבאי העליון, שדיבר בשם הציונים הכלליים המצטרפים, שלל את המגמות הקיצוניות מן השמאל ומן הימין וצידד בפשרה בענייני דת ומדינה; משה קול (קולודני), חבר הנהלת הסוכנות מטעם “העובד הציוני” ויושב ראש ועדת החוץ במועצת המדינה, ראה במפלגה הפרוגרסיבית גשר בין חלקי התנועה הציונית במזרח ובמערב, גשר¹²¹ בין יהודי אמריקה ויהודי מזרח אירופה – והכול ציפו לגדולות. נבחר ועד פועל שיתכנס פעם בשבועיים, אם הדבר יתאפשר בעיתות מלחמה ומתוכו תיבחר הנהלה של שנים־עשר חברים. הוחלט להקים חוג יוצאי מרכז אירופה, שבמסגרתו ייערכו גם אירועים בגרמנית, ולהוציא שבועון גרמני בשם “הקידמה”.

לנדאואר הספיד את “עלייה חדשה”: ההיסטוריה תוכיח שהיא מילאה במאבקה נגד קיצוניות, נגד טרור ונגד לאומנות בלתי מרוסנת תפקיד חשוב בעיצוב העם היהודי מחדש. היא היתה מפלגה אופוזיציונית, כתב לנדאואר לפרידה, אבל לא כולם בתוכה קורצו מחומר של אופוזיציה והעדיפו לצרף את קולם למקהלה במקום לשאת בבדידות הקול המתריע בשער, היתה חסרה להם אמונה שלמה בצדקת דרכם. היה זה משגה לא להתגאות בעובדה ש“עלייה חדשה” היתה ביסודה מפלגת יוצאי גרמניה. “תופעה גדולה, ייחודית בחיים הפוליטיים של ארץ־ישראל באה לקִצה, ללא צורך, ללא כורח.”

אחרי שש־עשרה שנות חיים משותפים הגיעה שעת הפירוד: ארגון עולי מרכז אירופה התרחק מכל פעילות פוליטית וניתק את עצמו מן המפלגה החדשה, שלרשותה, ובייחוד לרשות חוג יוצאי מרכז אירופה בתוכה, יועמדו ארבעה חדרים בבית הארגון ברחוב רמב“ם 15 בתל אביב, תמורת השתתפות בהוצאות. לנדאואר נבחר ליושב ראש החדש של ארגון עולי מרכז אירופה, מוזס לסגנו, רוזנבליט פרש מן הוועד הפועל של הארגון. הוסכם ש”מיטיילונגסבלאט" ימשיך להופיע כעיתון לא פוליטי, ליתר דיוק פוליטי עד לנקודה מסוימת – הוא יימנע מלדון בשאלות הפוליטיות השנויות במחלוקת בין מרכיביו; החובות, סכומי כסף גדולים במונחים של אותם הימים, יכוסו במאמץ משותף, חברי הנהלת “עלייה חדשה” לשעבר התחייבו לתרום מכיסם לכיסוי החובות הדחופים כפירעון שטרות ותשלום משכורות לפקידים (לאחר פיגור של חודשים). הפקידים, חלקם מועמדים לפיטורים, נפגעו מחוסר הרגישות כלפיהם: אם כיום ממלאים אישים מ“עלייה חדשה” משרות רמות במדינה הם חייבים לא מעט תודה על כך לנכונות ההקרבה מצד פקידיה – נאמר ברמז עבה במכתב לרוזנבליט.

על אף ההסכם על סעיפיו הרבים שנחתם באוקטובר 1948 צמחו לא מעט סכסוכים, כפי שקורה אצל זוגות גרושים הממשיכים לגור תחת קורת גג אחת: על דרך גביית דמי חבר בתקופת מעבר, על גובה דמי השכירות, על אי חיסכון בחשמל מצד הפרוגרסיבים, על אי תשלום דמי טלפון במועד – סכסוכים שלא פסקו אלא עם העברת כל מוסדות המפלגה הפרוגרסיבית לביתה החדש ברחוב המלך ג’ורג' בשנת 1955. קרויצברגר עזב את הארץ לצמיתות ומאוחר יותר פעל בניו יורק למען הקמת שלוחת מכון ליאו בק לחקר יהדות גרמניה; לנדאואר ניסה לאחד את כל החברות הכלכליות שבהן היתה הסוכנות שותפה כדי ליצור מהן מכשיר פיננסי רב היקף (בהנהגתו) ולחזק את מעמדה הנחלש של הסוכנות היהודית מול ממשלת ישראל, נשאר יושב ראש ארגון מרכז עולי מרכז אירופה, שמר על דירתו בירושלים, אך בילה את רוב זמנו בחוץ לארץ, בעיקר בפאריס, מנוכר, אכול צער על כך שבשם המדינה ניתן הכשר לכל מעשה שררה, על שנבנתה על שברי מולדתו של עם אחר. "יש לי מולדת לאומית, אך האם יש לי מולדת אישית? הוא מת ב־1954, שש שנים אחרי קום המדינה, בניו יורק.

 

25 משרד המשפטים בראשיתו    🔗

גם אם הבריטים מחקו את הצהרת בלפור, גם אם סייעו לערבים במלחמתם בבית הלאומי, הם השאירו בידי היהודים ירושה חשובה: מערכת משפטית מסודרת. כאן לא היה צורך להתחיל מאפס. ועדת המצב שהקימו הסוכנות היהודית והוועד הלאומי אחרי החלטת החלוקה, כדי להתכונן למשטר ריבוני, הטילה על מועצה משפטית מורכבת מטובי עורכי הדין בארץ להכין את המערכת המשפטית למדינה העתידה לקום. המועצה, בראשותו של ד“ר ברנארד ג’וזף (לימים דב יוסף), משנת 1936 יועץ המחלקה המדינית של הסוכנות, התפצלה לוועדות משנה ועל כל אחת מהן הוטל הטיפול בתחום מסוים של המשפט, אולם בגלל קשיי המלחמה תיפקדו הוועדות רק חלקית וג’וזף הגיע לידי מסקנה שהמלאכה לא תיעשה אלא אם העוסקים בה ישתחררו מכל עיסוק אחר ומינה מזכירות מורכבת מחמישה יודעי חוק – הרמן חיים כהן, אורי הינסהיימר (ידין), ד”ר א. ויטה, יהודה גולן ושבתאי רוזן – ואלה זנחו את משרדיהם ומשרותיהם וכתבו חוקים, ליתר דיוק הכינו סִדרה ארוכה של הצעות חוק ועסקו בהתאמת חוקי המנדט לצורכי המדינה החדשה כדי לאפשר מעבר רצוף מממשל מנדטורי למדינה עברית ריבונית דמוקראטית. בטיוטת החוקה של היינסהיימר עדיין לא היה למדינה שם (יהודה? ציון? ארץ־ישראל? ארץ־ישראל המערבית?), מקום מושב ממשלתה היה אמור להיות על הר הכרמל. בסעיף שישה־עשר מתוך עשרים ושישה סעיפיו נאמר: המדינה העברית תקיים את קדושת חיי אנוש ואת כבודו של האדם. לא יהיה בה עונש מוות.

חלק מהצעות המועצה באשר לסדרי המשפט, לשירות הלאומי, לסמכויות לשעת חירום – נכללו בחוק לתקופת מעבר, כעין חוק לשעת חירום שהונח כפקודת סדרי השלטון מס' 1 לפני מועצת המדינה בישיבתה הראשונה. המועצה המשפטית גם נתבקשה להכין הצעה למבנה משרד המשפטים, אולם בגלל הניתוק בין תל אביב, שבה ישבה מזכירות מנהלת העם, ובין ירושלים, מושב המועצה המשפטית, לא נכללה ההצעה בחוברת של “מנהל הממשלה במדינה עברית” שמסר זאב שרף לידי חברי הממשלה לעתיד (ובה גם פירוט כל החוקים אשר ביצועם יהיה בסמכות כל שר ושר כיורשי סמכויות הנציב העליון¹²²) והיא הושלמה רק אחרי קום המדינה.

כאשר המדינה היתה בת כשבועיים נקרא חיים כהן להתייצב לפני שר המשפטים בתל אביב. הנסיעה בג’יפ ב“דרך בורמה” העוקפת את לטרון ואת שער הגיא שבשליטת הערבים, שזה עתה נפרצה, נתאפשרה רק תמורת התחייבות להעביר גם שק דואר לתל אביב, מחולדה ברגל, מרחובות באוטובוס – כאשר הגיע חיים כהן למלון קטה דן בתל אביב אחרי נסיעה של ארבע־עשרה שעות ביקש קודם כול עגבניה שכמותה לא נראתה בירושלים שבועות רבים. השר הציע לו את ניהול מחלקת החקיקה, תפקיד שקיבל כהן בהתלהבות, אולם כבר כעבור חודש הטיל עליו בן גוריון בהמלצת רוזנבליט את תפקיד פרקליט המדינה, וכיוון שנתגלו כשרונותיו הארגוניים הוא נתמנה גם למנהל משרד המשפטים.

את תפקיד המנהל הכללי של משרד המשפטים הציע השר תחילה ליעקב שמשון שפירא, אחד מעורכי הדין החשובים של ארץ־ישראל, אשר ניהל בשנים שקדמו לקום המדינה מאבקים משפטיים קשים נגד הממשל הבריטי, בעיקר בענייני עלייה ב‘, ושימש גם בא כוח של משרד זמורה, רוזנבליט ושות’ בחיפה ובצפון. שפירא סירב משום שסבר שעשה מספיק למען המדינה, אולם נמלך בדעתו אחרי שאחותו, אם שכולה שבנה נפל בקרבות, הזכירה לו שאחרים הקריבו יותר ממנו, והודיע לרוזנבליט שהוא מקבל את התפקיד, שלפי ההצעה המקורית של הוועדה המשפטית היה אמור להיות גם מעין מזכיר קבוע של המיניסטר וקצין קשר בינו לבין יתר מחלקות הממשלה, מצד אחד, ועובדי מיניסטריון המשפטים, מצד שני. תפקידי היועץ המשפטי לממשלה, כפי שנקרא “אטורני ג’נרל” בתרגום עברי לא מדויק מימי המנדט, שלפי השיטה האנגלית עומד בראש מערכת התביעה הפלילית הממשלתית ומשמש יועץ משפטי לממשלה, לשרים ולמיניסטריונים ומייצג את הכתר ואת הממשלה בבתי משפט בתביעות אזרחיות כתובעים וכנתבעים, חולקו לפי הצעת הוועדה בין השר, המנהל הכללי, התובע הכללי ומנהל מחלקת החוק שייקרא יועץ משפטי.

הכול היה נזיל, בהתהוות, ומה שקבע את חלוקת התפקידים הלכה למעשה היו האישים שבידיהם הופקדו. לרוזנבליט, מצד אחד, כפי שהודה בעצמו, לא היו “נטיות אימפריאליסטיות”¹²³, הוא ידע את מגבלותיו כמשפטן, ומן הצד השני היה שפירא בעל ניסיון רב במשפט הבריטי, איש תקיף ובעל שאיפות, ותפקיד ה“אטורני ג’נרל” לפי המתכונת האנגלית, בעל הסמכויות הרחבות, משך אותו יותר.

נאמן לעצמו מסר רוזנבליט את התפקידים המרכזיים במשרדו לפי כישורים בלא חשבון מפלגתי: שפירא היה חבר מפא"י (לדבריו נודע למפלגתו על המינוי רק לאחר המעשה). כהן, יליד ליבק שבגרמניה, אף לא הצטרף לארגון עולי מרכז אירופה, לא כל שכן למפלגתם, משום שלא דגל בבדלנות של עדות וכבחור ישיבה ארצישראלית לשעבר, בעל שליטה מושלמת בעברית, לא הרגיש את עצמו אחרי עלייתו הסופית ב־1933 כעולה חדש. אפילו בטי הינדן הנאמנה, הדיסקרטית (שזכרה תמיד שהמלה שאובה מן המלה “סקרט”, דהיינו סוד) שאותה לקח רוזן עמו למשרד המשפטים כמזכירתו, או ליתר דיוק כמנהלת לשכתו, מעולם לא השתייכה לאחת ממפלגותיו.

הגיעה העת להחליף את השם ולהפוך את פליקס רוזנבליט לפנחס רוזן. על עובדי המדינה הופעל לחץ כבד בדרבונם של ראש הממשלה ושר החוץ, עתה משה שרת, לעברת את שמותיהם הלועזיים. אחדים, כברנשטיין וגרינבוים, התעקשו לדבוק בשם אבותיהם. רוזנבליט, בניגוד לרצונו, נכנע לתכתיב וויתר על מחצית שמו (אם כי לא אהב את השם רוזן). הסתבר שמשרד המשפטים מפגר בעניין רכישת שמות משפחה עבריים וכל המחלקות נדרשו לדווח על שינוי השמות למזכיר הכללי: שמעונוביץ ייקרא מעתה שומרון, קנטרוביץ – קנת, ויטה סונסינו היה לחיים שמשוני, מוריץ ויינפלד למשה גפנאיל. גברת הינדן הודיעה שאין ביכולתה לשנות את השם כל עוד בעלה לא החליט על כך. בהזדמנות חגיגית זו נעבור את שמות כל שאר נושאי התפקידים הממלכתיים בהווה ובעבר ונזכיר שלוי שקולניק נקרא אשכול, פנחס לוביאניקר – לבון, גולדה מאירסון – מאיר, זלמן רובשוב – שזר.

ברמת חייו של רוזן כשר ובסגנונם לא חל כל שינוי. כפי שחי בצניעות כעורך דין, כך גם כשר, גם מפני שהחסכנות היתה בדמו, גם משום שהמשיך לשלם דמי מזונות גבוהים לאני שבאנגליה (עתה היה דרוש לכך אישור מיוחד של משרד האוצר) וגם מפני שמשכורת נושאי השלטון באותם ימי בראשית היתה צנועה מאוד, עד כדי כך שהשרים היו קצת במבוכה כאשר אורחים רמי מעלה מחוץ לארץ התעניינו באשר לרמת הכנסתם. שותפות ארבעת עורכי הדין התפרקה אחרי מינוי רוזן לשר והיבחרו של משה זמורה לנשיא בית המשפט העליון; קרונגולד ובר־שירה המשיכו לנהל את המשרד בלעדיהם.

כפי שדגל פליקס רוזנבליט בסדר, משמעת ונקיון כל חייו, כך גם השר רוזן במשרד המשפטים: הוא לא היה מוכן לסבול אי סדר, הפרת משמעת, העדר ניקיון, לא העדר ניקיון חיצוני ולא העדר ניקיון כפיים. מיד עם קום המדינה דרש מראש הממשלה להקים ועדה בראשות שופט לבדיקת טוהר מידותיהם של כל עובדי ממשלת המנדט שרצו להמשיך בתפקידיהם הקודמים, ובנושא זה היה מן המחמירים וגם בעדות לפי שמועה היה בעיניו די כדי לפסול אדם. “עתיד המדינה, לטוב ולרע, תלוי בפקידיה. דרושים לנו פקידים מוכשרים וישרים ויש לבחור אותם ללא התחשבות בהשתייכותם הפוליטית.” גם אחרים אמרו כך, אבל רוזן התכוון לכך באמת ובתמים, בנוקשות פרוסית כאשר נגע הדבר להוצאת גורמים בלתי רצויים לפי תפיסתו. “אנו רוצים להקים מנגנון של עובדים המצטיינים בכושר עבודתם וביושר התנהגותם כלפי הציבור, שישרתו את הציבור בכושרם וביושרם,” אמר שר המשפטים כאשר הביא לפני המועצה הזמנית, שלושה שבועות אחרי קום המדינה, את הצעת פקודת עובדי הממשלה.

לעובדי ממשלת המנדט לשעבר היתה עדיפות בשירות המרינה, מלבד מקרים של הודעות פיטורים מידיות מחמת מה שהוגדר כ“טעמים רציניים מאוד”, דהיינו חשד לקבלת שוחד או לחוסר נאמנות לאומית, אולם על הממשיכים בשירות, כחמשת אלפים עובדים, היה לעבור בתוך שישה חודשים (המועד הוארך פעמיים) ועדות ניפוי מחוזיות שהיתה להן הזכות להפסיק שירותיו של פקיד או שוטר המנדט לשעבר בלי מתן נימוקים. כעבור שנת טיהורים (שבה נמצאו כשמונים אחוז מן הנבדקים כשרים לשירות) הגיע חיים כהן לידי מסקנה שהוועדה העליונה לעובדי ממשלת ישראל, לפחות בראשית עבודתה, החמירה יתר על המידה, שהיו גם מעשי הלשנה מתוך קנאה, האשמות בלתי מבוססות, וציין ששני קציני משטרה, לפחות, ניסו להתאבד משום שנפסלו, שעובדי בתי משפט לשעבר הגיעו עד פת לחם. אפילו החנינה הכללית (שניתנה עם קום הכנסת הראשונה) לא חלה על הנפסלים לשירות משום שלא הואשמו באופן רשמי. כהן הציע לתת כעין חנינה גם לכל האנשים שנמצאו פסולים לשירות הממשלה ולהעניק להם זכות שבקשתם תידון מחדש. רוזן הצטער על שכהן שלח העתק ממכתבו אליו גם לראש הממשלה בלי התייעצות מוקדמת עמו: “אינני מוכן לתמוך בהצעתך שאינה נראית לי כלל וכלל.” על אף האידיאל של מנגנון ממשלה טוב ויעיל, צודק וישר, כבר באוקטובר 1948 דובר במועצת המדינה על צרת הביורוקראטיזם, על החלודה הביורוקראטית המתפשטת במדינה (בת ששת החודשים).

אחרי פניית שוטרים וקציני משטרה שנפסלו לשירות לבית הדין הגבוה לצדק נקבע בפסק דינו שלא די בהחלטת ועדת החקירה, וכל שר ושר חייב, כלשון החוק, לשקול לפי דעתו־הוא אם לפטר אדם או לא לפטרו. שר המשפטים הבטיח לנבחרי האומה, שדנו באפריל 1949 בעוול שנגרם לאנשים בעבר, שבעתיד ייעשו פיטורים בהתאם לסידורים שכלליהם ייקבעו בחוק עובדי המדינה, הטעים שעד כה לא היה מדובר בפיטורים, אלא בהפסקת עבודה ולא שינה את דעתו: “אנו צריכים ורוצים להקים מנגנון ממשלתי טהור ועלינו להשתחרר מאלמנטים בלתי רצויים. דבר אחד עומד למעלה מעל לכול: טובת המדינה מחייבת לפטר פקידים לא ישרים, אחרי שהשר שקל כל מקרה ומקרה לחוד.”

המנגנון הממשלתי של ישראל המתחדשת היה רחוק מאוד מן האידיאלים המופשטים של אבות הציונות. אדווין סמואל, בנו של הנציב העליון הראשון, ששירת בארץ־ישראל בתפקידים בכירים שונים מטעם ממשלת המנדט, ניתח את שורשי הפגמים בכתב ובעל פה: עומס עבודה גדול מדי על הפקידות הבכירה המגיעה לאפיסת כוחות, חוסר ניסיון מעשי במנהל הממשלתי, שמעולם לא היה מקצוע יהודי, רמת ביצוע נמוכה מהתכנון (הרבה רעיונות מבריקים חדשים, אבל חוסר סבלנות לתרגם אותם לביצוע יומיומי), חוסר הומוגניות בחבר העובדים. לטענת אדווין סמואל נעוצים שורשי הליקויים ביחס האיבה המסורתי של היהודים לשלטון בתור שכזה, המפלגתיות היתרה של ישראל, שבגללה נאמנות עובד הממשלה למפלגתו לעתים גדולה מנאמנותו לתפקידו, בתכונות יהודיות אופייניות כשאפתנות מופרזת, רדיפה אחרי הכבוד, פזיזות, חוסר דייקנות, אדישות לצד האסתטי, אינדיבידואליות יתרה, אי קיום הבטחות ובמצב האופייני ליישוב – העדר מעמדות, יחס בלתי פורמאלי מדי, פרוטקציה. סמואל לא הסתפק בניתוח, ובתזכיר “כיצד לשפר את יעילות המנגון המנהלי של מדינת ישראל” רשם רשימה ארוכה של הצעות לתיקון, ובהן עקירת הפוליטיזאציה היתרה מן המנגנון הממשלתי, והכשרה מקצועית בארץ ובחוץ לארץ. על תזכיר זה הגיב רוזן (באפריל 1950) בהסכמה מלאה כמעט לכל פרטיו. כאופטימיסטים אחרים סבר סמואל שעל ליקויים רבים יענה הזמן.

סדרי עבודה תקינים לא היו בעיני רוזן עניין פורמאלי, שולי, אלא מסד. כבר בחודש הראשון לקיום משרד המשפטים יצאו הוראות מדויקות באשר לאופן הטיפול בקטעי העיתונות, בתיקים ובמכתבים וסדר העברתם בין המחלקות השונות: על כל מנהל מחלקה לעיין דבר ראשון בבוקר במגש התיקים הנכנסים, למיין אותם לפי דחיפות, לסמן בסימון אחיד ולהכניס למגש המתאים. תיק חוות הדעת הועבר יום יום בין ארבע המחלקות – לשכת השר, מחלקת היועץ המשפטי, מחלקת החקיקה, המזכירות הכללית. כל המכתבים הנכנסים נמסרו לידי הגברת הינדן ואחרי שהשר עיין בהם הם הועברו למנהלי המחלקות – צבי עלי בקר, מחלקת היועץ, אורי הינסהיימר־ידין – מחלקת החקיקה, חיים כהן – המנהל הכללי. מדי בוקר היו מנהלי המחלקות מתייצבים, לפי סדר שנקבע, בין השעות תשע לאחת־עשרה, בלשכת השר לדיון בעניינים שוטפים. פעמיים בשבוע התקיימה התייעצות על חקיקה שוטפת בהשתתפות כל אנשי המשפט שבמשרד. כל יום ו', לא יאוחר מהשעה שתים־עשרה, היה על מנהלי המחלקות להגיש לשר דו"ח על פעולת מחלקתם במשך השבוע.

שר המשפטים התלונן שמצב התיקים מוזנח, שהמכתבים לתיוק מנוקבים בחוסר זהירות, שההדפסות במכונת כתיבה אינן נקיות וחסרות צורה נאותה ויצאה הוראה לכתבניות להעתיק מכתב מחדש אם יש בו יותר משלוש מחיקות (“טיפקס” עדיין לא הומצא, לא כל שכן מעבד תמלילים). כל זאת בכתב, בחודשים הראשונים של קום המדינה, בעתות מלחמה, עלייה, מחסור ואלתור של דברים בהתבלותם – בסדר ובמשמעת לא היו פשרות אצל השר. כל עובדי משרד המשפטים בקריה, כארבעים עובדים בראשיתו, עבדו ברציפות משמונה בבוקר עד ארבע אחר הצהריים ונדרשו לחתום בוקר בוקר בספר התייצבות שנסגר רבע שעה אחרי שמונה. במכתב מטעם היועץ המשפטי נדרשו העובדים המקצועיים לדייק בבואם למשרד, כי בכך ישמשו דוגמה גם לאנשי המנגנון הטכני. נכון, אנשי המשפט יכולים לטעון שהם נשארים לעתים במשרד עד לשעות הלילה המאוחרות וגם ממשיכים בעבודה בבית, אך אין זה יכול לשחרר אותם מחובת ההתיצבות כנדרש – המשרד חייב להתחיל את עבודתו בשעה שמונה בבוקר בקצב מלא.

לא היו חסרים מועמדים למשרות – לפרקליטות, לעבודת חקיקה, לקצרנות; עולים, בוגרי גמנסיה עברית בחוץ־לארץ וילידי הארץ – הציעו את שרותיהם למשרד המשפטים שבקריה, רחוב ד' מספר 10, ובזמנים קצובים התקיימו ישיבות ועדה למנוי פקידים, שרשמה את תולדות החיים וניסיונו המקצועי של כל איש ואיש והוציאה את מסקנותיה: ד"ר פרנץ זק, בן חמישים ושבע, עלה מאוסטריה ב־1940, לא עמד בבחינות לעורכי דין זרים בארץ, אינו שולט בשפה העברית – אין להמליץ.

התאחדות הנשים לשוויון זכויות פנתה לשר בדרישה לתקן את העוול שנעשה לאישה העברייה במשך דורות בשטחים שונים ובפרט במשפט ובאדמיניסטראציה משפטית, ולהקצות במחלקת החקיקה מקום למספר ניכר של נשים ולמנות נשים לשופטות. שר המשפטים הביע את הסכמתו לצרף לעבודת משרדו משפטניות, וגם עמד בהבטחתו (אם כי הן לא שובצו במחלקת החקיקה) – בניגוד למנהג הארץ שהבטחה אינה אלא דרך נימוסית להתחמק מאמירת לא¹²⁴, סבר רוזן ביֵיקיותו שהבטחה מחייבת (אירמה פולאק בשם הסתדרות הנשים היהודיות ויצ“ו פנתה מיד אחרי קום המדינה לכל השרים כדי לקבוע בצער ובהתמרמרות שבקרב שלושים ושבעה חברי המועצה הזמנית רק שתי נשים ושבממשלה הזמנית אין אישה כלל – אפילו עבודת הסעד נמסרה לידי רב ולא לידי מומחית כד”ר רחל כגן).

מרכז התאחדות התימנים התלונן על קיפוח וביקש מכבוד שר המשפטים לקבל למשרדו פקיד ראוי שיוצע על ידו, “העובד הדתי” הציע מועמדים בעלי הכשרה מקרב חבריו, עורך הדין בר־שירה המליץ על יצחק מלמד כבעל כושר ארגוני ויכולת עבודה רבה, שקט, ישר ונאמן. השר הודיע שאין מנהלי המחלקות רשאים לחתום על מכתבים לפונים אל משרד המשפטים בדבר העסקתם בעבודה או בדבר הפסקת עבודתם. באשר למחפשי משרות בא לידי ביטוי אופיו הפרוסי של רוזן: בלי להניד עפעף, בלי כל הסוואה דיפלומאטית, יכול היה להסביר לאדם למה אין הוא מוצא אותו ראוי למינוי שציפה לו. אפילו פנייתו של קורט בלומנפלד לטובת העסקת מכר זכתה לתשובה רשמית צוננת.

בניגוד לתדמית היקית שיצאה למשרד המשפטים, רוב עובדיו הבכירים – שפירא, ברנזון, מני, בקר – לא היו יוצאי גרמניה, ובהינסהיימר־ידין, בזמנו מתמחה במשרד זמורה־רוזנבליט, בחר דב יוסף. במשרד התלוצצו על חשבון השר: לא צריך לדחות מישהו רק מפני שהוא יקה. היחיד בפמליית השר המקורב אליו מבחינת הרקע – קא־יה־פאו, “עלייה חדשה” וכל השאר – היה עו"ד רודי אברהם שכמו יוחנן קאופמן היה שייך לאגף הלאומני יותר של “עלייה חדשה”. אברהם שימש מזכיר פוליטי של רוזן בלא שכר, ונשאר שותף במשרד עורכי דין זומרפלד את צלטנר, עם רשות להיעדר בעת הצורך.

שיטת המשפט הגרמנית עדיין היתה קרובה ללבו של רוזן; היא נקראה עתה בפיו שיטה “קונטיננטאלית” (לעתים תוך ניצוץ שובבות על התחבולה הסימנאטית) והוא ראה בה יתרונות רבים לעומת השיטה האנגלית, ובמיוחד לא היתה דעתו נוחה מתורת התקדים המחייב כפי שישראל ירשה אותה מהאנגלים. הוא העדיף את יסוד המשפט הקונטיננטאלי הקובע שאיש אינו יכול להתחמק משופטו החוקי, שעה שלפי המשפט האנגלי רשאי היועץ המשפטי לבטל הליכים משפטיים, לא להגיש משפט או להפסיק אותו לפני מתן פסק הדין.

בכלל, הוא מתקומם נגד האמונה, בעיקר של דור המשפטנים שחונך על ברכי המשפט האנגלי, “שמשפט צדק הוא מונופול אנגלי”. לפי השיטה האנגלית מנהלים את המשפט בעצם הצדדים העומדים לפני השופט, המאשים והנאשם, התובע והנתבע, והוא מאזין ורושם, ורק אט אט, בהתגולל לפניו מגילת המשפט שלבים שלבים, חודר השופט לתוכו. באורח זה יכולים פרקליטי הצדדים לגרור את הליכי המשפט לאורך זמן רב ושלא לצורך. לעומת זאת השיטה הקונטיננטאלית מטילה על הצדדים במשפט אזרחי לגולל את הטענות המשפטיות והעובדתיות בכתב, והשופט מחליט אם בכלל לגבות עדות ואילו עדים לשמוע והוא אף חוקר אותם בעצמו תחילה. גם במשפט הפלילי לפי השיטה הקונטיננטאלית מנהל את החקירה השופט עצמו, אשר למד את החומר עוד לפני התחלת המשפט ולא ירשה הבאת הוכחות שאינן לעניין. “אם בכלל יש יתרונות לשיטה האנגלית – ואני מטיל ספק בדבר – יתגלו יתרונות אלה רק כשיתנהל המשפט בפני שופט שהוא גם אישיות חזקה וגם משפטן חריף מאוד, שידע לעמוד איתן בפני כל ניסיון להשתמש בשיטה זו לרעה, לגרור את המשפט ולסבכו.” המשפט האנגלי היה בעיניו פחות צודק גם משום שעורך דין גרוע יכול לקלקל ללקוחו את המשפט, אף שהצדק עמו. רוזן ידע שיש מתנגדים רבים לרפורמה לפי השיטה הקונטיננטאלית (קרי; גרמנית) כפי שהוא הציע אותה פעמים חוזרות, גם בקרב השופטים, גם בקרב עורכי הדין ובראש וראשונה במשרד המשפטים עצמו, ששם עמד מול רוב מוחלט שסבר שהמשפט האנגלי גמיש יותר מן המשפט הגרמני, ובעיקר – לחוק האנגלי נתרגלו הכול, המשפטנים מאומנים בו, השופטים רגילים לפסוק בו. לשם פשרה הוחלט להחליף את החוקים האנגליים בהדרגה בחוקים ישראליים ולשם כך להשתמש בכל מקור מתאים – המשפט הקונטיננטאלי, העברי, האמריקני – לגופו של עניין.

עוד בימי ועדת המצב שקלה קבוצת המשפטנים שעמלה על הכנת החוקים ניסוח חוק משפחה חילוני, ורוזן, עוד בראשית תפקידו, רצה לבטל את סמכות בתי הדין הרבניים בדיני אישות. בעת הבירורים הראשונים לשינוי המצב הקיים על פי חוק המנדט קמה צעקה גדולה בקרב המוסלמים: כאשר הייתם מיעוט קטן בתוכנו נתנו לכם אוטונומיה בדיני אישות ועכשיו אתם רוצים לשלול מאתנו את הזכות הזאת? רוזן סבר שאפשר להשאיר את סמכות בתי הדין המוסלמיים בדיני משפחה בעינה והחוק החילוני יחול רק על היהודים. אולם בן גוריון (כהגדרת חיים כהן) לא ידע לעמוד בצערו של שר הדתות, הרב מיימון, שהביא נימוקים דומים לנימוקי עמיתיו הקאדים: בימי שלטון הגויים היתה לבתי הדין הרבניים זכות שליטה אוטונומית בדיני אישות ועכשיו, במדינה היהודית, רוצים לשלול אותה? מתוך חשש לקרע בעם ונאמן להסכם ה“סטאטוס קוו” בענייני דת שהושג בינו לבין הרב מיימון עוד לפני קום המדינה לא תמך בן גוריון בהצעת שר המשפטים לחוקק חוק משפחה חילוני והיא נדחתה ברוב גדול על ידי הממשלה הזמנית. כאן ראה רוזן את הבכייה לדורות, אבל גם הוא לא רצה בהתנגשות חזיתית עם המנהיגות החרדית, אולי בהשפעת הרקע המשפחתי שלו, אולי בגלל אופיו, אך בעיקר מתוך רוחב לב של איש הרוב החילוני כלפי שומרי המצוות כמיעוט שיש להגן עליו ולאפשר לו לחיות כאוות נפשו.

מאבק נוסף שניהל רוזן כשר המשפטים בזכות השיטה הקונטיננטאלית (ולא ניצח בו) היתה שאלת עונש המינימום, לא רק משום שנטה לחומרה בעברות פליליות ובעיקר במעשי אלימות והבין לרוחם של המתריסים נגד שופטי ישראל שהם רחמנים בני רחמנים ומטילים לעיתים עונש שאינו הולם את חומרת העברה. גם כאן ראה יתרון בשיטה הקונטיננטאלית הקובעת לא רק עונש מקסימאלי אלא גם עונש מינימאלי על עבֵרה, ולא רק כדי למנוע הקלה בדין, אלא בראש וראשונה כדי להעמיד עבריין פוטנציאלי על חומרת העבֵרה פן ייכשל בה. אם בחוק נקבע כי על שבועת שווא בבית המשפט ייענש העברין בעונש של לפחות שנה אחת של מאסר חמור עם עבודת פרך, הרי הוא נותן בזה גם ביטוי להשקפה חברתית שלפיה פשע זה הוא בין הנתעבים באשר הוא מערער כל בטחון ביחסים מסחריים וחברתיים. נכון שאנגליה שוללת את שיטת העונש המינמאלי, קבע רוזן, אבל אולי היו חוזרים אליה אילו לפי דעת הקהל האנגלי היו השופטים מקלים מדי בגזר דינם, אך השופטים האנגליים ידועים דווקא כמחמירים. גם בן גוריון תמך בהנהגת עונשי מינימום, אולם שניהם נכנעו לסמכותו המשפטית של היועץ המשפטי לממשלה.

בנובמבר 1948 חיבר עו“ד מרדכי בעהם, סגן היועץ, תזכיר מפורט בדבר מעמדו של היועץ המשפטי לממשלה, שבתקופת ממשלת המנדט היה השני בחשיבותו, אחרי המזכיר הראשי, מתוך כל חברי המועצה המבצעת שליד הנציב. מעמדו בישראל נשאר כפי שהיה, אולם לעומת הנהוג בבריטניה נקבע שוני יסודי: שעה שה”אטורני ג’נרל" הוא איש פוליטי, חבר המפלגה השלטת וחבר הממשלה הרחבה (לעתים נדירות גם חבר הקבינט), הרי שבישראל היתה האחריות הפוליטית כלפי הממשלה על השר, הסמכות המשפטית העליונה בידי היועץ.

לא היה קל לרוזן להסביר למשפטנים אורחים מאירופה את שיתוף הפעולה המיוחד בין שר המשפטים והיועץ ואת סמכות היועץ שלא להעמיד אדם לדין, גם מפני שהוא עצמו העדיף את העקרון הלגליסטי, כשפת המשפטנים, דהיינו שכל נאשם חייב לעמוד למשפט, ובייחוד משום שבמדינת היהודים הביא הדבר לריבוי פניות מצד עורכי הדין לסגור תיק, ואילו באנגליה הוגשה פנייה מעין זו רק במקרים נדירים ביותר. בעיניו זיכוי מלא של נאשם על ידי בית משפט. בעיקר כאשר מדובר בהאשמות נגד פקיד ממשלה בכיר, היה עדיף על זיכוי אדמיניסטרטיבי על ידי סגירת תיק לפי הוראות היועץ.

רשאי השר לדרוש מן הממשלה לפטר את היועץ, אך אין הוא יכול לכפות עליו את דעתו. רוזן נהג לבקש מן היועץ המשפטי לממשלה, תחילה משפירא ואחר כך מחיים כהן, להתייעץ עמו במקרים שיש להניח שיהיה להם הד רחב בציבור, לחיוב או לשלילה. “אמנם האחריות שלך, אתה לא מחויב לקבל את עצתי, אבל אני מבקש להתחשב בה.” לדעת רוזן אפשר היה להצדיק את מוסד היועץ המשפטי רק “כאשר אתה משוכנע שהאנשים המכהנים במשרה זו הם אנשים ישרים ונקיים.”

מעמדה החוקי של ירושלים, שאמורה היתה להיות עיר בינלאומית, היה תלוי באוויר, והיועץ המשפטי י.ש. שפירא החליט לפעול: מוטב להכריז על כל שטח ירושלים וסביבתה המוחזק בידי צה"ל (מוחזק ולא כבוש, כי על פי החוק הבינלאומי בשטח כבוש מותר רק שלטון צבאי) כעל שטח נתון לשליטתו של שר הביטחון, כדי שמשפט המדינה יחול עליו. כאשר קרא שר המשפטים את טיוטת המנשר הבין מיד את משמעות הדבר, חייך את חיוכו הקטן ואמר לשפירא: “תמיד ידעתי שאתה רוויזיוניסט מוסווה,” וחתם. רוזן הביא את הצעת המנשר לאישור המועצה הזמנית, והוא אושר בתחילת אוגוסט 1948, בשקט, בלי סערה, משום שרבים לא הבינו את משמעות הדבר וראו במסמך סתם פדאנטיות משפטית. בדלת האחורית סופח החלק היהודי של ירושלים על פי חוק למדינת ישראל.

“אינני יודע כמה זמן אשב על כיסא שר המשפטים, אבל יש לי אמביציה אחת – לעזור להקים במדינת ישראל בית דין עליון שיהיה לתפארת המדינה,” אמר רוזן בישיבת מועצת המדינה שדנה בפקודת בתי המשפט. תקן בית המשפט העליון, שאינו בית דין לערעורים בלבד, אלא גם בית דין גבוה לצדק, הורכב משבעה שופטים, וזמן כהונתם לא הוגבל באותה עת – “עד כמה שהקב”ה יאריך ימיהם ועד כמה שיהיה כוחם עמם, ישפטו את העם הזה," כדברי פנקס, יושב ראש ועדת הוועדות – ומאוחר יותר נקבע גיל הפרישה לשבעים. אילו הוחלט על הגבלת משך כהונתם, כפי שאכן הציעו כמה חברי המועצה, היה בכך משום עלבון לשופטים וערעור מעמדם הבלתי תלוי. דווקא משום שבמדינה הצעירה הכול עדיין זמני, ממשלה זמנית, מועצת מדינה זמנית, חייב להיות מוסד אחד קבוע – מוסד בית המשפט העליון. לפי הצעת שר המשפטים ועל דעת הממשלה אישרה מועצת המדינה בעשרים ושניים ביולי 1948 את הרכב בית המשפט העליון (לעת עתה הרכב של חמישה): משה זמורה כנשיא, עו“ד יצחק אולשן, עו”ד משה דונקלבלום, השופט שניאור זלמן חשין והרב שמחה אסף – שנתמנו לשופטים.

גם אם אהב פליקס את זמורה אהבה רבה (בלי יכולת להביע אותה בחיבוק ובנשיקה כדרכו הרגשנית של זמורה), לא אהבתו הביאה למינויו כנשיא בית המשפט העליון. היו שני מועמדים טבעיים לתפקיד, זמורה ומרדכי עליאש, שניהם מעורכי הדין הוותיקים והמנוסים בארץ, אולם עליאש הצטרף לסגל הדיפלומאטי והיה לשגריר ישראל הראשון בלונדון (אחרי הפיוס עם בריטניה). זמורה שימש שנים רבות כיושב ראש הסתדרות עורכי הדין בארץ־ישראל והיה מקובל עליהם. הידידות והשותפות עם רוזן יכלה להיות לזמורה רק מכשול, לא יתרון – והוא היה היקה היחיד בהרכב המוצע.

בימי הבריטים כיהן בבית המשפט העליון רק שופט יהודי אחד, גד פרומקין, והופעל לחץ כבד על רוזן להשאיר אותו במקומו, אולם כאן היה שר המשפטים כסלע: על פרומקין לפרוש לפנסיה. הפגיעה הקשה במשפטן מצטיין, בן אחת המשפחות המיוחסות בארץ, לא היתה בעיני רוזן שקולה כנגד שכר הטרחה ששולם לפרומקין על ידי הקרן הקיימת ומוסדות לאומיים אחרים על ששמר על האינטרסים הציוניים בבית המשפט העליון המנדטורי.¹²⁵

המפלגות הדתיות, כפיצוי על דרך ההכרעה בפרשת “אלטלנה” בניגוד לרצונן, תבעו מילוי שורת דרישות ובהן מינוי רב לשופט בית המשפט העליון. רוזן לא קיבל את העקרון שאחד השופטים חייב להיות איש דתי, אבל הסכים לפשרה שאם יימצא אדם מתאים, לא תהיה בעובדת היותו רב ואיש דתי משום מכשול, גם משום שזמורה ושפירא עמדו על לכך שחייב לשבת בבית המשפט העליון גם מומחה למשפט עברי. כהן הציע, להפתעת כולם, את מורו, הרב אסף, שאמנם לא היתה לו כל ידיעה במשפט חילוני, אבל היה נערץ מבחינת ידיעותיו ובקיאותו במדעי היהדות, מתינותו ומידת סובלנותו – ולא השתייך לממסד הדתי הפוליטי (שלא רצה בו כשופט עליון). בהמשך התברר שבחירתו של הרב אסף לא היתה חוקית משום שלא היה בעל השכלה משפטית והיה צורך לחוקק חוק אישי מיוחד לאחר המעשה, אולם בחירתו היתה מוצלחת מאוד מבחינת אישיותו, תבונתו ורוחב תפיסתו, גם במשפט חילוני.

על פי התכנית היה צריך להיות מקום מושבו של בית המשפט העליון בתל אביב – שם מילא לעת עתה בית המשפט המחוזי את תפקיד בית הדין הגבוה לצדק – בגלל מעמדה המיוחד של ירושלים כעיר שנועדה להיות בינלאומית, ואף נבחר למענו בית יפה בשדרות רוטישלר. אולם זמורה נאות לקבל את מינויו רק בתנאי שבית המשפט העליון ישב בבוא הזמן בירושלים. הבניין בשדרות רוטשילד הועבר לידי השגרירות הסוביטית, ויצחק אולשן הציע לבן גוריון לפתוח את בית המשפט העליון מראשיתו בירושלים, באותו בניין במגרש הרוסים שבו שכן בזמן המנדט, והיתה בכך מידה של התעלמות מן המוסדות הבינלאומיים. בית המשפט העליון נפתח חגיגית בחמישה עשר בספטמבר 1948, על הבמה ישובים רוזן וחמשת השופטים, בהעדר שני הרבנים הראשיים לאות מחאה, וזמורה נושא את נאום הפתיחה מתוך חרדה ומודעות לתפקיד העצום של עמידה על משמר שלטון החוק והשלטת צדק לכל אדם בלא הפליה.

שופטי בית המשפט העליון החליטו על ניתוק כל קשריהם עם מפלגות והסתדרויות, ועל ניסוח פסקי דין במשפטים שבהם נידונים עניינים שבין אזרחים לשלטונות בסגנון שיהא מובן ככל האפשר גם לציבור שאינו בקי במשפט. מראש נקבע ששכר שופטי בית המשפט העליון יהיה כשכר השרים, ורוזן שמר בקנאות על כך שגם השופטים יזכו בכל ההנאות וההטבות, שניתנו לשרים (מלבד דמי ייצוג).

אף שרוזן היה מוסמך על פי חוק למנות שופטים לבתי משפט השלום ולבתי המשפט המחוזיים לפי שיקול דעתו, מינה זמן קצר אחרי כניסתו לתפקיד ועדה מייעצת שהפכה לאחר מכן לוועדת מינויים כחוק, ובה נשיא בית המשפט העליון ושניים משופטיו, שני חברי כנסת, שני נציגי הסתדרות עורכי הדין, שני שרי ממשלה, ובראש הוועדה שר המשפטים. הפקדת מינוי השופטים בידי גוף נפרד היא שיטה ישראלית מקורית שלא היתה כדוגמתה בעולם, והיא נבעה לא מעט מדרכו של רוזן שלא לעשות דברים על דעת עצמו ולהיוועץ באחרים, אולם בראש וראשונה נועדה לנטרל, כל כמה שאפשר, השפעה פוליטית על מינוי שופטים בעתיד. לפי דרישת זמורה קבעו שופטי בית המשפט העליון הראשונים עיקרון שלא יתמנו לבית המשפט העליון שופטים חדשים, אלא בהסכמת כל השופטים היושבים בו (ועד היום אין שר המשפטים מציע בוועדת המינויים מינוי שופט לבית המשפט העליון, אלא אם סמכו כל שופטי בית המשפט העליון את ידיהם על המועמד).

הינזרות שופטים מכל פעילות פוליטית לא היתה דבר מובן מאליו בארץ שבה נקבע הכול לפי השתייכות מפלגתית, גס סגנון חיים, גם בחירת ידידים, ורוזן ביקש מנשיא בית המשפט העליון לפני הבחירות לכנסת הראשונה להביא לידיעת השופטים את דעתו ש“השתתפות פעילה בחיים מדיניים אינה מתיישבת עם מעמדו של שופט במדינה.”

עם כל רגישותו לעצמאות השופטים בשטח המשפט – בתחום המִנהל נטל לעצמו שר המשפטים החדש סמכויות שבימי המנדט היו בידי נשיא בית המשפט העליון (בהעדר גוף נבחר). לפי האסכולה “הקונטיננטאלית” היו סדרי העבודה בבתי משפט בישראל נתונים תחת פיקוח של הפרלמנט, אך רוזן לא ראה כל אפשרות להיות אחראי לפני נבחרי העם לעבודה סבירה של בתי המשפט בלי שתהיה לו השפעה כלשהי באמצעות פיקוח על מנהל בתי המשפט. אי לכך מונה מקרב השופטים מנהל בתי המשפט, תפקיד שלא היה קיים בימי המנדט, ובאמצעותו יכול היה השר להעיר, אם ראה צורך בכך, על סדרי עבודתם של בתי המשפט (אך השיפוט המשמעתי נשאר בידי נשיא בית המשפט העליון והשר לא היה רשאי להעיר לשופט גם אם לדעתו הזניח את עבודתו). כאן חלק עליו זמורה משום שלדעתו היתה הסמכות העליונה באשר למנהל בתי המשפט חייבת להיות בידי נשיא בית המשפט העליון, אבל הוא לא לחץ לשינוי המצב, כפי שעשה לאחר מכן יורשו בתפקיד יצחק אולשן. נושא הסמכות על המנהל המשפטי חזר ועלה בעת הדיונים על חוק בתי המשפט בשנת 1957 וגם אז דבק רוזן בדעתו שהוא מוכן להעביר את הסמכויות לידי נשיא בית המשפט העליון רק בתנאי שיהיה חבר בממשלה ויהיה אחראי לכך לפני הכנסת, כפי שהדבר נהוג באנגליה.

ההירארכיה בין פליקס ומשה נקבעה עוד בנעוריהם: זמורה העריץ את רוזן ולא היה מעלה על הדעת ששר המשפטים יבוא אליו כאל בעל המשרה הרמה יותר, כדי לדווח לו על הנעשה במשרדו. את התפקיד קיבל על עצמו חיים כהן. עם כל רגישותו של זמורה לכבוד מעמדו שלו, נשאר פליקס בעיניו הסמכות האישית הגדולה יותר.

הוקמה ועדה מיוחדת לתלבושת השופטים, שכללה מומחים בתחום המשפט ומשה זמורה בראשם, ותפקידה העיקרי למצוא את שביל הזהב בין ההוד וההדר המתבקשים ממעמד השופטים לבין דרישת האקלים הישראלי (הוועדה התכנסה באוגוסט בתל אביב, שלא התוודעה באותם ימים אל מיזוג האוויר). ברור היה שיש לבטל את הפיאה הנוכרית, ה“זנביות” והצווארון הנוקשה הנהוגים בבתי הדין האנגליים, ואם כי גלימת כותנה לבנה (צבע הרחמים) נראתה נוחה יותר, הוחלט על גלימה שחורה מבד ליסטר, שהיתה נהוגה גם בתקופת המנדט, משום שלפי מקור תלמודי לבשו הדיינים שחורים, ומתחתה מקטורן כהה או שחור, חולצה לבנה ועניבה שחורה, בלי הבדל בדרגת השיפוט. כך גם עורכי הדין, אם כי באשר להם קבעה הוועדה קודם כול מה אינו בא בחשבון: תלבושת חאקי ומכנסיים קצרים כפי שלבשו אז הכול. אכן, שר החקלאות ציזלינג, נאמן לעברו החלוצי, התנגד ל“מדי שופטים” התנגדות עקרונית. בעיה שלא מצאה את פתרונה במשך חודשים היה הכובע, הדרוש לפחות בעת הכניסה לאולם, ההשבעה וקריאת פסק הדין, כפי שסבר זמורה. אולי כשל חכם ספרדי? כשל חזן? שני אמנים שנתבקשו להפעיל את דמיונם, צירפו לציוריהם גם דוגמאות בד וכתובת של כובענית בתל אביב. לבסוף נותרו שופטי ישראל בלי כסות ראש רשמית. למה? כובע.

במשרד המשפטים עצמו לא בא רוזן בתביעות, אלא שימש דוגמה, תמיד לבוש מקטורן ועניבה, והעובדים נהגו כמוהו, לכל היותר הרשו לעצמם להסיר את המקטורן בעת דיון פנימי, אך לא מחוץ לכותלי משרדיהם.

מינוי לנשיא בית המשפט העליון במדינת היהודים המחודשת היתה התגשמות כל מאוויו של משה זמורה, שבחר בעריכת דין בכורח הנסיבות ודחה פעמיים הצעת ממשלת המנדט לשמש שופט, משום שלא רצה להיות שופט מטעם הבריטים. אך הוא לא הספיק ליהנות מן התפקיד הרם, להתמודד עם מלוא האתגר אלא זמן קצר. כאשר נתמנה לנשיא בית המשפט העליון אחרי קום המדינה כבר היתה רעייתו אסתר, המשותקת במחצית גופה עקב שטף דם במוח זה שנים רבות, חולה מאוד ואי אפשר היה לנהל בית פתוח כיאה לתפקידו, ליהנות בביתו ברחוב רשב"א מחברת האורחים רמי המעלה מחוץ לארץ. אחרי מות אסתר זמורה בשנת 1951 ראה את עצמו זמורה חייב לשאת לאישה את סוזי, מי שהיתה חברתו זה שנים, ושבועיים אחרי הנישואים לקה אף הוא בשטף דם במוח. אם כי סממני השיתוק הפיסיים לא בלטו תחילה, לא היה זה עוד אותו אדם מבריק כתמול שלשום, דיבורו התנהל בכבדות, זיכרונו נחלש והוא החל מתבלבל בשמות ובמספרים. היתה כאן טרגדיה כפולה, כפי שהרגישו הכול וכפי שרשם משה שרת ביומנו: של אישה צעירה שחיכתה שנים רבות וזכתה לחורבת אדם ושל זמורה עצמו שעדיין לא היה מודע לעובדה שמצבו לא ישתפר. הוא התעקש למלא לפחות חלק מתפקידיו כנשיא בית המשפט העליון ורק בהדרגה חדל לשבת במשפטים והיה בא ללשכתו פעמיים בשבוע כדי לטפל בבקשות קלות עד שחדל לבוא בכלל, אבל נשאר רשמית נשיא בית המשפט העליון כאשר רוב העבודה המעשית נעשית בידי השופט יצחק אולשן.

רוזן מצא את עצמו במצב מעיק, הוא היה ידידו הקרוב של זמורה החולה והתקשה לדבר עמו על התפטרות, בעיקר משום שזמורה עדיין לא השלים עם כך שלא יוכל לשוב אל כס בית המשפט, אולם מצד שני נפגעה העבודה בבית המשפט העליון. עקב מחלת זמורה נכלל לפי הצעת רוזן בחוק השופטים, שזכה לאישור ב־1953, תפקיד של ממלא מקום קבוע לנשיא בית המשפט העליון, תפקיד שמילא אולשן עד שבמחצית 1954, אחרי הסדר הגִמלה באמצעות ועדת הכספים של הכנסת (עוד לא היה לכך תקדים), הגיש זמורה את התפטרותו, לרווחת כולם.¹²⁶

למחרת קום המדינה, בישיבתה הראשונה של מועצת המדינה הזמנית, הניח שר המשפטים לפניה הצעה לבחור בד“ר וייצמן לנשיא המדינה (עם הקמת מוסדותיה הנבחרים), בראש וראשונה כדי לתקן את המעוות ששמו לא נכלל במגילת העצמאות. על אף פנייתו של בן גוריון אל חברי המועצה שיתגברו על השגותיהם, בין אם הן באות מטעמים פורמאליים ובין מטעמים פוליטיים, ויבחרו בווייצמן לנשיא פה אחד, התפתח ויכוח. ד”ר הרצל ורדי, נציג הרוויזיוניסטים, התריע על כך שווייצמן מייצג השקפה פוליטית מסויימת במדיניות החוץ, נציגה של מפ"ם, נחום ניר־רפאלקס, הציע לבחור בו רק לנשיא כבוד, משום שטרם נקבע כחוק אם תהיה נשיאות ומה יהיה תפקידו של נשיא. רק שלוש־עשרה ידיים הורמו במועצת המדינה הזמנית למען בחירתו לנשיא של סולל הדרך שהובילה להקמת המדינה.

אך לא די בכך. היו שהתרעמו על אזרחותו הבריטית של וייצמן, אם מתוך רתיעה מדרכון בריטי, אם מתוך התנגדות לנושאו, ומשרד המשפטים טרח להסדיר את עניין אזרחותם הישראלית של וייצמן ורעייתו עוד לפני בואו ארצה. הוסכם שווייצמן יופיע בלונדון לפני נציג משרד העלייה ויצהיר: “אני, פרופ' חיים וייצמן, נשבע באלוהים שאהיה נאמן ומסור למדינה ולממשלת ישראל.” למרות כל חילוקי הדעות, כאשר נכנסו חיים וורה וייצמן בשלושים בספטמבר 1948, ערב ראש השנה תש"ט, לאולם הישיבות של המועצה בבית דיזנגוף אחרי טיסה במטוס הראשון של חברת התעופה “אל על” החדשה וקבלת פנים ממלכתית עם שחר בשדה התעופה בלוד, קמו כל באי המועצה על רגליהם וקיבלו אותו במחיאות כפיים סוערות (כפי שנרשם בפרוטוקול). שפרינצק כיושב ראש המועצה הפליג בפיוט, בן גוריון שיבח את זכויותיו ההיסטוריות כאדריכל גדול של הבית הלאומי ווייצמן הנרגש הצהיר שבא על מנת לחיות ולהישאר – ואולי היתה זאת נסיעתו האחרונה ארצה מניכר. (מעתה יצא רק לשם הבראה לשווייץ).

כשר המשפטים היה פוקד רוזן את הנשיא וייצמן בביתו ברחובות פעם בחודש כדי לרווח לו על המתרחש במשרד המשפטים ובממשלה, להביא לו באותה ההזדמנות את תיקי החנינה ולשוחח עמו בענייני השעה, כאשר גרמנית. אידיש, אנגלית ועברית משמשות אותם בערבוביה. לעתים אכלו יחד ארוחת צהריים או ארוחת ערב, וכשגם ורה נכחה בארוחה התנהלה השיחה תמיד באנגלית. וייצמן קרא לרוזן פליקס, רוזן פנה אליו כאל אדוני הנשיא. על מהות היחס האמיתי של וייצמן לרוזן יכול להעיד האִזכור היחיד שזכה לו רוזנבליט (בתואר ד"ר) בספר זיכרונותיו של וייצמן “מסה ומעש”, וזאת רק בזכות העובדה שהיה זה הוא, כשר משפטים, שהציע את וייצמן לתפקיד הנשיא למחרת קום המדינה.

הציר הסובייטי, שנכח בקבלת פני הנשיא במועצת המדינה,¹²⁷ ביקר ימים מעטים לפני כן אצל שר המשפטים וגילה התעניינות בשאלות קונסטיטוציוניות של המדינה, מעמד הנשיא וחוקי יסוד. היה זה הביקור הראשון של דיפלומט זר במשרד המשפטים. איש לא ידע איך צריך לקבל אותו ומי צריך לקבל אותו, אם רק השר או גם היועץ ומה להגיש לו. בטי הינדן הזמינה כיבוד ושתייה במלון “פארק” ומשום שהאורח עזב בלי לטעום דבר הוחזר הכול למלון. לאכול על חשבון האומה? לא יעלה על הדעת. כאשר שלח שר המשפטים, בשמו ובשם חבר העובדים, ברכות לראש השנה, בין השאר למזכיר הממשלה, הגיב זאב שרף בחומרה משום שהוברר לו שהברכה הודפסה על חשבון משרד המשפטים. אם רוצים השר או היועץ לברך, אדרבא, אך זה עניינם הפרטי וצריך להיעשות על חשבונם הפרטי.

קולו של שר המשפטים נשמע בכל ישיבת מועצת המדינה הזמנית פעמים אחדות, כי היתה זו תקופה של חקיקה קדחתנית: ממאי 1948 עד ינואר 1949 נקבעו כמאה פקודות, חלקן תיקונים לחוקים קודמים, חלקן חקיקה חדשה, בסיסית. כל ישיבות ועדת החקיקה של המועצה, חמישים במספר, כשכל אחת נמשכת שעות מספר, התקיימו במשרד המשפטים בקריה, מרביתן בנוכחות שר המשפטים, היועץ המשפטי, מנהל מחלקת החקיקה ועובדי משרד אחרים. צורכי השעה המידיים דחפו לחיפזון ומולו פחד התקדימים, החרדה שמא הסדר זמני ייקבע לאורך שנים, הדאגה פן חוק שנוסח בחופזה לא יעמוד בפני בית הדין הגבוה לצדק. “עכשיו אנחנו במסגרת המדינה ומעשינו צריכים להיות חוקיים” ולא היה זה דבר של מה בכך בעם ששרד בזכות התחמקותו מחוקי הגויים.

קבלת פקודת שטרי הבנק ופקודת המטבע על סמך אמנה בין בנק אנגלו־פלשתינה (בהעדר בנק ממלכתי) לממשלת ישראל באשר להוצאת הלירה הישראלית בשער של ארבעה דולר ללירה לא היתה רק צעד חשוב לקראת העצמאות הכלכלית המיוחלת, כפי שהדגיש קפלן, שר האוצר. היא היתה גם בעלת משמעות אישית לרוזן. על האמנה, שנשאה גם את חתימתו, היו חתומים רעים לדרך ארוכה – אהרון בארט, הופיין, הנטקה, גיאורג הלפרין – שנסללה ממסינגוורק, ברלין, לונדון ועד ארץ־ישראל. חמישים אחוז מהמטבע הישראלי, המחולק לאלף מיל, מכוסים במטבעות זרים ובמשך הזמן אולי יכוסה חלק גם על ידי זהב, הבטיח קפלן.

אופטימיות, כובד ראש, שאיפה להיות דמוקרטית למופת, תחושת אחריות של הכרעה לדורות: באשר לצבע דגל ישראל – כחול ולבן – היתה תמימות דעים, כאשר לתוספת שבעת הכוכבים של הדגל הציוני נתעורר רק ויכוח קצר, עד שנשאר מגן דוד לבדו, אולם קביעת סמל המדינה הייתה עסק מסובך. למנורת שבעת הקנים, שהופיעה במרבית ההצעות בתחרות הפומבית, ביקשה ועדת הסמל והדגל, שלצדה ועדת מומחים, להוסיף את שבעת הכוכבים של הרצל, את הפסוק “שלום על ישראל”, אתרוג, לולב, שופר, וכאילו לא די בכך הציעו חברי מועצת המדינה, איש איש כאמונת לבו, את ארון הקודש, לוחות הברית, ספר התורה, עץ החיים, הסנה הבוער, אלומת שיבלים, עד שלבסוף גברה הפשטות: מנורה, עלי זית, השם ישראל. בעלי הדרכונים הראשונים שנשאו את סמל המדינה חשו כבעלי אוצר וגם כבעלי חוב לששת אלפי הנופלים שבזכותם ניתנה להם מדינת היהודים.

גם אחרי קום המדינה לא עלה מרטין רוזנבליט ארצה: לפי בקשת קפלן נשאר בארצות הברית כדי לשמש נציג האוצר בחצי כדור הארץ המערבי, מוסמך – לפי מכתב הסמכה של שר האוצר – לחתום בשמה של ממשלת ישראל על חוזים, מסמכים ולנהל חשבונות בנקים. כאשר בנק ניו יורקי פנה למשרד החוץ הישראלי כדי לברר אם קפלן אכן שר האוצר ואם הוא מוסמך להוציא מכתב כזה, קבע היועץ המשפטי של הממשלה שלשר האוצר לא היתה סמכות להעניק למרטין ייפוי כוח רחב כזה. כולם לא היו אלא מתלמדים בניהול מדינה.

הבחירות לאספה המכוננת – כלליות, ישירות, שוות, חשאיות ויחסיות – נקבעו לעשרים וחמישה בינואר 1949, כאשר לפי הצעת ועדת הבחירות של המועצה הזמנית הוחלט להתייחס אל כל שטחה של מדינת ישראל כאל אזור בחירה אחד לשם ספירת הקולות, משום שבתנאי המלחמה עדיין אי אפשר היה, לדעת שר המשפטים ושר הפנים, לחלק את הארץ לאזורי בחירה לפי השיטה האזורית כדוגמת אנגליה שנראתה לראש הממשלה כרצויה. ההנחה (המוטעית) היתה שהדבר אינו מחייב באשר לשיטת הבחירות לעתיד לבוא, כפי שנאמר לאריה אלטמן, נציג הרוויזיוניסטים, שהתריע על כך שהשיטה היחסית מביאה לריבוי מפלגות, לפיצול כוחות, לרשימות מועמדים מסודרות על ידי המנגנון המפלגתי בלי לאפשר לבוחר להשפיע על בחירת האישים, להעדר סיכוי של מפלגה אחת לזכות ברוב ולנהל את המדינה. אולי כאן, בנכונות התמימה לראות בפשרה בכורח הנסיבות (היו עיכובים בהוצאת תעודות הזהות שלפיהן נקבעה זכות הבחירה, ובגלל מחסור במכונות כתיבה עבריות נכתבו מקצת הרשימות¹²⁸ של בעלי זכות הבחירה בכתב יד) ואילוצי מורשת הבחירות לקונגרסים הציוניים ולכנסת ישראל הסדר זמני, חד־פעמי ולא עובדה שנקבעת לאורך שנים, היתה “הבכייה לדורות” האמיתית. בישראל הארעיות נוטה לאריכות ימים.

שר המשפטים התנגד להצעה שיושב ראש ועדת הבחירות יהיה שופט בית המשפט העליון, משום שלא רצה לערב את אנשי בית המשפט העליון בעסקי בחירות, אבל נכנע. יותר מאשר על עצם שיטת הבחירות התווכחו חברי מועצת המדינה הזמנית על מתן זכות הבחירה גם לגולי קפריסין שעדיין לא הועלו, הצעה שנגנזה לבסוף משום שיכלה לפתוח פתח לדרישה להעניק זכות דומה לתושבי הארץ הערבים שנמצאו, זמנית כנראה, מחוץ לגבולות המדינה. לא נקבע אם האספה המכוננת תיבחר לחצי שנה או לשנה, לשנתיים או לארבע, הדבר היה נתון בידי חבריה הנבחרים, שמספרם, אחרי תנודות בין שבעים ואחד למאה שבעים ואחד נקבע למאה ועשרים, ברוב של שני קולות בלבד לעומת ההצעה להסתפק במאה ואחד חברים.

בחודש התשיעי, בראשית ינואר 1949, קיימה המועצה הזמנית את ישיבת הסיום שלה. לכבוד המעבר לחיים מתוקנים, מנוהלים לא על ידי מוסדות ממונים וזמניים, אלא על ירי מוסדות נבחרים על דעת האומה בבחירות כלליות, הציע בן גוריון לחון את כל האזרחים והתושבים שנכשלו בדבר עברה, בין שכבר נידונו ובין שעדיין לא נידונו עליה, אלא אם הם נאשמים בעברת רצח, בבגידה במדינה, בפשעים שדינם עונש מוות או מאסר עולם, לתת הזדמנות נוספת לכל אלה שנכשלו בהפרת החוק לפני הכניסה לחיים ברפובליקה העברית. מדובר היה במספרים קטנים – חמישים וארבעה איש היו נתונים במאסר לאחר משפט, מתוכם ארבעה שהחנינה לא תחול עליהם, ויחד עם העצורים שטרם נשפטו והשפוטים על ידי בתי דין צבאיים מנו כמאה ושבעים איש. היה זה מעשה נאה לא רק בעיני שומרי מצווה כזרח ורהפטיג, אלא גם בעיני שמואל מיקוניס, נציג המפלגה הקומוניסטית. אשר לשר המשפטים עצמו, הוא התנגד לכל הצעה להרחיב את מסגרת החנינה בציינו שהסכים לה רק לכבוד המאורע החד־פעמי בהיסטוריה היהודית (ופירושה גם הפסקת כל התהליכים המשטרתיים בחיפושים אחרי רוצחי ברנאדוט, גם שחרור העצורים בעוון השתייכות לאגודה טרוריסטית).

בעת סיכום עבודתו כשר משפטים ראה רוזנבליט את ההחלטה להמליץ על חנינה כאחת ההחלטות הקשות בתפקידו, לא רק מחמת האחריות שבדבר, אלא גם משום שדעתו לא היתה נוחה מן הנוהג שהתפתח בישראל של ריבוי בקשות חנינה, גם מצד אנשים שהוטל עליהם עונש קל למדי בניגוד לנוהג באנגליה ובמדינות המערב ששם מבקשים חנינה כאשר אדם נידון למוות או לעונש חמור. עם ויצמן בתפקיד נשיא המדינה, שבידיו סמכות מתן החנינה על סמך המלצת שר המשפטים, לא היו לו חילוקי דעות משום שגם הוא כחניך האסכולה האנגלית נטה לחומרה, אולם הנשיאים שבאו אחריו – בן צבי ושזר – היו בעיני רוזן סלחניים מדי והתרשמו יותר מדי מכל מיני נסיבות מקלות שכבר השופטים בפסק דינם נתנו את דעתם עליהן. שר המשפטים הראשון האמין בחטא ובעונשו. כעבור שנים מעטות ראה ראש הממשלה בריבוי בקשות החנינה נגע: פושעים ופשעים נתרבו בישראל. שופטי ישראל רחמנים בני רחמנים ואנשי בליעל נפטרים בעונשים מגוחכים. החוק נעשה פלסתר ואין ספק שגל הפשע עוד יגדל אם גם העונשים הקלים יימחלו כולם או מקצתם מזמן לזמן על ידי חנינה. המצב המביש של ריבוי מעשי אלימות, שוד ורצח מחייב החמרת העונשים ולא הקלתם. אין צורך להקל על פושעים שמעכירים את שמה הטוב של המדינה – ביקש בן גוריון לשכנע את נשיא המדינה השני בטרם נשלחה אליו רשימה נוספת של בקשות חנינה מטעם משרד המשפטים (לשמחתו של חיים כהן לא הצליחו בן גוריון ורוזן להקשות לב נשיאים).

לפי ההסכם הראשוני הצטרף גם יצחק גרינבוים, עתה שר הפנים, עם נאמניו מהסיעה הרדיקאלית למפלגה הפרוגרסיבית החדשה. אולם השותפות לא האריכה ימים, לפי גרינבוים בגלל חילוקי דעות בנושאי דת עם רוזן, שנטה לפשרות שעה שגרינבוים היה הרבה יותר תקיף בדבר חילון המדינה; לפי רודי אברהם, מזכירו הפוליטי של רוזן, נכשלה השותפות משום שבבחירות פנימיות בוועד הפועל של המפלגה הפרוגרסיבית החדשה זכה רוזן במספר קולות גדול יותר ונבחר לעמוד בראש הרשימה לבחירות וגרינבוים לא היה מוכן להיות מספר שניים. השפיעו כאן גם חוסר אהדתם של יוצאי גרמניה לגרינבוים, גם הלחץ הגדול שהפעילו חברי גרינבוים וחסידיו שתבעו ממנו ללכת לבחירות ברשימה משלו, להופיע גם בשם ששת המיליונים שלא זכו. תוצאות הבחירות אישרו את העובדה העצובה שתומכי גרינבוים נעלמו בשואה, שלא היה לו עורף בארץ אף לא בקרב יוצאי פולין. היה זה גרינבוים כשר הפנים שעמל על תקנות הבחירות, לפי דרישתו נשלל הסכם עודפי קולות מרשימה שלא זכתה לפחות במנדט אחד. ומשום שרשימת י"ג שבראשה עמד קיבלה רק חצי אחוז מקולות הבוחרים, לא נכנס גרינבוים, על אף כל זכויותיו ההיסטוריות, לבית הנבחרים הראשון של מדינת היהודים, דבר שפגע בו קשות וחרה לו במיוחד משום שאנטי־ציונים לשעבר כחברי “אגודת ישראל” היו עתה לחברי כנסת.

בין לידת המפלגה הפרוגרסיבית החדשה ליום הבחירות הפרידו רק שלושה חודשים, מסע הבחירות היה קצר והצטמצם בעיקר באספות בחירות ובפגישות בחוגי אוהדים. בניגוד לכמה חברי מפלגתו לא היו לרוזן אשליות באשר לתוצאות הבחירות וברגעי ספק אף העלה אפשרות שיחדל להיות שר ויצטרך שוב לתלות שלט של עורך דין (היכן יתלה את השלט, לא ידע, כי ממשרדו הקודם פרש אחרי היבחרו לשר). הפרוגרסיבים זכו בחמישה מנדטים והיו הסיעה השישית בגודלה אחרי מפא“י (46), מפ”ם (19), החזית הדתית המאוחדת (16), תנועת חירות (14) והציונים הכלליים (7). המאוכזבים נימקו את העדר המשיכה ההמונית בגילה הצעיר של המפלגה, בעובדה שבעיני רבים היתה מפא"י מפלגת מרכז ובמרכז המרכז בן גוריון בעל התהילה של מקים המדינה.

קורט היה מרוצה מתוצאות הבחירות, כפי שכתב לפליקס: “אתה נשאר שר המשפטים, תהי הקואליציה אשר תהי, כולם רוצים בך ולא מפריע לי כלל שאתה חשוב להם יותר מהמפלגה הפרוגרסיבית עצמה.” מפלגתו קטנה אף יותר משמניח פליקס, נגן בתזמורתו של בן גוריון, סבר קורט, ויהיה קשה לשמור על ייחודה בלי צרימות. מפלגה קטנה חייבת להיות חזקה ברעיונותיה ואסור לה לעשות רושם משעמם כדרך מפלגות ליבראליות אחרי תוצאות בחירות דלות. עתה ידע קורט מה שלא הבין תחילה ותפס רק בהדרגה: תקופת וייצמן, שהחלה במותו של הרצל, ושאליה השתייכו גם שמריה לוין גם הוא, הסתיימה ב־1939 עם פרסום הספר הלבן, כאשר החל עידן בן גוריון. כך כתב גם במכתב תודה לבן גוריון על שהעז להכריז על הקמת המדינה, תודה של איש שלא האמין שיזכה לראותה בחייו. היה זה מכתב הערצה על ההישג הצבאי, הפוליטי והרוחני שבקוממיות, הישגו של מצביא ומחנך שלא רק הכין את המלחמה אלא גם מחנך את עמו לשלום. כך קורט בלומנפלד הביקורתי, האיש שידע לשלול עד עפר, בתוספת ציטטה מגיתה לאלה הטוענים שלבן גוריון היה פשוט מזל: השוטים אינם יודעים כיצד זכויות ומזל סבוכים זה בזה.

הממשלה הנבחרת הראשונה של רפובליקת ישראל קמה שלושה שבועות אחרי שהממשלה הזמנית הגישה את התפטרותה לווייצמן עם היבחרו לנשיא המדינה בשישה־עשר בפברואר 1949, ברוב של שני שלישים מקולות הבית, תוך התנגדות הימין שהעמיד מועמד משלו – פרופ' יוסף קלויזנר – וחילופי עלבונות מכאן (משתפי פעולה!) ומכאן (פאשיסטים! אנשי מוסוליני!). רשימת תפקידי הנשיא, שתקופת כהונתו נקבעה כמקבילה לכהונת הכנסת הראשונה בתוספת שלושה חודשים, היתה עגומה למדי: נשיא המדינה יחתום על אמנות עם מדינות זרות, שאושרו על ידי הכנסת, ימנה על פי המלצת השר המוסמך את הנציגים הדיפלומאטיים של המדינה, יקבל נציגים דיפלומאטיים של מדינות זרות וכן נתונה לו סמכות לחון עבריינים ולהפחית בעונשם. זאת ולא יותר – אם מתוך התחשבות במצב בריאותו הרופף של וייצמן, אם כדי להרחיקו מכל השפעה מדינית.

רוזן בשם הפרוגרסיבים דרש הרכבת קואליציה רחבה כפי שגם בן גוריון רצה בה, אך לא בכל מחיר. על אף טענות הציונים הכלליים בדבר העדפת המשק הקולקטיבי על המשק הפרטי המכוונת להגשמת החזון הסוציאליסטי־ציוני, היה מספר השרים שדרשו למכשול האמיתי שעיכב את הצטרפותם לקואליציה (במדיניות חוץ לא היו ניגודים יסודיים מלכתחילה): הציונים הכלליים שלהם שבעה חברי כנסת דרשו שני שרים, ולפי מפתח זה היה מספר שרי הממשלה עולה לשבעה־עשר, ואילו בן גוריון היה נחוש בדעתו שלא להגדיל את מספר התיקים. חילוקי הדעות עם מפ“ם היו בעיקר בשאלות של מדיניות חוץ – מפ”ם התריעה נגד הנטייה מערבה, נטייה מסוכנת לדעתה, ותבעה לשותפות והשפעה גם במשרד החוץ, גם במשרד הביטחון, בנוסף על שלושת התיקים שדרשה. הדתיים למיניהם תבעו ארבעה תיקים ומשפט ההלכה כיסוד משפט המדינה. בן גוריון הטעים שהדבר בא בחשבון רק אם המשפט היהודי יותאם לצורכי הזמן ומצא בהם שותפים נוחים יותר. לבסוף היו לממשלה החדשה רק ארבעה שותפים: מפא"י (בן גוריון – ראש הממשלה וביטחון, דב יוסף – קיצוב ואספקה, גולדה מאיר – עבודה ובינוי, רמז – תחבורה, קפלן – אוצר, שזר – חינוך, שרת – חוץ) החזית הדתית (הרב לוין – סעד, הרב מיימון – דתות ונפגעי המלחמה, משה שפירא – פנים ועלייה), הפרוגרסיבים (רוזן – משפטים) והספרדים (שיטרית – משטרה).

במארס 1949 הציג בן גוריון לפני הכנסת הראשונה, כפי שנקראה האספה המכוננת לפי חוק חדש, את קווי היסוד של ממשלתו הנבחרת הראשונה: מדיניות חוץ של שלום, שוויון זכויות וחובות במשטר הפנימי, צבא חלוצי אחיד כפוף למדינה ורק למדינה, מדיניות משקית מכוונת למלחמה ביוקר החיים, סיפוק צורכי דת ציבוריים של תושביה, מניעת כפייה דתית, אחריות משותפת של הממשלה וכל הסיעות הכלולות בה – ובנקודה אחרונה זו נטמנו זרעי המשברים לעתיד.

אידוב כהן בשם הסיעה הפרוגרסיבית ציין בסיפוק רב שסעיפים שלמים מתוך מצע הבחירות של מפלגתו, לעתים כמעט כלשונם, משתקפים במצע הממשלה. בשאלות חינוך ניתן לפרוגרסיבים חופש הכרעה. בתגובה להצהרות בגין ופרידמן־ילין־מור בשם סיעות הימין שהן אינן מוכנות להצטרף לקואליציה הטעים בן גוריון שיש “לפחות נקודה אחת משותפת בינינו: גם אנחנו לא רוצים” (צחוק באולם).

 

26 הכנסת תדון ותאשר    🔗

בליל הסדר הראשון כבני חירות הסב כל שבט הרוזנבליטים בתל אביב בביתה של אלזה שטרנברג, האחות “הקטנה”, עתה בת חמישים. פליקס ישב בראש השולחן, ליאו ואנה חגגו את חתונת הכסף, בנם שמוליק רוזן דקלם חרוזים שכתב לכבוד המאורע ופאני לבית פולוורמאכר סיפרה בעיניים בורקות על ביקור שערך בביתה אחד מחניכיה מגן הילדים שניהלה בעודה גננת רווקה. אלזה ומאלי שרו לה את השירים האהובים עליה, אך פסחו על שירו של לֶווֶה על השעון הנעצר לעולמים ברגע מות בעליו. בריאותה של פאני היתה רופפת, היא מיעטה לצאת את הבית ולא היה עוד ד“ר דנציגר כדי לטפל בה. בעת פרוץ מלחמת הקוממיות שהה ד”ר דנציגר בחוץ לארץ כדי לעבור ניתוח מסובך אחרי קריעת כיס המרה, שעדיין לא ידעו לבצעו בארץ, אולם חזר כדי שלא להינתק ממשפחתו בימים קשים, מודע לפסק דין מוות שגזר על עצמו. פאני ציפתה לשובה של אווה, בכורת נכדיה והקרובה לה מכולם, ששהתה עם בעלה יונתן מגנס בשליחות בארצות הברית, ואחרי שראתה אותה סילקה את כל התרופות וסירבה לקבל טיפול: די לה לחיות שמונים ושמונה שנה. בסוף אוגוסט 1949, לעת שקיעת החמה, מתה פאני בנוכחות כל ילדיה שבארץ ונקברה ליד הדסה ורבקה בנחלת יצחק. בן גוריון שלח לרוזן מכתב תנחומים שמתוכו דיבר כאבו שלו: “אשריך שזכית לאם עד גיל זה. אושר גדול זה של אהבת אם נגזל ממני כשהייתי ילד בן עשר ועדיין הצער תוסס בלבי.”

יוליוס רוזנפלד, ידיד נעוריו, שותפו מימי ברלין, מת בראשית שנת 1949 מסרטן וכמובן מאליו התהדקה הקרבה בין אלמנתו יוהנה לפליקס עד שהפכה לשותפות חיים, תחילה בלא חופה וקידושין, שאולי לא היו הכרחיים בגיל זה (יוהנה היתה בת חמישים ותשע ופליקס בן שישים ושלוש כאשר נישאו כעבור שנה), אך נחוצים לנושאי תפקיד ממלכתי. יוהנה היתה גבוהת קומה, מלאת גוף, בעלת חזה שופע, אך תמירה ובעלת הליכה מלכותית – לפי מושגי אותם הימים כאשר מלכות וזמרות היו בעלות משקל – וראשה המורם העטור בשיער המכסיף בלט בתוך קהל. היא היתה שונה מאוד גם מאני, גם מהדסה, ששתיהן היו חברותיה, דמות אימהית מאוד שמעולם לא עבדה לפרנסתה אלא הקדישה את כל חייה למשפחתה ולילדיה, ועתה פינקה את פליקס, השגיחה עליו ונדדה עמו בין תל אביב לירושלים. היו אלה נישואים של שני אנשים בשלים, בלא סופות כנישואי פליקס לאני, ובלא פחד האבדה המכרסם כבחיי הדסה ורבקה הקטנה, נישואים מאושרים לפי תחושת שניהם.

יוהנה היתה בת למשפחה מיוחסת, מצד אביה מצאצאי הגאון ר' יעקב אטלינגר, יליד קארלסרוהה ומצד אמה ממשפחת ברודסקי, מלכי הסחר בסוכר ברוסיה הצארית. יוהנה לא ניהלה בית כשר, ופליקס חדל לבקר בבית הכנסת באותה תדירות כבחיי הדסה, אך נזהר מלחלל שבת בפרהסיה כשר במדינת ישראל. (בעת שהות בחוץ לארץ לביקור פרטי היה פליקס נוסע גם בשבתות, וכאשר שאל אותו בנו כיצד הדבר מתיישב עם ההימנעות מנסיעה בשבתות בארץ, ענה לו ברוחו של אריך כהן: “בישראל אני מתאים את עצמי למשפטים הקדומים של בני ארצי.”)

חינוכה הגרמני של יוהנה רוכך באווירת קארלסרוהה הדרומית, היא היתה פתוחה לאנשים, אהבה להיות אשת שר בגלל המפגש עם הבריות, ידעה לצחוק. כנערה למדה לנגן בפסנתר והיא היתה מעורה בחיי המוסיקה בארץ. יונה רוזנפלד, בכור בניה, שמח בנשואיה עם פליקס, שני אחיו היו מסויגים יותר, בגלל ההתקשרות המהירה מדי אחרי מות אביהם. “לי יש ילדים,” נהג פליקס לומר בעבר לרעו יוליוס, “לך יש יורשים.”

עומס העבודה של שר המשפטים בעידן חקיקת בראשית הטיל את צלו על הידידות בין פליקס וקורט, שפנה אליו, נעלב, כאשר לא הוזמן לטקס חג העצמאות הראשון, ביקש את תיווכו לשיחה עם בן גוריון, שלח לו מכתבי הגות מלאי אֶספּרִי, שגם הם, לצערו ולתרעומתו, עברו את ידי מזכירת השר, נענה באיחור, לעתים במכתב קצר כתוב במכונת כתיבה על נייר משרד המשפטים, ולפעמים לא הגיעה תשובה כלל (קורט הכעוס שלח לשר מעטפת תשובה מבוילת). קורט הזכיר לרעו לא לשכוח את יום הולדתה השישים של ג’ני בלומנפלד, כתב לו שהוא מקנא בו על עבודתו הגדולה, הנבונה, על שהגיע למטרה, נפגע כאשר פליקס התקשה להתפנות לשיחת רעים, היה עוקצני מאוד כלפי המפלגה הפרוגרסיבית ומצבה העגום כגרורת בן גוריון. אפשר להסכים לשותפות הפרוגרסיבים בממשלה, אבל כיצד ייתכן שאף בשאלה אחת ויחידה אין להם עמדה משלהם? למה אינם נלחמים בהגבלות זכויות הפרט? כמיהה לידידות, הערכה, תסכול, חכמה, ידיעה ש“הכיסופים הקדושים” של הציונות הגרמנית אינם יכולים להתגשם במלואם גם במדינה יהודית, חיפושי נחמה מצאו מפלט במכתביו: “כל הדברים הגדולים באו לעולם בחלל צר. בפירנצה הקטנה נולדו ‘הקומדיה האלוהית’ ו’הנסיך מאקיאבלי', מה שדרוש זה קנה מידה נכון בזמן הנכון. גם בארץ־ישראל הקטנה צמחו יצירות גדולות.”

קורט חולה הלב העיר רק דרך אגב, ספק בהלצה, שגם בשבילו אפשר היה למצוא איזו משרה והכנסה קטנה בצדה, אם מיני פטפטנים, עושי רוח ואפילו בעלי ידיים לא נקיות (השמות שמורים במכתביו) נקלטו במנגון הממשלתי. פליקס כאילו לא הבין את הרמז. אך למען ריכארד ליכטהיים, חברם לשלישיית פרייבורג¹²⁹, פעל בניגוד לנוהל ולאופיו ופנה למשרד החוץ להתערב בעניינו. לדעת פליקס, שבאה לידי ביטוי פעמים חוזרות בשיחותיו עם שרתוק, היה ליכטהיים, כדיפלומט מקצועי ציוני ראשון בקושטא שבימי שלטון התורכים, ראוי להיקלט בשירות הדיפלומאטי של מדינת ישראל. אם כי נאמר לו שמועמדות ליכטהיים לתפקיד שגריר בשטוקהולם, אחרי ההתפייסות הצפויה עם השוודים ואיחוי הקרע בגלל רצח ברנאדוט, נשקלת בכובד ראש (לתורכיה נדרש עתה ערביסט), נתקלה מועמדותו בהתנגדות מצד וולטר איתן, המנהל הכללי של משרד החוץ, בשם הדור הצעיר, משום שלדעתו יש למנות לשירות החוץ אנשים שלא עברו את גיל ארבעים וחמש (וליכטהיים היה עתה בן ששים וארבע). לא הועילו לו זכויות העבר למען הצלת היישוב בימי מלחמת העולם הראשונה, פעולתו בז’נווה למען היהודים תחת השלטון הנאצי בימי מלחמת העולם השנייה – שירותיו לא נדרשו. ליכטהיים נשאר איש בודד, מרוחק גם מחבריו־אחיו בקא־יה־פאו, כותב ספרים (תולדות הציונות הגרמנית, זיכרונות חייו בשם “שאר יישוב”), לא מוכר לדור שלא ידע את ריכארד, מטפל במסירות ברעייתו החולה במשך שנים רבות, שומר על כבודו ועל אכזבתו עד מותו ב־1963.

אחד התפקידים שלא עבר בירושה מממשלת המנדט, אם כי היה קיים באנגליה עצמה, היה תפקיד מבקר המדינה. כאשר הגיש אליעזר קפלן, שר האוצר, במארס 1949 את הצעת חוק מבקר המדינה לכנסת, הזכיר את הזמן הרב והמרץ שהקדישו משרדו ומשרד המשפטים להכנתה תוך השוואת חוקים של ארצות רבות, מצ’כוסלובקיה ועד וונצואלה. אכן, רוזן לא רק תבע את יצירת התפקיד, שבאמצעותו תוכל הכנסת לבקר את פעולות הממשלה, אלא היה לו גם מועמד אידיאלי לאיושו: זיגפריד מוזס, אחיו לברית הסטודנטים היהודיים. בעיניו היו למוזס כל הכישורים וכל התכונות הדרושות כדי לבקר את משק הכספים של המדינה, מפעליה הכלכליים ורכושה: הוא היה גם משפטן מעולה, גם רואה חשבון מוסמך, שרכש ניסיון בענייני פיננסים ובבקרה כמנהל תשלובת שוקן בצוויקאו שבגרמניה, שיטתי בדרך עבודתו, נבון, יסודי וישר, אדם שאי אפשר לשחדו לא בחנופה ולא בכיבודים.

אחרי שרוזן המליץ על מוזס לתפקיד מבקר המדינה בפני בן גוריון, הזמין אותו ראש הממשלה לשיחה ואף על פי שלא היה מוזס מהיר דיבור בשפת אמו, לא כל שכן בעברית, שאליה תרגם את מחשבותיו מגרמנית, בכל זאת השתכנע בן גוריון שהוא האיש המתאים. אמנם לפי הצעת החוק, שעברה תהליך ארוך של ערעורים והסתייגויות עד שאושרה, היה נשיא המדינה אמור למנות את מבקר המדינה לפי המלצת ועדת הכספים של הכנסת, אולם קודם כול היו דרושים הסכמת מפא"י וגיבוי מצד בן גוריון. לא הכול התלהבו ממינוי נוסף של איש “עלייה חדשה” לשעבר ויקה (ופירושו תדמית של קשיחות, חוסר גמישות וחוסר נכונות לאלתורים) לתפקיד כה מרכזי, אף על פי כן נתמנה מוזס בספטמבר 1949 למבקר המדינה הראשון של ישראל, בזכות הלחץ שהפעיל רוזן ותמיכת בן גוריון. על הצלחת הבחירה העידו לא רק מעשיו של מוזס. אלא גם העובדה שנשאר בתפקיד מבקר המדינה (אשר נבחר אחת לארבע שנים) שלוש קדנציות ושאזרחי המדינה למדו לראות ביקיות תכונה רצויה למבקר המדינה שנועד להגן קודם כול על האינטרסים שלהם מול שרירות הממשל.

היקים המשיכו לראות בפליקס את הכתובת למכאוביהם: בטי פרנקנשטיין נעלבה על שלא הוזמנה לאירועים ממלכתיים רשמיים (העניין טופל), זקן חולה מברלין. שאיבד עם פרוץ מלחמת העולם השנייה את קִצבתו, רוצה לנסוע לגרמניה כדי להחיש את חידושה כי שנותיו ספורות, אולם עומדים להטביע בדרכונו חותמת: “מחוץ לגרמניה”, כנהוג באותם הימים של זיכרון שואה טרי. האנס אוסקר לוונשטיין שעלה עם קום המדינה קובל על הצנזורה האוסרת העלאת מחזות והקרנת סרטים בשפה הגרמנית (השר מוכן לקבל אותו לשיחה). לסופי וולרשטיין מהקריות בן מוצלח, שעבר בחינות בגרות בהצטיינות, שירת בצבא, ורוצה לנסוע ללמוד אלקטרוניקה בארצות הברית בסיוע משפחתו שם. דרושה לו המלצה למשרד החינוך לשם הקצבה קטנה (שבוע אחרי כתיבת הבקשה כבר נכתבו דברי התודה על מכתב ההמלצה שניתן). אחיו יוסף, על נייר המכתבים של מלון דן, מבקש את השר לקבל לריאיון בעל חברה לתיקון מקררים שיש לו בעיות.

אולם עיקר הפונים היו אנשים מן השורה שמצאו את עצמם במלכוד וביקשו את עזרת שר המשפטים. כמעט כל המכתבים – בצרפתית, ברומנית, בגרמנית בעברית של שבת, לפעמים על נייר תלוש ממחברת, כתובים בעיפרון בכתב יד בסגנון מיושן, לפעמים מעורער מחמת סערת הנפש – פותחים בבקשת סליחה על שגוזלים את זמן כבודו, הוד מעלתו. אישה שבעלה מכה אותה; אב שגידל שלושה־עשר ילדים ביושר ורק בן אחד, בן חמש־עשרה, ממרר את חייו באיומים, במכות ובגניבות; אנשים מתלוננים על מפגעי רעש, על בית בושת שנפתח בדירה פרטית; פליט שואה גילה אחרי עלייתו ארצה שרכוש אחותו נמסר לפי צו בית המשפט המנדטורי לקרובים רחוקים. כל מכתב זכה לתשובה, לפעמים מתוך הבעת צער על ששר המשפטים מנוע מלהתערב בסכסוכים משפטיים בין שני צדדים פרטיים.

אספנים מהארץ ומחוצה לה מבקשים חתימה. וילהלם ציזנהיים, אספן בולים מגרמניה, פונה אליו כאל “הר פיהרר, ד”ר רוזן" ומבקש בולי הדואר העברי תמורת בולים גרמניים. חיים מרגלית מניו יורק קרא מאמר של הסופר דוד פינסקי ב“דער טוג” המספר על אי סדרים במנגנון הממשלתי של ישראל. ברצונו לבוא ולסייע. הרי כל מי שיש לאל ידו לעלות ולתת יד לבונים מחובתו לעלות ולומר: “הנני!” פרופסור מקנדה, מומחה למשפט קונסטיטוציוני, בעל מראה אנגלי אופייני (צילום מצורף), אבל עם נשמה יהודית, רוצה לעשות משהו למען מדינתו־הוא. האם תימצא לו תעסוקה הולמת?

היועץ המשפטי לממשלה סבר שמעמדו וסמכותו אינם הולמים תפקידו בממשלה ושתקציב משרד המשפטים אינו מותאם לתכנית הפעולה הנדרשת, כפי שפיתח אותה. בן גוריון היה מוכן ללכת לקראת שפירא כדי למנוע את התפטרותו, אך לא לכל אורך הדרך: היועץ המשפטי יוזמן לישיבות ממשלה כאשר על סדר יומה הצעות חוקים ושאלות חוק (שפירא רצה בהזמנה לכל הישיבות, משום שבעיות משפטיות מתעוררות גם כאשר על הפרק דיון כלכלי או מדיני). אשר לדרישת שפירא להופיע בעת הגשת הצעות חוק לפני מליאת הכנסת הבטיח לו בן גוריון שאם אנשים נוספים שאינם חברי כנסת ואינם שרים יורשו להופיע לפני המליאה תינתן זכות זו גם ליועץ המשפטי. לטענת שפירא שהמשכורות הנמוכות מונעות ממומחים בשטח המשפט להצטרף לסגל משרד המשפטים הטעים בן גוריון שזו בעיה כללית והבטיח הגדלת תקציב ניכרת בשנת הכספים הבאה. משכורת היועץ המשפטי עצמו תהיה כשל שופט בית המשפט העליון (וזו כשל שר, כפי שדרש אותה שפירא), אם שר האוצר ייתן את אישורו.

שפירא לא היה מוכן להסתפק בכך ועזב את משרד המשפטים בראשית 1950 כדי לחזור למשרדו הפרטי בחיפה, שם ציפתה לשירותיו הטובים עסקת ענק בין חברות דלק. לזמן מה, כדי למנוע חלל ריק, קיבל על עצמו שר המשפטים את סמכות היועץ המשפטי (על סמך פקודת סדרי השלטון והמשפט, אחד החוקים הראשונים שאישרה מועצת המדינה הזמנית, לפיה ראש הממשלה או כל שר כוחו יפה ליטול לעצמו כל רשות שבתחום החוקים שבסמכותו, גם כשמדובר בחוקים המעניקים סמכות הפעלה ישירה של פקידים כדוגמת מנהל שירותי הדואר או היועץ המשפטי), אחר כך, כצפוי, נתמנה חיים כהן לתפקיד היועץ המשפטי השני לממשלה.

אחת מנקודת המחלוקת ששפירא נלחם עליה היתה מרות היועץ המשפטי לממשלה על כל היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה ואכן, בן גוריון אישר בכתב ש“הוראותיו המשפטיות של היועץ המשפטי לממשלה מחייבות כל העובדים המשפטיים בכל המשרדים, פרט למשרד הביטחון.” אולם גם בכך לא היה די למנוע חיכוכים, בעיקר עם שבתאי רוזן, היועץ המשפטי של משרד החוץ, שהיתה לו ביקורת קשה על עבודת משרד המשפטים בתרגום חוק השבות לאנגלית ובהצעת חוק האזרחות. שר המשפטים ראה בטענות על ירידה ברמת משרדו מזימות מצד “החזית האנגלית” במשרד החוץ ופנה במכתב חריף לשר החוץ: אמנם הוא מחשיב את מר רוזן בתור מומחה לשטח מוגבל במשפט, “אני גם מוכן לסלוח לו את חוצפתו בתנאי שלא תעבור גבולות מסוימים. הרי הוא צעיר וכאשר הייתי אני בגילו, הגזמתי גם אני בהערכת סגולותי וכשרונותי. גם הוא ילמד עוד שאיננו גאון ואולי יבין בעוד זמן מה שבתור משפטאי מגיע הוא בקושי לקרסולי חיים כהן.”

היחסים בין רוזן כשר המשפטים לחיים כהן כיועץ משפטי היו, על אף הפרש עשרים וארבע השנים ביניהם, יחסי הבנה, הערכה וחיבה הדדיים, שהקלו לשמור על האיזון העדין בין שני התפקידים. השפיעו כאן גם הרקע המשותף (כהן היה יליד צפון גרמניה, בן למשפחה חרדית), גם האמון הגדול שרחש רוזן לכהן, טבע השר כאיש התייעצות ונכונותו להודות בכך שכהן, שנחשב לעילוי בעת לימודיו בישיבת מרכז הרב בירושלים, עולה עליו כמשפטן, גם במשפט העברי, גם במשפט האנגלי. כהן מצדו, כדי למנוע תקלות בממשלה ובכנסת, שבפניהן היה שר המשפטים אחראי לנעשה במשרדו, וכדי לזכות בגיבוי, נהג להיוועץ עם השר גם כשלא היה זה מחובתו, בייחוד במקרים של ספקות בנוגע להעמדה לדין או לעיכוב הליכים פליליים – אם כי לא תמיד התחשב בעצת השר ולפעמים פעל בניגוד בולט לה.

ביוזמת כהן שונה ריהוט בתי המשפט בישראל לפי דוגמת שוודיה, הנאשם לא ישב עוד בתא מימין לשופטים, כנהוג בבית דין אנגלי, אלא ישב על ספסל מולם, באי כוח התביעה וההגנה לא ישבו עוד באמצע, אלא ליד שולחנות נפרדים משני צדי השופטים, אף שרוזן לא ראה את התועלת שבחידוש: עתה ידברו עורכי הדין עוד יותר לקהל במקום לשופטים משנהגו מקודם. תפקיד היועץ המשפטי התגבש בהתאם לאופיים ויחסיהם של רוזן וכהן והוא הוגדר בשנתון הממשלה לשנת תשי"א (1951/52): היועץ המשפטי הוא הרשות המשפטית האדמיניסטרטיבית העליונה במדינה. הוא ראש התביעה הכללית ויושב ראש המועצה המשפטית, מתפקידו לייעץ עצה משפטית לממשלה ולכל משרדיה, לחוות דעתו בענייני חוק ומשפט בוועדות הכנסת, לרכז את הכנת החומר לחקיקה ולפקח על ההוצאות המשפטיות הרשמיות.

נאומי שר המשפטים לכנסת בעת הגשת חוקים חדשים הוכנו מבחינה משפטית על ידי עובדי המשרד, ולעיתים קרובות כתב חיים כהן את הנוסח הסופי (ולכן לא הסכים רוזן בעת שחלו יובלות להוצאת אסופת נאומיו), אולם בהערות ותשובות מאולתרות בדיוני הכנסת באו לידי ביטוי גם סגנונו של רוזן, גם אופיו וחוש ההומור הדק שלו. חברי האופוזיציה, שעה שהתקיפו את כוונותיה הפוליטיות של הממשלה בעת הגשת הצעת חוק, ניסו לעתים להמתיק את ביקורתם על ידי כך שציינו לשבח את העבודה המקצועית הטכנית של משרד המשפטים, את הניסוח המלוטש, המדויק. רוזן פנה אל חברי הכנסת ובעיקר לעורכי הדין שבהם לחדול מכך, ראשית משום שעל הפרק תוכן החוקים ושנית משום שאין זה מתפקידו של הפרלמנט, ובוודאי לא של המליאה, לחלק ציונים על עבודה טכנית: “עם כל הכבוד שאני רוחש ליוריסטים הנבחרים שיושבים כאן, ואינני מוציא את עצמי מהכלל, אני מרשה לעצמי להגיד שאותם היוריסטים הבלתי נבחרים המשתפים פעולה בניסוח החוקים אינם נופלים בכשרונם המקצועי מן הנבחרים.”

מדי פעם, תוך האזנה סבלנית לדבריהם ההצהרתיים של הנואמים. שאל את עצמו רוזן אם סדרי הדין הנהוגים בכנסת בריאים, כאשר גם בעת הגשת חוק טכני, לפעמים רק תוספת פורמאלית בגלל פקיעת תוקפו של חוק, שבנקל אפשר היה להעביר אחרי קריאה ראשונה לוועדת החוקה, חוק ומשפט, ראו חברי כנסת לנכון לפתוח בוויכוח כללי ארוך וגוזל זמן רב, לעתים רק כדי לפקפק בכוונותיה המוצהרות של “ממשלת הרשע”. עד שקם והציע: “הבה נעמיד את עצמנו בחזקת הוגנים, שלא כולנו רמאים וגנבים.” אף אם זאת פיקציה, הרי גם לפיקציה יש ערך מחנך וביום מן הימים היא עשויה להפוך למציאות.

בעקבות ידיעות בעיתונות שהממשלה מתכוונת ליישב עולים חדשים על קרקעות דיר יאסין, הכפר הערבי במערב ירושלים שבאפריל 1948 נהרגו בו בעת פשיטת לוחמי אצ“ל ולח”י למעלה ממחצית תושבי המקום, ובהם נשים ילדים וזקנים, פנו בובר, סנטור, עקיבא א. סימון ואחרים לראש הממשלה וביקשו להימנע מכך, פן יתפרש הדבר כהשלמה עם הרצח. מוטב להשאיר את המקום בשיממונו כסמל נורא וטראגי למלחמה, לאות אזהרה לעמנו ששום צורכי צבא לא יצדיקו לעולם מעשי רצח מסוג זה. רוזן, שגם לידיו נמסרה פניית אנשי הרוח, העלה את הדבר לדיון בישיבת הממשלה באחד ביולי 1949, אך בלא הצלחה. על אדמת דיר יאסין הוקמה שכונת גבעת שאול ב' ובלבה מוסד לחולי נפש.

רוזן הרבה להופיע בשם הממשלה בכנסת גם בשם שרים שנעדרו מן הארץ או שנפלו למשכב, ובעת הגשת חוק הגנה וביטחון בשעת חירום תש"ט־1949 בדבר צנזורה, מעצר מנהלי, הגבלת תנועה למקום מגורים, הטלת עוצר, איסור אספות, גירוש מן הארץ בשעת חירום, רמז על הסיבה לכך: “נפל בחלקי להגיש לכנסת שורה של חוקים שמשום מה אינם נהנים מפופולאריות יתרה בקהל,” בגלל הגבלות חופש הפרט הכלולות בהם, תוך הדגשה שבעצם מדובר בשינוי לטובה בתקנות לשעת חירום מימי המנדט. מובן שהאופוזיציה ניצלה את הערת שר המשפטים – תוך הבעת השתתפות בצערו על שהוא חייב להגיש חוקים שכאלה ולהסתמך על מעשי הבריטים – כדי להקניט את הממשלה, ורוזן נאלץ להבהיר שלא התכוון לומר בהערתו שהחוק המוצע הוא חוק רע ושלא התכוון להפחית במאומה ממידת אחריותו לחוק זה. “רק ראיתי מראש את ההסתערות של הדקלאמציות הריקות והזולות מכמה צדדים מספסלי האופוזיציה ורציתי לרמוז שאולי מישהו אחר מחברי הממשלה מוכשר יותר ממני לעמוד בפני ההתקפות האלה.” (הרי החוק היה בסמכות שר הביטחון.) “כל עוד אני שר משפטים לא תעשינה כל פעולות במדינה נגד מישהו, בין אם הוא יהודי או לא יהודי, בלי שיהיה בסיס חוקי לפעולות אלה.” הוא הודה שבמדינה צעירה שאין לה עוד מסורת כשל בריטניה הגדולה יש צורך רב בפיקוח של מוסד בלתי תלוי על פעולות הממשלה העלולות להיות שרירותיות לפעמים, אבל לא היה מוכן לקבל את החשדנות שמא מתכוונת הממשלה להשתמש בתקנות לשעת חירום בכוונה זדונית שלא לטובת המדינה.

באותה הזדמנות הביע רוזן את צערו על שעדיין אין חוקה שהיתה מעגנת בתוכה את חופש הפרט (אם כי גם בהכרזת העצמאות הוכר עקרון חופש הפרט, חופש הדיבור וחופש ההתקהלות). אכן, בן גוריון גילה לכנסת באותם הימים, בקיץ 1949, שבקרב חברי הממשלה הדעות חלוקות. “יש חברים שחושבים כמוני כי המדינה זקוקה לחוקי יסוד, אבל לאו דווקא לחוקת יסוד, ואם גם יש צורך בחוקת יסוד, שקוראים לה קונסטיטוציה בלעז, לא הגיעה עדיין שעתה, כי אנו עסוקים לפי שעה בהנחת היסודות החומריים והאנושיים של המדינה. יש חברים בממשלה שיש להם דעה אחרת.” לעת עתה נשארה שאלת החוקה פתוחה – הממשלה הראשונה לא התחייבה לחוקת יסוד בתקופת כהונתה. מנחם בגין לא החמיץ את שעת הכושר כדי לתקוף את הממשלה על שהוליכה שולל את הציבור בהבטחות שווא. הרי היא הלכה לבחירות במטרה מפורשת לבחור במועצה מכוננת, שתפקידה היה לכונן את היסודות החוקתיים של מדינת ישראל, והיו שאמרו (גם חירות, גם מפ"ם) שזה תפקידה היחיד.

עוד בימי המועצה המשפטית של ועדת המצב שקדו משפטנים על ניסוח חוקה, ודיוניה על חמש ההצעות שהוכנו נסובו, בין השאר, על מעמד הנשיא, מסגרת הרשות המחוקקת (בית אחד או שני בתים) ושיטת הבחירות, אך הניסוח הסופי נדחה מתקופת המעבר לימי האספה המכוננת. רוזן רצה בחוקה מקיפה, כתובה ונוקשה, חוקה שילמדו אותה בבתי הספר כמנהג ארצות הברית, אך לא השלה את עצמו שהיא תאושר במהרה, גם משום שידע שבתקופת קואליציה עם המפלגות הדתיות לא תיתכן התנגשות חזיתית עם האורתודוקסיה (והוא הקפיד על מונח זה כדי להבדילה מחוגים דתיים מתונים יותר) ודרישתה, שבאה לידי ביטוי לעתים קרובות, שיונהג חוק תורה במקום החוק האנגלי המקובל כפי שירשה אותו מדינת ישראל.

היועץ המשפטי לממשלה, חיים כהן, כחסיד השיטה הנהוגה באנגליה, שמתקיימת שבע מאות שנה בלי חוקה נוקשה כתובה, היה תקיף בהתנגדותו לחוקה, מתוך חשש מפני דרישת הדתיים שבחוקה ייאמר במפורש שדת מדינת ישראל היא דת משה, שייקבע סופית הקשר בין דת למדינה. כן חשש מהגבלת סמכותו של בית המשפט לקבוע מה הן זכויות הפרט ומה גבולות סמכותו של הממשל. מוטב בלי חוקה מאשר חוקה המשבשת את המצב הקיים. כהן זקף זאת לאחת מהצלחותיו הגדולות שעלה בידו לשכנע את בן גוריון לא לכתוב חוקה בשום פנים ואופן.¹³⁰

גם החלטת החלוקה של האו“ם, שעל פיה קמה מדינת ישראל, גם מגילת העצמאות דיברו בפירוש על חוקה תוך זמן קצוב, ואכן במועצת המדינה הזמנית קמה ועדת חוקה שבראשה עמד ד”ר זרח ורהפטיג, שבחרה בהצעת ד"ר יהודה פנחס כהן, מזכירה הפוליטי של המחלקה המדינית בסוכנות ומומחה ליחסים בינלאומיים, איש דתי, כבסיס לדיוניה.

אולם בראשית 1949 השתנו הלכי הרוח: למה לחייב את האספה המכוננת מראש? היא סוברנית והיא המחליטה ועד שתעבד את החוקה תשמש כבית מחוקקים רגיל. אחרי שהאספה המכוננת הפכה לכנסת הראשונה כבר לא היתה לה ועדת חוקה, אלא ועדת חוקה, חוק ומשפט ובראשה עמד נחום ניר־רפאלקס ממפ"ם וגם בה היו הדעות חלוקות. לפני הוועדה הופיעו גם רוזן שהביע את דעתו בדבר הצורך בחוקה עתה, תוך הדגשת ערכה החינוכי, וגם בן גוריון שמסר את נימוקיו נגד כינון חוקה. בוועדה התגבשו שלוש דעות: דעה אחת קראה לגשת לחיבור החוקה תיכף ומיד, דעה שנייה טענה שאין צורך להיחפז (מגילת העצמאות של ארצות הברית נחתמה ב־1776, החוקה רק ב־1787) ודעה שלישית סברה שאין צורך בחוקה כוללת ואפשר לכתוב אותה מגילות־מגילות, לצרף אותה מחוקי יסוד (הצעת יזהר הררי ושבה תמך עתה ורהפטיג).

לציון שנה לקיומה של הכנסת הראשונה, בפברואר 1950, נערך דיון ארוך ויסודי בשאלת החוקה והוא התחדש במאי אותה שנה. מצדדי החוקה לאלתר, כבגין, רצו בחוקה בעיקר כדי להעמיד את הממשלה במקומה ולסיים מצב “שבו נותנים לשרים להשתולל כאוות נפשם”. ערי ז’בוטינסקי, בנו של אבי התנועה הרוויזיוניסטית וחבר כנסת מטעם “חירות”, הניח שהממשלה אינה מעוניינת כעת בחוקה משום שאין ברצונה להתחייב באשר למעמדם של אזרחי המדינה הלא־יהודיים, אבל חסר בה האומץ לומר זאת בגלוי. חנן רובין ממפ"ם, שגם היא תבעה חוקה לאלתר, התייחס לדמוקראטיה האמיתית של ברית המועצות, למשטר שאין בו מעמדות ושאין בו צורך במפלגות – מלבד המפלגה הקומוניסטית – כי כל מפלגה נוספת במשטר סוציאליסטי אינה יכולה אלא להתכוון לשנות את יסודות השוויון האמיתי. אולם במשטר בורגני־קפיטליסטי, כפי שהוא בישראל כיום, רק בחוקה יש כדי להגן על הדמוקראטיה הפורמאלית.

המפלגות הדתיות ידעו שאין אפשרות לאשר חוקה דתית לאלתר ולכן הסתפקו בדחיית כתיבתה עד לשעת כושר, תוך איומים במלחמת תרבות אם יתקבלו חוקים שנוגדים את התורה. מפא"י נסוגה מכתיבת חוקה מתוך שיקולי קואליציה, חשש מפני משברים וקרע בעם אם תתקבל חוקה שבהקדמתה לא יוזכר שם הגבורה (צור ישראל הציל את המצב בשעת כתיבת מגילת העצמאות, אך לא יותר). אולם הכורח כוסה במבנה־על של נימוקים הגיוניים: מגילת העצמאות כבר מבטיחה את שוויון הזכויות; חוקה כשלעצמה אינה מבטיחה חירות, למדינות רבות חוקות נהדרות – ומבחינה משפטית אין כל קושי בכתיבת חוקה נפלאה – אלא שהן אינן נוהגות על פיה. בראש וראשונה דרוש חינוך העם לשמירה על החוקים. במדינת ישראל עדיין לא התקבצה אף עשירית של העם היהודי ולמה לחייב את הדורות הבאים?

הפשרה גרסה, כפי שניסח זאת בן צבי, כי חוקה אינה אלא חוקי יסוד בתוספת הכרזה חגיגית בהתחלתם ובסופם, וכי כעת אין צורך בהכרזות שרק יחריפו את הניגודים בעם. אין בעצם הבדל בין חוקה לחוקי יסוד אלא בהיקף הנושאים, כי בחוקה חייבים לתת תשובה הצהרתית לשורה שלמה של בעיות בלי אפשרות להחסיר בעיה זו או אחרת, ואילו חוקי יסוד מאפשרים להסדיר בעיות לפי הצורך והנחיצות (נאום ורהפטיג). כולם ציטטו פסוקי תורה, הסתמכו על נביאים, פירשו את הרמב"ם, היו חילופי עלבונות ושימוש בכינוי פאשיסטים מזה ואדומים מזה.

הוויכוח הגיע לסיומו בשלושה־עשר ביוני 1950, כאשר חברי הכנסת הצביעו שנית על שתי הצעות, לא לפי חלוקה סיעתית מובהקת. הצעה אחת שהוגשה בשם שלושים ושבעה חברים בכנסת אמרה: הכנסת מחליטה להטיל על ועדת חוקה, חוק ומשפט להכין את חוקת המדינה ולהגישה לכנסת הראשונה. ההצעה השנייה, שהוגשה בשמו של יזהר הררי מן הפרוגרסיבים, אמרה: הכנסת הראשונה מטילה על ועדת החוקה, חוק ומשפט להכין הצעת חוקה למדינה. החוקה תהיה בנויה פרקים־פרקים, כל חוק יסוד יעמוד בפני עצמו וכל הפרקים יחד יתאגדו לחוקת המדינה. בעד הצעת הררי הצביעו חמישים חברי כנסת (ובהם רוזן), הצעת החוקה לאלתר קיבלה אחד־עשר קולות פחות. הדתיים נמנעו מהצבעה ובשם החזית הדתית המאוחדת מסר מרדכי נורוק הכרזה: על פי הכרתנו חוקת מדינת ישראל צריכה להיות מבוססת על תורתנו הקדושה, הכתובה והמסורה, וכל עוד אין ערובה שהחוקה תתבסס על חוקי התורה אין להצביע בעדה. “כל חוק שיתקבל בניגוד לחוקי התורה נתנגד לו בתוקף ונראה בו כפיית מצפוננו הדתי.”

גם אם רוזן הצביע בעד הצעת הררי כפתרון זמני הוא המשיך לתבוע תחיקת חוקה, בעיקר כדי למנוע סכנה שמפלגה שבידיה רוב מוחלט תהפוך לרודנות (אף שלא ראה זאת כסכנה מיידית), אף על פי שזכויות האדם מוגנות בחוק הישראלי גם בלי חוקה. הפרלמנט יכול לשנות חוקים קיימים לא רק לטובה, אלא גם לרעה, ועיקר תפקידה של החוקה לרסן את הפרלמנט דווקא ורק אחר כך את הממשלה, שלגביה פועל פיקוח הכנסת כגורם מרסן. הוא רצה שהחוקה תקבע עקרונית, לאו דווקא בפרטי פרטים, את סמכויות שלוש הרשויות – המחוקקת. המבצעת והשיפוטית – ותכלול גם את המגילה הישראלית של זכויות האדם. לפי תפיסתו צריכה החוקה להיות נוקשה כך שהכנסת לא תוכל לשנותה כדרך שמשנים חוקים רגילים, ולא הסתפק בסייג של רוב מסוים אלא העדיף הוראה ששינוי החוקה מחייב הכרעה של שתי כנסות, כדי שהשאלה תבורר גם לפני הבוחר במאבק הבחירות.

כתיבת החוקה מגילות־מגילות, כפי שהוטלה ב־1950 על ועדת חוקה, חוק ומשפט, התקדמה בעצלתיים, ובשנת 1959 הציע רוזן שהמפלגה הפרוגרסיבית, שראה אותה כשומרת השלטון הדמוקראטי, הליברלי וההומאני, תעבד חוקה מצדה ותגיש אותה לכנסת בשמה.¹³¹

חוק כל כך קצר, כל כך פשוט, אך היו דרושות אלפיים שנות ציפייה וחמישים שנות מאבק מדיני כדי להגיע אליו: חוק השבות הובא לדיון בכנסת בתחילת יולי 1950, בעת ובעונה אחת עם חוק האזרחות ושניהם יחד היוו את הצ’ארטר המיוחל – מגילת הזכויות. המובטחת לכל יהודי הגולה במדינת ישראל. אולם שעה שלאישורו הסופי של חוק האזרחות המסובך, בגלל התלות בחוקי מדינות העולם (גם בשאלת האזרחות הכפולה) נדרשו כמקובל, שנתיים, הרי באשר לחוק השבות פעלה בקדחתנות ועדה מיוחדת (שבה השתתפו ראש הממשלה, שר המשפטים, היועץ המשפטי וחברי ועדת חוקה חוק ומשפט) כדי שהחוק יאושר מיד גם בקריאה שנייה ושלישית. בכ' בתמוז תש"י, יום הזיכרון למות מייסד התנועה הציונית של העם שבדרך, אישרה הכנסת הראשונה את חוק השבות שמשמעותו הסמלית קץ הגלות: כל יהודי זכאי לעלות ארצה, העלייה תהיה לפי אשרת עולה והיא תינתן לכל יהודי שהביע את רצונו להשתקע בישראל, אלא אם כן נוכח שר העליה שהמבקש פעל נגד העם היהודי, מסכן את בריאות הציבור או את ביטחון המדינה. הוויכוח היה רק באשר לדרך הערעור אם נדחתה בקשתו של אדם לעלות ארצה. לבסוף, בלחצו של שר המשפטים, נקבע שרשאי הוא לפי החוקים הקיימים לפנות בבקשה למתן צו על תנאי לבית הדין הגבוה לצדק גם אם הדבר לא נאמר מפורשות בחוק. יהודי הגולה היו מעתה חופשיים לעלות – הרי לשם כך נדרשה המדינה.

חוק השבות, באופן פרדוקסלי, חשף את התנועה הציונית בכל חולשתה: שערי הארץ פתוחים לרווחה והציונים המוצהרים ממשיכים לשבת בגולה הדוויה.

מאז הקמת מנהלת העם בתוקף החלטת הוועד הפועל הציוני צמחו להסתדרות הציונית ולסוכנות תומכים נלהבים בארץ כפי שלא ידעו אותם קודם לכן, אם מתוך הערכת זכויותיהן עד הלום ואם מתוך תקווה שיהוו משקל כנגד כוחם הדומיננטי של בן גוריון ומפא“י. החלטת הוועד הפועל הציוני מקיץ 1948 שקבעה כי על חברי הממשלה שהם גם חברי הנהלת הסוכנות להתפטר מתפקידם בסוכנות למען חלוקת סמכויות ברורה, נועדה להלכה לחזק את ההסתדרות הציונית העולמית מול ממשלת ישראל, אך למעשה החלישה אותה, משום שחברי ההנהלה החדשים היו שייכים לדרג הנמוך יותר בהירארכיה הפוליטית הישראלית, ובעצם היתה רק שלוחת המפלגתיות הישראלית, עם ברל לוקר כיו”ר ההנהלה בירושלים. גולדמן, כיושב ראש הנהלת הסוכנות בניו יורק (באותן השנים לא היה להסתדרות הציונית העולמית נשיא, אבל לסוכנות היו שני ראשים), שהתרגל למגעים המדיניים עם קברניטי העולם בשם ההסתדרות הציונית, ביקש – כחברי הנהלה אחרים, בעיקר בארצות הברית ובאנגליה – לשמור על השפעתה כנציגת יהדות העולם. בן גוריון לא רצה אותה כמחיצה בין המדינה לעם היהודי בגולה.¹³²

חוק מעמד ההסתדרות הציונית העולמית במדינת ישראל הוכן כאשר עדיין היה רוזן שר המשפטים ובהתאם להחלטת הקונגרס הציוני משנת 1951 היא הוגדרה כנציגת העם היהודי בגולה, אולם עד שהוגש החוק לדיון הכנסת במאי 1952 חל פיחות הן במעמדו של רוזן והן כמעמדה של ההסתדרות הציונית: רוזן היה לחבר כנסת מן השורה וההסתדרות הציונית הוכרה רק כסוכנות מוסמכת, שתוסיף לפעול במדינת ישראל לפיתוח הארץ ויישובה ולקליטת עולים מהתפוצות. בן גוריון נימק את השינוי בכך שמדינת ישראל אינה יכולה להתערב בחיי קיבוצים יהודיים בתפוצות ואינה יכולה לקבוע סטאטוס לציבור אנשים שאינם אזרחיה, היא יכולה רק להקנות להסתדרות הציונית סמכות מוכרת בתוך תחומה. אולם מאחורי הטיעון הפורמאלי היתה ההכרה שהעזרה והתמיכה שמדינת ישראל יכולה להשיג אצל יהודים שאינם מוגדרים כציונים כדוגמת הוועד היהודי האמריקני, הפילנטרופים ובעלי המעמד בעולם, אינן נופלות בחשיבותן מחשיבות ההסתדרות הציונית. בדבריו בכנסת כחבר “האופוזיציה הקונסטרוקטיבית” הצביע רוזן על כך שבן גוריון דיבר נעלות על השותפות עם העם היהודי, אך מעט מאוד על השותפות עם ההסתדרות הציונית. בניגוד לראש הממשלה סבר רוזן שמדינת ישראל אינה יכולה לבטוח בכך שהעם היהודי יעמוד תמיד לימינה – רק גרעין נאמנים, רק התנועה הציונית יכולה להיות ערֵבה לציון לדורות. הוא הזכיר את משאלת הקונגרס בדבר תיאום והתייעצות של מדינת ישראל עם ההסתדרות הציונית העולמית בפעולותיה בקרב יהודי התפוצות והציע להוסיף לאמנה שעתידה להיחתם בשלב מאוחר יותר גם סעיף שכל ענייני חקיקה שיש להם נגיעה להסתדרות הציונית ולסוכנות יחייבו התייעצות עמן.

בוויכוח הממושך בכנסת פירשו כולם את הרצל, האופוזיציה משמאל ומימין האשימה את בן גוריון שרצונו לחסל את התנועה הציונית, שהוא מבקש רק את כספי הציונים ותו לא. בן גוריון ביטל את דבריהם במחי יד ובנימה עוקצנית, שנשלחה גם לגולדמן שמעבר לים, ואם כי לרוזן השיב תשובה עניינית, הוא פסל את תפיסתו: יש רק ערב אחד נאמן למדינת ישראל, וזה העם היהודי. יחידים עלולים להכזיב, אפילו אם יש להם דרכון ציוני, העם לא יכזיב ולא יתכחש ואין הוא זקוק לַעֲרֵבִים.

בהסתייגותו מן החוק המוצע החזיר יזהר הררי את נוסחת “הנציגות המאורגנת של העם היהודי לבניין הארץ,” והיא נתקבלה בעת הקריאה השנייה ביולי 1952 ברוב של שלושים ואחד נגד שבעה־עשר קולות, רוב שהממשלה הגדירה אותו כרוב מקרי ולכן ערכה מיד שינוי בהצעת החוק והעמידה אותה להצבעה חוזרת בנוסח “הסוכנות המוכרת”, ואכן כך אושר החוק בדצמבר אותה השנה. מדינת ישראל ראתה את עצמה כנציגת העם היהודי והיא לא רצתה במתווכחים שבעצם המשך ישיבתם בגולה איבדו את זכות הייצוג. “הציונות” קיבלה את מרכאותיה ודעכה בתוכן (רק במדינות ששעריהן היו נעולים יכלה הציונות להצמיח ייחודים חדשים).

 

27 מדינת החסד    🔗

מראשית תפקידו כשר המשפטים רצה רוזן בביטול עונש המוות, שעבר למדינת ישראל בירושה עם החוק המנדטורי, לפיו היתה על השופטים חובה להטיל עונש מוות על רצח בכוונה תחילה. אולם עוד במועצה הזמנית הצהיר רוזן בשם הממשלה שפסק דין של עונש מוות לא יוצא לפועל ויהיה תלוי ועומד עד שתינתן לגוף המחוקק אפשרות לדון בתיקונים שיוכנסו בחוק לביטול עונש המוות. כך הצהיר שר המשפטים (בדצמבר 1948) שפסקי דין מוות שבית דין צבאי הטיל אותם לא יוצאו לפועל בלי שתינתן למועצה הזמנית הזדמנות להביע את עמדתה בשאלה העקרונית האם להפעיל בצבא בעת מלחמה עונש מוות על בגידה. ברתיעה מעונש המוות לא היו חילוקי דעות גם עם הממסד הדתי: שני הרבנים הראשיים באותם ימים דרשו שלא לבצע עונש מוות משום שמאז חורבן הבית בוטלו דיני נפשות בישראל.

חוק שיפוט צבאי שהובא לכנסת בקיץ 1949, אחרי בדיקת חוקי מדינות שונות, משווייץ עד רוסיה ובעיקר תוך הסתמכות על הניסיון השיפוטי בצבאות בריטניה וארצות הברית, דרש על בגידה מאסר עולם או עונש קל מזה, אולם דינה של בגידה בשעת חירום היה מיתה בירייה (או עונש קל מזה). בתשובה לביקורת על סעיפי החוק מכל הצדדים, משום שהם כלליים מדי או מפורטים מדי, חמורים מדי או לוקים בליבראליות יתרה, נעזר שר המשפטים בעברו: “אין זאת אומרת שבתי דין צבאיים מחמירים בדרך כלל. מתוך נסיוני אני בתור מי שהיה זמן רב חייל וקצין וישב בבתי דין צבאיים רבים, עלי לומר שעם כל חומרת העונשים שהחוק השיפוטי במדינה זו (הס מלהזכיר שמדובר בגרמניה) קבע, השתדלו בבתי הדין הצבאיים להקל במקום להחמיר.” (ניסיונו האישי, בעיקר מימי מלחמת העולם הראשונה, היה לנגד עיני שר המשפטים, וביקש לקרוא אליו את עובד מחלקת החקיקה שעליו הוטל להכין את החוק החדש לעברות זנות, שלפיו רק הסרסרות, השידול לזנות ולא הזנות עצמה ייחשבו לעברה – שלא כבחוק האנגלי המיושן שעדיין היה בתוקף. רוזן ביקש לדעת מעורך הדין המלומד אם הוא חושב את עצמו כשיר למשימה: “מתי, בפעם האחרונה, ביקרת בבית בושת?” האיש הנבוך הודה שלא ביקר במוסד כזה מימיו. אחרי צאתו רטן השר: “יכולנו למצוא מישהו מתאים יותר.”)

כאשר פתח שר המשפטים ביולי 1950 את הדיון בהצעת חוק ביטול עונש המוות (שהיתה מוכנה זה שנה) היה נימוקו העיקרי שאחרי גזר דין מוות אין כל אפשרות להשיב את הגלגל לאחור אם נפלה טעות בהכרעת בית הדין, בהסתמך על דברי גנראל לאפאייט: “אני אדרוש ביטול עונש המוות עד אחרי שיוכיחו לי שאדם חונן בתבונה לא לטעות לעולם.” ואם כי לא עמד בנאומו הבהיר והמתומצת על פרשת טוביאנסקי, משום שלא נידון על ידי בית דין כחוק, היא לא נשכחה מלבו. ביולי 1949 הודיע משרד הביטחון שהמהנדס מאיר טוביאנסקי, עובד בכיר בחברת החשמל הירושלמית, שהוצא להורג שנה לפני כן באשמת בגידה, הוא חף מפשע. טוביאנסקי, קצין בחיל ההנדסה הבריטי בימי מלחמת העולם השנייה, הואשם במסירת רשימת מפעלים חיוניים, לרבות מפקדות ארגוני המחתרת, לידי הבריטים. הוא נעצר, הועמד במשלט עזוב בדרך לירושלים לפני בית דין שדה של ארבעה שופטים ובראשם איסר בארי, ראש שירות הידיעות של ההגנה ואחר כך ראש מחלקת המודיעין בצה“ל, שגזרו עליו דין מוות בירייה וביצעו אותו בו במקום (פרוטוקול נרשם רק לאחר המעשה). בעקבות פניית משפחתו של טוביאנסקי הטיל ראש הממשלה על עורך דין אהרון חוטר־ישי לפתוח בחקירה, ובה נמצא כי טוביאנסקי חף מכל אשמה. עשרה ימים לאחר מכן נאסר בארי, שבינתיים עזב את שירות צה”ל. שפירא, אז היועץ המשפטי לממשלה, דרש להעמיד את בארי לדין על הריגה בכוונה תחילה, (רוזן אף החמיר ממנו והציע אשמת רצח), דרישה שעוררה ביקורת קשה בחוגים פוליטיים, בעיקר בשמאל, והופעל לחץ כבד להפסיק את ההליכים המשפטיים. רוזן התייצב מאחורי שפירא בעמדתו הנחרצת להעמדת בארי לדין, ובית המשפט המחוזי בתל אביב אמנם מצא את בארי אשם בגרימת מוות בכוונה, אך בהתחשב בנסיבות הכלליות של המלחמה גזר על בארי רק עונש סמלי, מאסר של יום אחד (וגם עליו זכה לחנינה).

שני סעיפיו העיקריים של החוק לביטול עונש המוות קבעו: לא יהא עונש מוות במדינת ישראל. כל הוראת המשפט הקיים המחייבת הטלת עונש מוות תתפרש כמחייבת מאסר עולם. אדם שיש עליו גזר דין מוות ביום היכנס החוק לתוקפו יראו אותו כנידון למאסר עולם. בגלל חשיבות החוק, עוד בטרם הונח לפני הכנסת הביאו רוזן לוועדת מומחים מורכבת משופטים ועורכי דין בעלי ניסיון מיוחד בחוק הפלילי, והוועדה פסקה בניגוד לתפיסתו: בקרב תושבי הארץ ישנם כיום ויהיו תמיד בני אדם מסוימים המועדים להרוג אדם בשל דברים של מה בכך ולגביהם עונש המוות הצפוי לרוצח כעונש יחיד הוא גורם מפחיד. אם יוחלט על ביטול עונש המוות תעמוד המדינה בפני גל של רציחות, גם בשל גאולת דם, ולא יהיה בכוחה של המשטרה לרסנו. בייחוד הצביעה הוועדה על הסכנה שעם ביטול עונש המוות יגדל מספרם של המסתננים מעבר לגבול. לכן פסקה ששיטת החנינה כפי שהיתה נהוגה עד עתה מועילה יותר בלי לגרוע מערכו הפסיכולוגי של עונש המוות המפחיד. אולם בשים לב לעולם המחשבה היהודית הסולד מקיפוח נפש בישראל גרסה הוועדה צמצום השימוש בעונש המוות על ידי הגבלת תחולתו, כלומר שהטלתו במקרה של רצח בכוונה תחילה לא תהיה עוד חובה.

רוזן לא היה מוכן לקבל את נימוקי הוועדה משום שהמורא מפני עונש המוות יכול להשפיע רק על מי שמתכנן לבצע את זממו, אך כפי שמוכיחים הנתונים הסטאטיסטיים רוב מקרי הרצח באים מתוך קנאה, שכרות, יאוש, התרגזות פתאומית, התרגשות פתע, מתבצעים על ידי אנשים מעורערים בנפשם מתוך דחפים אמוציונאליים ויצרים אי רציונאליים, ועל כל אלה פחד העונש אינו משפיע. הוא הניח לפני חברי הכנסת נתונים שנועדו להוכיח שבארצות שבהן בוטל עונש המוות לא הביא הדבר לריבוי פשעים. גם במאסר עולם גורם של הפחדה. פתרון החנינה כדרך של שגרה על ידי הנשיא היה פסול בעיניו, אין הוא אלא התחמקות מהכרעה לכאן או לכאן.

כאשר הביא שר המשפטים, בניגוד לדעת ועדת המומחים, את הצעת החוק לביטול עונש המוות לפני הכנסת, חזה מראש את הטענות שיאמרו: כל זה טוב ויפה לגבי ארצות אחרות, שלוות, מבוססות, אך לא לגבי מדינת ישראל בנסיבות קיומה המיוחדות. מה שנאה למדינה שהמשטר בה מגובש ויציב ואוכלוסייתה הומוגנית אינו מתאים למדינת ישראל המפולגת על רקע לאומי, עדתי, פוליטי – וגם אם לא ביטל את ערך הטענות שכנגד לא ראה בהן כדי להצדיק המשך קיומו של עונש המוות. הרי אם לא יבוטל נצטרך למנות תליין גם במדינת ישראל. רוזן הדגיש שרחוק הוא מלצדד בקולא, דווקא טובת הציבור מחייבת החמרה בעונשים, שבהם הוא רואה אחד האמצעים החינוכיים להחדרת השמירה על החוק, מלבד הוצאה להורג שאין להשיבה לאחור. הוא לא ביקש ביטול עונש המוות על בגידה בשעת חרום ולא על פשע של השמדת העם (אף שהציע בזמנו שהעונש עליו יהיה כעונש המדינה על רצח, אולם הכנסת קבעה במפורש עונש מוות), אך הביע תקווה שיבוא יום וגם שריד אחרון זה יימחק מספרי החוק של ישראל. לא עם הנוקמים והנוטרים יהיה חלקה של ישראל, אלא עם הדוגלים במשפט צדק וחסד.

רוזן ביקש שהוויכוח על הצעת החוק לא יהיה סיעתי ואכן הוא חצה את הקווים המפלגתיים, גם בקרב תנועת הפועלים, גם במחנה הדתי. דווקא בקרב חברי הכנסת של מפא“י היו לא מעטים שהתנגדו להצעת החוק. אם משום שסברו, כעו”ד בר־רב־האי, שאין זה הזמן המתאים, שעה שישראל מוקפת אויבים, להציע למסתננים “פנסיון לכל ימי החיים,” ושעה שגם בקרב היהודים לא מעטים “פרקו את מטען נכסי המוסר בדרך היסורים האיומים של השמדה ועינויים,” אם משום שחששו, כיצחק בן צבי, מפני ריבוי מקרים של גאולת דם, אם משום שלא ראו, כמאיר גרבובסקי (ארגוב) את השעה כשרה להומאניות יתרה, שעלולה להתנקם במדינה הצעירה כפי שאירע לרפובליקת ויימר. נימוקי המצדדים בביטול עונש המוות בקרב מפא"י היו גם הם שונים ומשונים. ישראל גורי כטבעוני ראה קשר בין רצח לאכילת בשר, היה מוכן לביטול עונש המוות גם על בגידה, אך לא העמיד את השקפתו הפרטית מול השקפת הכלל, בן־ציון דינור סבר שביטול עונש המוות נובע מעצם מהות המדינה, כפי שאין לאזרח רשות להמית, כך גם למדינה אין כל רשות להוציא פסקי דין מוות ואין היא רשאית להמית (אלא בשעת מלחמה על עצם קיומה).

זרח ורהפטיג הדגיש שעמדת היהדות הדתית בנוגע לעונש המוות היא שלילית, בדיני ישראל הגיע העם היהודי לביטול עונש המוות למעשה עוד ארבעים שנה לפני חורבן הבית ולהלכה מיום חורבנו. אדם נברא בצלם אלוקים ורק בצו אלוקים אפשר לשלול ממנו את החיים. יש לפסול את עונש המוות מטעמי אהבת ישראל, כדי שאדם בישראל ירגיש שחיי הזולת קודש הם. גם אברהם חיים שאג שדיבר בזכות ביטול עונש המוות התייחס למנהגים הפסולים שהביאו העולים מארץ מוצאם, לקיבוץ הגלויות שיש “להעלות אותו לדרגה מוסרית גדולה, לחיים אנושיים, תרבותיים ואזרחיים אמיתיים,” והדבר לא ייעשה במשטר המאשר פסקי דין מוות.

חילוניים כדתיים ציטטו פסוקים, דיברו על רבי טרפון ורבי עקיבא, הסתמכו על הרמב"ם, על הסנהדרין, מצדדים כשוללים שיבחו את הרצאת רוזן המעניינת שסקרה מאתיים שנות ויכוחים משפטיים מסביב לנושא, גם אם לא הסכימו למסקנותיו, אם בגלל חשיבות שהיתה בעיניהם ליסוד הנקמה, אם בגלל היסוד המוסרי של עין תחת עין, מידה כנגד מידה. כעבור ויכוח של ימים השיב רוזן למבקריו: ניגשתי לבעיה זאת בשורה ראשונה לא מבחינת המוסר, ההומאניות (טענה שהוטחה כנגדו) אם כי לא התעלמתי ממנו, לא היה זה נימוק מכריע. רציתי לערער את האמון ביעילות עונש המוות כגורם מרתיע ולא שמעתי מדברי המתווכחים דברים שסתרו טיעון זה. ואם אפשר להשיג את מטרות עונש המוות גם על ידי עונש אחר, שהוא פחות אכזרי ויותר אנושי, הרי שעונש המוות הוא בלתי מוסרי. הוא לא היה מוכן לקבל את ההנחה הפילוסופית שנפש האדם גרועה יותר עכשיו משהיתה בתקופת הליבראליות וההומאניות מלפני מלחמת העולם, ואם ערך החיים ירד כתוצאה מן המלחמות יש לקוות שבביטול עונש המוות יהיה כדי לתרום לקידוש החיים. ב־25.7.50 הועברה הצעת החוק לטיפול ועדת החוקה, חוק ומשפט.

כאשר חזר נושא ביטול עונש המוות לדין בממשלה לקראת הקריאה השנייה והשלישית בכנסת בפברואר 1954, תמכו רוב חברי הממשלה בהצעת משה שרת כראש ממשלה לתת לבתי הדין להחליט אם לדון רוצח למיתה, אם למאסר עולם, ורק שלושה שרים – רוזן, נפתלי וסרלין – דגלו בביטול גמור. סיעות השמאל והדתיים היו מאוחדים בהתנגדותם לעונש מוות, במפא“י, בתנועת חירות ואצל הפרוגרסיבים והציונים הכלליים עדיין היו הדעות חלוקות. ברוך אזניה מטעם מפא”י, אף הוא אח לברית קא־יה־פאו, נאם בכנסת נגד ביטול עונש המוות, יעקב שמשון שפירא, חברו למפלגה, דיבר בעד הביטול, הררי התנגד לביטול, רוזן נשא שוב את קולו למען הביטול, חזר על עמדותיו כפי שביטא אותן ארבע שנים קודם לכן ונימוקו העיקרי החרדה מפני טעות משפטית שאי אפשר היה לתקנה. בשישה־עשר בפברואר 1954 אישרה הכנסת ברוב של שישים ואחד נגד שלושים ושלושה קולות את ביטול עונש המוות על רצח.

המגמה הכללית היתה להסדיר במרוצת הזמן את חיי המדינה לפי חוקים שיתקבלו בכנסת, תוך ויכוח ושיקול דעת, במקום החוקים שעברו אליה מתקופת המנדט, כפי שהדגיש שר המשפטים בעת הדיון על חוק תפיסת הנכסים שבא להחליף את תקנות הבריטים משנת 1939, לפיהן היתה לממשלה סמכות להחרים בתים, דירות, בתי חרושת, מוניות, טלפונים וכל מיני מקרקעים ומטלטלים הדרושים לניהול יעיל של המלחמה, סמכות שממשלת ישראל ביקשה לשמור עליה, בשינויים קלים. אולם שר המשפטים לא ראה היגיון בדרישות החוזרות של מקצת חברי הכנסת שמרוב להט ממלכתי דרשו חוקים ישראליים מקוריים לשמם. גם אם קיווה להתחדשות בנפש וברוח במדינת ישראל, שתשווה אי פעם לחקיקה הישראלית רוח מקורית אמיתית. היה זה בעיניו תהליך שיימשך שנים רבות, אולי דורות. אין טעם להחליף חוקים, כדוגמת חוק השטרות האנגלי, אחד החוקים המשוכללים בשטח זה, רק משום שעבר בירושה מתקופת המנדט.

הדיון בתקציב משרד המשפטים העניק לחברי שורות האופוזיציה ובעיקר לעורכי הדין שבהם הזדמנות חוזרת להקניט את משרד המשפטים על האקלים הרוחני השולט בו, על שעדיין הוא שבוי בתקופת המנדט, ממשיך לפעול ברוח הבריטים. כדברי חבר כנסת יוחנן בדר: איזה אמון יכול משרד המשפטים לדרוש מן הציבור אם הוא רוחש כבוד מופרז לחוקים הבריטיים, שומר על נהלים שירש מהבריטים? באשר לנהלים היה שר המשפטים מוכן להסכים עם בדר, אולם לא היה שותף לדעתו שכל חוקי המנדט רעים ותבע בדיקה אובייקטיבית¹³³ של כל חוק וחוק בטרם ישונה. משרד המשפטים עומד רק על דרישה אחת, סיכם רוזן: “עלינו לכבד את חוקי המדינה, בין אם אלה חוקים שבאו אלינו מזמן המנדט ובין אם הם חוקים שחקקנו בעצמנו, אחרת ישרור במדינה תוהו ובוהו.”

חברי המפלגה הפרוגרסיבית ניצלו מדי פעם את בימת הכנסת כדי להביע את הסתייגותם מן הקו הממשלתי, כפי שעשה יזהר הררי בעת הדיון על חוק תפיסת הנכסים, שהטיל על בעלי הבתים חובה להודיע לרשות על כל דירה מתפנה: “אנחנו מגיעים במדינה הזאת למצב אשר עוד מעט אסור יהיה להתעטש מבלי להודיע לרשות המוסמכת. המדינה נולדה למען האזרח ולא האזרח למען המדינה והתערבות בחופש הפרט צריכה להצטמצם למינימום האפשרי.” על כך השיב שר המשפטים שהוא חרד לחופש הפרט לא פחות מחברי הכנסת שטענו בעדו והוא כמה לתקופה שבה אזרחי המדינה יהיו חופשיים מכל ההגבלות, מכל סמכויות היתר של הממשלה, בלי שאלונים, בלי פיקוח, אבל מה הם מציעים לעשות לפי שעה?

אחרי שנתמלאו הערים, השכונות והכפרים הערביים שמסביב לערים שוכנו¹³⁴ העולים החדשים במחנות עולים, בצריפים ובעיקר באוהלים, ובעת ביקור אצל קרובים או מכרים מקרב הוותיקים התקנאו במה שנראה להם כרווחה – חדר שלם למשפחה, אולי אפילו שניים, כאשר המיטות בחדר המגורים המכוסות אריג בהיר משמשות ספות ישיבה לשעות היום. עולה שהצליח לשכור חדר כביסה לשעבר על גג בית מגורים או להפוך ליפט, ארגז רהיטים גדול, לחדר חשב עצמו לבר־מזל.

בקיץ הלוהט של 1949 נערכה ההפגנה הראשונה ליד הכנסת, בשבתה בירושלים, הפגנה של עולים שצעקו: “לחם! עבודה!” שברו שער, התפרצו לחצר והיה צורך בהתערבות המשטרה כדי לפזרם. שפרינצק אבל על חילול כנסת ישראל בירושלים, בירת מדינת היהודים. הרי מה היו קשיי השעה לעומת ההישג הכביר הזה, פסגת כל המאוויים, מענה לכיסופי אלפיים שנה? באותה שנה, על פי חוק מיוחד, הובאו עצמות הרצל, חוזה המדינה, ארבעים וחמש שנה אחרי שהוטמנו באדמת אוסטריה, למנוחת עולמים על הר הנשקף על פני ירושלים הבנויה. שרי הממשלה ונכבדי האומה שהלכו אחרי ארונו של הרצל חשו התפעמות מגודל השעה: אשרי הדור שזכה להגשים את חלומו של הרצל! אשרי האיש שנשבע לו אמונים לפני ארבעים וחמש שנה ונשאר נאמץ לשבועתו!

הממשלה הזמנית אמנם הכריזה על ירושלים היהודית כעל חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל והכנסת הראשונה נפתחה באופן סמלי, בבניין הסוכנות בירושלים, אולם בהעדר משכן מתאים המשיכה לקיים את ישיבותיה השוטפות בבניין קולנוע “קסם” לשעבר ברחוב הירקון בתל אביב. בדצמבר 1949 חברו יחד הגוש הסובייטי (ירח הדבש עם מדינת ישראל לא האריך ימים), הגוש הקאתולי והגוש המוסלמי באו“ם כדי להעביר באספה הכללית החלטה על כינון משטר בינלאומי בירושלים וסביבתה, כולל בית לחם, הדבר רק המריץ את ממשלת ישראל להכריז על ירושלים כעל בירת מדינת ישראל מתוך הנחה המבוססת על ניסיון העבר שהאו”ם לא יגשים את החלטותיו בכוח, הכנסת חזרה באופן חפוז לירושלים, הפעם סופית, והממשלה על כל משרדיה עמדה ללכת בעקבותיה.

בית המשפט העליון והאפוטרופוס הכללי כבר ישבו בירושלים, משרד המשפטים היה הראשון ממשרדי הממשלה שהשתכן בבירה, בבניין הראשי של בנק אפ"ק ברחוב יפו, שבו פונו למענו שתי קומות. מרבית עובדיו, שלא נמצאו להם דירות בירושלים, המשיכו לנסוע יום יום מתל אביב ובחזרה, בתחבורה ציבורית. רוזן, כרוב השרים שלא היה להם בית בירושלים, התגורר בפנסיון גרטה אשר ברחביה ושם אפשר היה לפגוש את כולם, באותו חורף מקפיא ומושלג שוותיקי היישוב באמת לא זכרו כדוגמתו. כאילו על מנת להעמיד את בני ישראל במבחן הביא החורף שטפונות איומים שפגעו במיוחד במחנות העולים, מיטות הברזל שטו על פני המים כסירות, רבבות ילדים היו בלא קורת גג והיישוב הוותיק נתבקש לקלוט ילד למשפחה לשניים־שלושה חודשי החורף הקשים.

גולה אחרי גולה התחסלה, במזרח אירופה ובמרכזה, בארצות הבלקן בצפון אפריקה, ועלתה ברובה ארצה. ייסורי הקליטה היו שקולים כנגד הסכנה להחמיץ את שעת הכושר לעלייה. גם אם אין בתים לדיור העולים ואין תעסוקה ואין כמעט במה לכלכל אותם, אסור להתנות את ממדי העליה בכוח הקליטה, סבר בן גוריון, ורוזן נטה להסכים עמו, אם כי במפלגה הפרוגרסיבית נשמעו גם קולות אחרים, כפי שאמר אברהם גרנות בישיבה מורחבת של הנהלת מפלגתו במאי 1950: “העלייה אינה קודמת למדינה אלא משרתת אותה, מחזקת אותה ואינה צריכה לחבל בה. אם העלייה מהווה סכנה למדינה יש להגביל אותה, כי עלייה צריכה להיות מתוכננת, מסודרת ומאורגנת לבל תשבור את חוט השדרה של המדינה.” גם אם גברו הקולות שביקשו להגביל את ממדי העלייה העצומים (בתוך שלוש שנים היישוב כמעט הכפיל את עצמו), בייחוד בהנהלת הסוכנות שעל שכמה הוטל עיקר הנטל להבאת העולים, אם מתוך דאגה למצוקת העולים, כפי שדיבר עליה צבי הרמן, אם מתוך דאגה למצוקת המדינה, הם הושמעו לרוב בישיבות סגורות ועמדו בניגוד לקו הממשלה שדגלה, כתנועת הפועלים בעבר הרחוק, בכלכלה הירואית.

במארס 1950, כאשר נתמלאו מחנות העולים, שהיו אמורים להיות תחנות מעבר לתקופה קצרה, החליטה הממשלה, לאור המחסור המשווע בדיור־קבע, על הקמת מעברות, ריכוזי עולים קטנים שיפוזרו בכל רחבי המרינה, בקרבת היישובים, בתקווה שהדבר יזרז את תהליך שילוב העולים החדשים. היה זה סוג חדש של מחנות עולים בהבדל עיקרי: על העולים הוטל לדאוג לפרנסת משפחתם בכוחות עצמם. בסוף 1951 השתכנו בצריפונים, בפחונים, בבדונים, בלמעלה ממאה ועשרים מעברות רבע מיליון נפש בתנאים קשים להחריד. נדרשו שנים רבות כדי להסיר את צלקות המעברות מנוף הארץ, והצלקות שהשאירו בנפש החברה הישראלית לא נעלמו גם כאשר נתמלאה הארץ שיכונים־שיכונים. בניגוד לבן גוריון שחרד מפני הזעזועים החברתיים שאבטלה ממושכת היתה מביאה עמה והעדיף גם תעסוקה למראית עין, חשב רוזן שהאבטלה, על אף סכנותיה, תרופה הכרחית להרמת מוסר העבודה, שבעיניו ירד פלאים בעקבות תעסוקת היתר המלאכותית (לא אצלו, במשרד המשפטים).

להרברט ישעיהו פורדר, הסמכות הכלכלית במפלגה הפרוגרסיבית, האיש הקרוב לרוזן מבחינה פוליטית, בהשקפותיו ובגישתו הממלכתית, גם בגלל קטעי הדרך המשותפים, גם בגלל קווי האופי של פרגמטיות, שיקול מפוכח ויושר, היו השגות בעיקר על הדרך: לא תיתכן עלייה גדולה ובוודאי לא עלייה בלתי מוגבלת בלי השקעות הון פרטיות בממדים גדולים, ואותן אפשר למשוך רק על ידי הקלות פיננסיות, מדיניות כלכלית ברורה, יצירת אווירת אמון. הון אי אפשר למשוך בכוח, ומי ששואף להגשים סוציאליזם בימינו כפי שמבקשות מפלגות הפועלים, מסכל כל אפשרות למשיכת משקיעים¹³⁵ פרטיים. גם אם הסכים פורדר בנקודה זו עם הציונים הכלליים, הוא התקומם נגד “תעמולת הזוועה שמנהלת האופוזיציה בחוץ לארץ המבריחה את המשקיעים בפוטנציה” והציע לנתק את עניין השקעות ההון מכלל הפולמוס המפלגתי, תוך מתן שוויון זכויות מלא ואמיתי למגזר הפרטי, מינימום של ביטחון כלכלי למשקיעים, שער מיוחד למפעלים מאושרים והענקת זכות קדימה לאזורי פיתוח.

על פי מיטב המסורת של הציונות הגרמנית מאסכולת בלומנפלד התנגד פורדר, על אף מאבקו למען השקעות הון (שנשא פרי, באיחור), ל“משק חופשי” כדרישת הציונים הכלליים, משום שאינו אלא סיסמה של אספות בחירות ואינו מיושם במציאות, גם לא במדינות דמוקרטיות, ובייחוד לא ייתכן ליישמו במצוקה כלכלית כשל ישראל. ממדי העלייה העצומים, הנטל על משאביה הכספיים של המדינה הצעירה הביאו למחסור בסחורות ובמצרכי יום־יום, ובעקבותיו גאתה הספסרות והפקעת שערים. בעיני רוזן, עתה כבימי חברותו במועצת עיריית תל אביב, היה זה חזיון מחפיר, וגם אם חשב שאי אפשר להילחם בתופעה רק באמצעי החוק, אלא נחוץ הסדר אספקה וחלוקת מצרכים בפיקוח, הוא דחף לאישור הפקודה להקמת בתי דין מיוחדים למניעת ספסרות, תוך העדפת בתי דין ממשלתיים לשיפוט מהיר בראשות שופט יחיד, אולם ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת העדיפה הרכב של שלושה, שופט ושני נציגי ציבור. העונשים היו – להלכה – כבדים למדי, לא רק על מכירת מצרך בשוק שחור, אלא גם על קנייתו (גם כאן, כדי להרתיע, רצה רוזן בקביעת עונשי מינימום, אך לא הצליח להבקיע את חומת ההתנגדות במשרדו), אולם לא היתה בהם תרופה, ונציגי הציבור, בניגוד לציפיות שיבטאו את זעם הציבור כנגד הספסרות, נטו בעיני רוזן לקולא.

שנה אחת אחרי קום המדינה, במאי 1949, הונהג משטר של צנע והוחלט על הקצבת מצרכי מזון, הנעלה, הלבשה, כלי בית וריהוט לפי תלושים, מוצרים אחידים בטיב ובעיצוב, מוצרי “לכול”, בדומה למוצרי ה“יוטיליטי” שסופקו באנגליה בעת המלחמה, ואם כי ותיקי היישוב זכרו בתוגה את סירי הבשר של ימי המנדט, יוצאי מחנות הריכוז שעלו מאירופה הרעבה לא הבינו על מה הזעקה: לחם, קטניות, איטריות היו לשובע.

תמונת המצב היתה מותנית בזווית הראייה. בישיבה הראשונה של מושב הכנסת השני בנובמבר 1949 סקר בן גוריון את הישגי הממשלה: מאז קום המדינה עלו למעלה משלוש מאות אלף עולים, כמאה וחמישים יישובים חדשים קמו בתוך שנה, ישנה מגמה להגיע לאספקה עצמית של כל התוצרת החקלאית לאוכלוסייה המתרחבת, ואולי יהיו גם עודפים לייצוא. באי רודוס נחתמו הסכמי שביתת הנשק עם ארבע מדינות: עם מצרים בפברואר, עם לבנון במארס, עם עבר הירדן באפריל ועם סוריה ביולי 1949. בונים עשרים ושבעה אלף יחידות דיור, נוטעים מיליוני עצים, מספקים עבודות ציבוריות למחוסרי עבודה.

בתשובה יצא מנחם בגין, מנהיג תנועת חירות, באחת הקינות הדרמאטיות שלו: “אנחנו הלכנו מכישלון לכישלון, מדחי אל דחי.” את עבודת הממשלה סיכם במלים בוטות: פושטי יד, פושטי רגל, אוּזוּרפאציה אנטי־קונסטיטוציונית, בירוקראטיה, פרוטקציה, במקום חלוקה צודקת של מזון בקיצוב – חלוקת רעב: “אתם מרעיבים את ילדינו, מחלישים את גופיהם. במחנה מעצר לטרון היה יותר מזון מאשר נותן הקיצוב.” דב יוסף, שר הקיצוב והאספקה, שבגלל תפקידו כפוי הטובה היה לאיש הבלתי פופולרי במדינה, ניסה בקולו הדק להשיב לבגין בעובדות: אתה יכול לאכול בלי הגבלה לחם, אתה יכול לאכול בלי הגבלה דג קפוא, קטניות, קוואקר, גריסים, גבינה לבנה, קילו וחצי סוכר לחודש – אבל לא אדם כבגין ייתן לעובדות להפריע למעופו הרטורי.

עברה שנה והאבות הפרוגרסיבים ראו כי לא טוב. ביום עיון מיוחד שנערך מטעם הנהגתה במאי 1950 והוקדש לבעיות השעה קבע רוזן שהשוק השחור משתולל ושדרושה רוויזיה במשטר הצנע. יש להשאיר בפיקוח רק מוצרי “לכול”. אמנם חברי המפלגה מקרב הסוחרים התלוננו על קיפוח המגזר הפרטי, אבל בשנה שחלפה רובם הרוויחו יפה. דובר בגנות המנגנון הממשלתי שגדל ברבבה מאז קום המדינה, הובעה דרישה לקיצוץ התקציב, הושמעה התנגדות לכורח לשתף את ההסתדרות בחמישים ואחד אחוז בהקמת מפעלים חדשים, אולם כאשר הגיעה שעת האמת, וצריך היה להחליט אם להצביע בעד תקציב הממשלה או נגדו, גבר חוש האחריות: בתקופה שהמדינה על סף התמוטטות כלכלית דרוש ריכוז כל הכוחות ותהיה זו פעולה בלתי פטריוטית לצאת מן הקואליציה (גם אם באופוזיציה יכלה המפלגה, אולי, להצליח יותר), והצבעה נגד התקציב כמוה כהצבעת אי אמון בממשלה. לקרע הנפשי לא היה פתרון: על פי ניתוח פורדר, שנמסר מתוך דאגה עמוקה, כדי לעצור את האינפלאציה נחוץ להתנות את העלאת שכר העבודה בעלייה בפריון, גם אם מקור האינפלאציה בצורכי הביטחון והפיתוח הגדולים יש להילחם למען תקציב מאוזן – אם שוקלים את טובת המדינה. אבל קשה לצאת בסיסמה לתקציב מאוזן, שיפגע בעלייה ובביטחון, אם שוקלים את טובת המפלגה, כפי שהעיר צבי הרמן בישיבת ההנהלה.

התמונה שצייר שר האוצר אליעזר קפלן בדיון על אותו תקציב לשנת 1950/51 היתה קודרת: המצב הכלכלי והמצב הכספי הולך ומחמיר, הפער בין ייבוא וייצוא גדל בצעדי ענק ובפער זה טמונה סכנה לעצם קיום המדינה. הייצור אינו מסוגל לצמצם את הפער – אין בכוחו לספק את התצרוכת הפנימית של היישוב ובוודאי שלא להגדיל את הייצוא במידה משמעותית, מצב המטבע הזר אינו מאפשר לרכוש את חומרי הגלם הדרושים לייצור בכמות המספקת, זרם ההון מבחוץ זעום, בהשוואה לצרכים. גם אם גרנות, בשם המפלגה הפרוגרסיבית, הסכים לניתוח המצב מטעם האוצר, היו לו הצעות שונות להבראת המשק: משטר הצנע אינו אלא אמצעי ואין בו כדי להבריא את המשק, המחדל היסודי בבזבוז תקופת ההתלהבות הראשונה בקרב יהדות התפוצות, נעשה מעט מדי ומאוחר מדי לעידוד השקעות הון מחוץ לארץ, גבול מס ההכנסה שמגיע לשבעים וחמישה אחוז ועם מס הקליטה לשמונים וחמישה אחוז מבהיל, התקציב גדול מדי.

מקץ כל הביקורת – הפרוגרסיבים נשארו בממשלה.

משקלו האישי של רוזן בממשלה ובכנסת עלה על משקל מפלגתו, אך עם כל ההערכה ליושרו ולהגינותו, הגינות בעיני מרבית הישראלים לא היתה תכונה מעשית המביאה לעמדות כוח בחיים הפוליטיים. תדמית המפלגה הפרוגרסיבית היתה כשל מפלגה סולידית, דמוקראטית, אחראית, מתונה, הגונה, מפלגה של אנשים חושבים, שלא יכלה להציע כמעט מאומה מבחינה כלכלית למצטרפים אליה, שלא היו לה טריבונים המסוגלים לחשמל את ההמונים. אף שבהנהגה היו היקים במיעוט והם קבלו על כך שרוזן רואה את עצמו כמתווך ומלכד בין החוגים השונים (של יוצאי רומניה ויוצאי פולין) ואינו משמש משענת ליוצאי גרמניה – דבק בה דימוי של מפלגה יקית וגם דימוי זה לא הוסיף לכוח משיכתה.

גם אם היחסים בין נציגי שלושת מרכיבי המפלגה – “עלייה חדשה”, העובד הציוני וציונים כלליים א' – היו טובים, בעיקר יחסית לנעשה במפלגות אחרות, בלא שנאה ונקמנות, לא נעלמו הבדלי התפיסות ביניהם, נמשכה ההתרוצצות מכאן לכאן בין המעמד הבינוני לשכירים, תוך שמועות חוזרות שהעובד הציוני עומד להתאחד עם מפא"י (בעיני בן גוריון, כפי שאמר לרוזן, היתה הברית בין החלק האזרחי של הפרוגרסיבים והעובד הציוני בלתי טבעית ואבסורדית) או שהמפלגה רוצה באיחוד עם הציונים הכלליים ורק העובד הציוני מפריע. אכן, אפשרות של איחוד עם הציונים הכלליים נשקלה פעמים חוזרות ונדחתה פעמים חוזרות בגלל גלישתם ימינה ואי הצטרפותם לממשלה הרחבה: “כל עוד הם באופוזיציה, אין מה לדבר על איחוד,” קבע רוזן.

השתתפות המפלגה הפרוגרסיבית כשותפת זוטרה בקואליציה אפשרה למפלגות הימין באופוזיציה – הציונים הכלליים ותנועת חירות – לחזק את תדמיתה כגרורת מפא“י המסייעת לאפליית המעמד הבינוני ו”עוזרת למפלגה השלטת להפוך תכניות מפוקפקות למציאות חוקית." לעומת זאת דרישות הפרוגרסיבים לביטוח בריאות ממלכתי ולהלאמת התחבורה הציבורית (כפי שדרש רוזן), או לפחות מסירתה לבעלות ציבורית שבה יהיה לממשלה רוב, פגעו במעוזי הכוח של המפלגה השלטת – בקופת החולים הכללית ובקואופרטיבים לתחבורה. הנאמנות לקואליציה חייבה את חברי הסיעה הפרוגרסיבית בכנסת להגן על הממשלה מפני השמצות האופוזיציה, לשמור בסוד את מאמצי רוזן לשנות דברים מבפנים. קשה להיות סיעה קטנה, הגונה וענייה.

חברי הסיעה בכנסת – רוזן, גרנות, הררי, פורדר ואידוב כהן – נפגשו פעם בשבוע עם נציגי המפלגה בסוכנות, משה קול (שלידיו עברה “עליית הנוער” אחרי עזיבת לנדאואר) וצבי הרמן, ראש מחלקת הקליטה, וחברי ההנהלה האחרים שיחד שימשו כוועדה המדינית של המפלגה, והתכנסו לרוב בלשכתו של גרנות בבניין הקרן הקיימת בירושלים, לפעמים בלשכת שר המשפטים. מרכז המפלגה התמקם ברחוב החשמל בתל אביב ושם התקיימו פגישות שאר הגופים הנבחרים, אך הפעילות ברחבי המדינה נשארה מצומצמת, לא מעט בגלל המחסור בכספים, שהיה מוחשי במיוחד לקראת הבחירות הראשונות לרשויות המקומיות שנערכו בנובמבר 1950, בחירות אישיות עדיין לא היו ובין המפלגות התנהל מקח וממכר מסועף של ‘תמוך בי ואתמוך בך’. הפרוגרסיבים רצו שדניאל אוסטר, איש מפלגתם, שכיהן כראש העיר היהודי הראשון בירושלים עוד בימי המנדט, והיה מקובל על תושבי העיר ובעל ניסיון רב בניהול מוניציפאלי, ימשיך בתפקידו שמילא עד עכשיו. רוזן הבהיר לישראל גורי שמפא“י “אמנם שלטת במדינה, אך אין היא בהכרח צריכה לשלוט גם בעיריות,” עליה לתת גם לשותפותיה בקואליציה כמה רשויות ולהתחשב בסגולות האישיות של המועמדים”.

לא עזרה פניית הפרוגרסיבים לאזרחי תל אביב שלא לבחור ברוקח ולא באליעזר פרי ולהנציח בכך את מלחמת המעמדות, אלא לבחור באיש מטעמה – כוחם של הפרוגרסיבים בתל אביב ירד, רוקח, בתמיכת חירות, נבחר שוב לראש העיר. גם בירושלים לא עלו יפה מאמצי הפרוגרסיבים, לראש העיר נבחר נציג “המזרחי”. בשאר המקומות לא היו שינויים משמעותיים בשיעור בוחריהם בהשוואה לבחירות הכלליות, אולם תנועת העבודה נחלשה. הציבור, בתגובה על המצב הכלכלי הקשה, על הנהגת הקיצוב השנוא, הגדיל במידה ניכרת את תמיכתו בציונים הכלליים. נבחרי הפרוגרסיבים היו מודאגים. הררי סבר שהדבר מעיד על קץ המחשבה הליבראלית שהפרוגרסיבים דוגליה האמיתיים, רוזן היה אופטימי ומעשי יותר: בעתיד חייבים לנקוט עמדה ברורה יותר ועצמאית יותר בקואליציה, מצד אחד, ומן הצד השני “הפרוגרסיבים עולים מבחינה רעיונית ואינטלקטואלית על הציונים הכלליים, עלינו להדגיש את הדבר ברבים” (כאילו אינטלקט הוא סחורה בשוק המפלגתי). היתה דרושה לוליינות רבה כדי לשמור על שיווי המשקל בין השמאל לימין בארץ (“ללא ניצול קפיטליסטי, ללא שיעבוד סוציאליסטי”), בין מזרח למערב בזירה העולמית, אם כי רוזן הבדיל בין נייטראליות פאסיבית (כלפי המזרח) לנייטראליות אקטיבית (כלפי המערב), ואילו הררי ראה סכנה דווקא בגלישה מערבה.

משענתה של המפלגה הפרוגרסיבית בארצות הברית היה נחום גולדמן, שהזמין בעלי דעה ובעיקר בעלי מאה כסם רוטברג, סם ברונפמן ופרד מונסון לפגישה עם יושב ראש המפלגה בעת שהותו בניו יורק. הם שמעו מפי גרנות על חשיבות מפלגתו לציבור היהודי האמריקאי במאמציה לצמצם את מלחמת המעמדות בארץ, ובאותה הזדמנות חגיגית תרמו בין אלף לשלושת אלפים דולר לאיש. גולדמן תמך במפלגה הפרוגרסיבית כנציגת הציונות הליבראלית בעת הבחירות לקונגרס הציוני העשרים ושלושה בהצהרה פומבית, אולם הצניע לכת בעת הבחירות לכנסת הראשונה בטענה שאין ברצונו להתערב בבחירות הפנימיות בישראל, אם כי בעת שהותו בארץ נהג להיפגש עם הנהגת הפרוגרסיבים לליבון שאלות פוליטיות כיחסי הסוכנות עם המדינה או הצטרפות ישראל לברית הים- תיכונית של ארצות המערב (לא רצויה, לעת עתה). נקבעו לו פגישות והרצאות מטעם המפלגה שנועדו קודם כול להוסיף ליוקרתה, ובפגישה שלאחר הבחירות עם בן גוריון דן עמו על תנאי הפרוגרסיבים להצטרפותם לקואליציה. יותר מכול רצתה המפלגה הפרוגרסיבית בעיתון עברי משלה. גולדמן פנה לשר הקיצוב והאספקה בדבר אישור לייבוא מכונת החיתוך הדרושה, רוזן ופורדר פעלו בדבר הקצבת הנייר.

גם אם היו מצד הפרוגרסיבים הצעות חוזרות לגולדמן לייצג אותה בכנסת ובממשלה, הוא לא היה מוכן לקטוע את עבודתו בארצות הברית, להחליף את הגולה הדוויה הגדולה במדינת ישראל הקטנה, שלמענה יוכל, כדבריו, לעשות יותר מבחוץ מאשר מבפנים (בעיקר כאשר צלו של בן גוריון מרחף מעליו). גולדמן ניחן בשנינות רטורית שהיתה חסרה למנהיגות הפרוגרסיבים, אך בקרב יוצאי גרמניה שהכירו אותו עוד מנעוריו לא היו חסרים המסתייגים מאישיותו, ובראשם בלומנפלד. בעיניו היה גולדמן הטַאיֵירַאן של התנועה הציונית, האיש שיודע להתאים את עצמו לכל מצב, אמן התהפוכות, המקסים את שומעיו, שאין לו כעת מתחרה ותחליף בתנועה הציונית (והדבר מעיד על דלותה).

היתה בכך סמליות רבה שהחוק הראשון הבא להפעיל אמנה בינלאומית כללית בעקבות השתתפות ישראל כחברה שוות זכויות בארגון העמים הבינלאומי, היה החוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם – תש"י. רוזן, שהגיש את הצעת החוק בדצמבר 1949, סקר את תולדות אישור האמנה ונפתולי ניסוחה, שכלל השמדה פיסית או ביולוגית, אך לא השמדה תרבותית, כפשע לפי החוק הבינלאומי, שאינו מאפשר לעובר עליו להתגונן ולטעון שעשה מה שעשה בכוח הוראת החוק (כטענת ראשי המשטר הנאצי, נאשמי משפטי נירנברג). כל זאת מתוך תקווה שהאמנה תמנע השמדת מיעוטים לאומיים, דתיים או גזעיים בעתיד, גם לא תקים לתחייה את ששת המיליונים.

משום שישראל היתה מאחרוני החותמים על האמנה ביקש רוזן לאשר את האמנה כפי שהיא, על חסרונותיה, והודיע שבכוונתו להציע לכנסת בקרוב חוק פושעי מלחמה שיהיה רחב יותר, שיעניק לבתי משפט של המדינה סמכות לשפוט פושעים שפגעו בתקופת שלטון הנאצים ביהודים או בבני אדם נרדפים אחרים או ששיתפו פעולה עם הנאצים בהשמדה וברדיפות, וחוק זה יהיה גם רטרואקטיבי, מה שאין כן כאשר לחוק המוצע למניעת פשע השמדת העם. עוד חצי שנה לפני כן, בתשובה לשאילתא, הצהיר שר המשפטים: “הממשלה הזאת (אינני יכול לדבר בשם הממשלה הבאה) מתנגדת לכל חקיקה רטרואקטיבית. אולי תעמוד הבעיה כיצד לנהוג ביחס לאנשים הנמצאים כיום בארץ שביצעו מעשי זוועה ביהודים. אולי לא צריכים גם כאן לחוקק חוק רטרואקטיבי, בגלל קדושת עקרון זה.”

הרב מרדכי נורוק, בשם החזית הדתית המאוחדת, דחק לקבלת החוק בדבר עונש לפושעי מלחמה (“אילו גבלס וגרינג, שם רשעים יירקב, היו מהלכים במדינת ישראל, יד החוק לא היתה מגיעה אליהם”) והציע לחייב את הממשלה להניח לפני הכנסת בתוך שבועיים את הצעת החוק. רוזן התנגד לעצם הנוהג הפרלמנטארי לחייב ממשלה להביא חוקים בזמן קצוב, והצביע על הבעיות המשפטיות הסבוכות, גם מבחינת החוק הבינלאומי, הכרוכים בניסוחו.

אכן, כאשר במארס 1950 הביא שר המשפטים את חוק עשיית דין בנאצים ובעוזריהם לכנסת לקריאה ראשונה, וביולי לקריאה שנייה ושלישית, ציין שיש בו כמה סטיות מן העקרונות המשפטיים המקובלים כמעט בכל העולם: הוא בא להעניש על מעשים שבחלקם לא היו מוגדרים כעברות בשעת ביצוען, אפשר להעמיד לפיו לדין עבריינים על עברות שבוצעו מחוץ לגבולות המדינה, החוק הוא רטרואקטיבי. בדרך כלל אי אפשר להעמיד אדם למשפט פעמיים על אותו פשע, לא כך לגבי נאצים שנשפטו במדינה אחרת ויימצאו לאחר מכן בידי ישראל. בכמה סעיפי החוק לא חל חוק ההתיישנות בכלל, בכמה הוארך מאוד, חוק החנינה של המועצה הזמנית אינו תקף לגביו, ביטול עונש המוות במדינת ישראל לא יחול עליו. שר המשפטים ראה בחוק – שדיבר על רצח, השמדה, שיעבוד, גירוש אוכלוסייה אזרחית, הריגת יהודים, גרימת נזק חמור ליהודים בגוף ובנפש, הסתה לשנאת יהודים, מניעת ילודה בקרב היהודים, סחיטה מבני אדם נרדפים, מסירת נרדפים לשלטון עוין ושורה ארוכה של פשעים אחרים – יותר חוק עקרוני מחוק מעשי. הרי אין להניח שפושעים נאציים יעזו לבוא לישראל, אבל מדובר גם בעושי דברם והוא לא נועד רק להעניש פושעים, אלא גם לתת אפשרות לאלה שנגדם הוטחו האשמות על שיתוף פעולה עם הנאצים לטהר את שמם. החוק הופעל במלוא חומרתו רק פעם אחת ויחידה: בתליית אדולף אייכמן בשנת 1962.

שאלת הפיצויים מגרמניה על הרכוש שנגזל העסיקה מאז מלחמת העולם השנייה לא רק את יוצאי גרמניה, שייחלו להטבת מצבם החומרי, אלא גם את מנהיגות הציבור היהודי. הסוכנות היהודית הקימה ועדה לבדיקת שאלת הפיצויים גם בלונדון, גם בירושלים. דב יוסף הגיש באפריל 1945 תזכיר מקיף בדבר דמי הנזיקין, וייצמן פנה לממשלות בעלות הברית בתביעה שהרכוש היהודי שאין לו תובעים ישמש לשיקום קרבנות הנאצים, ואכן ועידת פאריס שדנה בשאלת פיצויי המלחמה מגרמניה העניקה לסוכנות היהודית ולג’וינט את חלק הארי מרכושה של גרמניה שנמצא מחוצה לה, סכום של עשרים וחמישה מיליון דולר, שנתפס בעת התקדמות צבאות בעלות הברית, אולם היה זה רק חלק מזערי ממה שנשדד. גרמניה נראתה הרוסה עד היסוד, היה ספק מתי תהיה מסוגלת לפצות את היהודים על הגזל, אם תהיה מסוגלת לכך בכלל, כאשר כל אחת מארבע המעצמות בארבעה אזורי הכיבוש בגרמניה נוהגת לפי ראות עיניה.

עם קום מדינת ישראל והצטרפותה לארגון האומות המאוחדות השתנה המצב מן היסוד: עתה היה גוף מוכר לפי משפט העמים שהיה רשאי לתבוע פיצויים בשם העם היהודי, אלא שאזרחיה היו שסועים בנפשם משום שהדבר חייב מגע במישור ממלכתי עם אומה שלא השתחררה מעברה הנאצי ויתרה מזו, מגע שעלול היה להתפרש כנכונות למחול על פשעי העבר. המחלוקת בקרב המפלגה הפרוגרסיבית היתה במידה רבה אופיינית לחילוקי הדעות בקרב האומה: יזהר הררי, דור שלישי בארץ, שלא הוא ולא משפחתו סבלו ישירות מרדיפות הנאצים, התנגד בתוקף לכל צורה של משא ומתן עם הגרמנים בדבר שילומים, שעה שפורדר ורוזן, שניהם ילידי גרמניה שעולם נעוריהם נמחק תחת השלטון הנאצי, תמכו במשא ומתן בסייגים – פורדר תוך הדגשה שאין מקום לחידוש הסחר או היחסים הנורמאליים עם גרמניה, רוזן תוך אבחנה בין המישור האישי (כמי שעזב את גרמניה עוד לפני עלות הנאצים לשלטון לא היו לו גם כל תביעות אישיות לדמי נזיקין) למישור הממלכתי. הוא עצמו נדר נדר שרגלו לא תדרוך עוד על אדמת גרמניה כל ימי חייו וכאשר באחת הטיסות לאנגליה נחת מטוסו לחניית ביניים בנמל תעופה גרמני, סירב לצאת ממנו עד להמראתו. חרה לו שבגרמניה שלאחר המלחמה קמה שוב הסתדרות ציונית, שיוצאי גרמניה ביקשו שוב דרכון גרמני, אך לפי הצעתו הקימה המפלגה הפרוגרסיבית בראשית 1951 ועדה לליבון שאלת תביעת הפיצויים של העם היהודי, ככלל.

הכנסת העלתה את שאלת הפיצויים לדיון בפעם הראשונה בדצמבר 1949, כאשר רוזן הניח לפניה הצעת חוק בשם היבש “חוק אימות מסמכים (מטרות מיוחדות)” בעקבות חוק שנערך באזור האמריקני של שטח הכיבוש הגרמני “לתיקון העוול הנאציונל־סוציאליסטי” לפיו היו תושבי האזור בשנים 1933 עד 1945, שנרדפו בגלל דעותיהם הפוליטיות או מטעמי דת וגזע, רשאים לתבוע פיצויים על נזקים בנפשם, בגופם, בבריאותם, ברכושם או בהתקדמותם הכללית, כולל תשלום בעבור כל חודש כליאה במחנה ריכוז. בלחץ נציגי הסוכנות היהודית נכללו בהסדר גם תושבי מחנות העקורים שבינתיים עלו לישראל ומספר בעלי זכות התביעה בארץ נאמד בין שלושים אלף לחמישים אלף נפש. משום שנקבע שיש להגיש את התביעות עד מארס 1950 בצירוף התעודות המתאימות, הוקם בארץ מוסד בשם “משרד ישראלי לרישום תביעות פיצויים מגרמניה” והנהלתו הורכבה מבאי כוח ארגון עולי מרכז אירופה, שארית הפליטה והממשלה. עתה ביקש שר המשפטים רשות למנות כחמישים מפקידי אימות שיהיו מוסמכים לבצע פעולות נוטריוניות, לקבל הצהרות בשבועה ובהן צדק, לאמת חתימות, לתרגם תעודות ולאשר תרגום, כשירות חינם או במחיר סמלי.

ההצעה עוררה, כצפוי, ויכוח בשאלות פוליטיות, כלכליות, בלשניות לא רק לגופו של החוק. חברי הכנסת התקוממו נגד עצם שם החוק באזור האמריקני “לתיקון העוול הנאציונל סוציאליסטי”. משום שדבר לא יכול לתקנו, חששו שהעברת הכסף בצורת סחורות תחזק את קשרי המסחר עם העם הגרמני, תטהר את השרץ הגרמני, תכניס את גרמניה למשפחת העמים. פורדר ואחרים דרשו שהממשלה תיקח לידיה באופן גלוי ומוצהר ומרוכז את הסדרת עניין הפיצויים מגרמניה (לעת עתה עיקר המגע נעשה באמצעות הסוכנות היהודית).

אכן, בינואר 1951 שלחה ממשלת ישראל אגרת לארבע מעצמות הכיבוש בדבר פיצויים על גזל רכושם של היהודים ברחבי אירופה שנטבחו, הם ויורשיהם, תוך הדגשה שהפיצוי על התביעות האישיות אינו ממצה בשום פנים את החוב הכבד המוטל על העם הגרמני כלפי העם היהודי. כעבור חודשיים הגישה ממשלת ישראל אגרת שנייה ובה תבעה – תביעה שלא היה לה תקדים ביחסים הבינלאומיים – להטיל על גרמניה המערבית והמזרחית שילומים בסך מיליארד וחצי דולר למדינת ישראל כהתגלמות ממלכתית יחידה של העם שרק בגלל ההשתייכות אליו נטבחו מיליוני יהודים. ביסוד האגרת שני טיעונים: אסור לרוצח להיות גם יורש וחובה להשיב את הרכוש שנגזל; על מדינת ישראל, שלקחה על עצמה לקלוט את ניצולי השואה, להציל את הרכוש שנשדד למען יישובם.

בן גוריון תיאר את השתלשלות המגעים לפני הכנסת בשבעה בינואר 1952, הטעים שמברית המועצות לא נתקבלה כל תשובה ומשלוש מעצמות המערב נתקבלה תשובה פורמאלית שלפי המוסכם ביניהן אין הן רשאיות לדרוש מגרמניה פיצויים נוספים. אולם לחץ דעת הקהל העולמית הניע את ממשלת גרמניה המערבית להכריז בספטמבר 1951 על חובת העם הגרמני לפצות את העם היהודי על מה שעולל לו. ועידת ארגונים יהודיים שהתכנסה כעבור חודש בניו יורק, שבה היה גולדמן מפעיל החוטים, הזדהתה עם אגרת ממשלת ישראל, ועתה התחייב קונרד אדנאואר, קנצלר גרמניה המערבית, לדון עם מדינת ישראל ועם נציגי יהדות העולם באשר לשילומים על בסיס אותה אגרת.

בגין הגיב באחד הנאומים המשלהבים, דיבר “על תועבת התועבות שלא היה כמותה מזמן היותנו גוי,” כינה את בן גוריון עריץ גדול ופחדן קטן, כאשר הפזמון החוזר: לא יהיה משא ומתן עם גרמניה ויהי מה. המשך נאומו של בגין, שהופסק באמצע, נישא בכיכר ציון באוזני אלפים מבחוריו, “שידעו גם בעבר להוציא נשק מידי שוטרים,” והוא קרא להם להקיף את בניין הכנסת. ההפגנה הפכה להסתערות, המפגינים רגמו שוטרים באבנים, הציתו מכוניות, ניפצו שמשות, השליכו מטר אבנים לעבר שמשות הכנסת. לא היה די בגז מדמיע כדי לפזר את המתפרעים, ובהתנגשות עם המשטרה נפצעו לפי דיווחי העיתונים מאה שוטרים ושלושים אזרחים, כשלוש מאות חשודים נעצרו. עם תום הקרב גינתה ועדת הכנסת את ההתפרעויות בחריפות והחליטה להפסיק את השתתפות בגין בישיבות הבית עד תום המושב, דבר שקומם את רוזן, גם משום שהפרוגרסיבים לא נשאלו, גם משום שלא היה מוכן להסתפק בכך ורצה בהסרת חסינותו של בגין לשם העמדתו לדין, כאשר הוא שולל את גישתם הסלחנית של חברי הכנסת שלא רצו להפוך את בגין לקדוש מעונה ולגיבור היום, כפי שציפה בגין עצמו: “אני יודע שיש לכם כוח, בתי סוהר, מחנות ריכוז, צבא, משטרה, בולשת, תותחים, מכונות ירייה. אין דבר, על עניין זה יתנפץ כל הכוח הזה כזכוכית עלי סלע. אני יודע שתסחבוני למחנה ריכוז – אם יהיה צורך ניהרג – לא יהיו שילומים עם גרמניה!”

גם יעקב חזן ממפ"ם, גם הררי היו משוללי הסכם השילומים תוך הבעת אי נחת על שמצאו את עצמם במחנה אחד עם בגין. הררי מנימוקי הגיון: עד עכשיו מחרימה מדיניות החוץ הרשמית את גרמניה בזירה הבינלאומית והדבר חורה מאוד לגרמנים, אין הוא מוכן להחליש את ההתנגדות לעם הגרמני על ידי קבלת שילומים. ומה בדבר המומחים הגרמניים שיבואו להרכיב את המכונות הגרמניות והאוניות הגרמניות שיביאו סחורות גרמניות? איפה הגאווה הלאומית? האם ניתן לגרמניה להתפאר שהעמידה את ישראל על הרגליים?

רוזן, גם בשם פורדר ואידוב כהן, ניסה להצביע על האי־ראציונליות בדברי רוב השוללים. איך היה מגיב עם אחר שהגרמנים היו באים אליו ואומרים: אנו מתביישים, אנו מתחרטים, אנו מודים באחריות קולקטיבית ורוצים לפצות אתכם על הנזקים החומריים, האם עם אחר היה רואה בכך פגיעה בכבוד הלאומי? מה מציעים השוללים? אף לא נקם. רק טיפוח רגשי שנאה ונקמה, שגם הוא אינו חופשי מהם, אבל מדינה חייבת לפעול מבחינה רציונאלית, היא אינה יכולה להסתפק במצוות אל תעשה, כי מוטלים עליה תפקידים מרכזיים העולים על הצו לשנוא ולנקום: מצווה לבנות את הארץ. מי נותן לשוללים את הזכות לוותר על החובות שלדעת הכול מגיעים לנו? (שוללים כמחייבים קראו לעזרתם את ששת המיליונים שלא יכלו להשמיע קול) גם אילו ממשלת אדנאואר היתה נאצית (כטענת חזן ואחרים), דבר שהוא, רוזן, כופר בו, היתה חובה לדרוש ממנה את הפיצויים.

בהצבעה שמית על שתי ההצעות – לייפות את כוחה של ועדת החוץ והביטחון לקבוע סופית פעולה בדבר השילומים בהתאם לנסיבות ולתנאים או לשלול כל משא ומתן בין ממשלת ישראל לבין גרמניה בעניין שילומים – זכו המחייבים ברוב זעום: ששים ואחד קולות כנגד חמישים, אך די היה בו להמשך המשא ומתן עד לחתימת הסכם השילומים (לא מעט בזכות כשרונו הדיפלומאטי של גולדמן) שנכנס לתוקפו באביב 1953: 845 מיליון דולר (כחלקה של גרמניה המערבית, מזרח גרמניה התנערה מכל חוב לעם היהודי), מזה כשמינית לארגונים היהודיים, השאר לישראל, שלושים אחוז בצורת תשלום לבריטניה על אספקת דלק גולמי לישראל, השאר בסחורות, בעיקר מתכות, כימיקלים, מוצרי תעשייה, שיסופקו במשך ארבע־עשרה שנה. צדקו הראציונליסטים, כלכלת ישראל התאוששה והתבססה, צדקו הרגשנים: גם אם טענו מחייבי הסכם השילומים שאין בו כפרה ואין בו סליחה ואין בו פתח ליחסים נורמאליים בין שתי המדינות, המציאות הוכיחה אחרת.

 

28 ממשבר למשבר    🔗

חיי הממשלה הנבחרת הראשונה של מדינת היהודים החדשה, בניגוד לתקוות שתלו בה בטרם לידתה, היו רצופי משברים ולא ארכו ימים רבים, כשהיתה בת שנה, בפברואר 1950, חדלו שרי החזית הדתית מלהשתתף בישיבות הממשלה עקב חילוקי דעות בדבר החינוך הנהוג במחנות עולים. חוק חינוך חובה, שנתקבל בספטמבר 1949, בניגוד לדרישת הפרוגרסיבים לחינוך ממלכתי, לא ביטל את ארבעת הזרמים הקיימים – כללי, עובדים, מזרחי ואגודת ישראל – וההורים היו רשאים להצהיר בשעת רישום ילדיהם באיזה מוסד בחרו. אולם בראשית 1950 ביקש שר החינוך להכניס תיקון שסעיף זה לא יחול על מחנות העולים בגלל התחרות הפרועה על נפש הילדים, והציע שיקומו בהם כיתות באחריות ישירה של אגף החינוך, דבר שהתפרש על ידי המפלגות הדתיות כניסיון לחילון ילדי העולים שבאו ברובם ממשפחות שומרות מסורת, בעיקר כאשר גם זרם העובדים טען לזכותו להקים בתי ספר דתיים משלו. (אכן היתה רוח של חילון, הרי בעיני מדריכי הנוער שרובם השתייכו לתנועת העבודה היו הדרישות לחינוך נפרד של בנים ובנות, להקפדה על חוקי הכשרות ושאר מצוות הדת שרידי עבר פרימיטיבי, כאשר נגד עיניהם אידיאל החלוץ המשוחרר מכבלי הדת של העליות הראשונות).

בן גוריון היה נחוש בדעתו (ורוזן הסכים עמו): שרים יכולים להתפטר אם נראה להם שאינם יכולים לשאת באחריות קולקטיבית ואחרי התפטרותם אפילו להציע אי אמון לממשלה בכנסת, אולם אין שר יכול להישאר בממשלה אם הוא מחרים את ישיבותיה. “אין דבר העלול לסכן מדינה כאנרכיה. אי אפשר שמישהו יהיה בתוך הממשלה וגם מחוצה לה.” לפני שהכנסת הספיקה לסיים את הדיון בהצעה ברוח זו שהגיש ראש הממשלה חדלו שלושת שרי החזית ממריים אחרי שהובטח להם שחינוך הילדים מקרב עולי תימן (שהובאו ארצה דרך עדן, אחרי תלאות נוראות, תלושים, תשושים, רעבים, בטיסות ישירות “על כנפי הנשרים,”) יהיה כולו דתי.

כעבור חצי שנה, במחצית אוקטובר 1950, פרץ משבר נוסף, הפעם סביב התכנית הכלכלית החדשה וכוונת בן גוריון לערוך שינויים בממשלתו. שלושה תיקים – מסחר ותעשייה, חקלאות ובריאות – היו מאז ראשית הממשלה כפקדון זמני בידי שלושה שרים אחרים מתוך תקווה שהציונים הכלליים ומפ"ם יצטרפו בשלב מאוחר יותר. אבל עתה, יותר מכול, היה דרוש שר מסחר ותעשייה. כדי לשחרר את שר האוצר מן העול הנוסף. משום שהיה ברור שתוספת שר מקרב אחת השותפות לממשלה הנוכחית תביא מיד לדרישת תוספת שרים משאר המפלגות, בחר בן גוריון לתפקיד שר המסחר והתעשייה ביעקב גרי, יליד דרום אפריקה, שהיה מחוץ לכל הסיעות, מחוץ למפלגות, מחוץ לכנסת, והניח שהתפטרות הממשלה לשם תוספת שר היא רק צעד פורמאלי ומהיר. אולם החזית הדתית התנתה את הסכמתה לצירוף גרי במילוי שורת דרישות בנושא דת במחנות עולים, במעברות ובצבא ותבעה ארכה של שבוע־שבועיים נוספים לשם בירור כולל. בן גוריון רצה בתשובה מיידית וכשזו לא נתקבלה, הציע לכנסת להקים ממשלת מיעוט.

בעת הדיון בכנסת ציין הררי לזכותה של המפלגה הפרוגרסיבית שמעולם לא חיפשה דרכים קלות לפופולאריות ולא ניצלה משבר במדינה לשם חיזוק עמדתה וציין לגנות החזית הדתית שתמיד עמדה ברגל אחת בחוץ וברגל אחת בפנים, פוסחת על שתי הסעיפים וגורמת לזעזועים,¹³⁶ ודרש בשם מפלגתו מאמץ נוסף להרכבת ממשלת רוב. הכנסת, תוך שותפות בין מק“י והדתיים, מפ”ם והציוניים הכלליים, בהימנעות הפרוגרסיבים, דחתה את הצעת בן גוריון לממשלת מיעוט בשבעים וחמשה נגד ארבעים ושלושה קולות והחליטה על הליכה לבחירות.

בן גוריון החזיר את המנדט לנשיא וייצמן וזה, מתוך מאמץ למנוע בחירות בשל הנזק הכלכלי, החברתי והמדיני שיתלווה אליהן אם ייערכו עתה, בימי המשבר העולמי בעת מלחמת קוריאה, הטיל לפי הצעת בן גוריון על פנחס רוזן להרכיב ממשלה חדשה לא כעל ראש ממשלה לעתיד, אלא כאיש שיכול לפשר בין המחנות ולהכין את הקרקע לשובו של בן גוריון. ואמנם רוזן הצליח בתוך עשרה ימים להרכיב ממשלה חדשה, עם גרי כשר המסחר והתעשייה, פנחס לבון כשר החקלאות החדש וחילופי תיקים אחרי שזלמן שזר, שר החינוך, עזב לפי בקשתו את הממשלה, והנשיא חזר והטיל באופן פורמאלי את הקמת הממשלה שכבר קמה על בן גוריון.

בעת הצגת הממשלה החדשה לפני הכנסת הואיל חבר הכנסת בן אליעזר מטעם חירות לחשוף בפני גרי את פרצופם האמיתי של השרים אחד אחד, כדי שידע למי הוא מצטרף. “לשר המשפטים לא היה אומץ לב להצביע בעד הצהרת העצמאות (קריאת ביניים של ח"כ כסה: “זו כנסת ולא תיאטרון לי־לה־לו!”) אדוני שר המשפטים ראה בעיניים דואגות מאוד את יציאת הבריטים מהארץ, אדוני הרואה את עצמו ליבראלי מתרגם תרגום מילולי לעברית את חוקי החירום של הבריטים בכל השטחים עד כדי שימת כבלים על ידי האזרחים.” רוזן השיב שאין שחר לטענת בן אליעזר: “חתמתי על הצהרת העצמאות באותה מידה של גאווה והתרוממות נפש ככל חברי מועצת העם,” והזכיר שהיה חבר ועדת החמישה שעליה הוטל לנסח את הצהרת העצמאות (אבל כפי שגילו אמני התעמולה מזמן: קל יותר להפיץ שקר מלסתור אותו).

היקים שלו בשם ועדת הכפר רמות השבים הודו לרוזן על שבזכותו נחסך ליישוב זעזוע הבחירות, אולם השמחה לא האריכה ימים. כעבור שלושה חודשים, בפברואר 1951, כאשר הגיש דוד רמז, שר החינוך החדש, שורת הצעות לסדרי רישום ילדים לבית הספר, הן נדחו ברוב קולות הכנסת, תוך הימנעות הפרוגרסיבים, שעל פי תנאי כניסתם לקואליציה נהנו מחופש הצבעה אם ידובר בחינוך לפי הזרמים (ההימנעות באה כדרישת רוזן שלא רצה להפיל את הממשלה בנושא זה, משום שהובטח לו שבקרוב תוגש הצעת חוק חינוך ממלכתי שיבטל את הזרמים). בו במקום הודיע בן גוריון שהוא רואה בהצבעת הכנסת אי אמון בממשלה והכריז על התפטרותה.

רוזן חלק על דרכו של בן גוריון משום שסבר שהדתיים, אילו נערכה הצבעה, לא היו מביעים אי אמון בממשלה וחרד מפני תקופת כהונה ממושכת של ממשלת מעבר, משום שהיא תמנע הצעת חוקים חדשים שנויים במחלוקת, תעכב אישור חוקים חשובים שכבר נמצאים בעבודה, תזיק למאמץ להשגת תמיכה כספית בחוץ לארץ, תיצור אווירה עכורה של מסע בחירות, תמשוך גם את חברי הממשלה למערבולת והיא עלולה להחריף את מצב הביטחון. לכן הגיע רוזן לכלל מסקנה שיש לראות בבחירות פתרון אחרון ולפנות לבן גוריון לעשות מאמץ חדש במסגרת הכנסת הנוכחית ולהקים ממשלה שתזכה לאמונה. בן גוריון השיב לשר המשפטים שמושגיהם על אי אמון כנראה שונים, שגם הוא חרד למצב הכלכלי וגם הוא מודע לנזק החמור שבבחירות, אך אם עליו לבחור בין בחירות ובין ביזוי תמידי של הממשלה הוא מעדיף בחירות ואינו מוכן בשום תנאי שבעולם להישאר בממשלה שחבריה יריבו בפומבי ושסיעות הקואליציה יבואו כל שבוע בסחטנות חדשה.

מתוך מאמץ למנוע בחירות נפגש רוזן, שלא היה מוכן לקבל על עצמו שוב את תפקיד המתווך, עם בן גוריון בסוף פברואר 1951 והציע לו (כפי שהחליט מרכז מפלגתו) להמליץ לפני הנשיא להטיל את הרכבת הממשלה על פרץ ברנשטיין, מנהיג הציונים הכלליים (יליד גרמניה שהתיישב בהולנד). בן גוריון השיב שאינו רוצה לתת לברנשטיין את הכבוד, אולם הסכים לבקש את וייצמן לפנות לאחד מאלה שגרמו לנפילת הממשלה להרכיב ממשלה חדשה (בלי השתתפות מפלגות הפועלים לא היה לכך כל סיכוי). רוזן היה בדעה, כפי שכתב לווייצמן, שעל הנשיא להמשיך ולהתמיד בניסיונותיו להטיל על אחד מחברי הכנסת את הרכבת הממשלה עד שיעלה הדבר בידו. בן גוריון חלק עליו וראה בכך פירוש מוטעה של הוראת חוק המעבר שלא כלל בתוכו ניסיונות חוזרים להקמת הממשלה. כאשר הגיעו מאמציו של וייצמן למבוי סתום, המליץ לפני הכנסת להכריז על הממשלה כעל ממשלת מעבר עד לקיום ממשלה חדשה לאחר בחירות, שנקבעו לשלושים ביולי 1951. היתה הסכמה בין רוזן להררי ששיטת הבחירות הרצויה היא השיטה היחסית־אישית, אך מקוצר זמן נשאר בתוקפו ההסדר הארעי של השיטה היחסית־ארצית מן הבחירות הקודמות. בהתייעצות מרכז הפרוגרסיבים תמכו גרנות ופורדר בדרישת שפרינצק (בניגוד לדעת רוזן) להעלות את מספר חברי הכנסת למאה וחמישים, בגלל הצורך להכניס לכנסת עולים חדשים (את הרעיון הפנטאסטי שוותיקי היישוב במפלגות השונות יפנו מרצונם מקום לעולים חדשים אי אפשר היה להעלות כלל על הדעת).

שר המשפטים אמנם התנגד להצעת האופוזיציה בכנסת להגביל את ממשלת המעבר לפעילות שוטפת ולצמצם את זכותה לחקיקה חדשה וליוזמות במדיניות חוץ, אולם המליץ לפני בן גוריון שהממשלה מרצונה תגביל את עצמה ובעיקר תימנע מהגשת הצעות חוקים השנויים במחלוקת באופן מיוחד, כפי שנוהגות גם מדינות דמוקראטיות אחרות. רוזן היה מודאג שמא הסיסמה לבחור במפלגות גדולות כדי להגיע לרוב יציב תזיק לפרוגרסיבים. בן גוריון לא היה שותף לדאגתו.

מסע הבחירות נחת על הפרוגרסיבים כמהלומה; במרכז עלו קולות ביקורת עצמית על שהמפלגה בעצם לא היתה קיימת בשטח מאז הבחירות הקודמות, העבודה בסניפים כמעט שותקה, מספר הפעילים ירד, החובות גדלו. בתי הדפוס מסרבים להדפיס חומר תעמולה של המפלגה משום שהיא חייבת להם כסף, אי אפשר לשריין מקום למודעות בחירות בעיתונות, דרושים לפחות עשרים אנשים חדשים לעבודה לקראת הבחירות. המפלגה עלולה להיכשל בגלל חוסר אמצעים וחולשת המנגנון.

הבחירות לא היטיבו עם המפלגה הפרוגרסיבית. אמנם התווספה לה רבבת מצביעים, אבל שיעור המצביעים ירד מ־4% ל־3.2%, שיעור קטן אף משל המפלגה הקומוניסטית, ומספר ציריה פחת מחמישה לארבעה. היה זה לכל הדעות המחיר ששילמה בעד שותפותה בממשלה שהנהיגה את הקיצוב השנוא, ואילו הציונים הכלליים כאופוזיציה התחזקו בעקבות המשבר הכלכלי והגדילו את ייצוגם בכנסת פי שלושה, לעשרים צירים. מיד אחרי הבחירות החלו גישושי המפלגה הפרוגרסיבית עם שני הצדדים, עם בן גוריון על תנאי הצטרפותם לקואליציה, עם הציונים הכלליים על תכנית פעולה משותפת והתקשרות הדדית, אם לקואליציה ואם לאופוזיציה. לאור המצב הכלכלי הקשה, הצימאון למטבע זר, כאשר אין בידי הממשלה לספק את צרכי היסוד של אזרחיה ורבע מיליון נפש חיים בשיכונים ארעיים, כרבע מהם באוהלים, תמכו הפרוגרסיבים בקואליציה רחבה, ואמנם בן גוריון, במשא ומתן שנמשך חודשים עם נציגי שבע מפלגות, ממפ"ם עד אגודת ישראל, קיים כחמישים פגישות, לעתים תוך בירורים מקיפים של שאלות ציוניות עקרוניות, אולם בסופו של דבר קבעו הכיסאות.

הפרוגרסיבים – כמתווכים – דרשו עבור הציונים הכלליים ארבעה תיקים – פנים, מסחר ותעשייה, חינוך ותרבות, תחבורה – ועל סמך שיחותיהם עם בן גוריון ונציגי מפא“י הניחו שדרישתם תתקבל, אולם מרכז מפא”י ברוב של שישה קולות דחה את דרישתם בטענה שאי אפשר לבצע את עקרון הקיצוב והאספקה בפיקוח, שהציונים הכלליים מתנגדים לו, אם משרד המסחר והתעשייה יהיה בידיהם. הפרוגרסיבים ראו במפא“י אחראית לכישלון המאמצים להרכבת קואליציה רחבה וסירבו להצטרף לממשלה. בן גוריון, שידע כי קואליציה מצומצמת עם הדתיים תאלץ אותו לוויתורים בדבר גיוס בנות דתיות לצה”ל וחינוך ממלכתי בלא זרמים, לחץ על מפלגת הפרוגרסיבים להצטרף לממשלתו ו“אילו ביקשה לעצמה שני תיקים היתה מקבלת גם אותם,” כפי שדיווח משה קול לישראל גולדשטיין, יושב ראש הסתדרות ציוני אמריקה שהיה מודאג מן המצב בארץ. אולם המפלגה היתה מאוחדת בדעתה להישאר בחוץ, לפי מיטב המסורת שלה כאופוזיציה קונסטרוקטיבית, זו המפרידה בין נאמנות לממשלה ובין נאמנות למדינה, ומצביעה עם הממשלה או נגדה בהתאם להצעותיה ולמעשיה. בן גוריון פסל את עצם המושג “אופוזיציה קונסטרוקטיבית”, דבר כזה ייתכן באנגליה. שבה שתי מפלגות, אך לא בארץ שבה מפלגות רבות כל כך. איזו מין אופוזיציה קונסטרוקטיבית זו כאשר חירות מצביעה לרוב עם מק“י, מפ”ם עם הציונים הכלליים? מה שמאחד את האופוזיציה אינה אלא השנאה. תיתכן רק ממשלה קונסטרוקטיבית. שגיתם כשפרשתם, אמר ראש הממשלה בפגישה עם הנהלת המפלגה הפרוגרסיבית.

נחום גולדמן תמך, במכתב גרמני לפליקס היקר, בהחלטת הפרוגרסיבים שלא להצטרף לממשלה השלישית אחרי שהציונים הכלליים נשארו בחוץ, פליקס סיפר לנחום היקר, גם הוא בגרמנית ובלשון “דו”, שהחלטת המפלגה להישאר באופוזיציה זיכתה אותה באהדת הציבור ועתה שעת הכושר לעמול להתרחבות, אך אבני הנגף הן בעיותיה הכספיות הנצחיות והדאגה אם אפשר לשמור לאורך זמן על קו ההפרדה בין אופוזיציה מוחלטת כשל הציונים הכלליים לאופוזיציה מוגבלת כשל הפרוגרסיבים.

ממשלת הקואליציה הצרה, נשענת על רוב זעום, שעלה בידי בן גוריון להרכיב, מנתה תשעה שרי מפא"י וארבעה שרים דתיים, ובתוכה פנים חדשות: פרץ נפתלי (דואר), דוד צבי פנקס (תחבורה), שניהם חברי מועצת עיריית תל אביב לשעבר, ויוסף בורג (בריאות), שלושתם יוצאי מרכז אירופה. תיק המשפטים נשאר, לעת עתה, בידי דב יוסף, שר המסחר והתעשייה, כאשר ההנחה הכללית היתה שלא ירחק היום ורוזן יחזור לשולחן עבודתו במשרד המשפטים. אכן, קווי היסוד של הממשלה השלישית הבטיחו מילוי שתי דרישות הפרוגרסיבים: הנהגה הדרגתית של ביטוח חובה עממי לכל התושבים – לאשפוז, לזקנה, לאלמנות ולאבטלה – והכנת תכנית להנהגת חינוך ממלכתי בכל בתי הספר היסודיים שתכלול מינימום של לימודי חובה אחידים לכולם, תוך מתן זכות להורים לגיוון החינוך והרחבתו ותוך הבטחת חינוך דתי לכל ילד שהוריו ירצו בכך. גם ידידיהם בבריטניה היו בדעת הכלל: הפרוגרסיבים לא ישגשגו לאורך זמן באופוזיציה, הם אינם בנויים לכך.

בעוזבו את משרד המשפטים ראה רוזן לנכון להפנות את תשומת לבו של בן גוריון לשלושה תיקים שחקירתם טרם הושלמה. שלושתם נגעו לתנועת הפועלים: שמועה שחלק מהסחורות שהיו בנמל חיפה עם קום המדינה והיו מיועדות לסוחרים ערביים, ובהן שלוש־עשרה מכוניות אמריקניות, עברו לידי “סולל בונה” ולא נמסרו לאפוטרופוס על נכסי נפקדים;¹³⁷ פרשת הברחת דולרים לשם רכישת מקררים בארצות הברית שבה היה מעורב ועד עובדי “סולל בונה”; חשד לזיופי בחירות בכמה מקומות בארץ, ובכלל זה גם במרחביה. דוד הכהן, ממנהלי “סולל בונה”, שאליו פנה בן גוריון, הציע להסדיר את עניין המכוניות בדרך מנהלית והתרעם על כך שפרקליט המדינה בחר משום מה ב“סולל בונה” כאשר “הארץ מלאה זימה ועברות חוק חמורות ביותר הנעשות לעיני יום והוא אינו פוצה פה.” בן גוריון הגיב במסירת החומר לידי היועץ המשפטי חיים כהן כדי שיפעל כחוק וזה החליט להסתפק בכופר ולא להעמיד את הנוגעים בדבר למשפט פלילי בגלל אופיה הפיסקלי והזמן שחלף מאז בוצעה העברה. מכתב הפרידה של רוזן מבן גוריון – היקר והנערץ – מעיד על השינוי שחל ביחסו אליו מאז ימי בילטמור: “לעולם אחשוב כזכות גדולה בשבילי שניתן לי לשרת שלוש שנים וחצי שירות אחראי תחת הנהגתך רבת ההשראה. היתה זו שעה של פתיחת דף חדש בתולדות עמנו שאתה פתחת אותו ואני מאושר שיכולתי לשתף פעולה אתך בתקופה זאת. כמיוחד מודה אני לך על היחס החברי והידידותי שהראית לי.”

יחס ידידותי כן, אבל לא ידידות ממש, בכך לא השלה את עצמו רוזן, גם משום שלדעתו בן גוריון לא היה מסוגל לאותה רעות גברים כפי שפליקס ידע אותה מנעוריו, גם מפני שבן גוריון אמנם חיבב אותו, אבל – כפי שחשש – לא כיבד אותו דיו כדי שתוכל להיווצר רעות של אמת.

לפני שפרש רוזן ממשרד המשפטים טלפנה בטי הינדן לעורך דין אברהם והזכירה לו את הבטחתו בעת הבחירות לכנסת הראשונה, שרוזן כעורך דין תמיד ימצא מקום במשרדו לתלות בו שלט ועליו שמו. אברהם פינה לו שני חדרים במשרדו ברחוב יהודה הלוי 39 בתל־אביב, ושם, בחדר קטן וצנוע, שב רוזן לעבוד כעורך דין, כל כמה שעיסוקיו הפרלמנטריים והמפלגתיים הותירו לו זמן, תורם כנדוניה ייצוג של כמה חברות כלכליות שבניהול יקים. גברת הינדן לא נשארה מנהלת לשכת השר החדש וביקשה אף היא העברה לתל אביב. שלושה ימים בשבוע בירושלים, השאר בתל אביב ועיסוקים למכביר – אין זה קל, כתב רוזן להאנס לאנגליה, אבל יחסית למתח המתמיד שבחברות בממשלה זו מנוחה לעצבים. רוזן היה היחיד שטען שאין מדובר בסידור ארעי, עד שובם של הפרוגרסיבים לחיק הקואליציה.

תחילה מילא דב יוסף את תפקיד שר המשפטים נוסף על תפקידו החדש של שר התחבורה, אולם ביוני 1952 נבחר חיים כהן רשמית לשר המשפטים (בלא שייכות מפלגתית), אך שמר על תפקידו כיועץ משפטי לממשלה מתוך הנחה שלא ירחק היום ושוב יפנה את מקומו בממשלה לרוזן. עם כניסתו לתפקיד נתן לו רוזן שורה של עצות, בעיקר בנוגע לבן גוריון: “כפי שאתה יודע אין אני שייך לאלה החושבים שאפשר להועיל לדמוקראטיה על ידי ממשלה חסרת אונים ובהרבה דברים עקרוניים תמים דעים אני עם בן גוריון. ממשלה נמרצת בעלת סמכות וחופש תנועה היא עוגן ההצלה היחיד מפני דיקטטורה. סבורני שבן גוריון מחייב בכנות את השיטה הדמוקראטית־הפרלמנטארית (נוסח אנגליה), אבל הוא עלול לחרוג מן המסגרת ואז אסור להיכנע לו.” משום שהרכילות מאחורי גבו של כהן אמרה שהוא רק מכשיר בידי בן גוריון הפציר בו רוזן להוכיח את עצמאותו וחוסר תלותו. “משום שקיימת בלאו הכי נטייה להטיל על שר המשפטים כל המשימות הבלתי פופולאריות בהגשת הצעות חוק דרושה זהירות כפולה.” אולי אין זה מקובל שהוא, כאיש אופוזיציה, מחלק עצות לשר בממשלה, אבל ראשית הן נועדו לכהן אישית, ושנית, “כואב לי הלב כאשר אני רואה את חולשות הממשלה. אולי אני לא אופוזיציונר אמיתי.”

שלוש פעמים עלה שמו של פנחס רוזן כמועמד לתפקיד נשיא המדינה, בגישושים ראשונים, ושלוש פעמים דחה את ההצעה. בפעם הראשונה, בנובמבר 1951, כאשר החמיר מצב בריאותו של וייצמן, קרא לו בן גוריון והפתיע אותו בשאלה אם היה מוכן לקבל על עצמו את תפקיד הנשיא כאשר, כפי שיש לחשוש, יתפנה. רוזן השיב שאין הוא ראוי לכבוד הגדול והוסיף שהתפקיד המעשי אינו מושך אותו בגלל אי מעשיותו. הרי הוא ידע את חוסר האונים של נשיא במדינת ישראל מביקוריו הקבועים אצל וייצמן, שישב ברחובות נזעם, ממורמר, מאוכזב על שאין משתפים אותו בעשייה, אין מתייעצים עמו ומניחים לו רק לשתות תה עם שגרירים המגישים את כתב אמנתם. לצבי הרמן, חבר מפלגתו, שרוזן סיפר לו על שיחתו עם בן גוריון, נראה נימוק העדר סמכויות הנשיא, חוסר רצונו של רוזן להיות רק איש ייצוג, משכנע ואמיתי, משום שגם מהזדמנויות אחרות למד להכיר את רתיעת רוזן מטקסים (אם כי נשא בהם, כחייל ממושמע, בסבלנות רבה).

אחרי מותו של וייצמן בתשעה בנובמבר 1952,¹³⁸ התייחס רוזן למעמדו החוקי של הנשיא בכללותו וקבע שסמכויותיו (או העדרן) בישראל דומות לסמכויות הסמליות שיש בידי מלכי אנגליה והן נקבעו בזמנו בהתחשב במצב בריאותו הרופף של ד"ר וייצמן וגם לאור העובדה שווייצמן היה באמת כמו מלך ישראל בהיותו סמל ודגל והתגלמות נפש העם. ברם, לא יהיה שני לו ואולי הגיע הזמן, כפי שהציע לבן גוריון, להוסיף לנשיא סמכויות מעשיות כדי שיהיה כעין יועץ נאמן לממשלה ולפרלמנט, כאשר ייחודו באי תלותו בכנסת כבעל כהונה שאורכה נקבע מראש וכאדם העומד מעל המפלגות. בין הסמכויות הנוספות שהעלה רוזן היתה זכות הנשיא להשמיע את דעתו לפני מועצת השרים, כאשר מתעוררות שאלות בעלות חשיבות יוצאת מן הכלל, לדרוש מהפרלמנט לדון שנית בחוק לפני אישורו הסופי, אם לדעתו החוק עשוי לגרום נזק למדינה, להכריז על בחירות חדשות לכנסת אם משבר ממשלתי לא מצא את פתרונו בזמן מתקבל על הדעת והכנסת עצמה לא החליטה על התפזרותה, להשתמש בזכות החנינה גם לפי שיקול דעת עצמי, אחרי שמיעת עצת השרים הנוגעים בדבר. “אם בכלל חושבים אותי לראוי להיות מועמד למשרה הרמה הזאת אהיה בין אלה שמאוד יעריכו את הכבוד הגדול, אבל יסכימו לקבל את המשרה ולנטוש את הזירה הפרלמנטארית רק אם תונח בידם השפעה כלשהי על חיי המדינה. אבל אם רוצים באדם שתפקידו העיקרי לייצג את המדינה בהזדמנויות חגיגיות, יש אחרים הראויים ומוכשרים יותר ממני לקבל תפקיד ייצוגי זה.”

בן גוריון השיב לרוזן שבנשיאות שתי דרכים: נציגות מדינה עליונה (דומה למעמד המלך באנגליה) או מנהיגות מדינה, כפי שהיא נהוגה בארצות־הברית, ובשתיהן היגיון רב. אולם הצעת רוזן אינה אלא ערבוביה בין השתיים, והיא אינה הגיונית ואינה יעילה: יבוא הנשיא שנבחר על ידי הכנסת ויחזיר לה חוק ויעשה בכך רצון האופוזיציה, כי חוק מתקבל רק על ידי רוב הכנסת, לפי הצעת הממשלה. אם כי לא ראה טעם לפגם בהופעת הנשיא לפני מועצת השרים, גם לא ראה בה תועלת, משום שאין לחייב את המועצה לקבל את דעתו. אשר לפיזור הפרלמנט והחנינה חייב הנשיא לפעול לפי עצת הממשלה ולא ייתכנו שני כוחות מבצעים במדינה. לדעת רוזן היה היגיון בדברי בן גוריון רק אם יוצאים מתוך הנחה, מפוקפקת בעיניו, כי הפרדת הסמכויות המוחלטת היא בבחינת דין בל יעבור. עובדה שקיימים משטרים, דמוקראטיים לא פחות מאנגליה, שבהם מצוי מה שבן גוריון מכנה “ערבוביה”.

בינתיים הציע בן גוריון במפתיע את תפקיד הנשיא לאלברט איינשטיין שהתאים לדימוי המלכותי הסמלי של המישרה. אולם איינשטיין ענה בסירוב. הועלתה מועמדותו של יוסף שפרינצק, יושב ראש הכנסת, אך בתוך מפא“י (ודעתה היתה הקובעת) עמדו לו לרועץ עברו ב”הפועל הצעיר", עמדתו האנטי־אקטיביסטית בימי המנדט והתנגדותו התקיפה לתכנית בילטמור. לבסוף נפלה הבחירה על יצחק בן צבי, רעו ושותפו של בן גוריון מימי התורכים.

שיקולי סמכות הנשיא באו רק להסוות סיבות אישיות יותר לסירובו, כפי שהודה רוזן בשתי הזדמנויות לעת זקנה: “היו לי ספקות לגבי כישורי לתפקיד זה,” וגם, “נבצר ממני למלא תפקיד זה במלוא מהותו. נשיא ישראל צריך להיות מושרש יותר ממני בתרבות העברית, למשל. חוץ מזה היו לי טעמים אישיים לא לקבל את ההצעה.”

“לי אמר בפירוש שהוא לא יכול להיות נשיא בגלל ילדיו,” סיפר משה קול. “הוא לא יכול לקרוא לנוער לשרת בצה”ל, להיות חלוצים כאשר שני ילדיו יושבים בחוץ לארץ." חיים כהן, בהתייחסו להצעה חוזרת עם תום הקדנציה השנייה של הנשיא בן צבי בשנת 1962, סבר שרוזן רצה בתפקיד, אבל לא ראה את עצמו רשאי לקבלו משום שבנו נשוי ללא יהודיה (אף שאהב את כלתו מאוד) והרי נשיא צריך להיות מקובל על כל שכבות העם, על כל חלקי היישוב, גם החרדי.

 

29 בזכות ההיסוס    🔗

מדינה צעירה כל כך ואף על פי כן הכול בחייה, כמעט, מבוסס על תקדימים וסטאטוס קוו, על חלוקה מפלגתית מימי הקונגרסים ודפוסי חיים מן העליות החלוציות. עולי מזרח אירופה הביאו עמם אמונה ששתייה מרובה ביום חם מזיקה לבריאות, ומהם עברה להגנה. כל תנועות הנוער הציוניות החלוציות בגולה חינכו למשמעת מים לקראת העלייה לארץ החמה ובמסורת זו המשיכו גם צה“ל, גם הגדנ”ע, גדודי הנוער, שהעניקו לנוער חינוך קדם צבאי. במסגרת הגדנ"ע נערכו מסעות צימאון שבהם צעדו הצעירים שעות רבות בשמש הלוהטת בלי שבא טעם מים לפיהם. באחד המסעות, באוגוסט 1952, מת החניך אורי אפשטיין מהתייבשות. ועדה צבאית שחקרה את המקרה ציינה שהנער לא התאונן לפני מפקדיו ולא עוד אלא שקיבל על עצמו בהתנדבות לשאת משא נוסף של אחד מחבריו שהרגיש חולשה, ושחררה את מפקדי המסע מכל אשמה.

רוזן – כבר לא כשר המשפטים, אלא כאיש פרטי – פנה בעניין מותו של אורי אפשטיין לשר הביטחון בדרישה למנות ועדה בעלת סמכות רחבה שתשמע עדויות בדלתיים פתוחות, משום שדעתו לא היתה נוחה לא מן השחרור מאשמה ולא ממסעות הצימאון בקיץ לוהט שלא הופסקו גם בשעות הצהריים. “כחייל וכמי שפקד שנים על גדוד רגלים (250 איש) במלחמת העולם הראשונה,” לא קיבל את הטענה שאורי לא התאונן: חובת מפקד להסתכל מדי פעם בפני חייליו ולהיווכח אם אין הם מראים סימני חולשה ואסור היה להרשות לנער שיכביד על עצמו ביום חמסין. היו דרושות עוד שבע שנים – עד למסע מבוקר בשנת 1959 שבו הוכיח ד"ר עזרה זוהר שכל החינוך למשמעת מים, שהביא לא פעם לתוצאות קטלניות, היה מוטעה מיסודו, שאסור לנסות להרגיל גוף להתקיים בלא מים ושחובה להקפיד על שתייה רבה, וכל המושגים, לפחות בנושא זה, השתנו.

בן גוריון ניסה לשכנע את הפרוגרסיבים פעמים חוזרות לשוב לממשלה, ובאוקטובר 1952 השתתף בישיבת הנהלת המפלגה המורחבת כדי לומר לה את אשר עם לבו: למסובים כאן אין שום זכות לפרוש מאחריות, לעמוד מחוץ לממשלה. אולי יש שיקולים מפלגתיים – והם לגיטימיים, אבל שיקולים ציוניים וממלכתיים מחייבים אותם לשוב לשותפות עם אנשים שאינם מייצגים רק מפלגות, אלא יש ביניהם גם כבוד ואמון הדדי. אחרי משא ומתן עם נציגי מפא"י, פגישה נוספת של פורדר, קול, הררי ורוזן עם בן גוריון וויכוחים פנים־מפלגתיים, בעידודו של גולדמן ששינה את דעתו ועתה תמך בהצטרפות הפרוגרסיבים לקואליציה, משום שלא יצליחו להחזיק מעמד בחוץ, גם מבחינה ארגונית־כספית, העמידו הפרוגרסיבים ארבעה־עשר תנאים להצטרפותם. בין השאר דרשו שיתוף כל הגורמים הכלכליים בפיתוח הארץ וביטול כל אפליית המגזר הפרטי, ארגון מחדש של שיטת המיסוי, הנהגת שיטות חדשות למשיכת הון מחוץ לארץ, הנהגת חינוך ממלכתי, ביטול היתרי היציאה, מלחמה בשחיתות ודפוליטיזאציה של המנגנון. מלבד כל הדברים הנעלים דרשו גם שני תיקים לעצמם. בן גוריון עמד בתוקף על כך שיקבלו רק תיק אחד, לא מפני שעינו היתה צרה בהם, אלא משום שהדבר היה גורר מיד דרישות נוספות מצד הפועל המזרחי.

על מנת להשתחרר מכוח סחטנותם של הדתיים נפגש בן גוריון עם ישראל רוקח מטעם הציונים הכלליים, שהתחיל מיד בתכלית: חלוקת התיקים. בשיחות בין הציונים הכלליים למפא“י הוסכם על שני תיקונים יסודיים שבן גוריון לא הצליח להעביר בהרכבי הקואליציה הקודמים: חינוך ממלכתי ושינוי שיטת הבחירות. הדתיים הסכימו לשינוי שיטת הבחירות ועליית אחוז החסימה שיובילו לחזית דתית מאוחדת, אבל התנגדו לסעיף החינוך. הפרוגרסיבים, לעומת זאת, קיבלו בברכה את עניין החינוך, אבל התנגדו לתיקון בחוק הבחירות שנועד לחולל מהפכה בחיים הפוליטיים של ישראל ולהשאיר רק ארבע מפלגות לכל היותר: מפא”י, דתיים, ציונים כלליים ומפ“ם. אמנם בן גוריון ניסה להבהיר לרוזן בפגישותיהם החוזרות שאחוז החסימה המוצע של עשרה אחוז שנועד לשים קץ לרוב המפלגות הקטנות, שורש כל המשברים המפלגתיים, לא יחסל את הפרוגרסיבים, הם “רק” יצטרכו להקים “בלוק טכני” עם מפא”י או עם הציונים הכלליים או להתפצל. אולם רוזן, בתקיפות יתרה, בעיני בן גוריון, מיאן להסכים – בשם הדמוקראטיה והמיעוט – להיטמעות מפלגתו.

גם אחרי שהוסכם על פשרה: בקווי היסוד של הממשלה החדשה לא יוזכר סעיף החסימה של עשרה אחוז, אלא ידובר רק באופן כללי על שינוי שיטת הבחירות ותקום ועדה שתלבן את הבעיה (התרופה הבדוקה לדחיית הכרעות), עדיין היו הדעות בקרב הפרוגרסיבים חלוקות: קול, הררי ואידוב כהן היו מן המאיצים להצטרפות, רוזן, פורדר ופרופ' בנימין אקצין (הנכס המפלגתי החדש) היו מן המתנגדים. לבסוף הצטרפו הפרוגרסיבים לממשלתו החדשה של בן גוריון, שמנתה עתה שישה עשר שרים, מתוכם ארבעה ציונים כלליים: ישראל רוקח – שר הפנים, פרץ ברנשטיין – שר המסחר והתעשייה, יוסף סרלין – שר הבריאות ויוסף ספיר – שר התחבורה. בדצמבר 1952 חזר פנחס רוזן להיות שר המשפטים. עתה, כדרישת הפרוגרסיבים, היה גם לחבר ועדת השרים לענייני כלכלה, תוך הבטחה למפלגתו שלא יקדיש את כל מרצו לעבודה במשרד המשפטים, אלא יתמסר גם לענייני מדיניות גבוהה יותר. גולדמן, שלחץ על הפרוגרסיבים להצטרף לממשלה גם בלי הציונים הכלליים, הופתע מן ההסכם שהושג בלעדיו והבהיר לבן גוריון: “כפי שאתה מכיר אותי אני לא בדיוק מאושר כאשר עושים ממני צחוק.” תגובת בלומנפלד לשובו של רוזן לממשלה היתה שלא די בארבעה שרים ילידי גרמניה, בתוספת מבקר המדינה ונשיא בית המשפט העליון ויקים מוסווים בעמדות מפתח, כדי להשליט סדר במדינה.

עדיין היה משונה בעיני רוזן לראות את היריבים מאתמול יושבים יחד מסביב לשולחן הממשלה, כפי שסיפר לחברי מפלגתו אחרי שובו לממשלה. הצטרפותו באה בתקופה קשה מבחינה כלכלית, דיווח כחבר חדש בוועדות השרים לעניני כלכלה, תקופה של העלאת מחירים שנועדו לאזן את התקציב הרגיל, של העדר אמצעים מספיקים לתקציב הפיתוח, של סכנת החרפת האבטלה, כאשר התרופה הידועה של לוי אשכול, שר האוצר החדש אחרי מות אליעזר קפלן ב־1952, “מוצ’ען זיך א ביסעל”, אפשר לעבור במעט ייסורים.

סוף סוף עמדה להתגשם משאת נפשו של רוזן זה שנים – חינוך אחיד, בלי זיקה למפלגות. כבר בראשית המדינה, בדיון על חוק לימוד חובה, ביקשה הסיעה הפרוגרסיבית למחוק את ההתייחסות לזרמים, הצעה אמיצה, אך דון־קישוטית. הפריצה הראשונה נעשתה בעת המאבק על נפשות הילדים במחנות העולים, כאשר נתקבלה הצעת הפשרה של הפרוגרסיבים שלפחות במחנות העולים יבוטלו ארבעת הזרמים ויונהג חינוך ממלכתי, חילוני או דתי. אחרי דחיות חוזרות החליטה הממשלה החדשה בינואר 1953 על מינוי ועדת שרים לענייני החינוך הממלכתי שחבריה ראש הממשלה ושרי החוץ, החינוך, המשפטים, הסעד, העבודה. הפנים והתחבורה והיא התכנסה לסדרת ישיבות. משרד החינוך הציע לבטל את החוק הקיים לפיו ההורים רשאים לרשום את ילדיהם בבית ספר התואם את השקפתם ולחייב את התלמידים ללמוד בבית הספר הממלכתי הקרוב לביתם. רוזן ביקש הבהרות: יש המנבאים (בעיקר בחוגי השמאל) שבית הספר הממלכתי יהיה כולו של הזרם הכללי וזרם העובדים ייעלם כליל; ואחרים (מן הצד שכנגד) סוברים בדיוק ההפך, שבית הספר הממלכתי יהיה למעשה כדוגמת זרם העובדים הקיים עכשיו. במה יתבטא אופיים המיוחד של בתי הספר השונים, ייחוד שבתי הספר מבקשים לשמור עליו?

אפילו לבן גוריון לא היתה תשובה חד־משמעית: כל כמה שהוא חושב יותר על הגיוון, הוא יודע פחות כיצד להסדיר אותו מבחינה ארגונית, אבל אם החינוך הממלכתי יכלול ארבעה יסודות – השרשת הקשר עם העם היהודי, השרשת אהבת הארץ, חינוך לגבורה ולחלוציות – לא אכפת לו עניין הגיוון ובלעדיהם שום גיוון לא יקלע למטרה. בוויכוח על תכנית הלימודים חזר והדגיש בן גוריון את חשיבות לימוד התנ“ך בעיניו: רצוי שהתלמידים יחוייבו לדעת בעל פה ספרים מסוימים בתנ”ך, ושגם בתי הספר הממלכתיים הדתיים ילמדו יותר תנ"ך, אפילו על חשבון לימודי משנה.

תחת הרושם הקשה של משפט סלנסקי, נוכח העיוורון לצבע האדום שנתגלה בחלק מן השמאל הישראלי,¹³⁹ ביקש רוזן לדעת האם במסגרת הגיוון יכולים (או עלולים) ללמד גם את מארקס ואנגלס? בן גוריון השיב בשאלה: המותר ללמוד קאנט? לא, ענה רוזן, זה מוקדם מדי, הרי מדובר בילדים בגיל חמש עד ארבע־עשרה. בכלל, מוסד לחינוך יסודי אינו צריך לעצב את השקפתם הפוליטית של התלמידים (מעבר להשפעת הבית ותנועת הנוער). ראש הממשלה הסכים עמו. אולי יש צורך לפרט מה הם הערכים שבית הספר הממלכתי שואף להקנות לתלמידיו, כגון נימוסים, דייקנות, אדיבות, אהבת מולדת, הציע רוזן, שאם לא כן עלולים לחשוב שנכללת בתוכם גם אהבת סטאלין.

בהצעותיו לחוק ביקש רוזן להבטיח את הממלכתיות: מורים ועובדים מקצועיים לא ינהלו תעמולה לטובת מפלגה או ארגון פוליטי בקרב התלמידים, בבית הספר תיאסר תעמולה מפלגתית כלשהי, אם על ידי עובדי בית הספר, ואם על ידי אנשים מבחוץ. כל מאמציו נועדו למנוע חדירת הזרמים המפלגתיים בדלת האחורית, בעיקר מצד שמאל (לימין עוד לא היתה אחיזה בחינוך בבית הספר). רוזן לחץ על הממשלה ששר החינוך יתקין תקנות שלפיהן יונהג בבית ספר לחינוך ממלכתי דגל אחיד והמנון אחיד, הם הדגל הלאומי ו“התקווה”, כדין מחנות צבא (במאי 1953 התפטרו שרי הציונים הכלליים מן הממשלה כמחאה על הנפת דגלים אדומים על בית ספר לחינוך אחיד באחד במאי, אך חזרו בהם כעבור כמה ימים – אימת האינטרנאציונל והדגל האדום הוסרה מעל בתי הספר הממשלתיים.)

הוויכוח הממושך בדבר הגיוון בתכנית הלימודים – הרי בעם היהודי לא ייתכן חינוך טוטאליטארי, סבר ראש הממשלה, הסתיים בפשרה: שני סוגי חינוך, ממלכתי וממלכתי־דתי, שבעים וחמישה אחוז חינוך אחיד, עשרים וחמישה אחוז בהתאם לשיקול דעתו של כל בית ספר. בנוסח הסופי של החוק, שאושר בכנסת באוגוסט 1953, נכללו בחינוך הממלכתי ערכי תרבות ישראל והישגי המדע, אהבת מולדת, נאמנות למדינה ולעם ישראל, אימון בעבודה חקלאית ובמלאכה, הכשרה חלוצית ושאיפה לתרבות בנויה על חירות, שוויון, סובלנות, עזרה הדדית ואהבת הבריות; דור סובלני שלא יֵדע שנאה מפלגתית עמד לצמוח במדינת היהודים.

ארץ המפלגות היתה גם ארץ העיתונים המפלגתיים. “הארץ” אמנם רחש אהדה כלפי המפלגה הפרוגרסיבית, אבל היה בראש וראשונה עיתונו של גרשום שוקן. אבות המפלגה התהלכו בתחושה שאינם מגיעים לידי ביטוי בעיתונות הקיימת, שבעיתון עברי משלהם היו מבהירים את עצמם לציבור הרחב. במאמץ עליון החלו הפרוגרסיבים להוציא בספטמבר 1953 את “זמנים”, בירושלים, בעריכת סגן עורך “ג’רוזלם פוסט” טד לוריא. על אף הציפיות הגדולות – עיתון במסורת העיתונות הליבראלית הגדולה, שתהיה בו חירות המחשבה וחירות הביטוי – לא הגיע עיתון “זמנים” לתפוצה המיוחלת והתחיל לצבור הפסדים. בצלם מפלגתו נוצר “זמנים” – עיתון הגון, מאוזן, בעל רמה תרבותית, אך הוא לא משך את הרבים ונסגר כעבור שנתיים. קוראי “זמנים” חזרו ל“הארץ”.

כניסת הציונים הכלליים לממשלה יחד עם הפרוגרסיבים לא ליבתה את האהבה בין שתי המפלגות ולא קירבה אותן לאיחוד שייחלו לו אוהדים בחוץ לארץ. שליטת הציונים הכלליים בהסתדרות העולמית של “מכבי” (אחרי שלחמו בעבר בארגוני ספורט מפלגתיים כדוגמת “הפועל”), הקמת תנועת נוער מטעמם תוך התעלמות מקיום “הנוער הציוני”, בעיקר משום שקיבוציו הצטרפו, מבחינה ארגונית. לאיחוד הקבוצות והקיבוצים, הוכיחו לפרוגרסיבים, כפי שהדבר בא לידי ביטוי ב“זמנים”, שהציונים הכלליים נשארו מה שהיו תמול שלשום: מפלגה מעמדית ימנית, שרואה בחיוב כל איחוד וליכוד בימין ומסכלת כל מאמץ לאיחוד חלוצי פועלי. על אף שהעיתון הגדיר את הידיעות באשר למשא ומתן על איחוד בין שתי המפלגות כשמועות שאין להן שחר, כחלק ממלחמתם הקרה של הציונים הכללים בפרוגרסיבים, נפגש גולדמן בעת שהותו בארץ בסתיו 1953 מיוזמתו שלוש פעמים עם יוסף סרלין – שלו סיפר כי מפלגתו הציעה לו תפקיד בממשלה (במקום רוזן? בנוסף לו?) – ועם ציונים כלליים אחרים. בהתערבותו הפעילה של גולדמן הוקמו באביב 1954 ועדות משא ומתן של שתי המפלגות, כאשר בוועדת הפרוגרסיבים גרנות, רוזן, קול, פורדר ואידוב כהן. בנימת אדם האוהב שישמעו לעצותיו הזהיר נחום את פליקס: אם המשא ומתן עם הציונים הכלליים ייכשל בגלל עקשנות הפרוגרסיבים, הוא צופה להם עתיד קודר.

ביוני הגיש גולדמן לפרץ ברנשטיין ולרוזן הצעה מפורטת לשיתוף פעולה בין שתי המפלגות שמטרתו להדק את כוחות הציונים הכלליים בארץ ובגולה, כאשר השלב הראשון יצירת גוש פרלמנטארי של שתי הסיעות שיאמץ עמדה אחידה בכל הבעיות העומדות לפני הממשלה והכנסת. בשלב השני, כמה חודשים לאחר הקמת הגוש, ידונו שתי המפלגות על הליכה משותפת לבחירות לכנסת, לקונגרס הציוני ולרשויות המקומיות (כאשר גם ד"ר ישראל גולדשטיין, נשיא הקונפדרציה של הציונים הכללים, תומך באיחוד). גולדמן משך בחוטים, שימש כתובת לטרוניות שני הפלגים בקרב הפרוגרסיבים, הציונים הכללים א' והעובד הציוני, שטרם התגברו על חשדנותם ההדדית. גרנות התלונן לפני גולדמן על קול המערים מכשולים מכוונים למניעת האיחוד האפשרי ומונע גם יצירת גוש פרלמנטארי, קול מצדו אמנם צידד בהידוק המגע בין שתי הסיעות בכנסת ובתיאום המדיניות בקואליציה, אבל לא היה מוכן ללכת עם הציונים הכלליים ברשימה משותפת לבחירות הבאות, משום שראה בכך מלכודת לפרוגרסיבים (כאשר יחסי הכוחות בכנסת הם 5:1); עליהם לעבור את הבחירות בכוחות עצמם ובכבוד. רוזן הבין להיסוסיו של קול, שלא היה היחיד במפלגה שהתנגד לרעיון האיחוד. הררי הכריז בישיבת הנהלת הפרוגרסיבים במאי 1954: “מאז שלמדתי להבדיל בין טוב ורע אני יודע גם את ההבדל בין פרוגרסיבים וציונים כלליים.” פליקס דיווח לנחום על אווירה עוינת כלפי רעיון האיחוד בקרב הפרוגרסיבים, רעיון שנדחה לבסוף על ידי ועידות שתי המפלגות. כל אחת הלכה בנפרד לבחירות לכנסת השלישית ביולי 1955. מספר חברי הכנסת של הציונים הכלליים פחת לשלושה־עשר, הפרוגרסיבים התחזקו מעט ושוב זכו בחמישה חברי כנסת.

אישיותו של גולדמן לא היתה בעיני כולם נכס אלקטוראלי, גם בגלל הצהרותיו הביקורתיות על מדיניות ישראל, שנראו כהפרת ההסכם בין ממשלת ישראל ובין ציונות הגולה שלפיו מדיניות חוץ היא עניינה של המדינה עצמה, כאשר, בין השאר, הגדיר את דברי בן גוריון על ישראל בת ארבעה מיליון יהודים כשטות פוליטית. מיותר לומר שהוא לא שאל לדעת הפרוגרסיבים בטרם יצא בהצהרותיו המדיניות, כגון הצעתו שישראל תצטרף לליגה הערבית תמורת הכרת הליגה בקיומה. רוזן אמנם מיהר להדגיש שדברי גולדמן אינם מחייבים את מפלגתו והיה ספקן באשר לערכה המעשי של ההצעה, אך הסכים שהיא יכולה להיות לתועלת ברכישת דעת הקהל העולמית. מקיאבליזם, זה מה שמבוקש עכשיו במפלגתו, נאנח בלומנפלד, שהגדיר את גולדמן כמנהיג בלתי מוכתר של ממשלת הצללים, מצפה לרגע הגדול שהתנועה תקרא לו, אבל ספק אם ציפיותיו יתממשו: כוח האופוזיציה שלו טמון בהעדרו מישראל – “אילו היה חי בה, היו נחשפות חולשותיו, שלא מזיקות לו בחו”ל."

לא רק מתנגדים פוליטיים היו ביקורתיים כלפי רוזן וכלפי הסתופפות המפלגה הפרוגרסיבית בצלה של מפא"י, גם בלומנפלד, תוך כדי הרהורים אלגיים לקראת יום הולדתו השבעים, בא בטענות אל הציונים הגרמניים שהגיעו בישראל למעמד ולעמדות מפתח על שעשו את הכול כדי למצוא חן בעיני האחים יוצאי מזרח אירופה ומעולם לא העלו על הדעת שגם הם היו יכולים להיות המשפיעים. חרה לקורט שניסיונותיו החוזרים להעמיד את עצמו לרשות המפלגה הפרוגרסיבית, לפחות במסגרת ההסתדרות הציונית, נתקלו בחוסר היענות, שעה שגולדמן היה לדמות מרכזית בתוכה, עוד סימן לירידת הרמה הכללית. נראה שלו, לקורט, כאיש שחי מחוץ לפוליטיקה המעשית, חסר קנה המידה הנכון לדעת מה טיב האנשים הדרושים כיום. אחרי שהערת בלומנפלד בגנות גולדמן שנאמרה בפרהסיה הביאה לחילופי ביטויי אכזבה הדדיים בינו לבין פליקס, הגיע קורט למסקנה שבאה העת להתרחק. גיתה – והרי קורט ראה את עצמו “ציוני בחסדי גיתה” – ניתק את עצמו תמיד על ידי מסע, אבל אפשר להיפרד גם כאשר חיים באותה העיר.

הפרידה לא נמשכה זמן רב, ביקורתו של בלומנפלד נשארה בעינה, על שלטון הפקידות במדינה, על תנועת העבודה המקבלת בזרועות פתוחות מולטי־מיליונרים מחוץ לארץ אבל אינה ממהרת לאמץ לחיקה את היהודי הפשוט עם מעט כסף, על הלך רוח התקופה של האדרת הקרבת החיים, כאשר בעיניו תמצית היהדות הוא חיוב החיים, על שיבת פליקס ל“גיטו נעוריו” – ומבחינת הגיטו לא ראה קורט הבדל רב בין נטורי קרתא לבן גוריון, בין בן גוריון לפליקס. אם המונח “גיטו” התייחס לנכונות רוזן לבוא לידי פשרה עם דרישות ההלכה אף בניגוד לתפיסת עולמו ולהשקפתו הפוליטית, אכן היה צדק בהצלפת רעו.

נכונות הרוב החילוני להשאיר את הטיפול בענייני נישואים וגירושים בידי הרבנים נבעה מתוך רצון לקיים את אחדות העם ולמנוע התפצלות ליהודים ולישראלים, אך היא היתה מושתתת על הנחה – באותו עידן של תקוות גדולות – שהרבנים ישכילו לתקן את התקוות הדרושות כדי להתאים את ההלכה לחברה מודרנית ולעקרונות דמוקראטיים. כך הניח לא רק אופטימיסט מושבע כרוזן, אלא גס ספקן כחיים כהן, שניסח את חוק בתי הדין הרבניים תשי"ג – 1953 (שבו נקבע שענייני נישואים וגירושים של יהודים אזרחי המדינה יהיו בשיפוט ייחודי של בתי הדין הרבניים). שר הדתות, הרב מיימון, אכן הבטיח שכך ייעשה (בעזרת השם), אולם המציאות תבעה פתרונות מידיים בבעיות חקיקה ולא היתה שהות לחכות לשעת החסד ההלכתי.

רוזן, שהיתה בו תערובת של מורשת אבות עם גישה מתירנית בנוגע לקשרים בין המינים כפי שהיתה נפוצה בקרב יהדות גרמניה אחרי מלחמת העולם הראשונה, נחשב לאביה הרוחני של הידועה בציבור בישראל. היא הופיעה בכנסת כבר בשנתה הראשונה של המדינה, בחוק הנכים, כאשר נקבע שהזכויות העומדות לאישה עומדות גם לבת זוג הידועה בציבור כאישתו של נכה המלחמה. הוויכוח על מעמד הידועה בציבור חזר בשעת דיון בשורה של חוקים נוספים – חוק נכי מלחמות הנאצים, חוק משפחות חיילים שנספו במערכות ישראל, חוק נפגעי הספר, חוק הביטוח הלאומי ובהצעות חוק פרטיות של חברי כנסת מטעם המפלגות הדתיות שדרשו שבכל מקום שנאמר בחוק בן זוג, בעל או אישה, פירוש המלים בן זוג, בעל או אישה הנשואים כחוק. שוב ושוב יצא רוזן להגנת זכויות הידועה בציבור, תוך הדגשה שאין הכוונה לכל אישה שחיה עם גבר בחיים משותפים, אלא רק לאישה הידועה בציבור כאישתו. רבים טענו כנגדו, כפי שטען חבר הכנסת בנימין מינץ מפועלי אגודת ישראל, שהידועה בציבור הורסת חיי המשפחה, דוחקת רגלי האישה החוקית, אך רוזן הוסיף לעמוד לצדה בעקיבות: כל עוד בתי הדין הרבניים אינם מסוגלים לכפות את פסקי הדין בענייני מתן גט, כל עוד חלקים מן החברה הישראלית אינם רוצים מטעמים מצפוניים (שרוזן לא הסכים עמם) להזדקק לנישואי דת, כל עוד קיימים פסולי חיתון על פי ההלכה ואין תחליף של נישואים אזרחיים, יש להגן על זכויות הידועה בציבור. בעת הדיון על חוק הגנת הדייר (תשט"ו – 1955) דרשו הררי, בר יהודה ואחרים הגנה לבן זוג הידוע כציבור גם באשר לבתי עסק. רוזן התעקש רק על הגנה בדיור, משום שאישה הידועה בציבור כאשת דייר שהתגוררה עמו בדירה זקוקה גם אחרי מותו לקורת גג בדיוק כאישה נשואה על פי דין ישראל – ואכן הצליח לשמור על מעמדה ברוב זעום.

פחות משנה אחרי הצטרפות הפרוגרסיבים לנושאי העול המשותף, בראשית דצמבר 1953, הסתלק לו בן גוריון מן הממשלה. הוא נימק את צעדו במתח העצום שהיה שרוי בו זה שנים, וברצונו להגשים חלום של התיישבות בקיבוץ שדה בוקר שבנגב, חלום של שיבה לעבודה פיסית שתשולב בשעות הגות ארוכות בדבר דרכים לשינוי האווירה השוררת בארץ, תוך שאיפה למהפכה באופיה, שיבה לחלוציות אמיתית וגיוס הנוער העירוני למען הפרחת שממות הנגב. בקוצר רוחו לא חיכה בן גוריון עד לכינון ממשלה חדשה תחת הממשלה המתפטרת עקב התפטרותו, אלא ביקש חופשה מיידית. את מקומו מילא שרת, אף שבן גוריון הציע את לוי אשכול לתפקיד ראש הממשלה הבא, אלא שהוא סירב לקבל עליו את התפקיד כי ראה בשרת את הבחירה הטבעית משום שעמד במקום השני ברשימת מפא“י לבחירות והיה בעל ניסיון מדיני רב מאז נתמנה לראש המחלקה המדינית של הסוכנות אחרי מות ארלוזורוב. אישים מצמרת מפא”י, ובראשם פנחס לבון, שר הביטחון המיועד במקום בן גוריון, התנגדו לשרת בגלל קו מדיניותו המתון, וגם תומכיו לא השלו את עצמם שהוא בעל אישיות חזקה ובעל סמכות תקיפה כנדרש ממנהיג לאומי בתקופה מכרעת כל כך, אלא שהכול הניחו שלא יארך היום ובן גוריון יחזור מן המדבר.

אם כי רוזן, באספת עם מטעם הפרוגרסיבים ברמת גן בינואר 1954, תבע הרכבת ממשלה בהקדם – אסור להרשות לציונים הכלליים לצאת מן הקואליציה ולעבור לעמדה התכסיסית הנוחה של אופוזיציה – הפרוגרסיבים עצמם, שדרשו מהממשלה החדשה, בין השאר, למתן את הממשל הצבאי, להתיר תנועה חופשית של ערביי המדינה (שעד אז נסעו רק ברישיון מטעם המושל) ולשלב אותם בחיי הכלכלה ובמנגנון הממשלה, עדיין נשארו בחוץ. המכשול היה שוב בהגדלת אחוז החסימה לעשרה אחוז, שלגביה היתה הסכמה מצד שתי השותפות הגדולות, וגם אחרי הצעת פשרה של חמישה אחוזים מצא שרת את התנגדות הפרוגרסיבים נוקשה ומוחלטת. קול הסביר לשרת את הסיבה האמיתית להתנגדותם הנמרצת של חבריו לאחוז החסימה: גולדמן לוחץ על איחוד עם הציונים הכלליים משום שהוא רוצה להיות מנהיג מפלגה גדולה “ומשלה את עצמו כי יכבוש לב ציונים כלליים להרכיב אותו אלוף לראשם”. אם תומכי האיחוד – רוזן, פורדר, גרנות – יעמדו על שלהם, עלול להגיע לפילוג הפרוגרסיבים ובמקרה כזה שארית המפלגה לא תחזיק מעמד באחוז חסימה גבוה.

שרת נפגש עם רוזן פעמים חוזרות, דיבר על לבו: אסור להם לעמוד בחוץ; גם אם הצטרפותם אינה כורח הקואליציה, היא דרושה מטעמים ציבוריים ומוסריים, כוחם של הפרוגרסיבים אינו בכמות אלא באיכות, והוא עצמו, רוזן, תפארת הממשלה. למי ימסור את תיק המשפטים אם יפרוש?

רוזן ישב מולו מדוכא וקודר, אמר שלמעשה נשמטה המנהיגות מידו ועל שרת לדבר עם אלה שדעתם היא הקובעת כעת. שרת אכן הזמין את קול, הררי ואידוב כהן ומצא שפניהם לאופוזיציה, הגדיר ביומנו את שלושתם כאנשים שהתבגרותם נעצרה בשלב של מדריך נוער, תלמיד גימנסיה ובחור ישיבה, ושאל את עצמו כמה קולות יוכלו להשיג בלעדי רוזן. אחר שב־26.1.1954 קיבל שרת את אישור הכנסת לממשלה בלי פרוגרסיבים, השאיר את תיק המשפטים פתוח והציע פשרה נוספת –סעיף אחוז החסימה (שכבר ירד לארבעה אחוזים) יובא לדיון רק במושב הקיץ ועד אז אלוהים גדול – סוף סוף נפלה בהנהלת הפרוגרסיבים, בהעדרו של רוזן, שהתהלך כל הימים מר וזועף על מפלגתו, הכרעה בעשרה נגד שמונה קולות בעד שיבה לממשלה. הכול בא על מקומו בשלום, רוזן חזר למשרד המשפטים (אם כי כלכלית היתה לו יציאה מהממשלה ושיבה לפרקליטות גאולה. כפי שרשם גם שרת. עם ירידת שער הלירה הישראלית לעומת הלירה האנגלית כילו המזונות לאני חלק ניכר ממשכורתו כשר).

שדה בוקר היה למקום עלייה לרגל, ובעשרים ושלושה בפברואר 1954, כאשר נסעו לשם פליקס ויוהנה, ביקרו שם גם הרב לורנץ מאגודת ישראל ורעייתו, פרופ' בנימין מזר וסגנו בענייני האוניברסיטה העברית, וולטר מוזס בענייני המחיאון שביקש להקים, וקבוצה גדולה של כתבי העיתונות העברית מ“המודיע” ועד “קול העם”. בשיחה עם העיתונאים היה בן גוריון במצב רוח מרומם, אולם מיד אחרי הסתלקותם התלונן באוזני רוזן על דרך עבודתם: במקום להעניק לקורא תחושה שכאן, במדינת ישראל, נוצרים דברים גדולים ובעלי משמעות, הם מושכים את הכול לבוץ, מעוררים באופן שיטתי את הרושם כאילו כל הפקידות מושחתת, מחזקים את העם בהתנגדותו לתשלום מיסים. הרי העם מאוחד על פי רוב בנושאים העיקריים, ורק האינטרסנטים – המפלגות הקטנות והעיתונות – מפלגים אותו.

השיחה בחדר עבודתו של בן גוריון, בצריפו הצנוע, היתה בעיקר מונולוג שבו לא ניתנה לרוזן הזדמנות לסתור את דברי בן גוריון: שורש הרע בשיטת הבחירות היחסית. רק מפלגה שיש לה רוב מוחלט ומנהלת את ענייני המדינה בעצמה יכולה לנהל אותה מתוך אחריות לשמה; המפלגות הקטנות מחלישות את כוחן של המפלגות הגדולות, מזיקות לניהול המדינה על ידי סחטנות. אם כי עיקר ביקורתו של בן גוריון היתה מכוונת כלפי המפלגות הדתיות, גם מקום הפרוגרסיבים – אם כי מנהיגיהם אנשים הגונים מאוד – לא נפקד, משום שמצד אחד תרמו להארכת תקופת המשבר שקדמה להקמת ממשלת שרת ומן הצד השני לעגו בביטאונם על שהתארכה כל כך. אך אין זאת אשמתם, אשמה השיטה: מה שדרוש זו שיטת בחירות אזורית כדוגמת אנגליה. אם כי רוזן, לדעתו, לא שמע בשיחה שום דבר שטרם נאמר בהזדמנויות קודמות, היתה נימת הדברים נחרצת ותוססת, ואם כי בן גוריון הדגיש באוזני רוזן שאין הוא מתערב בניהול הממשלה, היה רוזן בטוח שבשיחות עם אורחיו מקרב צמרת מפא"י המרבים לבקר אצלו אין הוא נמנע מלהביע את דעתו גם בשאלות אקטואליות. פולה בן גוריון נסעה עם פליקס ויוהנה לביקור צפונה; השהות במדבר לא היתה משאת נפשה כשל בעלה.

פליקס ויוהנה לא רק אהבו את ההאזנה המשותפת לקונצרטים של התזמורת הפילהרמונית. אלא גם את המפגשים עם האמנים האורחים, לעתים בביתם. בין מאסטרו פול פאריי, שנתמנה ב־1949 למנהלה המוסיקאלי ולמנצחה של התזמורת, ומאדאם פאריי לבין “מִסיֶיה לֶפרזידוֹן” (של התזמורת), ומאדאם רוזן צמחה ידידות, שעמדה גם במבחן הקשה כאשר בעת מסעה הראשון של התזמורת לארצות הברית, בשנת 1951, לא ניתן לפאריי לנצח על מרבית הקונצרטים בערים הגדולות, משום שלדעתם של האימפרסריו סול יורוק ושל ראשי קרן נורמן לא היה פול פאריי ידוע לקהל האמריקני היהודי שדרש את קוסביצקי או את ברנשטיין. פאריי הנעלב, שראה בכך הפליה של לא יהודי, התפטר מתפקידו, אבל התפייס כעבור כמה חודשים, חזר לתפקידו וניצח על מרבית הקונצרטים בעת ביקורה הראשון של התזמורת באירופה בשנת 1955.

סערת פאריי היתה כאין וכאפס לעומת סערת יאשה חפץ שהתעקש באביב 1953 לנגן ברסיטל יצירה של ריכארד שטראוס, מלחין שעשה חיל במשטרו של היטלר (הוברמן הגדיר אותו כנאצי), אף שניסיון קודם של התזמורת לנגן בחורף 1952 את “טיל אולנשפיגל” של שטראוס בניצוחו של איגור מרקביץ' בוטל לפי הוראת בן ציון דינור, שר החינוך והתרבות באותה עת, בעיקר בגלל איומי מקצת המבקרים המוסיקאליים.¹⁴⁰ רוזן שלח לחפץ מכתב אישי באמצעות חנה גליקסמן, חברת החוג הגרמני של מפלגתו, וביקש אותו, בהסתמך על בקשת דינור, להימנע מנגינת סונטה של שטראוס כפי שתכנן, בציינו שאין המכתב ביטוי לרגשותיו שלו, אלא היענות לדרישת הסמכות הקובעת. חפץ ענה לו שמאוחר מדי לשנות את התכנית והוסיף שתכנית מוסיקאלית יש לנגן לפי שיקולים מוסיקאליים ולא פוליטיים. “אני לא מפחד מאיומים ולא אירתע מכל איום על מה שאני רואה כזכותי המלאה.”

בחיפה זכתה נגינת הסונאטה של שטראוס למחיאות כפיים סוערות, גם בתל אביב כך, אולם בינתיים עלה הוויכוח הציבורי לטונים גבוהים (כאשר רוב המוחים על נגינת יצירות שטראוס אינם מבחינים בין ריכארד ליוהאן). קהל חובבי המוסיקה בירושלים אמנם קיבל את חפץ (ושטראוס) בתשואות, אולם צעירי בית"ר הפגינו נגדו ברחוב, ובשער מלון “המלך דוד” השליך אחד המפגינים מטיל ברזל על חפץ ופצע אותו בידו הימנית. חפץ אמנם טען שהדבר לא שינה את רגשותיו כלפי ישראל, אולם היתה דרושה מלחמת ששת הימים כדי שישוב ויופיע עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית בהוליווד.

לא עזרו חוות דעת של קריפס ומנצחים דגולים אחרים שבלי נגינת יצירות ווגנר ושטראוס שום תזמורת בעלת שם אינה יכולה להגיע לשלמות מוסיקאלית, ובייחוד לא נגני כלי נשיפה וכלי הקשה; לא הועילה עמדתו האישית של רוזן, שיש להפריד בין היחס לגרמניה ובין השמעת ווגנר או יצירות מוסיקאליות בשפה הגרמנית (כ“שיר האדמה” למאהלר או לידר של שוברט – וגם על כך סערו הרוחות). ליצירה מוסיקאלית חיים משל עצמה וחייבים להפריד בינה לבין מלחינה, בין אם היה אנטישמי או משומד. לא עזר גם זכרו של הרצל, שכתב את “מדינת היהודים”, כפי שרשם ביומנו, בהשראת מוסיקה של ווגנר, בעיקר של “טאנהויזר”. לא עזרו גם עדויות אסירות אושוויץ שהתזמורת שם לא ניגנה באוזני ההולכים לקראת מותם יצירות של ווגנר, כטענת הפוסלים אותו מכול וכול, אלא מוסיקה של טיילת – פוצ’יני, שטראוס (יוהאן), לא עזרה גם החלטת הנהלת התזמורת לחכות כמה שנים עד שיירגעו הרוחות (גם בהשפעת הסכם השילומים לא נרגעו הרוחות).

אחרי שמשאל בקרב מינוייה הוכיח שהם תומכים בהשמעת מוסיקה של ווגנר ושטראוס, החליטה הנהלת התזמורת פה אחד לכלול בתכנית עונת 1956/1957 אחת מיצירות ריכארד שטראוס, בהסכמת שר החינוך באותה עת, זלמן ארן. אולם כאשר בנובמבר 1956 העלתה חברת הכנסת רזיאל־נאור (חירות) שאילתא שבה הצביעה על כך ששטראוס “היה פרו־נאצי פעיל ולא הפסיק את הופעותיו בפני רבי הטבחים של עמנו בשנות השואה” והוסיפה שהתזמורת נתמכת, ולא במידה זעומה, מתקציב הממשלה והציבור, נסוג ארן והודיע שההחלטה אמנם בידי הנהלת התזמורת, אך משרד החינוך והתרבות אינו מייעץ לה לכלול, לפי שעה, את יצירות שטראוס בתכניתה, גם אם לדעתו האישית צלילים, לאחר שהם נולדים, יש להם קיום עצמי “ואינני חושב שיש טעם של איסור על קיומם של צלילים.”

בתגובה פרסמה הנהלת התזמורת גילוי דעת, בחתימת רוזן כיושב ראש שלה, והודיעה שהיא תוסיף להילחם על השקפתה שבענייני אמנות צריכים להכריע שיקולים אמנותיים בלבד, אך ראתה את עצמה נאלצת, עקב הזעקה שקמה בעיתונות, לוותר על תכניתה, לפי שעה. לא הועילו הניסיונות החוזרים של התזמורת ומנצחיה בשנים 1962, 1966, 1974, 1981 ו־1986 לשבור את הטאבו; ההתנגדות לווגנר נשארה תעודת האופי האחרונה, גם כאשר ה“פולקסוואגן”, בשם שהעניק לה היטלר, היתה למכונית הפופולארית במדינת היהודים.

היישוב, מסוחרר מניצחונו הגדול במלחמת הקוממיות, הרחיק מעצמו את קרבנות השואה מאחורי חומת “כצאן לטבח” וביקש מן הניצולים לדעת למה לא התגוננו. ניצולי אושוויץ שעלו ארצה למדו עד מהרה לדעת שאיש אינו רוצה לשמוע את סיפורי סבלם, שמוטב להם להיות ישראלים בצאתם וניצולים רק בביתם ולעתים גם זה לא, וכי למה להכביד על הילדים. על פי רוב לא ראה הישראלי הגאה החדש שום קשר בינו לבין ההמונים האפרוריים שעלו בעשן ואת מנהיגיהם שפט לחובה מתוך תחושת עליונות. מעטים – ובהם רוזן – ניסו להבין. “תמיד אני שואל את עצמי איך אתה היית נוהג? אנשים לא שוקלים במידה מספקת את הכוח המהפנט של הטרור שיש בו גם להחליש את רוח ההתקוממות, גם את כוח הרצון. המקריבים את חייהם תוך לחימה לא יכלו להיות רבים בגלל הטרור בממדיו המדהימים.”

בעיניו היתה זו קלות דעת להאשים את חברי היודנראטים שמצאו את עצמם במצב ללא תקדים, שעשו מה שעשו לא כדי להציל את עצמם ואת בני משפחותיהם, אלא מתוך תקווה שיצליחו להציל לפחות חלק מתושבי הגיטו, ימנעו שחיטה המונית אם ימסרו לידי הגרמנים חלק מתושביו. “יכול להיות שאילו אני הייתי חבר היודנראט הייתי פועל אחרת, אבל אינני בטוח. יכול להיות שהייתי בוחר בדרך שיהודים מעטים בחרו בה, שהתאבדו וחשבו שזה מוצא יותר צודק, מבחינה אישית לפחות, מאשר הרכבת רשימות, אבל אינני בטוח בזה. יכול להיות שהייתי מתנהג כמו רוב חברי היודנראטים. מי יודע?”

הנושא עמד במרכז התעניינות הציבור עם הגשת משפט המדינה נגד מלכיאל גרינוולד בשל העלילה שהעליל על ד"ר ישראל קסטנר, עורך דין ועיתונאי, דובר משרד המסחר והתעשייה, לפיה שיתף קסטנר פעולה עם הנאצים כחבר ועד ההצלה בהונגריה במגעיו עם אייכמן וקציני אס.אס. אחרים (במאמציו למנוע השמדת יהודי הונגריה אחרי שנכבשה במארס 1944). גרינוולד, אדם תמהוני שהרבה לפרסם עלוני השמצה נגד אישים שונים, בייחוד במחנה הדתי, אף שהיה שומר מצוות בעצמו, טען בסגנונו הפרוע בעלון שפרסם בסוף 1952, שקסטנר קיבל שוחד מהנאצים, שדאג להציל רק את משפחתו ואת מקורביו, שנהנה ממעשי השוד והרצח של היטלר ושיש לחסל אותו.

קסטנר ביקש להגיש משפט. דב יוסף, כשר הממונה עליו התנגד לכך, אך חיים כהן כיועץ משפטי סבר שקסטנר אינו יכול לעבור לסדר היום ושהוא חייב לפעול לטיהור שמו ולהגיש תביעה נגד גרינוולד על הוצאת דיבה. לכהן לא היה זה עניינו של האיש קסטנר, אלא של עובד מדינה שהושמץ ודעתו היתה נחושה להעמיד את גרינוולד לדין בשם המדינה. לפני הגשת התביעה בא כהן לרוזן, שזה עתה חזר כשר למשרד המשפטים, כדי לדווח לו על כך. שר המשפטים סבר שכהן טועה, שלא כדאי לעורר את כל הנושא הכאוב, שמוטב להעלים עין מטענות אדם כמו גרינוולד ולעבור לסדר היום. אבל כאשר ראה שהיועץ המשפטי אינו מקבל את טיעוניו, נאנח: Tue was Du nicht lassen kannst" " (עשה מה שאינך יכול להניח).

רוזן לא היה היחיד שראה משגה בהגשת התביעה נגד גרינוולד, שעליו הגן שמואל תמיר, עורך דין תקיף ומלא ביטחון עצמי, מפקד לח"י לשעבר, שהפך את משפט גרינוולד, שנפתח בינואר 1954 בבית המשפט המחוזי בירושלים בפני השופט בנימין הלוי, למשפט נגד קסטנר, נגד ההנהגה הציונית, נגד “השמאל משתף הפעולה” (קסטנר היה איש מפא"י). העיתונות שפטה את קסטנר עוד זמן רב לפני שהשופט הלוי כלל בפסק דינו את האמרה שקסטנר “מכר את נשמתו לשטן” והטיל על גרינוולד קנס סמלי של לירה אחת, כלומר למעשה קיבל את האשמותיו וראה בקסטנר משתף פעולה. יצחק אולשן, אותה העת ממלא מקום קבוע לנשיא בית המשפט העליון במקום זמורה החולה, ראה דופי בהתנהגות השופט הלוי על שהסכים להבאת עדי סנגוריה שעדותם לא נגעה כלל לעניין הנשפט, שנתן להפוך את משפט גרינוולד למשפט ראווה נגד קסטנר, לזירת היאבקות מפלגתית־פוליטית, אך הוא נתן פומבי לדעתו רק בפסק דינו בערעור שהוגש לבית המשפט העליון. אולשן גינה (בזכרונותיו) גם את משרד המשפטים על שלא התערב בדרך כתיבת העיתונאים שלוחת הרסן בגנותו של קסטנר ולא העמיד אותם לדין לפי חוק בזיון בית המשפט.

משום שלא היה שופט, אלא רק שר המשפטים, לא היה רוזן חייב להיות אובייקטיבי ומראשית משפט גרינוולד־קסטנר ראה את קסטנר חף מפשע, כאדם פשוט ביסודו, שבו הטוב מרובה מן הרע. קוממה אותו האשמה שהוטחה בקסטנר על שכלל בטרנספורט שלוש מאות ושמונה־עשרה הנפשות שיצאו בזכות מאמציו מהונגריה הכבושה לשווייץ גם את בני משפחתו. “איך כל אדם אחר היה נוהג (מלבד השופט הלוי)? ואני תמיד שואל את עצמי אם אני במקומו של קסטנר הייתי מתנהג אחרת. הרי יש כאן דבר אנושי מאוד.”

בדרבונו של שר המשפטים, שביקש בדרך זו למנוע מחול שדים סביב פסק הדין, הגיש היועץ המשפטי בפועל מיד ערעור לבית המשפט העליון. שרת, כראש הממשלה, לא ראה טעם בהגשת ערעור, אולם לא רצה לכפות את דעתו על שר המשפטים והיועץ המשפטי. שרים מטעם הציונים הכלליים והמפלגות הדתיות התנגדו להגשת הערעור, ובעשרים ושישה ביוני 1955 העלה ישראל רוקח, שר הפנים, את הנושא לדיון, שרים אחדים היו בדעה שיש להגיש משפט נגד ד“ר קסטנר על שיתוף פעולה עם הנאצים, אך הרוב בממשלה החליט שמשרד המשפטים ימשיך בטיפול לפי שיקוליו ובכך הביע את אמונו כשר המשפטים. אולם תנועת חירות ומק”י הגישו בהקשר לכך הצעת אי אמון בממשלה, יוחנן בדר התייחס בהזדמנות זו למחדליו של משרד המשפטים ובעיקר של היועץ המשפטי לממשלה, ביקש לדעת מדוע קשר היועץ את עצמו לצד אחד, מדוע העדיף הגשת ערעור על פסק הדין ולא הגיש משפט נגד אדם שנגדו ריכז השופט הוכחות חמורות? אסתר וילנסקה האשימה את הממשלה שהיא מחפה על פושע נאצי במקום להעמידו לדין, אבל מה כבר אפשר לצפות מממשלה “המחפה על הקמת הוורמאכט מחדש תמורת שוחד השילומים?”

בדברי תשובתו בכנסת קבל רוזן בעצב שפנייתו לציבור שלא להיגרר לפולמוס פומבי על פסק הדין, משום שאינו סופי, לא נשאה פרי, מחה על פגיעה במישרין או בעקיפין באישיותו הנעלה והנכבדה של ד“ר בנימין הלוי, נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים – בגלל רמזים מצד חברי כנסת על התערבות הדרג הפוליטי במשפט, ואישר שהיה זה הוא שהאיץ ביועץ המשפטי להגיש ערעור מיידי. הציונים הכלליים הודיעו שמפלגתם תימנע מהצבעה משום שקשה להם לסמוך ידם על פעולת משרד המשפטים בפרשה (הבחירות הכלליות היו קרובות ומעמד האופוזיציה היה מבטיח יותר). רוזן שקל תחילה להימנע מהצבעה אף הוא, אם כי מטעם שונה, משום שהנושא נגע בו אישית, אך החליט להצביע עם הממשלה כדי להציל את קיומה. שתי הצעות האי־אמון אמנם נדחו על ידי הכנסת ברוב קולות, אולם שרת (שהתייצב מאחורי שר המשפטים) החליט להסיק מסקנות ולהגיש את התפטרותו לנשיא, משום שלדעתו אין הציונים הכלליים יכולים להמשיך לשבת בממשלה שלא תמכו בהחלטותיה. האחריות הקולקטיבית היתה גם בעיניו חוק בל יעבור והוא לא היה מוכן להתפשר עם מה שחשב ל”תקדים ממאיר". לאחר התפטרותו הרכיב שרת ממשלה חדשה של שנים־עשר חברים, בלי הציונים הכלליים.

הפרוגרסיבים העמידו כמה תנאים להמשך השתתפותם בממשלת שרת החדשה: היא תכהן רק כממשלת מעבר עד להרכבת ממשלה חדשה אחרי הבחירות הכלליות, שעמדו להיערך בעשרים ושישה ביולי 1955, התיקים שהתפנו עם פרישת הציונים הכלליים יחולקו בין השרים ולא יצורפו חברי ממשלה חדשים (מה לעשות, מפלגה עם אופי: גם לה הוצע תיק שני בממשלה והיא סירבה לקבלו). אולם הסעיף שהיה שנוי במחלוקת, שבגללו נדחתה הצטרפות הפרוגרסיבים לקואליציה החדשה במשך חמישה ימים, היה באשר להטבת מצבם של העובדים האקדמאים, של האינטליגנציה העובדת (גם כאן היתה ירושת דפוסי העליות החלוציות: לבניין הארץ לא דרושים בעלי תארים אקדמאים, אלא עובדי כפיים, לא דרושים דוקטורים, אלא פועלים – וסולם הערכה זה בא לידי ביטוי גם במשכורתם ובמעמדם בחברה). הדבר הובטח להם ורוזן המשיך כשר המשפטים.

כאשר נשמע הערעור במשפט מלכיאל גרינוולד בבית המשפט העליון בהרכב חמישה שופטים לא היה ד"ר קסטנר עוד בחיים – הוא נורה במארס 1957 על ידי צבי אקשטיין, צעיר שהושפע מאווירת השטנה ברחוב. בראשית שנת 1958 ביטל בית הדין העליון את הערכת העובדות של בית המשפט המחוזי, מתח ביקורת על דרך ניהול המשפט מצד הלוי, מצא את גרינוולד אשם בהוצאת דיבה ובכך טיהר את שמו של קסטנר. רוזן בירך את כהן על שהציל את כבודו של קסטנר, אך לא הסכים להערת בית המשפט העליון שמוטב היה לברר את ההאשמות נגד קסטנר בפני ועדה ציבורית, בעיקר משום שלדעת רוזן “קבוצת המקטרגים הזדונית” היתה מתנפלת על כל ועדה ציבורית לו הגיעה למסקנה זהה למסקנתו של בית המשפט העליון ובסופו של דבר לא היה מנוס מדיון משפטי. ובכלל, “איזו ארץ זו שבה יכולים להאשים פקיד גבוה ברצח ועליך לומר לו: בית המשפט אינו יכול להגן עליך?”

לנכונות רוזן כליבראלי להגן על חופש העיתונות היו סייגים שצמחו מניסיון חייו. בניגוד לתפיסה המקובלת שבדיכוי חופש ההבעה בימי שלטון היטלר אחד משורשי השואה, היה רוזן משוכנע שששת המיליונים שניספו היו קורבנות של חופש דיבור וכתיבה בלתי מרוסנים מצד תומכי הנאציזם בגרמניה הוויימארית. “היטלר לא היה עולה לשלטון אילמלא החופש המוחלט להשמיץ, להרוס ולשקר, אילמלא זכה מן ההפקר”. לכן שקל רוזן עוד בראשית המדינה הקמת מועצת עיתונות שיוענקו לה בשטח האתיקה המקצועית זכויות ותפקידים דומים לאלה שקיימים במועצות מקצועיות אחרות (הדבר יצא לפועל בשנת 1963). הוא לא מצא בחוק הקיים בעת משפט קסטנר הגנה מפני הפצת שקר ביודעין והשמצות כוזבות על אנשים וגופים, ותיקון המעוות היה אפשר לדעתו רק בחקיקה חדשה של חוק לשון הרע. אכן, החל מ־1957 עיבד משרד המשפטים טיוטות שונות להצעת החוק, שיהיה מחמיר הרבה יותר, גם לגבי עיתונאים, אך טיוטות אלה לא נתגבשו עד לפרישתו מהממשלה ב־1961 ולא הוגשו לכנסת. אולם רוזן נחשב לאבי חוק לשון הרע החדש כפי שסוף סוף אושר בכנסת ביולי 1965, פרי מאמציו למצוא את האיזון העדין בין ההגנה החיונית על כבוד האזרח ושמו הטוב לבין הצורך לשמור על חופש העיתונות וחופש הביטוי בכלל, למורת רוחם של העיתונאים (אורי אבנרי ב“העולם הזה” כתב בגנות “אדם הגון” שבכל שנות כהונתו כשר משפטים לא הביא לכנסת אף לא הצעת חוק אחת שיש בה משום הרחבת זכויות האזרח. “אלוהים יצילנו מאנשים הגונים. על הבלתי הגונים נתגבר בכוחות עצמנו”). רוזן לא התכחש לאבהות, אך תמך בכמה תיקונים לקולא, שתבעה גם סיעתו בגלל הרגישות הציבורית, אולם סלידתו מכתיבה דמגוגית, שקרית וזדונית נשארה בעינה.

מתוך חוש אחריות, נאמנות וחיבה רבה הגן שר המשפטים על היועץ המשפטי שלו בפני מבקריו, גם אם לא הסכים עמו. כאשר במאי 1954 עמד חיים כהן לדרוש את הסרת חסינותו של חבר הכנסת שלמה לורנץ מאגודת ישראל בגלל עברה על תקנות מטבע חוץ, אי הפקדת המחאה על סך שלושת אלפים דולר בבנק כנדרש בחוק, ובא לספר על כך לרוזן, חשב שר המשפטים שלא כדאי לדרוש הסרת חסינות חבר כנסת – בפעם הראשונה בתולדות המדינה – בגלל עבֵרה טכנית־פורמאלית. כהן סבר שיש לתבוע לדין חבר כנסת על עברה שהיה נתבע עליה אדם מן היישוב, אלא מכיוון שמדובר בחבר כנסת יש לדרוש הסרת חסינות מהכנסת וזו רשאית להסיר או לסרב. שרת, אחרי שיחה עם רוזן וכהן בעניין זה, ראה בכך עמדה פשטנית שהוכיחה לו “שהיועץ שלנו, עם כל חריפות שכלו בניתוח משפטי, חף מכל תבונה ציבורית.” אכן, היועץ המשפטי פנה לוועדת הכנסת, אך זו סירבה להיענות לבקשת הסרת החסינות של לורנץ. כאשר נשאל רוזן על ידי כתבי העיתונות באיזו מידה ידע על צעדיו של כהן, השיב שאין ברצונו ואין מחובתו לענות.

באותה תקופה הורה כהן לפתוח בחקירה פלילית נגד סגן שר הסעד, ד“ר ישראל שלמה רוזנברג, ואף הטיל על המשטרה להחרים מסמכים וספרי חשבונות במרכז המזרחי העולמי. כצפוי עורר הצעד זעם עצום בקרב החוגים הדתיים השותפים לממשלה. שרת, שלא נשאל מראש, זימן אליו להתייעצות את רוזן, כהן ומשה שפירא, שר הסעד, וכהן מסר לו את פרטי עברות ההונאה – לא בשביל עצמו, אלא למען צרכי הציבור שלו – שבהן נחשד סגן השר. בדיון בממשלה בפרשה הושמעה דרישה שכהן יתפטר. כהן הבהיר לממשלה שאין היא יכולה להתערב בשיקוליו, היא רק יכולה לפטר אותו. על ראשו של כהן נחת זעם כל הציבור הדתי שחשד במניעיו, רוזן הגן עליו בכנסת והבהיר שהוא רוחש אמון מלא ליועץ המשפטי שכל שיקוליו היו טהורים מחשבונות מפלגתיים. בעקבות מאמר מערכת חריף נגד היועץ המשפטי ושיטתו לפעול על דעת עצמו שהופיע ב”הארץ“, כתב רוזן לכהן מכתב אישי: “מי כמוני יודע את יושרך, את כשרונך, את מסירותך שאין לה גבול ואני אף יודע כי על שלושה אלה עומד משרד המשפטים.” אבל: “לא פעם דרשתי ממך להודיעני בפרוטרוט על כל חקירה אשר יש לה או ייתכן שיהיה לה אופי מדיני או הד ציבורי. אני מבקש ממך עכשיו דו”ח מפורט בכתב על השתלשלות החקירה שהתנהלה בעבר ושמתנהלת כעת בעניין רוזנברג.”

בעשרים וארבעה במאי 1954 מסר רוזנברג הודעה אישית לכנסת, ובה הגדיר את הרמזים על מעשיו הפליליים, כביכול, כפי שהופיעו באותו יום בעיתונים, כשקר וכזב, הטעים שכל חייו פנקס פתוח, דרש חקירה יסודית, וכדי שלא יטען איש כי החקירה מתעכבת על ידי כך שהוא מכהן כסגן שר בממשלה, הוא יצא לחופשה עד גמר החקירה. נאמן לדבריו הגיש רוזנברג בעצמו בקשה להסרת חסינותו, ובדיון המשפטי שנפתח בינואר 1955 הופסקה החקירה נגדו משום שהשופט לא מצא ראיות מספיקות להעמדת הנאשם לדין.

 

30 גם שרים אינם יודעים סודות הממשלה    🔗

היתה קרבת דעות בין רוזן לשרת שבאה לידי ביטוי בדיוני הממשלה, בעיקר באשר לתגובות על חדירות מסתננים ערביים המלוות ברצח ושוד שאירעו תדיר גם לאורך הגבול המזרחי, גם הדרומי. אחרי הרצח במעלה העקרבים, שבו הותקף במארס 1954 אוטובוס “אגד” שנוסעיו היו בדרך לחגיגות אילת ואחד־עשר מהם מצאו את מותם, חייב רוזן את תגובתו המאופקת של ראש הממשלה, שהעלה את הסיסמה “עוז והבלגה” (שבה דגלה גם המפלגה הפרוגרסיבית). שרת החליט להסתפק בהפסקת השתתפות ישראל בוועדת שביתת הנשק עם ירדן, לא להיגרר למבצעים צבאיים שעלולים להוביל למלחמה ולהכריז, על אף מעשה ההתגרות המחריד, שפני ישראל לשלום – ולו רק למען רכישת דעת הקהל העולמית.

שרת לא תמיד שש לתמיכת הפרוגרסיבים מול התנגדות חברי מפלגתו שלו, כפי שאירע עוד בהיותו שר החוץ באוקטובר 1953, אחרי פרשת קיביה, כפר ערבי מול אזור בן שמן, שממנו היו יוצאים מסתננים לפעולתם, שבמעשה גמול נהרגו בו שישים ותשעה גברים, נשים וילדים. בישיבת הממשלה הציע שרת להפיג את המתיחות, לפנות למועצת הביטחון בקטרוג חריף נגד מדינות ערב ובייחוד ירדן, אבל גם להביע צער על מה שאירע, ולקראת הדיון במועצת הביטחון לפרסם גילוי דעת על פרשת קיביה ולהפסיק זמנית את עבודות החפירה במסגרת מפעל ייבוש החולה בגבול סוריה, שהיו סלע המחלוקת, כדי שתיווצר בה אווירה של אהדה כלשהי כלפי עמדת ישראל. בן גוריון, שכבר היה בחופשה, הכריז שלא נשאל על קיביה, אבל אילו ידע היה מחייב את הפשיטה (שרת סבר אחרת: בן גוריון נשאל ודעתו הכריעה) ועמד בתוקף על אי הודאה באחריות צה"ל למעשה: יש לדבוק בגירסה שתושבי הספר שפקעה סבלנותם נוכח הרציחות הבלתי פוסקות, עשו דין לעצמם, טענה שנראתה לשרת בלתי אמינה. בעד עמדתו של שר החוץ הצביעו רק שניים – רוזן ונפתלי. “לא נעמה לי ביותר חברה זו הפעם,” רשם שרת ביומנו.

שר הביטחון החדש פנחס לבון, אדם מבריק שלפנים היה ממתנגדי מדיניותו התקיפה של בן גוריון, בהיותו עם המושלים שינה את עמדותיו והיה לקשוח עורף, חסיד היד החזקה (אולי גם כדי להוכיח למפקדי הצבא שאין הוא נופל מהם בתקיפותו). רוזן בא לראש הממשלה לשוחח עמו על מדיניות הביטחון, תוך הבעת התנגדות למעשי התגובה מצד צה"ל שיעילותם לביטחון, לדעתו, זעומה ונזקם המדיני גדול. הוא ביקש לדעת למה ראש הממשלה אינו נוהג ביתר תקיפות למניעת מבצעים בהסכמת שר הביטחון, והרי דעת שרת בנושא זה ידועה ובעיני רוזן גם נכונה. שרת סיפר לרוזן פרטים שלא היו ידועים לו: כמה מעשי תגובה מנע כראש הממשלה ובפני “אילו פורענויות הציב תריס.” אכן, רוזן היה מודע לכך ששרת אינו מתפאר בתמיכה שהוא מעניק לו, גם אם העריך אותה, משום שהיתה עלולה להכביד על ראש הממשלה במאבקי הכוח בתוך מפלגתו, והגדיר את יחס שרת אליו במלות שירו של היינה: “אל תביכי אותי, ילדתי היפה, ואל תברכי אותי לשלום בשדרות אונטר דן לינדן.”¹⁴¹

גם אם תמך רוזן בשרת כשר החוץ, לא תמיד הלך אחריו כראש ממשלה. בדיון על תקציב המדינה 1955/56 דרשו הציונים הכלליים (בטרם נתחוללה הסערה בעקבות פסק הדין במשפט גרינוולד־קסטנר, עדיין כחברי הקואליציה) שינויים (בעיקר הקטנת שיעור מס הכנסה) ולא, לא יצביעו בעדו. בניגוד להנחת שר האוצר לוי אשכול שהפרוגרסיבים יצביעו בעד התקציב גם בלעדי הציונים הכלליים, הודיע רוזן על הימנעות מהצבעה. שרת קרא לרוזן ו“הוכיח אותו על פניו,” בלא הועיל. לרוזן מצדו היו טענות על שמפא“י מבקשת מהפרוגרסיבים להושיע אותה בעת צרה ובאותה שעה היא מנהלת עם הציונים הכלליים משא ומתן על תיקון חוק הבחירות שכמוהו כמזימה לחיסול מפלגתו. אף שבסופו של דבר הגיעו כל הצדדים לידי פשרה בדבר התקציב, רשם לו שרת ביומנו ש”המתקדמים נתגלו כמשענת קנה רצוץ ופירושו שגם על הדתיים אי אפשר לסמוך." ומן הצד השני נמצאו הציונים הכלליים, לדעת רוזן, בשלב של חיפוש עמדה אסטראטגית לקראת הבחירות הבאות, במגמה להשתחרר מן האחריות הקולקטיבית, מגמה שאותה הגדיר רוזן, שקצפו יצא על התעקשותם באשר לסעיף אחוז החסימה בהסכם הקואליציוני, כבלתי חברית ובלתי מצפונית. (ואכן, הערכתו נתאמתה אחרי ההצבעה בדבר המשפט גרינוולד־קסטנר ביוני 1955). אם בעיני רוזן היתה האווירה בקואליציה בסתיו 1954 עכורה, בא החורף ועמו פרשת קאהיר שהרעידה את שולחן הממשלה.

בשנת 1951 הוקמה ביוזמה ישראלית יחידת חבלה שחבריה צעירים יהודיים, חניכי תנועות נוער ציוניות במצרים, על מנת לסייע לישראל בשעת מלחמה. במרוצת שנת 1953 החריף המצב הביטחוני לאורך הגבול עם מצרים בהנהגתו השאפתנית של גמאל עבד א־נאצר; בשנת 1954 הסכימו הבריטים לפנות את אזור תעלת סואץ, ופירושו של דבר שלא יהיו עוד כוחות חיץ בין ישראל ומצרים.

ההסכם האנגלו־מצרי שעמד להיחתם באוגוסט אותה שנה נחשב בעיני לבון לשינוי קיצוני במאזן הכוחות באזור, וזאת בתקופה שארצות הברית סירבה לספק נשק לישראל שהיה בו כדי לתקן את מאזן הכוחות שהופר. כדי לסבך את הקשרים של נאצר עם המערב ואולי לדחות את חתימת ההסכם הציע אלוף משנה בנימין גיבלי, ראש אגף המודיעין של צה“ל, לשר הביטחון באביב 1954 לבצע מעשי חבלה שונים במצרים כדי ליצור אצל האנגלים וגם אצל האמריקנים הלוחצים לפינוי את הרושם שהמצב במצרים אינו יציב, ושאולי יש לדחות את חתימת ההסכם. לבון, שמצא שפה משותפת עם גיבלי ונהג להיפגש עמו גם בלי נוכחות הרמטכ”ל משה דיין (ששלל את התועלת שבהפעלת הרשת) דחה את רוב ההצעות, מלבד חבלה במתקני תעלת סואץ. אולם בשניים ביולי שולשלו כמה מעטפות חומר נפץ לתיבות דואר באלכסנדרייה ובארבעה עשר ביולי הונחה פצצת תבערה בספרייה האמריקנית בעיר. בכל המקרים הנזק היה מועט. בעשרים ושלושה ביולי יצאו חברי חוליית החבלה מצוידים בפצצות תבערה פרימיטיביות לבתי קולנוע באלכסנדרייה ובקאהיר כדי לחבל בהן, אולם אחת הפצצות נדלקה בכיסו של חבר הרשת פיליפ נתנזון, כאשר עמד להיכנס לאולם הקולנוע באלכסנדרייה. הוא נתפס במקום ובתוך ימים מעטים נלכדו כל חברי הרשת וגם מאקס בנט (מאיר בינט), רב סרן בצה"ל, שליח המודיעין הישראלי במצרים, שהיה לו קשר עקיף עמה. רק מפעילה הישראלי אברהם זיידנברג־אלעד הצליח להתחמק ולצאת את גבול מצרים בשלום.

שעה שעיתוני ישראל דיווחו, בנוסח מעורפל מחמת הצנזורה הצבאית, על לכידת עשרה חברי רשת חבלה יהודית במצרים, לא ידע רוזן כשר המשפטים יותר מכל אזרח ישראלי מן השורה, ובעת משפט השמונה (יוסף קרמונה, יהודי מצרי שלא היה לו כל קשר לחבורה מת בכלא בשל עינויים או מעשה התאבדות, ומאקס בנט בן השלושים ושבע שם קץ לחייו אחרי פתיחת המשפט על ידי חיתוך ורידים בסכין גילוח) שהחל בדצמבר 1954 בקאהיר היה רוזן נדהם, נבוך, מלא סימני שאלה כמו כולם. אמנם בישיבת הממשלה בשישה־עשר בינואר 1955 התייחס פנחס לבון, שר הביטחון, למשפט קאהיר, אולם עיקר דבריו הוקדש להתאבדות אורי אילן, חייל ישראלי שנתפס יחד עם שלושה אחרים על ידי הסורים בעת התקנת מתקן ציתות לקווי טלפון ברמה הסורית. אחרי ביצוע גזר הדין – מוות בתלייה לד"ר משה מרזוק, רופא בבית החולים היהודי בקאהיר, בן שלושים ושש, ולשמואל עזאר, מורה באלכסנדרייה, בן עשרים ושש – הלך רוזן, אחוז חרדה לשרת ודרש להעמיד את עניין זוועות קאהיר לדיון בממשלה. כדי לשכנע אותו שלא לעורר את העניין בממשלה סיפר ראש הממשלה לרוזן שכבר נערכה חקירה שלא הצליחה לקבוע על מי מוטלת אחריות ישירה, כלומר, מי בישראל נתן את ההוראה להפעלת הרשת. רוזן נשאר בשלו ושרת לא ראה אפשרות לשלול מחבר ממשלה את הזכות לתבוע דיון בעניין כה מזעזע.

כאשר הציג רוזן בישיבת הממשלה בשישה בפברואר 1955 את השאלה נשתררה מסביב לשולחן מתיחות קודרת. רוזן סיפר כי נדהם לשמוע את חברי ועדת החוץ והביטחון גורסים כדבר מובן מאליו כי המעשים במצרים נעשו על פי פקודה מהארץ וכי מדובר בכישלון הביון הצבאי ועוד יותר זועזע כאשר חבר קיבוץ של “העובד הציוני”, שהשתתף בישיבת הנהלת המפלגה הפרוגרסיבית, סיפר כי “הכול יודעים” כי אכן כך נפל דבר. עם זאת האמת רצונו לדעת מי האחראי: האם ראש הממשלה ידע על העניין? האמנם ניתן לצבא החופש להשתולל בכגון אלה כאוות נפשו? רוזן תבע להקים ועדת שרים שתחקור בעניין, ושרי הציונים הכלליים תמכו בהצעתו, גולדה ואשכול (שידעו יותר) ניסו לטעון שאין הממשלה חייבת לדעת הכול ומוטב להשאיר את העניין בידי ראש הממשלה, טענה שיוסף סרלין, שר הבריאות התנגד לה: נכון, חברי הממשלה אינם חייבים לדעת פרטי מעשים ביטחוניים, אבל הם אחראים למדיניות וברצונם לדעת אם ומתי הוחלט שמעניינה של ישראל לסכסך בין ארצות הברית למצרים על ידי הטלת פצצות במוסדות אמריקניים באלכסנדרייה. המתח בממשלה הלך וגבר ושרת חילץ את עצמו על ידי הודעה שמתנהל בירור בעניין והוא יודיע עליו בישיבת הממשלה הבאה.

שרת לא אמר לרוזן שחברי הוועדה שחקרה בדבר היו יצחק אולשן, נשיא בית המשפט העליון, ידידו הקרוב של שרת עוד מימי לימודיו, ויעקב דורי, הרמטכ"ל הראשון ועתה נשיא הטכניון בחיפה. ראש הממשלה הבהיר לאולשן שדבר החקירה נעשה על פי בקשתו האישית, בלי ידיעת הממשלה ובלי החלטתה, ואת המסקנות יש למסור לו באופן אישי, כלומר לא היה מדובר כאן בוועדת חקירה בכוח החוק, אלא בסיוע לראש הממשלה לברר אם המעשים שגרמו למעצרים במצרים נעשו לפי פקודות שנתקבלו מן הארץ, אם נעשו עוד מעשים כאלה במצרים ואם גם הם נעשו לפי פקודות מן הארץ, מי נתן את הפקודות האלה, באישורו של מי ולאיזו מטרה. על חלקה של ישראל לא היה ויכוח. המחלוקת היתה בין שר הביטחון שטען שבנימין גיבלי, ראש אגף מודיעין, פעל מאחורי גבו, ובין גיבלי שטען כי לבון נתן לו את ההוראה בעל פה, כנהוג במקרים כאלה.

ועדת אולשן־דורי, שקיומה נשאר סוד כמוס, שמעה את לבון ואת גיבלי (ומלבדם את הרמטכ“ל משה דיין, את המנהל הכללי של משרד הביטחון שמעון פרס, את מזכיר שר הביטחון אפי עברון וקציני אמ”ן) והתקשתה לפסוק. מצד אחד החליטה לא לייחס חשיבות להעתק מכתב מהתשעה־עשר ביולי 1954 שכתב גיבלי לרמטכ“ל ששהה אז בחו”ל ובו סיפר על הנעשה בצה“ל – (מכתב שכלל גם את המלים “לפי הוראתו של לבון מופעלים…”.) – וזאת מחשד שמא הדפיס ראש אמ”ן מחדש את ההעתק והוסיף את מלות המפתח. דיין, בהיותו בחו“ל, השמיד את המכתב המקורי מטעמי בטחון ולא זכר את הניסוח המדוייק. (ובצדק התעקש דוד וולפסון, בעבר הרחוק, על ספר העתקים, ולא הסתפק בדפים שקל לשנותם). מצד שני. דרך התנהגותו של לבון אחרי גילוי הפרשה לא הניחה את דעת חברי הוועדה: אם אכן פעל גיבלי מאחורי גבו, למה לא הורה שר הביטחון מיד לחקור בדבר? מדוע לא שאל מיד את גיבלי מי הורה לבצע את הפעולה הזאת, מדוע לא הדיח או לא השעה את גיבלי מתפקידו. מדוע לא נקט באמצעים לשינוי כללי הנוהל כדי לשלול מגיבלי את האפשרות להמשיך ולפעול על דעת עצמו, מדוע לא דיווח מיד באופן מסודר לראש הממשלה על הכישלון ולמה לא העלה את הנושא מיד עם שובו של הרמטכ”ל מחוץ לארץ? (הסברו של לבון שלא רצה שדבר יפרוץ החוצה בעת החקירה בקאהיר לא היה משכנע). לבסוף נשארו הדברים בלא הכרעה. הוועדה פסקה: “אין לנו אפשרות לומר אלא כי לא שוכנענו למעלה מכל ספק המתקבל על הדעת כי ראש אמ”ן לא קיבל הוראה משר הביטחון. עם זאת איננו בטוחים כי שר הביטחון אמנם נתן את ההוראה."

מרגע שעורר רוזן את פרשת קאהיר בממשלה יצאה הפרשה מד' אמות הבירור הפנימי בקרב שרי מפא“י, שהתנהל זה ימים ובמרכזו שר הביטחון. ראש הממשלה התייסר. אף שמראשית כהונתו לא שבע נחת מהרוח האקטיביסטית שהביא לבון לכהונתו כשר הביטחון לעומת רוח המתינות והריסון שלו כשר החוץ ולמרות העובדה שלו, כראש ממשלה וכשר החוץ, לא נמסר דבר על תכניות ומזימות בנוסח לבון, אף שהיתה להן נגיעה לנושאים מדיניים, חכך בדעתו: האם לשקר ולחפות, כדרישת חבריו למפלגה, על לבון שתבע את סילוקם של גיבלי ופרס, או לא לחפות ולגרום לסערה ציבורית הרת אסון (למפא"י, בעיקר)? בניגוד לרצונו ולמצפונו נכנע שרת ללחץ להשאיר את לבון במקומו, משום שלא היה למפא”י מועמד אחר לתפקיד שר הביטחון (גם אשכול וגם שאול אביגור, ממקימי ההגנה ומראשי ההעפלה, הסמכות הביטחונית ללא תואר, סירבו בתוקף לקבל עליהם את התפקיד), בגלל חוסר היכולת להסביר ברבים את סילוקו של לבון בלי להתחייב בתוצאות הרסניות, מפני שחבריו הקרובים זלמן ארן, גולדה, אשכול – התנגדו לכך בתוקף, משום שלא הרגיש שיש לו גיבוי מצד המפלגה.

אולם בישיבת ועדת השרים לענייני חוץ וביטחון בשישה־עשר בפברואר, בעקבות “הטור השביעי” של נתן אלתרמן ב“דבר”, ששאל אם אין לתת את הדין על מידת קלות הדעת ומידת קלות הראש שהצמיחו את פרשת קאהיר, כדי לדעת לא רק איך אלא גם למה נפלו גיבורים, קם רוזן והדגיש שאינו יכול להשתחרר מן הרושם שמה שעשה שר הביטחון (שנעדר מחמת מחלה) היה מעשה של קלות דעת, לפחות. “מוכרחים היו לדאוג שקבוצה זו במצרים תקבל הוראות ברורות, כדי שלא ייעשו שטויות כאלה.” באותו יום נסעו גולדה ונמיר לבן גוריון לשדה בוקר לשכנעו לקבל על עצמו שוב את תיק הביטחון כדי למנוע נזק לצה"ל, שהרוחות סערו בו על התחמקות לבון מאחריות, ולרווחת הכול נתן בן גוריון את הסכמתו לשרת בתפקיד שר הביטחון בממשלתו של משה שרת. לבון נאלץ בלחץ חברי מפלגתו להתפטר.

בעשרים ושניים בפברואר 1955, בישיבה השבועית של הממשלה, הגיש שרת שתי הצעות לאישור: התפטרות שר הביטחון פנחס לבון וכניסת דוד בן גוריון במקומו. לבון קרא את נימוקי התפטרותו מן הכתב, ניקה את עצמו (כפי שרשם שרת) מכל אשמה בעניין מצרים וגולל אותה על ראש אמ"ן, אך נימק את התפטרותו באי הסכמת ראש הממשלה להצעותיו בדבר שינויים רדיקאליים במבנה מערכת הביטחון שכללו חלוקת משרד הביטחון לשלוש חטיבות נפרדות, כל אחת כפופה ישירות לשר, וביטול תפקיד המנהל הכללי (דהיינו סילוקו של פרס), כדי למנוע כישלונות ותקלות כפי שהתרחשו בעבר. משסיים לקרוא את דבריו קם ועזב את חדר הממשלה.

בעת הדיון על הצטרפות בן גוריון ציין רוזן שבעת כהונת בן גוריון כשר הביטחון שמעו חברי הממשלה יותר על המתרחש, נשאלו יותר והדברים הובאו לפניהם ביתר גילוי לב וביתר בהירות מאשר בתקופת לבון. “את כל ששמענו (עתה) מהודעת לבון אנו לא ידענו, אני לא ידעתי.” מכל מקום, מי שעבד עם בן גוריון, בין אם הסכים לקו שלו ובין אם חלק עליו, יודה שבן גוריון כשר ביטחון דיבר עם הממשלה, שאל בדעתה. עתה, פחות מחצי שנה לפני הבחירות לכנסת, יש להפנות את עיקר המאמצים לתיקון היסודות שנהרסו ונתערערו בצבא, “ואין אדם כבן גוריון יכול לעשות זאת.” לפיכך הציע רוזן לקבל את הודעת ראש הממשלה בדבר מינויו של בן גוריון לשר ביטחון. כל חברי הממשלה הרימו את ידם לאות הסכמה. עם הסתלקות לבון והעברת גיבלי לתפקיד אחר כביכול הסתיימה פרשת “עסק הביש”. הנידונים, ובהם מרסל ניניו, המשיכו לרצות את עונשם בכלא קאהיר. כעבור חמש שנים תחזור פרשת קאהיר במלוא העוצמה, ורוזן בעין הסערה.

אחרי שחזר בן גוריון לממשלה כשר הביטחון נפגש עם נציגי המפלגה הפרוגרסיבית ובתוכם רוזן, כדי לדון עמם על שינוי שיטת הבחירות, וציין שאת שיטת הבחירות הרובניות־אזוריות כפי שהוא הציע אפשר להנהיג כבר בבחירות הבאות, אם המפלגה הפרוגרסיבית תתמוך בה. אולם זו דחתה את הצעתו בטענה שהשיטה אינה מתאימה לישראל ועלולה לסכן את המדינה בהתנגשויות פנימיות. קשה להניח שבן גוריון היה מצליח להעביר בכנסת את שיטת הבחירות הבריטית כפי שרצה בה מאז ראשית המדינה גם לו זכתה בתמיכת הפרוגרסיבים, אך אין ספק שרוזן היה אחד ממתנגדיה העקיבים והעקשים ביותר. כבר בממשלה הזמנית, לקראת הבחירות לכנסת הראשונה, הציע בן גוריון לחלק את הארץ למחוזות לפי מספר הצירים הנבחרים, כשמכל מחוז ייבחר ציר אחד לכנסת – המועמד שיקבל את מספר הקולות הגדול ביותר במחוזו. אולם רוזן כשר המשפטים וגרינבוים כשר הפנים התנגדו לכך, בעיקר בגלל הקשיים הטכניים של ימי מלחמה וגיוס כללי, והציעו שהארץ תיחשב למחוז בחירה ארצי; הצעתם נתקבלה על ידי הרוב בממשלה הזמנית.

אכן, חששות כל מתנגדי השיטה הארצית־היחסית התאמתו בתוך זמן קצר: היא הביאה לריבוי מפלגות (עשרים ואחת מפלגות לקראת הכנסת הראשונה) וגרמה לפיצול פוליטי מופרז. האופוזיציה, מורכבת מיסודות מנוגדים כמק“י וחירות, מפ”ם והציונים הכלליים, לא היתה מוכשרת לשמש תחליף לקואליציה ולהקים ממשלה – כוחה היה רק בשלילה ובהתנגדות ולא ככוח חלופי לנשיאה באחריות; לא היה קשר ישיר בין הבוחר לנבחר משום שעל הרכב הרשימות החליטו מרכזי המפלגות. מפני שהמפלגה הגדולה, דהיינו מפא“י, היתה זקוקה לשותפות הסיעות הקטנות, הביא הדבר לסחטנות, ובעיקר מצד המפלגות הדתיות, ולהעדפת אינטרס מפלגתי צר על טובת המדינה (הפרוגרסיבים לא ידעו את המשחק), אולם אין דבר קבוע מהסדר ארעי. לא הועילו גם הליכתו של בן גוריון לשדה בוקר, גם מסע השכנוע שערך למען שינוי שיטת הבחירות – בהצעת חוק הכנסת כחוק יסוד מטעם ועד חוקה, חוק ומשפט נאמר שהכנסת תיבחר בבחירות כלליות ארציות ישירות ושוות. בשם מפא”י, ובעיקר בשם בן גוריון, הציע ברוך אזניה בעת הדיון על הצעת החוק ב־1955 בחירות אזוריות תוך חלוקת הארץ למאה ועשרים אזורי בחירה שתיעשה על ידי בית המשפט העליון, אך הצעתו זכתה בארבעים קולות תומכים מול שבעים ושנים מתנגדים. ומאז, בכל דיון מחודש בכנסת בשאלת שיטת הבחירות, נשאר ההסדר הקיים על כנו.

בן גוריון נפגש עם רוזן פעמים חוזרות כדי לשכנעו ביתרונות שיטת הבחירות האזוריות, ללא הועיל. נכון, לגבי רוזן די היה בנימוק ששינוי שיטת הבחירות עלול לסכן את המפלגה הפרוגרסיבית כדי לשלול אותו – והוא לא היסס להודות בכך בפומבי – בגלל החשיבות שייחס למפלגתו כשומרת גחלת הליבראליזם האמיתי שאותו מצא אצל הציונים הכלליים רק במידה מועטה ובחירות לא מצא ממנו מאומה – והרי אלה היו שתי המפלגות שעמן היו הפרוגרסיבים, או שרידיהם, אמורים ליצור את המפלגה הבורגנית הגדולה כאלטרנטיבה לשלטון מפלגות הפועלים.

אולם טענתו העיקרית של רוזן היתה ששיטת שתי המפלגות אינה מתאימה לחייה הפוליטיים של מדינת ישראל משום שבתקופה הקשה של בראשית אין להבטיח אחדות האומה אלא על ידי ויתורים הדדיים, ומשטר קואליציה הוא בהכרח משטר של פשרות – ולכן הוא יתרון, לא נטל. התנגדותו לשיטת שתי המפלגות נבעה גם מהערכת כוחה של מפא“י: הוא לא ראה אפשרות של היווצרות שני גושים פוליטיים המתחלפים בתוך זמן סביר וחשש שהשיטה האזורית רק תסייע להנציח את שלטון מפא”י לאורך שנים. יתרה מזאת, הרתיעה אותו המחשבה על הממשלה המורכבת כולה משרי מפא“י (זה היה גם חששם של הציונים הכלליים, שדגלו בשינוי מבחינה עקרונית). נכון, החזית הפוליטית מפוצלת מדי ומוטב היה לאחד את אותם הקצוות שאפשר לאחדם, אבל מכאן למשטר של שתי מפלגות המרחק עצום. אחרי הכול קיימים ניגודי דעות אמיתיים ואין ליצור גישור מלאכותי בין מפ”ם למפא"י, בין חילונים לדתיים, אף לא בין חירות לציונים הכלליים. “אם בן גוריון שואף באמת ליישור החזית הפוליטית יראה את כוחו באיחוד שלוש מפלגות הפועלים. לא ייתכן אצלנו משטר דו־מפלגתי שלא יהיה בו כדי לאנוס את היסודות הרעיוניים של המפלגות, על גווניהן הסוציולוגיים, הדתיים ואולי גם עדתיים, וכל טשטוש לא יעשיר, אלא ידלדל את חיינו.”

נכון, שיטת הבחירות הקיימת מחייבת משטר קואליציוני שנושא עמו קשיים, סיבוכים, משברים, אולם בזכותו זכתה המדינה לשלום מעמדי מאז הקמתה, נשמרו היסודות הדמוקארטיים. יש לברך על כך שאין בכנסת רוב מוחלט למפלגה אחת, שבהעדר חוקה נוקשה גם עלולה להאריך את תקופת כהונת הכנסת על פי רצונה. משטר קואליציוני מחייב נכונות לפשרות וספק אם מדינת ישראל יכולה לשמור על מידת האחדות הלאומית הדרושה, בעיקר מטעמים ביטחוניים, בלי נכונות זו. רוזן, ביושרו הפנימי, לא היה משקר לעצמו ולחבריו ומצהיר שוב ושוב שהתמיכה במשטר קואליציוני אצלו עקרונית, אילו רק האינטרס המפלגתי היה לנגד עיניו. גם אם היה מודע לכך שבעיני מרבית הציבור למלה “פשרה” טעם לגנאי, לגביו היתה המפתח לקיומה של מדינת ישראל.

חיזוק לעמדתו בא לרוזן גם מבחוץ, אם במקרה ואם במתכוון. בעת ארוחת צהריים בביתו שערך לכבוד פרופ' ג’ורג' וון־דן־ברג, משפטן הולנדי־יהודי נודע, אחד המומחים הגדולים לשיטות בחירות, ניסה האורח להוכיח למשה שרת, שהיה בין המסובים לשולחן, שביטול שיטת הבחירות היחסיות לא ירפא את נגעי המדינה, ולא עוד אלא שיישום שיטת הבחירות האזוריות עתיד להיתקל בקשיים שאי אפשר יהיה להתגבר עליהם.

* * *

כאשר קמה בראשית שנות החמישים “שורת המתנדבים” ששמה לה למטרה לחדש את פני החברה הישראלית, בעיקר על ידי פעילות חינוכית ביישובי העולים ומלחמה בגילויי שחיתות, היו לה אוהדים רבים, וגם משה שרת תרם למימונה. אולם תומכיה התמעטו אחרי שהתברר שלשם השגת מטרתה הנעלה אין “שורת המתנדבים” מהססת להשתמש באמצעים בלתי שגרתיים להשגת חומר שנועד להרשיע בעלי תפקידים בכירים במנגנון הממשלתי. שרת כראש ממשלה הזהיר את היועץ המשפטי לממשלה – שתמך במטרות “שורת המתנדבים”, גם אם הסתייג לא פעם מדרך השגת החומר – מפני מגעים שיכולים להתפרש כשיתוף פעולה רשמי בין שלטונות המשפט ל“ארגון בלשים פרטי בעל תאוות שררה” ומצא בתגובת חיים כהן תערובת משונה של תמימות וקלות דעת.

היתה זו “שורת המתנדבים” שסיפקה לראשונה את החומר שהחשיד את סגן שר הסעד והיא שהעלתה את ההאשמות נגד עמוס בן גוריון, סגן המפקח הכללי של משטרת ישראל, על יחס מיוחד שזוכה לו ישעיהו ירקוני (שותפו של עמוס בחברה לכריית כורכר) במשרד המשטרה בטיפול בתיק שנפתח נגד קבוצת סוחרים ובתוכם ירקוני בגלל חשד לקנוניה פלילית. עמוס בן גוריון הגיש בשנת 1956 תביעה על הוצאת דיבה נגד “שורת המתנדבים”, ובעת המשפט, כפי שקרה בפרשת גרינוולד־קסטנר, עברו שני הצדדים את גבולות הנושא המשפטי הצר שנידון והפכו את בית המשפט לזירת התמודדויות ציבוריות – התביעה על מנת לעמוד על טוהר מידותיה של המשטרה, הנתבעים כדי לנגח את הממסד. עמוס בן גוריון זכה בתביעה, בית המשפט מצא ששמו הטוב נפגע קשות על ידי פרסומי “שורת המתנדבים” וגזר עליה לפצותו ב־3,300 ל"י ובהוצאות המשפט.

אביו של עמוס, שחזר בינתיים לראשות הממשלה, ושר המשפטים הסכימו ביניהם לא לדון בנושא משפט עמוס בן גוריון נגד “שורת המתנדבים” עד לסיומו, ואכן באוגוסט 1957 כתב רוזן לבן גוריון בקשיחות יקית: המשפט לא הוגש כמשפט המדינה, אלא כמשפט פרטי של אחד מקציני המשטרה, ואסור היה להפוך אותו למשפט המשטרה ולהיעזר לשם כך גם במנגנון שירותי הביטחון, כטענת “שורת המתנדבים”. יש לחקור בדבר ולהוציא מסקנות, או, לפחות, לדאוג לכך שדבר כזה לא יישנה. שר המשפטים הפנה את תשומת לבו של ראש הממשלה לפסקה בפסק הדין שדיבר על התנהגות פסולה של קצין משטרה על ידי הפעלת לחץ לטובת התובע ולביקורתו על מפקח המשטרה יחזקאל סחר, שמרוב רצון להעמיד את המשטרה באור חיובי הסתבך בעדותו. רוזן לא ראה בהתנהגות סחר טרגדיה, כקביעת פסק הדין, אלא קלות דעת, ודרש שמפקח המשטרה ייתן את הדין עליה וגם על שהתיר לעמוס בן גוריון להיכנס לשותפות עסקית עם ירקוני. הממשלה לא תוכל לעבור לסדר היום על גילויים אחרים הנוגעים למשטרה, על עצם ניהול המשפט כאילו היה זה משפט המשטרה והעמדת תיקי המשטרה לרשות בא כוחו של עמוס בן גוריון, שעה שהיו חסויים בפני הנתבעים.

ראש הממשלה, לעומת זאת, ראה דופי בהתנהגות משרד המשפטים ותבע לחקור בו: כיצד ידע חיים כהן שבולשת פרטית מקבלת חומר מפקידי ממשלה ולא עשה דבר? ומה בדבר המגעים של היועץ המשפטי עם “שורת המתנדבים,” כעדות אליקים העצני, הדמות המרכזית בה, שנפגש עמו עשרות פעמים? רוזן הסכים עם בן גוריון שיש לחקור מי במשרדי הממשלה מוסר ל“שורת המתנדבים” חומר חסוי על אף האיסורים המשפטיים והמנהליים החמורים, אבל דחה כל הטלת דופי במשרד המשפטים ולא מצא פסול בהתנהגות חיים כהן שהיה מקבל חומר מ“שורת המתנדבים” ומעביר אותו מדי פעם למשטרה לשם חקירה. אף אם היה יסוד להניח שהמידע נשאב ממעיינות בלתי טהורים, כלומר מפקידי המדינה, היתה זאת לא רק זכותו של כהן לחקור בדבר, אלא חובתו, קבע רוזן. ובמאמץ לשפר את היחסים בין ראש הממשלה ליועץ המשפטי לממשלה שהשתבשו בגלל המשפט הפליג בשבחי יושרו, מסירותו וכשרונו של כהן. (לשבחו של בן גוריון ייאמר שבשיחותיו הרבות עם היועץ המשפטי לא הזכיר כלל את משפט בנו ושכהן לא הרגיש בכל שינוי ביחסו אליו). בן גוריון תמה על סלחנות רוזן כלפי אנשי משרד המשפטים ועל יחסו המחמיר כלפי אנשי המשטרה, אך רוזן דבק בעמדתו: בית המשפט מצא טעם לפגם בהתנהגות המשטרה, ולא בהתנהגות משרד המשפטים. שני עקשנים, עם שתי נקודות חולשה. (כספיח לפרשה התפטר המפקח הכללי של המשטרה).

לבן גוריון היו מדי פעם טענות על קשיות עורף מצד רוזן כאשר מיאן לפעול על פי דרישתו. אחרי שנתפסו באביב 1955 ארבעה צנחנים ובראשם מאיר הר־ציון, לוחם נועז שמשה דיין הגדירו כאחד החיילים המזהירים ביותר בהיסטוריה היהודית מאז בר כוכבא, בעקבות רצח חמישה בדואים במדבר יהודה כפעולת גמול עצמאית של הר־ציון על רצח אחותו שושנה וחברה עודד בעת טיול במדבר, תבע רוזן להעמיד את ארבעתם למשפט והעלה את הפרשה פעמים חוזרות בממשלה. לאחר שנתקל רוזן בהתנגדות מצד בן גוריון כשר הביטחון להתיר לאנשי צבא להעיד במשפט, גם אם ייערך בדלתיים סגורות, בטענה שהדבר כרוך בנזק לביטחון המדינה, ביקש רוזן לערוך פגישה בין שרת, בן גוריון ובינו, שבה שב ותבע את קיום המשפט. בן גוריון טען לעומת רוזן שאילמלא נוקשותו היה המשפט מתקיים מזמן והתכוון בדבריו לסירובו של רוזן להבטיח מראש המלצת חנינה לנשיא, שתמורתה היה מאיר הר־ציון כראש החבורה מוכן. אולי, להודות באשמה (בלי עדות אנשי צבא ובראשם דיין, שלא רצו בהענשת הר־ציון, אי אפשר היה להוכיח את אשמתו ולא היה שום סיכוי להרשעה אלא בהודאה). רוזן הבהיר שבשום פנים לא יוכל לתת הבטחה כזאת מראש בלי לעשות את משפט הצדק בארץ פלסתר. המשפט לא התקיים, הר־ציון הורחק לחצי שנה מן הצבא, השתתף בפעולת גמול בעבר הירדן בספטמבר 1956, בהעזה ובאומץ, כדרכו, נפצע קשה בעורק צווארו וניצל רק בזכות תושיית רופא הצנחנים.

* * *

יוצאי גרמניה היו מחלוצי המלונאות ברמה מקצועית בארץ ובתי המלון והפנסיונים של היקים היו למקום המפגש החברתי שלהם – ולא רק שלהם. בין בתי המלון שמשכו את השמנא וסלתא של החברה הישראלית היה מלון “גלי כנרת” במבואות טבריה, לא הרחק ממעיינותיה החמים, בניהולה של לוטה אייזנברג, ילידת קניגסברג, שהכירה את משפחת רוזנבליט זה שנים. רוזן, כבן גוריון, היה מאורחיו הראשונים של המלון שנפתח בשנת 1948 והתאכסן בו יחד עם יוהנה עוד בטרם נישאו כדת וכדין (כפי שלא נעלם מעיני האורחים). אחרי מות אמו התארח רוזן ב“גלי כנרת” כל שנה בפסח וניהל את הסדר הציבורי, שבו השתתפו מדי פעם גרשום שלום ורעייתו, העגנונים, השוקנים, אלזה, מאלי ומשפחותיהן, אף הם מאורחי המלון. רוזן היה מגיע יום לפני ליל הסדר, בודק את רשימת האורחים כדי לדעת מי יוכל לקרוא קטעים בהגדה והסדר, כהלכתו, בנוסח אשכנז, בנוכחות תיירים, נמשך כשלוש שעות.

“גלי כנרת” ובו כמעט מאה מיטות, נחשב באותם הימים למלון גדול ששמו יצא בעולם לתהילה בגלל אווירתו המיוחדת, האוכל הטוב וההקפדה על פרטים. רוזן אהב את המקום, את הטיולים לאורך שפת הכנרת, את השיחות עם חברים, את הקריאה בספרים שהביא עמו, מול נוף הים והרי הגולן, אהב לרקוד ואלס בערב ריקודים. בעיני לוטה אייזנברג היה אורח נוח, נעדר שיגעונות (שלא כרבים אחרים, כולל פולה בן גוריון). גדעון, בנה של הדסה, ובני משפחתו היו מגיעים לביקור מאיילת השחר, וכאשר ביקרו דינה ונכדתו יהודית ואחריהם האנס, ג’וי והבנים לראשונה בישראל, העניק להם רוזן שהות ב“גלי כנרת” כשי מיוחד.

יוהנה הצליחה במה שלא עלה בידי הדסה: ליצור קשרים לבביים עם המשפחה באנגליה, כתבה ל“דינכן”, סיפרה על “פאטי”, היתה דודה יוהנה לשלושת נכדי רוזן, התכתבה אתם, שלחה להם מתנות ונראה כאילו גם אני השלימה עם קיומה, אף שלא סלחה לפליקס, אולי גם משום שלא פסקה לאהוב אותו. עוד בשנת 1957 טרחה אני והעתיקה את כל מכתביו של פליקס מימי מלחמת העולם הראשונה ושלחה לו אותם כדי לומר לו איזה אדם מקסים היה. אילו רק נשארו לבדם, כיצד היתה מוכנה לאהוב אותו ולהתמסר לו! אם נעשתה עצמאית, היה זה רק מתוך ייאוש, אם עמדה בכל הקשיים הגדולים של התאקלמות באנגליה והעדיפה אותם על ההליכה לארץ־ישראל, היה זה רק משום שלא רצתה לחיות לצדו בבדידות מעליבה. כל זאת כתבה אני בהתקרבה לגיל שבעים, לא מתוך טענות אליו, כדבריה, אלא כדי להפריך את טענת פליקס שנפרדה ממנו משום שלא רצתה לעלות לארץ ישראל. אילו רק היה אוהב אותה כאשר השתקעו אחרי השלום המיוחל בברלין, שום כוח שבעולם לא היה קורע אותה ממנו, לא רק לארץ ישראל, עד קצה העולם היתה הולכת אחריו. “כיום אני מבקשת רק דבר אחד – לחיות עמך בשלום ובאהבה, אם כי בנפרד, את שנותינו האחרונות. הייתי רוצה להיקבר לצדך, מגיע לי,” כתבה והוסיפה בהערת שוליים בכתב יד קטן: “אבל גם זה לא יינתן לי.”

לקיץ 1956 תוכננה חופשה משפחתית משותפת של פליקס עם ילדיו ונכדיו ביוגוסלביה, אולם “איזו תחושה” אמרה לו שלא זה הזמן להתרחק מישראל. גם אם לא הניח, ברוב אופטימיות כבעבר, שתפרוץ מלחמה, הוא לא רצה לשהות בחוץ לארץ בזמן קריטי כפי שאירע לו בשנת 1939. לכן הסתפקו פליקס ויוהנה בחופשה על הר הכרמל. אצל יוהנה הופיע קריש בכלי דם, ואם כי יצאה מכלל סכנה ושמרה על חוש ההומור שלה, היא לא חזרה לאיתנה. על אף דירת השרד ברחוב ז’בוטינסקי בירושלים ובה תכולה צנועה מרכוש המדינה שכללה מזרן קפיצים, תנור נפט וסולם אלומיניום, שמר רוזן על דירתו ברחוב פרישמן כדי שיהיה לו בית אחרי שיעזוב את הממשלה, אולם בגלל מחלת הלב של יוהנה היה הכרח להחליף את הדירה בפרישמן, שהיתה בקומה שלישית, ללא מעלית, והזוג עקר לדירה בקומת קרקע ברחוב קורולנקו שליד שדרות קרן הקיימת. יוהנה, כל כמה שמצב בריאותה אפשר לה, נדדה עם פליקס בין ירושלים לתל־אביב, בין ממשלה למפלגה ולתזמורת – אף שהמעברים התמידיים לא היו אהובים גם עליו ולעתים התלונן שבלילה אין הוא יודע אם הוא נמצא בתל־אביב או בירושלים – מתוך תחושה שיש לנצל כל רגע יחד, כי השנים מתמעטות.

* * *

אם שמח רוזן להזדמנות לחלוק על עמדת בן גוריון כשר הביטחון, אכן ניתנה לו ההזדמנות פעמים חוזרות. אחרי רצח תושב מעברת קוביבה על ידי חוליית מסתנני ה“פדאיון” שבאה מרצועת עזה שבשלטון מצרים, לפי הצעת שר הביטחון ובאישור ראש הממשלה הותקף מחנה צבאי מצרי במבואות עזה. אף על פי שהמטרה המוצהרת היתה להרוס בניינים ולא להפיל חללים הסתיימה פשיטת יחידת הצנחנים בפיקודו של אריאל שרון בשלושים ושבעה הרוגים מצריים ושמונה חללי צה"ל, פי ארבע מהאומדן בעת התכנון. הסכסוך עם מצרים קיבל ממדים חדשים.

בתגובה לפעולת עזה ביצעה מצרים שורה של חדירות לשטח ישראל, והחמורה שבהן התנפלות חוליית מסתננים על תושבי מושב פטיש, יוצאי כורדיסטן, בעת חגיגת חתונה שהסתיימה במות מדריכת הכפר ובפציעת עשרים ושניים מן החוגגים. בתגובה הציע בן גוריון בישיבת הממשלה העשרים ושבעה במארס 1955 לגרש את המצרים מרצועת עזה, בהסתמך על הפרות הסכם שביתת הנשק הרבות מצד מצרים ומניעת חופש השיט בתעלת סואץ. שרת התנגד: אם הסיבה לכיבוש עזה נעוצה בחדירות לישראל, הרי הן רבות יותר מצד ירדן, האם לכבוש גם את הגדה המערבית? האם המבצע יחסל את נגע המסתננים? וכמה אמצעים יידרשו כדי לשלוט ברצועת עזה ואילו נחשולי שנאה יעוררו? רוזן ביקש להימלך בחברי מפלגתו, הדבר לא ניתן לו ובשעת ההצבעה תמך בראש הממשלה, שאמנם זכה ברוב קולות בממשלה, אך רוב שרי מפלגתו תמכו בבן גוריון. אחרי שלא אושר מבצע צבאי בא בן גוריון לישיבת הממשלה בהצעה לצעד מדיני: להכריז על הסכם שביתת הנשק עם מצרים, שהמצרים הפרו אותו פעמים כה רבות, כבטל ומבוטל. גולדה, אשכול ודב יוסף (“שלושת המהופנטים” כהגדרת שרת) הסכימו בהתלהבות, אחרים היו מוכנים לשקול הצעה זו, כי לא קל היה לעמוד מול כוח השכנוע של בן גוריון. רק רוזן, נפתלי ובורג שללו את המהלך מכול וכול, ובחריפות, “חברה שאין בה כדי להרנין את מי שיוצא להיות פליג על תנא כבן גוריון,” נאנח שרת ביומנו, אך בתמיכתם זכה לרוב זעום. רוזן הסתייג מראש הממשלה על שכלל היה מוכן להסתייע באפשרות ביטול הסכם שביתת הנשק ולו לצרכי מיקוח בלבד; שרת השיב שרוזן כנראה אינו מעריך דיו את הקיצוניות שהוא, שרת, מסוגל לה במתינותו. בהתנגדותו העקרונית למלחמה יזומה מצד ישראל, כפי שהציע אותה בן גוריון פעמים חוזרות, עמד רוזן תמיד לצד שרת.

שר החוץ ושר הביטחון היו חלוקים ביניהם בשורה של נושאים מדיניים וביטחוניים, בדבר האחריות להסכמי שביתת הנשק, בשאלת יחסי ישראל עם ארצות הברית והאו“ם. באשר לפעולות גמול, שרת לא שלל תגובה ישראלית על חדירת מסתננים מעבר לגבול מכול וכול, אלא שלל ריבוי תגובות צבאיות ללא צורך ופגיעה באזרחים, בייחוד בנשים ובילדים. בן גוריון חלק על תפיסת משרד החוץ, על דאגתו היתרה ממה שיאמרו הגויים: עתידה של ישראל אינו תלוי במה שיאמרו הגויים, אלא במה שיעשו היהודים. צמרת מפא”י תמכה ברובה בבן גוריון, ובעקבות הפצרותיה ניאות לעמוד בראש רשימת מפא"י ולהרכיב את הממשלה החדשה אחרי הבחירות לכנסת השלישית. שרת הגיע לידי מסקנה שלבן גוריון דרוש שר חוץ אחר שתפקידו “לנסח, להסביר ולהצדיק מדיניות אלופו הרודני”, בן גוריון תבע ממנו להמשיך כשר חוץ; שרת נכנע.

בעת המתח הגובר ביחסי ישראל ומצרים ראה מנחם בגין לנכון להציע לכנסת ביוני 1956, בהצעה לסדר היום, הקמת ועדת חקירה בדבר רצח ארלוזורוב, משום שלא הסתפק בשחרור הפורמאלי של סטבסקי ורוזבלט על ידי בית המשפט הבריטי מחוסר עדות מסייעת, אלא תבע צדק כפי שנעשה לדרייפוס, תוך הסתמכות על הסבל היהודי לדורותיו מזה ועל משפט טוביאנסקי מזה. בתשובתו מסר שר המשפטים שהממשלה דנה בשאלת הקמת ועדת חקירה לבדיקה מחודשת של פרשת רצח ארלוזורוב והגיעה ליד מסקנה שאין להיענות לה. אין להקים בדיני נפשות מוסדות ארעיים כאשר הפרשה העסיקה את בתי המשפט ומה גם שהסתיימה בזיכוי הנאשם. בפני משפחת סטבסקי פתוחה הדרך לפנות לבית המשפט אם היא סבורה שנעשתה פגיעה בכבודו על ידי פרסום כרוז או מאמר שהאשים אותו במעשה הרצח גם אחרי זיכויו (כפי שהצביע עליו בגין) ואין כל קשר בין פרשה זו ופרשת טוביאנסקי שנשפט על ידי בית דין שלא היה מוסמך לדון בהאשמה, לפי הליכים פגומים ביותר של חקירה, שיפוט והוצאה לפועל של פסק הדין. רוזן, כשאר חברי הממשלה, לא ראה תועלת ציבורית בהקמת ועדת חקירה, כאשר מרבית האנשים שעליהם יוכל להסתמך מר בגין, כולל סטבסקי, שהיה מהרוגי “אלטלנה”, אינם עוד בחיים, ודיון מחודש יכול רק להביא לליבוי מחודש של היצרים ולהשמצות הדדיות. “קברנו את המתים, ניתן להם לנוח בשלום על משכבם.” הכנסת השלישית לא היתה מוכנה לדון בבעיה במליאה ואף לא להעביר אותה לוועדת חוק, חוקה ומשפט, והעניין הוסר מסדר יומה (למתים ניתן לשכב בשלום עד שבגין היה לראש ממשלה וועדת החקירה אכן הוקמה, אך גם היא לא ידעה לומר בוודאות מי הרוצחים).

המפלגה הפרוגרסיבית התכוננה בכובד ראש לבחירות, עתה כבר בלא אשליות כבעת ייסודה, שתהפוך למפלגת המרכז הגדולה. התקוות היו לעוד רבבת קולות, לעוד מנדט או שניים, ושוב, כתמיד, העיק העדר עורף כלכלי, המחסור בכספים, חוסר המנגנון. חמש מאות משוגעים שהיו מוכנים לנהל את מלחמת הבחירות (בלא שכר), יחד עם הצמרת, היו לדעת פורדר משנים את המצב. רוזן, אף שהופיע, ממושמע כדרכו, בעשרות אספות בחירות, לפעמים בשתיים ליום, התפלל לרגע שהבחירות יהיו מאחריו. “האמת היא שאני שונא לשאת נאומים, לכתוב מאמרים ולהעניק ראיונות, דבר שהיה צריך לפסול אותי לתפקיד פוליטי,” הודה במכתבו להאנס. רתיעתו מנאומים, משום “שכל נואם משמיע חצאי אמיתות ואומר דברים שאף הוא עצמו לא מאמין בהם,” אמנם לא מנעה ממפלגתו לבנות חלק גדול מתעמולת הבחירות על “אישיותו הצנועה”, כהגדרתו (שהיתה גם מטרה עיקרית לחצי המתחרים: האם אתה יכול לתאר לעצמך את פנחס רוזן כשר הביטחון? נשאל הבוחר בגרמנית על ידי מפא"י), אך נתנה את אותותיה באולמות שלא תמיד נתמלאו ובקהל שהאזין באדיבות ולא יצא מכליו, לא מזעם ולא מהתלהבות. בחוגי בית, בין נאמניו, היה שר המשפטים, הנכס האלקטוראלי של הפרוגרסיבים, הרבה פחות מכופתר.

גולדמן בחש בעניינים, נפגש עם הנהלת הפרוגרסיבים והציע לה לכלול במצע הבחירות, ולהעמיד כתנאי להצטרפות לממשלה העתידה לקום, דרישה לשותפות אמת בין מדינת ישראל ובין התנועה הציונית לשם חיזוק התנועה הציונית (וחיזוק מעמדו של גולדמן) והגשמת תכניתו של ד"ר גרנות בדבר הקמת המוסד למקרקעי ישראל המשותף למדינה ולתנועה הציונית כרשות עליונה לכל ענייני הקרקעות בישראל. מצע הפרוגרסיבים התייחס גם לבעיית פסולי החיתון הכאובה: המפלגה תעשה מאמץ להבטיח שלא יישללו נישואים מאדם רק מפני שנולד בנסיבות שיש בהן פסול על פי דין התורה ושלא יהיה אדם פסול לנישואים בגלל מעשה אבותיו. המפלגה מצפה לביצוע תיקונים ברוח זו על ידי המוסדות הרבניים, אולם אם יהיה צורך תציע היא חקיקת חוק בכנסת שיבטיח הנהגת התיקונים הדרושים בדרך אחרת.¹⁴²

בניגוד לחשש רוזן מפני תוצאות הבחירות לכנסת השלישית – בגלל הירידה הכללית במעמד המפלגות הליבראליות בעולם, בגלל ההד החיובי שמצאה דרישתו של בן גוריון לשינוי שיטת הבחירות בחוגי הבוחרים שעשוי להניע אותם שלא להצביע בעד מפלגה קטנה – פחת מספר הבוחרים בשתי המפלגות הגדולות בבחירות שנערכו ביולי 1955, הציונים הכלליים הפסידו עשרה מנדטים, מפא"י הפסידה חמישה מנדטים. הזוכה העיקרית מהפסדם היתה תנועת החירות שקיבלה שבעה מנדטים נוספים, וגם הפרוגרסיבים זכו בחבר כנסת נוסף (גרשום שוקן, עורך “הארץ”), אם כי היו עתה עם 4.4% הקולות, המפלגה התשיעית בגודלה ולא השישית כפי שהיו בכנסת הראשונה, ואפילו אגודת ישראל והקומוניסטים עלו עליה בשיעור הבוחרים.

הנשיא בן צבי הטיל את הרכבת הממשלה על בן גוריון במחצית אוגוסט 1955, המשא ומתן עם תשע המועמדות האפשריות להצטרפות נמשך למעלה מחודשיים, אולם בסופו הצליח בן גוריון להחזיר לקואליציה את אחדות העבודה ואת מפ"ם (אחרי שנות הקרע בעקבות משפטי פראג והיחס לברית המועצות). הציונים הכלליים לא ראו אפשרות להצטרף לממשלה פועלית שעל דגלה מלחמת מעמדות והביעו את פליאתם על שהפרוגרסיבים שותפים בה. כאשר בנובמבר הציג בן גוריון לפני הכנסת את ממשלתו החדשה על שבעה־עשר חבריה (תשעה שרי מפא“י, שני שרים לכל אחת מן השותפות – מפד”ל, אחדות עבודה ומפ"ם – ורוזן) העלה תשע משימות עיקריות העומדות בפניה, שהראשונה בהן העלאת יהודים מארצות המצוקה, האחרונה בהן ביצור הדמוקראטיה והעצמאות, ובתווך שקידה מתוחה על הביטחון. נאום בן גוריון לא השאיר ספקות לאן פניו מועדות: “אויבינו אינם מתנכלים רק לשטחינו ולעצמאותנו, הם מתכוונים לזרוק את כולנו לים.” הוא הזכיר את הפרות הסכם שביתת הנשק מצד מצרים, את דברי הכת השלטת בה על שאיפתה להשמיד את ישראל, את דברי רדיו קאהיר שיום אובדנה של ישראל קרב, את עסקת הנשק בין מצרים לצ’כוסלובקיה, ותשובתו: עם ישראל בארצו לא יהיה כצאן לטבח, מה שעשה היטלר לשישה מיליונים מחוסרי ישע לא יעשה שום צורר ישראל ליהודים בני חורין במולדתם.

עם מפ"ם ואחדות עבודה בממשלה (בנטוב – פיתוח, ברזילי – בריאות, בר יהודה – פנים, כרמל – תחבורה) ורוב של שמונים קולות בכנסת היתה שותפות הפרוגרסיבים רק קישוט נאה. רוזן ראה בהתייעצויות הנפרדות של שרי שלוש מפלגות הפועלים בשאלות מדיניות חוץ ובעיות כלכלה, בלי שאר השותפות לקואליציה, דבר לא חברי ולא רצוי (גם אם קיימת זכות פורמאלית לכך), בן גוריון לא קיבל את טענתו – מדובר בהתייעצויות, לא בניסיון לכפות מדיניות על הממשלה. רוזן שב ודחה את טענת בן גוריון מכול וכול: מועדון אקסקלוסיבי כזה (הרי היה נהיר שמה שמוסכם על שלוש השותפות כאילו זכה לאישור הממשלה) עלול לעורר את הרושם שהממשלה ממשלת פועלים שאין בה מקום מכובד לשותפים אחרים. רוזן היה יוזם ההצעה להפריד בין הבחירות לכנסת ולרשויות המוניציפאליות (בניגוד לדעת מפא"י) וכאשר ביקש שר הפנים על סמך פניית רוזן להעמיד את הנושא לדיון בישיבת הממשלה הקרובה נזף בן גוריון בבר יהודה: הפרוגרסיבים לא יקבעו את דרכי הפעולה של הממשלה.

עדיין היו תומכי קו שר החוץ שרת בממשלה: כאשר בראשית דצמבר 1955 העלה בן גוריון בפני השרים את פרטי תכנית “עומר” לכיבוש מיצרי אילת כפי שגובשה על ידי הרמטכ“ל משה דיין, נפלה ההצעה, גם בהעדרו של שרת ששהה בחוץ לארץ, בגלל התנגדות שרי מפ”ם, הדתיים, שרי מפא"י היונים (ארן, לוז, ספיר) וכמובן רוזן. הממשלה החליטה שאין השעה כשרה לפעולה צבאית במצרים והיא תפעל במקום ובזמן שייראו לה מתאימים.

בינתיים גברה המתיחות בגבול הצפוני: בניגוד להחלטת הסכמי שביתת הנשק משנת 1949 התבצרו הסורים בגדה הצפונית־מזרחית של הכינרת, ובמטחי אש וגיחות ממוצביהם לשם חבלה במכמורות וחטיפת דייגים שיבשו את הדיג והשיט הישראלי בכינרת. באחד־עשר בדצמבר 1955 ביצעה יחידת צנחנים בפיקודו של רפאל איתן פעולת גמול גדולה נגד המוצבים הסוריים במטרה להרוס את הביצורים, לקחת שבויים ושלל ולהרוג את החיילים הסוריים שיתנגדו. במבצע “עלה זית” שנערך בתנאים טופוגראפיים קשים, תוך שמירה על גורם ההפתעה, נהרגו חמישים וארבעה סורים, רבים נפצעו ושלושים נפלו בשבי. לישראל היו שישה הרוגים והמטרה הושגה: חלה רגיעה לשנים מספר באזור הכינרת.

אין עדות ישירה כיצד התייחס רוזן לפעולה, אולם בעיני שרת, ששהה אותה העת בארצות הברית, שוב הצטיירה ישראל בעקבות המיבצע, שלא קדם לו שום הרג מהצד הסורי ולא קדמה לו שום הכנה של דעת הקהל העולמית, כצמאת דם ומחרחרת מלחמה בעיני אומות העולם. העדות היחידה היא של קורט בלומנפלד, שהיה פחות דיסקרטי מרוזן (במשרד המשפטים חייכו על שמירת הסוד היקית של השר שלהם שהיה לפעמים מוציא שעון מכיסו, מביט עליו ואומר: בעוד עשר דקות – שעת הפרסום הרשמי – אוכל לספר לכם חדשה חשובה). קורט סיפר למראיין שלו שרוזן בישיבה סודית של הממשלה אמר לבן גוריון את דעתו תוך הדגשה שחייב להיות הבדל בין מעשי הערבים ומעשי היהודים. לדברי קורט, שבעיניו לא הצטיין שרת באומץ לב, אולם גם גישת בן גוריון לא הניחה את דעתו, אמר לו רוזן שמעתה תקום ועדת שרים שתקבע מתי יש ליזום פעולות גמול כדי שבן גוריון לא יוכל לעשות עוד דברים על דעת עצמו.

* * *

סולם השכר בראשית המדינה היה המשך ישיר, לטוב ולרע, לתפיסת עולמה של תנועת הפועלים מימי בניין הארץ: לא אינטלקטואלים, לא בעלי מקצועות חופשיים דרושים לתקומת העם היהודי, אלא עמלים, וגם אם מנהיגי תנועת העבודה עצמם עבדו עבודה פיסית רק תקופה קצרה מאוד, הם דבקו ביגיע כפיים כבעקרון. חוסר ההערכה לדוקטורים ולפרופסורים למיניהם התבטא גם בהעדר הפרשיות בשכרם. רוזן נלחם על תוספת לשכר האקדמאים בעקשנות, גם מפני שהיה קרוב להם וידע את מצוקתם הכלכלית, גם מפני שהיו חלק לא מבוטל מבוחרי מפלגתו וגם משום שמשרד המשפטים סבל מחוסר יכולתו לשלם משכורות הולמות למשפטנים מעולים, שעם כל אהדתם למדינה הנבנית, העדיפו לעתים עבודה במגזר הפרטי, אולם בעיקר משום שבעיניו העדר הפרשיות, העדר תמורה על מאמץ, התמחות והשכלה יצרו בישראל גן עדן לעצלנים והפליית המתאמצים. מלחמתו למען האקדמאים נבעה מתוך הכרה שלבניית מדינה שתתקרב, ולו במעט, לאידיאלים של מייסדיה, דרושה שכבה בעלת רמה מקצועית ובעלת השכלה גבוהה. “לא יפחידו אותנו הטוענים שבכך אנו מעודדים מעמד מיוחסים. המדינה לא תתקדם ולא תיבנה בלי שכבה עבה – ולא דקה – של בעלי השכלה ובעלי מקצוע” (על מחסור בפועלים לא חשב אז איש).

התביעה להטבת שכרה של האינטליגנציה העובדת (מטבע לשון שטבע האנס יוחנן קאופמן, עתה עוזר ראשי לפרקליט המדינה) מצד המפלגה הפרוגרסיבית חזרה בכל משא ומתן קואליציוני ונדחתה פעמים חוזרות מחמת מצוקת העתים. עם הקמת ממשלת שרת נתבקשו הפרוגרסיבים להתאזר בסבלנות עד שנת התקציב 1955/56. סוף סוף, במאי 1955, החליטה הממשלה, על סמך המלצות ועדה שבראשה עמד ישראל גורי, איש תנועת הפועלים, על הפרשות שכר כתמורה על השכלה וכישורים לבעלי תפקידים בכירים במנגנון הממשלה, לבעלי מקצועות חופשיים כרופאים ולמשפטנים בשירותה. רוזן ושרי הציונים הכלליים דרשו ביצוע רטרואקטיבי, החל משנת הכספים השוטפת, אולם ברוב של מפא“י והדתיים הכריעה הממשלה נגדם. הרופאים והמשפטנים בשירות המדינה איימו בשביתה, מצד אחד, מן הצד השני איימה ההסתדרות, שדעתה לא היתה נוחה מהרחבת הפער ומהתרת הרצועה באשר לדרישות השכר של הפועלים. בניגוד לדעת רוזן והציונים הכלליים (שניסו, לדעת ראש הממשלה, להרחיק בנדיבותם לשם רווח בבחירות) נתקבלה הצעת פשרה כפי שגובשה בפורום של שרי מפא”י, שהתוספת תשולם רק החל באוגוסט 1955.

בינתיים חזר בן גוריון לראשות הממשלה, דרוך לקראת מלחמה, ובקואליציה החדשה שבה רוב פועלי גדול לא היה זקוק עוד לפרוגרסיבים: בינואר 1956 החליטה הממשלה להוריד מן התוספת לאקדמאים שהתחייבה עליה בטענה שאיזון התקציב ושכר מינימום הוגן לכל עובד קודמים, בעיקר לאור הידרדרות המצב הביטחוני. הרופאים, המהנדסים ועובדי מנהל אקדמאיים הגיבו בשביתות האטה, שביתות אזהרה, שביתות חלקיות (על נאמני מפא"י בתוכם הופעל לחץ עצום שלא להצטרף), סיעת הפרוגרסיבים הציעה בוררות שתחייב את כל הצדדים, דרישה שראש הממשלה דחה משום שלדעתו אין מדובר בסכסוך עבודה: הממשלה מכירה עקרונית בתביעת העובדים, היא תשלם להם ששים אחוז מהסכום המובטח ואת השאר יקבלו כעבור שנים מספר, לכשירווח. לאות מחאה התפטר שר המשפטים – על אף מאמצי השרים למנוע את פרישת הפרוגרסיבים מהקואליציה – ובכנסת הצהיר רוזן שאינו מוכן להמשיך לשאת באחריות משותפת לממשלה המפרה את התחייבויותיה.

רוזן סתר את טענת בן גרריון כאילו ההפחתה בשכר האקדמאים קשורה בעסקת הנשק הצ’כוסלובקית־מצרית, משום שההחלטה בעניין הפרשיות השכר נתקבלה כאשר כבר היתה עסקה זו ידועה היטב. גם הטענה שבלי להפחית בשכרם של בעלי הדרגות הגבוהות אי אפשר יהיה לרסן את דרישות הפועלים להעלאת שכרם נראתה לרוזן כמופרכת מיסודה: האם הפועלים יסתפקו בתוספת זעומה רק משום שהופחתה משכורתו של מנהל בית חולים או פרופסור באוניברסיטה? בן גוריון התפלמס עם רוזן, הצהיר שהעם עומד לפני סכנה שלא היתה כמותה מאז 1947 וחייב להיות מוכן למלחמה כוללת, שבה גם העורף יהיה לחזית, ובקריצה לבוחריו הוסיף שלא רק אקדמאים אלא גם הפועלים הפשוטים יכולים לשבות. הפרוגרסיבים אמנם לא הצטרפו להצעת אי אמון בממשלה בנושא האקדמאים שהגישו הציונים הכלליים, תנועת חירות ומק"י, אולם רוזן נשאר מחוץ לממשלה. בן גוריון, כרואה את הנולד, לא מינה שר משפטים תחתיו ומילא את התפקיד בעצמו, זמנית.

התפטרות רוזן על עניין עקרוני הוסיפה, לדברי יוהנה, פופולאריות רבה לפליקס בציבור הרחב ובעיני המפלגה הפרוגרסיבית היתה זו הוכחה לכך שאין המפלגה רק גרורה של מפא"י. אולם הפגנת העצמאות לא האריכה ימים: ועדת שרים לענייני שכר הגיעה לידי פשרה עם ועדת התיאום של ארגוני העובדים האקדמאיים שלפיה ישולמו להם שני שלישים מהתוספת המובטחת והם יזכו בדמי שביתה (על אף ששביתתם הוגדרה כאנטי־ממלכתית “שבאה לגרום למדינה בימי חירום וחרדה מבוכה ומדנים, נזק וזעזועים, כפרי אמביציה פוליטית כיתתית”), על דרך החזרת השליש הנותר תחליט הממשלה בשנת 1958. בן גוריון נפגש עם רוזן והציע לו לשוב לממשלה, הרי בעת התפטרותו אמר שסיעתו תקבע את עמדתה לפי נכונות הממשלה ויכולתה להגיע לידי הסכם עם העובדים, ואכן בסוף אותו חודש חזר רוזן ללשכתו, מרוצה מן המאבק למען עניין עקרוני צודק. בדר מחירות הצביע על חוסר העקיבות שבמעשה הפרוגרסיבים, רוקח מטעם הציונים הכלליים דיבר על התנכרות נוספת של הפרוגרסיבים לאינטרסים של שכבות הביניים, אבל הדבר נרשם כנקודת זוהר בתולדות הפרוגרסיבים: בפעם הראשונה התפטר שר בממשלת ישראל על עניין עקרוני.

שיתוף הפעולה בין בן גוריון כראש ממשלה ושרת כשר החוץ בממשלה החדשה הועמד פעמים מספר במבחנים קשים, ששרת הצליח לעמוד בהם רק במאמץ עצום, אולם בראשית יוני 1956 הגיע לידי מסקנה שהשארותו בממשלה בלתי אפשרית. בן גוריון הכחיש את “הבדותא האווילית” שהציע לשרת להיות מזכיר מפא"י כדי להיפטר ממנו כחבר ממשלה, אך הודה: נכון, היו חילוקי דעות ביניהם, אבל כאלה היו גם עם חברים אחרים, קרובים לו יותר משרת מבחינה רעיונית ונפשית. אלא שכעת, בגלל ההחרפה הניכרת במצב הביטחון, לטובת המדינה הכרחית התאמה מלאה, כל כמה שאפשר, בין משרד החוץ ולמשרד הבטחון ונחוצה הנהגה אחרת למשרד החוץ. ההרמוניה בין שני המשרדים היתה נחוצה קודם כול ליישום תפיסתו של בן גוריון, שהכריז כי אם יפרו המצרים את הסכם שביתת הנשק לא יחייב ההסכם גם את ישראל. ייתכן שזה יוביל את ישראל למצב קשה, אבל אם קווי שביתת הנשק ייפתחו לפני מרצחים ומחבלים, הם לא ייסגרו לפני מתגוננים ועומדים בשער מצד ישראל. מלחמה היתה באופק.

רוזן התנגד להתפטרות (או התפוטרות) של שרת לא רק משום שלדעתו תיפגע דמותה של ישראל בעיני העולם, אלא מפני שתתפרש כמפנה במדיניות המלחמה של ממשלת ישראל. הוא דרש מבן גוריון דיון בממשלה לפני שתיפול הכרעה סופית והציע לא לקבל את התפטרות שרת. בן גוריון דחה את תביעתו משום שלא דרושה הסכמת הממשלה להתפטרות אחד מחבריה. אחרי התלבטויות, שיחות עם שרת, דרישה להתפטרות הממשלה כולה, שיקול אפשרות להתפטר ולחולל משבר ממשלתי, כדי למנוע הקצנת המדיניות, החליט רוזן להימנע מהצבעה כאשר בן גוריון יציע לכנסת את כניסת מרדכי נמיר לממשלה כשר עבודה במקומה של גולדה מאיר שתעבור למשרד החוץ. בן גוריון העיר לרוזן שהוא אינו רשאי להימנע מהצבעה בכנסת על החלטת הממשלה, אולם המפלגה הפרוגרסיבית התכנסה לישיבה ממושכת והחליטה על הימנעות חברי הסיעה בהצבעה בכנסת. העברת גולדה ממשרד העבודה למשרד החוץ לא היה מעניינה של הכנסת – לכן היתה ההצבעה נגד נמיר, שלא היה לה כל רקע אישי, הדרך להביע את מורת רוח המפלגה על סילוקו של שרת. בשם הסיעה הביע יזהר הררי את ספקותיו: אם נכונה טענתו של ראש הממשלה (שהערים הררֵי שבחים על שרת) שגם בעתיד תנוהל הממשלה, ובייחוד בענייני חוץ וביטחון, לפי קווי הממשלה עד כה, לשם מה נחוצה התפטרות שרת? נכון שראש הממשלה רשאי לדרוש התפטרות אחד מחבריה, אבל הכנסת או לפחות אחת מוועדותיה רשאית לדעת מהם מניעיו. הציונים הכללים ומק"י ניצלו את ההזדמנות והציעו הבעת אי אמון בממשלה, הפרוגרסיבים אכן נמנעו מהצבעה כשיא המרדנות (המתונה).

למחרת החילופים בממשלה, בעשרים ביוני, כתב רוזן מכתב פרידה לשרת ובו חלק על המקטרגים על עבודתו המדינית של שר החוץ. אם ישראל החזיקה מעמד למרות מצבה הגיאופוליטי הקשה ועל אף שהיא בגדר מטרד בעיני חלק משליטי העולם, התבססה והתחזקה, יש לזקוף זאת לא מעט לזכותו של שרת. המפלגה הפרוגרסיבית הלכה עד קצה גבול יכולתה כדי להפגין את אי שביעות רצונה מחילופי הגברי.

שרת ענה בנימה דומה, תוך התייחסות לשותפות הרוחנית ביניהם. לטענת רוזן שלפעמים העדיף להצניע את תמיכתו בו השיב שרת שלא רצה ליצור בקרע עם בן גוריון את הרושם שהוא מגייס השפעת מפלגות אחרות כדי להציב מחסומים בפני הכרעות מוטעות במפלגתו שלו. מבחינה תחוקתית שלל שרת את הימנעות הפרוגרסיבים בהצבעת האמון, אם כי מבחינה אישית הביע את הוקרתו על התמיכה שזכה מרוזן.

רוזן שמר על הקשר עם שרת, היה בא מדי פעם אליו כדי לשאול לדעתו בשאלות מדיניות או כדי לשפוך את לבו על קו המדיניות הנוקשה בממשלה החדשה. כאשר ערך רוזן בקיץ 1957 קבלת פנים בביתו לכבוד שרת, שלפי בקשתו לא הוזמנו אליה כל השרים, כדי שלא תבלוט אי הזמנת ראש הממשלה, נכללה שרת החוץ בין המוזמנים יחד עם הנשיא, שופטי בית המשפט העליון ונחום גולדמן, אך לא הופיעה ועל כן נחסך ממנה לשמוע את רוזן מביע את תמיכתו העקיבה במדיניות שרת ולראות את שרת נרגש מיחס אוהד (אכן גולדה, שלא שכחה בנקל, היתה חוזרת מדי פעם משליחות בארצות הברית ומוסרת לרוזן דרישת שלום מאחיו מרטין תוך הדגשה, “הוא באמת אדם מקסים”).

רעיון מלחמת המנע לא היה מקובל על רוזן על אף מעשי הטרור של יחידות הפדאיון שגייס המודיעין המצרי, על אף החדירות עד לכפר חב"ד במבואות תל אביב, מניעת שיט אל ישראל וממנה בים סוף, החימוש הרב של מצרים בעקבות עסקת נשק עם צ’כוסלובקיה, שאיפותיו המוצהרות של נאצר לאימפריה ערבית, בשלב ראשון על ידי שיתוף פעולה צבאי בין מצרים, סוריה וירדן, וסימנים ברורים להכנת מלחמה נגד ישראל. בספטמבר 1956 עדיין סבר רוזן שגם בקואליציה מודעים לשבריריות רעיון כזה שהיה מעמיד את ישראל בפני העולם כולו כתוקפן. עם כל ביקורתו על חילופי האישים במשרד החוץ לא ראה בהם רוזן תפנית מכרעת לקראת מדיניות מלחמה, אולם הוא לפחות לא התיימר להיטיב לדעת: מדי פעם חזר במכתביו לאנגליה והדגיש עד כמה קשה, גם לפוליטיקאים מקצועיים, לנבא את העתיד.

אכן, בן גוריון לא הכניס את חברי ממשלתו בסוד המשא ומתן עם צרפת ובריטניה על מבצע לשם השתלטות בכוח על תעלת סואץ המולאמת שבו תשותף גם ישראל, ששאפה לאפשר עקב כך את פתיחת מיצרי טיראן למען חופש השיט הישראלי בים סוף ואת כיבוש רצועת עזה למניעת חדירות כעתיד. בן גוריון גם לא סיפר לחברי ממשלתו על פגישתו עם מדינאי צרפת ובריטניה על אדמת צרפת. רק ארבעה ימים לפני פתיחת המבצע המשולב קרא אליו בן גוריון את נציגי השותפות לקואליציה אחת אחת (מלבד מפ"ם, בגלל החשש שמא יודלף מידע כלשהו לצירות הסובייטית), כדי לגלות להן טפח: שישראל מתכוננת למבצע צבאי בסיני ביום שני, בעשרים ותשעה באוקטובר. משום שרוזן היה נציג יחיד של מפלגתו בממשלה נתלווה אליו לפגישה עם ראש הממשלה יזהר הררי כחבר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, וכפי שרשם בן גוריון אחרי הפגישה עם השניים “אוזניהם צללו” למשמע דבריו. הוא הדגיש כי רק ביום א' בכוונתו לדווח על כך לממשלה כולה ועד לאישורה כאילו לא קיים דבר. הררי ביקש לדעת אם לא צפויה סכנה שגם ירדן (שהיתה קשורה בחוזה צבאי עם מצרים) תתקוף, ועל כך השיב ראש הממשלה שאין זו סכנה, אלא סיכוי.

פחות מעשרים וארבע שעות לפני שעת האפס המתוכננת שיטח בן גוריון לפני חברי ממשלתו – אחרי שמנה את כל פשעי מצרים – את הצעתו שיש הכרח דחוף לצאת במבצע פשיטה למדבר סיני ולרצועת עזה במטרה להרוס את בסיסי “הפדאיון” ולתפוס את המשלטים שעל חופי המיצרים שבין אילת לשארם א־שייח'. פשיטה זו מחייבת כוח גדול, שכן למצרים כוחות צבאיים גדולים ושדות תעופה צבאיים בסיני וברצועת עזה. הוא לא דיבר לא על מלחמה ולא על מערכה. גם אם שרים אחדים הביעו ספקות והקשו קושיות, כאשר הגיעה שעת ההצבעה הורמו כל הידיים, מלבד ידיהם של שני נציגי מפ"ם.

בפרוץ מלחמת סיני חזרו ימי ההאפלה ונתגלה הקשר המשולש בין צרפת בריטניה וישראל, לתדהמתו של פנחס רוזן או, מוטב, של פליקס רוזנבליט: כבן דור שחונך על אידיאלים לא היה מוכן להודות עד כה שהעולם נשלט רק על ידי אינטרסים, ללא כחל וסרק – אבל לומדים כל החיים. כיוון שמלחמת סיני היתה מלחמת בזק שהסתיימה בתוך שבוע ימים בכיבוש רצועת עזה וחצי האי סיני כולו, מאזור תעלת סואץ עד שארם א־שייח', ומספר הנופלים מצד ישראל היה קטן (171) בהשוואה לאלפי הנופלים מקרב צבא מצרים, כאשר בידי ישראל אלפי שבויים ושלל נשק רב, נסחפו כולם, גם המתנגדים עקרונית למלחמת המנע למערבולת הגאווה, התעלות הנפש, השמחה על ההישג הצבאי הכביר. גם לרוזן היה זה “שחרור בלתי צפוי מהסיוט המצרי” ושוב היה בן גוריון למציל האומה, שהכול – אפילו בגין – חיזקו את ידיו.

לימים ספורים הרשו לעצמם הישראלים לחלום שחצי האי סיני, שטח גדול פי שלושה משטח מדינתם, יישאר בידי צה“ל, שישראל לא תשוב עוד לקווי שביתת הנשק הקודמים ולא ישכון כוח זר בשטחים שנכבשו, אולם המציאות פקחה את עיניהם מהר מאוד. ברית המועצות איימה בהתערבות צבאית ישירה במזרח התיכון (לימים הוכח שלא נעשו הכנות מעשיות לכך והאיומים לא שימשו אלא למלחמה פסיכולוגית) וגנראל אייזנהאואר, נשיא ארצות הברית, תבע משלוש מדינות הקשר נסיגה מיידית. גם אם בן גוריון רצה בשליטה על סיני (רצועת עזה היתה בעיניו לעול מכביד, בגלל צפיפות האוכלוסיה שבה, ואילו האמין בנסים, היה מתפלל “שתיבלע בים”), כבר ביום השני למבצע הכין את הממשלה לאפשרות של כורח הנסיגה בלחצה של ארצות הברית. גם אחרי שתי ישיבות וויכוח נוקב בשבעה בנובמבר לא הגיעה הממשלה לידי החלטה מפורשת אם יש לסגת בלא תנאי או לסגת נסיגה הדרגתית מותנית בהסדר מניח את הדעת עם כוחות האו”ם, והניחה את ההכרעה לשיקול דעתו של ראש הממשלה ושר הביטחון. אך למעשה ידע רוזן ככל שאר השרים, שלא הטילו ספק ברצינות איומם של הרוסים וסכנת הכליה לישראל, שצה“ל לא יוכל להישאר בסיני. בן גוריון העביר את ההכרעה לארצות הברית והטיל על אבא אבן, שגריר ישראל בוושינגטון, לברר אצל שר החוץ פוסטר דאלאס והממשל האמריקני אם תסכים לנסיגה מותנית, ואכן ההסכמה ניתנה. באותו יום חיבר בן גוריון שתי אגרות לנשיא ארצות הברית ולראש ממשלת ברית המועצות: צה”ל ייסוג מסיני.

בעת מבצע קדש, כפי שנקראה מלחמת סיני, שהה משה שרת בשליחות רשמית במדינות אסיה, וכאשר חזר בראשית דצמבר הלך אליו רוזן כדי לשאול אותו, בין השאר, כיצד היה הוא נוהג אילו עדיין היה בממשלה בעת ההצבעה המכרעת. שרת אמנם התקשה לענות, אבל בדרך ההשערה הניח שקרוב לוודאי היה מתנגד, בהגדירו את ההתקשרות עם אנגליה וצרפת (שהתקפלו מיד) כמחפירה, את החלטתן לפלוש למצרים כטימטום מבהיל ואת שיקולי ישראל כלוקים בקוצר רוח קרתני.

עתה, כאשר שלט צה"ל ברצועת עזה, לא היתה דעתו של רוזן נוחה מהחזרתה לשלטון מצרים והעדיף אותה כמחיצה בין שתי המדינות. אמנם הרצועה היתה בעבר שטח המנדט, כתב רוזן לג’וי, אבל סיפוחה פירושו להוסיף לשלוש מאות אלף הערבים הישראלים מספר זהה של בוחרים עזתיים, שיחד יוכלו לזכות ברבע ממושבי הכנסת, ולסבך את חיי הפרלמנט הישראלי המסובכים בלאו הכי. אולי אפשרית דרך אחרת – שלטון בינלאומי או ממשל צבאי ישראלי. בינתיים. “אני אומר ‘בינתיים’, כי אם אנחנו נגיע למשא ומתן על שלום עם שכנינו הערבים כדאי שנקבל על עצמנו קרבנות נוספים כמו, למשל, יישובם מחדש של לפחות חלק מן הפליטים בשטחה של ישראל.”

הנסיגה באה בשלבים ובכאב – בינואר הודיע ראש הממשלה על הנסיגה ממדבר סיני, בפברואר על דרישת ממשלת ארצות הברית שצה"ל ינטוש גם את רצועת עזה ובמארס על פינוי מפרץ שלמה והרצועה. הכמיהה למרחבים לא באה על סיפוקה, אבל מטרותיה המוצהרות של מערכת סיני הושגו: למעלה מעשר שנים שרר שקט יחסי בגבול ישראל־מצרים והשיט לנמל אילת וממנו התנהל, פחות או יותר, בלא הפרעות. תהילת מלחמת הבזק המזהירה העלתה את קרנה של מדינת ישראל גם בעיני אלה שאילצו אותה לנסיגה, חיזקה את ביטחונם העצמי של הישראלים, הוכיחה שוב את עדיפות ההעזה על שיקול הדעת הזהיר והגבירה את ההשפעה שהיתה לקיום המדינה על יהדות העולם ואת הגאווה היהודית בישראלי הלוחם. יהדות ארצות הברית התייצבה לימין ישראל, דרך “מועדון הנשיאים” שיצר נחום גולדמן למען ישראל ושכלל כעשרים ארגונים יהודיים שהקיפו את מרבית יהודי אמריקה. התמיכה בישראל חדלה להיות עניין של צדקה, של פילנטרופיה. היא היתה לחלק אורגאני בפעילות יהדות הגולה המחזקת גם את קיומה.

חלומות מתגשמים, לפעמים, אם מאריכים ימים ולא מתייאשים. באביב 1957, ליום הולדתו השבעים של פליקס, באה דינה, הבת שכמעט אבדה לו, לביקורה הראשון בארץ, ועמה ג’ודי נכדתו, בתו של האנס. כבר בקבלת הפנים המרשימה היה כדי לכבוש את לבה של ג’ודי בת השתים־עשרה: סבא חיכה להם ליד כבש המטוס, כנהוג אצל אנשים חשובים מאוד. כמה מלא וגדוש היה אותו חודש! קודם כול חגיגת יום ההולדת עצמה, שלכבודה כתב מרטין שיר ארוך, בדיוק כפי שכתב פליקס ליום הולדתו השבעים של מרטין שנה לפני כן. מרטין, מלא טאקט, לא הזכיר את נישואי פליקס לאני, אף שתיאר את כל תולדות חייו מן התינוק העגול ועד מעמדו הרם:

Er ist nicht Cherut

er ist nicht Mapai

er hat, vielmehr, seine eigene Partei¹⁴³

סיורים על פני הארץ כולה, טיול לאילת, שהות ב“גלי כינרת”, שחיה במים הצלולים, ביקורים אצל קרובים רבים־רבים, קבלת שבת אצל עגנון וקונצרט התזמורת הפילהרמונית, ופליקס מתגאה באישיותה של דינה, בתבונתה של ג’ודי. כרגיל במשפחת רוזנבליט איש לא טרח להסביר לג’ודי מה בדיוק הקרבה המשפחתית לדודה יוהנה, שגרה עם סבא, הרי סבתא אני ישבה בקידלינגטון באנגליה (ולא היתה אהובה עליה. משום שג’ודי חשה שהיא מעדיפה את שני אחיה עליה, חשה בעלבון שבמנהגה של אני לדבר עם האנס גרמנית גם בנוכחות אמה, אף על פי שלא הבינה את השפה). סבא לא היה איש נשיקות וליטופים, אבל עשה את הכול כדי שתאהב את הארץ, את יופיה (ואכן, אולי גם בזכות הזרעים שנזרעו אז, נישאה ג’ודי ליהודי, אף הוא ממשפחת יוצאי גרמניה, היתה ליהודיה ונינו הראשון של פליקס נימול כדת וכדין).

אלוהים, האלים, הגורל, המזל העדיפו את פליקס על מרטין, ברוך הכשרונות. מות בנו עלי במלחמה, המורפיום שהפך לסם חייה של אישתו אחרי נפילת בנם, מחלת הלב הקשה שבה לקה, הישיבה הממושכת בארצות הברית בלחצם של שרי האוצר הישראליים – קפלן, אשכול ואחר כך ספיר – שהפכה אותו לאורח בארץ שמעטים ידעו על פועלו בשירות המגבית למענה. והנה פליקס, שר בממשלת ישראל, במלוא כוחו, כפי שהעיד על עצמו וכפי שאישר גם בן גוריון, בן גילו, שבירך אותו על שהוא צעיר ברוחו בדיוק כמוהו.

גם אם התרכך מעט עם חלוף השנים נשאר פליקס עצור ברגשותיו, ממעט לחשוף את עצמו. כאשר גיליתי בגנזך המדינה שורה של תיקים המוגדרים כ“תיקים אישיים” של שר המשפטים, קיוויתי שהנה, סוף סוף, אמצא את החסר, אשנב לנפשו. אולם מצאתי רק אין סוף הזמנות לחתונות, לתערוכות, לפסטיבל סרטים, ל“פאוסט” של גונו באופרה הישראלית, להצגת גאלה, למפגש שארית הפליטה של ברגן בלזן, לקבלת פנים בשבט אבו רביע, בקשות לשאת הרצאה, לכתוב הקדמה לספר, לשמש חבר בוועד ציבורי, פניות של עולים, אלמנות, מוכי גורל. רק כאשר נגעה הפנייה לדיון משפטי היתה התשובה רשמית: “אין שר המשפטים מהווה אינסטנציה על ערעור נגד פסק הדין,” אולם בכל שאר הפניות, גם כאשר בקשת העזרה לא נגעה כלל למשרדו, השתדל לעשות דבר מה ולו, לפחות, לבדוק את אמיתות הטענות. הוא התערב לטובת פועלת ניקיון תימניה, מסודרת, חרוצה, שעבדה באוניברסיטת תל אביב וחרדה שתפוטר כדי למנוע ממנה מעמד של עובדת קבע. תשובת עיריית תל אביב, שתחת חסותה עמדה אוניברסיטת תל אביב בראשית דרכה: מדיניות העירייה לא להעניק קביעות מעל גיל ארבעים והמבקשת כבר בת ארבעים וארבע. אחרי שתי התערבויות נוספות של שר המשפטים סודר העניין: פועלת הניקיון זכתה לקביעות. רגש לא נחוץ להפגין, זאת כבר אמרה אמא פאני, הוא צריך לבוא לביטוי במעשים.

שנה לפרוץ מלחמת סיני הטיל צעיר מעורער בנפשו רימון לתוך הכנסת מיציע הקהל, בזמן ישיבה שדנה במדיניות החוץ והביטחון. הרימון התפוצץ ליד שולחן הממשלה וארבעה נפצעו: שר הדתות והסעד משה (מעתה משה חיים) שפירא נפצע פציעה קשה, ראש הממשלה, שרת החוץ ומשה כרמל, שר התחבורה, נפגעו באורח קל. שר המשפטים, שבמקרה לא נמצא באולם המליאה משום שניגש לטלפון, מיהר להרגיע את משפחתו בלונדון ששלום לו. הצרה היא, קבל רוזן, שבמדינת ישראל מספר גדול של מופרעים שהם לעתים מסוכנים מחולי נפש ממש ושהכנסת עדיין שוכנת בלב העיר במבנה שקשה להגן עליו. לפי המלצת ועדה להידוק אמצעי הביטחון בכנסת, שרוזן היה אחד מחבריה, הותקנה זכוכית משוריינת שהפרידה בין יציע הקהל לבין אולם הישיבות, אולם שאלת הביטחון מצאה את פתרונה רק במשכן הכנסת החדש שהוקם מכספי עיזבונו של ג’יימס דה רוטשילד, בנו של הנדיב הידוע, ומכספי אלמנתו דורותי, על גבעה הנשקפת על פני עמק המצלבה (כאשר נחנך באוגוסט 1966 גם בן גוריון וגם רוזן לא ישבו עוד ליד שולחן הממשלה).

 

31 נערים באים בימים    🔗

הבית השומם, אובדן האדם הקרוב אליו, תחושת הבדידות, הכול חזר. יוהנה מתה בסתיו 1958 מחולשת לב, אחרי חודשים מעטים של מאבק על החיים, ונקברה ליד בעלה הראשון בקרבת הדסה. עתה כבר חיכתה לפליקס בבית העלמין של נחלת יצחק, בירכתי תל אביב, חבורה שלמה: אמא פאני, הדסה ורבקה, יוהנה ויוליוס ומקום שמור לו. ושוב מאות מכתבי תנחומים והספד של עגנון באזכרה רבת משתתפים והזמנות לארוחות ונסיונות ידידים להסיח את דעתו ובריחה לעבודה והידיעה כי עתה מוטב להתרגל לבדידות. “יוהנה חסרה לי יום יום וכל פעם שאני חוזר לדירה הריקה והגדולה הדכאון נופל עלי.” את סופי השבוע נהג לבלות אצל שלמה, אחיה של יוהנה, ורות אטלינגר בהרצליה, בחברת אנשים שהיו קרובים לה, כאִילו לשמור על שארית החמימות שקרנה ממנה בחייה. אל חבורה זו של יוצאי גרמניה בהרצליה, אף שרובם היו הרבה יותר צעירים ממנו, נקשר קשרי ידידות ובמשך שנים בא אליהם לשבת, גם כדי להימלט מהבית הריק. “אני לא מחפש קשר חדש ולא מתקבל על הדעת שאעשה זאת בעתיד,” כתב למשפחתו באנגליה, וליונה, בנה של יוהנה, אמר: “עכשיו הייתי יכול להתחתן רק עם אחות רחמניה.” אולם גם עתה לא היו חסרות נשים שהיו מוכנות להקדיש לו מזמנן, אם בגלל הקסם הג’נטלמני, אם מתוך שיקולי תועלת, והוא רצה בחברתן, במעט אשליה, במעט חולשה, כגבר שהתרגל ליד ענוגה ומפנקת לידו.

בלילות הארוכים – די היה לו עתה בשעות שינה מעטות, התחזקה בפליקס ההכרה שהגיע הזמן לפרוש מן החיים הציבוריים או, לפחות, מהחברות בממשלה. אם מחמת עייפות הגוף ואם מחמת תחושת התסכול שגברו בעידן בחירות – ובשנת 1959 הן שוב עמדו בשער. מכאן גם הצעתו לשקול הפעם היטב הצטרפות לקואליציה אחרי הבחירות לכנסת הרביעית, אם המפלגה הפרוגרסיבית לא תוכל לזכות בשני נציגים בממשלה, לפחות. כי לא קל להיות מיעוט בממשלה, כפי שלמדו גם אחדות העבודה, גם מפ“ם וגם המפד”ל לדעת, ולכל אחת מהן שני שרים – וקשה שבעתיים תפקידו של שר יחיד, כפי שאמר בוועידת מפלגתו במארס 1959, בפתח מסע הבחירות.

באחד באפריל 1959. לעת ערב, באמצע הדיון המייגע על תקציב המדינה לשנת 1959/60, הורגש באולם המליאה אי שקט גובר: מסתבר ש“קול ישראל” משדר פעמים חוזרות פנייה לציבור המאזינים להיצמד למקלט לשמיעת הודעה חשובה. ואכן בשעה תשע שודרה בתשע שפות הודעה על גיוס פתע. לא רק לחברי הכנסת. אלא גם לשרי הממשלה שנכחו באולם לא היה מושג במה המדובר, כולל רוזן, שניסה להרגיע את הרוחות מתוך הנחה שראש הממשלה, אשר שהה בתל אביב, היה מעדכן את חברי ממשלתו אילו היה מדובר בגיוס כללי. רק כעבור שעת בהלה הודיע שר האוצר לוי אשכול, על סמך שיחה עם שר הביטחון, שמדובר בסך הכול בגיוס שלוש יחידות מילואים במספר כולל של אלף ומאתיים איש. גם בן גוריון הופתע מן העיתוי ומנוסח ההודעה והתברר שהיתה כאן טעות של קצין קשר שהשתמש בנוסח הלא נכון (היה זה ניסיון מחודש לבדוק יעילות קריאת התייצבות דרך הרדיו כפי שהיתה נהוגה לפני מבצע סיני והופסקה מאז). נתמנתה ועדת חקירה ואסתר וילנסקה, בשם מק"י, הגישה הצעת אי אמון בממשלה בטענה שהיה זה תכסיס מכוון, תוך הבעת ספק אם דברי שר המשפטים ושר האוצר התאימו לאמת.

המפלגה הפרוגרסיבית, ששוב לא שאפה לגדולות, לא היתה מוכנה לסכן את המעט שבידיה וגם הפעם העמידה את רוזן בראש רשימתה. גם הפעם היה יושב ראש הוועדה שהרכיב את רשימת המועמדים ופירוש הדבר כפי שידע היטב, ויכוחים קשים עם משלחות מכל מיני מקומות וחוגים שדרשו מקום בטוח למועמדם וסופם ידידים רבים מאוכזבים ונעלבים.

חוג מרכז אירופה במפלגה הפרוגרסיבית שמר על קיומו הנפרד, מובלעת, קן משפחתי, משענת במציאות משתנה, כאשר כוחו המקשר בעבר המשותף ולא בכיבושי העתיד, והמשיך להוציא את “הקידמה” בשבועון בשפה הגרמנית; סניפי החוג הוסיפו לקיים פעילות שוטפת, חברתית לא פחות מפוליטית. מדי שנה נערכה ועידה ארצית באחת מנקודות היישוב שיוצאי מרכז אירופה היו ממקימיה, ורוזן נשא בה תמיד את הנאום הפותח, בזכות המסורת והמעמד. בוועידת החוג במאי 1958, שהתקיימה בבית יצחק,¹⁴⁴ ראה רוזן את תפקידה העיקרי של מפלגתו־מפלגתם בריסון מרבי של המגמה ההולכת וגוברת של הריכוזיות הממלכתית בתחום הכלכלי, תוך ניסיון, עתה כבשנות העשרים, למצוא איזון בין ההון הלאומי ליוזמה הפרטית. נכון, המדינה חייבת לקחת על עצמה תפקידים חלוציים בהקמת מפעלים תעשיתיים, אבל מתוך מגמה להעביר אותם לידיים פרטיות אחרי שיתבססו (רעיון שהתנגדו לו אחדות העבודה ומפ“ם בתוקף, במפא”י היו לו אי אלו תומכים). החלטות הוועידה דרשו בעקיבות דפוליטיזציה במנגון הממשלתי, בבריאות, בסעד, בדת, בתרבות, חיסול המשטר הצבאי, שינוי שיטת מס ההכנסה ושיפור תנאי הקיום של האינטליגנציה העובדת. לרוע מזלה כל הצלחה של המפלגה הפרוגרסיבית היתה לה גם לרועץ: ברגע שמפא"י אימצה את הרעיון והגשימה אותו, כהקמת לשכות עבודה ממלכתיות, היא נטלה לעצמה מעט רוח ממפרשי ספינתם הקטנה של הפרוגרסיבים.

אולם עדיין לא פסה האמונה שהמדינה זקוקה למפלגה הפרוגרסיבית, להשפעתה הממתנת, לרוח הליבראליות שלה, בייחוד עתה, בעת משבר כלכלי כפי שהורגש אחרי הנסיגה מסיני. התסריט מוכר – דברים חריפים בגנות הדמגוגיה של תנועת חירות, ביקורת על מפא“י, בייחוד בשטח הכלכלי, תוך הזמת הטענה כאילו אין המפלגה הפרוגרסיבית אלא גרורה של מפא”י, דברים בזכות חוקה, בזכות משטר קואליציוני, טפיחה על השכם על הישגים – חינוך ממלכתי, לשכות עבודה ממלכתיות, הפרשיות השכר, הבטחת המשך המאבק למען מיסוי צודק, בעיקר בדרגות הבינוניות.

“מפלגתנו מפלגת עקרונות ובזה אנו נבדלים מרוב המפלגות האחרות¹⁴⁵, מפלגה בעלת אמונה איתנה בחוק העליון של צדק ויושר שאין להקריב מהם כקוצו של יוד לטובת קוניונקטורה אופורטוניסטית כלשהי.” רוזן פנה אל המצפון, התבונה, המוסר – המוני העולים שבאו ארצה אחרי קום המדינה לא נענו לו. הוא דיבר על חופש הפרט כערך מוחלט, “ולכן לא מוכנה המפלגה הפרוגרסיבית להשלים עם העובדה שאנשים רבים בארץ, מתוך דאגה לפרנסתם ולפרנסת משפחותיהם, מוכנים להשתעבד מבחינה מפלגתית.” המציאות אמרה אחרת: כוחה של מפלגה נמדד במידה רבה במה שיכלה להציע כפרס לתומכים במשרדי הממשלה שברשותה – וכאן היה משרד המשפטים הקטן בעל התקציב הזעום בתחתית הרשימה. מפלגה דמוקראטית ליבראלית אמיתית אינה רשאית להשלים עם מה שרוזן כינה “בלקניזציה של מפעלים משקיים” ועל אחת כמה וכמה של מפעלי בריאות כגון קופות חולים הקשורים בדרך זו או אחרת למפלגות מסוימות. הפרוגרסיבים עמלו עתה למען ביטוח בריאות ממלכתי, תוך ביטול קופות החולים הנפרדות, מפלגות הפועלים הסכימו לעיקרון של ביטוח בריאות כללי, תוך שמירה על קיום הקופות הנפרדות. “אנו סמוכים ובטוחים שהאזרחים הנבונים שאינם מסונוורים מסיסמאות מבריקות יתנו ידם למלחמתנו ולמאמצנו,” סיים רוזן את מצע־מסע הבחירות שלו.

כיוון שהכנת החוקה מגילות־מגילות, כפי שהחליטה עליה הכנסת כעשר שנים קודם לכן, התקדמה בעצלתיים, הציע רוזן למפלגתו בפתח מסע הבחירות לנסח חוקה ולהציע אותה לכנסת בשמה היא, בתור חוק לא ממשלתי – ואת המלאכה קיבל על עצמו פרופ' בנימין אקצין. הממשל הצבאי ביישובים ערביים באזורי הגבול כפי שהתנהל מאז קום המדינה, גם אם לא עמד בניגוד לחוק – על פי תקנות לשעת חירום מימי הבריטים היתה הרשות המבצעת זכאית להגביל את חופש הפרט לצורכי ביטחון ועדיין לא נמצאה סיעה שהציעה את ביטולן הכללי – עמד בניגוד בולט לשאיפותיה המוצהרות של המפלגה הפרוגרסיבית לשמירה על זכויות האזרח. בלחצה התחייבה הממשלה בקווי היסוד שלה לצמצם את אמצעי הביטחון באזורי הגבול לצרכים חיוניים וממשיים בלבד ולהימנע מפגיעה ללא צורך בזכויות האזרח וחופש התנועה של תושבי הגבולות הערבים. למפלגה הפרוגרסיבית היו עתה סניפים במגזר הערבי – טייבה, טירה, נצרת, אבו גוש וביישובי הדרוזים, ובראש וראשונה בדלית אל כרמל בריכוזו של עלי ביראני. לפי החלטת הממשלה במארס 1958 הוקמה ועדת שרים, שרוזן ישב בראשה, על מנת לבדוק את בעיית הממשל הצבאי ודרכי פעולתו. דיוניה נמשכו חודשים רבים, אם כי לא היו חילוקי דעות בקרב חבריה שיש מקום לשינויים מקלים, נסוב הוויכוח על היקף השינויים ובמסע הבחירות חזרה דרישת רוזן להקלה ניכרת (רק בשנת 1966 בוטל לחלוטין המימשל הצבאי בשטחה של מדינת ישראל, שנה לפני שקם לתחיה מעבר לקו הירוק בשטחים שכבשו במלחמת ששת הימים).

ניצחון מזערי בעידן נסיגת המפלגות הליבראליות ברחבי העולים: מספר בוחרי המפלגה הפרוגרסיבית בבחירות של נובמבר 1959 עלה בשבעת אלפים קולות, די כדי להוסיף לה מנדט אחד ולהעמיד את מספר חברי הכנסת שלה על שישה; הציונים הכלליים הפסידו חמישה מנדטים, למפא“י התווספו שישה – יחד עם צירי המיעוטים המקורבים אליה היו לה עתה חמישים ושניים מנדטים, מספר המנדטים הרב ביותר שזכתה בו אי פעם, ובמקום השני תנועת חירות עם שבעה־עשר חברי כנסת. בן גוריון שוב הרכיב את ממשלתו – על אף המשברים הקודמים – מקואליציה של שלוש מפלגות הפועלים, המפד”ל והפרוגרסיבים, הפעם בתוך שבוע, והיא מעט צעירה יותר: משה דיין נכנס כשר החקלאות, אבא אבן החליף את נפתלי כשר בלי תיק, גיורא יוספטל בא במקום נמיר כשר עבודה, ורוזן עדיין שר המשפטים, עדיין שר יחיד למפלגתו.

בקווי היסוד של הממשלה החדשה היו רק שינויים מעטים לעומת קודמתה, בשאלת שיטת הבחירות ניתן לסיעות חופש הצבעה מלא (כדרישת הפרוגרסיבים), נכלל בהם סעיף המשמעת – הימנעות סיעה מהצבעה בכנסת על החלטת הממשלה רק באישורה או אחרי התפטרות מן הממשלה, הימנעות בלא אישור דינה כדין התפטרות שתיכנס לתוקף עם הודעת ראש הממשלה בכנסת ואינה טעונה את אישורה. כעבור זמן קצר עוגן הדבר בתוספת לחוק המעבר. היה זה לקח משבר ממשלתי שפרץ בדצמבר 1957 בעקבות הדלפה מכוונת מצד אחדות העבודה על החלטת הממשלה בדבר נסיעתו הסודית המתוכננת של הרמטכ"ל לגרמניה לדיון על עסקת נשק. הממשלה קבעה שהיא רואה בהדלפה נזק למדינה ופגיעה חמורה בעקרון האחריות המשותפת של הממשלה להחלטותיה. שר הפנים ושר התחבורה מטעם אחדות העבודה סירבו להתפטר מהממשלה, כדרישת בן גוריון, ראש הממשלה לא היה מוכן לפטר אותם והעדיף להגיש את התפטרותו לנשיא. את הרכב הממשלה במתכונתה הקודמת התנה בן גוריון בהתחייבות למשמעת ובשמירה על סודיות מוחלטת בכל דיוני הממשלה וועדותיה בענייני מדיניות חוץ וביטחון, בלא יוצא מן הכלל, עד לאישור חוק סודות המדינה. אחדות עבודה הסכימה ושבה לחיק הממשלה.

הפרוגרסיבים רצו להתנות את חברותם בקואליציה באופן הביצוע של ביטוח הבריאות הכללי (על העיקרון עצמו היתה הסכמה) שלא דרך קופות החולים הקיימות אלא על ידי גוף ממלכתי, דרישה שבה ראה בן גוריון ניסיון של מיעוט זעיר, חמישה אחוזים מקולות הבוחרים, לכפות בצורה אנטי־דמוקראטית את רצונה על שישים וחמישה אחוז (של מפלגות הפועלים) המתנגדים בפירוש לצורה המוצעת על ידי הפרוגרסיבים. עליהם לקבל את דין הרוב גם אם דעתם שונה, כפי שהוא, בן גוריון, קיבל אותו לא פעם גם כשדרך ההצבעה היתה “טעות היסטורית איומה”.

לגדול, לגדול, אבל איך עושים את זה? משה קול סבר שכישלון הציונים הכלליים בבחירות דווקא הכשיר את הקרקע לאיחוד בין שתי המפלגות. בן גוריון, במכתב למרדכי שטרן, יושב ראש חברת רסק“ו, מעוז היקים, הציע לפרוגרסיבים (או לחלק מתוכם) להתאחד עם הציונים הכלליים ועם חלק מתנועת חירות ובלתי מפלגתיים ולהקים מפלגה ליבראלית גדולה, רבת השפעה ומשקל, שתוכל אחרי שינוי שיטת הבחירות להגיע לשלטון. גם הפרוגרסיבים רוצים במפלגה ליבראלית גדולה, הסכים שטרן, אך כזאת שיש בתוכה מקום גם לפועלים, גם לסוחרים, גם לתעשיינים, גם לחקלאים, בעלי השקפות ליבראליות המפוזרים כיום במפלגות אחרות, כולל מפא”י. לעת עתה נראתה מפא"י לרבים כאותה מפלגת המרכז שיוצאי “עלייה חדשה” חלמו עליה, ולה היתרון שהיא גדולה ושלטת ובמרכזה דמות האב הגדול, זועם לפעמים, כדרך אבות.

* * *

מי מקרב ותיקי הארץ זכר עוד את הלעג על “עלייתו של היטלר”, את הזלזול ביקים על אופיים המשונה? עתה היו כאן המוני עולים חדשים, מרוקאים ורומנים, כדי להמעיט בערכם ולהתבדח על חשבונם. הנבואות על ירידה המונית של יוצאי גרמניה מן הארץ כאשר לא יידרש עוד מקלט זמני לא התגשמו, אך גם המעטים שעזבו את מדינת ישראל, אף כדי לשוב לגרמניה, העסיקו את מחשבות האחים לקא־יה־פאו שתהו אם זאת בריחה משדה הקרב, אם עבודת עגל הזהב, אם למחוק אותם מרשימת חברי הברית, אם לאו. אכן, ועידתם השנתית, שעדיין קראו לה קארטלטאג ועדיין התנהלה בגרמנית, החליטה שאין להשלים עם ירידה אלא אם היא באה מתוך צורך עליון כמחלה או מצוקה כלכלית.

ארגון עולי מרכז אירופה המשיך לפעול, “מיטיילונגסבלאט” המשיך להופיע בגרמנית ואיש לא פצה עוד פה, משום שהארץ נתמלאה עיתונות לועזית, באידיש ובפולנית, ברומנית ובהונגרית, בצרפתית ובגרמנית, גם בחסות מפא"י והלוחמים הגדולים למען שפת עבר לשעבר. קא־יה־פאו חידש, אחרי הפסקה ארוכה, הופעת כתב עת מטעמו, שנקרא בשער אחד “Unsere Stimme” באותיות לטיניות ובשער שני “קולנו” בעברית, אך נכתב ברובו בשפת גיתה. לא היה עוד צורך להסוות את האהבה לתרבות הגרמנית, לשפה הגרמנית, ויוצאי גרמניה חדלו לבקש סליחה על כך, הצטערו על רגשי הנחיתות בעבר. בהדרגה, בזכות פיצויים אישיים ופנסיות מגרמניה, חזרו היקים, אחרי שנות צמצום מאונס, לרמת החיים הבורגנית הנעימה שידעו בעבר, חדלו להיות דיירי משנה, קנו להם דירות נוחות, יכלו להרשות לעצמם שוב לצאת לחופשת קיץ ביערות, כאשר ארץ הנופש המועדפת שוויצריה, שבה ניתן ליהנות מנופי ילדות בלי לעשות את הצעד הקיצוני ולנפוש בגרמניה עצמה. כאשר שהו פליקס, מרטין, מיצי ולימים מספר גם דינכן – האהובה מכול (כפי שקרא לה אביה במכתביו) בקיץ 1960 בחופשה בלוצרן נפשו בה ישראלים כה רבים עד שרוזן הציע למנות קונסול למושבה.

אשר ליחסים עם הגרמנים – איש איש ו“שולחן ערוך” שלו. בניגוד לישראלים יוצאי גרמניה רבים לא היתה לרוזן כל תשוקה לבקר בגרמניה, “אפילו יגורו בה מלאכים,” הוא לא הבין לרוחם של אלה (והיו אלפים) שביקשו לחדש את דרכונם הגרמני, נוסף על הדרכון הישראלי, מטעמי תועלת (אפשרות לנסוע לכל מקום בעולם, אולי יתרון בקבלת פיצויים), אבל הוא היה בעד נורמליזאציה ביחסים בין שתי המדינות, בעד ביקורי גרמנים צעירים בישראל. גם אם לא ראה צו מוסרי לשנוא גרמנים ולא היה מוכן לראות בוגד כמי שנכון לסלוח (כמרטין בובר). לעצמו קבע: “אינני יכול לשכוח ולסלוח.”

הצימאון לקרבת האחים לברית לא שכך, אלא התגבר עם השנים. בערים הגדולות, בנהרייה, בעפולה, במפרץ חיפה הם התכנסו דרך קבע להרצאות (בגרמנית, אלא מה?) לאירועים חברתיים, בתל אביב שוב ישבו ליד שולחן קבוע ב“מרתף ראשון” שברחוב אלנבי. הם התחייבו לתרום אחוז אחד מכספי הפיצויים לקרן חירום של הברית (מי שעלה בהתלהבות נעורים בשנות העשרים לא נכלל, המסכן, בין קרבנות הנאצים הזכאים לפיצוי) וביקשו להגדיר את משמעות הקא־יה־פאו לשנות זקנתם. גיאורג הרליץ, מייסד הארכיון הציוני המרכזי ועתה עורך “קולנו” חשף את רגשותיו: מלבד משפחתו המצומצת האחים לברית הם הקרובים לו ביותר, בזיכרונות המשותפים, ברקע המשותף, באחווה מתוך בחירה, בעזרה הדדית – מעל ומעבר לשותפות הרעיונית הציונית. הם היו אסירי תודה על שחינוך הברית הציל בעוד מועד את חייהם וחיי משפחתם, מודעים לשנים המתמעטות, כותבים איש בשבחי רעהו לכבוד ימי יובלות. ראשוני הסטודנטים הציוניים – בירם, אוארבך, ארנסט קלמוס – הגיעו עתה לגבורות; את יום ההולדת השבעים של רוזן ומוזס, נציגיהם בצמרת השלטון, חגגו על כוס יין ופירות וייסדו קרן מלגות על שמם. “האיש כל כך עניו, על מה בעצם?” שאל זיגפריד כנוביץ, אח לברית, מעמודי התווך של הפרוגרסיבים (ובעל חוק כנוביץ לשמירה מפני מפגעי רעש וזיהום הסביבה) בהתייחסו לרוזן, אך העניק לו בשם נאמניו את הרשות להמשיך להיות עניו בתנאי שירשה להם להתגאות בו.

מרטין חיבר שיר ארוך ליום הולדתו השבעים וחמישה של קורט, מורם ורבם, שכתיבת מכתבים היתה לו עתה תחליף ללהט הנואם; פליקס ניסה את כוחו בחריזה בעברית לכבוד לודוויג פינר, אבי התיישבות המעמד הבינוני, מן המעטים הקרובים ללבו השומר ריחוק: “נרננה לפינה (כשמו במבטא ברלין) / בקול ששון ורינה / שבעים שנה עברו מאז / נולד תינוק באשכנז / חלב – אומרים – הקטון ינק / הגדול בוחר לו בקוניאק / נריע לו ביין שרוף / החומר שעליו אהוב.” נערים באים בימים, העורכים מאזן חיים, בחיוך מסויים.

הם שאלו את עצמם למה אין כוחם מורגש יותר בעיצוב המדינה, למה – עם כל הזכויות בחינוך (בירם, להמן, סימון, קלוורי, טוני הלה), בחקלאות, ברפואה, באמנות – כה מעטים מתוכם הגיעו לעמדות מדיניות, וגם אז מעמדם האישי גדול מהשפעתם הפוליטית, למה נימת הציונות הגרמנית נשמעה רק לבעלי שמיעה דקה מאוד, ומצאו את הסיבות בתסביכי הנחיתות שהיו להם מול יוצאי מזרח אירופה, בניסיונם להתבולל בארץ, להפוך מאירופים לדמויי ילידי הארץ, ואולי בהעדר כוח מחאה, בנסיגה מחיי ציבור לאחר שנוכחו לדעת עד כמה רחוקה המציאות מן האידיאלים הנעלים שעליהם חונכו בנעוריהם. ואולי התווסף כאן גם הרצון לחיים שלמים: מעבר לפוליטיקה רצו לקרוא ספרות יפה, לשמוע מוסיקה קלאסית, להיפגש עם חברים, להתאהב (גם בגיל מבוגר).

בשנת 1959 הוקדש הקארטלטאג ליחסי אבות־בנים וגם כאן, במבט על הישראלי החדש, שאינו קרוע עוד בין שני עולמות כאבותיו, הנורמלי, השורשי, לא היתה דעתם נוחה: הבנים הולכים בתלם יותר מאבותיהם, הם חסרים תודעה היסטורית, א־פוליטיים, נרתעים מציונות, ממלים גדולות, דור של מעשה, של ביצוע, לא של רעיון, ששאלת היהודים בעולם אינה מעסיקה אותו. נכון. הם מושרשים בארץ, מוכנים למות למענה, אבל אינם מודעים לכך שחירות וסובלנות קשורים קשר בל יינתק, אינם מוכשרים לשלטון פוליטי, נעדרים יכולת לקרוא את סימני העתים. רפי בלומנפלד, בנו של קורט, אסתר הרליץ, בתו של גיאורג, שמואל רוזן, בנו של ליאו, אוריאל סימון, בנו של ארנסט עקיבא, וכל שאר הצאצאים נוכחו רק אט אט לדעת כמה חזקה היתה מורשת אבות גם בהם.

במלאות מאה שנה להולדתו של חוזה המדינה ראה בכך רוזן הזדמנות לשוב ולהפגין את הערצתו בלא גבול להרצל כאשר הצטרף רוזן לתנועה הציונית, בעוד הרצל בחיים, והלך אחריו בעיניים עצומות, באמונה עמוקה. הוא עמד על הפער שבין חזונו המדיני והחברתי של הרצל בדבר חברה מתוקנת, מודרכת על ידי אידיאלים מוסריים, בדבר מדינת מופת של חוק וצדק, לבין מה שנוצר בישראל, ולהתנחם במחשבה שאין זו אלא התחלה. עם כל הערצתו להרצל התנגד רוזן נמרצות לכוונה להפוך את יום הולדתו המאה לשבתון, ובכך הסכים עמו בן גוריון: אילו ניתן, היה מציע יום עבודה כפול לזכרו של הרצל. שנה שתוקדש לזכרו של הרצל תוביל רק למליצות ריקות מתוכן (כעבור חצי יובל התנסתה המדינה גם בשנה שהוקדשה לבן גוריון, אבל לעת עתה, עדיין מוסתרים מעין־רואה, עמדו על סף ימי זעם, חוסר אונים והשפלה).

פעמים חוזרות ניסה רוזן ליזום פגישות בין בן גוריון לנחום גולדמן לשם חילופי דעות, אף השתתף בחלק מן השיחות, אך ההתקרבות המיוחלת בין השניים לא הושגה. אולי היו פני הדברים שונים, הניח רוזן, אילו היה גולדמן משתקע בארץ – כפי שהצהיר פעמים חוזרות שבכוונתו לעשות, אולי, ביום מן הימים – ומשתתף השתתפות פעילה בחיים הפוליטיים של מדינת ישראל, אבל מי יודע? “גולדמן, כמו בן גוריון – הם מאלתרים ולעולם אין לדעת בוודאות מה יעשו.” ניסיונות התיווך של רוזן הביאו, בדרך כלל, רק לחילופי חוסר נחת הדדיים דרכו, לטענות על התעלמות מכוונת. בן גוריון קצף על שגולדמן פרש את תפיסתו בדבר הנייטראליות של ישראל בין מזרח ומערב בפני כל המי ומי בעולם, אולם לא ראה לנכון לשוחח עליה עמו, על שגולדמן נפגש עם דיפלומאטים זרים בשאלות מדינת ישראל בלי תיאום עם הממשלה. לגולדמן, לעומת זאת, היו טענות על שבן גוריון אינו מוכן לדון עמו על שאלות מדיניות לעומק, על שהוא שולח את שליחיו לגרמניה בלי לתאם אתו (אדריכל הסכם השילומים), על שבן גוריון בעת ביקור של רצון טוב בארצות הברית לא כלל במסגרת אותו רצון טוב גם את הנהלת הסוכנות ונציגי ציונות אמריקה, על שהוא מעיר הערות ביטול על הציונות בעת מסעותיו על פני עולם.

רוזן, שבאוזניו הושמעו חלק מהטרוניות ההדדיות בין בן גוריון לגולדמן, היה ספקן באשר לנייטראליות נוסח שווייץ, בלי חברות בארגון האומות המאוחדות, כפי שהציע אותה גולדמן. נכון, דרושה יתר הבלגה בהתבטאויות מדינאים ישראלים באשר לברית המועצות, אבל אין לסמוך על ברית המועצות שתהיה בין הערבים לגבולות מדינות המזרח התיכון, כולל ישראל. הערבות היחידה לאי התערבות ברית המועצות בכוח במזרח התיכון היא נכונות ארצות הברית למנוע זאת ממנה. בוועידה השנתית של קא־יה־פאו ב־1960 פיתח גולדמן את רעיון הנייטראליות על סמך ההנחה שרוב יהודי הגולה אינם מתכוונים לעלות ארצה, שביטחונה הפיסי של מדינת ישראל אינו מובטח לעולמי עד, ולכן מתוך התלות ההדדית בין מדינת ישראל לגולה, כדי שתוכל ישראל להיות למרכז אמיתי של העולם היהודי כולו, עליה להיות נייטראלית לחלוטין. במסגרת הוויכוח בקארטלטאג עמד רוזן על הדמיון בין גולדמן לבן גוריון: שניהם אינם ציונים (כלומר חדלו להאמין בכוחה של התנועה הציונית להביא לידי עליית רוב העם היהודי). חוק השבות קיים, אבל לא כורח השבות.

לכידת אדולף אייכמן, אחת הדמוית המרכזיות במנגנון השמדת היהודים ברייך הגרמני, לא באה לרוזן כהפתעה, אם כי היה נסער מאוד כאשר בישר לו בן גוריון עליה בעשרים ושלושה במאי 1960. מבחינה חוקית היתה המדינה מוכנה, החוק לפשעי הנאצים אושר עשר שנים קודם לכן, אולם עד כה לא נמצא גרמני שיובא לדין במדינת ישראל (שאמנם לא היתה קיימת בעת ביצוע הפשעים, אך יכלה להישען על תקדימי משפטי נירנברג). רוזן נפגש פעמים מספר עם ד"ר פריץ באואר, התובע הכללי של מדינת הסן שבגרמניה, שסייע לשירותי הביטחון הישראליים לעלות על עקבות אייכמן המסתתר בשם בדוי בארגנטינה. הדבר התמיה את שר המשפטים הישראלי: למה אין פועלים הגרמנים ישירות, דרך משרד החוץ ונציגיהם הדיפלומאטיים, בדרום אמריקה? באואר, יהודי על פי מוצאו, השיב שאין לו אמון בדיפלומאטים הגרמניים, עדיין רבים בהם הנאצים לשעבר. בעת פגישת באואר עם רוזן בשווייץ סיפר לו באואר על תחושתו שחייו נתונים בסכנה וביקש לדאוג לו למקלט מדיני בישראל, אם יידרש. (חיים כהן, כעבור שנים: הצענו לבאואר שנתפוס את אייכמן ונסגירו לגרמניה – אך הוא התחנן לפנינו שנשפוט אותו בישראל).

בעת המעקב אחרי אייכמן בארגנטינה בא איסר הראל, ראש שירותי הביטחון, להיוועץ בחיים כהן על אפשרויות לכידתו והסגרתו לידי ישראל, אולם כאשר נחטף אייכמן בבואנוס איירס והובא בחשאי במטוס “אל על” לישראל כבר לא כיהן כהן בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. פעמים חוזרות שוחחו רוזן וכהן על כך ששניהם יפרשו מתפקידיהם, אם לא בעת ובעונה אחת, הרי לפחות באותו פרק זמן, כהן אל השופטים העליונים (כפי שהוצע לו זה מכבר) ורוזן אל חיים רוגעים יותר. בסוף שנת 1959 הגיע כהן לאפיסת כוחות, התעלף במהלך העבודה והיה ברור שלא יוכל להמשיך בתפקידו שתבע קצב עבודה רצחני. אכן, כהן, עתה שופט בית המשפט העליון, שמח על שאינו חייב להיות התובע במשפט אייכמן, גם מתוך חשש שמא לא היה מסוגל לעמוד בעומס הנפשי העצום שיידרש לכך, גם משום שהתנגד לעונש מוות, אף לפושעים הנאצים.

אף על פי כן שלקראת הבחירות לכנסת הרביעית ב־1959 הציע רוזן לגדעון האוזנר, חבר הנהלת המפלגה הפרוגרסיבית, להיות מועמד המפלגה לכנסת ואחרי היבחרו לשמש כסגן שר המשפטים, בעיקר לשם ייצוג המשרד בכנסת, תפקיד שהאוזנר לא חשק בו, התלבט רוזן בדבר מינויו ליועץ המשפטי השלישי לממשלת ישראל, לאו דווקא מתוך פקפוקים בכישוריו, אלא בגלל הקרבה הפוליטית, מפני שבעיניו היתה משרת היועץ המשפטי מעל לכל שיקול מפלגתי. רק אחרי התייעצויות עם ידידיו בקרב המשפטנים הוותיקים ועם שופטי בית המשפט העליון, שהרגיעו אותו שאין לפסול אדם בעל כישורים הולמים רק משום שהוא קרוב אליו מבחינה פוליטית, השתכנע רוזן. בתקופת הגישושים הגיש חבר הכנסת יוסף סרלין מן הציונים הכלליים הצעת חוק פרטית שדרשה לבטל את תפקיד היועץ המשפטי, משום שאין ביקורת הכנסת חלה עליו, ולהטיל את סמכויותיו על שר המשפטים. הממשלה, לפי בקשת רוזן, דנה בדבר ודחתה את הצעת סרלין ובתחילת מאי 1960 הציג רוזן לפני הכנסת הצעת חוק בדבר תנאים למינוי היועץ המשפטי לממשלה, בהתאם להוראות חוק שירות המדינה, לפיה יוצע המועמד על ידי שר המשפטים, אולם יתמנה על ידי הממשלה, בתנאי שיהיה בעל הכישורים הנדרשים משופט בית המשפט העליון. לאחר מכן הציע רוזן לממשלה למנות את האוזנר לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה והמלצתו נתקבלה.

בעת פתיחת הדיון על תקציב משרדו לשנת 1960/61 התייחס שר המשפטים גם לשאלת היועץ המשפטי לממשלה, אחרי שיצא בשבחי היועץ הקודם, כשרונותיו ומסירותו שלא ידעה ליאות. הוא הטעים שמאז קום המדינה התעצמו מחלקות היועץ המשפטי במשרדי הממשלה השונים ולהכרעת היועץ המשפטי לממשלה מובאים עתה, בדרך כלל, רק בעיות מסובכות או שאלות השנויות במחלוקת בין המשרדים השונים והדגיש שהוא כשר לא היה מוכן לקבל על עצמו דרך קבע את סמכויות היועץ. בהסתמך על הלורד רידיניג¹⁴⁶, שהיה כיועץ משפטי גם חבר הקבינט המצומצם (ממשלת בריטניה מונה כשבעים חברים ואינה מתכנסת במלואה), והעיד שתפקיד כפול מעין זה אינו רצוי, הטעים שר המשפטים שאין זה רצוי בייחוד בישראל ששר המשפטים השרוי באווירה הפוליטית של הממשלה יקבע באשר לפתיחת הליכים פליליים והפסקתם. אולי אפשר היה להבין את חבר הכנסת סרלין, אילו דרש לבטל חלק מסמכויותיו של היועץ המשפטי ולא הסתפק בהצעה להעבירם לשר המשפטים, כי אז היתה בכך רפורמה מעמיקה (לא היה זה סוד שלבו עדיין יצא למשפט “הקונטיננטאלי”, שלפיו כל אדם חייב לעמוד לפני שופטיו).

סרלין תבע את עלבון הכנסת על ששר המשפטים הזדרז למנות יועץ משפטי שעה שהצעת ביטול התפקיד היתה מונחת לפניה ולא חסך מרוזן את עוקצו בדבר השתייכותו המפלגתית של האוזנר. רוזן הכחיש שבבחירת האוזנר (שבינתיים הפסיק את חברותו בפרוגרסיבים) היה לשיקול המפלגתי משקל כלשהו.

משפט אייכמן הפך את גדעון האוזנר מעורך דין בעל מוניטין בישראל לאישיות ידועה על פני העולם כולו, וכדי שיוכל להתפנות לעבודה העצומה שהיתה דרושה להכנת התביעה ולניהולה, אכן לקח על עצמו רוזן זמנית את רוב סמכויותיו של היועץ המשפטי בתחום העונשין, כפי שאיפשר לו החוק, והיה מעורה בבעיות שהתעוררו סביב המשפט.

משפטנים רבים ברחבי העולם, אף בקרב היהודים ידידי ישראל בתפוצות, דעתם לא היתה נוחה מן המשפט בירושלים, גם בגלל העבֵרה שעברה מדינת ישראל בחטיפת אייכמן ובפגיעתה בריבונות ארגנטינה, גם משום שמדינת ישראל לא היתה קיימת בעת ביצוע פשעי השמדת היהודים, גם מתוך חשש שבישראל לא יוכל אייכמן לזכות במשפט הוגן. נחום גולדמן, אף שלא כפר בזכות ישראל לשפוט את אייכמן, נתן פומבי לדעתו שבית דין ישראלי לא יוכל להיות אובייקטיבי ועל כן עדיף בית דין בינלאומי. רוזן הצדיק את זעם ראש הממשלה על התערבות נשיא ההסתדרות הציונית ונזף בגולדמן על חוסר התאפקותו. גם אחרים, כדוגמת המשפטן האמריקני הנודע ג’וזף מ. פרוסקאואר, העלו ספקות, אך לא נתנו ביטוי פומבי לדעותיהם אלא ביררו עניינים במכתבים פרטיים.

קודם כול היה צורך לחוקק חוק מיוחד כדי שסניגורו של אייכמן, ד"ר רוברט סרווציוס מקלן, שהופיע במשפטי נירנברג ושאייכמן בחר בו לפי המלצת אחיו (היו עורכי דין רבים על פני העולם כולו שהציעו את עצמם לתפקיד זה, רוזן חיפש עורך דין שוויצרי או אמריקני דובר גרמנית), יוכל להופיע לפני בית דין ישראלי וכדי ששכר טרחתו ישולם מקופת האוצר הישראלי. לשתי ההצעות היו מערערים בקרב ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, ורוזן, כניגוד למנהגו, היה חייב להפעיל את שוט המשמעת הקואליציונית כדי להבטיח את אישורן.

על הפרק עמדה גם שאלת הרכב בית המשפט לפניו יועמד אייכמן לדין בירושלים, בירת ישראל. נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים היה ד“ר בנימין הלוי, אולם על סמך מנהג שופטי ישראל לפסול את עצמם לדין אם הביעו לפני כן את דעתם הנחרצת בנושא הנידון, הניחו גם נשיא בית המשפט העליון וגם שר המשפטים, שהלוי, בגלל דרך ניהולו של משפט גרינוולד־קסטנר ואמרתו המפורסמת על המוכרים את נשמתם לשטן, לא יתבע את זכותו לשמש אב בית הדין. ברם, הלוי התעקש, על אף מאמצי השכנוע גם מצד אולשן, גם מצד רוזן. לבסוף הציע שר המשפטים, בהסתמך על תקדים החוק המנדטורי, שאמנם בוטל במדינת ישראל, לפיו עמד בראש בית דין לפשעים חמורים שופט בית המשפט העליון, לחוקק חוק מיוחד ולמנות לאב בית הדין במשפט אייכמן שופט עליון. אכן ההצעה נתקבלה, ומשה לנדוי, יליד דנציג, צעיר השופטים בבית המשפט העליון, נתמנה לאב בית הדין כאשר לצדו ד”ר הלוי וד"ר יצחק רווה, שופט בבית המשפט המחוזי בתל אביב, שניהם בוגרי משפטים באוניברסיטת ברלין. הכול – אולשן, רוזן, האוזנר – חששו שסרווציוס ידרוש בפתיחת המשפט לפסול את הלוי בגלל משפט קסטנר, אך לרווחתם דרש סניגורו של אייכמן את פסילת בית הדין כולו בטענה ששום שופט בישראל לא יוכל להיות ניטראלי, טענה שלא נתקבלה: ניטראלי לא, קבע לנדוי בקולו השקט, אך אובייקטיבי כן.

רוזן חשש שמא ייהפך משפט אייכמן למשפט ראווה, נשיא בית המשפט העליון היה מודאג מן ההיסטריה הכללית שנתעוררה סביב המשפט ופנה למשרד המשפטים בדרישה לאחוז בכל האמצעים לשם שמירה על סוביודיצה. רוזן זעם על עיתונאי ישראל שעל אף פנייתו לעורכי העיתונים להימנע ממשפט על ידי העיתונות, עברו כל גבול: האווירה בלאו הכי עוינת לאייכמן ואין להוסיף עליה על ידי כתיבה פרועה מצד העיתונות (כדוגמת סימפוזיון של “מעריב” בשאלה אם יש להוציא להורג את אייכמן שנערך עוד לפני פתיחת משפטו). רוזן רצה במשפט הוגן לאייכמן, גם למען ישראל, גם למען דעת הקהל העולמית, לאו דווקא בגלל השמצות שונאי ישראל, אלא בגלל חרדות ידידיה. למראה צבא העיתונאים מכל העולם רטן רוזן, שנכח פעמים חוזרות בקהל באי בית העם: “זה משפט, לא הצגה!”

למשפט, שנפתח בבית העם בירושלים באפריל 1961, היתה השפעה עצומה, קודם כול על הישראלים עצמם, אשר במשך שנים ניסו לדחוק את השואה, אם מתוך רגשי עליונות של אנשים שנלחמו על חייהם, אם מתוך תחושת אי נוחות על חיי הרווחה, יחסית, בארץ־ישראל בעת מלחמת העולם השנייה: בפעם הראשונה נפרשה לפניהם השמדת יהודי אירופה על כל זוועותיה וקרבנותיה לבשו דמות ממשית, לא עוד גוש אמורפי של שישה מיליונים, שבשמם הגיש האוזנר את התביעה נגד אייכמן הכלוא בתא מזכוכית משוריינת. קולו התקיף של האוזנר, עם הרי"ש המתגלגלת האופיינית לו, הדהד במשך חודשים בכל בית (טלויזיה עדיין לא היתה בישראל¹⁴⁷. אב בית הדין השכיל לנהל משפט שקול ומאופק והשקיט במרוצת הזמן את חששות משפטני העולם למשפט לא הוגן, אולם המתח שב וגבר לקראת סיום המשפט. רוזן התנגד לעונש מוות, על פי עקרון מוחלט, משום שעל המדינה לשמר את החיים, לא לגזול אותם, אולם הוא השאיר את ההחלטה בידי האוזנר, והאוזנר החליט לתבוע את העונש הקבוע בחוק, דהיינו מוות, כאשר בידי נשיא המדינה אפשרות החנינה. אחרי שבית הדין בירושלים מצא את אייכמן בדצמבר 1961 אשם בפשעים נגד האנושות ובהשמדת עם וגזר עליו מוות, רבו הפניות לחון את אייכמן, אם בהסתמך על ייחודו של העם היהודי, אם מתוך חשש – כפי שהביע זאת מרטין בובר – לליבוי שנאת היהודים בעולם. סרווציוס ערער לבית הדין העליון, שישב בהרכב של חמישה שופטים ואישר את גזר הדין, גם נשיא המדינה יצחק בן צבי לא מצא מקום להיענות לבקשת החנינה שהוגשה אליו באמצעות שר המשפטים, ובשלושים ואחד במאי שנת 1962 הועלה אייכמן, שניסה במהלך המשפט להמעיט במידת אחריותו, לגרדום, גופתו נשרפה ואפרו פוזר בלב הים. האדם היחיד שהוצא להורג במדינת ישראל במשך ארבעים שנות קיומה.

בעת קריאת מאמריה של חנה ארנדט על משפט אייכמן, שקובצו בספרה הנודע על “בנאליות הרשע”, ובהם טענה שהיהודים עצמם, דרך היודנראטים, סייעו להשמדתם, נתקף רוזן בחילה: כיצד היא מעזה להאשים אנשים שמצאו את עצמם במצב שלא היה לו תקדים בהיסטוריה האנושית שעה שהיא היתה רחוקה מכל סכנה? חנה ארנדט היתה כסטודנטית צעירה בברלין אורחת רצויה בבית בלומנפלד ובתקופתה הציונית חשבה את עצמה לתלמידתו של קורט. הידידות בין השניים נמשכה גם בעת שהותו של בלומנפלד בארצות הברית, על אף הניגודים הרעיוניים אחרי התפכחותה מן הציונות, והיא ביקרה אצלו בחשאי בירושלים בחודשים האחרונים של חייו. כאשר התייחס פליקס אחרי קריאת מכתבי רעו לשם הוצאתם בדפוס לחליפת המכתבים שלו עם חנה ארנדט, והדבר הגיע לאוזניה דרך מאמר ב“מיטיילונגסבלאט”, הגיבה במכתב בעל נימה חריפה: באיזו זכות קורא רוזן במכתביה הפרטיים שלא נועדו לזרים? על אף תשובתו הצוננת של פליקס, שיש במכתבים היבט ציבורי, הוא היה שלם עם דיוקן דמותו של קורט כפי שציירה אותו חנה על רקע ציטטה מהיינה, המשורר האהוב עליו: הכה בתוף ואל תירא ונשק לתגרית! זה כל המדע, זאת משמעות כל הספרים העילאית. “הנה, כפי שאתה יודע,” כתבה לפליקס, “הוא לא ירא ונישק לנערות: ציוניות, לאומניות, סוציאליסטיות, קומוניסטיות ואף הומאניסטיות ולמי שהופיעה במרוצת הזמן, והיו רבות. אבל כמה מעטים אהבו כך את החיים ונכסי האדמה!” נכון, הסכים פליקס, ורק חבל שחנה אינה אוהבת את העם היהודי כפי שהיא אוהבת את חבריה.

קורט מת בשנת 1963 בבית חולים דנציגר, שהמשיך להתקיים בניהולה של מאלי, אחרי “עשרים שנות נסיגה הדרגתית מן ההוייה” ושבירת עצם הירך. פליקס הרבה לבקר אצל קורט המרותק למיטת חוליו, וכדי לעודד את נפשו היו שרים יחד שירי סטודנטים מימי ראשית ידידותם. משה זמורה, שפליקס היה מנאמני ביתו גם בשנות חולשת הגוף ודעיכת הזיכרון המופלא, הקדים אותו בשנתיים. פליקס, שהספיד אותו, עמד על יכולת ההתלהבות של זמורה: הוא לא היה רק משפטן מצוין, אלא גם משפטן נלהב, הוא היה מורה נלהב וקורא ספרות נלהב וידיד נלהב, שקשה היה לגמול לידידותו כמידתה. אריך כהן, למרבה האירוניה שהיתה בת לווייתו כל חייו, נפטר בעת שהותו בבאד הומבורג שבגרמניה. מרטין רוזנבליט, שהתעלף בעת נסיעה באוטובוס בניו יורק עקב הפרעות במחזור הדם, מיהר לכתוב את זיכרונותיו באנגלית, למען הקורא האמריקני, ומשום כך חסרה האוטוביוגרפיה שלו “צא ושרת” את העומק והשלמות שיכול היה להגיע אליהם בגרמנית. הוא בא לישראל, שלה הוקדשו כל חייו ואף על פי כן מעולם לא היתה לו לבית, למרות קשרי המשפחה והידידות שקשרו אותו אליה, כדי למות בה בשנת 1963, אותה שנה שבה בא המוות גם על קורט ועל ריכארד ליכטהיים. היה זה עידן של פרידות.

 

32 עלבונו של איש הגון    🔗

והארץ שקטה חמש שנים אחרי חיסול הרשת במצרים, שכונה מטעמי צנזורה “עסק הביש”. אלוף משנה בנימין גיבלי הועבר מאגף המודיעין, וכאשר כנהוג בצה"ל הגיעה העת להעלות אותו בתור ממלא מקום מפקד המרכז לדרגת אלוף, סירב שר הביטחון בן גוריון להיענות לו בגלל הספק שנותר אחרי מסקנות ועדת אולשן־דורי באשר לשאלה מי נתן את ההוראה להפעיל את קבוצת החבלה במצרים. כיוון שגיבלי לא היה מוכן להמשיך בתפקידו בלי שיועלה בדרגה נתמנה נספח צבאי בבריטניה ובארצות סקנדינביה. בן גוריון היה מיוזמי מינויו של פנחס לבון, שהתפטר אחרי משפטי קאהיר מכהונת שר הביטחון, למזכיר הסתדרות העובדים הכללית¹⁴⁸, תפקיד שנשא עמו עוצמה רבה. וכל אותה עת הוסיפו נידוני קאהיר לשבת בכלא.

במאי 1960 בא לבון לבן גוריון וסיפר לו ששמע מפי אלוף משנה יוסי הראל, מפקד לשעבר של יחידת 131 שהופעלה במצרים, על זיופי תעודות באגף המודיעין, ובעקבות שיחה זו הטיל ראש הממשלה על מזכירו הצבאי, אלוף משנה חיים בן־דוד, הידוע בכינוי חב“ד, לבדוק את העניין, וזה אכן קבע שהיו שינויים במסמך או במסמכים באגף המודיעין אחרי הכשלון במצרים. באותה שנה התנהל בבית המשפט המחוזי בירושלים, מאחורי דלתיים סגורות, משפטו של אברהם זיידנברג, בשמו העברי אברי אלעד, שהפעיל את הצעירים היהודים הציונים בקאהיר ובאלכסנדריה, באשמת פגיעה בביטחון ישראל, החזקת מסמכים סודיים שנטל בחשאי מיחידה 131 וקשר עם המודיעין המצרי. הוא כפר באשמה, אך הורשע ונידון לשתים עשרה שנות מאסר. זיידנברג, שהתפרסם בשפת הרמזים של העיתונות בתור “האדם השלישי”, כדי להוכיח שכל המשפט נגדו מבוים, סיפר בעדותו שמסר עדות כוזבת בפני ועדת אולשץ־דורי, שמרדכי בן צור, עוזרו של גיבלי, הדריך אותו מה עליו להעיד, שתאריכים שונים ביומנו שונו כדי לחזק את גרסת גיבלי שאכן לבון נתן את ההוראה. אחרי שהרמטכ”ל חיים לסקוב הביא קטעים מפסק הדין לידיעת שר הביטחון, הורה בן גוריון על הקמת ועדה צבאית שתחקור באופן יסודי את רינוני הזיופים והעלמת המסמכים, ובראשה יעמוד משפטן מובהק. לסקוב פנה לחיים כהן, שופט בית המשפט העליון, והוא הסכים לשבת בראש הוועדה, לצד שני נציגי מערכת הביטחון, ולשם כך הוענקה לו דרגה צבאית של אלוף משנה.

לבון, ששהה בחופשת הבראה בשווייץ, חזר ארצה אחרי שנודע לו על מינוי הוועדה, ובשיחה עם בן גוריון בסוף ספטמבר 1960 פסל את חיים כהן, טען שהציע לפטר אותו עוד כששימש יועץ משפטי לממשלה (רוזן הכחיש שהיתה אי פעם הצעה כזאת מצד לבון כשהיה שר הביטחון) והביע חשש שכהן יהיה נתון להשפעת השופט אולשן, נשיא בית המשפט העליון; בן גוריון דחה השערה זו בתוקף. לאחר מכן ביקש לבון מבן גוריון שיודיע בציבור שלא הוא, לבון, נתן את ההוראה ושנענש בזמנו לשווא. בן גוריון השיב לו שמעולם לא פסל אותו ולא האשים אותו ואינו רואה כל צורך או חובה לטהר אותו. לבון, שהכריז כי לא ילך לוועדת חקירה משפטית, לא חיכה למסקנות ועדת כהן ופנה לשם טיהור שמו לוועדת החוץ והביטחון של הכנסת. זו הפתיחה לאופרה שנודעה בשם “פרשת לבון” או “הפרשה”, שרוזן מילא בה תפקיד של משפטן הגון הנאשם בעיוות דין.

אף שהיתה זו פגרת החגים, נקראה ישיבת ועדת החוץ והביטחון על סמך פניית חמשת נציגי חרות והציונים הכללים בה, בגלל גל השמועות והידיעות המרומזות בעיתונים בדבר פרשת מצרים. ראש הממשלה, שהוזמן לישיבתה הראשונה בשניים באוקטובר 1960, שבה נכח גם שר המשפטים, נשאל על ידי חברי הוועדה אם לדעתו נתן את ההוראה להפעלת הרשת במצרים שר הביטחון של אותם ימים או שמא פעל גיבלי כראש אמ"ן על דעת עצמו. בן גוריון אמנם השיב להם כי בדיקת אשמתם או אי אשמתם של שני אנשים אינה מעניינה של ועדת החוץ וביטחון ואין זה גם מתפקידה, אלא תפקיד של מוסד משפטי, אולם אם הוועדה רוצה לעסוק בזה, זה עניינה, היא סוברנית והיא יכולה לשמוע גם אחרים, את לבון או את שרת. לדעת רוזן היתה הופעת ראש הממשלה חוליה חשובה שהניעה את הוועדה להמשיך בבירוריה.

לבון הופיע לפני הוועדה בארבע ישיבות במשך חודש אוקטובר 1960, וסיפר על קשר שתוכנן להדחתו ממשרד הביטחון, כאשר הוא תולה את עיקר האשמה בפרס. דובר על זיופי מסמכים, על עדויות כזב ובזבוז של מיליונים במערכת הביטחון. הוא שפך לפני הוועדה את כל מרי לבו, טען כנגד קצינים ופקידים במשרד הביטחון העוסקים רק ברכילות ובהפצת שמועות והגדיר את מעשיהם, בלי לנקוב בשמות, כשחיתות. כדי להוכיח את קלות דעתו של גיבלי סיפר לחברי הוועדה הנדהמים על “חמישה בחורים שנשלחו בקשר לאיזה מכשיר שצריך להכניס לאיזה עץ,” שלא הוא ולא הרמטכ“ל ידעו עליו, “עניין טיפשי מראשיתו ועד סופו,” שבו קיפח את חייו אחד החיילים. בידי ועדת החוץ והביטחון לא היה דו”ח ועדת אולשן־דורי ולא רשימת העדויות שהושמעו לפניה, עדויות שהיו סותרות את עדות לבון, ולא היה מי שישאל מתוך ידיעת עדויותיו משנת 1955 (שבהן הגדיר לבון את אותה הפעולה לשם השתלת מכשיר האזנה כבעלת ערך רב לקליטת שיחות טלפון ממשלתיות וצבאיות מסוריה) ולבון היה חופשי לתאר את המצב לפי ראות עיניו, בכל כושר ההבעה שלו, בחדות לשונו, תוך איום שיש עמו חומר חמור עוד יותר על מערכת הביטחון שהוא נמנע, לעת עתה, מלהביאו לפני פורום ציבורי.

אף שישיבות ועדת החוץ והביטחון התנהלו בדלתיים סגורות ושבמשך כל שנות קיום המדינה ידע גוף זה לשמור על סודותיו, הודלפו פרטי פרטים מעדות לבון לעיתונות (בייחוד על ידי המעוניינים בדרך זו לנגח את בן גוריון ואת מפא"י) והחלה מה ששרת הגדיר כ“חרושת זוועות”. בן גוריון, שישב בתקופת החגים בשדה בוקר, קרא את העיתונים, נסער מהסילופים, מההדלפות, מהתמיכה הציבורית הרבה שבה זוכה לבון, שעדותו היתה בעיניו שערורייה שלא היתה כדוגמתה, ערֵמה של שחצנות, זלזול בכבוד טובי האישים בישראל, עלילות וסילופי אמת. בעיקר זועזע בן גוריון מן הפגיעה בקדושת הביטחון, כאשר לנגד עיניו האימהות השכולות, החיילים העלולים להיהרג. הוא ביקש לדעת מהיועץ המשפטי לממשלה אם אפשר להעמיד את לבון לדין על הוצאת דיבה. האוזנר השיב לו שלפי החוק הקיים בעניין לשון הרע אין הדבר אפשרי.

גם בפי שר המשפטים לא היו נחמות וישועות: אף שלוועדת החוץ והביטחון אין סמכות להסיק מסקנות, היא יכולה להיכנס לבירור, גם אם העניין לא נמסר לטיפולה על ידי הכנסת, וזאת בהתאם לנוהג אשר השתרש שלפיו דנה הוועדה לעתים בעניינים ששמעה עליהם מפי השר הנוגע בדבר. היתה אפשרות שהכנסת תסמיך את ועדת החוץ והביטחון בדיעבד לדון בפרשה (ואז תהיה הוועדה מוסמכת להסיק מסקנות) או שתכריז עליה כעל ועדת חקירה שתוכל גם להשביע עדים, ואז יהיה צורך לצרף גם את נציג הקומוניסטים. בקיצור, נחוץ לפעול מיד להוצאת הדיון מידי ועדת החוץ והביטחון – בכך היתה תמימות דעים בינו ובין ראש הממשלה (אם כי רוזן טען כנגד בן גוריון על שבהופעתו לפני הוועדה תרם להמשך בירוריה, ובן גוריון טען נגד רוזן על שהיה נוכח בחלק מישיבות הוועדה ושתק).

בינתיים סיימה ועדת כהן את דיוניה, ובחמישה־עשר באוקטובר הגישה את מסקנותיה בבירור השאלות אם אלוף משנה גיבלי או סגן אלוף מרדכי בן צור או מפקד אחר באגף המודיעין נקטו צעדים כלשהם כדי להניע עדים בכלל, ואת אברהם זיידנברג בפרט, להעיד עדות שקר לפני ועדת אולשן־דורי, לפני הרמטכ“ל או לפני שר הביטחון, ואם נעשו שינויים כלשהם במסמכי אגף המודיעין. לא היו בדין וחשבון שלה גיבורים: את זיידנברג־אלעד הגדירה ועדת כהן כשקרן מועד ופתולוגי, היא לא מצאה סיוע לטענתו שנעשו שינויים בדו”חות כדי לחזק את עדות גיבלי לפני ועדת אולשן־דורי ולא היתה מוכנה לתמוך בטענתו כאילו גיבלי או סגנו ביצעו זיופי מסמכים הנוגעים לפרשת “העסק הביש”. אשר למכתב המפורסם של גיבלי לרמטכ“ל מ־19.7.54, שבו מופיעות המלים “לפי הוראתו של לבון” לא הוכחו זיופים, מומחה קבע ששני דפי העתק נכתבו באותה עת. הוועדה הטעימה שגיבלי בעדותו לפניה לא אמר, לדעתה, את כל שידע וזכר, קבעה שלא ידע לפקח על אנשיו כיאות ולא השכיל לחשוד באלעד ורשמה לפניה בצער שהוא ראה לנכון לנער את חוצנו ממעשי פקודיו שנעשו בלא ספק תוך תיאום אתו, אם לא לפי הוראותיו המפורשות (אף על פי שהוועדה ציינה לפני גיבלי שבהתאם לחוק זכותו לחקור עדים, הוא לא השתמש בזכות זו). באשר לסגנו מוטקה בן צור קבע הדו”ח שנסע במאי 1954 לפאריס ונפגש שם עם אנשי יחידת 131 שפעלה לא רק במצריים, שהוא העיד לפני ועדת אולשן־דורי עדות שקר, אך “נוטים אנו לחשוב שטיפשותו ולא רשעותו הביאו לכך” – ועדות שקר לפני ועדת אולשן, שלא היתה ועדת חקירה, אינה עברה פלילית. אולי זאת עברה של תרמית מצד עובד ציבור, אך עליה חל חוק ההתיישנות.

בן גוריון ביקש מן היועץ המשפטי לממשלה לברר בעקבות דו“ח ועדת כהן אם יש יסוד להעמיד מישהו למשפט על זיוף, עדות שקר או חטא אחר נגד חוקי ישראל ואם יש במסקנות הוועדה מסקנה כלשהי באשר לשאלה מי נתן את ההוראה ל”עסק הביש". האוזנר תמך במסקנת ועדת כהן שאין מקום להעמיד את בן צור לדין והבהיר לראש הממשלה שוועדת כהן לא נתבקשה לקבוע מי נתן את ההוראה ועל כן לא התייחסה לשאלה זו בחקירתה. בהרהור שני, בפגישה בביתו של ראש הממשלה בעשרים ואחד באוקטובר 1960, השיב האוזנר תשובה חלקית: ועדת כהן קבעה כי אלעד קיבל הוראות מבן צור בסוף מאי בפאריס וכי את שתי הפעולות שבוצעו במצרים עוד לפני “עסק הביש”, בשניים ביולי ובארבעה־עשר בו, אין לייחס לשר הביטחון, כפי שקבעה גם ועדת אולשן, ומשום שאיש אינו טוען שלבון נתן את ההוראה לפני השישה־עשר ביולי, מתעורר ספק בדבר מהימנות עדות גיבלי לפני ועדת אולשן באשר למתן הוראת לבון להתחלת הפעולה באותו היום (בביתו, בעל פה, בארבע עיניים).

תשובה חד־משמעית לשאלה מי נתן את ההוראה לא ניתנה. ועדת החוץ והביטחון לא הראתה כל נכונות להפסיק את בירוריה. “זוועה כזאת עוד לא היתה בישראל,” כתב בן גוריון לרוזן אחרי קריאת הפרוטוקולים על עדות לבון בוועדה: דרושה חקירה בדרג אחר, גם בגלל ההדלפות, גם משום שלפני ועדת החוץ והביטחון יכול מי שרוצה לשקר ולכזב כאוות נפשו ואין להביא אותו למשפט. לכן ראה בן גוריון צורך בנוהל משפטי רגיל: שמיעת עדים בשבועה, חקירת שתי וערב, הימצאות שני הצדדים ועורכי הדין שלהם בשעת החקירה, המצאת חומר האשמה לנאשם (אם הושמעה האשמה כלשהי), כדי שיוכל להכחיש ולהזים ולחקור את המאשים – ומי ששיקר ייענש כדין. “אני חושב אותך לאיש בלי פניות אישיות או מפלגתיות בכל העניין,” הוסיף ראש הממשלה במכתבו לשר המשפטים. ועדת החקירה, לדעת בן גוריון, אסור שתהיה פוליטית משום שמפלגות אחרות כבר נקטו עמדה ברורה בשאלה השנויה במחלוקת בעת הדיון בוועדת החוץ והביטחון (כסניגורי לבון), אך ייתכן שגם ועדה אובייקטיבית בהחלט לא תצליח לגלות את האמת.

מתוך רצון להוציא את הדיון מידי ועדת החוץ והביטחון שהפכה לזירת התנצחויות והתנגשויות, הציע רוזן בשם המפלגה הפרוגרסיבית לשר האוצר אשכול¹⁴⁹ (ראש הממשלה המשיך לשבת בשדה בוקר) להקים מיד ועדת שרים כדרך היחידה שיש עמה סיכויים כלשהם להחליף את הבירור בוועדת החוץ והביטחון בבירור מעשי יותר ויעיל יותר. אכן, אשכול קיבל את ההצעה ושידל את השותפים לקואליציה – אחדות העבודה, מפ"ם והדתיים – להסכים לה. למה העדיף רוזן ועדת שרים על ועדת חקירה? לדבריו רצה במוסד שהרכבו יבטיח גם חקירה יסודית, גם יהיה נעדר משוא פנים, ובבחירת¹⁵⁰ מוסד כזה חשב יותר על הרמה האנושית מאשר על ההשכלה המשפטית, שכן בפרשה טיפלו כבר שתי ועדות בראשות שני שופטי בית המשפט העליון שחקרו עדים, העמיקו לחקור. “לא ראיתי סיבה מכרעת שתקום ועדה מורכבת ממשפטנים דווקא. העניין שלפנינו לא הצריך פירושי סעיפי חוק או העמקה בסוגיות משפטיות. הוא תבע הכרעה לפי השכל הישר, המצפון, היושר וניסיון החיים. כל אלה צריכים לאפיין שרים לא פחות ממשפטנים. כשר המשפטים לא חשבתי לנכון לערב בדבר עוד שופטים. היתה ביקורת על שאולשן וכהן בכלל קיבלו את המינוי וסברתי שמוטב להקים ועדה ברמה גבוהה, מורכבת משרים ממפלגות שונות, ואם אלה יוכלו בסופו של דבר להכריע פה אחד, תהיה בכך דרגה גבוהה של ביטחון שהגיעו להחלטה הנכונה.”

תוך כדי המהומה על עדותו הקטלנית של לבון פנה גיבלי לרמטכ"ל בתביעה שתוקם ועדת חקירה שתשפוט בינו לבין לבון ותכריע בשאלה אם פעל על דעת עצמו או ששר הביטחון באותה עת נתן לו הוראה להפעלת הרשת במצרים. לסקוב העביר את מכתב גיבלי לשר הביטחון, ושר הביטחון מסר אותו בישיבת הממשלה בעשרים ושלושה באוקטובר 1960 לידי שר המשפטים, תוך הבהרה שגיבלי דורש ועדת חקירה משפטית. רוזן השיב לו שלשר הפנים ולשר המשפטים סמכות למנות ועדת חקירה (בלי לציין באותה ההזדמנות שגם לראש הממשלה אותה הסמכות), אך עוד לא קרה שבעניין חשוב ימנה אחד משני השרים ועדת חקירה בלי לשאול את דעת הממשלה. “לא אעשה ואת על דעת עצמי,” קבע רוזן נחרצות. כמה מחברי הממשלה ובראשם אשכול הביעו את דעתם נגד מינוי ועדת חקירה, בן גוריון הזהיר שלא יהיה לפרשה סוף עד שוועדת חקירה תפסוק לפי חוק ולא השאיר ספק שהוא מתנגד למינוי וועדת שרים, מתנגד לכך שהממשלה תהיה שופטת בעניין כזה. “יכול להיות שממשלה אינה חוקרת, אבל ממשלה בשום שכל תגיע להכרה שהגיעה לסוף פסוק,” השיב לו אשכול. ההחלטה נדחתה בשבוע.

הצעת רוזן זכתה בישיבת הממשלה לתמיכה נמרצת מצד אשכול ובן אהרון. בן גוריון אף לא ניסה להפעיל את כוח השפעתו הרב כדי לשכנע את השרים לקבל את תפיסתו, הודיע מראש שלא ישתתף בוויכוח ולא בהצבעה ונשאר בלשכתו. מדי פעם היה אשכול יוצא אליו מחדר הישיבות ולבסוף חזר ואמר: “העניין בסדר” ומכאן הבין רוזן שבן גוריון ישלים עם הכרעת הממשלה, שהחליטה בשנים־עשר קולות על הקמת ועדת שרים. תחילה הוחלט על הרכב של חמישה, אולם בלחצו של בן אהרון לכלול בוועדה גם את מפ"ם הורחב הרכב הוועדה לשבעה שרים: פנחס רוזן כיושב ראש הוועדה (פרוגרסיבים), לוי אשכול (מפא"י), יצחק בן אהרון (אחדות עבודה), ישראל ברזילי (מפ"ם) בנימין מינץ (המפלגה הדתית הלאומית) בכור שיטרית (מפא"י) וחיים משה שפירא (מפד"ל).

בישיבת ועדת השבעה הראשונה בשלושה בנובמבר 1960 פתח רוזן בהגדרת סמכותה: לעבור על החומר ולהביע לפני הממשלה מה צריך להיעשות בעתיד. כדי להבטיח סודיות מוחלטת אסר היושב ראש על חברי הוועדה לקחת הביתה חומר לעיון; לא רק עדויות ומסמכים, אלא גם רישומים שערכו השרים בזמן הדיונים נותרו בכספת לשמירה. הוועדה קיימה תשע־עשרה ישיבות מראשית נובמבר ועד לעשרים ואחד בדצמבר 1960, שלוש־עשרה הישיבות הראשונות סוכמו רק בתקצירים ורק מהישיבה הארבע־עשרה הוחל ברישום סטנוגראמות. אלה ואלה נשארו חסויים עד היום, אם כי הם מצוטטים בכתבי בן גוריון ובכתבי אנשים שבן גוריון אפשר להם לעיין בהם, אך באופן טבעי מצוטטים דברים הבאים להצביע על חולשות הוועדה ומחדליה.

באוזני חברי הוועדה הוקרא החומר – דו“ח ועדת אולשן־דורי, דו”ח ועדת כהן, שאל ממצאיה, כוועדת חקירה, החליט רוזן להתייחס כאל ממצאי בית משפט שלאחר ערעור, כחומר שאין לערער אחריו, קטעי פרוטוקולים ממשפט אלעד – והשומעים העירו את הערותיהם, שאלו שאלות, ביקשו הבהרות. משום שלבון, בניסיונו להשחיר את פני גיבלי, העלה גם את משפט טוביאנסקי, שבו שימש גיבלי אחד השופטים, כבר בישיבה השלישית ביקש השר מינץ לראות את החומר הנוגע למשפט. רוזן, אף שהיה מודע לכך שמה שמוגדר בשפת המשפט “עדות שיטה” פסול בדרך כלל לפי דיני הראיות החלים על הליכים משפטיים טהורים, נכנע והסכים להמציא לוועדה את החומר, אם כי תוך התרעה שאסור שהדבר ישפיע על שיקוליה. כאשר נודע על כך לבן גוריון מפי אשכול, מחה בפני רוזן משום שראה בכך איפה ואיפה: הרי הוועדה לא ביקשה לעיין בחומר על התנהגות לבון לפני “עסק הביש” ולאחריו. על כך השיב לו רוזן שעל התנהגות לבון יש חומר די והותר מעדות דיין ואחרים לפני ועדת אולשן. בן גוריון לא השתכנע. בישיבתה הרביעית, כעבור ארבעה ימים, החליטה הוועדה, לפי דרישת בן אהרון, להודיע ללבון שהיא מוכנה לקבל ממנו מסמכים אם הוא סבור שאלה יכולים להוסיף להבהרת השאלה מי נתן את ההוראה (הרי בוועדת החוץ והביטחון נפנף לבון בחומר שיש עמו ושעדיין לא חשף). לבון השיב שאין לו מסמכים שלא הוצגו לפני הוועדות הקודמות, אולם כעבור זמן מה, אחרי פנייה חוזרת, נתרצה ומסר לוועדה חומר נוסף.

אחרי שדחה רוזן את בקשת עורך הדין של בנימין גיבלי, יעקב סלומון, להעיד לפני ועדת השבעה לאור העובדה שגיבלי בניגוד ללבון לא השמיע את גרסתו לפני ועדת החוץ והביטחון, שלח סלומון לידי רוזן חומר שלא היה בידי הוועדות הקודמות: תוכן פגישה שהיתה לו עם יוסף הראל, מפקד יחידת 131 לשעבר, על שיחה עם לבון שבה שמע הראל מפי שר הביטחון שאישר את הפעולה, אף שבאותה עת כבר בוצעו פעולות מסוימות. כן מסר סלומון דין וחשבון על שיחה שניהל אברהם דר, מי שהקים ב־1951 את קבוצת הקשר במצרים, עם לבון שבה חקר אותו שר הביטחון על שתי הפעולות שלפני “עסק הביש” – הצתת משרד הדואר בשניים ביולי 1954 והצתת משרדי המועדון האמריקני בארבעה עשר ביולי ושאל אותו, כמי שמכיר את האנשים במצרים, אם לא משונה שיעשו דבר כזה בלי הוראות. לשאלת דר מה בדבר הפעולות שנעשו לאחר מכן השיב לו לבון כי זה בסדר, אותו מעניינות הפעולות המוקדמות.

תוך כדי דיוני הוועדה הרגיע רוזן את בן גוריון החרד מפני עיוותים נוספים נוסח ועדת החוץ והביטחון, כי מסקנות ועדת השרים תהיינה נוהליות בלבד; בשלב מאוחר יותר ייתכן שהוועדה תציע לממשלה להסמיך אותה להסיק גם מסקנות לגוף העניין, או להסמיך אותה לשמש כוועדת בירור ולהזמין אנשים שלדעתה יכולים לתרום להבהרת נקודות סתומות, או להסמיך אותה לשמש כוועדת חקירה בהתאם לחוק, שתוכל להשביע עדים ושבה אדם שהחקירה נוגעת לו רשאי להיות מיוצג על ידי עורך דין. ועדת השבעה יכולה גם להמליץ למנות ועדת חקירה אחרת תחתה, אך טרם נקבע דבר.

שאלת שמיעת העדים עלתה פעמים חוזרות בדיוני הוועדה. היתה לפניה בקשת גיבלי וסלומון; דיין, עתה שר החקלאות, פנה לרוזן פעמים מספר וביקש להופיע לפני הוועדה, בעיקר כדי להבהיר את האווירה ששררה אז במשרד הביטחון, את הנחת גיבלי שהוא פועל לפי רוחו של לבון. רוזן אמר לחברי הוועדה שהיה רוצה לשמוע את דיין וגם את גיבלי, לבון ואולי אף את שרת. שפירא תמך בשמיעת דיין משום שהוא שר בממשלה, אך התנגד לשמיעת עדים אחרים, שיטרית סבר שאם רוזן כיושב ראש הוועדה רוצה לשמוע שלושה־ארבעה עדי מפתח יש להסכים לכך. ההתנגדות העיקרית באה מצד בן אהרון: ברגע שמתחילים לשמוע עדים אי אפשר להגביל את מספרם לשניים־שלושה. “בלשון בקשה ובלשון אזהרה: מנגנון הוועדה לא מתאים לוועדת חקירה.” גם ברזילי היה בדעה שמוטב לא לשמוע איש: ברגע שפותחים אשנב קטן כאילו פותחים אולם. אשכול נימק את התנגדותו בחשש מפני הדלפות לעיתונות. בשאלת העדים קיים רוזן שיחה ארוכה עם בן גוריון, וכאשר ביקש את דעתו השיב לו ראש הממשלה שהוא אינו מתערב בעבודת הוועדה, אבל אם חבריה חושבים לנכון לשמוע עדים – לדעתו הם רשאים לזמנם. אולם בהצבעה ניסיונית בוועדת השבעה חייבו רק שלושה שרים שמיעת עדים, שניים התנגדו, שניים נמנעו. רוזן לא נלחם על דעתו.

אמנם ועדת כהן לא מצאה זיופים בהעתק מכתבו של גיבלי אל דיין מהתשעה־עשר ביולי שבו מלות המפתח “לפי הוראתו של לבון”, אך המליצה על חקירה נוספת של ארבעה עדים השוהים בחוץ לארץ בעניין המכתב והעתקו. בפגישה מקרית עם השופט אולשן באותם ימים שאל אותו רוזן בדבר מכתב גיבלי, ואולשן המופתע הבהיר לו שוועדת אולשן־דורי אמנם החליטה להתעלם מן המכתב מתוך חשש שמא הדברים באשר להוראת לבון הוכנסו להעתק שנכתב מחדש, אולם קביעת התיקו לא באה בשל המכתב, אלא בגלל התנהגות לבון, בשל העדר תגובה מצדו אחרי שגיבלי דיווח לו על הכישלון במצרים.

רוזן, על דעת עצמו, החליט לשלוח את היועץ המשפטי לממשלה לפאריס לחקור את העדים כהמלצת ועדת כהן, ולשם כך, על פי סמכויות המסורות לידיו, מינה את האוזנר לחוקר משטרה. עם שובו מפאריס דיווח האוזנר בשנים־עשר בדצמבר לחברי הוועדה על שליחותו, על שיחתו עם יהושפט הרכבי, יורשו של גיבלי באמ"ן, שלדבריו סיפרה לו דליה כרמל, מי שהיתה מזכירתו של גיבלי, על שינוי במכתב ששלח גיבלי לדיין. בשיחה ראשונה עם האוזנר הכחישה דליה את הדבר, אולם למחרת, להפצרותיו של היועץ המשפטי ולאחר פנייה למצפונה, הודתה לפניו שלפי הוראות בן צור שינתה מסמך מהתשעה־עשר ביולי (תחילה היססה בנוגע לתאריך) וכתבה במקום “לפי שיחות שהתקיימו” או “לפי הוראות שניתנו” את הנוסח “לפי הוראת לבון”. אם כי וידויה של דליה היה משכנע, דווקא בגלל נאמנותה לגיבלי, הגדיר האוזנר הזהיר את העדות כנקודת אחיזה בלבד והבהיר לחברי הוועדה שיש צורך להשלים את בירוריו על ידי חקירה מפורטת ומלאה של בן צור, גיבלי וגם של דליה, ושבדעתו להעביר את החומר שבידיו לידי קצין משטרה.

אולם לגילוי זה היתה השפעה רבה על שיקולי ועדת השבעה. מיד אחרי צאת האוזנר מחדר הישיבות הציע השר ברזילי שהוועדה תאמר במסקנותיה שלבון לא נתן את ההוראה ושאין צורך בוועדת חקירה. בן אהרון הצטרף לדעתו ואמר שוועדת השבעה אינה צריכה להיות ועדה מתמדת שתחכה לכל פיסת נייר שתסופק לה והביע את ביטחונו ששר ביטחון בישראל לא היה יכול לתת הוראה כזאת. אשכול, שדחף לסיום דיוני הוועדה, פסק אף הוא ברוח זו: לבון לא נתן את ההוראה. שפירא הביע ספק, הרי גיבלי יהודי פיקח, מפקד טוב, האם ייקח על עצמו לבדו אחריות כזאת? רוזן היה שסוע והתקשה להגיע לידי הכרעה: מצד אחד אמר עוד לפני צאתו של האוזנר לפאריס כי הוא משוכנע כמעט לחלוטין שלבון לא נתן את ההוראה, מצד שני היה מסופק: “מאיזה אופן אינני יכול לשחרר את לבון לגמרי מאחריות. אני לא בנקל יכול לקבל שקצין בכיר היה נותן הוראה אם לא הניח שלבון עומד מאחוריו. אני חושב שאפשר לקבוע שלבון לא נתן את ההוראה המפורשת, אבל השאלה אם אנחנו יכולים לומר להסברת העניין שגיבלי ודאי חשב שזה לפי רוחו של לבון, על פי שיחות אקטואליות קודמות.” ובשאלה זאת יכלה עדות דיין, לדעת רוזן, לתרום הרבה להבהרתה. גם לגיבלי היה רוזן רוצה לומר: “אנחנו יודעים שאתה אחראי לזיוף, מה יש לך לומר כדי להצדיק את עצמך?” אולם הדברים נשארו בגדר משאלה.

חברי הוועדה נעשו חסרי סבלנות ודחקו לחתום את דיוניה. השר מינץ עמד לצאת לארצות הברית ורצה בקביעת מסקנות בהקדם כדי שלא יצטרך לדחות את נסיעתו, אשכול הצהיר שהוא “חצי הרוס” והוא נגד הזמנת דיין. חברי הוועדה מיאנו לחכות לתוצאות חקירת המשטרה בדבר העתק המכתב מהתשעה־עשר ביולי 1954, וגיבשו את מסקנות הוועדה בלעדיהן, אחרי שישיבותיה האחרונות הוקדשו לדיון בטיוטות שהכין רוזן וששונו פעמים חוזרות, בהתאם להשגות השרים. במסקנות צוין שהוועדה לא שמעה עדים משום שרוב חבריה חיוו את דעתם שהדבר אינו בסמכותה. ועדת אולשן־דורי אמנם הסתפקה בתיקו משום שלא שוכנעה מעל לכל ספק שגיבלי לא קיבל הוראה משר הביטחון, אך גם לא היתה בטוחה ששר הביטחון אמנם נתן את ההוראה, אבל היא לא ידעה אז כי עדים שנחקרו על ידה שיקרו בפניה. גיבלי הסתמך בעדותו לפני ועדת אולשן־דורי על מכתב שנכתב כמה ימים אחרי ההוראה לפעול ובו הפסקה “לפי הוראתו של לבון”; אך חקירת היועץ המשפטי העלתה שמלים אלה לא היו מצויות במכתב המקורי. אמנם חקירת האדם שהעיד על כך טרם הושלמה, אולם לצורכי בירור ועדת השבעה די אם תקבע שקיימת עילה סבירה להניח שהקצין הבכיר הגיש העתק מזויף לוועדת אולשן־דורי.

תוצאות חקירת המשטרה שהושלמה רק אחרי שוועדת השבעה גמרה את מלאכתה היו שונות מן הצפוי: בחקירה המשטרתית התעורר בלבה של דליה כרמל, מזכירת גיבלי, ספק אם אמנם היה זה המכתב מהתשעה־עשר שבו בוצע השינוי, מזכירה אחרת מסרה בעדותה במשטרה שהיא שהדפיסה מכתב זה של גיבלי לדיין ושהמלים “לפי הוראת לבון” מוכרות לה ובהחלט ייתכן שהיו כלולות כמכתב המקורי כאשר היה בידיה. מומחה לזיהוי פלילי ערך בדיקה (גם של שתי מכונות הכתיבה שהיו אז בלשכת גיבלי) וקבע שכל ההעתקים הקיימים ממכתב גיבלי לרמטכ"ל מהווים חטיבה אחת והודפסו בבת אחת באותה מכונת כתיבה ובאותו זמן. לא נמצאו שום עקבות זיוף.¹⁵¹

לעדותה של דליה היתה חשיבות משנית בלבד באשר למסקנות ועדת השבעה (כתב רוזן לאשכול כעבור שלוש שנים) ויותר חשובה ממנה היתה קביעת ועדת כהן כי בן צור בעצה אחת עם גיבלי הדיחו את אלעד לְשַקר לפני ועדת אולשן־דורי ולא לגלות שהפעולות שקדמו לאמצע יולי נעשו לפי פקודת ביצוע של אמ"ן, ומקביעה זו הסיקה ועדת השבעה שאין לסמוך על גיבלי גם כאשר הוא טוען שלבון נתן את ההוראה לפעולה העיקרית בשישה־עשר ביולי.

טיוטת רוזן שעליה דנה ועדת השבעה בתשעה־עשר בדצמבר לא היתה נחרצת: “בחומר שלפנינו אין נקודת אחיזה שגיבלי לא פעל על דעת עצמו.” בן אהרון התנגד, ברזילי דרש ניסוח ברור על דרך החיוב ולא שלילה כפולה. אכן, הנוסח הסופי של מסקנות ועדת השבעה היה החלטי יותר: גיבלי טען שקיבל מלבון הוראה ברורה לפעול בשיחה שהתנהלה ביניהם בלי נוכחות עדים; לבון טען שלא היו דברים מעולם – והכוונה להוראה לפעול ולא לשיקולים ולהרהורים (כהד קלוש להיסוסי רוזן). לאור הממצאים הנוספים שהיו בידי הוועדה היא מסיקה שאין לתת אמון בגרסתו של גיבלי. “אנו קובעים, איפוא, כי לבון לא נתן את ההוראה שעליה הסתמך הקצין הבכיר וכי מעשה עסק הביש בוצע שלא בידיעתו.” רוזן הניח שאחת הסיבות שבן גוריון מתעקש על הקמת ועדת חקירה נובעת מרצונו להופיע לפניה ולהישבע שלא הוא נתן את ההוראה (כפי שנרמז בעיתונות, שעמדה ברובה לצד לבון), ולפי דרישת רוזן נכללה במסקנות הוועדה פסקה מעורפלת שהקצין הבכיר מעולם לא השמיע טענה שההוראה ניתנה על ידי אדם אחר מלבד לבון “ואין כל אחיזה לטענה כי ההוראה ניתנה על ידי אדם אחר, בין אם במערכת הביטחון ובין מחוצה לה” (פירוש רש"י: על ידי בן גוריון שישב אז כאדם פרטי בשדה בוקר).

הוועדה לא עסקה בשאלת הליקויים שהיו קיימים ביחידות מסוימות באותה התקופה שמקורם היה, בין השאר, בחוסר תיחום ברור של סמכויות ואחריות בדרג הגבוה, אולם בירור בנושא זה, לדעתה, לא עשוי היה להביא לשינוי מסקנתה באשר לאי מתן ההוראה על ידי לבון: “אנו בדעה, איפוא, שיש לראות את בירור הפרשה כנגמר וכמוסכם.”

בניגוד לציפיות שבעת החתומים על המסמך לא היה זה סוף פסוק אלא רק התחלה לפרק חדש. ממסקנות הוועדה ניכר בבירור שהיא נטתה לצד לבון, כאשר היה עליה להחליט בינו ובין גיבלי, אבל אילו ידעה שהיא בעצם בוחרת בין לבון לבין בן גוריון היתה, אולי, שוקלת אחרת. רוזן מסר לידי ראש הממשלה את מסקנות הוועדה יומיים לפני שהונחו על שולחן הממשלה, שאישרה אותן ברוב של שמונה קולות, כאשר דיין, אבן, בורג ויוספטל נמנעים. בן גוריון לא השתתף בהצבעה, כלומר גם כאן לא הפעיל את מלוא כוחו למנוע קבלת מסקנות שקוממו אותו וביקש מיד חופשה לחמישה־שישה שבועות. רק אחרי ההצבעה אמר את אשר עם לבו על ועדת השבעה שמרשיעה את אחד הצדדים ומזכה את הצד האחר בלי חקירה משפטית, בלי שמיעת הצדדים, בלי נוהל חוקי. הרי שר המשפטים יודע שיש הליכים מסוימים שרק בעזרתם יכולים להגיע אל האמת, בחקירת שתי וערב, בסיוע עורכי דין משני הצדדים. בעיניו היתה זו פגיעה קשה בחוקת היסוד של מדינת דמוקראטית ובזכות היסוד של אזרחיה, תקדים מסוכן לעתיד. הממשלה החליטה אשר החליטה וקיים חוק אחריות משותפת, אבל הוא לא יהיה שותף לאחריות זו: “איני חבר לכם בממשלה.”

אחרי צאת בן גוריון מחדר הישיבות מסר דיין לידיעת הממשלה את שביקש לומר בוועדת השבעה: להזים את עדות לבון לפני וועדת החוץ והביטחון, להסביר שלבון לקה בחוסר ידיעה מקצועית בסיסית כשר ביטחון, ושגם לו, לדיין, מסר הוראה מסוכנת שכרמטכ"ל דרש לבטלה. רוזן, שעמד למסור את מסקנות ועדת השבעה לוועדת החוץ והביטחון, נטל על עצמו לדווח לה גם על דברי דיין, כדי למנוע את חידוש הדיונים בוועדה.

רוזן ניסה לשכנע את בן גוריון שאין תועלת בוועדת חקירה חדשה: גם אם מניחים שלבון נתן את ההוראה, גיבלי ידע שהוראה כזאת היה צריך לקבל מהרמטכ"ל באישור שר הביטחון; כל ועדת חקירה משפטית חדשה מן ההכרח שתיהפך למין ועדת ערעור על ועדת כהן, שאף היא היתה ועדת חקירה משפטית; עברו יותר משש שנים מאז האירועים וככל שהוועדה תהיה משפטית יותר היא תהיה מסוגלת פחות להסיק מסקנות חד־משמעיות. “אם אתה מוכן לשמוע עצה של אדם אשר חושב את עצמו מסוגל לתת לך עצה נאמנה, הרי זאת היא עצתי: הדברים הגיעו לידי כך שאתה תיטיב לעשות אם תעשה איזשהו צעד של פיוס אשר קיצוניותו תפתיע אפילו את מפלגתך.” אין מצפים ממנו שיזדהה עם מסקנות ועדת השבעה, אלא שיקבל את הדין, דהיינו ישלים עמן. לכך בן גוריון לא היה מוכן.

טענות בן גוריון נגד ועדת השבעה בכלל ונגד היושב ראש שלה בפרט חזרו ועלו במכתבים, בנאומים, בשיחות ובהודעה מפורטת שנמסרה לעיתונות בשנים־עשר בינואר 1961, ורוזן מצדו הגיב עליהן אחת לאחת במאמרים, במכתבים, בהודעות ובשיחות, ואלה עיקר הטענות והתשובות עליהן:

על ידי הקביעה שלבון לא נתן את ההוראה נטלה על עצמה ועדת השבעה סמכות משפטית ובכך פגעה פגיעה חמורה במשטר המפריד הפרדה מוחלטת בין הרשות המבצעת לרשות השופטת:

תשובת רוזן: להשגה חמורה מעין זו אין כל שחר. ועדת השבעה לא שימשה כבית משפט ולא התיימרה ליטול על עצמה סמכות משפטית כלשהי. היא לא יכלה להרשיע, דהיינו לפסוק בהכרעה משפטית שאדם זה או אחר, לבון או גיבלי, אשם בעברה פלילית ולא יכלה להטיל על אדם כזה עונש כלשהו, ואכן הוועדה לא הרשיעה איש. הוועדה גיבשה מסקנות והביאה אותן לפני הממשלה כדי לאפשר לה נקיטת עמדה בשאלה העיקרית שעמדה לפניה: האם נחוצה ועדת חקירה מיוחדת לשם הבהרת השאלה מי נתן את ההוראה? הממשלה קיבלה את דעתה שאין צורך בכך.

מסקנות ועדת השבעה פגומות משום שלא שמעה עדים.

תשובת רוזן: הוועדה סברה שכל העדויות החשובות כבר הושמעו לפני חוקרים מנוסים בשתי ועדות קודמות, ועדת אולשן־דורי וועדת כהן. העדויות בדבר שאלת ההוראה נגבו זמן קצר אחרי האירוע כאשר זיכרון העדים היה בלא ספק רענן יותר מאשר הוא יכול להיות עכשיו. לפני ועדת השבעה היה חומר רב והיא קיבלה כל חומר שביקשה לראות, לרבות כל העדויות שנגבו בשעתן. בהליכים משפטיים או מעין משפטיים הסקת מסקנות מחומר בכתב אינו בבחינת חריגה מאושיות הצדק. גם בית משפט עליון פוסק את פסקי הדין שלו לפי חומר שמובא לפניו, בלי לשמוע עדים, ולא יעלה על דעת איש לראות בכך פגם כלשהו.

היתה חובה להביא את השאלה מי נתן את ההוראה לפני ועדת חקירה בעלת סמכויות חוקיות מיוחדות, ובהן הסמכות להזמין עדים ולהשביע אותם.

תשובת רוזן: גם ועדת חקירה היא חלק מן הרשות המבצעת; הרשות המבצעת קובעת את הרכבה והיא רשאית לשנותו, היא יכולה לאשר מסקנות ועדה מעין זו או לדחותן, ואין לוועדת חקירה כל חלק ברשות השיפוטית, גם אם שופט יושב בראשה. לפנים כבר הוקמו ועדות חקירה בהרכב של שרים, וראש הממשלה לא מצא בהן פגם, גם כאשר הסיקו מסקנות כדוגמת ועדת השרים שחקרה ב־1958 את התקרית בכלא שאטה (שבה נהרגו שני סוהרים ואחד־עשר אסירים), שהטילה דופי בהתנהגות אנשים מסוימים והצביעה על עברות רבות על תקנות בתי הסוהר.

אכזבת בן גוריון היתה גדולה כפליים לאור ניסיונו עם ועדת שרים קודמת, אף היא בראשותו של שר המשפטים, שגם היא חקרה בשאלה צבאית. בשניים בנובמבר 1958 הטילה הממשלה על ועדת שלושה שרים – רוזן, בן־טוב ונפתלי – לברר מה היו הפקודות וההנחיות שנתן אלוף פיקוד המרכז לפני מבצע סיני בדבר התנהגות כוחות הביטחון בתחומי ישראל. זאת בעקבות משפט כפר קאסם, יישוב ערבי מכפרי המשולש בקרבת הגבול הירדני, שביום פתיחת מערכת סיני הוכרז בו עוצר, ומפיריו, ארבעים ושלושה אנשי הכפר ובהם נשים, נורו למוות בידי אנשי משמר הגבול, שהועמדו לדין צבאי וכמה מהם נידונו לתקופות מאסר ארוכות. שר המשפטים הגיש בעשרים ושלושה בנובמבר 1958 את מסקנות ועדת השלושה: הוועדה ראתה מתפקידה לקבוע עובדות ולא ראתה מתפקידה לברר את חוקיות הפקודות אשר ניתנו – דבר שהוכרע בבית הדין הגבוה לצדק – ונמנעה מלגעת בשאלות משפטיות כלשהן. לא נמצאה בפקודות, במסמכים שהוגשו לוועדה ולא בדברי העדים שהופיעו לפניה אחיזה לסברה כי מה שקרה בכפר קאסם נבע בצורה כלשהי מהפקודות וההנחיות שנתנו אלוף פיקוד המרכז או הממונים עליו. הנה, כך היתה צריכה לנהוג ועדת השבעה: לא להיכנס לשאלות משפטיות, לשמוע עדים, לא להרשיע ולא לזכות. אלא שלא רק ההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה, גם ועדות חקירה אינן חוזרות על עצמן.

בן גוריון נדהם ממסקנות ועדת השבעה שבעיניו לקו במשוא פנים, בעיוות דין ובחצאי אמת, כפי שכתב גם לרוזן, תמה על שקבעה בפסקנות כזאת שידי לבון לא היו ב“עסק הביש”, על שעברה בשתיקה על מה שהגדיר כהשתוללות יצרים שעורר לבון בוועדת החוץ והביטחון ובעיתונות, על שהוכפשה מערכת הבטחון. גם אם בשעתו היה מוכן לקבל את דין הרוב (וכאן הזכיר לרוזן את “הבכייה לדורות” שבהחלטת הממשלה הזמנית על אי כיבוש אזור לטרון־יריחו), בענייני ביטחון יפעל רק לפי מצפונו. ראש הממשלה קרא אליו את השופט חיים כהן, כאיש המקורב לשר המשפטים ושפך לפניו את מר לבו על רוזן ששגה וסטה וסתם, ומדבריו עלו לא רק זעם על עצם המסקנות, אלא אכזבה קשה מאיש שנתן בו את אמונו ושבגד בו. רוזן, אחרי שקיבל את מכתב בן גוריון בדבר חצאי אמת ומשוא פנים, שלח העתק לחיים כהן וביקש את חוות דעתו אם יש כאן יסוד להגשת תביעה על הוצאת דיבה. כהן יעץ לו להימנע מכך, גם משום שלא היה שותף לאמונת רוזן בחפות לבון, גם מפני שמצא מגמתיות בעבודת הוועדה, שלדעת כהן בלשון המעטה “יכלה לעשות עבודה טובה יותר”, אם כי הצדיק את רצון הוועדה לשים קץ לפרשה, בלי שעיר לעזאזל, בלי הוקעה.

גם לנשיא בית המשפט העליון, כפי שנודע רק כעבור שנים, היו השגות קשות על מסקנות ועדת השבעה, בעיקר בגלל התעלמותה מהתנהגות לבון, העדר תגובתו המיידית אחרי הכשלון במצרים, על שלא האשים את גיבלי מיד בהתנהגות פסולה ולא חקר לפי איזו הוראה פעל. לכל היותר היה על ועדת השבעה להסתפק במסקנה שלא הוכח במידה מספקת שלבון נתן את ההוראה. אף שאולשן סבר שדרך פעולתה של ועדת השבעה היתה פסולה מבחינת ההיגיון והצדק הבסיסי, הוא לא הסכים לטענת בן גוריון שהיא פעלה בניגוד לחוק, משום שלא פעלה כוועדת חקירה מכוח חוק כלשהו, אלא כוועדה פוליטית ותו לא, ולמסקנותיה לא היה כל תוקף חוקי. אולם גם אולשן היה מודע לכך שאילו נוסחו מסקנות ועדת השבעה בניסוחים מעורפלים כגון “אין די הוכחות” או “קיום ספק אם לבון נתן את ההוראה”, היה לבון חוזר לוועדת החוץ והביטחון וישראל היתה טובעת מחדש בפולמוס הזוועתי ומשום כך הכיר בכך שוועדת השבעה פעלה מתוך שיקולי טובת המדינה, כלומר יצא כעין תיקו גם באשר לוועדת השבעה ומסקנותיה.

רוזן לא נפגע מכך שבן גוריון חלק על מסקנות ועדת השבעה, אלא מן העובדה שהאשים אותו בפומבי במשוא פנים ובעיוות דין, ושבן גוריון, שלו היה נאמן על אף חילוקי הדעות ביניהם ושהעריך אותו הערכה רבה, מטיל ספק ביושרו. היתה זו הפעם היחידה שחיים כהן ראה את רוזן בוכה. שר המשפטים השיב לבן גוריון הזועם: הרי בסמכות ראש הממשלה למנות ועדת חקירה לכל דבר, למה לא עשה זאת? וגם אילו היתה נכונה טענת בן גוריון שבסמכותו כשר ביטחון רק למנות ועדת חקירה צבאית, למה לא ביקש מוועדת כהן לברר מי נתן את ההוראה? הרי הדבר נגע ישירות לשאלה צבאית, אם הקצין הבכיר חרג מסמכויותיו כראש אגף המודיעין, אם לא. הנה, גם הוא, בן גוריון, מניח שלבון לא נתן את ההוראה המפורשת (כפי שהתבטא בן גוריון במכתב למשה שרת באוקטובר 1960: “ברצוני בכל זאת לדון לבון לכף זכות. אני מוכן להניח שלא נתן הוראה מפורשת לגיבלי לצוות על מעשה הביש, אלא דיבר באופן כזה שגיבלי היה יכול להניח שזהו רצונו של שר הביטחון”). אף הוא, רוזן, יודע במקצת מה זה צבא והוא מניח שגם בצה"ל אין מבחינים בין הוראה להוראה מפורשת, ושיחות אינן בבחינת הוראה. אף הוא מודע לרוח האקטיביסטית של לבון, לשיחות בינו ובין ראש אגף המודיעין על כל מיני תכניות חבלה, לאווירה העכורה במשרד הביטחון באותם ימים, אבל אין זאת אומרת שגיבלי קיבל מהשר הוראה להפעיל את היחידה.

בן גוריון דחה את התפטרותו כראש ממשלה בגלל הקונגרס הציוני שנפתח בעשרים ושבעה בדצמבר בירושלים, כסיבה רשמית, אולם למעשה דחה את התפטרותו בעיקר בגלל המשבר ביחסים עם ארצות הברית בעקבות הקמת הכור הגרעיני בדימונה על סמך הסכם עם צרפת (רוזן המודאג ביקש, בימי המתח סביב ועדת השבעה, לשוחח עם בן גוריון בדבר שאלת “הנשק הבלתי קונבנציונלי” כלומר על הקמת הכור האטומי בדימונה). בינתיים נערך מסע התעוררות למען הישארותו של בן גוריון בממשלה. יצחק בן צבי נקט צעד שלא היה לו תקדים בשמונה שנות כהונתו כנשיא וקרא לפגישה בלתי רשמית בביתו בין בן גוריון לחברי ועדת השבעה כדי למצוא פתרון למשבר, מתוך דאגה להתפוררות הממשלה ולסכנה שנשקפת ממנה למדינה. בראש וראשונה העמיד יצחק כן צבי את בן גוריון על חומרת הביטויים הקשים והמעליבים שהטיח כלפי ועדת השרים. בן גוריון, בניסוח שחזר עליו עוד פעמים רבות, השיב שלא הטיל שום דופי בחברי הוועדה, שאין בדבריו שום עלבון, אבל עמד על דעתו שהשיטות של ועדת השבעה היו מוטעות, ולכן היה בהן משום עיוות דין, משוא פנים וחצאי אמת.

רוזן אמר באותה הזדמנות שהוא מוכן לקבל את דברי בן גוריון באשר לחצאי אמת¹⁵² ולעיוות דין משום שאפשר להגיע אליהם גם בתום לב על ידי שיטה לא נכונה, כפי שבן גוריון חושב. אבל אי אפשר לפעול מתוך משוא פנים בלי זדון, משוא פנים אינו קשור בהליכים ובשיטת עבודה אלא באופיו של אדם, ורק טענה זו היא בשבילו סיבה מספקת לצאת מהממשלה. “במכתב פרטי אני מוכן לקבל מראש הממשלה הרבה, אבל לפרסם דברים כאלה ברבים זה קצת יותר מדי.” לדעתו הפתרון היחיד להציע לממשלה להתפטר, אם ראש הממשלה לא יתפטר בעצמו; אחר כך ירכיב ראש הממשלה ממשלה חדשה בלעדי רוזן ויהיה חופשי להקים ועדת חקירה, אם ירצה בכך. אשכול הדגיש שאין הוא מרגיש שום רגשי אשמה, שדרך ועדת השבעה היתה טובה ונכונה, שפירא הטעים שהיה רואה מוצא בהתנצלות פומבית של בן גוריון בדבר משוא הפנים, בן אהרון חלק על דעת רוזן – לממשלה אין שום סיבה להתפטר, רק לראש הממשלה יש יסוד להסיק מסקנות. בן גוריון הסכים עמו: שום חבר ממשלה, גם לא רוזן, אינו צריך להתפטר מלבד ראש הממשלה, “ואם רוזן מרגיש שהעלבתי אותו אני מבקש סליחתו כבר עכשיו.” אולם מתנהלת קמפניה כאילו כנופייה בצבא מהווה סכנה לדמוקרטיה, מתעללים בעתונות בראש הממשלה, וחברי הממשלה לא קמים להגן עליו. מדוע זה לא איכפת לרוזן? בן צבי הציע שביתת נשק, איש לא הגיש את התפטרותו, ייעשה ניסיון להשפיע על העיתונות להפסיק את ההשתוללות נגד ראש הממשלה שימשיך בחופשתו בשדה בוקר וישקול את הדברים שיקול נוסף.

אחרי הפגישה בבית הנשיא שלח בן גוריון לרוזן כעין מכתב התנצלות, הדגיש שאן לו ספק ביושרם ובתום לבם של חברי הוועדה ושלא התכוון לפגוע בהם אישית. גם אם כתב “רוזן היקר” ופנה אליו כחבר וידיד, וגם אם הצהיר שלא יטפל עוד בפרשה לאור הפסיכוזה שנתפסו לה גם אנשים הגונים וישרים וגם אם קיבל את דעת חיים כהן לגרוע מדבריו את “משוא פנים”, עם מסקנות ועדת השבעה לא היה מוכן להשלים.

בניגוד להבטחתו שלא להתפטר ואף על פי שהכנסת הביעה את אמונתה בממשלתו בשלושים ואחד בינואר 1961 כשבועיים לאחר הפגישה אצל בן צבי, הגיש ראש הממשלה את התפטרותו לנשיא המדינה – בגלל מעשה ועדת השבעה ואישור מסקנותיה על ידי הממשלה. בינתיים גברה בוועדה המרכזת של ההסתדרות ההתנגדות ללבון על שהפך אותה למעוז מאבקו בבן גוריון, ובמזכירות מפא“י הועלתה הצעה להדיח את לבון בגלל הופעתו בוועדת החוץ והביטחון שגרמה נזק כה גדול למפלגה. לעומת זאת פרסמה קבוצה גדולה של אנשי רוח בעלי שם בישראל גילוי דעת בזכות מאבקו של לבון על טיהור שמו, נגד התפיסה שביטחון מעל לכול, למען הדמוקראטיה, שבן גוריון מסכן אותה; סטודנטים הפגינו למען צדקת לבון. באספה מטעם המפלגה הפרוגרסיבית בקולנוע “מקסים” בתל אביב הציע רוזן לפנות למפא”י כדי שלא תעשה עוול אישי ללבון וכדי שבן גוריון לא יכפה את רצונו עליה וקרא לקצת התחשבות בזולת, לגישה אנושית יותר, פחות עקשנית ופחות דוקטרינארית. “עם כל הכבוד לבן גוריון ולמלחמתו למען האמת: אל תהיה כל כך בטוח שאתה ורק אתה יודע את האמת.”

בישיבת מרכז מפא“י שנקראה לפי דרישתו השמיע בן גוריון טענות קשות נגד לבון על שחילל את שמו של צה”ל, גייס את כל אויבי מפלגתו וכמה מהעיתונים היומיים למלחמה יעילה ומורעלת במפא“י. לבון לא היה מוכן לבוא לקראת מחפשי הפשרות כאשכול ולצאת לחופשה ממושכת או להתפטר, וכדי לפייס את בן גוריון החליט מרכז מפא”י בארבעה בפברואר שבנסיבות הקיימות לא יוכל לבון להמשיך לכהן בשם המפלגה כמזכיר ההסתדרות. מפא"י לא סלחה לבן גוריון על כניעתה מרצון.

לבון הודח, אך זכה באהדת הציבור כקרבן אל־נקמות דורסני. גיבלי שחזר בו מדרישתו להקמת ועדת חקירה משפטית עוד לפני המשבר הממשלתי בגלל יחס ועדת השבעה אליו, שוחרר מצה“ל על סמך ממצאי ועדת כהן ולא רצה להמשיך במאבק, אולם הפרשה המשיכה להתגלגל, בלעדי שני גיבוריה. בן גוריון הביע נכונות, אם הדבר יוטל עליו, להרכיב את הממשלה החדשה, אבל תוך חופש מלא להילחם על אמת וצדק. הראשון שהזמין אליו לשיחה במסגרת הדיונים על הרכבת הממשלה החדשה היה רוזן, ואם כי שיחתם התנהלה במה שהוגדר כאווירה טובה, ואם כי רוזן הדגיש שאין לו עניין בממשלה בלי בן גוריון, דעתו היתה נחושה שלא להיות עוד חבר בממשלתו. רוזן לא שלל שלילה מוחלטת את השתתפות הפרוגרסיבים בהרכבה החדש, אך מפלגתו, בניגוד לדעתו, החליטה ברוב קולות על הסתלקותה מן הקואליציה, אף אם יעמוד בראשה אשכול, שרת או איש מפא”י אחר. למרות זאת יעץ רוזן למשה שפירא במכתב פרטי, מתוך דחף רגעי, בעת ששניהם שהו לסוף שבוע בהרצליה, להצטרף עם מפלגתו, מפלגת המפד“ל, לממשלת בן גוריון בלא הצבת תנאים חדשים, מלבד השמירה על הסטאטוס קוו בענייני דת ומסירת משרד הדתות לידיה. מפ”ם ואחדות עבודה לא היו מוכנות אף הן להצטרף לממשלה בראשות בן גוריון, ובן גוריון לא רצה בהן. מיני הצעות פשרה של אשכול כראש ממשלה ובן גוריון כשר ביטחון לא עלו יפה, ומפא"י החליטה שאין מנוס אלא ללכת לבחירות, הכנסת קבעה כי הבחירות ייערכו בחמישה־עשר באוגוסט 1961. ממשלת בן גוריון, עם רוזן כשר המשפטים, המשיכה לכהן כממשלת מעבר במשך עשרה חודשים.

היחסים המורכבים והסבוכים בין ראש הממשלה לשר המשפטים נמשכו. היה רצון מצד בן גוריון לחדש את הידידות, אך רוזן לא היה מוכן להסתפק בהתנצלות האישית כלפיו בשעה שההתקפות על ועדת השבעה נמשכו. בחליפת המכתבים ביניהם חזרו השניים – שניהם בני גיל אחד, שניהם עקשנים, שניהם פגועים – שוב ושוב לאותם נושאים: להתייחסות לפרשת טוביאנסקי בוועדת השבעה, לשאלה למה לא הסמיך בן גוריון את ועדת כהן לחקור מי נתן את ההוראה, לתמיהת בן גוריון למה נכנע רוזן לרוב בוועדת השבעה ולא שמע עדים. בן גוריון כינה את רוזן בדבריו בכנסת כידיד, רוזן בתשובתו העיר שבכל פעם שבן גוריון מכנה אותו ידיד הוא, רוזן, מתחיל לחשוש מה יבוא לאחר מכן, בן גוריון הנעלב הגיב ברוגז, רוזן הטעים שהדברים נאמרו בבדיחות הדעת והוא מתכבד בכינוי ידיד מצדו של בן גוריון.

נימת חילופי הדברים הוחרפה שוב אחרי פרסום מאמר של ורה אלישיב, הכתבת הפרלמנטארית של “דבר”, שפורסם בעיתון “הארץ” דווקא תחת הכותרת “הדרכים המשונות של ועדת השבעה”, ובו כל מכלול הטענות וההשגות על עבודתה. בתשובתו “ביקורת משונה” קבע רוזן שבעל המאמר האמיתי הוא מי שהדריך את הסופרת ואפשר לה גישה לחומר חסוי, ואם כי הדברים כוונו “למדריך האלמוני” הבין בן גוריון מה שהיה גלוי לכל קוראי העיתון שהכוונה אליו. אם לכך הגיעו הדברים, כתב לרוזן, אין לו אלא להצטער, אולם הוא לא יילך בדרך זו: אם יראה צורך להתווכח עם רוזן יעשה זאת בגלוי, אם יכתוב על הפרשה יעשה זאת בשמו ולא על ידי שליח. “אתה עודך בעיני האיש שהכרתי במשך הרבה שנים, גם בתנועה הציונית, גם במדינה, שלא פעם חלקתי על דעותיו, אבל תמיד כיבדתי אותו ואוסיף לעשות זאת גם להבא,” (דעתו של רוזן היתה שונה: “בן גוריון חיבב אותי במידה מסוימת, אבל איני חושב שכיבד אותי במידה מספקת.” אישור לדעה אפשר למצוא בדברי בן גוריון על רוזן בשיחה עם בנו עמוס בימי הפרשה: “הוא איש הגון מאוד, אבל יש לו שתי בעיות: ראשית הוא משפטן קטן ושנית הוא לא חכם.”)

בעקבות מאמרו של רוזן הפר רב אלוף יעקב דורי את שתיקתו בדבר הוועדה שהיה חבר בה כדי לבקש משר המשפטים לתקן את קביעתו המרחיקה לכת שאילו ידעה ועדת אולשן־דורי מה שידעה ועדת השבעה על הדחת עדים לשקר “אין ספק שהיתה מגיעה למסקנות דומות כפי שוועדת השבעה הגיעה אליהן”, ולהמיר אותה במלים “לא מן הנמנע”: רוזן לא מילא אחרי בקשת דורי, אלא יצא ידי חובה על ידי פרסום פניית דורי בעיתונים תוך הדגשה שהוא, רוזן, עומד על הנימוקים כבדי המשקל שהניעו אותו לכתוב את מה שכתב. ההתחפרות נמשכה, השוחות העמיקו.

באספת בחירות מטעם המפלגה הפרוגרסיבית טען רוזן שבן גוריון התפטר משום שאשכול סירב תחילה להדיח את לבון. בן גוריון העמיד אותו על האמת: שהתפטר אך ורק בגלל מסקנות ועדת השבעה בלא קשר להדחת לבון. רוזן, כמי שידע פרק בתורת פרויד, הבדיל בין נימוקים גלויים להתפטרות למניעים סמויים, בן גוריון העיר לו שכשר משפטים היה חייב לדעת (את) ההבדל בין עובדות להסברים פסיכואנליטיים ואחרים. גם אם הכול מנסים להפוך את לבון לקדוש מעונה, גם אם ייתכן שאין לדקדק עם שום איש בימי בחירות – “מה לעשות? אתה נמצא אצלי ברשימת האנשים המעטים שיש לדקדק אתם.”

בעיני רוזן היתה זאת כמעט טרגדיה שהמדינה נקלעה לבחירות בגלל פרשה מלפני שנים, בגלל ויכוח שאי־רציונאליות שולטת בו, כפי שכתב למשפחתו באנגליה: “אף אחד לא רוצה בחירות ואף אחד לא רוצה אותן עכשיו ואני פחות מכולם,” ולו רק משום שפירושן מסע בחירות נוסף – הפעם למען המפלגה הליבראלית.

המשבר בממשלה והמאבקים הפנימיים במפא“י – מאבק צעירי בן גוריון כדיין ופרס בגווארדיה הוותיקה של מפא”י, אשכול, גולדה, ספיר והתקוממות הגווארדיה הוותיקה נגד המשטר הסמכותי של בן גוריון, נגד דמות האב הגדול – הביאו רבים במפלגה הפרוגרסיבית לידי מסקנה שהגיעה העת למערך כוחות חדש, הן על ידי איחוד “העובד הציוני” עם סיעת העובדים של הציונים הכלליים בהסתדרות והן על ידי איחוד הפרוגרסיבים עם הציונים הכללים בכנסת. הדאגה לתקינות השלטון הדמוקראטי, המרד נגד היד החזקה של מפא"י ששלטה בכל הממשלות עד הלום, ההתעוררות בחוגים בלתי מפלגתיים שהיו עד כה אדישים לנעשה בזירה הפוליטית, בעיקר בקרב הבורגנות הזעירה, חששות אנשי הרוח מפני הסתאבות השלטון – כל אלה עוררו תקוות מחודשות שעתה שעת הכושר לפרוץ את המעגל, להרחיב את המסגרת, לחדול להיות מפלגה סימפאטית, נחמדה, אבל קטנה. שוב צפו ועלו החלומות הישנים על כוח ליבראלי גדול ורב השפעה, “כוח אלטרנטיבי בצורת מפלגה רצינית עממית ומתקדמת, שתוכל לבצע את אותן הרפורמות בתחום החברתי, הכלכלי והמדיני שיש בהן כדי לגאול את המדינה מן ההשתעבדות המופרזת למפלגה אחת ולרצונה שאינו תמיד חיובי,” כדברי רוזן.

במפלגה הפרוגרסיבית התנהל ויכוח חריף מלווה־חששות מסטייה ימינה – הרי לא היה זה סוד שהציונים הכלליים ניהלו בעבר משא ומתן עם תנועת חירות על איחוד ביניהם (חירות – כדי לזכות באישורה של מפלגה סולידית, הציונים הכלליים – כדי לחדור לשכבות עם רחבות יותר). ההתנגדות לאיחוד עם מפלגה בעלת תדמית אזרחית מעמדית היתה חזקה בעיקר בקרב חברי ההתיישבות העובדת ו“העובד הציוני”, ומשה קול ניסה להרגיע את הרוחות על ידי הבטחת שמירה על עקרונות ליבראליזם מתקדם במפלגה החדשה שתושתת על יסוד של שוויון – חמישים אחוז לכל אחת מן השותפות. בפגישה עם חברי צמרת הציונים הכלליים ובהם אלימלך רימלט ויוסף ספיר בדירתו של קול, בנוכחות רוזן, העלו נציגי הפרוגרסיבים בגלוי את חששם שמא האיחוד עמם רק זמני ומטרתו האמיתית לחזק את כוח המיקוח של הציונים הכלליים במגעיהם עם חירות, וקיבלו הבטחה בעל פה שעניין האיחוד עם תנועת החירות ירד מן הפרק סופית.

הקמת המפלגה הליבראלית בראשות רוזן היתה מאורע גדול, בין הנואמים בוועידת היסוד שהתקיימה בהיכל התרבות (משכנה החדש של התזמורת הפילהרמונית שזכתה לו סוף סוף אחרי עשרים וחמש שנה) היו נחום גולדמן, פרופ' יעקב טלמון, שהשמיע מסה על הליבראליזם וייעודו, עמנואל ניומן ורוז הלפרין, ראשי הקונפדראציה העולמית של הציונים הכלליים. תעמולת הבחירות של מפא“י הציגה את רוזן כמי שסוחב את מפלגתו אל חיק הריאקציה. רוזן תבע מגולדמן להשתתף באופן פעיל במסע הבחירות של הליבראלים. נחום, במכתב סודי לפליקס, היסס: מפא”י בוודאי תנצל את העובדה שעדיין לא החליט לקבל אזרחות ישראלית (ואי אפשר להסביר בפרהסיה שכל עוד אין לו תפקיד ממלכתי בישראל מוטב שיישאר אזרח אמריקני בגלל תפקידו הנוכחי) ותצביע על כך שנבחר לנשיא בלתי מפלגתי של ההסתדרות הציונית, גם בקולותיה. הוא ייאלץ להבהיר את עמדתו בשאלת הניטראליות של ישראל, את דעתו שסירובה המוחלט של ישראל להחזרת פליטים ערביים לשטחה אינו ריאלי ויקומם נגדו את כל הארץ. גולדמן הוסיף לכך את מצב בריאותה הרופף של אשתו שעברה ניתוח והציע להסתפק במאמר תמיכה, כי בעל פה, בלהט הוויכוח, הוא עלול לומר דברים שקולים פחות. רוזן לחץ: הוא מוכן להופיע בחלק מן האספות יחד עמו ולחשוף את חזהו לחיצים שנשלחים בכיוון גולדמן, אם כי בשאלת הפליטים לא הסכים עמו כלל וכלל. הבעיה איננה החזרת מספר מצומצם של פליטים, אלא בהצעה לערוך בקרבם משאל מי רוצה לשוב לישראל ומי להתיישב במקום אחר. הרי ברור שמאה אחוז מתוכם יצביעו בעד השיבה לישראל, לא רק לפי בחירתם החופשית, אלא בגלל הלחץ הלאומני שיופעל עליהם שלא יאפשר להם חופש החלטה.

אולי היתה זאת רק עייפות החומר, אך בעיני רוזן היתה זו מערכת הבחירות הבלתי חינוכית שנערכה אי פעם. הוא סבר שבמרכזה היה חייב לעמוד הנושא העקרוני שבגללו הוכרז על בחירות חדשות – הפרדת הרשויות במדינה, אם השרים באמת חטאו במעשה אנטי־קונסטיטוציוני חמור, כפי שטען בן גוריון, או שמא בן גוריון, בלהט האופייני לו, הפך בעיה מנהלית לבעיה קונסטיטוציונית חמורה עד כדי כך שהיא מצדיקה משבר ובחירות. מפא“י התחמקה מדיון באותם נושאים על ידי החלטה “לפרוש מן הפרשה”, אלא שהפרשה לא פרשה ממנה. הכנסת נזעקה בגלל פרסום תדריך הסברה למפקדי צה”ל לקראת הבחירות שבו נאמר שהמפלגות האחרות דחו את ההצעה להשתתף בממשלתו החדשה של בן גוריון ומשום שלא יכלו להגיע לידי הסכם ביניהן בדבר ממשלה בלי מפא“י היה המוצא היחיד מן הקיפאון שנוצר פיזור הכנסת והקדמת הבחירות. שש מפלגות, מחירות עד מק”י, האשימו את שר הביטחון בתעמולה למען מפא“י, בהטלת דופי בהן, בפוליטיזאציה של צה”ל. בוויכוח על החוברת (שנגנזה בינתיים) שהתנהל בהמשכים גם בישיבה מיוחדת בפגרת הקיץ, הצהיר בן גוריון הרועם, בין השאר, שהביא להתפטרות הממשלה בגלל מסקנות ועדת השבעה ולכן החלטת הממשלה מהחמישה־עשר בדצמבר 1960 שבה הן אושרו איננה בתוקפה. רוזן ערער גם על הביטוי “פיטרתי את הממשלה” וגם על קביעת העובדה שהחלטת הממשלה בטלה ומבוטלת, וכדי לא להשאיר בשאלה חוקתית חשובה מעין זו מצב מעורפל הבהיר שהתפטרות ממשלה אינה מבטלת החלטותיה. בן גוריון היה יכול להציע לממשלה בעשרים וחמישה בדצמבר לא לאשר את מסקנות ועדת השבעה או בתאריך מאוחר יותר להציע לממשלה לבטל אותן, אבל החלטות הממשלה אינן נמחקות מאליהן מפני שראש הממשלה, כביכול, פיטר אותה. בהצבעה ללא תקדים, בחמישים וארבעה קולות בעד ובלא קולות מתנגדים כלל, קבעה הכנסת שהתפטרות הממשלה והתפטרות ראש הממשלה אינן מבטלות את החלטות הממשלה ובהתאם לכך החלטת הממשלה על מסקנות ועדת השבעה שנמסרו לוועדת החוץ והביטחון ונרשמו על ידה ב־1.10.61 שרירות וקיימות.

במצע מפא"י לבחירות סימן רוזן בקווים אדומים את הדברים שבהם הורגשה השפעת הפרוגרסיבים, על אף פרשת הדרכים: שמירה על טוהר המידות וניקיון הכפיים, דיון ומשמעת במילוי התפקיד, רמה מוסרית בקרב העובדים בשירות המדינה, פעולה למען שילובם המלא של הערבים והדרוזים במדינה לקראת שוויון זכויות מלא, ביטול מלא של הגבלת התנועה באזור הממשל הצבאי, הקמת קרן המדע והמחקר והבטחת רמת חיים נאותה לאנשי רוח, מדע ובעלי מקצועות חופשיים בהתאם ליכולתה הכלכלית של המדינה.

תוצאות הבחירות שנערכו בחמישה־עשר באוגוסט 1961 לא הרעידו את אמות הספים: מפא“י אמנם הפסידה חמישה מנדטים לעומת השיא בבחירות לכנסת הרביעית, אך עם ארבעים ושניים צירים עדיין היתה המפלגה החזקה, לליבראלים התווספו בסך הכול שלושה מנדטים, פחות מאשר קיווה גם רוזן הספקן. אשכול, שקיבל על עצמו להרכיב את הממשלה החדשה עבור בן גוריון, רצה בשותפות עם הליבראלים. הליבראלים בחרו בוועדה של עשרה חברים לניהול המשא ומתן, אך לדעת אשכול התקדם המשא ומתן בעצלתיים בגלל התביעות הרבות מצד הליבראלים גם בשטח הרעיוני, גם בשטח האישי־משרדי. כדי להביא להרכבת קואליציה רחבה ככל האפשר וללחוץ על מפא”י (הנחלשת) להסתפק בחמישים אחוז בממשלה ולא לדרוש רוב כפי שהיה לה עד עתה, הוקמה חזית מרובעת של הליבראלים, הדתיים, אחדות עבודה ומפ“ם, אולם היא לא האריכה ימים. שלוש מן השותפות נכנסו לממשלה בלי הליבראלים, אחדות עבודה העמידה את אי שיתוף הליבראלים בממשלה כתנאי ליצירת מערך עם מפא”י, ובהשפעת גולדה החליטה הנהגת מפא“י לא לקבל את הסיכום הראשוני בין הליבראלים לאשכול, זמן קצר לפני שמרכז הליבראלים עמד להתכנס כדי לאשרו. בן גוריון שלח את פרס אל הליבראלים, כפי שסיפר קול, כדי שילחצו על מפא”י לקיים את ההסכם עמם, ואחד מנימוקיו שהציונים הכלליים הקימו מפלגה עם הפרוגרסיבים כדי להיות שותפים לשלטון, ואם יישארו בחוץ, ישובו אל חירות. אכן, ברגע שהובהר שהליבראלים נשארים באופוזיציה הציע להם בגין להקים גוש פרלמנטארי עם תנועת חירות, הצעה שנדחתה על ידי רוב מכריע במרכז הליבראלים. במשך שלושה חודשי המקח והממכר סביב הרכבת הממשלה הוסיף רוזן לכהן כשר המשפטים. אולם בשניים בנובמבר 1961 הציג בן גוריון, סוף סוף, את ממשלתו החדשה (מפא“י, אחדות עבודה, מפ”ם, דתיים) לפני הכנסת, וכעבור שבועיים, בדיון על חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, הופיע שר המשפטים לשעבר, שהגיש כזמנו את הצעת החוק, כאחד המתווכחים, כחבר כנסת מן השורה. “אני מרגיש הקלה עצומה שהעול ירד ממני, כי הוא נעשה קשה מדי בשבילי,” כתב לג’וי. נכון, צריך להתרגל למצב החדש. עליו לעזוב את דירת השרד הנוחה ולהחליט מה לעשות בימים שהכנסת אינה מתכנסת. יום אחד בשבוע יצטרך להקדיש למפלגה החדשה ואילו היה להוט יותר לעמול למענה, היה יכול למלא את כל זמנו בענייניה. חבר הכנסת רוזן החליף את דירתו בתל אביב עם בעל דירה ברחוב רמב"ן בירושלים, בישר למשפחתו שהוא בריא ברוחו ובגופו, אך מתחיל לפעמים להרגיש שהוא מתקרב לגיל שבעים וחמש והודיע לילדיו שצוואתו בידי בטי הינדן, שאף היא עזבה את משרד המשפטים לצמיתות. יותר מכול היו חסרים לו מכונית השרד ונהגו דוד, שכבר נסע עם השר החדש.

שר המשפטים בממשלתו החדשה של בן גוריון היה דב יוסף, שהיה ידוע כאדם ישר מאוד, אך נוקשה וחסר סבלנות, ומשפטן מעולה, והיה גם¹⁵³ ברור שירצה להטביע את חותמו על משרד המשפטים. דב יוסף הבהיר לגדעון האוזנר, (שהתחיל את דרכו כעורך דין במשרד בעל המוניטין של דב יוסף עצמו, אז ברנרד ג’וזף), שאין ברצונו למלא תפקיד פורמאלי כפי שהיה בימי רוזן ולהסתפק בקריאת ה“טיימס” הלונדוני (כמנהג רוזן מדי יום): במשרד המשפטים יהיה רק שר אחד והיועץ המשפטי לממשלה הוא יועץ ותו לא. כל עוד נמשך משפט אייכמן, שהביא להאוזנר יוקרה ושם בעולם כולו, לא הגיעו היחסים לידי משבר גלוי בין השניים, אולם ביוני 1962 הובאה המחלוקת בין השר והיועץ לדיון הממשלה, ובמרכזה שאלת אי תלותו של היועץ המשפטי בהגשת הליכים פליליים או הפסקתם. האוזנר הדגיש שלא יסכים בשום פנים לכל ויתור, פשרה או פגיעה במעמד היועץ המשפטי בשאלה זו, שאין זה עניינו האישי אלא עניין החוק שעל שמירתו הוא מופקד, הזכיר בדבריו פעמים חוזרות את רוזן ואת נכונותו לראות ביועץ המשפטי את הסמכות המשפטית הקובעת (אחרי התייעצות בשאלות בעלות חשיבות ציבורית ואם אפשר התאמת עמדות) והצביע על חשיבות הדבר שההכרעה בעניין הליכים משפטיים תהיה בידי אדם בלתי תלוי מבחינה פוליטית – ובייחוד במדינה קטנה כישראל שבה הלחצים הפוליטיים רבים.

שר המשפטים שלל עמדת קודמו שראה את עצמו אחראי כלפי הכנסת לכל מעשיו של היועץ המשפטי, אם כי לא היתה לו רשות לתת לו הוראות, כלומר “ראה ביועץ המשפטי כעין אורים ותומים שאינו יכול אף פעם לטעות.” הוא, דב יוסף, אינו מוכן להיות אחראי על מעשי פקיד שאינו יכול להדריך אותו, לפקח עליו ולתת לו הוראות, ואם רוזן בתנאים אלה ראה את עצמו אחראי לכל מעשיו ומחדליו של היועץ המשפטי, היתה זו אולי גישה אבירית, אך הוא כשר אינו מוכן להמשיך בדרך זו.

כרגיל במקרים כאלה הביאה המחלוקת להקמת ועדה, הפעם בראשות שופט בית המשפט העליון שמעון אגרנט. הוועדה נתבקשה לענות, בין השאר, על השאלה אם שר המשפטים, כאשר אינו מקבל את דעת היועץ המשפטי לממשלה, יכול ליטול על עצמו את הסמכות באשר לעיכוב הליכים משפטיים והעמדת עבריינים למשפט. הוועדה, בהסתמך על פקודת סדרי השלטון והמשפט תש"ח־1948 פסקה בחיוב, על אף ספקותיה. חבר הכנסת רוזן הבהיר שהחוק שאושר על ידי המועצה הזמנית, שלפיו יכול השר ליטול על עצמו כל רשות באשר לחוקים שבתחום סמכותו, בא למלא חלל ריק, כאשר עדיין לא מונו בעלי תפקידים מסוימים, אך מעולם לא עלה על דעת המחוקק כי ישתמשו בסעיף זה אי פעם בעת חילוקי דעות משפטיים בין שר המשפטים לבין היועץ המשפטי לממשלה, כדי להבטיח בעקיפין את העדפת דעת השר או כדי לרוקן את משרת היועץ המשפטי מתוכנה או כאמצעי פיקוח של השר על עבודת היועץ.

בניגוד לציפיותיו של דב יוסף אישרה ועדת אגרנט ברוב הסעיפים את תפיסת האוזנר שעל הממשלה להתייחס בדרך כלל לחוות דעתו של היועץ המשפטי כאל חוות דעת המשקפת את החוק הקיים. כאשר היועץ המשפטי לממשלה מפעיל את סמכויותיו בתחום העונשים הוא חייב לפעול מתוך שיקול דעת עצמאי ואל לו להיות כפוף להוראות או למדיניות של שר המשפטים או של הממשלה. בוויכוח בכנסת בסוגייה זו שילח ראש הממשלה חץ לעבר רוזן באומרו: “אני הכרתי שר משפטים שבעיני אינו מומחה למשפטים.” מסקנות ועדת אגרנט נתקבלו. אף על פי כן לא ראה האוזנר ביחסים הקיימים בינו לבין השר אפשרות להמשיך בתפקידו והתפטר בדצמבר 1962 ובמקומו נכנס משה בן זאב, קודם לכן שופט בית המשפט המחוזי בחיפה.

אי לכך הגיש חבר הכנסת פנחס רוזן הצעה דחופה לסדר היום של הכנסת בדבר הסדרים במשרד המשפטים, מתוך סברה שהכנסת חייבת לתת את דעתה על ההתרחשויות שהביאו להתפטרות האוזנר, שבעיניו לא היתה פרישה מרצון. רוזן הדגיש שבעקבות חוות הדעת של ועדת אגרנט סברו רבים שדווקא שר המשפטים יתפטר מאחר שיקשה עליו להשלים עם מסקנותיה, וביקש לדעת אם שר המשפטים מוכן לפעול לפיהן. דב יוסף הטעים בתשובתו שהוא לא הציע לממשלה לפטר את האוזנר והממשלה לא החליטה לפטרו, אלא שהיועץ המשפטי התפטר מרצונו, שהוא, דב יוסף יעשה מה שהממשלה תחליט, שאין על מה לדבר והציע להסיר את הנושא מסדר היום. שר המשפטים טען כלפי רוזן שהשקפותיו באשר לסמכויות היועץ המשפטי חותרות תחת היסוד העיקרי של הדמוקראטיה – האחריות הפרלמנטארית. זאת היתה רק ההתחלה. שעת ההתנגשות החזיתית בין רוזן לדב יוסף עוד תגיע.

עתה, כחבר כנסת במפלגת האופוזיציה, היה רוזן חופשי סוף סוף, לבקר את הממשלה בכנסת ולא נאלץ להסתפק בפעולה שקטה מאחורי הקלעים כפי שחייבה אותו חברותו בממשלה לפני כן: בשלושים בינואר 1963 דרש מן הכנסת בהצעה דחופה לסדר היום לדון בפרשת ד“ר רוברט סובלן, שביקש להימלט מן הבולשת האמריקנית וחיפש, כיהודי, מקלט בישראל, אך גורש אחרי התערבות שגריר ארצות הברית אצל בן גוריון ללא התיעצות עם היועץ המשפטי או שר המשפטים דאז והתאבד בדרכו חזרה לארצות הברית. בעיני חבר הכנסת רוזן היה טיפול הממשלה בפרשה אומלל וממצאי ועדת השרים שהוקמה לחקור בעניין לא סיפקו את דעתו: ראש הממשלה, שר הפנים ושר המשטרה החליטו על גירוש מיידי של סובלן ביום שישי, לפני שעורך דינו הספיק לפנות לבג”ץ, ובן גוריון הצהיר בהקשר זה: “אין חוק השבות אומר ששר הפנים צריך לתת לפושע שנכנס לארץ שלא כדין אפשרות לפנות למשפט.” רוזן ראה בכך הברחת אדם מעבר לשיפוט בג"ץ (שאולי היה מאשר את הגירוש, אבל לפי דין צדק) ולא היה מוכן לקבל את הטענה הפורמאלית שאין מדובר בהסגרה, אלא בגירוש: הרי “לגמרי במקרה” ישב איש הבולשת האמריקנית באותו מטוס שהחזיר את סובלן. הכנסת דחתה את דרישת רוזן לדיון. זה היה הצד השני של הישיבה באופוזיציה: חבר הכנסת יכול לדבר כאוות נפשו, אבל הקואליציה קובעת.

כך אירע גם אחרי הגשת הצעת חוק פרטית לבחירות ראשי הרשויות המקומיות בפברואר 1964. למעלה מארבע שנים לפני כן הגיש רוזן כשר המשפטים הצעת חוק שמטרתו היתה לחולל רפורמה במערכת השלטון המקומי, כדי שלא המועצות תבחרנה בראשי הרשות אלא כלל הבוחרים, כדי שראש עיר יוכל לפעול במידה רבה יותר של עצמאות בלא לדאוג שמא יודח ממשרתו. מאז הדיון בעת הקריאה הראשונה והעברת הצעת החוק לוועדה לא השתנה הרבה, רוב מפלגות הקואליציה העדיפו את שיטת “שמור לי ואשמור לך”.

“אמרו לי שההצעה הפרטית שלי אינה טובה למפלגתי,” הודה חבר הכנסת רוזן, אבל יש להתעלות מעל לשיקולים מפלגתיים. ראש עיר שייבחר ישירות יוכל להקדיש את זמנו לענייני ניהול העיר ולא ייאלץ להתחשב בקנוניות ובקושרים נגדו ואף יגדל הסיכוי שלתפקיד ייבחר אדם בעל שיעור קומה. רוזן הגיש את הצעתו הפרטית בלא אשליה שתתקבל – “בארץ קיים סטאטוס קוו לא רק בעניינים דתיים, אלא גם בעניינים חילוניים” – אבל ראה בכך מילוי שליחות ציבורית. כפי שניבא, שר המשפטים הציע לכנסת להסיר את הצעת רוזן מסדר יומה, והצעתו נתקבלה. חוק הרשויות המקומיות שקבע כי ראש הרשות ייבחר בבחירות אישיות, כלליות, ישירות נתקבל רק כעבור למעלה מעשר שנים, בשנת 1975 – אבל מה זה לעומת נצח ישראל?

 

33 שני עקשנים זקנים    🔗

בוקר אחד ביוני 1963 פתח בן גוריון את ישיבת הממשלה בהערה כדרך אגב שיתפטר עם תום הישיבה. הסתלקותו הפתאומית באה על רקע פרשת המדענים הגרמניים שסייעו למצרים בייצור טילים, התפטרות איסר הראל, הממונה על שירותי הביטחון, בעקבות אותה פרשה, וכל מכלול היחסים עם גרמניה, אולם יותר מכול נתגבשה החלטה זו בתוכו בגלל בדידותו הגוברת במפלגתו. השפיעו כאן גם הרצון להיות סוף סוף אדון לזמנו וחוסר נכונותו לראות במסקנות ועדת השבעה סוף פסוק. לפי המלצת בן גוריון נתמנה לוי אשכול לראש הממשלה החדש, אף על פי שגם הוא היה משבעת “מעוותי הדין”.

עוד בקיץ 1961 פנה בן גוריון לחגי אשד, כתב “דבר” ואיש אמונו, והטיל עליו לבדוק את כל החומר שיש לו שייכות ישירה ועקיפה לכישלון במצרים בשנת 1954, ולפי הוראת שר הביטחון נפתח לשם כך לפני אשד כל החומר החסוי של מערכת הביטחון בנושא זה תמורת התחייבות לשמור על סודיות גמורה. אשד השלים את עבודתו במאי 1963 ומסקנתו: לבון נתן את ההוראה. התפטרות בן גוריון באה בסמיכות להגשת עבודת החקירה של אשד לידיו (שבגלל עיכובי צנזורה פורסמה כספר בשם “מי נתן את ההוראה” רק בשנת 1979), והיא שסיפקה לו את חומר היסוד לחידוש מאבקו למען הצדק, האמת והדמוקראטיה, כפי שהוא הבין אותם.

ועדת השבעה הושפעה בקבלת מסקנותיה מווידויה של דליה, מזכירת גיבלי, שטענה באוזני האוזנר שבוצע שינוי במכתב גיבלי אל דיין מה־19.7.54 ובו מילות המפתח “לפי הוראתו של לבון”: דליה בעדותה במשטרה לא היתה בטוחה בתאריך המכתב, ואכן, לפי ממצאי אשד מדובר בשינוי נוסח של מסמך אחר, דו“ח שכתב גיבלי בסוף אוקטובר 1954 לפי דרישת הרמטכ”ל על הפעלת היחידה 131 במצרים והתקלה שאירעה שם. דיין, שאהב נוסח בהיר וקצר, לא היה שבע רצון מן הדו"ח של גיבלי שנטה לאריכות וללשון מסורבלת, וצמצם כמה פסקות של גיבלי שבהן תוארה הפגישה בביתו של לבון למשפט אחד: “ביום 16.7.54, לאחר דיון שנתקיים אצל שר הביטחון בנושא ‘משמעות הפינוי הבריטי מהסואץ’ הורני שר הביטחון להפעיל את חוליית 131 נגד גורמים ומטרות בריטיות במצרים.” התיקונים בכתב ידו של דיין סתרו, אם כן, את הנחת ועדת השבעה שמדובר בשינוי מיוזמתו של גיבלי, במכתב מוקדם יותר.

מסקנתו של אשד שלבון אכן נתן את ההוראה היתה מבוססת על שורה של הנחות: גיבלי נתן לסגנו בן צור הוראת ביצוע בשישה־עשר ביולי לפעול נגד אובייקטים בריטיים במצרים כדי לעכב את ההסכם האנגלו־מצרי לפינוי סואץ מיד עם שובו מישיבה שהתקיימה בביתו של לבון. גיבלי ידע שדיין מתנגד לפעולות מסוג זה ולהפעלת היחידה במצרים, ולא היה מעז להפעילה על דעת עצמו. לפי הלך הרוח של לבון ולפי יחסי ההבנה בין גיבלי ללבון באותם הימים לא היתה לגיבלי כל סיבה לפעול בלי הוראת לבון ובלי כיסוי מלא מצדו. כל מעשיו והתנהגותו של גיבלי לפני השישה־עשר ביולי ואחריו הם מעשי איש הזוכה בגיבוי מלא מצד שר הביטחון. הוא לא נקט שום צעדים להסתרת פעולותיו מלבון ולעומת זאת היה שותף ללבון בתכסיסים להסתרת הפעולות שנעשו להכנת היחידה והפעלתה מראש הממשלה של אותם ימים, משה שרת, ומן הרמטכ"ל משה דיין. לבון דחק הצדה במתכוון את הגורמים שהיו חייבים להשתתף בפיקוח על מתן ההוראה ליחידה 131 ועל פעולותיה (כאיסר הראל, הממונה על שירותי הביטחון ודיין כרמטכ"ל) וקיים ברצון ובמתכוון קשר ישיר עם גיבלי, בעניין זה כבעניינים אחרים. ככל שרק יכול היה מנע לבון במישרין ובמתכוון כל בירור, כל בדיקה וכל חקירה באשר למתן ההוראה וביצועה. משה דיין, ששלל את הפעלת היחידה ולא האמין בסיכוי לעכב את ההסכם, הוא שניתק את קשר השתיקה והעלמת העובדות בין לבון לגיבלי. לסיכום: לבון נתן לגיבלי את ההוראה לביצוע מעשי החבלה במצרים בשישה־עשר ביולי 1954 ובהסתמך על הוראה זו נתן גיבלי בו ביום את ההוראה לבן צור. מכאן שאחריותו של לבון לא רק חוקית־פורמאלית אלא ישירה ואישית ומסקנות ועדת השבעה היו בלתי נכונות ובלתי צודקות.

תקוות בן גוריון נענתה. בראשית יולי ביקש להיפגש עם רוזן כדי לספר לו שברצונו לתבוע חידוש החקירה על סמך החומר שבידיו. רוזן לא היה מוכן לגלות לעיתונאים שעטו עליו את פרטי שיחתם, אולם למרות סודיותה, כביכול, פורסם תוכנה כבר למחרת. בן גוריון הציע לרוזן לעיין בחומר החדש, רוזן דחה את הצעתו האדיבה: לא יהיה זה נאה מצדו לעיין ולהביע דעה על חומר שיתר חברי ועדת השבעה אינם יודעים עליו ולא כלום. הוא האחרון שיתנגד לגילוי האמת, אם נמצא חומר חדש ורלוונטי. לדעת בן גוריון לא היה דרוש כלל חומר חדש, אלא שדי בחומר הישן כדי להוכיח את נכונות טענתו על משוא פנים מתחת לסף ההכרה (לאחר שחזר בו מטענתו בדבר משוא פנים ביודעין).

כשחומר היסוד בידו החל בן גוריון להכין את פנייתו לשר המשפטים למען חקירה מחודשת של אירועי מצרים בשנת 1954 ופרשת לבון מ־1960. לעורך דין אהרון חוטר ישי, ממפקדי ההגנה, שניהל מאבקים משפטיים קשים נגד השלטון הבריטי להגנת אסירי המחתרות ושימש פרקליט צבאי ראשי בשנתיים הראשונות לקום המדינה, נודע בפגישה מקרית עם נתן אלתרמן ואורי לוברני, ראש לשכת ראש הממשלה, שבן גוריון זקוק כנראה לעזרת משפטן. עוד באותו לילה נסע חוטר ישי לשדה בוקר והציע את שירותיו לבן גוריון, בלא שכר. בן גוריון פינה לו שולחן בחדר עבודתו, הוציא מתחתית ארון ספרים ערמות תיקים, וחוטר ישי החל בקריאת החומר בדבר הפרשה, קריאה שנמשכה שתי יממות בלא שינה. כדי להתגבר על משימת עיבוד החומר הרב שיתף חוטר ישי את עורך הדין יצחק טוניק, לפנים התובע הצבאי הראשי, ותוצאת עמלם – חוות דעת של כמאתיים עמודים על ועדת השבעה, עבודתה ומסקנותיה, רצופה ביקורת קטלנית, בעיקר על יושב הראש שלה, אשר “נכשל במילוי תפקידו כישלון חרוץ.”

שני עורכי הדין קבעו שרוזן הדריך את חברי הוועדה בשאלות חוק ונוהל, פסק בסדרי ביטחון, הזמין והביא עדויות ומסמכים, ניתח לפניהם עדויות והיה מודע לכך שעליו מוטלת אחריות כבדה, לא רק כיושב ראש הוועדה, אלא גם כשר המשפטים, ואכן חברי הוועדה נטו לקבל את עצותיו כסמכות של שופט. “אין אנו מכירים ואנו חושבים כי לא קיימת דוגמה אחרת לסמכויות שלקח על עצמו ולתפקיד שמילא יושב הראש לגבי חברי הוועדה.” מכאן, שורה ארוכה של משגים במעשה ובמחדל מצדו הביאה למשגים מקבילים מצד הוועדה, גם בעבודתה, גם במסקנותיה. “אין ספק כי אפילו חלק ממשגים אלה דיים לגרום לביטול פסק דין של כל בית משפט או טריבונל אחר.”

בין המשגים החמורים שזקפו חוטר ישי וטוניק לגנותו של רוזן שלימד סניגוריה על לבון (על ידי הבעת ביטחונו שלבון לא נתן את ההוראה), יישב ניגודים וסתירות בדברי לבון ולא מנע הפליה בין לבון לגיבלי (את לבון שמעו שלושה משבעת חברי הוועדה בימי עדותו בוועדת החוץ והביטחון, את גיבלי לא שמעו מעולם). ולא עוד אלא שהרשה הבאת חומר ממשפט טוביאנסקי שלגיבלי היה בו חלק, חומר שלא היה רלוונטי לגבי השאלה מי נתן את ההוראה, ויצר דעה קדומה נגד גיבלי (בן אהרון הגדיר את גיבלי בעת דיוני הוועדה כ“קוביוסטוס, קל דעת, שקרן, חסר אחריות”). רוזן נכשל בכך שנתן להדים של דעת הקהל ושל העיתונות לחדור ולהשפיע על הוועדה (בן אהרון המליץ בשלושה־עשר בדצמבר שהוועדה לא תצא מהחדר בלי הסכמה, בגלל הפרסומים בעיתונים. מינץ יעץ לסיים את הדיון בגלל השתוללות העיתונות). הוועדה פירשה פירוש לא נכון את כתב המינוי, הצטמצמה בקביעת עובדה אחת ויחידה (אם לבון נתן את ההוראה או לא) ולא ענתה על שורה של שאלות אחרות, אף שרוזן אמר בתחילת דיונה שעליה להעמיק יותר משעשתה ועדת החוץ והביטחון (והיא רצתה לטפל בכל מכלול הפרשה). ועדת השבעה לא בדקה את כל החומר שנוגע לפרשה ולא שקלה כראוי אותו חומר שעיינה בו, היא שגתה משגים רבים והסיקה מסקנות בלתי מבוססות. יושב הראש לא דאג להביא לעיונה את כל החומר הנוגע בדבר כפי שנאמר בכתב המינוי, הוא השתמש במונח ועדת לימוד, גוף שלא קיים לא בביורוקראטיה הישראלית ולא בעולם, לא טרח לקבוע לעבודת הוועדה סדרי דיון, לא נתן הנחיות ברורות ופגע על ידי כך בעמוד השדרה של עבודת הוועדה.

ועדיין לא נגמרה רשימת חטאיו: רוזן הרשה להסיק מסקנות מדברי דליה באוזני האוזנר על שינויים במכתב גיבלי בטרם הסתיימה חקירתה ובדיקתה של המשטרה, שקבעה שלא היה כאן זיוף, הסכים לנוסח המסקנה שלבון לא נתן את ההוראה, אף שלא האמין שגיבלי נתן את ההוראה על דעת עצמו. וגרוע מכול: ועדת השבעה הפכה את עצמה מוועדת בירור לוועדה פוסקת וקובעת עובדות, משגה שיש בו למעשה פלישה של הרשות המבצעת אל תחום הרשות השופטת. והמסקנה הבלתי נמנעת: חומרת “עסק הביש” ומשמעותו המדינית והביטחונית וחומרת התוצאות למבצעיו מחייבת עריכת חקירה יסודית, מקיפה ומעמיקה, ומשום שוועדת שרים, נציגי מפלגות, מעצם טבעה אינה מתאימה לעריכת חקירה מעין זו, יש להקים ועדת חקירה מורכבת משופטים בלבד ולהטיל עליה לחקור בפרשת “עסק הביש” ולפסוק אם נתן שר הביטחון את ההוראה לביצועה או שהקצין הבכיר פעל על דעת עצמו.

כאשר הודיע בן גוריון בינואר 1964 שהוא דורש חקירה משפטית לא כדי להרשיע את לבון אלא את ועדת השבעה, כתב רוזן לאשכול, לשיטרית ולמשה שפירא, חברי ועדת השבעה שהיו גם חברי הממשלה הנוכחית, שאמנם אין להעלות על הדעת ששר המשפטים ימליץ על הקמת ועדת חקירה שתדון בכתב אישום נגד ועדת השבעה, אך עוד פחות אפשר להעלות על הדעת שהממשלה לא תדחה המלצה כזאת בשתי ידיים. כאן טעה רוזן, ולא בפעם ראשונה בחייו.

למן הרגע שבא בן גוריון באוקטובר 1964 לביתו של דב יוסף בירושלים ומסר לו בנוכחות משה בן זאב, היועץ המשפטי לממשלה, את מה שכונה בפיו “הספר הלבן”, התחילו להתפרסם ידיעות על טיבו מטעם “חוגים מקורבים לבן גוריון” ומעם “חוגים פרלמנטאריים מזועזעים נוכח הסודות הביטחוניים הכמוסים הכלולים בחומר שהוגש”, ורוזן הוסיף לקטעים שפע של סימני קריאה וקווים בעיפרון אדום. אמנם הממשלה ושר המשפטים החליטו שלא לפרסם ברבים את החומר שהגיש בן גוריון (והוא גם לא נמסר לידי הנוגעים בדבר ובראשם יושב ראש ועדת השבעה), אלא אם יודלף דבר לעיתונות – ופלא פלאים, אכן הודלף ואכן פורסם. שרי ועדת השבעה נפגעו עמוקות. משה חיים שפירא נפגש עם בן גוריון כדי למחות על ביזוי ממשלתו בשמו ובשם המפד"ל, בן אהרון שלח לבן גוריון מכתב כדי להוכיח, בין השאר, שהוא מסתער על ועדת השבעה לשווא: בין שבעת חבריה לא היה אף לא “לבוניסט” אחד, אלא הרוב היו חסידים נלהבים של בן גוריון, וגם מי שלא היה חסיד מובהק (קרי: בן אהרון) לא היה חסר הוקרה לפועלו. רוזן ביקש מגדעון האוזנר, עתה שוב עורך דין פרטי וחבר מפלגתו, תשובה למספר שאלות בכתב: כיצד הוא מתרשם מניסיונם של חוטר ישי וטוניק להגן על מהימנותו של גיבלי ומטענותיהם נגדו על שלא שמע את גיבלי?

הוויכוח בין רוזן לבן גוריון התנהל ברובו מעל דפי העיתונות. בן גוריון הגיב על מאמרו של ק. שבתאי “הפרשה – שאלות שלא תורצו” (כאשר השאלות מכוונות בעיקרן לרוזן) שהופיע ב“דבר”, שיטח באריכות את טענותיו נגד ועדת השבעה כפי שנכללו בחומר שהוגש לשר המשפטים וסתר את טענת שבתאי כאילו לבון דרש כל העת את טיהור שמו: אכן הוא דרש, אבל אך ורק בלא חקירה משפטית. וכאן חברו החוטאים יחדיו: ועדת השבעה נענתה ללבון בשני דברים. היא גם טיהרה את שמו וגם מנעה חקירה משפטית “ולפי הכרתי חיללה בזאת האמת והצדק.”

רוזן לא נשאר חייב והגיב על מאמר בן גוריון “להבהרת הפרשה” בהבהרות משלו ובמרכזן רצונו של בן גוריון "ליצור את הרושם כאילו הוא חתר בכל כוחותיו בכל הזמנים למינוי ועדת חקירה ‘משפטית’ " (המרכאות נועדו לומר שעל פי החוק הישראלי לא קיים יצור כזה – או ועדת חקירה לפי פקודת החוק המנדטורי משנת 1921 או ועדה ממשלתית), ושר המשפטים הכשיל מימוש משאלתו זו. ארבע פעמים, לפחות, היה בן גוריון יכול למנות ועדת חקירה לבירור השאלה מי נתן את ההוראה אילו באמת רצה בכך: בפעם הראשונה דרך ועדת כהן, שלא נתבקשה להשיב עליה, בפעם השנייה בעת הקמת ועדת השבעה, כאשר נמנע מהצבעה ולא העלה הצעה משלו כנגדה. “והרי אין ספק, אילו הודיע אז בן גוריון שהוא רואה במינוי ועדת חקירה ‘משפטית’ דווקא שאלה עקרונית עד כדי משבר ממשלתי, היו שנים עשר השרים שהצביעו בעד הצעתי ובתוכם גם בעל ההצעה עצמו שוקלים את הדבר מחדש.” הזדמנות שלישית היתה לבן גוריון אחרי הגשת מסקנות ועדת השבעה שלא היו לפי רוחו. אילו הפעיל בן גוריון את סמכותו הפוליטית והמוסרית כפי שידע לעשות בהזדמנויות רבות אחרות, תוך אזהרת חבריו לממשלה שבשבילו זוהי שאלת אמון, יש להניח שהיה זוכה לרוב בממשלה ומסקנות ועדת השבעה היו נגנזות או מועברות לוועדת חקירה משפטית. אולם בן גוריון לא השתתף כלל בוויכוח ואף לא בהצבעה. “כל ימי כהונתו כראש ממשלה לא נקף בן גוריון אצבע למינוי ועדת חקירה משפטית. זאת תבע דווקא מיורשו שעליו המליץ לרשת את מקומו על אף שהיה מאנשי ‘משוא פנים, עיוות הדין וחצאי האמת’.”

הפעם ענה בן גוריון לרוזן במכתב והתייחס בראש וראשונה לפסקה במאמרו הארוך של רוזן שתיארה כיצד פעל לוי אשכול כמקשר בין בן גוריון לממשלה כשדנה בשלושים ואחד בדצמבר 1960 בהרכב ועדת השרים, היה יוצא ונכנס בין חדר הישיבות של הממשלה וחדר ראש הממשלה עד שלבסוף חזר ואמר: “העניין בסדר.” בעיני בן גוריון היה זה אישור לסברתו שאשכול הטעה במתכוון את רוזן ואם כי לא ניקה לגמרי את רוזן ש“בהגינותו אף פעם לא הטיל ספק” מכל אשמה ואחריות לנוהל ולמסקנות ועדת השבעה, טען כי אחראים יותר ממנו היו “בעלי האינטרסים האישיים והמפלגתיים שפעלו מאחורי הקלעים.”

כבודו של רוזן נפגע דווקא מניסיון הריכוך של בן גוריון. “אינני מאמין שהוטעיתי על ידי מישהו בישיבות ועדת השבעה או ששימשתי אמצעי למושכי חוטים מאחורי הקלעים. אני מקבל עלי את האחריות המלאה למעשים שעשיתי כיו”ר ועדת השבעה ואינני זקוק להגנה. האמת ניתנה להאמר: נפגע אני על ידי השיטה של השמעת דברים בוטים בפומבי ו’ריכוך' בצידם בצנעה, על ידי פנקסנות כפולה של האשמות במשוא פנים, חצאי אמת ועיוות דין בצד אחד ואמונה ביושרי ובהגינותי מצד שני." כך בדיוק היה: כבר למחרת פרסם בן גוריון מאמר בכותרת “תרומת רוזן להבהרת האמת” בנוסח רוזן איש אמת הוא, אבל דבריו אינם נכונים: לא היה לחברי הממשלה כל יסוד להניח שבן גוריון שינה את דעתו גם אם אשכול אמר “הכול בסדר” וטענת רוזן שארבע פעמים יכול היה להקים ועדת חקירה אינה מקובלת עליו. “אולי מנהגו של רוזן, ושרים אחרים, לאיים במשבר אם לא יקבלו את דעתו – אני לא עשיתי זאת אף פעם… מותר למר רוזן לחשוב שראש ממשלה צריך לאיים בהתפטרות, ומותר לחתום מטה לחלוק עליו ולפעול לפי הכרתו הוא.” ולמחרת שוב מכתב מבן גוריון לרוזן שאין לו כל טינה אישית אליו, הוא רק חולק על מעשיו כיושב ראש ועדת השבעה.

רוזן כתב שדרך השימוש בפרוטוקולים של ועדת השבעה על ידי פרסום דברים מקוטעים הוא מעשה חסר הגינות בסיסית. דיוני הוועדה היו בגדר בירורים והרהורים בקול רם, בהתייעצות שופטים בלשכתם בדבר גיבוש מסקנות, וכל אדם הגון חייב לפסול את השימוש בחומר זה ופרסומו. בן גוריון הטיל ספק בכך אם למר רוזן מותר לדבר בשם כל אדם הגון. גם הוא, בן גוריון, פועל וכותב לפי מעט ההגינות והשכל שניתנו לו.

הפינג פונג לא הסתיים. אף שרוזן הניח שנקעה נפשם של תושבי המדינה מכל העניין, ראה צורך לפרסם “עוד תשובה לבן גוריון”. הוא לא קיבל את תביעתו לתהליך משפטי שנוהל בידי אנשים אובייקטיביים כדבריו, כאילו די בנוסחת הפלא של ועדת חקירה וכל האמת תצוף מיד. האם לא ניתנו עדויות שקר לפני ועדת חקירה בראשות שופט בית הדין העליון, האם לא שיקר עד שהעיד בשבועה במשפט “האדם השלישי”? אם בן גוריון טוען שהוא, רוזן, לא סתר אף לא אחת מטענותיו, הרי לא סתר בן גוריון טענה עיקרית שלו: מי ששפט את גיבלי לא היתה ועדת השבעה ולא שר המשפטים, לא הם הדיחו אותו משירותו הפעיל בצבא ולא הם שהורו להתיר את החוזה הצבאי עמו – אלא כך עשה שר הביטחון על סמך חקירה משפטית של ועדת כהן.

אחרי שבן גוריון העביר באוקטובר 1964 את “הספר הלבן” שלו לשר המשפטים תוך בקשה למנות ועדת חקירה מורכבת משופטי בית המשפט העליון לבדוק אם סירוב הממשלה למנות ועדת חקירה משפטית ומינוי ועדת שרים תחתה ואם ניהולה של ועדה זו ומסקנותיה “תואמים האמת, הצדק וחוקי המדינה,” ביקש דב יוסף מן היועץ המשפטי לממשלה באחד בנובמבר לחוות את דעתו בנידון. כעבור חמישה ימים היתה תשובת בן זאב מוכנה.

היועץ המשפטי, בהתייחסו לחיבורו של חגי אשד “מי נתן את ההוראה”, שמטרתו היתה להוכיח כי לפחות לכאורה קיימות הוכחות למכביר, ובהן הוכחות שנתגלו לאחר שוועדת השבעה סיימה את עבודתה והגישה את מסקנותיה, שיש בהן כדי לערער את מסקנתה בדבר זיכויו של לבון ממתן ההוראה לגיבלי ב־16.7.54, קבע שאשד הצליח במשימתו. בן זאב ציין בגנות הוועדה שלא שמעה עדים ובכך נמנעה מלפעול כפי שאפשר היה לצפות מגוף שנטל על עצמו לברר שאלה שנויה במחלוקת שהיא ביסודה שאלה של בירור עובדות. ועדת השבעה ניהלה את עבודתה בלי שים לב לסייגים כלשהם המתחייבים על פי כללי הצדק הטבעי ועל פי כללי ניהול תקין של דיון מעין זה. לזאת יש להוסיף שגם באיסוף החומר הראתה הוועדה חוסר סבלנות מובהק, היא לא הקפידה על ענייני נוהל חיוניים ביותר, וגם הסיקה מסקנות מתוך ראיות בודדות ולא מתוך בדיקה כוללת של הראיות כולן. ועוד טען היועץ המשפטי נגד ועדת השבעה שנטלה על עצמה, אף שלא היתה ועדת חקירה על פי פקודת ועדות חקירה, הכרעה בשאלה עובדתית מסובכת מאוד ובכך מילאה למעשה תפקיד מעין שיפוטי. “דעתי היא כי הקביעות העובדתיות של ועדת השבעה לא היו עומדות במבחן אילו הן היו מועברות תחת שבט ביקורת של בית משפט בישראל,” ואין כל ערך משפטי או מדעי למסקנותיה.

אולם עם כל ביקורתו הקשה לא קיבל בן זאב את דרישת בן גוריון שוועדת שופטים תבדוק את דרך עבודתה של ועדת השבעה: “אין זה מדרכה של ממשלה לבדוק את מעשיה היא או את מעשי הממשלה שקדמה לה. אם הממשלה סבורה שנעשתה טעות, עליה לתקן את הטעות מיוזמתה ואילו לאזרח שנפגע על ידי מעשה או מחדל של הממשלה הזכות לפנות לבית הדין ולבקש ממנו להעביר את פעולות הממשלה תחת שבט הביקורת.” לעומת זאת תמך היועץ המשפטי בהצעה לקיים חקירה מקיפה ככל עניין “העסק הביש” משנת 1954 ומתן ההוראה על כל היבטיו, אם כי היה ער לשיקולים נגד הצעה כזאת (ספק אם אפשר כלל להגיע לחקר האמת בפרשה זו; יתר על כן: האם בחידוש הפרשה לא יהיה משום נזק מדיני כלפי חוץ? האם כדאי להסעיר מחדש את הציבור מבפנים?) והשאיר את ההכרעה אם להחיות את הפרשה או לגנוז אותה בידי הממשלה.

שר המשפטים קיבל את דעת היועץ המשפטי לממשלה והמליץ אף הוא על מינוי ועדת חקירה לפי פקודת ועדות חקירה 1921, שתקיים חקירה שלמה, מקיפה וממצה בכל עניין “עסק הביש” ומתן ההוראה. אמנם על פי חוק היה שר המשפטים מוסמך להקים ועדת חקירה בעצמו, בלי לשאול לדעת הממשלה, אולם בגלל משמעותה המדינית של ההחלטה ביקש דב יוסף את אישורה.

תגובתו הראשונה של רוזן על חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה היתה תדהמה: חוות הדעת היתה בעיניו שיטתית, חד־צדדית, רצופה עובדות לא בדוקות, אולם אחרי שנוכח לדעת שקיבלה את ברכתו של שר המשפטים הגיב במתקפה נגדית. מעל בימת הכנסת, שבה הדף בעבר פעמים רבות ביקורת על היועץ המשפטי ומעמדו, דרש רוזן את פטורי הממשלה על החלטת שר המשפטים בעקבות חוות דעתו של בן זאב. חמורה יותר מהעובדה שליועץ המשפטי היו דרושים חמישה ימים בלבד מיום פניית השר לסיום כתיבת חוות דעתו, היתה בעיניו העובדה שדב יוסף קיבל אותה בידיעה ברורה שבתקופה כה קצרה בלתי אפשרי לעבור על מאות העמודים שהגיש בן גוריון, על הפרוטוקולים של תשע־עשרה ישיבות ועדת השבעה, על כמות המסמכים של ועדות אולשן־דורי וכהן. חודש ימים היתה חוות הדעת בידי השר בלי שציווה על בדיקה נוספת של ממצאיה המטילים צל כבד על שבעה שרים, על כל הממשלה הקודמת ועל הכנסת שרשמה לפניה את מסקנות ועדת השבעה. “בלשון פשוטה נאמר שם שהיינו כולנו בורים והדיוטים, טיפשים ומרושעים עד שקמו דב יוסף ומשה בן זאב.” חלק מהסבריו המשפטיים של בן זאב היו לדעת שר המשפטים לשעבר ברמת תרגיל בקורס ראשון בפקולטה למשפטים, אחרים לא רלוונטיים. הוא צירף לנאומו מובאות משפטיות בכתב והמליץ לפני דב יוסף לעיין בהן במקום “למלא תפקיד של תקליט היז־מאסטרס וויס.” רוזן הדגיש שאין לו טרוניה לעורכי הדין שאליהם פנה בן גוריון, כי זכותם להציג את העניין מזווית הראייה של הלקוח שלהם, אבל זכות זו אינה עומדת ליועץ המשפטי. “נעשה כאן נסיון נואש להחזיר את יוקרתו של חבר הכנסת בן גוריון לזוהרה המלא על ידי השחרת פניהם של שרים אחרים, שאיש מהם אינו נופל משר המשפטים ביושר, בידע ובחרדה לאמת ולצדק.”

אם טען בן גוריון שוועדת השבעה חרגה מסמכותה משום שלא הסתפקה בהצעות נוהל והגישה פסק דין סופי, שרוזן ואשכול אינם מבינים את המשגה הגדול שעשו ויש למנות ועדת חקירה ולהסיר את הכתם המחפיר והמסוכן לאחר שהשבעה יודו בכך ששגו ויחזרו בתשובה, הרי אין זו מדינה של וידויים וחרטות, אפילו בן גוריון ירצה בכך, ואין על מה להתוודות: ההמלצה הקובעת היחידה של ועדת השבעה היתה שיש לראות את בירור הפרשה כגמור ומוסכם (וכל השאר הנמקות והסבר לכך), כלומר המלצה נוהלית שהממשלה קיבלה אותה. מי שפוגע בחוק אינו אלא בן גוריון שלא רק פרסם פרוטוקולים של ישיבות ממשלה שעמד בראשה, שהיו תמיד סוד כמוס, אלא הרחיק לכת ופרסם מפרוטוקולים של ועדת שרים לענייני חוץ ובטחון של ממשלה שאפילו לא היה חבר בה.

מותר לחגי אשד לכתוב רומאן בלשי, שהוא בחלקו מרתק כחומר קריאה, מותר לו לנהוג במלוא החירות הספרותית כמחבר בעל כישרון ודמיון, אבל אסור לשר המשפטים לתת לדבריו גושפנקא של אמת. רוזן ניתח באריכות את ממצאי אשד כפי שעשה במאמריו, חזר על טיעוניו בדבר קטעי שיחות השבעה שהוצאו מן ההקשר, חזר על מסקנתו שוועדת אולשן היתה פוסקת אחרת אילו ידעה מה שנתגלה אחרי סיום עבודתה. “לא ידוע לי בכלל, בוודאי לא בתולדות המדינה, מעשה כה חסר אחריות מצד שר כמעשה שר המשפטים שהטיל אותנו לקלחת רותחת של סערה ציבורית בגלל דבר הבאי שעצם פרסומו הוא חרפה לממשלה, ומכיוון שהממשלה התייצבה מאחורי שר המשפטים מכוח אחריות קולקטיבית, הריני מבקש להביע לה אי אמון, אין היא ראויה לשלוט במדינה כאשר שר המשפטים הזה מכהן בקרבה!”

תמיכתו של היועץ המשפטי לממשלה בביקורת הקטלנית על ועדת השבעה ובהאשמות שהוטחו ביושב הראש שלה העלתה את חמתו של רוזן בייחוד בגלל ההתעלמות מקיומו: איך יכול לקרות ששני עורכי הדין, ובעיקר היועץ המשפטי, יכלו להעלות על הכתב את מסקנותיהם בלי לבקש ממנו כל הסבר עובדתי ואחר (“הלוא אפילו גנב לא יואשם בעברה בלי שנשמעו דבריו”), בלי בירור עם יתר חברי הוועדה, ששלושה מהם מכהנים גם כיום כשרים בממשלה, שלפי “הספר הלבן” של בן גוריון הלכו ככבשים תמימות אחרי הרועה הזדוני שהוביל אותם למשוא פנים, לעיוות דין ולחצאי אמת? גם הצעתו של חבר הכנסת צדוק שהממשלה תרשום לפניה את חוות דעתו של היועץ המשפטי שלה ותעבור לסדר היום קוממה את רוזן: הרי בעיני הקהל הרחב גם דבר זה ייחשב כפסק דין על הוועדה ועליו.

יותר מכול חרה לרוזן קביעתו החותכת של היועץ המשפטי לממשלה בחוות דעתו שוועדת השבעה פגעה באושיות הצדק. במר לבו פנה רוזן בדצמבר 1964 אל ד"ר יצחק זמיר, מרצה במשפט מנהלי באוניברסיטת ירושלים, וביקש ממנו לבדוק אם יש ממש בטענות שהועלו נגד ועדת השבעה כי מינויה, סדרי עבודתה ומסקנותיה נוגדים את דיני המדינה.

בחוות דעתו המלומדת והיבשה שנמסרה לרוזן במחצית פברואר 1965 ציין זמיר קודם כול שהחוק הישראלי אינו מכיר בגוף הקרוי “ועדת חקירה משפטית” ועל הממשלה היה לבחור בין שני סוגי ועדות חקירה – ועדה לפי חוק פקודת ועדות החקירה (1921) או ועדה מכוח הסמכות הכללית של רשויות מנהליות לחקור בעניינים שבתחום סמכויותיהן, דהיינו ועדה ממשלתית, כאשר ההבדל העיקרי ביניהן בא לידי ביטוי בסמכות ועדת החקירה לכפות הופעת עדים ולהשביע אותם. לממשלה מסור שיקול דעת רחב בעניין זה ואין ספק שפעלה כדין כאשר החליטה להקים ועדת חקירה ממשלתית (ואחת היא לעניין בחירת סוג הוועדה, אם בחקירתה צריך להכריע במחלוקת בין שני אנשים או בסוגיה אחרת).

אין חובת הממשלה, כשהיא ממנה ועדת חקירה, למנות רק שופטים כחבריה. אין זה נהוג באנגליה (וזמיר הסתמך על מובאות רבות מן החוק האנגלי והישראלי), אין זה נהוג בישראל ואין הצדקה עניינית לכך. די בכך אם אחד מחבריה משפטן (ואף זאת אינה חובה). בוועדת השבעה היו שני משפטנים ואחד מהם שימש יושב ראש, וודאי הוא שהיא הורכבה כחוק. לדעת זמיר אפשר להצביע על שיקולים בעד ונגד מינוי ועדה מורכבת משבעה שרים כפי שאפשר להצביע על שיקולים בעד ונגד מינוי ועדת חקירה מורכבת משופטים: רוב השופטים העליונים כבר היו מעורבים בעניינים הקשורים בפרשה (אולשן, כהן, שלושה שופטים שישבו בדין אברי זיידנברג), ואם היו ממנים שלושה שופטים אחרים, לא היה נמצא בבית המשפט העליון הרכב של שלושה שופטים נוספים שלא היו מעורבים בפרשה אם היה גיבלי או אדם אחר עותר לבג"ץ.

על פי החלטת הממשלה הוסמכה ועדת השבעה “לעיין בכל החומר הקשור בפרשה ולהביא מסקנותיה לממשלה,” ולטענת זמיר נוסח זה כולל מסקנות לגופו של עניין ואפילו סברו תחילה אחדים מחברי הוועדה כי עבודתם תתייחס למסקנות נוהליות בלבד, אין בכך כדי לצמצם את סמכות הוועדה כפי שנקבעה על ידי הממשלה. יתר על כן, המסקנה הסופית של הוועדה היתה מסקנתה בתחום הנוהל: שמן הראוי לראות את בירור הפרשה כמוסכם. ואף לו היה ממש בטענה שהוועדה חרגה מסמכותה, כדעת כן גוריון, לאחר שהממשלה אישרה את מסקנותיה סולק פגם זה.

מאחר שאין חוק הקובע את סדרי הדין בוועדת חקירה ממשלתית אין גם אפשרות שסדרי הדין כפי שקבעה אותם הוועדה עצמה יעמדו בניגוד לחוק, קבע זמיר. גם דעתו של היועץ המשפטי לממשלה שוועדת השבעה קיבלה על עצמה הכרעה בשאלה עובדתית (שלבון לא נתן את ההוראה) ובכך מילאה תפקיד מעין שיפוטי, לא נראתה לו כמבוססת. פסקי דין של בית המשפט העליון מלמדים כי חקירה שנועדה לקבוע עובדות אינה ממלאה תפקיד מעין שיפוטי, אף אם מסקנותיה פוגעות באדם. ועדת השבעה לא הוקמה כדי לחקור אם יש לפטר את גיבלי והיא לא קיבלה שום החלטה הפוגעת בזכויותיו, ולכן לא היתה כפופה לכלל הטיעון (כלומר מתן הזדמנות נאותה לאדם שההחלטה עלולה לפגוע בזכויותיו להשמיע את טענותיו לפניה). אם משרד הביטחון השתמש בממצאי ועדת השבעה כבסיס להחלטה שפגעה בגיבלי, היה על המשרד, לפני קבלת החלטתו, לתת לו הזדמנות להשמעת טענותיו. ברם, אפילו נניח שהוועדה מילאה תפקיד מעין שיפוטי ולכן היתה חייבת למלא אחרי כלל הטיעון, די בכך אם ניתן לאדם להגיש את טענותיו בכתב, ואין על הוועדה חובה לאפשר טיעון בעל פה וחקירת עדים – ואכן, גם לבון וגם גיבלי, נשאלו אם הם רוצים להגיש חומר לוועדה ושניהם עשו כך, דהיינו – חוקיות מסקנות ועדת השבעה לא נפגמה בשל כך שלא שמעה עדויות בעל פה.

פוגעת מכול היתה בעיני רוזן הטענה על משוא פנים. החוק קובע שאדם פסול מלשמש דיין אם יש לו נגיעה כספית בנושא הדיונים או אם קיימת אפשרות ממשית – להבדיל מחשד בלבד – של דעה משוחדת ומשוא פנים. כל זה חל רק על פעולה שיפוטית ומעין שיפוטית ולכן לא חל על ועדת השבעה, אך גם אם מניחים שוועדת השבעה היתה כפופה לכלל זה – היא לא פגעה בו, לדעת זמיר. איש מחבריה לא היה מעורב באופן אישי בפרשה, לאיש מהם לא היה צפוי הפסד או רווח כספי מן הדיון, ואשר לאפשרות ממשית של משוא פנים או דעה משוחדת מציין זמיר: “קראתי את הפרוטוקולים והסטנוגראמות של ועדת השבעה ולא מצאתי הוכחה לכך. להיפך: מסמכים אלה מלמדים כי חברי הוועדה עשו מלאכתם בזהירות, ללא משוא פנים, בכוונה להגיע לחקר האמת.” אם הטענה בדבר משוא פנים של ועדת השבעה מתבססת על כך שחבריה היו שרים בעלי השקפות מוגדרות בעניינים מדיניים וחברתיים והחשד הוא שהשקפות אלה הדריכו אותם בחקירתם, הרי קבע בית המשפט העליון שאין לפסול אדם, אף לא שופט, מלשבת בדין בשל השקפותיו. בפרוטוקולים של דיוני הוועדה אין כל רמז לכך שהשקפות חברי הוועדה השפיעו עליהם או הדריכו אותם באיסוף החומר ובקביעת המסקנות. “וכך נותר מטענת משוא פנים רק חשד בלתי מבוסס, שאין לו כל משמעות מבחינה משפטית, ויש בו פגיעה קשה בשבעה אנשים.” לסיום, לדעת זמיר: ועדת השבעה פעלה כדין, ואם היתה השאלה מתעוררת לפני בית משפט לא היה נמצא יסוד לבטל את מסקנותיה.

כצפוי נשם רוזן לרווחה וכצפוי לא פחות לא קיבל בן גוריון את חוות דעתו של יצחק זמיר, לא מפני שפסל את מומחיותו אלא מפני שלא נתבקש לענות על השאלה למה סירבה הממשלה למלא את דרישת גיבלי למנות ועדת חקירה, ולא נתבקש לענות על השאלה אם ועדת השבעה בסירובה לשמוע את גיבלי ודיין פעלה לפי הגינות אנושית ואף לא נתבקש לפסוק אם מסקנותיה תואמות לאמת. וגם אם הביע צערו על שלפי כל הסימנים נושא רוזן רוגז בלבו, לא שכח בן גוריון לדבר על עיוות דין ועל חששו של אשכול, ראש הממשלה הנוכחי, מפני ביקורת מוסד שיפוטי. עורכי הדין חוטר ישי וטוניק ציינו אף הם שחוות דעתו המשפטית של זמיר לא שינתה במאומה את דעתם, משום שהתייחסה בצורה פורמליסטית טכנית נוקשה לבעיה משפטית צרה ולא ענתה לטיעון בדבר עיוות דין ושיבוש סדרי השלטון והמשפט.

ראש הממשלה לא מיהר לקבל את המלצת שר המשפטים על אף פניית קבוצת חברים מרכזיים במפא“י מתומכי ועדת החקירה, ומכתב אישי תקיף מבן גוריון שלא יהיה סוף פסוק לעניין, כפי שלא היה אחרי מסקנות ועדת השבעה, בלי חקירת טובי המשפטנים בארץ. אף שלבו של אשכול לא נטה לפתוח את “קופסת פנדורה” ולעסוק שנים בבירור העבר, בסיעת מפא”י בכנסת היה לתומכי חידוש החקירה רוב. בן גוריון הביע את הסכמתו להסתפק – כפי שהמליץ היועץ המשפטי לממשלה – בחקירת פרשת מצרים ולוותר על חקירת מעשי ועדת השבעה, ותומכיו הצליחו לכפות על אשכול כינוס ישיבת מרכז מפא“י, ערב ישיבת הממשלה שעמדה להכריע בדבר, ולהעביר את ההכרעה קודם כול למפלגה. אשכול נכנע ובאחד־עשר בדצמבר 1964 נתן את הסכמתו להקמת ועדת חקירה שתטפל ב”עסק הביש" כפי שסוכם עם שרגא נצר, מן האישים המרכזיים במפלגה. אולם כעבור שלוש שעות, אחרי ששקל את הדבר בביתו, יחד עם רעייתו מרים, חזר בו אשכול והודיע לנצר שימליץ לממשלה לדחות את המלצת שר המשפטים משום שהעיסוק המתמשך בפרשה משבש את אורח החיים התקין, מסיח את הדעת מהעיקר בחיי המדינה, מוריד את קרנה של ישראל בקרב האומות ומערער את האמון באופיה הדמוקראטי; הציבור ברובו שולל את “גאולת הדם” האינסופית ואין מפלגה שלמה צריכה לכופף את ראשה ולומר הן בעניין זה רק כדי למלא רצון איש אחד, בעיקר כאשר שום תוצאה, לא מוסרית ולא מעשית, לא תצמח מן החיטוט המחודש בעניין.

שני הצדדים נערכו להתמודדות במרכז מפא“י, אולם אשכול הפתיע את כולם: בשלושה־עשר בדצמבר כינס את הממשלה לישיבה מיוחדת והודיע על התפטרותו. על מפא”י היה להחליט: משבר ממשלתי חדש, בחירות, סכנה לירידת כוחה הפוליטי של מפא“י בממשלה או אשכול כראש ממשלה, המשך שלטון המפלגה וגניזת התביעות להקמת ועדת חקירה. גם במזכירות מפא”י, גם במרכז זכה אשכול לתמיכת הרוב. באפריל 1963 הטיל עליו זלמן שזר, נשיא המדינה השלישי אחרי מות בן־צבי, להרכיב את הממשלה החדשה, וכאשר הושלמה המלאכה היה הרכבה זהה לקודמתה. חידוש חקירת הפרשה ירד סופית מן הפרק – מצד הממשלה, אך לא מצד בן גוריון, שכבר לא היה מסוגל להתנער מן הדיבוק שאחז בו. אשר לציבור הרחב, שמרוב ביטויי הסוואה של “הקצין הבכיר” ו“קצין המילואים” ו“האדם השלישי” לא ידע גם אחרי עשר שנים מה באמת התרחש, הוא רצה להיפטר מכל העניין המטריד, המבלבל, ביקש את מנוחתו. רוחו הפשרנית הנינוחה של אשכול שלא חסם לא את השור ולא את בעליו בדישם, הלמה את צימאון הישראלים לחיים נוחים הרבה יותר מן התובענות התמידית של נביא זועם שרצה בעם סגולה דווקא.

ביולי 1965, בעת אזכרה למשה שרת שנפטר מסרטן אחרי חודשי מחלה ארוכים, אמר בן גוריון לרוזן שהיה רוצה לשוחח עמו בלי לדבר על העתיד, כלומר השיחה לא תהיה קשורה ברשימת פועלי ישראל, מפלגתו החדשה של בן גוריון, שפרש באותו החודש משורות מפא"י יחד עם שישה חברי כנסת אחרים שנשארו נאמנים לו. רוזן לא ראה אפשרות לסרב לפנייה ישירה מצד בן גוריון, גם אם דחה לפני כן הצעה דומה מצד שליח מטעמו, והשניים נפגשו לשיחה שבה ניסה בן גוריון להבהיר לרוזן שהוא רואה בו קרבן לתככי אשכול, איש תמים שלא חש כלל בפח שנטמן לו. בעיני רוזן עדיף היה אילו היה בן גוריון רואה בו, בגלל חלקו בוועדת השבעה, מנוול ולא טיפש.

לוחמים להם שני עקשנים על חוק וצדק בזירה ששני הגיבורים הראשיים נטשוה, לבון משום שהסתפק בטיהור שמו שניתן לו על ידי ועדת השבעה, גיבלי משום שלהוכחת צדקתו בתביעה לבית משפט על הוצאת דיבה נגד לבון היה צורך בהבאת חומר עצום ועדים רבים באמצעות פרקליטים מעולים – מעמסה שמעל לכוחותיו, כפי שציין עו"ד סלומון בשמו. ואם היתה קמה ועדת חקירה ציבורית, הרי את עיקר החומר היה מגיש לידיה היועץ המשפטי לממשלה, ורשאי היה לבון, והוא רמז על כך, להצהיר עליו לאור חוות דעתו כעל אדם עוין לו. אם יחליט לבון לסרב להופיע לפני ועדת חקירה, גם קנס על אי הופעה לא ירתיע אותו. שניהם, לבון וגיבלי, היו עייפים ולא היו מוכנים, חומרית ונפשית, למערכה נוספת. שניהם רצו במנוחה.

במקום כלשהו עלי לומר גם את דעתי, כאן או בשלב אחר: אילו נחשפה קבוצת קשר יפאנית בגלל הפעלה רשלנית וחובבנית ואנשיה היו משלמים על כך בחייהם ובשנות חירות רבות, היו שני האחראים לפעולה, שהיתה לפי רוחם ותפיסתם, שמים קץ לחייהם. במדינת בני רחמנים זכו שניהם למשרות בעלות יוקרה. אילו אירע הדבר באנגליה, היה השר האחראי לנעשה במשרדו מתפטר כדבר מובן מאליו. ואין זה משנה אם נתן את ההוראה הישירה לפעולה מוגדרת, אם לאו, ואיש לא היה רואה בו קרבן. במדינה טוטאליטארית היו, קרוב לוודאי, מחסלים את שניהם. רק בקרב עם שעדיין מתלמד לשוב ולהיות ריבון לעצמו, יכלו שתי ממשלות להתפטר, בחירות להיערך, מפלגות להתפלג, יסודות השלטון להתערער, הררי מאמרים להיכתב – וכל זאת בגלל שני בעלי תפקיד שלא היו נכונים לשאת באחריות לכישלון מחפיר, ששניהם היו שותפים לו עד תום. רק בן גוריון, באובססיביות של זקנתו, היה מסוגל להקדיש שנות חיים יקרות וכוחות נפשיים ממאגר מתרוקן למאבק חורמה בשני אנשים שהוא עצמו העלה ורומם – לתפקיד מזכיר ההסתדרות ולראש ממשלה – רק אומה שטרם בגרה יכלה לדוש בשנים המכריעות לקוממיותה בדבר שהסיח את דעתה מבעיות קיומה. אשר לרוזן, אני מוכנה לקבל את דעת חיים כהן שפגיעת ביקורתו של בן גוריון היתה עמוקה במיוחד דווקא משום שהרגיש בגרעין של אמת שבה, ואילמלא קיצוניות המאבק מצד בן גוריון והתבטאויותיו המעליבות היה, אולי, מודה בשלב כלשהו שקביעתה החד־משמעית של ועדת השבעה היתה מוטעית. אבל מי יכול לדעת? הרצון לסגור עניין ולא לשוב אליו עוד במישור הממלכתי היה, אולי, חזק יותר מן הצער על הקרע עם בן גוריון.

* * *

כפי שניבא בן גוריון וכפי שחשדו הפרוגרסיבים לשעבר, במדבר האופוזיציה התחדשו המגעים בין הציונים הכלליים באדרת הליבראלים ותנועת חירות לשיתוף פעולה פרלמנטארי. כאשר הזכירו להם רוזן ותמימים אחרים את התחייבותם בעל פה בעת ייסוד המפלגה הליבראלית שמדובר במיזוג אמת ולא רק בהתאחדות זמנית, אמנם לא התכחשו לה הציונים הכלליים, אך טענו שתוקפה פג בוועידה הכללית ב־1963 (שבה חסידי האיחוד עם חירות ביקשו להעביר החלטה האומרת שמטרת המפלגה הליבראלית להשיג שלטון אלטרנטיבי, כלומר בלי מפא"י, והדבר היה אפשרי רק יחד עם חירות). בכך חיזקו את חשדו של רוזן שהאיחוד עם הפרוגרסיבים תוכנן על ידי צמרת הציונים הכלליים מראש כהסדר ארעי כדי לבוא לחירות עם נדוניה גדולה יותר, ככוחות שווים.

בנושא זה היו רוזן ונאמניו שהלכו אחריו ממפלגה למפלגה נחושים בדעתם: הם לא יילכו למערך עם חירות. רוזן לא נרתע רק מעברה של חירות, מן הסמלים והמזג השונה, אלא גם מן הקו הפוליטי, בעיקר במדיניות חוץ וביטחון (פרוגרסיבים אחרים סלדו יותר מן הקו הכלכלי־חברתי, מן השנאה לתנועת העבודה ומכל מה שהיא מייצגת): “אני מתכוון לנטייה לקיצוניות המתבטאת בכל שאלה אקטואלית,” כפי שנוכח רוזן לדעת גם מניסיונו כחבר בוועדת חוץ וביטחון בכנסת החמישית לצד מנחם בגין. גם אחרי שלמד להכיר את מעלותיו של בגין, את שכלו החריף, את כושר מנהיגותו, נרתע רוזן מנטייתו לקיצוניות, להגזמות, מסגנונו: “אני לא הייתי מפקיד בידיו את משרד החוץ או משרד הביטחון.”

אחרי שהוסכם על גוש חירות־ליבראלים (מערך ולא איחוד, כי בשאלות של דת, היחסים עם גרמניה ושאלות חוץ אחרות שמרו שתי המפלגות על עצמאותן) חזה רוזן שתי אפשרויות: או שגח“ל יתפרק במהרה או שיוביל למיזוג שלם ולהתאבדות הציונים הכלליים. בכל אופן, אשר לו: “לא הייתי מעלה על הדעת אותי ואת בגין זה לצד זה ברשימה אחת בכנסת.” הוא לא השתתף במשא ומתן עם חירות, ואחרי שמוסדות המפלגה הליבראלית, בהצבעה דמוקראטית, אישרו ברוב קולות במארס 1965 את הקמת גח”ל פרש רוזן בראש המיעוט מן המפלגה הליבראלית, בלב כבד. הרי היה מנוי וגמור עמו לפרוש עם סיום הכנסת החמישית מהחיים הפרלמנטאריים, אך עתה לא יכול היה לעזוב את משמרתו. בגיל שבעים ושמונה מצא את עצמו בראש מפלגה חדשה “הליבראלים העצמאיים” ובראש סיעה עצמאית בכנסת והתחיל שוב מבראשית, בדיוק כמו בן גוריון בראש רשימת פועלי ישראל. בשעת הרהורים נזכר רוזן שהתחיל ללמוד עברית לפי ספרו של משה ראט “שפת עמנו”, שפתח משום מה במלים “קשה הפרידה עלי,” ולא הבין אז מה ראה המחבר לנכון להתחיל בפרידה דווקא. ביסוד כל התחלה חדשה פרידה קשה.

רק מעטים מן הפרוגרסיבים לשעבר הצטרפו לגח“ל: חוג יוצאי מרכז אירופה, נאמן לציונות הליבראלית וההומאנית של נעוריו, הלך כולו לליבראלים העצמאיים והמשיך בהוצאת “המצפה הליבראלי”, דהיינו “Liberale Rundschau” בגרמנית. “כן, אנחנו אנשים נאמנים לעקרונות,” אמר רוזן לבוחר, “אנחנו קצת תמימים וכאשר אנו אומרים משהו ומבטיחים משהו מתכוונים אנו לכך ברצינות גמורה. מליצות ודיבורים מפוצצים אינם אהובים עלינו, יש לנו שם טוב בקרב הציבור ואנו לא רוצים לקלקל שם זה. אנו רוצים לשמור על היוקרה שצברנו במשך שנים, קצת בגלל העקביות שבנו, קצת בגלל ההתעקשות שידענו לגלות כאשר הדברים נראו לנו חשובים ועקרוניים, וקצת אפילו בגלל כך שהיה בנו מפעם לפעם האומץ להיות בלתי פופולאריים… כאשר אנו מפחדים מפני התוצאות אם כוח שלטוני יהיה בידי ח”כ מנחם בגין אנו אומרים זאת בפה מלא.”

אם מביאים בחשבון שהעיתונות ברובה לא גילתה אהדה כלפי הליבראלים העצמאיים והאשימה את רוזן ונאמניו בפילוג הליבראלים, שלמפלגה החדשה לא היה כסף, שהיא נאלצה להתחיל מהתחלה ושמנהיגה התקרב לגיל שמונים, תוצאות הבחירות לכנסת השישית, שנערכו בשמונה בנובמבר 1965, לא היו גרועות: הליבראלים העצמאיים היו באותו מקום שבו החלו לפני שש־עשרה שנה: הם זכו בחמישה מנדטים. חלום החיים השלווים של איש פרטי היה כלא היה: “יהיה קשה, בעצם בלתי אפשרי, שאצא מהר מדי לגמלאות, כי צעד כזה היה מתפרש כבגידה בבוחרים שלנו,” כתב רוזן לבנו. לא פחות מששמח על שלא פחתה מידת התמיכה בדרכו שמח רוזן בכישלון גח“ל, שזכו רק בעשרים ושישה מנדטים (לעומת שלושים וארבעה מנדטים שהיו לשתי המפלגות בבחירות הקודמות) וחוסר הצלחתה של רפ”י, רשימת בן גוריון, שדרכה קיווה לחזור לפרשה. בן גוריון סירב לתמוך במערך החדש של מפא"י עם אחדות העבודה משום שלפי הכרתו לא בא לחזק את אחדות פועלי ישראל, אלא להפך, ואף שהביע הערכה לפועלו של אשכול בהסתדרות ובסוכנות, בממשלה לא היו לו לדעת בן גוריון התכונות הדרושות למשרה האחראית של ראש ממשלה. אף על פי כן זכה המערך בארבעים וחמישה חברי כנסת ועל אשכול הוטל להרכיב את הממשלה החדשה.

הליבראלים העצמאיים היו מועמדים טבעיים לקואליציה, אך עתה הם עמדו בפני השאלה המכרעת: מי יהיה שר מטעמם? על פי המסורת היה משרד המשפטים של הפרוגרסיבים, גם בשמם החדש, והיו שני מועמדים מתאימים לתפקיד: יזהר הררי וגדעון האוזנר. אולם מנקודת ראות אחרת, משה קול היה במשך כל השנים מספר שניים ברשימת המפלגה הפרוגרסיבית, ואחרי פרישת רוזן (שהעריך את כשרונו המעשי והארגוני של קול ויכולתו לעבוד עם אנשים) מן הדין היה שייבחר קול לכהן כשר. כאן, נוסף על העובדה שקול לא היה משפטן, נכנס שיקול התועלת האלקטוראלית. משרד המשפטים אמנם נשא עמו יוקרה והשפעה על דרכי המדינה, אבל היה זה קטן מבחינת תקציבו ומספר עובדיו, שלא היה לו מה להציע לתומכי המפלגה (צדק הובטח לכולם), בניגוד למשרדי ממשלה אחרים שיכלו לספק משרות ויתרונות כלכליים. בימי זוהרם היו הפרוגרסיבים נלחמים בעוז ובתמימות נגד עצם גישה שכזאת, אך הזמנים השתנו, המפלגה השתנתה, רוזן הזדקן והבחירה נפלה על משרד כלכלי. בשלב מסוים נראה היה שקול יצא מהמירוץ, להררי הוצע להיות שר התיירות בתנאי שיתפטר מחברותו בכנסת. כיוון שמשרד התיירות לא משך אותו העדיף הררי להיות חבר כנסת חשוב משר בלתי חשוב, אבל הטעם המר נותר. בממשלתו החדשה של אשכול שמנתה עשרים חברים (בימים רחוקים לא עלה מספר השרים בממשלת ישראל על שנים עשר) קיבל קול את משרד התיירות והפיתוח שזה עתה הוקם. במבט לאחור ניתן למצוא בהעדפת משרד כלכלי אישור לניסיון החיים ששיקולי תועלת מידיים עלולים להיות לרועץ בטווח הארוך. משרד המשפטים אמנם היה משרד קטן “ולא כלכלי'”, אבל שר המשפטים היה תמיד חבר בקבינט המצומצם ומעמדו בתוך הממשלה היה לאין ערוך מרכזי יותר מאשר של שר התיירות.

עם הקמת גח“ל ותזוזת הציונים הכלליים ימינה נמוג סופית החלום על מפלגת מרכז מתקדמת גדולה, חלום שהזין את רוזן ונאמניו במשך שלושים שנה, דרך כל גלגולי שמות מפלגתם מאז “הקידמה”. מי שלא היה מוכן להשלים עם ההכרה שמפלגת הליבראלים העצמאיים נולדה כמפלגה קטנה ונגזר עליה להישאר מפלגה קטנה (“אף פעם לא נואשתי מלעמוד בראש מפלגה קטנה” אמר רוזן) יכול היה להסיק רק מסקנה הגיונית אחת: פנייה שמאלה, אל מפלגת העבודה (היו גם גישושים למערך עם רפ“י, מפלגתו של בן גוריון, אך כיוון שהיא עצמה היתה כדף שנקרע מספר מפא”י, ושעתיד לשוב ולהתחבר אליו, לא יצא מגישושים אלה מאומה). אכן, במשך שנתיים הטיף יזהר הררי לאיחוד עם מפלגת העבודה, אולם אחרי שהצעתו זכתה רק בשמונה מתוך שבע מאות קולות צירי ועידת ל”ע בקיץ 1968 – רוזן ראה את המכשול העיקרי למיזוג בצד הכלכלי דווקא: “אנו יותר ליבראלים מהם בענייני כלכלה, מתנגדים לריכוז כוח כלכלי כה גדול בידי הממשלה וחיזוק תלות המשק באוצר” – הסיק הררי את המסקנה והודיע על הצטרפותו למפלגה השלטת הגדולה שזה עתה קמה על ידי איחוד מפא“י, אחדות עבודה ורפ”י.

רוזן שהגדיר את הררי כמשפטן משובח, אדם מוכשר ואישיות מקסימה, היה מוכן להבין שאדם מחליף מפלגה (אם כי הדבר פגע בו אישית), אך לא רצה להסכים לכך שהררי ייקח עמו את המנדט יקר הערך שלו ויקטין את כוחם הפרלמנטארי של הליבראלים העצמאיים בחמישית. יחד עם חברי הנהלת מפלגתו פנה רוזן לגולדה מאיר, מזכירת מפלגת העבודה, הבהיר של“ע קיבלה את קולות בוחריה משום שהחליטה לשמור על עצמאותה ושלל את זכותו של הררי לעשות במנדט כבשלו, מעשה שיש בו “פסול ציבורי ומוסרי ותקדים גרוע ומסוכן בחיים הציבוריים”. חברי מפלגת העבודה הזכירו לרוזן שכבר היו דברים מעולם – משה סנה, יונה כסה, ערי ז’בוטינסקי ועוד כמה חברי כנסת אחרים, בעוזבם את המפלגה שבשמה נבחרו לכנסת נטלו את המנדט עמם – ואז לא הקימו הפרוגרסיבים שום צעקה ורוזן כשר המשפטים לא יזם שום חוק כדי למנוע את התופעה. לצער על אובדן המנדט והפרידה האישית נוסף חוסר הרצון לוותר על ייצוג ל”ע בוועדת החוץ והביטחון בעלת היוקרה שבו זכתה המפלגה, על אף שלא היתה זכאית לו לפי מספר חבריה, כמחווה מצד מפלגת העבודה – מחווה כלפי ל"ע, טען רוזן, מחווה אישית כלפיו, טען הררי.

את עזיבת הליבראלים העצמאיים ונטילת המנדט שלו עמו ליווה הררי בביקורת מרה על ל“ע: נכון שבמשך עשרים ושמונה שנים דגל בקיום מפלגה קטנה עצמאית (ובבחירות האחרונות עדיין יצא חוצץ נגד שני הגושים הגדולים שרק טשטשו את ההבדלים בתוכם), אבל הזמנים השתנו ואין עוד טעם, מתוך הסתגרות כיתתית, לשמור על מסגרת קטנה מיושנת שוויתרה אפילו על ייחודה הדמוקראטי (משום שבוועידה לא נשמעו קולות תומכי האיחוד עם מפלגת העבודה וההצבעה, בניגוד לדרישתם, לא היתה חשאית). התכונות הנאות של הפרוגרסיבים דהו עם השנים, ל”ע נשארה קטנה, אבל סיגלה לעצמה את כל הסממנים השליליים של מפלגה גדולה. משה גולדשטיין, חבר מועצת עיריית תל אביב מטעם ל“ע, שעבר יחד עם הררי, התבטא אף ביתר חריפות: המפלגות הקטנות פשטו את הרגל, “כל הדיבורים על טוהר ויופי וניקיון כפיים פוליטי – יומרות ללא כיסוי.” הררי הצטער על ש”ניצלו את תמימותו של רוזן" למאבק נגדו, הצהיר שלהחלטתו לא היה כל קשר עם אכזבתו על שלא נתמנה לשר המשפטים, הצהיר שלא הובטח לו דבר במפלגת העבודה ושיצטרך לבנות את מעמדו מחדש. אם בפרוגרסיבים היה הררי כוכב עליון, במפלגת העבודה היה רק אחד מיני רבים, נבחר עוד לקדנציה אחת לכנסת ובכך הסתיימה הקאריירה הפוליטית שלו (אם כי ראה את העתיד נכונה: שרידי ל"ע מצאו מקלט אחרון, אחרי ירידה מתמדת, במפלגת העבודה).

משוחרר מעול תפקידי שר בממשלה יכול היה רוזן לצאת יותר לטיולים בחוץ לארץ, לבקר בפעם הראשונה בחייו בפירנצה (“כבר לא אצטרך להסתיר מהבריות שאף פעם לא ביקרתי בעיר נהדרת זו”), לבלות זמן רב יותר במחיצת משפחתו באנגליה, מתוך קירבה שלא ידע עד כה: “ראיתי שיש לי בן ובת אינטליגנטים וטובים מכל הבחינות האנושיות, אם כי מעיק עלי, כמובן, הרעיון וההכרה שהם רחוקים משאיפות חיי אני. גם הנכדים, עם היותם גויים גמורים, הם בני אדם מוצלחים.” (ניק רוס, הבן הצעיר, היה לאחד ממגישי התוכניות הפופולאריים בטלוויזיה הבריטית.) לכן היה מאושר כשנכדתו יהודית נישאה ליהודי ממשפחת יוצאי גרמניה ושמח שבעתיים כאשר נינו הראשון נימול כבן לברית אברהם עם אלוהי ישראל, שרוזן האמין בו על פי דרכו הסלקטיבית. הוא הלך לבית הכנסת לומר “קדיש” ביום השנה למות כל יקיריו ומדי שנה כתב לקראת יום השנה למותה של הדסה לבנה גדעון על אישיותה, אהבת האדם שבה וכאבם: “קשה להתרגל למחשבה שרבקה יכלה להיות עתה בת שלושים ושלוש ואם לילדים” – ובעיני אביה היא עדיין ילדה ענוגה.

משנות השישים המאוחרות, אחרי שהילדים יצאו את הבית והעול הכספי הוקל, באו האנס וג’וי כמעט כל שנה לביקור בארץ וגם דינה הגיעה לביקורים חוזרים, אם לא נפגשו לחופשה משותפת בחוץ לארץ. במארס 1966 טס פליקס לאנגליה, ללווייתה של אני, שאותה מצא ידידה, שישן בחדר הסמוך, מתה במיטתה. (לא הצלחתי לעמוד על טיב היחסים ביניהם. תחילה נשכר כמורה ומחנך להאנס, אחר כך הפך למשענתה של אני, מסייע לה בניהול בית המלאכה לצעצועים, גר בימי החול בביתה בקידלינגטון וחוזר לסופי השבוע למשפחתו בלונדון. כמו בימי מסינגוורק: יש דברים שהשתיקה יפה להם בנוכחות ילדים, קטנים כגדולים. פוריטאניות אינה נמחקת עם הגיל: בעת שהותו בארץ הלך האנס עם אביו, פטרכן כפי שקרא לו, לגן הפסלים של בילי רוז במוזיאון ירושלים. כאשר ראה רוזן ילדים מלטפים פסל של אישה בעירום ונוגעים בשדיה, גירש אותם במקלו, סמוק וזועם. אמנם לזכרן של הדסה ורבקה, מכספי מכירת חלקת אדמה על הר כנען, ירושת משפחתה, הוקמה קרן לקידום חינוך אמנותי של ילדים באגף הנוער של המוזיאון, אחרי התלבטויות של שנים, אבל פיתוח חוש האמנות על פי עולמו של פליקס לא כלל חושניות.)

לקראת המלחמה החמישית בחייו התחדדו חושיו של רוזן: באוקטובר 1966, מודאג מן המצב הביטחוני, בעיקר בגבול מצרים, ניכר שהמתיחות עלולה להוביל למלחמה, אבל גם הפעם גברה האופטימיות: “תקוותי שאתבדה.” מלחמת ששת הימים ביוני 1967 חיזקה את אמונתו שעם השיבה לארצם צומחים ביהודים כוחות נפשיים מופלאים: הוא היה נפעם, נרגש כמו כל הישראלים שזרמו לבקר בשטחים שזה עתה נכבשו – ירושלים העתיקה, רמת הגולן, בית לחם, יריחו, שכם, מקומות שרוזן הכיר אותם מן התקופה שקדמה לקום המדינה, אבל מרבית תושבי ישראל לא ראו אותם מעודם. החלטתו של שר הביטחון משה דיין להסיר מיד עם תום הקרבות את כל המחסומים בין שני חלקי ירושלים ולאחד את העיר היתה בעיני רוזן צעד מהמם, קצת מסוכן, חיובי בעיקרו, אופייני לדיין, שרוזן ראה בו זיק של גאון והצביע עליו כמועמד מתאים לראשות הממשלה בעתיד משום שהוא יעז, בבוא העת, לעשות את הוויתורים ההכרחיים בשטחים למען השלום.

עם כל שמחתו למראה היהודים המתהלכים, מסוחררים קמעה, בין סמטאות העיר העתיקה, ניצבים ליד הכותל המערבי (שהבתים סביבו נהרסו בסחף הניצחון ומטעמי ביטחון, כדי להוסיף מרחב סביבו), ולמראה הערבים העוברים מהוססים מעט ברחוב יפו ובן יהודה, היה רוזן נכון לפשרה שרק מתי מעט הסכימו להרהר בה: למסור את העיר שבין החומות לניהול משותף לישראלים ולירדנים. גם אם הכריז פעמים חוזרות שעל ישראל להדגיש שוב ושוב שהיא מוכנה לוויתורים טריטוריאליים תמורת חוזה שלום, או לפחות הסכם של שלום דה פאקטו, אף הוא רצה להחזיק בשטחים שנכבשו עד לבוא השלום, אף הוא דבק בנוסחה המקובלת: ויתור על שטחים תוך הבטחת ביטחונה של ישראל, נוסחה שכל אחד פירש אותה על פי דרכו. תפיסתו הבסיסית לא השתנתה: קודם כול יש לצאת מן השטחים שבהם אוכלוסייה ערבית צפופה, כי העיקר רוב יהודי גדול.

ממשלת הליכוד הלאומי שקמה ערב מלחמת ששת הימים, עם בגין כשר בלי תיק, היתה בעיני השר בדימוס הדבר הנכון לשעת מצוקה ביטחונית ממשית, אבל דעתו לא היתה נוחה מהמשך ממשלה “מקיר לקיר”, בגלל חיוניות האופוזיציה לחיים הדמוקראטיים ומשום שצדדיה השליליים של ממשלת הליכוד היו בעיניו רבים מיתרונותיה.

מעל פסגת הר הצופים, באמפיתיאטרון של האוניברסיטה העברית, ששבו ונתחברו לישראל לאחר ניתוקם כמשך קרוב לעשרים שנה, הוענק לרוזן בעשרים ושבעה ביוני 1967 תואר דוקטור של כבוד למשפטים על חלקו בהנחת היסוד לחוק ולמשפט המתחדשים במדינת ישראל, על אישיותו רבת הקסם שאין שני לה בהחדרת מושגים של צדק, יושר והגינות פרטית וציבורית בתודעת העם. בטקס מרשים ומרגש, רווי התרוממות רוח בעקבות ניצחון צה“ל, שחרור ירושלים וחיבורה יחדיו, זכו לתואר דוקטור של כבוד גם רב אלוף יצחק רבין, רמטכ”ל ישראל, וחמישה בעלי זכויות אחרים. לפני ארבעים ושתיים שנה ישב כאן פליקס בקרב קהל המוזמנים לפתיחת האוניברסיטה העברית והביט על בקעת יריחו והרי מואב החשופים. הפעם היה זה לפנות ערב והאור היה זהוב ומלטף כאור הזיכרונות.

בלא טענות, בלא מרירות, רק משום שהגיעה העת לפנות מקום לצעירים יותר, מרצונו ובאלגנטיות נדירה בחיים הפרלמנטאריים של ישראל, פרש רוזן בסוף שנת 1968 מהחיים הפרלמנטאריים, מקווה להגיע סוף סוף לקריאת כל אותם הספרים שקנה במרוצת השנים ועדיין לא הספיק לעיין בהם, לחזור לספרים האהובים, להכיר סופרים חדשים. כאשר נשאל בעת פרישתו אם הוא עדיין ליבראלי, השיב רוזן לירון לונדון, שמבחינה זו לא השתנה דבר לגביו, עדיין חופש הפרט בעיניו אחד הערכים החשובים של האנושות. כאשר ביקש המראיין לדעת אם הגינות יכולה להיות מצע פוליטי הודה רוזן בחטאו: הגינות בחיים ציבוריים ערך חשוב מאוד. כאשר נשאל על עיקר הישגו כשר המשפטים השיב: שמדינת ישראל היא מדינת חוק ומנגנונה המשפטי טוב, נאמן ושומר על טוהר המידות.

גם אם ראה בן גוריון צורך פנימי לברך את רוזן ליום הולדתו השמונים במכתב אישי (רוזן הסתפק, בהגיע בן גוריון לגבורות, במברק ברכה), הוא לא היה מסוגל להסתפק בדברים היאים למאורע. לשבחים על נאמנותו הציונית של רוזן ותכונותיו האישיות, היושר וההגינות, לצער על שבלבו של רוזן טינה אליו, היה בן גוריון חייב להוסיף גם דברים בגנות אשכול, טעויותיו ושגיאותיו בשאלות מדיניות. אף על פי כן היתה זאת כמעט הצהרת אהבה מפויסת. רוזן השיב למחרת מצעד יום העצמאות 1967 (שבן גוריון החרימו) כדי לומר לבן גוריון שאין בלבו טינה, רק אכזבה, אך גם אכזבה מרגיזה וטבעי הדבר שהיא מצלה במידת מה על יחסו אליו. נימת תשובת בן גוריון היתה דומה, אף לו אין טינה לשבעה, הם עשו מה שהיה נדמה להם כצדקתם, אך לא התאפק מלהוסיף את האמת שלו: “אולם אני רואה אסון מוסרי גדול שבראש המדינה עומד אדם (ואני הצעתי אותו למשרה זו) שאינו מקיים שלושת הדברים של הנביא צפניה” (לא יעשו עוולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית).

כאשר חגג בן גוריון את יום הולדתו השמונים לא היתה גולדה מאיר מוכנה להשתתף במסיבה לכבודו, על אף שבן גוריון שלח שליח מיוחד להזמין אותה. היא לא יכלה לסלוח לו “על האכזריות שבה רדף את אשכול ולא על הצורה שבה נהג בכולנו ודיבר על כולנו, כולל אותי”. אולם כראש ממשלה אחרי מות אשכול ב־1969 פנתה גולדה מאיר לרוזן וביקשה ממנו להיות חבר בוועד לציון יום הולדתו השמונים וחמישה של בן גוריון שחל בסתיו 1972. רוזן סירב, למרות הפצרותיו של משה קול כשר תיירות שיעשה מחווה של רצון טוב וישכח את מכאובי העבר (אם כי רוזן הצטרף לוועד למען מדרשת שדה בוקר). יצחק ארצי, המזכיר הכללי של המפלגה הפרוגרסיבית לשעבר, ניסה כחיים כהן שנים לפני כן לפייס בין שני העקשנים ופנה מיוזמתו לבן גוריון לסלק את חילוקי הדעות מן העבר, לסלוח ולחדש את יחסי ההבנה בשיחה ביניהם. “תאמר בשמי למר רוזן שאני לא יודע על שום מחלוקת ביני לבין מר רוזן ואם מצב בריאותי יוטב אגש בקרוב למר רוזן לשיחה באופן חברי וידידותי ביותר.”¹⁵⁴

כאשר יצאה סוף סוף פגישת הרעים לפועל, בביתו של בן גוריון שבשדרות קרן קיימת, אחרי מותה של רעייתו פולה, היה מאוחר מדי. כפי שרשם יצחק ארצי, שהיה נוכח בפגישה, שאל בן גוריון תחילה את רוזן מה הוא אוכל, איך הוא ישן, איך הבריאות – שיחת זקנים על ספסל בשדרה. אחר כך אמר: “נדמה לי שאתה עורך דין,” ורוזן ענה: “כמובן שאני עורך דין, הרי אתה הוצאת אותי ממשרד זמורה כחבר לממשלה הזמנית.” בן גוריון כבר לא זכר מי היה זמורה, חשב שרוזן ממוצא אוסטרי. על הפרשה לא דובר. בצאתו לרחוב היה רוזן מזועזע מהידרדרות זיכרונו של בן גוריון. באחד הימים לקח רוזן את ארצי ואת נסים אליעד, שנכנס לכנסת במקומו, לבית הקברות בנחלת יצחק, הראה להם את החלקה המצפה לו ליד הדסה ורבקה וביקש מהם – בלי הספדים. “אינני רוצה קוקטילים בלווייה.” הספדים אפשר יהיה לשאת כעבור שנה. מי שיבוא אז לאזכרה, סימן שהוא עדיין זוכר אותו.

לא היה דבר שרוזן חרד ממנו יותר מאשר מניוון זיכרונו, וגם אם בעת שיחתו האחרונה עם בן גוריון עדיין היה במלוא כוחותיו השכליים, גם ממנו לא נחסכה ההידרדרות ההדרגתית. עדיין ידע לדקלם בעל פה שירי רילקה וגיתה ורגז כאשר לפתע בגד בו זיכרונו. דרושה סבלנות להגיע לגיל שמונים וחמש, קבע בחיוך לאור שפע הכיבודים לעת זקנה: אזרחות כבוד של תל אביב, קתדרה למשפט קונסטיטוציוני באוניברסיטת תל אביב על שמו, וביום העצמאות 1973 פרס ישראל. רק לקריאת רחוב בנתניה על שמו התנגד: הרי עוד כחבר במועצת עיריית תל אביב נלחם על כך שלא ייקראו רחובות על שמות אנשים חיים. כאשר שאלה אותו חברת הכנסת דבורה נצר אם הספיק לממש את כל התכניות שהיו לו בעת פרישתו מהכנסת, נאנח: הראש כבר אינו אותו הראש והגוף כבר אינו אותו הגוף והרגליים אינן אותן הרגליים.

כתב ידו הרועד הכעיס אותו עד כדי כך שהעדיף להכתיב גם את מכתביו הפרטיים למי שהזדמן לביתו, אך בעיקר ליונה שטרנברג, בן אחותו אלזה. יונה, חבר קיבוץ כפר סאלד לשעבר, שעזב את הקיבוץ אחרי הפילוג בתנועה הקיבוצית ועבר לירושלים, עבד תחילה כמתרגם ומדריך באוניברסיטה ומאוחר יותר היה ממייסדי מכון חפ“ן (חינוך פתוח ניסיוני) להכשרת עובדי הוראה למוסדות חינוך ניסויים. בשנת 1963, חמש שנים אחרי מות יוהנה, עבר יונה לדירה ברחוב רמב”ן, גם כדי לא להשאיר את הדוד פליקס בלילות לבדו. המגורים המשותפים עם יונה, בגיל ארבעים ועדיין רווק, פתחו פרק חיים חדש לפליקס, שאהב את יונה, בעל חוש הומור ובן שיחה מרתק, נקשר אליו כאל בן, שותף לעולמו, נצר משורשיו. הדוד פליקס נקשר גם אל ידידי יונה מימי חברותו בקיבוץ (שהיו ממייסדי קיבוץ גבעת חיים־איחוד), נפגש עמם, התעניין במעשיהם, אכל עמם ארוחת בוקר של שבת כאשר שהה יונה מחוץ לירושלים, נפתח בחברתם.

יונה היה חובב טבע נלהב, היה יוצא כל סוף שבוע לטיולים על פני הארץ ובאחד מהם, למערה ליד יחיעם שגילה ושלתוכה ירד פעמיים באותו היום, מצא את מותו. בעת הנסיעה הביתה איבד יונה את הכרתו, המכונית התהפכה והוא נפצע אנושות. כאשר באו בני המשפחה להודיע לו בשמונה באוגוסט 1975 על מות יונה זעק הדוד פליקס מרוב כאב. הזעזוע והצער הרסו את המחיצה הדקיקה האחרונה שהגנה עליו מפני הסניליות.

בני המשפחה וידידים קרובים היו מודעים לכך שלפעמים הוא מאבד את הכיוון בלכתו ברחוב, שוכח את הדרך, והיו מלווים אותו הביתה, בניגוד לרצונו, אחרי סעודת ליל שישי המסורתית אצל גרטה צ’פסקי, אלמנת אח לברית קא־יה־פאו. לפעמים לא ידע היכן הוא נמצא, ביקש לעלות לחדר השינה בקומת הגג כמו במסינגוורק, החליף את האנס שהגיע כל שנה לביקור במרטין, דיבר אל אנשים שלא היו לידו. באחד הימים מצאה אותו ג’וי מדפדף באנציקלופדיה אנגלית, מעיין בערך הלוציניישן. ג’וי, שחשה במצוקתו, הרגיעה אותו: חזיונות הם רק מציאות שונה, ובאִמרה זו נאחז רוזן כאשר חרד לשפיותו. במפלגה, שהנהגתה היתה באה אליו כל שבוע כדי לדווח על הנעשה, גילו את מצבו מאוחר למדי, משום שרוזן ניסה להסוות את חוסר יכולתו לעקוב אחרי שיחה במלים בלתי מחייבות כמו יכול להיות, אולי, כן־כן, זו־זו. בנות המשפחה ובעיקר חווה מגנס, בת מאלי, ניסו לארגן השגחה מתמדת סביבו בעזרת דבורה קידר, מנהלת משק הבית המסורה ששהתה בביתו בשעות היום, ובעזרת מיני מטפלות בשכר ונשות חבריו שחיבבו אותו לשאר שעות היממה. אולם כאשר הוחמר מצבו, הועבר, למרות רצונו והתעקשותו ותקוותו למות בביתו, בין ספריו וחפציו, לאגף הסיעודי של בית ההורים על שם ורה סלומונס בצומת רעננה־כפר סבא, שרוב דייריו יוצאי מרכז אירופה. היה לו שם חדר משלו, כל הטיפול הדרוש, גם אלזה עברה לגור באחת הדירות שם, אך לבו יצא לממלכתו: “איבדתי קיסרות.”

לפעמים היו לו שעות הארה ואז היה אומר: “היום אני מדבר הרבה פחות שטויות מכרגיל.” עדיין היה מסוגל ליהנות מיופיה של אחת המטפלות, מתנדבת מהולנד, אך את השקיעה אי אפשר היה לעצור. כאשר הוא על סף התהום, קראה אלזה באוזניו בקול רם פרקי תהילים ותפילות, כפי שעשתה אמה בעת גסיסת אביהם, מתוך תקווה שהצליל עדיין יגיע אליו. לא היתה פרידה. המוות בא אל פליקס על קצות האצבעות, בשניים במאי 1978, והוא בן תשעים ואחת שנה. משאלתו לזכות במוות מודע, בצלילות הדעת, נשארה בלא מענה.

 

אחרית דבר    🔗

תם הספר ולא מצאתי את שחיפשתי כאשר החלטתי לכתוב את הביוגרפיה של פנחס רוזן בימי התחזקות הלאומנות המיליטאנטית, הקשוחה המשיחית: תשובה לשאלה מה קרה לציונות החילונית, ההומאנית, הסובלנית של הרצל, של וייצמן, כפי שהצטיירה בעיני יוצאי מרכז אירופה כמוני, לפני עלייתם ארצה. ביקשתי לברר, באמצעות סיפור חייו של אחד מראשי העלייה הגרמנית, למה הובסה ציונות זו. האם הלכה בדרך מוטעית? עם סיום הכתיבה הגעתי למסקנה שמעולם לא היה לה סיכוי במציאות של המזרח התיכון, ערש הקנאות. מול התנגדות האוכלוסייה הערבית מראשית שיבת ציון היו נושאי ההגשמה חייבים להיות בעלי אמונה קנאית בצדקת דרכם, מוכנים להצר את אופקיהם ולרכז את כל מאוויהם בכברת עולם מזערית, בנקודה אחת על כדור הארץ.

ציפיותי מן המדינה היהודית היו תמימות כחזונו של הרצל וביסודן אותו העדר שורשים במסורת היהודית ואתו חוסר ידיעה באשר למהות המזרח התיכון. היהדות יכלה לשרוד במשך אלפיים שנות גלות רק בזכות אמונה צרופה באש הסבל, שבחרה לה בסוף המאה התשע־עשרה אפיקים חדשים בסוציאליזם או בציונות או בשניהם גם יחד. רוח הומאניזם של תומאש גאריס מסריק, שיהודי פראג – ואני בתוכם – התבשמנו בה לאחר קום הרפובליקה הצ’כוסלובקית, לא עמדה במבחן ההתמודדות עם הכוח הברוטאלי. דמותה של מרכז אירופה כפי שראו אותה מרבית יהודיה לפני השואה היתה בלתי מציאותית, ראי משאלות לבם בדיוק כראיית ארץ־ישראל כמהדורה מזרחית שלה, ובה דקלים במקום עצי אשוח.

שיחיהן הקוצניים של קנאות לאומנית, יהודית וערבית, קנאות לערכי תנועת העבודה וקנאות דתית התאימו לשמש היוקדת, לרוחות הקדים, לגשמי הסחף של ארץ־ישראל יותר משרכי הסובלנות והמתינות שאוהבים אור מסונן בעבים, גשם קיצי דקיק. בחכמה שלאחר מעשה, בלא אפשרות לבדוק אם היה יכול להיות גם אחרת, עלי לקבוע שמתינות ואפשרות להקים בית לאומי באזור עוין לו מלכתחילה היו ניגודים שאפשר היה לקשור ביניהם רק בחוטים דקיקים של רצון להבנה הדדית, חוטים שנקרעים בקלות ומהר, אבל נקשרים מחדש רק לאט ובקושי.

אולי היה לחילוניות סיכוי רב יותר להתממש בארץ מאשר לסובלנות, אילו היו חסידיה קנאים לה באותה מידה כפי שהיו מבקשי שלטון הדת על המדינה. אולם חילוניות הדור השלישי להתבוללות, כפי שהיתה החילוניות שלי, לא באה כשחרור מכבלי הדת, כדבר שיש להילחם עליו, אלא מתוך ליקוט פרורים אחרונים משולחן המסורת היהודית שהתרוקן, ולא היה בכוחה להתייצב מול הדת הממוסדת, אולי בגלל רגשי נחיתות, מתוך תחושת החסר. מראשיתה דרשה הברית בין הציונות לדת נכונות גדולה יותר לוויתורים מצד החילוניים מאשר מצד שומרי המצוות, ואילוצי הקואליציה הממשלתית הפכו את הוויתורים לכורח של מציאות פוליטית.

מה שאני מנסה לומר, אולי בהשפעת שנותיה המצטברות, שהציונות ההומאנית, הסובלנית, החילונית, הפתוחה, לא יכלה למציאות הארצישראלית. הקמת מדינה יהודית בעידן של אלימות דרשה אנשים קשוחים, נחרצים, לוחמים בנשק, בעלי תחבולות מטווחים למטרה, ומי שהעדיף צפייה מן הצד, גישה סלחנית, נשאר בשולי החיים. עדיין לא הרמתי ידיים. עדיין אני מנסה לדחוף חלוקים קטנים לסכר רעוע, לא מתוך אמונה שאפשר לשקמו, אבל מתוך תחושה שאסור לי לחדול מלנסות.

 

קיצורים    🔗

א"מ – ארכיון משפחת רוזנבליט (ברשות אלזה שטרנברג, כפר סבא)

אמב"ג – ארכיון למורשת בן גוריון, שדה בוקר

א"ע – ארכיון העבודה – מכון לבון לחקר תנועת העבודה, תל אביב

אעת"א – ארכיון עיריית תל אביב, תל אביב

אצ"מ – ארכיון ציוני מרכזי, ירושלים

אק"מ – ארכיון הקיבוץ המאוחד, רמת אפעל

א"ר – ארכיון ג’ון רוס (האנס רוזנבליט), פרלי, אנגליה

א"ש – ארכיון שוקן, ירושלים

את"פ – ארכיון התזמורת הפילהרמונית, תל אביב

ב"ג – דוד בן גוריון

גה"מ – גנזך המדינה, ירושלים

ג"ו – גנזך וייצמן, רחובות

ג"ל – גיאורג לנדאואר

גמפא“י – גנזך מפלגת פועלי א”י, בית ברל – צופית

ג"ק – מכתבים ברשות גדעון קלוורי, הגושרים (הועברו לאצ"מ)

ד"כ – דברי כנסת

הצ"ג – התאחדות ציוני גרמניה

י"ז – המכון ליהדות זמננו – המדור לתיעוד בעל פה, ירושלים

י"ר – חומר שברשות פרופ' יונה רוזנפלד, ירושלים

ע"ח – “עליה חדשה”

פ"ר – פליקס רוזנבליט – פנחס רוזן

ק"ב – קורט בלומנפלד

BWB – Blau-Weiss-Bläter

DJST –Der Jüdische Student

JRS –Jüdische Rundschau

MB – Mitteilungsblatt ידיעות של התאחדות עולי גרמניה ועולי אוסטריה – (התאחדות עולי מרכז אירופה)

RH – Jehuda Reinharz

US – Unsere Stimme (“קולנו”, רבעון פנימי של קא־יה־פאו בישראל)

 

ראיונות    🔗

רודי אברהם, תל אביב 1984

רות אטלינגר, כפר סבא, 1984

לוטה אייזנברג, ירושלים, 1984

זאב אסטרייכר, תל אביב 1985

נחמיה גינזבורג, גבעת חיים־איחוד, 1984

היינץ גרלינג, ירושלים, 1985

חנה גליקסמן, תל אביב, 1986

מאלי דנציגר, תל אביב, 1984

גדעון האוזנר, ירושלים, 1985

בטי הינדן, תל אביב, 1984

צבי הרמן, חיפה, 1986

מיכל זמורה־כהן, ירושלים, 1985

חיים כהן, ירושלים, 1984

גרדה לופט, תל אביב, 1984

חווה מגנס, ירושלים, 1984

משה קול, ירושלים, 1986

גדעון קלוורי, הגושרים, 1984

אדית קרויאנקר, ירושלים, 1984

יונה רוזנפלד, ירושלים, 1984

עלי רוטשילד, תל אבי, 1985

ג’ון רוס (האנס רוזנבליט), ירושלים, 1984

ג’וי רוס, פרלי, אנגליה, 1985

אברהם ריבלין, תל אביב, 1985

יהודית שוט, לונדון, 1985

גרשום שוקן, תל אביב, 1985

קיטי שטיינשניידר, ירושלים, 1984

הדי שטראוס, ירושלים, 1984

אלזה שטרנברג, כפר סבא, 1984

יעקב שמשון שפירא, תל אביב, 1985

 

ביבליוגרפיה נבחרת    🔗

פרק 1    🔗

מסינגוורק:

Rudolf Schmidt: Messingwerk – Ein Dokument der Arbeit, Eberswalde 1927

Hermann Schwab: Messingwerk bei Eberswalde wie ich es sah, (כתב יד) London 1934

משפחת רוזנבליט:

זיכרונות פאני רוזנבליט לבית פולוורמאכר שנרשמו לעת זקנתה – א"מ

אלזה שטרנברג־רוזנבליט: זיכרונות שנרשמו, 1949, אחרי מות אמה – א"מ

Martin Rosenbluth: Go forth and serve, Herzl Press, New York, 1981.

שיחות עם פנחס רוזן (56)2, שיחות 1־7 – י"ז

ריאיונות מאלי דנציגר, אלזה שטרנברג¹⁵⁵

לימודים בגימנסיה:

תעודות ציונים 1903־1896 – א"ר

ליאו רוזנבליט: שיר ליום הולדת ה־70 של מרטין, 1956 – א"מ

מרטין רוזנבליט: שיר ליום הולדת של פליקס, 1975 – א"מ

רקע כללי גרמניה:

Manfred Görtenmacher: Deutschland im 19. Jahrhundert, Leske & Budrich, Opladen, 1983.

האורתודוקסיה הגרמנית: חיים כהן למחברת, בעל פה ובכתב

פרק 2    🔗

משה קלוורי: בין זרע לקציר, עם עובד, ת"א 1947

ביקור בהונגריה: פ“ר, 18.7.1901 – 339/30 A – אצ”מ

אהבות ראשונות: ראה משפחת רוזנבליט, פרק 1

יעקב גויטיין: Jehuda Reinharz: Dokument zur Geschichte des Deutschen Zionismus, J.C.B. Mohr, Tübingen 1981/41־42

סמי גרונמן: זיכרונות של יקה, עם עובד, ת“א תש”ו¹⁵⁶

משפחת הילדסהיימר וחיבת ציון:

אלתר דרויאנוב: כתבים לתולדות חיבת ציון ויישוב א“י. עריכה מחודשת שולמית לסקוב, כרך ב', אוניברסיטת ת”א – הוצאת הקיבוץ המאוחד, ת"א 1985

שולמית לסקוב: הביל"וים, הספריה הציונית, ירושלים 1979

F.R.: Dr. Hirsch Hildesheimer, Der Jûdischen Student / 27.1.1911

JR: Lemaan Zion / 17־18

הדרך לציונות:

ראה משפחת רוזנבליט, פרק 1

מכתב שמואל רוזנבליט 24.4.1918 – א"מ

Martin Buber: Die Jüdische Bewegung 1900־1914, Jüdischer Verlag, Berlin 1920

מות הרצל: Georg Herlitz: Mein Weg nach Jerusalem, Rubin Mass, Jerusalem 1964 / 58־59 (בעברית: גיאורג הרליץ: דרכי לירושלים, ראובן מס, ירושלים 1964)

בחירת מקצוע:

מכתב שמואל רוזנבליט 3.7.1907 – א"מ

Die Juden als Minderheit – Heinz Holeczek: Die Judenemanzipation in Preussen, DTV – München 1981

רקע כללי לראשית הציונות:

דוד ויטל: המהפכה הציונית, עם עובד – הספרייה הציונית, ת"א 1984

צ’כוסלובקיה 1937 S.R. Landau: Sturm und Drang im Zionismus, Verlag Neue Nationalzeitung,

פרק 3    🔗

אוניברסיטת פרייבורג:

ספר רישום קיץ 1905, ארכיון אוניברסיטת פרייבורג

שיחות עם קורט בלומנפלד (26)4 – י"ז

Kurt Blumenfeld: Erlebte Judenfrage, Deutsche Verlagsanstalt, Stuttgart 1970 / 30־40

Kurt Blumenfeld: Pinchas Rosen zum 70, Geburtstag, MB 29.6.1966

Richard Lichtheim: Ruckkehr, Deutsche Verlagsanstalt, Stuttgart 1970 / 84־91 (בעברית “שאר ישוב”)

P. Rosen: Beim Lesen in Briefen eines Freundes, MB 29.6.1964

Martin Buber: Drei Reden über das Judentum, Literarische Anstalt, Frankfurt 1919

ארגוני סטודנטים יהודיים:

Meilensteine – Vom wege des KJV – Eli Rothschild (Ed.) TA 1932

Hermann Meier-Cronemeyer¹⁵⁷: Jüdische Jugendbewegung, Germania Judaica 1969 / 1־2

Der Jüdische Student 1902־1905

Walter Gross: The Zionist Movement, Year-Book IV/ Leo Baeck Inst. 147־165.

משה צימרמן: השפעת הלאמיות הגרמנית על הלאומיות היהודית, “ציון” מ“ה / ב, תש”ב

ועידת פרייבורג והקונגרס הציוני ה־7

פ"ר בשיחה עם גדעון נאור, “תמורות” 16/1973

Max Nordau: Zionistische Schriften, Jüdischer Verlag, Berlin 1923 / 155־165.

Abraham Robinsohn: David Wolffsohn, Jüdischer Verlag, Berlin, 1921 / 66־67.

גרונמן: 250־240, ויטל: 316־312

מיכאל היימן: הרצל וציונות רוסיה – מחלוקת והסכמה, הציונות, אוניברסיטת ת“א, תשל”ד, 1973

הצעה לייסוד תנועת נוער: 22/264 – אצ"מ

פרק 4    🔗

אגודות הסטודנטים

Der Jüdische Student -–Jahrgänge 1907–1909

Richard Lichtheim: Geschichte de Deutschen Zionismus, Rubin Mass, Jerusalem 1954

יחס ליהודי רוסיה:

פ"ר לגדעון נאור, “תמורות” 16/1973

Nathan Birnbaum: Die Jüdische Moderne, Literarische Anstalt , Leipzig(אין שנה) Nathan Bi rnbaum: Die Jüdische Moderne, Literarische Anstalt dir=“rtl”>, Leipzig(אין שנה)

מכבייה:

ייסוד – 339/96A אצ"מ

F¹⁵⁸. Rosenblüth: Die Gründung der Maccabea Berlin 1931

סיף: קורט בלומנפלד, 910 – י“ז (סליל 11) – י”ז

DJST – September 1907

סעיף המגמה:

F. Rosenblüth: Zionistische Sorgen und Gedanken – DJST / Oktober 1907

Felix Danziger: Zur Reform – DJST / Dezember 1907

Protokoll des VII Kartelltages – DJST / Februar 1908

לקסיקון ציוני: 8/88/1־2 A – אצ"מ

אריך כהן:

מכתבי פ“ר לאריך כהן, 1909־1907 – י”ר

Erich Cohn: Pinchas Rosen 75 Jahre – ME 22.4.62 – אצ"מ A339/123

יוליוס רוזנפלד:

ריאיון יונה רוזנפלד

פ“ר במכתבים לק”ב 339/4A – אצ"מ

ועידה שנתית בפרייבורג: 22.1.1909 DJST

ד"ר אדלברט זאקס: Lichtheim – Rückkehr 136־140

קשר פ“ר לק”ב: מכתבי פ“ר 339/4A (ובייחוד 18.5.1906 ו־8.4.1907) – אצ”מ

עמדת שמואל רוזנבליט: מכתבים 4.7.1907 – 18.7.1908 – א"מ

אלמנך הסטודנט היהודי:

פ“ר לאריך כהן – 2.5.1909 – 23.6.1909 – י”ר

פרק 5    🔗

הקונגרס ה־9 בהאמבורג

Nordau: 188־222

Robinsohn: 89־94

פ“ר לאריך כהן 17.8.1909 – י”ר

21.1.1910 –21.10.1909 DJST

מרטין לתנועה הציונית: M. Rosenbluth: 129־135

ועידת הסטודנטים ה־9, ברסלאו: 9.4.1910 24.3.1910 – DJST

אני לסר:

מכתבי פ“ר לאני ובייחוד מכתב פרידה 12.1.1915 א”ר

משפחת רוזנבליט לברלין: זיכרונות אלזה שטרנברג, ריאיון מאלי דנציגר

בלומנפלד כמזכיר הצ"ג:

Blumenfeld: 49־58

זלמן שזר: אור אישים, הספריה הציונית, ירושלים תשכ"ד, כרך א/ 108־117

קרע עם מרטין: פ“ר לאני לסר 24־28.10.1912 – א”ר

רקע כללי:

87־92 JR:

פרק 6    🔗

ארץ־ישראל:

Theodor Zlocisti: Palestina – Wanderfahrt, “Unsere Stimme”, Februar 1961

The Autobiography¹⁵⁹ of Nachum Goldmann, Holt, Rinehart & Winston, New York, 1969 / 35־44

Elias Auerbach: Pioniere der Verwirklichung, DVA, Stuttgart 1969 / 205־231

Lichtheim – Rückkehr: 147־177

מכתב הדסה פרלמן 1.1.1911 – ג"ק

החלטות פוזן: JR: 106 – Blumenfeld: 89

בלאו־וייס:

Blau-Weiss Blatter, Jahrgang 1־3 (1913־1916)

50 Jahre Blau-Weiss, Naharia 18־19.5.1962

חנה ויינר: תנועות הנוער הציוניות ו“החלוץ” בגרמניה – מחקר בכתובים

קלוורי: 82־84

23/955, 66/93A – אצ"מ

יוסף מרקוס: Unsere Stimme, Herbst 1961

זכרונות אלזה שטרנברג

פרשת “וונדרפוגל”: F. Rosenblüth: 22.10.1913, 16.1.1914, 17.4.1914 – JRS

Meier – Cronemeyer¹⁶⁰: 1/21־25

גרמנים בני דת משה: F. Rosenblüth –28.2.1913, 28.3.1918 – JRS

Blumenfeld: 58

סטודנטים כמשוטטים: F.R.: Wandern, DJST – 20.5.1914

הקונגרס הציוני ה־11:

F.R.: Zum Wiener Kongress, DJST – 30.6.1913

מלחמת השפות:

ארטור בירם: איך באתי ליסד את בית הספר הריאלי, “קולנו”, אפריל 1961

יהודה אילוני: ציוני גרמניה ו“מלחמת השפות”, הציונות י' ת"א, 1985

JR: 127־128

ייסוד קא־יה־פאו

Herlitz: 90

Meilensteine: 49־51

F.R. Das Zionistische¹⁶¹ Programm – DJST November 1914

ז. מוזס על אריך כהן 339/134A – אצ"מ

עידן החתונות:

זיכרונות אלזה שטרנברג

339/149A – אצ"מ

ק“ב, 990 – י”ז

רדיקליזאציה בתנועה הציונית:JR: 130־143, Blumenfeld: 69

פעולה בקרב הנוער:

JRS – 21.5.1914, 19.6.1914

F.R.: Über die körperliche Ausbildung der Jugend, Die Welt 31.5.1914

F.R.: Propaganda durch Bücher – DJST, Juni 1911

פחדי מלחמה: מכתבי פ“ר לאני לסר 20.1.1913 – 26.7.1914 – א”ר

אריך כהן: ז. מוזס 16.8.1963 – MB

פרק 7    🔗

יהודים במלחמה:

George L. Mosse: The Jews and the German war experience, Leo Baeck Inst. N.Y. 1977

Deutsche Jüdische Soldaten 1914־1945, Mittler & Sohn, Herford und Bonn, 1982

פרוץ המלחמה:

זיכרונות אני רוזנבליט 2.8.1956 – א"ר

ריאיונות מאלי דנציגר, אלזה שטרנברג

Herlitz: 91, BWB/8 Januar 1915

JRS: 7.8.1914

יומן הדסה פרלמן 9.8.1914 – ג"ק

עצה למגויסים: Meier – Cronemeyer¹⁶²/26

הסמכה לאססור: 9.8.1914 – א"ר

יציאה לחזית: פ“ר 12.1.15 – ג”ק

חזית צרפת:

יומן המלחמה של פ“ר 22.1.1915 – 14.4.1916 – 339/146A – אצ”מ

מכתבי פ“ר לאריך כהן 31.1.1915 – 5.3.1915 – י”ר

ליל סדר: פ"ר 2.4.1915 – BWB

אנטישמיות: פ"ר: כשהייתי חייל, במחנה 13.10.1972

המוות: BWB, DJST. מכתבי אני לפ“ר – א”ר

התנועה הציונית לאור המלחמה: 3/741/3Z – אצ"מ

בחזית המזרח:

מכתב פ"ר: 12.8.1915 – 30.4.1915 DJST –3. Kriegsheft

קרב טרנוב־גורליצה: פ“ר 5.5.1915 – א”ר

הקומנדו הרוסי: Zwischen Somme und Pripet – Geschichte des Reserve Infanterie Regiments 271, Militärarchiv Freiburg i.B.

ריאיון פ"ר “מעריב” 24.4.1967

פ“ר למשה קלוורי 5.5.1916 – ג”'ק

אני לפ“ר 4.12.1915 – א”ר

התנגדות למלחמה: JR: 168־169

קריאה לעלייה: פ“ר לאריך כהן 2.3.1916 – י”ר, 26.6.1916 DJST

Meilensteine:67

מפקד החיילים היהודיים: JR: 187־190 Deutsche Jüdische Soldaten: 54־66

ועד המזרח: ראיון מאלי דנציגר 171־173:JR

פסח 1917: DJST – Sommer 1917

אחוות אחים לברית: פ“ר לאריך כהן: 4.8.1917, 28.7.1917, 6.7.1917, 12.12.1916 – י”ר

המהפכה ברוסיה: 1917 – DJST

הצהרת בלפור: פ“ר לאני 24.11.1917 – א”ר

פרק 8    🔗

הצהרת בלפור:

A.J.P. Taylor: English History, Oxford University Press 1965/71.98

Adolf Böhm: Die Zionistische Bewegung¹⁶³, Hozaah Ivrit, TA 1935/675

JR: 200־214

אישפוז פ"ר

פ“ר ואני 28.11.1917 – א”ר, פ“ר למשה קלוורי 12.2.18 – ג”ק, פ“ר (56)2/6 – י”ז

ועד פרו־פלשתינה: 26 – 3/28Z – אצ"מ

יום הנוער: JRS 11.10.1918, JR 228־232

גרמניה אחרי המלחמה: פ“ר (56)2/20 – י”ז

ועידת הצירים ה־15: 245־254: JR

תנועת הקונגרס היהודי: 3/955Z אצ"מ, 254־259:JR

ועידת קא־יה־פאו: 259־262:JR, Meilensteine: 74־67, 24.9.1917:DJST

אכזבת אני: אני לפ“ר 2.8.1957 – א”ר

המרכז ללונדון: 339/151A – אצ"מ

התמרמרות נורדאו:Max Nordau: Erinnerungen, Renaissance – Verlag, Leipzig

ועידת א“י של הצ”ג: 26.5.1919 – 3.6.1919 – JRS

ברוך בן אברהם: “הפועל הצעיר הגרמני”, ציונות / ו' – ת"א 1981

אופוזיציה בהצ"ג: 30/VII/15 – אצ"מ

פליטים:3/349Z – אצ"מ

ועידת הצ"ג ה־16: 20.6.1920 JRS

הוועידה השנתית בלונדון

2/27/1/ ק“ה – אצ”מ

Blumenfeld: 124־125, Martin Rosenbluth 190־195

יונתן שפירא: המחלוקת בין חיים וייצמן לבין לאוי ברנדייס, 1921־1919, הציונות, ת"א 1973

אלון גל: לאוי ברנדייס, זמנים / 12, 1983

לפרקים 9־10    🔗

ארכיון התאחדות ציוני גרמניה נעלם בימי השואה. המסמכים שנשמרו הם מתיקי ההנהלה הציונית בלונדון או מתיקי קרן היסוד־ברלין, שלהם היתה מדווחת הצ"ג.

בפרקים אלה חסרים קטעים בעלי נימה אישית מסיבה פשוטה: פ"ר לא כתב באותה התקופה מכתבים אישיים, כל משפחתו, בלומנפלד, אריך כהן, הרעים מקא־יה־פאו ישבו כמוהו בברלין.

פרק 9    🔗

ייסוד קרן היסוד: 142/43A, 4/31F, 2/27/ק“ה – אצ”מ

ישיבת הוועד המנהל: 2/3/1 ק“ה – אצ”מ

הצעת גירושים: אני לפ“ר 2.8.1957 –א”ר

היחס למשפחה: ריאיון ג’ון רוס

ק"ה בראשיתו: 37/1 ק“ה – אצ”מ

מעשר: 2/37/2 ק“ה, 2/3/1 ק”ה – אצ"מ

איינשטיין: Blumenfeld: 126־131

“בניין הארץ”: 2/31/1 ק“ה (התפטרות הוועד המנהל 5.1.1921) 4/2141Z, 4/795Z, 4/31F, 2/27/1־2 ק”ה – אצ"מ

מרטין רוזנבליט: 4/436, 2/27/1־2 ק“ה – אצ”מ

ועידת קא־יה־פאו: 4/795Z, 2/103/2 ק“ה – אצ”מ, פ“ר לאריך כהן 12.7.1921 – י”ר

הקונגרס הציוני ה־12:

ביקורת פ“ר 4/31F אצ”מ

זיכרונות א.ע. סימון – הספד לפ"ר 11.5.1979 – BM

עלייה: שינוי לטובה 4/398Z, ש. לוין 2/181 – ק“ה, סדרי עלייה 4/31F – אצ”מ

המשרד הא"י: 2/193/2 ק“ה – אצ”מ

יחסי ברלין־לונדון: 4/436Z, סטודנטים ערבים 2/3/1 – ק“ה, שקלים 4/398Z, הצעות לשינוי 4/4364Z, 2/2141/2 ק”ה – אצ"מ

לכל אורך הפרק:

חגית לבסקי: דרכה הרעיונית והפוליטית של ציונות גרמניה בתנועה הציונית העולמית 1932־1981, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור,1985 (ג"ו)

Adolf Böhm: Die Zionistische Bewegung 2, Hozaah Ivrit, Jerusalem 1937

פרק 10    🔗

ק"ה נייטראלי: 2/27/2 ק“ה, 2/37/1 ק”ה, 4/31Z, 4/436Z (דברי פ"ר) – אצ"מ, JR: 308־311

העברת סחורות: 531/234 – א“ש, 2/27/3 ק”ה, 4/31Z, 4/2141Z – אצ"ם

אחד העם וה“פרוטוקולים”: ארכיון אהרנפרייס 4672/24ARC, ביה“ס הלאומי והאוניברסיטאי, 4/795Z, 4/498Z – אצ”מ

ראתנאו

Ernst Schulin: Walter Rathenau und sein Integrationsversuch als Deutscher Jüdischen Stammes, Institut für Deutsche Zeitgeschichte, TA 1984

Harry Graf Kessler: Walter¹⁶⁴ Rathenau, Rheinische Verlagsanstalt, Wiesbaden 1926

Blunenfeld: 138־145

ועידת הצ"ג 1922: 4/2141/2 – אצ"מ, 15.9.1922 – JRS

פעילות הצ"ג: 2/3/1 ק“ה, 4/2141/2Z (נשים, תעמולה) – אצ”מ

בלאו־וייס: 2/3/1 ק“ה, 2/31 ק”ה, 4/31F, חוזר פ“ר 339/22A – אצ”מ

פ"ר 13.3.1923 – JRS

Meier – Cronemeyer¹⁶⁵: 2/59־63

Walter Gross: The Zionist Student Movement¹⁶⁶, Leo Baeck Inst. Yearbook 1959

ניהול הצ"ג: 4/795Z (עיסוקי פ"ר), 4/436Z (ארגון), 2/27/2 ק“ה, 2/31/1 ק”ה – אצ"מ

ק“ב לארה”ב: 2/27/4־5 – אצ"מ

עליית מ. זמורה: 215/69A – ריאיון מיכל זמורה־כהן

עליית מ. קלוורי: ריאיון גדעון קלוורי

עליית פ. דנציגר: ריאיונות מאלי דנציגר, אלזה שטרנברג

עליית זלוצ’יסטי: 2/31/1 ק“ה – אצ”מ

תכניות עלייה פ"ר: 7/46L – אצ"מ

ועידת הצ"ג 1923: 4/31F, 4/2141/4Z, 2/3/1 ק“ה – אצ”מ, 336־339:JR

פרידה מפ"ר: 24.6.1923 – JRS

הקונגרס ה־13: 2/3/1 ק“ה, פ”ר על קונגרס 4/436Z – אצ"מ, Boehm / 2: 543־571

פ"ר 7.9.1923 – JRS. על הצבעתו: ע. א. סימון – 11.5.1979 – MB

אינפלאציה: 2/37/1 ק“ה, 4/2141/2 – אצ”מ

עליית פ"ר: 4/32F – אצ"מ

פרק 11    🔗

הנסיעה לא"י: פ“ר לאריך כהן 13.1.1924 – י”ר

המרפאה: ריאיון מאלי דנציגר, זאקס בא“י: ק”ב )26) 4 – י"ז

רשמים ראשונים בארץ: 531/234 – א“ש, 2/17/1 ק”ה – אצ“מ, 12.12.1923, 9.4.1924 – ג”ו

9/VI/124 – א“ע, פ”ר לק“ב 27.5.1924 – אצ”מ

יגאל דרור: הציונים הכלליים בא“י בשנות העשרים, הציונות י', ת”א 1985

אינפלאציה: אני 16.10.1923 – 21.1.1924 – א"ר

שמואל רוזנבליט בא"י: פ“ר (56)4/2 – י”ז, זיכרונות אלזה שטרנברג

חתונת ליאו רוזנבליט: חוברת לזכרם של אדית ואריך בוכהולץ, הוצאת המשפחה, ישראל 1982

קא־יה־פאו בא"י: ΜΒ – 3.5.1974, Meilensteine 83־91

בלאו־וייס בא"י: 2/180/1 ק“ה – אצ”מ, 531/234 – א"ש

חנה ויינר: הסדנאות השיתופיות של הבלאו־וייס בא“י, הציונות ז', ת”א תשמ"ב.

קלוורי בא"י: פ“ר (56)21/2 – י”ז, ריאיון גדעון קלוורי

האנס רוזנבליט: פ“ר 12.8.1924 – א”ר

סולל בונה: פ“ר (56)21/2 – י”ז

531/232 – א“ש, 30/6A – אצ”מ, 124/VI/7 – א“ע, דו”ח 3045 – אצ"מ

דוד הכהן: עת לספר, עם עובד, ת"א, 1981 30־27

עלייה רביעית: 531/232 – א“ש, 130/6 – אצ”מ, VI/910/208 – א“ע, ק”ב

למותו של וייצמן 222/151 – אצ"מ

ברית שלום: ריאיון גרדה לופט

ארתור רופין: פרקי חיי, עם עובד, ת"א, 1968, כרך ג' / 97

ועידה שנתית הצ"ג: 2.1.1925 – JR, Blumenfeld: 178־179

כלכלה והתיישבות: 531/232 – א“ש, 4/237Z, 1/13/2 ק”ה, 4/2597Z, 206/68/2A – אצ"מ

פתיחת האוניברסיטה¹⁶⁷: רופין ג'/95

ש"י עגנון: אסתרליין יקירתי, שוקן, ירושלים 1983 / 78־77

מותו של שמואל רוזנבליט: זיכרונות אלזה שטרנברג, פ"ר בגרמניה 31.5.1925 – DJST

יהודי גרמניה בארץ: פ“ר 3.9.1926 – JRS, “קולנו”, חוברות 16־12, 1961־1960, II/4/4003Z – אצ”מ

פרק 12    🔗

מסקנות פ“ר על א”י: 180/ ק“ה – אצ”מ

הצ"ג לקראת הקונגרס ה־14: 215/16A, 3735/ ק“ה 2 – אצ”מ, לבסקי: 154־135

חגית לבסקי: אנשי עסקים, ציונות ובניין הארץ, מרכז זלמן שוקן תשמ"ה

הקונגרס ה־14:

עדה מיימון: לאורך הדרך. עם עובד, ת"א 1972 / 255־254

נאום פ“ר: “קולנו”, יוני 1967, דיווח פ”ר 531/213 א“ש, מאמרי פ”ר 8.10.1925 – 11.9.1925:JR

רופין ג' 104־103, 161־263:JR

מחלקת הארגון: 551/831/4 א“ש, 180/1/ק”ה 2, 107/173A – אצ“מ, פ”ר למ. קלוורי – ג"ק

פ"ר מגיע ללונדון: פ“ר (56)23/2 – י”ז, 167/17A אצ“מ, 531/213/4 – א”ש

ההנהלה בלונדון:

F.R.: Seventy Seven Great Russel Street 1926־1936 י"ז – 2(56)

David Eder: Memoirs of a modern pioneer, Hobmann – Gollancz, London 1945

ישיבות ההנהלה: 14/302/13 – אצ"מ

המצב בא"י: 4/1175Z – אצ"מ

דן גלעדי: המשבר הכלכלי בימי העלייה הרביעית, הציונות ב', ת"א 1971

עבודת פ"ר:

לציוני רומניה 2.12.1925 – ג“ו, חודש אייר 4/2962Z – אצ”מ

קשיים: פ“ר לאריך כהן 25.1.1926 – 3.5.1926 – י”ר

ידיעות לוולטש: 167/12A – אצ"מ

ניסיונות ארגון מחדש: 68/2A – 206/71/2A – אצ"מ, הרליץ: 123־122 (הקמת ארכיון)

ועידה כלכלית 4/2371Z – אצ"מ

פרק 13    🔗

פרשת “מדינת היהודים” וברית שלום:

4/4005Z, 4/2331Z, א/4/4003Z (הזמן פועל לרעתנו) – אצ"מ

2.10.1926, 10.11.1926. 25.11.1926 – ג"ו

167/17A, 206/682/2A, 4/4004/1Z – אצ"מ (הכמות), לבסקי 213־206

אני והמשפחה

פ“ר להאנס, ובייחוד 11.4.1926, 1.6.1926, 10.12.1926 – א”ר

ריאיונות ג’ון רוס, קיטי שטיינשניידר

אייגה שפירא:

גרשון הל: האישה ששמרה על סודות המדינה. ידיעות אחרונות 21.12.1970

פ“ר ללולה הרמן 30.1.27 – א”מ

ריאיון חווה מגנס

פרוסי על אופי פולני וספרדי:

פ“ר 3.12.1928, 7.12.1929 – ג”ו, 8.2.1928 – 4/4001/1Z – אצ"מ

פרק 14    🔗

הקונגרס ה־15:

511/213/4 – א“ש, א/4/4005Z, 167/17A – אצ”מ, פ“ר 1.7.27 – ג”ו

ארללוזורוב ללונדון 4/4003/1Z – אצ"מ

המצב הכלכלי בא"י:

551/213/4 – א“ש, 4/4005/1Z, 167/17A, 4/302/14־15Z – אצ”מ

יחסי לונדון – ירושלים:

4/302/15Z, 4/4005/1Z – (פ"ר על סאקר 26.12.27) אצ"מ

נורמן בנטוויץ' – מיכאל קיש: בריגדיר קיש, חייל וציוני, מערכות, ת"א 1978

הפקידות:

פ“ר לאריך כהן 2.7.1928 – י”ר, 206/68/2A, 4/4003/2Z, 167/17A – אצ"מ

ציוני מקצועי 4/4001/1Z – אצ"מ

קרן פוליטית: 4/4003/2 – אצ"מ

מתלמדים בדיפלומאטיה: 24/4005/1 – אצ"מ

חוסר סיפוק: פ“ר למ. קלוורי 2.6.1928 – א”מ

בר מצווה: פ“ר (56)23/2 – י”ז, 2.4.1928 – ג"ו. ריאיון ג’ון רוס

פרק 15    🔗

הסוכנות היהודית:

4/302/14־15Z, 4/4001/1Z, 4/4003/1Z, 4/4005/1Z – אצ"ם

27.12.1928, 4.1.1929, 12.2.1929 – ג"ר

חיים וייצמן: מסה ומעש, שוקן, ת“א, תשכ”ג 309־299

ועדת הסקר:

מרדכי נאור: ועדת הסוכנות 1927/28 – הציונות, י“א, ת”א 1986

אלכס ביין: תולדות ההתיישבות היהודית, מסדה, ת"א 336/1970

“דבר” 25.6.1928

מדיניות ההנהלה:

29.1.1929 – ג“ו (עלייה), 4/302/13Z (יהודי רוסיה – רוויזיוניסטים) – אצ”ם

אספה מחוקקת:

4/302/15Z, 4/4005/1Z – אצ"מ

ציוני גרמניה: 167/17A – אצ"מ

מחלת וייצמן:

4/4004/1Z – אצ“מ, 12.12.1928 – 27.4.1949 – ג”ו

בעיית הכותל:

4/4004/2Z, 4/4005/1Z – אצ“מ, 24.10.1928 – ג”ו, 167/17A (מהות הבית הלאומי) – אצ"מ

פרק 16    🔗

המשפחה: פ“ר להאנס ובייחוד – 19.11.29, 1.6.30, פ”ר (56)23/2 – (הפציעה)

ועידת ייסוד הסוכנות:

הרליץ: 129־128, וייצמן: 325

מאורעות תרפ"ט: 4/302/14Z – 24.5.1927 (אשליית ביטחון) – אצ"מ

63, 87, 90, 105, 109, 113, 122, 123, 125, 129, 130, 161, 162 / 399A – אצ"מ

4/3700Z, 4/4004/2Z – אצ"מ

ההנהלה אחרי המאורעות: 339/107A – אצ"מ

Martin Buber: Briefwechsel aus sieben Jahrzehnten, Lambert Schneider, Heidelberg 1972־73

יהודי גרמניה והמאורעות:

4/4003Z (בארץ) – אצ"מ

פ“ר לאריך כהן 15.9.1929 – 15.11.1929 – י”ר

339/164A (מדיניות חזקה) – אצ"מ

4/4004/1Z – אצ“מ, 27.11.1929 – ג”ו (וייצמן והצ"ג)

פ“ר לווייצמן: 18.12.1929 – ג”ו, 339/84A – אצ"מ

424־496 JR

פגישה עם רוויזיוניסטים: 4/302/17Z, 29.1.1930 – אצ"מ

מגנס־וייצמן: 339/128A, 4/4004/1Z – אצ"מ

הרכב הסוכנות: 4/302/17־12Z – אצ“מ, 8.9.1930 – ג”ו, 4/4004/1Z (מכתב קיש) – אצ"מ

ועדת שו – הספר הלבן:

4/302/17Z – אצ“ם, וייצמן: 330־326, 4/302/20Z (דיונים עם ממשלת בריטניה) – אצ”מ

4/4004/1Z (פ"ר מחאות), 4/4004/2Z (הצעות לתגובה) – אצ"מ

דרישות לקונגרס חירום: 4/4004/1Z, 4/302/17Z – אצ"מ

מצב כספי, עבר הירדן: 4/302/20Z – אצ"מ

נשים (אני, אייגה, הדסה):

הדסה קלוורי לפ“ר 1930־31 – ג”ק, פ“ר (56)23/2 – י”ז

ריאיונות אלזה שטרנפלד, יונה רוזנפלד

הקונגרס ה־16:

נאום פ“ר 4052 – אצ”מ, אידר: 194־191, גולדמן: 117־115

הציונים הכלליים:

הציונות הכללית כזרם רעיוני, ועדת קרן אניספלד, ירושלים 1979

הכנות לעלייה:

531/232 (תעסוקת אני) – א“ש, פ”ר למשה קלוורי – א"מ, 215/16A (לימוד משפטים)

פ“ר (56)23/2 – י”ז, 4/4002Z (פיצויים) – אצ"מ

פ“ר לילדיו, ובייחוד 4.10., 11.10., 12.11., 26.11.1931 – א”ר

פרק 17    🔗

התחלות בא"י:

פ“ר לילדיו ובייחוד 22.11.1932, 4.12.1932 – א”ר

ייסוד התאחדות עולי גרמניה: 4.3.1932 – JRS, ידיעות עולי גרמניה, ח"א מארס 1933

הקרע עם המשפחה בלונדון: פ“ר לילדיו, ובייחוד3.5., 11.5., 20. 1933 – א”ר

פ“ר (56)26/2 – י”ז, ריאיון ג’ון רוס

הפגישה אצל גרינג: Blumenfeld: 250־255, M. Rosenbluth: 247־259

תגובות בגרמניה: אריך כהן 4.6.33 – י"ר, 4.4.33 – JRS

התגובות בא"י: 25/9803S (הפנייה לווייצמן), 25/9809S, 14/16J – אצ"מ

הצורך במו"מ עם ממשלת הרייך: 4/419S – אצ"מ, 25.5.33 – JRS (ריאיון עם ארלוזורוב)

רצח ארלוזורוב:

שבתאי טבת: רצח ארלוזורוב, שוקן, ירושלים ות"א 1982

“דבר” 22.6.33

ריאיונות מאלי דנציגר, אלזה שטרנברג, חווה מגנס

Edwin Samuel: A Lifetime in Jerusalem, Israel University Press, 1970

הקרע בקא־יה־פאו:

Mitteilungen des Praesidiums des KJV, Jerusalem, Sept. 1934

כרוז לבחירות (עלי רוטשילד)

הסכם ההעברה:

יואב גלבר: המדיניות הציונית והסכם ההעברה, ילקוט מורשת י"ז, פברואר 1974

Feilchenfeld, Michaelis, Pinner: Haavara – Transfer nach Palestina, Mohr, Tübingen 1972

Ludwig Pinner: Vermögungstransfer nach Palästina 1933־1939, In zwie Welten, Bitaon, TA, 1962

ייסוד עליית הנוער: Georg Landauer: Der Zionismus im Wandel dreier Jahrzehnte, Bitaon, TA / 440־48

רחה פראייר: ישרש, תמר, ת“א תש”ג

היחס לעולי גרמניה: “דבר” 8.11.1933, 1.9. 20.8.

ההעברה במציאות א"י: 910/IV/208 – א"ע

העבודה המשפטית:

דצמבר 1934, ינואר 1935 – MB

ייסורי העברית: A222/6.3.1935 – 3.1.1935 – אצ"מ, משפט ציבורי, – MB

Mai 11 1935

וייצמן על עולי גרמניה:

דניאל קארפי: פעילותו הציונית של וייצמן באיטליה, הציונות ב', ת"א 1971

אברהם מרגלית: מדיניותו של וייצמן ופעילותו למען יהודי גרמניה בשנים 1933־35, המכון לחקר הציונות, ת“א, תשל”ז

Mitteilungsblatt – ידיעות התאחדות עולי גרמניה 1933־35 (MB)

Gerda Luft: Heimkehr ins Unbekannte, Peter Hammer Verlag, Wuppertal 1977

מרים גטר: העליה הגרמנית בשנים 1939־1933 – קאתדרה 1979/12

פרק 18    🔗

נישואים להדסה קלוורי: פ"ר להאנס, ובייחוד 12.11.1934, 4.5.1935

יומן רבקה – א"מ, ריאיון גדעון קלוורי

“קידמה”

מרים גטר: התארגנות פוליטית נפרדת של עולי גרמניה, הציונות ז', ת"א 1981

7/229S – אצ"מ

“הארץ” 3.3.1935 – Gerhard Holdheim: Die Deutsche Alijah

ג/1293 – אצ"מ

הקונגרס ה־19:

7/116S – אצ"מ, MB – אוגוסט־אוקטובר 1935

התנגדות להעברה: 1746/IV/208 – א"ע

התארגנות פוליטית: 7/229S, 7/117S, 25/9089S, 215/76/8 – אצ"מ

בחירות לעיריית ת“א: 7/237S, פ”ר (56)26/2 – י"ז

עיריית תל אביב:

פרוטוקולים – החלטת המועצה השישית 31.12.1935 והלאה – אעת"א

ידיעות עיריית תל אביב 1935־39 – אעת"א

ריאיון עם פ“ר 17.12.1974 – א”מ

תל אביב בראשיתה, עורך מרדכי נאור, יד בן צבי, ירושלים תשמ"ד

בחירת ראש העירייה:

פרוטוקולים של הוועד הפועל מ/21 – א“ע, 7/379S – אצ”מ, 26/10 – 213 – אעת"א

מאורעות 1936־39:

“דבר” 19־21.4.1936

7/507S (נגד טרור) – אצ"מ

Unruhen in Palästina, H0G, TA 1936: 1־15 P.R.

אניטה שפירא: בין הבלגה לטרור, הציונות ו', ת"א 1981

ועדת פיל:

7/229S, 7/379S – אצ"מ

זאב צור: מפולמוס החלוקה עד תכנית אלון, יד טבנקין ח"ו, יוני 1982

המצב הסוציאלי: 229/155A, 18/13J, 7/507S (מלווה) – אצ"מ

פוליטיזאציה: 7/507S, 18/30J – אצ"מ

אחדות העם: 18/30J, 18/38J (פ"ר: סכסוך החינוך) – אצ"מ

תכנית החלוקה: 7/669S (מוזס 21.10.1938) – אצ"מ

לכל אורך הפרק

המחלקה הגרמנית, תיקים S7/ 713, 712, 508, 507, 381, 379, 232, 230, 229, 118, 117, 116 – אצ"מ

פרקים 20־19    🔗

סיפוח אוסטריה, ליל בדולח: 1208, 1551/IV/208 –א“ע, 7/713S – אצ”מ

6169 – א/32/1 – אעת"א

ייסוד התזמורת: את"פ, Luft: 111־117

סיום ההעברה: מ/21 – א"ע

ועידת לונדון: 4/17057Z – אצ"מ (דו"ח לנדאואר)

משטר ציוני: 107/836A – אצ"מ

קשיי קליטה: (שיר) Gerhard Jaakobsohn: Einordnung und frühes Leid

“אחדות העם”: 339/75A – אצ"מ, “הארץ” 21.7.1939 (פ"ר), “הבוקר” 25.6.1939, גטר: 250־247

הקונגרס ה־21 ופרוץ המלחמה: פ“ר (56)27/2 – י”ז, יומן רבקה – א"מ, זיכרונות אלזה שטרנברג

מס חירום: 7/2084S – אצ“מ, “הארץ” ו”הבוקר" ינואר 1940

האנס לאוסטרליה: 339/16.68A – אצ“מ, פ”ר למשפחת רוס 1940־42 – א"ר, ריאיון ג’ון רוס

פינוי אפשרי לקנדה: 4.7.1940 – ג"ו

הוצאת רונדשאו: Jüdische Welt-Rundschau – März-Dezember 1939

המצב בארץ: 7/2085S (תכנית חירום) – אצ"מ, “המשקיף¹⁶⁸” 21.1.1941

העברית והיקים: 7/2081S, 339/154A – אצ“מ, 4/98 גמפא”י, “דבר” 12.9.1941

גיוס: 25/4988S, 7/2085S – אצ"מ

תולדות ההגנה, עם עובד ת"א 1972, כרך ג/ חלק א, 692

ההשמדה באירופה: משא כנסת ישראל ליהדות הגולה 9.3.1942 – ירושלים, מרס 1942, פ“ר (56)27/2 – י”ז

היחס לטרור: פ“ר (56)27/2 – י”ז, פ"ר: Meilensteine – 115־121

עתיד א"י: 339/157A – אצ"מ

היחסים עם מפא"י: יהודה רימר: פרץ נפתלי 1983 – א"ע, גטר: 251, ריאיון א.ה. גרלינג (הפגישה עם ב"ג)

תכנית מדינה דו־לאומית:

Committee on Constitutional Development Report, Jerusalem 1941

אלקנה מרגלית: הוויכוח בתנועת הפועלים הא“י על רעיון המדינה הדו־לאומית, הציונות ד' – ת”א 1975

תכנית בילטמור: פרוטוקולים הנהלה ציונית 33/2 – אצ“מ, ק”ב למות וייצמן – 222/151A – אצ"מ

מות רבקה: יומן רבקה (א"מ), פ“ר – (56)27/2 – י”ז, ריאיון גדעון קלוורי, פ“ר לק”ב 10.3.1943 222/35A אצ"מ

נישואי האנס: ריאיון ג’וי רוס, ג’וי רוס לפ“ר 14.10.42 – א”ר

לכל אורך הפרק:

פרוטוקולים מועצת עיריית ת“א: 2367/4/10, 27/10 – 214/28/10.214 – אעת”א

Mitteilungsblatt: 1938־1942

פרק 21    🔗

“עליה חדשה”

תיקי פרוטוקולים של ישיבות המרכז וההנהלה ומסמכים אחרים שהיו שמורים במשרד ארגון עולי מרכז אירופה בת"א והועברו בינתיים לארכיון הציוני המרכזי בירושלים. בעת עבודתי לא היה להם עדיין מספור.

“עמודים”, שבועון ע"ח שהחל להופיע ביולי 1944

חוברת “עלייה חדשה” ובה חמישה מאמרי ג. לנדאואר, ת"א 1944

Landauer: 127־140

MB – בייחוד: 15.12.1944, 21.7.1944, 6.11.1942

מאמרי פ"ר: 23.10.1924, 13.8.1943

גטר: 273־254

מפא“י וע”ח: 339/66A – אצ“מ, 4/1/42/ב־ג, 23/43/א – גמפא”י

18.12.1942 – MB

יעל ישי: “עלייה חדשה” והחברות הכפולה במפא“י, הציונות ו', ת”א, 1981

חילוקי דעות בע"ח:

339/153A (עם לנדאואר), 339/23A (עם וולטש), פ“ר לק”ב: 10.3.1943 222/35A – אצ"מ

ע"ח ובילטמור:

40, 77, 80, 339/157 A – 46/27 – אצ"מ

שילומים מגרמניה:

S. Moses: Jewish Post – War Claims, Irgun Olei Merkaz Europe, TA 1944

In Zwei Welten, Bitaon, TA 1962/189־240

תדמית ע"ח:

פ“ר ב”הארץ" 3.7.1942, 5.3.1944, 339/155A – אצ“ם, 12/1/43/ב – גמפא”י

ריגר, “עמודים” 21.7.1944

היחס לבריטים: פ“ר ב”הארץ" 21.4.44, 339/80A – אצ"מ

ע"ח ואספת הנבחרים: 155/10A, 339/63A – אצ"מ

ע"ח העובדת: 339/10A – אצ"מ

ע"ח ווייצמן: 29.1.1945, 12.1.1945, 16.6.1944, 24.4.1944 – ג"ו

יוסף גורני: שותפות ומאבק, המכון לחקר הציונות, אוניברסיטת ת"א 1976

ועידת ע"ח 1944: 16/6J, 339/154A – אצ"מ, 12.1.45 – MB

עיריית ת"א:

פ"ר ב־10.3.1944, 25.2.1944, 20.11.1942, 12.2.1942 – MB

ספר פרוטוקולים 29, ידיעות עיריית ת“א 1942־45, א/31/1, 1421/26, 6158־9 – אעת”א

עייפות: 339/4A – אצ"מ

פרק 22    🔗

לקח המלחמה: 339/17A – אצ"מ

מות הדסה: פ“ר לגדעון קלוורי –- ג”ק, מכתבי תנחומים, א“מ, פ”ר להאנס – א"ר

לונדון 1945: 339/78.85A – אצ"מ

מרי אזרחי: 339/82A – “רק כך”, “עמודים” 9.11.1945

חילוקי דעות בע"ח: 339/13A (מוזס), 339/55A (לנדאואר), 339/19A (קרויצברגר), 339/23A (וולטש) – אצ“מ, פ”ר 2.3.1945 – MB

המשפחה בלונדון: חליפת מכתבים פ“ר – ג’וי רוס 1945 – א”ר, לגדעון קלוורי – ג"ק, ריאיון ג’וי רוס

חוסר נחת מע"ח: 222/48A – אצ"מ

ועידת נהרייה: 339/72A אצ"מ, 14.6.46 –MB

עיריית ת"א: פרוטוקולים 215/30/10, ידיעות עיריית ת“א 1945־46 – אעת”א

דיור: 9 – א615, 5 – 6162, 31/1/א־ב – אעת"א

מרטין בארץ: M. Rosenbluth: 289־291

סוכנות־פאריס: 339/55A, 100/526A, 339/64A (סנטור) – אצ"מ

צבי גנין: תכנית החלוקה ושליחות ד“ר נחום גולדמן לוושינגטון בקיץ 1946, הציונות ה', ת”א 1978

חיפושי שותפים: 339/14A, 151/17/1A – אצ"מ

א. רמבה: ישראל רוקח, מסדה, ת"א 1969

דוד שערי: איחוד ופילוג בציונות הכללית העולמית, הציונות י', ת"א 1985

הקונגרס ה־19:

3.11.45 – ג“ו, 6, 9, 68, 339/72A, 222/48A – אצ”מ

נגד “בילטמוריזאציה” ו“אקטיביזם”, הוצאת ע"ח 1946

דעות לנדאואר:

עליה בלתי חוקית 231־37 Landauer:

אופוזיציה ציונית Landauer: 214־220

לכל אורך הפרק: פרוטוקולים מישיבות הנהלת ע“ח ומרכזה, מישיבות ארגון עולי מרכז אירופה (ראה הערה פרק 21) וכן MB ו”עמודים"

מיכאל בר זוהר: בן גוריון א', 566־552.

גטר: 283־273

פרק 23    🔗

הדיונים על א“י באו”ם: פ"ר 7.3.1947, 10.5.1947 – MB

יחיעם וייץ: המאבק המדיני בסוף ימי המנדט לאור דמותו של משה שרת, ירושלים 1969

טרור: פ“ר 8.8.1947 – MB, 31/31/10, ידיעות עיריית ת”א 1947־48 – אעת“א, 339/83A (אנגליה) – אצ”מ

פ"ר חיים פרטיים: 339/30A – אצ"מ, ריאיון יונה רוזנפלד

התזמורת הפילהרמונית: תיקים: משרד 1945־47, אדמיניסטראציה 1946־48, הוברמן – את"פ

ההכרעה בלייק סאקסס: 339/30A, 6/269Z – אצ“מ, דיווחים לע”ח: 16.11.1947, 8.11, 24.10, 14.10, 19.12.47, 25.12.47, 2.1.1948 – תיקי הנהלת ע"ח

ההכרעה בע"ח: פ“ר 20.6.1947 – MB, פ”ר לאוארבך 20.6.1947

לקראת תפקידים: 215/76/8A – אצ"מ

מפלגה גדולה: 17.3.1948 – תיקי ע"ח

אימת המלחמה: 150, 55, 38, 18, 339/15A – אצ"מ

שינוי בארה"ב: פ“ר 19.3.1948, 16.4.1948 – MB – 339/137A – אצ”מ

וייצמן –גולדמן: 31.3.1947, 22.3, 7.2 – ג“ו, 6/269Z – אצ”מ

נחום גולדמן: הפרדוקס היהודי, מסדה, ת"א 1978

התלבטויות ע"ח: 12, 19 (קרויצברגר), 37, 55 (לנדאואר), 339/72A, 222/46A – אצ"מ

פרשת דניאל קרויצברגר: הנהלת ע“ח 18.48, 4.3.48, 339/55.38 – אצ”מ

יום הולדת 60: ק“ב 2.5.47 – MB, יעקובי שיר, 1.5.1947 – א”מ

כבפרקים הקודמים: עיקרו מבוסס על פרוטוקולים מישיבות הנהלת ע“ח ומרכזה ו”התיק הפוליטי" של ע"ח (עתה אצ"מ)

פרק 24    🔗

מנהלת העם: פרוטוקולים 18.4־13.5.1948, הוצאת גה“מ 1978, מיכל 70 – גה”מ

זאב שרף: שלושה ימים, עם עובד, ת"א 1981

שאלת הגבולות: פ"ר לבר זוהר 25.10.1972

הכרזת העצמאות: פ“ר 21.5.48 – MB, הקלטת קול ישראל 11030, 17/1 גה”מ

16.5.48 – ק“ב 222/46A – אצ”מ

התייעצויות: ריאיון רודי אברהם, 16.5.1948 ק“ב 222/46A – אצ”מ

ממשלה זמנית:

דוד בן גוריון: מדינת ישראל המתחדשת, עם עובד, ת"א 107־142/1969

בר זוהר, ב 727־752

פ“ר על “אלטלנה”, היחס לערבים: פרוטוקולים של ישיבות ע”ח, פ“ר לגדעון קלוורי אוגוסט 1948 – ג”ק, פ“ר 7.9.1948 – 9/9/84 –ארכיון א. ציזלינג – אק”מ

מרד האלופים: (אניטה שפירא): מפיטורי הרמ“א עד פירוק הפלמ”ח, הקיבוץ המאוחד, ת“א, תשמ”ה

פ"ר ובן גוריון: קול ישראל 25.3.1971, “בכייה לדורות” – פ"ר לבר זוהר 25.10.72

סוף ע"ח: פרוטוקולים, תיקי התאחדות עולי מרכז אירופה, “תיק פוליטי” 1948 – אצ“מ, 339/157A – אצ”מ

הצטרפות עמ“ח למפא”י: עולי מרכז אירופה 9/1/1 – גמפא"י

הקרע עם לנדאואר: 16.4.48 – MB, עלון 17.9.48, Landauer: 258־276

המפלגה הפרוגרסיבית: ריאיונות משה קול, צבי הרמן, זאב אסטרייכר. אוקטובר 1948 – MB

מועצת המדינה הזמנית: כל הצעות החקיקה – דברי כנסת, כרכים א־ב

א. צידון: בית הנבחרים, אחיאסף 1969

פרק 25    🔗

המועצה המשפטית עד קום המדינה:41/27, 41/26 – 114ג, 41/322 – 117ג – גה"מ

התחלות משרד המשפטים: ריאיונות: חיים כהן, י.ש. שפירא, בטי הינדן, רודי אברהם

פ"ר על היועץ המשפטי: חנינה, בית דין עליון: (56)30/2 – 28 – י"ז

סדרי עבודה: 1/1/1 – 5655ג, 1/1/5 – 5655ג, 18/18/2 (צנע), 18/310 (ליקויים) – גה"מ

מינוי פקידים: 1/1/4/3/3 – 5655ג, ניפוי 17/5/3 – גה"מ

פ"ר כשר משפטים: חיים כהן ב“משפטים” חוברת ד', יולי 1978

היועץ המשפטי: יחיאל גוטמן: היועץ המשפטי נגד הממשלה, עידנים ת"א 1981

בין הדין העליון: פ“ר ד”כ 23.7.52

מנהל בתי משפט: ד"כ 23.7.57

יצחק אולשן: דין ודברים, שוקן, ת"א וירושלים 205־227/1978

וייצמן נשיא: 1/1/38/22 – 18 גה"מ

חנינה: פ“ר ל”מעריב" 24.4.67, ב“ג 30.4.53 – אמב”ג

בחירות למועצה המכוננת: 31.1.49 – ק“ב 222/46A –אצ”מ

רומן פריסטר: ללא פשרה, זמורה־ביתן, ת"א 370־371/1987

בזכות השיטה הקונטיננטאלית: פ"ר “הארץ” 5.2.52, ריאיון חיים כהן

עידן בן גוריון: 6.2.49 – KB 222/46A –אצ"מ

פרקים 26־27    🔗

מות פאני: ריאיון חווה מגנס, זיכרונות אלזה שטרנברג, ב“ג 2.9.49 – אמב”ג

יוהנה רוזנפלד: ריאיונות יונה רוזנפלד, קיטי שטיינשניידר, רות אטלינגר, גרטה צ’פסקי

נר ליוהנה, חוברת לזכרה 1958 – א"מ

מבחן החברות: 19.10.51 – 15.8.48 מכתבי ק“ב, פ”ר ב“הבוקר” 7.6.63 (ליכטהיים), 56/27 אצ"מ

מבקר המדינה: Im Zwei Welten 167־183

הפונים לשר: 1/1/20/1 – 1/1/20 – 2060 – גה"מ

התפטרות י. ש. שפירא: ב"ג 5.2.50 (אמב"ג) ראיון שפירא.

גוטמן: 70־74

חיים כהן כיועץ משפטי: ריאיון חיים כהן, גוטמן 75־81, 1/1/22/8 – גה“מ, 339/136 – אצ”מ

חוקה: פ“ר ל”מעריב" 24.4.67, ד"כ: 12.7.1949

24־25.7.1950, 3.7, 13.6, 8.5, 2.5. -.1.

חוק השבות: ד"כ 3.7.50

עונש המוות: ד"כ 3.7.50 – 16.2.54

המצב הכלכלי וממדי העליה: 1.1.4.42 גה“מ, ד”כ 24.5.50

תום שגב: 1949 – הישראלים הראשונים, דומינו, ירושלים 1984

דבורה כהן: היבטים פוליטיים של קליטת העלייה הגדולה עם הקמת המדינה הציונית, ת"א, 1986

שוק שחור: ד"כ 17.7.50

המפלגה הפרוגרסיבית: מ/3/12, מ/30/1 – משואה, ראיונות משה קול, צבי הרמן, זאב אסטרייכר¹⁶⁹

הפרוגרסיבים ונ. גולדמן: 6/559Z – אצ“מ, מאמר ק”ב (ארכיון גרלינג)

ירושלים: 1/1/1/1 4655/ג, 18/18/2 גה"מ

היחס לגרמנים: 200־232 Im Zwei Welten, ד"כ 12.49. – 7־8.1.52, ראיון יצחק ארצי, “דבר” 8.1.52

הסוכנות היהודית: 9/9/4 – ארכיון ציזלינג (436) אק"מ

ישעיהו ליבמן: שאלה של מעמד – ממשלת ישראל והתנועה הציונית, תפוצות ישראל כ"ג, אביב 1985

פרקים 28־29    🔗

משברי ממשלה: מכתבי ב“ג – פ”ר 19.2 – 23.4.51, 15.10.50 – 17.2.5..5.8. – אמב"ג, בן גוריון: 405־410

פרישה ממשרד המשפטים: מיכל 70 גה“מ, פ”ר לח. כהן 8.7.52 – ארכיון כהן, פ“ר לג’ון רוס 17.12.51 – א”ר, ראיונות בטי הינדן, רודי אברהם

נשיאות: פ“ר – ב”ג 14.11.52 –.12 – אמב“ג, 399/35A – אצ”מ, ד"כ 17.12.52

פ“ר ב”תמורות: 339/135A, ראיונות חיים כהן, משה קול, צבי הרמן

הגדנ"עי אפשטיין: פ“ר – ב”ג 17.8.52 –.8 – אמב"ג

שיבת הפרוגרסיבים לממשלה: ב“ג – גולדמן 6.12־20.12.52 אמב”ג, מ/15/7, מ/15/3 – משואה

חינוך ממלכתי: 5674 גה“מ, ד”כ 22.6.53

פרוגרסיבים וגולדמן: 339/19.29A, 225/1A – אצ“מ, בעיני ק”ב: 339/12A – 18.4.54 – אצ"מ

הפרוגרסיבים והצ"כ: “זמנים” – 15.1.54 – 6.10

משה קול: מאבקים ומפעלים, צ’ריקובר ת"א, 1948, 66־77

דיני אישות – ידועה בציבור: ד“כ פ”ר: 11.11.58, 30.6.55, 26.8.53

ב"ג לשדה בוקר: דו“ח פ”ר 23.2.54, יומן ב"ג מאותו יום

שרת והפרוגרסיבים: משה שרת: יומן אישי, ספרית מעריב, ת"א 1978, א/ 224־303

ווגנר ושטראוס: תיקי ישה חפץ, ההנהלה – את"פ, ראיון חנה גליקמן

פ"ר 21.4.53 לחוג חובבי מוסיקה בית יצחק, חוברת בהוצאת החוג

משפט גרינוולד־קסטנר: פ“ר י”ז (סליל 35), פ“ר ב”קול ישראל" 29.6.55

אולשן: 305־310, גוטמן: 89־97, ד"כ 1.9.65, 28.6, שרת 1073

חופש העתונות: 339/136A – אצ“מ, “הארץ” 27.8.56, “העולם הזה” 28.3.62, ד”כ 17.12.57 (פ"ר)

לורנץ ורוזנברג: שרת: 23.4.53 גוטמן: 98־107

פ“ר לחיים כהן 26.4.54, ארכיון כהן, ד”כ 24.5.54

פרק 30    🔗

ממשלת שרת: שרת ב־ג-ד־ה

פ“ר ושרת: 339/47A – אצ”מ

משפט קהיר:

אולשן: 262־300, שרת ג 617־665

שיטת הבחירות: פ“ר: מי צדק, מי שגה (עלון הסברה 1959), פ”ר ב“הקידמה” 30.10.59, נאום פ“ר 6/1471Z אצ”מ

שורת המתנדבים: חילופי מכתבים ב“ג – פ”ר 15.8.57 –.8 – אמב“ג, גוטמן 109־115, פ”ר לבר זוהר 25.10.72

המשפחה: אני 2.8.57 ומכתבי פ“ר – א”ר

טבריה: ראיון לוטה אייזנברג

Lotte Eisenberg: Meine Gäste, Tiberias und ich, Rubin Mass 1979

דיון ברצח ארלוזורוב: 339/54A אצ"מ

בחירות 1955: “זמנים” – 2.7.55, פ“ר ל”מעריב" 25.8.59

ב"ג ראש ממשלה: חילופי מכתבים ב“ג – פ”ר 22־23.10.75 אמב“ג, ק”ב 29.12.55 (26)4 – י“ז, הצבעות נגד ב”ג – בר זוהר 1175, 1139

שכר האקדמאים: “דבר” 6־26.2.56, ד"כ 13.2.56

התפטרות שרת: 339/45־47A (פ“ר – ב”ג), אצ“מ, ד”כ 18־19.6.56, שרת ה': 1455־1476

מלחמת סיני: פ“ר ב”הקידמה" 5.9.56, פ“ר לאנגליה 12.56, 20.9 – א”ר

פ“ר לבר זוהר 25.10.72 (נסיגה), בר זוהר 1255/ב”ג גילה לפ"ר), בן גוריון: 518־557

Abba Eban: An Autobiography, Random House, N.Y. 1977/232

פ"ר בן 70: ב“ג 3.5.75 – אמב”ג, שיר מרטין – א“מ, ראיון יהודית שוט, פ”ר לג’ון רוס 1956־57 – א"ר

פיצוץ בכנסת: ד"כ 29.10.57

פרק 31    🔗

מות יוהנה: ראיון יונה רוזנפלד, פ“ר לג’ון רוס 27.1.59 – 24.10.58 – א”ר, נר ליוהנה (א"מ)

מחשבות פרישה: פ"ר לח. כהן 13.4.58, ראיון חיים כהן

המפלגה הפרוגרסיבית: – בחירות 1959: 6/1471Z, 136, 155, 339/171A – אצ"מ

פ“ר לג’ון רוס 5.11.59 –.3.9 – א”ר, ב“ג לפ”ר 3.12.59 אמב"ג

כללית: “הקידמה” שבועון חוג מרכז אירופה

100 שנה להולדת הרצל: ב“ג לפ”ר 3.5.59, אמב“ג 339/170A – אצ”מ

אבות ובנים: ידיעות מאי 2/1960 (הוצאה עברית של MB)

יחסי גולדמן – בן גוריון: 29, 31, 339/36A – אצ"מ

קא־יה־פאו (יובלות ופטירות): “קולנו” חוברות 1־26, מארס 1968 – נובמבר 1956

מות זמורה: פ“ר – קולנו ח' 18, פסח 1962, מות אריך¹⁷⁰ כהן: 339/134A אצ”מ, מות מרטין: פ"ר 11.1.60 (ג"ק)

מות בלומנפלד: פ“ר – 29.5.46, ק”ב וחנה אהרנדט 339/1A – אצ"מ

אייכמן: פ“ר י”ז (סלילים 34־35), 330/29A – אצ“מ, פ”ר ל“מעריב” 24.2.61, אולשן: 321־324

ראיונות: גדעון האוזנר, יצחק ארצי, הקלטה לטלוויזיה – Variety, 27.6.62

היועץ המשפטי: ד“כ 6.6.60, פ”ר “הארץ” 31.10.62, גוטמן: 125־130, ראיון משה קול

פ"ר והממשלה: ד"כ 6.4.59 –1.4 (בהלת הגיוס), בן גוריון: 579־83 (משברים)

פרקים 32־33    🔗

בנושא “הפרשה”:

כמעט בלתי אפשרי לקשור קטע מסויים בטקסט למסמך מסויים בחומר היסוד. הנושאים חוזרים על עצמם בעשרות נוסחאות בדברי בן גוריון ובדברי רוזן, בכתב ובעל פה, מצד אחד, ומצד השני כדי להכניס קצת סדר, לסלול נתיב ברור, פחות או יותר, במאות עמודי הרקע, הייתי נאלצת לצרף שורה מכאן, שורה משם, בעיקר משום שרוב החומר שנכתב באותם השנים מטרתו לא היתה לתאר מהלך האירועים, אלא להוכיח הנחה מסויימת, קו מוגדר מראש.

חומר היסוד:

בן גוריון: 597־647, 733־747

שרת: 750־789

חגי אשד: מי נתן את ההוראה, עידנים, ירושלים 1979

אולשן: 279־299

דב יוסף: יונה וחרב, מסדה ת"א, 336־362/1975

חוות דעת חוטר־ישי – טוניק: ארכיון פרטי א. חוטר ישי, גדעון האוזנר

ובעיקר: עשרות מכתבים שהוחלפו בין בן גוריון ורוזן בנושא הפרשה בין אוקטובר 1960 עד קיץ 1965, רובם בארכיון למורשת בן גוריון בשדה בוקר לפי תאריכים, חלקם במיכל חסוי בגנזך המדינה, עם החומר שנאסף אצל רוזן בענין הפרשה והופרד מהארכיון האישי שלו שבאצ"מ

שני גלי מאמרים בעתונות ב- 1960־1961 וב- 1964־65, וביחוד:

“הארץ”: 27.3.61, 24.3 (פ"ר), 16.3

“מעריב”: 24.2.51 (פ"ר), 6.2 – 9.7.45 (ב"ג), 12.3.65 (פ"ר)

“דבר”: 6.12.64 (פ"ר), 21.11 (ב"ג), 20.11 (פ"ר), 15.11 (ב"ג)

דברי כנסת ובייחוד: 24.7.61, 16.7, 3.7, 13.6 – 18.12.64, 15.12

יחסי ב“ג עם פ”ר בעקבות הפרשה: 339/31A (ראיון מוקלט י. דיניץ) אצ"מ, ראיון חיים כהן

יצחק זמיר: חוות דעת משפטית בדבר ועדת השבעה 10.2.65

ראיון גדעון האוזנר (החקירה בפאריס)

דעת ב“ג על פ”ר: עמוס בן גוריון “מעריב” 17.10.86

נסיון לפיוס: ראיון יצחק ארצי¹⁷¹ וחומר מארכיונו, פ“ר ל”מעריב" 24.4.67

 

נושאים אחרים    🔗

מעמד היועץ המשפטי: 339/136A – אצ“מ, ד”כ 19.12.62, ראיון גדעון האוזנר

פרשת סובלן: ד"כ 30.1.63

חוק הרשויות המקומיות: 12.2.64 – ד"כ

המפלגה הליברלית:

קול: 89־94, ראיון משה קול

בחירות 1961 והשתתפות גולדמן: 2169, 6/2408Z – אצ"מ

ליברלים עצמאיים:

Die Liberale Rundschau 1962־1972

פ“ר ל”מעריב" 26.2.65

בעית השר מטעם ל"ע: ראיונות משה קול, גדעון האוזנר

הקרע עם הררי: 339/145A – אצ"מ, ראיון צבי הרמן

מלחמת ששת הימים והשלום: פ“ר ב”תמורות" – 339/135A, ראיון נחמיה גינזבורג

היחסים עם המשפחה: פ“ר לגדעון קלוורי 1959־64 – ג”ק, פ“ר למשפחת רוס 1961־72 – א”ר, ראיון ג’ון רוס

פרישה מן הכנסת: הקלטה קול ישראל 5203

הידרדרות בכושר השכלי ומוות: ראיונות אלזה שטרנברג, חווה מגנס, גרטה צ’פסקי

 

תמונות    🔗