רקע
רות בונדי
פליקס: פנחס רוזן וזמנו

 

דברי תודה    🔗

תודתי נתונה לכל בני שבט רוזנבליט, שהעמידו לרשותי את זכרונותיהם ואת החומר בכתב המצוי בידיהם וסיפרו לי על חיי פליקס ורקע משפחתם. אני אסירת תודה לחברי הועדה הציבורית בראשות גדעון האוזנר שדאגו למימון המחקר וליוו את עבודתי בכל שלביה. תודה מקרב לב לכל המרואיינים. ששמותיהם מופיעים ברשימת המקורות. מי שלא חסו על זמנם, גם בפגישות חוזרות, ולכל הארכיונים שבהם נעזרתי רבות. חוב גדול אני חבה לאלזה שטרנברג. אחות פנחס רוזן. לזאב אסטרייכר. יושב ראש התאחדות עולי מרכז אירופה. לדר' מיכאל היימן. מנהל הארכיון הציוני המרכזי, לשופט חיים כהן, לפרופסור יעקב שביט ולפרופסור לני יחיל ידידתי ומורתי, שקראו את כתב היד או חלקים ממנו, העירו הערות. תיקנו שגיאות, הוסיפו מידע – אף כאשר לא תמיד היתה דעתם נוחה מדרך כתיבתי. אבל זה מה שיש.

רות ברנדי

רמת גן, קייץ 1989

 

1 חלקת אלוהים הקטנה    🔗

פליקס רוזנבליט לא היה בן גרמניה, אלא בן לממלכה ננסית ששמה מֵסִינְגְוֵורְק.1 נכון, גם בה היה אלוהים השליט העליון והקיסר וילהלם השני נושא השררה, אך מכאן ומטה התהפכו היוצרות. אם בקיסרות הגרמנית היו היהודים שווים בקושי, שווים כמעט, שווים עד לנקודה מסוימת, כאן, במסינגוורק, הם היו העילית, בעלי המעמד, האדונים – והנוצרים נתיניהם. כמו כל ממלכה ראויה לשמה היתה גם מסינגוורק מוקפת חומה וגם לה שושלת מלכותית: בית הירש.

במשך שלושים וחמש שנה שלט על מסינגוורק – שלטון פאטריארכאלי נאור ובלתי מעורער – גוסטב הירש, “האדון” בפי כול. אביו, יוסף הירש, יורשה של פירמה “אהרון הירש ובנו”, חברה לסחר במתכת ולייצור נחושת, רכש בשנת 1863 את מפעל הפליז הכושל מידי הכתר הפרוסי והפך אותו לאימפריה קטנה. כעת חלש על אימפריה זו גוסטב הירש, דמות סמכותית, רחב גרם, משופם ומזוקן על פי צו האופנה באותם ימים. עם שחר היה יוצא לרכיבת בוקר במישורי חבל בראנדנבורג, ובשובו מן הטיול היה נוקש בידית השוט על חלונות בית הדואר הישן, לפנים תחנה למרכבות סוסים ועתה אכסניית הפקידים הזוטרים של החברה, כדי להעיר אותם לתפילת שחרית. הרי בזכות דבקותם במצוות התורה נתקבלו בנערותם לעבודה ובזכותה השתלמו בה – ומקומות עבודה שבהם יוכלו נערים מבתים חרדיים ללמוד את רזי הסחר הבינלאומי ועם זאת לשמור על המצוות כולן, היו מעטים ומבוקשים מאוד.

בקיסרות הגרמנית השתחררו בהדרגה מרבית היהודים מכבלי הדת בדרכם אל ההתבוללות, ולא פקדו את בתי הכנסת שבהם ניגנו בעוגב ושרה מקהלה מעורבת, אלא בערבי שבת ובימים נוראים, אולם במסינגוורק נשמרו כל המצוות, קלות כחמורות, בקפדנות, כדת וכדין, אם מתוך אהבת הבורא ואם מתוך יראת גוסטב הירש, אשר ידע לסטור לפקיד צעיר שאיחר לבוא לשחרית ואילץ את כולם לחכות למניין.

כך הגיע בשנת 1871 למסינגוורק גם שמואל רוזנבליט, יליד הונגריה, לפני מלאות לו שבע־עשרה שנה, אחרי שלמד בישיבת אייזנשטאדט שבאוסטריה, שאפשר להגדירה לפי מושגי ימינו כישיבה תיכונית ראשונה. בשעות הבוקר למדו בה תורה, משנה, תלמוד, אך שעות אחר הצהריים הוקדשו לחכמת העולם, ללימודי חשבון, גיאוגרפיה, גרמנית, על פי תפיסה של “תורה עם דרך ארץ” של מייסדה ר' עזריאל הילדסהיימר. שמואל, לפי משאלת לבה של אמו יראת השמים, היה אמור להמשיך בלימודי הקודש בבית מדרש לרבנים שפתח הילדסהיימר בברלין.2 אולם בתחנת הרכבת חיכה לו אחיו הבכור איזידור, שאף הוא נשלח לאותה מטרה עצמה לפניו, אך במקום לבית מדרש לרבנים מצא את דרכו למשרד החברה “אהרן הירש ובנו” בברלין. “לא תשאר בברלין,” אמר איזידור לאחיו, “מצאתי לך עבודה אצל הירש במסינגוורק.” חשקה נפשו של גוסטב הירש בבעל קורא ובתלמיד חכם, שיוכל לקרוא עמו דף גמרא יומי (ובעיניו מי שטוב לגמרא, טוב גם למסחר). אולי גם ישפיע השפעה ממתנת על אהרון הירש, בן אחיו זיגפריד ובן גילו של שמואל, אף הוא מבני מסינגוורק, שהחל לפקוד את אולמות הריקודים בכל הסביבה ונמשך אל הנאות הגויים.

שמואל רוזנבליט – להוריו היה שלום או שולֵיים, לפי המבטא היהודי, אך זַמואל נשמע ערב יותר לאוזניים הגרמניות – לא אִכזב את ציפיות גוסטב הירש והיה בעל תפילה מסור ונאמן. אמנם נדבק מאהרון הירש בחולשתו לריקודים, אבל שמר עליו מפני פריקת עול המצוות ויציאה לתרבות רעה. בכוחות עצמו למד שמואל רוזנבליט אנגלית, צרפתית ופורטוגזית, כי עסקי המתכת חבקו עולם, ואף לליסבון, לפטרבורג ולסין הגיעו, ובמרוצת השנים עלה למעמד גזבר ומורשה חתימה. בהתאם לרוח הפאטריארכאלית של מפעלי מסינגוורק דאג גוסטב הירש גם למעמדם האישי של פקידיו. שמואל, לא גבוה, מוצק, פניו עגולות עטורות זקן, קרוב לגיל שלושים ועדיין רווק, נשלח – גם כמלווה של משה קלוורי, תלמיד בית הספר היהודי במקום, גם לצורכי עסקים – להאלברשטאדט, עיר ואם לעדה החרדית של גרמניה, שם חיכה לו שידוך.

כאן המקום לעמוד על קשרי החיתון בין החומר לרוח, שאם לא כן אפשר לתעות בסבך המשפחתי. ההירשים וההילדסהיימרים, אלה ואלה בני האלברשטאדט היו, והעילוי הצעיר עזריאל נחשב לשידוך הולם ליֶטְכֶן לבית הירש עתיר הנכסים. בתם לאה היתה נשואה לגוסטב הירש, שהיה גם דודה. אחותה אסתר, בתם הבכורה של עזריאל ויטכן, נישאה לגוטהארד דוד קלוורי, וגם לו נמצא מקום עבודה בחברה של הירש במסינגוורק. משה קלוורי, בנם הבכור, נוסע עתה עם שמואל נסיעה של ארבע שעות ברכבת מערבה להאלברשטאדט, כדי לבקר, בין השאר, אצל קרובת משפחתו אסתר הירש שהתאלמנה בגיל צעיר, והיא אם לחמישה. אמנם לא היתה אהבה גדולה שרויה בין אסתר לבעלה המנוח, שהיה גם בן דודה ונבחר לחתנה כדי שהרכוש יישמר במשפחה, אף על פי כן היתה האלמנה הצעירה שרויה בדיכאון ובמשפחה הוחלט להסתייע בשירותי מחנכת מוסמכת, הלא היא פאני פוּלְוֶורְמַאכר מברלין, גננת מדופלמת מן המוסד החינוכי “לֶטֶה־האוּס”. הדגש על המלה גננת בא להביע את ההעזה, החידוש והאומץ שבעיסוק החדשני הזה בכלל ולגבי עלמה יהודייה בפרט.

בנות מבתים טובים אינן עובדות לפרנסתן, אלא ממתינות לחתן. אולם אביה של פאני, מיכאל פולוורמאכר, סוחר טבק, היה איש מוכה חולי מאז נדבק במלריה בעת שהותו בהאמבורג, שאליה הביאו אוניות לא רק טובין ונוסעים, אלא גם מיני מחלות מעבר לים. הוא מת בגיל ארבעים וחמש והשאיר אחריו אישה וארבעה צאצאים בלא אמצעי קיום. דורותיה פולוורמאכר פתחה, כמנהג אותם הימים, פנסיון ו“שולחן צהריים” כדי לקיים את ביתה, אך בתה הבכורה פאני, גבוהת קומה וזקופה, בעלת פנים מאורכות וסנטר עקשני, ירשה משהו מאופיה של סבתה־רבתא פריידה, שאת שמה נשאה, אשר במהלך עשרים ואחד הריונות ניהלה חנות בדים בעיר גְנֶזֶן באזור שעבר פעמים מספר מן הפולנים לפרוסים ומן הפרוסים לפולנים ושאוכלוסייתו היהודית היתה מזרח־אירופית באופיה וגרמנית בשאיפותיה. סופר במשפחה שאחרי כל לידה רשמה פריידה פולוורמאכר מעל מיטת הכלולות שלה “לא עוד”, אבל אחרי שהרך הנולד התפתח יפה ושימח את לב הוריו הפורים, הלכה ומחקה בשקט את ה“לא”, עד להריון הבא. לא כל הצאצאים נשארו בחיים, אבל תמיד היה די בהם כדי לאלץ את פריידה לעבור מדי פעם כרוח סערה מהחנות לדירה הצמודה ולהרביץ בסרגל המדידה למי שנפל לידיה על מנת להשליט שקט (לא היה לה פנאי להפריד בין אשמים לחפים מפשע).

פאני פולוורמאכר לא רק בחרה במקצוע של גננת, אלא פתחה גן ילדים משלה בברלין, ששִגשג עד כדי כך שפתחה גן נוסף לשעות אחר הצהריים ואף העסיקה כוח עזר. לפתע, בהיותה כבת עשרים – ומי ידע את הסיבה – מסרה את שני גני הילדים לידיים אחרות וקיבלה הצעת עבודה בבית אסתר הירש בהאלברשטאדט. ארבעת משרתי הבית התייחסו אליה בעוינות מופגנת, וגם על אסתר הירש לא קל היה להתחבב, אולם לא לחינם נתברכה פאני בכשרון פדגוגי: בשעות הבוקר ניהלה גן, בשעות אחר הצהריים הלכה לטייל עם ילדי הירש, לגדולים עזרה בהכנת השיעורים, לקטנים סיפרה סיפורים, עם כולם היתה שרה בקולה הערב ואף התעמלה אתם – וגם זה חידוש נועז. אמנם לא שולמה לה משכורת, אך בית הירש דאג לכל צרכיה והפריש למענה כל חודש סכום כסף לנדוניה. בחורה אמנם צריכה חתן, אבל עוד קודם לכן נחוצה לה נדוניה. חתן לא נראה באופק, ופאני ואסתר, עתה ידידות, תכננו דבר אמיץ שאין כמוהו, נסיעה מסביב לעולם, לאחר שיגדלו הילדים, כמובן, ויעזבו את הבית.

באו שמואל רוזנבליט ומשה קלוורי וסעדו את לבם בחברת אסתר הירש ופאני. זה היה באביב 1884. במאי, אחרי תקופת חיזורים קצרה, תמיד בנוכחות אחרים, נמסרה הודעת האירוסים ועמה זר ורדים אדומים משמואל, ומאותה עת ואילך נשלח בכל יום שישי ורד אחד אדום לפאני. אכן היה זה שידוך, אך גם שמואל, גם פאני, היו בוגרים ועצמאיים דיים כדי לא להסכים לו אילו הבחירה לא היתה לפי טעמם. משפחת פולוורמאכר לא היתה נלהבת; כבר שני דורות התגוררה המשפחה בעיר הבירה, ואף על פי שהיתה שומרת מסורת, לא היתה אורתודוקסית, ואילו החתן היה אדוק מאוד ויליד הונגריה (כלומר כמעט על תקן אוֹסְט־יוּדֶה).

אך פאני היתה נחושה בדעתה, והחופה התקיימה ב־16.11.1884, בחוג המשפחה בברלין, ועוד באותו היום נסעו בני הזוג ברכבת לאֶבֶּרְסְוַולדֶה, מרחק חמישים קילומטר ממזרח לברלין, שם חיכתה להם מזחלת מקושטת, רתומה לסוסים, ומושבותיהם בידי העגלון מַאדֶל, בעל שפם אדמוני מחודד. פעמוני הסוסים צלצלו בשעה ששעטו במישור המושלג. הם חלפו על פני כפרים, חצו גשר מעל תעלה, שלפנים שילמו יהודים ומובילי חזירים שני גרושים לראש על מנת לחצותו, ופנו דרך הרחוב הראשי של מסיגנוורק, המרוצף אבנים, אל בית האדונים. שם ציפו להם אגודת הזמרים המקומית בניצוחו של המורה בינְגר, תזמורת מכבי האש המקומית, כל המושבה היהודית, תושבי הכפר, זיקוקי די־נור וגוסטב הירש בכבודו ובעצמו, שלא רק ניצח על טקס קבלת הפנים, אלא אף הוסיף משלו ושר את שירו האהוב, ספק בגרמנית ספק בעברית:

Bin ich mal gegangen in den Wald

haben gesungen Vögein jung und alt

sie haben gesungen zi–zi–zi

לישועתך קיוויתי.

החריזה לשירת הציפורים ביער היתה דווקא בלא דופי, כי צי־צי־צי מתחרז עם קיוויסי, לפי מבטא אשכנז.

את הדירה למענם הכינו שמואל ואמה של פאני בסיועה של אסתר קלוורי. פאני ניסתה להסתיר את מבוכתה (הרי כולם יודעים מה מצפה לבתולה במיטת הכלולות – ובאותם ימים בתולה עדיין היתה בתולה), בעיקר בשעת ארוחת הבוקר החגיגית של ה“למחרת”, או “לַנְדֶמֶן” לפי הביטוי המקובל בחברה הטובה. מצווה היא מצווה, פאני הרתה שבע פעמים וילדה שבע פעמים וניסתה להעלים כל הריון חדש כל עוד אפשר היה, גם כדי לא לשמש נושא לשיחה, גם כדי להסתיר את מצב רוחה הקודר שהיה תוקף אותה לעתים. נחמת־מה ומרגוע מצאה רק כאשר היתה יוצאת בכרכרת סוסים לטיול בנוף המישורי, בין חורשות האורנים, האגמים, שדות התבואה, הסלק ותפוחי האדמה, ובתווך – תעלת פינוֹ, המחברת את ברלין עם נמל שטטין שעל חוף הים הבאלטי, עוברת בו כסרט כסוף.

ראשון נולד מרטין, בפברואר 1886, הבכור, אהוב אמו, גאוות המשפחה, האח הגדול, בעל הסמכות בזכות בכורתו כבזכות אישיותו. בעת הריונה השני פרצה במסינגוורק מגפת אסכרה, שבאותה תקופה לא ידעו כיצד לרפאה אלא בעזרת ציר מדגים מלוחים ותחבושות חמות. שלושה מחמשת ילדי קלוורי מתו מן המחלה ופאני נמלטה מפניה אל משפחתה לברלין. שם נולד באחד במאי 1887 פליקס, שנשא את שם אחיה של פאני, אשר מת בגיל שמונה־עשרה מסוכרת – ופליקס פירושו מאושר.

וכאן המקום למנות את כל הלידות בבת אחת: מאלי נולדה ביוני 1889, יוסף במארס 1892, ליאו במארס 1893. כאשר נולד ליאו היתה פאני חלשה מכדי להֵניקו, וגם לאומנת יָבַש החלב, ומשום כך גדל על מזון לתינוקות, חידוש מהפכני באותם הימים, והיה ילד חולני עד שהתחסן בגיל שלוש, ובכל זאת נשאר קטן מאחיו. מאקס נולד במארס 1897, ואלזה במארס 1899. כל הילדים נשאו גם שמות עבריים, אך רק וולטר־יוסף נשא אותו בחיי יום־יום. פליקס נקרא פנחס.

לדעת אמו היה פליקס ילד שמנמן ונהדר, וכאשר היה בן שנה וחצי נסעו פאני, שני בניה ומשרתת להונגריה, אל סבא וסבתא רוזנבליט. שמואל ליווה אותם ואחר כך שב לעבודתו, ופאני נשארה שם שלושה חודשים, לשם הבראה. משה רוזנבליט, הסב, איש מוצק ונוח לבריות, היה חוכר אחוזת אצולה ובעל זיכיון למכירת משקאות חריפים בסְטַארה שבקרבת נַאג’־מיהאי (עתה נובֶה מיכַלובְצֶה בסלובקיה), לרגלי הרי הקרפאטים. סבתא אדלה היתה קטנת קומה ועדיין דקת גִזרה כמו אז, כאשר בא משה לבית יעקובוביץ בלוויית הוריו על מנת להשתדך לאחותה הגדולה בטי, אך התאהב באדלה, והיא רק בת חמש־עשרה. אדלה היתה אדוקה עד מאוד וראתה כבוד לעצמה לשרת במו ידיה רביים חסידיים שהתעכבו באחוזה במסעותיהם. שפת היומיום של שלושת הבנים הגדולים לבית רוזנבליט, כולל שמואל, היתה גרמנית, שלושת הצעירים יותר דיברו בבית הונגרית (בהתאם לרוחות הלאומניים שנשבו בחלק זה של הקיסרות האוסטרו־הונגרית). אדלה עצמה כתבה את מכתביה באידיש־דייטש, הפועלים בחווה היו סלובקים, אבל אלוהים דיבר עברית.

בביתם של שמואל ופאני ידעו הילדים לקרוא אותיות עבריות עוד לפני שידעו לקרוא גרמנית. שמואל לימד אותם בעצמו, עברית במבטא אשכנז, סידור, חומש ופרקי משנה (על הביצה שנולדה ביום טוב). מאוחר יותר הגיעו פרחי בית המדרש לרבנים מברלין כדי לשקוד על לימודי קודש עם הבנים, וכשהיה ד"ר עזריאל הילדסהיימר, בעל קומה קטנה ומבנה עדין, שפמו וזקנו גזורים בקפידה, בא לביקור אצל בנותיו במסינגוורק, היה בוחן את מרטין ופליקס בכבודו ובעצמו בפסוקים שידעו בעל פה.

שתי כיתות ראשונות למד פליקס, ככל ילדי המקום, בבית הספר של מסינגוורק, אצל המורה בִּינְגֶר. היה זה בית של קומה אחת ברחוב הראשי ובו מצד אחד דירת המורה ומן הצד האחר חדר גדול, הכיתה היחידה, שבה למדו יחד בני שש עד בני שתים־עשרה, בנים בשורת ספסלים אחת, בנות בשורה מקבילה, עד מאה תלמידים בכפיפה אחת. המורה בינגר הצליח להשליט עליהם את מרותו גם בזכות כשרונו החינוכי, וגם בזכות משמעת ברזל ומקל מקנה־סוף. בינגר חבש לראשו כובעים רבים: היה ממונה על מרשם התושבים, עמד בראש אגודת הזמרה במקום, ניהל את פנקסי החיסכון של תלמידיו בבנק הממלכתי הפרוסי, ובזכות מעמדו הרם היה שותף למשחק הקלפים המסורתי שהתקיים בכל יום שלישי בערב בפונדקו של קְלינינְגֶר; תמיד באותה פינה על הספה, מתחת לפנס; תמיד אותו משחק – סקאט; תמיד אותה חברה – לאה הירש חריפת הלשון, הפקידים הבכירים, ובהם שמואל, והמורה בינגר; ותמיד אותן שתי כוסות בירה לאיש.

כיאה למעמדו של מורשה־חתימה וכמנהג הימים שבהם היה שכר העבודה זעום, היו בבית רוזנבליט שתי עוזרות, שגרו עם המשפחה, ונוסף על כך הסתייעה פאני בכובסת, במגהצת שעמלה בעזרת מגהץ פחמים מעל ערמות כבסים מעומלנים, ובהתקנת לבנים. בכל יום שישי באה פראו יעקובסון לעזור בבישול ובאפיית חלות, “בארכעס”, לשבת, ולקראת פסח הגיעה פראו מייזל לסייע בניקיון הגדול. מדי יום ביומו בא פועל לצחצח את נעלי כל דיירי הבית ולנקות את מנורות הנפט (עד שהותקן חשמל). השלטת האמיתית בבית היתה גוסטה, העוזרת הראשית, והיא שרחצה במו ידיה את הילדים באמבטיה החמה של יום שישי, ורק בהיותו בר מצווה הורשה פליקס המתמרד לרחוץ את חלק גופו התחתון בעצמו, בהשגחתה. גוסטה שמרה על הילדים כאשר נסעו שמואל ופאני אל המשפחה לברלין, גוסטה לימדה אותם לרקוד פולקה, מזורקה ווּלס במטבח הגדול ועבדה מבוקר עד ערב, כמו כל העוזרות באותם הימים. בשבת אחר הצהריים, יום מנוחה חלקי גם לה, ישבה בחברת העוזרות האחרות בחצר ורקמה אִמרות ללבני מיטה לנדוניה. גוסטה סיפרה לילדים אגדות, אך גם החטיפה מכה קלה, אם ראתה צורך בכך. על עברות חמורות יותר היתה מדווחת לשמואל, שהיה נוזף בצאצאיו ואומר: “אם גוסטה תשאל, תאמר שקיבלת סטירה.”

בית האדונים היה בית של שתי קומות ולו גג רעפים אדום, פאר היצירה הארכיטקטונית של מסינגוורק: באגפו השמאלי, בעל החלונות הגדולים והכניסה הרחבה ששני עמודים ניצבו משני צִדיה, גרה משפחת הירש. באמצע, בקומת הקרקע, המשרדים, ובקומה הראשונה בית התפילה. באגף הימני למטה דירת אסתר קלוורי, שעל שולחנה אכלו הרווקים שבעובדי המשרד, ומעליה הרוזנבליטים: הסלון הגדול שבו השתמשו רק בחגים ובשמחות, חדר המגורים המאורך, שבו התרכזו חיי המשפחה בכל ימות השנה, ובו שולחן האוכל הגדול שלידו לכל אחד מקום קבוע (ומי היה מעז לשבת על מקומו של שמואל?), חדרי השינה של ההורים והבנות, המטבח הגדול וחדר המעבר הצר, שבו היו ארונות, מכונת התפירה ומאחורי וילון עמדה האמבטיה. בעליית הגג חדר העוזרות, חדרם המשותף של מרטין ופליקס, שובך יונים, חדר לעישון בשר ומחסן לדברים שיצאו מכלל שימוש. מתחת לקרקע מרתפים לאחסון תפוחי אדמה ותפוחי עץ, דודי נחושת לבישול ריבות, מרתף הגיהוץ ומקווה, שלא הופעל עוד (על הנשים היה לנסוע לאברסוולדה כדי להיטהר). בהמשך, מצד ימין, גרה משפחת מאקס הסה הנוצרית, שזכתה להיספח אל היהודים משום שבשבת אמנם היה המשרד סגור, אך המפעל המשיך במלאכת הייצור והיה דרוש לו מנהל של שבת. בנו, אמיל הסה השמן, היה מפקד מכבי האש המתנדבים של מסינגוורק, תפקיד שהיתה בו יוקרה רבה בסביבה שבה עבדו ליד אש פתוחה וניצוצות ניתזו תדיר לכל עבר. בכל יום חמישי אחר הצהריים נערכו אימוני מכבי האש המתנדבים, לבושים מדים אדומים וקסדות מתכת לראשיהם.

רק פרוזדור הפריד בין דירת משפחת רוזנבליט לבית הכנסת בעל שלושת החדרים – הגדול לגברים, הקטן לנשים וחדר נוסף להלנת פרחי בית המדרש לרבנים. שמואל מילא מקומו של רב, שימש גם בעל תפילה, גם גבאי. בתשעה באב פינו המתפללים את הספסלים הפשוטים, ישבו על הרצפה ונרות בידיהם, כדי לבכות את חורבן ירושלים. בשבועות היה ה“שול” מקושט כולו בירק, ולקראת הימים הנוראים הוחלפו מעילי התורה והפרוכת של כל ימות השנה בכיסויי משי לבן רקומים בחוטי זהב.

מאחורי בית האדונים היו החצרות עם משאבות המים ובתי השימוש, מחסן העצים והפחמים, המכבסה ולול התרנגולות שנמסרו לטיפולו של פליקס. שם נהג לעמוד שעות ארוכות, מכונס בעצמו, שקוע במחשבות. לצד בית הירש עמדה האורווה ובה הסוס הלבן הזקן, שעליו יכלו לרכוב גם הילדים, סוסי הרכיבה וסוסי הכרכרות, ולצדה הגורן, מקום אהוב למשחק מחבואים. שער ברזל הפריד בין החצר לגינה, על הסככה שבה, שיחי הלילך והיסמין, ערוגות הוורדים, מגרש המשחקים, שבילים ופינות סתר, עצי הפרי והחומה שבקצהָ. מעבר לה התחיל העולם: בתי החרושת ללבנים שהשתמשו באדמת הטיט הכבדה של הסביבה, אכסנייה לפועלים העונתיים שבאו מפולניה, חורשות קטנות של אורנים ועצי לבנה וכפרים באופק. בחזית הבית עמדו עצי תרזה וערמון גבוהים אף ממנו וניצבה גדר נמוכה שאפשר היה להתהלך עליה מכלונס לכלונס תוך שמירה על שווי משקל. לידה חיכו הילדים, בבגדי שבת מעומלנים, קצת מאובנים, נזהרים שלא להתלכלך, ממתינים בקוצר רוח לכניסת השבת, וקצרי רוח עוד יותר בציפייתם לשלושת הכוכבים הראשונים בצאתה.

בין ציפייה לציפייה – תפילת שבת. שמואל חוזר מבית הכנסת, לוחץ את ידה של אישתו ואומר “גוט שבעס”, וכל הפקידים באים לומר “גוט שבעס” אף הם, לפני שיסעדו על שולחנה של אסתר. שמואל אוחז בידי שניים מילדיו ושר “שלום עליכם, מלאכי השרת”, ההורים מברכים את הילדים זה אחר זה, בנים ובנות, בהניחם יד על ראשיהם, “יברכך אלוהים!” ורק לאחר מכן מקדשים על היין ומסבים לסעודה. על מפה מבד דמשק לבנה כלי חרסינה וכלי כסף של שבת, תמיד תמיד מרק צח וצלי עגל עם תפוחי אדמה. בשבת אחר הצהריים היו המשפחות נפגשות וקוראות מחזות ואסתר קלוורי נהגה לדקלם את הפתיחה ל“איפיגניה מטאוריס”, את המונולוג של פאוסט לגיתה ואת המונולוג של וילהלם טל לפני שהוא ממית את גסלר הרשע מתוך הדרמה של שילר; פאני היתה שרה לידר של שוברט ושומאן (שנשארו אהובים על פליקס כל ימי חייו).

בקצה הרחוב עמדה החנות היחידה של מסינגוורק, שבה נמכר הכל: סוכר בגושים, קמח וקטניות משקים, דגים מלוחים מחבית, סבון כביסה ושוקולד עטוף בנייר כסף. כאשר היתה שעתה פנויה ישבה בעלת החנות, הגברת צְוֶונְצְנֶר, על ספסל ירוק מתחת לעץ ערמון עבות, בחברת שכנתה, אשת העגלון מאדל. משם אפשר היה לעקוב אחרי הנעשה בשני הרחובות היחידים של הכפר: משם ראו את הכניסה לבית האדונים, מי הגיע בעגלה מן העיר, ומי יצא, ומי מן הפקידים הצעירים מנסה להתחמק בחשאי לפני צאת השבת לאברסוולדה או לברלין.

אידיליה כפרית, כמעט, אִלמלא העשן והפיח מן הכבשנים, האש והניצוצות מול שמי הלילה, הרעש, החריקות, אנקות המכונות הגדולות, צרימות הקרוניות מן המפעל, שהעניק למקום את שמו. שני שערי ברזל הובילו אליו, ומאחוריהם ערמות פחם, מנופים, מחסנים גדולים, בתי היציקה למשטחי ברזל לאוניות, לדודים, לחוטי מתכת מכל הסוגים, למסמרים ולקליעים. דרך המפעל עברה תעלה פנימית, נוצצת משמן, שסיפקה מים למכונות הקיטור והיתה מחוברת לתעלת פינו, הנתיב אל העולם הגדול. דוברות וספינות משא רחבות עברו בה באיטיות, וגברים חסונים, מוטות ארוכים בידיהם, השיטו בה רפסודות עשויות מגזעי עץ עבים. בלילה היו פנסי הספינות העוגנות משתקפים במים. בקיץ, לעת ערב, היו הפקידים הצעירים יוצאים לשוט בתעלת פינו בסירות, ובחורף החליקו עליה למרחקים.

פעמיים ביום, בעת נהירת הפועלים לעבודה ובשעת שובם הביתה, נשמעו נקישות של מאות קבקבי עץ כבדים על אבני הריצוף המעוגלות. הפועלים עבדו מחמש וחצי בבוקר עד שבע בערב, אחת־עשרה שעות עבודה, ושתי הפסקות של חצי שעה והפסקת צהריים של שעה אחת. באותה שעה היו באים מכל כפרי הסביבה ילדים יחפים ונשים בחצאיות רחבות ומטפחות ראש, ובידם סל עם ארוחה חמה לאבי המשפחה.

פעם בשבוע, ביום שישי, באו הפועלים בסרבליהם הכחולים אל המשרד, הסירו בכניסה את קבקבי העץ, כדי שלא להרעיש, וקיבלו מידי שמואל רוזנבליט את שכר העבודה השבועי, במטבעות, במזומן, כמקדמה, ופעם בחודש נעשה החשבון במדויק לפי שעות ועבודה בקבלנות. אם בצרפת ובגרמניה סערו הרוחות, פועלים עלו על בריקדות, אם הפרולטריון, ניזון מדברי לאסאל ומארקס, החל לחוש בכוחו האמיתי, כאן, במסינגוורק, עדיין התנהל הכול על מי מנוחות. מעולם לא היתה שביתה במפעל; רבים מן הפועלים עבדו בו עשרות שנים, עד כלות כוחותיהם, בנים בעקבות אבות. (אך עוד לפני שחייב זאת החוק בסוף המאה, היתה במסינגוורק קופה לאלמנות, ולפועלים הוותיקים שפרשו שולמה קצבת זקנה קטנה.) לא היו כמעט גניבות במפעל, וכאשר תפס גוסטב הירש אחת הפועלות (שעבדו בבדיקת קליעים) מלקטת פחמים לסל, סטר לה במו ידו – ושילם לה דמי פיצוי על כך. ביום ראשון שבת הייצור, וביום שבת הסתיימה העבודה שעה אחת מוקדם יותר, כי היה זה ליל המסבאות ושתיית הבירה.

במסינגוורק עצמה גרו רק המיוחסים, שבעים משפחות, כשלוש מאות נפש – רק הפועלים הראשיים, מנהלי העבודה ורבי־האומנים. הם התגוררו בבתים קטנים של קומה אחת, ובהם מטבח צמוד לכניסה ומאחוריו חדר, ובחצר דיר לחזירים, לול וגינת ירק קטנה. גם בימי ראשון לא עזבו תושבי מסינגוורק את הכפר אלא כדי לבקר בכנסיית הֶגֶרְמִילה3 הסמוכה, הגברים בחליפות כהות וכבדות ובצווארונים נוקשים שהכבידו עליהם, הגברות בכובעים מקושטים. אחר כך שתו הגברים בירה אצל קלינינגר, דגו דגים בתעלה, ישבו על ספסלי העץ שלפני ביתם ועישנו מקטרת ארוכה.

הפקידים עבדו רק משמונה בבוקר עד שש בערב, כולל הפסקת צהריים. רוב עבודות ניהול החשבונות וחליפת המכתבים נעשו בכתב יד, בעמידה או בישיבה על שרפרפים צרים וגבוהים, רק בחדרו של האדון היתה כורסת מנהלים נוחה. בחדר המרכזי של המשרד עמדה הכספת הכבדה, שמפתחותיה היו בידי שמואל רוזנבליט. בחדר השני ניצבה מכונת מורס גדולה שהעבירה מברקים מן הדואר באברסוולדה ופלטה סרטי נייר ארוכים. כל עבודות המשרד נעשו בידי גברים, כי מקום האישה בביתה. במשרד איש לא הרים את קולו, איש לא נקט בלשון בוטה, לא ריכלו, לא רבו. מדי יום ביומו היה מאקס הסה מכוון את שעון המשרד לפי שעון הדואר של אברסוולדה, פותח את דברי הדואר ומעביר אותם לקריאה לנוגעים בדבר. בשעת הצורך עבדו הפקידים שעה נוספת, בלא תשלום כמובן, ולקראת סוף השנה האזרחית עבדו יומם ולילה כדי לסיים את המאזן השנתי ולסכם את רווחי חברת “אהרון הירש את בנו”. כאשר בפעם הראשונה עלו הרווחים מעל מספר של שישה אפסים (במארקים), חולקה שמפניה וכולם שתו עם גוסטב הירש לחיים.

ילדי רוזנבליט דמו בעיני עצמם לבני עשירים, אולי לא ממש כמו בני משפחת הירש, אבל אמידים בלא ספק, ובשעת כתיבת מנשר בעת משחק הוסיפו לעצמם תואר אצולה – אנחנו, פוֹן מסינגוורק. הם אכלו את אותו אוכל ביתי טוב כמו אצל ההירשים וגוסטב הירש דאג לכל צורכיהם: על חשבונו היה פועל מביא מים מן המשאבות בחצר לדודים הגדולים שבמטבח וביום שישי היה מביא מים חמים מדודי הקיטור שבמפעל, על חשבונו למדו הבנים בגימנסיה והבנות בבית ספר תיכון לבנות באברסוולדה, על חשבונו הסיע מאדל במרכבה גדולה את התלמידים לבית הספר ובחזרה, על חשבונו קיבלו במחסן המפעל מחברות ועפרונות מידי הפועל דוד (שריד שנותר מניסיונה של משפחת הירש להעסיק גם פועלים יהודיים בייצור, נסיון שלא האריך ימים. עד מהרה מצאו לעצמם היהודים משרות נוחות יותר). המגורים היו חינם, הפחמים להסקה הובאו מן המפעל, דברי הדואר בוילו במשרד.

על בעיות כספיות לא דיברו באוזני ילדים ורק משבגרו, כאשר עלו שאלות של מימון לימודי אוניברסיטה לבנים ונדוניה לבנות, הוברר למרטין ולפליקס עד כמה צנועה היתה משכורתו של שמואל במזומן – וכאיש תם ומסתפק במועט התקשה לבקש תוספת מאדון הירש. מסינגוורק היתה מרוחקת כארבע שעות נסיעה ברכבת מחוף הים, אך הילדים נשארו לחופשות הקיץ בכפר ורק פעמיים בחייהם הרשו לעצמם שמואל ופאני חופשה במקום קיט על שפת הים. את בגדי הילדים והנשים תפרו בבית, מבדים שנקנו בגלילים במחיר סיטוני, והקטנים קיבלו בירושה את בגדי הגדולים. החסכנות היתה לא רק מטרה חינוכית, היא היתה גם כורח המציאות וטבע שני.

מין, כמו פיננסים, היה נושא שהשתיקה יפה לו בנוכחות ילדים. עוד בגיל עשר האמין פליקס שהחסידה מביאה את הילדים לעולם. רק כאשר הגיע לביקור נער מפוזן, ששם היתה יהדות עממית יותר, שמע על עובדות החיים – ואת הבדיחה הגסה הראשונה בחייו (את השנייה שמע רק בגיל שמונה־עשרה, אחרי שעזב את הבית). היה קצת קשה להעלות על הדעת שגם ההורים נוהגים לעסוק במין דבר שכזה. הרי הם לא התנשקו לעיני הילדים אלא פעם אחת בשנה, בערב ראש השנה, בטקס חגיגי ומרגש, ובעיני פליקס גם קצת מביך. בכלל, קרבה פיסית, נשיקות, ליטופים, חיבוקים לא היו מקובלים על שבט הרוזנבליטים. פאני נהגה לנשק נשיקת פְרִידָה חטופה את מי שעמד לצאת לנסיעה ארוכה, ורק הדודות המרובות מברלין היו מדביקות נשיקות לחות ומצלצלות על לחיי הילדים, שנחפזו לשטוף אותן במים הצלולים מן המשאבה בחצר. נשיקות היו בעיניהם המצאה ברלינאית שאינה מרנינה כלל וכלל.

על אהבה אין צורך לדבר ואין טעם להפגין אותה, היא באה לידי ביטוי במעשי יום־יום. כמו נשיקות גם עונשים גופניים היו נדירים מאוד בבית רוזנבליט. מרטין קיבל סטירת לחי משמואל אחרי שחיקה את הליכת אדון קלוורי הצולע, וסטירה שנייה, יחד עם פליקס, אחרי שהכניסו קן־עכבישים למיטתה של מאלי, שפחדה מהם פחד מוות. פאני הענישה את מאלי אחרי שהפילה את מאקס הקטן משולחן – וכולם זכרו את העונש כל ימי חייהם. גם בימי מחלה לא פונקו הילדים ולא הרעיפו עליהם מתנות, אבל הם זכו לטיפול מסור ותכליתי מפאני, בתוספת מרק צח וחלמון עם סוכר. הם חונכו למשמעת, לריסון עצמי, להסתפקות במועט, לחוש אחריות, ליחס רציני ללימודים, בצלמה של פאני וברוחה: “לא היה ערב אחד בחיי שלא שאלתי את עצמי אחרי קריאת שמע שעל המיטה: האם מילאת את חובתך היום?”

תחילה התגעגעה פאני לברלין, שלעומתה – ואפילו לעומת האלברשטאדט – היתה מסינגוורק זעירה וסגורה, ובה, על אף יחסי השכנות הטובים, לא מצאה אף לא ידידה אחת לשיחה מלב אל לב. אולם ההריונות והמשפחה הגדלה תבעו את הכוחות ואת תשומת הלב ולא נשאר זמן רב להרהורים. שעות הבוקר היו מוקדשות לניהול קפדני של משק הבית ולטיפול בילדים הקטנים, כל עוד היו בבית. אחר הצהריים שיחקה עם הילדים, קראה, עסקה במלאכת יד, ישוּבה על משטח מוגבה ליד החלון, שממנו נשקף הרחוב. כל יום כתבה גלויה לאמה בברלין.

בבוקר נשארה פאני בחדר השינה, בעיקר בימי הריון או כשהיה תינוק עמה, עד שהבית התרוקן. את ארוחת הבוקר היתה מכינה גוסטה. כדי שכולם יספיקו להגיע לאברסוולדה המרוחקת ממסינגוורק חמישה קילומטרים, היו כולם משכימים קום: בקיץ היו קמים בחמש ורבע, ובחורף – שעה אחת מאוחר יותר.

בוקר בבית רוזנבליט: הבנים הגדולים חייבים להשתתף בתפילת שחרית, הבנות פטורות. בדרך לבית הכנסת עוברים מרטין ופליקס ביעף בחדר האוכל, חוטפים כל אחד לחמניה טריה פריכה (בעל הפונדק קלינינגר, שהיה גם אופה הכפר, היה מביא אותן בכל בוקר), יורקים עליה ומניחים אותה על צלחתם, במקומם הקבוע, כדי שתהיה שמורה להם עם שובם מן התפילה. פליקס תמיד גומר את תפילת השמונה־עשרה אחרון, הוא מתלבש לאט יותר, מסרק את תלתליו ביסודיות רבה יותר, לסידור המיטה דרוש לו זמן רב יותר. המרכבה הגדולה, שלה ספסלים משני צדיה כבר מחכה בחוץ, כולם – ילדי הירש, ילדי קלוורי, ילדי הסה, ילדי רוזנבליט – כבר ישובים, מחכים רק לפליקס. מאדל מתרעם, אחר כך יצטרך להדהיר את הסוסים כדי להגיע בזמן להתחלת הלימודים. כאשר פליקס מגיע סוף סוף, הוא נהדף מצד אל צד, מועד מעל רגליים שנועדו להכשיל אותו, ואם איחר איחור חמור, סופג מכה ממרטין.

רוב הבנים של בית האדונים היו מבוגרים יותר מילדי רוזנבליט, ומקצתם כבר נמצאו מחוץ לבית. מרטין ופליקס היו לא רק קרובים זה לזה בגיל, דומים זה לזה במראה – הם היו גם חברים ורעים למשחק. אולם למרטין לא היתה רק הילת הבכורה, אלא גם קסם אישי רב. הוא היה פתוח לבריות, בעל מזג חם ותפיסה מהירה. פליקס היה איטי יותר, מופנם, נפתח רק מתוך מאמץ מודע. מה שבא למרטין ביעף, דרש מפליקס שקידה רבה; מרטין היה מסיים את הכנת שיעורי הבית בתוך חצי שעה, פליקס היה משנן את לימודיו, אגרופים קמוצים על אוזניו, עוד בזמן הנסיעה לבית ספר. מרטין היה מן המצטיינים בכיתתו, אבל מעולם לא הראשון, משום שלא טרח. פליקס נאבק על הפרימט בכיתה, אבל נשאר שני, ספק מתוך הפליית יהודים (נאה יותר לגימנסיה על שם הקיסר וילהלם שתלמיד שאינו יהודי יישא את תואר הפרימוס), ספק בגלל מגבלות אישיות: לא מספיק בכתיבה תמה בסקסטה, מספיק בציור בקווינטה, מספיק בקושי בשירה בטרציה.4 ברם, הציונים בלטינית, ביוונית, בצרפתית, בגרמנית ובהיסטוריה היו טובים מאוד. מדעי הטבע היו בגימנסיה קלאסית בעלי חשיבות משנית בלבד.

שמואל רוזנבליט היה מודע להבדל בין שני בניו הגדולים. לכן גרס שעל מרטין להפסיק את לימודיו בגיל שש־עשרה ולהיכנס כשוליה לעסק של הדוד גרץ, בעל אחותה של פאני, שסחר בשקי יוטה. מרטין פיקח ומוכשר דיו כדי להצליח במסחר, לפליקס אין בררה, הוא יהיה חייב ללמוד באוניברסיטה. מרטין נכנע, אך כעבור שנה התחנן על נפשו, חזר הביתה וסיים את הגימנסיה יחד עם פליקס.

היחס לתרבות הגרמנית, לגרמניה עצמה, חרג מעבר למיזוג של תורה עם דרך ארץ, שעליו מדברת המשנה ושלו העניק שמשון רפאל הירש, ראש האורתודוקסיה הגרמנית במאה התשע־עשרה, משמעות חדשה: לא רק עיסוק במלאכה או במסחר או בכל משלח־יד אחר שבו עמל האדם

למחייתו. אלא גם התערות במנהגי המקום ונימוסיו, בהליכות “העולם הגדול”, ורכישת השכלה כללית ורחבה, כל עוד אין סתירה בין כל אלה לבין ההלכה. מעבר לחובה זה היה סיפור של אהבה. שמואל רוזנבליט העביר את הערצתו מפרנץ יוזף, ירום הודו, ששלט בקיסרות האוסטרו־הונגרית, לקיסר וילהלם השני, שעלה לשלטון בשנת 1888, היא שנת שלושת הקיסרים – מות וילהלם הראשון, הכתרת פרידריך השלישי, שמת כעבור תשעים ותשעה ימים מסרטן, והכתרת בנו וילהלם לקיסר גרמניה ומלך פרוסיה. הקיסרות נפלה לידיו של וילהלם השני בלא כל הכנה מוקדמת, בלא המתנה שהיתה ממתנת את מזגו התובעני, את שאיפותיו לגדולה, את אהבתו לפאר חיצוני, למדים מצועצעים. אבל זו קביעה ממרחק הזמן. במסינגוורק, כמו בכל רחבי גרמניה נחוג יום הולדתו של הקיסר בעשרים ושבעה בינואר בהוד והדר, בתפילה חגיגית, בשירת אגודת הזִמרה, בנגינת תזמורת מכבי האש ובנשף ריקודים בניצוחו של שמואל, כפי שנחוג גם יום סדאן באחד בספטמבר, לזכר ניצחון צבאות גרמניה על צבאות צרפת ב־1870, ונפילת הקיסר נפוליאון השלישי בשבי. מלות שיר התהילה לקיסר: “תבורך בעטרת הניצחון”, והמנון הרייך השני: “גרמניה מעל הכול, מעל הכול שבעולם” ביטאו נאמנה את רחשי לבם של יהודי גרמניה בכלל ושל בני מסינגוורק בפרט: היכן בעולם כולו שפר מצבם של היהודים מאשר בגרמניה, (הפטריוטיזם היה גם חובה דתית: אלוהים הוא שהגלה אותנו לגרמניה ורצונו הוא שנשב בה עד שייבנה בית המקדש, ובינתיים חייבים לקיים את דברי הנביא “דרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה והתפללו בעדה אל ה', כי שלומה יהיה לכם שלום”.)

מפולין, מעבר לגבול, באו לעתים שנוררים יהודיים, שחישבו את דרכי נדודיהם כדי לפקוד את מסינגוורק ביום שישי, כי אז היו מובטחים להם לינה ואוכל טוב עד צאת השבת, וגם תרומה כספית מטעם חברת הירש. האוסט־יודן, במעילים השחורים הארוכים, מעוטרים בזקנים ובפיאות, היו שונים מאוד בהופעתם מיהודי גרמניה לבושי החליפות על פי אופנת הזמן. כמצוות שמואל היה על בני הבית להתייחס אליהם כאל אורחים ולא כאל קבצנים, אבל פאני פחדה מפרעושים ומפשפשים שהם עלולים להביא עמם, וכפשרה ערכו למענם שולחן נפרד במטבח. זאת היתה תמונת האוסט־יודן בעיני פליקס כבעיני שאר הילדים: עניים מרודים בבגדים בלויים, מסכנים ונחותים מיהודי גרמניה.

בארון הספרים עמדו, שורות שורות, בכריכות יפות, כתביהם של כל הקלאסיקנים הגרמניים – לסינג, אוהלנד, גיתה, שילר, קלייסט; משל היינה רק “ספר השירים” – בכל זאת, גם מומר וגם מורד במלכות (אם כי השיר האהוב על הרב הילדסהיימר עצמו היה שיר “Zwei Grenadiere” של היינה). למסינגוורק הגיעו דרך קבע ספרי קריאה בהשאלה מספריית ניקולאי בברלין. הילדים קיבלו את מזונם הרוחני – אגדות יוון, “ספר הג’ונגל” מאת קיפלינג, כתבי מארק טוויין – בהשאלה מספריית בית הספר המקומי, ורק בגיל הנעורים הותר להם לקרוא את כתבי פרייטאג, גוטפריד קלר, לאגרלף; אך דוסטוייבסקי, זולא, מופסאן, בעלי הרעיונות המתסיסים, זורעי אי שקט נפשי, נשארו מחוץ לתחום עד לגיל ההתבגרות. יצירות המשוררים והמחזאים הגרמניים היו לפליקס צידה לכל החיים, אולם אהוב עליו מכולם היה גיתה, שגילם באישיותו את כל היפה שבנפש הגרמנית. היו שנים שלא עבר יום בלי שקרא בכתבי גיתה והם נשארו כל ימיו חומר קריאה והנאה מועדף, משענת לשעות קשות, לו כלרבים מבני דורו.

בהתאם לרוח הזמן כתבו כל בני רוזנבליט שירה בחרוזים, לימי הולדת, לחגים, לאירועים מיוחדים (והמשיכו במנהג זה בבגרותם), כולל פליקס, אם כי למצטיינים בשירה נחשבו מרטין וליאו. ארבעת הגדולים (כל עוד הכסף הספיק) קיבלו שיעורים פרטיים במוסיקה: פליקס ומאלי ניגנו בפסנתר, מרטין בצ’לו, יוסף בכינור ויחד ניגנו ברביעיה ליום הולדתו החמישים של שמואל. “אבא נשאר בחיים,” סיכם פליקס את המאורע המוסיקלי במשפט לקוני.

שמואל מצדו דאג לכושר הגופני של צאצאיו: בגינה הוקמה פינת התעמלות, ובה סולם־חבלים, עמודים וקרש קפיצה. מדי פעם נראה פליקס מתעמל על המכשירים בעקשנות, אך בלא התלהבות, כדי “להיות חזק”. נשכרו גם שירותיו של מורה לשחייה, שלימד את בני רוזנבליט לשחות במתקן הרחצה בתעלה, קשורים בחבל למוט שבידיו. בשחייה גבר חוסר החשק על כוח הרצון: עד לגיל צבא לא ידע פליקס לשחות. כדי שידעו בניו גם מלאכה, כיאה לבני תורה, העמיד שמואל בחצר הבית ספסל מסגרים עם כל הכלים הדרושים, ואחד מאומני הכפר נשכר כמורה (שוב בלא הצלחה יתרה). ענף הספורט היחיד שבו הראה פליקס עניין והתמדה היה שחמט.

בכיתות הנמוכות של הגימנסיה היו הבנים משוחררים מביקור בבית הספר בשבת, אך בכיתות הגבוהות יותר היה עליהם, לפי דרישת המנהל, להשתתף בשיעורים, אם כי היו פטורים מכתיבה. כדי שלא לחלל את השבת נשארו מרטין ופליקס בליל שבת באברסוולדה, התאכסנו בביתו של חזן בית הכנסת המקומי, ובשבת, עם גמר הלימודים, חזרו ברגל מרחק הליכה של שעה וחצי הביתה, ושמואל היה בא לקראתם עד לכפר הֶגרמילה. באברסוולדה, שבה התגוררו עשרים אלף תושבים, הכירו בפעם הראשונה יהודים ליבראליים, שלא שמרו על כשרות ופתחו את עסקיהם בשבת. מובן שלבני רוזנבליט היה אסור לאכול ממאכליהם, אך גם ידידות לא היתה רצויה עם בנים של “פושעי ישראל”, כפי שהיה מגדיר שמואל את כל פורקי עול המצוות.

על פי קשרי המשפחה היה שייך שבט מסינגוורק ל“עדת ישראל”, קהילת הרב הילדסהיימר בברלין, אחת “הקהילות הפורשות”, שקמו במאה התשע־עשרה בעקבות המחלוקת הגדולה בקרב הרבנים האורתודוקסיים של גרמניה אם מותר להתפלל בצוותא עם “עבריינים”, אוכלי טרֵפה ומחללי שבת, בקהילה אחת. היו שטענו שמצווה היא לקרב רחוקים, ואילו אחרים סברו, ובהם שמשון רפאל הירש, רבה של פרנקפורט, שיש לפרוש מן הקהילה משום שסכנה היא להישאר בקהילה אחת עם עוכרי ישראל ההולכים אחרי חוקי הגויים. חוק פרוסי משנת 1876, שאפשר ליחיד לעזוב כנסייה או קהילה בלי לשנות את השתייכותו הדתית, הסדיר את מעמדם החוקי של הקהילות הפורשות, שהיו עתה רשאיות על פי חוק לגבות מסים ולקיים מוסדות – בתי כנסת, בתי חולים, בתי עלמין – משלהן. הילדסהיימר הקים את “עדת ישראל” ב־1869, אחרי שובו מאייזנשטאדט שבאוסטריה לגרמניה, והוא היה מן הרבנים הפורשים היחידים שקיימו קשרים ידידותיים עם רבנים, אורתודוקסיים וליבראליים כאחד, של הקהילות הגדולות שכללו בתוכן את כל הזרמים. משפחת הירש נשארה קשורה לקהילת האלברשטאדט שהתנהלה על טהרת האורתודוקסיה.

*

אם השמירה הקפדנית על המצוות לא היתה לעול מעיק ומצר יש לזקוף זאת במידה רבה לזכות חמימות החיים במסינגוורק ולטבעיות שבה היו שזורים ימי חג ומועד בעונות השנה, במחזור הטבע; בסתיו, כאשר מעל הכפר עברו להקות של אווזי בר וחסידות בדרכם אל ארצות הדרום, עפיפונים התרוממו ברוח וריח של תפוחי עץ שנקטפו לשם אִחסון לימות החורף מילא את הבית, היה פועל מביא עגלה עמוסה ענפי אורן לסוכה שעמדה סמוך לעץ האגס שבגינה. הילדים כיסו אותה בסכך בהשגחתו של שמואל (אסור שתעלה בקומתה על עשרים אמה וחובה לראות דרך הסכך את הכוכבים) וקישטו אותה בפנסים סיניים, בשרשרות נייר ובכדורי זכוכית צבעוניים. בחורף, כאשר היתה התעלה קפואה ונערי הכפר החליקו עליה ברוח הקרה ובני “המשפחות” נסעו העירה במזחלת במקום בכרכרה, עמד בבתי הנוצרים עץ אשוח מקושט, ובחלונות היהודים ניצבה חנוכייה דולקת. רק בשבוע של חנוכה היה שמואל רוזנבליט משחק עם ילדיו ערב ערב – בסביבון, בדומינו, בלוטו, אחרי שחילק לכל אחד שקית מטבעות פניג חדשות ומבהיקות – אולי כדי להגן עליהם מפני פיתויי יופיו של חג המולד הנוצרי (וכפי שבאו ילדי הכפר להתפעל מן הסוכות, כך הלכו ילדי היהודים לראות את עצי חג המולד).

את נשף פורים חגג כל הכפר באולם הריקודים של קלינינגר, כאשר שמואל פוקד על רוקדי הקואדרילה בתערובת של גרמנית וצרפתית, כמנהג מורי הריקודים: הגברת הראשונה, האדון הראשון – אַן אַבַן, הגברת השנייה, האדון השני – אַן אַרִיֵיר. רקדו מזורקה, פולקה, וולס וריינלנדר. תחילה למדו הילדים לרקוד אצל גוסטה ואחר כך אצל מורה לריקודים, ופליקס אף למד את מלאכתו של שמואל כמפקד ריקודים עליון. ב“שול”, בנוכחות האורחים הרבים שבאו מברלין, נהגו לקרוא את המגילה על פי חלוקת תפקידים.

באביב, לאחר שהפשירה השמש את השלגים ויצאו הפעמוניות הראשונות, נערך הניקיון הגדול של פסח, ותהלוכת הילדים, ונרות בידיהם, היתה מבערת יחד עם שמואל כל פירור של חמץ. אצל קלוורי, בהתאם למצווה להאריך בסיפורי יציאת מצרים, נמשך הסדר עד אחרי חצות, אצל הרוזנבליטים לא האריכו עד כדי כך, אך גם בישיבה של ארבע שעות היה די כדי להתגעגע למיטה. כאשר התמלא הגן ריח לילך בפריחה היה פועל מביא עגלה עמוסה ענפים מלבלבים בעלים צעירים ומבהיקים לקישוט בית הכנסת לשבועות. הגברים נשארו ערים כל הלילה לקריאת תיקון שבועות, ובבוקר נהנו גם הילדים מעוגת הגבינה שהוכנה לחיזוק נפש המתפללים בחצות.

אחרי שנעלמו הפרגים והדגניות ונקצרה התבואה החלו ההכנות לימים הנוראים: כל ילד קיבל לפחות פריט לבוש חדש אחד לראש השנה, וכולם כתבו שירי ברכה שהונחו על שולחן הסעודה מתחת למפיות של פאני ושמואל. בערב יום הכיפורים לבשו הגברים שכבר נשאו אישה קיטל לבן מעל חליפת החג, והנשים והבנות לבשו שמלות לבנות. שמואל נכנע למנהג וסיבב אף הוא את תרנגול הכפרות והלך כמו כולם אל תעלת פינו לתשליך, אך מתוך התנגדות פנימית: זאת דרך קלה מדי להתנקות מחטאים. ביום הכיפורים צמו הילדים עוד לפני שחייב אותם הגיל, מצפים בקוצר רוח לנעילה, כדי לחזור הביתה לנגיסה הראשונה, לחם עם דגיגי אנשובי וקפה, ושמואל שב ואומר כמדי שנה בשנה: “נחת כזאת שום גוי אינו יודע.” תפילות כל ימות השנה היו בעיני פליקס יציאת ידי חובה, אך לא כך ביום הכיפורים, אז היתה להן משמעות מיוחדת, כפי שהסביר לו משה קלוורי: ביום הכיפורים טמון רעיון גאוני, לעבור למשך עשרים וארבע שעות לעולם אחר לגמרי, לערוך פעם אחת בשנה חשבון עד למעמקי הנפש.

כאשר העיקו חיי הצוותא הבלתי פוסקים בעבודה, בתפילות, בסעודות, בשעות הפנאי (אנשים היו עובדים ביחד כל היום, ובערב, בקבלת פנים אצל לאה הירש או אצל שמואל, היו לוחצים ידיים בחגיגיות כאילו לא נתראו שבועות), היו הרווקים מסתלקים במוצאי שבת לברלין הקורצת, הקורנת, מרכז העולם, אל הטיילת ובתי הקפה של קורפירסטנדם, אל האופרה והתיאטרון – קברטים וקולנוע עדיין לא היו קיימים. שמואל, כיליד כפר, היה יוצא שלוש פעמים ביום לטיול קצר בשדות, לעתים היה מביא לפאני זר פרחי בר, ולעתים היה לוקח עמו את אחד הילדים. זרם האורחים שהגיע לשבתות ולחגים היה נושא עמו משב רוח מרענן, לכל הפחות בעיני הגדולים; בעיני הילדים היו דודים ודודות אהובים יותר ואהובים פחות. לפאני היו שני אחים ואחות, לשמואל שני אחים בברלין, ונוסף על כך נכללו במושג דודות נשים רבות משבט הילדסהיימר. סבתא פולוורמאכר היתה באה בכל קיץ לביקור של שלושה חודשים, ולפעמים לקחה פאני את הילדים לביקורי קרובים לברלין, אבל המעגלים של קרובים ושל מסינגוורק היו כמעט חופפים: חמים, חובקים וסוגרים.

החיים היו בטוחים, מוגנים, הסדר היה קבוע והשתנה רק לפי ימות השבוע ועונות השנה, התחומים מוגדרים. לפעמים, מעבר לממלכת מסינגוורק, בעת הנסיעה במרכבה, היו ילדי הֶגרמילה ושאר הכפרים בדרך צועקים: “זַאוּ־יוּדֶן”, ומדי פעם היו הבנים קופצים מן העגלה ועונים במכות. לפעמים היתה אפלת החיים חודרת אל תוך החממה עצמה: יום אחד מצאו את גופת אחד משלושת עגלוני המפעל תלויה על עץ, ומפחיד מזה – כעבור זמן מה נעלם אדון יידל, מפקידי המשרד, יהודי שומר מצוות, וגופתו נמשתה מן התעלה. אולם המפגש המוחשי הראשון פנים אל פנים עם המוות אירע בעת פטירתו של גוסטב הירש במאי 1898, כאשר היה פליקס בן אחת־עשרה. ארון המתים עמד על מדרגות בית האדונים, מכוסה שחורים, רבי־אומנים של המפעל נשאו אותו אל עגלת המתים השחורה, הפועלים עמדו לצדי הדרך ובכו והשיירה יצאה לאטה לדרכה. ההירשים נקברו בהאלברשטאדט, שאר בני מסינגוורק נקברו בבית העלמין החרדי בווייסנזה הסמוכה לברלין – החברה בבית הקברות היהודי באברסוולדה היתה מתבוללת מדי לטעמם. שמואל רוזנבליט שמר על מנהגי התפילה של חול ומועד בדיוק כפי שהיה בימי האדון גוסטב, אלמנתו לאה המשיכה להתגורר בבית האדונים, נתמנה מנהל חדש, בנימין הירש, בן יוסף, אחי גוסטב. אולם תקופה באה לקצה.


 

2 רוח גדולה באה    🔗

מסינגוורק סיפקה את הכל: בית, עבודה, רעות, אמונה, ביטחון – וגם דמות נערצת, מורה ומדריך בעל השפעה כריזמאתית, משה קלוורי, שהיה מבוגר מפליקס באחת־עשרה שנה, למד מאז ילדותו מחוץ לבית, בהאלברשטאדט ובברלין, והיה בא הביתה רק בחגים ובחופשות. אדום- שיער, ממושקף, כל יופיו ברוחניותו, פתח מ.ק. (אֵם־קא, כפי שקראו לו בני רוזנבליט) לפניהם אשנב לעולמות לא ידועים, סיפר להם שכדור הארץ אינו מרכז היקום, קרא באוזניהם מכתבי דיקנס, טייל אתם, לימד אותם לדלג – בגוף ובנפש – מעל החומה המפרידה בין ממלכת הירש לעולם החיצון. בהתאם לתפיסתו החינוכית, בדומה לסוקראטס, לא סיפק מ.ק. תשובות מן המוכן, אלא לימד את בני טיפוחיו לשאול (ומאז ימי הנעורים, כדבריו, “ארוס הפדגוגיקה” היה חזק בו מאהבת הנשים). כאשר הסביר להם את תורת לאפלאס באשר למסלול הכוכבים נאנחה מאלי: “כמה עצוב כל זה.” למה? “כי מתחשק לשאול עוד ועוד. מי ברא כל זה? ואיך? ומי זה אלוהים?” ואהרון בארט, אף הוא בן שבט ההילדסהיימרים (אמו היתה בת הרב עזריאל) ענה לה: “כתוב: זוהי תורת ה' ובכל מקום שכתוב תורת ה' אסור לשאול שאלות.”

משה קלוורי למד בבית מדרש לרבנים של הילדסהיימר ובאוניברסיטת ברלין בעת ובעונה אחת, כמנהג גרמניה, שבה כמעט כל הרבנים, גם האורתודוקסיים, נשאו תואר דוקטור. זרעי הספקות, יותר במישור הרגש מאשר במישור השכל, צמחו באווירה של האלברשטאדט, שהיתה בעיני משה כבדה מאוד, מוסרית מאוד ושמחת החיים בה מועטה. המצוות באו בתביעה, בחומרה, לא כמובנות מאליהן כבמולדתו מסינגוורק. קריאת כתבי שפינוזה בלבלה את עולמו הדתי, אך עדיין לא עִרערה אותו. אולם היתה זו הנסיעה הראשונה לים, והוא כבר סטודנט באוניברסיטה, שהביאה למפנה. שם, ליד עיירת הקיט הֵרִינְגְסְדוֹרְף, על חוף הים הבלטי, כאילו ניגש אליו האל הפנתאיסטי של שפינוזה: השמים, הים והוא עצמו התמזגו והיו לאחד. הוא ישב על שפת הים כל היום ומרבית הלילה, וכעבור ימים אחדים לא היה מסוגל עוד להניח תפילין: אלוהים גדל מעבר ליהדות, מעבר לאנושות ושום סמל חיצוני לא היה יכול להכילו.

משה קלוורי הודיע לאמו האלמנה (אביו מת בגיל חמישים ושש מהתקף לב), שהיתה אמנית הבישול והאפייה, קראה בקביעות את ה“פולקסצייטונג” הליבראלי, שירה קלאסית ורומנים ושמרה על עיקרון יסוד בחייה שאין להתחנן לפני אלוהים בעת צרה, אלא לשבח אותו בשעת שמחה: הוא עוזב את בית המדרש לרבנים משום שהתעוררו אצלו ספקות פילוסופיים עמוקים כלפי הדת. פליקס היה בן עשר כאשר פגע הברק במסינגוורק, והאירוע המסעיר הוסיף לשאלות שהיה מציב מ.ק. לחניכיו שאלה נוספת: בפעם הראשונה הכריז על עצמו אדם נערץ, מדריך רוחני, איש יקר, כעל לא אדוק, כלומר כאחד מאותם פורקי העול, היצורים הבזויים, הנחותים של אברסוולדה, “פושעי ישראל” בפי שמואל.

שמואל רוזנבליט חרד שמא התפנית של משה קלוורי תשפיע על בניו ותביא להתמוטטות אמונתם. אמנם בעת ביקוריו המשיך מ.ק. ללוות את אמו לבית כנסת, כדי לא לצער את לבה, אך הוא בהדרגה זנח את המצוות בזו אחר זו. כאשר מת סבו, עזריאל הילדסהיימר, בשנת 1899, בגיל שבעים ותשע, אחרי שנים של ערפול רוח, ביקש הרב זליג אביעזרי אוארבך בעת טקס הקריעה את סליחת המת על צאצאו שסר מדרך ה'.

שמואל הכין את בניו בעצמו לבר־מצווה, אך את קריאת הפרשה, פרשת “אמור”, בטעמי המקרא, לימד את פליקס אחד המורים הפרטיים ללימודי קודש במסינגוורק. את הדרשה, כמקובל אז, לא כתב בר־המצווה בעצמו, אלא למד בעל־פה דרשה שכתב למענו – בגרמנית שזורה בפסוקים בעברית – הרב ליאו מונק ממרבורג, אחיו של עזרא מונק, רבה של “עדת ישראל” אחרי מות עזריאל הילדסהיימר (גם כאן היו קשרי חיתון: איזידור, אחיו של שמואל רוזנבליט, היה נשוי לאחותם של המונקים). ומאותו יום, כמרטין לפניו, היה פליקס לבעל קריאה קבוע של שבת. אחרי הטקס בבית הכנסת, שאליו הגיעו בני משפחה רבים מברלין, בעת הסעודה החגיגית, בירך חתן השמחה את הנוכחים, שמואל השיב לברכה, מישהו הרים כוסית לחיי הגבירות, ובפעם הראשונה הורשה בר־המצווה לשתות יין כאוות נפשו. המתנות היו גולת הכותרת: תיק עור וספרים – חמישה חומשי תורה, סידור תפילות, כל הכתבים של הקלאסיקנים הגרמניים – ובעיקר שעון כיס עשוי כסף, השעון הראשון, סמל הבגרות (במסינגוורק אפשר היה לחיות בנקל בלי שעון אישי: האורלוגין הגדול מעל המחסן מול בית האדונים הלם כל רבע שעה ועל פיו התנהלו חיי הכפר).

סימן לבגרות: הרשות לנסוע עם מרטין בחופשה לברלין, לבדם, כדי לבקר בתיאטרון או בבית אופרה, במקומות הזולים ביותר, ביציע הרביעי (חמישי כבר לא היה). עד אז היתה פאני שרה באוזני הילדים אריות מתוך אופרות ואף מספרת את תוכנן, תוך צנזורה מטעמי מוסר. כאשר באו, דחוקים בכסף, לחופשה בברלין, פנו לביתו של הדוד איזידור, הסוכן הראשי של החברה “אהרון הירש ובנו” בבירה, איש אמיד ודתי, שלא רק אירח אותם בביתו, אלא אף הוסיף דמי כיס משלו. לא כל הרוזנבליטים היו לתפארת היהדות החרדית: הדוד ליאו אהב את הנאות העולם והיה מקור חרדה מתמדת, שמא יידרדר ויפרוק עול מצוות לחלוטין, והדוד הרמן, לא יוצלח, שמסיבה מביכה שלא דובר עליה, נשלח לגלות אמריקה. בשנת 1901 ביקרו מרטין ופליקס, לבדם, בהונגריה, אצל הסבתא שהתאלמנה, עזבה את סטארה והתגוררה עם אחד הבנים בנאג’־מיהאי, ואצל בני המשפחה השונים באגנוואר. יותר מכול הקסים אותם הנוף ההררי, היערות האפלים, עדרי הפרות היורדות לעת ערב מן המרעה לכפר בסטארה, שבה הפך בית המשפחה לשעבר למסבאה.

עם הבגרות באה האהבה, ואהבה לא יכלה להיות אלא רומאנטית. בין המשחקים האהודים על בני מסינגוורק – קרוֹקט, תחרויות ריצה, מחבואים – היה גם משחק שנקרא “מפגש”: נער היה מטייל עם נערה בשבילי הגן וכאשר היו פוגשים בזוג אחר, היו מתחלפים בבנות הזוג. הנערות היו מאלי, ובטי קלוורי העגלגלה, חברותיהן ובנות משפחה מזדמנות, ולפעמים השתתפו במשחק גם הפקידים הצעירים. כך תיאר לעצמו פליקס את משחקי המאה השמונה־עשרה, הנערות לבושות קרינולינות ובני האצולה מתהלכים בפיאות מפודרות ובבגדי משי רקומים. היתה במשחק נימה רומאנטית כבושה ומושכת.

בפעם הראשונה פגעה האהבה בפליקס הידוע כביישן בדמותה בהירת השיער של בת בעל בית חרושת ללבנים מאחד מכפרי הסביבה. פעם בשבוע היתה כרכרת משפחתה עוברת במסינגוורק ואז היה פליקס ממתין כמהופנט בצדי הדרך, כדי להעיף מבט במי שאהבה נפשו. יום אחד דרך עוז והלך לבקר אצל בת חלומותיו הנוצריה כדי להזמין אותה, כאביר אמיתי בנוכחות הוריה, לביקור במסינגוורק. בעקבות הפנייה אסר אביה של יפת השיער על כל מפגש ביניהם (מעבר לחומת מסינגוורק יהודי הוא רק יהודי), ובזה נסתיים סיפור האהבה הראשונה.

בפעם השנייה נמשך אחרי יהודייה וההיכרות היתה ממושכת יותר: אליס מיכאליס, בתו של בעל חנות לדברי הלבשה מאֵבְּרְסְוַולדֶה, שלימדה את פליקס בן השש־עשרה אנגלית. זו לא היתה היכרות אינטימית (ולפי מושגי אותם הימים אינטימיות פירושה נשיקה וליטוף), וידיעותיו של פליקס באנגלית לא התעשרו במיוחד, אבל די היה בפגישות הקבועות כדי שכל שבט הרוזנבליטים יקניט אותו ברמזים וחרוזים:

Felix’s englischer Unterricht

ist an sich nichts Heikeles.

legt man dabei nicht das Schwergewicht

auf die Lehrerin, Miss Alice Michaelis5

אם היו לו חברים לא יהודיים בגימנסיה – הם לא הוזמנו למסינגוורק ולא מילאו בחייו תפקיד גדול דיו כדי לספר עליהם בעת העלאת זיכרונותיו. אולם גם מאנטישמיות לא סבל, משום שמלכתחילה, במודע, היה אחר. מרטין זכר מכל שנות לימודיו רק תקרית אחת בגימנסיה, כאשר נמצא פתק בעל תוכן אנטישמי בילקוט אחד התלמידים היהודיים, וכעונש גורש הכותב, אף שהיה בן אצולה, מבית הספר. כאשר אחת מבחינות הבגרות ב־1904 היתה אמורה להיערך בשבת, היתה כל הכיתה מוכנה לוותר על יום הכנות ולהקדים את הבחינה, כדי ששני הרוזנבליטים יוכלו להשתתף בה.

למסינגוורק חדרו הדי שנאת היהודים רק מרחוק, במעומעם. אנטישמיות היה מושג חדש למדי שהטביע ב־1879, בגרמניה, וילהלם מַאר, מחלוצי שנאת היהודים שלא מטעמי דת, אלא גזע, ומייסד “הליגה האנטישמית” הראשונה. רק בעת משפט דרייפוס סערו הרוחות גם בבית האדונים. כאשר נשפט הקצין הצרפתי אלפרד דרייפוס בשנת 1894 בעוון ריגול היה פליקס קטן מכדי להשתתף בשיחות המבוגרים, אולם המשפט נגרר במשך שתים־עשרה שנה עד לזיכויו המלא של דרייפוס. כאשר בעת המשפט המחודש, בעקבות מחאות של אמיל זולא ולוחמי צדק אחרים, בוצעה התנקשות בחיי פרדינאן לאבורי, אחד משני סניגוריו של דרייפוס, השליך את עצמו פליקס למשמע הידיעה על הרצפה (תופעה לא מפתיעה, הוא היה ידוע כרגזן) מרוב זעם וחוסר אונים: בזה הרגע רצה רק דבר אחד, לקרוע את המתנקשים לגזרים.

הציונות של תיאודור הרצל, כתב “נויה פרייה פרסה” בפאריס, שהגיב בדרך משלו על משפט דרייפוס, הגיעה למסינגוורק על קצות האצבעות. הראשון שסיפר לפליקס על התנועה החדשה השואפת לתקומת העם היהודי במדינה משלו היה סוחר יינות מפרנקפורט על נהר המיין, יעקב גויטיין, שהיה מגיע פעמיים בשנה כדי למכור למושבה היהודית במסינגוורק יינות כשרים מארץ־ישראל לפסח ולראש השנה. גויטיין השתתף בכינוס הציוני הראשון בגרמניה, שהתקיים ב־11.7.1897 בבינגן בנוכחות אחד־עשר נציגי ארגונים מקומיים מברלין, היידלברג, פרנקפורט על נהר המיין וקלן, ובהם סוחר העצים דוד וולפסון ועורך הדין ד"ר מאקס בודנהיימר, כהכנה לקונגרס הציוני העולמי הראשון, שעמד להתקיים במינכן. אולם קהילת מינכן מחתה רשמית נגד קיום הקונגרס בעיר, וביולי פרסמו חמישה מרבני גרמניה – ובהם הרבנים של האלברשטאדט ומינכן – גינוי פומבי למאמציהם של “הנקראים־ציונים” להקים מדינה לאומית יהודית בארץ־ישראל, העומדים בניגוד לייעודה המשיחי של היהדות, להבדיל הבדלה מוחלטת מן המאמצים החוקיים לסייע ליישוב ארץ־הקודש, שאינם סותרים את חובת היהודים לשרת בנאמנות את מולדתם. בעקבות מחאת הרבנים6 הועבר הקונגרס הציוני הראשון לבאזל שבשווייץ. גויטיין היה נוכח ברגע ההיסטורי ב־29 באוגוסט 1897, בעת ההתכנסות הראשונה של פרלמנט העם היהודי בדרך אל מדינתו, ותיאר אותו באוזני פליקס (ברוב תבונה שלא בנוכחות שמואל).

תנועתו של ד"ר הרצל תקעה יתדות בלב לבה של מסינגוורק, במשרד החברה “אהרון הירש ובנו”, עם כניסתו לעבודה של לצרוס בארט, אף הוא בן לשבט הילדסהיימר. אמו, רזכן, בת הרב עזריאל, נישאה ליעקב בארט, בלשן וחוקר שפות שמיות, מורה בבית המדרש לרבנים של חותנו ומרצה לפילולוגיה שמית באוניברסיטת ברלין. לצרוס, גדול מפליקס בשבע שנים, בוגר בית המדרש לרבנים, לא היה מחונן במיוחד לפקידות ולכן מעמדו במשרד היה נחות, אך הוא הרבה לקרוא, אהב ספרות וכתב פזמונים מבדחים.

אל לצרוס (אלעזר) בארט הגיעה הציונות באמצעות חברו ללימודים בנו של זליג גרונמן, רבה של האנובר, אחד הרבנים המעטים שסירב לחתום על ההצהרה בגנות הציונות לקראת הקונגרס הראשון. סמי גרונמן,7 כרעו משה קלוורי, למד תלמוד בהאלברשטאדט ומשם בא לברלין, כדי ללמוד, כמו קלוורי, בבית המדרש לרבנים ובאוניברסיטה בעת־ובעונה־אחת. אמנם גרונמן פקד אספות ציוניות שהחלו להתקיים בבירה, אך ניסה בכל כוחו לעמוד על נפשו בפני התורה החדשה, שתבעה מהפכה שלמה בחייו של גרמני בן הדת היהודית (ובנקודה זו לא היה הבדל בין מתבוללים לחרדים; בעיני אלה ואלה רק דתם היתה יהודית. אך הלאום, הלאום היה גרמני לעילא ולעילא).

כמה חודשים לפני הקונגרס הציוני הראשון נסע גרונמן ברכבת העירונית של ברלין בחברת יהודי אחר, ושיחתם נסבה על האסֵפה הציונית שהתקיימה יום קודם לכן, ושניהם, כרוב הקהל באותו ערב באולם, תמימי דעים בהתנגדותם לציונות. לפתע נפלט מפיו של גרונמן: “בעצם קשה עד לזרא שלא להיות ציוני,” ועלתה בו תחושת בושה: אולי הוא מתנגד לציונות רק בכוח האינרציה? הוא החליט להרחיק את עצמו לזמן מה מכל האספות, לחקור את השאלה היהודית בכוחות עצמו ולהגות בה עד מיצויה. כעבור כמה שבועות התייצב סמי לפני ד"ר חיים היינריך ברודי, מראשוני הציונים, הודיע לו בהתרגשות רבה שהחליט להצטרף לציונות ורכש גם את השקל, שהיה לפי החלטת הקונגרס הציוני הראשון התרומה השנתית המאשרת את קבלת תכנית באזל באשר להקמת “בית לאומי” ליהודים ואת ההשתייכות לתנועה הציונית. השקל היה אז יותר מתשלום מס חבר בעלמא שמחירו בסך הכול מארק אחד, וסמי גרונמן, שהיה מרגע הצטרפותו לתועמלן ציוני בעצמו, סירב למכור אותו למי שלדעתו לא תפס באמת וברצינות את התכנית הציונית. לכן לא נאות בשנת 1899 למכור שקל לידידו לצרוס בארט, משום שלפי תפיסתו עדיין לא היה הדור במידה שלמה בתורה הציונית, ורק כעבור חצי שנה ראה אותו ראוי לקבל את השקל, תעודת האזרח של מדינת המופת שבדרך.

חיבת ציון – בלי משמעותה הפוליטית המודרנית – לא היתה זרה למסינגוורק: ד“ר עזריאל הילדסהיימר בעצמו היה מתומכי ההתיישבות היהודית המחודשת בארץ־ישראל (בתנאי שלא יופרו תוך כדי כך מצוות ה'). הוא היה מבעלי בריתם של “חובבי ציון” במערב, אם כי סירב ליטול על עצמו ב־1884 את ההנהגה, אם יועבר המרכז לברלין – ורק איש מן המערב יכול היה, לפי תפיסת אבות התנועה ברוסיה, להשיג רשות ממשלת תורכייה להתיישבות יהודית בארץ־ישראל. ייתכן שסירב בשל גילו, כפי שטען (אכן הזקנה קפצה עליו מוקדם, בצורת רפיון־רוח, שכיום היו מגדירים אותו כסניליות) או משום שחשש שהצטרפות איש דתי כמוהו תרתיע את החופשיים בדעותיהם, ואולי מפני שלא רצה לתת בגלוי יד לתנועה יהודית לאומית בתוך גרמניה. אך הוא עשה רבות למען ארץ־ישראל, ואדמות קרטא, – הלא היא גדרה – נקנו למען אנשי ביל”ו על שמו, שהרי ליהודי רוסיה ורומניה לא הותרה קניית אדמות בארץ־ישראל.

ולא עוד אלא שהיה מיוזמי האגודה “למען ציון”, שהקימו במאי 1888 בברלין חוגים חרדים במערב אירופה מתוך התנגדות לשיטת “החלוקה” הנהוגה בארץ־ישראל. אחת ממטרות האגודה “למען ציון” היתה הכשרת בעלי מלאכה – ואכן בזכות מרצו של מ. אדלמן, נציג האגודה בירושלים, הוקמו בתי מלאכה יהודיים בעזה, בלוד, ברמלה, בנצרת ובשכם, ואף נעשה ניסיון ליישב דייגים יהודיים ביריחו. האגודה שלחה ארצה רופאים, ובהם ד“ר משה וולך, פתחה בתי מרקחת בארץ־ישראל וביקשה להילחם בפעולת המיסיון. היא היתה פתוחה לכל “ישראליט” ו”ישראליטית" שהתחייבו לשלם לפחות חמישה מארקים לשנה ופעלה, כפי שהודגש בתקנות, לפי מסורת ישראל. גם לגוסטב הירש היה חלק במעשי חיבת ציון: הוא היה חבר בוועד המרכזי בברלין להקמת “בתי המחסה” בירושלים ואחד מתורמיו העיקריים, וכן חבר “למען ציון”.

בנו של עזריאל, ד“ר הירש הילדסהיימר, עורך העיתון “יודישה פרסה”, העמיד לזמן מה את עיתונו לרשות “חיבת ציון” והיה אחד המומחים הגדולים לידיעת ארץ־ישראל, שלימד אותה בבית המדרש לרבנים. אף שמעולם לא ביקר בארץ־ישראל, נאמר על הירש הילדסהיימר שאפשר להביא אותו בעיניים עצומות לכל מקום בארץ ומיד ידע לזהות את המקום. כאשר התקיימה בשנת 1896 בברלין תערוכת חרושת בינלאומית – ולידה גן שעשועים בשם “קהיר” ובו מגדלי מסגדים, גמלים, מצחצחי נעליים וכל שאר הסממנים הנחשבים בחינת מזרח בעיני הגרמנים – ישב שם ד”ר הירש הילדסהיימר בעל הכרס עם איכרי זיכרון יעקב, שכיבדו את המבקרים ביין מתוק תוצרת ארץ־ישראל. בין נציגי “המזרח” היה גם צעיר חובש תרבוש, ישוב על שרפרף ברגליים שלובות, צופה למרחקים בעין חולמנית – ד"ר היינריך לווה, ציוני שקדם להרצל, יליד גרמניה הראשון שהצטרף לסטודנטים הרוסיים חובבי־ציון שהתארגנו בברלין.

הירש הילדסהיימר היה מפעילי אגודת “עזרא” שנוסדה ב־1884 בברלין למען יישוב יהודי רוסיה בארץ־ישראל וכדי להילחם במיסיון, והוא אף הסכים להשתתף בקונגרס הציוני הראשון, אך נסוג ברגע האחרון בלחץ החוגים החרדים בטענה שהוא מעדיף לפעול בשקט, מאחורי הקלעים, למען ציונות מעשית, משום שציונות פוליטית מזיקה ומסכנת את המתיישבים בארץ־ישראל.

ובכן, השנה היא שנת 1903, ולצרוס, בן אחותו של הירש הילדסהיימר, מספק לפליקס את הספרות הציונית המעטה של אותם הימים בניסיון לשכנע אותו בצדקת האמונה החדשה – את הכתבים של פינסקר, של בירנבאום, של הרצל ואת “האלמנך היהודי”. פליקס קורא את ה“אוטואמנציפאציה” של ליאו פינסקר (שנכתבה במקורה בגרמנית): היהודים, מושפלים, מעונים, למדו לסבול בדומייה, פטרו את עצמם מכל מחשבה על שחרור לאומי, אחדות ועצמאות; המאמינים – תוך ציפיה לתקומה בעזרת כוח עליון וה“נאורים” – תוך נסיון־שווא לשכנע את עצמם ואת האחרים שאינם עוד יהודים, אלא בנים כשרים למדינות הגויים. אף במקומות שזכו לאמנציפאציה מלאה, זו היתה אמנציפאציה חוקית, אך לא חברתית. על היהודים להשתנות בעצמם, תבע פינסקר, כדי שיוכלו להיכנס למשפחת העמים. את פליקס הוא לא שכנע.

לצרוס נתן לו גם את כתבי נתן בירנבאום, סופר והוגה דעות – הדמות האינטלקטואלית הנערצת בחוגי היהדות הלאומית עד להופעתו המטאורית של הרצל – הראשון שהשתמש במלים “ציונות” ו“ציוני” במובן הלאומי. בירנבאום יצא חוצץ נגד שיגעון ההתבוללות; אף הוא, כפינסקר, ראה בתקומה הלאומית של העם היהודי משום פתרון לבעיה היהודית: “גם אם יש מולדת ליחיד היהודי, לעם היהודי אין.” (כאשר קרא פליקס את דברי ד"ר בירנבאום, איש מזהיר, קשה והפכפך, כבר התרחק זה מן הציונות של הרצל והיה לדוברה של “הלאומנות בגולה”).

בין קריאה לקריאה ניהל ויכוחים ארוכים עם לצרוס, ששם לו למטרה להבקיע בקע באנטי־ציונות האורתודוקסית, מתוך התלהבות וסבלנות רבה, במאמץ להוכיח שאין סתירה בין תורת ה' לתורת הרצל. התנגדות פליקס נבעה בעיקר מהטענות המקובלות של האורתודוקסיה, כפי ששמע אותן לעתים מאביו. “חלומאס, חלומאס”, כלומר חלומות, הגדיר שמואל את הציונות, שהיתה בעיניו התערבות במעשי ה'. "הרי כתוב: ‘אל תעירו ואל תעוררו את האהבה עד שתחפץ,’ " היה חוזר ואומר.

גם “מדינת היהודים” של הרצל לא חוללה מהפך בתפיסתו של פליקס, אולי משום שנכתבה (מתוך מאמץ מודע של הרצל) בלשון יבשה, בלא פנייה לרגשות, כתכנית פעולה מעשית; אולי מפני שמצוקת יהודי המזרח לא נגעה לעומק לבו של פליקס; אולי משום שלא היה מסוגל כלל להבין כיצד אפשר לשקול יציאה מאורגנת של יהודים או לארגנטינה או לארץ־ישראל, כאילו אלה שתי אפשרויות שוות ערך. יכול להיות שכל עניין מכירת רכוש היהודים והעברתו לארץ ישראל לקנית אדמות ולבנית מעונות לפועלים, ובעיות מימון ואשראי, כל אלה לא העסיקו את דעתו של נער בן שש־עשרה.

את הדחיפה, ואולי הדחיפה האחרונה לחומה שנחלשה, נתנה “אלטנוילנד”, אותה אוטופיה שמרבית המבקרים שללו את ערכה הספרותי. דווקא התמונה התמימה במקצת של “החברה החדשה” בארץ ישראל ששרטט הרצל, רומאנטיקן הטכניקה, חברה המנוהלת לפי האידיאלים של ההומניזם המערבי והתרבות הגרמנית, שיש בה סדר ומשמעת והדר ובית אופרה בחיפה, הביאה להארה שלצרוס ציפה לה. פליקס, עדיין נרגש והמום מקריאת הספר, רץ לחדרו של לצרוס בארט בבית הדואר הישן והכריז: “אני ציוני, אני רוצה לשקול את השקל!” היה זה ניצחון גדול ללצרוס, שקיווה גם כי עקב כך יתחזק מעמדו הרופף במסינגוורק. אכן הצטרפותו של פליקס לתנועה הציונית השפיעה על כל בני המשפחה, על כל אחד לפי דרכו. מרטין נשאר לעת עתה אדיש, פאני היתה אוהדת, שמואל נלחם כאריה, קודם כול מתוך פחד שמא הציונות ואידיאל המדינה היהודית החילונית יובילו להתפרקות מעול המצוות.

שמואל רוזנבליט טען שהוא מבין שדעות הבנים שונות מדעות האבות. הרי הוא עצמו לא היה תמים דעים עם השקפות אבותיו ועם הסביבה האורתודוקסית, מימי נעוריו ועד היום. הוא לא אהב את עצם המלה “אורתודוקסי”, שפירושה בעל דעה נכונה – ומי, בשר ודם, מוסמך לומר מה הדעה הנכונה? הרי כאשר כרת ה' את בריתו עם אברהם אבינו דרש ממנו רק: “התהלך לפני והיה תמים”, ולא נאמר לאברהם כיצד להתהלך לפני ה', העיקר לעבוד אותו ולהיות אדם תם וישר. אולם לאדם דרושות גם צורות חיצוניות, הלכה פסוקה. הרי רק בזכותה לא נכחדו היהודים כשאר העמים הקדומים ולכן יש לשאת את מצוותיה ברצון. לארץ־ישראל – אף אם תתקבל התורה הציונית – יעלה רק מיעוט קטן של העם היהודי. הרוב יישאר, כפי שהיה, מיעוט זעיר בקרב העמים, ודינו שקיעה, אם יתפרק הקשר החיצוני המקשר את כל היהודים, אם תסולק ההלכה. המאבק העיקרי התנהל על נפשם של שני הבנים הבכורים – בעת ההארה הציונית של פליקס היה יוסף בן אחת־עשרה, ובניגוד לאחיו היה מעשי יותר ופחות שבוי בספרים; ליאו בן התשע ומאקס בן השש נראו עדיין מחוץ לסכנה. לעת עתה, על אף הצטרפות פליקס לתנועה הציונית, לא השתנה דבר: הוא שמר על כל המצוות, הניח כל בוקר תפילין, בא לכל התפילות לבית הכנסת, לא הראה שום סימני מרד בדרכי אבות, אך האמונה החדשה בערה בעצמותיו כפי שלא עשתה אמונת ישראל מימיה.

מרטין בובר, הוגה הדעות הציוני הראשון בקרב יהודי גרמניה, הגדיר את ארבע הדרכים המובילות לציונות: האנטישמיות, שהיא הדרך הוולגרית, שבאה מתוך רצון להשתחרר מעלבונות; הדרך השנייה נובעת מרחמים ודאגה לאחים המסכנים במזרח, מתוך גישה פילנטרופית ועמידה מן הצד. הדרך השלישית נעלה יותר – להציל את העם היהודי – והיא נובעת מתוך רגש השתתפות, והדרגה העליונה היא ציונות מתוך כמיהה ליצירת ערכים חדשים, לצורות חיים חדשות, ליופי חדש. פליקס, כאשר החליט ללכת בדרך הציונות, היה אי שם בין הנתיב השלישי והרביעי. האנטישמיות לא העיקה עליו, האחים במזרח לא העסיקו אותו במיוחד, היה זה קסם המדינה היהודית והכיסופים להתחדשות שמשכו אותו, אם כי אז כבר היה ברור שהדרך ארוכה משהניח הרצל תחילה ושהיציאה ההמונית לארץ־ישראל אינה עומדת להתרחש בשנים הקרובות.

גיבורו הגדול היה הרצל. פליקס האמין בו אמונה שלמה, העריץ אותו הערצה עמוקה, ראה בו מנהיג ומורה לכול וגם הספקות לגבי תכנית אוגנדה לא פגמו בזיקתו הנפשית אליו. בעולם הציוני הקטן של וינה כבר התנהלו מאבקים מאחורי הקלעים, האשימו את הרצל בפולחן אישיות, ביהירות, בשיטות אוטוקראטיות; כבר התחולל המשבר סביב הצעת ממשלת בריטניה להתיישבות יהודית במזרח אפריקה, אך דבר לא היה יכול לפגוע בהערצת ההמונים במזרח אירופה למלך היהודים, נושא דמותו של נביא קדום. מותו של הרצל, והוא רק בן ארבעים וארבע שנה, כמו קטע את פעמי הגאולה.

לצרום בארט בא בהול מן המשרד ובישר את הבשורה השחורה. פליקס נמלט אל השדות בדמעות, והקטנים, ליאו, אלזה, היו נרגשים מעצם הבכי של אחיהם הגדול. לכל הציונים היה נדמה שעולמם חרב, שגוועו תקוותיהם. מאקס בודנהיימר, מראשוני תומכיו של הרצל בגרמניה, חלה מרוב התרגשות וצער: “לא יהיה לנו עוד הרצל שני.” בשעת ההספד באספת האבל בברלין בכה ד"ר אשלבאכר, רב לא־ציוני, השמרני שברבני העיר, נשים וגברים לא עצרו את הדמעות. התנועה הציונית התייתמה.

העיסוק המתמיד בשאלה היהודית השפיע על לימודיו של פליקס השקדן בדרך כלל: בתעודה בדצמבר 1903 קיבל רק מספיק בלטינית ונרשמה הערה על ירידה בציונים; מתוך שלושים ואחד תלמידים היה במקום השבעה־עשר. אולם הוא השתפר לקראת בחינות הבגרות, ובכיתה האחרונה, האובר־פרימה, גמר ראשון מתוך ארבעה־עשר תלמידים. עתה עמדה השאלה: ומה הלאה? הוא לא נועד למסחר, על כך לא היו בבית רוזנבליט חילוקי דעות. לא נותרו אלא לימודים. בבחירת תחום הלימוד היו לשיקולים חומריים השפעה מכרעת.

שמואל הטיף לבניו הגדולים: אמנם יפה שלאדם אידיאלים ושאיפות נעלות ושאינו מייחס חשיבות יתרה לממון, אולם, כפי שאמרו אבותינו, “אם אין קמח, אין תורה,” וחייב אדם ללמד את בניו גם מלאכה, כדי שיוכלו לפרנס את עצמם – ובעיניו מלאכה היא כל משלח יד; עורך דין או סוחר, חייט או גנן, העיקר שאדם יודע את מקצועו ומסוגל להתקדם בחיים בכוחות עצמו. רק עתה התברר כמה מצומצמים היו אמצעי המשפחה וכמה קטנים החסכונות שנועדו קודם כול לנדוניה לבנות. היה צורך לבחור במקצוע שאפשר ללומדו בזמן קצר למדי ובהשקעה כספית לא גדולה, ושעם תום הלימודים יוכל אדם לעמוד על רגליו ברשות עצמו. בלשנות, כפי שבחר בה מרטין, אמנם משכה גם את פליקס, אבל לא הבטיחה פרנסה אלא כמורה בבית ספר תיכון פרטי. אכן בגיל שש־עשרה חלם פליקס להיות מורה, לא מתוך משיכה אל ההוראה עצמה, אלא בגלל עמדת הכוח, השליטה המוחלטת של המורה בתלמידיו, כמנהג אותם הימים. מתוך רצון להיות מפקח ומורה, כאן ועתה, בחר באהרון קלוורי, אחיו של משה, הצעיר מפליקס בשנתיים, ובלי לשאול לרצונו הכריח אותו להיות תלמידו, קודם כול בתולדות העם היהודי וידיעת ארץ־ישראל. לא היה אדם שידע את חלוקת נחלות השבטים באופן יסודי יותר והיה מסוגל לומר את שמות הנביאים מהר יותר מאהרון קלוורי. בינתיים חלפה כמיהת פליקס להוראה.

לכלכלה לא נמשך וגם לא היו סיכויים לקבל משרה עם תום הלימודים – הדרישה לכלכלנים עדיין היתה מועטה, הסינון קפדני ובעיקר: היהודים התקשו לחדור לפקידות הממשלתית. אמנם יהודי פרוסיה זכו באמנציפאציה ב־1812, ועמה זכו בחופש בחירה של משלח יד, בסילוק ההגבלות שהיו מוטלות על היהודים במסחר, ברכישת השכלה, אבל המנגנון הממשלתי והצבא נשארו סגורים בפניהם. לקבלת מִשרה של פרופסור מן המניין באוניברסיטה היתה דרושה טבילה. בעצם ניתן ליהודי פרוסיה, שבה ישבו שני שלישים מחצי מיליון יהודי גרמניה, חופש אמיתי רק בצבירת הון. במחצית השנייה של המאה ה־18 אמנם בוטל הנוהל שאסר על מינוי שופטים יהודיים, אך עד 1914 לא הועלו למשרות שיפוט בכירות. מספר המורים היהודיים בבתי ספר ממלכתיים היה מזערי, ובצבא אמנם ניתן להם לשרת, אך לא בדרגת קצין, אף לא כקצין במילואים.

הבחירה נפלה אפוא על משפטים, לא משום שפליקס היה להוט במיוחד להיות משפטן, אלא משום שהיה סיכוי סביר שיוכל להתפרנס כעורך דין, בלי השקעה גדולה, כפי שהיתה דרושה לרופא לשם פתיחת פרקטיקה. ניידות הסטודנטים בין האוניברסיטאות של גרמניה היתה אז גדולה, לא היה כמעט סטודנט אחד שעשה את כל לימודיו באותה אוניברסיטה שהתחיל בה. לעתים נהרו הסטודנטים אחר פרופסורים גדולים ומפורסמים, לעתים, לקראת בחינות הגמר, החליפו אוניברסיטה מחמירה באוניברסיטה המקלה יותר, לעתים עברו ממקום למקום פשוט כדי להחליף אוויר ואווירה. כתחנה ראשונה נבחרה אוניברסיטת פרייבורג בדרום־מערב גרמניה, שבה היה שכר הלימוד נמוך למדי (בשל תמיכה ממלכתית שהובטחה לה על ידי בית השליטים של נסיכות באדן החדשה, שקמה בעקבות מלחמות נאפוליון).


 

3 רעות במבט ראשון    🔗

ב־30 באפריל 1905, יום אחד לפני יום הולדתו השמונה־עשר, הגיע פליקס ברכבת לפרייבורג שבחבל ברייסגאו. במשרד האוניברסיטה על שם הנסיך אלברט־לודוויג בבניינה החדש, בנוי לבנים אדומות ורחב ידיים, נרשם הסטודנט למשפטים רוזנבליט בספר עבה בכריכת עור במספר הסידורי 283, מתוך 1123 סטודנטים שנרשמו לאותו סמסטר של קיץ, ואישר בחתימת ידו את נכונות הנתונים: מקום הלידה, תאריך הלידה, שם בית הספר התיכון שסיים, שם האב ומשלח ידו והדת. מספר השמות היהודיים – האנס כהן, יוליוס כהן, מרטין גולדשמיד, הארי דרזדנר, הרמן גרץ, ריכארד ליכטהיים – היה ניכר. חלק הצהירו על השתייכותם לדת ישראלית, חלקם לדת מוזאית, דהיינו דת משה, רק מעטים הגדירו את דתם כדת יהודית. מרביתם היו בנים לסוחרים, אך היו בהם גם בנים לרופא, לבונה אוניות, לבעל טחנת קמח ולבעל אטליז, ומוצאם לא רק מגרמניה, אלא גם מאוסטריה, מרומניה, מגליציה ומסרביה. מרבית הסטודנטים היהודים באו ללמוד משפטים. בין הנוצרים בלטו כמה בעלי תואר אצולה.

בן שמונה־עשרה, לבוש חליפה כהה ששעון כסף טמון בכיס חזייתה, בעל גולגולת עגולה כשל איכר ועיני תכלת, קומה מוצקה ופנים שמתוכן דיברו גם עקשנות, גם חוש הומור שקט, קצת לא מלוטש. בפעם הראשונה בחייו אדם חופשי – והחופש האקדמאי באותם ימים לא היה רק מטבע לשון: לא היו סמינריונים, לא היו הרצאות חובה, קבעו רק רצונו של הסטודנט לשמוע דברי מרצה זה או אחר וידיעותיו במועד הבחינה. אכן, יותר מלימודי המשפטים משכה את פליקס החברות באגודת הסטודנטים היהודיים שנוסדה באוניברסיטת פרייבורג שנה לפני כן, כחלק מברית הקורפוראציות היהודיות.8

כבר בימים הראשונים לשהותו בפרייבורג פגש פליקס את קורט בלומנפלד, סטודנט למשפטים, מבוגר ממנו בשלוש שנים. זו היתה ידידות ממבט ראשון וגם אהבת נפש ממבט ראשון – ואהבת רעים שיחקה אז תפקיד חשוב בתפיסת עולמם של הסטודנטים, נוצרים ויהודים כאחד. הופעתו של קורט בלומנפלד הרשימה את פליקס, היה בו מה שהיה חסר לבן מסינגוורק: קסם אישי, כושר בטוי מבריק, ביטחון עצמי רב, חוש ביקורתי מפותח ביותר. הוא בא מרקע שונה מאוד: אביו היה שופט בעיר אינְסְטֶרְבורג במזרח פרוסיה, מעריץ גדול של הדמוקראטיה האנגלית, בקיא בכתבי מורדים כפרדיננד לאסאל. אמו היתה זמרת וחובבת מוסיקה, שהגרמניות החליפה את יהדותה. ידידי הבית וחברי ילדותו של קורט היו נוצרים.

פליקס, אם בגלל הרקע הדתי, אם בגלל תמימות של בן כפר, אם בגלל אופיו, נטה להערצת מנהיגי הציונות הגרמנית, בלי שהכירם היכרות אישית – עצם אמונתם הזינה את אמונתו. לא כך קורט, שבשנת לימודיו הקודמת בברלין התקרב לחוגים ציוניים: הנטקה, בובר, וייצמן, לווה – הוא בחן את דבריהם, אחד לאחד, אם מתוך היכרות אישית ואם על פי כתביהם, ומצא אותם לוקים בחסר. רק בדמותו של הרצל לא העז לגעת. בעיני פליקס היה קורט כרוח השוללת כול, ולעתים התגונן מפני הריסת אשליותיו, אך למד לראות אנשים במבט ביקורתי יותר. במסינגוורק לא היה נהוג לדבר בגנות קרוב זה או אחר (ועמם התנהלו עיקר הקשרים החברתיים); בלבו פנימה יכול אדם לחשוב מה שהוא רוצה על טיבו של הזולת, אך אין מדברים על כך בפרהסיה. קורט, כדי לחנך אותו לגישה ביקורתית, קרא באוזני פליקס את רשימותיו של אלפרד קֶר, מבקר התיאטרון המהולל, שהיה ידוע בלשונו החריפה, בשנינותו וביכולתו לשלול עד עפר. פליקס נמשך אחרי הביקורתיות חסרת הרחמים של קורט וגם נרתע ממנה, בלומנפלד הקסים אותו, הביך אותו, בלבל אותו וקשר אותו אליו בחבלי הערצה. בעת חופשתו הראשונה במסינגוורק לא פסק לדבר על בלומנפלד הגניוס, הגאון, ואם ניסה מישהו לצנן את התלהבותו, היה מוכן לסייג את הגדרתו לגאוני וכזה נשאר בעיניו.

עד אז לא הגדיר את עצמו קורט בלומנפלד כציוני. הוא אמנם קרא את כל הכתבים (הלא רבים) הציוניים, הציונות עוררה את סקרנותו, אבל ספקנותו הטבעית מנעה את קבלתה כ“אני מאמין”. פליקס היה ציוני קנאי, הציונות בערה בו בהתלהבות מדבקת. בלומנפלד היה נתון במשבר אישי – אחד מסיפורי האהבה הרבים שלו שלא עלו יפה – ומצב רוחו המדוכדך רק הגביר את חוסר מנוחתו הנפשית. פליקס, באופיו השקט, בחוסנו הפנימי, באמונתו האיתנה היה מה שדרוש לקורט: משענת, נקודה יציבה. בלומנפלד קיבל מאביו השופט כל חודש צ’ק שמן שאפשר לו ליהנות ממה שהיה אהוב עליו – ארוחות טובות, יין משובח, חברים, קניית ספרים – ואם אזל הכסף לפני סוף החודש, תמיד יכול היה לבקש תוספת. פליקס היה חייב להתקיים על תקציב ספרטאני של 80־90 מארק לחודש, כולל הוצאות לימודים. כל פניג היה מחושב, עיקר מזונו היה מרק סמיך ולחם.

רוזנבליט היה היחיד בחבורת הסטודנטים היהודיים הציוניים ששמר מצוות, לא אכל טריפה, לא כתב בשבת, צם בי"ז בתמוז, להפתעתו הרבה של בלומנפלד, שלא שמע כלל על תאריך כזה בלוח היהודי. פליקס הבהיר לו שפריצת חומות ירושלים הנצורה – בידי צבאות נבוכדנצר, ושל טיטוס כעבור 650 שנה – בעלת משמעות גם לציונים. בזכות ידיעותיו ביהדות היה פליקס בעיני חבריו בגדר תלמיד חכם. באחד הטיולים של חבורת הסטודנטים בהרי השווארצוולד המקיפים את פרייבורג הוחלט לשנות את התכנית ולהמשיך יום נוסף במסע ביערות ובבילוי בפונדקים שבדרך, למבוכתו הרבה של פליקס, שלא נטל עמו תפילין. אחד מן החבורה, פריץ קורף, בנו של רב, שהשתחרר מכל מסורת, הרגיע אותו: אפשר להניח תפילין במשך כל היום, ואם יחזרו למחרת בשעות אחר הצהריים, עדיין יספיק לקיים את המצווה.

לחבורה השתייך גם ריכארד ליכטהיים, סטודנט לרפואה, שבעיניו היה פליקס, הצעיר ממנו בשנתיים, תופעה מיוחדת: היהודי שומר המצוות הראשון שהכיר מימיו. ליכטהיים, יליד ברלין, גדל בבית שבו ההתבוללות היתה אידיאל, במשפחה המרוחקת כבר שלושה דורות מיהדות, שהיתה בעיניה לכל היותר עול שיש לשאת בו מתוך השלמה. בראשית לימודיו באוניברסיטת ברלין פגש בפליקס טיילהאבר, אף הוא סטודנט לרפואה, שנתן לו לקרוא את כתבי הרצל, פינסקר ואת “דרישת ציון” של הירש קאלישר, רבה של טורן, שראתה אור כבר בשנת 1862. הציונות נמסרה בראשיתה מיד ליד כלפיד בוער במרוץ שליחים – מה שהיתה עד אז אי נחת סמויה מחיי הגרמנים בני דת משה הפכה להתמודדות רעיונית ולכיסופים לשינוי: ליכטהיים הצטרף ל“חשמונייה”, אגודת סטודנטים גרמנית ראשונה שיסד אגון רוזנברג בברלין ב־1902, שהכריזה בפירוש על היותה ציונית ולא רק יהודית־לאומית – ושם אחותה בפרייבורג “עבריה”. ליכטהיים, שהקצבתו החודשית מן הבית היתה גדולה אף משל בלומנפלד, הצטייר בעיני פליקס כרציונאליסט אינטלקטואלי, בעל כושר ניתוח, מאופק ושומר על ריחוק מסוים, והרשים אותו בידע הרחב שלו בפוליטיקה ובפילוסופיה, ביכולתו לצטט פרקים שלמים מכתבי קאנט בעל־פה.

זה היה סימסטר של קיץ, הכול היה בפריחה, האוויר הדרומי המתוק (אחרי הרוחות המקפיאים של פרוסיה) היה משכר לא פחות מן היין המקומי. לא היה צורך להתרחק: מעל העיר עצמה התנשא הר הטירה על גניו המטופחים, בחלקם פתוחים לציבור, שבהם אפשר היה לטייל שעות, העיר למטה מונחת כעל כף היד ובלבה הקתדרלה הגוטית הגדולה האדמדמה, על מגדלה הגבוה שנראה מרחוק כעשוי תחרת אבן. הסטודנטים טיילו שם שעות, תוך ויכוחים על מהות היהדות, על המזיגה בין מורשת תרבות הסביבה למורשת הדם, גרמניות ויהדות, על תפיסת מרטין בובר שחייבים להיות אדונים למזיגה זו ולא עבדיה. באחד הוויכוחים תוך כדי הליכה והליכה תוך כדי ויכוח, הצביע הסטודנט זלינגר בפני בלומנפלד על הנוף הקסום ושאל בפשטות: כיצד אפשר לעזוב את כל היופי הזה? כיצד ולמה לעזוב למען ארץ שוממה אי שם במזרח?

בשנת 1905 גדל מספר החברים של אגודת הסטודנטים הציוניים בפרייבורג לשלושים ושישה, מתוכם עשרים “שועלים”, כינוי לטירונים המתנסים לראשונה ברזי החברות ובמנהגי הסטודנטים. לכאורה נכלל גם פליקס בקבוצת “השועלים”, אבל ציוניותו המגובשת העניקה לו מלכתחילה מעמד בכיר. בסימסטר של קיץ שמעו חברי האגודה כמה הרצאות בנושאים יהודיים, כמו: “שאלת הגזע היהודי”, “רומי וירושלים”, “מצבם של הפועלים היהודיים באנגליה”. לפי מנהג קבוע נפגשו החברים באחד מפונדקי העיר – פעם בשבוע ל“קוֹנְבֶנְט” שהוקדש לרצינות החיים, להרצאות ולדיונים, ופעם בשבוע ל“קוֹמֶרְסְ”, מפגש חברתי שהוקדש לשתייה ולשירה, לרוב שירי סטודנטים גרמניים, פה ושם גם שירים ברוח ציון, כמו: “שם במקום שהארז התמיר נושק לעננים”, ו“הניחו להרהורים ולדאגות”, תוך טיפוח מודע של התכונות הגרמַאניות שנראו רצויות – אחווה, עליצות, גבריות, גשמיות, כניגוד לרוחניות היתרה שהיתה בעוכרי היהודים.

בראשית דרכם, בתחילת המאה ה־19, היו ארגוני הסטודנטים הגרמניים, ה“בוּרְשנשאפטן”, רומאנטיים ורדיקאליים, בעד גרמניה גדולה, בעד רפובליקה, ובקרב מייסדיהם גם יהודים. אולם במרוצת השנים, לא מעט בהשפעת מלחמות גרמניה־צרפת, גברו בהם הזרמים הלאומניים והמגמות האנטישמיות, המוסוות בראשיתם, ובסוף שנות השמונים כבר היתה להם יד בעצומה שביקשה להוציא את היהודים מן החיים הציבוריים בגרמניה. לקראת סוף המאה היו רוב אגודות הסטודנטים נקיות מיהודים (מלבד אגודות מוגדרות כליבראליות, כמו “האגודה החופשית למדעים”, שלכאורה היו פתוחות לבני כל הדתות, אבל למעשה היו כל חבריהן יהודים מתבוללים, למעט גוי בודד לתפארת), ולא עוד, אלא שמתוך בוז כלפי היהודים סירבו הסטודנטים הגרמנים להיכנס לדו־קרב עמם, כלומר לא ראו אותם ראויים להיענות, למתן סַטִיסְפַקְצִיה.9

בתגובה, בעיקר מתוך כבודם שנפגע, פנו היהודים להקים ארגונים משלהם; הראשון שבהם, “קדימה”, נוסד ב־1882 בווינה. האגודות הראשונות בגרמניה עצמה נשאו לרוב שמות לאטיניים, “ויאדרינאה” בברסלאו, “שְפְרֶוִויה” בברלין, “באדניה” בהיידלברג. ארגון הגג שלהן נקרא בדרך כלל קַא־צֶה, ראשי תיבות של שם מסובך,10 שדיבר על התארגנות סטודנטים בני הדת היהודית, והשקפתו כמקובל באותם ימים: האנטישמיות היא שריד של ימים חשוכים שייעלם בקרוב, אם רק ייטיבו הגרמנים להכיר את היהודים. קומץ קטן של סטודנטים שביקשו להרחיק לכת, כלומר: חיוב היהדות במודע וטיפוח ערכיה, ניסה להתארגן בנפרד. היינריך לווה, מיוזמי התארגנות הסטודנטים היהודים הלאומיים ממוצא גרמני בברלין (קדם לה ארגון סטודנטים יהודיים רוסיים, שמחמת הנומרוס קלאוזוס באוניברסיטאות רוסיה למדו במערב, ועם חבריו נמנו ליאו מוצקין, שמריה לוין, נחמן סירקין וחיים וייצמן), הציע לקרוא לארגון החדש שעמד לקום ב־1895, כמתוך התרסה, “אגודת הסטודנטים היהודים”, לפי דוגמת “אגודת הסטודנטים הגרמניים” האנטישמית. סיסמת האגודה היתה “אם אין אני לי, מי לי,” בעיבוד גרמני חופשי וצבעיה תכלת, לבן וצהוב, כצבע הטלאי היהודי של ימי הביניים.

אגודות דומות קמו באוניברסיטאות של ברסלאו, מינכן, לייפציג (שם ביוזמת מרטין בובר בן העשרים, למען חיזוק התודעה העצמית של היהודי הצעיר) ובבית הספר הטכני הגבוה של שארלוטנבורג, שהתאחדו ב־1901 לברית הקורפוראציות היהודיות. משנת 1902 יצא לאור לסירוגין בטאונה

“דר יודישה שטודנט”. ובעת הצטרפותו של הסטודנט למשפטים פליקס רוזנבליט כבר היו מאחורי הברית כמה התמודדויות – כמו מאבקה נגד ההנהלה האנטישמית של אולם הקריאה באוניברסיטת ברלין ודיונים עקרוניים כמו בדבר החלטת נציגי כל המוסדות להשכלה גבוהה בגרמניה בגנות התארגנות סטודנטים על בסיס דתי, שהיתה מכוונת בעיקרה נגד הארגונים הקאתוליים. הברית החליטה על עמדה נייטראלית, משום שלפי תפיסתה בהתארגנות היהודית לא דובר בהתארגנות על יסוד דתי, אלא לאומי.

בצלמן של האגודות הגרמניות טיפחו גם היהודים גבריות כערך, כולל שתייה וסיף, הרבו לדבר על כבוד ולבשו בהזדמנויות חגיגיות, כאחיהם- אויביהם הגרמניים, תלבושת מיוחדת שכללה מקטורן עשוי קטיפה, מעוטר שרוכי זהב, כובע עגול שטוח שעליו רקום סמל האגודה, מגפיים מקופלים המגיעים עד מעל הברכיים ומכנסיים בהירים הדוקים, כפפות עם חפתים, סרט בצבעי האגודה קשור באלכסון על החזה, חרב תלויה בצד, כל ההוד וההדר הגרמאני, בתוספת מגן דוד.

החיים בפרייבורג, על בתיה העתיקים, רחובותיה הצרים, פלג המים המשקשק העובר בתוכה, הכרמים והיערות שסביבה, באקלימה הנוח, באווירה שהושפעה גם משלטון אוסטרי במשך ארבע מאות שנה, גם מכיבוש צרפתי בימי לודוויג ה־14 ובימי נאפוליון, היו נינוחים. בקרב יהודי המקום, כאלף במספר, היו גם ציונים מכניסי אורחים. אמנם היו לפרייבורג כמה נקודות אפלות בעברה – שריפת יהודים בימי המגֵפה הגדולה, “המוות השחור”, במאה ה־14, תקנות שחייבו את היהודים ללבוש בגדים מיוחדים בצבעים כהים – אבל כבר בשנת 1791 הוסמך באוניברסיטה של פרייבורג הרופא היהודי הראשון, ועתה זו היתה עיר שנעים ליהודים לשהות בה.

פרייבורג קרובה לגבול השווייצרי ובה התכנסו כל שוללי תוכנית אוגנדה מקרב היהדות הרוסית, כמאתיים במספר, באישור השלטונות המקומיים, לשם גיבוש האופוזיציה לקראת הקונגרס השביעי, שעמד להתכנס בבאזל ולהכריע, על פי החלטת הקונגרס הקודם, עוד ביזמתו של הרצל, באסיפה מיוחדת באשר להצעת ממשלת בריטניה להקים התיישבות יהודית במזרח אפריקה. על חברי אגודת הסטודנטים היהודית המקומיים הוטל לקבל את פני הבאים בתחנת הרכבת. כסימני ההיכר נקבעו סרט כחול־לבן בדש החליפה וגיליון העיתון הציוני “די וולט” בעטיפתו הצהובה מתחת לזרוע. בלומנפלד המופתע קיבל נשיקה מצלצלת מגבר שנראה בעיניו כאיכר רוסי כבד גוף וקשה עורף – היה זה מנחם אוסישקין, שעמד בראש המרד נגד הרצל ונגד כל ניסיון לחפש פתרון, ולו זמני, למצוקת ההמונים מחוץ לארץ־ישראל, נחוש בדעתו שהקונגרס חייב לשוב ולאשר את דבקותה של התנועה הציונית בארץ־ישראל לבדה כעיקר אמונה מוחלט.

פליקס ישב בקרב האורחים, כמשקיף. כיוון שרוב הוויכוחים, הסוערים לעתים (היו שדרשו קו תקיף, היו שביקשו לנהוג במתינות, כדי שלא להביא לידי קרע עם האחים הטועים, שאוסישקין קרא להם בפשטות אנטי־ציונים), התנהלו ברוסית, לא הבין שום מלה מן הנאמר שם. אולם היה בהתנהגות ציוני רוסיה, במזג שלהם, בצורת דיבורם משהו שהלהיב אותו, ריתק אותו כהצגת תיאטרון בשפה זרה, קירב אותו אליהם מעבר להזדהותו השלמה עם שלילת תכנית אוגנדה. אוסישקין, וייצמן, שמריה לוין, לייב יפה, מי שהיו עד אז בעיניו בבחינת שמות בלבד, עמדו מולו כלוחמים למען ציון, כיהודים טבעיים, כבעלי חוסן פנימי, כרעים לדרך.

כולם יצאו מפרייבורג לבאזל, הרוסים כצירים לקונגרס, הסטודנטים הגרמניים, כולל בלומנפלד ורוזנבליט, כדי לעבוד כסדרנים. הקונגרס השביעי נפתח בעשרים ושבעה ביולי 1905 בשעות הבוקר בהספד שנשא נורדאו לזכרו של הרצל, שמקומו ליד שולחן הנשיאות המכוסה שחורים נשאר מיותם. מאקס נורדאו, במיטבו כנואם, עמד על עוצמת הופעתו של הרצל – בגיל שלושים וחמש עדיין היה אלמוני בקרב היהודים, וכעבור תשע שנים היה למקור תקוותם וגאוותם – על צמיחתו כמדינאי, מדינאי בלי מדינה, בלי עם מגובש, בלי אמצעי כוח כלשהם, בלי צבא, בלי צי, בלא כספים שעומדים לרשות ממשלות, מצויד רק בכוח רצון איתן, נכונות הקרבה בלא גבול והתלהבות אידיאליסטית.

טראגדית חייו של הרצל היתה ששגה בהשגותיו הבסיסיות, אמר נורדאו. העשירים לא שמעו לקריאתו. במקום חמישים מיליון פרנק, שנראו לו כסכום מינימאלי כדי שיוכל לשאת ולתת עם הממלכה העותומאנית על הענקת צ’ארטר להתיישבות יהודית באp־ישראל, השיג בקשיים עצומים רק שמינית מסכום זה. כאשר ביקש עם הקמת הקרן הקיימת לישראל לגייס 200,000 ל"ש, לא הצליח לאסוף גם מחציתן. כאשר כתב הרצל את “מדינת היהודים” היה איש אמיד, במותו לא השאיר דבר מלבד מניות אוצר התיישבות היהודים. כאשר קרא לעם היהודי להצטרף אליו, ציפה למיליונים, אך הלך אחריו רק קומץ קטן, החלק השישים של העם היהודי. הרצל סירב להבחין בפער שבין כוחותיו לממדי המשימה, סירב להשלים עם אדישות העם היהודי, דבר לא היה יכול לערער את אמונתו. לעמנו היה הרצל, אבל להרצל לא היה עם.

פליקס שמע את נורדאו, נפעם ונרגש: הוא ילך בדרכי הרצל כל ימי חייו.

שני נושאים עיקריים עמדו לפני הקונגרס, שפתח את דיוניו באותו יום, בשעות אחר הצהריים: החלטה בדבר תכנית אוגנדה ודמות ההנהלה בעתיד. באפריל 1905, בהתכנסות התאחדות ציוני גרמניה, נבחר דוד וולפסון כמועמד לנשיאות התנועה הציונית. למרות התנגדותו התקיפה. וולפסון עדיין קיווה שיצליח לשכנע את נורדאו להיות מנהיג התנועה המיותמת. הרי נורדאו, הסופר השנון בעל התהילה, הלך עם הרצל לכל אורך הדרך, עד כדי תמיכה ברעיון אוגנדה – בניגוד לרחשי לבו – כמקלט לילה זמני. וולפסון נסע לקארלסבאד, שם נפש נורדאו, בניסיון אחרון לשכנע אותו ליטול את המנהיגות, אך נורדאו סירב: הוא לא קורץ מחומר של מנהיגים המוכנים להקריב את כל חייהם למען רעיון – וגם העובדה שהיה נשוי לאישה לא יהודייה עמדה למכשול.

וולפסון, מעשי, זהיר, שקול, התרגל להיות יד ימינו, עוזרו של הרצל, דמות ברקע, ועסק בעיקר בשאלות כספיות שדרשו יישוב דעת: ידיים שאוחזות בכספים אסור שתהיינה עצבניות. הוא לא היה נואם מלוטש, אלא מְסַפר; הגרמנית שבפיו (והיא היתה שפת הקונגרסים והדיונים) נשאה בתוכה שרידי שפת אמו, האידיש. בעיני עצמו היה חסר כל שדרוש למנהיג. בקונגרס ביקש למצוא פשרה: הציונות היא תנועה עממית, היא העם עצמו, כל הזרמים וההשקפות יכולים למצוא בה מקום, כל עוד הם עומדים על קרקע תכנית באזל. אך המאבק בקונגרס היה מר, מלווה סערות שגבלו בהיסטריה, והסתיים בניצחון מוחץ של שוללי תכנית אוגנדה. ישראל זנגוויל, מראשי תומכי תכנית אוגנדה, עזב את הקונגרס על מנת לייסד את הארגון הטריטוריאליסטי, שניתק את עצמו מארץ־ישראל. הקונגרס אישר את דבקותו בתכנית באזל בלא סייגים, ולצד המאמץ הפוליטי, שהוא הוא היה הבסיס בעיני הרצל, החליט גם להגדיל את העבודה המעשית בארץ־ישראל (שהיה הדבר העיקרי בעיני אוסישקין וחבריו), פיתוח חקלאי ותעשייתי וארגונו הכלכלי של היישוב, תוך פסילה מפורשת של כל התיישבות פילאנטרופית זעירה, נעדרת תכנית ושיטה. ההנהגה החדשה, בראשותו של וולפסון, ביקשה לתת ייצוג לכל הזרמים; היו בה “ציוני ציון” מובהקים כאוסישקין וברנשטיין־כהן וציונים מדיניים כלאופולד גרינברג מאנגליה, עוזרו של הרצל במשא ומתן עם ממשלת בריטניה. וולפסון היה מודע לעול הכבד שהוטל עליו, כבד כפליים תחת צלו של הרצל: “אם אני מתאים להיות ראש התנועה הציונית, עתה זאת שאלה שאין בה עוד טעם.”

המשלחת הגרמנית היתה שסועה ומפולגת. רוב ציוני גרמניה בהיותם ציונים מדיניים ונאמני הרצל, עדיין ראו בהשגת הצ’ארטר המיוחל את עיקרה של התנועה והתנגדו לעבודה מעשית בארץ־ישראל לפני השגתו, מפחד השיבה לקטנות כפי שהיה בתקופת “חובבי ציון”. אולם היו גם תומכים מובהקים של “ציוני ציון”, ובמרכזם היינריך לווה והעיתון “יודישה רונדשאו” שיצא בעריכתו. גם פליקס כסדרן, סרט כחול־לבן על שרוולו, לא היה נייטראלי וניסה כמיטב יכולתו לסייע לשוללי תכנית אוגנדה (מצד הטריטוריאליסטים נעשו ניסיונות להגניב לאולם את תומכיהם שלא היו צירים בקונגרס). כחבריו מפרייבורג עזב את באזל מתוך תחושה שמתחיל עידן הדור הציוני השני. בחברת מרטין יצא פליקס לטיול ברחבי שווייץ, ועם שובו הביתה לחופשת קיץ אסף סביבו את כל הנוער של מסינגוורק, כדי לדווח על הקונגרס ולשאת לפניהם נאום ברוח נאמני ציון. אחר כך התיישב וכתב מכתב לדוד וולפסון בקלן:

בקונגרס הגיעה חבורת סטודנטים לידי החלטה שיש ליצור בגרמניה ארגון כללי של נוער ציוני, כתב פליקס, ומטרתו להפיץ את הציונות בקרב הנוער היהודי, להעמיק ולבסס אותה במקומות שכבר הִכתה שורשים. צויין במכתב, שד"ר בודנהיימר, יושב ראש התאחדות ציוני גרמניה, קיבל את הרעיון בשמחה, הציע את השם: “ברית הרצל של הנוער היהודי בגרמניה” וחתם, עם אדונים אחרים, על קול קורא בנידון. עתה מתבקש מר וולפסון הנכבד לתת את הסכמתו ואת חתימתו לדבר.

הסטודנט למשפטים פליקס רוזנבליט אמנם לא צירף את המסמך נושא החתימות למכתב, כפי שהעיר לו וולפסון במכתב התשובה, אך כדי לא לעכב את העניין ומתוך אמון בצעירים עשה נשיא ההסתדרות הציונית מחווה והעניק את הסכמתו מראש. במכתב חוזר ביקש פליקס את סליחתו, זקף את המחדל לחוסר ניסיונו, והפעם צירף את הכרוז, שחיבר סטודנט לרפואה פליקס טיילהאבר, והוסיף הערה שעדיין אין זה הנוסח הסופי, ושלפי הצעת ד"ר בודנהיימר נמחק ממנו הצירוף “נוער יהודי־לאומי” ובמקומו הסתפקו בפנייה אל “הנוער היהודי”. בהמשך פירט את המשימות שהציב לעצמו הארגון: להפיץ תעמולה ציונית בעזרת עיתוני נוער, לייסד ספרייה לספרות ציונית, לארגן חוגים להיסטוריה יהודית, לערוך אירועים חגיגיים, לאסוף תרומות למען הקרן הקיימת. עיקר פעולת הארגון תכוון לתלמידי הכיתות הגבוהות בבתי הספר התיכוניים ולצעירים בענפי המסחר השונים, ומטרתה להניח תשתית לעבודה מאורגנת, במקום עבודת היחידים, שכבר נעשית, לאחד את כל היחידים ההולכים כחלוצים לפני המחנה ומנהלים את מלחמתם בכוחות עצמם. “מעתה יהיה זה אחד למען הכול, כולם למען האחד. לחמו שכם אל שכם!”

אכן, על פני גרמניה קמו, ביוזמת יחידים, “מועדוני הרצל”, אך חבריהם באו מקרב הנוער העובד, בעיקר במסחר, שהתאחדו בשנת 1912 ל“ברית הרצל”. העתודה האוניברסיטאית בחרה בדרכים אחרות, ועל כך עוד יסופר.


 

4 גיבוש העילית    🔗

פרייבורג נשארה אבן תשתית אף שהיתה אינטרמצו לסמסטר אחד. השלישייה – בלומנפלד, ליכטהיים, רוזנבליט – עברה להמשך הלימודים לברלין, לאוניברסיטה על שם פרידריך וילהלם במשכנה החדש בסגנון המונומנטאלי של הקיסרות. האוניברסיטה, על אגפיה רחבי הידיים, עמודיה היצוקים ושערי הברזל הגבוהים עמדה בלבה של העיר, בין כיכר אלכסנדר לשדרת אונטר־דן־לינדן. כאן שטפו זרמי האומניבוסים הרתומים לסוסים, המרכבות והכרכרות לסוגיהן, כאן אפשר היה לחוש בעוצמתו הגדלה של הרייך השני, שמשך אליו מחפשי עושר ומחפשי לחם כאחד.

פליקס שכר חדר אצל בעלת דירה, אחת מן הנשים הרבות, אלמנות לרוב, שהשכרת חדר או חדרים בדירתן היתה הדרך היחידה שבה ידעו לפרנס את עצמן. לכל אחת מהן היו עשרות דִברות של אל־תעשה, שחייבו את דייריהן, ובהן איסור מוחלט על ביקורי נשים בחדר. אולם עניינו של פליקס בנשים בשלב זה, היה אפלטוני בלבד ועולמו עולם של גברים, ליתר דיוק – של ציונים, ואלה נפגשו בבתי קפה, ובמיוחד ב“מטרופול”, בפונדקים ובמסעדות זולות, שבהן היה פליקס מזמין את הארוחה הזולה ביותר: שתי ביצים בכוס, לחם וחמאה. הרבה לחם. אמנם עם היבחרו של דוד וולפסון לנשיא ההסתדרות הציונית העולמית נדד מרכזה מווינה לקלן שעל נהר הריין, שבה ישב גם מאקס בודנהיימר, יושב ראש התאחדות ציוני גרמניה, אולם ברלין היתה העיר היהודית הגדולה של גרמניה – רבע מחמש מאות אלף יהודיה ישבו בה – וכמעט מחצית מאלפיים הציונים הגרמניים הרשומים. בברלין כמו בקלן היו חדורי תחושת שליחות: ירושתו של הרצל נמסרה לידי הציונות הגרמנית ועליה לשאת בעול המנהיגות.

הסטודנטים הציוניים ראו את עצמם כעילית, כנושאי מהפכה שמטרתה הבהרת השאלה היהודית, קודם כול כתשובה לבעיה אישית. אחרי שישה דורות של מאמץ להפוך לגרמנים נוכחו המפוכחים לדעת שכל מאמצי היהודים לא הובילו לנורמליזאציה המיוחלת, שהעלייה בסולם הכלכלי והחברתי רק הגבירה את ההתנגדות אליהם ואת חוסר ביטחונם. הם מאסו בניסיונות להסוות את יהדותם בנוסח אִמרת הכנף של ד"ר לודוויג הולנדר, אחד ממנהיגי המתבוללים: היהודים הם בנים חורגים, ועל בנים חורגים להתנהג יפה במיוחד. הציונות של הדור שלאחר ההתבוללות – כהגדרת קורט בלומנפלד – דור ששמר על שרידי היהדות לא מתוך סנטימנטים, אלא מתוך סנטימנטים לסנטימנטים של הוריהם, נבעה קודם כל מתוך צרכים אישיים ולא, כשל הדור הקודם, מתוך דאגה לאחים הנרדפים מן המזרח. דרכם אל הציונות היתה דרך אידיאולוגית מובהקת, הם אימצו את הציונות באמצעות האינטלקט והניתוח הרעיוני המופשט, שלא כציוני רוסיה, שצמחו מתוך יהדות שורשית, רוויה כיסופים לגאולה.

מבחינה זו חשב את עצמו פליקס, שבעיניו היו יהודי רוסיה ראויים לתואר האצולה של יהדות אירופה, שייך במעט גם אליהם. גם לגביו, בניגוד למרבית חבריו באגודת הסטודנטים, לא היה בגילוי “אנחנו אומה!” מהפכה קיומית. המהפכנים של התנועה הציונית בקרב יהדות גרמניה היו חייבים ללבן כל שאלה לעומקה: גם אם לבם היה ציוני, דרך מחשבתם נשארה גרמנית ולעתים נעזרו בהוגי דעות גרמניים – הגל, פיכטה, ניטשה, גיתה – כדי לפלס את דרכם אל היהדות הלאומית. “אנחנו חייבים תודה לגרמנות שבנו על שהיינו שוב יהודים,” כדברי משה קלוורי.

באותה השנה הרבו לדון בתפיסתו של משה הס, שנשכח ונתגלה לסירוגין. כבר בשנת 1862 פרסם הס את “רומי וירושלים”, כאשר שב אל הלאום אחרי עשרים שנות הגות סוציאליסטית, אולם החיבור נשכח והוצא לאור מחדש ביוזמתו של בודנהיימר בשנת 1899. (את כתב היד המקורי מצא ליאו מוצקין, חבר אגודת הסטודנטים הרוסיים בברלין, אחרי חיפושים רבים, נשכח אצל מו"ל בלייפציג, כפי שסיפר בגאווה לפליקס). עתה, בשנת 1905, שב והוציא לאור תיאודור זלוצ’יסטי, רופא וסופר, אף הוא חבר אגודת הסטודנטים הראשונה, את “הכתבים היהודיים” של הס, ושוב הופנתה תשומת הלב ליכולת הניתוח של הס, להערכתו את חשיבות הלאום, את העצמאות הלאומית כתנאי מוקדם לקדמה הסוציאליסטית. מה שלא מסוגל להשיג אדם מאדם, מסוגלת אומה להשיג מן האומות: מושבות יהודיות על גדות הסואץ והירדן.

בשנת 1905 יצאו לאור לראשונה כתבי אחד־העם בגרמנית, וענו למאוויהם הנפשיים של החופרים את דרכם לציון במנהרת המחשבות: גם בעיניהם, כבעיני אחד־העם, היתה השיבה לתרבות היהודית חשובה מן המקלט המידי למצוקת ההמונים. אך יותר מכל העסיקו אותם חיבורו של נתן בירנבאום ובעיקר הרצאתו “די יודישה מודרנה” משנת 1896, שבה הגיע למסקנה, שגם הסוציאליזם, כמו ההתבוללות, אין בכוחו לפתור את בעיית היהודים. בירנבאום טבע את מושג היהדות־התִפקודית,11 וטען שיהודי, גם אחרי שזנח את המסורת, התרחק מן היהדות, אפילו התנצר כהיינריך היינה, בכל זאת מושפע כל חייו מיהדותו. פליקס הזדהה עם בירנבאום (שאפשר להגדירו כחוזר בתשובה, שעבר בחייו את כל הקשת, מחילוני לאגודת ישראל), ומיהר לקרוא את החוברת באוזני קורט, שתמיד חיפש נדבכים נוספים לביסוסה הרעיוני של יהדותו ואימץ לו את תפיסת בירנבאום, עיבד אותה וקרא לה “המהות היהודית”.

תחילה היו בלומנפלד ורוזנבליט חברים ב“אגודת הסטודנטים היהודית” של ברלין, אך מתוך צורך פנימי לא לקבל דברים מן המוכן, מתוך תחושה שעל הצעירים לשאת את לפיד הציונות עד בוא השעה הייעודה, והיא רחוקה יותר מאשר הניח הדור הראשון לתנועה, הגיעו השניים לידי מסקנה שדרושה צידה רוחנית כבדה יותר לדרך מן הצידה שסיפקה האגודה עד כה. לכן החליטו בקיץ 1906 על הקמת אגודת סטודנטים חדשה בשם “מכבייה”, שדגלה במשמעת, בקשר אישי הדוק בין חבריה, בבחירה קפדנית של מועמדים, בוויכוח על בעיות היסוד של היהדות ובחובת מתן סטיספקציה בדו־קרב. ליושב ראש שלה נבחר פליקס רוזנבליט, לסגנו יוליוס רוזנפלד, עם חבריה נמנו סלי הירש, זיגפריד מוזס ופליקס דנציגר (ארתור בירם, כ“ישיש”, נבחר לוועדה המדעית של הארגון). לא היה מונח ששב ועלה בדברי מייסדיה יותר מאשר ללא תנאים: משמעת ללא תנאים, מלוי חובה ללא תנאים, אחוות בני ברית ללא תנאים וסטיספקציה בכל תנאי.

בדצמבר 1906 אישר סנאט האוניברסיטה של ברלין את קיומה של “מכבייה”, אולם כאשר ביקשה אגודה זו להצטרף לברית האגודות היהודיות עמדה שאלת הסטיספקציה בכל תנאי כאבן נגף לקבלתה. אמנם כל האגודות היהודיות חייבו את הסיף כאמצעי חישול לקראת יהדות השרירים, שנורדאו העמיד אותה כאידיאל מאז הקונגרס הציוני השני, ולעתים ששו חבריהן להזדמנות להזמין להתמודדות, על פי כל כללי הטקס, את מי שהעליב אותם כיהודים. אולם הדו־קרב לא היה חובה, אלא היה נתון לשיקול דעתו של הנפגע, שעה שמייסרי “מכבייה” דרשו מנושאי התפקידים המרכזיים (“שאַרְגִ’ירְטֶה” היה הבטוי המקצועי), כלומר קודם כול מעצמם, התמודדות בכל תנאי במקרה של עלבון אנטישמי. לא כולם הסכימו לכך: זיגפריד מוזס וסלי הירש היו מוכנים להסתלק מן האגודה החדשה מתוך התנגדות עקרונית לדרישה זו. לפי תביעת נשיאות ב.י.ק. נמחק סעיף סטיספקצית־החובה מתקנון “מכבייה”, כתנאי לקבלתה הסופית כחברה לברית, אך רוח הקרב לא נפגמה.

כאשר סיפרה עלמה יהודייה שסטודנט בשם לוי, חבר “פיליה”, אגודת סטודנטים יהודית כללית, אמר לה בשעת ריקוד, שחברי “מכבייה” הם רק עבדי־בית לאגודת הסטודנטים הישנה, האמורים לנהל למענה את קרבות הסיף (שלא סיכנו את החיים, אבל הביאו לעתים לפציעה ולחתכים בפנים, סימן היכר של איש הכבוד הגרמני), ראו בכך אנשי “מכבייה” עלבון שאין לעבור עליו בשתיקה. לוי אמנם הכחיש שאמר את הדברים המיוחסים לו, אך כאשר הוטח בפניו שאם כך הוא מאשים את הגברת הצעירה בשקר, לא ראה אף הוא ברֵרה אלא להיענות להזמנה לדו־קרב. משום שלוי לא ידע כלל לסייף, ניתנה לו ארכה של שלושה חודשים כדי להתכונן, ועם תומה נתגלה כסייף מעולה.

פליקס היה האחרון משלושת בעלי התפקידים של “מכבייה” שעליהם הוטל להילחם למען כבודה, אולם משום שהיה איטר, וזו תורה שלמה להילחם במי שאוחז את החרב כיד שמאל, שוב ניתנה ללוי ארכה כדי שילמד להתמודד גם עם בעיה זו. לוי מצדו הציע שביתת נשק ושלום, לרווחתו של פליקס, שלא היה מן הסייפים המצטיינים, אם כי סבר שאין להשוות מאבק נקם כנגד האנטישמיות עם שעשועי הסטודנטים הגרמניים הששים להילחם איש ברעהו, ושהוא בעל ערך חינוכי רב.

ליוצאי מזרח אירופה נראו כל מנהגי הכבוד והסטיספקציה כנחת־של־גויים. כאשר בא דוד וולפסון להיפגש עם הרצל בווינה, וראה בפעם הראשונה את החרבות השלופות של הסטודנטים היהודיים, שאל – כיליד ליטא, כתלמיד חכם, כיהודי עממי – בדומה ליהושע: “הלנו אתה, אם לצרינו?” גם בקרב ילידי גרמניה היו רבים שהעדיפו חתירה, התעמלות, אפילו ג’יו־ג’יטסו וטניס כאמצעים לפיתוח השרירים היהודיים, ואף טענו שהעיסוק בסיף, באולמות סגורים ומאובקים, רק מזיק לבריאות. הסטודנט לרפואה פליקס דנציגר הגן בלהט על כבוד הסיף, וכמעט הזמין את המסתייגים ממנו לתת את הדין על עלבונו.

ויכוח ממושך התנהל, לא מעט ביוזמת רוזנבליט, סביב סעיף “המגמה” בקווי היסוד של ב.י.ק., שנוסח בכוונה בצורה מעורפלת, כדי לא להרתיע מועמדים אפשריים, ודיבר רק על מודעות יהודית ועל יהדות חיה ולא הזכיר את המלה המפורשת “ציונות”. לא היה זה עניין תיאורטי בלבד: חברים, דווקא ציונים, החלו לנטוש את הברית והעדיפו להצטרף ל“קארטל האגודות הציוניות”, שהכריזו על השקפתן בגלוי. יתר על כן, בתוך אגודות הברית גדל משקלם של אלה שלא ראו בציונות משום דרך יחידה לחיוב היהדות, והיו, כדברי פליקס, מוכנים להסתפק שוב באותה היהדות המטושטשת הישנה־המרוצה מעצמה־נוסח הקהילה.

“האם קיימת מגמה גדולה, חזקה, מחייבת משותפת?” שאל רוזנבליט מעל דפי “דר יודישה שטודנט”, “או שמא כל ארבע מאות וחמישים חברי הברית אינם אלא תשלובת מפעלים זעירים מתחרים ומתפוררים, מגרש משחקים של נערים הרשאים לעשות בו כאוות נפשם ולפרש את סעיף המגמה הגמיש כראות עיניהם?” וכיצד הגיעו דברים עד הלום? משום שלגבי דור הראשונים מצוקת היהודים הזועקת לשמים והרצון להרים את העם היהודי מן המעמקים שבהם שקע היו הכוח המניע, אך בינתיים חלו חילופי דורות ועתה דרושה הכרעה מחודשת (בדרך דמוקראטית, כמובן, כי הציונים עדיין מהווים רוב). רוזנבליט לא ביקש שינוי בתקנון היסוד, מטעמים טקטיים, אלא הסתפק בהצעה שהוועידה הבאה תמליץ לפני האגודות החברות בברית לחנך את חבריהן ברוח הציונות.

החינוך בכל אגודה היה עניין אישי מאוד: לכל בוגר היה “שועל” צמוד, שהיה אחראי לו, ולכל הטירונים של מחזור (לרוב קומץ שלא עלה על תריסר) היה אחראי “ראש השועלים”.12 בניגוד למורו משה קלוורי העדיף פליקס הדרכה על ויכוח, ולא עוד אלא שאם היה עליו לבחור בין דעת לאמונה היה בלא היסוס בוחר באמונה. נכון, חינוך בלא כפייה, מתוך יחס כבוד ליחיד (“הרי בין כורח ורצון חוליה מחברת: הצורך”) אבל בפירוש חינוך ציוני. ומה, אם כך, שאלו המתנגדים, ההבדל בין הברית לקארטל,13 אם אלה ואלה ציונים? דל מאוד, בסך הכול הבדל באות אחת: הקארטל, שדרש חיוב הציונות מלכתחילה, מחנך בַּציונות ואילו הברית מחנכת לַציונות. היו גם בעלי מזג חם כמו פליקס דנציגר, שתבעו תקיפות רבה יותר, גיבוש רב יותר, קלפים גלויים, בפירוש תעמולה ציונית: הטירונים יכולים להיות גם לא ציונים, אבל מן ה“בּוּרשן”, החברים מן השורה, יש לדרוש עמדה ציונית ברורה. הוועידה השנתית של הברית, ה“קארטלטאג”, שהתכנסה בסוף שנת 1907 בקניגסברג, דחתה את הצעתו הקיצונית של רוזנבליט להשתמש בשם הציונות המפורש.

במכתב לבלומנפלד, שעבר לקניגסברג כדי להתכונן לבחינות וייסד אף שם אגודת “מכבייה”, אמר רוזנבליט בגלוי לב: תפקידה של אגודת סטודנטים יהודית לחנך יהודים בעלי מוסר, המסוגלים לרגשות גדולים ולהקרבה גדולה, דהיינו ציונים, ורק משום שמספר הציונים האמיתיים בברית קטן כל כך, יש בה שיטחיות ואטימות רבה כל כך.

שתי נימות יסוד עוברות בכל שנכתב בידי חברי אגודות הסטודנטים באותם ימים: נימה ביקורתית חריפה מאוד, שנבעה בראש וראשונה מן הנורמות הגבוהות שקבעו לעצמם האליטיסטים הצעירים, ונימת האושר על עצם ההתחברות הזאת, על תחושת ההשתייכות, על אחוות אחים בין חברי הברית.14 סימן מובהק לאחווה זו היתה הפנייה בגוף שני יחיד, ב“דוּ”, ואילו הפנייה המקובלת, בין סטודנטים, בין מורה לתלמידיו בגימנסיה, בין נער לנערה, אפילו במערכת יחסים ממושכת, היתה בגוף שלישי רבים, ב“זי”, שהיה כמחיצה בפני התקרבות. ממרחק הזמן והמקום נראים רמת הוויכוחים, רמת הכתיבה של בני העשרים, עצם העובדה שגוף של כמה מאות חברים (600 בשנת 1907) מוציא ביטאון קבוע, מודפס, ערוך כהלכה, ראויים להתפעלות. כל חוברת של “דר יודישה שטודנט” נשאה את הכתובת “סודי ביותר”, ואף התנהלו משפטי כבוד נגד חברים שהעבירו מאמר או חוברת שלמה לידיים זרות. שוב ושוב חזרה מעל דפי העיתון התראה לחברים שלא להראות את החוברת למי שאינו חבר הברית: לא לנשותיהם, לא לידידותיהם, לא לבני משפחתם. הוזכרה ההתחייבות לשמירת סוד שניתנה בהן־צדק, סופר על מקרים מזעזעים שחוברת נשכחה מתוך רשלנות בבית קפה, אפילו נפלה לידיים עוינות (הקארטל־קונבנט) ושימשה אותו בפולמוס האנטי־ציוני. גם על פליקס רוזנבליט לא פסחו החשדות. “כמה אחים לברית הביעו באוזני ובאוזני אחרים את החשד שאחי, ד”ר מרטין רוזנבליט, שואב את המידע על הנעשה בתוככי ב.י.ק. ממני. אני מצהיר בזה שטענה זו אינה נכונה ודורש מכל הצדדים לחזור בהם מחשדותיהם, או לחזור בהם מ“התחשבותם” שבגללה לא הוצע להעמיד אותו15 לפני בית דין של כבוד" – כתב במכתב גלוי בשנת 1910.

בצילומים מן העבר, לבושים חליפות כהות, בצווארונים נוקשים, מכופתרים ומעונבים, עטורי זקן לעתים, נראים בני העשרים של אותם הימים מיושבים ומבוגרים מכפי גילם. אכן היתה בהם בגרות מחשבה, שניזונה מהשכלה הומאניסטית רחבה; הם התייחסו אל עצמם ואל ייעודם כעילית התנועה הציונית ברצינות רבה, והתנועה מצדה התייחסה אליהם אף היא בכובד ראש. כאשר החליטה התאחדות ציוני גרמניה להוציא לקסיקון ציוני ראשון, נכלל בשמות הכותבים, לצדם של נורדאו, פייבל והנטקה, גם הסטודנט למשפטים רוזנבליט, שעליו הוטל, בהמלצת ד"ר זלוצ’יסטי ובהדרכתו, לכתוב על מאבק האמנציפאציה של יהודי גרמניה.

ייתכן שחיו גם לא יהודים בברלין, אבל הם היו רק תפאורה, רק רקע שעליו ניהלו חברי הכת הציונית את חייהם. אם מוזכרים גרמנים בכתבים ובזיכרונות, אין הם מוזכרים אלא בזכות יחסם ליהודים, יחסם השלילי או החיובי. קרבה היתה רק בתוך היהדות, גם קרבת אויבים, גם קרבת רעים. עם מקצת מחברי הברית החדשים מברלין הלך פליקס כִברת דרך ארוכה; ארבעה שנכנסו לחייו – אריך כהן, יוליוס רוזנפלד, זיגפריד מוזס, פליקס דנציגר – לא יצאו מהם אלא במותם.16

אריך כהן, ארוך רגליים וחריף לשון, מפורסם בהלצותיו הדוקרניות ופוגעות לעתים, בא מבית שעדיין נשמרו בו שרידי מסורת, אך יותר מחיוב היהדות היה בכך משום שלילת כל דבר מן הגויים, עמדה שחיזקה בו את המודעות לשוני והובילה אותו, אחרי פגישה עם ארנולד הילדסהיימר, סטודנט לכימיה, בנו של הירש, אל אגודת הסטודנטים היהודיים ומשם ל“מכבייה”. פליקס הבחין מיד בכוח החשיבה וביכולת ההתבטאות של אריך כהן, ואחרי שאריך כהן עבר להמשך לימודי המשפטים לפרייבורג ונשא עמו את לפיד ה“מכביים”, הדריך אותו בכתב בחינוך טירונים ויעץ לו שלא להתפרש על נושאים שונים בהיסטוריה היהודית, אלא להורות באופן שיטתי תקופה אחת (אולי המאה ה־19 בפרוסיה) – העיקר חינוך לעומק. “עלינו להוות בבוא היום כוח מוסרי בעל מתח פנימי ועוצמת נפץ כה גדולים עד שיאפשרו לנו לשבור לרסיסים את כל היהדות הרקובה הישנה.”

יוליוס רוזנפלד, גבה קומה ויפה תואר, אף הוא סטודנט למשפטים, בן למשפחה אורתודוקסית, בא מקארלסרוהה. הוא היה הציוני הראשון בעיר שבה התגוררו שלושת אלפים יהודים, ובעיניהם נחשב לכבשה שחורה, שלא נאה להזמינה לטרקלין. יוליוס העריץ את פליקס, פליקס חיבב את יוליוס. פליקס ניהל את “מכבייה” בכשרון ארגוני, חברתי ואפילו כספי (כלומר בלי גירעון), ויוליוס עמד בנאמנות לצדו.

כוכב עולה בקרב חברי הברית היה זיגפריד מוזס,17 בן גילו של פליקס, גם הוא סטודנט למשפטים, שכבר בסימסטר השני ללימודיו, כציוני ותיק, נשא סדרת הרצאות, ובהן הרצאה על הנושא, “הכנסת העוגב לטקסי תפילה יהודיים”. מוזס, שבלט בכשרונו הארגוני, במזגו המאוזן, נבחר, עם רוזנבליט, לייצג את “מכבייה” בוועידה השנתית השביעית של ב.י.ק. שהתקיימה בפרייבורג. דיוני ה“קארטלטאג” נערכו, כמדי שנה, בחופשת חג המולד, וכללו, כמובן מאליו, גם נשף סילווסטר עליז. זאת נוסף על נשף הריקודים המסורתי בחברת עלמות יהודיות מבנות המקום (הגברים בחליפות ערב, הנשים בשמלות נשף ארוכות), שנחשב, בזכות האווירה הנינוחה של פרייבורג, למוצלח במיוחד, וכלל גם אופרטה מתוצרת עצמית. רוזנבליט היה פעיל מאוד בוועידה והציע הצעות שונות בענייני חינוך, תבע מעורבות יתר של “האדונים הזקנים”,18 הבוגרים “הישישים” המסיימים את לימודיהם, והדגיש את הצורך בהתארגנות מחוזית. הוועידה דנה, כרגיל, בענייני נהלים, בפרשיות של חוסר משמעת, בהתפטרויות מאונס ומרצון, בחינוך, בסַיִף, ובסופה נבחר מוזס לסגן יושב ראש נשיאות הברית, שמקום מושבה בברלין.

פליקס היה מביא את חבריו מברלין לסופי שבוע הביתה, למסינגוורק, גאה בייחודה. אפילו על ריכארד ליכטהיים, שהיה מאופק ברגשותיו, ומדוד בהליכותיו, השפיע המקום בקסמו, בפשטות בית הכנסת, בטוהר תפילותיו, בחדוות החיים שבו, והוא נפתח כמי ששב אל שורשיו הסמויים. הסטודנטים הביאו משב רוח רענן לצעירי המקום – יחד יצאו לטיולים, ערכו קונצרטים, קראו בצוותא מאמרים בנושאים של ציונות ויהדות ודנו בהם שעות ארוכות. פליקס דנציגר, גבוה, תמיר, שחתך מסיִף על אפו העיד על רוח הקרב שבו, החל לגלות עניין במאלי רוזנבליט, בעלת מזג תוסס, שהלכה בעקבות אמה, סיימה סמינריון לגננות וניהלה גן ילדים בהגרמילה הסמוכה למסינגוורק.

מלבד הפגישה השבועית הקבועה של “מכבייה” בברלין, בניהולו של פליקס כיושב ראש, ישוב על כיסא בעל משענת גבוהה, לידו הסייף ומסביבו כעשרים חברים, התקיימה על פי המסורת עוד פגישה שבועית, בפונדק “די הוטה”, שעליה ניצח ד“ר אדלברט זאקס, אחת הדמויות הצבעוניות של התנועה. זאקס, בשנות השלושים לחייו, אורטופד בעל מרפאה פרטית, נמוך קומה, שמן, בעל פנים מלאות, זהוב שיער וכחול עיניים, נראה כתוואי גרמני. דווקא משום שהיה מושרש בתרבות הגרמנית – אביו, אף הוא רופא, השתתף כפטריוט גרמני בשתי מלחמות פרוסיה- צרפת – היה זאקס מודע לחיץ הדק שהפריד בין יהודים לגרמנים. הוא היה בעל חוש הומור, אהב לשתות, לאכול, לשיר, אבל גם להתווכח בענייני יהדות. כל מי שישב ליד שולחנו של זאקס ב”די הוטה" היה חייב להראות את כוחו בשתייה ולתרום תרומה שבועית לקרן הקיימת לישראל.

לרבים היתה הפעולה למען הקרן הקיימת, הקרן לגאולת אדמה לעם החסר קרקע לרגליו מאז ראשיתה ב־1902 עיקרה של הציונות. “יודישה רונדשאו” – וכן שני תריסרי עתונים ציוניים בעולם כולו – פרסם רשימה שבועית קבועה של תורמים מחצי מארק ומעלה; קופסת הפח הכחולה, ועליה מפת ארץ־ישראל הלבנה, היתה סמל ההשתייכות הציונית. פעילי הקרן הקיימת עסקו באיסוף של נייר כסף, פקקי בקבוקים, קופסאות סיגרים ריקות, מכרו זאת לסוחרים, ואת התמורה מסרו לקרן. הם הפיצו בולים, ונאמני ציון הדביקו אותם על אגרותיהם, לצד בול המדינה. רישום בספר הזהב של הקרן הקיימת19 היה כבוד ראוי לפרסום בעיתונים, ותרומה לנטיעת עצים בארץ־ישראל הצחיחה נחשבה מתנה הולמת לשמחות. בעיתונים הציוניים התפרסמו מודעות בנוסח זה: “כציוני נאמן אני מתחייב לתרום 10% מרווחי לקק”ל – א. טפיך, בית מסחר לחפצים משומשים, ברלין." מדי שבוע נמנה ברשימת התורמים השולחן הקבוע בפונדק “די הוטה”.

פליקס, שלימודי המשפט לא היו בראש מאוויו, הראה סימנים מובהקים של התפרפרות, הוא הרבה לבלות בבתי קפה, לשהות במסבאות, לטייל, להתווכח, לקרוא להנאתו. לבלומנפלד שנזף בו על הידרדרותו, דיווח על מגוון הקריאה: מרטין בובר – שגילה ליהודי גרמניה את החסידות – ארתור רופין, ברנרד שו, ריכארד באר־הופמן. חינוכו של קורט נשא פרי, פליקס לא רק הסכים לגישתו הביקורתית של חברו כלפי ההקדמה בספרו של רופין “היהודים בזמן הזה”, המחקר הסוציולוגי השיטתי הראשון של העם היהודי, אלא אף נקט עמדה ביקורתית כלפי אלפרד קֶר, אמן הביקורת עצמו, אשר לדעתו טעה בהערכת “אל־הנקמות”, מחזהו החדש של שלום אש.

במכתב לקורט נפתח פליקס באור הקרינה החוזרת, היה מלא הברקות וסימני קריאה: "אני מרגיש בהדרגה ביתר שאת כמה אני מושפע ממך!

בכל מיני דברים!" אשר לו עצמו, כתב: “אני אהיה משהו פשוט מאוד, עורך דין או דבר דומה, לבטח בינוני! בלי קווים גדולים, אבל גם בלי מַניֶירות גדולות. במה שאני נבדל, אולי, זה בנטייתי – שהיתה מורגשת עוד לפני הפגישה עמך – למצוא בעלי אישיות גדולה וליהנות מהם, אם אפשר לומר כך. חסרה לי, יש לציין לזכותי, שביעות הרצון העצמית המאפיינת את הבינוניות. נוסף על כך יש לי כמה חושים מפותחים, שאולי לא יוצרים גדולות, אבל מבינים לגדולה.”

פליקס ביקש מחברו הכוונה במה שהעסיק את מחשבותיו בזמן האחרון: מין. לא הדרכה מעשית, אלא סתם כך, שיביע את דעתו בנושא זה: “אני יודע שבשאלה זו קשה מאוד לבנות תיאוריה שיש לה משמעות כללית! הרי הכול אינדיבידואלי כל כך! מה בעיניך הטוב בו? אילו רפורמות דרושות בשטח זה?” תשובתו של קורט בעל הנסיון לא נשמרה. פליקס נפגש עם צעירות, יהודיות כולן, ביקר בחברתן בתיאטרון, בתערוכות, פה ושם גילה בהן עניין, אף היה מאוהב, אבל לא אהב. קורט, לעומת זאת, ניהל במשך שמונה חודשים רומאן אהבה סוער עם זמרת צעירה, יפה, מושכת ובעלת כשרונות, שהסתיים בשברון לב. מרוב צער איים בלומנפלד לעזוב את ארגון הסטודנטים בקניגסברג, אולם חזר בו, התעשת, אף הצליח בבחינות (כפי שפליקס נוכח לדעת בעת ביקורו בקניגסברג) והמשיך לבנות את תורתו הציונית: אם אפשר להציל את היהדות, הרי רק על ידי השגת רוב ציוני בתוכה ועל ידי הקמת מדינה בארץ־ישראל – והאמצעי לכך: קודם כול תעמולה!

אין טעם לדאגה, הרגיע פליקס את רעו היקר, עוד מעט תתחיל רצינות החיים: השינון לבחינות “רֶפֶרֶנְדֶר”, תואר לא אקדמי, שהיה תנאי מוקדם לקבלת סטודנט לבית משפט לשם התמחות. כמנהג סטודנטים שלא ביקרו בהרצאות כסדרן ולא למדו את החומר הנדרש במשך הלימודים, נזקק פליקס לעזרת אחד הרפטיטורים, אנשים שהתפרנסו משינון חומר עם הלומדים, כולם לא יהודיים, גם זה של פליקס, אף שהזכיר לו מלמד ששוט בידו. תוך שבועות, לכל היותר תוך חודשים, הצליחו המתנזרים מלימודים במשך שנים לדחוס לראשם את החומר הדרוש.

מחמת לחץ השינון לקראת הבחינות לא השתתף פליקס בקונגרס הציוני השמיני, שנערך באוגוסט 1907, הפעם בהאג שבהולנד, משום שבאותה עת התקיימה בה ועידת השלום הבינלאומית השנייה בהשתתפות ארבעים ושש מדינות (ועל פי תפיסת הרצל, שוולפסון ניסה לדבוק בה בכל כוחו, על הציונים לנסות ללכוד את תשומת לב העולם). היה זה קונגרס של פשרה בין שני הצדדים היריבים: המדיניים והמעשיים. חיים וייצמן, דוקטור לכימיה, שהתיישב זה לא כבר במנצ’סטר שבאנגליה, דיבר בקונגרס על ציונות סינטטית, כלומר, ציונות שמאחדת את שתי הגישות: עבודה דיפלומטית חשובה, אבל חשיבותה תגדל על ידי העבודה המעשית בארץ־ישראל. הרי אף אם יינתן הצ’ארטר שהרצל שאף אליו, לא יהיה לו ערך אם לא יתבסס על אדמת ארץ־ישראל ועל אוכלוסייה יהודית שנאחזת בה. אי לכך החליט הקונגרס על הקמת לשכת המרכז הציוני בארץ־ישראל, בעיקר לייעוץ בענייני השקעות.20 על אף האופוזיציה החריפה נגדו, שבראשה עמדו הרוסים, שב דוד וולפסון ונבחר לנשיא ההסתדרות הציונית.

בינתיים ישב פליקס ושינן מבוקר עד ערב את חומר הלימוד בעזרת המשנן. אין להתפלא שהיה זקוק לכסף: סטודנטים לא עבדו לפרנסתם (להוציא יוצאי מזרח אירופה הנחותים שעסקו במתן שיעורים), ורפטיטור עלה כסף רב למדי. פה ושם ביקש פליקס הלוואת חסד מחבריו, ולא בחל גם במארקים ספורים, אך בעיקר פנה לעזרת אביו.

שמואל רוזנבליט היה מודאג – מחוסר הענין של בנו כלפי הלימודים, מחוסר שביעות הרצון שלו מעצם בחירת המקצוע, מחוסר הנכונות לחשוב על התכלית – להכיר בצורך לפרנס את עצמו, מהפניות החוזרות להגדלת ההקצבה. במכתב נחרץ פסק: על מרטין ופליקס (שגרו זמן מה יחד בדירה של שני חדרים, לא מוסקת, אבל בלא “מכשפה” מפקחת) להסתדר עם מאה מארק לחודש, לכל היותר. כדי לממן את המשך לימודיהם נאלץ שמואל לנגוס מהחסכונות שנועדו לנדוניה לשתי הבנות, אך הוא החתים את מרטין ואת פליקס על התחייבות להחזיר את הכסף לייעודו כאשר ידעו להשתכר למחייתם.

מרטין, שקוע בעבודת הדוקטוראט שלו21 על “סאטיריקון” לפטרוניוס, החליט להתכונן גם לבחינות הממלכתיות בהוראה שיאפשרו לו ללמד שפות קלאסיות בגימנסיה. אם כי רבים מחבריו הסטודנטים הציוניים בברלין ניסו למשוך אותו לתנועה, עדיין היסס. שתי חוויות הכריעו לבסוף. בעקבות גל הפוגרומים ברוסיה של שנת 1905 החלו לזרום לגרמניה עשרות אלפי פליטים, יהודי מזרח אירופה, שאותם הכיר מרטין עד אז רק בדמותם של הקבצנים־האורחים של מסינגוורק. לעזרתם הוקם ה“פוֹלְקְסְהיים”, אגודה שחבריה קיבלו את פני הבאים הנבוכים בתחנות הרכבת, דאגו לאכסניה זמנית, סייעו בסדרי הגירה ובהשגת רישיון לשהות ארעית.

ארנולד הילדסהיימר, שהתכונן לבחינות בכימיה, ביקש ממרטין להחליף אותו זמנית ב“פולקסהיים”, כאשר עיקר עבודתו – כתיבת בקשות למשטרה: עם תום תוקפה של אשרת השהות היו הפליטים צפויים למעצר. ההתוודעות האישית המיידית אל המצוקה היהודית הכשירה את המצע הנפשי לקבלת הרעיון הציוני, ולא עוד אלא שזכתה גם לביסוס רעיוני: משה קלוורי הציע למרטין להתלוות אליו להרצאתו של ד"ר אוגן טויבלר (תלמידו המזהיר של ההיסטוריון הגרמני תיאודור מומסן) על הציונות והתרבות הגרמנית, שתמציתה ומסקנתה היו שאין לוותר על מורשת התרבות הגרמנית, אלא יש להביאה אל הציונות. בהשפעת טויבלר הצטרפו מרטין ומשה קלוורי להסתדרות הציונית.

מרטין ניהל סיפור אהבה רומאנטי עם אַני לֶסֶר, בתו של רופא אמיד מגרונוולד, פרבר מיוחס של ברלין, שופעת חיים, בעלת תפיסה מהירה ולשון שנונה. פליקס, שהכיר את אני מטיולים משותפים של יום ראשון ומבילויים בצוותא, הסכים לבחירת אחיו; אני עלתה בעיניו על רוב הבחורות שהכיר בכשרונותיה, בעיקר בשטח האמנות, ובאישיותה העצמאית.

על פליקס באו ימי משבר: קורט היה בקניגסברג, מרטין עבר לסיום לימודיו לאוניברסיטת קיל, ובחיי פליקס נפער חלל ריק. נכון, היו לו חברים – יוליוס רוזנפלד, ריכארד ליכטהיים – אבל איש לא היה מסוגל למלא את מקום בלומנפלד. עם סיום לימודיו הפורמאליים הגיעה לקצה גם כהונתו כראש “מכבייה”, ממעמד הפעילים עבר למעמד “הישישים”, שהיו בשנות העשרים לחייהם, אך באגודה יוחד להם מעמד של זקני־הדור־המיטיבים־לדעת ומשקיפים־מן־הצד. לכך התווספה ההתפרקות ההדרגתית מעול המצוות,22 שהביאה לוויכוחים מרים וממושכים עם הבית. כיצד יכול אדם לפסוק איך עליו לנהוג בכל שעה ושעה, ביקש שמואל לדעת מבלומנפלד, שאותו העריך כבעל אינטליגנציה גבוהה, אם אין לו משענת בתורה? פאני ניסתה לפשר: לפחות בעת שהותם במסינגוורק, למען שלום הבית, על כולם לבוא לתפילות. ייתכן (כפי שסברה אלזה) ששמואל האשים במה שנראה לו ככישלון חינוכי גם את פאני, בגלל דעותיה המודרניות – יחסית לתקופתה ולסביבתה – בגלל אהדתה לציונות. אולי, אילו אף היא היתה בת למשפחה חרדית, לא היו הבנים סרים מדרכי התורה (גם מרטין זנח את הדת, ויוסף, ליאו ומאקס הלכו בבוא הזמן בעקבותיהם).

הישיש פליקס רוזנבליט לא אווה לשבת בחיבוק ידיים. הוא ואריך כהן החליטו להוציא “אלמנך הסטודנט היהודי”, כתעמולה ציונית עקיפה, ועם הכותבים נמנו משה קלוורי (“סגנון הפרוזה של היהודים הגרמניים”) ונתן בירנבאום, בשם־עט מתיאס אחר, שיכתוב על יהודי מזרח אירופה – השבטים הלא נודעים למרבית אחינו כאן, כהגדרת פליקס. אריך בעל הכישרון הספרותי יכתוב על הרצל ופליקס על “הפוליטיקה היהודית והסטודנטים היהודיים”, כי זו היתה אחת ממסקנותיו: לציונות דרושים כעת אנשי מעשה, בעיקר בשטח הפוליטיקה. אולי יש להצטער על כך (“אני אישית שונא כל פעולה פוליטית”), אבל אין מנוס: השאלה היהודית היא שאלה פוליטית ואפשר לפתור אותה רק באמצעים פוליטיים. מעל דפי “דר יודישה שטודנט” נתבקשו האחים לברית לשלוח את מאמריהם לרפרנדר אריך כהן בקרוסן שעל נהר האודר (שם ישב גם משה קלוורי ושימש כמורה בכיר בבית ספר תיכון) או לרפרנדר פליקס רוזנבליט באודרברג. עם גמר הבחינות, בהצלחה, לרווחתם של שמואל ופאני, התחיל פליקס להתמחות (ורפרנדר פרושו מתמחה), בבית משפט השלום באודרברג, כמובן חינם אין כָּסף, עד לגיוסו לצבא. רוב הסטודנטים למשפטים שאפו להשיג תואר אקדמי והתכוננו לבחינות לקבלת תואר דוקטור, אולם לפליקס לא היה זמן ולא עניין לכתוב דיסרטאציה. השהות באודרברג היתה בעיניו יפה ומעניינת: שופט השלום שבמחיצתו עבד הכניס אותו לפרדס המשפט, נטע בו את אהבתו המיוחדת לנהלי המשפט ואף רצה לשדך לו אחת מבנותיו.

מזמן היתה דעתו של פליקס נחושה לשרת בצבא, אף שלא היתה חובה בכך. יהודי שמרצונו הטוב התגייס לשירות צבאי היה מפלאי גרמניה, אחד מרבבה. אולי היתה בכך מחאה נגד הרוחניות היתרה של היהודים, אולי ראה בשירות הכשרה ציונית. איש מחבריו הקרובים בקא־יה־פאו לא נהג כמוהו, ובעיני אביו היה זה מעשה של “משוגע”. משום שבצבא הפרוסי לא היה יהודי יכול להגיע לדרגת קצונה, בחר פליקס בצבא הבווארי, שהיה, מבחינה זו, ליבראלי יותר ואפשר גם ליהודים להיות מועמדים לקצונה. אם כי קיסר גרמניה היה מפקד עליון על כל הצבאות בממלכתו, היה לכל מדינה מחוזית צבא משלה. גם בנסיכויות באַדן והֶסֶן נתקבלו יהודים לקצונה, אבל פליקס בחר במינכן, בירת בוואריה, כנראה מטעמים ציוניים, כי היה בה מרחב פעולה בקרב הסטודנטים היהודיים. מי שרצה לשרת בצבא הבווארי היה צריך לבקש ולקבל אזרחות בווארית תחילה, ולוותר, לפחות זמנית, על אזרחותו הפרוסית. אמנם היה זה צעד פורמאלי, אבל הוא דרש החלטה מיוחדת והיה קשור בניירת לא מעטה. אין זאת אלא שהיה בפליקס דחף פנימי חזק להיות קצין צבא.


 

5 קנאת אחים    🔗

בסתיו 1909 התייצב הטירון פליקס רוזנבליט במחנה צבאי במבואות מינכן, קיבל מדים והתוודע אל מגרש האמונים: בטן פנימה, חזה החוצה, איינס- צוואי, קדימה צעד. זיכרונותיו מתקופת שירותו הצבאי בגדוד הראשון של חיל הרגלים הבווארי לא נשמרו,23 אך משפע הפעילויות בקרב אגודות הסטודנטים היהודיות, לפי השתתפותו בקונגרס הציוני התשיעי ובוועידות ציוני גרמניה, מפגישותיו עם חברים ששהו במינכן או עברו דרכה (פליקס דנציגר בא לסמסטר אחד, כנהוג אז, בעקבות פרופסור בעל שם לגניקולוגיה), אפשר להגיע לידי מסקנה מעודדת ששיפשוף האקדמאים המגויסים לשנה אחת לא היה מתיש נפש וגוף כשל החיילים הפשוטים.

חודשיים אחרי גיוסו, בפעם הראשונה בעיצומו של חורף, בפעם הראשונה והאחרונה על אדמת גרמניה, נערך הקונגרס הציוני בהאמבורג. הקונגרס נדחה לחורף בעיקר בגלל המבוכה שלתוכה נקלעה התנועה הציונית אחרי מהפכת התורכים הצעירים שהתחוללה ביולי 1908. כדרך היהודים למהר להתלהב ולשמוע את פעמי המשיח הקרב ובא, הניחו רוב הציונים שהגיע עידן חדש. הממשלה התורכית, כך סברו, ממשלה דמוקראטית מתקדמת, תבטל את כל המגבלות על ההתיישבות היהודית בארץ־ישראל, ויתרה מזאת, היא ודאי תקבל את התנועה הציונית, שאף היא שואפת להתחדשות לאומית, כבעלת ברית רצויה. היו אפילו שסברו כי הגיעה העת לשנות את תכנית באזל – כעת שוב לא תהיה דרושה הסכמה בינלאומית משפטית להקמת הבית הלאומי בארץ־ישראל: ליהודים יינתנו אוטונומיה וייצוג פרלמנטארי במסגרת הרפובליקה התורכית הרב־לאומית. נקודת הכובד של התנועה הציונית חייבת לעבור מיד לקושטא לשם משא ומתן עם ממשלת תורכיה החדשה.

כרגיל ליהודים היתה צפוייה אכזבה: רק נתינים תורכיים יכלו להשתתף בחיים הפרלמנטאריים ומספרם בקרב היישוב היה זעום (הרוב העדיפו לשמור על אזרחות מדינת מוצאם ולעמוד תחת חסות אחד הקונסולים הזרים בירושלים). זאת ועוד – הממשלה החדשה לא אהדה את השאיפות הציוניות מתוך חשש שמא יובילו לדרישה לעצמאות ויתסיסו את האימפריה כולה; ההגבלות על עליית יהודים לארץ־ישראל לא בוטלו. מתוך האכזבה באה הביקורת, והיא הופנתה בעיקר כלפי וולפסון: הכיצד הוא יושב בקלן בחיבוק ידיים? אילו הרצל חי, היה יודע לנצל את שעת הכושר!

בקונגרס השיב וולפסון למבקרים בנאום שמתוכו נבעה המרירות: מתייחסים אליו כאילו ביקש מִשרת שַרַת באחד המוסדות הציוניים. מאז מותו של הרצל, במשך ארבע שנים קשות שבהן עמד בראש התנועה הציונית, לא שמע מלת תודה. אך כזאת דרך היהודים, התודה באה רק כאשר כבר אי אפשר לקבלה. האם להרצל לא היתה אופוזיציה? האם לא ירדו לחייו? וולפסון מנה את ההישגים: התנועה הציונית בלא חובות, יש לה פקידות מוכשרת ונאמנה, ובעיקר, היא עמדה בכל המשברים ולא התמוטטה, לא במותו של הרצל ולא בקרע אוגנדה. בסוף הנאום הפתיע וולפסון את מתנגדיו: הוא מוכן להתפטר. לפתע התברר שאי אפשר בלעדיו (האופוזיציה הרוסית לא יכלה לקבל על עצמה את ההנהגה בגלל המגבלות שהוטלו על היהודים מטעם משטר הצאר) ובסופו של דבר נשארו הדברים כפי שהיו. וולפסון, עייף בנפשו ובגופו, יצא כמנצח, זמנית.

האופוזיציה בראשות אוסישקין ווייצמן (הצטרפו אליה גם נציגי הפועלים מארץ־ישראל, שהשתתפו בפעם הראשונה בקונגרס), התריעה כנגד הגישה העסקית של וולפסון, ששם דגש על תקציבים מאוזנים ובחן כל מפעל התיישבותי בארץ־ישראל לפי סיכויו להגיע לעצמאות כלכלית. נחום סוקולוב, עורך “הצפירה”, העיתונאי הפורה, וירטואוז בשבע לשונות, שוולפסון הזמינו בשנת 1905 לשמש מזכיר כללי של ההסתדרות הציונית העולמית בקלן, וערך גם את “העולם”, ביטאון התנועה בעברית, התפטר מתפקידו לאות מחאה.

התגובות לקונגרס בקרב הסטודנטים היו מעורבות. ארנולד הידלסהיימר הביע את אכזבתו משום שבהאמבורג הוכח שהציונים הגרמניים אינם נופלים מן הרוסיים בביקורתיותם היתרה. עורך “דר יודישה שטודנט” ציין בסיפוק שבקונגרס לא היה שמץ מאותה אווירה “יהודית”, כלומר: רשלנות בדיבור, בדיחות יהודיות, תחושה של בית, של חיק המשפחה, שבו – בהעדר גויים – אפשר להתיר את הרצועה. פליקס דנציגר הצטער על מיעוט הסטודנטים שהשתתפו בקונגרס, אף שנערך על אדמת גרמניה, משום שהאגודות לא השכילו לדאוג בעוד מועד למימון נסיעתם. זיגפריד מוזס, לעומת זאת, ציין בגאווה את השתתפותם של שמונים וחמישה סטודנטים בקונגרס, ומתוכם ארבעים וחמישה חברי הברית. במסיבה הגדולה, ה“קומרס”, שנערכה באולם האירועים של גן החיות בהאמבורג בהשתתפות כאלפיים איש, קידמו את פני וולפסון שלושים נושאי חרבות. הנוכחים הביעו במחיאות כפיים ממושכות את נאמנותם לוולפסון המפוייס, שעל דש מעילו התנוסס סמל “חשמונייה”, מגן דוד זהוב על רקע שחור. “האמבורגר צייטונג” יצא בשבחי הגברות האלגנטיות שהשתתפו במסיבה, שבהן התמזגו “יופי דרומי עם גמישות אמריקנית”. רוזנבליט דיווח לחברי אגודות הסטודנטים במינכן על הקונגרס: לדעתו חטאו בהאמבורג רבים בחוסר אמון הדדי, ועתה דרוש פיוס מהיר בין הגרמנים לרוסים. עם כל אהדתו לרוסים, הוא לא היה מוכן להסכים להצהרות כמה “רוסופילים” בקרב הציונות הגרמנית שהרוסים מנהיגים מלידה והגרמנים מסייעיהם. היו גם בעלי דעה מנוגדת כד"ר פרנץ אופנהיימר, שראה את ציוני גרמניה בתפקיד במאי, את יהודי מזרח אירופה כשחקנים.

היה זה הקונגרס הראשון שבו נכח מרטין, וכניסתו לחיים הציוניים רק הגבירה את מספר המקרים שהבריות החליפו אותו בפליקס, באו בטענות לאחד או לשני על שהתיחסו אליהם בקרירות ולא בירכו אותם לשלום. לא רק האחרים טעו: כאשר מדד פליקס בחנות כל־בו חליפה חדשה והיה עליו לעבור את אולם המדידות כדי להגיע למראה הגדולה, היה נדמה לו שמרטין בא לקראתו. אותה דמות תעתועים של אח ראה גם מרטין בעת עמידה לפני ראי משולש.

זמן קצר אחרי הקונגרס פנה למרטין ד"ר ארתור הנטקה, ראש לשכת ברלין של ההנהגה הציונית העולמית (שהוקמה שם כמחווה לאופוזיציה שקבלה על מיקום מרכז התנועה בקלן, הרחק מהמרכז הפוליטי, הכלכלי, היהודי, התרבותי) והציע לו להיכנס לשירות התנועה. מרטין סירב, קודם כול עליו לעבור את מבחני ההוראה. כעבור כמה שבועות חזר הנטקה ובשם המשמעת הציונית דרש ממרטין לזנוח את תכניותיו ולהיכנס מיד לעבודה בקלן, שהיתה לא רק מקום מושבו של וולפסון ושל הוועד הפועל, אלא גם של המשרד הראשי של הקרן הקיימת ושל מערכת הביטאון הציוני “די וולט”. אחרי התפטרות סוקולוב מתפקיד המזכיר הכללי נתמנה זיגפריד הופיין – רואה חשבון הולנדי, שנכנס לשירות התנועה לפי המלצת הבנקאי יעקובוס קאן, חבר הוועד הפועל המצומצם – למזכיר לענייני מנהל וכספים. ועתה היה דרוש לו סגן.

מרטין הרגיש בקלן כמו במסינגוורק, אותה יסודיות, אותן שיטות עבודה של אנשי מסחר שקולים. וולפסון לא האמין בהעתקת מכתבים בעזרת נייר פחם, על דפים בודדים, משום שאפשר לזייף אותם בנקל, ולכן הועתק כל מכתב, לאחר שחתם עליו, בעזרת תמיסה מיוחדת ומדחס, לספר ההעתקים, בדיוק כנהוג בחברת “אהרון הירש ובנו”. תפקידו של ד"ר מרטין רוזנבליט היה, בין השאר, לרשום פרוטוקולים של ישיבות הוועד הפועל המצומצם ולהעתיק את הרישומים בכתב יד נקי לספר הפרוטוקולים.

השירות הצבאי לא מנע מן החייל רוזנבליט להשתתף בוועידה השנתית של ב.י.ק., שהתקיימה בפברואר 1910, הפעם בברסלאו (כמה נסיעות ברכבת על פני גרמניה עשו הטורחים למען ציון!), ויחד עם בלומנפלד וקבוצת הרדיקאלים הוסיף להיאבק למען העמקת המגמה הציונית בתוכה. כיסוד לדיון שימשה החלטת “מכבייה” שקבעה: “תפקידה של ברית הקורפוראציות היהודיות לחנך בעלי אישיות מעוצבת שיהיו מוכנים לנהל את המאבק למען העם היהודי, ולכן על האגודות להטיל את מלוא כובד משקלם על ההתפתחות הציונית של חבריהן בעת הענקת מעמד של חברים ובוגרים.” מה שנראה ממרחק הזמן כניסוח מאופק להפליא התפתח לוויכוח סוער של ארבע־עשרה שעות, ובסופו הגיעה הוועידה לידי מסקנה שתקנות הברית זקוקות להבהרה יסודית, כלומר לתכנית עבודה שתמציתה: הברית חייבת לשרת את הציונות. לשם כך הורכבה ועדה, ועם חבריה נמנו בני הדור חסר הסבלנות: רוזנבליט, דנציגר, מוזס ואריך כהן.

הרדיקאלים ביקשו להטיל חובה על “הישישים”, שמספרם גדל כל שנה, להשתתף בחיים הציוניים, לשקול שקל, לשלם מס ציוני, להצטרף לקבוצות ציוניות מקומיות, לעבוד בקרב הנוער, בקיצור להצדיק את קיומם. המתנגדים, והם היו רבים, טענו ש“האדונים הזקנים” עומדים בראשית דרכם המקצועית, נאבקים על פרנסה, מקימים משפחה, אין שעתם פנויה לפעילות נמרצת כמו בימי הלימודים העליזים באוניברסיטה ושלא כל אחד נועד להיות נואם או תעמלן, ובכלל, קיצוניות רק מזיקה.

הרוחות געשו. כמה אגודות, ובראשן שטראסבורג, תבעו לכנס ועידה שלא מן המניין, כדי להחזיר את המצב לקדמותו ולבטל את החלטת ברסלאו המסעירה: האם פירושה ש“שועלים” אשר תוך שני סמסטרים לא יהיו לציונים יוצאו מן הברית? האם זו המגמה, לייצר ציונים בלחץ המכבש? נכון, המטרה היא חינוך לציונות, אבל אט אט, בהדרגה, בלי כפיה. רוזנבליט היה בעד נורמות מחייבות: הטירונים באים לרוב מבתים מתבוללים, אי אפשר לחכות עד שיגיעו בכוחות עצמם לציונות; צריך להרביץ בהם את תורת הציונות בצורה אינטנסיבית ולהציל אותם על סף האבדון. הוועידה שלא מן המניין נתכנסה, בניגוד לרצונו, והטיחה אשמות כבדות בנשיאות – בלומנפלד, מוזס, הילדסהיימר. בלומנפלד היה איתן בדעתו: אם קולם של 268 הבוגרים אינו נשמע בחיים הציבוריים, כפי שאכן נוכח לדעת בנסיעותיו הרבות על פני גרמניה, יש בכך הוכחה חותכת שחינוכם הציוני היה פגום. רוזנבליט פעל הלכה למעשה ולקח על עצמו הוראה שיטתית של הטירונים במינכן בנושאים יהודיים, ארבע־חמש שעות כל שבוע (צבא בוואריה לא תבע את האדם כולו).

אני לסר, חברתו של מרטין, התעכבה במינכן בדרכה חזרה מן הריוויירה (שאליה היו נוסעים בני העשירים בעקבות השמש בימי החורף הגרמני המקפיא), עיכוב מתוכנן, אם לשפוט לפי חוות דעתה של מאלי, שגילתה אצל אני סימני התעניינות בפליקס עוד בנשף סטודנטים בברלין. בימי שהותה במינכן הרבתה אני – קטנת קומה, זריזה, בעלת עיניים שחורות ושיער כהה – לבלות בחברתו של פליקס, כידיד, כקרוב משפחה, כמעט. בחודש מאי שבה אני למינכן, לתקופה ממושכת יותר, והשניים יצאו לטייל יחד בהרי האלפים, בילו בחברת ידידים וביקרו בתערוכות, פליקס היה שולח לה פתקים, מחכה לה במסעדת “לוונברוי” לארוחה. הם שוחחו הרבה. על אהבה, על משמעות החיים, אך יותר מאשר משיחות למד פליקס להכיר את אני בטיולים, במשחקים, בבדיחות הדעת – כך כתב כעבור ארבע שנים. מצב רוחה העליז, חשיבתה המהירה, שיפוט דעתה שהיה אישי מאוד, לא מושפע ממקובלות ולעתים קרובות מנוגד לשיפוט דעתו, ביטחונה העצמי, התעניינותה באמנות – כל אלה העלו אותה בעיניו משכמה ומעלה מעל כל שאר הבנות. אני אמנם לא היתה ציונית, אך התפרצות גאווה יהודית עזה בעת תקרית אנטישמית בשעת ביקור בתערוכה ב“וארייטה” במינכן הוכיחה לפליקס שאישיותה תוביל אותה לדרך הנכונה. “היו אלה ימים נהדרים, ימי מינכן שלנו – וכך התחלתי לאהוב אותה.” אפשר לפרש את המשפט, “כשעזבנו את מינכן היינו בעצם מאורסים,” כרמז לכך שהקִרבה לא היתה ברוח בלבד, אבל מי ידע דרכיהם של פוריטאנים מסוגו של פליקס בגיל עשרים ושלוש? הקשר עם אני נשאר, לעת עתה, סודם של השניים.

באוקטובר 1910 סיים פליקס את שירותו הצבאי כ“אונטר־אופיציר”,24 וחזר צפונה, לזמן מה שוב לבית משפט השלום באודרברג, ואחר כך לבית משפט ברובע מוֹאַבִּיט בברלין. עד לעריכת דין עדיין היתה דרך ארוכה לפניו: היה עליו לעבור תשע תחנות – מבית משפט שלום בעיר שדה עד לבית משפט ארצי, כולל משרד ספרי האחוזה והתמחות במשרד עורך דין – בטרם יותר לו לגשת לבחינות לתואר אססור.25 התמזל מזלו ובמואביט זכה הרפרנדר רוזנבליט בשופט טוב לב ובעל רוח אצילית, אבל עצלן, שהשאיר את רוב העבודה השוטפת בידי המתמחים שלו, ולא הסתיר את מיאוסו ממשפטים קטנים, בעיקר בנושאים אזרחיים. העבודה – רישום פרוטוקולים בעת חקירה, נוכחות בשעת חתימה על צוואה – היתה בלא שכר, וכך בכל שאר התחנות. שמואל שילם.

הרוזנבליטים עמדו על פרשת דרכים: היה עליהם לעזוב את מסינגוורק. אחרי מותו של גוסטב הירש לא היו עוד הדברים כתמול שלשום. היורש לא התגורר במקום, אלא רק כעבור שנים בנה לעצמו וילה חדשה במסינגוורק ועבר לגור בה עם אישתו, שלא היתה יהודייה. נשות הכפר הזקנות נִענעו ראשן: אילו רק האדון, נשמתו עדן, היה יודע! גברת הירש החדשה מגדלת חזירים בחצר אחורית של ביתה! אולם שמואל המשיך לשרת את חברת הירש בנאמנות ונשלח מטעמה לעיר הנמל ליבק, שבמספנותיה הגדולות נבנו אוניות המלחמה החדשות, כדי להשיג הזמנות מחיל הים הקיסרי, בשעת הצורך בעזרת שוחד (כפי ששולם לא פעם). לספקי המתכת המתחרים נודע הדבר, וכדי להשתיק את השערוריה הציעה הנהלת המפעל לשמואל רוזנבליט ליטול על עצמו את האחריות, כדי שחברת הירש תוכל לומר: אנחנו לא ידענו, זו היתה יוזמת אחד הפקידים שלנו, והוא פוטר מיד. לא בחינם ביקשו את שירותו האחרון של שמואל אחרי שלושים ושבע שנות עבודה מסורה: הובטחה לו פנסיה מוקדמת וסכום פיצויים נכבד. שמואל הסכים, אך פאני כעסה על שהיה מוכן לסכן את טוהר שם המשפחה.

“מסינגוורק גוועת,” כתב פליקס לאני מחופשתו האחרונה בבית (בזוכרו את הימים שבילה במחיצתה, “הימים היפים להפליא, העליזים, לפעמים ממש מאושרים”), לא רק משום שמשפחת רוזנבליט עוזבת, אלא גם מסיבות אחרות: בגלל היורשים של הירש, בגלל הטכניקה והחיפזון הממיתים את סגנון החיים העדין הישן שהיה ייחודי למקום, את החיים האסתטיים והתרבותיים.

ביום סתווי הועמסו כל הרהיטים הכבדים על עגלות, בני רוזנבליט נפרדו מילדותם, משיחי הלילך, מתושבי הכפר, מנתיב החיים הסלול באבק הזמן, ונדדו לברלין. נתעוררה השאלה באיזה רובע בברלין יקבעו את ביתם. היהודים העשירים, המבוססים, המתבוללים, גרו בגרונוולד, בשרלוטנבורג, במערבה של העיר (ובתוכם כמה בני שבט פולוורמאכר); הפרולטריון, פליטי מזרח אירופה, גרו במזרחה של העיר; החרדים, ובתוכם גם בני משפחתו של שמואל, התגוררו בחלק הצפוני, קרוב לבית הכנסת המרכזי של “עדת ישראל”, שהדוד איזידור היה אחד מפרנסיו. משפחת שמואל רוזנבליט בחרה באמצע, ברובע האנְזָה, בדירה בקומה רביעית של בית מגורים (עם מעלית), עם גינת גג שהשקיפה על טחנות הקמח שעל גדות נהר השְפְרֶה, תחליף מזערי לחיי הטבע של מסינגוורק.

ליאו, מאקס ואלזה המשיכו בלימודים, מאלי קיבלה עבודה כגננת באנטוורפן, פאני שמחה להתגורר בקרבת אמה ובקרבת הדודה קמפנר, האחות הבכירה של סבתא פולוורמאכר, אולי הנפש היחידה שבפניה היתה פאני מוכנה לשטח את צפוני לבה. עם מרטין ופליקס הושגה כעין שביתת נשק: מחוץ לבית הם חיים על פי בחירתם, אבל בבית ההורים הם מקפידים על שמירת המצוות, אינם מחללים את השבת ומלווים את אבא ל“שול”, לבית הכנסת הקטן של “עדת ישראל”, לא הרחק מן הבית, ופעם בחודש נלווים אליו לבית הכנסת הגדול של הדוד איזידור.

יוסף היפה, שכל הנערות פינקו אותו (למגינת לבה של פאני), היחיד מבני רוזנבליט שהראה כשרון מסחרי מפותח (לשמחת לבו של שמואל), נכנס תחילה לעבודה בחברת הירש־קופפר בברלין, ואחרי שהחליט שמואל לקנות מכספי הפיצויים בית חרושת קטן לברגים, סייע לאביו בניהולו, בהצלחה ניכרת.

כל הדרכים הובילו לברלין; גם בלומנפלד חזר אליה. מתוך דחף פתאומי, אחרי שפורסמה ב“יודישה רונדשאו” מודעה שביקשה בעל כשרון לתעמולה ולארגון, שמוכן לנסיעות תכופות, ואחרי שבחוג רעיו דובר על הצורך החיוני במזכיר מדיני מוכשר להתאחדות ציוני גרמניה, נסע בלומנפלד אל הנטקה לברלין, על מנת להציע את שירותיו לתנועה הציונית, אף שעמד לפני בחינות ההתמחות. הקריירה המשפטית לא משכה את לבו, הרעיון לשמש מתמחה במקום נידח בפרוסיה המזרחית עורר בו חלחלה, ואילו השירות בתנועה הציונית נתפס בעיניו כדרך להגשמה, כהנחת יסוד למנגנון הממלכתי לעתיד ובניית תשתית לצמרת הפוליטית. מה שמשך את כלומנפלד לא היה התפקיד המנהלי, אלא האפשרות להשפיע על אנשים, לעצב אותם, ליצור עילית ציונית, ולגייס סכומי כסף גדולים על מנת לתת תנופה למפעל הציוני. הנטקה, מבוגר מבלומנפלד בעשר שנים, מעשי, מציאותי, מעולם לא צעיר, לעולם לא זקן, בונה בסבלנות את המנגנון הציוני כשירות המדינה לעתיד, קיבל את הצעת בלומנפלד ברצון, אך מתוך דאגה: כיצד יחיה על משכורת ציונית?

באותם הימים היה תקציב התאחדות ציוני גרמניה זעום מאוד, המשרדים שכנו בדירה קטנה ברחוב בְּלַייבְטְרוֹי, הגירעון השנתי נתכסה מכיסם הפרטי של נושאי התפקידים המרכזיים – כולם עבדו בהתנדבות ושילמו גם הוצאות נסיעותיהם. רק העלמה בטי פרנקשטיין, קטנת קומה ורזה, רווקה שהקדישה את כל לבה ואת כל חייה לניהול היום־יומי של העניינים הציוניים, והעובדים הטכניים זכו במשכורת. באוקטובר 1909 היה בלומנפלד לפקיד ציוני במשכורת הצנועה של מאתיים מארק לחודש ונכנס בהתלהבות לתפקידו, נחוש בדעתו להשיג בעזרת גביית מס ציוני את האמצעים הדרושים לתנופה גדולה, שש לוויכוחים באסיפות פומביות עם שוללי הציונות, בעיקר מקרב אנשי ה“צנטרלפריין”, באיגוד המרכזי של “האזרחים הגרמניים בעלי הדת היהודית”, שהתנגדותם לציונות החריפה עם כניסת הציונים למאבק פוליטי בתוך הקהילות ובייחוד בברלין.

במאי 1910 התפטר בודנהיימר מנשיאות התאחדות ציוני גרמניה לטובת הנטקה, שישב בברלין, והוועד הפועל החליט עקרונית להעביר את ההנהגה מקלן למרכז החיים היהודיים. בהעברת ההנהגה לברלין לא היה רק משום שינוי מקום, אלא ביטוי למשקל הגובר של בני הדור השני לציונות, שראה אותה קודם כול כעניין אישי: על מנת להיות ציונים טובים כמו אחיהם במזרח, עליהם, כל כמה שהדבר נשמע פרדוקסאלי, להיות ציונים טובים יותר; אין הם יכולים להרשות לעצמם מדיניות של פשרה ושל טשטוש ההבדלים בינם לבין הלא ציונים, מין ציונות קלה, פילנטרופית, למען אחים במצוקה. דעה זו היתה מנוגדת לתפיסת המבוגרים, המתונים יותר כמו פרופ' פרנץ אופנהיימר, כלכלן וסוציולוג, שעליו הטיל הקונגרס בהאמבורג להניח יסוד להתיישבות שיתופית בארץ־ישראל, אשר סבר שציוני המערב הם הם האידיאליסטים האמיתיים. הרי יהודי המזרח מבקשים משהו לעצמם, ארץ שבה יוכלו להיות שווי זכויות, ואילו ליהודי המערב יש מולדת, אין הם רק אזרחים נאמנים של גרמניה, אלא פטריוטים; בציונות אין הם מבקשים דבר לעצמם, אלא רק למען הרעיון, ואין מצפים מהם שיהיו לחלוצים העולים כבר עתה לארץ־ישראל.

בלומנפלד, כדוברה של הציונות הרדיקאלית, הציע לוועידת הצירים של התאחדות ציוני גרמניה, שעמדה להתכנס בספטמבר 1911 בפרנקפורט, להדגיש בתעמולה הציונית באופן חד־משמעי את אופיה הלאומי של התנועה, ולהטיל את מלוא כובד משקלם על ההבדל העקרוני בין הציונות כתנועה יהודית עממית לבין כל שאר ארגוני היהודים (דבר שהיה מחדד בהכרח את היחסים עמם).

ציונים מתונים יותר סברו אחרת. האנס גדעון היימן, כלכלן ובנקאי מתחיל, טען שיותר מכול דרוש לארץ־ישראל הון יהודי, של ציונים ולא־ציונים כאחד, וקיצוניות יתרה תרתיע רבים מיהודי גרמניה. חייבים למהול את היין הציוני במעט מים ולהימנע מעימות עם ארגונים לא־ציוניים. מרבית יהודי גרמניה לא קורצו מחומר של גיבורים לאומיים; הם בורגנים אוהבי נוחות, וצריך להדגיש את המשותף עמם.

בקונגרס הציוני העשירי, שהתכנס בספטמבר 1911 בבאזל, היה למרטין הכבוד להכות שלוש פעמים בפטיש לפני כניסת הוועד הפועל הציוני בראשותו של וולפסון לאולם המליאה. בריאותו הרופפת של וולפסון לא הגנה עליו מפני התקפות גוברות של האופוזיציה, שהסתיימו בניצחון של הציונות הסינטטית. וולפסון, חולה לב ועייף עד מוות, התפטר, אך השאיר בידיו ובידי ידידו יעקובוס קאן, בנקאי המקורב לחוגי החצר של הולנד, השקול והזהיר, את השליטה על המוסדות הכספיים של התנועה. כנשיא נבחר פרופ' אוטו וורבורג, בוטנאי, בן למשפחת בנקאים מהאמבורג, מומחה להתיישבות חקלאית, ומעמודי התווך של הציונות המעשית. לוועד הפועל המצומצם החדש נכנסו סוקולוב, לוין, יעקבסון – בפעם הראשונה נציגי רוסיה, שעברו להתגורר במערב ולכן יכלו להשתתף בצורה פעילה בניהול, לצדם של וורבורג והנטקה כנציגי גרמניה.

בזה הגיעה לקצה תקופת קלן, שהחלה במות הרצל. המשרד הראשי של התנועה העולמית עבר לברלין, לדירה מרווחת בזֶקְסִישה שטראסה, ושיתוף הפעולה בין ההנהגה העולמית להנהגת התאחדות ציוני גרמניה התהדק. בלומנפלד נתמנה למזכיר לענייני הסברה של ההסתדרות העולמית, ליכטהיים למזכיר המדיני של הוועד הפועל המצומצם ולעורך “די וולט”, מרטין למזכיר הכללי של הוועד הפועל המצומצם, אחרי שהופיין עבר להנהלת הקרן הקיימת לישראל, עד שקיבל על עצמו תפקיד סגן מנהל של חברת אנגלו־פלשתינה, הבנק הציוני בארץ־ישראל.

פליקס גייס את כל כוחותיו כדי לעמוד בפיתויי הציונות כמקצוע. תוך כדי התמחות נקרא פעמיים לשבועות מספר לתמרונים ולאימונים בבוואריה ובקיץ 1912 זכה לדרגת ויצה־פלדוובל, מעין סגן־רב־סמל, וזו כבר דרגת קצונה שיש בה משום הישג ליהודי. מעתה סעד עם שאר הקצינים הזוטרים ב“קאזינו”, מועדון הקצינים, ובמכתבו לאריך כהן ניכרה ההתפעלות מפשטות ההליכות שם: “אין חובת שתייה! על השולחן עומד כד של מים פשוטים! רק פעם אחת, לכבוד הצטרפותנו, הוגש משקה יין עם פירות. האוכל פשוט, אבל טעים! ברלין, על תענוגותיה הרבים, שקעה מאחורי!” ממינכן התגעגע פליקס לקורט, לשיחת רעים על כוס יין, במכתביו הביע את רצונו להתחיל בפרק חיים חדש עם שובו.

בעיני משפחת רוזנבליט המשיכה אני לסר להיות חברתו של מרטין, מתאימה לו במזגה, בגישתה לחיים. מן המכתבים המעטים של פליקס לאני שנשמרו מאותה תקופה עולה נימה של משבר: “אינני חושב, שלכן, הנשים, יש מושג כמה גדולה יכולה להיות הקנאה בין הגברים, כי אתן יותר מדי יהירות ולא ישרות.” כאשר לכבוד יום הולדתה שלח מרטין לאני “קרון מלא דברי מתיקה”, נאנח פליקס שלדאבונו הוא עני מכדי לנהוג כמוהו. (באותה עת שהתה אני בשטוטגארט, שם למדה צורפות. כבת למשפחה יהודית אמידה, עצם הבחירה במקצוע מעידה על מידת עצמאותה הנפשית.) אני לחצה על שיחה גלויה עם מרטין, ופליקס נסע אל משה קלוורי לקרוסן, כי היה עליו להתייעץ עם מישהו קרוב ללבו לפני השיחה הגורלית.

אחרי השיחה עם מרטין, שהתנהלה לדבריו בנימה של “אחים לברית”, נתמלא פליקס הרהורי חרטה: לא היה לו מושג כמה עזה וטהורה היתה אהבת מרטין לאני: “כשאני משווה אהבה זו לאהבתי, אני מרגיש כחוטא, כשודד, כשובר נישואים.” הוא הביט על עצמו בעיניים פקוחות וקבע גלויות: “אני אדם שאינו מסוגל לרגשות גדולים וחזקים, כי כל רגש מהול בחשיבה, מבוקר על ידי התבונה, וגם בסערות הרוח הגדולות ביותר, מחשבותי מסוגלות לפנות לאפיקים אחרים, להשתלט על הרגש. כמה אני שונא קהות רגשות זו יודע רק מי שעליו לשאת גורל דומה!”

“מצויים אנשים רבים מסוג זה, וההגדרה ההולמת אותם: אנשים לא טראגיים (מלבד הטראגדיה העלובה של יום־יום).” אני לסר (“שעליה הוא יודע שאין בעולם מי שאוהב אותו יותר ממנה”), ביקשה לדעת אם הוא אוהב אותה; “לא העזתי לומר זאת, אולי משום שהמלה הזאת אינה הולמת אותי.” אין הוא מסוגל לרגש סוחף; הוא מאושר בחברתה, אבל בהעדרה הוא עשוי לשכוח אותה ולעסוק בדברים אחרים. “למרות פקפוקי מאמין אני שיכולנו לחיות בנישואים מאושרים למדי,” סבר פליקס, דווקא משום שאהבת אני אליו גדולה מזו שלו: הוא לא היה מסוגל לאהוב אישה שאינה אוהבת אותו, כי לגבר, כך האמין, חשובה קודם כול מידת האהבה אליו.

פליקס הביע נכונות לוותר: “אני אחד החלשים, החושבים. המוסריים, המהססים מתוך חוש אחריות, וחוש האחריות הארור הזה הוא הרגש החזק שלי, הרגש היחיד.” מרטין תבע הכרעה, ופליקס התחמק. לאני אמר שהוא מרגיש שאסור לו לעזוב אותה, אך אין הוא מסוגל להחליט. משום כך ביקש להטיל על אני את עול הבחירה. “את חזקה ממני,” כתב. בסופו של דבר נפלה ההכרעה לטובת פליקס, בניגוד לרצונה של המשפחה ותוך תמיהה, מה ראתה אני לסר בפליקס שאין במרטין. ממרחק השנים הסבירו שתי אחיות רוזנבליט את בחירת אני בהנחתה שבפליקס תוכל לשלוט כרצונה, אבל אולי דווקא להפך, אולי חשה אני כבר אז מה שהוכיחו השנים, שפליקס גבר עקיב ועיקש יותר.


 

6 ערך הנעורים    🔗

על אף הוויכוחים הממושכים על מהות “הבית הלאומי” ודרכי בנייתו, היתה ארץ־ישראל מושג מופשט. וולפסון ובודנהיימר ליוו את הרצל בנסיעתו ארצה בעת ביקור הקיסר הגרמני בשנת 1898, אך לגבי הרוב המכריע של ציוני גרמניה היתה “טרה אינקוגניטה”, מעבר להרי החושך, לערפילי התקוות. בארץ־ישראל עצמה ישבו יוצאי גרמניה ספורים, בעיקר מורים ומורות שנשלחו ארצה מטעם מוסדות חינוך ממומנים מתרומות יהודי גרמניה, ארתור רופין כמנהל המשרד הארץ־ישראלי ויוסף טריידל כמודד קרקעות. ב־1908 עלה ארצה לודוויג מאייר ופתח חנות ספרים בירושלים, וכעבור שנה הגיע ראשון חברי אגודת הסטודנטים, ד"ר אליאס אוארבך, שעלה מיוזמתו, על אחריותו, על סמך מסקנתו המהממת: “אם נרצה לכבוש את ארץ־ישראל, נצטרך לבוא אליה,” ופתח מרפאה פרטית בחיפה.

באביב 1910 נערך הסיור הקבוצתי הראשון של ציוני גרמניה בארץ־ישראל, בהשתתפות פרנץ אופנהיימר, אבי ההתיישבות השיתופית, תיאודור זלוצ’יסטי, לודוויג פינר, ריכארד ליכטהיים וחברו ל“חשמונייה” וילהלם ברין. הם עברו את הארץ לאורכה ולרוחבה, בעגלות, ברכיבה, ברכבת, וחזרו מחוזקים באמונתם הציונית לאור הישגי המתיישבים הראשונים הנאחזים בקרקע. ברין לא שב אתם, אלא נכנע לתחנוני אנשי חדרה מוכי הקדחת, ונשאר כרופא במושבה. אותה שנה יצאה ארצה גם אלה פרלמן, בתו של סוחר אמיד ואדוק מקניגסברג, לכאורה על מנת לבקר את הורי אִמה, שבאו בהתאם למסורת המשפחה לסיים את חייהם בארץ הקודש והתיישבו בצפת, אך למעשה כדי להגשים את חלומה הציוני ולעבוד בארץ־ישראל. אלה, בשמה העברי הדסה, בת עשרים, דיווחה לחברותיה בקניגסברג על חוויותיה בארץ־ישראל, על אווירה הצלול, על שמי הכוכבים, אך גם על העוני והשממה המצפה לידיים שיפריחו אותה: מאבניה יבריא העם היהודי.

על סמך סיורו בארץ־ישראל הגיש זלוצ’יסטי לוועידת הצירים ה־13 של הסתדרות ציוני גרמניה, שהתכנסה במאי 1912 בעיר פוזן, הצעה מהפכנית: מחמת משמעותה המכרעת של עבודת ארץ־ישראל לשחרור אישיות היחיד וכאמצעי להשגת המטרה הלאומית, חייב כל ציוני גרמני לכלול עלייה בתכנית חייו וליצור לעצמו אינטרסים כלכליים בארץ־ישראל. הצעתו זכתה לתמיכה נלהבת של הצעירים הרדיקאליים ואושרה בזכות כושר הנאום של בלומנפלד, על אף התנגדותם הנמרצת של ציונים שקולים כבודנהיימר ופרידֵמן, שראו בה לאומנות מופרזת ומלל מזיק שאין בו ממש. אכן, גם תומכיה לא ציפו לתוצאות מעשיות מידיות, עיקר מטרת ההחלטה היתה להוציא את הציונים משאננותם, להמחיש להם שציונות היא בראש וראשונה שאלה אישית, לחדד את הוויכוח על מרכזיותה של ארץ־ישראל.

החלטה שנייה, שהתקבלה בעקבות הצעה שהעלו ציוני שלזיה העלית, שקבעה כי על כל ציוני להכיר את ארץ־ישראל היכרות אישית ולכן על הוועד המרכזי של התאחדות ציוני גרמניה לסייע לכך באמצעים מתאימים, לא עוררה פולמוס חריף כל כך והיתה בעלת משמעות מעשית יותר. בעקבותיה התארגנה קבוצה של ארבעים ושניים סטודנטים בהדרכתו של זלוצ’יסטי, שביקשה לסייר בארץ לפי מיטב מסורת המשוטטים, ברגל ובתרמיל על הגב. אכן, באביב 1913 הם צעדו בין הרים ובין סלעים בשמש החמה של ארץ־ישראל שש עד שמונה שעות ביום, כאילו היו ביערות גרמניה, ובלילה – אחרי קבלת פנים חגיגית באחת מנקודות היישוב היהודיות ונאומים בעברית שאיש מהם לא הבין – נפלו שדודים על משכבם. רק נחום גולדמן, סטודנט למשפטים מהיידלברג (שהובא לגרמניה בגיל שבע מליטא), הפר את כללי המשוטטים, שכר לעצמו חמור כדי להכיר את הארץ בצורה נוחה יותר, בכוחות עצמו, נשאר ארבעה חודשים – וכתב ספר. כולם נשבו בקסמי קדמוניות הארץ, שהזמן כאילו עמד בה מלכת מאז חורבן הבית, בהדר שממונה, שציפה לשיבת ציון.

גם את פליקס העסיקה שאלת העלייה לארץ־ישראל. נכון, הוא מודע לכך שכל יהודי המתיישב בארץ־ישראל הוא נכס לאומי שערכו לא יסולא26 בפז, וגם אם בעת הכניסה לברית הסטודנטים לא ידע דבר על הגשמה אישית, כיום ברור לו – כפי שכתב לאני – שהגשמה ציונית אמיתית פירושה השתרשות בארץ־ישראל, אבל עדיין יש בו ספקות לגבי עלייתו הוא, בעיקר מטעמים מקצועיים. אם יעלה, אין ברצונו להיות עורך דין או פקיד, אלא בעל משק חקלאי קטן. בעצם דובר בעלייה בשניים, יחד עם אני, שחשבה להשתלב כצורפת מאומנת במפעלי בית הספר “בצלאל”, תכנית שנראתה בעיני פליקס דמיונית למדי. בכל אופן, הוא לא יכפה עליה עלייה, בעיקר כאשר גם בו הדחף לעלות עדיין אינו חזק דיו.

אולם בוועידת הצירים בפוזן התקבלה החלטה שהיתה לה השפעה מכרעת על חיי פליקס ועל חיי מאות צעירים אחרים. באחד הדיונים, שבשעת קיומו לא עורר תשומת לב מיוחדת, העלה הרפרנדר פליקס רוזנבליט הצעה מטעם הוועד המרכזי לראות בחישול גופני שיטתי של הנוער מכשיר חשוב למען חיזוק התודעה היהודית ובאגודות ההתעמלות והספורט חלק משמעותי של התנועה היהודית הלאומית, אמצעי לחנך את הנוער לשותפות חיה בתקומה היהודית. ולא עוד אלא שלמען הפצת הרעיון הציוני בקרב הנוער דרוש ארגון נוער מיוחד.

כאשר בוועידה דיווח יוסף מרקוס, בן עשרים ושש, יליד אזור הגבול עם פולניה, על פעולת קבוצת המשוטטים היהודיים שייסד בברסלאו בהשפעתו של ה“וַנוְדֵרְפוֹגל”27 הגרמני, כאילו באה על פליקס הארה: זו הדרך לפתור את הבעיה שהעסיקה אותו שנים, כיצד לקרב צעירים לציונות עוד בטרם יגיעו לשערי האוניברסיטה. רעיון המשוטטים היהודיים ריחף באוויר: ברחבי גרמניה התארגנו עשרות אלפי צעירים גרמניים, חלקם שוטטו בטבע לצלילי גיטארות ומנדולינות, חלקם צעדו בסך לצלילי תופים וחלילים, וכולם, מתוך התקוממות נגד החינוך הסמכותי במשפחה ובבית הספר, גילו את ערך הנעורים, שואפים לנהל חיים עצמאיים, לפי קביעתם ובאחריותם, לעצב את חייהם מתוך אמת פנימית. משה קלוורי, אשר כמורה בכיר במקום שימש גם ראש ה“וונדרפוגל” בקרוסן, רשם את הכללים הבסיסיים לתנועת משוטטים ציונים, בסיועם של מרקוס ואחת המדריכות, ושלח אותם לפליקס לברלין, כדי שינסח אותם ניסוח סופי.

הגיבוש האחרון של רעיון יסוד “תנועת המשוטטים היהודיים בלאו־וייס” (תכלת־לבן) בברלין התממש במקום שאינו הולם במיוחד את אידיאל השיבה לטבע: סביב שולחן השתייה המסורתי במסבאת “די הוטה”, בניצוחם של ד“ר אדלברט זאקס וחברו הרופא ד”ר וייסנברג. את תנועת “בלאו־וייס” לא יסדו בני תשחורת מתוך מרד נעורים, אלא מבוגרים בני שלושים (פליקס בן העשרים וחמש היה הצעיר שבהם), מתוך צרכים רעיוניים.

הסטודנטים, שזכו לחסד שנות החופש, הניתוק מחובות הקיום, חייבים להיות אחראיים לפעולה בקרב הנוער, בעיקר העובד, טען פליקס שוב ושוב, – ולא לשם שמים. בתחרות עם האגודות הלא־ציוניות על נפש הצעירים, ידה של הברית על התחתונה. כדי לשנות זאת שינוי של ממש חייבים להתחיל בגיוס הצעירים כבר בכיתות העליונות של בית הספר התיכון, לפני כניסתם לאוניברסיטה. עוד לפני יסוד “בלאו־וייס” ביקש פליקס מחברי הברית לפעול בקרב הנוער, כל אחד בסביבתו־הוא, בעזרת ספרות מתאימה (החוק אסר על תלמידים להשתתף באספות בעלות תוכן פוליטי והאינדוקטרינציה הושגה באמצעות קריאה), ולייסד לשם כך קרן לרכישת ספרים שיימכרו לחברים במחירים מוזלים. הצעתו נדחתה, אך הוא לא נרתע: אם רוצים להרחיב את מעגל המצטרפים לאגודות, חייבים למצוא דרך לכבוש את התלמידים.

הדרך נמצאה בצורת השוטטות (“כל ההיסטוריה היהודית בעצם אינה אלא תנועת משוטטים יהודיים,” סבר נורדאו), ולצעירים היהודיים היה זה שחרור כפול, גם מכבלי הבית ובית הספר, גם מסילוף החיים כיהודים־לא־יהודים, לעתים תוך בדידות בכיתה.

הורים יהודיים, בורגנים וזעיר־בורגנים, שנתנו את הסכמתם להצטרפות בניהם לתנועת המשוטטים, עשו זאת בעיקר משום שלא ידעו מה לעשות בהם ביום ראשון, היום החופשי בשבוע. לרוב לקחו את ילדיהם, לבושים בגדי שבת, לטיול בגן ציבורי או בחורשה סמוכה לעיר, שהוביל תמיד למסעדת־הגן הקרובה. “באווירה של מבוגרים החושבים ופועלים בצורה חומרנית, בקרב אנשים מנוכרים לטבע, בתוך ספקנות, לעג עצמי והלצות יהודיות תפלות, גדל דור יהודי שתפיסת עולמו נהרסת עוד בבית ההורים. ‘בלאו־וייס’ נועד לתקן, ככל האפשר, את השפעות החינוך הפסול, להחזיר את הצעירים לטבע, להעניק להם תפיסת עולם חדשה, טבעית, רוויה שמחת חיים, פתוחה ליפה ולנעלה,” נאמר בהנחיות הראשונות לייסוד ארגון המשוטטים היהודי.

האידיאלים החינוכיים כללו, מלבד השיבה לטבע, משמעת, חוש אחריות, אהבת אמת, רעות, צניעות, תושייה, אומץ, הסתפקות במועט והתמדה (ממש ברוחה של פאני). אם כי הודגש שכל צורת תעמולה אסורה ושארגון המשוטטים לא נועד לעצב את תפיסת הצעירים, הרי ההנחה היתה כי דור שיחונך לחשיבה כנה יגיע ממילא לחיוב היהדות, שיהודי טבעי יהיה לציוני, במוקדם או במאוחר. התקנות לא השאירו ספק באשר למגמה האמיתית: חיוני שהמדריכים עצמם יהיו ציונים בשלים ומעוצבים. המשוטטים נתבקשו בשעת מפגש עם קבוצת “וונדרפוגל” לענות לברכת “הייל!” המסורתית ב“הידד!” עברי מהדהד.

קצת מביך לקרוא בכתבי המשוטטים של אותם הימים, משום שמדובר בהם כל כך הרבה על ה“פיהרר”, תפקידו של ה“פיהרר”, ציות בלא תנאי ל“פיהרר” – והכוונה אינה אלא למדריך, אם כי גם הוא כאדם עליון: האם אתם חושבים שאדם נולד פיהרר? לא ולא. על כך יש לעמול. האם אתם מתמצאים בשטח? יודעים לקרוא מפה? להקים אוהל? לחבוש פצע? על המדריך לדעת לא רק היסטוריה יהודית, אלא להיות בקיא גם בספרות המאבק הסוציאלי, להיטיב לשיר. עליו להיות שחיין ורץ, מתאבק ושחקן, מתעמל וסייף, אדיש לחום ולקור, לצמא ולרעב, לעייפות ולרגליים כואבות. (הסמכותיות הובילה בקו ישר מן הקיסר אל כל רבדי האוכלוסייה, וגם המורדים בה לא השתחררו ממנה.)

תחילה פנו החניכים למדריכים בגוף שלישי, לאדון ולגברת, ורק כעבור שנה הונהג ה“דו” השוויוני. פליקס רוזנבליט, כשאר המדריכים, ניהל ספר מסעות מדויק, שבו נרשמו יעד המסע, המסלול, תחנת היציאה, שעת נסיעת הרכבת, שעת השיבה, מספר הקילומטרים שצעדו, מחיר הטיול. ב- 11.5.1913 צעדו פליקס רוזנבליט ופלוגתו שלושים קילומטר במשך יומיים (ההוצאות: 1.10 מארק לאיש), ב־8.6.1913 צעדו שישה־עשר קילומטר במסע לילי. בשנותיו הראשונות עוצב “בלאו־וייס” בדמותו של ה“וונדרפוגל” (ששלוש שכבותיו מנו אז כ־70,000 חברים), אם כי גם מתנועת הצופים (שמנתה 40,000 – 50,000 חברים בגרמניה) הושאלו כמה מרכיבים, כמו משחקי מלחמה, איתות וקריאת מפה. היתה מידה לא מעטה של אירוניה בכך שהשוטטות בטבע נועדה, בין השאר, להעמיק בנוער הגרמני את השורשים באדמת המולדת, ואכן הטיולים ביערות, על פני הרים, לאורך נהרות, הלינה תחת שמי הכוכבים חיזקו גם במשוטטי “בלאו־וייס” את המודעות ליופיה של אמא גרמניה.

מבחינות רבות דגלה תנועת הנוער בערכים שהיו מנוגדים לאורח החיים של חברי אגודות הסטודנטים, בעיקר באשר לטיפוח הווי השתייה: משוטט אינו זקוק לאלכוהול, הוא משתכר מיופיו של הטבע. למדריכים הומלץ שלא להיעצר בפונדקים, אלא בשעת סערה או גשם זלעפות, ולבשל על מדורה, תחת כיפת השמים, תוך הקפדה על כשרות – בשל חשש מפני התנגדות לפעילות “בלאו־וייס” בקרב בתי הספר הכלליים הוצג הצורך במזון כשר כאחת הסיבות העיקריות להתארגנות יהודית נפרדת.

כל שבט מסינגוורק מצא את דרכו ל“בלאו־וייס” – משה קלוורי, שלגביו היתה תנועת המשוטטים תשובה למאוויו לשלמות בין האדם לטבע, היה לדמות מחנכת מרכזית; פליקס ומרטין היו מראשוני המדריכים, מאקס וליאו הצטרפו לשורותיו, אני היתה מדריכה באחת משתי פלוגות28 הבנות הראשונות ואלזה היתה חניכתה המצטיינת. אני עזרה לה להשתחרר משלשלות הצניעות נוסח מסינגוורק, לימדה אותה אנגלית, הסבירה לה את עובדות החיים.

עצם התארגנות הבנות היה משום צעד מהפכני – אגודות הסטודנטים היהודיות, כאחיותיהן הגרמניות, טיפחו את אחוות הגברים, הבחורות היו רק קישוט נאה בנשפים ובאירועי חברה אחרים. התנגדות הורים להצטרפות בניהם ל“בלאו־וייס” נבעה בראש וראשונה מתוך הסתייגות מיהדות מופגנת, שסיכנה את תפיסת עולמם, אך באשר לבנות התווספו לכך מוסכמות החברה: אין זה יאה לבת מבית טוב לשוטט באחו הרחק מהשגחת ההורים. אכן מסעות הבנות נערכו בנפרד, לכל היותר נקבע יעד משותף להן ולבנים. המשוטט נתבקש להחליף את הצווארון הנוקשה ואת העניבה בחולצת צמר רכה שלה צווארון פתוח (המכונה “שילרקראגן”, לזכרו של המשורר הלאומי שהרבה להופיע בו), ללבוש מכנסיים קצרים, לכל היותר מכנסיים ארוכים וחותלות. הדרישות מן המשוטטת היו מהפכניות הרבה יותר: נעלי הליכה גבוהות במקום נעלי גבירות עדינות, חצאית צמר קצרה, יחסית, שאפשר לפותחה מן הצד, ומתחתה מכנסי התעמלות (לא מקובצות מדי), ולכיסוי הראש לכל היותר כובע לבד פשוט. בלי תכשיטים, בלי ארנקים, בלי צווארוני פרווה, בלי סרטי קישוט, בלי מטרייה ובלי שמשייה. מעל ומעבר לצווי אופנה היו הנחיות אדית הֶנְשֶל ב“בלאו־וייס־בלטר”, ביטאון התנועה בעריכת פליקס רוזנבליט, משום צעד קדימה לקראת מעמד שוויוני יותר של האשה. (גם התנועה הציונית לא השתחררה ממוסכמות הזמן: תפקיד האישה היה קודם כול לגדל דור ציוני חדש, צעירים שיהיו שלמים כיהודים ושלמים כבני אדם, לכל היותר יכולה היתה לעסוק בסעד.)

מימיו, לא קודם לכן, לא לאחר מכן, לא היה פליקס שלם כל כך עם מעשיו כמו בשנים הראשונות האלה של “בלאו־וייס”, לא רק משום שהביאו שחרור גם לו עצמו, אלא משום שאפשר היה לחוש בתוצאות מידיות, מה שנזרע החל מיד לפרוח, הניב פירות. ברוח ה“ונדרפוגל” חייב פליקס את הטבעיות (אף שטיפוחו המאומץ עשה אותה במקצת לא טבעית), אך הסתייג מהניתוק המוחלט מדור האבות ומן המסורת ושלל את פולחן הנעורים נוסח גוסטב וינֶקֶן, מייסד תנועת המשוטטים הגרמניים. לפי התפיסה היהודית אין הנעורים אלא תקופת הכנה והבשלה בדרך אל המטרה – ההתבגרות. לכן חגגו ב“בלאו־וייס” את החגים היהודיים, מתוך פירוש לאומי חדש: משה קלוורי הפליג בתיאור יופיה של סוכה, מרטין הזמין את החברים לבקר בסוכת הוריו, פליקס פיאר את גבורת המכבים בחגיגת חנוכה, שנערכה בליל חורף מקפיא על תל ליד פוֹטְסְדַם, שם הודלקו שמונה מדורות בחנוכייה והחניכים שרו “מעוז צור” בפנים קורנות באור הלהבות ומעוצמת החוויה.

להצלחת “בלאו־וייס” סייעה גם רוח האנטישמיות שגברה ב“וונדרפוגל” כתוצאה ישירה מטיפוח מיתוס הגרמַאניות השורשית. תחילה היתה האנטישמיות נחלת קבוצות מעטות. אולם בעת ייסוד “בלאו־וייס” כבר היה חלק גדול משכבת המדריכים נגוע בה. הלכי הרוח הסמויים באו לידי ביטוי פומבי בעקבות סירוב ה“וונדרפוגל” בעיר צוויקאו שבסקסוניה לקבל לשורותיו נערה יהודייה, על אף שעברה את כל המבחנים. בוויכוח שהתפתח מעל דפי ביטאון מדריכי ה“וונדרפוגל” צפו ועלו כל המשפטים הקדומים על יהודים כמפתי נערות בהירות שיער, כמנצלים שפלים. “אנחנו לא מזבלה לנעליים בלויות שנעלו אותן רגליים שטוחות מסריחות. ה’וונדרפוגל' אינו נושא לספסרות של יזמים יהודיים.” המסקנה – אפשר לצרף יהודים לשורות התנועה רק אם ישנו את דרכיהם הנלוזות, דבר שאינו אפשר בעצם.

ב“יודישה רונדשאו” התמודד פליקס רוזנבליט עם התופעה, שהיתה בעיניו רק הוכחה לצורך בתנועת משוטטים יהודיים נפרדת. אמנם “בלאו־וייס” לא נוסד משום שהיתה אנטישמיות ב“וונדרפוגל”, אלא כדי לעורר תחושת השתייכות יהודית וכדי למנוע מילדים יהודיים להתנוון בסביבה זרה, אך לציונים קל יותר להבין את המצב שהתהווה. הליבראלים יטענו שאין מדובר בביטאון רשמי של ה“וונדרפוגל” כולו, כתב פליקס. אבל עובדה זו מוכיחה דווקא את ההפך: כאן לא באו לידי ביטוי הצהרות מטויחות, אלא דעות אמיתיות.

משה קלוורי, כחבר ותיק, דרש מהנהגת ה“וונדרפוגל” להגיב כלפי חוברת המדריכים בתגובה שלא תישתמע לשתי פנים, אולם ביטאונה המרכזי הסתפק בהודעה שאין היא אחראית לחוברת ושאין מדובר בפרסום רשמי. המחאות המעטות בקרב הסניפים התייחסו בעיקר לצורה, לא לתוכן. ה“וונדרפוגל” אמנם החליט מצד אחד שאין להסכים להחלטה כוללת של אי קבלת חברים יהודיים מטעמים עקרוניים, אבל מצד שני קבע שאין להגביל סניפים בהחלטה שלא לקבל יהודים לשורותיהם מטעמים אישיים, בגלל תכונות אופייניות לגזעם.

ה“צנטרלפריין” קבע, למורת רוחו של רוזנבליט, שאל להם, לצעירים היהודים, לצאת מן ה“וונדרפוגל” – עליהם להילחם מבפנים. מי צריך להילחם, ביקש פליקס לדעת, תלמידים נגד מדריכים? האם על ילדים לספוג השפלות? האם לא מוטב שיתחנכו כיהודים גאים היודעים לשמור על כבודם?

מאז החלטת ועידת פוזן התגברה ההתנגדות לציונות בקרב ה“צנטרלפריין”. במשך זמן מה התנהל הפולמוס על דפי העיתונות היהודית, אך בשנת 1913 הוא פרץ החוצה, אל הציבור הרחב. הציונים רק מלבים את האנטישמיות, טענו היהודים הליבראלים. באותה מידה אפשר לטעון שהתנ"ך או התלמוד, כל מי שמודה שהיהודים שונים, גרץ או רוטשילד, מעוררים אנטישמיות, השיב רוזנבליט. האנטישמים אינם מושפעים מן הכתוב בעיתונים היהודיים. זו אשליה שדיון גלוי מלבה את השנאה ליהודים. הציונים רק אומרים בקול רם את שהגרמנים יודעים זמן רב: קיימת אומה יהודית. לא רק שונאים כמו לאגארד, וואגנר, טרייטשקה (“היהודים הם אסוננו”), אלא גם אוהדים מובהקים כמו ההיסטוריון מומסן מודעים לשוני.

בחוברת “עתיד היהודים” דיבר וורנר זומבארט, פרופסור לכלכלה מדינית, בגנות התרפסותם של היהודים: אמנם היהודים זכאים לשוויון מוחלט, אך הוא מקווה שיהיה להם טאקט די הצורך לא לעשות בו שימוש מלא. בכתב עת “קונסטווארט” טען מוריץ גולדשטיין במאמר “הפרנס הגרמני־יהודי”, שהיהודים הם האוצרים של נכסי הרוח של אומה, השוללת מהם את הזכות והכישורים לכך. הציונים ראו בהתבטאויות אלו חיזוק להשקפתם, הגרמנים בני דת משה ראו בהן ביטוי לאנטישמיות. חילוקי הדעות התחדדו כאשר ה“צנטרלפריין” קיבל במארס 1913 החלטה שתבעה מחבריו בהתאם לסעיף הראשון לא רק מילוי חובותיהם האזרחיים, אלא גם תודעה29 גרמנית ויישום תודעה זו בחיי היום־יום שלהם וסיים בדרישה להתרחק מן הציוני הרדיקלי, השולל רגשות גרמניים־לאומיים, רואה את עצמו אורח בארץ זרה ומחייב רק רגשות לאומיים־יהודיים. הציונים דחו בשאט נפש את האשמה שהם חסרים אהבה למולדת (הגרמנית) והחליטו ששוב אי אפשר לשלב חברות בהתאחדות ציוני גרמניה עם חברות ב“צנטרלפריין”. המאבק המתמשך הגיע לשיאו בראשית 1914, כאשר התפרסמה בעיתונות הגרמנית מודעה גדולה בגנות הציונות, חתומה בידי חמש מאות בעלי שם יהודיים.

שאלת המזיגה בין יהדותם הלאומית לגרמניותם העיקה לאורך שנים על ציוני גרמניה, שרצו בשניהם גם יחד. משה קלוורי היה להם למשענת כאשר קבע: אין טעם להשיב לטוענים שאי אפשר לאחד את השניים בהצהרה שהציונים אזרחים גרמניים נאמנים. תשובה זו בעצם ממעיטה במשמעות המיזוג בין השניים. הם אזרחים בתרבות הגרמנית, שותפים לה ואינם מוכנים לוותר עליה. הכפילות, שמטיחים נגדם, היא להם יתרון: כגישה לשאלות גרמניות הם מושפעים מיהדותם, בהתמודדות עם שאלות יהודיות הם נעזרים בגרמניותם. “עד כמה השפיעה גרמניה על קיומנו, לכך יש הוכחה חיה: הציונית הפוליטית היא מתנת אירופה ליהדות.” וגרמניה, כמובן, היא לב־לבה של אירופה.

גם ברית הסטודנטים, מעוז פולחן הפונדקים, החלה לצעוד: האגודות בברלין ובברסלאו כללו את השוטטות במסגרת פעולתן הקבועה. מעל דפי “דר יודישה שטודנט” הבהיר פליקס רוזנבליט שמדובר בשינוי יסודי בחיי האגודות: האחים לברית אינם מטיילים כך סתם, הם משוטטים, מכינים ארוחות בחיק הטבע ואינם חונים בפונדקים – ואכן חברותא אמיתית צומחת באחו יפה יותר מאשר במסבאות ובבתי קפה. ולא עוד אלא שלמסעות אפשר להזמין גם את הגברות. תנו להן לנסוע אתכם במחלקה הרביעית! לשאת את ילקוט הגב, לבשל על אש פתוחה, ותוכלו בנקל לוותר על הריקודים־לשעת־התה המאובנים! לשוטטות כל המעלות בעיני פליקס – היא אמצעי משיכה לסטודנטים מתחילים, היא מגדילה את מאגר המדריכים ל“בלאו־וייס” – ולכן יש לחייב את כל אגודות הברית לכלול את השוטטות בתכנית פעולתן, החל מן הסמסטר הבא. ייתכן שתחילה תהיה התנגדות לכך שיום ראשון יהיה יום של מסע. אבל זה ילך, זה מוכרח ללכת!

בראשית ספטמבר 1913 נסעו כל ה’מי ומי' בעולם הציוני לווינה לקונגרס האחד־עשר, הקונגרס הרביעי שפליקס רוזנבליט השתתף בו. מעל דפי ה“דר יודישה שטודנט”, בשם נשיאות הברית, דרבן פליקס רוזנבליט את הטירונים – בחוברת לא סודית – (מטעמי תעמולה) – של “דר יודישה שטודנט”, לבקר בקונגרס: זו חוויה שעשויה להשפיע יותר מאלף שיעורים. רוזנבליט שמח למפגשים, נהנה מן החגיגה היהודית, היה גאה בפרלמנט היהודי העולמי. נכון, תמו הקונגרסים של הנואמים הגדולים (היה זה הקונגרס הראשון שנורדאו לא השתתף בו כמחאה על הגלישה לעבודה המעשית והחלשת הציונות המדינית ברוחו של הרצל), היו גם שעות של שיעמום והתפרצויות זעם, צעקות של שוק. אולם עדיין, בעיקר בראשיתו ובסיומו, אך גם במהלך הדיונים, היו רגעים של אושר בשל הזכות להשתתף בקונגרס, היתה תחושה של כוח עולה.

רופין מסר בקונגרס את הדו"ח הראשון על פעולת המשרד הארץ־ישראלי, שעשה רושם רב על שומעיו. הוא דחה את הדרישה לניהול ההתיישבות בדרך המסחרית, קבל על העדר אמצעים ויצא בזכות הפועלים העבריים בארץ־ישראל וחזונם. וייצמן ואוסישקין הניחו לפני הקונגרס הצעה להקים אוניברסיטה עברית בירושלים, שזכתה לאישורו. קונגרס חשוב – ואחרון לשמונה שנים.

אולי כאן המקום להתעכב לרגע, חושבים ומחשבים: כיצד נותר לציונים הפעילים מסוגו של פליקס מרווח נשימה, שלא לדבר על היכולת לעסוק בכל עיסוק אחר? פעם בשנה נערך מטעם אגודות הסטודנטים ה“קארטלטאג” שנמשך ארבעה־חמישה ימים, אחרי דיוני הכנה סבוכים של נושאי התפקידים באגודות המקומיות ובנשיאות. פעם בשנה נערכה ועידת הצירים של התאחדות ציוני גרמניה, שנמשכה יומיים־שלושה, וגם לה קדמו שבועות של אספות והתייעצויות ודיונים. פעם בשנתיים התקיים הקונגרס הציוני, שנמשך כשבועיים ודרש עבודת הכנה של חודשים. פעמיים בחודש התקיים מפגש של “ישישי מכבייה”, פעם בשבוע שולחן השתייה של זאקס. יום ראשון בשבוע הוקדש לפעילויות “בלאו־וייס”, ולכך יש להוסיף כתיבת מאמרים לביטאון הסטודנטים, (ומדי פעם עריכה, כממלא מקום), ול“יודישה רונדשאו”, עריכת ביטאון “בלאו־וייס” וכתיבת סקירות ספרים בעבורו, חברות בנשיאות הברית ובהנהגת “בלאו־וייס”, הרצאות, נאומים, תיזות, שיעורים. הציונות היתה אמונה שתבעה כוחות גוף ונפש לא פחות משמירת מצוות התורה.

*

מיד עם שובם של צירי ארץ־ישראל מווינה הביתה פרץ המאבק שנכנס להיסטוריה הציונית כ“מלחמת השפות”. במשך שנים התנהל בקרב ציוני גרמניה ויכוח נוקב וממושך באשר לשפה העברית, אם יש ביכולתה להיות אי פעם שפת היצירה של ציוני הגולה. היו שסברו שאסור ליהודים להצטמצם בשפה אחת, וגם פליקס גרס שיהודי גרמניה שייכים, לעת עתה, לשתי תרבויות, אך ייתכן שבבוא היום יהיה חוג היצירה של הספרות היהודית בשפה הגרמנית “רק זיכרון היסטורי מכאיב.”

שונים היו פני הדברים בארץ־ישראל, שבה עמד לקום בחיפה בית ספר טכני גבוה, ובית ספר תיכון ריאלי, כעתודה. הציונים תבעו ששפת ההוראה הראשית בשני המוסדות תהיה עברית. לפאול נתן ולג’יימס סימון – נציגי ה“הילפספריין”, הידוע בארץ כ“עזרה”,30 ארגון שקיים מוסדות חינוך וסעד שונים בארץ – היה משקל מכריע במועצת המנהלים, והתביעה נדחתה, אם מתוך פטריוטיות גרמנית, אם מתוך נימוקי תכלית: גרמנית היא היא השפה המובילה בשטח הטכנולוגיה, והעברית חסרה מונחים טכניים הכרחיים. הארץ היתה כמרקחה, שביתות, אספות מחאה, מורים התפטרו, תלמידים עזבו. עשרים ושבעה אזרחים גרמניים שהתגוררו בארץ־ישראל חתמו על עצומה לשגרירות הגרמנית בקושטא למען ביטול החלטת מועצת המנהלים בדבר חובת ההוראה בגרמנית, שרק עלולה להזיק לאינטרסים הגרמניים בפלשתינה. לגבי ריכארד ליכטהיים, שישב בקושטא כנציג התנועה הציונית, היתה שאלת התאחדות ציוני גרמניה שהופנתה אליו, אם להמשיך במאבק ולשאת באחריות למערכת החינוך העברי בארץ־ישראל, שאלה בטלה מעיקרה, שכן אם תפעל אחרת, היא תהיה מחוסלת בעיני היישוב.

כאן ראה ארתור בירם, מוסמך לרבנות ולהוראת שפות קלאסיות ושפות המזרח, את שליחות חייו: הוא יהיה גואל בית הספר הריאלי על טהרת העברית. יחד עם חבריו מקרב אגודות הסטודנטים, שהתייצבו כולם מאחורי לוחמי העברית, הלך בירם אל שמריה לוין, חבר הוועד הפועל, כדי שישכנע את ההסתדרות הציונית ליטול את האחריות לבתי הספר העבריים בארץ־ישראל שיצאו מחסות “עזרה”. אכן לווין, שהיה בעיני הסטודנטים המזיגה המיוחלת של היהדות החדשה עם מורשת האבות, מיוזמי הקמת הטכניון, נרתם למשימה והצליח בה: בירם הגיע ארצה באביב 1914, כדי לנהל את בית הספר הריאלי העברי, ומצא עם בואו קבוצה קטנה של תלמידים בני שש עד ארבע־עשרה, מחולקת לחמש כיתות, מהן שתיים ספק תיכוניות. באותו זמן ממש בא ארצה גם משה קלוורי, שדוד ילין הזמינו להצטרף לחבר המורים העבריים וללמד בכיתות העליונות של בית הספר העממי ובית המדרש למורים בירושלים, גם הם מן המורדים ב“עזרה”.

אביב 1914 הבטיח רבות. התארגנות המשוטטים היהודיים זכתה לתהודה, ענתה על צרכים נפשיים עמוקים, על כיסופים לחירות. בתוך שנים מעטות יצמחו מתוכה היהודים האידיאליים, חזקים, טבעיים, אמיצים. “וונדרפריין 1907” של מרקוס בברסלאו ו“בלאו־וייס” ברלין שיתפו פעולה מלכתחילה, ובאחד במארס 1914 נוסד בברלין על ידי חמש קבוצות (ברסלאו, ברלין, וינה, מיהלהאוזן ומינכן) ארגון כללי ארצי בשם “בלאו־וייס, ברית לשוטטות הנוער היהודי בגרמניה”, שמנה תשע מאות חברים ונשיאות של חמישה חברים שבראשה עמד ד"ר אַדְלַבֶּרְט זאקס. ההנחיות לארגון הארצי קבעו איסור מוחלט על צריכת אלכוהול וניקוטין, דיברו על מסעות נפרדים לנערים ולנערות, על הפרדה בין תלמידי בתי הספר לבוגרים. ההנהגה בברלין החליטה שלא להעניק עוד את סיכת “בלאו־וייס” כמובן מאליו לכל מי שהשתתף בעשרה מסעות, אלא רק למי שהוכיח את עצמו גם מבחינת אישיותו. כן חוייב המועמד בתקיעת יד, ועל ההצהרה: “אתה מבטיח למלא את כל חובות השוטטות, לציית למדריך ולהיות חבר נאמן לכל המשוטטים והמשוטטות,” היה עליו להשיב: “זאת אני מבטיח.”

אחרי הכנות ארוכות, דיוני ועדות וחילוקי דעות ראה אור גם שירון התנועה, שהכיל תשעים שירים גרמניים, שירי נוודים, איכרים עשוקים ושכירי חרב, ורק חמישה שירים עבריים, ובהם “פה בארץ חמדת אבות”. פליקם רוזנבליט, עורך ביטאון התנועה, הבטיח לקוראיו שזו אינה אלא מהדורה ניסיונית ושבמרוצת הזמן בוודאי יתוקן החסר. העורך הזמין תיאורי מסעות, לא רישומים כרונולוגיים סתמיים מתחנת הרכבת והשיבה אליה, אלא תיאור חווייתי של השוטטות, של המראות, של האנשים שפגשו בדרך. ואנא – בלי ראשי תיבות וקיצורים! לקיץ 1914 תוכננו מסעות לחוף הים הבלטי, לשווארצוולד, ליערות בוהמיה.

התנועה זכתה גם למעון קיט משלה בדרוויץ שליד ברלין, ובו נערך כנס ייסוד הברית הארצית בנוכחות מאתיים וחמישים בני נוער וחמש מאות צופים. במזג אוויר נפלא, ומתוך התלהבות גדולה, נערכו תחרויות שירה ומשחקי מלחמה, שמהם יצאו גם המנצחים גם המנוצחים בשריטות. כאשר שבו המשתתפים, עייפים אך מרוצים, לתחנת הרכבת בברלין, הודיעו הוצאות מיוחדות של העיתונים על רצח יורש העצר האוסטרי.

סוף סוף נתאפשר גם המיזוג בין שני ארגוני הסטודנטים,31 האחד ציוני באופן גלוי, האחר באופן מוסווה, כתוצאה מן העבודה המשותפת ב“בלאו- וייס” והטיולים המשותפים לארץ־ישראל (באביב 1914 יצאה קבוצת סטודנטים שנייה למסע שוטטות), ואחרי שהברית קיבלה, כנהוג בקארטל, את סעיף חובת הדו־קרב כתשובה לעלבון אנטישמי. דיוני ההכנה נפתחו בהאשמות הדדיות בשאלה מי האשם במאבק ובתחרות ביניהם עד הלום. אגון רוזנברג האשים את הברית באחריות למאבק מאז ייסוד “חשמונייה”, רוזנבליט דחה את האשמה מכול וכול: הברית רק הגיבה על ניסיונות להזיק לה. נבחרה ועדת שופטים להסרת המכשולים וחילוקי הדעות לקראת האיחוד ולהכנת מצע משותף. ושוב חזר הוויכוח הנושן על תכנית ציונית מפורשת, כן או לא, שהוכרע בישיבה שנמשכה עד אור הבוקר ברוח הברית: תכנית ציונית ברוחה, אך בלי המלה “ציונות” המבהילה.

בתשע־עשר ביולי 1914 נתאחדו שני הגופים ויצרו את ברית האגודות היהודיות (קארטל יודישר פֵרְבִּינְדוּנְגֶן) או כפי שנקרא בפי כול, קַא־יֶה־פַאוּ. הארגון החדש ביקש לחנך את חבריו לפעול בעוז למען תקומת העם היהודי, מתוך מודעות לאחדותה הלאומית של הקהיליה היהודית,32 כדי שעתיד האומה לא יבייש את עברה. שלוש־עשרה האגודות שהתאחדו מנו יחד כאלף חברים, ולכולם משימה אחת: מלחמה באויב המשותף – בהתבוללות. על הכרזת האיחוד חתמו אחד־עשר אנשים, ובהם שלושה כוהנים (ברתולד, אריך והנריק) וארבעה אבירי הוורד: רוזנקרנץ, רוזנברג, רוזנבאום ורוזנבליט.

בשלושים ביולי התקיימה הישיבה הראשונה של נשיאות קא־יה־פאו, ובאווירה של חשדנות קלה, אחרי עשר שנות יריבות, דנו בה על חלוקת תיקים. לפתע נשמעה המולה ברחוב פרידריך. “הלאה סרביה!” קראו ההמונים. כולם נחפזו לחלונות, רק אריך כהן נשאר במקומו ואמר: “לסדר היום! אני מבקש להמשיך. העניין למטה אינו מענייננו!”

בקרב הדור הראשון של ציוני גרמניה גבר חוסר הנחת מן ההקצנה של התנועה הציונית, מן “המליצות הלאומניות” (כהגדרת בודנהיימר) של קורט בלומנפלד וחבריו. לקראת ועידת הצירים הארבע־עשרה, שעמדה להתכנס בארבעה־עשר ביוני בלייפציג, התאספה קבוצת ותיקים – ובהם אופנהיימר, ד"ר אדולף פרידמן, משפטן ופובליציסט, מראשוני תומכי הרצל וממלוויו בנסיעתו למצרים, והצייר הרמן שטרוק, שצייר את דיוקנו של הרצל, כולם בעלי זכות ראשונים – על מנת לגבש החלטה נגד השאיפות ההיפר־לאומניות המסלפות את תכנית באזל, שדיברה רק על חיזוק התודעה העצמית היהודית, החלטה שתבעה שיתוף פעולה עם יהדות גרמניה כולה מתוך יחס של כבוד לרגשות פטריוטיים. אכן במרכז הדיונים בלייפציג עמד לא רק המתח הגובר בין ציונים ללא־ציוניים, אלא גם ויכוח חריף בין שני הדורות.

ד“ר פרידֵמן יצא נגד הדרישה ליצירת תרבות יהודית־לאומית על אדמת גרמניה, שהיתה בעיניו אידיאל מופשט, מטרה בלתי אפשרית, והצביע על כך שגם אלה המטיפים לה הם בעלי תרבות גרמנית טהורה וידיעותיהם בעניינים יהודיים מזעריות. ד”ר פרנץ אופנהיימר הדגיש שמעולם לא הסתיר את העובדה שאין בכוונתו לעזוב אי פעם את גרמניה ושקיבל על כך הכשר מהרצל. הוא גרמני, והוא גאה בכך, גאה באבותיו שספגו את תרבות גרמניה, גרמניותו קדושה לו, גרמניה מולדתו, ארץ געגועיו, מאבקיו ומטרותיו. גם הוא שב וציין שהרדיקאלים עצמם אינם מגשימים את מה שהם תובעים.

קורט בלומנפלד, המטרה העיקרית שלעברה נשלחו החצים, השיב שדיבורים מעין אלה אפשר לשמוע גם מפי כל יהודי נייטראלי. ציונות פירושה שאיפה לציון, ואם פרידמן יכול לדבר כך לאחר עשרים שנות עבודה ציונית נאמנה, הרי שהדברים מעידים על פשיטת רגל רעיונית. טענו נגדו שהוא נאבק למען תרבות עברית. ואילו הוא עצמו אינו דובר עברית; תקוותו שיצליח לדבר עברית בוועידת הצירים הבאה, השיב למתקיפיו. הרי העיקר המגמה, השאיפה, התקווה שהילדים והנכדים ימשיכו בארץ־ישראל במה שהחלו אבותיהם. עמדתו של בלומנפלד זכתה לא רק לאהדת הנטקה כיושב ראש הוועידה, אלא לתמיכת הרוב: דווקא ההעמקה בתרבות הגרמנית מביאה לידי הכרה שהיהודים חסרי שורשים בגרמניה, וגם ההערצה הגדולה לתרבות הגרמנית אין ביכולתה לטשטש את ההכרה, שעולמה אינו עולמנו. בא אוגוסט 1914 וטרף את הקלפים.

הישיבה האחרונה של ועידת הצירים בלייפציג הוקדשה כולה לשאלות נוער, לא מעט נוכח הגידול המתמיד של ארגוני הנוער היהודיים הכלליים, שמנו כ־15,000 חבר על פני גרמניה כולה. כנגד הדעה המקובלת שעל הציונים לעבוד כמדריכים בקרב הארגונים הנייטראליים ולחזק את השפעתם מבפנים, טען בלומנפלד שהפעולה אינה אלא מחלישה את הזיקה הציונית של המדריכים עצמם. פליקס, בגדר מומחה לשאלות הנוער, סבר גם הוא ששיפור המצב מבחינת כמות ואיכות יושג רק אם העבודה בארגוני הנוער הכלליים תפנה בהדרגה את מקומה לעבודה לאומית־אינטנסיבית בארגוני נוער יהודיים עצמאיים, נשלטים על ידי הציונים. הוא תבע תמיכה כספית מסיבית של ההסתדרות הציונית לפעולה בקרב הנוער, החשובה אף מן התעמולה. צריך ללמוד מממשלת גרמניה המודעת לחשיבות טיפוח הנוער לצרכים לאומיים ומקציבה לכך עשרות אלפי מארקים, ואילו אצל הציונות חסרים אף חמישה־עשר מארקים בחודש לרכישת עיתוני נוער. הוחלט שהנהגת התאחדות ציוני גרמניה, בנוכחות נציגי התנועות, תקדיש ישיבה מיוחדת לנושא בזמן הקרוב – והקרוב התרחק מאוד.

מתוך אמונה (יהודית) עמוקה בכוחה של המלה עדיין נתפסה הפעילות הציונית כעניין של תעמולה, של הסברה. בהתאם לתפיסה זו הוחלט על הוצאת סדרת חוברות להפצת מדע, לליבון בעיות, חוברת בכל חודש, ועל פי התכנית היו חייבים להשתתף מומחים מכל העולם הציוני ככתיבתן. הוגו ברגמן מפראג היה אמור לכתוב על שפה ולאומיות, ליכטהיים מקושטא על הציונות המדינית, משה גליקסון מאודיסה על עברית ואידיש, הופיין מיפו על בנקים וציונות. הרפרנדר רוזנבליט שנתבקש, כמומחה לנושא, לכתוב חוברת על תנועות הנוער היהודיות, הבטיח לגשת לכתיבה עם גמר הבחינות, בתום קיץ 1914.

החל עידן הנישואים, כמובן אחרי תקופת אירוסים הולמת ולא לפני שהחתן המאושר ידע לפרנס משפחה. ראשון היה פליקס דנציגר, עתה דוקטור לרפואה, שנשא לאישה את מאלי רוזנבליט בחתונה מפוארת שלדעת שמואל עוד ידובר בה שלושים שנה. החתונה כללה סעודה חגיגית, נשף במלון, שירים ותסכיתים שנכתבו במיוחד למאורע, ריקודים בתלבושת ערב – ובראשיתה שער של חרבות נתונים בידי חברי החתן מקרב ברית הסטודנטים בתלבושת מלאה, שדרכו עבר הזוג הצעיר. לנשואי ארנולד הילדסהיימר, דוקטור לכימיה,33 הוציאו אחיו ל“מכבייה” חוברת היתולית. גם קורט בלומנפלד הלך בדרך כל בשר ודם. נאמן להבטחתו שלא להתחתן עם אחת הנערות היהודיות הגרמניות השטחיות, בחר בג’ני, בתו של מיכאל הורביץ, סוחר אמיד ממינסק, אשר עבר אחרי ניסיון המהפכה של 1905 מרוסיה לקנינגסברג, בעיקר מפחד הגליית ג’ני ושתי אחיותיה לסיביר, אחרי מעצר דודם זלמן רובשוב, איש התנועה הסוציאליסטית. ג’ני, כרוב הסטודנטיות הרוסיות שפגש קורט, היתה צמאה להשכלה, בעלת תודעה פוליטית מגובשת וציונית נלהבת ממש כחברתה הדסה פרלמן, שעמה נפגש הזוג הצעיר באביב 1914 בעת ביקורם הראשון בארץ ישראל, ביקור שהיה לשניהם חוויה עמוקה. המציאות, דווקא בגלל שממת הארץ ודלות תושביה, היתה חזקה מכל דמיון: יוצאי גרמניה בארץ היו כאחוזי דיבוק בלהט ההגשמה.

באותה עת עדיין היה פליקס באחת מתחנות דרך הייסורים: בבית המשפט העליון של פרובינציית ברנדנבורג, שמקום מושבו בברלין, וכפי שכתב לאני המתוקה שלו, זכה בסנאט נוח (השופטים ישבו בהרכב של שלושה ולכל מתמחה היתה שלישייה משלו). עדיין היו לפניו לימודים לבחינות וכתיבת עבודת גמר לשם קבלת תואר אססור.

אכן, נפל דבר במערכת היחסים בינו לבין אני, לפי השינויים בנימת המכתבים, המעבר ל“דו” האינטימי, הפניה לאניכן האהובה הקטנה, זיכרון בילוי משותף של חודש ימים שהוכיח לשניהם יותר מאי פעם שהם שייכים זה לזה. כמה טיפשים היו כאשר חשבו שהם יכולים לאהוב זה את זה בדרך מיוחדת! נכון, דרך מיוחדת, אבל את האושר השמיימי להיות אהוב מרגישים רק כאשר צוחקים יחד ואחר כך מסירים את הצחוק בנשיקות. שם, באחו, היו כאחד, בטבע ובאהבה, “כפי שדרשת זאת את, הנבונה שלי!” כמנהג אותם הימים הובילה ההתייחדות בטבע להודעה על אירוסים באוגוסט 1913 (אחרי שהארוסה עצמה, כצורפת מדופלמת, הכינה את הטבעת), בעצם הודיעו על אירוסים כפולים: פליקס לאני לסר, אריך כהן לאחותה ליזה, נגנית כינור. פליקס היה מאושר שחבריו, קורט בלומנפלד, יוליוס רוזנפלד (שעמד לשאת לאישה את יוהנה לבית אטלינגר, מלאת גוף ונמרצת), הוקסמו לדבריהם מכלתו הקטנה.

ממכתבי פליקס עולה נימת הגבר הגדול המיטיב לדעת, בעיקר משום שהקטנה הכסילה שלו חיה מאז קיץ 1913 בפחד נורא מפני מלחמה אפשרית. “מה יש לפחד ממלחמה?” תמה פליקס ביולי 1913, “הרי אין לה זכר!” “מחשבותייך על מלחמה חסרות יסוד, הכול שליו כפי שלא היה מעולם!” הרגיע אותה כעבור שנה, ביוני 1914. “התחזיות הפוליטיות שלך ממש מעוררות גיחוך! איך יכול מותו של יורש העצר להשפיע עלינו?” ביקש לדעת בעשרים וחמישה ביולי, אחרי ההתנקשות בחיי פראנץ פרדיננד בסרייבו, “היי שקטה, אינני מתכונן לשלוף את חרבי. האי־שקט שלך בלתי מוצדק לחלוטין. אני אוהב אותך, את אוהבת אותי, זה מה שקובע.”

“אניכן הקטנה, הטיפשה,” מלאת הפחדים, צדקה: תחת שלטונו של הקיסר וילהלם השני זנחה גרמניה את מדיניות הקנצלר ביסמארק הזהירה, השקולה, שבעזרת הסכמי נייטראליות עם רוסיה ניסתה למנוע כינון ברית בינה לבין צרפת. משרד החוץ הגרמני, נאמן לתפיסת הקיסר, לא ראה כל סבירות לברית משולשת בין רוסיה, צרפת ואנגליה והיה בדעה שהזמן פועל לטובת הרייך הגרמני הגדול והחזק, המעצמה המובילה ביבשת אירופה, בעלת צי מלחמה גדל בהתמדה, המתחרה באנגליה על השליטה בימים. חששות ביסמארק התאמתו: ב־1892 חתמה רוסיה על ברית עם צרפת למקרה של התקפה מצד גרמניה, אוסטריה־הונגריה או איטליה, וב־1907 היא הורחבה לברית משולשת עם אנגליה. אחרי רצח יורש העצר הוצג אולטימאטום מצד המונארכיה ההאבסבורגית לסרביה, ובעקבותיו הכרזת מלחמה. למחרת ציווה הצאר על גיוס כוחות רוסיה. באחד באוגוסט הכריזה גרמניה מלחמה על רוסיה, וכעבור יומיים על צרפת. בארבעה באוגוסט הכריזה אנגליה מלחמה על גרמניה. באותו יום הצהיר הקיסר בנאום הכתר עם פרוץ המלחמה הגדולה, שמעתה אין הוא מכיר עוד במפלגות, בהבדלים של דת ומוצא, מעתה הוא מכיר רק בגרמנים.


 

7 רצינות החיים    🔗

פליקס, כקצין מילואים, גויס מיד. בשניים באוגוסט 1914 עמדו שמואל רוזנבליט, בנו יוסף, פליקס ואני לסר בשדרות קורפירסטנדם, שהמו אנשים משולהבים, שרים שירי מולדת, ממתינים לחדשות. אני הייתה מוכנה למסור את פרוסיה המזרחית לרוסיה ואת חבל אלזס־לוטרינגן לצרפת, ובזה לסיים את המלחמה, אך שמואל, אחוז להט פטריוטי, נעמד, נשא נאום חוצב להבות והכריז בקול: “יש לי חמישה בנים וחתן אחד ועל כולם לצאת לחזית ולהילחם למען הקיסר! כך – ועכשיו אני הולך למנחה.” קבוצה גדולה של מסוחררי מלחמה הלכה אחריו.

במסיבת פרֵידה שערך קא־יה־פאו בברלין לחבריו היוצאים למלחמה, שרו הנאספים, כמנהגם, משירי הסטודנטים, ובהם “שחר, שחר, אתה מאיר לי למותי הקרב” ו“היה לי חבר”. פליקס רוזנבליט קם ואמר: “לעתים קרובות כל כך שרנו שירים אלה ולא שמנו לב למשמעות המלים. עכשיו הגיעה שעת הרצינות. מי יודע מי מאתנו ישוב, את מי ישיג הגורל.” בגלויה ראשונה מהקסרקטין כתב פליקס שהעם עושה רושם נפלא, כולם מקללים את הרוסים. אחד החיילים התבדח שמוטב לקנות מהר רגל של עץ, עוד לפני שיאזלו מן השוק. לעת עתה נשלח פליקס לאודרברג, לאמן טירונים.

עם גיוסם של ד"ר דנציגר ופליקס עברו מאלי ואני לגור בבית רוזנבליט וישנו בחדר אחד. כאשר טלפן פליקס מאודרברג כי בקרוב יישלח לחזית, היתה תגובת אני: “עלינו להתחתן.” משפחות לסר ורוזנבליט נסעו לאודרברג ושם, בקסרקטין, השיא שמואל את פליקס בן העשרים ושבע לאני בת העשרים ושלוש כדת משה וישראל.34 בצילום מן האירוע נראים כולם חמורי סבר, אם בגלל צל המלחמה, אם בגלל תחושת הרוזנבליטים שבנם נגרר לנשואים והנחת פֵאודורה לסר, אמה של אני, שבתה יכלה להשיג מישהו טוב יותר. בינתיים נשלח פליקס לפרנקפורט על נהר האודר לפקד על אימון טירונים לחיל רגלים, ואני הלכה בעקבותיו.

יוסף התגייס לחיל אוויר, ליאו, סטודנט לרפואה, עבר את האימון הבסיסי בגדוד של פליקס ואז כבר אי אפשר היה לעצור במאקס, ילד דאגות להוריו – שופע חיים, צמא לבילויים, מתחמק מלימודים. לאחר שלמד פעמיים בכיתה אחת, שלחו אותו הוריו, בלב כבד, לבית ספר חקלאי, תחתית סולם עדיפויותיהם. אם לא יתגייס בהקדם, סבר מאקס, יחמיץ את כל המלחמה, שתסתיים בתוך חודשים מעטים. אחרי תחנונים נכנעו פאני ושמואל וחתמו על הסכמתם לגיוסו של מאקס בן השבע־עשרה שנה לפני גיל החובה. היו מתנדבים צעירים ממנו: בגאווה גדולה פרסם “איזראליטישס פאמיליינבלאט” בדצמבר 1914 את תצלום החייל היהודי הצעיר מכולם – אויגֵן שַייֶר מקניגסברג, שהתנדב לצבא בגיל ארבע עשרה ואחד־עשר חודשים.

שעה ששבט הרוזנבליטים ליווה בן אחרי בן לתחנת הרכבת, חזרו אותם המראות: נשים גרמניות צוהלות, מנפנפות בבת־צחוק לשלום – בתוך ארבעה חודשים הכול ייגמר והבחורים ישובו לביתם. הכול, גם פליקס, האמינו אמונה שלמה שגרמניה תנצח במלחמה, הרי בידיה הצבא המשוכלל והיעיל בעולם. ימים ספורים אחרי פרוץ המלחמה נפגשה ההנהגה הציונית בראשותו של הנטקה, וקבעה: העבודה הציונית חייבת להימשך כאילו לא אירע דבר. עד חג המולד הכול יסתיים.

בהתלהבותם הפטריוטית ושנאתם העזה לרוסיה לא היו הציונים שונים מכל שאר היהודים. יחד עם ארגון יהודי הרייך הכללי חתמה התאחדות ציוני גרמניה על קול קורא: “בשעה זו עלינו להוכיח מחדש שאנו, היהודים, גאים במוצאנו, שייכים למיטב בני המולדת. אצילות תולדותינו במשך אלפי שנים מחייבת.” היינריך לווה, במאמר יוקד ב“יודישה רונדשאו”, דיבר על הברברים במזרח, שניצחונם היה שם לאל כל תקוות היהודים והציונים. האינטרס של היהודים בימי שלום ועל אחת כמה וכמה במלחמת עולם פרועה שכזאת להתייצב לצד גרמניה שבה קִדמה, חירות ותרבות, ומולה ריאקציה חשוכה, רודנות נוקשה ואכזריות רוויית דם. “אמוננו בקיסר, המוביל אותנו בדרך הנכונה!”

הנותרים בעורף קנאו ביוצאים לחזית. הרי לא ייתכן להיות צעיר, בריא, חזק ולשבת בבית ולהניח לאחרים להילחם. כמובן מאליו התייצבו בקונסוליה הגרמנית כל חייבי הגיוס הגרמניים בארץ־ישראל, ובהם אליאס אוארבך, ויהודים כנוצרים, בני כת הטמפלרים מן המושבות הגרמניות בארץ, שבו בדרך־לא־דרך לגרמניה. בלב דואב שבו גם משה קלוורי, אחרי חודשים מעטים של היותו מורה עברי, וגם הדסה פרלמן, אחרי שהצליחה במאמצים רבים להקים בצפת בית ספר למלאכה לבנות, בעיקר למלאכת התחרה (בתי ספר דומים הוקמו בירושלים, ביפו ובטבריה ביוזמת שרה טהון).

הנימה בקרב בוגרי “בלאו־וייס” לא היתה שונה, רוח הפטריוטיות שרתה על כולם. חברי אגודות הסטודנטים היהודיות, כאלפי יהודים אחרים, התנדבו מתוך אהבה עמוקה לגרמניה, בלי לחכות לצווי קריאה. פליקס יעץ לחברים להתנדב לתותחנים, החשופים פחות לאש, ולא לחכות לגיוס לחיל רגלים. נוסף על הדרגה הצבאית פלדוובל ופס כסף אחד על הכתפיים נשא עתה גם את התואר אססור, שהוענק לו שלושה שבועות אחרי פרוץ המלחמה מתוך הנחה “שישרת נאמנה את הוד מלכותו, מלך פרוסיה”, שהיה גם קיסר גרמניה, בלי שסיים את הבחינה הממשלתית לתואר זה – שיאפשר לו להתקבל, בבוא השלום, ללשכת עורכי הדין.

עוד בימים הראשונים למלחמה הגיש בודנהיימר למשרד החוץ הגרמני תזכיר ובו הציע להיעזר באוכלוסייה היהודית שבמזרח אירופה לחיזוק האינטרסים הגרמניים לאחר הכיבוש הצבאי: היהודים, קרובים לגרמנים בשפתם ובתרבותם, יכולים לנהל חיים אוטונומיים מבחינה חברתית ותרבותית, ולשמש מחסום מפני הרוסים והפַנְסְלַבִיזם. אכן, בעיני יהודי פולין היו הגרמנים, בניגוד לרוסים, עם של שלטון נאור. בעקבות התזכיר ופגישות בודנהיימר עם נציג משרד החוץ הוקם “ועד למען שחרור יהודי רוסיה”, ובין חבריו ראשי הציונות הגרמנית – פראנץ אופנהיימר, הנטקה, פרידמן, קלה, בלומנפלד, ובראש הוועד בודנהיימר – בהסכמה אילמת של ההסתדרות הציונית העולמית, שהניחה כי הוועד ייצג את יהודי המזרח בפני השלטונות הגרמניים ויפעל למען אינטרסים יהודיים וציוניים. בהרהור שני הגיע הנטקה למסקנה שהוועד עלול לסכן את נייטראליות התנועה הציונית העולמית ואת יהודי רוסיה, השם הפרובוקטיבי שונה ל“ועדת המזרח”, צורפו אליו גם לא־ציונים ומקצת חברי ההנהגה הציונית פרשו ממנו.

התפכחות החיילים באה, בדרך כלל, אחרי הקרבות הראשונים, זעקות הכאב, גניחות הפצועים, מראה המתים המוטלים בשדה וחלקי הגוף המרוסקים הפזורים בשטח. על נהר מארן הגיעה לקצה אשליית המלחמה המהירה. חג המולד חלף, אך קץ המלחמה לא נראה באופק. בינואר 1915, בזולטניק שבחבל פוזן הגיעה שעת הפרידה מאני, שנדדה בעקבות פליקס ממחנה למחנה. מכתב הפרידה ממשפחתו, שבו סיכם פליקס את תולדות אהבתם, מפריך את גרסת המשפחה על נישואים בכפייה: “אני כותב מתוך הכרה שחיי המאושרים, מלאי האידיאלים, הגיעו באהבתי לאני ובאהבת אני ונאמנותה אלי לפסגתם היפה, המושלמת. אושרי שרבים אוהבים אותי ויבכו את מותי, אם אפול – דבר שאינו מתקבל על דעתי, על אף הכול. אני מאושר שיהיה המשך לחיי בילדי.” אני הרתה, כמצוות כלות המלחמה, ופליקס ביקש ממנה לפרידה: “חיי למען ילדך, עשי ממנו לוחם נאמן למען עמו האומלל [היהודי], חיי למען עצמך, אמונתך, חברייך, האידיאלים שלנו. זוהי המזכרת היפה מפליקס שלך שיאהב אותך עד יום מותו.”

כאשר נשלח הרגימנט35 המאתים שישים של חיל הרגלים לחזית המערב, כבר דעכה שם ההתלהבות. אחרי מסע הכיבושים הראשון התנהלה עתה מלחמה איטית בחפירות ובעמדות, מאבק עיקש על כברות אדמה זעירות. ברכבת לחזית המערב החל פליקס לרשום בפנקס קטן יומן מלחמה מתומצת, לעתים רק משפט או שניים ליום, ראשי פרקים: שיעמום ההמתנה החוזרת, הקור בקרונות, השינה על הקש, נחירות החיילים, ואחר כך הבתים ההרוסים הראשונים על אדמת בלגיה ומשם לסביבת סן־קֶנטן36 שעל נהר הסוֹם, שנכבשה עוד באוגוסט בידי הצבא הגרמני. בלילות, תוך חילופי משמרות, שמר עם פלוגתו בעמדות קדמיות, ביום קרא, גם ספרות ציונית ששלח אליו אריך כהן, עתה גיסו, בעלה של אליזבט לסר. לאחר שהות של שבועיים בצרפת נפל מילר, המת הראשון מן הפלוגה. “למעשה די קשה, מול המוות, לחשוב על משימות יהודיות,” כתב פליקס לאריך, שקיבל דחייה מגיוס מטעמי בריאות. קשה היה לחשוב על העתיד, על עלייה מידית עם תום המלחמה, שאריך הִרבה להרהר בה במכתביו, אם כי “אין זאת מלחמתנו שאנו נלחמים כאן. כיצד אפשר להיות פטריוט אוסטרי כאשר חושבים על פרשת הילזנר37 וכו'…” הנקודות ביטאו – אולי – את גילויי האנטישמיות שהיו מנת חלקם של החיילים היהודיים בשתי החזיתות, בניגוד לתקוות על אחוות לוחמים שתמחק את כל ההבדלים.

מדי פעם עלו במכתביו שמות המתים: “פולקר נפל! חבל על אדם נפלא.” “דודסון הקטן נפל, ייאוש! הנוער הציוני הגאה שלנו ייראה אחרי המלחמה כשדה שנקצר.” לודוויג דודסון היה ידידו של ליאו רוזנבליט, וזמן קצר לפני מותו כתב מכתב ובו התלונן מרה על שלא הועלה בדרגה ולא זכה בעיטור צלב הברזל, אף שהיה ארבעה חודשים בכל הקרבות ונפצע פציעה קשה. “ליהודים מרשים רק להיהרג,” קבעה אני.

כמנהג שבט הרוזנבליטים קראו כל בני המשפחה והידידים את כל המכתבים והגלויות של פליקס, ממוספרים אחד אחד. אני ביקשה לצרף מדי פעם פתק רק לה, בנפרד. מתוך מלאי המזון הגדול שאגרה נשלחה כמעט יום יום חבילת שי לפליקס, ובה נקניק, יי“ש, שימורים, קקאו, לפעמים גם על שם ריקא, משרתו האישי (כפי שהיה לכל קצין). לפי בקשתו צורף גם “פאוסט” לגיתה. קריאת המכתב או הגלויה, כמעט יום־יום, כתיבת התשובה המידית (פליקס היה מחזיר לאני מדי פעם צרורות של מכתביה, כדי שיישמרו למזכרת) והכנת החבילה העניקו תוכן לחיים, כל אלה והטיול היומי בחברת אסתר מרכס, בת קניגסברג, חברתה מ”בלאו־וייס", השקיטו מעט את הדאגות. ביום שטוף שמש חורפית בפברואר 1915 היה נדמה לאני, שהמלחמה לא תימשך עוד זמן רב: דגלי האומה התבדרו ברוח לציון נפילת 25,000 רוסים בקרב.

בימים הטובים, כאשר מלחמות התנהלו בין חיילים בחזית ובעורף נמשכו החיים בלא לחשוש מהפצצות מן האוויר, היה תפקיד האישה, אם לא התנדבה כאחות רחמניה (כהדסה פרלמן) לשבת בבית, לטפל בילדים ולחכות לשובו של גיבורה. המחשבה על משק בית וילדים לא משכו את אני במיוחד: “בעצם גם אתה קצת חצוי בהשקפותיך,” כתבה לפליקס. “מצד אחד אתה בעד עצמאות רוחנית, מקצוע וכשרון אצל נערות, אבל למעשה אתה בעד אותה הפרימיטיביות. אי אפשר לחבר בין השניים.” הדילמה הזאת ביחס לנשים לא פסחה גם על המשוטטים. כאשר נשבעו חניכי “בלאו־וייס” באותו חורף לאור מדורת חנוכה להיות לגברים, ללוחמים ללא חת, בצלם המכבים, התקוממה אלזה רוזנבליט, בת השש־עשרה: ומה אתנו, הבנות? אם אתם רוצים להיות כמכבים, מנין תבואנה לכם מכביות? האם לא היו גיבורות בימי החשמונאים? האם לא שמעתם על חנה ושבעת בניה? גם אנחנו, הבנות, רוצות להיות נשים חזקות ואמיצות, ראויות למכבים.

“בלאו־וייס” המשיך לפעול, על אף המחסור במדריכים, דיווח מרטין שהצטרף להנהגת התנועה, יחד עם מרטין זומר ואדית הנשל, במקום המגויסים (הוא עצמו קיבל פטור בגלל בוהן פגום וצורף להגנה האזרחית). הנערים המשיכו לשחק במשחקי מלחמה, עתה כהכנה למציאות החיים, ו“בלאו־וייס” ברלין נענה לפניית משרד המלחמה לכל בתי הספר וארגוני הנוער והצטרף אף הוא, כיחידה, להכשרה טרום־צבאית של בני חמש־עשרה ומעלה: הגיע הרגע שהנוער היהודי בעל התודעה העצמית יוכיח כמה חסרות שחר היו ההשמצות שהוטחו ביהודים בימי שלום. בגיליונות המלחמה של ביטאון התנועה, שנשלח ללוחמים בחזית, החלו להתפרסם שמות החברים שהועלו בדרגה או שזכו באות הצטיינות על גבורה. הופיעו מודעות האבל הראשונות, עדיין היו מלים והיה מקום להספיד אותם אחד אחד: פריץ זליג, שיצא כמתנדב, שיר על שפתיו, עיניו השחורות בורקות, בעל גוף יפה, מלא חדוות חיים טהורה, שגאוות כולם היתה עליו, נפל מות גיבורים. כך גם ב“דר יודישה שטודנט”: ד"ר אריך רוזנקרנץ, הפרזִידֶה – יושב הראש הראשון של קא־יה־פאו, נמחץ, כרופא צבאי, בין גלגלי עגלה בחזית. מות דוד וולפסון, נשיא ההסתדרות הציונית, בספטמבר 1914 נבלע בקטל הכללי.

חברי “בר־כוכבא” המשיכו להתעמל, “יודישה רונדשאו” המשיך להופיע, עתה בשבועון בעריכת ליאו הרמן, בטי פרנקשטיין המשיכה לנהל בנאמנות את משרדי ההתאחדות הציונית. חברי קה־יה־פאו שטרם גויסו נפגשו בפונדקים, שלחו חבילות שי לחזית, כיסו חובות חבריהם שנפלו בקרב. חינוך ה“שועלים” נמשך, זלמן רובשוב הרצה לפניהם על היסטוריה יהודית. הוועד הפועל הציוני התכנס בדצמבר 1914 בקופנהאגן, בדנמארק הנייטראלית, והחליט לא להשאיר את ההנהגה העולמית בברלין, אלא לפזר אותה: סוקולוב וצ’לנוב, כנתינים רוסיים, יעברו ללונדון, שמריה לווין, ששהה עם פרוץ המלחמה בארצות הברית, יישאר שם, הנטקה ימשיך בברלין. המשרד הראשי של הקק“ל יועבר להאג שבהולנד, גם היא נייטראלית. כעבור חודשיים פתח הוועד הפועל הציוני משרד בקופנהאגן, תחילה בניהולו של ליאו מוצקין, ולצדו מרטין רוזנבליט כמזכיר. לקראת סוף 1915, לאחר שיצא מוצקין לארצות הברית כדי להזעיק את עזרת יהודי אמריקה למען יהדות פולין ורוסיה, שנפגעה קשות במלחמה, בעיקר במקומות שהחזית עברה בהם פעמים מספר בהתקדמות ונסיגה חוזרים ונשנים, ניהל את המשרד בקופנהאגן ויקטור יעקובסון, שנשאר לגור בברלין ובא רק לביקורים, והניהול המעשי נותר בידי מרטין רוזנבליט וד”ר שמעון ברנשטיין. מרטין, ששוחרר משירות צבאי אחרי ששכנע את השלטונות הגרמניים שיוכל להועיל לגרמניה כנציג במדינה נייטראלית, היה נוסע הלוך ושוב בין קופנהאגן וברלין ומספק לשבט הרוזנבליטים משלוחי מזון, בעיקר של חמאה וגבינה, שאזלו בגרמניה מן השוק.

שלושה רבעים מיהדות העולם נמצאו עתה בארצות העימות, ומטרתו העיקרית של המשרד בקופנהאגן היה לשמור על מגע עם שני הצדדים, בראש וראשונה לשם העברת כספים שנאספו בארצות הברית למען יהודי פולין ורוסיה והיישוב בארץ־ישראל. ויקטור יעקובסון נשלח עוד בשנת 1908 לקושטא, לכאורה כמנהל “בנק אנגלו־לבאנט”, למעשה כדי לייצג את האינטרסים הציוניים אצל ממשלת תורכיה, ונעזר לתקופת מה בריכארד ליכטהיים. מתוך דאגה לגורל 80,000 בני היישוב הארץ־ישראלי, שמחציתם נתיני רוסיה, יריבתה של תורכיה, נשלח ליכטהיים שוב לקושטא, ובזכות התערבות נציגיה הדיפלומאטיים של גרמניה, הצליח לתרום את חלקו להצלת היישוב מפני גורל דומה לגורל הארמנים.

ההסתדרות הציונית עמדה בכבוד בסופת המלחמה והיתה מן הארגונים הבינלאומיים המעטים שהוסיפו לפעול כל אותה עת, לקיים קשר קבוע (באמצעות ידיעונים שיצאו מקופנהאגן) עם שני צדי העולם המפולג ולשמור על נייטראליות ברוחו של הרצל. לכן גם התנגדה לוולדימיר זאב ז’בוטינסקי, עיתונאי מחונן ונואם מלהיב המונים יליד רוסיה, מתומכי הציונות הסינטטית של וייצמן, שפעל למען הקמת לגיון יהודי לצדה של בריטניה.

*

ואצל פליקס, החיים במלחמת הביצורים היו לשגרה: ארוחת ערב עם המפקד, שיחה על העלאה בדרגה, אש תותחים כבדה; מצונן, במיטה, קריאת “ביסמארק־הקנצלר”; לינה אצל זוג זקנים ושלושת נכדיהם; שישה ימי ביצורים, אש תותחים כבדה; יום מנוחה, צלי עגל, תפוחי אדמה צלויים. אחד ממכתבי פליקס נכלל באוסף “מכתבי מלחמה של יהודים גרמניים ואוסטריים”, שההוצאה היהודית “Der Jüdische Verlag” מיהרה להוציא לאור. הפלוגה צועדת בליל ירח, במצב רוח מרומם – צמד חמורים שהוחרמו עוזר לשאת את הציוד, ובשעות הקטנות של הלילה מגיעה הפלוגה לכפר בסביבת סן־קֶנטן. בקיטון ללא חלון, ובתוכו רק מיטה עם מצעים נקיים, הוציא פליקס את המצה ואת היין, הדליק נר, קרא בהגדה וחגג ליל סדר לבדו. למחרת קיבלו כל הקצינים והחיילים היהודיים רשות לנסוע העירה, לסן־קנטן, שם נערך סדר שני, בנוכחות כשמונים איש, רב צבאי, שתי אחיות רחמניות וחזן. בבוקר הלכו כולם לבית הכנסת המקומי (יהודי המקום לא מיהרו ליצור מגע עם חיל הכיבוש), ופליקס נקרא לעלות לתורה, דבר שבוודאי ישמח את לבו של אבא. בלילה ימשיכו בדרך, ומה יהיה הלאה, איש אינו יודע.

השהות על אדמת צרפת לא התארכה: באפריל 1915 הועבר הגדוד, שוב דרך כל גרמניה, לשטח אוסטריה, אל חזית גליציה. המפגש עם יהודי המזרח, בכפרים בעיירות, מרביתם חסידים, היה מהמם. תחושת הקִרבה היתה מהולה במשפטים קדומים: הרעש, המהומה, התנועה הבלתי פוסקת בבית הכנסת הקטן בעיירה וייליצ’קה, כל אחד מתפלל בקצב שלו, הנערות היהודיות, רובן נאות מראה, מנועות מלימודים (אישה צריכה לדעת לבשל אוכל כשר ודי בכך), קוראות רומאנים, מתגנדרות, לוטשות עיניים אל החיילים. “יש גם בית זונות שעל סף דלתו לא חסרה מזוזה.”

לפעמים, בהיכנסו לחנות, למסבאה של יהודים, היה הקצין רוזנבליט מציג את עצמו מיד כיהודי, ומתקבל באנחת רווחה של “אז אפשר לדבר אתך”; במקומות אחרים שמר על סודו, כדי שיוכל לעמוד על טבע בני שיחו. הוא מצא גם יהודים עובדי כפיים, אופה, סנדלר, אך מעמד בעלי המלאכה היה נחות – חלומה של כל נערה היה להינשא לחנווני. אין מחירים קבועים, כבר הילדים בקיאים באמנות המקח והממכר, הנשים עובדות קשה במשק ביתן, בגינה, הבחורים אינם ששים לשרת בצבא. הוא מצא גם בתי יהודים מבודדים בהרים, חוכר אחוזה יהודי, ועל פי רוב כבשו את לבו דמויות שהלמו את האידיאלים הגרמניים־ציוניים: בתו של בעל מכולת בהירת השיער, חייל יהודי, הבעת פניו קורנת, עליז, דובר עברית, ציוני. יהודי המקום סירבו להאמין שגם בגרמניה עדיין מצויים יהודים שומרי מצוות, הם ידעו פרק על אימת הכיבוש הרוסי, פינוי בכוח מאזורי החזית.

נכון, קיומם עלוב ועיקרו כמיהה לכסף; הם רגילים לשחד, כי אין דרך קיום אחרת. נכון, הם מרמים, כי חשים את עצמם נרדפים; היהודים אינם אלא קרבנות תנאי החיים, אך אם אלה יוטבו, ישתנו אף הם. צריך לדעת לדבר אתם, הם חביבים כבני אדם, הדבקות במצוות אינה העמדת פנים, אלא נובעת מתוך אמונה עמוקה באתה־בחרתנו. פליקס היה מודע לכך שיחס ציוני גרמניה ליהודי המזרח היה מושפע מאנטישמיות, עתה ברור לו שלא די בשנאת התבוללות, הציונות חייבת להיות מושתתת גם על אהבה לעם היהודי. אולי המפגש עם יהודי המזרח יעורר בציוני גרמניה תחושת שותפות, ואם לא – לפחות יעורר את מידת הרחמים. גם ליאו רוזנבליט הגיע למסקנה זו, כמו רבים אחרים: שאלת יהודי המזרח היא אבן בוחן לכל ציוני. מי שראה אותם בסבלם, מי ששר אתם והתפלל אתם, לא ישכח אותם לעולם, כל עוד זיק יהדות בלבו.

צעדה בהרים בגשם, לינה בכפיפה אחת עם פשפשים, רעש התותחים הראשון, טבילת האש ביום הולדתו העשרים ושמונה של פליקס, ולמחרת, בשניים במאי 1915 – היציאה לקרב.

במערב גליציה, בקו החזית שנמתח לאורך מאות קילומטרים מן הדונץ ועד לקרפטים, לא השתנה המצב באופן משמעותי מאז דצמבר 1914. בקרב גורליץ־טרנוב ביקש הצבא הגרמני, בסיועם של האוסטרים, להבקיע את החזית הרוסית, לתקוף את העמדות הרוסיות המבוצרות היטב. כאשר ניתנה הפקודה לצאת לקרב, הרצינו אפילו הברלינאים שבקרב החיילים, הידועים בחוש ההומור שלהם. כמפקד פלוגה העמיד סגן משנה רוזנבליט את אנשיו חבר ליד חבר ונאם נאום קטן, פונה לרגש הכבוד.

למחרת בבוקר התחילה האדמה לרעוד, ירי תותחים, התפוצצויות רימונים, פצצות תבערה, תמרות עשן, מכתשים נפערים, אש תופת – ומצד הרוסים דממה. המתקפה – חציית פסי רכבת ועלייה במעלה יער תלול – תוכננה גלים גלים, רק בגל הרביעי החלו תותחי הרוסים להשיב באש. בשעת מעבר בשטח חשוף שמע פליקס מכל צד צעקות: “הר פלדוובל, אני פצוע!” ממתין להפוגה רגעית בירי הרגיש רוזנבליט לפתע מכה נוראה ברגל שמאל, מסר את הפיקוד לסגנו, ובמשך ארבע שעות שכב בתוך האש בלי לזוז, פניו לחוצים לאדמה (נזכר שזה יום הולדתו של הרצל), עד שפונה. במקום החבישה, מוקף חיילים מרוסקי איברים, הוברר לו עד כמה בן מזל היה: כמעט כל קציני הגדוד נפלו בקרב. הוא עצמו נפצע בעקב מקליע שנתקע במגף הכבד (והיה שמור עמו למזכרת כל חייו). העיתונות הגרמנית בישרה על ניצחון בקרפטים: 160 שבויים רוסיים, 485 מתותחי האויב נפלו לידי הצבא הגרמני.

אני, בחודש האחרון להריונה, נסעה שתים־עשרה שעות ברכבת, כדי לבקר את פליקס בבית החולים הצבאי בקאטוביץ, בטרם הועבר לברלין. שעה ששכב בבית חולים “צייטהיין” בברלין הובלה גם אני לבית חולים יהודי, אחוזה צירי לידה. בחמישה ביוני כתב פליקס: “אני יוצא מכלי מרוב אושר, גאווה ושמחה! אני חושב כל הזמן: יש לי בן! (כמה טוב שזה בן!)” כמה היה רוצה להיות אתה ביום הגדול, ליד אישתו האהובה, הגאה, הנבונה, ולצדה בעריסה הילד התם והטהור, להביט בו מלא פליאה! למחרת, גבס לרגלו, ראה פליקס את האנס קארל לראשונה ונשאר לשכב בבית החולים היהודי, שקומתו הראשונה היתה לבית חולים צבאי. על חלקו בקרב הועלה לדרגת סגן וזכה לצלב הברזל מדרגה שנייה. (מי זכר, מי שם לב שמדובר בסמל נוצרי!)

את ימי ההחלמה ניצל לקריאת ספרים שסיפקו לו חבריו (ובהם ספרו של גוסטף וִינֶקֶן, אבי ה“וונדרפוגל” שבעיני פליקס לא העמיד דגם רצוי לתנועת נוער ציונית), אף השתתף בישיבת הנהגת “בלאו־וייס”, שבה נכחו עשר מדריכות, שמונה מדריכים, וקשה לדעת אם הדיונים על סידורים הולמים במעון הקיץ, על רישום משוטטים מצטיינים, על דרכי ענישה, היו חשובים בעיניו באותה עת. אולי בכל זאת היו חשובים, כי בחגיגה לציון שנה להקמת ה“בלאו־וייס” הארצי נשא נאום. בבקעה קטנה בקרבת מעון הקיץ, מוקפים יערות, שמעו שלוש מאות הנוכחים את פליקס נושא בשבחה של השוטטות, מספר על החברים שנפלו ועל אלה המסכנים את חייהם בחזית למען מטרה נעלה, ברוח שבה חונכו. אחר כך העניק סיכה לכל הנערים והנערות שהוכיחו את עצמם בעשרה מסעות, לפחות, וכל אחד מהם התחייב בתקיעת יד לשאת אותה בכבוד. שירי התקומה העברית נישאו בתוך היער. “אווירה יהודית בוטחת בעתיד היתה שרויה על הכול,” דיווח מרטין בביטאון התנועה.

אדלברט זאקס, שהגיע לחופשה, יעץ לפליקס לבקש העברה לגדוד אחר. אני איימה שתמות אם שוב יצא לחזית בחיל רגלים. “אני בכלל לא מבינה איך החזקתי מעמד עד כה. עד עכשיו הייתי אמיצה, אבל כעת אני מתחילה להתעצבן. כל אירופה יכולה לקפוץ לי על הגב.” למרות אזהרותיה שיצטרך לקחת אותה עמו לחזית – היא לא תישאר עם התינוק לבדה, הוחזר פליקס לשירות בחיל הרגלים, תחילה בקוֹטְבּוּס שבגרמניה (אני והאנס באו אליו) ואחר כך שוב לחזית המזרח. מסוף ספטמבר 1915 היה למפקד הפלוגה השישית בגדוד השני של הרגימנט ה- 271 של חיל הרגלים, גדוד של אנשי מילואים, שמנה 3,326 חיילים ושלושים ואחד קצינים. היה זה כבר עם תום קרבות ההבקעה הקשים, אחרי כיבוש פינסק וברסט־ליטובסק בידי הצבא הגרמני, ושוב התנהלה מלחמת עמדות. בביצות הפריפאט באזור נוול, מדרום־מערב לפינסק, הפרידו קילומטרים של צמחייה סבוכה בין עמדה לעמדה, שנשאו שמות ערים גרמניות, מדי יום היה סגן רוזנבליט רוכב ביניהן, מ“אכן” ל“ברלין”, מ“ברסלאו” ל “קלן”.

בעשרים ושישה בנובמבר 1915 הגיעו לביקורת מפקד החטיבה, קצין המפקדה הראשית ורופא ראשי. המִפְקד שנערך לכבודם התקבל בשביעות רצון כללית, הארוחה החגיגית היתה דשנה, השתייה בשפע. משום שקפאו המים במאייד מכוניתם, לא המשיכו האורחים בדרכם, אלא החליטו ללון במפקדת הגדוד, בבית אחוזה שהוחרם לצורכי הצבא. תושבי הסביבה, שהכירו את שטח הביצות הקשה, שיתפו פעולה עם אחיהם בצבא הרוסי, גילו להם את סיסמאות העמדות, כפי שלמדו אותן תוך שכיבה במארב בצמחייה העבותה, ואף דיווחו על ביקור הקצונה הגבוהה. בלילה התקרב קומנדו רוסי שמנה כחמש מאות איש, ובהם דוברי גרמנית שקראו לחיילים השומרים על גשר הגישה: “כאן גרמנים! לא לירות!” אחר כך הרגו את השומרים, חתכו את חוטי הטלפון, פוצצו בית אחרי בית בכפר, לפני שהחיילים הגרמניים שהתאכסנו בהם הספיקו לאחוז בנשק. כאשר התעוררו שוכני האחוזה מתרדמתם הכבדה, היה מאוחר מדי: חלק מן הקצינים נרצחו במקום, חלק – ובהם שני גנרלים – נלקחו בשבי (אחד מהם התאבד ימים ספורים אחרי שנשבה). רק מפקד הפלוגה השישית, סגן רוזנבליט, הצליח לאסוף קומץ חיילים ומיהר לאחוזה, רדף אחרי אנשי הקומנדו הנסוגים, אך איבד את עקבותיהם בשטח הביצות. שמונים הנופלים מקרב הגרמנים נקברו בנוול. לרוסים היו אבדות מעטות.

בברלין הופיעו ידיעות מקוטעות על קצינים בכירים שנפלו בשבי מדרום לפינסק. ביומנו רשם סגן רוזנבליט: ליל אימים, התנפלות אחרי מִפקד מזהיר. הקצינים המעטים שנותרו בחיים, ורוזנבליט בתוכם, הועמדו לפני בית דין צבאי, אך שוחררו אחרי שנקבע שבתנאים הנתונים אי אפשר היה למנוע את מתקפת הפתע. במכתב למשה קלוורי דיבר פליקס על מלחמת האינדיאנים שמנהלים הרוסים, תוך שימוש בתחבולות ובעורמה שלא ייאמנו. בכל אופן היה רצוי שיירשם תיאור אובייקטיבי של האירוע, המביך בחלקו, שבו הוא משחק תפקיד משמעותי – למקרה שייפול בקרב. השמועה אמרה שסגן רוזנבליט היה אותו לילה הקצין היחיד שלא היה בגילופין.

בשקידלובקה כותב פליקס על השלג הראשון, על כנים, רכיבה יומית בין עמדות, יבבות זאבים, משחק קלפים עד השעות הקטנות של הלילה, תקרית מקומית, דיון במטה, בניית עמדות ירי, ביקור ליאופולד, נסיך פרוסיה, ואימונים. ברישום על גבי דפיו האחרונים של הפנקס, באפריל 1916, כותב פליקס: האביב מתחיל, החסידות חזרו. במרחק שנות אור שוכרת אני אחרי לידת האנס דירה יקרה של ארבעה חדרים, מרהטת אותה בריהוט עתיק, קונה מערכת כלי חרסינה בדגם־בצל מתוצרת מייסן, הכול בהתאם לטעמה המובחר. לילד יש מטפלת שגרה בבית, נוסף על שירותי עוזרת יומית. אני הביאה עמה לנישואים נדוניה גדולה, טבין ותקילין, פליקס היה שולח חלק משכרו, אך הכול נבלע. מצרכי המזון – שומן, איטריות, אורז, נקניק – נעלמו מן החנויות, והמחירים בשוק השחור האמירו. מה עושות המשפחות העניות? תמהה אני. בשדרות אונטר דן לינדן נערכת הפגנת נשות המגויסים הקוראות: “אנחנו רוצות את הגברים בחזרה! אנחנו רעבות ללחם!” זרם החבילות לחזית נמשך, פליקס מבקש מגפי עור, מצלמה, חבילות שי לשלושת משרתיו (אחד אישי, אחד טבח, אחד סייס).

בערבי שבת אוכלת אני אצל משפחת רוזנבליט, בלא התלהבות יתרה. כאשר שואלת אלזה, כבדרך אגב: “כמובן, תנהלי מטבח כשר?” נחשף התהום בין שני העולמות. אין דבר חשוך יותר מן האורתודוקסיה וחוסר הסובלנות שלה, קובעת אני. פליקס מנסה לשכנע אותה בחיוניות הכשרות למען היחסים, אני מתקוממת: כדי לשמור על חייו היתה מוכנה לנהל בית כשר למהדרין, בדומה לביתם של הבארטים,38 אבל ככה סתם, מתוך העמדת פנים כובלת יום יום. שעה שעה, הדבר מנוגד לכל ישותה. כבר כך קשה לה לחיות למען האידיאלים הציוניים שלו, אם כי הסכימה ללכת אתו, בבוא היום, לארץ־ישראל, וזו הכרעה גורלית יותר ממטבח חלבי ובשרי. פליקס הרבה לכתוב, לעתים מכתבים שהשתרעו על פני עשרות עמודים. לא שהיתה רוצה אותו שונה, אבל מכתבים רציניים אינם לרוחה. “אני לא אוהבת את רצינות החיים, גם אם הכרתי אותה באופן בלתי צפוי מקרוב.”

הנחמה הגדולה בהאנס, התינוק היפה, המתוק, החמוד, הנבון מכל שאר הילדים. מה היתה לעומתו אווה של מאלי דנציגר? אני היתה בעלת לשון חריפה, ביקורתית מאוד, בעיקר כלפי נשות חבריו של פליקס, זו מכוערת וזו שמנה וזו גועלית. למה היא לא יכולה להימצא בחברת הגברים שהיא מעריכה אותם במקום בחברת נשותיהם? הלוואי שהיתה לה אצל הנשים אותה ההצלחה כמו אצל הגברים! לא כולם היו בחזית, משה קלוורי נמצא לא כשיר בגלל קוצר ראייה חריף, אריך כהן השיג דחייה חוזרת מטעמי בריאות, קורט עבד במשרד המזון בדנציג, לזאקס נקטעה אצבע והוא נתמנה מנהל בית חולים אורטופדי בבולגריה. חברי פליקס במעבר מחזית לחזית, בהחלמה אחרי פציעה התעכבו בברלין, אני אירחה אותם, יצאה שוב עם תרמיל על הגב, בלי כובע, “פרועה כבעבר,” למסעות “בלאו־וייס”.

בעיצומה של המלחמה, ביוני 1916, התקיים ה“בונדסטאג”, הכנס הארצי הראשון של “בלאו־וייס” מאז היווסדו. לוועידת לוקוויץ הגיעו שלוש מאות משתתפים, בילו לילה בשירים ובעליצות מסביב למדורה, באווירה רומאנטית, בהתעלות נפש. איש לא חשב על שינה. משה קלוורי, הדמות המחנכת המרכזית, בן ארבעים ועדיין “יוגנדבווגט”, נפעם ברוח הנעורים, הקדיש את דבריו לבעיות הסינתזה בין שוטטות, יהדות וציונות. שני יסודות לשוטטות היהודית: גישה אחת רואה את העיקר בהתחדשות היחיד, והגישה האחרת – ואליה נוטה שכבת המדריכים – רואה בשוטטות קודם כול אמצעי להעמקת התודעה היהודית. הריהן קשורות זו לזו, כתוכן לצורה. בלוקוויץ, תוך הינתקות הדרגתית מדפוסי ה“וונדרפוגל” והשתחררות מאפוטרופסות “דור הזקנים”, החל “בלאו־וייס” לצמוח כתנועה עצמאית.

תיאוריה של אני את הוועידה הלהיבו את פליקס: יש בה כשרון של סופרת. אני החלה לקחת שיעורים בעברית אצל חברתה מ“בלאו־וייס”, אסתר מרכס, כהדסה פרלמן והאחיות הורביץ, מן הציוניות העקביות מקניגסברג. אסתר למדה עברית עוד בבית אביה ושהתה למעלה משנה בארץ־ישראל אצל אחותה רבקה, שנישאה לד"ר וילהלם זאב ברין. לדעת פאני רוזנבליט היתה אסתר, בתו של מנהל בנק אמיד ושומר מצוות, שידוך מתאים למרטין. אני רתחה מזעם: שוב באים לידי ביטוי דפוסי הגיטו הישן! אפילו היא, הטובה שבחברותיה, לא היתה מעזה להתערב בענייניה הפרטיים של אסתר![39] (ואולי השפיעה כאן גם תחושת הבעלות על מרטין: אף שבחרה בפליקס, לא היתה מוכנה לשחרר את מרטין מצער האבדה.) אך יותר מכל זעמה אני על המציאות: “המלחמה יוצאת לי מן האף! החזק אצבעות שהמלחמה הגועלית המזוהמת תיגמר סוף סוף, אחרת אני יוצאת לביצורים עשרים וחמישה קילומטר דרומית לפינסק!”

להט המלחמה דעך, אך מעטים העזו לומר זאת בגלוי כמו גרהארד גרשום שלום, תלמיד כיתת הגימנסיה האחרונה, ב“משקפי תכלת־לבן”, של “יונג יודה” ארגון נוער אליטיסטי קטן, שדיבר בזכות קו מפריד מוחלט בין אירופה ליהודיה: אין לנו די אנשים להשליך אותם בהתנדבות למולך. בבית רוזנבליט ציפו לשובו של מאקס, שעבר קורס קצינים בחזית המזרח, לחופשת חג הפסח. פליקס דנציגר היה כחופשה, כי מאלי עמדה שוב ללדת, והוא שבישר להורים את הבשורה המרה: מאקס נפל ב־19.3.1916, בפורים. פאני עמדה כמאובנת, שמואל נשך את שפתיו הרועדות. אסור שייטמן בניכר לעולמים – פאני לחמה בכל מוסדות הצבא עד שהשיגה רשות להעביר את גופת בנה לבית העלמין החרדי בווייסנזה. ללוויה באו כולם, מרטין מדנמרק, פליקס מהחזית, יוסף ששוחרר משירות בחיל האוויר כדי לסייע בניהול מפעל הברגים המשפחתי שעבד בקצב מלא למען התעשיה הצבאית. בעיני רבים היו הרוזנבליטים בני מזל: הם איבדו רק בן אחד.

מי שציפה לכך שההתנדבות היהודית, הגבורה בקרב, אותות ההצטיינות, אומץ הטייסים היהודיים, המוות המשותף למען המולדת, אחוות הלוחמים לנשק ימחקו כל שריד של אנטישמיות, לא קרא את אותות הזמן נכונה: המלחמה חיזקה את רחשי הלאומנות. ההתפכחות באה לידי ביטוי גם מעל דפי “דר יודישה שטודנט”. שני חברי קא־יה־פאו בחזית רוסיה, וולטר פרויס וברתולד כהן, פרסמו בו בראשית 1916 תחת הכותרת “לארץ־ישראל!” קריאה לעלייה מידית עם תום המלחמה, כי עתה חברי האגודות ממילא תלושים מסביבתם ומחושלים מבחינה גופנית. אם בתום המלחמה שוב יכו שורשים בגרמניה, לא יהיו מסוגלים להינתק ממנה, בדיוק כפי שקרה לדור הקודם. הגיע הזמן לשים קץ לסילוף שבפשרה בין הציונות לחיים בגרמניה, להתחיל פרק חיים חדש כאיכרים בארץ־ישראל. לצד המחייבים נשמעו גם קולות הסתייגות: דווקא המלחמה הוכיחה לבוגרי האוניברסיטאות שלא נועדו להיות כפשוטי העם. האם על נשותיהם להיות איכרות? ומה בדבר בעיות הגולה? ושאלת יהודי המזרח?

גוסטב קרויאנקר ראה בקריאה לעלייה כעובדי אדמה ביטוי לרצון הצעירים להפוך לפרימיטיביים (הרי מלחמת הביצורים חיזקה את הנטייה לראות כאידיאל את איש הפלדה, צנום, מחושל, מסתפק במועט, אנטי־אינטלקטואל). פליקס התקומם: האם קרויאנקר והאחרים אינם מבינים שמדובר בהלך נפש מיוחד שצמח במלחמה, בנכונות להקרבה? גם את הציונות יש לראות כמלחמת קיום של העם היהודי. אני לא התלהבה: אותה לא מושך מאומה לארץ־ישראל, אבל אם פליקס ירצה שיעלו, היא לא תהיה למכשול, גם אם יקשה עליה מאוד! מאושרת בוודאי לא תהיה שם.

בא מִפקד היהודים כעלבון צורב, כדקירה בפצעי השכול, ושם קץ לאשליית אחוות אחים לנשק, למי שעדיין דבק בה (פליקס עצמו הרגיש בחזית צרפת בעיקר בדידות, לא אנטישמיות, אולם בחזית המזרח היתה שנאת יהודים מוחשית, וגם כאן, ובייחוד בחג המולד, עם עץ האשוח ושירי הגעגועים, היתה תחושת ניכור). על סמך פניית אחד מחברי הרייכסטאג והלכי הרוח בצבא ציווה שר המלחמה וילד פון הוהנבורן על מפקד יהודים שייערך באחד בנובמבר 1916 על מנת לקבוע כמה מבני הדת היהודית משרתים בחזית, כמה בממשל הצבאי, כמה באפסנאות וכמה קיבלו פטור כחיוניים למשק. הציונים היו שותפים לזעם הכללי בקרב היהודים, אך ראו במפקד גם הוכחה לצדקת תפיסתם. על אף הודעת משרד המלחמה כעבור חודש, שאין לו כל כוונת הפליה, אשר נועדה לתקן את הרושם הקשה שהותיר המפקד, הרגישו חיילים יהודיים רבים כנושאי אות־קין.

תוצאות המפקד הוכיחו כי טענות האנטישמים על ריבוי המשתמטים בקרב היהודים, הגורפים הון כספסרים בעורף, אינם אלא טענות שווא (אך שנאת היהודים לא היתה תלויה בעובדות ובהיגיון): במשך המלחמה שירתו כ־100,000 מיהודי גרמניה בצבא, 17% ממספרם הכללי, שיעור זהה כמעט לאוכלוסייה הכללית – על אף שיעור הזקנים הגבוה יותר בקרב היהודים. בקרב החיילים היהודיים 12% היו מתנדבים, 77% שירתו בחזית, 35% זכו לאותות הצטיינות על גבורה, 12%, כ־12,000 איש, נפלו או הוכרזו כנעדרים. אֵם גרמנייה בת הדת היהודית, פראו פרידנרייך מהַאנובר, פרסמה ב“איזראליטישס פאמיליינבלאט” שיר מוקדש לבנה המתנדב: עולמך נהרס, “אחיך הגרמניים” פצעו אותך עמוק יותר מעופרת האויב.

קשרי שלטונות גרמניה ל“ועדת המזרח” התרופפו בהדרגה, ויחס הממשל הצבאי הגרמני לאוכלוסייה היהודית בשטחים הכבושים במזרח הורע במרוצת שנות המלחמה. המגמה היתה לא להכעיס את הפולנים בגלל גישה אוהדת מדי ליהודים. בשנת 1916 כבר עסקה “ועדת המזרח” בעיקר בפעולות סעד, תמכה בהוצאת ירחון בשפה הגרמנית, ובקרב הציונים פרצה מחלוקת בגלל הנסיגה מן התביעות לאוטונומיה יהודית בשטח החינוך, כפי שהסכים לה פראנץ אופנהיימר. דווקא אז, בפברואר 1917, טלפן אופנהיימר לבית משפחת רוזנבליט וביקש לדעת את כתובתו של פליקס. פאני רמזה שפליקס היה מקבל ברצון שינוי כתובת, אופנהיימר רמז שמדובר בהעברה. אני התרוצצה, ביררה: לעבודה מטעם “ועדת המזרח” היו דרושים כמה יהודים, ואופנהיימר, כמובן, העדיף ציונים על לא־ציונים. היא השביעה את פליקס: רק שלא יסרב – מטעמים אידיאולוגיים, בגלל ניגודי השקפות ציוניות, לקבל משרה נוחה בווארשה או במקום בטוח אחר. לא יצא מכך דבר, לפי דברי אופנהיימר, כפי שכתבה אני לפליקס, “בגלל הציונות הקיצונית שלך.”

לא מתוך התנגדות עקרונית להסתלקות מן החזית נכשל עניין ההעברה ל“ועדת המזרח”. ממכתבי פליקס עולה נימת געגועים לאני (“מכתבייך שמחתי הגדולה, העליונה – שוב ושוב אני מאושר באהבתך”) ולבנו. (“אני אוהב את הקטן כל כך, המחשבה שאף הוא עלול לצאת ביום מן הימים למלחמה מפחידה אותי.”) לפעמים נהנה פליקס מן הרכיבה על אולגה, סוסתו הנאמנה, אבל יותר ויותר גוברת עייפות המלחמה. “אם עלי לעבור כאן עוד עונת שלגים נוספת, אשתגע,” כתב בסתיו 1916, אחרי שנפצע שנית, גם הפעם בצורה קלה, אך התפעלותו מכוח העמידה של הגרמנים לא פגה: “מאז שהינדנבורג ליד ההגה, מורגשת רוח חדשה, מכל פקודה מדברים מרץ וראייה לטווח ארוך.” גם בחופשת בית לא נמצאה הישועה, אחריה היה קשה עוד יותר לחזור לחורף הרוסי.

המהפכה ברוסיה בפברואר 1917 שינתה את מצב רוחו: כל מהפכה תובעת מלחמה פנימית. רוסיה לא תוכל לנהל מלחמה כפולה. האופטימיות היהודית שוב עלתה על גדותיה: חמישה מיליון יהודי רוסיה יוצאים מעבדות לחירות.

המעורבות הישירה בטרגדיה של היהודים, הנלחמים איש ברעהו משני צדי החזית, ממדי ההרס, המוות שלא היה עוד עטוף גלימת גבורה, אלא קרעי קטל, השאלה המטרידה אם היתה כלל משמעות לקרבן היהודים (“איזו משמעות יכולה להיות כאשר כדור של איזה מוז’יק רוסי מטומטם הורג כשרון כזה כשל ארתור שוייצר?”) – היה ברור שלאחר המלחמה יצטרכו אגודות הסטודנטים להשתנות מן היסוד. העליצות הכבדה ספוגת הבירה, טקסיות הסייף, עוררו כעת חלחלה בלוחמים היהודים.

טענות החיילים בחזית על התעלמות מהם מצד הנותרים בעורף, מרד הדור הצעיר, רובם חסידי בלומנפלד, הדוחקים לעלייה מידית עם תום המלחמה, עצם מועקת המלחמה הנמשכת בלי סוף, הביאו לידי ויכוח חריף בקרב חברי קא־יה־פאו בדבר אחוות האחים בין חברי הברית. מאפלולית מכתבים פרטיים יצא הנושא לדיון כללי, בעקבות דעתו של פריץ לוונשטיין: במקום שמתחילה הציונות מסתיימת אחוות אחים לברית, הווה אומר, מי שמעמיד את עצמו במעשיו או בדבריו מחוץ למסגרת ההשקפה הציונית, מאבד את זכותו להסתמך על אחוות אחים. יש נושאים של ייהרג ובל יעבור, כפי שהיו לחברי הברית נישואי התערובת לפני המלחמה.

גיאורג הרליץ, שהיה ממחוללי האיחוד של קא־יה־פאו, קבל על העדר יחס של כבוד והגינות ל“אדונים הזקנים”, כאשר עיקר טענותיו מכוונות לאריך כהן, לבלומנפלד ולחבורת חסידיו, שבעיניהם כל מוצא פיו של בלומנפלד משול לתורה מסיני. פליקס, על אף הסתייגותו מחריפות לשונו של בלומנפלד (“חבל שאמנותו בקשרי אנוש אינה באה לידי ביטוי גם כלפי חבריו”), ראה אף הוא בקא־יה־פאו קודם כול שותפות רעיונית, ורק אחר כך באה הידידות – ומכאן תחושת השמחה בעת פגישה מקרית בחזית גם עם חבר לא מוכר. יותר מתכונות אישיות קובעת נאמנות להשקפות. לא ייתכן שבקבוצת אנשים כה גדולה כמו הקארטל יהיה הקשר ההדדי בנוי על רגש אי־רציונאלי כמו אהבה. הוא הבין לתרעומת הצעירים: מדוע כשתיאר ג’יימס בילסקי, ששירת בחיל האוויר, את תחושת הניצחון בקרב אווירי, הוגדר התיאור כ“לא־יהודי”? מה כאן לא יהודי? הטיסה? יירוט האויב? שמחת הניצחון? בהנאה מרכיבה או מטיסה ניתן אולי ביטוי ליהדות חדשה, אבל לא להעדר יהדות.

מדי פעם הופיעו ב“דר יודישה שטודנט” כתבות מן החזית, ששם אפשר לפגוש אחים לברית מתוך מגמה לבלות בצוותא, לפחות בחגים היהודיים. בפסח 1917 נפגשו בברנוביץ שישה־עשר חברי קא־יה־פאו. לודוויג רוזנברג לא נרתע מנסיעה של שלושים שעות כדי להגיע, גם פליקס רוזנבליט נסע שתיים־עשרה שעות, אך כקצין נסע לפחות במחלקה שנייה של הרכבת. ליל סדר מעניק לנשמה דבר מה ששום ועידה ושום קונגרס ציוני אינם יכולים להעניק: תחושה שבתוך עולם זר תתקבל כאח משום שאתה בן לאם יהודייה. גם אם האורחים לא הבינו תמיד את שפתם האידית, הבינו לשפת לבם של המארחים בעיר. למחרת היה המפגש מוקדש לשיחות על קא־יה־פאו, “ומי שהיה שומע אותם לא היה מאמין שהם נמצאים אלף קילומטר מן המרכז.” ביום השני לחג נפגשו למשניות בבית הכנסת. היו שם גם חברי מועדון הרצל מברלין, חברי “בלאו־וייס” ומתעמלי “בר־כוכבא” מפראג ומווינה. יוליוס רוזנפלד דיבר על כוחה של התנועה הציונית שהמשיכה לפעול גם במלחמה, פליקס ניצח על שירה רב־קולית של “הניחו להרהורים ולדאגות” ועל שירת “התקווה” בסוף. הוא ניסה לדובב את הילדים והגברים המקומיים שנאספו מתוך סקרנות סביבם, ורק כאשר אחד החברים פנה אליהם בעברית קולחת, הוסרו כל המחיצות. אחרי המלחמה, סבר אברהם שטיינר, שתיאר את המפגש, יפנה הווי הפונדקים את מקומו ללימוד עברית, כי דרכה מגיעים אל היהדות הטבעית.

פליקס ניבא את בוא השלום, וכדרך המצפים בקוצר רוח לגאולה, קבע לעצמו תאריכים: יום הולדתו הבא של האנס, סוף שנת 1917. אני היתה מדוכאת, עצבנית, בלעה כדורי שינה וכדורי הרגעה, תבעה את שובו. במכתבו האחרון מן החזית, לפני שחזר בדצמבר 1917 הביתה, לחופשה, כתב פליקס: “האם קראת את הצהרת האהבה הרשמית של ממשלת בריטניה, החתומה בידי שר החוץ בלפור ומופנית ללורד רוטשילד, שכידוע היה לציוני? אילו הרצל היה זוכה לכך!”


 

8 עולם חדש    🔗

הצ’ארטר המיוחל של הרצל הושג כעבור עשרים שנה מהעלאת הרעיון – זמן קצר יחסית למאבקי תקומה של עמים. הצהרת בלפור, כפי שנקרא מכתבו של שר החוץ הבריטי מה־2.11.1917, שהבטיחה לעם היהודי בית לאומי בארץ־ישראל, בתנאי שלא ייעשה שום צעד העלול לפגוע בזכויות האזרחיות או הדתיות של עדות לא־יהודיות, נתקבלה על ידי ממשלת לויד ג’ורג' בזכות מאמצים בלתי נלאים של חיים וייצמן ועמיתיו, בזכות יחסים אישיים בין אנשי הממשל לראשי הציונות, בזכות הקשר הנפשי העמוק שהיה גם ללויד ג’ורג', גם לבלפור, לספר הספרים, מתוך רצון לרכוש את אהדת יהדות אמריקה (שבהשפעתה הרבה האמינו כולם, אוהדים כשונאים) ובעיקר מתוך שיקולים אסטרטגיים. המטרה היתה לשים חיץ בין תעלת סואץ לבין הצרפתים, שלהם הובטחה השליטה על סוריה הגדולה לפי הסכם אנגלי־צרפתי סודי על חלוקת האימפריה העותומאנית אחרי תבוסתה. במדיניות הציונית שהובילה להצהרת בלפור לא היה לציוני גרמניה חלק, ובכך תם מעמדם המרכזי בהנהגת התנועה העולמית.

יהודי מזרח אירופה יכלו לשמוח בהצהרת בלפור כאוות נפשם (לא רבים שמו לב לניסוחה המגביל),39 אך ציוני גרמניה היו חייבים להיזהר בביטוי רגשותיהם: בריטניה היתה האויב, תורכיה בעלת בריתה של גרמניה במלחמה המרטשת והעיתונות היתה בפיקוחה של צנזורה צבאית. עיתוני גרמניה הביעו ספקות לגבי כוונותיה האמיתיות של אנגליה הבוגדנית, והציונים ניסו להשפיע על יהודי גרמניה לא לצאת בגנות הצהרת בלפור, פן יישארו מבודדים בקרב יהדות העולם; הרי לא תהיה נהירה המונית מגרמניה לבית הלאומי, ומקצת יהודי גרמניה שיעלו יוכלו לחזק את השפעת התרבות הגרמנית בארץ־ישראל.

הנהגת התאחדות ציוני גרמניה יצאה מתוך הנחה שמוטב כי ההתיישבות בארץ ישראל לא תהיה תלויה רק באהדת מדינות ההסכמה, ומשום כך פנתה לממשלות אוסטריה וגרמניה שיביעו אף הן את אהדתן לשאיפות הציוניות בהצהרות דומות. החשש מפני פגיעה בתורכיה עמד למכשול. אולם בדצמבר 1917, אחרי שחלקים גדולים של ארץ־ישראל, כולל ירושלים, כבר היו בידי הצבא הבריטי, רמזה ממשלת תורכיה על שינוי עמדתה כלפי ההתיישבות היהודית ועל נכונותה להעניק לאוכלוסייה היהודית בארץ־ישראל מידה רבה של אוטונומיה במנהל, בחינוך ובשימוש בשפה העברית. משרד החוץ הגרמני, אחרי פניות חוזרות מצד אישים יהודיים, נתן את ברכתו למגמה זו של ממשלת תורכיה בניסוח זהיר, שהנטקה ושאר הציונים פירשו אותו – גם לאור העזרה הרבה שהושיטו דיפלומאטים גרמנים בקושטא להגנה על חיי היישוב היהודי בארץ־ישראל – כביטוי לרצון להכריז בפני עם ועדה על הסכמת ממשלת גרמניה לשאיפות הציוניות.

פליקס, על אף ששהה אותה עת בחופשה בברלין, לא השתתף בדיונים. דעתה של אני היתה נחושה: היא לא תיתן לבעלה לשוב לחזית. החופשה הוארכה פעמים חוזרות מטעמי בריאות, פליקס אושפז בסנטוריום שרמאייר כסובל מהפרעות נפשיות ומעייפות קרב (עדיין היה חולם בלילות על התנפלות הקומנדו הרוסי וצועק מתוך שינה). אני התרוצצה בין רופאים ושלטונות צבא והשיגה את מבוקשה: סגן רוזנבליט שוחרר מהגדוד השני של רגימנט חיל הרגלים ה־271, שאחרי שנחתם במארס 1918 בברסט־ליטובסק חוזה שלום בין גרמניה ולרוסיה הסוציאליסטית הדמוקרטית, נשלח לחזית צרפת, ושם נפלו כמעט כל מפקדי הפלוגות בפרפורים האחרונים של העוצמה הצבאית הגרמנית.

דעתו של פליקס לא היתה נוחה מן האשפוז, אבל הוא נכנע ללחצים מצד המשפחה והידידים שניסו לשכנע אותו בנימוקים ציוניים. “בלב כבד ובעצבים הזקוקים למנוחה מצאתי מקלט בבית חולים, כדי להינתק לזמן מה ממדיניות העולם המתנהלת על פי חרב.” לאחר שלוש שנים וחצי של חיים בחזית נתקף פליקס קדחת קריאה. הוא קרא וקרא, בין השאר כדי לרכוש לו השקפת עולם פילוסופית, למסור את עצמו, אם אפשר, לידי פילוסוף אחד יחיד ולקבל את תורתו. ארנולד הילדסהיימר היה יועצו בנושאים פילוסופיים, וממשה קלוורי ביקש בכתב המלצה לספרים על סוציאליזם, חינוך, גיאוגרפיה.

למכתבו הוסיף פליקס דרישת שלום לרעיית משה היקרה: בסתיו 1917 נשא קלוורי לאישה את הדסה פרלמן הצעירה ממנו בארבע־עשרה שנה, למורת רוחה של משפחתה ולהפתעת ידידיהם. משה היה איש ספר (פליקס התלוצץ שעוד מעט יצטרך קלוורי לקרוא כתבי יד, כיוון שכבר קרא את כל הספרים שהופיעו בדפוס), שכל גשמיות זרה לו, אדיש לחפצים, לחיצוניות, ואילו הדסה היתה בעלת חוש אסתטי מפותח, משה היה כולו רוחניות, ואילו הדסה היתה שופעת חיוניות ותאבת חיים. הבריות משכו בכתפיים: ניגודים נמשכים זה לזה – והציונות אף היא תשוקה.

בינתיים הופעלו כל החוטים. נשיא בית הדין העליון של פרובינציית ברנדנבורג פנה לשלטונות הצבא וביקש לאשר חיוניות האססור רוזנבליט כשופט־עזר בבית משפט השלום בשרלוטנבורג שבמבואות ברלין. אני רצתה, סוף סוף, לחיות לפי טעמה: בדירה מרווחת של שבעה חדרים ברחוב פאריס, שבה יהיה לפליקס גם חדר משרד. בעיית ניהול בית כשר לא באה על פתרונה. פליקס לחץ, גם בגלל הוריו, גם בגלל ילדיו (אני הרתה שוב), אישתו עמדה בסירובה. בהומור האופייני לה הציעה לקלוורי (כחבר ועדת התרבות היהודית שהוקמה בימי המלחמה, שעם חבריה נמנו גם מאקס ברוד, הוגו ברגמן ובראשה עמד זלמן שוקן, ושעיקר תפקידה היה להוציא לאור חומר בחקר הציונות וארץ־ישראל), לכתוב למענו מסה על “משמעותן של טריפה וכשרות לנפש הילד”.

החלומות על הבראה נפשית והתחדשות רוחנית שטווה פליקס בימי ההחלמה בסנטוריום לא התממשו. לדבריו קיבל את תפקיד המזכיר של הוועד למען ארץ־ישראל משום שלא היה מי שיעשה את המלאכה, פשוטו כמשמעו, כי כל הכוחות גויסו למאמץ המלחמה האחרון – ואולי משום שלא היה יכול אחרת. קסמה של העבודה הציונית פעל עליו ככוחה של בת המים בבלדת “הדייג” לגיתה: היא שחה לו, היא שרה לו, ולא ידע נפשו: משכה חציו, טבע חציו ולא ראוהו עוד.

“פרו־פלשתינה – ועד גרמני לעידוד התיישבות יהודים בארץ־ישראל” נוסד ביוזמת ויקטור יעקבסון כדי לזכות לתמיכה גרמנית רחבה בהקמת הבית הלאומי. היעד היה לרכוש אלף בעלי שם גרמניים לתמיכה בוועד, בעיקר לא־יהודים. פליקס כמזכיר הכבוד, עדיין במדי צבא (הוא שוחרר רשמית במאי 1918, וכעבור חודש הוענק לו צלב הברזל ממדרגה ראשונה, אות הצטיינות שזכו בו רק 900 לוחמים יהודיים), ישב שעות על גבי שעות, מרכיב רשימות של מועמדים אפשריים מקרב חברי הרייכסטאג ממפלגות שונות, מקרב חברי אגודות מדעיות שעניינן אסיה והמזרח־הקרוב ואקדמאים שהתעניינו בשעתם בציונות ובשאלה היהודית. הרכב הוועד המנהל היה מרשים: שני פרופסורים, שלושה חברי הרייכסטאג, שגריר בדימוס. בראש הוועד עמד פרופ' קארל בַּאלוֹד. בעל מוניטין בכלכלה המדינית ובעליו של משק חקלאי. “באלוד הטוב חותם על כל דבר. הוא שלומיאל מפוזר,” כהגדרתו של פליקס, “שמכניס מכתבים למעטפות הלא נכונות.” לפי דעתו של באלוד, שהיתה מהממת באותם הימים, תוכל ארץ־ישראל שמשני עברי הירדן, בעיבוד קרקעות אינטנסיבי, לכלכל שישה מיליון תושבים.

הצורך בוועד “פרו־פלשתינה” הוסבר בראש וראשונה מתוך נקודת ראות גרמנית: שגשוגה של ארץ־ישראל ישמש את האינטרסים של תורכיה, בעלת בריתה של גרמניה, ויוסיף להרחבת קשרי התרבות והסחר הגרמניים במזרח התיכון. על ידי תמיכה בשאיפות הציוניות תרכוש גרמניה את אהדת יהדות העולם, שלה ייצוג בולט בעיתונות, בסחר, בתעשייה ובפיננסים, ושעתידה לשחק תפקיד חשוב בשיקום הכלכלה העולמית. גישה אוהדת תקל על השתתפות יהודים גרמניים במפעל ההתיישבות בארץ־ישראל ותחזק את השפעתם, במקום שימצא את תמיכתו רק אצל מדינות ההסכמה. “לייפציגר טאגבלאט” אמר זאת ללא כחל וסרק: ברשות הציונים הון עתק, ברגע שייגשו להגשמת תכניותיהם יזרמו המיליונים. הגירת הציונים הגרמניים רק תקל על התבוללותם השלמה של היהודים הנותרים.

ברשימה הארוכה, שכללה שמות ידועים וורנר זומבארט ומאקס וובר, סימן פליקס את התגובה לפנייה, חיובית או שלילית, ונימוקיה. היו שסירבו להצטרף מבחינה עקרונית לגוף בעל תוכן פוליטי, היו שראו את עצמם מנועים מלהצטרף בתוקף תפקידם. האנגלים, כפי שבא הדבר לידי ביטוי ב“מנצ’סטר גארדיין”, פירשו את “פרו־פלשתינה” כמזימה גרמנית לפי הכלל הישן, “דויטשלנד איבר אלס”.

לפעמים נוצר הרושם כאילו אין כל זיקה בין אירועי המלחמה, שנקראה הגדולה עד שהוחל במספור מלחמות העולם, לבין החיים בעורף. באביב 1917, כאשר הכוחות הגרמניים בחזית צרפת התכוננו בקדחתנות למתקפה בריטית ליד אַרַס (מתקפה שנכשלה ועלתה בחיי 85,000 חיילים גרמניים ובמספר כפול, כמעט, של חיילים בריטיים), נוסד בברלין “ועד לעבודת נוער יהודי־לאומי”, שעל פי החלטת דיוני גרמניה אמור היה לקבץ תחת ארגון גג אחד שנים־עשר ארגונים, ובהם קא־יה־פאו, “בלאו־וייס” ואגודת הסטודנטיות היהודיות. כשלב ראשון התקיים בברלין, באוקטובר 1918, בעת גסיסת הקיסרות הגרמנית, יום הנוער היהודי־לאומי. חיילים משוחררים ובני נוער צעירים מדי למלחמה, “מאות בני תשחורת נרגשים מעצם המפגש, שזופים, רעננים, עיניהם בורקות,” כפי שראה אותם אחד המשתתפים, התאספו מתוך תחושה כללית שאי אפשר להמשיך בקו ישר מן העבר לעתיד כאילו מאומה לא קרה. פליקס רוזנבליט, יושב ראש הוועדה המארגנת, פתח את הדיונים בנוכחות מרטין בובר וחיים ארלוזורוב (גרשום שלום סירב להשתתף: מה שדרוש לנוער הלאומי אינן תכניות, התארגנויות, מלים גבוהות, אלא עבודה, לא גרמנית ואידיש, אלא עברית וצדק), “בקול רגיל לתת פקודות, בדברים תמציתיים, ברורים”, ליתר דיוק פתח סכר למבול הביקורת.

ארלוזורוב, יליד אוקראינה, שבא לגרמניה עם אמו ואחותו בעקבות הפוגרומים של 1905, עתה בן תשע־עשרה, התרעם על שקר העברית, שכולם משלמים לה מס שפתיים, אבל איש, מלבד “שיבולים בודדות”, לא חי בה. את הפצצה הטיל וולטר מוזס, בן עשרים ושלוש, מהדור הצעיר של מדריכי “בלאו־וייס”, שדרש להשתחרר מכבלי המטען ההיסטורי, מעול אלפיים השנים, לא לשלב דת ברעיון הלאומי, ולא להעמיד במרכז הציונות שאיפות תרבות, אלא את החיים עצמם. לצעיר בן ימינו, טען, לא דרושה תמורה פנימית, אלא עלייה לארץ־ישראל, לא לימוד, אלא מעשה, לא יהדות, אלא חקלאות, הסבת מקצוע. היו שתמכו במוזס: לימודי עברית ויהדות לא ענו על ציפיותיהם לשינוי של ממש בחייהם, אך רבים ומכובדים דחו את תפיסתו כדברי עם־הארץ: לשלול אפשר רק מתוך ידע, לא מתוך בורות.

דברי משה קלוורי בכנס היו איור לאותה הרוחניות שנגדה דיברו אנשי המעשה: ציטטות בלטינית, הסתמכות על דברי היסטוריונים והוגי דעות, ידע חובק עולם. הוא הבין אמנם להלכי הרוח של הדור החדש שאינו רוצה רק הבנה, מידע, אלא מחפש ביטוי לרגשות, לרצונות, שואף לחיים בצוותא, אולם הפניית עורף להיסטוריה עלולה להוביל לרומאנטיקה מעורפלת; צריך למצוא את הדרך לחבר את כובד ראש הציונות עם שכרון החיים בצוותא. כאשר יצאה קבוצת משתתפי הכנס לשאוף מעט אוויר ברחובות ברלין, שמעו את קריאות מוכרי העיתונים: “גרמניה מציעה שלום!” עוד באותו הלילה נאספה חבורת צעירים בדירתו של חיים ארלוזורוב, כדי לייסד, בעקבות יהודי פולין ורוסיה, את תנועת “החלוץ” בגרמניה. גרעין המייסדים כלל, מלבד ארלוזורוב, את חנה מייזל־שוחט, וולטר מוזס, יוליוס ברגר, לפנים מזכירו של וולפסון, ואת זלמן רובשוב, ממנהיגי “פועלי ציון”, אחד המעטים מיוצאי רוסיה שהצליח, כסטודנט בברלין וכחבר מערכת “יודישה רונדשאו”, לקשור קשרי ידידות אמיתיים עם ילידי גרמניה. המטרה היתה: לימוד השפה העברית, עיסוק בחקלאות, יצירת קשר עם תנועת פועלי ארץ־ישראל, הגשמת חברה חדשה בהתיישבות שיתופית, והיעד העיקרי – לעלות בהזדמנות הקרובה לארץ־ישראל ולהתפרנס שם מיגיע כפיים.

בא קץ למלחמה שנועדה לשים קץ לכל המלחמות, תוך כניעה מוחלטת של גרמניה המובסת, התמוטטות הקיסרות ומהפכה סוציאליסטית. בתשעה בנובמבר 1918 הוקמה הרפובליקה הגרמנית, בתוהו כללי, בעת מחסור חמור במצרכי מזון. מיליוני חיילים שבו מן החזית, חסרי תעסוקה, מנוכרים לסביבתם, ועל פני גרמניה כולה החלו קמות מועצות של פועלים וחיילים. הסוציאל־דמוקראטים, שלא הוכשרו לשלטון, חיפשו בעלי ברית בשכבות ששלטו קודם לכן, בקצונה ובמנגנון הממשלתי שנותר על כנו. העם הגרמני, שלא ידע דמוקראטיה אמיתית מימיו, התקשה להתמודד עם המסקנה המחרידה שכל שפיכת הדמים הנוראה הזאת, כל מצעד המוות למען הקיסר, למען גדולתה של גרמניה, כל הקרבנות בדם ובכסף היו לשווא.

בעת המהפכה, שלא ידעה להשתחרר מכבלי העבר (באספות המהפכניות נגבה תשלום תמורת ישיבה על כיסאות, כפי שהבחין נחום גולדמן חד־העין), התכנסה ההנהגה הציונית בברלין לשלושה ימי דיונים והגיעה לידי מסקנה שאסור לה לוותר על עקרונות העבר ולהעמיד פנים של קבוצה סוציאליסטית, רק כדי לשחות בזרם הזמן, אולם הביעה תקווה שהממשלה הדמוקראטית החדשה תגלה הבנה גוברת לרגשות היהודים הלאומיים. שעה שמרבית היהודים העדיפו בימי התסיסה לשמור פרופיל נמוך כיהודים, היה המיעוט הציוני בדעה כי הגיעה העת לפעול.

השמאל הרדיקאלי, בהנהגתם של רוזה לוכסמבורג וקארל ליבקנכט, דרש להקים רפובליקה של מועצות בדומה לרוסיה הסובייטית. בברלין היתה אווירת מרד. הסמכותיות של הרייך השני נבנתה כחוט שִדרה, חוליה תחת חוליה; אחרי שהתמוטטה נותר חלל ריק שנתמלא תסכול, תחושת נקם, חיפוש משענת ואלימות. מחלון דירתה בקומה רביעית בבית ליד גשר, מעל אחת התעלות של נהר השפרה, ראתה מאלי דנציגר בינואר 1919 התקהלות גדולה ומיהרה לרדת. המון משולהב השליך אישה למים, ואחד הגברים אמר: “עכשיו הטבענו אותה.” היתה זאת שעת מותה של רוזה לוכסמבורג, ממייסדיה של המפלגה הקומוניסטית בגרמניה. היא נעצרה יחד עם קארל ליבקנכט ובשעת העברה לבית הסוהר נרצחו שניהם על ידי קציני צבא ימניים.

בעקבות המלחמה השתוללה מגפת שפעת קטלנית, על כל מזרח אירופה עבר גל של פרעות, רבבות יהודים נרצחים, נחנקים, נשרפים, המונים בגרמניה רעבים ללחם (התאחדות ציוני גרמניה פנתה לאחיהם בארצות הברית, באנגליה ובצרפת להקל על סבלו של העם הגרמני כדי שלא ימות מרעב או יתפורר באנרכיה) – בימי מצוקה אלה מתכנסים ציוני גרמניה לוועידתם הראשונה מאז ערב המלחמה, מתוך תחושה של כוח. עתה, לא מעט בהשפעת המפגש עם יהודי המזרח, מוכנים רבים להודות בשייכותם לעם היהודי, גם כשאינם ציונים; עתה, אחרי הצהרת בלפור, איש לא יכול לטעון עוד שהציונות אינה אלא אוטופיה שאי אפשר להגשימה. החזית האנטי־ציונית שוב אינה מגובשת כפי שהיתה. היהודים אובדי עצות, חסרי ביטחון, בתוך הרפובליקה החדשה מורגשים ניצנים של אנטישמיות מסוכנת, דווקא משום שיהודים רבים כל כך שותפים להנהגת התנועות המהפכניות; עתה, על אף התעצמותם של זרמים קוסמופוליטיים ואנטי־לאומיים בעקבות המלחמה, שעתה הגדולה של הציונות.

תכנית הפעולה היתה מוכנה: להקים קונגרס יהודי גרמניה כדוגמת הקונגרסים שקמו בארצות הברית ובמדינות אירופה אחדות ברוח “המניפסט של קופנהאגן”, שניסח ויקטור יעקבסון באוקטובר 1918, שדרש להכיר בארץ־ישראל כבית לאומי לעם היהודי ולהכריז על שוויון זכויות מלא ליהודים בכל המדינות ועל אוטונומיה תרבותית־לאומית בארצות בעלות אוכלוסייה יהודית גדולה. בנאומו המרכזי של בלומנפלד בוועידה היתה מידה של לוליינות מחשבתית: דווקא האוטונומיה בארצות מגוריהם תוביל את היהודים להכיר במוגבלותה, דווקא אז ירגישו ביתר שאת את הצורך במדינה משלהם. אוטונומיה בגולה וציונות אינן ניגודים, אלא הן משלימות זו את זו. אשר ליהודי גרמניה – מעטים מדי,40 מפוזרים מדי – ויתרו הציונים על התביעה להכיר בהם כבמיעוט לאומי והסתפקו בדרישה להקמת רשת בתי ספר וגני ילדים יהודיים, מערכת סעד וחיי תרבות יהודיים. בחג המולד 1918 התכנסה בברלין ועידת הצירים החמש־עשרה של התאחדות ציוני גרמניה. במהלכה נתעורר ויכוח סוער בעקבות הרצאתו של ליכטהיים על בניין ארץ־ישראל לפי זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי וסביב השאלה אם אפשרית עלייה המונית מידית או שמא עדיפה התיישבות מתוכננת איטית. הרוחות נתלהטו והוחלט להקדיש לנושא התכנסות מיוחדת. הוועידה בחרה בהנהגה חדשה שכללה את בלומנפלד, גולדמן, קלה, ליכטהיים ורוזנבליט, ובראשם הנטקה, החליטה על הקמת ועד זמני להכנת הקונגרס היהודי בגרמניה, ופליקס רוזנבליט, כמזכיר הכבוד של הוועד, חיבר מנשר לציוני גרמניה: עם הצטרפותה לתנועת הקונגרס, שהופכת למרכז פעולתה של ההתאחדות הציונית בתקופה הקרובה, מעמידה את עצמה התנועה הציונית לשרות במבצע שאמנם אינו ציוני מובהק, אך כוונתה לאחד את יהדות גרמניה, לקרב גם את אלה שהיו בעבר רחוקים מרעיון היישות היהודית, מתוך מגמה לעמוד בראש המחנה.

לציבור הרחב, לאלה שבתור גרמנים לא ראו את עצמם זכאים להכריז על השתייכותם לעם היהודי, נאמר: בזכות המלחמה נמחק השריד האחרון לזהות בין דת למדינה. בשלטון הסוציאל־דמוקראטים והמרכז הרדיקאלי, כפי שסוציאליסט גרמני יכול להרגיש חלק מהפרולטריון הבינלאומי, כך יהודי יכול להיות בן לחברותא היהודית. גם אם “האמבורגר פאמיליינבלאט” היהודי ראה בתנועת הקונגרס ניסיון להוליך שולל אזרחים גרמניים שלווים, היו לה בגרמניה 50,000–70,000 תומכים, מספר גדול פי כמה ממספר הציונים (כרבבה ערב המלחמה). אולם התנועה דעכה בהדרגה, בעיקר משום שה“צנטרלפריין”, מתוך חשדנות טבעית במניעי הציונים, לא היה מסוגל להגיע עמם להסכמה, אך קודם כול מפני שרוב היהודים, ככל שאר האזרחים, רצו לחזור מהר ככל האפשר לחיים נורמאליים, לעשות איש איש למען ביתו, משפחתו, קידומו.

בימי ההסברה לקראת הקונגרס היהודי התקיימה גם ועידת קא־יה־פאו, ה“קארטלטאג” המלא הראשון מאז האיחוד ערב המלחמה. לא רק שהארגון נחלש מבחינה מספרית, עשרה אחוז מחבריו, קרוב למאה ועשרים איש, מצאו את מותם במלחמה, אלא שהיא, המלחמה, עשתה את הצורות הישנות – התלבושת המסוגננת, מתן הסטיספקציה ללא תנאי, טקסי השתייה במסבאות – לבלתי אפשריות, הפכה אותן לדברים שעבר עליהם הכלח. היו שתבעו לעלות לארץ־ישראל ברגע שהממשל הצבאי הבריטי יתיר זאת, היו שהעלו אפשרות של קיום קורפוראציה סוציאליסטית, שבה הסוציאליזם יהיה מטרה שוות ערך לציונות. היו שראו את המשימה העיקרית בעבודה למען יהודי מזרח אירופה, שם נמשכה המלחמה בין פולנים לאוקראינים, בין אדומים ללבנים, והיהודים שבתווך ספגו מהלומות מכל צד. קורט בלומנפלד העמיד את האידיאלים הישנים שלא נס ליחם – אופי אמין, רצון גברי נחרץ, יכולת לקבל משמעת, לשרת את הכלל – מול הנטייה בעלת האופי הנשי המובהק של שאיפה להתאמה נפשית, למציאת סיפוק בחוג סגור, כפי שהיא באה לידי ביטוי אצל חלק מן האחים לברית. הוא נבחר לנשיא קא־יה־פאו החדש, וולטר מוזס נקבע כאחראי לענייני ארץ־ישראל, משה זמורה קיבל על עצמו את נושא הוראת העברית.

מאזן לימוד העברית של פליקס כשל רוב חברי אגודות הסטודנטים היה עגום: רבים התחילו ללמוד, הפסיקו, חזרו והתחילו, נאבקו בפיעל, פועל, התפעל, כמעט איש לא ידע לדבר באופן חופשי או לקרוא עתון עברי. משה (מוריץ) זמורה, יליד קניגסברג, בן להורים יוצאי רוסיה, היה בזמנו הראשון שבלומנפלד רתם ל“מכבייה”, שאותה ייסד עם בואו לעיר, ואחד המעטים בקא־יה־פאו שבאמת ידע עברית (מילדות). ביוזמת פליקס הקים זמורה בתום המלחמה בית ספר ללימוד אינטנסיבי של עברית בברלין, אולפן בלשון ימינו, שדרכו עברו אלפי צעירים ורבים מפעילי התנועה הציונית. זמורה, משפטן מבריק, שהתנדב כציונים רבים למלחמה ונפצע בראשיתה, נשא לאישה את אסתר הורביץ, אחותה של ג’ני בלומנפלד, חברתה הטובה של הדסה קלוורי, ושניהם – משה ואסתר – היו שייכים עתה לחוג הידידים הקרובים של פליקס ואני.

ארבע שנים, כמעט, ציפתה אני בקוצר רוח לשובו של פליקס: עכשיו ניצבו על סף האושר, כעת עמדה אני לטעום טעם חיי משפחה אמיתיים, להשתחרר מעול הרצינות ולהתחיל ליהנות מן החיים. תחת זאת מצאה את עצמה שוב לבדה עם הֶנְסְכֶן, אוצרה הקטן. פליקס היה עסוק בעניינים ציוניים, בערבים, בסופי שבוע, בחופשות, וכאשר בילה בחיק המשפחה הוא חש, לדעתה של אני, כאילו הדבר בא על חשבון עבודתו הציונית. בשלושת השבועות הראשונים אחרי לידת בתם דינה, במאי 1919, נשאר האב המאושר ערב אחד ויחיד בבית. המטפלת שישבה עם אני בבית תמהה אם כל הישיבות האלה אמת הן או שמא רק תירוץ. אט אט הבינה אני שיש לה מתחרה שלא תוכל לה – פליקס היה נשוי קודם כול לתנועה הציונית – ולבה היה מר על צרתה שגזלה את בעלה.

אחרי שנה של עבודה כשופט־עוזר החליט פליקס ללכת אחרי משאלת לבו, לזנוח קריירה משפטית ולהעמיד את עצמו כולו לרשות התנועה הציונית, כפי שעשו מרטין, קורט וריכארד לפניו. אני נשארה עם שברי חלומותיה, ולאמה, פרוסית מאוד, גאה מאוד, היה זה רק אישור נוסף לבחירתה המוטעית של בתה. פקיד בקהילה יהודית או בהתאחדות הציונית, היינו הך – שניהם ממוקמים בתחתית הסולם החברתי. במשך תקופת מה היה פליקס שותף למשרד עורכי דין עם יוליוס רוזנפלד וגיסו אריך כהן, אך השותפות לא האריכה ימים – הציונות שאבה את כל כוחותיו. גם אריך כהן, בעל סגנון בהיר ומלוטש ועורך מוכשר, היה חסר התלהבות למקצועו. אמנם עשה את המוטל עליו בדייקנות, אבל נהג לומר: “תעסוקה טובה, עריכת דין. רק אסור שתידרדר לעבודה.”

אם בזכות הצהרת בלפור, אם בהשפעת בני ביתו, התרככה עמדתו של שמואל רוזנבליט כלפי הציונות: בניו אמנם ציונים, אבל לפחות לא יצאו לשמד. בית החרושת לברגים עשה חיל בימי המלחמה, והמשפחה רכשה בית מגורים של שלוש קומות בנוי לתלפיות ברחוב קלופשטוק, אחר מאותם הבתים הבורגניים הסולידיים שנראו בנויים לדורות. בית רוזנבליט שוב המה חיים. מרטין חזר מקופנהאגן נשוי למיצי צלרמאייר, ילידת וינה, שנשלחה בימי המלחמה, אחרי נפילת אחיה בחזית, להבראה נפשית אל קרובת משפחה בבירת דנמארק השלווה. למראה הופעתה המאכזבת של גיסתו החדשה פסק יוסף כמומחה: חייבות להיות לה מעלות נסתרות. יוסף, חביב הנשים, היה היחיד מבני רוזנבליט שנתפס לאווירה הקודחת של ברלין לאחר המהפכה, אווירה של קלות דעת וייאוש, סרסורים וזונות, והיה אורח קבוע בקברטים ובמועדוני לילה – אך גם הוא היה ציוני פעיל, ממייסדי מועדון הרצל בברלין. ליאו, שנשבה בשעת עבודתו כעוזר לרופא בבית חולים צבאי בחזית צרפת ובמשך חצי שנה לא נתקבל אות חיים ממנו, חזר לברלין רק ב־1919, בין שבויי המלחמה האחרונים. בערב שבת היו מתאספים כולם, הבנים וחבריהם, בביתם של שמואל ופאני. כיוון שביתה של אני לא היה כשר, נהגו הורי פליקס להיפגש עם כלתם, האנס ודינה התינוקת בשבת אחר הצהריים בגן החיות.

בפברואר 1919 התכנסו נבחרי הרפובליקה הגרמנית לאספתם הראשונה בוויימר, עירו של גיתה, כדי לאשר חוקה ליבראלית, דמוקראטית, מתקדמת, פאר החוקות, שתאחד את הטוב שבכל המשטרים הדמוקראטיים.41 גם הציונים ראו עולם ורוד: “ארץ־ישראל תהיה יהודית! המעצמות הכירו בבית הלאומי וזכו להסכמה אוהדת של משלחות ערביות,” דיווח “יודישה רונדשאו” במארס מפאריס, ארץ־ישראל גדולה, רחבת ידיים, שגבולותיה הים התיכון במערב, מדבר סוריה במזרח, החרמון בצפון ומפרץ עקבה בדרום.

גם כאן, בהופעות לפני נציגי אומות העולם במשא ומתן על תנאי השלום, היו ציוני גרמניה כנתיני עם מובס רק צופים ממרחקים, מתווכחים בינתיים על דרכי ההגשמה בארץ־ישראל. הוויכוח שהגיע לשיאו בוועידה מיוחדת במאי אותה השנה התנהל סביב שתי גישות מנוגדות, זו של ריכארד ליכטהיים וזו של דוויס טריטש, מן הציונים הראשונים של גרמניה. סופר וסטטיסטיקן בעל מרץ ורעיונות מקוריים באשר להתיישבות היהודית. ליכטהיים, שביטא במידה רבה גם את דעות חבריו קורט ופליקס (ואחד־העם ברקע), היה בעד איכות, טריטש בעד כמות; ליכטהיים דגל בבנייה הדרגתית, מתוכננת, מכוונת ומאורגנת של ארץ־ישראל, בעשייה מבוקרת אחרי הכשרה מוקדמת, הדגיש את חשיבותם של התיישבות חקלאית ושל הון לאומי למען הקמת חברה בעלת איכות חדשה. טריטש דגל בראש וראשונה בעלייה המונית של מאות אלפים בתוך זמן קצר, בבניית שיכונים זולים, בהקמת ערי גנים עם משקי עזר, ביוזמה פרטית שהיא זריזה יותר מיוזמה ציבורית – העולים עצמם יכינו את מצע הקליטה לעולים נוספים – ובתיעוש, משום שהתעשייה יכולה לקלוט מספר רב של עולים ובמהירות רבה יותר מן החקלאות. האיכות תבוא בשלב מאוחר יותר, העיקר לא להפסיד את שעת הכושר.

בעמדות הדור השני של הציונות הגרמנית באשר לדרך ההתיישבות היתה מורגשת השפעתו הרבה של “הפועל הצעיר” הגרמני, שנוסד בשנת 1917 ביוזמת חיים ארלוזורוב, ועם חבריו הבולטים בשנותיו הראשונות נמנו מרטין בובר, קורט בלומנפלד, רוברט וולטש, גיאורג לנדאואר, כמה מן המוחות המזהירים של הציונות הגרמנית, שאפשר להגדיר את תפיסתם כסוציאליזם מתון בעל פנים יהודיות: סוציאליזם לאומי, שאינו דוגל במלחמת מעמדות, אלא מבקש את הצדק הסוציאלי דרך תיקון היחיד ולא דרך תיקון התנאים החיצוניים, בדומה ל“הפועל הצעיר” הארץ־ישראלי, אך בעל גוון רדיקאלי יותר. בהשפעת “הפועל הצעיר” הגרמני נתקבלו בוועידה לענייני ארץ־ישראל שורה של החלטות בעלות מגמה סוציאליסטית כהלאמה של קרקע, מים, חשמל ונמלים, ותמיכה באגודות שיתופיות במדינה העתידה לקום. אנשי “הפועל הצעיר” הגרמני לא רצו להיות מפלגה פוליטית במובן המקובל של המלה והם נשארו בתוך התאחדות ציוני גרמניה, כשותפים לעשייה. בניגוד לחברו קורט לא ניהל פליקס ולו רומאן קצר עם תנועת הפועלים; תמיד היה מאוהדיה, לעתים מתומכיה, אך מעולם לא השתייך אליה.

ביוני 1919 נחתם חוזה השלום של ורסיי, שתנאיו היו בעיני רוב העם הגרמני משפילים ובלתי נסבלים, וחודשו היחסים הדיפלומאטיים בין בריטניה לגרמניה. כנתיני מדינת האויב המובס לא הורשו נציגי התאחדות ציוני גרמניה בשנה הראשונה אחרי תום המלחמה לבוא אל מרכז התנועה החדש בלונדון. רק בראשית 1920 עבר הנטקה ללונדון כחבר הוועד הפועל המצומצם, ובפברואר השתתף גם אוטו וורבורג בישיבה הראשונה של הוועד הפועל הגדול. תקופת המעבר בארץ־ישראל נמשכה חודשים רבים, הממשל הצבאי הבריטי שמר על הסטאטוס־קוו כאילו לא היתה הצהרת בלפור, והכול ציפו להחלטת נשיאות ועידת השלום בדבר מסירת המנדט על ארץ־ישראל לידי בריטניה.

נורדאו, שחי בימי המלחמה כגולה בספרד והעדיף חסות צרפתית בארץ־ישראל על פני חסות אנגלית, התמרמר על שמרכז התנועה הציונית עבר ללונדון, ועל שווייצמן וסוקולוב פועלים על דעת עצמם, בלי שנבחרו על ידי העם. הוא התרעם על כך שמן ההצהרה ההיסטורית נשאר רק שריד, הזכות לרכוש קרקעות, אם יועמדו למכירה, ולהתיישב עליהם, לבנות אוניברסיטה “שנזדקק לה אולי בעוד מאה, אולי בעוד שלוש מאות שנה”, הכול מעשי חובבי ציון ותורת אחד־העם, בניגוד גמור לציונות המדינית של הרצל. הדור החדש של המנהיגות לא עמד במבחן: הנטקה היה בעיני נורדאו ננס בעל תסביך עליונות, וייצמן מסתפק בקטנות במקום להעלות מאות אלפים בתוך חודשים מעטים.

סוף סוף, באפריל 1920, החליטה ועידת סן רמו לכלול את הצהרת בלפור בחוזה השלום עם תורכיה ולמסור את המנדט על ארץ־ישראל לידי בריטניה. חסרי ניסיון מדיני נטו היהודים ליחס ערך רב מדי להצהרות ולנייר ומתוך אופטימיות חסרת תקנה שמעו רק מה שרצו לשמוע – ההתלהבות מן ההחלטה ההיסטורית היתה עצומה: עתה תתחיל התנופה האמיתית בסיוע ממשלת בריטניה. נערכו תהלוכות (בניו יורק צעדו כמיליון איש), אספות חגיגיות, הוכרז על “שבוע גאולה” והתרמה מיוחדת לקרן בניין ארץ־ישראל, שהכנסותיה היו צנועות, יחסית למהומה. מינויו של סר הרברט סמואל, מי שהיה שר פנים בממשלת הקואליציה של אֶסְקְוִוית, ציוני ובעל זכויות בהשגת הצהרת בלפור, לנציב עליון בארץ־ישראל, היה מלווה אשליות הדדיות: סמואל השלה את עצמו באשר לאמצעים הכספיים שהעם היהודי יעמיד לרשות בניין הארץ, העם היהודי השלה את עצמו שסמואל ישמש בראש וראשונה כנציב הבית הלאומי.

גם בברלין קיוו שהשלטון האזרחי ומינויו של סמואל ישנו את הכול לטובה ותיפסק גם אפליית אזרחי גרמניה, כנתיני האויב לשעבר, במתן אשרות כניסה לארץ־ישראל. ברלין הוצפה פליטים יהודיים ממזרח אירופה, חלוצים המתינו לאפשרות עלייה בקוצר רוח, בגלל המשבר הכלכלי בגרמניה פוטרו המועמדים לעלייה, רובם פועלים, ממקום עבודתם הארעי.

ההסתייגות מן הרדיקאליות של בלומנפלד וחבורתו, שבאה לידי ביטוי בוועידת פוזן ערב המלחמה הגדולה, לא נעלמה, אלא רק נדחקה במערבולות הזמן וצפה שוב עם תומה. קבוצת ציונים בני הדור הראשון. ובראשה פרופ' גוטהולד וייל, מזרחן, העמידה מול ההתמקדות בארץ־ישראל את חשיבות הפעולה בגולה, טיפוח התודעה היהודית, כיבוש הקהילות, ציונות מתונה ברוח תכנית באזל ושותפות פעילה בכל תפקידי המדינה (בניגוד לאריך כהן וחבריו שגרסו שלציונים אין מה לחפש בשירות הממשלה ובחיים הפוליטיים של גרמניה). תומכי תפיסה זו, ובהם בודנהיימר, ייסדו את “הקבוצה הציונית החופשית”, ועם אוהדיה נמנה גם אלפרד קלה, שהיה פעיל בהקמת מפלגת העם היהודית, אשר התייצבה לראשונה בבחירות לקהילת ברלין ב־1919 וכעבור שנה זכתה לשלושה מנדטים – עד אז שלט הגוש הליבראלי־שמרני בקהילת ברלין שלטון יחיד. הרדיקאלים, כקורט ופליקס, גם אם היו מודעים לחשיבות החדירה הציונית אל תוך הקהילות, לא ראו בעבודה זו יעד לעצמם.

בוועידת הצירים השש־עשרה, שנערכה ביוני 1920 בהאנובר, מילא קלה, נואם כריזמאטי, את תפקיד יושב הראש במקומו המסורתי של הנטקה, שעבר ללונדון, והיה מועמד לרשת אותו בראשות התאחדות ציוני גרמניה. בלחץ הזרם הרדיקאלי, שהנטקה היה מתומכיו, נבחרו, לשם איזון, שני יושבי ראש – קלה ופליקס רוזנבליט. את הנאום הפוליטי המרכזי בוועידה נשא ליכטהיים, שהתייחס לשאלה הערבית: חייבים לזכור שארץ־ישראל כיום ארץ ערבית ושמנקודת ראותם של הערבים בניין הבית הלאומי היהודי הוא בבחינת קרבן מצדם. מטעה להעמיד את הבחירה בין הליכה עם האנגלים לבין הליכה עם הערבים. היהודים יזדקקו לסיוע האנגלים ולהבנה עם הערבים גם יחד. נחום גולדמן הדגיש שיש להתייחס ברצינות להתנגדות הערבית (שמצאה את בטויה הראשון תחת שלטון המנדט חודשיים לפני כן, במהומות בירושלים, שבהן נרצחו שלושה יהודים). רוב הצירים שנבחרו לייצג את ציונות גרמניה בוועידה השנתית (גוף שהיה מתכנס בשנים שבהן לא נערך קונגרס), שעמדה להיפתח בלונדון. היו חסידי הקו הארץ־ישראלי ובהם בלומנפלד, מרטין רוזנבליט, ליכטהיים וארלוזורוב.

שבע שנים לא התכנסה התנועה הציונית לוועידה עולמית; למעשה פעל וייצמן רק בתוקף הסמכות שנטל על עצמו. אמנם הוא היה נשיא התאחדות ציוני בריטניה וחבר הוועד הפועל המורחב, אך עד למלחמה פעל רק כאחד מתוך חבורה (עוד ב־1913, אחרי שלא זכה למשרת פרופסור מן המניין באוניברסיטת מנצ’סטר, משרה שנשא אליה את עיניו, הציע לו בלומנפלד לבוא לברלין ולנהל את אחת המחלקות במרכז התנועה). בעת בואו של הנציב העליון לארץ נפתחה בלונדון ביולי 1920 הוועידה השנתית בנוכחות 280 צירים. התמורות שהתחוללו בעולם הטביעו את חותמן על הרכבה: את היהדות הגדולה של ברית המועצות ייצגה רק קבוצת מהגרים; כל העיניים היו מופנות למשלחת האמריקנית בראשותו של שופט בית הדין העליון לאוי דמביץ ברנדייס, מיועציו הקרובים של הנשיא ווילסון, שבזכותו התחזקה הציונות האמריקנית בימי המלחמה והפכה מקומץ בטל בששים לגוף בעל יוקרה והשפעה.

בלומנפלד, שבא לברך את ברנדייס בשם הציונות הגרמנית, מצא אותו אדיב, אך רציני מאוד ותקיף בדעתו. הופעתו היתה מרשימה: אדם גבוה ותמיר, שבעיני קורט דמה לכומר פרוטסטאנטי ובפניו הבעת איש שאין להזיז אותו מדעתו. ברנדייס, שהגיע אל הציונות רק בגיל מבוגר, בא ללונדון עם דעות מוגמרות: התקופה המדינית־לאומנית של התנועה הציונית הגיעה לקצה עם הצהרת בלפור והמנדט הבריטי. עתה דרושה בניית תשתית כלכלית בריאה של הבית הלאומי, משק כלכלי רווחי בנוי על השקעות ולא על תרומות, בניהול ריכוזי יעיל של אנשי שם ויכולת בלתי־תלויים, לפחות שלוש שנים, מהקונגרס שלא יעסקו בפילנטרופיה כגון הקמת אוניברסיטה, חנוך עברי, סעד ומימון עלייה. לא היתה לברנדייס כל הבנה לוויכוחים האינסופיים האהובים על ציוני העולם הישן, שהיו פטפוטים בעיניו.

עמדתו של וייצמן, בנויה על חכמת חיים, שורשים בנשמת העם היהודי, גישה מפוכחת ונכונות לפשרות, היתה שונה – העבודה המדינית רק בראשיתה, בניין הארץ דורש גם ניסויים, סיכונים כלכליים, אין לוותר על המשענת הפרלמנטארית של הקונגרס הציוני, גם אם היא מסורבלת. המאבק לא היה רעיוני בלבד, אלא גם מאבק של שני מנהיגים פוליטיים על כוח והשפעה בתנועה הציונית. וייצמן, שהיה זקוק לכספי יהודי אמריקה, היה מוכן להתפשר והציע לברנדייס את נשיאות התנועה הציונית, ברנדייס לא היה מוכן להתפטר מתפקידו כשופט בית הדין העליון וביקש לשלוט בתנועה באמצעות נציגיו.

צירי גרמניה היו עם וייצמן, עם אירופה, עם עולם גווני הביניים. סוף סוף נבחר וייצמן לנשיא ההסתדרות הציונית העולמית, וסוקולוב ליושב ראש האקזקוטיבה; להנהגה הצטרפו נחמיה דה לימה, ציוני הולנדי ומנהל קק"ל, ויוליוס סימון, איש עסקים ממוצא גרמני, בעל דרכון אמריקני, שאף הוא ישב בימי המלחמה בהאג, כאנשי אמונו של ברנדייס. ברנדייס עזב את הוועידה לפני סיומה, זועם על וייצמן על שנסוג מהתכנית הכלכלית המוסכמת ביניהם ופעל מאחורי גבו אצל אישים לא־ציוניים שהיו אמורים לפקח על ביצוע התכנית, על מנת להכשילה. כעבור שנה, בעקבות קרע גם בקרב ציוני אמריקה, פרש ברנדייס מכל תפקידיו בהסתדרות הציונית.

אחת מאבני המחלוקת היתה הקמת קרן לבניין הארץ: ברנדייס רצה בהפרדה מוחלטת בין השקעות לתרומות ותבע לייסד שתי קרנות, אחת למפעלים כלכליים שחייבים להגיע לרווחיות בתוך זמן קצוב, השנייה לצדקה. קרן שתמזג בין השניים עלולה להוביל, לפי תפיסתו הפוריטניות לבזבוז, לטפילות, לשחיתות ולהחליש את רצון היישוב לעצמאות כלכלית.42 מחנה וייצמן רצה בקרן אחת מלכדת, מחזקת את התלהבות העם היהודי לגאולת הארץ, שתאחד את כל המשימות.


 

9 יושב הראש    🔗

צירי הוועידה השנתית שבו מלונדון, ועמם הבשורה הגדולה; אישור סופי להקמת קרן לבניין הבית הלאומי בתנופה גדולה שתצבור בתוך חמש שנים הון של עשרים וחמישה מיליון לי"ש, סכום עתק גם למדינה, לא כל שכן לעם המפוזר על פני עולם שטרם התאושש מן המלחמה הגדולה. במשימה זו חדלה הציונות להיות פלג בקרב היהדות, כפי שציין חוזר מטעם התאחדות ציוני גרמניה בחתימת פליקס רוזנבליט, והתייצבה, אחרי שהיתה למנהיגתה הרוחנית, גם כנציגתה הפוליטית של היהדות בחברת האומות. הרוח היתה גדולה והגלים גבוהים. על פי החלטת הוועידה חמישית מההכנסות עתידה להימסר לקרן קיימת לישראל, שתעסוק מעתה רק ברכישת קרקעות, שליש מן היתרה יועד לצורכי ציבור, לחינוך, לסעד, לעלייה, ושני שלישים יינתנו לקרן היסוד שתדאג לתשתית כלכלית. התרומות יהיו לפי עקרון המעשר, כמצוות התורה.

ליהודי גרמניה נקבעה מכסה של מיליון לי“ש, סכום מבהיל, לכאורה, אך אם יירתמו למשימה כל מאה אלף המשפחות היהודיות בגרמניה, ציונים ולא־ציונים, ויתחייבו מראש לתשלומים קבועים לחמש שנים, אפשר לעמוד בה. ניהול קרן היסוד בגרמניה הוטל על יוליוס ברגר, לפנים מזכירו של וולפסון, ועל קורט בלומנפלד; ארתור הנטקה חזר מלונדון לברלין כדי לעמוד בראש לשכת קרן היסוד למרכז אירופה, שתרכז את הפעולה בגרמניה, באוסטריה, בצ’כוסלובקיה, בהונגריה, ברומניה, ביוגוסלביה ובליטא. משימות הקרן הלמו את התפיסה הרדיקאלית בציונות הגרמנית: מרכזיותה של ארץ־ישראל, מכשיר יחיד לבניית הון לאומי גדול, שיתוף עם הלא־ציונים. עוד בשנת 1916 כתב בלומנפלד ב”דר יודה", כתב עת שייסד מרטין בובר בעיצומה של המלחמה, שתם המאבק הרעיוני על עצם התפיסה הציונית ואפשר לגשת לברית פעולה עם הלא־ציונים בעבודה למען ארץ־ישראל.

בישיבה הראשונה של הוועד המנהל החדש של התאחדות ציוני גרמניה בחמישה בספטמבר 1920, בירך פליקס רוזנבליט, כיושב ראש ההתאחדות, על שובו של הנטקה לברלין. בדיון על קרן היסוד היתה תמימות דעים בין כל חברי הוועד הנוכחים שניהול המגבית חייב להיות באחריות הוועד ושהפנייה ללא־ציונים תיעשה רק אחרי שהציונים עצמם יתרמו את חלקם וישמשו מופת. נבחר ועד מנהל לענייני קרן היסוד בתוך התאחדות ציוני גרמניה (שכלל את רוזנבליט ובלומנפלד, אלא מה). הישיבה הסתיימה בשעה אחת־עשרה בלילה ונמשכה למחרת. מסעיפי הדיון: הצעת התקציב לשנת 1920 (שנת התקציב הקודמת הסתיימה בלי גירעון, מקרה נדיר בהיסטוריה הפיננסית של הציונות), וּויתור “בלאו־וייס” על תמיכה מתוך שאיפה של הנהגת הארגון לדאוג למימון בכוחות עצמה (הוויתור היה מדאיג יותר מדרישה להגדלת המימון, בהצביעו על תהליך התבדלות, ועל כך עוד ידובר). בעקבות הביקורת שהושמעה בוועידת הצירים האחרונה כנגד “יודישה רונדשאו” על שהיה לביטאון “הפועל הצעיר”, על אופיו האקדמי מדי ועל שאינו מאפשר ביטוי הולם לכל הזרמים בציונות, איים עורכו מ־1919 רוברט וולטש להתפטר, אבל חזר בו אחרי הפצרות. כדי לפייס את מבקרי וולטש קיבל על עצמו רוזנבליט, בין שאר תפקידיו, גם את מדור העיתונות בוועד המנהל, בתור צנזור עליון. שלושה ערבים רצופים נמשכו הדיונים, ואני יושבת בבית.

בצער לבה הציעה אני לפליקס באותו קיץ, כאשר בא לבקר אותה במקום נופש אחרי אחת הוועידות, שמוטב להתגרש. פליקס בכה (כפי שרשמה אני) והבטיח לתקן מעתה את דרכיו ולהקדיש זמן רב יותר למשפחתו. שום דבר לא השתנה. בשביל האנס נשאר האב דמות מרוחקת, איש שבא לסעוד, לפעמים, אם לא הודיע ברגע האחרון שיישאר במשרד. כאשר הלך האנס לבקר במשרדי ההתאחדות הציונית בזאקסישה־שטראסה המרוחקים מרחק הליכה קצר מביתם, שמח יותר לפגישה עם העלמה פרנקשטיין, שהרשתה לו לתקתק במכונת כתיבה ולשחק באבזרי משרד שונים, מאשר עם אביו, שלפי מיטב זיכרונו מעולם לא שיחק אתו, לא לקח אותו בזרועותיו, לא נישק אותו, אפילו לא כעס עליו כהוגן. אך כיוון שהאנס לא ראה מימיו את הוריו מתחבקים או מתנשקים, ומשום שאבות חבריו בבית הספר היהודי הקטן בפאזננשטראסה שבו ביקר, אף הם נעדרו תדיר מהבית, לא הרגיש את עצמו יוצא דופן (החינוך הפרוסי על פי רוב לא גרס ביטויי חיבה גופניים, במיוחד לא בין אבות לבנים). את האהבה, הקִרבה בכל עוצמתה, סיפקה להאנס אמו.

כל עניין קרן היסוד היה בראשיתו, הקרן עדיין לא זכתה במעמד חוקי בלונדון, עדיין לא נפתרה בעיית חישוב התרומות לצורך תשלום מס הכנסה בגרמניה, לא היה ברור כיצד יועבר הכסף ומה יהיו דרכי ההתחשבנות. תורמים ביקשו לדעת: האם אפשר לשלם את חלק המעשר גם בסחורות? הרי לבית המקדש שילמו בתירוש ובדגנים. ההצעה לא נתקבלה. נתעוררה השאלה מה לעשות בכסף כדי שלא ייפגע באינפלאציה? הוחלט להשאיר רק סכום קטן בחשבון עובר־ושב ואת יתרת הכסף להשקיע בניירות ערך. משרדי הקרן בלונדון נשאלו אם מותר לתרום כמעשר מעבדה כימית לבית הספר הריאלי בחיפה; מהמשרד המרכזי בלונדון נשלח מברק בהול לברלין: לאור המחסור החמור במקורות הכנסה חייבת קרן היסוד לכסות את המשך התקציב השוטף בארץ־ישראל – תקציב ינואר 1921 מכוסה רק בשליש, יש להעביר מיד כל מה שנאסף לבנק אוצר התיישבות היהודים (זאת בניגוד להחלטת ועידת לונדון שאין להשתמש בכספי קרן היסוד לכיסוי ההוצאות המנהליות של ההסתדרות הציונית העולמית).

התאחדות ציוני גרמניה התייחסה למפעל קרן היסוד בכובד ראש, בהתלהבות ומתוך אמונה בחיוניותו לבניין הארץ. בעקבות ועידת לונדון על מעשר נוסחו תקנות בפירוט ובדייקנות: תשלום חד־פעמי של עשרה אחוז מהרכוש, שאפשר לשלמו בתוך חמש שנים, ונוסף על כך תשלום של עשרה אחוז מההכנסות השוטפות במשך חמש שנים. תשלומים קטנים מזה מתקבלים רק במקרים יוצאים מן הכלל מחמת הכנסות נמוכות במיוחד. הוקם ועד נאמנים עליון, שהיתה לו הזכות לבחון את גובה ההתחייבויות של אדם זה או אחר, להשמיע השגות באשר לגודלן, ואחרי בדיקה מדוקדקת ודיון עם נאמני המקום, לדחות התחייבות שהיתה בעיני הוועד זעומה מדי בהשוואה למעמדו של אותו תורם. נערך קורס מיוחד לפעילי הקרן, בלומנפלד נרתם בכל מרצו, קסמו וכוח השכנוע שלו לתעמולה, בעיקר למען גיוס בעלי הון ובעלי השפעה בקרב הלא־ציונים.

בכיסו כבר היתה מונחת זכייה גדולה. במשך שעות ישבו קורט ופליקס בשנת 1920 מעל רשימות אישים בעלי תפקיד בחיים הציבוריים, בעלי מעמד בחיי התרבות, אנשים ששמם הולך לפניהם ושאפשר – אולי – לרכוש את אהדתם למפעל הציוני. הועלו שמות של אמנים – הציירים מאקס ליברמן (אולי ידחה אותם באיזו הערה ברלינאית עוקצנית?), לסר אורי, ליונל פיינינגר – איש מהם לא נראה מתאים. לבסוף שאל פליקס: “מה דעתך על אלברט איינשטיין?” (שניהם לא ידעו אז שבימי שהותו של איינשטיין בפראג כבר ניסו מאקס ברוד והוגו ברגמן למשוך אותו לציונות – לשווא). קורט הטיל ספק באפשרות גיוסו, אבל נמשך לאתגר. שניהם הלכו לאיינשטיין.

בתמימות אלוהית, כהגדרת בלומנפלד, ביקש איינשטיין לדעת אם באמת רצוי שהיהודים יחדלו להיות אנשי רוח ויעסקו בחקלאות? האין זו בעצם נסיגה? האם כל הכישורים שהובילו להישגים המדעיים של היהודים אינם אלא תוצאה של אותה רוחניות יתרה? האם תנועה יהודית לאומית באמת הכרחית? אחרי מפגש נוסף סיכם איינשטיין, שזה עתה פרסם מחקר חדש בתורת היחסות: עקרונית הוא אמנם נגד לאומנות, אבל הוא תומך בציונות. “מי שיש לו שתי זרועות, ובכל זאת מכריז השכם והערב: יש לי זרוע ימנית, אינו אלא שוביניסט, אבל גידם חייב לעשות הכול כדי למצוא תחליף לאיבר החסר”. היתה זו רכישתו הגדולה של בלומנפלד, ואכן כעבור חודשים מספר ביקש וייצמן מאיינשטיין, באמצעות בלומנפלד, להתלוות אליו במסעו לארצות הברית כדי לרתום את יהדות אמריקה למען קרן היסוד, בניגוד לרצונו של ברנדייס וקבוצתו. איינשטיין נכנע למשמעת הציונית, וּוייצמן הצליח במשימתו: גם אם ההשפעה המדינית היתה בלונדון, הכסף הגדול היה באמריקה, והאינשטיינים עדיין היו בגרמניה.

אם כי להתעוררות המחלוקת בקרב ציוני גרמניה היו שורשים אחרים מאשר לפלוגתא בין ברנדייס לווייצמן, בכל זאת היו קווי מחשבה מקבילים בשתי המחלוקות. הניגודים בתוך התאחדות ציוני גרמניה החריפו, בעיקר אחרי מבצע ההתרמה הראשון של קרן היסוד בגרמניה ואחרי שנציגי “הציונות החופשית” בהנהגת פרופ' גוטהולד וייל (לימים מנהל הספרייה האוניברסיטאית בירושלים) הביעו בפרהסיה ביקורת על פעילות הוועד המנהל בעניינים מקומיים, כגון משכורות גבוהות מדי לפקידים הציוניים, ובעניינים כלליים, כגון קיפוח ההון הפרטי בבניין הארץ. בתגובה תבע רוזנבליט בישיבת הוועד המנהל נשיאה משותפת באחריות של כל ההנהלה. כאשר אנשי וייל הגיעו לידי מסקנה שאין ביכולתם להיות אחראים למדיניות שהם מתנגדים לה, התפטר קלה מתפקידו, ופליקס נשאר כיושב ראש יחיד.

ההקצנה ביחסים הביאה במארס 1921 לייסוד קבוצת “בנין־הארץ”, שיצאה כנגד הלאומיות היהודית המודגשת, כנגד הרדיקאליזאציה של התנועה הציונית בגרמניה, וכנגד הדגשת עקרונות סוציאליסטיים תוך הזנחת ההון הפרטי בבניין ארץ־ישראל. היא ביקשה לשמור על פזורה חזקה, למען ארץ־ישראל, ועל הקשרים התרבותיים וההיסטוריים של היהודים לארצות מגוריהם, היה ובכוונת הקבוצה להקים פדראציה43 במסגרת תנועה עולמית, ולרכוש חברים בקרב אלה שאינם מזוהים כציונים.

המלחמה היתה נטושה על הלא־ציונים, בייחוד על בעלי ההון והמעמד. בלשון חריפה גינה פליקס רוזנבליט את אנשי “בניין הארץ” שמזיקים לעבודה הציונית, ואלה הטיחו כנגדו שההנהלה נכשלה ברכישת חוגים יהודיים שונים לרעיון קרן היסוד. להפך, היתה התשובה, את כל האוהדים החדשים, מלבד מאקס וורבורג מהאמבורג, רכשה ההנהגה וההצלחה היתה רבה יותר אלמלא ההפרעות מצד “בניין הארץ”.

“בניין הארץ” יצא נגד “השיגעונות הבולשביסטיים והסוציאליסטיים” בארץ־ישראל והתמיכה בהם מכספי ההון הלאומי. מה שדרוש לארץ־ישראל זה ניהול בידי אנשי כלכלה מנוסים, משוחררים מדוקטרינות, שיפתחו את הארץ לפי שיטות כלכלה בדוקות, תוך שיקולי יעילות. מתוך רצון למנוע פיצול בהתאחדות ציוני גרמניה, שהצליחה במשך כל השנים, על אף כל הניגודים, לאחד את כולם תחת כנפיה, ומתוך ידיעה שהתחרות מזיקה לשני הצדדים, הושג בכנס ההנהגה הארצית של התאחדות ציוני גרמניה באפריל 1921 הסכם עם ראשי “בניין הארץ”, לפיו תנוהל המגבית בקרב הלא־ציונים במשותף באמצעות ועדה פוליטית, שתייצג את כל הזרמים ותהיה כפופה לוועד המנהל.

בעוד עבודת קרן היסוד בעיצומה (גרמניה היתה, על אף מצבה הכלכלי הרעוע, במקום השלישי ברשימת התורמים) נקבע כי הקונגרס השנים־עשר ייערך בקיץ 1921 בקארלסבאד שבצ’כוסלובקיה, ופירושו של דבר הפצת שקלים, גם משום שהיו מקור ההכנסה העיקרי של ההסתדרות העולמית, גם משום שמספר השקלים שהופץ בכל ארץ קבע את ייצוגה בקונגרס. על ראשי הסניפים והנאמנים הוטל להקדיש מעתה את כל מרצם לאיסוף השקלים, כאשר המכסה חמישה שקלים לכל ציוני רשום, היעד 30,000 שקל, כדי להבטיח לציונות גרמניה ייצוג נאות בקונגרס. מהשטח עלו זעקות: מנין לוקחים את הכוחות, את האנשים שייתגייסו לכל המשימות? הרי בנוסף על המעשר והשקלים היתה מוטלת על ציוני גרמניה חובת תשלום המס הציוני – לא כתרומה, אלא כמס, כפי שמשלם אותו אזרח מדינה שבדרך – למימון הפעולות הרבות בגרמניה עצמה, תוך התחייבות שנתית. כאשר לא די היה בפניות החוזרות וחלק מציוני גרמניה עדיין התחמקו מתשלום המס, החליטה התאחדות ציוני גרמניה על מינוי קומיסר (כך, בפירוש) למס ציוני לכל סניף, שיתבע מן העשירים יותר, מן העניים פחות, לפי דירוג. והעיקר: משמעת, משמעת, משמעת.

מרטין רוזנבליט קיווה שלאור הישגיו בקופנהאגן בעת המלחמה יוצע לו תפקיד בהנהגה בלונדון, ולשם כך אף היה מוכן לשנות את אזרחותו, אם כנתין גרמני יתקשה לקבל אשרה לישיבת קבע באנגליה. יוליוס סימון הבטיח לו את מִשרת המזכיר הכללי של מחלקת הארגון, כלומר בעצם את ניהולה, כי בראשה עמד באופן זמני סוקולוב, שהיה עסוק באלף דברים אחרים. אולם המינוי התמהמה ובינתיים התפטרו סימון ודה לימה, שכחברי ועדת הריאורגניזציה וכבעלי תפיסה כלכלית ברוחו של ברנדייס היו ביקורתיים מאוד כלפי הנעשה בארץ־ישראל בהנהגתו של וייצמן. אחרי כמעט שנה של ישיבה על המזוודות תבע מרטין במפגיע דברים ברורים. כיוון שעבודה בברלין היתה בלתי אפשרית מבחינתו, כפי שכתב ללולה הרמן ללונדון ולא פירט (אינני יכולה לעמוד בפיתוי ולא לפרש את הדבר כחוסר נכונות להיות כפוף לפליקס), קיבל על עצמו מרטין באביב 1921 את ניהול המשרד הארץ־ישראלי בווינה. לאוסטריה זרמו אלפי פליטים מפולין, שביקשו לעלות לארץ־ישראל ונתקעו שם אחרי איסור העליה שהטיל הנציב בעקבות התפרעויות הערבים בארץ באחד במאי 1921, שבמהלכם נרצחו ביפו ארבעים ושלושה יהודים, ובהם הסופר יוסף חיים ברנר.

בדברי הפתיחה לוועידה השנתית השבע־עשרה של התאחדות ציוני גרמניה שהתקיימה במאי 1921 בהאנובר, העמיד פליקס רוזנבליט את העבודה השיטתית המאומצת של ההתאחדות44 מול המבוכה והבלבול השולטים כעת בתנועה העולמית בעקבות הפרעות, שמסקנה אחת עולה מהן: יש לפעול לבניינה המהיר של ארץ־ישראל. כצפוי עמדה המחלוקת עם “בניין הארץ” במרכז הדיונים, אולם כיאה ליושב ראש היו דברי פליקס מתונים, רעיוניים ולא נקטו בשמות. התנועה הציונית היא תנועת שחרור, כלומר ביסודה חוסר נחת, אי שביעות רצון מהתנאים שבהם חי העם היהודי עד כה. לא תיתכן ציונות של שבעי רצון. אף אם דוחים את הטענה על העדר שורשים באדמת גרמניה, אסור להתכחש לאי שביעות רצון מחיי הגולה (זאת היתה הבעיה הנצחית של הציונים: להלכה שללו את הגלות, למעשה נכנעו לכוח משיכתה).

אחרי ועידת סן רמו, שאישרה באפריל 1920 את הכללת התחייבויות הצהרת בלפור במנדט על ארץ ישראל שנמסר לבריטניה, הגיעה העת למעשים, סבר פליקס, אולם הירידה בערך המארק מקשה על עליית ציוני גרמניה, על הקשר הממשי עם ארץ־ישראל. חייבים להקל לפחות על עליית הצעירים, לכסות הוצאות הדרך לכמה אלפי חלוצים מקרן מיוחדת. אוטו וורבורג בדבריו בוועידה לא צייר תמונה משמחת במיוחד על אפשרויות הקליטה של עולי גרמניה בארץ־ישראל. לחקלאות פרטית דרושים אמצעים גדולים, אלף עד אלפיים לי"ש למשפחה, ופירושו של דבר שלהתיישבות אלף משפחות מגרמניה דרושים מאה ושלושים מיליון מארק, פי חמישה מההכנסה השנתית של קרן היסוד בגרמניה. ברם, רצוי להקים לפחות יישוב אחד של יוצאי גרמניה, אולי בעזרת בני משפחה, אגודות מקומיות וידידים. מפועל חקלאי דרושה נכונות הקרבה גדולה כל כך עד שספק אם חלוצי גרמניה יהיו מסוגלים לעמוד בה לאורך זמן. בגידול ירקות אי אפשר להתחרות בערבים ומשום כך עדיפות נטיעות – שקדים, גפנים – אך לשם כך נחוץ מימון עד שיניבו המטעים את יבולם.

יש עודף מהנדסים, וגם צלמים אינם דרושים. לסוחרים יהיה סיכוי, אולי, בשלב מאוחר יותר. תעשייה אפשרית, אחרי התייעצות עם מומחים במקום. אולי, במרוצת הזמן, ייקלטו גם רופאים, עורכי דין, פקידים, עיתונאים, אבל לעת עתה רבים בעלי מקצועות אלה מן הדרוש. אשר לנשים התמונה קודרת עוד יותר: אין דרישה לגידול פרחים, ומי שמשתלמת בגננות מוטב שתלמד גם בישול, גיהוץ, ניהול משק בית, כדי שתוכל לעבוד ככוח עזר במשקים. ובכן מה ניתן לעשות כאן ועתה? לאסוף ספרים לבית הספרים האוניברסיטאי בירושלים וכספים לייסוד חברות מטעים משותפות, ולהקים בית ספר לנערות לניהול משק בית חקלאי.

הפעם נבחר פליקס רוזנבליט כיושב ראש יחיד של התאחדות ציוני גרמניה והחליף את קְלה כחבר הוועד הפועל הציוני הגדול שהתכנס ביולי בפראג, לשם הכנת הקונגרס. התרשמותו לא היתה מרנינה. כפי שכתב פליקס לאריך כהן הוכיח לו המושב מה רב משקלה של ההנהגה לעומת הוועד הפועל, לא רק משום שההנהגה מצוידת במידע טוב יותר, אלא משום שיושבים בה כמה בעלי אישיות, שעה שחברי הוועד הפועל הגדול עושים לרוב רושם עלוב למדי. וייצמן בא רק ליומיים, כי היה עליו – במשבר המאורעות45 וצמצום העלייה – להימצא בלונדון. בעיני פליקס גדל וייצמן בשיעור קומתו לאין ערוך, הוא עשה רושם עז וידע להסיר מעליו מיני טורדנים וקטנוניים כמי שנפטר מפרעושים. סוקולוב פיקח מאוד, אבל במהותו בעל שיעור קומה קטן מווייצמן.

בישיבה לקראת הקונגרס שעמד להיערך בקארלסבאד החליטה הנהגת ציוני גרמניה לדרוש את העמדת שאלת ארץ־ישראל במרכז דיוניו ולתבוע תכנית פעולה. מרטין היה ממכיני הקונגרס מבחינה מעשית ופירושו של דבר טיפול באלפי פרטים – סידור מקומות ישיבה ליותר מאלפיים איש, צירים, עיתונאים ואורחים, השגת אשרות מעבר, מכונות כתיבה, קצרניות, כרטיסי עיתונאים, הנחות ברכבת, סמלים. ההתרגשות לקראת הקונגרס הציוני השניים־עשר היתה גדולה: הפרלמנט היהודי נפגש לראשונה אחרי שמונה שנים, בעולם שהשתנה מן היסוד, אימפריות התפוררו, מדינות נולדו, במקום הצאר ברוסיה שלט לנין בברית המועצות, היתה התעלות הנפש בעקבות הכרזת בלפור וחלומות על השתתפות הלכה למעשה בשלטון בארץ־ישראל, היתה השמחה על החלטת סן רמו, אך עתה באה האכזבה – בעקבות המאורעות, הגבלת העלייה, חוסר האונים הכספי. שלטה בכול רוח נכאים. וייצמן וסוקולוב עמדו בפעם הראשונה במרכז הקונגרס ולא שבעו נחת.

בגלל הביקורת הגוברת על דרך עבודתה של ההנהגה הציונית בארץ־ישראל ערכה המשלחת הגרמנית בימי הקונגרס כמה מפגשים לליבון הבעיות עם יוצאי גרמניה שעלו ארצה ועם מנהיגי תנועת הפועלים הארץ־ישראלית. כולם ראו את הסיבה העיקרית לדריכה במקום במחסור הנורא במימון ורק במידה פתוחה בתנאי הארץ ובחוסר ההכנה הנפשית והגופנית של העולים. כן נפגשה המשלחת הגרמנית עם לאוי ליפסקי ואברהם גולדברג, מנאמני וייצמן, שעמדו עתה בראש ציוני אמריקה, שאישרו באוזניהם את שביקשו לשמוע: וייצמן לא היה יכול לנהוג אחרת, ברנדייס וחוגו היו מנותקים גם מן העם, גם מאילי ההון היהודיים; התנועה הציונית הפסידה את ברנדייס אך תחת זאת תוכל לרכוש את ההמונים (היה בכך אולי משום פיצוי כספי, אך מבחינת משקלו האישי ומעמדו הציבורי לא היה לברנדייס תחליף).

הקונגרס, כרגיל, קיבל שורה של החלטות שהיו בגדר משאלות, כמו אישור חובת המעשר, שרק בגרמניה התייחסו אליה ברצינות גמורה. הכנסות קרן היסוד היו מאכזבות, מראשית פעולתו עד לקונגרס נאספו רק 200,000 לי"ש (בשנים הבאות נאספו 400,000 לי"ש לשנה, רחוק מאוד מיעד עשרים וחמישה המיליונים). עלתה גם שאלת “בניין הארץ”, מאקס קולנשר דיבר בשם ארגון זה, בלומנפלד נגדו – פליקס, מודע למגבלותיו כנואם, שתק במליאה והעדיף להפעיל את השפעתו בוועדות. ארנסט סימון, שעבד בקונגרס כסדרן מתנדב, נשלח לחדר הוועדה הפוליטית, שפליקס היה חבר בה, מצויד בכובע, כדי לאסוף לתוכם את פתקי ההצבעה בעד או נגד צירופו של זאב ז’בוטינסקי לוועד הפועל המצומצם (אחרי שהתייצב מאחורי וייצמן במאבקו נגד ברנדייס והיה חבר הנהלת קרן היסוד). רוזנבליט מסר פתק לבן משום שלא ידע להחליט. סימון, אח לברית קא־יה־פאו, לחש לו: “אני עוד מוכן להבין שמישהו מצביע בשבילו, אבל איך אפשר להימנע מהצבעה בעניין כזה – מעל לבינתי.” פליקס, בלי להניד עפעף, העמיד את סימון במקומו: “סדרן טוב אינו צוחק אפילו כשמספרים בדיחה.”

אחת ההחלטות המעשיות של הקונגרס היתה להקים ועד פיננסי וכלכלי כרשות מייעצת, שלו זכות השתתפות בישיבות ההנהגה, בראשותו של יצחק ניידץ', מיוזמי קרן היסוד, ובין חבריו גיאורג הלפרן, ברתולד פייבל, אהרון בארט וזלמן שוקן. להנהגה החדשה נבחר בפעם הראשונה גם נציג תנועת הפועלים – יוסף שפרינצק, איש “הפועל הצעיר”. פליקס חזר ביקורתי מאוד באשר לתפקודו של הקונגרס בנסיבות שהשתנו – הרי עד למלחמה היה עיקר תפקידו הסברתי, הפגנתי, עכשיו היה עליו להתמודד עם מציאות, תקציבים, אחריות לחיי אדם. שורש הבעיה, לדעתו, בכך שההנהגה אינה באה לקונגרס עם הצעות מגובשות אלא מגיעה לידי החלטות רק בעת קיומו. משום כך מתארך הקונגרס ללא צורך (הפעם ארך שבועיים), מאבד מתאוצתו, רמתו יורדת, העניין בו שוקע ועם סיומו נשאר טעם של חוסר נחת ואי שביעות רצון. הצעתו היתה לקצר את הקונגרס עצמו, אבל להקדיש זמן רב יותר להכנתו, בקיצור לשפר שיפורים ארגוניים. בסיכום הקונגרס על ידי התאחדות ציוני גרמניה בחתימת רוזנבליט הודגש כי עברו הזמנים של הצלחות מרעישות, עתה העת לעבודה שיטתית, גם בשטח המדיני, לשם השגת הבנה עם הערבים. אכן, בפעם הראשונה התייחס הקונגרס לשאלה הערבית, תוך קבלת החלטה שהתנועה הציונית רוצה לחיות עם העם הערבי בשלום ובכבוד הדדי ולהפוך בשיתוף פעולה עמו את המולדת המשותפת לקהיליה משגשגת, שתבטיח לכל חלקי האוכלוסייה את התפתחותם הלאומית באין מפריע.

העלייה נשארה נקודת התורפה, תחילה בגלל ארעיות הממשל הצבאי הבריטי וחוסר נכונותו לפתוח את שערי ארץ־ישראל. אחר כך משכונן השלטון האזרחי והמצב בארץ נראה שפיר – לפי דיווחו של שמריה לוין: “אין כמעט חיכוכים עם הערבים, הנציב העליון הצליח ליצור לעצמו מעמד מצוין; כולם, מהשמאל וער לימין, מרוצים ממנו.” – הותרה סוף סוף העלייה. אך בתוך חודשים מעטים, עקב עלייה ספונטאנית של כמה אלפי חלוצים ממזרח אירופה והמחסור בעבודה ובמגורים שנתלוו אליה, צומצמה העלייה במידה ניכרת על ידי ההנהגה הציונית, שהיתה ערבה לקיומם של העולים בשנת עלייתם הראשונה. העולים חולקו לשני סוגים: בעלי אמצעים, בעלי משפחה בארץ, שיכלו להוכיח אפשרות קיום בארץ, חויבו להצהיר שאין להם כל תביעות כלפי ההסתדרות הציונית והיו חופשיים לעלות לארץ; ופועלים חסרי אמצעים עלייתם צומצמה ל־16,000 רישיונות לשנה (“סרטיפיקאטים” היתה מלת הקסם), תוך מתן עדיפות לבעלי מקצועות יצרניים ולרווקים.

ויסות העלייה נשמט מידי היהודים ביוני 1922 עם פרסום ספר לבן, שנשא את שמו של וינסטון צ’רצ’יל, אז שר המושבות, אבל הוכן בסיועו הפעיל של הרברט סמואל, ובו נקבע כי כל שישה חודשים יוחלט על מספר אשרות העלייה שיחולקו בהתאם לכוח הקליטה הכלכלי של ארץ־ישראל בהווה (ולא לפי הסיכויים לעתיד עם גידול המשק בעקבות העלייה). לבעלי רכוש של 500 לי"ש לפחות, לנשים ולילדים של תושבי ארץ־ישראל, למורים. לעורכי דין ולרופאים שיעבדו במקצועם נקבעה קטגוריה נפרדת. גם ציוני גרמניה, כאחיהם בעולם, נטו לראות את מחצית הכוס המלאה: אמנם הספר הלבן שם קץ לחלום שארץ־ישראל תחת המנדט הבריטי תהיה אי פעם יהודית כפי שאנגליה אנגלית, אבל – כפי שציינה התאחדות הציונים הגרמנים בסיפוק – ממשלת בריטניה התחייבה בו להמשך המדיניות בהתאם להצהרת בלפור ונתנה אישור חתר לכך שהיהודים שבים לארץ־ישראל בזכות ולא בחסד. ליתר דיוק: לא לכל שטח המנדט, אלא רק ממערב לירדן, כי ממזרח לו הוקמה האמירות האשמית כיחידה מנדטורית נפרדת. ההנהלה הציונית, שעם חבריה נמנה גם ז’בוטינסקי, בלחץ משרד המושבות, הסכימה בחריקת שיניים, מודעת לחולשתה, גם להקמת מועצה מחוקקת ובה רוב מוחץ לערבים: שמונה מוסלמים, שני נוצרים, שני יהודים וכמה פקידים בריטיים שמינה הנציב העליון לשמירה על עקרונות המנדט. לרווחתם של היהודים דחו הערבים את ההצעה, והקמת המועצה המחוקקת ירדה, לעת עתה, מן הפרק.

היה קשה להשלים עם אובדן מעמדה המרכזי של התאחדות ציוני גרמניה בתנועה העולמית. מן המכתבים מברלין ללונדון נשמעת תרעומת על התרופפות המגע בין ההנהגה למעוזי התנועה הישנים: אסור להעמיד את ציוני גרמניה רק בפני עובדות מוגמרות. כאשר עלה חשש שפעולת קרן היסוד בגרמניה, הנאבקת על שיקום כלכלתה, עלולה לעורר בציבור ביקורת על הוצאת כספים “למען מושבה בריטית”, פנה פליקס רוזנבליט להנהגה בלונדון והציע לה, לשם חיזוק מעמדה של התאחדות ציוני גרמניה בעיני הממשלה והציבור הגרמניים, למנות נציג ישיר שלה בברלין (כמובן בתיאום עם ציוני גרמניה) – בקיצור, ברלין ביקשה נתח קטן מהשפעת העבר. לונדון סירבה: רק לחברי הוועד הפועל הזכות לייצג את התנועה העולמית.

לא היה ספק היכן נחתכים הדברים, ולו רק לפי נימת הפניות ללונדון, שהעידה על תחושת תסכול. ההנהגה בחרה בקארלסבאד שבצ’כוסלובקיה לקיום הוועידה השנתית, אף על פי שבגרמניה היתה עלות הוועידה יכולה להיות זולה הרבה יותר; ההנהלה בלונדון מעבירה להם מידע תוך דרישה לסודיות מוחלטת, אך הדברים מתפרסמים בגלוי בלשכת העיתונות בלונדון. התאחדות ציוני גרמניה קבלה על כך שהפעולות למען כלל התנועה – קרן היסוד, הפצת שקלים – דורשות מציוני גרמניה השקעות רבות בכסף ובכוח על חשבון הפעולה המקומית, וביקשה שלכל הפחות ינוכו עשרה עד חמישה־עשר אחוזים מהכנסות השקלים לכיסוי ההוצאות – אך לונדון השיבה בשלילה: הדבר עלול לשמש תקדים ומצבה הכספי של ההסתדרות הציונית קשה בלאו הכי; ציוני גרמניה נאלצו להתאים את תאריך התכנסות ועידת הצירים הגרמנית ללוח הזמנים של לונדון כדי שמישהו מחברי ההנהלה שבלונדון יוכל, אולי, להשתתף בה; את מחיר השקל במארקים קבעה ההנהלה בלונדון (בגלל האינפלאציה עלה מחיר השקל ממארק אחד בראשית איסוף השקל למאה מארקים לאחר המלחמה). בדברים קטנים כגדולים אפשר היה לראות בבירור שהציונות הגרמנית נדחקה לשוליים. רק בשטח אחד שמרה על הבכורה: “יודישה רונדשאו” היה בלא ספק העיתון הציוני הטוב בעולם, בעל השפעה רבה גם מעבר לגבולות גרמניה, וזאת בראש וראשונה בזכות רוברט וולטש, עורכו הראשי מאז 1919. וולטש, יליד פראג, חבר ארגון הסטודנטים “בר כוכבא”, ששירת במלחמה כקצין בצבא האוסטרו־הונגרי, היה כאיש “הפועל הצעיר” מתון מאוד כסוציאליסט, אבל לוחם חסר פשרות בשמירתו על האידיאלים ההומניסטיים של התנועה הציונית.


 

10 כיסופי העלייה    🔗

חודשים רבים של עבודת נמלים נשאו סוף סוף פרי: בפברואר 1922 נוסדה קרן היסוד הכללית בשיתוף עם הלא־ציונים, ובנשיאותה אנשים רבי פעלים ובעלי מוניטין – כאוסקר ווסרמן, חבר בוועד המנהל של “הבנק הגרמני” (מרכישות בלומנפלד) והקונסול הכללי אויגן לנדאו, בנקאי ונדבן, ונציגי התנועה הציונית – בלומנפלד, רוזנבליט ואהרון בארט. העיכובים בהיווסדה נגרמו בשל דרישות הלא־ציונים להקמת קרן שתהיה בלתי תלויה לחלוטין בהנהגה הציונית העולמית, אך לבסוף, בלחצו של ווסרמן, נוסדה הקרן מתוך סולידריות עם הכלל ואף לא נעשה ניסיון להסוות את שייכותה: היא נקראה “קרן היסוד – Palästina Grundfond”. אמנם אי אפשר לדרוש מן הלא־ציונים את תרומת המעשר כפי שנתבעה מן הציונים, אבל אפשר להעמידה כמופת, טען רוזנבליט בשם ההתאחדות בחוזר סודי ביותר. לקרן היסוד הנייטראלית, כפי שנקראה בדרך כלל, ניתנה עצמאות בעריכת מגביות ובהקמת מפעלים, תוך תיאום עם מועצת המנהלים העולמית של קרן היסוד, והיא ענתה על הצרכים הנפשיים של חלק מיהודי גרמניה, שהיו כעין חובבי ציון, כלומר מוכנים לקחת חלק בבניין הארץ, בלי להתחייב בנפשם.

כבר בתחילת המשא ומתן, בין שאר התביעות, תבעו הלא־ציונים שהכספים שנאספו בגרמניה ישמשו בעיקר לקניית סחורות וציוד מתוצרת גרמניה למען החלוצים בארץ ישראל, וזאת על מנת לא להחליש את כלכלת גרמניה הנאבקת על שיקומה, כורעת תחת עול תשלום פיצויים בגין נזקי

מלחמה לפי תנאי ורסיי, ונאבקת באינפלאציה מואצת. רעיון זה מומש לראשונה בעקבות יוזמה ארצישראלית: בגלל המשבר הכספי שפקד את ההנהגה הציונית לא היו לה אמצעים לממן את ההתיישבות על אדמות נוריס שבעמק יזרעאל (של קבוצת חפציבה ובית אלפא), ורופין הציע לחלוצים המצפים בכליון עיניים להתיישבות־קבע לאסוף את הכספים לקניית ציוד בארצות מוצאם – גרמניה, צ’כוסלובקיה, בוקובינה. ליאו קאופמן, שבא בשם קבוצת חפציבה לגרמניה, סיפר בנוכחות ווסרמן, לנדאו, הנטקה ורוזנבליט על סיכויי הקבוצה – אמנם עתה עוד קדחת במקום, אבל יש לה עתיד – והצליח לקבל את הסכמתם למתן הלוואה לרכישת ציוד חקלאי וציוד למסגריה, למתפרה, לנפחייה.

כיוון שווסרמן סירב עקרונית להחליף מארקים במטבע זר, כי הדבר ישפיע לרעה על שער המארק הרעוע בלאו הכי, היתה מגמה להרחיב את ההסדר. ההנהלה הציונית בארץ־ישראל נתנה את הסכמתה להעברת כספים שאספה קרן היסוד הנייטראלית בגרמניה בצורת סחורות, זאת רק אם לא תהיה כל דרך אחרת להעבירם במטבע ללונדון, משום שקיים ספק אם יהיה שימוש בארץ־ישראל לסחורות בשווי של 6000 לי"ש. גזבר ההנהגה הציונית בירושלים הציע שאם לא תהיה אפשרות להשתמש בכל הסחורה לצרכי המחלקות השונות שלה, יפנו לסוחרים ארצישראלים, שיזמינו סחורות לפי צרכיהם בגרמניה וישלמו להנהלה הציונית בירושלים, אבל זו עסקה מסובכת וכמובן תמיד עדיף כסף מזומן על פני סחורות. (צורה זו של העברת הון, כאן בזעיר־אנפין, תגיע למלוא היקפה בעת ההגירה היהודית הגדולה אחרי עליית הנאציונל־סוציאליסטים לשלטון).

בוואריה היתה אחד ממוקדי האנטישמיות הארסית שצמחה מתוך תבוסת המלחמה, ובה נוסדה בשנת 1920 “מפלגת הפועלים הגרמנית הנאציונל־סוציאליסטית”, שבראשה עמד תועמלן אוסטרי שאפתן וקנאי בשם אדולף היטלר. כאשר פִּרסמו שני ביטאוני הלאומנות הקיצונית, “פולקישר בֵּאוֹבאכטר” ו“דס דויטשה טאגבלאט” בשנת 1921 מאמר מאת הרוזן רוונטלוב, שטען כי את “הפרוטוקולים של זקני ציון” חיבר אשר גינזברג, המכונה אחד־העם, ראו בכך ציוני גרמניה הזדמנות לצאת למתקפה נגד האנטישמיות ומפיצי השקרים על קשר יהודי לשלוט בעולם והגישו תביעה משפטית בשמו של אחד־העם, שישב באותה תקופה באנגליה.

במכתבו ללונדון הבטיח רוזנבליט שהדבר לא יגרום כל טרחה אישית לאחד־העם החולני, שלא יצטרך לבוא למינכן ושלא יישא בשום הוצאות – לא נדרש אלא ייפוי כוח לאחד מעורכי הדין הציוניים, לד“ר אלי שטראוס במינכן או לד”ר אריך כהן בברלין. אחרי פניות חוזרות אכן נתקבל מההנהלה בלונדון ייפוי הכוח המבוקש מאחד־העם, תוך הבעת ספק אם הגשת התביעה על הוצאת לעז רצויה: הטענה שאחד־העם חיבר את “הפרוטוקולים של זקני ציון” הופיעה עוד לפני כן בעיתונים אנטישמיים צרפתיים, בלי שהוגשה נגדם תביעה; “פולקישר באובאכטר” יוכל תמיד להסתמך על מקור זה, ואם רוונטלוב והעיתון יזוכו, יביא הדבר רק נזק ליהודים. בכל זאת הוגשה התביעה, בשם התובעים הופיעו ד“ר קלה וסמי גרונמן, אך היא נסתיימה בפשרה, שהושגה בבית משפט השלום במינכן, אחרי שרוונטלוב הסכים לשלם הוצאות בסך 150,000 מארק ולחזור בו מטענתו שאחד־העם כתב את “הפרוטוקולים של זקני ציון” לקראת הקונגרס הציוני הראשון. הדבר לא מנע את הפצתם הגדולה של ה”פרוטוקולים" בקרב הגרמנים, שחיפשו שעיר לעזאזל לתבוסתם ולסבלם.

אחד המעוזים שבלומנפלד לא הצליח לכבוש, למרות סיועו של איינשטיין, היה וולטר ראתנאו, יורשו של מייסד תשלובת הענק א.א.ג., איש כלכלה מזהיר, הוגה דעות, מדינאי, גרמני שיהדותו לא נתנה לו מנוח. ראתנאו עמד בימים הקשים של ראשית הרפובליקה הגרמנית בראש המשרד לשיקום כלכלי, ומפברואר 1922 היה לשר החוץ שלה. איינשטיין ובלומנפלד באו אל ראתנאו, שהתנגד לפתרון הציוני של השאלה היהודית, כדי להניע אותו לחדול מתפקידו, משום שכיהודי אין לו זכות לנווט את ענייני חוץ של העם הגרמני. ראתנאו דחה את טענות בלומנפלד: הוא האיש המתאים ביותר לתפקיד, הוא ממלא את חובתו לעם הגרמני כאשר הוא מעמיד את כישוריו וכוחותיו לרשותו ומדוע שלא יילך בעקבותיו של בנימין ד’יזרעאלי?

באותה התקופה כבר נפוצה בחוגי הימין הקיצוני הקריאה:

Knallt ab den Rathenau,

die gottverdammte Judensau.46

וכעבור זמן קצר תרגם אותה קצין חיל הים לשעבר ארווין קרן לשפת המעשה. ראתנאו, גאה מכדי לנקוט באמצעי זהירות, נורה כאיש הנוסע לקראת גורלו במכוניתו הפתוחה בעשרים וארבעה ביוני 1922. הירצחו שימש הוכחה לנכונות מושג החיץ, הקו המפריד בין יהודים לגרמנים – אך לווייתו אישרה בכל זאת את שייכות היהודים לעם הגרמני: כמיליון איש צעדו בתהלוכת מחאה ואבל, אחד מהרגעים היפים המעטים של רפובליקת ויימר. אוסקר טיטץ, מבעלי רשת בתי כל־בו, הזמין את מועצת המנהלים של קרן היסוד הנייטראלית, שהיה חבר בה, להתייעצות סודית: אמנם בעקבות רצח ראתנאו פוזרו כמה קבוצות ימניות, ועיתוניהן נסגרו, כתב טיטץ, אבל הקשיים הכלכליים היו הזדמנות נאותה להאשים את היהודים בעליית המחירים ולמשוך את הפועלים למחנה הימין. נושא ההתיעצות: מה אפשר לעשות נגד החמרת המצב?

אחת התגובות לרחשי הזמן היתה ייסוד “ארגון יהודים לאומיים־גרמניים”, שמטרתו לאחד את כל אותם הגרמנים בני הדת היהודית “שקשורים ברוח הגרמנית ובתרבות הגרמנית קשר בל יינתק שאינו מאפשר להם אלא לחשוב ולהרגיש כגרמנים”. פליקס רוזנבליט הזכיר אותם בנאומו בוועידה השנתית השמונה־עשרה של התאחדות ציוני גרמניה, שהתקיימה בספטמבר אותה השנה בקאסל, בדברו על יהודי גרמניה המתקרבים לארץ- ישראל דרך קרן היסוד ועל אחרים המתרחקים ממנה לבלי שוב. הוועידה ציינה בהחלטותיה בסיפוק שכיום, עשרים וחמש שנה אחרי התעוררות הציונות המדינית, אישר חבר הלאומים חגיגית את המנדט הבריטי כיסוד לחיים יהודיים חופשיים בארץ־ישראל, אבל יחד עם זאת ראתה בהגבלת העלייה היהודית והעברת הפיקוח עליה לידי רשות לא־יהודית פגיעה בזכויות הבסיסיות של התנועה ודרשה מהאקזקוטיבה לפעול מיד לביטולה.

הוועידה בחרה מחדש בפליקס רוזנבליט ליושב ראש התאחדות ציוני גרמניה, וזיגפריד מוזס, שהודיע על נכונותו להקדיש את עיקר זמנו להתאחדות, נבחר לסגנו. לשם ייעול העבודה הוחלט על חלוקת תיקים, כפי שבישר רוזנבליט בישיבה הראשונה של ההנהגה הארצית בהרכבה החדש: הוא קיבל על עצמו את תיק ההסברה, אריך כהן את העבודה המדינית בגרמניה, וזיגפריד מוזס את תיק העבודה הסוציאלית. תיק מדיניות החוץ הוטל על ד"ר זיגמונד כצנלסון (שנתמנה לעסוק במדיניות ציונית כללית) ועל חיים ארלוזורוב (שנתמנה לעסוק במדיניות הנוגעת לארץ־ישראל), ושניהם נתבעו, בין השאר. לספק להנהגה הארצית בגרמניה מידע שוטף על מדיניות ההנהלה הציונית בלונדון.

כאן שוב עלתה המשאלה הישנה. אמנם עם כניסת ריכארד ליכטהיים להנהלה הציונית ב־1921 כראש מחלקת הארגון, מעוזה של ציוני גרמניה, שהנטקה בנה וגיבש אותה, השתפר המגע בין לונדון לברלין – בכל זאת “איש משלנו” במרכז העניינים, ואפשר ללבן עמו שאלות במכתבים אישיים, בגוף שני. אולם התביעה ליתר מעורבות מדינית לא באה על סיפוקה. כדי להשיג מידע מפורט על העבודה המדינית, כפי שהוטל על כצנלסון וארלוזורוב, היה דרוש שיתוף פעולה מצד לונדון, אך פנייתם נענתה בשלילה. אין כוחות עבודה לספק לאדונים בארצות השונות דיווח שוטף בנושאים מדיניים. זאת ועוד: לכך מסוגלת רק המחלקה המדינית, והרי לא יעלה על הדעת שמר וייצמן או המחלקה המסייעת לו יעסקו בדיווח כזה, ומעל הכול – דיווח כזה אינו רצוי כלל. לוועד הפועל המצומצם דרוש חופש פעולה מוחלט, שיוגבל רק על ידי החלטות הקונגרס. די בחוזרים שנשלחים בדרך קבע; לפי בקשה מיוחדת אפשר לספק מידע נוסף בנושא מסוים. בתמצית: המדיניות אינה מעסקכם.

גם ההצעה להגביר את מעורבותה של גרמניה בעבודה מדינית על ידי הקמת לשכת ההסברה לקהיליה הערבית בברלין, שבה מצויים הכוחות המקצועיים הדרושים לכך, לא נראתה להנהלה הציונית בלונדון: אין להניח שהדבר עשוי להשפיע על הציבור הערבי. על אף שבברלין היתה מושבה של כשמונה מאות ערבים, רובם סטודנטים, בחלקם אולי מנהיגים לעתיד, הגיע כצנלסון למסקנה עגומה שאי אפשר לנהל הסברה בקרב הקהילה הערבית בברלין, בשל חוסר תיאום עם ההנהלה בלונדון.

אין מה לומר, ארגון התאחדות ציוני גרמניה היה לתפארת; הפרוטוקולים של ישיבות ההנהלה רשומים במכונת כתיבה, ומצוינים בהם גם שעת ההתחלה ושעת הסיום (לעתים אחת בלילה); לכל מכתב מספר סידורי, והוא מנוסח ומודפס כהלכה, גם כאשר המען רק “בתוך הבית”. חוזר מאוקטובר 1922 היה מוקדש לנחיצות המאבק על הנשמה היהודית שאסור שיידחה בשל ההתמקדות בגיוס הכספים. תכנית הסברה מפורטת הציגה את השיטות שהוכיחו את עצמן בגיוס ממונות ושאמורות לסייע גם לציידי נפשות: לא עוד אספות ראווה גדולות של קהל אנונימי, אלא חוגי בית של אנשים קרובים זה לזה, בני משפחה, חברים למקצוע. תעמולה לא כמבצע חד־פעמי, אלא כחובה יום־יומית, בעיקר בקרב הנוער.

התמורות שחלו ב“בלאו־וייס” תחת הנהגתו הכריזמאטית של וולטר מוזס ובהשפעת הלכי רוח גרמניים באו לידי ביטויָם המלא בחוקה חדשה, שנתקבלה בוועידה ארצית בטירת פָרוּן באוגוסט 1922. חוקת פרון תבעה שירות ב“בלאו־וייס” תוך התעלמות מצרכים פרטים, ציות מוחלט לפקודות, מקום מגורים לפי החלטת ההנהגה, שהתירה השתייכות לארגון או למפלגה אחרים רק בהסכמתה. תמו ימי השיבה לטבע, הכיסופים ליופי, לשחרור משרידי הגיטו, למימוש עצמי, עתה דרושים גברים קשוחים, אנשי מעשה, עתה העת לארגון צבאי, פקודים ומפקדים (ושוב השימוש במלה פיהרר). כאילו לא די בסטייה ימינה של “בלאו־וייס”, גם מן השמאל נשקפה סכנה: הטובים בבני הנוער היהודים נמשכים למפלגות הסוציאליסטיות הגרמניות ואובדים לציונות, כפי שציין ארלוזורוב בישיבת ההנהגה הארצית שהתקיימה חודשיים אחרי אישור חוקת פרון. הוטל עליו להכין חוברת שתפנה לנוער היהודי הסוציאליסטי.

בישיבת הנהגה מיוחדת מוקדשת לשאלת תנועות הנוער, בנוכחות נציגי “בלאו־וייס”, קה־יה־פאו, “ברית הרצל” ו“הפועל הצעיר”, הציג וולטר מוזס את תפיסת עולמו: תורת אחד־העם הובילה למבוי סתום, נחוץ לשוב ללאומיות של הרצל, לא כצורה, אלא כתוכן, לבנות – ולו תחילה במסגרת מצומצמת ובחוג סגור – משטר סמכותי, מדינה בזעיר אנפין, מושתת על שירות לאומה. כמעט כל הנוכחים הביעו את התנגדותם, אם בגלל טשטוש המושגים של אומה ומדינה, אם מחמת הגישה האוטופית, אם מתוך ספקנות באשר לאפשרות של מיזוג “בלאו־וייס” עם קא־יה־פאו, מיזוג שנראה לממסד הציוני כהכרחי על מנת להשפיע על “מוזס השני” וחבורתו השפעה ממתנת. אכן, אחרי משא ומתן מייגע הוחלט בסוף 1922 על איחוד שתי התנועות, מתוך חוסר התלהבות הדדי (המתנגדים לאיחוד מקרב קא־יה־פאו, ובהם דנציגר, הקימו לאות מחאה ברית ישישים נפרדת. פליקס הגיב על כך בייסוד “קדימה” לאדונים הזקנים תומכי האיחוד). אחרי שבועות מעטים התפוצץ האיחוד לשמחתו של “בלאו־וייס”, שביקש לחזור לבדידותו המזהירה: “בלאו־וייס” – טענו – נשען רק על עצמו, על אנשיו ועל כוחותיו.

פליקס היה מודאג מההתפתחות ב“בלאו־וייס” (בעקבות חוקת פרון עזבו כ־600 חברים, מהרוח המיליטריסטית, מפנית העורף לכלל־הציונים, מהלכי רוח גרמניים, זרים ליהדות, מהניתוק מערכי תרבות יהודיים. נכון, "בלאו־וייס הניח את היסוד לתנועה חלוצית בגרמניה, ראשוני התנועה כבר עלו לארץ־ישראל ורבים אחרים מכשירים את עצמם בחקלאות ובמלאכה; נכון, גם התנועה הציונית דורשת משמעת והכרה ביעדים משותפים, אבל מתוך שיקול דעת עצמי, לא47 על סמך פקודות. אמנם קשר אישי חזק הוא כוח מדרבן, אבל אסור שיהיה למטרה בפני עצמה. “בלאו־וייס” מעמיד מול “הלהיטות אחר בעיות” של כל שאר הארגונים הציוניים את עמדתו האנטי־בעייתית, את רצונו לחיות בהווה, לא לעסוק בעבר, אך הוא מתעלם מכך שהציונות עצמה אינה אלא תשובה לבעיות, המנווטת את עצמה בין שאלות וספקות. בניגוד לתפיסת “בלאו־וייס” הטוענת שהציונות היא דבר טבעי, שאין צורך לדוש בו, הרי הציונות מנוגדת לטבע עד מאוד, כי הנטייה הטבעית היא ללכת בדרך הקלה, כלומר אל ההתבוללות והישיבה בגולה. ציונות אינה יכולה להיבנות על יצרים טבעיים, אלא על תהליך שדורש התייחסות והתמודדות בלתי פוסקים. “בלאו־וייס” מקיף את עצמו חומה, ובשטח המגודר הוא פוקד על אנשים כמו בקסרקטין, כאשר ברקע אבזרים מושאלים מהמחסן הגרמני־נוצרי. ברגע שאנשיו יתבגרו הם עלולים להשתחרר לא רק ממשמעת “בלאו־וייס”, אלא מהציונות בכללותה. רוזנבליט, שפנה לכל הסניפים ולאנשי אמוניו לדון בבעיה במקומותיהם, ראה את הפתרון בחינוך להומאניזם, להחלטה חופשית, וכתיקון המעוות הציע הקמת ארגון גג לכל תנועות הנוער.

הוויכוח סביב הלכי הרוח והמעשים של “בלאו־וייס” זכה להדים ולהדים חוזרים. היו שראו בו ביטוי לפער הדורות, הדור שקדם למלחמה שם את הדגש על בעיות הנפש, הדור החדש רוצה במעשים. ל“בלאו־וייס” היה ארגון מגשימים, “פרקטיקנטנבונד”, משלו, שבניגוד ל“החלוץ” לא ראה עצמו חלק מתנועת הפועלים ורצה להקים בארץ יישובים משלו. וולטר מוזס נסע לארץ־ישראל (ההנהגה, ברוחב לבה, סייעה לו במימון הנסיעה), ביקש להשתמש בכספי קרן היסוד שייאספו בקרב חבריו לצורכי תנועתו, והודיע על הקמת משרד לפיקוח כלכלי משלו. ארלוזורוב ראה בדבר סכנה לאחדות קרן היסוד, אך ליכטהיים מלונדון ביטא יחס אוהד כלפי מבצע מעשר ש“בלאו־וייס” יערוך למען יישוב משלו. פליקס התרעם: לא יעלה על הדעת שליכטהיים יבטיח דברים בלי להתייעץ עם ההנהגה הגרמנית.

אין להתפלא על שפליקס הזניח את משפחתו, פלא שהספיק כלל להגיע הביתה. רשימת התפקידים של יושב הראש, כפי שהובאה בדפי מידע (סודיים ביותר) לנאמני ההתאחדות,48 מטעם מחלקת ההסברה, היתה ארוכה: ניהול העבודה הפוליטית והמשא ומתן עם לונדון, ייצוג ארגונים ציוניים כלפי חוץ, כל זאת נוסף על הניהול השוטף – במשרדי ההנהגה עבדו שמונה פקידות תחת ניצוחה של העלמה פרנקשטיין, שטיפלו במאה ושבעים קבוצות מקומיות, קיימה קשר עם מאה ועשרה נאמני ההתאחדות ומאות יחידים, בניהולה היו מדור הקהילות, מפעלי השקל, המשרד הארץ- ישראלי, סעד ליהודי המזרח (אם כי משרד העבודה היהודי שקם ביוזמה ציונית, גדל בתוך שנים מעטות לחמש־עשרה מחלקות, עד שהיה צורך להפוך אותו לחברה ציבורית). נוסף על מחלקת ההסברה פעלה גם לשכת עיתונות שתפקידה העיקרי היה לספק לעיתוני גרמניה מידע שוטף על ארץ־ישראל, להגיב מיד על כל התקפה נגד הציונות ולנקוט פעולה נגד מוסדות המפיצים שקרים. פליקס ישב בראש הדיונים של ההנהגה הארצית ושל הוועד המרכזי (יחד מנו שישים וחמישה איש), ועמד בראש מרכז קרן היסוד בגרמניה. הסניפים דרשו את נוכחותו באירועים מקומיים; קארלסבאד וּוינה, שם נהגו להיפגש מוסדות ההסתדרות העולמית, היו על ציר התנועה הקבוע שלו. אני תפרה לפליקס כרית ורקמה עליה: “יֵשֵב למי שישבן”49 – אבל התנועה הציונית דרשה לא רק ראש ולב.

העומס עוד גבר עם עזיבתו של קורט, שצבר כוחות בהיידלברג לקראת שליחותו לארצות הברית. הנטקה וברגר המודאגים כתבו לו על הצורך בהרחבת המנגנון, בראש וראשונה כדי להקל על עומס עבודתו של פליקס רוזנבליט. הוא זקוק למזכיר כללי, אם אפשר נואם מוכשר שיוכל לקחת על עצמו חלק מעבודתו. פליקס שהיה מודע לכשרונו המוגבל כנואם (יסודי, כן, אבל לא מלהיב), סבר שמאז הסתלקות בלומנפלד נמצאת התנועה הציונית בשטח זה במצב של נחיתות לעומת ארגונים אחרים, בניגוד לעבר, והציע לנצל את כשרונו הרטורי של ארנסט סימון הצעיר.

את עיקר כישלונה של ההנהגה בלונדון ראו ציוני גרמניה בצד הארגוני (שבו היה כוחם), וכפועל יוצא – בצד הכספי. כצנלסון סבר שיש להפריד בין המנגנון המדיני למנגנון הארגוני ולהעניק למחלקת הארגון אותה סמכות רחבה ואותו חופש פעולה שמהם נהנית המחלקה המדינית. הכול עניין של כסף, אמר הנטקה בישיבת ההנהגה הארצית שדנה בדבר (8.3.1923), גם הכסף עניין של ארגון, קבע יוליוס ברגר. הקושי העיקרי בהקמת מנגנון משוכלל, לדעת רוזנבליט, היה נעוץ בענין הפרסונלי. כדי לרכוש אנשים בעלי כשרון חייבים להבטיח להם קידום, קאריירה בעתיד. אולי אפשר לחזק את המנגנון באמריקה על ידי בעלי כישורים מאירופה? בנובמבר 1922 נסע בלומנפלד לשהות ממושכת בארצות הברית, כדי לנהל שם את ההסברה למען קרן היסוד (בתמיכתו של וייצמן שרצה לצרף לכסף האמריקני את כושר הארגון הגרמני). פליקס ליווה אותו לתחנת הרכבת, ובפעם הראשונה ראה קורט דמעות בעיניו.

מארצות הברית כתב בלומנפלד על מאמציו של וייצמן למען קרן היסוד: מקווים לאסוף ארבעה מיליון דולר. “השאלה אם וייצמן פוליטיקאי טוב (כפי שאני אכן מאמין) או מנהל טוב של ארגון (מה שמוטל בספק) אינה חשובה כרגע: הוא משפיע על רבים.”50

שאלת הפקידות במנגנון הגדל היתה נקודה כאובה, גם בגרמניה. שירות בתנועה הציונית חדל להיות ייעוד נעלה וכמקצוע לבעלי כשרונות לא היתה בו משיכה רבה. לעתים הושמצו הפקידים הציוניים כהולכי בטל. לעתים התייחסו אליהם בעלי התפקידים הנבחרים ללא שכר בזלזול. כדי לרכוש בעלי יכולת נחוץ לשלם להם משכורת הגונה, סבר רוזנבליט, אבל גם המשכורות הצנועות בהשוואה למשכורות של הפקידות הממשלתית. בלי תנאים סוציאליים, בלי פנסיה, נראו לאופוזיציה כמופרזות. חלק מחברי קא־יה־פאו, שהיו העתודה העיקרית, והפכו לפקידים ציוניים מתוך משאלה לב ואידיאלים, הסתלקו מתפקידיהם כיוון שהמשכורת לא הספיקה לקיום המשפחה. גיאורג וולשטיין מהוֹמבורג (אחד המקומות האהובים על הסופרים העבריים) התפטר מעבודתו בקרן היסוד לא רק משום שהגיע לידי מסקנה שרעיון המעשר נכשל בגלל קטנוניות היהודים, אלא גם מחמת המשכורת המזערית. נכון שרוזנבליט והנטקה מקבלים משכורת קטנה המספיקה רק לצורכי קיום – אבל לפקידים משלמים עוד הרבה פחות מזה.

בברלין שקדו על איסוף מידע מעודכן מארץ־ישראל, שנשלח דרך קבע מאנשים נאמנים עליהם שישבו בארץ או נמסר על ידי ציונים שביקרו בה. בפברואר 1921 דווח על משבר כלכלי, באביב נמסר על התאוששות קלה בענף הבנייה, בהשפעת העונה וחג הפסח המתקרב. במאי סופר על ביקור וינסטון צ’רצ’יל, שר המושבות הבריטי, שהבהיר ליהודים שלא הובטחה להם ארץ־ישראל כבית לאומי, אלא בית לאומי בארץ־ישראל, לצד הערבים. הפרעות הביאו לנסיגה במצב הכלכלי. בנובמבר 1921 הגיעה ידיעה מרגיעה: ההנהלה הציונית בארץ־ישראל רואה את פרשת המאורעות כמחוסלת.

יזמים גרמניים הכינו פרוספקט לחברת בנייה ביפו בשם “קדם”, ובו צילומי בית חד־קומתי ומשרדים ריקים למדי. הפירמה וייס, יצרני חדרי שינה מתקפלים, התעניינו בייצוא לארץ־ישראל; היתה התעניינות של משקיעים בתכנית פנחס רוטנברג להקמת מפעלי חשמל בארץ־ישראל (אכן בעקבות המאורעות תבע וייצמן מן הבריטים להחליף כמה פקידים בממשלת ארץ־ישראל, לשלם פיצויים לנקודות התיישבות שנפגעו ולהעניק לרוטנברג זיכיון להקמת מפעלי חשמל החיוניים לפיתוח הארץ).

שאלת הרוב היהודי בארץ־ישראל, אם דרוש ומתי, העסיקה גם את ציוני גרמניה, בייחוד מאז הפרעות. בלומנפלד גרס שאין טעם בהצהרות על כוונות טובות כלפי הערבים עתה, שהיהודים מיעוט כה קטן. כאשר יהיו לרוב, תהיה להצהרתם משמעות אחרת. לפי חישובי רופין היו עתידים לעלות 20,000 יהודים מדי שנה בעשור הראשון, 40,000 מדי שנה בעשור השני, 60,000 בעשור השלישי, מיליון וחצי יהודים בתוך שלושים שנה. באספת סניף ברלין נקב רוזנבליט במספר של 30,000 לשנה, בראשית המנדט דיבר וייצמן על עלייה של שלושה מיליון יהודים בתוך עשרים וחמש שנה, וסוקולוב ראה חמישה מיליון יהודים יושבים בארץ המובטחת. לא מספר המיליונים בחשבון הסופי מכריע, אמרו המקסימליסטים, אלא בתוך כמה זמן יהיה בארץ המיליון הראשון, כי הוא יקבע את יחסי הרוב והמיעוט.

ביוני 1922 דיווח זלמן שוקן, מבעלי בתי הכל־בו הגדולים, על סיורו בארץ־ישראל במשך שישה שבועות. הוא התרשם מאוד מתל אביב, הדומה לאתר בנייה גדול, והגיע למסקנה שלחלוצים הגרמניים דרושה הכשרה של שלוש עד ארבע שנים בחקלאות או במלאכה לקראת העלייה. הארץ קטנה, כלכלתה דלה, אין כמעט מקום למקצועות המקובלים בקרב היהודים. מי שבגיל העמידה איחר את המועד לעלייה.

על אף ההערכות הפסימיות באשר לסיכויי פרנסה וקיום לאקדמאיים בארץ־ישראל, אלה ששאפו לשלמות בין השקפתם למעשיהם לא יכלו אלא לעלות. (בתשובה לפניות הזהיר רופין סטודנטים למשפטים מפני האשליה שבמציאת תעסוקה בעריכת דין; אם אכן דעתם נחושה, עליהם לצבור לכל הפחות גם ניסיון במסחר ובבנקאות. למהנדסים יש סיכוי, אחרי שההנהלה הציונית תתגבר על המשבר הכספי שהיא שרויה בו.) משה זמורה נסע ב- 1921 לבדוק את השטח, אך מצא בארץ שבעה עורכי דין יהודיים – ואין צורך ביותר.

מכתב המלצה שנשלח לאליהו ברלין, ראש בית משפט השלום העברי ביפו, הפליג בשבח ידיעותיו המצוינות של ד“ר זמורה במשפט האירופאי, המשולבות בידע נרחב במשפט העברי: “אולי ד”ר זמורה יוכל להיות לתועלת משפט השלום? את השפה העברית יודע הוא על בוריה. בנוגע למשכורת, משה זמורה אינו הולך לגדולות.” פליקס שוחח בוועידה השנתית בקארלסבאד עם רופין, שהאמין שזמורה אכן יוכל למצוא תעסוקה כעורך דין או כמורה או אפילו כפקיד התנועה והיה מוכן במקרה זה לעשות את היוצא מן הכלל ולהיות ערב לתעסוקתו (הערבות היתה דרושה לקבלת אשרת כניסה מטעם האנגלים). היתה רק בעיה אחת: להעברת כל הרהיטים וכל הספרים ובהם מהדורה מושלמת של כל כתבי גיתה, למעלה ממאה כרכים, היו דרושות מאה לי"ש, שלא היו לזמורה. פליקס יעץ לו לפנות לחברי קא־יה־פאו בעלי אמצעים, הוא יפנה גם בעצמו, בתנאי שמשה לא ישב בחיבוק ידיים. אכן משה ואסתר זמורה עלו בשנת 1922, שכרו דירה ברחוב החבשים בירושלים, ובאין ברירה נשאר זמורה עורך דין עצמאי.

משה והדסה קלוורי, על מנת להכיר את יהדות המזרח השורשית מתוך קרבה אמיתית. הלכו לפוניבץ' שבליטא, שדרכה עברו אלפי פליטים במנוסתם מערבה, אך סבלו מן הרוח האנטי־ציונית בחצרו של הרב ועלו בראשית 1923 לירושלים, שם קיבל משה קלוורי שוב משרת מורה בבית הספר של דוד ילין. ליאו רוזנבליט עלה מיד עם סיום לימודיו ברפואה וכתב לגיסו פליקס דנציגר, שעבד ככירורג בבית חולים בהאמבורג, שעליו למהר ולעלות: בארץ רק שני כירורגים, האחד מכור לקוקאין והשני אינו מאור גדול.

דנציגר נסע לבדו, מאלי ושלושת ילדיהם חיכו בהאמבורג עד שהגיע מברק מירושלים: שלחי את המכשירים. כאשר נודע לידידו אדלברט זאקס שדנציגר החליט להקים קליניקה בירושלים וששכר לשם כך בית ליד שער הפרחים, דבקה בו ההתלהבות: גם הוא יעלה ויהיה שותפו. מאלי קנתה ציוד, מכונת רנטגן (הראשונה בירושלים), זאקס הביא עמו לא רק את ציוד הקליניקה האורתופדית שלו, אלא גם בית מלאכה לגפיים מלאכותיים ומומחה גרמני, כי על פי תיאורי דנציגר זחלו קבצני ירושלים קטועי רגליים באבק הדרכים, ומה שחשוב עוד יותר, הוא העביר ארצה גם את שולחן השתייה המפורסם שלו מפונדק “די הוטה”.

גם ד"ר זלוצ’יסטי עלה, וממכתבו להנטקה בקעה אנחה גדולה: בניין ביתו בתל אביב נמשך חודשים רבים ודרש חלק גדול מהונו ומכוחותיו. המעבר ממדינת חוק לארץ החסרה בסיס חוקי (“המשפט התורכי־האנגלי הוא פארסה”) אפשרי רק מתוך ייסורי גהינום, כפי שאכן התנסה בהם. פלא שהערים היהודיות מתפתחות על אף הכול; החקלאות נחשלת, רמתה נקבעת על ידי הפלחים הערביים. דרושה תעשייה זעירה, דרוש מעמד בינוני יוצר שלו הון קטן, דרוש הון לאומי למען התיישבות פועלים. צריך להביא את זלמן שוקן לארץ ויהי מה, כאן מקומו, כאן נכון לו אתגר. מי שחושב שאפשר לבנות את הארץ על ידי עצות מרחוק, ותהיינה טובות ככל שתהיינה, טועה.

קדחת העלייה אחזה גם בפליקס: הוא ייסע לבדו, יבדוק את המצב. מן ההנהגה הציונית קיבל הבטחות מעורפלות לתעסוקה בארץ, ממשה זמורה קיבל הזמנה להתאכסן בביתו. באפריל 1923 כתב להנטקה, שממנו ביקש לקבל על עצמו שוב את תפקיד יושב ראש התאחדות ציוני גרמניה במקומו: “מעסיקה אותי מזמן המחשבה, המניעה את כולנו, פחות או יותר, לעבור לארץ־ישראל… אך אני רוצה להחליט סופית רק אחרי שאשהה כמה חודשים בארץ, ארחיב את ידיעתי בעברית ואבדוק את הסיכויים לתעסוקה. ייתכן שאשוב, בוודאי אשאל את עצמי בכובד ראש היכן ביכולתי להביא תועלת רבה יותר, אבל נראה לי הכרחי ללכת כעת לארץ־ישראל, כדי להביא קץ להיסוסים הנצחיים.”

פליקס ציין במכתבו שדאג להוצאות הנסיעה, ושהשהות בארץ לא תעלה לו ממון רב. בלומנפלד, שלא ידע לשמור סוד, סיפר לזמורה במכתב מניו יורק שהשיג למען פליקס בארצות הברית כמה לי“ש, ושאת מרבית הכסף, חמישים לי”ש, העמיד לרשותו רופין באופן אישי. ובכן, “בסתיו הולך פליקס לארץ־ישראל, כפי שאני והוא מקווים, לתמיד.”

בשל חולשתו של הקונגרס השנים־עשר התחזק בקרב הנהגת ציוני גרמניה הרצון ליזום שינוי מן היסוד, ולשם כך הוחלט להקדיש את הוועידה השנתית הקרובה של התאחדות ציוני גרמניה כולה לליבון שאלות הקונגרס, יתרה מזאת, הוחלט לפנות אל ההתאחדויות הארציות ולהזמין אותן להשתתף בה, כדי לחייב את האקזקוטיבה בלונדון לבוא לקונגרס השלושה־עשר ובידיה הצעות מגובשות וברורות. חלק גדול מדיוני הוועידה, שהתקיימה ביוני 1923 בדרזדן, הוקדשו לשאלת הסוכנות היהודית, שלפי נוסח המנדט היתה אמורה להיות הגוף המייצג והמייעץ לממשלת ארץ־ישראל בשאלות כלכליות, חברתיות ואחרות. מתוך מגמה להרחיב את מעגל נושאי האחריות לגורלה של ארץ־ישראל ניהל וייצמן באותה שנה מגעים לשם הרחבת הסוכנות היהודית, שאת תפקידה מילאה עד עתה ההסתדרות הציונית. בלומנפלד, שהגיע מארצות הברית, הביע בוועידה השנתית את הדעה שבהרחבת הסוכנות אפשר ליישם את ניסיונה של התאחדות ציוני גרמניה בשיתוף פעולה עם הלא־ציונים, כלומר ברית למטרות מוגדרות בלא שינוי ההשקפה. בשם הרוב, שהתארגן ב“גוש המרכזי”, הגיש רוזנבליט לוועידה הצעת החלטה שתבעה במקביל להרחבת הסוכנות יהודית על ירי נציגי ארגונים המעוניינים בבניין הארץ גם חיזוק פנימי של ההסתדרות הציונית העולמית על ידי שינוי ארגוני והקמת מוסדות בנקאיים נוספים לצד הקרנות הלאומיים.

לקראת הסיום קם סמי גרונמן וביקש מיושב הראש פליקס רוזנבליט את רשות הדיבור: זו, כנראה, הוועידה האחרונה שמתקיימת בניצוחו. אולי הנוכחים אינם מבחינים היכן טמונה הסכנה הגדולה והמוחשית לציונות הגולה – בארץ־ישראל! (צחוק כללי באולם.) אילמלא ארץ־ישראל ומציאותה, יכולנו לחיות עם העקרונות הציוניים שלנו באין מפריע עד קץ הימים (צחוק רועם). ארץ־ישראל גוזלת מאתנו את הכוחות הטובים ביותר. רוזנבליט עוזב אותנו כנראה לזמן ממושך וכל כמה שאנו מצטערים על לכתו, ארץ־ישראל תשמח לבואו: למרות פעילותו ארוכת השנים למען הציונות הוא יכול להיחשב לחומר עלייה טוב (צחוק כללי). הרי כולנו בסכנה שהאופי הציוני שלנו יתקלקל על ידי המדיניות הציונית שלנו; הציונות הפשוטה, הטהורה, הברורה סובלת מן העבודה היום־יומית, מן הצורך להתפשר עם המציאות. רוזנבליט קיבל על עצמו לנהל את התאחדות הציונות הגרמנית בתקופה קשה, כאשר הוא עוזב הוא משאיר מאחוריו אולי מתנגדים, אבל לא אויבים – ואין הדבר מדבר בגנותו, וארגון שבו התרגלו לשמוע גם דעות מנוגדות בסובלנות וסבלנות. ציוני גרמניה אינם מאבדים את פליקס רוזנבליט, הוא רק מקדים אותם מעט בעלייתו לארץ־ישראל (מחיאות כפיים סוערות וממושכות). יושב הראש ציין לזכותו שלא קטע את דברי גרונמן אף שגלשו מעבר למכסת הזמן שהוקצבה לו, וסיים בהבעת תקווה שממשיכיו יגיעו להישגים גדולים יותר משעלה בידיו. ליושב ראש התאחדות ציוני גרמניה נבחר אלפרד לנדסברג, עורך דין בן שלושים ושש מוויסבאדן, תפקיד שהיה לו, בעצם, יורש טבעי אחד – קורט בלומנפלד, אך קורט טרם החליט על עתידו.

לפתע צץ מכשול בלתי צפוי: קולונל קיש, מנהל המחלקה המדינית של ההנהלה הציונית בארץ־ישראל, הודיע מירושלים ללונדון שפליקס רוזנבליט לא יוכל להיכנס לארץ־ישראל משום שהוא נמצא ברשימה השחורה של משרד החוץ הבריטי. מסתבר שפליקס הוחלף, כמו פעמים רבות בחייו, במרטין, שנכלל ברשימה השחורה בחשד שפעל כסוכן גרמני בעת שהותו בקופנהאגן בימי המלחמה הגדולה. אחרי חילופי מברקים בין ירושלים ללונדון התברר שפליקס עצמו קיבל ללא קושי את אשרת הכניסה לארץ־ישראל בקונסוליה הבריטית בברלין.

פליקס רוזנבליט כבר הגיע מוטרד לקונגרס השלושה־עשר שנערך במחצית אוגוסט 1921, שוב בקארלסבאד (שהיו בה גם בתי מלון כשרים למהדרין ומעיינות מרפא טובים לדרכי העיכול העמוסות): שעה שההתאחדות הארצית נשאה בעול איסוף הכספים למען הכלל, היו הפרקציות51 חופשיות להקדיש את זמנן להפצת השקלים בקרב אוהדיהן, מצב שעיוות בסופו של דבר את יחסי הכוחות בין המרכז לשוליים; שעה שהפרקציות מימין ומשמאל תכננו את האסטרטגיה שלהן לקונגרס חודשים מראש, הגיעו רוב הנציגויות הארציות בלא הכנה מספקת. מהלך הקונגרס רק אישר את השגותיו: וייצמן ותומכיו – המשלחת האמריקנית, רוב המשלחת הגרמנית (נחום גולדמן הצטרף לאופוזיציה, לסיעה הרדיקאלית שבראשה עמד יצחק גרינבוים), חלקים מן הנציגויות האחרות – מצאו את עצמם בעת הצבעת אמון להנהגה היוצאת (האבסולוטוריום) במיעוט של מאה וארבעים לעומת מאה ושישים קולות.

לדעת פליקס לא רצו חלק ממבקרי וייצמן, בעיקר בקרב תנועות הפועלים, להסירו מן ההנהגה, אלא רק להשפיע “מטעמים חינוכיים על עקשנותו האוטוקראטית” ולהגבילה, כלומר ללמד אותו לקח. וייצמן ביקש לסירוגין להתפטר (כאשר גבר בו הזעם על מבקריו) ולהמשיך בתפקידו (כאשר גברה בו האהבה לתנועה ולעבודתו). רק בזכות המאמצים המשותפים של נציגי ההתאחדויות הארציות, Landesverbände בשפת הקונגרס, שיצרו גוש מאולתר, הצליחו תומכיו להשיג הבעת אמון בווייצמן ולמנוע את התפטרותו ואת הזעזועים שהיו באים בעקבותיה. רוזנבליט, שהיה אחת הדמויות המרכזיות בגוש, ובשמו הודיע במליאה על תמיכתו בהצעת הפשרה מטעם “התאחדות הפועל הצעיר – צעירי ציון” (שהביעה בעת ובעונה אחת הסתייגות מן ההנהגה, בגלל חוסר האחדות שלא אִפשר מיצוי מלוא כוחותיה, והערכה כלפי חלקה באישור המנדט ובהישגי קרן היסוד), קבל על הטרור שמשליטות הפרקציות בלי נכונות להיות אלטרנטיבה לשלטון.

המטרה העיקרית של רוזנבליט היתה להחזיר את הסיעות למקומן האמיתי בשוליים סביב גרעין מוצק של ציונים כלליים,52 הנושאים על שכמם את עול העבודה ובזכותם ההישגים הפיננסיים, המדיניים וההסברתיים, אך לוקים בחולשה רעיונית. נחוץ שיתאחדו ויכבשו בחזרה את מעמדם במרכז. יש לבסס מחדש את הציונות הכללית מבחינה רעיונית, כדי שלא תקבע רק את הטקטיקה, אלא גם את רוח התנועה. במקום להיאבק בפרקציות, כהצעת כמה מחברי הגוש, גרס רוזנבליט שיש לאחד את הציונים הכלליים, ובאופן מעשי, כשלב ראשון, להקים מרכז התאחדויות ארציות שישב בברלין. לערוך שורה של כנסים לשם גיבוש רעיוני, ומה שבעיניו חשוב מכול, לרכוש מחדש את לב הנוער (שנמשך, כדרך צעירים, לקצוות, לא למרכז). בשלב שני על הציונים הכלליים לשמש כעין מפלגת שלטון ייצוגית, שלא רק תתמוך בממשלה, אלא תהיה מסוגלת להוות הנהגה ולאייש אותה בקבוצה גדולה של בעלי ניסיון. שלא רק תתמוך במנהיג (קרי: וייצמן), אלא גם תוכל להפעיל סמכות (דהיינו, תנסה לאלף אותו).

במרכז דיוני הקונגרס עמדה שאלת הרחבת הסוכנות היהודית. בסעיף רביעי של המנדט נאמר: “סוכנות יהודית מתאימה תוכר כגוף ציבורי לשם מתן עצות ושיתוף פעולה עם ממשלת ארץ־ישראל בעניינים כלכליים, חברתיים ואחרים, שיש להם נגיעה לייסוד הבית הלאומי היהודי”. ההסתדרות הציונית הוכרה כגוף זה ועליה הוטל לנקוט באמצעים לשם שיתוף פעולה מצד כל אותם היהודים הרוצים לסייע במשימה זו. לרעיון הרחבת הסוכנות היהודית בנציגי הלא־ציונים, רעיון שווייצמן שאף למימושו, קמו מתנגדים נמרצים, ובראשם זאב ז’בוטינסקי ויצחק גרינבוים, שהתנגדו לרעיון מטעמים פוליטיים (שיתוף מתבוללים בהנהגה יחליש את עמדת התנועה הציונית מול האנגלים ויוביל לוותרנות), מטעמים רעיוניים (לא תהיה זאת התחדשות לאומית, אלא סתם בניין הארץ בלי סממני הלאום, בלי לתבוע בעלות על הקרקע ועבודה עברית), מטעמים חברתיים (נציגי הציונים נבחרים לקונגרס בדרך דמוקראטית, נציגי הלא־ציונים לא ייבחרו על ידי העם, אלא יתמנו כ“מכובדים” מטעם ארגונים שונים), ומטעמים פיננסיים (זאת אשליה שכספי הלא־ציונים יאפשרו פיתוח מואץ של הארץ). הקונגרס בהחלטת פשרה הסמיך את האקזקוטיבה לנהל משא ומתן על הרחבת הסוכנות היהודית על סמך הצהרת בלפור והמנדט, עד לקיום קונגרס עולמי, על בסיס של יחסי כוחות שווים בין ציונים ללא־ציונים. בחולשתו הבסיסית בחר הקונגרס שוב בווייצמן ובסוקולוב לנשיאות; ליכטהיים, שהיה נחרץ בהתנגדותו לסוכנות המורחבת, לא העמיד את עצמו כמועמד להנהגה, אוסישקין לא נבחר עוד כראש ההנהגה בארץ־ישראל (שני המהלכים התפרשו כניצחון לווייצמן), התקציב שאושר (ועוד יקוצץ) השאיר רק מעט לביסוס ההתיישבות הקיימת וסכום אפסי (24,000 לי"ש) להתיישבות החדשה, דבר שהעיד על חוסר האונים של ההסתדרות הציונית.

מיד עם סיום הקונגרס הכין את עצמו פליקס לנסיעה לארץ־ישראל. אילו היה מדובר בעלייתו של רווק אפשר היה לומר שהיה זה הרגע הנכון להסתלק מגרמניה, שעמדה על סף התמוטטות כלכלית. הידרדרות המארק היתה הדרגתית והחלה ב־1921, כאשר שערו ירד לשבעים וחמישה מארק לדולר. בראשית 1923 היה שער המארק שמונת אלפים מארק לדולר, ומברלין דיווחו ללונדון שהמצב הכלכלי קריטי: לזרים המצוידים במטבע זר החיים זולים מאוד, השכירים במצב קשה מאוד, הסוחרים עדיין מרוויחים. יש תחושה כללית של חוסר ביטחון ומכאן הגברת האנטישמיות; צריך להיערך לצמצום הכנסות קרן היסוד מגרמניה. באוגוסט כבר היה השער מיליון מארק לדולר; בעשרים ושלושה באוקטובר דיווחה בטי פרנקנשטיין, לפי בקשת לונדון, על מחירי המזון: ליטרת בשר ארבע מאות מיליון, ליטרת לחם שלוש מאות מיליון, ליטרת חמאה מיליארד, ביצה אחת עשרים מיליון מארק. כעבור יומיים שלחה הודעה: כתובתו של מר פליקס רוזנבליט מעתה אצל ד"ר זמורה, רחוב החבשים, ירושלים. גרמניה היתה במצב של תוהו ובוהו.


 

11 ארץ־ישראל כמציאות    🔗

הרכבת הביאה את פליקס לטרייסט, משם יצא דרך הים מצריימה. האונייה הטילה עוגן באלכסנדרייה וממנה נסע לסיור ששום תייר גרמני לא היה מוכן להפסידו – לקהיר, אל הפירמידות, הספינקס, מוזיאון העתיקות. תמצית מניסיונו של פרוסי בשוק מזרחי רשם פליקס למען אריך כהן ושאר האחים לברית שייסעו בעקבותיו: “זהירות בעת קניות! להציע תמיד מחצית המחיר הנדרש! לעמוד על המקח, לעזוב, לחזור, לגמור עסקה רק אחרי ההצעה השלישית! לדבר גרמנית! גרמניה מקובלת מאוד על המצרים, ששונאים את האנגלים! להיזהר בשעת החלפת מטבע!” ממצרים נסע פליקס ברכבת, דרך קנטרה ולוד, ובעשרים וחמישה באוקטובר 1923 דרכה רגלו על אדמת ירושלים.

הקליניקה של דנציגר התמקמה בבית ערבי מרווח ויפה ליד שער הפרחים, ששופץ לצרכיו בהשגחתו של ד“ר דנציגר (זו היתה הסיבה שלא היה יכול לעזוב כדי להביא את משפחתו ארצה). כל הציוד, כולל מיטות וגנראטור ענקי למכונת הרנטגן, הובא מגרמניה, וכך גם שתי אחיות מוסמכות, שדנציגר קיבל בהשאלה לשלוש שנים מבית החולים של הדיאקוניסיות53 בהאמבורג, שבו עבד כמנתח לפני עלייתו. “שווסטר” זלמה אצל ד”ר וולך ב“שערי צדק” הכשירה אחיות למען בית החולים שלה, בבית החולים האיטלקי והצרפתי עבדו נזירות, ולא היו אחיות מוסמכות פנויות בארץ. משום שעבודות ההכנה היו מרובות כל כך (כולל תפירת כילה לכל מיטת חולה כהגנה נגד יתושים וזבובים) עדיין לא נפתחה המרפאה כבית חולים.

פליקס קיבל חדר בקומה הראשונה, ושם ישב, שעות על גבי שעות. יום אחרי יום, עם מורה ובלעדיה, מצויד בעיתונים עבריים ובמלונים, כדי לכבוש סופית את השפה שנשמעה בפי ילדי המקום טבעית וקלה כל כך, וכמו לרוב העולים עדיין היה הדבר פלא בעיניו. גם אם לא היה מאושר מכך שידיעת העברית הייתה לקנה מידה בשטחי חיים רבים (רופאי תל אביב מחו על העסקת ד"ר ארנסט וול, חבר קא־יה־פאו, מומחה לרפואת בתי ספר, ואחד מנימוקיהם העיקריים שהאיש אינו שולט בעברית), הוא ידע בוודאות שבלעדיה לא יכולה ארץ־ישראל להיות לבית.

בארץ ישבו כמה מאות יוצאי גרמניה ובראשם ד"ר ארתור רופין, שליווה את ההתיישבות הציונית כמעט מראשיתה, מקצתם עלו עוד לפני המלחמה הגדולה בשירות מוסדות יהודיים – מורים, רופאים, מודד הקרקעות יוסף טריידל ואחיו אוסקר הכימאי, שעבד בזמנו בתחנת הניסיונות של אהרונסון בעתלית, אנשים שהיו קשורים לבניית הטכניון כמו האדריכל אלקס ברוולד והמהנדסים וילהלם ומאקס הקר. היו כאן כמה יזמים, שני האחים הרמן שבנו בחיפה את בית החרושת הראשון ללבני בטון, יוסף לוי, שהקים את חברת הבניין “קדם”, וכמה עשרות חלוצים ילידי גרמניה שעלו אחרי המלחמה. כולם הכירו את כולם, כולם היו צמאים לקרבת בני ארצם – הכינוי “יקים” ככינוי גנאי עדיין לא היה מקובל, אך כבר אז נשמעו טענות על קיפוח (מפי יוצאי גרמניה) ועל התנשאות (מפי האוסט־יודן).

המלה שנישאה בפי כול, גם כאשר דיברו גרמנית, היתה “המצב” – והמצב, לדברי כולם, היה קשה מאוד: אבטלה (כאלפיים מובטלים, וזאת אחרי ירידה של 3000־4000 עולים מאז ראשית שנות העשרים שלא הצליחו להיקלט) והעדר אמצעים בקופת המוסדות הציוניים. בשיחותיו הראשונות, בעיקר עם חברי ההנהלה הציונית ועובדיה, פגש פליקס רק מעטים שידעו נחת: רובם היו פסימיים, ספקנים, קנטרנים, מדוכאים, לדעתו נעדרים לחלוטין מרץ, שמחת חיים, ביטחון בעתיד. ומן הצד השני, הכול דיברו בגנות המשכורות הגבוהות של הפקידים הציוניים ובראש המקטרגים עיתון “דואר היום” בעריכתו של איתמר בן אב"י.

יופיה וקסמה של ירושלים, האור הזהוב בשעת שקיעת השמש, משכו את פליקס יותר מתל אביב, שבה מצא אישור לכל שידע עליה ואף על פי כן הדהימה אותו – בכוח המשיכה שהיה לה על יהודי גלות המזרח (של אירופה), בחוסר הטעם המשווע על הארכיטקטורה שלה, ברעש, בהמולה, ברוח החירות המוחשית, בהיותה מיזוג של כפר נופש, שיש בו טיילת, חופי רחצה וקאזינו, עם חיי תרבות סואנים. מרדכי גולינקין והאופרה שייסד לא מכבר עלו מן השפלה כדי להופיע בירושלים, ובשבוע הראשון לבואו שמע פליקס, יחד עם כל המי ומי, ביצוע של “ריגולטו” לוורדי – בעברית.

בעיני קולונל פרדריק קיש (שווייצמן כתב לו על בואו של פליקס והגדירו כ“איש טוב” שיש לנצל את נוכחותו) ומשה קלווריסקי, ראש הלשכה הערבית של ההנהלה הציונית, שעמם נפגש רוזנבליט בימי שהותו הראשונים, נראה המצב הפוליטי שפיר למדי. ממשלת המנדט פועלת ביד חזקה יותר נגד הקיצונים הערביים, השפעת הגורמים המתונים בקרב הערבים גוברת, עיריית יפו הערבית החליטה על התחברות למפעל החשמל של רוטנברג, שנחנך ביוני אותה השנה בדרומה של תל אביב לקריאת המוני תושביה: “יהי אור!” אולם פליקס עצמו הוסיף להיות מוטרד – על היהודים לחזק את מעמדם בקצב מהיר יותר. הבתים הסמוכים לקליניקה של דנציגר היו גימנסיה ערבית, סמינריון ערבי למורים, פנימייה, כולם נתמכים על ידי ממשלת המנדט – בעוד שלא תמכה במוסדות השכלה יהודיים. “כל יום אני רואה מאות צעירים ערביים מתעמלים ומשחקים כדורגל – נערים חזקים, תמירים. כמו לכל הערבים לכולם מראה יהודי מובהק, אבל הם שונאים אותנו! יש רק דרך אחת – לצבור כוח, שאם לא כן אנחנו אבודים בארץ־ישראל.”

הוא מצא בחברה היהודית העירונית הרבה קטנוניות, הרבה רכילות, לכל השמצה נגד ההנהלה הציונית מאמין הציבור לפחות למחצה, לרבע, לעשירית. נסער מחוסר התגובה מצד ההנהלה על התקפות “דואר היום” בנוגע לפקידות, כולל הטלת דופי בניקיון כפיו של ד"ר רופין, פנה רוזנבליט ישירות ללונדון: אסור לעבור על ההאשמות בשתיקה, נחוץ להגיש תביעה משפטית על הוצאת דיבה. “אל תאמינו במוסר החברתי הגבוה של היישוב, הוא לא קיים. ההפך הוא הנכון, קיימת נטייה ארורה להכפשה הדדית.”

אחת הסיבות למורל הנמוך ולביקורתיות היתרה שמצא ביישוב העירוני ראה רוזנבליט בעובדה שדווקא בארץ־ישראל הציונות בגלות, כלומר תושבי הארץ רואים את עצמם משוחררים מחובתם להיות ציונים, והדבר בא לידי ביטוי גם במיעוט החלוצים בקרב הנוער הארץ־ישראלי, גם בתרומה האפסית של היישוב לקרן היסוד. ולא עוד אלא שדווקא בארץ־ישראל גילה להפתעתו שהציונים הכלליים, שברוב הארצות תמכו בווייצמן, ניצבים באופוזיציה מולו, ושופריה “דואר היום” (שפליקס סלד ממנו בגלל נימתו הסנסאציונית) ועיתון “הארץ” החדש בעריכתו של משה גליקסון שהתנגד בעיקר להצעת וייצמן להרחבת הסוכנות היהודית. ייתכן שקיימים ניצנים לציונות כללית מסוג אחר בקרב בוגרי האוניברסיטאות של שווייץ וגרמניה בארץ, ובקרב הציונים הגרמניים והאמריקניים שעלו בשנים האחרונות ארצה, סבר פליקס, אך ככלל, דווקא בארץ־ישראל היו להנהגה הציונית אוהדים מעטים.

בני המעמד הבינוני בארץ, סוחרים, בעלי מלאכה, בעלי מקצועות חופשיים, אנשים שעלו בגיל העמידה, לעתים כבעלי אמצעים צנועים, התארגנו לראשונה בראשית שנות העשרים במפלגת־האזרח של מאיר דיזנגוף (ומכאן הביטוי חוגים אזרחיים שהיה נפוץ בארץ), פחות מתוך דחף רעיוני, אלא בעיקר מתוך צורך להגיב על סביבתם, על היחס השלילי כלפיהם מצד תנועת הפועלים ואוהדיה, שחרדו שמא יעבירו את העיירה הגלותית לארץ־ישראל. מראשיתן הורגשו בקרב התארגנויות המעמד הבינוני, שקמו וקרסו והחליפו שמות לעתים תדירות, שני זרמים עיקריים: זרם ימני, שמרני יותר, שראה במעמדו את רובד־היסוד שעליו יש להטיל את בניין הארץ, ודוברו יוסף סופרסקי, וזרם ליבראלי, מתקדם יותר, שהעריך את המפעל ההתיישבותי של תנועת הפועלים, אבל רצה בבניין הארץ בדרכים כלכליות וחברתיות שונות, ובמרכזו מחנכים כד“ר חיים בוגרשוב ובנציון מוסינזון וד”ר גליקסון, עורך “הארץ”. אלה ואלה תבעו יתר תשומת לב, יתר הערכה ויתר משאבים מצד המוסדות הציוניים המרכזים, לאלה ואלה היה מספר פעילים זעום משום שרוב תומכיהם בפוטנציה היו טרודים איש איש לפרנסת ביתו.

קרן אור היו הפועלים – ותיקי גל העלייה השני, שבאו עוד לפני המלחמה הגדולה, והחלוצים של העלייה השלישית, שהחלה עם תום המלחמה, רעבים וקודחים, גרים באהלים, בצריפים, גאים בעבודתם הקשה ובעליונותם המוסרית, כאילו “הם מעולם אחר”, כהגדרת משה זמורה, שהעריץ אותם. אולם עם כל הערכתו, כפי שכתב רוזנבליט לוויקטור יעקבסון לברלין, חוש הארגון המפותח שלו מתקומם על כך שההנהלה הציונית אינה נתפסת בעיני ציבור הפועלים כהנהגה, אלא רק כלשכה לחלוקת כספים. דרושה יותר ביקורת, יותר הדרכה, נחוץ לחסל את הכפילות והניגודים בין ההנהלה לקרן הקיימת, המנהלת מדיניות התיישבות משלה. אולם יותר מכול הוא מתחבט בשאלה העיקרית, שלחשיבותה הוא מודע כאן ביתר שאת מאשר בגרמניה: האם באמת קרן היסוד, כפי שטען באוזניו חבר ההנהלה כאן, נכשלה כישלון חרוץ?

הכל היה בהתהוות, בשלבי נסיון. כאשר באו תיירים, ובאו רבים, הצטרף אליהם פליקס מדי פעם לטיולים על פני הארץ. הוא ביקר במרחביה שבעמק יזרעאל, שהחלה בהתיישבות שיתופית לפי הדגם של פראנץ אופנהיימר, התפרקה והיתה בשלבי מעבר, ובנהלל, מושב עובדים, דגם חדש של התיישבות בנוי על עבודה משפחתית, אך ניהול שיתופי. דרכיו הובילו אותו לדגניה, הקבוצה הראשונה שקמה בשנת 1909 הודות לעזרתו של רופין והאמון שרחש לחבריה, לעין חרוד, ששם התרכזה הקבוצה הגדולה הראשונה של גדוד העבודה, לבית אלפא בחלקו המזרחי של עמק יזרעאל שטח של ביצות וקדחת, שם ישבה קבוצה של חלוצים גרמניים שבאו לכאן מחפציבה ליד חדרה ושמרו על השם. פליקס התרשם עמוקות מן המחסור שממנו סובלים המתיישבים, אף בדברים החיוניים ביותר כאוכל, מן החיים הקשים לאין תיאור. כאשר ביקר אצל “קבוצת צבי” של חלוצי גרמניה, שישבה אותה העת בקילומטר התשיעי על כביש חיפה־נצרת, היתה הבעת הרחמים רשומה על פניו. על פי רוב לא חשו עצמם הצעירים כמקריבי קרבן, וכאשר אמר להם ארלוזורוב באחד מביקוריו, שהם חיים חיי גיבורים, התבדחו לאורך זמן על חשבונו: מה פתאום – גיבורים?

דבר אחד הוברר לפליקס עד מהרה: חייבים לוותר, לעת עתה, על חזון ההתיישבות בממדים רחבים, ממדים הרצלייניים, כפי שראו אותה בראשית התלהבותם אחרי הצהרת בלפור, עם ייסוד קרן היסוד, ולהשלים עם רעיון ההתיישבות בקנה מידה מצומצם, על מנת שלא להגיע לידי ייאוש. סימן השאלה באשר לכישלון קרן היסוד היה בעצם מיותר. אכן בעלי ההון היהודיים ברחבי העולם הכזיבו, בשנה הרביעית לקיומה לא היתה אלא עוד קרן, לא הון יסוד להתיישבות המונית. המציאות מיתנה גם את בעלי התפיסה הסוציאליסטית: בארץ־ישראל הדלה מלחמת המעמדות משנית, העיקר התיישבות עיקשת, גם אם היא איטית: דונם פה ודונם שם, רגב אחרי רגב.

בירושלים עדיין לא היה חשמל, בערב דלקו בבתים פנסי הנפט, את המים שאבו מבארות (שלתוכן שפכו מדי פעם נפט כדי לחסל את היתושים), אבל דירת זמורה ברחוב החבשים המתה אורחים. היה זה מקום מפגש קבוע של האינטליגנציה הירושלמית, בעיקר מקרב יוצאי גרמניה והמקורבים לה (כזלמן רובשוב), רובם גם חובבי מוסיקה שבאו לנגן ולהאזין מסביב לפסנתר שמשפחת זמורה הביאה עמה מגרמניה (הפטיפונים היו עדיין נדירים וגם הקלטות של מוסיקה קלאסית לא שכיחות). מדי פעם היה משה זמורה קורא באוזני הנאספים קטעי קריאה – פרקי תנ“ך, שירה גרמנית, קטעים מיצירות ש”י עגנון, הכוכב העולה בספרות העברית.

משה זמורה עבר בהצלחה את הבחינות לעריכת דין בארץ־ישראל, ושימש עתה מורה בבית הספר למשפטים שהקימה הממשלה המנדטורית. נוסף על כך זכה בתיווכו של רובשוב למשרת היועץ המשפטי של הסתדרות העובדים, שמרכזה – הוועד הפועל – שכן בירושלים, בבית ערבי ישן וקטן בשממה שמאחורי מאה שערים, וייצג אותה ואת מוסדותיה (“המשביר”, “המשרד לעבודות ציבוריות”) בדיוניהם עם המחלקות השונות של ממשלת המנדט.

עם חוג ידידי משפחת זמורה נמנו חברי קא־יה־פאו, חברי נעורים מגרמניה – היינץ הרמן, משה ואסתר קלוורי, דנציגר, אלברט זאקס – ואחרי שנפתחה הקליניקה לאשפוז חולים עבר פליקס לגור בביתה. החבורה היתה נפגשת במסעדה קטנה במאה שערים, יוצאת לעתים, לפי מיטב מסורת המשוטטים, לטיולים בסביבה, למדבר יהודה, ליריחו, לנבי סמואל, מדי פעם לאור הירח שהוסיף לנוף הבראשית קסם מאגי. בט"ו בשבט הצטרפו רוזנבליט וזמורה לילדי בתי הספר שהלכו לנטוע עצים בשממה רחוקה מן העיר, שבה עמדה לקום שכונת גנים בשם בית הכרם. האחים לקא־יה־פאו התווכחו, התבדחו, עזרו איש לרעהו, והיו, על אף הלם המעבר, מאושרים, מעט מסוחררים: “קצת טירוף בכל אחד מאתנו,” נהג לומר משה קלוורי.

נאמן לדיוקן עצמי שצייר לאני בראשית היכרותם ידע פליקס להינתק; מכתביו המפורטים מארץ־ישראל הגיעו לברלין הנסערת כאילו מפלנטה אחרת. בראשית נובמבר 1923 באו אלפי מובטלים ללשכת עבודה באלכסנדרפלאץ כדי לקבל דמי אבטלה, וכאשר נאמר להם שאין כסף עבורם התפרעו, שברו חלונות ראווה של חנויות יהודיות, חדרו לדירות והכו בעלי חזות יהודית ברחוב. היהודים היו המומים: גם בגרמניה הנאורה חייהם ורכושם אינם בטוחים! כעבור שלושה ימים, ב־9 בנובמבר 1923, ניסו אדולף היטלר וגנרל לודנדורף לחולל הפיכה בבוואריה, להפיל את ממשלתה החוקית. אני שמעה בלילות את שירת “הייל דיר אים זיגרקראנץ”, הִמנון הקיסרות, עולה מן הרחובות, בלעה כדורי שינה ושכבה מבועתת במיטתה. האינפלציה הגיעה לשיאה: חשבון חשמל נשלח כל שלושה ימים, פעמיים בשבוע הלכה לקבל כסף בהתאחדות הציונית (פליקס זכה בחודשיים חופשה בתשלום) ומיד הוציאה את הכול על מה שניתן להשיג. “כיכר לחם עולה מאה וארבעים מיליארד מארק וצריך לעמוד יום שלם בתור כדי להשיג אותו. דולר אחד שווה שני ביליונים” – “שלושה רבעים מזמני אני עסוקה בכסף, לקחת כסף, להוציא כסף. החיים טיפשיים, עצובים, מדכאים.” כאילו לא די בכך חלתה דינה בחום גבוה, היה חשש לשַנית, ועל דירת הרוזנבליטים הוטל הסגר עד לחיטוי כללי כעבור חמישה שבועות.

ממכתבי אני נשקפת עייפות נוראה: “כל כוחותי אזלו.” נסיעתה העתידה לארץ־ישראל יכולה להיות יפה, שמי הכוכבים הנהדרים עשויים לשמח את לבה – אבל לא להפיח בה אש. “אני כבויה מבפנים.” לפעמים עולה מן המכתבים חיבה גדולה ל“גוֹלדְפֵטֵרְכן”, לפעמים מרירות: “שלא ניתן לי להיות יחד אתך דווקא בתקופה זו, אין זה יכול להיות רק מקרה.” הנימה הכללית: אל תדאג לנו, אנו מסתדרים: “אני חוששת שאינך דואג לנו בלאו הכי.”

כאן עשתה לו עוול: כאשר בפברואר 1924 ביקשה התאחדות ציוני גרמניה מפליקס לאסוף בארץ את הנתונים הדרושים להבראת “המשביר” (הקואופרטיב להספקה של הסתדרות פועלי ארץ־ישראל, שעיקר תפקידו בשנות המשבר הקשות במלחמה ואחריה לספק מצרכי מזון וכלי עבודה לפועלים), אשר צבר גרעונות גדולים וביקש אשראי לקניית סחורות בגרמניה, הועבר לפי בקשתו של פליקס התשלום על עבודתו למשפחתו בברלין.

אני הגיעה לביקור בארץ־ישראל באפריל 1924, בלי הילדים, טיילה, נהנתה מחברת ידידים ובני משפחה, בנתה לזלמן רובשוב, שהיה בברלין מבאי ביתם ומורה לעברית של פליקס, ארון מארגז חפצים, ניסתה לעניין מוסדות חינוך בארץ בתיאטרון בובות להמחזת סיפורי מקרא מעשה ידיה. על מה שנאמר בינה לבין פליקס אין עדות. היא חזרה מחוזקת בדעתה שהביעה עוד לפני בואה, שלא היתה יכולה לארוז ולעלות כמאלי, או להיות מכניסת אורחים כאסתר זמורה.

כל שבוע כתב פליקס עשרות עמודים ל“יהודי הגלות היקרים”, והעתקי המכתבים נמסרו למערכת “יודישה רונדשאו”, לקרן היסוד, לבלומנפלד, לאריך כהן, לזלמן שוקן, לסלי הירש ולאחרים. עשרות מציוני גרמניה הגיעו לביקור – אחרי שהמצב הכלכלי בגרמניה השתפר שם מראשית שנת 1924 בזכות רפורמה יסודית במטבע והתייצבות המארק על 4.2 לדולר – ובהם גם בלומנפלד ואריך כהן. (פליקס המליץ על ציוד שכלל גם חליפות ונעליים לבנות, בד לכילה ואבקה נגד חרקים).

משום שלא היה לציוני גרמניה משרד משלהם בארץ, התייחסו אל רוזנבליט כאל לשכת מודיעין, בעיקר אלה שביקשו לעלות בכוחות עצמם. לאריך בוכהולץ, אח לברית מהאמבורג, מייסד “החבר”, האגודה המגשימה הראשונה, שבא ארצה לבדוק אפשרויות תעסוקה, יעץ פליקס קודם כול להסתובב שלושה שבועות על פני הארץ ולהתבונן ולהקדיש שלושה שבועות נוספים לשאלת קיום בעתיד. בוכהולץ התעניין במיוחד באפשרויות של עיבוד עץ וזכוכית, שקל משרת מורה בבית ספר ריאלי (פליקס היה מסויג, בגלל אופיו הפרוסי הקשה של בירם) וחזר לגרמניה כדי לעבוד ולחסוך על מנת שיוכל לפתוח בארץ עסק בלתי תלוי ולא יזדקק לעזרת הבריות.

באביב 1924 באו גם שמואל ופאני רוזנבליט לביקור בארץ־ישראל. לשמואל היתה השהות בארץ, ליל הסדר בירושלים הנבנית, לחוויה הגדולה של שבעים שנות חייו. הוא הלך יום יום לבתי הכנסת השונים ברובע היהודי, שבכולם בירכו מדי בוקר את ברכת הכהנים, כמנהג ארץ־ישראל מימים ימימה. שמואל היה נפעם: בגרמניה, אפילו בבתי הכנסת האורתודוקסיים, בירכו את ברכת הכהנים רק בימים הנוראים ובמועדים, אף לא בשבת, וכאן, לפתע, כל שחרית: יברכך ה' וישמרך. כיסיו היו תמיד מלאים מטבעות, נדבות לקבצנים הרבים שבדרך. באחד הימים עלה פליקס עם אביו לפסגת הר הצופים ומשם השקיפו על מסגד עומר, שלפי המסורת עומד במקומו של בית המקדש. לפתע נתמלאו פני שמואל הנוח לבריות שנאה תהומית: “אילו היה לי תותח, הייתי מחריב את המסגד.”

בשישה־עשר באפריל נסעו כל חברי קא־יה־פאו וחברי “בלאו־וייס” בארץ ירושליימה, לכלולות ליאו רוזנבליט עם אנה שטרן, אחת החלוצות הראשונות מגרמניה. החופה נערכה בחצר ביתם המרווח של פליקס ומאלי דנציגר, הכיבוד הוגש בחדרים, ניגנה תזמורת ירושלמית, שרוב נגניה עיוורים. את הזוג השיא רב ירושלמי, גדול מידות, בעל פאות ארוכות, שלרווחת כולם הסתפק בברכה קצרה והלך לו. אחרי הסתלקותו התנהל הכול על טהרת הגרמנית, הרב ליברמן מברלין נשא דרשה הולמת על הפסוק האחרון מספר נביאים: “והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבות”, שמואל דיבר על שמחתו להשיא את בנו בירושלים, פליקס יצא בשבחי גיסתו החלוצה, כולם שתו יין ארץ־ישראלי מתוק ומצב הרוח היה מרומם.

פליקס וליאו שכרו מכונית פתוחה ונסעו עם ההורים על פני הארץ, בדרכים־לא־דרכים; שמואל כמו חזר אל חוויות ילדותו בסטארה, הוא התלהב מחיי החלוצים בדגניה ובבית אלפא. עם שובו לברלין הכריז בפני עם ועדה בבית הכנסת: טעיתי, גם זו יהדות, אם כי לא בצורה הישנה. המעגל שנפרץ עם התפרקות בניו מעול המצוות שב ונסגר; שמואל רצה להצטרף אל שלושת ילדיו בארץ, אך רופאו אסר עליו, בגלל בריאותו הרופפת ומחלת הלב שממנה סבל.

ירושלים המתה תיירים ועולי רגל, ובשלושה במאי 1924 התקיים בה, בגינת מלון “בריסטול”, מפגש של עשרים ושישה חברי קא־יה־פאו בארץ, שמקצתם באו רק לשם ביקור (כנחום גולדמן) ומקצתם לשם הכנת עלייתם (כאריך בוכהולץ וגיאורג לנדאואר). פליקס הפגין את ידיעותיו החדשות בעברית בדברי ברכתו, אולם הוויכוח התנהל לרוב בגרמנית (הדיון בשאלת השימוש בעברית נדחה לאחת הישיבות הבאות), כי מדובר היה בבעיה כבדת משקל: האם מעבר למפגשי חברים שכבר התקיימו קודם לכן יש לייסד ארגון ארץ־ישראלי של קא־יה־פאו? בהתייחסו להשגות שהעלו כמה חברים שטענו כי הדבר עלול להעמיק את התבודדות יוצאי גרמניה ולהקשות על קליטתם ביישוב, סבר פליקס, שדווקא קבוצה יכולה להצליח במה שנבצר מן היחיד – למצוא קשר אל חוגים אחרים ביישוב. ההתארגנות תסייע להתגבר על חבלי הקליטה בארץ, תיצור במה לדיונים, היא עשויה להקל על עלייתם של חברי קא־יה־פאו בעתיד ולקרב גם יוצאי גרמניה אחרים.

הספק הגדול, כפי שהוא בא לידי ביטוי בדברי מאקס הירש ושמואל סמבורסקי, היה אם הניגודים הפוליטיים בעמדות האחים לברית, בעיקר ביחסם לתנועת הפועלים הארץ־ישראלית, בכלל מאפשרים התארגנות בעלת אופי מחייב, מעבר לעזרה הדדית. נקבע שעל קא־יה־פאו בארץ להימנע מנקיטת עמדה בשאלות מפלגתיות ולהימנע מלדרוש מחבריו עמדה פוליטית אחידה. החלטת היסוד הסתפקה בנוסח מעורפל (לפי מיטב המסורת) שהסמיך את הארגון הארצי לפקח על דרך חיי חבריו כדי שתהלום את האינטרסים הלאומיים בארץ־ישראל. פליקס רוזנבליט נבחר ליושב ראש הארגון הארצי, להנהלה נבחרו היינץ הרמן, וולטר פרויס ומאקס הולנדרסקי, זמורה ודנציגר היו משופטי הכבוד.

גם בלי תפקיד רשמי נחשב פליקס רוזנבליט לאיש אמונה של התאחדות ציוני גרמניה בארץ, ואחת הפרשיות שדרשה את התערבותו החוזרת היה הסכסוך שפרץ בין חברי “בלאו־וייס”, שפתחו בראשית 1924 סדנאות בארץ, לבין הסתדרות העובדים. בתי המלאכה בירושלים ובתל אביב, בניהולם של בעלי מקצוע מאומנים, מצוידים בציוד חדיש, מנוהלים בסדר ומשמעת גרמניים, השיגו בתוך זמן קצר שפע של הזמנות בחשמלאות ובמסגרות, ובהן הזמנות לבניית האוניברסיטה העברית על הר הצופים ולהתקנת מערכת חשמל בקאתדראלה על שם ג’ורג' הקדוש בירושלים. בתי המלאכה של “בלאו־וייס”, שהעסיקו בתקופת השיא למעלה משישים איש, היו מוקד להתעניינות התיירים מגרמניה, גאוות התנועה והקנו לה ביטחון מופרז אשר למעמדה בארץ.

הקואופרטיבים של “בלאו־וייס”, בהתאם להשקפת התנועה האליטיסטית, לא הצטרפו להסתדרות העובדים (אם כי חלק מאנשי “בלאו־וייס” היו חברים בה, אישית), ובית המלאכה בירושלים העסיק, לשם השלמת עבודות דחופות, גם פועלים שכירים. כאשר פוטר אחד מהם בשם קליינפלץ, לטענת האנס סימון, מנהל הסדנאות, בגלל עצלנות ורשלנות, לטענת הפועל משום שסירב לעבוד בשבת (ובקתדרלה), תבעה מועצת פועלי ירושלים דיון; סימון התעלם מן ההזמנה להופיע בפניה, שאר השכירים הגיבו בשביתה. מחוסר ברירה נכנסו אנשי “בלאו־וייס” למשא ומתן עם מועצת הפועלים, שבו השתתף רוזנבליט כנציג הנהלת “בלאר־וייס” וזמורה כמתרגם. המשא ומתן הסתיים בפשרה: המשך העסקת השכירים עד גמר העבודה, פיצויי פיטורים לקליינפלץ. לאנשי “בלאו־וייס” היתה זו כניעה לתכתיב; ההסתדרות ראתה בהתנהגות סימון וחבריו זלזול בה; רוזנבליט וזמורה ניסו להבהיר לאנשי ההסתדרות את ייחודו של “בלאו־וייס” ושללו את היד הקשה שבה טיפלה ההסתדרות בעניין.

אולם אנשי “בלאו־וייס” לא זכו לגיבוי השלם שקיוו לו מרוזנבליט, אשר זקף את הסכסוך ביסודו לניכור “בלאו־וייס” מן המציאות הארצישראלית, לניסיון להיבדל, לטוב ולרע, בסגנון חיים, בסגנון עבודה, בסגנון התנהגות, להעדר ידיעת העברית, לחיים במעין גיטו רוחני שבו באים לידי ביטוי חריף ביותר ההבדלים בין יהודי המערב ליהודי המזרח.

אמנם רוזנבליט (לפי דו"ח שכתב לגרמניה ב־24.12.1924) לא גרס התבוללות מודעת ביהדות מזרח אירופה, אך תבע גילוי הבנה רבה יותר כלפיה, בהיותה רוב מניינו ובניינו של העם. כדוגמה לחוסר הבנה פסיכולוגית הביא רוזנבליט את תביעת “בלאו־וייס” שהשכירים יעבדו ערב יום הכיפורים עד ארבע אחר הצהריים ולא עד הצהריים כנהוג בארץ (קורט שטרן אף הציע להם לעבוד ביום הכיפורים עצמו, תמורת שכר מיוחד) וכשסירבו, הורד להם שכר של חצי יום. על אנשי “בלאו־וייס” לדעת שאל הפועלים היהודיים בארץ אי אפשר להתייחס כפי שהיו רגילים להתייחס לפועלים גרמניים, בנימת ציווי.

רוזנבליט הציע בירור היחסים בין “בלאו־וייס” להסתדרות ובדיקת אפשרות הצטרפות הקואופרטיבים של “בלאו־וייס” להסתדרות (הרי אין היא דורשת הצהרה על השתייכות לסוציאליזם), בעיקר משום שחברי “בלאו־וייס” לא קורצו מאותו חומר מוצק כמו מנהיגי תנועת הפועלים בארץ. אם יישארו אנשי “בלאו־וייס” מחוץ להסתדרות, בלי משענת הסולידריות של תנועת הפועלים, לא יחזיקו מעמד לאורך זמן. “זאת דעתי,” סיים, ואכן צדק: בתי המלאכה לא היו מסוגלים לעמוד במשבר הכלכלי הקשה בעקבות הגאות המדומה של העלייה הרביעית, שהחל בסוף שנת 1925, כאשר מזמיני העבודה, ובהם האוניברסיטה, לא פרעו את חובותיהם. הסדנאות צברו הפסדים, התאחדות ציוני גרמניה, על אף המלצותיו של רוזנבליט ונכונותו האישית של שוקן לסייע בתרומה, לא יכלה לחלצם ממצוקתם משום שלקשיים מבחוץ התווספו סכסוכים פנימיים בין המנהלים לחברים מן השורה וחילוקי דעות בין חקלאים לבעלי מלאכה. ב־1926 התפרקו הסדנאות ובעקבותיהם התפורר “בלאו־וייס” כולו. שפע של אידיאליזם, של רצון טוב ושל התלהבות ירד לטמיון. וולטר מוזס עצמו, המנהיג של פרון, פיתח בינתיים אידיאולוגיה בעניין “הסוחר המלכותי” וחשיבות התיעוש לארץ והיה ממייסדי בית חרושת “דובק” לסיגריות. (כך חולפת התפעמות הנוער: לייצר את רעל הניקוטין דווקא!)

“בלאו־וייס” בארץ הקדים את זמנו בהדגשת היעילות והרמה המקצועית, בראיית צורכי העתיד (כאשר הכריז פריץ פולק בכנס “פרקטיקנטים”, המגשימים, בגימנסיה הרצליה: “יום אחד יהיו גם חנויות פרחים בתל אביב,” זכה לצחוק כללי), אך גם פיגר אחרי התפתחות העניינים: הסתדרות העובדים שנוסדה ב־1921 היתה הכוח העולה. כאשר דרש “בלאו־וייס” שהאדמה שנקנתה מכספי קרן היסוד הגרמני ביג’ור שליד חיפה, תימסר לידיו, קמה התנגדות כללית: לא ייתכן שלַנְדְסְמַנְשַפְט54 שתרם לקניית אדמות מסוימות ידרוש גם זכויות מיוחדות באשר לישובן. בקבוצה הגדולה של עין חרוד שלוש מאות חברים, ובהם שלושים חלוצים מגרמניה, מקצתם כבר מחכים שנים לאדמה – אי אפשר לדרוש שהאדמה תינתן לחלוצים שזה עתה עלו או שרק מתכוונים לעלות. אותם החלוצים הגרמניים שראו את עצמם כחלק בלתי נפרד של תנועת הפועלים הארצישראלית (ולכן עזבו בזמנו את “בלאו־וייס”), התנגדו התנגדות נמרצת לדרישת ה“בלאו־וייס”: כל שאיפתם להתמזג עם השאר, לא להתבודד.

קבוצת צבי, שנקראה כך לפי שם מייסדה, מאקס הירש, והיתה מורכבת מאנשי “בלאו־וייס”, טעמה את הטוב והרע משני העולמות, של קיום נפרד וניסיונות להצטרף. חבריה התגלגלו מעין גנים לדגניה, מדגניה לבית אלפא, מבית אלפא לסביבות חיפה, כאשר למעלה ממחציתם סובלים מקדחת (רוזנבליט התנגד לתפיסת ההסתדרות שקדחת אינה מחלה ולמגמתה ליישב קבוצות באזורים נגועים בקדחת, כדי להכריח את המוסדות הציוניים לבצע את עבודות הניקוז שנדחו שוב ושוב מהעדר תקציב). לבסוף התפרקה קבוצת צבי, חלק מחבריה יצאו לחוץ לארץ, להמשך לימודי חקלאות, חלק הצטרפו לקבוצות אחרות או ניסו את כוחם בעיר. אילו אז היתה קיימת מחלקה מיוחדת לעולי גרמניה, טענו חבריה במבט לאחור, אפשר היה למנוע את פירוקה.

משה והדסה קלוורי עם בנם גדעון החליטו לעקור מירושלים, בעיקר משום שדעת משה לא היתה נוחה מדרך המורים בארץ (כאשר סיפר לו אחד המורים את תוכנו של פתק שתפס אצל תלמיד בשעת שיעור, נדהם משה: כיצד מרשה לעצמו מורה לקרוא מכתב פרטי?) וגישתו החדשנית לא היתה מקובלת על סגל ההוראה. הזוג קיבל על עצמו ניהול מוסד חינוכי במושבת מאיר שפיה שליד זכרון יעקב, אשר שימש עד למלחמת העולם הראשונה בית חינוך ליתומי הפרעות בקישינייב, שישראל בלקינד הביאם ארצה. עתה, עם פתיחתו מחדש, התחנכו בו בעיקר יתומי המלחמה מבני עדות המזרח והעלייה התימנית, וכאשר ביקר אצלם פליקס, הצביעה הדסה בגאווה על כמה מתלמידותיה התימניות המחוננות בכשרון אמנותי, ובהן ברכה (צפירה) ושרה (לוי). משה והדסה דגלו ברעיונות זרמי החינוך המודרני בגרמניה – פיתוח אישיות, משמעת מתוך רצון ולא בכפייה, הרחבת אופקים במקום דחיסת חומר לימוד – דבר שהביא אותם לידי התנגשות עם נשיאות “הדסה” והתורמים האמריקנים שקיימו את המוסד, שרצו בבית יתומים המנוהל לפי המושגים המקובלים באותם ימים.

כעבור שנה עזבו משה והדסה את מאיר שפיה, ועם העזיבה נתחולל גם פירוד בין בני הזוג. הדסה הקימה את “שני”, מפעל לעבודות יד, בעיקר לרִקמה תימנית, מתוך מגמה לשמור על סגנון הךקמה המקורי תוך שילובו בשמלות ובחולצות מודרניות. ביתה של הדסה בירושלים משך אליו את כל חברותיה ותלמידותיה, שבאו לשפוך לפניה את מרי שיחן ולבקש עצה ונחמה. היא סייעה בסידורים ראשונים לש"י עגנון, בעלה של חברתה הטובה אסתר מרכס מקניגסברג, שאף הוא עלה ארצה ב־1924, לעת עתה בגפו (אחרי שביתם בהוֹמבורג55 עלה באש, על כל ספריו ועל כתבי היד שלו). עגנון העמיד בפני אסתרליין יקירתו לדוגמה את אני רוזנבליט – אף היא חברתה של אסתר – השולחת לבעלה שני מכתבים כל שבוע, “וכך תעשי גם את,” אמר. במכתביו סיפר לרעייתו על משברי הנישואים שפקדו בארץ זוגות שונים (ובהם את גרשם שלום ובת זוגו). “כאן עוד תנאי החיים קשים וצריך הרבה כוח ואומץ, בעיקר לאישה.”

אני הזהירה את פליקס מראש שתיאורי הארץ הנושאים אופי גיאוגרפי, גיאולוגי או לאומי־יהודי אינם זוכים להד בלבה: “כתוב על אנשים שאני מכירה ועל אחרים שכדאי היה לי להכיר, מה מחשבותיהם ומעשיהם.” אך נימת מכתבי פליקס לבנו האנס בן התשע כשל מדריך נוער; מסופר בהם על תפקיד התנועה הציונית (להזכיר ליהודים את ארץ־ישראל, שבה היתה להם לפנים מדינה משלהם, מלכים, נביאים, משוררים), על הר הבית, בליווי גלויה, על עבודת אביו בחברת בנייה גדולה המעסיקה אלפיים פועלים בכל מיני עבודות, בונה רפתות בכפר, בתים בערים ואפילו אוניברסיטה בירושלים. “כאן אין זו ארץ כדוגמת גרמניה, שהכול מוכן בה, כאן צריך ליצור הכול מחדש… כבר למדת בבית הספר על פלשתינה וירושלים?”

מאז בואו ארצה תהו הבריות איזו שליחות ממלא רוזנבליט, בעצם, אך הוא קיבל על עצמו משרה רק כעבור ששת חודשי הלימוד של עברית ואנגלית שהקציב לעצמו. הוא התמנה, במשכורת צנועה של שלוש לא“י לחודש, לנציג ההנהלה הציונית ולמיופה כוח של קרן היסוד ב”סולל בונה", יחד עם המהנדס מרקוס ריינר שעלה ארצה ב־1922. תפקידם היה לפקח על אופן השימוש בכספים שהעמידו הקרנות הציוניות לרשות “סולל בונה” ולרשות “המשרד לעבודות ציבוריות ולבניין”, שקדם לו – “המשרד”, שנוסד ב- 1921, קלט בשנתיים הראשונות לקיומו אלפי חלוצים מן העלייה השלישית, בעיקר בסלילת כבישים מטעם הממשלה. אולם אחרי שעזב וינדהם דידס, מזכירו הראשי של הנציב, ידידו של וייצמן ואוהד הציונות, ב־1923 את הארץ ואחרי שתקופת סלילת הכבישים הגיעה לקצה, נמסרו רוב העבודות הציבוריות לקבלנים ערביים, שפועליהם היו זולים. ממושמעים ומאומנים יותר. “המשרד”, שסבל מראשיתו מהעדר הון חוזר ומקשיי נזילות, צבר חובות גדולים משום שדגל בכלכלה הירואית שמטרתה קודם כול קליטת עולים, וניצל מפשיטת רגל רק בזכות הקמת גוף חדש, “סולל בונה”, שלקח על עצמו חלק ניכר מחובות המשרד.

כאשר שמעו עובדי המשרד המרכזי של “סולל בונה” על מינויו של מפקח גרמני נחרדו, כפי שסיפרה גולדה מאירסון, אחת העובדות, אך התברר שאפשר להסתדר אתו. היחסים בין רוזנבליט לדוד רמז, ממנהיגי “אחדות העבודה” שעמד בראש “סולל בונה”, היו ידידותיים; רמז עשה על פליקס רושם גדול בעברית המלוטשת, היפה, הבהירה שלו, בהקפדתו על שפה נכונה (נראֶה, לא נראָה בהווה!). מדיווחי פליקס על “סולל בונה”, בעיקר לקרן היסוד הגרמנית, שהיה המלווה העיקרי, נשקפה הערכה רבה – עד לנקודה מסוימת.

שנתו הראשונה של “סולל בונה” לא הכזיבה את הציפיות, כפי שצוין בדו“ח רוזנבליט־ריינר, אולם מתברר שחובות “המשרד” היו גבוהים מן האומדן הראשוני, ואם כי שני שליש היו ל”נושים טובים“, כמו האקזקוטיבה וחברת העובדים של ההסתדרות הכללית, עדיין נשארו 24,000 לא”י, סכום עצום באותם הימים, שהיה על “סולל בונה” לפרוע באופן דחוף. המניפולאציות הכספיות סביב ירושת “המשרד” שאבו את עיקר הכוחות של הצוות הקטן (ארבעה אנשים) במשרד הראשי בירושלים שחלו כולם מרוב עומס עבודה. מתברר שבעבודות ציבוריות מטעם הממשלה אין “סולל בונה” מסוגל לעמוד בתחרות עם העבודה הערבית הזולה, אלא בעבודות מקצועיות מסובכות; אבנים ממחצבות יהודיות יקרות יותר; עלות קילומטר של כביש בנוי בידיים יהודיות גבוהה יותר. בין החסרונות שאינם תלויים בגורמים חיצוניים מנה הדו"ח מנגנון שאינו מאומן דיו מבחינה טכנית, חוסר בהירות ביחסים בין המרכז כקבלן ראשי לקבוצות הפועלים שעבדו כקבלני משנה, העדר אדמיניסטראציה מסודרת וחוסר מודעות לחשיבותה של רווחיות.

אם כי רוזנבליט הסכים עם ריינר שהאינטרס הציוני מצדיק תמיכה ב“סולל בונה”, כדי לסלול את הדרך גם לרווחיות, התנגד לתביעה שהחברה תזכה במונופול במסירת עבודות מטעם הקרנות הלאומיות, שהיו עתה המעסיק העיקרי – עבודות בניקוז, בהכשרת קרקע, בבנייה ובהתיישבות; גם לקבלנים פרטיים המעסיקים רק פועלים יהודיים ומעניקים להם זכויות סוציאליות כנדרש מגיעה הזכות להשתתף במכרזים,56 אך גם כאן התנגד להענקת העבודה באופן אוטומטי להצעה הזולה ביותר והציע חלוקה בין “סולל בונה” לקבלנים פרטיים לפי מפתח שתקבע ועדה מיוחדת.

רוזנבליט היה יותר ספקן מריינר באשר לעתידה של חברת “סולל בונה”, אך גם הוא היה בדעה שאפשר לתקן את ליקוייה, משום שחלק מבעיותיה נובעות מן המאמצים לספק עבודה למספר הגדול ביותר של מובטלים, בעיקר לעולים חדשים ובלתי מאומנים, וזאת מתוך תחושת אחריות לאומית. הוא הציע העלאת משכורות המהנדסים ותשלום שכר עבודה מסודר לפועלים, משום ש“סולל בונה” מאבד את מיטב הכוחות לקבלנות הפרטית, המשלמת במזומן ולא בפתקים של “המשכיר”. אמנם הדבקות הרעיונית של עובדי “סולל בונה” היא המקור לאידיאליזם ולנכונות ההקרבה, אבל היא גם הגורם לאינטרסנטיות מפלגתית של עובדיה, לפעילותם הרבה בשטחים ציבוריים אחרים ולחילופי עובדים תדירים בהנהלה, לחולשת החברה כספק עבודה מול תביעות של קבוצות הפועלים. תוך ציון הישגיה ומודעות הנהלת החברה לחסרונותיה הציעו רוזנבליט וריינר להנהלה הציונית לנקות את השולחן מחובות “המשרד”, לדאוג להון חוזר ולערוך ארגון מחודש, כדי להגיע לרווחיות לאו דווקא בצבירת הון, אלא בהעסקת אלפי פועלים בתנאים נאותים, בלא צבירת הפסדים.

פליקס בא ל“סולל בונה” בתקופה של תקוות גדולות, של חתימה על חוזי עבודה חדשים, של סיכוי לזכות גם בחלק מהעבודות הממשלתיות במחנה הצבא בסרפנד ובעבודות הרכבת, אם ידע להגיש הצעה זולה, והדבר אפשר רק אם נציגי החברה בחוץ לארץ יצליחו בקניית חומרים באשראי ובהשגת הון חוזר. “סולל בונה” נוסד עם הון יסוד של 25,000 לא“י, מזה 8,000 לא”י של קרן היסוד, סכום שלא הספיק לביצוע היקף נרחב של עבודות, לרכישת מפעלי חרושת ומחצבות חדשות ולהכשרת עולים חדשים למקצועות הבנייה, דבר שהיה בעצם מתפקידה של ההסתדרות הציונית לעשות – וזו הסיבה העיקרית שתמכה בחברה, ניסתה לפקח עליה וכיסתה חלק מגרעונותיה.

“סולל בונה” עשה מאמצים גדולים להשיג באמצעות דב הוז כספים, בעיקר בגרמניה, באופן עצמאי ודרך “קרן היסוד”, בהצלחה חלקית. המצב הכלכלי בארץ השתפר עם זרם העלייה הרביעית (13,000 עולים ב־1924), בעיקר של בני המעמד הבינוני הנמוך מפולניה, שעלו בעקבות הגזרות הכלכליות על יהודי פולניה שהטיל שר האוצר וולאדיסלב גרבסקי והגבלה חמורה של ההגירה לארצות הברית. העולים השקיעו את הונם המועט בנכסי מקרקעים, כי שכר הדירה הגבוה הבטיח הכנסה קבועה וטובה וענף הבנייה שגשג. אם כי הנהלת “סולל בונה”, ובייחוד רמז, היו מודעים לסכנות שגיאות העלייה הרביעית מביאה עמה, גם הם רצו חלק בה, בעיקר בפרויקטים הגדולים יותר.

הספסרות בקרקעות, מסממני הגיאות, שלעתים הכפילה מחירה של חלקה בתוך יומיים, קוממו את פליקס, שדרש בעניין זה את התערבות התאחדות ציוני גרמניה: אסור להשאיר את הסחר בקרקעות בידיים פרטיות, אסור שהבנקים הציבוריים ייתנו אשראי לסוחרים פרטיים בקרקעות. גם אם ידע להעריך את הצד החיובי של העלייה הפולנית – פיתוח מפעלי תעשייה קטנים ובינוניים, פריחתה של תל אביב – הסחרור הדאיג אותו; קשה לדעת מה יצא מכל זה, כתב לשוקן, אבל איך שלא יהיה, את הבתים והמפעלים שהוקמו כבר אי אפשר למחוק מעל פני האדמה. וייצמן, שביקר בארץ באוקטובר 1924, היה ביקורתי למדי באשר לקליטת העולים – מחצית מכל העולים ארצה בשנתיים הקודמות נקלטו בתל אביב: הרי לא זה היה אידיאל הציונות לפתח את ארץ־ישראל לפי דוגמת נלווקי (לבה של וארשה היהודית), ביקורת שעוררה תרעומת בחוגים האזרחיים בארץ. נאמניו, כבלומנפלד, ידעו על סלידת וייצמן מן הזעיר־בורגנות היהודית: את ארץ־ישראל יש לבנות, לדעתו, רק בעזרת תנועת הפועלים והבורגנות היהודית הגדולה.

רופין חזר ארצה אחרי העדרות של תשעה חודשים בארצות הברית (רוזנבליט התקשה לחבר בין נחיצות נושאי התפקידים המרכזיים בארץ ישראל כל עוד הם שוהים בה ואי נחיצותם כאשר הם נעדרים ממנה חדשים רבים) והתחיל לפעול בהתאם להשקפתו החדשה שעל היהודים להשתלב בעמי המזרח וליצור יחד עם האחים לגזע, הערבים והארמנים, תרבות חדשה – ולכך דרושה מדיניות פיוס כלפי הערבים. בין אלה שניסה לגייס לתמיכה בהשקפתו היה גם פליקס רוזנבליט, שהעריך את רופין הערכה רבה (“רופין עולה על כל סביבתו, גם על המתנגדים לו, באינטליגנציה, בשכלו החריף, בשיקול הדעת. נכון, יש לו חסרונות, אבל הם כאין וכאפס לעומת מעלותיו”). רוזנבליט השתתף, בין השאר, בהתייעצות בשאלה הערבית בביתו של רופין ביוני 1925, שבה נכחו גם רוברט וולטש, עורך “די יודישה רונדשאו” שביקר אז בארץ, גרדה ארלוזורוב,57 כתבת העיתון בארץ (לפי הצעתו של פליקס), הסופר והפובליציסט יהושע רדלר־פלדמן הידוע בשם ר' בנימין, ויוסף שפרינצק, מצמרת “הפועל הצעיר”. אולם כאשר רשם רופין ביומנו במארס 1926, שפראנץ אופנהיימר ביקר אצלו והתלהב “מהארגון שלנו להבנה יהודית־ערבית” אשר ייקרא “ברית־שלום”. כבר לא היה רוזנבליט בארץ. גם אם אהד את מגמת ההבנה עם הערבים, בדבר נחיצות הרוב היהודי בארץ היתה דעתו שונה, כפי שהתבטא גם ביחס לרעיונותיו של שלמה קפלנסקי, איש “פועלי ציון”, שהציע להקים בארץ־ישראל מוסד פרלמנטרי שיהיה מורכב משני בתים, הבית התחתון שנציגיו ייבחרו בבחירות כלליות ויחסיות, והבית העליון שבו יישבו נציגי שני הלאומים לפי חלוקה שווה, עם זכות ווטו לנציב. רוזנבליט שלל את דרישותיו הדמוקראטיות של קפלנסקי, שהיו “מוסרות אותנו ללא ישע לידי רוב ערבי שליט.”

בסוף דצמבר 1924 התקיימה ועידת הצירים של התאחדות ציוני גרמניה בוויסבאדן, בנוכחות וייצמן. במרכז נאומו של וייצמן לציוני גרמניה עמדו דברי ביקורת נגד ועדת המנדט שליד חבר הלאומים, אשר הושפעה בדין וחשבון שלה על ארץ־ישראל מכמה טיעונים של הערבים, בייחוד מן הטענה שהעלייה היהודית עברה את כוח הקליטה: לא ייתכן להתייחס לשלטון בארץ־ישראל רק מנקודת ראות אדמיניסטראטיבית, כאילו לא היתה קיימת ציונות.

רוזנבליט לא השתתף בוועידת ציוני גרמניה, על אף ההזמנות החוזרות, בשל עיסוקיו הרבים בארץ־ישראל, אך את תמצית ניסיונו משנת שהותו בארץ קיפל במכתב ששלח לוועידה: מה שחסר לציונות יותר מכל הוא כסף. הרדיקאליות של התאחדות ציוני גרמניה בדרישותיה באשר לתרומות לקרן היסוד היא יותר ממוצדקת, סבר רוזנבליט, וחייבים להמשיך בה אף ביתר שאת. גם אם חלוקות הדעות באשר לתיעוש, אין ספק שההתיישבות היהודית היא היא היסוד ולה דרוש הון ציבורי. לצד ההתיישבות היהודית הנתמכת על ידי הון ציבורי יש לעודד יזמים פרטיים בעלי הון וידע מקצועי לעלות בכוחות עצמם, אולי בסיוע הלוואות מכספי ציוני גרמניה. ציוני גרמניה חייבים להקים בארץ סוכנות משלהם, לא כדי לייצג אינטרסים פרטניים (“הרי אנחנו רוצים להשתייך ליישוב, כמו כל שאר יהודי ארץ־ישראל”), אלא כדי לסייע לציונים הגרמניים לפני העלייה, בעת העלייה ובימים הראשונים לקליטתם.

עברית היא המפתח לקליטה – עתה כבר יודע רוזנבליט שהעברית הכרחית לא רק לעבודה במקצוע, למניעת בדידות רוחנית וחברתית, אלא גם לרכישת השפעה על הנעשה בארץ: “אדם ללא ידיעת עברית הוא משותק מבחינה פוליטית.” דרושה הכנה של בני הנוער (השם “בלאו־וייס” לא נאמר במפורש) למבנה החברתי והנפשי של היישוב, למען התקרבות בין יהודים גרמניים ללא־גרמניים. אסור לראות את ההישגים בארץ־ישראל כתחליף להעמקת התודעה הציונית, כי דווקא מי שחי בארץ־ישראל מודע יום־יום לנחיצות תנועה ציונית חזקה (ונדיבה) בגולה.

אכן, התאחדות ציוני גרמניה קיבלה את חיזוקה: במקומו של אלפרד לנדסברג, בעל הכושר הארגוני, שרכש עבור ההתאחדות בית ברחוב מיינקה 10, שם רוכזו מעתה כל מוסדותיה, נבחר כיושב ראש חדש קורט בלומנפלד, אשר השקיע בשנים הקודמות את כל כוחותיו בעבודה למען קרן היסוד וועד “פרו־פלשתינה” שאורגן מחדש, ובראשו עמד כעת הגראף בֶּרְנְסְטוֹרְף, לפנים שגריר גרמניה בוושינגטון ובקושטא (עם כל חשיבותו התעמולתית של הוועד, השפעתו הפוליטית היתה זעומה). לדבריו לא שש בלומנפלד, שלא היה איש ארגון, אלא בעל נפש אמן, לקבל את התפקיד החדש, אבל “נכנע לדין התנועה”. לסגניו נבחרו מרטין רוזנבליט ואלפרד שוורץ, רופא, חבר קא־יה־פאו, ולהנהלה הצטרפו לצד ותיקים כהנטקה וזיגפריד מוזס גם כוכבים עולים כנחום גולדמן וגיאורג לנדאואר.

תחומי עיסוקיו של רוזנבליט בארץ הלכו ונתרחבו, עתה עסק גם בשאלות מקיפות יותר בכלכלת הארץ, בהתיישבות ובארגון. ראשי פרקים למה שנחוץ לדעתו בארץ רשם במכתבו לבלומנפלד (עם העתק לשוקן): חקלאות ומעל הכול רכישת קרקעות! פיתוח מערכת אשראי, צוות אנשים בעלי חשיבה כלכלית שיהיו אחראיים לניהול הכלכלי, בניווטה של ההסתדרות הציונית ולא של קבוצות אינטרסנטים. עידוד מושבי עובדים, זהירות כלפי הקבוצות, בעיקר הקבוצות הגדולות. “לא להתחייב לכלכלה קומוניסטית על ידי בנייה ריכוזית,”58 פיתוח יישובים קיימים עד לביסוסם המלא חשוב יותר מייסוד נקודות יישוב חדשות. דרושים חיזוק המנגנון, הדרכה ופיקוח בחקלאות, ואשר לפיננסים: קרן היסוד מעל הכול!

לשאלה אם ההנהלה הציונית חייבת לשבת בלונדון או בירושלים, מתוך ידיעה שווייצמן רצה בלונדון כמרכז לפעילות המדינית: רצוי להתחיל בהעברה הדרגתית של מוסדות התנועה הציונית לירושלים, תחילה יש להעביר לשם את המשרד הראשי של קרן היסוד, אחר כך להקים בה מרכז תעמולה לשתי הקרנות הלאומיות ולבסוף להעביר את כל מחלקת הארגון לארץ־ישראל. בפברואר 1925 נסע רוזנבליט ללונדון (ושילב בנסיעתו גיחה לברלין) כדי לפעול שם למען העברת מחלקת הארגון לירושלים.

ויכוח נצחי התנהל אותה עת בתנועה הציונית: אם להשתמש בכסף המועט שעמד לרשות המוסדות הציוניים לביסוס היישובים הקיימים – שלא קיבלו גם את התקציבים שהובטחו להם אלא טיפין טיפין, ולא בעונה הדרושה, ובזבזו את המעט, כדרך העניים, על סידורים ארעיים, על קנייה במחיר נמוך ובטיב ירוד – או להקים נקודות יישוב חדשות, גם בגלל הלחץ העצום של העולים, גם בגלל ערכן התעמולתי. לפי חישובי מומחים היו דרושות 1200 עד 2000 לי"ש להתיישבות של משפחה אחת, ולעת עתה לא היה כל סיכוי לבנות חקלאות רחבה בעזרת קרן היסוד, שכל הכנסותיה השנתיות לא הספיקו להעלות על הקרקע אפילו אלף משפחות לשנה. בעת בואו של רוזנבליט ארצה היו קיימים, אחרי שש־עשרה שנות התיישבות של התנועה הציונית, סך הכול שלושים וחמישה יישובים חקלאיים ובהם כארבעת־אלפים נפשות, בתקופת שהותו בארץ התווספו עוד שמונה יישובים.

לדו“ח שלמה קפלנסקי, מנהל מחלקת ההתיישבות של ההנהלה הארצישראלית, שנכתב בספטמבר 1924, הוסיף רוזנבליט הערות משלו. אף שידע שהדבר אינו אהוד בקרב חוגי הפועלים, הוא היה בעד ביסוס הקיים, גם על חשבון ההרחבה, ולא מתוך התנגדות עקרונית להתיישבות בממדים גדולים (“ההגשמה הציונית דורשת כיסוי כל האדמות הפנויות בארץ־ישראל ביישובים יהודיים”), אלא מתוך התנגדות לאִלתורים, לחצאי הדברים, להתיישבות “בדרך הפרועה”. הוא רצה בפיקוח גדול יותר של ההנהלה הציונית על הנעשה בהתיישבות בארץ, שחולשתה הבסיסית נבעה, לדעתו ולדעת אחרים, מהעדר גוף מיישב אחד, מהכפילות והערבוב של פעולות קרן היסוד, מחלקת ההתיישבות של ההנהלה ומחלקת הקרקעות של קק”ל, והסחבת שצמחה מכך. סיבה נוספת לחולשה ראה רוזנבליט ברגשי הנחיתות של אנשי ההנהלה הציונית מול רוח ההקרבה של המתיישבים הצעירים: אסור שרגשות ישפיעו על החלטות משקיות, בעיקר משום שלחלוץ, מעבר לגמול הרעיוני, מצפה בסופו של דבר גם גמול חומרי, כפי שנראים ניצניו בדגניה ובנהלל: סיכוי לעתיד חומרי מבוסס.

כולם היו בדעה שדרוש ניהול מקצועי יותר של הקבוצות, אולם שעה שקפלנסקי סבר שיש להתערב רק בשעת הצורך – “לתקן את מה שדרוש תיקון אחרי שנעשו השגיאות, אחרי שנוצרו הגרעונות”, בניסוחו של פליקס – רצה רוזנבליט בתכנון מוקדם, כדי למנוע את השגיאות מראש. ברפורמה – בהסכמת הפועלים ולא מתוך התנגשות עמם. “אני יכול לתאר לעצמי שדווקא הנהלת הפועלים תצליח להחדיר את ההשקפה שסוציאליזם אפשר להגשים רק תוך ארגון קפדני ומשמעת, ושהנטייה לאנרכיזם כפי שהיא מורגשת בקרב הפועלים בארץ־ישראל אינה עיקרון סוציאליסטי או שיתופי.” אי אפשר לסמוך רק על צבירה איטית של ניסיון עצמי, בעיקר משום שהרכב הפועלים בקבוצות משתנה כל העת.

עם כל מודעותו של פליקס לערכן הדינאמי של הקבוצות, היתה אהדתו נתונה למושב, גם בגלל מתינותו הסוציאליסטית, גם בגלל מרכזיות המשפחה, גם בגלל מסגרתו הקבועה – אולם גם לקבוצות חייבים לתת סיכוי להצלחה ולא להכשילן מראש על ידי מימון יסוד לקוי. דעתו לא היתה נוחה מן “הקומוניזם בצריכה”, ולא מן השכר האחיד; הוא תמך בהנהגת שכר לפי פריון העבודה, לפחות בעתיד. עם כל התפעלותו מכוח סבלם של החלוצים ונכונותם להקרבה – סדר, משמעת, תכנון וקביעות היו בנפשו. בוויכוחים רבים עם מנהיגי הפועלים אמר זאת שוב ושוב: האמונה שבשביל ארץ־ישראל והפועל היהודי קיימים חוקים כלכליים מיוחדים היא אמונת שווא.

פרנץ אופנהיימר, שהכין כעבור שנה, ב־1926, דו“ח מפורט על ההתיישבות בארץ־ישראל, דיבר בנימה דומה על חברי הקבוצות: אנשים נהדרים, נכונים להקרבה, בעבר, בהווה, בעתיד, עד הקרבת הבריאות, החיים. נכונים להקרבה במקום להסכים לדבר הנכון היחיד: קבלת מרות מומחים והתייעלות. אופנהיימר העריך כי טובים סיכוייה של הקבוצה הקטנה, כדוגמת גבע – עשרים עד שלושים משפחות, אך מתח ביקורת קטלנית על הקבוצה הגדולה – ו”גדולה" נחשבה קבוצה של מאה עד מאה ועשרים משפחות כדוגמת עין חרוד: ארגון קומוניסטי, מושאל מאירופה, העדר הנהלה, חילופי תפקידים למען הצדק ולא מתוך שיקולי יעילות והתאמה, עבודה חקלאית פגומה, מכונות מעלות חלודה. קומונה אוטופיסטית מהולה באנרכיזם מבית אולפנם של קרופוטקין ובקונין. וגם אצלו הפזמון החוזר: משמעת, ניהול מרכזי, יד מכוונת.

עניינו של רוזנבליט בצד הכלכלי של בניין הארץ התחזק במגע ההדוק עם זלמן שוקן, שהיה דמות חריגה בנוף ציוני גרמניה, כאחד מבעלי ההון המעטים שהצטרפו לתנועה הציונית עוד לפני המלחמה הגדולה. זלמן שוקן היה, יחד עם אחיו שמעון, בעל תשלובת של בתי כל־בו שמרכזה בעיר צוויקאו בסקסוניה, צירוף נדיר של בעל כשרון פיננסי וארגוני עם איש ספר מובהק. אם בתחילה היה עיקר עניינו של שוקן בשאלות תרבות (הוא נבחר בעיצומה של המלחמה ליושב ראש ועדת התרבות של התאחדות ציוני גרמניה וראה את תפקידה קודם כל בהוצאת ספרות יהודית־לאומית וטיפוח התרבות העברית, ברמה גבוהה), הרי בעקבות אכזבתו מהשלטון הסוציאליסטי ברפובליקת ויימר פנה לליבון בעיותיה הכלכליות של ארץ- ישראל ונתמנה ב־1921 לחבר הוועדה לפיננסים ולכלכלה, שהיתה אמורה להיות כעין יועצת כלכלית להנהגת התנועה.

שוקן, דמות סמכותית, שלא אהב עבודת צוות, ביקש מרוזנבליט להיות מזכירו בעת שהותו של שוקן בפעם השנייה בארץ ב־1925, אך רוזנבליט לא יכול היה להיענות להצעתו, משום שבדיוק באותה התקופה שהה בלונדון כדי לשכנע את הוועד הפועל בנחיצות העברת מחלקת הארגון לארץ־ישראל. אולם הוא טיפל בענייניו של שוקן בארץ, שעל פי רוב לא השקיע כסף בארץ־ישראל, אלא תרם אותו, למטרות שהוגדרו על ידו מראש, כמפעלי החשמל של רוטנברג, ולתמיכה באנשים כמו משה קלוורי כאשר זה התקשה להתפרנס מחצי משרה כמורה ללטינית בגימנסיה הרצליה (בתמורה חיפשו קלוורי ורוזנבליט אצל סוחרי ספרים עתיקים בירושלים ספרי יודאיקה נדירים לאוספו הייחודי של שוקן). בעת שהותו בארץ באביב 1925 בדק שוקן כאופן שיטתי את בעיות הפיתוח הכלכלי של ארץ־ישראל ובאותה ההזדמנות תרם, כפי שדיווח פליקס לברלין, אלפיים לא"י לקרן היסוד ועוד תרומות נוספות לבתי מדרש למורים ולמוסדות אחרים, דבר שעשה רושם גדול בארץ. שוקן נראה לרוזנבליט כתקוותה הכלכלית הגדולה של ארץ־ישראל והוא רצה שיעמוד בראש מחלקת ההתיישבות של ההנהגה הציונית, אחרי שרופין הביע שוב ושוב את רצונו להתפטר, אולם שוקן לא היה מוכן – או לא מסוגל – לעשות את הצעד הקיצוני ולהינתק מממלכתו הכלכלית הגדולה כדי להתיישב בארץ.

קשה לדעת באיזו מידה הושפע רוזנבליט מתפיסתו של שוקן ועד כמה הושפע שוקן מניסיונו המעשי של רוזנבליט בארץ־ישראל, אולם תפיסת שניהם היתה במידה רבה חופפת. שוקן, כיזם בעל מעוף בעצמו, צידד ביוזמה פרטית, אך תוך התערבות ופיקוח המדינה, ובמקרה של ארץ בלתי מפותחת כמו ארץ־ישראל – שימוש בהון ציבורי ליצירת תשתית כלכלית בריאה, תוך הפרדה בין אידיאולוגיה לכלכלה.

גם אם היו לו יחסים אישיים טובים עם ברל כצנלסון, עם זלמן רובשוב, עם דוד רמז ואחרים בצמרת תנועת הפועלים, גם אם העריך את נכונות ההקרבה של בני העלייה השנייה והשלישית, לא היה פליקס מסוגל להבין לעצם השאיפה לפרולטריזאציה; המשיכה העצומה של הרעיון הסוציאליסטי ואידיאל העולם השיוויוני לא פעלה עליו. הוא היה יותר מדי מעוגן בחיים הבורגניים ומבוגר מדי מכדי לבקש סגנון חיים אחר.59 לדעתו איש בגיל העמידה שחי לפני עלייתו בתנאים בורגניים לא יחליף אותם מרצונו בתנאי פרולטריון, אלא אם הנסיבות כופות אותם עליו. לפרולטריזאציה אמיתית מסוגלים, לדעתו, רק אותם בני בורגנים שחונכו לכך מנעוריהם (וגם בהם ניצחה לעתים, במוקדם או במאוחר, הנפש הבורגנית).

חורף 1924 היה הקשה בחורפים שוותיקי הארץ זכרו – שכבת הקרח הגיעה בירושלים לעובי של שלוש אצבעות, הטמפרטורות בלילה ירדו עד מינוס שמונה מעלות, תנורי הנפט העלובים לא עמדו במתקפת הקור, החקלאות הצעירה בעמק יזרעאל סבלה נזקים קשים. עם בוא האביב נשמעו בירושלים בפי היהודים, כפי שכתב עגנון לאישתו, רק שתי בקשות, שירדו גשמים ושיקבלו כרטיס כניסה לפתיחת האוניברסיטה, ומוטב כרטיס מסומן לישיבה. כבר נמצאו ספסרים בתל אביב שמכרו כרטיס בעשרים וחמישה פונט, והמקופחים זעקו כנגד פרוטקציה. למרות העיכובים בבניית בנייני האוניברסיטה ועלותם הגדולה הרבה מעל המשוער היה האמפיתיאטרון במורד הר הצופים מוכן לפתיחה בעשרים וחמישה במארס 1925. עם בואו של בלפור לארץ נערכו בירושלים הפגנות מחאה מצד הערבים, אך תל אביב יצאה מגדרה כדי לקבל את פניו, החנויות נסגרו, העגלונים לא נסעו ורחוב נקרא על שמו. כל המי ומי בעולם הציוני – ביאליק (שעלה ב־1924), וייצמן, סוקולוב – השתתפו בטקס הפתיחה, שלקה במידת מה בנאומים ארוכים מדי, אבל התחושה היתה נהדרת.

האורחים הרבים טרם התפזרו, כאשר נקראו פליקס ומאלי לברלין (ליאו שהה לשנת השתלמות במכון למחלות טרופיות בהאמבורג): שמואל רוזנבליט, מחובר למכשיר חמצן, גסס. בוקר אחד סירב לקחת לידיו את התפילין, ופאני ידעה היטב מה פירושו של דבר: אין בו עוד כוח לרכז את מחשבותיו לתפילה. לפנות ערב, נרגש מאוד, נשא שמואל דברי פרידה לכל צאצאיו, כעין דין וחשבון כיצד העביר את ירושת היהדות לכל אחד מהם וכיצד היא שמורה אצלם, אצל כל אחד על פי דרכו. אחר כך ניסה לומר תפילה, וכאשר הדבר לא עלה בידו, שאלה אותו פאני בקול חזק אם הוא רוצה בקריאת שמע שעל המיטה. היא אמרה באוזניו את דברי התפילה מלה אחרי מלה, שמואל חזר אחריה ונרדם. מאותו הלילה לא אמר עוד מלה בגרמנית, רק קטעי תפילה ותהילים. הוא מת ב־י' באייר, ב־22.9.1925 ונקבר ליד מאקס בבית הקברות של הקהילה האורתודוקסית בווייסנזה. פאני ידעה שהיה מעדיף להיטמן באדמת ארץ־ישראל, אך רצתה אותו ליד בנם והעברה שנייה של גופת מאקס היתה אסורה על פי ההלכה.

פליקס, שעזב את הארץ באופן בהול, ניצל את שהותו הקצרה בברלין למפגש עם נשיאות קא־יה־פאו, כדי להבהיר לאחים לברית שאל להם לראות בארץ־ישראל מעין גן עדן, שבו באות כל בעיות הקיום בצוותא על פתרונן. דווקא הציפיות הבלתי מציאותיות הקשו על קליטת החברים והחריפו את הביקורתיות כלפי הנעשה בארץ מעל ומעבר לכל מידה. אין לשכוח שארץ־ישראל במהותה אינה אלא מושבה, ודברים רבים, מובנים מאליהם לאיש אירופה, נוצרים בה רק אט אט, אמר וחזר לארץ־ישראל.

הפרק הציוני בשלטון המנדט, שהחל בציפיות כה גדולות, בא על סיומו עם עזיבת הרברט סמואל בקיץ 1925, ועם צאתו נראה גם למבקריו הגדולים כרע במיעוטו. לזכותו נזקפו הצלת העלייה השלישית על ידי מתן עבודות ציבוריות, גישה ליבראלית למדי כלפי העלייה, גישה אוהדת לציונות, לחובתו נזקפו מסירת אדמות בית שאן הממשלתיות לבדויים, מתן תפקיד מפתח למופתי הירושלמי על אף חלקו בפרעות, העדר תמיכה ברשת החינוך היהודית לעומת תמיכה מסיבית בחינוך הערבי. מינויו של לורד פלומר, גנראל ותיק, מושל מלטה בשעתו, נתפרש בארץ כפגיעה ביוקרתה של ההסתדרות הציונית (וכישלונו של וייצמן), משום שנעשה בלא כל התייעצות עם צמרת התנועה. כפי שדיווח פליקס לגרמניה הגיע ארצה גם יצחק גרינבוים, מראשי הפרקציה הרדיקאלית. “כדי ללבן את ברזל האופוזיציה, וכמובן שהוא מוצא בארץ אוזן קשבת. לא הייתי מתפלא כלל אם כאן היו בוחרים בז’בוטינסקי.”

היישוב זכר לז’בוטינסקי את חסד ארגון ההנהגה היהודית בפרעות 1920, שבעבורו נידון לחמש־עשרה שנות מאסר, אך קיבל חנינה מאת הנציב העליון ושוחרר כבר ביוני אותה השנה, כגיבור לאומי. גם אם תמך בווייצמן בקרע עם ברנדייס והסכים להיכנס להנהלה הציונית, ואף הוסיף את חתימתו לכתב ההסכמה של ההנהלה הציונית לספר הלבן של 1922, שכלל ויתור על עבר הירדן, נעשה ז’בוטינסקי ביקורתי יותר ויותר, גם כלפי הבריטים על אי מילוי התחייבויותיהם שקיבלו על עצמם עם המנדט, וגם כלפי מה שנראה לו כפשרנותו של וייצמן. אחרי התפטרותו מההנהלה הציונית דרש רוויזיה יסודית בכל תפיסת המדיניות הציונית השלטת, חידוש הגדודים העבריים בארץ־ישראל לא רק כהגנה על היישוב, אלא גם כפועל יוצא ממסקנתו שבחיי אומות משיגים דברים רק בכוח הנשק. גישה זו משכה הרבה יותר את בני היישוב מן הגישה המפוכחת והדיפלומטיה הזהירה של וייצמן, שלא נהג לגלות את צפונות לבו בפרהסיה. אכן, ז’בוטינסקי נבחר מטעם היישוב כציר רוויזיוניסטי ראשון לקונגרס הארבעה־עשר שעמד להיערך באוגוסט 1925.

במסגרת ההכנות לקונגרס יצא גם רוזנבליט לגרמניה, מוקדם מן המתוכנן בגלל מות חמותו פאודורה לסר. כאיש המשתכר למחייתו התגורר בתקופה האחרונה לשהותו בארץ־ישראל כדייר משנה בביתו של אוסישקין, במוסררה. בראשית יולי הודיע עגנון לאישתו: “ד”ר רוזנבליט נסע לאשכנז. הוא דר באותו בית שאני דר בו ואף לא בא לפרוש ממני." בשעת צאתו מן הארץ לא ידע פליקס כמה זמן ייעדר ממנה, ושעת סיכום ניסיונו מארץ־ישראל, בעיקר באשר לעלייה הגרמנית, הגיעה רק כעבור חודשים רבים, אולם בו מסתיים פרק זה.

במבט בוחן לאחור קבע רוזנבליט שעיקר בעיות העולים מגרמניה ומן המערב בכלל בארץ־ישראל הן בעלות אופי חברתי ופסיכולוגי. כל שאר האמיתות – שהתנאים בארץ קשים מבחינה כלכלית ואקלימית ושדרושה החלטה נחושה להתגבר עליהם, שיש יחידים המצליחים בארץ גם אם לא קיים אינטרס כלכלי־לאומי לעלייתם – כל אלה נחלת הכלל. מלבד הטיפוס של המתיישב המתבודד, שדי לו בחברת עצמו והקרובים לו ביותר, כפי שהוא מצוי בתולדות הגירה של ארצות רבות, הרי רוב הציונים הגרמניים צמאים לחברה, לשיתוף בחיי הציבור. העולה מגרמניה בא לארץ שעוצבה על פי האופי הערבי והאופי היהודי (קרי: האידישאי) ושניהם זרים לו. בניגוד לעולה ממזרח אירופה, שחייב להתמודד רק עם זרות החברה הערבית, וזאת לגביו אמנם בעיה לאומית ומדינית, אך לא חברתית, על העולה מגרמניה להסתגל גם לאופי של יהודי מזרח אירופה, להתגבר על התנגדותו האינסטינקטיבית ל“אוסט־יודן”, למצוא שביל בין התבוללות לניכור. כדי להקל על חבלי הקליטה וקשיי המעבר תמך רוזנבליט בהקמת נקודות התיישבות של יהודי גרמניה, בתנאי60 שלא ייהפכו לאיים של זרות והתנשאות.

כאן, מתוך התנשאות משלו, שלא היה מודע לה, קבע פליקס, שבעצם מצבו של העולה מגרמניה בארץ קשה יותר משום שהוא מהגר במלוא מובן המלה, שעה שהאוסט־יודה בעצם רק נודד, נושא את סביבתו הנפשית עמו, מעביר אותה לארץ־ישראל והופך אותה להשפעה שלטת. לכך מתווספת אצל חלק גדול מעולי גרמניה חוסר ידיעה בעברית, המונעת מהם לא רק השתתפות פעולה בחיים הפוליטיים, אלא אף השתתפות סבילה. נוצרו בארץ יחסי כוחות, שעולים חדשים אינם יכולים לפרוץ אותם, תנועת הפועלים שואפת לצורות סוציאליסטיות ומגנה בדרך בלתי מתפשרת על עמדותיה הפוליטיות וגם מי שמתנגד לתפיסה הסוציאליסטית, אינו יכול להילחם בה.

לעולה ממזרח אירופה, הנעדר שורשים בגולה, כפי שסבר רוזנבליט, משבר כלכלי בארץ איננו משבר נפשי, אבל העולה מגרמניה, בגלל חוסר גמישות, נוקשות מסוימת, תלות נפשית גדולה מדי בתנאים בורגניים מסודרים שהורגל להם, נשבר בעתות של משבר כלכלי. המסקנה: דרושה הכנה נפשית למפגש עם העם היהודי, בחירה קפדנית יותר של המועמדים לעלייה, לא רק לפי קנה מידה מקצועי או כספי, אלא גם לפי המבנה הנפשי – טיפוסים נוקשים מדי או נאורוטיים מדי אינם מתאימים לארץ־ישראל (אך קצת שיגעון, כידוע, אינו מזיק).

אחת מהצעותיו המעשיות של רוזנבליט היתה להקים מזכירות ארץ־ישראלית של התאחדות ציוני גרמניה, שתדווח לה על כל השאלות המדיניות, הכלכליות, החברתיות והתרבותיות בארץ ישראל ותדריך את ציוני גרמניה שבאים לביקור בה, כדי שבאמת תצטייר בעיניהם תמונה מלאה של המציאות בארץ.

הדברים סוכמו בסתיו 1926, בעיצומו של משבר העלייה הרביעית: אין להתייאש, ירידה היא תופעה טבעית בכל תנועת הגירה, נכשלות גם קבוצות רבות ממזרח אירופה, לא רק “בלאו־וייס”, אבל שם אין מתייחסים לכך באותה רצינות תהומית כמו בגרמניה. מקצת העולים בכל זאת הצליחו להיקלט, ואם תתגשם תכניתו של רופין לקליטה שנתית של 30,000–40,000 עולים, יהיה בארץ ביקוש לא רק לעובדי אדמה ולבעלי מלאכה, אלא גם לאקדמאים ובעלי מקצועות חופשיים. ככלל, הדור הראשון לעלייה אינו צריך לצפות לחיי אושר בארץ־ישראל, אלא רק לקורת רוח עקב מילוי חובתו כשותף למפעל היסטורי. שאלות רבות ייפתרו רק בדור השני.

אולם היה זה דווקא החלום על אושר שמשך רבים אל הציונות. רבים הושפעו בראשית דרכם כציונים מבובר, מן הרומנטיזאציה של יהודי המזרח דרך סיפורי רבי נחמן מברצלב בתרגומו ובעיבודו, מאמונתו שבארץ־ישראל עתידה לקום חברה חדשה שהבריות בה לא רק ימלאו אחרי יצריהם, אלא תשרור אחווה בין אדם לחברו, שהארץ תשחרר אותם מהדואליזם של אירופה, של אמונה ואידיאלים מצד אחד, ומלחמות, אנוכיות וקפיטאליזם בלתי מרוסן מצד שני, ותביא לכדי שלמות אחת. הסתירה בין הציונות כ“הגשמת האלוהות בחיי יום יום” למאבק הקיום כארץ ישראל היתה לעתים קשה מנשוא.


 

12 לונדון, אני מגיע    🔗

בין המסקנות שהביא עמו רוזנבליט מארץ־ישראל היתה ההכרה שההסתדרות הציונית אינה שולטת בנעשה בקרב היישוב, ושבצורתה הנוכחית גם אינה מסוגלת לשלוט בכך: היא נעדרת סמכות, אין לה מדיניות כלכלית ברורה, היא נגררת לרוב אחרי התפתחויות בשטח ונמצאת במצב של חולשה מול תנועת הפועלים, הגוף היחיד בארץ המאורגן כהלכה. היתה תמימות דעים בינו לבין הנהגת ציוני גרמניה בדבר הצורך בארגון מחדש של התנועה הציונית ושל הקונגרס, דרך בחירתו ותִפקודו, כדי להתאים אותם למציאות החדשה שנוצרה עם הצהרת בלפור, לגודל האחריות, לדחיפות המעשים בהתחשב בנתונים פוליטים קונקרטיים. אך הדעות נחלקו באשר למדיניות הכלכלית בארץ־ישראל. גם על רוזנבליט היתה מקובלת הקואליציה של הציונים הכלליים עם “הפועל הצעיר” בגרמניה, שמצאה את ביטויה, בין השאר, בהחלטת ועידת הצירים בינואר 1925, שאמנם בירכה על העלייה הגדלה בקרב המעמד הבינוני ועל מאמציו הגוברים להשקעת הון פרטי בארץ־ישראל, אך הדגישה את תפיסתה העקרונית הרואה, עתה כבעבר, את מרכז הכובד של בניין הארץ בהתיישבות הנישאת על כתפי הפועלים. נוסף על כך ביקש רוזנבליט לתת גיבוי מלא לשוקן ולתכניתו להבראת כלכלת הארץ על ידי ניהול ריכוזי א־פוליטי, ואף דרש ששוקן יישא את נאומו בקונגרס הקרוב בשם התאחדות ציוני גרמניה כולה, ולא רק כחבר הוועד לפיננסים ולכלכלה, משום שנחוצה לו קבוצת לחץ שתעמוד מאחוריו. הצעתו לא נתקבלה, בראש וראשונה מתוך חשש לכרסום בהשפעת תנועת הפועלים בארץ־ישראל, אם התכנית תתקבל.

עם שובו לגרמניה ביולי 1925 נכנס רוזנבליט מיד לקלחת הבחירות לקראת הקונגרס הציוני הארבעה־עשר (שאחרי זמן רב שוב עמד להתכנס בווינה) כראש רשימה מספר 1, שקראה לכל אלה הרוצים בהמשך מדיניותו של וייצמן, באקזקוטיבה חזקה בהנהגתו, בבניין הארץ שיתבסס על חקלאות, חלוציות ועבודה עצמית ובשיתוף פעולה עם חוגים יהודיים רחבים – להצטרף לשורותיה. את מלחמת הבחירות הגדיר פליקס כלא־נעימה ואולי מוטעית בחלקה, משום שהתרכזה יתר על המידה במאבק נגד הקבוצה הרדיקאלית של גרינבוים, שנציגה הבולט בגרמניה היה נחום גולדמן, ופחות מדי במאבק נגד “בניין הארץ” והאידיאולוגיה האנטי־פועלית שלו. רשימה מספר 1 זכתה לניצחון מזהיר, ונתעוררה התקווה שאין זו אלא ראשית הדרך. כדי לחזק את וייצמן במאבקיו הצפויים בקונגרס, בייחוד כנגד הימין, קמה בגרמניה “קבוצת הציונים החופשיים”, שבאה במגע עם נציגויות ארציות אחרות, בעיקר במרכז אירופה, כדי ליצור קואליציה “ממשלתית” של הציונים הכלליים הפרו־וייצמניים עם מפלגות השמאל הדוגלות ב“מדיניות של אחריות”.

וינה של שנת 1925 לא היתה מכניסת אורחים במיוחד. לפני פתיחת הקונגרס נתקבלו איומים מצד אנשי צלב הקרס לפוצץ אותו, אלפי שוטרים אוסטריים שמרו על הצירים, ובעת קיומו של הקונגרס נערכו הפגנות רחוב של לאומניים אוסטריים שקראו, “היהודים החוצה!” אך הן לא העסיקו את הציונים יתר על המידה, עיניהם היו מופנות לארץ־ישראל. הקונגרס הושפע מגיאות העלייה הרביעית (אף שבארץ־ישראל עצמה הופיעו סימנים ראשונים לשעת השפל). לרבים נראה שהיוזמה הפרטית יכולה לפתור בעיות שההון הציבורי אינו מסוגל להתמודד עמן, ובפעם הראשונה הורגשה גם בקונגרס רוח של מלחמת מעמדות, כאשר ההתקפות באות דווקא מצד ימין, שתבע שינוי בחלוקת המשאבים הלאומיים. הרי כבר עתה ישנם שנים־עשר מתיישבים עירוניים על כל עובד אדמה, אולם החקלאות זוכה ביותר ממחצית התקציב, ומתוכה שבעים וחמישה אחוז מוקצבים להתיישבות הפועלים, שאותם הגדירו כ“אוכלי לחם חסד”.

באווירה עוינת לחלוצים ולניסיונותיהם הסוציאליסטיים נשא שוקן את נאומו בדבר הצורך בדה־פוליטיזאציה של ההנהלה הציונית הכלכלית, משום שמפעל כלכלי חייב להיבנות לפי חוקים כלכליים ולא לפי תקוות ושאיפות, אידיאולוגיה ולחצים. הוא עמד על חוסר יכולתו של הקונגרס לטפל בבעיות כלכליות מוגדרות, על התופעה החוזרת של אומדן הכנסות מוטעה, על הכורח לנהל ענייני התיישבות לפי מפתח מפלגתי: מה שדרוש זה איש אחד, לכל היותר שניים־שלושה, שיפעלו רק לפי שיקולים כלכליים.

תנועת הפועלים ראתה בהצעת שוקן ובביקורתו שמתח על הקבוצות, על עיקרון העבודה העצמית במושבים, כלפי חולשת ההנהלה מול ציבור הפועלים המעמיד אותה לפני עובדות מוגמרות, משום התייצבות לצד הבורגנות, וגם אם בשיחות מוקדמות אפשר היה להבין שתסכים לחלק מן הרפורמה המוצעת, עתה, מתוך מצב של התגוננות, דחתה אותה מכול וכול. רוזנבליט קם במליאת הקונגרס כדי להוציא מדברי שוקן את העוקץ האנטי־פועלי, שמנע את תמיכתה המלאה של המשלחת הגרמנית ועורר התנגדות גדולה כל כך בציבור הפועלים. הוא הדגיש שהצעת שוקן לרפורמה באה דווקא מתוך גישה אוהדת לתנועת הפועלים, שהיא בעיניו מעמודי התווך של הבניין הכלכלי של ארץ־ישראל, אולם אי אפשר להשאיר את השינויים רק לחוש הביקורת העצמית של תנועת הפועלים, יהא מפותח כל כמה שיהא. איש אינו מבקש לגעת ביד גסה בצורות ההתיישבות הייחודיות של תנועת הפועלים, אלא רק ליצור שיווי משקל, לא על ידי החלשת תנועת הפועלים, אלא על ידי חיזוק הרשות המרכזית, כדי שזו לא רק תספק את האמצעים הדרושים, אלא גם תהיה שותפה פעילה ליצירה; מדובר רק באיזון כוחות.

דברי רוזנבליט שפעל בקונגרס, כחבר הוועדה להתיישבות עירונית, למען הקלת חובותיה של “סולל בונה” והקמת משכנות עובדים, לא הצליחו למתן את השפעת נאומו של שוקן. לא זו בלבד שמפלגות הפועלים דחו את תכנית שוקן באופן כולל, הן גם נמנעו בהצבעת האמון להנהלה היוצאת. במספר הנמנעים הגדול (רק 136 מתוך 311 צירים הצביעו בעד הצעת האמון) ראה וייצמן משום הבעת אי־אמון ואף על פי שמספר המצביעים נגד ההנהלה היה זעום, סירבה ההנהלה להעמיד את מועמדותה מחדש. הקונגרס לא הספיק אלא להסמיך את וייצמן וסוקולוב להרכיב את האקזקוטיבה החדשה ולהביא את הרכבה לאישור הוועד הפועל, והתפזר מתוך תחושת כישלון. אצל פליקס רוזנבליט היה זה כישלון משולש, גם בגלל חולשתו של וייצמן, גם בגלל העדר התמיכה בתכנית שוקן וגם מטעמים אישיים: על סמך דיונים מוקדמים הובטח להתאחדות ציוני גרמניה שרוזנבליט ייכנס להנהלה החדשה, יעמוד בראש מחלקת הארגון ויהיה גם חבר בוועד ההתיישבות בראשותו של שוקן, שמקום מושבו בירושלים. מיד עם תום הקונגרס כתב רוזנבליט לשוקן בנימה ביקורתית על הופעת בלומנפלד האומללה שלא היתה נחרצת דיה בנושא התכנית הכלכלית, והתיישב, מזועזע למדי, כדי להביע בשלושה מאמרים רצופים ב“יודישה רונדשאו” את האני־מאמין שלו, שכנראה, כפי שהדגיש, לא היו לו שותפים בקרב חבריו.

במידה לא מעטה של אירוניה התנחם רוזנבליט על העדר החלטות כלכליות עקרוניות: התקציב הזעום בלאו הכי אינו מאפשר שינויים גדולים. כל הוויכוח אם יש להקציב את עיקר המשאבים לחקלאות או לתעשייה מיותר, אם לא תצליח קרן היסוד להכפיל או לשלש את הכנסותיה: גבולות התעשייה נקבעים על ידי גבולות החקלאות, וגבולות החקלאות נקבעים על ידי כוחה הפיננסי של קרן היסוד (לפי חישובי רופין חייב שליש היישוב לעסוק בחקלאות כדי לבנות בסיס כלכלי איתן).

חלק מביקורתו היה מופנה כלפי וייצמן, שאמנם יש בו, כמו בהרצל, מן האמן, הממציא, הדיפלומט, וכמוהו אין הוא מאמין בבינוניות המאורגנת, אך בניגוד להרצל מצא רוזנבליט אצל וייצמן קווי אופי טראגיים כלשהם שאינם מאפשרים לו לפתח במלואם את כישוריו כמנהיג; הוא תמיד מבודד, אינו מסוגל להנהיג את אלה שמוכנים ללכת אחריו, לקבץ סביבו כוחות חדשים ולבצע שינויים אמיתיים בארגון שקיבל אותו מן המוכן.

הצעת רוזנבליט לתיקון המצב היתה לצקת תוכן חדש וממשי לכפילות הקיימת בין נשיא ההסתדרות הציונית לנשיא הוועד הפועל, תפקיד שנוצר ב־1920 למען סוקולוב. נשיא ההסתדרות הציונית יהיה נציגה כלפי חוץ, כלפי העולם הלא־יהודי והלא־ציוני, ותפקידיו יישאו אופי מדיני בעיקר. הוא ייבחר לכהונה ארוכת שנים, כמו נשיא מדינה, ולכן יהיה משוחרר מן המצב האבסורדי שהוא מוגבל בעמדתו כלפי חוץ בגלל שיקולים פוליטים פנימיים; קבוצות שוליות לא יוכלו לערער את מעמדו (כפי שקרה בקונגרס זה כאשר “המזרחי” לא הצביע בעד הבעת אמון בהנהלה היוצאת מתוך נימוק שבקבוצות הקולקטיביות בארץ אין הקפדה על כשרות) ולא יהיה חייב להציג את עצמו בקונגרס לפי הצורך כאיש השמאל או איש הימין. לכל שאר התפקידים בשטחי כלכלה, תרבות, תעמולה וארגון היו אחראים ההנהלה ומי שיעמוד בראשה. פיצול התפקיד יצמצם את שטחי החיכוך בין נשיא ההסתדרות הציונית, אימפולסיבי ובעל רצון משלו, והוועד הפועל, שגם לו גאוותו.

בחוזרו להצעתו מן הקונגרס הקודם הדגיש רוזנבליט את חשיבות הקמת מרכז הציונים הכלליים, משום שקשה להוביל קונגרס לקראת סיום מוצלח, אם 170 מתוך 301 ציריו (כלומר הציונים הכלליים) אינם יודעים מהו רצונם. אמנם יש להם תכנית, אבל אין הם יודעים כיצד להגשים אותה. אילו היתה קיימת הנהגת גוש סמכותית, היא היתה מונעת את משבר הבעת האמון (בעיקר אחרי שהקונגרס הקודם התנסה בניסיון זהה), היתה יודעת לעמוד מול איומי הסיעות והיתה מתייצבת מאחורי הצעת שוקן. כללי המשחק הפרלמנטאריים דורשים ידיעת יחסי הכוחות מראש, אולם בקונגרס שורר חוסר ודאות מתמיד באשר לעמדות צירי המרכז ודרך הצבעתם, והדבר מוביל בהכרח לסחיטה מצד הסיעות ולדיקטטורה של “אין תחליף” מצד הנשיא.

הציונים הכלליים חייבים להתארגן קודם כול כארגון טאקטי, משום שטרם הגיעה העת לאיחוד של ממש, בגלל קיום אגף שמאלי (גרמני בעיקרו) וימני (פולני בעיקרו). עליהם להתכנס דרך קבע כמה ימים לפני קיום הקונגרס (כמנהג הפרקציות) ולפני ישיבות הוועד הפועל. הקונגרס מורכב, לדעת רוזנבליט, ממומחים מעטים וחובבנים רבים, ולכן יש לשחרר אותו מהמאבקים על תקציב ומדיונים ספציפיים מדי כמו בנקאות או תברואה ולהשאיר אותם להחלטת הוועד הפועל. הקונגרס אינו פרלמנט, אף על פי שנקרא כך בראשיתו, ואינו יכול להיות פרלמנט, בגלל חוסר הזמן, אלא הוא באמת רק קונגרס, בדומה לוועידה שנתית של מפלגה. כתרופה למשבר הנוכחי, לדעת רוזנבליט, יש להקים מחלקת פנים בעלת סמכות רחבה (במקום מחלקת הארגון), במקביל למחלקת החוץ.

הצעותיו של רוזנבליט זכו לביקורת חריפה, גם בגרמניה עצמה. גרהרד הולדהיים, אח לקא־יה־פאו, כפר בטענת רחנבליט שהמשלחות הארציות לא ידעו מה רצונן, גם האמריקנים, גם הפולנים ידעו היטב מה רצונם, ורק משלחת אחת נכשלה – זו שרוזנבליט עמד בראשה. הצטרפותה לתכנית שוקן הביאה את תנועת הפועלים לידי פקפוק אם הציונות הגרמנית עדיין תומכת בה, עוררה את התנגדותה והשפיעה גם על הצבעתה בעניין הבעת האמון. במקום לתמוך בשוקן המבקש להוציא את הפועלים משותפות ואחריות היה צריך לבוא לידי הסכם אתם. הרי אם ישאלו את הציונים הגרמניים, לפחות את הצעירים יותר, כלפי מי הם מרגישים קרבה רבה יותר, כלפי גוטליב (מראשי סיעת “עת לבנות” – ציונים כללים תומכי וייצמן בפולין) או כלפי ארלוזורוב, יבחרו בלא היסוס בארלוזורוב. אפשר לגבש תכנית פשרה עם ציוני פולניה רק אם ציוני גרמניה יוותרו על עקרונות שבהם דגלו עד עתה כאגף שמאלי.

בתשובתו אישר רוזנבליט את השתייכותו לאגף השמאלי של הציונים הכלליים, אולם התחזקות כוחות המרכז דורשת פשרה עם האגף הימני. “אין זה נכון שאני מהסס בין מפלגה סוציאליסטית לבורגנית. אני דוגל בדעה שהציונים הגרמניים צריכים להבהיר לעצמם שעמדתם הבסיסית היא שמאלית, אבל בורגנית” – ומנקודת מוצא זו עליהם למצוא את דרכם בציונות העולמית. קשה לדעת אם אפשר לגייס את האמריקנים והפולנים לתמוך בתפיסה זו, אבל חייבים לעשות מאמץ מזורז (כפי שכתב למשה קלוורי לגימנסיה הרצליה).

רוב ציוני גרמניה יצאו מן הקונגרס שפופים, מודעים לכישלונם להגביר את השפעת הציונות הגרמנית בעזרת קשר עם קבוצות ולנדסמנשפטים אחרים, והרגישו את עצמם מבודדים אף יותר מקודם. בלומנפלד נתן לתחושה זו ביטוי כאשר קבע שלפני המלחמה הגדולה היתה הציונות בעיקר ענין רוסי־גרמני, בהשפעה מערבית. עתה היא ענין אמריקאי־פולני, מזרחי, מושפע מהתפיסה המזרחית, המחייבת את הגלות. ציוני גרמניה אינם אלא קבוצה קטנה של ציונים מערביים בעלי אופי שונה, היחידים שהם בני דור שלאחר ההתבוללות. משום כך יש לחדול מניסיונות להגברה מידית של כוחם הפוליטי ולהשקיע את מיטב הכוחות בהרחבת השפעתם בטווח הארוך.

גם אם הגיע לידי מסקנה עגומה שהסיכויים ליצירת מרכז שמאלי קלושים (בעיקר בגלל התנגדות האמריקנים), לא זנח רוזנבליט את מאמציו לאחות את הקרע בין תנועת הפועלים לשוקן, שלא רצה במאבק עמה ולא בחזית אנטי־סוציאליסטית כדי לאכוף את תכנית הבראתו. פליקס אף העלה רעיון שתנועת הפועלים עצמה, בהשפעת ארלוזורוב וקפלנסקי, תזמין את שוקן לפקח על מפעליה הכלכליים ולהציע שיפורים לתפקודם. לא יצא מכך דבר.

עם תום הקונגרס נסע פליקס עם אני לחופשה בלוגאנו על מנת להירגע מעט, בין השאר, על ידי קריאת “הר הקסמים”, ספרו החדש של תומאס מאן, ולקארלסרוהה, אל יוליוס ויוהנה רוזנפלד. במכתבו לשוקן מחופשתו באים לידי ביטוי גם צימאון לדברי שבח והסכמה באשר לתוכן מאמריו, גם העדר נחת מחברת רעייתו (“מצב אישתי עדיין מעורר דאגה והוא גורם לאי שקט מתמיד”) וגם מורשת החסכונות של פאני: ליום הולדתה מבקשת אני כיסוי לינולאום לרצפת שני חדרים, אולי אפשר לקבל אותו ממפעלי שוקן בתנאים מיוחדים? שוקן העביר את הטיפול בענייני הלינולאום לזיגפריד מוזס, שעבד אצלו כמנהל, ומוזס הפנה את פליקס לסיטונאי ויעץ לו לקנות, אולי, סוג ב', שהוא זול יותר. (אדם השואף להיות שר הפנים של התנועה הציונית, האיש השני בהירארכיה הציונית, אל לו לערבב בעיות מדיניות עם לינולאום.)

ממכתביו לחברים האהובים, היקרים, החביבים בארץ־ישראל עולים גם געגועים לארץ החום, גם ספקות באשר לעתידו. “כנראה – אני אומר כנראה – אהיה באוקטובר שוב בארץ־ישראל. אולי – אני אומר אולי – אחכה עוד לישיבת הוועד הפועל. אני מועמד אומלל, מוטל בספק לאקזקוטיבה”. ברוח של בדיחות דעת ביקש מחבריו בארץ־ישראל להעמיד את הדבר להצבעה: נכון, יש בו כישורים בשטח הארגוני־הפוליטי, אבל לבו מושך אותו לכלכלה. “האם תוכלו ליעץ לי אחרי מה ללכת, קול הלב או קול התבונה?”

שעה שפליקס עדיין היסס, ציוני גרמניה רצו בו כראש מחלקת הארגון ואף פנו למרטין, כסגן יושב ראש התאחדות ציוני גרמניה, בדרישה להשפיע עליו. הנטקה וחבריו יעצו לפליקס לא ללכת ישירות ללונדון, אלא לחזק את מעמדו על ידי נסיעה למזרח־אירופה ויצירת קשרים שם. “אולי הנטקה צודק בהצעתו, אבל הכול מתקומם בי נגד מסע תעמולה, גלוי או מוסווה, למען עצמי. אני בדרך כלל בורח מכל פעולה שמובילה אותי לאולמי אספות, אבל אין מאמינים לי, כי הדבר אינו נראה לעין בעת הופעתי. לבי מושך אותי לארץ־ישראל, אבל אני שוקל אם נבון הוא להופיע שם בלי תפקיד ובלי עמדה. יותר מדי זמן עוררתי בארץ־ישראל רושם בלתי מוגדר; כסטודנט נצחי אדם מאבד את אמון הבריות.”

רק אחרי הקונגרס ליכדה התאחדות ציוני גרמניה את שורותיה ודרשה מהוועד הפועל, שעמד להתכנס בברלין, להנהיג את תכנית שוקן, להעביר את מחלקת הארגון לארץ־ישראל ולהעמיד בראשה את פליקס רוזנבליט. אולם הוועד הפועל (שבפעם הראשונה בתולדותיו הוטל עליו להרכיב הנהלה), לא מצא גם אחרי ארבע יממות של דיונים מוצא מסבך הדרישות והלחצים והחליט באין ברירה להאריך את כהונת האקזקוטיבה כפי שנבחרה בקונגרס שנערך ב־1923, שקבע את מאקס סולובייצ’יק כראש מחלקת הארגון, אולם הוא התפטר כעבור כמה חודשים ומאותה עת עמד בראשה ליפסקי. משום שליפסקי ישב בניו יורק והמחלקה היתה בלונדון, למעשה רוב ימות השנה היתה המחלקה מיותמת, וליאו לאוטרבך כמנהלה מילא את מקומו של ראש המחלקה הנעדר.

טרם צאתו מברלין הציע וייצמן לרוזנבליט את ראשות מחלקת הארגון דה פאקטו, אולם רוזנבליט דחה את ההצעה, לא משום שלא רצה בתפקיד, אלא מפני שהיתה לו תפיסה משלו באשר למהותה והוא רצה בגיבוי רחב לה. וייצמן הציע לרוזנבליט להתחיל את עבודתו בלונדון, ורק על סמך ניסיונו המעשי לקבוע אם יש להעביר את מחלקת הארגון לירושלים, אולם רוב הציונים הכלליים רצו בהעברה מידית. נציגי מזרח אירופה ראו את עיקר עבודתה של מחלקת הארגון בטיפוח התרבות העברית בגולה, בתעמולה להמונים וביצירת קשר עם ההתאחדויות הארציות, אך רוזנבליט סבר אחרת: לפי תפיסתו מחלקת הארגון נועדה לייצג את מדיניות ההנהלה כלפי פנים, לנהל את מדיניות הפנים שלה מול הסיעות והקבוצות שמחוצה לה, להכין את הקרקע לקבלת החלטות פרלמנטריות על ידי השפעה מוקדמת על דעת הציבור. בעיני נציגי מזרח אירופה היו אלה דברים משניים, “גרמניים”, והם לחצו על מינוי איש משלהם למחלקת הארגון. רוזנבליט הציע לווייצמן להכין תכנית לדרך פעולתה של מחלקת הארגון ולהעמיד אותה במרכז הדיונים של ישיבת הוועד הפועל הבאה, ורק אז, אחרי גיבושה ואישורה, ייכנס לתפקיד. “אסע ללונדון רק אם יהיה לי מנדט.” גם רופין יעץ לו לא ללכת ללונדון, ששם יצטרך להתחיל מחדש, שעה שבארץ־ישראל כבר רכש לו ניסיון ומעמד.

אולם בתוך שבועיים השתנו פני הדברים, כנראה על סמך שיחות טלפון או שיחה אישית עם וייצמן,61 ובמחצית השנייה של נובמבר 1925 הגיע פליקס ללונדון, לפי הגדרתו בתור “ועדת בדיקה של איש אחד”. היה זה יום גשום, וערפל כבד רבץ על העיר, חיזיון מרשים וגם מדכא. נאמן להרגלי עבודתו הופיע רוזנבליט למחרת בואו בשעת בוקר מוקדמת בבית ההסתדרות הציונית בגרייט ראסל סטריט 77, ולהפתעתו מצא את כל החדרים שוממים. המקום היחיד שממנו עלו סימני חיים היה חדר המזכירות בקומת הקרקע, אולם כאשר פתח את הדלת השתתקו כל הכתבניות, כאילו לפי פקודה (מתברר ששוחחו בחרדה על בואו הצפוי של הדרקון הפרוסי שיהיה ממונה גם עליהן), אולם השתיקה הפכה לצחוק כללי כאשר רוזנבליט, נבוך ועדיין בעל ידיעה לקויה באנגלית, בירך אותן ב“גוד ביי”.

בעשרים וחמישה בנובמבר, בישיבת ההנהלה השלישית מאז הקונגרס האחרון, פתח וייצמן כיושב ראש ההנהלה בהודעה על התפטרות ג’וזף כוון (שהיה חבר ההנהלה מאז 1921) ועל כניסת דוד אידר במקומו ומיד אחר כך בירך את פליקס רוזנבליט, שבא ללונדון לפי הזמנת ההנהלה כדי לעמוד מטעמה בראש מחלקת הארגון. הוא הדגיש שמר רוזנבליט מוכן לשתף פעולה גם עם מחלקות אחרות של ההנהלה. מניסוחו הזהיר של וייצמן היה ברור שמעמדו הסופי של רוזנבליט טרם נקבע, ושהמנדט שביקש עדיין רחוק ממנו. רוזנבליט מצדו אמר שהוא מוכן לשתף פעולה עם ההנהלה עד סוף שנת 1925, ואז יחליט אם להישאר בלונדון, אם לאו, משום שעז רצונו לחזור לארץ־ישראל. הישיבה נמשכה בסך הכול שעה, ובמהירות מרבית, בהתאם לקוצר רוחו של וייצמן, הועלו בה עשרים נושאים ונתקבלו עשרים החלטות, משאלת חסות על מגן דוד אדום (ההנהלה לא תמכה בה מחשש מפני הסתבכות פוליטית בז’נווה ואחריות פיננסית לקיום הארגון) ועד התחייבות קרן היסוד לתרום כל חודש אלף לי"ש לתקציב ההנהלה בלונדון, כולל החלטה שהעיתונות הציונית תימנע בעתיד מלהזכיר את שמו של האנס הרצל, בנו של אבי הציונות שהתנצר.

אמנם לכל המחלקות בגרייט ראסל סטריט – למזכיר הפוליטי, למחלקת הכספים, לתיקייה – נשלחה הודעה שיש לתת למר רוזנבליט גישה לכל המכתבים הנכנסים והיוצאים, אולם העבודה המעשית נראתה קשה, כמעט בלתי אפשרית. גם אם דעתו לא היתה נוחה ממעשה זה או אחר של ההנהלה נזהר פליקס מלהיאבק על השקפותיו, כי פירוש הדבר נטילת אחריות ובעקבותיה מעין התחייבות להישאר בלונדון, ואילו הוא עצמו נוטה לעזוב. חלק גדול מן ההסתדרויות הארציות, בעיקר במזרח אירופה, ראו בהעברת רוזנבליט ללונדון, בלא מינוי מטעם הוועד הפועל, משום ניסיון מצד וייצמן לאכוף את רצונו על הארגון. התאחדות ציוני גרמניה, מצדה, ראתה את מעמדו הרופף והבלתי מוגדר של רוזנבליט כפגיעה ביוקרתה ודרשה את שובו לברלין. הוא עצמו סבר שבאווירה שנוצרה אין לו אפשרות לפעול (בייחוד כשנוכחותו בלונדון מחריפה את היחסים בין וייצמן להסתדרות העולמית משום שלא זכתה לאישורה), ובעיקר כאשר כל ניסיונו להרחיב את פעולות המחלקה נתקל בנימוק של העדר תקציב. “כדי שאוכל לפעול מחוץ לגבולות גרמניה דרוש לי מה שלא היה נחוץ לי בגרמניה עצמה: מעמד רשמי בכיר.” כל זה נכתב בעת העדרו של וייצמן מאנגליה. ברגע שחזר היה כוח השכנוע של וייצמן חזק מספקותיו של רוזנבליט: הוא נשאר בלונדון. אני, האנס ודינה נותרו בברלין, לפי שעה.

לונדון העניקה לפליקס תחושה של חופש, משום שהיה זר (בברלין, כיהודי ובייחוד כציוני, היה תמיד מודע לזרמי הלאומנות ולשנאת היהודים החבויה), לא כבול למשפחה, מחוץ לתחומה של פאני, המטרונית בעלת כוח השליטה על בניה. לעומת ברלין היתה לונדון קוסמופוליטית, ענקית, נוחה לחיים. הוא שכר חדר צנוע בפנסיון אצל בעלת בית יהודייה בפרימרוז־היל, בצפון מערבה של לונדון, שבו התרכזו יהודים מן המעמד הבינוני ובו היה לא אחד מבתי המגורים הצרים ל“בורדינג־האוז”. כאיש אוהב לכת היה פליקס חוצה מדי פעם את מערב העיר כדי להגיע למשרדו, עובר את הריג’נטס־פארק הסמוך לפנסיון ואת שורות הבתים האחידים בסגנונם של אזור בלומסברי, משכן הבוהמה האינטלקטואלית של לונדון באותה התקופה. מרכז הציונות העולמית עמד בשכנות למוזיאון הבריטי מול גן ציבורי קטן, ברחוב שקט שחנויות ספרים רבות בו. בסביבה שהקרינה המשכיות, תרבות מאופקת, כבוד פנימי.

כאשר וייצמן נעדר מלונדון – וזה קרה לעתים קרובות – הורגש העדרו בכל הבניין, גם במחלקות שעניינו בהן היה זעום כמו מחלקת הארגון. עצם נוכחותו בלונדון, בתוך הבניין היפה בעל ארבע הקומות, שינתה את האווירה. מעבודתו בגרמניה ידע פליקס על נסיעותיהם התכופות של וייצמן וסוקולוב, אך רק בעת שהותו בלונדון הוברר לו עד כמה הדבר קובע את צורת העבודה: היו תקופות של פעילות קדחתנית בעת שהות וייצמן בלונדון כאשר התנהלו ישיבות הנהלה בנוכחות תריסר משתתפים ויותר, אנשים חשובים מאוד נכנסו ויצאו, ותקופות שבהן כל האחריות לניהול יומיומי שוטף היתה מוטלת על אידר ורוזנבליט והסגל הקבוע, וכל הכרעה חשובה יותר נדחתה עד לשובו של וייצמן.

דוד אידר היה יליד אנגליה, בן למשפחת יוצאי ליטא, רופא שראה במקצועו ייעוד חברתי, סוציאליסט מאמין מוותיקי מפלגת הלייבור, מחלוצי הפסיכואנליזה באנגליה. היכרות עם המצוקה היהודית בשכונות העוני במזרחה של לונדון הביאו אותו לדבוק בזרם הטריטוריאליסטי שבתנועה הציונית וכנציג הזרם וכרופא ביקש ממנו וייצמן להשתתף במשלחת ציונית לארץ־ישראל. שתפקידה היה לבדוק את המצב ולהכין תכניות ברוח הכרזת בלפור. ועד הצירים יצא במארס 1918 מתוך אשליה שמדובר בניצני ממשלה לעתיד, אך במפגש עם הממשל הצבאי הבריטי התבהר עד מהרה מי שולט ומי מתכוון להוסיף לשלוט בארץ. לפי התכנון המקורי יצא אידר לארץ־ישראל לשלושה חודשים, אך נשאר למעלה משלוש שנים וחזר סופית רק בשנת 1922, ציוני שהגיע לידי הכרה שהדרך הסוציאליסטית לא תפתור את בעיית היהודים, ובעית היהודים לא תיפתר בלי שינוי חברתי־סוציאליסטי. על אף קשריו עם תנועת הפועלים בארץ והערכתו הרבה לחלוצים, הוא נשאר ציוני כללי, מנאמני וייצמן. בתחילת שהותו בארץ־ישראל טיפל אידר בענייני סעד ותברואה, אולם נשאר כדי לייצג את הוועד בשאלות מדיניות, לעתים תוך חילוקי דעות עמוקים עם הממשל הבריטי (שבחלקו הגדול ראה בהצהרת בלפור מכשול שסיבך אותו ביחסים עם הערבים), מודע גם לחולשתה הפנימית של התנועה הציונית, שמוטלת עליה אחריות, אבל אין בידיה כוח, גם להעדר חוש פוליטי אצל היהודים שמונעים יתר על המידה על ידי רגשות. אחרי שובו ללונדון היה חבר זמני בהנהלה הציונית וטיפל בעיקר בענייני האוניברסיטה העברית, תוך כדי המשך עבודתו הרפואית. עתה הועמד בראש המחלקה המדינית.

כמתלמד בנוהלי גרייט ראסל סטריט יכול היה פליקס להישען על אידר, שהיה מבוגר ממנו בלמעלה מעשרים שנה, על ברתולד פייבל ועל גיאורג הלפרן, חברי הוועד לפיננסים ולכלכלה, שהיתה להם הזכות להשתתף בישיבות ההנהלה. שניהם אמנם נולדו מחוץ לגרמניה (פייבל ב־1875 במורביה, הלפרן ב־1876 ברוסיה), אבל היו בעלי תרבות גרמנית, שניהם היו מנאמני וייצמן מאז הפרקציה הדמוקראטית בקונגרס החמישי ובעלי ניסיון רב בשאלות פיננסיות וכלכליות, פייבל כמנהל קרן היסוד באותה תקופה והלפרן כמנהל אוצר התיישבות היהודים, הבנק הציוני הראשון שהוקם עוד בימי הרצל. הקשרים עם שניהם לא התמקדו רק בענייני עבודה, אלא כאיש חסר בית, כמעט על תקן רווק, היה פליקס מרבה להתארח בביתם, בעיקר בערבי שבת (כולם גרו בחלק הצפון־מערבי הבורגני השקט של לונדון, מלבד וייצמן, שביתו היה באדיסון קרזנט, ברובע מיוחס במערב העיר).

כאשר שהה סוקולוב בלונדון (וזה לא קרה לעתים קרובות) נפגשו כולם בערב שבת בביתו, וסוקולוב, אז במיטבו, נהנה לספר מעשיות רוויות הומור מנסיעותיו על פני העולם, על עבודתו כעורך “הצפירה”, על החיים בווארשה. אם היה מודע לכך ואם לא, כל חייו של פליקס, בעבודה ומחוצה לה, התנהלו בחברת יהודים, רובם ציונים. למעשה במשך כל שהותו בלונדון לא הצליח ולא טרח ליצור קשרי ידידות אף עם אנגלי לא יהודי אחד ויחיד.

בעת בואו של פליקס ללונדון היה ליאונרד שטיין האיש הקרוב לוויצמן, אף יותר מחבריו הוותיקים לדרך. שטיין, יליד לונדון, משפטן, לפנים קצין בצבא הבריטי ועתה מזכירו המדיני של וויצמן, היה אנגלי מאוד בהליכותיו (אף שמוצא משפחתו במזרח גרמניה), ולפי התרשמותו הראשונה של פליקס (בן גילו) היה שטיין מבריק בתפיסתו, אך לא נחרץ בדעתו. הוא השתתף בישיבות ההנהלה רק לעתים רחוקות ונשאר כעין ממלכה בפני עצמה.

מרכז הפדראציה הציונית של בריטניה שכן בבית הסמוך, גרייט ראסל סטריט 75, והקרבה הזאת, שלא היתה רק פיסית, הוסיפה לה משקל בתנועה העולמית הרבה מעבר לכוחה המספרי (בדיוק כפי שהיה המצב בתקופת ברלין ביחס להתאחדות ציוני גרמניה). סיימון מארקס, ישראל זיו, רבקה זיו, “המשפחה”, מבעלי מארקס אנד ספנסר (מארקס וזיו היו נשואים איש לאחות רעהו), היו לא רק עמודי התווך של הציונות הבריטית, נאמני וייצמן מאז ימי מנצ’סטר שלו, משענתו הפיננסית בעניינים ציוניים, אלא גם, כרבים אחרים, יהודים ולא יהודים, שבויים בקסמו של וייצמן, נתונים להשפעתו, שנראתה לפליקס לפעמים כמעט דמונית, מיסטית, כאילו הוא התגלמות ההיסטוריה היהודית עצמה. וייצמן היה מודע לכוח השפעתו על אנשים ולא היסס להשתמש בו. אל בלומנפלד פנה וייצמן במכתביו כאל קורט היקר, בנימה אישית, בפתיחות לב, מכתביו לפליקס היו ענייניים, פונים לרוזנבליט היקר. לא היתה זו קרבה בין שווים.

הניהול השוטף, היומיומי, ובעיות ההסתדרות הציונית כארגון עולמי עניינו את וייצמן אך מעט, זאת היתה ממלכתו של סוקולוב, שרצה לדעת על הנעשה בכל ארץ וארץ, אהב רכילות, היה מעורב בחיי ציונות הגולה (ועם כל אהבתו לציון לא היה מוכן להתיישב בה, אף שהוצע לו פעמים חוזרות). היה הבדל גם ביחסם לישיבות ההנהלה: בעת שהות וייצמן בלונדון הוא שימש יושב ראש הישיבות רק בנוכחות אורחים רמי מעלה, כאשר התכנסו בלונדון ראשי התנועה העולמית או נידון נושא מדיני חשוב, אך בישיבות עבודה רגילות השאיר את הניהול לעתים בידי דוויד אידר ומאוחר יותר בידי רוזנבליט, לעתים הגיע לישיבה באיחור או יצא ממנה לפני סיומה. סוקולוב, לעומת זאת, כאשר נכח, לא העביר את שרביט המנצח לאיש.

ניהול מחלקת הארגון היה בידי ד"ר ליאו לאוטרבך, יליד גליציה, בן גילו של פליקס, שלמד משפטים בווינה, שירת במלחמה בצבא האוסטרי, נקרא ללונדון ב־1919 ועמד במשך שנתיים, עד בואו של רוזנבליט, הלכה למעשה בראש מחלקת הארגון המיותמת.

לא היה זה עידן להצלחות: משבר העלייה הרביעית היה בעיצומו. כאשר עזב פליקס את הארץ עדיין לא היתה אבטלה, אבל הופסקה הבהלה למגרשים ולנכסי דלא ניידי עקב הרעה קיצונית במצבם של יהודי פולין, ירידה תלולה בערך הזלוטי וקשיים כלכליים חמורים בפולין. העולים שהשקיעו את רוב הונם בקניית מגרשים ובמבנים והיו תלויים בכסף שהיה אמור להגיע מקרובים ושותפים בפולין, אחרי שיחסלו את עסקיהם שם, איבדו את הקרקע מתחת לרגליהם. בתי מלאכה ומפעלי תעשייה קטנים שהיו קשורים בענף הבנייה פשטו את הרגל, שכר הדירה שהיה אמור להיות מקור ההכנסה העיקרי, ירד פלאים. בפעם הראשונה מאז הצהרת בלפור עלה מספר היורדים מן הארץ על מספר העולים אליה – ואף על פי כן נותרו בארץ אלפי מחוסרי עבודה: בארץ שלושת אלפים עד ארבעת אלפים רעבים ללחם, זעק קולונל קיש מירושלים, ואם לא תושט עזרה מידית לא יוכל לשלם לממשלת המנדט את מסי העלייה שהוא חייב לה מתקופת הגאות (על כל עולה לירה אחת, בלי החזר במקרה של ירידה). בעיות ארגון נראו חסרות חשיבות לעומת המציאות הקשה.

על רוזנבליט היה לכתוב בשם ההנהלה “אנחנו”, בלי להיות חבר בה באופן רשמי. אחד המכתבים הראשונים שיצא ממשרדו היתה הדרכה לציוני רומניה במאבק נגד פעילות ז’בוטינסקי, (שעזב ב־1923 את ההנהלה ומתח ביקורת שהלכה והחריפה כלפי מדיניות וייצמן, שהגדירה בצורה מעליבה כ“שתדלנות”), תוך הבהרה שהיהודים לא יוכלו לבנות את ביתם בארץ־ישראל אם באופן שיטתי יזינו את שנאת הערבים, בהכרזותיו הבוטות של ז’בוטינסקי שיש לכפות על הערבים את הבית הלאומי בכוח, אם יידרש.

מכריו של פליקס בתנועה הציונית השתמשו בו לעתים בתור מתווך, כאשר רצונם היה להגיע לווייצמן או לזכות לתשובה מהירה ממנו. “לד”ר וייצמן יהיו דרושים כמה שבועות כדי שיוכל לטפל בתוכן מכתבך," בישר רוזנבליט ליוסף שפרינצק, ראש מחלקת העבודה בהנהלה הארצישראלית, שבא בטענות על שמשבר העלייה הרביעית והמצב הכלכלי המידרדר בארץ אינם מוצאים את ביטוים במידה מספקת בדיוני ההנהלה בלונדון, כפי שלמד מהפרוטוקולים שנשלחו אליו. היתה זו משימה כמעט בלתי אפשרית להעביר אינפורמאציה לחברי הוועד הפועל הפזורים על פני העולם תוך שמירה על סודיות, לקיים קשר הדוק בין לונדון לירושלים, כאשר לשני הצדדים טענות (לירושלים על העדר דיון רציני במצב, ללונדון על העדר דיווח ממצה על הנעשה בארץ), לנווט בין אנגלית, גרמנית לעברית.

הארצישראלים – קיש, זיגפריד וַאן פְרִיסְלַנְד, עורך דין הולנדי שעזב משרד משגשג כדי להקדיש את עצמו לעבודה ציונית, פרופ' חיים פיק, חוקר תרבות אשור, ממנהיגי “מזרחי”, ראש מחלקת העלייה, שלמה קפלנסקי שניהל את מחלקת ההתיישבות בפועל אחרי שרופין פרש מניהולה בתום שמונה־עשרה שנות עבודת בראשית, הנטקה שעלה ארצה בשנת 1926 עם העברת המשרד הראשי של קרן היסוד לירושלים – הגיעו ללונדון לרוב פעמיים בשנה, לשבוע, לשבועיים. כך נהג גם לאוי ליפסקי מניו יורק. “איש לא יכול לתאר לעצמו כמה קשה לדבר בשם הנהלה מפוצלת בין לונדון, ניו יורק לירושלים ולמסור מידע בשמה,” נאנח פליקס. אחד המבצעים המעשיים הראשונים לתיקון המצב מצד ראש מחלקת הארגון החדש היה להוציא “השקפת עיתונות”, פְּרֶס־רביו בלע"ז, שמפרסמת קטעי עיתונות ציונית בכלל ועיתונות ארצישראלית בפרט, מספקת מידע לציוני העולם ומאפשרת להנהלה לפרסם דברים שאי אפשר לפרסמם, מתוך שיקולים פוליטיים, כהודעה ישירה מטעמה. (לוולטש ול“יודישה רונדשאו” סיפק פליקס לעתים חומר חסוי, כאינפורמאציה פנימית). אכן, שירות המידע השתפר מאוד מאז כניסת פליקס להנהלה, שיבח אותו זלמן שוקן.

מלא מרץ ניגש פליקס למשימת הבכורה שלו: לארגן מבצע תעמולתי־ארגוני עולמי שבמרכזו הפעם לא איסוף כספים, אלא הרעיון הציוני – אישים ציוניים נקראו לשאת דברים על מהות התנועה הציונית ומשמעותה בהרצאות על פני העולם כולו (גם תנועת הפועלים בארץ־ישראל חייבת לתרום את חלקה למסע התעמולה, ביקש רוזנבליט משפרינצק, בגרמנית). חוזרים בעלי נימה משלהבת בחתימת רוזנבליט נשלחו ברחבי הגולה, לקראת הטמנת עצמות נורדאו (שמת בפאריס ב־1923) באדמת ארץ־ישראל, בתקווה שהלהט הרעיוני יגביר גם את שקילת השקל בשנה ללא קונגרס, שהיתה תמיד חלשה יותר. מסע ההתעוררות, שנקרא מבצע חודש אייר, הוכיח אמנם שהתנועה עדיין מוכנה, על אף הדצנטרליזאציה הגוברת, להיענות לקריאת המרכז, והוגדר על ידי אביו הרוחני כניצחון מוסרי, אבל ככישלון כספי.

כיוון שתקציב ההנהלה היה תלוי ברובו בהכנסת השקלים, וזו היתה בשפל, משום שהארגונים הארציים היו מעוניינים בהפצת שקלים רק בשנת קונגרס, כדי להבטיח את ייצוגם, התחבט פליקס בשאלה כיצד לשנות את פני הדברים כך שההנהגה לא תצטרך לעמוד כעניה בפתח ולבקש כסף מהקרנות. אולי לתת הנחה למקדימים? אם כל אלפיים שקל מקנים זכות לציר בקונגרס, יזכו השוקלים בשנה בלי קונגרס בציר אחד לכל אלף שקל. אולי להעביר את גביית השקל בכלל למנגנון קרן היסוד או קרן קיימת לישראל, כאשר שתי הקרנות ישולבו במחלקת הארגון ובתעמולה המרכזית של האקזקוטיבה? – התלבט פליקס במכתביו ליוליוס ברגר בירושלים. איך שלא יהיה: חיוני שלהנהלה יהיו מקורות מימון משלה, בעיקר לעבודה הפוליטית. לדוגמה: מוטב להשפיע על חברי ועדת המנדט בארצותיהם, כי בעת בואם לז’נווה כבר קשה להגיע אליהם – והרי עמדתם והצבעתם משפיעה על גורלה של ארץ־ישראל, אבל לכך דרוש תקציב. בישיבת ההנהלה, שבה דובר על הצורך בתקציב של 20,000 לי“ש לעבודה פוליטית, הודיע אברהם עבדיו, הגזבר, כי דרושים לו דחוף 3000 לי”ש לכיסוי התחייבויות בוערות. לך ותפעל בגדולות.

הפרוטוקולים מישיבות ההנהלה לא נרשמו בפירוט מלא, אלא בצורה מתומצתת, ולעתים רשום ליד החלטה זו או אחרת: לטיפול רוזנבליט. בין השאר הוטל עליו לנהל משא ומתן עם האנס הרצל, שהציע תרגום יומני אביו לכמה מו"לים אנגליים, כדי לרכוש ממנו את הזכויות. (איזה מרחק עצום בין גאוות הרצל ביום היוולד בכורו, כפי שרשם ביומנו, והקיום העלוב המיוסר של בנו!) לעתים נרשם: לדחות את ההכרעה עד לשובו של וייצמן.

וחיים וייצמן דרוש בכל מקום. בישיבה שנערכה בעשרים ושישה בפברואר 1926 הוחלט שחיוני שווייצמן ייסע ליבשת אירופה, על מנת לחזק את הארגונים המקומיים ולשפר את האווירה הכללית, ופירושו של דבר מסע של חודשיים וחצי, כאשר הוא ילווה לסירוגין על ידי אידר ועל ידי פייבל. בפסח 1926 נסע וייצמן, כהרגלו, לארץ־ישראל, במאי רצו אותו ציוני צרפת בפאריס, בלומנפלד וציוני גרמניה ביקשו שיהיה נוכח בוועידת הצירים שלהם, ואולי תהיה נוכחותו חיונית גם בלונדון. בפולין תבעו ביקור של וייצמן לקראת ראש השנה ולאותו זמן נקבעה נסיעתו לארצות הברית, ובאמצע תוכננה גם חופשת קיץ באקלימה החמים של איטליה. אלוהים לא רק העניש את היהודים בגלות, הוא גם העניש בפיזורם את מי שביקש להשיבם לציון.

על אף המשבר הכלכלי בארץ־ישראל חזר וייצמן מחוזק ממסעו שם: לורד פלומר, הנציב העליון, אינו מבין הרבה בבעיות הציונות ואינו מודע לבעיה הערבית, אבל יחסו האישי לעניין הציוני חיובי. ביחסי יהודים־ערבים מצא וייצמן שיפור ניכר: כל עובדי הדואר הערביים בחיפה לומדים עברית, חוקרים ערביים נעזרים בספריית האוניברסיטה העברית. האמיר עבדאללה אמר לו בפגישתם הסודית בעמאן, שאיבן סעוד ישמח לשתף פעולה עם הציונים משום שאינם נוצרים. וייצמן סיפר להנהלה על שיחותיו עם אנרי דה ז’ובנל, הנציב הצרפתי העליון בסוריה ובלבנון, שעמו נפגש בביירות, שנסובו על אפשרות של התיישבות יהודית בצפון סוריה, באזור נהר הפרת, על אדמות מדינה, בעזרת מלווה ממשלתי.

אילו רק היה כסף אפשר היה לפתור את המשבר הכלכלי בארץ־ישראל, הקשה במיוחד בתל אביב, ולהעביר אלפים מן העיר להתיישבות – בין עזה לבאר שבע מיליוני דונם שניתנים להשקייה.

הוחלט להתעניין בניסיון היוונים, שקלטו רבבות פליטים שנמלטו מתורכיה בתקציב של 220 לי"ש למשפחה; למה אצל היהודים זה יקר כל כך, פי שישה עד שמונה?

כמעט כל נושא שהועלה לדיון הוביל, במוקדם או במאוחר, לכסף: אפשר, עדיין, להוציא ציונים מברית המועצות, התקציב הדרוש לכך מצד ההסתדרות הציונית חמש־עשרה לי“ש לאיש. האוניברסיטה העברית, סמל התקומה היהודית, בצרות; כבר אז למדו: דבר אחד הוא להשיג תרומות לבניינים (עשירים אוהבים הנצחה באבן) ודבר אחר לגמרי לזכות במימון לעבודה השוטפת. בתקציב הארצישראלי לא נכללה כל תמיכה להחזקת האוניברסיטה, האמריקנים היו התורמים העיקריים, דבר שהקנה כוח לד”ר יהודה לייב מגנס, איש אמונם, לקבוע דברים אף בניגוד לדעת חבר הנאמנים, שעם חבריו נמנה גם אלברט איינשטיין. לא היה חסר חזון, חסר היה כסף להפוך חזון למציאות יומיומית.

כדי להקל מעט על תחושת האחריות לגורלו של הבית הלאומי לימים יבואו ומתוך תקווה למצוא שותפים לנשיאה בעול הפיננסי, נערכה באוקטובר 1926 בלונדון, ועידה כלכלית של “הגדולים”, ובין משתתפיה הרברט סמואל, ליאון בלום, ג’יימס דה רוטשילד, אוסקר ווסרמן, יחד עם ההנהגה הציונית. במרכז דיוני הוועידה הועלה עניין הקמת בנק לחקלאות לשם מתן אשראי למתיישבים (אולי בעזרת מלווה מממשלת ארץ־ישראל) וסעיף סודי: האם לפעול למען קבלת זיכיון לפיתוח אזור החולה? חלק מאדמות החולה עמדו עתה למכירה (50,000 דונם), האם לרכוש גם את השטחים הגובלים (200,000 דונם), כדי להצדיק את ההשקעה של מיליון לי“ש שתהיה דרושה לפיתוח האזור, רובו ביצות שורצות קדחת? לעת עתה היה מדובר רק ברכישת אופציה לשלוש שנים, בעיקר כדי למנוע אפשרות שמישהו אחר ישים את ידו על אזור זה, ואף על פי שסוקולוב רטן שישלמו אלפיים לי”ש בעד אשליה, בסופו של דבר אישרה ההנהלה את ההוצאה.


 

13 אין מדברים על מדינת יהודים    🔗

סוף סוף, ביולי 1926, והוא בן שלושים ותשע, נבחר פליקס רוזנבליט על ידי הוועד הפועל בישיבתו בלונדון, בלחצו של וייצמן, לחבר ההנהלה, כאשר רק השמאל הכללי (גרמניה, צ’כוסלובקיה, ארצות הברית) תומך בבחירתו, ושאר האדונים, כדבריו, נותנים את הסכמתם בחוסר רצון. כמו כן הוחלט לדחות את העברת מחלקת הארגון לארץ־ישראל בשנה, אף זאת בלחצו של וייצמן, שרצה להשאירה בלונדון משום שידע שהעברתה תחליש גם את מעמדה של לונדון, גם את מעמדו. אם בשל אווירה של לונדון ואם בהשפעתו המאגית של וייצמן, פליקס לא היה עוד נחרץ כל כך באשר לנחיצות העברת מחלקת הארגון לירושלים. אם אכן תתבצע ההעברה, לשם איזון כוחה של לונדון רצוי להקים בה מחלקה גדולה לתעמולה פוליטית, הציע פליקס, בעיקר לעולם הלא־ציוני; מימון התעמולה הפוליטית נעשה בעיניו חשוב אף יותר ממימון כמה מפעלים כלכליים בארץ־ישראל.

בניגוד לתומכיו, כמו יוליוס ברגר בירושלים, שציפו לרוח הגדולה ולשינויים מרחיקי לכת, היה רוזנבליט מודע לכך שמצבו אינו איתן דיו כדי לחולל מהפכות. לכן ניסה קודם כול להכניס סדר טכני. אחד הצעדים הראשונים עם תחילת עבודתו כחבר הנהלה מן המניין היה להזמין ללונדון את גיאורג הרליץ, מנהל הארכיון הציוני המרכזי בברלין, אח לברית של קא־יה־פאו, שהתמצא גם בשיטות תיוק ושימש בנושא זה יועץ לקרן הקיימת. הרליץ אכן בא לחודשיים ללונדון ונדהם ממה שמצא – שיטת רישום פגומה, העדר של כוחות ומימון, ובעיקר חוסר נכונות של סגל המשרד לקבל על עצמו את המשמעת הדרושה לניהול תקין (נו כן, איזה פרוסי ילמד אנגלים מה זה מנהל תקין!). הרליץ מסר עם עוזבו תזכיר ובו הציע שיטות רישום שאפשר לבצען גם בכוחות מאומנים פחות. בעת שהותו באנגליה גילה הרליץ במרתף גרייט ראסל סטריט, מאובקים. קרועים, זנוחים, תיקים של ראשית המשרד בלונדון וקיבל רשות להעביר אותם לארכיון הציוני המרכזי בברלין שהיה עתיד לעבור לירושלים.

הרליץ המסכן נפל בין הכיסאות: בגרמניה סירבו לשלם את משכורתו כמנהל הארכיון הציוני בטענה שלהם אין כל תועלת ממנו, בירושלים עדיין לא היה מקום בשבילו ולונדון לא מיהרה לקחת על עצמה את תשלום משכורתו הצנועה. “לא קל להסביר למוחות האנגליים מה זה בכלל ארכיון,” נאנח רוזנבליט אנחה גרמנית.

לפליקס לא היו אשליות באשר לשליטתו באנגלית: “אני מדבר בצורה סבירה אנגלית ציונית, אבל אני רחוק מאוד משליטת אמת בשפה.” ההתכתבות עם מדינות אירופה ואף עם חלק מהאישים בארץ־ישראל עדיין התנהלה בגרמנית. ושוב היה להתאחדות ציוני גרמניה, שניהולה היה בידי קורט ומרטין, איש משלה בצמרת, לא כל שכן לאחים לברית קא־יה־פאו. ובעיקר לאלה שמרוב התלהבות עלו ארצה ונקלעו למצוקה. פריץ לוונשטיין ניסה את מזלו בארץ כעיתונאי, זכה רק למשרות חלקיות, לא הצליח לקיים את משפחתו וביקש את התערבות פליקס. יוליוס ברגר שתבע עוד בשנת 1917 להכשיר כשרונות צעירים בקרב התנועה הציונית לא רק בידיעת עברית ובתולדות העם היהודי, אלא גם ביחסים בינלאומיים, בדיפלומאטיה, בכלכלה, בתברואה ובכל התחומים הדרושים למנהל ממלכתי, ישב מאז 1924 בירושלים, מסרב להשלים עם דרכי העבודה הקרתניים הנהוגות בה. ברגר, שעבד במרכז הקרן הקיימת לישראל, היה מבודד, עייף מניסיונות שווא לשנות את פני דברים, להכניס שיטות תעמולה מודרניות, צמא לקשר, למישהו במרכז שלפניו יוכל לשפוך את לבו, ובמשך תקופה מסוימת כתב לפליקס (שעמו עבד בימי ברלין, כחבר ההנהגה הציונית) כמעט יום יום, עד שהתייאש גם ממנו, מהעדר אמביציה ודעה נחושה מצד רוזנבליט וחבריו לקחת את העניינים בארץ־ישראל לידיהם, בניגוד כה בולט לתנועת הפועלים ולרצונה האיתן להגיע להנהגה, באומץ ובלא מעצורים.

בלונדון היו עסוקים בכיבוי שריפות, בטיפול במשברים שאינם סובלים דיחוי, בחיפושים אחרי מימון צרכים מידיים, לא היו לא זמן, לא כוחות ולא כסף לשינויים מן היסוד בארגון ובדרכי תעמולה, כפי שתבע אותם ברגר. נכון, הודה פליקס, צריך לפעול ביתר מרץ למען ייעול המנגנון, אבל הדבר עשוי להצליח רק אם יימנע מדרישות מופרזות. “חסר תקווה לצפות מלונדון לפתרונות בשאלות של ספקות ומצפון,” הודה פליקס במכתבו לאריך כהן.

בדיוני ההנהלה היה רוזנבליט תמיד מן המתנגדים החריפים לפעילות ז’בוטינסקי, שהכריז ב־1925 על הקמת “ההסתדרות הציונית הרוויזיוניסטית”, שתתבע במפגיע הקמת מדינה יהודית וגיבוש כוח צבאי יהודי בארץ ישראל לאלתר, בניגוד לתפיסת וייצמן שיש להתקדם לקראת עצמאות על פי שיקולים טאקטיים, בשעת הכושר, ולהתרכז בינתיים על יצירת תשתית התיישבותית וכלכלית. כאשר הודיעו הרוויזיוניסטים על כוונתם לדון בוועידתם בפאריס (שעמדה להתכנס בדצמבר 1926) בפעילות פוליטית נפרדת, תבע רוזנבליט להזהיר אותם מראש מפני התוצאות המסוכנות (לחברותם בהסתדרות הציונית) שצעד כזה עלול לגרור אחריו. סוקולוב היה בדעה שכל משא ומתן עם הרוויזיוניסטים יתפרש כהכרה בהם ואין הוא לכבודה של ההנהלה. לבסוף הוחלט רק לפרסם מעל דפי העיתונות הציונית שההנהלה שוללת שלילה עקרונית כל פעילות פוליטית נפרדת, משום שרק ההנהלה הנבחרת מוסמכת לבוא במגע עם גורמי חוץ.

משבר העלייה הרביעית חשף את חולשת המרכז הציוני: לא היתה לו תשובה לחוסר הסבלנות של הצעירים שלא היו מוכנים להסתפק בנוסחאות מרגיעות שהקמת הבית הלאומי היהודי אינה מוגבלת בזמן. בציונות הכללית הורגשו דכדוך וירידת המורל, ורק מן הקצוות, משמאל ומימין, היתה תגובה של ‘אף על פי כן’ ו’למרות הכול'. תרופת רוזנבליט, כרגיל, היתה חינוך לעומק על מנת לחזק את האמון בניצחון הסופי של הציונות השקולה. הרוויזיוניסטים, מצדם, היו ביקורתיים במיוחד כלפי מה שהוגדר על ידם כ“ציונות גרמנית”, חוג סגור של בעלי רקע זהה, כמעט כת, מנותקים מן הכלל היהודי וכוחותיו, שבויים באוטופיה ומנוכרים למציאות, אידיאליסטים חסרי פשרות בתפיסתם, אבל חסרי אונים במציאות.

גם על רוזנבליט הופעלו עכשיו לחצים להשתתף בוועידה ציונית זו או אחרת, בהולנד, בגרמניה, וגם הוא הודיע מדי פעם, “התאריך אינו מתאים,” כפי שבזמנו היו מבשרים לו למגינת לבו מלונדון כאשר שימש יושב ראש התאחדות ציוני גרמניה. כחבר ההנהלה צורף עתה גם רוזנבליט למסעות נציגי הציונות העולמית ויצא למסע הסברה, בעיקר בשירות קרן היסוד, לבודפשט, לטרנסילווניה, ליוגוסלביה ולווינה, כדי להשתתף שם בראשית נובמבר 1926 בוועידת הצירים השנתית של התאחדות ציוני אוסטריה. הוא היה אמור למסור דין וחשבון על מצב התנועה העולמית, אולם קצפו יצא כנגד ההתקפות החריפות שהושמעו בגנות המדיניות הפושרת של ההנהגה הציונית, בעיקר כנגד התקפתו של רוברט שטריקר, עיתונאי, פוליטיקאי, מראשי הציונות האוסטרית וממייסדי הפרקציה הרדיקאלית, והוא השיב בנאום חריף, שלא כדרכו – והעולם הציוני היה כמרקחה.

שטריקר, בעיני פליקס דמגוג חסר תקנה, טען שהתנועה הציונית איבדה את השפעתה על ההמונים משום שלפי הקו השליט בהנהגה ויתרה על רעיון המדינה היהודית. עיקר חציו של שטריקר היה מופנה כלפי ציוני גרמניה וביטאונם “די יודישה רונדשאו”: אולי לא היה צורך לדבר כאן בעד מדינת היהודים לולא היו מדברים בגרמניה כל העת נגדה. נכון, השיב רוזנבליט, תוך הדגשה שהוא מדבר בשמו בלבד, שהמלה “יודנשטאט” הוצאה מהמילון הציוני ובצדק, משום שמלה כפשוטה מטעה, היא רק סיסמה שיש בה התגרות. מאז הקונגרס הראשון, שדיבר על מולדת לעם היהודי, המגמה היתה תמיד להתאים את רעיון המדינה היהודית למציאות הפוליטית. גם הרצל לא דיבר על צורה מסוימת של ממלכתיות, על מדינה לאומית; מה שקבע, בעיניו, היה הריכוז הטריטוריאלי בארץ ישראל וחיי החירות המדינית. לפי התנאים הפוליטיים שנוצרו עתה יצטרכו היהודים, לטובתם, לשאוף להתפתחות שבה עיקרון החירות יתייחס גם למיעוט (דהיינו, המיעוט הערבי עם היווצרות הרוב היהודי). מדינה יהודית איננה מטרה מדינית מוחשית, אלא מצב אידיאלי, לא מציאותי.

כפי שפורסמו דברי רוזנבליט על ידי סוכנות הידיעות היהודית (שהוציאה את הדברים מהקשרם) אפשר היה להבין שפירושם ויתור מוחלט על רעיון מדינת היהודים, והעולם הציוני, בעיקר בפולין, נסער. “ג’ואיש כרוניקל” בלונדון התקיף אותו, רוויזיוניסטים בווארשה, במֶמֶל, בגליציה דרשו את התפטרותו, ארגוני הסטודנטים הציוניים בווינה תבעו מווייצמן ומסוקולוב לאשר את דבקותם בתורת הרצל באשר למדינה היהודית ולהתכחש לתפיסה כפי שהושמעה מפי רוזנבליט. כמתקפת נגד שלח רוזנבליט העתקים של נוסח דבריו המלא לכל קצוות תבל, כתב מכתבים בפרשה לאידר, לסוקולוב, לווייצמן, לוולטש, חלקם נזעמים, זרועים ביטויים כדמגוגיה, שטחיות, צביעות: הרי בהצבעה הסופית בוועידת הצירים האוסטריים נתקבלה הצעת פשרה, גם בעד וייצמן ומדיניותו בדבר הסוכנות המורחבת, גם בעד מדינת יהודים, נגד “יודישה רונדשאו”. בשיחה פרטית אמר שטריקר לרוזנבליט: “מה יזיק לווייצמן אם ציוני אוסטריה בעד מדינה יהודית? זה רק יועיל לו.”

מי אינו תומך במדינה יהודית, ביקש לדעת פליקס במכתבו לוולטש, אם אפשר להשתמש במלה באופן סמלי? אבל אם יש לה משמעות, אפשר להתכוון רק למדינה שיחיו בה ערבים כאזרחים יהודיים בעלי לאום ערבי ודת נוצרית או מוסלמית. צריך לשאול בגילוי לב למה מתכוונים כאשר אומרים “יודנשטאט”. “אם הכוונה רק לרוב יהודי בארץ־ישראל, גם אני יודנשטאטלר.” גם רוזנבליט היה מודע לדחיפות הזמן ולא היסס לומר זאת באוזני ציוני הולנד: הזמן בארץ־ישראל פועל לרעתנו ביחסי הכוחות עם הערבים: בתוך עשרים עד שלושים שנה חייבת להיות עלייה המונית, גם לדעת המקסימליסטים, גם לדעת המינימליסטים. אם לפני המלחמה חשבו על צמיחה איטית ואורְגַאנית, על איכות, כיום ברור לכול שהכמות חשובה מאוד. בניית ארץ־ישראל היא משימה לדור הזה והכול חייב להיעשות בעת ובעונה אחת, גם חינוך העם לקראת העלייה, גם העלייה עצמה. בתחושה זו ש“הזמן בארץ־ישראל פועל נגדנו” הזדהה רוזנבליט לחלוטין עם ארתור רופין והגן עליו מפני המתקיפים אותו כבעל דעות דמיוניות משום שתבע להכיר בהכרח ההתקרבות בין יהודים לערבים.

חילוקי הדעות התחדדו גם בקרב ציוני גרמניה: ריכרד ליכטהיים, ידיד הנעורים, הצטרף רשמית לתנועה הרוויזיוניסטית. “מוטב כך,” סבר פליקס, “מאשר חוסר עניין מצדו בציונות. הרוויזיוניסטים הם עתה גורם מטריד, אבל רק מעטים יהיו מוכנים לעזור לז’בוטינסקי להגיע לשלטון. יכול לסייע להם רק אם וייצמן יממש את איומיו החוזרים להתפטר.”

גם אם התנגד לתפיסת ז’בוטינסקי שיש לכפות את הגשמת הבית הלאומי על האוכלוסייה הערבית בתוקף המנדט, אף בכוח הנשק של בעלת המנדט, אם יידרש, גם אם הזדהה רוזנבליט עם וולטש באשר לצורך במתקפת שלום כלפי הערבים, כדי להסיר את חששותיהם מפני עלייה יהודית המונית ולהגיע עמם לידי הבנה, הדרושה לא רק למען הגשמת המפעל הציוני אלא גם תואמת את תפיסת הציונות כתנועה62 של חירות, שוויון וצדק, גם אם התנגד לשימוש במלה “יודנשטאט” במערכת המושגים הציונית הרשמית, משום שיש בו ביטוי לשאיפה להיות הכוח השולט בארץ־ישראל, בנקודה עקרונית מרכזית הסתייג מוולטש: “ברית שלום” יצרה את הרושם שמדינה דו־לאומית ומיעוט יהודי הם שני מושגים חופפים, כלומר שהיא רואה את השאיפה לרוב כמיותרת, כחלק של האידיאולוגיה הציונית שעבר זמנו. לדעתו אפשר בהחלט לקבל את רעיון המדינה הדו־לאומית ויחד עם זאת לראות ביצירת רוב יהודי בארץ־ישראל חלק מהותי במדיניות הציונית. “אני משוכנע שתכנית אשר היתה מקשרת בין שתי הדרישות היתה זוכה להד חיובי בציבוריות הציונית,” כתב לוויקטור יעקבסון, שנתמנה לנציג התנועה הציונית בז’נווה.

בנושא זה התנהלה התכתבות ממושכת בינו לבין וולטש, שבסופה הציע וולטש לנהוג כג’נטלמנים ולהסכים על כך שדעותיהם חלוקות, עם זאת עדיין קיים בסיס לשיתוף פעולה על יסוד המוסכם ביניהם: מטרת ההתיישבות היא קודם כול גידול היישוב מבחינה כמותית (גידול אמיתי ולא מלאכותי על ידי עלייה חפוזה שמובילה לירידה) וגידול זה דורש תנאים פוליטיים: ממשל מסודר, שמירה על חוק וביטחון, הימנעות מסכסוכים מיותרים עם הערבים, הימנעות מתעמולה מתגרה, ובכלל זה תעמולה למען מדינה יהודית.

נאמן לאידיאלים ההומניסטיים הנעלים שלו (ממקום מושבו בברלין) סבר וולטש שהשאיפה לגידול היישוב היהודי אינה צריכה להיות מותנית במספר הערבים: ציונות היא משהו נשגב הרבה יותר משלטון טריטוריאלי בלבד, מן השאיפה להיות ככל העמים, כלומר לשחק את האדונים. הוא לא קיבל את תפיסת רוזנבליט שאפשר לאחד את שתי הדרישות, לרוב יהודי ולמדינה דו־לאומית. בעיניו מדינה דו־לאומית פירושה שותפות שני עמים, שיחסם המספרי חסר משמעות בקשרים הפוליטיים והחוקתיים שביניהם. וולטש ראה את עצמו כמפרש תפיסתו האמיתית של וייצמן, אם כי מעולם לא נשמעה הצהרה מפורשת של וייצמן על תמיכה בתכנית הדו־לאומית (לפי הנחת וולטש מתוך רצון להימנע מהצהרות פוליטיות מיותרות). גם רוזנבליט ראה את עצמו כווייצמניסט מובהק, נאמן לתפיסת וייצמן שיש לקחת את פלשתינה כמות שהיא, על החולות והסלעים, על הערבים והיהודים, כלומר הימצאותם של 600,000 ערבים וזכותם לחיות בפלשתינה כפי שיש ליהודים זכות לבית הלאומי, הן שמכתיבות את המדיניות המעשית בארץ־ישראל.

אם בהשפעת תפקידו ואם מתוך שאיפותיו, היה רוזנבליט פחות “ירושלמי” מבעבר, מודע יותר לחשיבותה של לונדון כמרכז התנועה. כאשר נחשפה פרשת העברת כספים מפולין לארץ־ישראל בעזרת עסקי חליפין מסובכים של המשרד הארצישראלי בווארשה, שהובילו לאובדן של 12,000 לי"ש מכספי העולים, קיש, בראש ההנהלה הציונית הארצישראלית, החליט לפצות אותם, לפחות חלקית, כדי למנוע פניית העולים לבתי המשפט המנדטוריים. רוזנבליט במכתב חריף הביע את דעתו הנחרצת: העובדה שהמשרדים הארצישראליים כפופים לסמכותה ולאחריותה של ההנהלה הארצישראלית ולא ללונדון, יוצרת מצב עניינים שאינו בריא. פעילות ההנהלה בלונדון חייבת לכלול את הגולה כולה.

פרשה זו רק חיזקה את התנגדות הנפש הפרוסית לדרכי עבודה נוסח פולניה, של אי־סדרים, רשלנות, ניהול כושל, עסקים שחורים: עצם הרעיון שההסתדרות הציונית תהיה מעורבת בעסקי חליפין מפוקפקים העביר בו חלחלה. “לנו, לבעלי השכלה מערב־אירופית, לא קשה כלל לראות שדברים רבים בארץ־ישראל דורשים תיקון; הקושי בכך שהאחרים, והם הרוב, אינם מודעים לכך, וקשה לפקוח את עיניהם.”

כפי שלא היה נלהב מן האופי הפולני, כך גם יחסו לספרדים היה מסויג. טענות בדבר קיפוח שהשמיעו הספרדים בארץ־ישראל היו בעיניו רובן ככולן בלתי מוצדקות (כפי שכתב במכתב אישי, סודי ביותר לד"ר אלכסנדר ליכט ליוגוסלביה): אסור לנו אי פעם להסכים לכך שהספרדים יצורפו לעבודת הנהלה או למפעל התיישבות לפי מפתח נקבע מראש, אסור שעניין המוצא – אשכנזי או ספרדי – ישחק תפקיד כלשהו. אצל הקבוצות הספרדיות קשה עוד יותר מאשר אצל קבוצות אחרות בהסתדרות הציונית להבדיל בחדות מספקת בין יסודות ישרים ולא ישרים; ההתנסות עם השליחים הספרדיים בעבודת הקרנות אינה מעודדת במיוחד. שוב ושוב מסתבר שהתנועה הציונית מקורה בזרם מחשבה אירופי־אשכנזי, שאינו זהה לארץ־ישראליות של היהודים הספרדיים. כמובן שיש למשוך אותם לרעיון הציוני, והדבר אפשרי רק מתוך תחושת שותפות של שווים בין שווים. “אשר לי אישית, אין לי כל ספק שטרוניות הספרדים נובעות בחלקן הגדול מתוך תסביכי נחיתות – שאינם לגמרי בלתי מוצדקים.”

תחילה לא עברה אני ללונדון משום שמעמדו של פליקס היה מעורפל, ואחר כך נשארה בברלין, כך נאמר, כדי לא להכביד על הילדים ובייחוד על דינה, שזה עתה החלה לבקר בבית ספר, על ידי מעבר לשפת הוראה אחרת. עבודתה כצורפת (היא עסקה בעיקר בעיצוב תכשיטים לפי הזמנה) וירושתה אִפשרו לאני לחיות בברלין ברמה שלא היתה יכולה להרשות לעצמה בלונדון, לגור בדירה גדולה, ובה פסנתר כנף בסלון (לאני היה קול ערֵב והיא אהבה מוסיקה) וחדר המשמש כבית מלאכה, ברובע טוב, משוחררת מכל עבודה במשק הבית בזכות ליבטה, בת איכרים מתורינגיה, נאמנה למשפחה בכל נפשה. כיוון שדרכי הציונות הובילו לעתים למרכז אירופה, ששם התקיימו ישיבות הוועד הפועל וכנסים למיניהם, הגיע פליקס פעמים מספר בשנה לביקור בברלין, ולרוב נזכר לקנות מתנה לאני ולילדים רק בתחנת רכבת בגרמניה, כפי שאני חדת העין הבחינה מיד.

בעת שהותו בברלין היה יוצא עם אני לתיאטרון, לקונצרטים, ואם נשאר בערב בבית לא אהב כאשר הגבירות (הבית תמיד המה אורחות, חברותיה של אני) בעת הישיבה בסלון רקמו או סרגו: הוא רצה בשיחה ובתשומת לב. כאשר אמרה קיטי מרכס, קרובת משפחה של אסתר עגנון, סטודנטית שהתיידדה עם אני על אף הפרשי הגילים, שבויה בקסמו, ש“פליקס הוא נחמד”, השיבה לה אני כדרכה: “כמובן שהוא נחמד. רק תנסי להיות נשואה לו.” כאשר היה יוצא פליקס בעת שהותו בברלין כמנהגו יום יום למשרד ממיינקה־שטראסה, נהגה אני לומר לו לפרידה: “אל תשכח למסור דרישת שלום לכל עושי הרוח.”

אם לא הצליח פליקס להגיע מלונדון הביתה לאחד החגים או ליום ההולדת של האנס או של דינה, היה שולח כסף (“קנה לך משהו”) או הבטחה (“כשאהיה בברלין אקנה לך מתנה יפה”). על פי רוב היו מכתביו להאנס כתובים במכונת כתיבה, סימן, כפי שהאנס ידע ושנא – שהם הוכתבו למזכירה במשרד; המכתבים כללו שאלות רבות, בעיקר בנושאי לימודים, כדרך איש שאינו יודע להיפתח, תיקוני שגיאות ששגה האנס בכתיב הגרמני, ומשאלות למיניהן: שילמד יפה עברית, יתאמן יפה בפסנתר, יגרום נחת לאמא, יהיה אבירי כלפיה – ושיכתוב לאביו מכתב כל שבוע.

מדי פעם באה אני לביקור בלונדון, מקצת חופשת הקיץ בילו ביחד, עם הילדים או בלעדיהם, לרוב בשווייץ, שגם אליה הובילו עסקי הציונות. אני אהבה לנסוע, בעיקר לאיטליה, לדרום צרפת, ולא אחת מצאו את עצמם האנס ודינה בחופשות לבדם, נתונים להשגחת מיני מטפלות ודודות, אהובות ואהובות פחות, פה ושם נשלחו אל יוהנה ויוליוס רוזנפלד לקארלסרוהה, שאף הם היו בגדר דודים.

כיוון שלא טוב היות האדם לבדו (אפילו הוא ציוני), וגם לגבר המחוסן ביותר דרושה במקצת אישה, כפי שכתב פליקס ללולה, אשת ליאו הרמן, שביתם היה לו לעתים תחליף לבית עד לעלייתם ארצה ב־1926, היה יוצא לקונצרטים, להצגות תיאטרון, לאירועים ציוניים שונים בחברת אייגה שפירא. אייגה, אישה מרשימה, גבוהת קומה, בעלת שיער בהיר ותווי פנים עדינים, היתה ילידת ארץ־ישראל, שעבדה כמזכירה בוועד הצירים בעת שהותו בארץ אחרי המלחמה ואחר כך אצל פנחס רוטנברג, בראשית הקמת חברת החשמל בארץ־ישראל, ומשם נקראה ללשכה הראשית של קרן היסוד בלונדון. היא היתה אינטליגנטית, יודעת שפות, מעורה בחיי האמנות בארץ, ממשפחה מכובדת שמוצאה ברוסיה, יפה ולא נשואה. כצפוי, התפתח רומאן בינה לבין פליקס, שמצדה היה סיפור של אהבה – אשר לרגשות פליקס, מי ידע את לבו? (ומכתבים לאייגה – אין).


 

14 איך לקשר בין ציונות לסדר    🔗

למוד כישלונות מן הקונגרסים הקודמים החל רוזנבליט, הפעם מעמדת כוח, לפעול חודשים רבים לפני הקונגרס החמישה־עשר, שעמד להתקיים בספטמבר 1927 בבאזל (וייצמן בחר בבאזל, בניגוד לדעת פליקס, לציון שלושים שנה לקיום הקונגרס הראשון בקאזינו שלה), תוך שיתוף פעולה הדוק עם חבריו בהסתדרות ציוני גרמניה. בהתאם לתפיסתו שההנהלה חייבת לבוא לקונגרס ובאמתחתה הצעות החלטה מוכנות מראש, הכין רוזנבליט תזכיר מפורט. מתוך ציפייה להתקפות מן הימין על פשרנות ההנהלה מול הבריטים הציע להגן על ממשלת המנדט מפני התקפות שווא, אולם מצד שני לדרוש ממנה בתוקף ביצוע צעדים כלכליים ופוליטיים למען פיתוח הבית הלאומי, כמו השתתפות במלווה חקלאי, הקצבת אדמות ממשלה להתיישבות יהודית, הקלה במסים לחקלאות ולתעשייה חדשה והגדלת הסיוע לשירותי החינוך והבריאות של היהודים.

אולם עיקר המאמץ, בהשפעת המשבר בארץ־ישראל, היה מופנה לצד הכלכלי. נאמן לתפיסתו משנים קודמות ועל סמך ניסיונו מארץ־ישראל דרש ביסוס ההתיישבות הקיימת, גם על חשבון הקמת נקודות יישוב חדשות, והציע לשחרר את ההנהלה כמוסד כלכלי עליון מאחריותה ולהעביר את סמכויותיה למוסד מיוחד לטיפול בבעיות כלכליות. בפעולה משותפת הכינו אידר, שטיין ורוזנבליט מעין “ספר לבן”, כדוגמת האנגלים, שדן במדיניות העתיד וכלל הצעות לכל ועדות הקונגרס השונות בשטח המדיניות, הכלכלה, הכספים והמנהל. במכתב לוולטש התגאה פליקס בכך שבמסמך נכללו מרבית הצעותיו, אולם בעת תרגומן מגרמנית לאנגלית השתדל שטיין להימנע מניסוח עקרוני ומהתחייבות ברורה, אלא העדיף ניסוח בלתי מחייב. פליקס ראה בכך ביטוי לשתי אסכולות חשיבה שונות: “שעה שהאנגלו־סקסים חושבים רק על יצירת תקדימים, אנחנו תמיד רוצים לקבוע חוקים לנצח.”

“המרכז השמאלי”, שהקימו הציונים הכלליים תומכי וייצמן בגרמניה לקראת הבחירות לקונגרס, אימץ את גישתו של רוזנבליט (ושל שוקן מן הקונגרס הקודם), באשר לחשיבות הביסוס הכלכלי, כי לפי הצלחת המפעל הארצישראלי ייקבע גורלו של הרעיון הציוני עצמו; משום שהרעיון הציוני נבחן לפי הגשמתו חייבת להינתן חשיבות עליונה לשיקולים כלכליים ולחשיבה מעשית, משוחררת מדוגמות רעיוניות, ופירושו של דבר רפורמה שמטרתה כפולה: להביא מפעלים משקיים קיימים בארץ־ישראל לידי יכולת קיום עצמאי ולשנות את המדיניות הפיננסית של ההסתדרות הציונית, כלומר לבנות תקציב על יסוד תחזית ריאליסטית של הכנסת הקרנות ולא על משאלות לב כבעבר. (הגרעון בתקציב, כתופעה קבועה, היה לא רק צפוי אלא בלתי נמנע: הקונגרס אישר הוצאות על סמך אומדן הכנסות, שאיש לא היה מסוגל לקבוע אותן מראש, ולרוב, מתוך אופטימיות כרונית, היה גבוה הרבה יותר מן ההכנסות בפועל. הקונגרס השנים־עשר אישר תקציב של 600,000 לי“ש, ההכנסות הגיעו רק למחצית הסכום, ההוצאות קוצצו קיצוץ של ממש ואף על פי כן הגיעו ל־470,000 לי”ש. בקונגרס הארבעה־עשר אושר תקציב של 600,000 לי“ש, ההכנסות – רק 504,000 לי”ש.)

עוד לפני הקונגרס התנהל משא ומתן על הקמת הנהלה חדשה בלתי מפלגתית – כלומר של ציונים כלליים, ללא זיקה לתנועת הפועלים או ל“מזרחי”, – בהסכמתו של וייצמן שהיה זקוק לתמיכת ציוני גרמניה והנציגויות הארציות המקורבות להם במאבק הקשה הצפוי עם הימין. אמנם “המרכז השמאלי” זכה בבחירות לקראת הקונגרס רק בשלושים וחמישה אחוז מקולות הבוחרים בגרמניה ורק בארבעה צירים לקונגרס, אולם בזכות כוח ההשפעה של אנשיו במוסדות המרכזיים, כמו רוזנבליט, בלומנפלד ויצחק פוירינג, בנקאי ואיש עסקים בינלאומיים, גם הוא מעובדי חברת “אהרון הירש ובניו” לשעבר, אישר הפעם הקונגרס שורה של החלטות שתאמו את מדיניות “המרכז השמאלי”, בניגוד לעמדות תנועת הפועלים, שלא קיבלה את טיעון אוהדיה הגרמניים שהצעות הרפורמה אינן מכוונות נגד דעות פוליטיות אלא נגד דרכי השימוש בהון הלאומי, אינן מכוונות נגד עקרונות אלא נגד אופן מימושם. לפי בקשת וייצמן אף ניהל רוזנבליט בעת הקונגרס משא ומתן עם חיים ארלוזורוב על כניסתו לתפקיד יועץ כלכלי של המחלקה הפוליטית בלונדון. פליקס תמך בבואו של ארלוזורוב ללונדון גם מסיבות אישיות: הוא בעל רוח תוססת ויכניס קצת חיים לאווירה השקטה מדי של גרייט ראסל סטריט. הבעיה היתה כיצד לשכנע את ארלוזורוב לקבל על עצמו את המגבלות של “סיביל סרוונט” ולהימנע, כאיש התנועה, מביקורת על ההנהגה בפרהסיה. הדבר היה בלתי אפשרי.

הנה, סוף סוף ניצחון! התביעה לתקציב מאוזן אינה רק שיגעון של ציוני גרמניה “נעדרי מעוף”, אלא דרישה טבעית של חשיבה מסודרת ואחראית. סוף סוף קיבלו רוזנבליט וחבריו בגרמניה את שביקשו מזמן: הנהלה ארצישראלית א־פוליטית, כלומר ציונית כללית, מערבית (שלושה מחבריה – קיש, סאקר והנרייטה סאלד, ממייסדות ארגון הנשים “הדסה” בארצות הברית שעלתה ארצה ב־1920, היו “אנגלו־סקסים”), שעיקר עניינה גיבוש והבראה כלכלית. המשימה הוטלה על שכמו של הרי סאקר, עורך דין יליד לונדון, לפנים משתתף קבוע ב“מנצ’סטר גארדיאן”, נשוי לאחותו של סיימון מארקס ומקורב לווייצמן מאז ימי מנצ’סטר. בעת כניסתו לתפקיד אמר וייצמן לסאקר שאמנם אין הוא מסכים עם חלק מדעותיו, אבל יתמוך בו משום שבעיניו חיוני לחסל את מצב התוהו ובוהו השורר בארץ.

רוזנבליט חזר מהקונגרס ללונדון ומצא שם ייאוש, אפילו המוסדות הפיננסיים הציוניים סירבו לקבל שטרות של ההנהלה הציונית ולא היו מוכנים להעניק אשראי נוסף. האמריקנים לא עמדו בהבטחתם לשלוח מאה אלף דולר לחודש והעבירו במשך ארבעה חודשים רק מחצית הסכום. סאקר טען שלא הבהירו לו את המצב לאשורו, שאם לא כן לא היה מקבל על עצמו את תפקידו בהנהלה הארצישראלית. “מתכוננים להתמוטטות מוחלטת, כבר עתה נמצאים בפיגור של שישה חודשים בתשלום המשכורות בארץ־ישראל, ובמאמצים עליונים מגרדים כל שבוע אלף לי”ש לתשלום דמי אבטלה," דיווח פליקס, “ההנהלה הציונית תגיע לקצה הגבול כאשר לא תוכל לכבד את התחייבויותיה גם אצל הבנקים הלא־יהודיים.”

התרשמות פליקס מסאקר כחבר ההנהלה הציונית לא היתה נלהבת, כפי שכתב לשוקן: לא רק שניסה בדיונים להסוות את חוסר התמצאותו בעניינים ציוניים ספציפיים (דבר מובן לכשעצמו) באיצטלת ביטחון עצמי נחרץ, הוא גם ביקש להתנער מהתחייבויות ההנהלה הקודמת בנוגע ל“סולל בונה”63, להכשרה החלוצית ולמוסדות אחרים, דבר שרוזנבליט ראה בו פסול – גם אם החוק המנדטורי אִפשר זאת. במצוקתה נקטה ההנהלה הארצישראלית בצעד קיצוני והודיעה לממשלת המנדט על כוונתה להפסיק את הסיוע למובטלים, כלומר, להעביר את האחריות עליהם לידי ממשלת המנדט, אם ההנהלה בלונדון (שלא נשאלה מראש) תיתן לכך את אישורה. ההנהלה הארצישראלית יצאה מתוך הנחה שממשלת המנדט יודעת בלאו הכי על פשיטת הרגל הפיננסית של התנועה הציונית, שהיא לא תיזום עבודות דחק אם לא יאלצו אותה לעשות כן, באמצעות הודעה מעין זו, ושרק היא מסוגלת להכריח את הפועלים היהודיים להסכים להורדת שכר (הקבלנים האנגליים שעסקו בבניית נמל חיפה היו מוכנים להעסיק פועלים יהודיים רק בשכר שווה לפועלים ערביים, עשרים גרוש ליום – היהודים דרשו שלושים גרוש). וייצמן זעם; הוא ראה בצעד שנקטה ההנהלה הארצישראלית משגה פוליטי חמור, שעלול לעלות להסתדרות הציונית בסמכות הפוליטית שבנתה לה בארץ־ישראל במשך השנים במאמץ כה רב, ושתהיה לו השפעה הרסנית על דעת הקהל: תמיכה במובטלים יהודיים על חשבון משלם המסים הערבי! נעשו ניסיונות נואשים להשיג אצל נדבנים פרטיים תרומות לדמי אבטלה (אכן, שוקן וסר אלפרד מונד, ממייסדי תשלובת התעשייה הכימית אי. סי. אי. ומן התורמים הנדיבים למפעלים ציוניים, נענו ב־5000 לי"ש כל אחד).

המצב הכספי אמנם השתפר בחורף 1927, אחרי חודשים של מצוקה נוראה, אבל היחסים בין לונדון לירושלים התחדדו, ובפברואר 1928 החליט וייצמן, שבפעם הראשונה לאחר זמן רב שהה במשך חודשיים רצופים בלונדון ועמד מקרוב על קשיי ארגון המנוהל משני מרכזים בעלי זכויות שוות) ללבן את הבעיות עם קיש, שהתעכב בלונדון בדרכו לדרום־אפריקה, למסע הסברה.

קיש, יליד הודו, בן לפקיד ממשל בריטי שם, קצין צבא מקצועי, חבר צוות המומחים המסופח למשלחת הבריטית לוועידת השלום בפאריס, נבחר לתפקידו על ידי וייצמן ב־1922 (הקונגרס רק אישר את בחירתו), ללא ספק לא רק בגלל תכונותיו האישיות – תפיסה מהירה, יכולת ביצוע, כושר עבודה עצום, כנות, אומץ לב, ניסיון דיפלומאטי – אלא גם בגלל “אנגליותו”, שנראתה חיונית למגע עם הפקידות הגבוהה בממשלת המנדט, שנטתה לזלזל ב“נייטיבס”. כאן היה אדם המסוגל לדבר עמה כשווה בין שווים. קיש, בעל מראה של קצין בריטי בהתגלמותו, היה ונשאר איש וייצמן, נאמן לו אישית, והדבר קירב אותו לפליקס, שהיה בן גילו. מדי פעם פנה קיש לרוזנבליט בשאלות עדינות וביחסים סבוכים כחשדנות שבין וייצמן ורוטנברג, בעל המזג המהפכני והביקורתי.

בין האבסורדים שציין וייצמן היה ניהול משא ומתן בעניין פיתוח אדמות מפרץ חיפה בארבעה מקומות בעת ובעונה אחת – ירושלים, לונדון, ניו יורק וצוויקאו, מקום מושבו של שוקן, כאשר שוקן בעד השתתפות קרן היסוד בתכנית הפיתוח, ואילו סאקר (ששימש בנושא זה גם עורך דין של חברת החשמל הארצישראלית) מתנגד לכך נמרצות ולונדון לא נשאלה כלל. וייצמן הזכיר את המשגה הפוליטי החמור של ההנהלה הארצישראלית שמסרה את האחריות על המובטלים לידי ממשלת המנדט, ולא הבין מדוע מתנגד סאקר לניסיון להשיג מלווה מסחרי גדול. נוצר רושם שבכל עת שהנהלת לונדון מנסה לעשות משהו קונסטרוקטיבי למען ארץ־ישראל, היא נתקלת בהתנגדות ההנהלה הארצישראלית, שמאיימת בהתפטרות בכל פעם שלונדון אינה מקבלת את דעותיה. משום שההנהלה הארצישראלית חייבת להמשיך בתפקידה, גם מפני שהיא ממלאת אותו בצורה יעילה וגם משום שקרע עמה היה נותן לאמריקאים תירוץ מיוחל שלא למלא את התחייבויותיהם, הציע וייצמן את התפטרותו. אם הוא נעדר סמכות למנוע התפתחות דברים שעמם נזק פוליטי, הוא לא יהיה אחראי למעשי ההנהלה, אלא ימלא מעתה ואילך רק תפקיד מקביל לנשיא מדינה.

גם אם וייצמן דיבר על ההנהלה הארצישראלית בכללותה, עיקר חציו היה מופנה כלפי סאקר שבירושלים. אולם כעת, בשיחת הבהרה ייצג קיש את ההנהלה הארצישראלית וטענתו היתה הפוכה משל וייצמן: נראה כאילו כל הצעה שבאה מארץ־ישראל מעוררת התנגדות בלונדון. מוקסם, כרגיל, מן התערובת של עורמה, עקשנות, רגשנות וחכמה הרואה לטווח ארוך שגילה וייצמן בעת המשא ומתן, טען רוזנבליט שבחלקה אשמה במצב הנהלת לונדון בעצמה, משום שלא ניסחה ניסוח סופי ומחייב את מדיניותה בנושאים שונים, והסכימה לכך שסאקר יעסוק לא רק בהבראת המשק, אלא יתערב גם בעניינים מדיניים ואף יתעלם מההנהלה בלונדון. עתה, בניגוד לעבר, הביע פליקס התנגדות לשינוי מעמדו של נשיא ההסתדרות הציונית – שהלך, עד לאישור התפטרותו על ידי הועד הפועל, כדבריו כאדם עייף מאוד, לארצות הברית, לאמת את חשדותיו שציוני אמריקה אינם מעבירים את הכסף המובטח במתכוון, כדי להביא להתמוטטות בארץ־ישראל, ועמה להסתלקותו. האמריקנים, מצדם, הסבירו את הירידה בתרומות בשפל הכלכלי, בשיטפונות הגדולים באזור המיסיסיפי ובידיעות השליליות המגיעות מארץ־ישראל. התיירים האמריקנים לא רק חזרו עם רשמים מדכאים מארץ־ישראל, אלא גם חרה להם שאין שומרים בה על מצוות הדת, מחללים שבת ומועדים בפרהסיה. גם אם אינם אדוקים בעצמם, אמר ליפסקי בישיבת ההנהלה, חשוב להם שתורגש רוח הדת בארץ־ישראל.

(אלוהים אינו יודע, אולי, מה שנעשה בברוקלין, אבל על ארץ הקודש הוא פוקח את עינו).

רוזנבליט עצמו היה אופטימי: חלק מן המובטלים יעזבו את הארץ ויקלו על המצב; בניית נמל חיפה, פיתוח מפעלי החשמל של רוטנברג, השקעות פרטיות במטעי הדרים יספקו מקומות עבודה חדשים, ועם אלף וחמש מאות עד אלפיים מובטלים כבר אפשר להסתדר. הירידה, כמושג מופשט. נראתה, אולי, כפתרון זמני לבעיה בוערת, אבל הלכה למעשה היתה חבויה בה טרגדיה אישית עמוקה לכל יורד בנפרד, בעיקר לחלוצים שעלו ארצה מתוך אידיאלים, למען הגשמת אמונתם, אחרי הכשרה ממושכת. פראנץ קאהן, מזכיר התאחדות ציוני צ’כוסלובקיה, תבע מפליקס התמודדות כנה עם הבעיה: באיזו זכות עסקנים ציוניים, שמימיהם אף לא ניסו לעלות ארצה, אם בכלל ביקרו בארץ, מתייחסים מתוך עליונות ליורדים, הנקרעים בין משיכתה של ארץ־ישראל לחוסר יכולתם להתקיים בה?

סאקר היה בעיני פליקס הגון, חכם, בעל מרץ, ספקן, אך חסר מעוף, ויחסו לתנועת הפועלים נראה בעיניו מסוכן ודורש בקרה. לדעתו היה סאקר מוכן להעביר את הטיפול בפועלים המובטלים לידי ממשלת המנדט, משום שהמשא ומתן עמם הכביד עליו. סאקר אמר לו שההנהלה הציונית בשבע שנות עבודתה בארץ־ישראל השחיתה את היישוב והיישוב השחית אותה. “הממשלה, הגויים, מבחינות שונות, טובים לעניינינו מאשר אנחנו בעצמנו.” על כך השיב לו רוזנבליט, כפי שכתב לבלומנפלד: “אנחנו, הגרמנים, הנחנו שהוא די גוי בעצמו כדי למלא את מקום הממשלה.”

אכן, סוף סוף, תוך כדי משטר ה“אפישנסי” היעיל והנוקשה של סאקר, התקבלה באפריל 1928 ההודעה על הפסקת תשלום דמי אבטלה, משום שמצב התעסוקה השתפר ורוב המובטלים נקלטו במקומות עבודה, לרווחת כולם, אולם סאקר (מירושלים) תבע מההנהלה בלונדון התחייבות שבעתיד, גם אם תהיה אבטלה לא יחרגו ההוראות מעבר לתקציב ולא ישולמו דמי אבטלה, תביעה שאידר כסוציאליסט ותיק התנגד לה בתוקף: איך אפשר להתחייב לעולמי עד? בפגישות פנים אל פנים, בעת העדרו של וייצמן מלונדון, מצא רוזנבליט, למרבה ההפתעה, את סאקר נוח יותר מאשר נצטייר בעיניו מן התקשורת שבכתב, וכפי שדיווח לווייצמן לניו יורק, נסללה הדרך לשיתוף פעולה בין לונדון לירושלים אחרי שהובהר לסאקר שלהנהלה “פִסגה אחת, וזו נמצאת בלונדון”. אף שסאקר נוטה למדיניות פיננסית זהירה ומעדיף את פעולת הקרנות על מלווה חיצוני, הוא לא יעמוד למכשול.

ההחלטה לפנות לגורמי חוץ בבקשה למתן מלווה נתקבלה כבר באביב 1927, בעיצומו של המשבר בארץ־ישראל, כאשר נגנזו שרידי החלום על כוחה הפיננסי של קרן היסוד, והשאלה היתה אם עדיף מלווה גדול אחד או מוטב כמה מלווים קטנים יותר ממקורות שונים. באותם הדיונים הראשונים קשר רוזנבליט בין האפשרויות להשגת מלווה לכורח להגיע לידי תקציב מאוזן, גם אם פירושו של דבר שינוי המדיניות כלפי הפועלים והירידה. גם האמריקנים דרשו הנהלה בלי “אגפים”, דהיינו בלי נציגות הפועלים (שפרינצק מצדו הבהיר שהנהגה כזו תהיה לא רק בלי אגפים, אלא גם בלי ראשים). אכן בקונגרס החמישה־עשר נתמלאו משאלות הדוגלים בסדר וייעול, ונבחרה ועדת מלווה שעליה הוטל להכין תכנית מתאימה. כצעד ראשון פנה יעקבסון למדינאי הצרפתי ליאון בלום; בלום השיב תשובה אוהדת בשם ממשלת צרפת למתן מלווה באמצעות חבר הלאומים, אך הִתנה זאת בכך שהיוזמה תבוא מצד בריטניה. אחרי שווייצמן פנה לממשלת אנגליה, שאל היועץ הפיננסי לממשלה שאלה פשוטה: איך זה שהיהודים בעצמם אינם מסוגלים להשיג את הכסף?

היה נדמה שממשלת בריטניה, בדרבונו של בלפור, מראה יחס אוהד לקבלת מלווה של שני מיליון לי"ש, שיועד בעיקר להתיישבות אלפיים משפחות בקרבת נקודות יישוב קיימות, כאשר המתיישבים עצמם ישלמו חלק מן הריבית ואת החזר החוב.64 בינתיים צצה אפשרות של קבלת מלווה בנקאי דרך הוול־סטריט, בסכום של שני מיליון וחצי דולר, כאשר כל הכנסות קרן היסוד באמריקה ישמשו בביטחונות וההסתדרות הציונית תיתן ערבות. המומחים (פייבל, ניידיץ', הלפרן) היו בדעה שההסתדרות הציונית מסוגלת, לכל היותר, לתת ערבות מוסרית, משום שאין לה רכוש משלה. בניגוד לסאקר, שחרד מפני חובות נוספים, היה רופין בדעה שעצם התקווה למלווה כבר שיפרה את המצב הכלכלי בארץ־ישראל. בדצמבר 1928 נשמה הארץ לרווחה: אחרי הפסקה ממושכת הגיעו העולים החדשים הראשונים (גם במצב הכלכלי הקשה לא היו חסרים מועמדים לעלייה חלוצית, אלא שההנהלה הציונית לא ראתה את עצמה רשאית לבקש סרטיפיקטים, כל עוד היא תובעת מממשלת המנדט לספק עבודות יזומות לחיסול האבטלה). הסתיים פרק העלייה הרביעית. החלה העלייה החמישית.

במסגרת הניסיונות להכניס סדר ושיטה בעסקי הציונות הוקמה ועדת משכורות והוטל עליה לבדוק את רמת השכר של הפקידות הציונית במוסדות השונים ברחבי העולם. הוועדה, בראשות ליאון סימון, מראשי ציונות בריטניה, עמדה לפני משימה כמעט בלתי אפשרית, גם בגלל רמת החיים השונה כל כך בין ארץ לארץ, גם בגלל הפער בין הרצון למשוך לשירות התנועה הציונית אנשים מוכשרים בעלי רמה אינטלקטואלית, שביום מן הימים יהיו לעמוד השדרה של “הסיביל סרוויס” בבית הלאומי, לבין היכולת להציע להם תנאים נאותים. אף אם החל אדם את עבודתו מתוך אידיאלים ציוניים, בשלב מסוים נתן את דעתו על קביעות, תנאים סוציאליים, פנסיה. גיאורג הלפרן, מנהל אוצר התיישבות היהודים (שממנו צמח הבנק אנגלו- פלשתינה, שהיה לבנק הלאומי לישראל), קיבל משכורת שנתית של שלושת אלפים לי“ש, סכום ענק בהשוואה לשכר פקיד מן השורה. אף וייצמן, כנשיא התנועה, קיבל באלף לי”ש פחות ממנו, אולם הלפרן ציין שמדובר בעצם בהקרבה מצדו, משום שבבנקים הפרטיים הציעו לו מִשרות בשכר גבוה הרבה יותר.

הפקידות המקצועית בלונדון קבלה על שאין לה כמעט אפשרויות קידום (הרי הצמרת נבחרה בבחירות), שלהתמחותה בעניינים ציוניים אין ביקוש בשום מקום אחר, שהמשכורות אינן מאפשרות רמת חיים סבירה. בארץ־ישראל ראה רוב הציבור בפקידים הציוניים בטלנים, העיתונות העברית תקפה אותם על משכורותיהם הגבוהות, בעיקר בהשוואה לשכר האחיד של עסקני ההסתדרות. אולם הפגם העיקרי של הפקידים בכל המוסדות היהודיים בארץ היתה התנהגות בירוקרטית, ולעתים גסה, כלפי העולים החדשים, שציפו לגישה אוהדת, אך היחס אליהם היה לעתים כאל טרדנים, כפי שסבר האנס כהן, מחברי “בר כוכבא” בפראג כוולטש, וכמוהו גם איש “ברית שלום”, שעבד בירושלים כמזכיר קרן היסוד, כאחראי לתעמולה.65 ובכלל, למה חייבת קרן היסוד לשלוח כסף להחזקת המנגנון בלונדון, כאשר הכסף דרוש כל כך בארץ, למה הפקידים בלונדון חייבים לקבל את משכורתם בדיוק נמרץ שעה שבארץ מחכים שבועות ואף חודשים לשכרם? שטיין הבהיר בנושא זה לסאקר: בלונדון חייבים לשלם שכר דירה וחשבונות בחנויות בדייקנות, אי אפשר לחיות מאשראי כמו בארץ־ישראל.

לשם צמצום ההוצאות פוטרו בסוף 1927 כמה פקידים בלונדון, כמה הועברו לחצי משרה, משכורות קוצצו. לא לכולם: “לשטיין חייבים לשלם את מה שהוא דורש כיוון שאין לו תחליף,” קבע אידר. קמה זעקה: למה לא קוצצו גם משכורות חברי ההנהלה הנבחרים? למה לא נסגר “פרס־רביו” (ילד טיפוחיו של רוזנבליט) שלדעת אידר מספק לעסקנים ציונים קטעי עיתונות ציונית שהם קוראים בלאו הכי? עם הפיטורים עלתה גם שאלת הפיצויים, האם לשלם אותם בכל מקרה או רק כשלאדם אין אפשרות להשיג מקום עבודה אחר? רוזנבליט היה בעד תשלום פיצויים: הרי זו רק תמורה קטנה על שחיקת הכוחות העצומה בעבודה הציונית. בארץ־ישראל פיטר אוסישקין את יוליוס ברגר, בגלל חילוקי דעות, אחרי שמונה שנות עבודה נאמנה בקק"ל וחמש־עשרה שנות עבודה ציונית קודם לכן. לונדון זעמה: זה שכרו של איש שוויתר על קריירה כדי להקדיש את כוחותיו לתנועה הציונית?

תפקידו של נבחר ציוני לא היה בעיני פליקס מרנין יותר: הוא יעץ לאחיו מרטין, סגן יושב ראש התאחדות ציוני גרמניה, לוותר על המעמד כפוי הטובה והשוחק של פוליטיקאי ציוני ושמח כאשר מרטין קיבל על עצמו את ניהול קרן היסוד בגרמניה: “אתה היחיד המגלם את דמות פקיד המִנהל הציוני, בעל כישורים ממדרגה ראשונה, כפי שהתנועה הציונית זקוקה לו. אני בא יותר ויותר לידי מסקנה שבעל תפקיד פוליטי בתנועה הציונית נמצא בסכנה מתמדת, חיצונית ופנימית, ושרק מעטים מסוגלים לשאת בכך, בייחוד מבחינת העצבים.”

הציונים עדיין היו מתלמדים בדרכי ממשל ודיפלומאטיה. ליאונרד שטיין קפץ לז’נווה, כדי לשוחח עם נציג בריטניה בחבר הלאומים, בלי שטרח להודיע על כך לוויקטור יעקבסון, נציגה הקבוע של ההסתדרות הציונית שם. וולטש, שבמקרה פגש את שטיין בעת שהותו בז’נווה, נדהם: האם שר החוץ הצרפתי היה נוסע לדיונים ללונדון בלי ששגריר צרפת במקום ידע על כך? האם דבר כזה ייתכן בשרות דיפלומאטי ראוי לשמו?

גם דיפלומאטיה זה כסף. וייצמן פנה לרוזנבליט שייקח לידיו את ניהול הקרן לעבודה מדינית, קרן מיוחדת שהקים וייצמן בעיקר בזכות קשריו האישיים, כדי שתעמוד לרשותו מחוץ לתקציב השוטף של המשרד בלונדון. בנובמבר 1927 נסע פליקס לגרמניה ולארצות הבלטיות, בעיקר כדי להשיג כספים לקרן המדינית. לשם כך הכין הרצאה שהחלה ב“אנגליה בעלת העוצמה, בת החירות” והסתיימה ב“אם תרצו אין זאת אגדה”, אולם על אף הסיום המרטיט הצליח לגייס רק מאתיים לי"ש (ההוצאות, לפי דיווח כספי מדויק, הגיעו לעשרים ושלוש לי"ש). בברלין, בחוגים קטנים של בעלי דעה ובעלי מאה, נענו לו בעיקר חברים (סלי הירש, אריך כהן, ארנולד הילדסהיימר); כאשר פנה פליקס למרטין בדבר הבטחתו של בלומנפלד לאסוף למען הקרן המדינית אלף מארק, הגיב מרטין, מתוך ידיעת אופיו הבוהמי של קורט: לאן היינו מגיעים אם הכול היו דורשים מילוי כל הבטחותיו של בלומנפלד? את פליקס זה לא הצחיק: האם זאת התמיכה שזוכים לה בגרמניה?! מכתבים מסוג זה רק מחזקים אותו בכוונתו להתפטר ממחלקת הארגון.

חוסר שביעות הרצון מעבודתו, גם בגלל המִגבלות הנובעות מהעדר אמצעים כספיים, גם בגלל חוסר הערכה לעצם הצד הארגוני של התנועה הציונית, בא לידי ביטוי במכתבי פליקס לידידי נעורים – למשה קלוורי, לאריך כהן: “מאז עבודתי בקרב ציוני גרמניה לא היתה לי עבודה שהעניקה לי סיפוק מלא.” לקראת טקס הבר־מצווה של האנס נשטף אביו גל חרטה: לשם כך הוזנחו הילדים במשך שנים?! האנס יודע רק שמינית ממה שידע הוא בגילו, אחרי שבע שנות לימוד בבית ספר יהודי אין הוא מסוגל אפילו לקרוא עברית בשטף! ייתכן מאוד שהפגם לא היה כל כך בבית הספר עצמו, אלא ביחסו השלילי של האנס, בהשפעתה הדומינאנטית של אני, לכל דבר שהוא מרכזי בחיי אביו. פליקס נדהם כאשר בנו, בשאלון בית ספר אנגלי, רשם את דתו כ“מוזאית”, כדרך היהודים המתביישים ביהדותם.

כשהגיע האנס למצוות הוחלט שכל המשפחה תעבור ללונדון. פליקס שכר בית־משפחה יפה עם גינה בגולדרס־גרין (לאור הוצאותיו המיוחדות אישרה לו ההנהגה תוספת של עשרים לי"ש לחודש) והילדים נשלחו ללמוד (לפי בחירת אני) בקינג־אלפרד־סקול, מבתי החינוך המתקדמים באנגליה, שפעל לפי שיטות חינוך שפותחו בגרמניה לאחר המלחמה והיה חופשי הרבה יותר מבתי הספר הרגילים, בייחוד כפי שהכיר אותם פליקס, שבעיניו הזכות שניתנה לתלמיד לעזוב שיעור אם לא מצא בו עניין נראתה כחופש מופרז. מיותר לומר שבית הספר היה פרטי ויקר. פליקס בעצמו הכין את האנס לטקס בר־המצווה, את הדרשה למד לדקלם באנגלית אצל אשת גיאורג הלפרן. חגיגת בר המצווה נשארה בזיכרון פליקס כמפוארת בחגיגות שנכח בהן אי פעם בעיקר מבחינת הרכב האורחים: כל גדולי הציונות התייצבו ביום טקס בר־המצווה עצמו, בכ“ט בסיוון תרפ”ח, בשישה־עשר ביוני 1928, או למחרת, ביום א', לסעודה בגן: וייצמן, סוקולוב, רופין, מוצקין, יעקבסון, פייבל, הלפרן. סבתא פאני באה מברלין, יוהנה ויוליוס רוזנפלד באו מקארלסרוהה – אידיליה משפחתית לכל דבר.


 

15 שבע שנים עבור הסוכנות היהודית    🔗

כל אותן שנים בלונדון, מלבד העיסוק במשברים שפרצו באחת ודרשו מענה מהיר, סבבו סביב נושא הרחבת הסוכנות היהודית כגוף מרכזי לפי חוזה המנדט, תפקיד שעד כה מילאה ההסתדרות הציונית. כאשר דובר בסוכנות היהודית, תמיד התכוונו לצורתה המורחבת, ותמיד קיוו לכספם של יהודי ארצות הברית, למיליוני הדולרים שעד כה נתרמו למעשי צדקה, אך לא לבית הלאומי, כי אמריקה היתה ביתם. על אף ההתנגדות הנמרצת לסוכנות היהודית המורחבת, בעיקר בימין הציוני באירופה, מתוך חשש מפני השפעתם הפוליטית של הלא־ציונים, אמריקה היתה למכשול העיקרי, מחמת התנגדות ברנדייס וקבוצתו, בגלל חשש הציונים שם מפני המיליונרים המתבוללים כשותפים, ובגלל העדר אישיות מרכזית בציבור היהודי הלא־ציוני בארצות הברית שתיטול על עצמה את ביצוע המשימה.

אחרי שהוועד הפועל, בניסוח מעורפל להפליא, הסמיך את וייצמן ב־1923 לנהל משא ומתן למען הקמת הסוכנות היהודית (מכאן ועד עולם הכוונה תמיד למורחבת) נסע וייצמן לארצות הברית, ושם, בביתו של לואי מארשאל במזרח מנהטן, ביום ראשון, בארבעה במאי 1924, בעקבות ועידה אל־מפלגתית, הסתיים סיבוב ראשון של דיונים בהסכמה על הקמת הסוכנות היהודית שתמנה מאה וחמישים חברים לפי חלוקה שווה בין ציונים ללא ציונים, כאשר מתוך המחצית הלא־ציונית ארבעים אחוז מן החברים יהיו מארצות הברית.

מארשאל, יליד ארצות הברית להורים ממוצא גרמני, מעורכי הדין החשובים באמריקה, דמות ציבורית רבת פעלים ובעלת כוח השפעה רב, איש סמכותי בעל מזג חם, לחיוב ולשלילה, היה מעתה תקוותו הגדולה של וייצמן, שהיה שולח, בין ביקור לביקור שלו, את פייבל, שטיין ואחרים להמשך המשא ומתן. כאשר פליקס הופיע בלונדון כבר הוסכם על ועד פועל שימנה שמונה־עשרה חברים, שמתוכו ייבחר גוף קטן לניהול יומיומי, שמקום מושבו יהיה בירושלים, כפי שרצו האמריקנים. אולם כאן צץ עיכוב חדש: הגופים הפילנטרופיים הגדולים של יהודי אמריקה החליטו לתמוך בסכום גדול (חמישה־עשר מיליון דולר) בהתיישבות יהודית חקלאית בדרום רוסיה ובפרט בחצי האי קרים, אחד הניסיונות של ממשלת ברית המועצות להביא את היהודים הבורגניים והזעיר־בורגניים לחיים יצרניים, לפי תפיסתה. בעיני חלק מן הנדבנים האמריקניים היהודיים היתה קרים עדיפה מארץ־ישראל, כי לא קשרה אותם בשום צורה לאותה הלאומיות היהודית המפחידה, ובעיני חלק מהציונים היתה זאת אמתלה רצויה לדחות את שיתוף הפעולה עם הלא־ציונים.

רק בראשית 1927, בעת ביקור נוסף של וייצמן בארצות הברית, שוב הושגה התקדמות והוחלט על הקמת ועדת סקר לארץ־ישראל שחבריה הבנקאי פליקס וורבורג, אחד התורמים הגדולים לבניית האוניברסיטה העברית בירושלים, ולי ק. פרנקל, מומחה לביטוח סוציאלי ולרווחה, שניהם מניו יורק, אוסקר ווסרמן מברלין, ובראשה סר אלפרד מונד (שזכה בשנת 1928 לתואר לורד מלצ’ט), משענתו של וייצמן בקשריו עם צמרת השלטון הבריטי. על הוועדה הוטל לסייע בהכנת תכנית כוללת ושיטתית לפיתוח ארץ־ישראל בעתיד על ידי בדיקה מדעית של המקורות והאפשרויות הכלכליות של ארץ־ישראל. וייצמן תמך בהקמת הוועדה לפי דרישת האמריקנים משום שראה בה אמצעי לרתום אותם סוף סוף לשיתוף הפעולה המיוחל. שורה של מומחים בעלי שם כפרופ' אלווד מיד מקליפורניה, ראש הסוכנות להכשרת קרקע בארצות הברית, וג’ון קמבל מאנגליה, בעל ניסיון בהתיישבות פליטים יווניים, יצאו לסקור את ארץ־ישראל על כל היבטיה. וייצמן, בישיבה עם כמה מחברי ועדת הסקר, המליץ גם על ביקור בעבר הירדן ובסוריה, כדי לעמוד על סיכויי ההתיישבות היהודית שם. עבודת המומחים עלתה הון רב וההסתדרות הציונית התחייבה לשאת במחצית ההוצאות (האצילות מחייבת); הדו"חות המפורטים חוברו בקיץ 1928 למסמך כולל.

מראשית עבודתה המעשית בארץ־ישראל נהגה ההסתדרות הציונית להזמין מדי פעם מומחים מבחוץ, מטילה עליהם לחוות את דעתם על הנעשה בה ולהציע הצעות לשיפורים, מתוך הנחה שאיש מבחוץ ייטיב לראות דברים במבט חודר יותר מאנשים מקומיים, גם אם הם עוסקים בנושא ההתיישבות היהודית שנים רבות הלכה למעשה. אם כי כל המומחים היו מאוהדי המפעל הציוני, הם לא היו מסוגלים לתפוס את ייחודה של ארץ־ישראל על בעיותיה הסבוכות, את המהפכה הפנימית בעם היהודי, את ההבדל בין מתיישב יהודי ליליד בארץ בלתי מפותחת אחרת. דו"ח ועדת הסקר המשותפת היה ביקורתי מאוד בנוגע לדרכי בניית ארץ־ישראל והמליץ כמה המלצות שנגעו בציפור נפשה של ההתיישבות הציונית: עלייה בהתאם לצרכים הכלכליים של הארץ, ביטול עקרון העבודה העצמית, בעלות המתיישבים על הקרקע, העדפת המושב על הקבוצה, שנראתה לוועדה רק כהעתקת רעיונות מהפכניים מיובאים מרוסיה, כשהאידיאל שלה המושבות הגרמניות בארץ ופועלים המקבלים מרוּת בלא ויכוח, ובקיצור: אימוץ דרכים קפיטליסטיות ורציונאליות בכלכלת ארץ־ישראל.

וייצמן מעולם לא לקח את רוזנבליט עמו לארצות הברית, אם בגלל שליטתו הלקויה באנגלית ואם משום שהיה זקוק לנקודה יציבה בלונדון, אולם כפי שמעידה שורה ארוכה של תזכירים ומכתבי הבהרה וויכוחים עקרוניים עם שטיין וסאקר, היה רוזנבליט מעורה מאוד בכל שלבי הדיונים הנגררים. מכתבי וייצמן בעת שהותו בניו יורק באביב 1928 להנהלה בלונדון שיקפו נאמנה את התנודות במצבי רוחו: היחסים עם קבוצת ברנדייס שוב התחדדו, האופוזיציה הציונית בראשותו של סטיפן וייז אינה מתנהגת כאופוזיציה אלא כקבוצת קושרים המבקשת להשתלט על הסתדרות ציוני אמריקה, ודרכה על התנועה העולמית, כדי למנוע הסכם בעניין הסוכנות היהודית. רוזנבליט, מצדו, מדווח על המצב הכספי הרעוע של ההנהלה בלונדון ומביע תקווה שווייצמן יוכל להשיג בארצות הברית ובקנדה כספים גם למענה. וייצמן, לעומתו, מביע חרדה להכנסות הכלליות בעתיד, בגלל התעמולה חסרת המצפון המציירת תמונה מעוותת של ארץ־ישראל, מדברת על פשיטת רגל, התמוטטות מוחלטת וניהול כושל – והציבור היהודי התמים אינו מבדיל בין סילוף לאמת. (ומה גם כאשר וייז, מנהיג הזרם הליבראלי ביהדות, היה נואם חוצב להבות, ואילו לאוי ליפסקי, יושב ראש התאחדות ציוני אמריקה מאז הקרע עם ברנדייס, עיתונאי מוכשר, מראשוני הציונים האמריקנים, היה איש ישר לבב, נאמן לווייצמן, אך חסר אותו קסם וכושר נאום שהיו למתנגדיו). כדי להתאושש מן “השבועות האיומים” בארצות הברית עלו וייצמן וורה על ספינה איטית יותר לאירופה (בימים המאושרים ההם, כאשר אנשים הפליגו באוניות ויכלו לנוח בין משימה למשימה, במקום לסבול מסִחרור טיסות מתמיד). מאושש עם שובו דיבר וייצמן באוזני ההנהלה על תקציב של מיליון לי"ש לשנה, כאשר ימומש הסכם הסוכנות היהודית.

אם ימומש אי פעם. ביולי 1928 התכנס הוועד הפועל הציוני בברלין, ובניגוד לכל ההצעות בכתב שניסח רוזנבליט בשקידה, כדי למנוע קרע עם האמריקנים, החליט הוועד הפועל לאשר מחדש את חמשת העקרונות – עבודה עברית ושפה עברית, קרקע הלאום, זכות המתיישבים לקבוע את צורת ההתיישבות לפי ראות עיניהם ועידוד העלייה – ובכך בעצם דחה את דו“ח ועדת הסקר. רוזנבליט זעם, משום שביומיים האחרונים של המושב, כאשר חלק מהמשתתפים כבר עזב ונותרו במקום רק עסקנים מקצועיים, הצליח הוועד הפועל לקבל כמה החלטות בענייני תקציב ועלייה בניגוד לדעת ההנהלה (והדבר היה בעיניו עוד אחת מן התוצאות השליליות של העדר מפלגת שלטון מאורגנת כהלכה). מארשאל רתח כיוון שדו”ח המומחים לא אושר והחליט להתעלם לחלוטין מהחלטות הוועד הפועל, שהיו בעיניו רק הוכחה נוספת לחוסר היכולת המוחלט של המוח המזרח- אירופי לטפל במציאות. “רעיון אינו צריך להיות אלא תכליתי כדי שמיד יעורר התנגדות, ואם הוא בא מצד האמריקנים על אחת כמה וכמה.”

וייצמן שלח את סאקר לאמריקה ליישר את ההדורים, מפני שמארשאל במגע אישי אינו נורא כל כך כפי שהוא מצטייר ממכתביו, ומלבד דו"ח ועדת הסקר היתה עוד שורה ארוכה של בעיות שטרם מצאו פתרון. משום שהקונגרס החליט שחוקת הסוכנות היהודית תאושר לשלוש שנים, ורק עם תום תקופת הניסיון תזכה לאישור סופי, עמדה הבעיה: ומה בדבר אישורה דה־יורה על ידי ועדת המנדטים בז’נווה? האמריקנים חשדו (בצדק־מה) שהציונים אינם רוצים אלא בכספם, ללא השפעה פוליטית, תוך אפשרות להיפטר מהם כאשר לא יהיה עוד צורך בהם. הציונים פחדו מפני הקפיצה אל הבלתי נודע, משום שאחרי אישור ועדת המנדטים אי אפשר יהיה לבוא כעבור כמה שנים ולבקש להשיב את כל הסמכויות להסתדרות הציונית, ולכן העדיפה ההנהלה, כפי שהבהיר רוזנבליט לשטיין, להשאיר את הדברים פתוחים לשלוש שנים. האמריקנים רצו שמושב ההנהלה ייקבע בירושלים, אבל היה ברור שאיש מן האישים הלא־ציוניים המרכזיים לא יבוא להתיישב בארץ־ישראל,66 כלומר הם יהיו מיוצגים רק על ידי פקידים מדרגה שנייה ושלישית. בעיות רבות אחרות תבעו גם הן את פתרונן: בעיית ההצבעה על ידי ממלא מקום, משקלה המספרי של כל ארץ וארץ, דרך בחירתם של הנציגים הלא־ציוניים בסוכנות (האם גם ציוני יוכל לייצג אותם), ניסיון הציונים להפריד בין נושאים כלכליים (שבהם שיתוף פעולה רצוי) לפוליטיים (שבהם שיתוף פעולה פסול). רחנבליט הציע שגם נציגי הלא־ציונים בהנהלת הסוכנות העתידה יוכלו להיות ציונים באופן אישי (ואכן כך היו פני הדברים אחרי הקמתה). בחורף 1928 התקיים מושב מיוחד של הוועד הפועל, וסוף סוף, לקראת הקונגרס השישה־עשר, שעמד להתכנס בסוף יולי 1929 בציריך, נקראה גם האספה המייסדת של הסוכנות היהודית: אספה אמיתית של מנהיגים יהודים מן העולם כולו.

לאחר שאידר הודיע על כוונתו להתפטר מטעמים אישיים (העבודה הציונית תבעה את כל כוחותיו ולא הותירה לו זמן למקצועו כרופא), בחר הוועד הפועל ביולי 1928, לפי המלצת וייצמן ופה אחד, בזליג ברודצקי, יליד אוקראינה שהגיע לאנגליה כילד קטן, פרופסור למתימטיקה באוניברסיטה של לידס, לעמוד בראש המחלקה המדינית ולטפל בענייני האוניברסיטה העברית, שגם עיצוב אופיה היה, לא מעט, בגדר שאלה מדינית: הרוויזיוניסטים תבעו להפוך אותה למוסד הוראה גדול לקליטת הסטודנטים היהודיים ממזרח־אירופה המתקשים להתקבל למוסדות להשכלה גבוהה בארצות מגוריהם, ואילו וייצמן וחוג המייסדים רצו קודם כול במוסד מחקרי, מצומצם בהיקפו, אך מעולה ברמתו. בשיחות הכנה בין רוזנבליט לברודצקי הוסכם שיבוא ללונדון ליומיים בשבוע, כדי שבעת העדרויותיהם הממושכות הצפויות של וייצמן וסוקולוב ייווצר לפחות הפורום המינימאלי של שלושה הדרוש לקבלת החלטות. מוחו האנליטי של ברודצקי, נאמנותו לווייצמן, העובדה שהיו בני אותו גיל, ושגם ברודצקי, בעת לימודיו באוניברסיטה של לייפציג, שימש יושב ראש אגודת הסטודנטים היהודיים במקום, כל אלה יצרו קרקע נוחה לשיתוף פעולה בין השניים.

בחודשי הקיץ, בימי החגים, בעת שהותם של וייצמן וחברי הנהלה אחרים בארצות הברית, נותר רוזנבליט מדי פעם בלונדון כחייל בודד. ברודצקי בא פעם בשבוע מלידס, והם דנו בשניים בנושאים שלא סבלו דיחוי (כספיים, לרוב). לקראת כל מושב של הוועד הפועל ולאחריו ולקראת כל קונגרס יצאה ממשרדו של פליקס רוזנבליט שורה ארוכה של תזכירים בענייניה הסבוכים של הסוכנות היהודית המורחבת.

ביטחונו העצמי גבר, מעמדו התחזק, שטחי פעילותו התרחבו. הדבר בא לידי ביטוי גם בישיבות ההנהלה, שאותן ניהל לעתים קרובות, גם בנימת מכתביו וגם במידת התערבותו בנושאים פוליטיים. הוא היה ביקורתי כלפי שטיין, המזכיר המדיני, על נכונותו להסכים לפשרה, על שלא ידע לעמוד על עקרונות במשא ומתן עם משרד המושבות בדבר כוונת ממשלת ארץ־ישראל להתנות את מתן הסרטיפיקט לבעלי הון בסכום של אלף לי“ש ויותר במקום חמש מאות הלי”ש שנדרשו עד כה. הרי סכום כזה יעשה את עליית המעמד הבינוני כמעט לבלתי אפשרית, לא רק לציוני פולין, אלא גם לציוני גרמניה. הוא ראה בהמשך הפיקוח על העלייה נזק רב לבניין הארץ ופגיעה חמורה ביוקרתה הפוליטית של ההנהלה הציונית, כפי שהבהיר לווייצמן בספטמבר 1928 במכתב לפאריס, שגיאה כלכלית הרת אסון, סימן מבשר רעות, אולי המכה הקשה ביותר למעמדה הפוליטי של ההסתדרות הציונית והפרת התחייבויותיה של ממשלת המנדט באשר לזכותם של יהודים לחיות בארץ. הרי זו שערוריה מצדה לאסור על כניסתו של ז’בוטינסקי לארץ- ישראל, איש שלחם לצד האנגלים למען כיבוש ארץ־ישראל, איש שאף במאורעות 1920 התנהג כג’נטלמן!

שטיין המותקף הבהיר שהנכונות לפשרה לתשלום של שבע מאות וחמישים לי"ש באה רק אחרי שנדחו ההשגות העקרוניות. רוזנבליט מצדו חיפש, בהתייעצות עם ברודצקי, דרכים כיצד לפעול במקרה של התנגדות עקרונית לחקיקה מתוכננת על ידי ממשלת המנדט, בלי לוותר על אפשרות שינוי הטקטיקה אם הנימוק העקרוני יידחה, אפשר לומר: גם זה נוגע לארגון, ארגון צעדים פוליטיים.

עדיין אפשר היה להוציא ציונים מברית המועצות, ששם נרדפו על אמונתם הנוגדת את תפיסת המשטר, ומעבר לשאלה הכספית היתה זו גם שאלה של שיטה. כאשר הסתדרויות ארציות ביקשו לארגן הפגנות מחאה על יחס שלטונות ברית המועצות לציונים, סבר סוקולוב שהדבר עלול להתפרש על ידם כמעשה אנטי־בולשביסטי ורק להרע את מצב הציונים שם. כאשר ארלוזורוב נסע לארצות הברית, כדי למסור לחברי הסנאט תזכיר על מצב ציוני רוסיה, משוכנע שהכרחי להביא את רדיפתם לידיעת העולם, הביע ליאונרד שטיין ספק באשר לתועלת שבפרסום העניין, שעלול להביא לתוצאות הפוכות ומזיקות, אם ממשלת ברית המועצות תיווכח שהציונים מנסים לעורר תרעומת על מדיניותה. רוזנבליט תמך בארלוזורוב: הציונים ברוסיה עצמם טוענים שהמצב אינו יכול להיות גרוע יותר ושמחאות אינן יכולות להזיק.

דמוקראטיה, צדק, שוויון זכויות – תמיד עד לנקודת ההגשמה הציונית. בעקבות פניות חוזרות מצד הבריטים להסתדרות הציונית להסכים להקמת גוף מחוקק נבחר בארץ־ישראל, עלה הנושא מדי פעם בדיוני ההנהלה, שהיתה ברובה, כולל רוזנבליט, בעד המשך העניינים כפי שהוא, אם כי מפי ברודצקי הובע חשש שמנקודת ראות דמוקראטית אי אפשר יהיה להתנגד לאורך זמן לממשל נבחר בארץ־ישראל. הוחלט לפנות לאישים שונים בתנועה הציונית ולבקש תזכיר סודי שיפרט את חוות דעתם בנושא, ושטיין נתבקש לבדוק את החוק בארצות אחרות השייכות לאימפריה הבריטית. קיש הצביע על כך שהערבים עדיין דורשים ייצוג לפי היחס המספרי שלפני המלחמה הגדולה – עשרים ושניים מוסלמים, שלושה נוצרים, שלושה יהודים – והגבלת העלייה היהודית למאתיים עד אלף נפש לשנה. לדעתו מוטב שלא להתנגד לאספה מחוקקת מבחינה עקרונית, אלא לדרוש שתוקם על יסוד הצהרת בלפור. קיש הציע להנהיג לימודי ערבית בכל בתי הספר העבריים, כדי להעניק לדור הבא הבנה היסטורית ולהכינו לקראת פתרון בעיית ארץ־ישראל, פתרון שלא הצליח להבשיל בדור זה. מתוך שיחה שניהלו אידר ושטיין עם סר ג’ון שוקבורג, ממשרד המושבות, הבינו השניים שאיש אינו תומך עוד בהקמת אספה מחוקקת בארץ־ישראל מלבד הערבים ושאין מקום לדאגה, אלא אם לחץ דעת הקהל הבריטי יתחזק יתר על המידה.

במכתב למוריץ בילסקי, אח לברית קא־יה־פאו, נימק רוזנבליט את התנגדותו: אכן הוא מכיר בנימוקים המדברים בעד הקמת מוסדות פרלמנטאריים בארץ־ישראל, אבל השאלה הקובעת איננה אם ארץ־ישראל צריכה להיות דמוקראטית או לא, אלא אם צעד כזה יחריף או ישפר את היחסים בין יהודים לערבים. כיוון שלאור התחייבות המנדט לבית הלאומי היהודי אפשרי רק ממשל פרלמנטרי לכאורה (משום שייצוג אמיתי היה שם קץ לשאיפות הציוניות), ממשל כזה יוביל בהכרח להגברת שנאת הערבים, בראש וראשונה כלפי היהודים.

השחיקה בצמרת הציונית היתה גדולה יותר אף מן השחיקה המצויה אצל פוליטיקאים מקצועיים בקרב עמי העולם, גם בגלל המאמץ העצום להשגת כספים, בהעדר מקור הכנסה סדיר כפי שהוא עומד לרשות ממשלה של מדינה קיימת, גם בגלל פיזור העם היהודי, שתבע נדודים תמידיים, גם בגלל האופי היהודי והסערות הנצחיות בכוס מים או באצבעון מים. “אנו מביאים את קרקעית נפשנו לאפיסת כוחות,” כתב וייצמן ב־1928 לשוקן (החולה): בזמן נסיעתו לרומניה חלה גם וייצמן בדלקת אוזן וכל החורף סבל מכאבים – במרוצת השנה הורע מצב בריאותו, ואחרי שובו מנסיעה לברלין, למושב הוועד הפועל, אובחנה אצלו הרעלת דם והוא אושפז בסנטוריום בוויילס. כל תכניות העבודה הציוניות השתבשו. בפברואר 1929 נזפה ורה וייצמן בפליקס רוזנבליט על הודעתו לעיתונות שחמישה ממנהיגי הציונות הפולנית עתידים לבוא ללונדון לפגוש את וייצמן ועל שמועה שווייצמן עתיד לנסוע לפולין, ודרשה ממנו ללא כחל וסרק: אין לקבוע שום פגישות לווייצמן, לא בלונדון, ולא מחוצה לה, בלי לקבל לכך הסכמתה מראש.

פליקס, במכתב מנומס, הבהיר לוורה שאת הפגישה בלונדון והנסיעה לפולין קבע ד“ר וייצמן עצמו בברלין (מתוך מאמץ לזכות בתמיכת ציוני פולין להרחבת הסוכנות) וכי לא רצה להודיע על ביטולה מראש, כדי לא להוסיף דאגה לעולם הציוני המודאג ממצב בריאותו של ד”ר וייצמן בלאו הכי. אם לא יהיה מנוס, תמיד אפשר לבטלה ברגע האחרון. ורה לא הסתפקה בתשובה: יש להודיע חד וחלק על ביטול הפגישה עם ציוני פולין. הרופאים בדעה שלהחלמת וייצמן יידרשו חודשים ואם ימשיך באותו קצב עבודה, הנזק לבריאותו יהיה בלתי הפיך. אין ברצונה להתערב בעניינים ציוניים, אלא כאשר הם נוגעים לד“ר וייצמן: “אני עומדת על כך שידווח לי, עוד לפני שידווח לד”ר וייצמן, על פגישות מתוכננות, כי אני יודעת מה כוחותיו מסוגלים לשאת.”

ורה וייצמן, צעירה מבעלה בשמונה שנים, בת למשפחה מבוססת, שהכירה את וייצמן בעת לימודי רפואה בז’נווה, אינטליגנטית ומשכילה, התמודדה עם העול העצום של אשת איש המכור לציונות בהתאם לאופיה החזק: היא היתה פעילה בעניינים ציוניים בעצמה, ממייסדות ויצ"ו, ארגון הנשים הציוניות, וליוותה את בעלה במרבית מסעותיו על פני העולם תוך הקפדה רבה על מעמדה כגבירה הראשונה של התנועה הציונית. פליקס העריך את מעלותיה, ראה בה מארחת מושלמת וסלח לה על התנשאותה שלה, אולי משום שהיה מן המובחרים שוורה וייצמן הזמינה לביתה – ולכבוד זה לא זכה אדם בהתאם למעמדו בהירארכיה הציונית, אלא לפי אמות המידה שוורה קבעה.

וייצמן התעקש על נסיעתו המסורתית לארץ־ישראל לקראת פסח, ורה התנגדה, אבל הבינה שלא תוכל להחזיק בו אם ישתפר מצב בריאותו, ותבעה מרוזנבליט לחסוך ממנו כל ישיבה ומשלחת, מלבד הפגישה עם הנציב העליון. כל כמה שהציונים רוצים אותו בארץ־ישראל, ברור להם, כפי שכתב פליקס לוורה, ששם יטרידו אותו בפגישות, בעיקר כאשר ישיבת הוועד הפועל באופק.

סוקולוב היה שרוי באבל על מות בנו הבכור, הגישה לוייצמן היתה חסומה, ברודצקי בא ללונדון מלידס פעם בשבוע, רק ליום או יומיים, ורוזנבליט ניסה לעמוד בפרץ ולמצוא מענה לכל הבעיות והתביעות שהציפו את המשרדים. וייצמן נהג במסעותיו על פני עולם לפזר הבטחות (שנתרגמו במונחים של כסף), ועתה באו בעלי ההבטחות – הנהלת “החלוץ”, עורך “הארץ”, ברל לוקר בשם “פועלי ציון” – לתבוע את פרעונן. לורד בלפור שלח מכתב בשמו של הסופר הגרמני, בן האצולה, יוסף קייזרלינג, שהוזמן בעת שהותו בארצות הברית לביקור בארץ־ישראל, כנראה לפי יוזמת וייצמן, וכעת נתבקשה ההנהלה לדאוג למימון הנסיעה. פנייה למרטין ולחברים בגרמניה לא הועילה: התאחדות ציוני גרמניה אינה מוכנה לשלם בעד נסיעתו של קייזרלינג, יש דברים דחופים יותר. בובר לא היה מוכן להתערב, קייזרלינג איים בתביעה משפטית. ברוב ייאושו פנה פליקס לסאקר בירושלים בבקשה לסייע לו בהסדרת העניין (הרי הוא האיש היחיד השייך גם לירושלים, גם ללונדון). סאקר הזדעזע: במצבה של ארץ־ישראל, כאשר יש מתיישבים הרעבים ללחם, רוצים להטיל עליהם התחייבויות של לונדון? מה הם חושבים, שהתקציב בארץ־ישראל גמיש, שאפשר להגדילו לפי רצונה של לונדון? “ההנהלה אינה יכולה להרשות לעצמה את המותרות שבאשליה עצמית.” מעבר לבעיה הכספית היתה גם תרעומת על וייצמן שנהג להזמין אישים שונים לביקור בארץ־ישראל (על חשבון האומה) בלי לתאם את הדבר מראש עם ההנהגה הארצישראלית. ובכלל, למה להזמין סופרים כמו שלום אש לסייר בארץ על חשבון הקרנות, כאשר סופרים אלה משלמים מכספם תמורת סיור במצרים או חופשה באלג’יר? (ביקש האנס כהן לדעת). וייצמן, כהרצל לפניו, רצה בטעמה של מלכות, גם בלי מדינה. אם בגלל המגע עם עשירים היה חייב לגור תמיד במלון ממדרגה ראשונה, בגלל העניים על אחת כמה וכמה. גם תנועת הפועלים, לדברי בן גוריון, היתה זקוקה להדרת מלכות, למלך ישראל, ששכינת עם ישראל שורה עליו.

חצי יובל שנים לאחר מותו של חוזה המדינה היהודית ביקשה התנועה הציונית להעביר את עצמותיו לירושלים. קיש יעץ לבחור בחיפה או בכלל לדחות את הדבר, בגלל אווירת האי־שקט ששררה בירושלים. ביום הכיפורים 1928 הפסיקה המשטרה הבריטית תפילה ליד הכותל המערבי, כדי לסלק, על סמך תלונת המוסלמים, כיסאות ומחיצות מתקפלות שהוקמו שם, וזאת בלי לבוא בדברים עם ההנהגה היהודית – מעשה שהיהודים ראו בו עלבון צורב. הכותל חדל להיות עניין דתי והיה לסמל הנוכחות היהודית בארץ־ישראל.

הוועידה המוסלמית הכריזה בצורה חד־משמעית שהכותל מקום מקודש למוסלמים וחלק בלתי נפרד ממסגד אל אקצה, שליהודים רק זכות גישה לכותל, בלי תפילה בציבור, בלי הרמת קול, ואין להם כל זכות לשנות את המצב הקיים על ידי הצבת כיסאות, ספסלים, מחיצות, ניידים או קבועים. הוועד הלאומי, הנציגות היהודית הנבחרת בארץ־ישראל, דרש יצירת תנאים שיאפשרו תפילה ליד הכותל והפקעת הבקתות שממולו, ופנה לוועדת המנדט בז’נווה בעצומה שנוסחה שוּנה פעמים מספר לפי דרישת משרד המושבות (שדרכו היו חייבים לעבור הפניות לחבר הלאומים). וייצמן וברודצקי שוחחו בנושא זה פעמים מספר עם ראשי משרד המושבות; משה זמורה, בעת שהות בלונדון, שכנע את שטיין שאי אפשר להגיע להסכם פרטי עם הערבים (כפי ששטיין קיווה) ודרוש לחץ ממשלתי והסכם מעוגן בחוק. בירושלים התהלכו בקרב המוסלמים שמועות שלורד מלצ’ט הציוני הכריז בלונדון שלא ינוח ולא ישקוט עד שבמקום אל אקצה ייבנה בית המקדש, מטיפים במסגדים טענו שיהודים רוצים להשתלט על הר הבית. כאשר באפריל 1929 נפגש קיש עם הנציב העליון – עם צ’נסלור שהחליף את פלומר ב־1928 – תיאר לפניו הנציב שיחה עם המופתי הירושלמי, שהדגיש באוזניו שיראה בהעמדת כיסאות או ספסלים ליד הכותל משום התגרות, בייחוד בחגים. הנציב ביקש מקיש שיהודים יימנעו ליד הכותל מכל מעשה שהערבים יוכלו לפרשו כהתגרות.

בהשפעת האווירה בארץ־ישראל יזמה ההנהלה הציונית עריכת משאל סודי בשאלה הערבית בקרב אנשים בעלי שם ובעלי דעה ובעקבותיו ניהל רוזנבליט התכתבות רעיונית עם וולטש ועם האנס כהן: תפיסתו היסודית היתה שיותר מכול נתערער רעיון המדינה היהודית על ידי הצהרת בלפור (במבט לאחור טען פליקס שמיד עם פרסום ההצהרה, על אף כל האשליות, התעוררו בו ספקות אם במלים “בית לאומי יהודי” הכוונה אכן למדינה יהודית). חילוקי הדעות העיקריים בין וולטש לרוזנבליט היו בשאלות רוב ומיעוט. מה ההבדל בין גלות לציון, ביקש פליקס לדעת, אם לא בקיום כמיעוט או כרוב? יצירת רוב היא תנאי יסוד להגשמת הציונות, אבל יצירת רוב עדיין אינה הגשמת הציונות כולה. לשאלה למה, אם כן, לשאוף לרוב אם אין רוצים לשלוט בערבים אפשר לענות: אנו זקוקים לרוב כדי שלא נהיה תלויים ברצונם הטוב של הערבים. כמובן, גם הערבים יכולים להשתמש בנימוק דומה, אבל זו הנקודה שיש להפסיק בה את הוויכוח על צדק ואי צדק, ויש להשיב, מתוך מודעות לכל הקשיים, בוכות הציונות. רוזנבליט לא הבין כיצד מתארים לעצמם אנשי “ברית שלום” את ההסכם עם הערבים. הרי הערבים דורשים ויתור מודע ומוצהר על יצירת רוב, כלומר צִמצום מכוון של מספר היהודים בארץ־ישראל, וזו, בעיני פליקס, אינה יכולה להיות מדיניות מעשית. לטענת וולטש אין טעם בדרישה לרוב משום שאין הוא ניתן להגשמה, אך גם אם רוזנבליט מסכים עמו שאין צורך להכריז על השאיפה לרוב השכם והערב, דעתו חד־משמעית: השגת רוב היא מטרה גדולה, להיות רבים אינו אלא ביטוי מעורפל ומטושטש.

לאויס ניימיר, היסטוריון מבריק, יליד גליציה שהוריו התנצרו ונוכחו לדעת שההתנצרות לא פתרה דבר, ועתה המזכיר המדיני החדש שהחליף את ליאונרד שטיין, דן עם רוזנבליט על הרעיון להפוך את ארץ־ישראל לדומיניון השביעי בקהיליה הבריטית. לדעת ניימיר, שהיה מעריץ גדול של וייצמן, ארץ־ישראל נמצאת במקום בעל חשיבות אסטרטגית ממדרגה ראשונה לאימפריה הבריטית (כגשר להודו, בגלל נמל חיפה, אוצרות ים המלח) ולכן אין לשלבה בפדרציה העתידה של מדינות ערב, אלא להבטיח לבריטים אחיזה בה על ידי הפיכת ארץ־ישראל לדומיניון, אחרי שהיהודים יזכו בה לרוב. מובן שההסתדרות הציונית לא יכולה לקבל רשמית את מדיניות הדומיניון השביעי, כפי שהציע אותו יאשיה ק. ווג’ווד, מנאמני הציונים שבין המדינאים הבריטיים, אך כאיש שעבד בימי המלחמה במשרד החוץ הבריטי ידע ניימיר שאפשר לפעול בעת ובעונה אחת בכמה כיוונים, העיקר לא להתחייב באופן רשמי, און דה רקורד. רוזנבליט, משועשע מזיקוקי חשיבתו של ניימיר, ראה בו “נחש רוויזיוניסטי בחיקו של וייצמן, אבל אולי דווקא מזכיר מדיני בעל דעות רוויזיוניסטיות, כל עוד הוא נאמן לווייצמן, יכול להיות צירוף לא רע.”

עניין אחר שנתן רוזנבליט את דעתו עליו היתה הצעת יעקבסון, נציגה של הסוכנות היהודית אצל חבר הלאומים בז’נווה, לשאוף לרצף התיישבותי בין יפו לגליל, כולל עמק החולה, כדי להגיע בתוך עשר עד חמש־עשרה שנה לאוכלוסייה יהודית של חצי מיליון נפש או יותר וליצור שם את גרעין הבית הלאומי, אולי אף לבקש את צירופו לחבר הלאומים. אף שלא דחה אותו כלאחר יד היה רוזנבליט ספקן בנוגע לרעיון: הרי פירושו של דבר ויתור, מפורש או אילם, על כל שאר חלקי ארץ־ישראל לטובת בית לאומי ערבי.


 

16 ימים שחורים וספר לבן    🔗

פליקס אהב את לונדון, גם את גשמה הדקיק, גם את ערפיליה, אהב להיות מורה דרך לחבריו מגרמניה ומארץ־ישראל שהגיעו לביקור, ללכת לתיאטרון, לקונצרטים, למוזיאונים, אפילו למופעי בידור ב“פאלדיום” ולבאלט על הקרח, שמח על שגם בתור אדם שכבר אינו צעיר )כפי שציין במכתב להאנס) הוא יודע ליהנות מאותם הדברים שהלהיבו אותו בנעוריו. אני והילדים שבו בתום שמחות בר־המצווה בסתיו 1928 לברלין, עם בוא האביב נסעה אני לכמה שבועות לטיול על פני ארץ־ישראל, סוריה, לבנון ומצרים, ובמכתב שבועי (שנשלח באמצעות הקשר האווירי לונדון־הודו, דרך תל אביב, שנחנך זה עתה) דיווחה לפליקס עד כמה היא מאושרת בירושלים, שזו העיר היפה בעולם, שהיא מרגישה בה כמו בבית ומוכנה לבקר בה כל שנה. פליקס כתב לה שני מכתבים בשבוע, בדואר רגיל ובדואר אוויר, ולדינה ולהאנס כתב לברלין כל שבוע: “מה תעשו בפסח? סבתא נסעה, דודה אלזה נסעה, דוד מרטין נסע, אמא ואבא נסעו – ובכן מה תעשו בפסח? אני בטוח שכבר תיכננתם משהו. כתבו לי על כך.” בעת ביקוריו בברלין היה איש משפחה לכל דבר, והאנס, על אף ארבע־עשרה שנותיו, לא חש בשום שינוי ביחסי ההורים. ושוב ביקור משפחתי בלונדון, ושוב חופשה משפחתית בשווייץ בקיץ 1929.

בשעת משחק כדור עם הילדים על דשא רטוב נפל פליקס ונפצע בזרועו. כיוון שהיה זה זמן קצר לפני הקונגרס השישה־עשר והוא ידע שיהיה עליו לענות לכל דורשי שלומו שיראו את ידו ברצועה ולהסביר מה קרה, נתן לשכפל פתק בגרמנית, באנגלית ובעברית, שעליו נכתב: “נפלתי שעה שהשתתפתי במשחק ילדים וזרועי נסדקה. הטיפול בעיסוי, ויש לצפות לרפואה שלמה בזמן הקרוב.” ברגע שהבחין בעיניים שואלות התלויות בו, בלי לומר דבר, דחף פתק לידי המתבונן – וזכה ליותר תשומת לב מצד עשרות העיתונאים שבאו לסקר את הקונגרס מאשר כל פעילותו הארגונית עד הלום.

הקונגרס השישה־עשר בציריך נפתח ב־28 ביולי 1929 בנאום סוקולוב לזכרו של הרצל, לציון עשרים וחמש שנה למותו, והתנהל באווירה אופטימית הרבה יותר מקודמו – המצב הכלכלי בארץ־ישראל השתפר, העלייה חודשה ובעיקר, עם הקמת הסוכנות היהודית המורחבת היתה צפויה התפתחות בקצב (ובכסף) מזורז. למרות האופוזיציה הנמרצת, לא רק של הרוויזיוניסטים, אלא גם של יצחק גרינבוים וחבריו הרדיקאליים, אושר ההסכם עם הלא־ציונים במאתיים ושלושים קולות בעד לעומת שלושים קולות נגד. הוויכוח שנמשך שבע שנים (רזות) הגיע לקצו סוף סוף, ומיד עם תום הקונגרס נערכה בציריך ועידת היסוד של הסוכנות היהודית, בנוכחות פליאדה של בעלי שם בתור נציגי הלא־ציונים, ובהם איינשטיין, ליאון בלום, שלום אש, הרברט סמואל, לורד מלצ’ט, פליקס וורבורג והשותף העיקרי לואי מארשאל. לפי ההסכם הורכב הגוף החדש על בסיס ייצוג שווה לציונים וללא־ציונים וכלל מועצה של 224 חברים, ועד מנהל והנהלה. נשיא ההסתדרות הציונית היה גם לנשיא הסוכנות, אלא אם שלושה רבעים מחברי המועצה יחליטו אחרת. ההסכם נחתם בתום שלושה ימי דיונים בארבעה־עשר באוגוסט 1929, תוך התרוממות רוח, תחושת הקלה וציפיות גדולות לעתיד. הכול התפזרו להמשך חופשת הקיץ; וייצמן, תשוש מן המאמץ העצום של החודשים האחרונים, נסע עם משפחתו להרים כדי לנוח ולאגור כוח.

תוך ימים מעטים בא הקץ לחופשות, לאשליות, לתקוות, לאמונה ש“כל עוד הבריטים בארץ־ישראל החיים בטוחים בה כבכל מדינת תרבות” (כפי שאמר וייצמן בישיבת ההנהלה בלונדון במאי 1927 לחברי משלחת הסקר המשותפת) ו“כל עוד היהודים תחת המנדט אין להם מה לדאוג מבחינת הביטחון” (כדברי סוקולוב באותה הזדמנות). בתשעה באב, בתשעה באוגוסט, כהמשך לסכסוך בין יהודים לערבים על זכות התפילה בכותל המערבי וזכות הגישה אליו ערכו צעירי ברית טרומפלדור, תנועת הנוער של הרוויזיוניסטים, תהלוכה אל הכותל המערבי. למחרת יצאו הערבים להפגנה שכנגד, שבה נרצח צעיר יהודי. לווייתו הפכה להפגנה המונית מצד היהודים, הערבים הגיבו בהסתה פרועה, ולבסוף, בעשרים ושלושה ובעשרים וארבעה באוגוסט – הגיעו עד לכדי שוד וטבח. התוצאה: 133 מתים בקרב היהודים ו־329 פצועים, 126 מתים בקרב הערבים ו־232 פצועים, בעיקר עקב התנגשויות עם הכוחות הבריטים שהתערבו באיחור ניכר. מזעזעת לא פחות ממספר הקרבנות עצמו היתה העובדה שרוב היהודים נרצחו בחברון, ברובע היהודי בירושלים, בצפת, בקרב היישוב הישן, שחי בשכנות עם הערבים במשך דורות. “איש לא האמין שהמאורעות יתרחשו בממדים כאלה, בחריפות כזאת, מתוך איבה כזאת. כאן נזרע רעל לדורות,” דיווח יעקב אייזנברג מעין חרוד לחבריו בגרמניה.

מיד אחרי הרצח ההמוני נקרא ד“ר דנציגר לטפל בפצועי חברון, ומאלי עם הילדים, החולים וצוות העובדים נשארו בבית החולים, שההמון המשולהב אמנם הקיף אותו ורגם באבנים, אבל לא פרץ את חומתו. כאשר הוברר לד”ר דנציגר שאותם הרופאים הערביים שעבדו בבית החולים וצלצלו עוד בבוקר לפני פרוץ הפרעות לשאול אם מנתחים באותו יום (בלי שהבין למשמעות שאלתם), היו גם מתומכי הקיצוניות הערבית, החליט לעזוב את ירושלים ולעקור לשפלה. לשני בני דנציגר היו חברים למשחקים בקרב חניכי הפנימיה הערבית שליד ביתם, ויצחק,67 הנקרא בפי כול בשמו הגרמני פטר, היה מיודד עם נסיכים מבית המלוכה ההאשמי שהתחנכו בפנימיה וזכה להיות אורחם, בלבוש בדואי מהודר, בארמונם בעמאן. ידידות אישית, קשרי עבודה טובים, יחסי שכנות תקינים כמו נמחו באחת מעל פני האדמה.

כאשר התחוללו הפרעות היה הנציב העליון בחופשת מולדת, וכל ההנהלה הציונית שהתה באירופה. התנועה הציונית היתה המומה, וכאשר החלה להתאושש מהלם הפרעות בארץ המובטחת החל כל אחד להסיק את הלקח בהתאם להשקפתו. משרד המושבות הבריטי לא התמהמה וכבר בראשית ספטמבר מינה ועדה מלכותית לבדיקת הסיבות המידיות לאירועי חודש אוגוסט ולקביעת צעדים מתאימים למניעת הישנותם. בראש הוועדה, ששמעה עדויות במשך חמישה שבועות, עמד השופט סר וולטר שו, שעליו סופר שהוא שמרן, אינו חופשי מאנטישמיות, איטי ועקשן, ובחירתו לא בישרה טובות.

חברי ההנהלה הציונית נחפזו לחזור ללונדון ולירושלים. כאשר עלה בידי וייצמן, אחרי עיכובים רבים, לראות את לורד פאספילד, שר המושבות במפלגת הלייבור (שבעלייתה לשלטון תלתה תנועת הפועלים הציונית תקוות רבות כל כך), ופקידים בכירים אחרים, הבין שממשלת המנדט תשתמש בהזדמנות זו כדי לקצץ בזכויות היהודים. בתוך המבוכה קרא רוזנבליט לוולטש לבוא ללונדון; וולטש מצא בהנהלה חוסר בהירות, חוסר אחדות ואף חובבנות פוליטית, וקבע שווייצמן פגוע מאוד ונראה כמי שהזדקן מאוד. בפעם הראשונה קיימה ההנהלה שתי ישיבות שהוקדשו לשאלה הערבית, נפגשה עם ידידי הציונות כמו בלאנש דאגדייל וסר וינדהם דידס, וייצמן דיווח להם על שיחתו עם רמזי מקדונלד, ראש הממשלה, שממנו דרש שיפור ביצוע המנדט, מילוי התחייבויות מפורשות, עלייה של עשרים אלף עד חמישה־עשר אלף יהודים לשנה. וייצמן סיכם את מסקנותיו מן הפרעות: היהודים הצליחו להחזיק מעמד כמעט שבוע, ואילו היו עוד מאה אלף יהודים בארץ יכלו לחוש עצמם מוגנים; דרושה השתתפות מספקת של יהודים במשטרת ארץ־ישראל; דרוש כוח הגנה מאומן (שיסודו בארגון ההגנה העברי בארץ־ישראל, שנוסד ב־1920 לשם אבטחת נקודות היישוב היהודיות).

“החלוץ” הגיב באף־על־פי־כן־ולמרות־הכול, בעלייה מידית של חבריו שהיו בהכשרה; בעלי ההון הקימו קרן חרום לעזרת הנפגעים. רופין סבר שאפשר היה למנוע את הפרעות אילו לא נמנעו היהודים מקיום מגע יומיומי עם הערבים; שעה שחיזרו אחרי כל מדינה קיקיונית באירופה, כדי לרכוש את אהדתה לציונות, לא הקדישו תשומת לב מספקת ליישוב הערבי.

הרוויזיוניסטים ראו בפרעות הוכחה לצידוק תביעותיהם ליחידות צבא יהודיות והזדמנות להאשים לא רק את ממשלת המנדט, אלא גם את ההנהגה הציונית הנוכחית, בהתמכרות לאשליות, בחוסר אונים ובחוסר מעש, אך גם בחוגים אחרים בגרמניה, כמו “בניין הארץ”, נשמעה ביקורת על חולשת מדיניותו של וייצמן. רוזנבליט הגיב במכתב חריף על התביעות ל“מדיניות חזקה”, וראה בכך רק מחוות הפגנתיות, התפרצויות של רגש. לכל הפחות היה על הציונים הגרמניים לדעת, לפי ניסיון גרמניה, שמדיניות אמיתית צריכה להיות מודעת ליחסי הכוחות. ל“מדיניות חזקה”, במלוא מובן המלה, דרושה יכולת להציע לאנגלים יתרונות בולטים אם ימלאו אחרי דרישות הציונים ויכולת לאיים, ועל כך הדגש, בתוצאות שליליות מוחשיות אם לא יעשו כן. רוזנבליט הגן על מדיניות וייצמן שהמעשה הכלכלי עדיף על המעשה הפוליטי עד לרגע הנכון שיאפשר זינוק קדימה, והטענה היחידה שראה בה צדק כלשהו, ושווייצמן בעצמו הכיר בצדקתה, היתה הטענה בדבר הזנחת הטיפול בשאלה הערבית. רק בתביעה אחת היה רוזנבליט קיצוני יותר מההנהלה – בתביעה לעלייה חופשית מהתערבות הממשלה, בפיקוחה של הסוכנות היהודית, תוך התחייבות להפסקתה כאשר מספר המובטלים היהודיים יעלה על אחוז מסוים – דרישה שארלוזורוב לא ראה בה טעם, משום שהממשלה בלאו הכי לא תוותר על ניהול העלייה ושסאקר התנגד לה משום שהסוכנות לא תהיה מסוגלת לעמוד בלחצים למתן רישיונות עליה מצד המבקשים לעלות.

קיש קבע בפגישת חברי ההנהלה הארצישראלית עם נציגי העיתונות העברית שהיתה הזנחה בשיקולי הביטחון בעת הקמת היישובים החדשים. בקרב הפקידות הבריטית בארץ־ישראל, כפי שדיווח סאקר ללונדון. התחזקה הדעה שמדיניות הבית הלאומי אינה צודקת ואינה מעשית: דאגתם אינה נתונה ליהודים אלא לערבים, וכל רצונם לפייס אותם. היהודים פתחו בחרם ספונטאני על תוצרת ערבית, הערבים השיבו בחרם נגדי שפגע קשות בתעשייה העברית הצעירה. בעקבות החרם ביקש וולטר מוזס, לפנים מנהיג “בלאו־וייס” ועתה יושב ראש התאחדות התעשיינים בארץ־ישראל ומנהל בית החרושת לסיגריות “דובק”, הקצבה מיוחדת מהסוכנות למציאת שווקים חדשים בהודו, בפרס ובעיראק.

וולטש ראה הקבלה בין המצב בתנועה הציונית לגרמניה של 1918, כאשר עדיין אסור היה לומר בפומבי שאי אפשר לנצח במלחמה, ומאמריו ב“יודישה רונדשאו” ביטאו את השקפתו נאמנה. גם אם האשים את ממשלת המנדט בהזנחה, מסקנתו היתה חד־משמעית: אנו עומדים כיום בפני מרד לאומי של הערבים בפלשתינה, ותנועה כזאת אי אפשר להכניע לאורך זמן בנשק. יש להתיישב לשולחן הדיונים. לחיזוק עמדה זו שלחה קבוצת ציוני גרמניה (רובם ידידי פליקס: בלומנפלד, וולטש, מוריץ בילסקי, סלי הירש, יצחק פויירינג) ללונדון תזכיר בעל נימה ביקורתית נגד ההנהגה הציונית שלא עשתה כל ניסיון לשכנע את הערבים שהציונים מתכוונים לוותר על מדינה לאומית יהודית, והיתה שרויה באשליה שהבעיה הערבית תיפתר מעצמה. התזכיר תבע לפתוח בלא דיחוי, בדרך ישירה או בעזרת מתווכים, במשא ומתן עם קבוצות מנהיגות של ערביי ארץ־ישראל. באותה העת יסדו אנשי “ברית שלום” ומקורבים לתפיסתם בגרמניה “קבוצת עבודה למדיניות ציונית ריאלית”, נגד פסיכוזה של מלחמה, נגד אשליות פוליטיות. שלמה קפלנסקי, שנבחר להנהלה החדשה בלונדון כנציג תנועת הפועלים, ענה להם שדרישתם למשא ומתן אינה ניתנת לביצוע, אם בגלל המתח השורר בארץ־ישראל, אם בגלל העדר הצעות מגובשות, אולם וייצמן עצמו ראה צורך לנזוף בבלומנפלד: אם מודיעים לערבים עתה, בעקבות הפרעות, על נכונות לפשרות, מוסרים את עצמם היהודים לשבט ולחסד לידי הערבים (סוחרי השטיחים המעולים). עוד פוגרום קטן אחד והיהודים יימלטו על נפשם, כך פרשו הערבים חיזורים מצד היהודים כעת. הוא תבע מקורט היקר להקפיד על משמעת בקרב ציוני גרמניה, בציינו שהרוויזיוניזם הגרמני החדש מסוכן בעיניו אף מן הרוויזיוניזם של ז’בוטינסקי, משום שתובעים אותו אנשים רציניים.

אריך כהן דיווח לפליקס על התפוררות אישיותו של בלומנפלד דווקא מנקודת ראות הפוכה, בגלל התנגדותו לוולטש ולמה שמכונה מצד קורט כתבוסתנות, והציע לבעוט בקורט כלפי מעלה, כלומר לא לבחור בו יותר ליושב ראש התאחדות ציוני גרמניה, אלא לספק לו משרה מכובדת כלשהי מטעם הסוכנות. פליקס המודאג שוחח עם וייצמן בנוגע למכתב ששלח לקורט והתרשם שווייצמן תומך ברעיון המדינה הדו־לאומית, אבל לא עתה, אסור להניח את הקלפים מוקדם מדי על השולחן. בלומנפלד ראה בעמדות וייצמן נטייה לאקטיביזם נוסח האופוזיציה וניסיון להתרחק מידידיו הישנים הנאמנים, שתמכו בו לכל אורך הדרך היגעה להקמת הסוכנות היהודית, ואיים בהתפטרות (הנשק הציוני הבדוק). אכן, בגרמניה קמה אופוזיציה בוטה למדיניות ה“יודישה רונדשאו”, אם מצד הרדיקאלים בהנהגת נחום גולדמן (הדרישה למשא ומתן עם התנועה הערבית המיוצגת על ידי המופתי מזכירה לו את פסיכולוגיית גרמניה המובסת), אם מצד הרוויזיוניסטים בהנהגת ריכארד ליכטהיים ו“הציונים הכלליים העצמאיים” בהנהגת קולנשר מחוגי “בניין הארץ”. אך גם יוצאי גרמניה בארץ־ישראל, ובהם דנציגר, זלוצ’יסטי ויוליוס ברגר, מחו כנגד ה“יודישה רונדשאו” בגלל חוסר הכרת המצב בארץ־ישראל לאשורו, יחס עליונות כלפי היישוב, חוסר הערכה לכוחו והטחת האשמות שווא באשר להתנהגות מתגרה מצד יהודי ארץ־ישראל.

בסופו של דבר יושרו ההדורים בוועידת הצירים העשרים ושלוש של התאחדות ציוני גרמניה, שהתקיימה בסוף דצמבר 1929 בוינה, בהשתתפותו של וייצמן. וולטש, בהשפעת שיחותיו עם וייצמן, מיתן את תביעתו למשא ומתן מיידי; בלומנפלד נתן גיבוי לוולטש כעורך ראשי מזהיר, ומקולו דיבר גם וייצמן: אפשר יהיה להגיע לידי הבנה עם הערבים רק כאשר ירגישו שאנגליה נחושה בדעתה לבצע את מדיניות הבית הלאומי. כן עמד בלומנפלד על חשיבות כמות האוכלוסיה היהודית בארץ־ישראל כגורם פוליטי (כעמדת פליקס זה שנים); וייצמן, בדברי סיכום, הדגיש שארץ־ישראל היא ביתו הלאומי של העם היהודי ומולדתם של שש מאות אלף ערבים, אך ביתו הלאומי של העם הערבי הוא בקהיר, בדמשק, בבגדד, וכיוון את ביקורתו נגד “ברית שלום” בארץ, לא נגד וולטש; ליכטהיים ציין שמאבקו מכוון נגד “יודישה רונדשאו”, לא נגד וייצמן; ההצעה בגנות “יודישה רונדשאו” לא נתקבלה; החלטות הוועידה עמדו על זכות היהודים לעלייה חופשית, תבעו תמיכת ממשלת המנדט, הסמיכו את ההנהלה הציונית לנהל מדיניות שתוביל להבנה עם הערבים, בזמן שייקבע לפי ראות עיניה – בקיצור, ציוני גרמניה שוב התייצבו מאחורי וייצמן, בלומנפלד נשאר במקומו.

במכתב פרטי יעץ רוזנבליט לווייצמן לא להצהיר בפרהסיה “עד כאן ולא יותר!” בדבר התנגדותו העקרונית להקמת מועצה מחוקקת בארץ־ישראל, אם האנגלים ינסו לכפותה,68 ודִרבן את וייצמן להביע את הסכמתו לממשל דו־לאומי בגלוי ובקול רם, ולא בחצי־פה, כי רק כך ייווצר תנאי פסיכולוגי מוקדם להתקרבות לערבים, אם כי התחזקות היהודים הוא תנאי מוקדם להצלחת המשא ומתן. משום כך יש לשאוף להתיישבות בהיקף נרחב של שניים עד שלושה מיליון יהודים, ושאיפה זו אינה עומדת בסתירה לוויתור על רעיון מדינת היהודים. מדינה דו־לאומית אינה ויתור על הרוב, אלא רק ויתור על ניצול מעמד הרוב.

מאחר שהרוויזיוניסטים סירבו להשתתף בוועדה הפוליטית שקמה אחרי המאורעות, משום שהיתה חלק מן הסוכנות היהודית שלא הכירו בה, הם הוזמנו לשם בירור היחסים לגרייט ראסל סטריט. בפגישה שהתקיימה בעשרים ותשעה בינואר 1930 בנוכחות זאב ז’בוטינסקי ומאיר גרוסמן, כאשר רוזנבליט יושב ראש, ביקש ז’בוטינסקי בנימה אירונית לדעת את הסיבה לאופטימיות ההנהלה באשר למצב בארץ־ישראל, אופטימיות שעליה מעיד סירובה להתחלף. לואי ניימיר מסר מידע על המצב המדיני, בייחוד על הלכי הרוח בפרלמנט הבריטי, ונימת השיחה היתה מתונה בהחלט. ז’בוטינסקי וגרוסמן טענו שהצד היהודי לא הוצג כהלכה בפני ועדת שו, שלא דובר בפניה על הרוב היהודי כמטרה לטווח ארוך, ושנרמז בפניה על אשמת הרוויזיוניסטים בפרוץ המאורעות. אולם עיקר דרישת הרוויזיוניסטים היתה קיום מידי של קונגרס ציוני, משום שההנהלה הנוכחית נבחרה ימים ספורים לפני פרוץ המאורעות, ואילו התקיימו הבחירות כעבור שבועיים, היו תוצאותיהן שונות מאוד.

ההנהלה מצדה חזרה לשאלת המשמעת הציונית (בסוגיה זו היה רוזנבליט ברוב הדיונים תקיף מחבריו: מסמכותה הבלעדית של ההנהלה לנהל משא ומתן לא רק עם ממשלות וחבר הלאומים, אלא גם עם חברי פרלמנט ועל האופוזיציה לפנות אליהם רק בהסכמתה). גרוסמן ראה בכך ניסיון להשתקת דעות הרוויזיוניסטים בנושאים חיוניים. רוזנבליט דחה את דרישות הרוויזיוניסטים משום שקבלתן כמוה כהתפטרות ההנהלה, שז’בוטינסקי אמנם רואה אותה כחסרת יכולת, אך היא עצמה אינה שותפה לדעתו. הפגישה הסתיימה בלא תוצאות, אך גם בלא קרע.

כאילו לא די בהלם המאורעות עם שובם החפוז ללונדון של וייצמן וההנהלה, נחתה עליהם גם הידיעה על מותו הפתאומי של לואי מארשאל, שהיה אמור להפוך שותפות על נייר למציאות מרשימה. האיש הקובע מצד הלא־ציונים בסוכנות היהודית היה מעתה פליקס וורבורג, בנקאי, בן “האצולה הגרמנית” בקרב יהדות אמריקה, פילנטרופ בעל יד נדיבה ואחד התורמים הראשיים לאוניברסיטה העברית, ומשום כך גם קשור ליהודה לייב מגנס, נגיד האוניברסיטה מהיווסדה, ונתון להשפעתו.

מגנס, יליד סן פרנציסקו, היה איש בעל עקרונות שהובילו אותו, בימי מלחמת העולם, לפציפיזם ולקרע עם יהודי אמריקה. בשנת 1922 נטש כהונת רב בבית הכנסת הרפורמי היוקרתי בית־עמנואל בניו יורק ועלה לארץ־ישראל. מתוך חרדה לבאות נשא מגנס בפתיחת שנת הלימודים החדשה באוניברסיטה, זמן קצר אחרי המאורעות, נאום שבו הסתייג מדרכי כיבוש, מן הלאומנות היהודית וממעשים שאין להצדיקם לפני מצפון העולם. יתר על כן, בהכוונת ג’ון פילבי, המומחה הבריטי הנודע למזרח התיכון, הכין מסמך בדבר משא ומתן מידי עם הערבים, ויתור על השאיפה להגמוניה מצד היהודים והקמת בית מחוקקים משותף, ונפגש מיוזמתו עם הנציב העליון, תוך התעלמות מווייצמן וההנהלה הציונית בארץ־ישראל. משום שמגנס נהנה מתמיכת פליקס וורבורג לא היתה להנהלה דרך יעילה לפעול נגדו, וסאקר יעץ לווייצמן (שזעם על מגנס ועל תפיסתו את ארץ־ישראל כמשכן תרבות לעם היהודי) להתעלם ממנו, דבר שיפגע ביהירותו יותר ממאבק גלוי.

מושב הוועד המנהל של הסוכנות היהודית שהיה אמור להתכנס בסתיו נדחה בגלל ההתרחשויות בארץ־ישראל, אולם וורבורג, שסבר שמעתה על הוועד המנהל להכריע גם בענייני מדיניות ציונית, ראה בכך דחייה מכוונת מצד וייצמן כדי שלא יצטרך להתמודד עם דעות המנוגדות לשלו. למען הרגעת הרוחות ויישור ההדורים היו רוזנבליט ואחרים מוכנים לצאת מיד לארצות הברית, אולם לכך היה דרוש קליבר גדול יותר. וייצמן, שהיה חייב להישאר בלונדון, הבהיר לוורבורג במכתב ארוך מאוד למה אין זה הזמן לנהל משא ומתן עם הערבים, כפי שדרש מגנס: לא רק מפני שאסור עקרונית להיכנע לאיומי טבח, אלא גם מפני שהערבים יסיקו מכך שיוכלו להשיג את מבוקשם, וכל מבוקשם לגרש את היהודים לים, ולתבוע חקיקה שתשים קץ למפעל הציוני. אם הציונים היו משיגים שלום עתה, היה זה שלום של בית קברות. לעת עתה מוטב להישען על ערבויות ממשלת המנדט וחבר הלאומים. רק כאשר הערבים ייווכחו שהעולם ממלא את התחייבויותיו כלפי הבית הלאומי יהיו מוכנים לדיונים, ולכן פעילות מגנס למען מועצה מחוקקת עכשיו היא טעות הרת אסון. “אילו מדינה יהודית היתה אפשרית, הייתי תומך בה בעוז. אני לא בעדה, משום שלדעתי אי אפשר להגשימה. אילו ארץ־ישראל היתה ארץ ריקה, המדינה היהודית היתה קמה, אם רוצים בכך ואם לא, אבל משום שארץ־ישראל היא כפי שהיא מדינה יהודית לא תקום, אם רוצים בכך ואם לא, אלא אם יתחולל איזה שינוי מן היסוד שאי אפשר לנבא אותו מראש.” בעיני וייצמן כניעה לתביעותיהם הפתאומיות של הערבים ל“דמוקראטיה” ולאספה מחוקקת (אחרי שדחו אותן בימי סמואל) כמוה כהתאבדות מצד היהודים. וייצמן המצטייר מדברי וייצמן עצמו היה שונה מאוד מווייצמן כפי שראו אותו חסידיו הגרמניים.

הרכב הנהלת הסוכנות גרם כאבי ראש לא מעטים. מספר הנציגים הציוניים הוגבל לשמונה ופירושו של דבר שלא כל חברי ההנהלה הציונית יוכלו להיות גם חברי הנהלת הסוכנות. אלה שהיו מוכנים לוותר על חברותם בהנהלת הסוכנות (סאקר, רופין, ליפסקי) היו דווקא חיוניים בה; “מזרחי” תבע שני נציגים לעצמו, אם תנועת הפועלים תקבל שניים (שפרינצק וקפלנסקי); רוזנבליט צידד בנציג אחד לשניהם וכציוני כללי הביע, ב־25.3.30 בישיבה שדנה בנושא, נכונות (לכאורה? באמת?) לוותר על חברותו בהנהלת הסוכנות. בסופו של יום הועבר הכדור לידי וייצמן וסוקולוב (שהוציאו, בין השאר, את הנרייטה סאלד וזו נעלבה עמוקות). אולם כאשר בספטמבר 1930 התכנס הוועד המנהל של הסוכנות והחליט, כדי לפשט את דרכי העבודה, על צמצום נוסף של מספר חברי הנהלת הסוכנות, מצאו את עצמם רוזנבליט, שפרינצק וקפלנסקי בחוץ. רוזנבליט, שהגדיר את ההחלטה כאומללה, לא בנוגע אליו, אלא בגלל היעדר ייצוג תנועת הפועלים, אמנם נתבקש להישאר בתפקידו, לעת עתה, ולפעול לפי הכוונת ההנהלה החדשה, אך ברור היה שזה גמול מפוקפק מאוד על מאמץ ארוך השנים למען הקמת הסוכנות. קיש ביטא זאת במכתב “הספד” לבבי בעקבות סילוקו של רוזנבליט, תוך הבעת דברי הערכה לחלקו בניסוח חוקת הסוכנות ולעבודתו בהנהלה, שבה דאג, יותר מכל אחד אחר, לדברים גדולים כקטנים.

אכן, רגלו האחת של רוזנבליט כבר היתה בחוץ כאשר פִרסמה ממשלת בריטניה בעשרים ואחד באוקטובר 1930, בעת ובעונה אחת, את דו“ח הופ־סימפסון שבא בעקבות דו”ח ועדת שו, ואת הספר הלבן החדש שלה. וייצמן התפטר לאות מחאה מנשיאות הסוכנות היהודית, ועמו התפטרו לורד מלצ’ט ופליקס וורבורג – טלטלה גדולה אחזה בעולם הציוני שנסער מן ההפרה הגסה של התחייבות המנדט.

ועדת שו פִרסמה את מסקנותיה עוד במארס 1930. היא שִחררה את ממשלת המנדט ואת המשטרה מאשמת עמידה מן הצד, הטילה אמנם את האחריות להרג על הערבים, אבל ציינה שהסיבה האמיתית לרגשי האיבה כלפי היהודים הוא דאגת הערבים לעתידם הכלכלי ואכזבת תקוותיהם המדיניות והלאומיות. אף שהוועדה לא הוסמכה לטפל בשאלות פוליטיות, היא דנה באריכות בטענות הערבים וקיבלה את מרביתן. היא המליצה לפני ממשלת בריטניה לנסח מחדש את מדיניותה כלפי האוכלוסייה הלא־יהודית בארץ־ישראל ובינתיים להגביר את הפיקוח על העלייה היהודית, להגן על עובדי אדמה ערביים מפני נישול בעת רכישת הקרקעות על ידי היהודים, ולהבהיר לסוכנות היהודית שאין לה כל זכות להשתתף בדרך כלשהי בשלטון על פלשתינה. לווייצמן הזכירו ממצאי ועדת שו את רוסיה הצארית: קודם כול עושים פרעות, אחר כך מטילים את האשמה על היהודים.

בתי המשפט בארץ אמנם הטילו עונש מוות על כמה רוצחים בפועל, אך המסיתים המפעילים לא הובאו לדין כלל. מרטין בובר דרש מההנהגה הציונית לבקש מהאנגלים חנינה לערבים שנידונו למוות, ורוזנבליט הצטרף לדעתו: לא דרושים קדושים מעונים. אנשי “ברית שלום” אף אספו חתימות לבקשת חנינה, דבר שרק הוסיף לשנאה שרחשו כלפיהם חלקים גדולים של היישוב.

רק סיימה ההנהלה הציונית את הוויכוח הממושך על ניסוח השגותיה לדו“ח שו (מלאכה שהוטלה על ליאונרד שטיין), ולארץ־ישראל נשלח, במאי 1930, סר ג’ון הופ־סימפסון, כדי לחקור בבעיות עלייה, הסדרי קרקעות ופיתוח, אך עוד לפני שפורסמו מסקנותיו הכריזה ממשלת בריטניה בגלוי שהיא מתכוונת להפסיק את העלייה, להנהיג חוקים שיגבילו בצורה קיצונית את זכות היהודים לרכישת קרקע ולצמצם את זכויות הסוכנות היהודית. ואמנם, דו”ח סימפסון והספר הלבן של לורד פאספילד רק פיתחו את התפיסה בהרחבה: בצורת עיבוד האדמות הנוכחית של הפלח הערבי אין עוד מקום להתיישבות יהודית, בחישוב היתרי העלייה יילקחו מעתה בחשבון לא רק מספר המובטלים היהודיים, אלא גם מספר המובטלים הערבים. זו היתה הפניית עורף גלויה לרעיון הבית הלאומי היהודי.

בניגוד לרתיעתו הטבעית מפני הפגנות ראווה, תמך הפעם רוזנבליט במדיניות מחאה תקיפה נגד הספר הלבן (ואכן נערכו הפגנות מחאה גדולות בעולם היהודי, נתמכות על ידי ידידי הציונות הלא־יהודיים), ואף ניסח ביוזמתו הצעה לתשובת הסוכנות היהודית בגנות הספר הלבן. בינתיים, לא מעט בעקבות הסערה שקמה בדעת הקהל הבריטי ובקרב יהדות העולם, הציע ראש ממשלת בריטניה לווייצמן (פלא הוא כיצד הצליח וייצמן לשכנע כל פעם מחדש את ממשלת בריטניה שעומד מאחוריו עם שלם ולא מיעוט קטן) להקים ועדת קבינט מיוחדת שתשב עם ועדת הסוכנות היהודית לדיון במדיניות הארצישראלית. בין המשתתפים בוועדה היו, מלבד וייצמן, שטיין, ניימיר, סאקר, ברודצקי, ג’יימס רוטשילד והרולד לאסקי (כולם אזרחי בריטניה) והדיונים נמשכו כל אותו החורף. תיקון חלקי לגזֵרות הספר הלבן נעשה לא על ידי ביטולו, כפי שתבע וייצמן תחילה וכפי שרוטנברג ואחרים המשיכו לדרוש, אלא בצורת איגרת רשמית של מקדונלד, שבזכות התעקשות וייצמן הוקראה בפרלמנט ותוכנה נמסר לחבר הלאומים. המכתב אישר מחדש את מחויבות בריטניה למנדט, דיבר על הקלות בעלייה, על השינויים המדיניים באשר לאיסור מסירת אדמות המדינה להתיישבות יהודית, אבל השאיר על כנו את פיקוח הממשלה על העלייה. וייצמן ראה במכתב חזרה למצב בקדמותו, ומצב רוחו, שהיה נתון לתנודות חדות, השתפר. הוא חזר מביקורו המסורתי בארץ־ישראל בתקופת חג הפסח מעודד כתמיד, אך קבע שבהשראת משרד המושבות לא עשתה ממשלת ארץ־ישראל מאומה כדי לתרגם את מכתב ראש הממשלה למציאות: התכנית להתיישבות אלף משפחות יהודיות לא התקדמה, ואף שווייצמן מצא בארץ ערבים מתונים, הוסיף הממשל לתמוך כקיצוניים דווקא.

במקום להתרכז במאבק בספר הלבן השקיעו היהודים, כמנהגם, חלק גדול ממרצם במאבקים פנימיים, ובייחוד סביב שאלת כינוס מידי של קונגרס חירום, מן המניין או שלא מן המניין, כפי שתבעו אותו תחילה הרוויזיוניסטים ואחר כך “הרחוב” הציוני. רוזנבליט, שלא ראה שום תבונה בכינוס הקונגרס, גם משום שפירושו הרס מגביות קרן היסוד לאותה השנה, החליט שלא להביע התנגדות רק מפני שווייצמן רצה להגיש את התפטרותו גם כנשיא ההסתדרות הציונית במליאת הקונגרס, כאות מחאה על בגידת הבריטים. ארלוזורוב ראה בכך כניעה לקול ההמון מצד פליקס והזהיר אותו שהקונגרס רק יחריף את הניגודים הפנימיים ויחשוף אותם לעיני העולם, יביא להקצנה מלאכותית בכל המחנות, להתלקחות יצרים ולהזנחת הצד הכלכלי. גם בן גוריון היה תקיף בהתנגדותו להקדמת הקונגרס. אחרי דיונים יגעים בגופים השונים (רוזנבליט, שמחלקתו היתה אחראית להכנת קונגרסים ולקיום הבחירות לקראתם, הודה שכבר אינו מסוגל לשמוע את עצם המלה קונגרס), הוחלט על קיום הקונגרס בדצמבר 1930, אולם הוא נדחה בגלל דיוני הוועדה הפוליטית של הסוכנות היהודית עם ממשלת בריטניה על שינוי מהות הספר הלבן, ובסופו של דבר התקיים במועדו בקיץ 1931.

בעת הדיונים הממושכים על הכנת נייר עבודה לדיונים עם ממשלת בריטניה, לפני איגרת מקדונלד ולאחריה, עלתה שוב ושוב שאלת עבר הירדן, שאיש, לא מימין ולא משמאל, לא השלים עם אובדנו. רופין סבר שכל שאלת הפלחים העקורים, שלפי טענת ממשלת המנדט מנו עשרת אלפים משפחות ולפי דעת מומחים יהודיים רק אלף ומאתיים, לא היתה מתעוררת כלל אילמלא נקרעו אדמות עבר הירדן מארץ־ישראל. אידר תבע לכלול גם אותן בכל תכנית פיתוח. המלווה לפיתוח ארץ־ישראל, שעליו דובר עם ממשלת בריטניה, היה אמור להתחלק למיליון לי"ש לעקורים ערביים והלוואות לחקלאים ערביים, מיליון להתיישבות יהודית וחצי מיליון להכשרת קרקע ולסקר אפשרויות התיישבות בעבר הירדן, ליהודים ולערבים כאחד.

בתוך כל המהומה והמבוכה שוב החריף המצב הכלכלי בארץ־ישראל, בעלי ההון בארץ ומחוצה לה נבהלו מן המאורעות, והפיתוח נעצר. שוב לא היה במה לשלם משכורות למורים ולפקידים וחשבונות לספקים. ברוב ייאוש הציע רוזנבליט ללוות כספים מקרן הפנסיה של העובדים לכיסוי ההוצאות השוטפות בלונדון ולהחזירם בהקדם האפשרי. סיימון מארקס, שנתבקש לייעץ בדרכי הייעול, היה ביקורתי מאוד: הוצאות המשרד בלונדון גדולות מדי, בחלק מעיסוקיו אין תועלת, נחוץ להוריד מתקציבו מאה אלף לי“ש לשנה לכל הפחות. פליקס הגן על המשרד, כבר נעשו צמצומים ניכרים (סתם רעיון: כיצד היו מתפתחים עסקי הציונות אילו התנהלו באותה יעילות כ“מארקס אנד ספנסר?”). קרן היסוד היתה בצרות, חלה ירידה גדולה בהכנסת הקרנות בארצות הברית ובקנדה בגלל המשבר הכלכלי והתמוטטות הבורסה בניו יורק. המיליונים של הלא־ציונים, השותפים לסוכנות היהודית, לא זרמו. מתוך אכזבה מן העשירים הציע שפרינצק לפנות להמונים ולאסוף מיליון לי”ש ממיליון תורמים, תכנית שנראתה לסאקר דמיונית עד כדי כך שאיים (שוב) בהתפטרות, אם תתקבל. בן גוריון, מזכיר הסתדרות העובדים, הביע אכזבה עמוקה מדרך עבודתה של הסוכנות היהודית, שבהקמתה תמכה תנועת הפועלים מתוך תקווה שתצמח למוסד דמוקראטי, אך לעת עתה נוהלה כאילו היתה רכושו הפרטי של מר וורבורג וחבר עוזריו.

לונדון של אותה השנה היתה, מבחינה ציונית, כתחנת רכבת. וייצמן וסוקולוב כמעט לא התרחקו ממנה, חברי ההנהלה הארצישראלית – סאקר, שפרינצק, הרב ברלין – הגיעו להתייעצויות, וכמותם הגיעו גם נציגי הוועד הלאומי – רוטנברג, רמז ושמריה לוין, ונציגי תנועת הפועלים – בן גוריון ושקולניק. חברי הוועד הפוליטי המיוחד, שנבחר במושב הוועד הפועל בנובמבר 1930 – מוצקין, גולדמן, גרינבוים – הגיעו לשהות ממושכת. אידר, כחבר הוועד, חזר לפעילות ציונית מאומצת. אלעזר לצרום בארט, חבר ממסינגוורק, שהביא את פליקס לציונות, ישב בהנהלה בלונדון כנציג “המזרחי” עד שבפברואר 1931 עזבה תנועתו את ההנהלה.

איגרת מקדונלד לא סיפקה את האופוזיציה ולא השתיקה את הביקורת על חולשתו ומורך לבו של וייצמן ואת התביעה להגדרה ברורה של מטרותיה הסופיות של התנועה הציונית. ככל שקרב מועד הקונגרס הציוני השבעה־עשר, שעמד להתקיים במחצית יולי 1931 בבאזל, היה ברור שמתקרב משבר. אם המשך כהונתו של וייצמן היה מוטל בספק, סיום עבודתו של רוזנבליט נראה ודאי.

הרומאן בין אייגה לפליקס נמשך, מצד אייגה כנראה מתוך תקווה שביום מן הימים יישא אותה לאישה. כיוון שידעה כמה פליקס קשור לאמו, שמאז 1929 התגוררה כל שנה שישה חודשים בארץ־ישראל, אצל מאלי ופליקס דנציגר, היתה אייגה מבקרת אצלה בעת חופשות מולדת, ואכן פאני החליטה שאייגה האישה המתאימה לפליקס שלה, אחרי שייפרד סופית מאני. ייתכן שדווקא אהדתה של פאני היתה לאייגה לרועץ. פליקס, אחרי היסוסים רבים, החליט לעבור פסיכואנליזה אצל ברברה לאו, גיסתו של דויד אידר (שבעצמו היה מראשוני חסידיו של פרויד באנגליה), כנראה מתוך מאמץ אחרון להציל את נישואיו, כי גם אני עברה אנליזה בברלין.

הפסיכואנליזה עוררה אז התעניינות רבה בחוגים היהודיים המתקדמים של ברלין (וציונות פירושה אז קִדמה), בייחוד אצל נשים בעלות שאיפות למימוש עצמי; אני לא היתה היחידה מבנות חוגה שמצאה עניין בתורתו המהפכנית של ד"ר פרויד. קיימת סברה (שלא מצאתי לה אישור בכתב) שברברה לאו גילתה לפליקס שאחד משורשי בעיותיו ביחסו לנשים נעוץ בקשר חזק מדי לאמו, ולכן ההחלטה שלא להתחתן עם אייגה, בניגוד לדעתה של אמו, היתה גם אות לשִחרור ממרותה. סברה שנייה, מתקבלת על הדעת יותר, הוא שהדסה קלוורי הופיעה בלונדון בעסקי “שני” בדיוק בזמן האנליזה והמשבר הנפשי, היתה נמרצת יותר מאייגה וידעה את נפשו של פליקס טוב יותר, כאשר הרקע המשותף וידידות העבר משמשים לה משענת. אייגה רכת הנפש לא היתה בנויה למאבקים, היא החלה לסבול בעת שהותו בארץ־ישראל מכאבי ראש כרוניים – כפי שדיווחה הדסה לפליקס – ומצב בריאותה התרופף. אבל גם להדסה היתה צפויה דרך חתחתים ארוכה, למן שהותה בשנת 1929 באותו פנסיון לונדוני שפליקס התגורר בו (ופריטי הלבוש שנשכחו בחדרו) ועד לניצחונה הסופי על אני, על פאני, על אייגה, על הססנותו של פליקס עצמו.

הדסה מלאת הגוף, נשית מאוד, בעלת מרץ, תושיה ואישיות חזקה, ביקשה לאחד ב“שני” כמה יעדים, למצוא את מחייתה בעיסוק קרוב ללבה, לשמר את הפולקלור של עדות המזרח, ולספק עבודה לנשים משכבות העוני שלא ידעו לפרנס את עצמן. בית המלאכה הירושלמי העסיק עד שמונים נשים יוצאות עיראק, קורדיסטן, אפגניסטן ותימן (אצל יוצאי תימן גם גברים היו רוקמים).

“שני”, כמו כל רעיון חלוצי בארץ, סבל מראשיתו מהעדר הון יסוד. הדסה ביקשה הלוואה מאביה בגרמניה ונעזרה רבות בפליקס ובקשריו להשגת מימון והזמנות לבגדי “שני” עם ריקמה מזרחית. עם שיבתה לארץ־ישראל אחרי שמונה חודשים של נסיעות על פני אירופה, החלה חליפת מכתבים אינטנסיבית בין השניים. עדיין בפנייה “זי”, בגוף שלישי. החלטת פליקס לרכוש לו ידיעות מבוססות יותר במשפט האנגלי, אשר שימש מתכונת לחוק המנדטורי בארץ־ישראל, נפלה בדיוק בתקופת שהות הדסה באירופה, וייתכן מאוד כי היה לה חלק בהחלטתו. במכתביה, תוך הדגשה שעצותיה נכתבות ללא כל פנייה אישית, הפצירה הדסה בפליקס שלא לחזור לברלין, אחרי פרישתו הצפויה מעסקי הציונות עם התפטרות וייצמן, אלא לבוא לארץ־ישראל: גם אייגה תהיה כאן, אני תוכל לבקר כל שנה עם הילדים, הוא יוכל לנסוע פעם בשנה לברלין. “הפתרון היחיד האמיתי: עליך להיות עורך דין בארץ־ישראל ומאוחר יותר שופט, זה ייעודך, זה חייב להיות ייעודך, זה מה שאתה חייב לשאוף אליו ולהתכונן לקראתו.” עליו לעבור את הבחינות הראשונות בלונדון, להמשיך בלימודים בארץ־ישראל, ושוב לנסוע לבחינה האחרונה ללונדון, כפי שנהג ד"ר ברנרד ג’וזף, אחד מעורכי הדין הידועים בארץ. “כאן יהפוך השיר היפה שהאזנת לו למציאות.”

כידידת אני זה שנים, היתה הדסה בעת שהותה בגרמניה נאלצת להיפגש עמה כאילו לא קרה דבר, לשמוע מפיה לא רק דברים מרים על חמש־עשרה שנים של משאלות לב שלא באו על סיפוקן, על אהבה שלא זכתה למענה, אלא גם דברים קשים על הציונות והציונים, כפי שדיווחה הדסה לפליקס תוך טענה אליו שלא הבחין ביצר ההרס העצמי הטמון באני ולא ניסה לשכך אותו באהבה ורוך. גם הדסה ידעה טעמו של פרויד: הציונות שימשה לפליקס אמצעי לדחוק את לבטיו האישיים שלא מצא להם פתרון. עם גמר האנליזה תגיע העת להכרעה: עליו להתחיל בפרק חיים חדש.

פליקס הזהיר את הדסה מפני עצמו, קישר בין עניינה בו לנטייתה לטפל בסובלים, תהה כיצד ייתכן שלא כל הגברים בארץ־ישראל מבקשים את חסדיה. הדסה הסבירה לו שרוב החפצים בחסדיה הם גברים נשואים (ובהם גם משה זמורה, שעבר גם הוא משבר נישואים קשה): “צר לי שאיני יכולה לכלול אותך בגדוד הגברים ושאין לי אפשרות לבחור לי בעל מכל השפע הזה.” היא רצתה לדעת על ישיבות ההנהלה, סיפרה לו על יחסי יהודים־ערבים בעקבות המאורעות (שבהן נגרם נזק חמור גם לבית מלאכתה בצפת, גם בכפר השילוח, גם להזמנות מחו"ל), התייחסה לשאלת הכותל, ל“ברית שלום” (“שבארץ חושבים אותְךָ לאחד משלהם”): הנה מה שביקש כל חייו – מיזוג בין ציונות לאהבה. לעתים כתבה הדסה אל פליקס בשעות הקטנות של הלילה, אחרי יום עבודה של שמונה־עשרה שעות, סיפרה לו על מצבו הכספי הנואש של “שני”, על הפחד מפני פשיטת רגל, על התימנים שלה שמתוך אהבה אליה מוכנים להסתפק בשכר עבודה נמוך יותר, על שלום שבזי ולימודי ערבית, ועל בנה גדעון המתבגר, בן האחת- עשרה, שאמר לה בשעת חילוקי דעות: “אין לך אף אחד מלבדי.”

בינתיים נסעה לה משפחת רוזנבליט בקיץ 1930 לחופשה בריוויירה הצרפתית, ופליקס, כרגיל, לא ידע להחליט. אולם הוא המשיך בלימודי המשפט האנגלי ולשם כך היה עליו להצטרף לאחד ה“אִינְס”, כעין אגודות מקצועיות של ה“באריסטרס”, עורכי הדין האנגליים. הוא בחר ב“מידל־טמפל” והיה חייב להשתתף בתריסר סעודות מטעמה לשנה, ושם, ליד שולחנות ערוכים, נפגש פליקס בפעם הראשונה אחרי חמש שנות שהות בלונדון לשיחת רעים גם עם לא־יהודים. הדסה דִרבנה אותו ללימודים, לשחייה, להתעמלות, לניתוק גם מלונדון, גם מברלין. בא הקונגרס והקל על ההכרעה.

לקראת הקונגרס יצא רוזנבליט למסע הסברה על פני מזרח־אירופה ודיווח לווייצמן על הלכי הרוח בתנועה: כוחם של הרוויזיוניסטים עלה בעיקר בפולין הקונגרסאית69 ובבסראביה. בגליציה, בבוקובינה וברומניה הישנה אמנם מורגשים זרמים רוויזיוניסטים שמפריעים לעבודה, אך השפעתם אינה גדולה. בעקבות המסע – שהחזיר לו את אמונו כי עדיין בכוחו לשרת את העם היהודי – הגיע למסקנה שהתערערות משמעת ודכדוך בהסתדרות ארצית זו או אחרת היא בדרך כלל תוצאה ישירה של התערערות בקרב הציונים הכלליים. אכן, תוצאות הבחירות לקונגרס העידו על חולשתם: בתוך עשר שנים, בין 1921 ל- 1931, ירד שיעורם בקונגרס מ־73% ל־33% ובנוסף על כך היו הציונים הכללים מפולגים לאגף שמאלי וימיני, לתומכי וייצמן ולמתנגדיו.

הנאום המרכזי הארוך והמפורט היחיד שנשא פליקס אי פעם בקונגרס היה גם שירת הברבור שלו. קודם כול, כדי לסתור את הטענות על התפוררות התנועה הציונית, הביא עובדות ומספרים (שהם חשובים, אבל איש אינו אוהב להאזין להם): אמנם לא היתה בשנתיים האחרונות עלייה במספר שוקלי השקל, אבל הירידה לא היתה משמעותית (מ־651,000 ל־605,000), והיא נגרמה בעיקר על ידי המשבר הכלכלי החמור שפקד את ארצות הברית. המשבר, שהאמריקנים התקשו לשאת בו משום שלא הורגלו למצוקה, פגע גם בהכנסות קרן היסוד (200,000 לי"ש פחות בשנה), אבל במאזן הכללי אפשר לומר שהתנועה ממשיכה לפעול בצורה תקינה. ובכל זאת, למרות הפעילות התקינה, התנועה חולה מבפנים: נעלמו שמחת העשייה, וסיפוק הנפש שהעניקה בראשיתה.

אף־על־פי שלא האמין שהקונגרס מסוגל לנתח בעיות לעומק, ראה רוזנבליט צורך להביא אותן לפחות למודעות משתתפיו: שום שינויים ארגוניים טכניים (והרי זה שטחו) לא ייגעו בשורש הבעיה שהיא רעיונית; חייבים להחזיר לחברים את הביטחון שהתנועה לא איבדה מאומה מחשיבותה בפתרון הבעיה היהודית. וכאן באה שעת חשבון עם הרוויזיוניסטים: תכנית באזל היתה מסגרת שאִפשרה מרווח פעולה רחב, מנעה יצירת כיתות מתוך תביעה לשמירה על משמעת, לא מתוך תביעה לאחידות החשיבה אלא לאחידות המעשה. רשימת חטאי הרוויזיוניסטים בהפרת אותה המשמעת כפי שציטט אותה (לקול מחיאות כפיים מצד אחד ואי שקט גובר בצד שכנגד) היתה ארוכה: לא רק שהם נלחמים בהנהלה, הם גם משמיצים אותה; הם מנהלים משא ומתן עם ממשלות ונציגיהן בחבר הלאומים, בלי שהוסמכו לכך על ידי ההנהלה, מתוך כוונה להזיק למדיניותה; הם גורמים נזק לקרנות, אם על ידי התנגדות סבילה ואם על ידי חבלה מכוונת. בקיצור, הרוויזיוניסטים מנהלים חיים כפולים, נשארים בתוך הארגון ופועלים נגדו. במהומה הגוברת התערב מוצקין כנשיא המושב לטובת רוזנבליט ונזף ברוויזיוניסטים המרעישים: “אתם לא תהפכו את הקונגרס לפארסה! אתם לא תפעילו טרור נגדו!”

על אף כל המהומה לא שכח רוזנבליט את הדמות הקרובה ללבו שאיש לא התיחס אליה – הפקיד הציוני בעל הכישורים הגבוהים שהיה אמור לשמש מופת לבאות – קרא להגן עליו מפני יחס בלתי אוהד והזהיר מפני צמצום יתר של המנגנון והורדת שכרו עד לסף העוני. שוב חזר על הצעתו להקל על הקונגרס, לשחרר אותו מדיונים בשאלות ספציפיות מדי, כדי שיתרכז רק במסירת מסר לציוני העולם, בבחירת האנשים שבידיהם יפקיד את ניהול התנועה ובהגדרת קווי פעולתם, ושוב באה הדרישה להעניק לעבודת ארגון והסברה מקום מרכזי בהנהלה הציונית, הפעם ללא כל פנייה אישית בדבר: מחלקת הארגון עברה לידי ברל לוקר, מראשי “פועלי ציון”, איש הסברה מובהק.

כל זאת היתה רק הערת שוליים במאבק האיתנים. אידר כיושב ראש הפדרציה הציונית של אנגליה, בלומנפלד ושאר נאמניו נלחמו בכל מאודם למען מדיניות וייצמן והיבחרו מחדש. אולם וייצמן קומם נגדו דעת רבים כשהצהיר בריאיון עיתונאי – כתגובה לתביעת ז’בוטינסקי בנאום מלאכת מחשבת להגדיר את המטרה הסופית של הציונות כהקמת מדינה עם רוב יהודי משני עברי הירדן – שאין לו כל הבנה או אהדה לדרישה לרוב יהודי בארץ ישראל, בעיקר משום שהעולם יפרש תביעה זאת במובן אחד בלבד: “שאנו רוצים להגיע לרוב כדי לגרש את הערבים מארץ ישראל”. מאותו הרגע היו דברי וייצמן לנושאו המרכזי של הקונגרס. הוועדה המדינית בראשותו של נחום גולדמן מצאה את הסברי וייצמן – שהתכוון לדרישה לרוב כסיסמה פוליטית, שרוב מספרי בלבד אינו משמש ערבון לבית לאומי – כבלתי מספיקים. בהצבעה שמית קיבל הקונגרס ב־177 נגד 106 קולות את הצעת גולדמן, דבר שכמוהו כהבעת אי אמון בוייצמן. הצעת הוועדה המדינית השניה דנה במהות הציונות ודיברה על דבקות במטרה שנקבעה בתכנית באזל להגשים את פתרון הבעיה היהודית בארץ ישראל. הצעה נגדית של הרוויזיוניסטים פרשה את מטרת תכנית באזל ומטרת המנדט כהפיכת שטח המנדט בארץ ישראל משני עברי הירדן למדינה יהודית, כלומר ל’קומונוולת' עם רוב יהודי. הקונגרס החליט ברוב של 121 נגד 57 קולות לעבור לסדר היום אשר להצעת הרוויזיוניסטים. ז’בוטינסקי קם, הכריז שאין זה קונגרס ציוני, קרע את כרטיס הציר שלו ועזב את האולם. (בקרב המצביעים נגד הצעתו היו רבים שרצו במדינה יהודית בדיוק כמוהו, אבל הרגישו שהזמן אינו בשל לתבוע אותה בפה מלא. אפשר לציין לזכותו של ז’בוטינסקי שבדברים רבים הקדים את זמנו, אבל באותה המידה אפשר לומר זאת גם לגנותו: למדינאי טוב דרוש חוש לשעת כושר, לתזמון הנכון). במקומו של וייצמן כנשיא ההסתדרות הציונית נבחר סוקולוב, שותף למדיניותו לאורך שנים.

ארלוזורוב הגן על וייצמן בלהט, תנועת הפועלים התייצבה לצדו, וכאן בעצם התחולל המהפך האמיתי. גם אם יחסו של וייצמן לפועלים היה מאז ומעולם אוהד, היה זה מתוך גישה פטרנליסטית; עתה, בפעם הראשונה, היה זה קשר של שווה בין שווים. וייצמן, נפגע ממה שהתחולל בקונגרס, שומר טינה לסוקולוב, עזב את הקונגרס לפני סיומו, וממקום חופשתו באיטליה שיגר מכתב פרידה לרוזנבליט, הפעם, באופן יוצא מן הכלל, ל“פליקס יקירי”, ובו, מלבד דברי שבח ותודה, גם טענה שיחס הקונגרס לרוזנבליט פגע בו אף יותר מיחס הצרעות אליו. ראשו של פליקס לא הסתחרר גם מן הסיום “וייצמן הנאמן לך”, ובתשובתו טען שאין לו על מה להתלונן משום שבלאו הכי היתה דעתו נחושה לא להצטרף להנהלה החדשה (שאליה נבחרו פרבשטיין וניומן, שניהם ממתנגדי וייצמן, ברודצקי, לוקר וארלוזורוב כנציג מפא"י, מפלגת הפועלים המאוחדת החדשה של ארץ־ישראל) ויעץ לווייצמן להימנע, לעת עתה, מכל פעילות פוליטית כדי לא לתת עילה לטענה שהוא מסכל את מדיניותה החדשה של התנועה (אם תהיה מדיניות חדשה).

בימי הקונגרס התכנסו הציונים הכלליים, שמנו עתה רק שמונים ושישה צירים, מתוכם חמישים מתנגדי וייצמן, לאספה מייסדת של “ברית הציונים הכלליים”, שנועדה לאחד את כל ההסתדרויות הארציות והאגודות הארציות הכלליות ולהפוך אותן לאיחוד מיוחד, דהיינו למפלגה. הברית הכריזה על הצורך להעמיד את האינטרסים של ארץ־ישראל והעם יהודי מעל לאינטרסים מעמדיים ועל הצורך לעודד יוזמה פרטית, לצד ביצור ופיתוח הקרנות הלאומיות והעבודה החלוצית. יוזם ההתארגנות בפועל היה ד"ר איגנציו שוורצבארט, שכיהן אותה עת כנשיא ההסתדרות הציונית הארצית של גליציה המערבית, שמרכזה בקראקוב; בקרב מייסדי הברית היו בעלי דעות מנוגדות כאוסישקין ומוצקין, ליפסקי וסטיפן וייז, גליקסון ובלומנפלד. תומכי וייצמן היו בגוף החדש מיעוט, אך משום שהמגמה הכללית היתה לשמור על שלמות, הם ויתרו על התארגנות נפרדת, לעת עתה. סוף סוף הגיעה שעת ההתארגנות הפוליטית של הציונים הכלליים שפליקס רוזנבליט תבע אותה מאז 1923, אך היא היתה רחוקה מאוד ממפלגת השלטון הפרו־וייצמנית שהתכוון אליה – והוא עצמו החליט לעת עתה להתנזר מפוליטיקה ציונית.

לאור השינוי הצפוי במצבו הכלכלי פנה פליקס לזלמן שוקן בבקשה להעסיק את אני, אולי כיועצת לדקורציה, לעיצוב פנים. פליקס דיבר בשבחה של אני כצורפת מיומנת, בעלת אינטליגנציה יוצאת מן הכלל, בעלת כוח שיפוט אמנותי וכושר עבודה מעולה. (הפעם בלי להזכיר את מצב בריאותה ועצביה הרופפים, כפי שנהג לעתים, אף במכתב לווייצמן). אולם שוקן ענה בשלילה: המצב הכלכלי והפוליטי בגרמניה דורש הערכה מחודשת, העתיד מעורפל, וסביר שיביא לצמצום בכל השטחים. לעומת זאת הציע שוקן לרוזנבליט להיות מלווה שלו בעת נסיעתו הקרובה לארץ־ישראל, הצעה שפליקס דחה על הסף: הוא לא מזכיר, הוא לא מְלַווה, ואם העם היהודי מוותר על שירותיו הטובים סימן שדי לו לאדם בעשרים שנות עסקנות.

מיד עם תום הקונגרס עשה וולטש ניסיון להקים באנגליה חוג פוליטי של בעלי השקפות דומות ל“שלנו”, דהיינו קבוצת העבודה למדיניות ציונית ריאלית, וביקש לשם כך את שירותיו הטובים של פליקס בקשריו עם יהודי אנגליה, גם כשהוא מחוץ להנהלה. משום שוולטש נוכח לדעת שכל דבר בתנועה הציונית שמקבל את חותמת גרמניה מיד מאבד חלק מערכו, הציע שהקבוצה האנגלית (בין השמות שהועלו היו קיש, אידר, ישראל זיו, רבקה זיו, ליאון סימון) לא תהיה רק שותפה פעילה, אלא אף תעמוד בראש. לשם כך פנה וולטש גם ישירות לרבקה זיו להבהיר לה שיש לוותר על רעיון מדינת היהודים ושאסור לפגוע בערבים על ידי הצהרות לאומניות כפי שהן מתפרסמות ב’ג’ואיש כרוניקל' ובעיתונות הציונית בשפה האנגלית. אמנם במשך עשר שנים ניסה וולטש לכתוב ב“יודישה רונדשאו” בנימה אחרת, אבל מה לעשות – הערבים אינם קוראים גרמנית.

בינתיים חזר רוזנבליט ללונדון כדי לסייע לברל לוקר בקבלת התפקיד, להבהיר לו שניימיר עוזב אחרי שנתמנה פרופסור להיסטוריה באוניברסיטה של מנצ’סטר ויש למצוא לו תחליף, שמספר העובדים בלונדון צומצם מאז ראשית השנה בצורה דראסטית ואף על פי כן המצב הפיננסי שוב קריטי, ותקציב שנת 1931 עומד להסתיים שוב בגירעון של אלפי לי“ש, בעיקר בגלל החזר חובות. החלו הדיונים על הפיצויים המגיעים לו מן ההסתדרות הציונית, לא רק בעבור למעלה מחמש שנות עבודתו בלונדון, אלא גם על שירותיו בגרמניה מאז 1919. החשבון הסופי הסתכם בשש מאות ושבעים לי”ש. אולי אין מגיעים לו פיצויים על עבודתו בהתאחדות ציוני גרמניה, הרהר פליקס, משום שעזב מרצונו, ואולי יש לחשב את הפיצויים לפי המשכורת הממוצעת ולא האחרונה? מהיסוסיו דיברה נפש שסועה של איש שיודע את המצב הכספי של התנועה לאשורו ויחד עם זאת חייב להבטיח את קיומו וקיום משפחתו בחודשי המעבר של לימודים ובחינות.

כאשר ביקש פליקס את עצתו של משה זמורה בירושלים מה עליו לעשות עתה, עם סיום פרק חיים, הגיב זמורה כחבר אמיתי: על פליקס ללמוד לבחינות הדרושות לעריכת דין בארץ־ישראל, כאורח בביתו, לעבור אותן ולהצטרף אליו כשותף למשרדו, שבו כבר היו שני שותפים נוספים. פליקס, אסיר תודה על הרעות והקִרבה, שיתף את זמורה בלבטיו: יהיו דרושים לו כמה חודשי לימוד מרוכז בלונדון, מנותק מהעולם, כדי שהאנגלית שלו תהיה טובה דיה על מנת להופיע בבית משפט ארצישראלי בפני שופטים אנגליים. וכמה חודשים יהיו דרושים לו, לדעת זמורה, כדי לעבור את הבחינות בארץ? האם יהיה מוכן לחכות לו עד 1932? מובן שעליו ללכת לברלין ולשוחח על כך עם משפחתו. “יהיה לי קשה להיפרד מהילדים. אתה יודע מה משמעות החלטה זו,” כתב לזמורה, “אבל בכך אינך יכול לעזור לי. החלטה כזאת דורשת גבר, אבל אייהו?”

כמו לפני עשרים ושתיים שנה היה על פליקס להתיישב ולדחוס לראשו את חכמת המשפט, הפעם בלי רפטיטור, וזה לא היה קל. המחשבה על בחינות הרתיעה אותו: “החיים בחנו אותי די והותר.” אולם מוחו עדיין לא העלה חלודה, כוח ההתמדה עמד לו. בסתיו 1931 נסע לירושלים והשתכן בבית זמורה במוסררה, וכדרכו עבד לפי השעון (כפי שדיווח לילדיו): קימה בשבע, משמונה עד אחת לימודים בביתו השכן של ד“ר וורנר סנטור (כלכלן, יליד ברלין, שהיה אמנם ציוני עוד לפני הצהרת בלפור, אבל נבחר כחבר להנהלת הסוכנות על תקן “לא־ציוני”. בהעדר לא־ציונים אמיתיים שיהיו מוכנים להתיישב בירושלים), שהיה ריק באותן השעות ואילו בבית זמורה הרעישו מיכל הקטנה וחברותיה. ארוחת צהריים בבית זמורה, מנוחה קצרה ובחזרה ללימודים. “בשעה חמש אני יוצא למשרדו של זמורה כדי לבדוק דברים בספרי חוק שאינני יכול לקחתם הביתה.” אחר כך שיחת חולין בבית קפה או טיול, פעם בשבוע בחוג משוטטים “לפנות ערב” שייסד יחד עם גרדה הרמן, אשת ידידו ד”ר היינץ הרמן, וחברי קא־יה־פאו ותיקים אחרים. “בערב שוב אני רכון על הספרים או מתראה עם אדם זה או אחר.” בירושלים אין מקומות בידור ראויים לשמם, כתב לברלין, כמה בתי קולנוע שבהם זוכים סרטים גרמניים לפופולריות מיוחדת, פה ושם הצגה, לפעמים קונצרט של אמן אורח, כשל הפסנתרנית אריקה מוריני, שאחריו נערכה קבלת פנים רשמית, בתלבושות ערב, בבית חיים ארלוזורוב – עתה ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית בירושלים – בנוכחות אנגלים רבים.

פעם בשלושה שבועות נסע פליקס לסוף שבוע משפחתי בתל אביב. בית החולים של ד“ר דנציגר (שותפו־חברו אדלברט זאקס, אוהב החיים, שהקים את המרפאה האורטופדית המודרנית הראשונה בארץ, מת ב־1926 מגידול במוח) עבר אחרי מאורעות תרפ”ט מירושלים לתל אביב, לבית של שלוש קומות ברחוב גרוזנברג; ליאור, אחיו של פליקס, ומשפחתו גרו בראשון לציון, שבה שימש ד"ר רוזנבליט, קטן קומה, חביב על הבריות, רופא ילדים מטעם קופת חולים, יוצא לביקורי בית דרך חולות ופרדסים רכוב על חמור. פאני רוזנבליט, אם השבט, נהגה לבלות לפחות מחצית השנה בארץ ועמדה לעבור אליה לצמיתות.

גם אם נקראה עיר, היתה תל אביב כעיירה, ובה שלושה רחובות ראשיים ובתים קטנים, בחלקם בנויים לפי מיטב חלומות בעליהם על המזרח, עיר שבה ינווה האביב לעולמים; מסוף רחוב אחד העם אפשר היה להשקיף על הפרדסים הירוקים של רמת גן, רחוב בן יהודה נגמר בחולות. החנויות היו כעין חדר קדמי לדירות, ולהן חלונות ראווה מאובקים, עמוסים מיני פרקמטיה בערבוביה, אולם ברחובות עבר זרם בלתי פוסק של עגלות רתומות לסוסים ושל הולכי רגל (ומכוניות מעטות), ובתי הקפה היו פתוחים מרבית הלילה.

כדי שיוכל ללמוד ביתר ריכוז עבר פליקס לכמה שבועות לפנסיון של קטה דניאלוביץ־דן ברחוב הירקון, על שפת ימה של תל אביב. קטה דן, מורה להתעמלות במקצועה, מן החלוצות הראשונות מגרמניה, פתחה יחד עם חברתה גרטה אשר אכסניה בסגנון כפרי בצפת, אולם עקרה משם אחרי הפרעות של 1929 והקימה פנסיון בתל אביב. קטה, שבעת ביקוריה העסקיים בלונדון לא אחת נעזרה בפליקס, הביאה מהפכה למלונאות בארץ: לא עוד אכסניות נעדרות כל חוש אסתטי, שלהן קירות חשופים וחדר אמבטיה משותף בקצה הפרוזדור, אלא חדרי אורחים שבהם וילונות מעומלנים, תמונות, ניקיון ללא רבב, מקלחת ומים חמים בכל חדר. ושיא השכלולים: הסקה מרכזית.

בפברואר 1932 עבר פליקס בהצלחה את האחרונה בסדרת הבחינות לעורכי דין זרים בארץ־ישראל ונסע ללונדון מתוך כוונה לעבור גם שם את הבחינות לבאריסטר אנגלי. אולם באמצע נתיב הייסורים, אחרי שישב מבוקר עד ערב באולם הקריאה של ה“מידל טמפל” ועמד בשתי בחינות, נמאסו עליו השהות באנגליה ועול הבחינות והוא החליט לחזור ארצה. בפעם הראשונה העז האנס בן השבע־עשרה לשאול מה משמעות העלייה לנישואי הוריו, ואביו ראה אותו בוגר דיו כדי להבטיח לו שיחה גלוית לב בעת שהותו בברלין, לפני שובו לארץ־ישראל.

כדרכו לא ידע פליקס לחתוך דברים בבת אחת. מצד אחד כבר אי אפשר היה להמשיך בהעמדת פנים של משפחה ככל המשפחות, שעיסוק האב מרחיק אותו לתקופות ממושכות מן הבית, כפי שקורה אצל יורדי ים, אנשי צבא וחוקרי הקוטב הצפוני, אבל מצד שני גם עתה לא דובר בגירושים או בפירוד רשמי. הדברים נשארו תלויים באוויר. הרי עדיין אין זה ברור כיצד יצליח להתקיים כעורך דין אחרי ניתוק ממושך כל כך מהמקצוע. ואולי אני בכל זאת תחליט להתיישב בארץ. הלכי הרוח הפוליטיים בברלין לא בישרו טובות, הימין הגרמני התחזק מאוד, אבל מרבית היהודים היו בדעה שאין סכנה ממשית בהיטלר ובמפלגתו. פליקס עלה ארצה נחוש בדעתו לפרוש מן החיים הציבוריים:

So endet jeder auf dem Mist

trotz seinem edelsten Bestreben.

Jch bin wieder zu Jurist.

So ist das Leben.70


 

17 כאן אחיה וכאן אמות    🔗

למגינת לבו, שמשך אותו לירושלים, היה על עורך דין רוזנבליט להתיישב בתל אביב כדי לאפשר את צירופו כשותף בכיר למשרד זמורה, קרונגולד ושות'. אם בגלל מעמדו בתנועה הציונית, אם משום שהיה המבוגר, אם מתוך הידידות ארוכת השנים – נקבע פליקס לשני בדרגה אחרי משה זמורה עצמו, על אף ששני השותפים האחרים, חיים קרונגולד וישראל בר־שירה, שימשו כעורכי דין ארצישראליים לפניו. זמורה וקרונגולד ישבו בירושלים, רוזנבליט היה ראש המשרד בתל אביב, מקום מושבו של אחד הלקוחות הגדולים, הוועד הפועל של הסתדרות העובדים. למשרד זמורה היה כמעט מונופול על ייצוגה המשפטי של ההסתדרות, ואכן שלושת השותפים המקוריים היו גם חבריה. לא כן רוזנבליט, אך משום שהיה ידוע כאוהד, לא היווה הדבר מכשול.

תחילה עבד פליקס כעורך דין לכל דבר, כפי שדיווח להאנס לברלין: “היום הייתי עם הדוֹד ברין [ד”ר זאב ברין, ידיד ותיק מקא־יה־פאו] במשרדי הטאבו, שם ביצענו העברת קרקעות לחברה שנוסדה על ידינו. מחר אני צריך ללכת לבית המשפט כדי להתערב לטובת חמישה ילדים שנאשמו בגניבה. ביום חמישי אני נוסע לירושלים, כדי להשתתף בישיבה שדנה בהצעות להסדרת משק המים בארץ־ישראל. אחר כך יבוא מישהו שרוצה למכור מכוניות, אבל בעת ובעונה אחת גם לשמור על הבעלות עליהן. אני כותב את הטיוטות לחוזים באנגלית ואחר כך מתרגמים אותן לעברית." היה ברצונו לבשר על פתיחת המשרד (בשמץ של גאווה) מעל דפי ה“יודישה רונדשאו”, אולם תקנות עורכי הדין הארצישראליים, בניגוד למקובל בגרמניה, אסרו על פרסום במודעות, כפי שכתב לזלמן שוקן (בשמץ של צער).

ושוב ניהל פליקס חיים בורגניים מסודרים לפי השעון, תחילה בביתה של משפחת דנציגר שליד בית החולים ברחוב גרוזנברג שמאלי הבלתי נלאית – אחות ראשית, מנהלת, בעלת משפחה – היתה יוצאת אליו השכם בבוקר להשגיח על פועלי הניקיון שיטאטאו את הסביבה כהלכה. קימה ברבע לשבע, כדי שלא להתנגש באווה ובמופי דנציגר, שמיהרו לבית הספר (יצחק שנמשך לים יותר מאשר ללימודים נשלח אל בית הספר הריאלי בחיפה, אל ד"ר בירם המחמיר במשמעת); לארוחת בוקר, “לחם לבן מצוין, לחמניות ברלינאיות אמיתיות, אשכוליות נהדרות.” בשעה שמונה היה פליקס במשרדו שבשדרות רוטשילד מספר 17, שלוש דקות הליכה מן הקליניקה. הפסקת צהריים באחת, ושוב במשרד עד שבע. “אני חייב להיות לעתים בירושלים, אוטובוסים גדולים ונוחים יוצאים לשם כל שעה והנסיעה אורכת רק שעתיים.”

לא רק ענייני משפט, אלא גם רחשי הלב הובילו לירושלים, שם ניהלה הדסה קלוורי את מפעל “שני” שלה שבתחילתו שכן בכפר השילוח, אך אחרי מאורעות תרפ“ט נדד על פני שכונות שונות שבהן התגוררו יוצאי תימן עד שהשתכן בלבה של ירושלים. בדירה השכורה בבית־ילין נמצאו רק תופרת ונערת שליחויות, הרוקמים והרוקמות עבדו בבתיהם והופיעו מדי פעם כדי לקחת הביתה חוטים, בדים והנחיות ולהביא את הרקמות המוכנות. נוכחותו התכופה של הדוד פליקס בביתם נראתה לגדעון בן השלוש־עשרה כדבר הטבעי ביותר, הדסה ואני היו חברות במשך שנים ופעם אף בילה גדעון חופשה משותפת עם האנס ודינה בשווייץ. התכתבות פליקס עם המשפחה בברלין היתה סדירה, פחות או יותר, תוך פניות חוזרות ל”עצלנים ולבטלנים" להתמיד בכתיבה, ושנת 1932 באה לסיומה.

בארץ־ישראל ישבו אז כאלפיים יוצאי גרמניה (אחרי שלושים וחמש שנה של חריש רעיוני, ציונות רדיקאלית שהעמידה במרכזה את ארץ ישראל), וכאשר גברה בגרמניה ההתעניינות בארץ־ישראל בעקבות התחזקותו של היטלר אפשר היה לקבל מידע מעודכן על הסיכויים הכלכליים בארץ רק בעזרת ידידים, על בסיס פרטי. לקראת הזרם הצפוי של תיירים מגרמניה במסגרת משחקי “המכבייה” הראשונה וקיום יריד המזרח באביב 1932 החליטה קבוצה קטנה של יוצאי גרמניה בתל אביב, ביוזמת ד“ר ארנסט לוי, רופא שעלה עם מגשימי 1924, לייסד התאחדות של עולי גרמניה, בראשותו של ד”ר זלוצ’יסטי. להחלטה נלוותה נימה מתנצלת, הרי משאת נפשם המוצהרת של כל יוצאי גרמניה היה מיזוג שלם עם היישוב.

בעברית, שניכר בבירור המאמץ שהושקע בה, הוסבר בדפי מידע: “זכותנו לאגד בני מדינה אחת בארץ־ישראל, אשר בה אנחנו רוצים הרי דווקא להתיר את הקשרים של כל אחד למקום מוצאו וליצור את האחדות של היישוב החדש, זכותנו זו יוצאת אך ורק מתוך הצורך החיוני לאפשר ולהקל לעולים חדשים מארצות אשר בהם השפה הגרמנית שולטת, את מעברם לתוך האחדות הזאת, שהיא שאיפתנו.” למודי ניסיון של כישלון העלייה הרביעית, שהיתה בעיקרה עלייה של המעמד הבינוני, כפי שהיא צפויה גם מגרמניה, נראה למייסדי ההתאחדות חיוני לדאוג קודם כל לייעוץ כלכלי, שיאורגן בכוחות משותפים ובהתנדבות, תוך הימנעות מפורשת מפעילות פוליטית, דתית או ציבורית־תרבותית.

פליקס, שקוע רובו ככולו בעבודה כעורך דין מתחיל (שנית), היה רק חבר מן השורה בהתאחדות עולי גרמניה, שמנתה בראשית 1933 כמאתיים וחמישים חברים בודדים וקבוצת חברים יוצאי גרמניה מקיבוץ גבעת ברנר. בשלושים בינואר 1933 נחל הנאציונל־סוציאליזם הגרמני את נצחונו הגדול: פלדמארשל הינדנבורג, נשיא הרפובליקה של ויימר, הטיל על אדולף היטלר את הרכבת הממשלה החדשה. העולם התהפך. הנאצים פעלו באמצעות טרור, תחיקה, חילופי גברי מידיים, תעמולה שלוחת רסן, כדי להגיע לשלטון טוטליטארי ותוך שימוש באידיאולוגיה הגזענית כמכשיר רב עוצמה, לבנות את הרייך השלישי שאין בו מקום ליהודים. בגל הראשון פוטרו רופאי קופות חולים, עורכי דין ועובדי ציבור יהודיים, אלפים נעצרו, בעיקר מקרב הקומוניסטים והסוציאל־דמוקרטים, אלפים נמלטו צפונה ודרומה, מערבה ומזרחה אל מעבר לגבול הגרמני.

כמו לפני מלחמת העולם חשה אני גם עתה את העתיד לבוא: זמן קצר אחרי עליית היטלר לשלטון, כאשר חזר האנס, כרגיל, מלימודיו בשנה האחרונה של הגימנסיה, הודיעה לו אני: “קניתי היום שלושה כרטיסי רכבת ללונדון. אנחנו נוסעים.” בלונדון הכניסה אני את האנס ואת דינה לפנימייה בבית הספר שבו למדו בחודשי שהותם באנגליה וחזרה לברלין, כדי לארוז את תכולת דירתם ולשולחה לאנגליה. אחר כך עזבה סופית את גרמניה, יחד עם ליבטה, העוזרת הנאמנה בת תורינגיה. התחנה הראשונה היתה רובע גולדרס־גרין, שאליו נמשכו יהודים רבים ושבו התאכסנו הרוזנבליטים בביקורים הקודמים, ואני, כדרך נשים במצוקה, ביקשה להשכיר חדרים בבית שכבר הכירה קודם לכן.

“בורדינג71־האוז! זה מה שחסר בלונדון!” התרעם פליקס, נפגע על שאני סירבה בתוקף לשקול עלייה לארץ־ישראל ולחצה על השתכנותו בלונדון. “אני לא יכול ולא רוצה לבוא לאנגליה. כאן עבודתי. אני אוהב את ארץ־ישראל, אני מרגיש כאן בבית. אנגליה שוב רק ניכר… אני בן ארבעים ושש ולא יכול שוב ושוב להתחיל מחדש… החלטתי נחושה להישאר כאן, לעבוד כאן, לחיות כאן ולמות כאן.” פליקס ניסה להשפיע על דינה בת הארבע־עשרה, שרמזה כי היתה מעדיפה לבוא לארץ, ביקש לשכנע את האנס, שבקרע בין ההורים התייצב כולו לצדה של אני: “אם תבואו לכאן, אמא לא תצטרך לעבוד למחייתה, גם להשכלתך יהיה כסף. בקיץ תוכל אמא לצאת לכפר או לנסוע לקפריסין כדי לחמוק מן החום.” האנס נעלב מעצם הרעיון – כפי שהציע לו אביו – שלא ילמד באוניברסיטה, אלא יבחר במקצוע מעשי, במלאכת כפיים. האם חושבים אותו לטיפש? אני רצתה שבנה יהיה רופא, כפי שהיה אביה. בחילופי הדברים עם אביו השתמש האנס בנימוקים שנשמעו לפליקס כהד של אני: היהודים בארץ־ישראל הם ערב רב, כלכלתה מעורערת. “אם אכן חשובים לך נכסי חומר מנכסי רוח, נוחות מיופי, תועלת מכבוד, אזי קיים תהום עמוק בינינו,” ענה פליקס לבנו.

רוזנבליט רצה להגיש בקשה לקבלת אזרחות ארצישראלית, שעולה היה רשאי לדרוש אותה עם תום שנתיים של שהות בארץ; האנס שהתקרב לגיל שמונה־עשרה ולכן היה חופשי להחליט בעצמו, לא רצה בה, ואחד מנימוקיו היה שאין ברצונו בבוא היום להיות חייל. להפך, ניבא פליקס, הפעם נבואה נכונה, בארץ ישראל לא יהיה גיוס חובה במקרה של מלחמה בין אנגליה לגרמניה, אך באנגליה ייכלאו נתיני האויב במחנות הסגר, כפי שקרה במלחמה הקודמת. בוויכוח המר קבע, בסופו של דבר, רצונה של אני: היא לא היתה מוכנה להיפרד מדינה ולא היתה מוכנה לעלות עמה, אולי יותר מתוך גאווה פגועה מאשר מתוך פחד מפני תנאי החיים הקשים בארץ.72

מה שלא עשו החינוך הציוני המאומץ של אגודות הסטודנטים, ההתעמקות היסודית ברעיון הציוני, סמינריונים וסימפוזיונים וספרי הגות כתובים בגרמנית מלוטשת, ואף עשרים־שלושים שנות אמונה בלב, עשה היטלר בחודשים ספורים: ציוני גרמניה החלו לזרום ארצה. באו בני שבט רוזנבליט: אלזה עם בעלה הרמן שטרנברג וארבעת ילדיהם, וקצת מאוחר יותר גם יוסף עם בנו מנישואים שלא עלו יפה. החלו להגיע האחים לקא־יה־פאו, יוליוס ויוהנה רוזנפלד ושלושת בניהם, אריך כהן ואישתו ליזה, אחותה של אני (כאשר נשאל אריך לסיבת עלייתו, ענה, נאמן לעצמו: “כדי לחיות בתוך הרתיעות שלי”), אף בלומנפלד בא, לכאורה לביקור, בלי שהתפטר רשמית מתפקידו כיושב ראש התאחדות ציוני גרמניה, ורק מן הארץ החל לטפל בשאלת מחליפו: במקומו נכנס זיגפריד מוזס, כמוהו מחברי “מכבייה” הראשונים. אפילו נחום גולדמן ואישתו התכוונו להתיישב ב־1934 בארץ־ישראל ולבנות את ביתם בירושלים, אולם לדבריו שכנעו אותו בן גוריון ושרתוק שיש די מנהיגים ציוניים בארץ־ישראל, אך רק מועמדים מעטים בעלי ניסיון דיפלומאטי ויודעי שפות לתפקיד נציג התנועה הציונית אצל חבר הלאומים בז’נווה (אחרי מות יעקבסון). גולדמן קיבל את הדין והלך לגלות שווייץ. עלו לארץ ציונים ותיקים כיעקב גוייטין, סוחר היינות שקירב את פליקס לציונות, מאקס בודנהיימר, חברי הנעורים ממסינגוורק, אלעזר ואהרון בארט, ההילדסהיימרים וההירשים, עלו גם ריכארד ליכטהיים וזלמן שוקן, שקנה את עיתון “הארץ”, ומאקס קולנשר ופרופ' וייל, מתומכי הגישה המשקית מימי “בניין הארץ”. עלה גם הארכיון הציוני המרכזי.73

רק מרטין רוזנבליט לא הגיע (אלא לביקור קצר). שמונה שבועות אחרי מינוי היטלר לקנצלר נקראו נציגי היהודים ובלומנפלד בתוכם, אל הרמן גרינג, הקומיסר החדש לענייני פנים של פרוסיה שהופקד גם על המשטרה. לפי תיאורו של מרטין, שחיכה בחדר סמוך, יצא גרינג הזועם בהתקפה על “תעמולת הזוועה” המתפרסמת בעיתונות האנגלית והאמריקנית על ההתעללות ביהודי גרמניה ודרש מנציגי היהודים – האיגוד המרכזי (צנטרל־פריין), הקהילה, איגוד היהודים הגרמניים־הלאומיים וההתאחדות הציונית – לצאת ללא דיחוי ללונדון, כדי להבהיר ליהודי בריטניה, ודרכם ליהודי ארצות הברית, שמדובר באוסף שקרים, ולמנוע מד"ר סטיפן וייז לקיים את אסיפת המחאה ההמונית שעמדה להתקיים במדיסון סקוור־גארדן בניו יורק. דוברי שלושת הגופים האחרים הבהירו לגרינג שאין להם קשרים עם יהדות בריטניה ולכן נסיעתם תהיה חסרת תועלת. רק נציג הציונים הביע נכונות לצאת, בתנאי שיוכל לספר את האמת על מצבם הנוכחי של יהודי גרמניה. גרינג רגז: לא היה כל שינוי במעמדם של היהודים. “כשמקציעים, נושרים שבבים.”

כיוון שנוכחות בלומנפלד בברלין נראתה אז חיונית יצאו ללונדון מרטין רוזנבליט וריכארד ליכטהיים, וד“ר לודוויג טיטץ כנציג ה”צנטרל־פריין". כמצוות גרינג טלפנו לווייז לניו יורק בתקווה שלא ישמע בקולם (אכן, וייז בין כך ובין כך לא העריך את תבונתם הפוליטית של יהודי גרמניה) וכבקשת השגריר הגרמני בלונדון פנו ללורד רידינג, כדי שלא יתפטר מנשיאות החברה האנגלית־גרמנית כפי שהודיע. אחר כך, בשיחות גלויות, עם רידינג, עם ההנהלה הציונית, תיארו האורחים מגרמניה את המצב בהווה ואת הסכנות לעתיד, אולם השומעים, מלבד וייצמן, לא היו שותפים לתחזית הפסימית (שלא היתה פסימית דיה). כאשר חזרה המשלחת לגרמניה בישרו העיתונים על חרם שיוטל על עסקי היהודים, החל מן האחד באפריל ונועד לשבור את שליטת היהודים, כביכול, בכלכלת הרייך הגרמני. כל עסקי היהודים סומנו בשלטים מיוחדים בשחור־צהוב ומשמרות ס.א., פלוגות הסער של היטלר, מנעו בכוח את הכניסה מהנועזים שהיו מוכנים להפר את החרם.

בארבעה באפריל הופיע בעמוד הראשון של “יודישה רונדשאו” מאמר מאת רוברט וולטש בשם “שאו אותו בגאון, את הטלאי הצהוב!”, ובו קריאה ליהודי גרמניה לחייב את השתייכותם ליהדות ולשאת את גורלם בגאווה. הכותרת נרשמה בהיסטוריה, זכורה כרגע שיא בכתיבתו של וולטש, אולם כחכמה שלאחר מעשה אפשר להעלות הרהורי כפירה74 ולשאול אם פחות גאווה, אבל יותר דִרבון לעזיבה לא היה מועיל יותר. אך ללא ספק היתה זו הנימה הנכונה, שעה שאזרחי גרמניה בני הדת היהודית – שגרמניה היתה להם אהבה, בית, מעוז, מקדש – היו המומים, אובדי עצות, מושפלים, חרדים לבאות.

כעבור ימים מעטים אחר יום החרם עזב מרטין את ברלין סופית ופניו ללונדון, כדי לשמש נציגה של התאחדות ציוני גרמניה, בעיקר בסוכנות היהודית, בכל הנוגע להגירת יהודי גרמניה; אישתו מיצי ושלושת ילדיהם באו בעקבותיו.

הנטקה, רוזנבליט ולנדסברג, שלושה יושבי ראש של התאחדות ציוני גרמניה לשעבר, פנו בעשרים באפריל 1933 להנהלה בלונדון ודרשו בשם הציונים הגרמניים, פה אחד, את הסכמתה לכך שווייצמן יעמוד בראש מפעל העזרה העולמית למען יהודי גרמניה. למחרת הבריק סוקולוב לווייצמן, ששהה בארץ־ישראל, פנייה לעמוד בראש הוועדה המוצעת להתיישבות יהודי גרמניה בארץ־ישראל (סוקולוב השאיר בידיו את הטיפול הפוליטי בבעיה). וייצמן נתן את הסכמתו.

מתוך האופטימיות הכרונית הטבועה ביהודים בכלל ובציונים בפרט, החלו אנשים שונים לראות את החיוב שבשלילה: נעשה צעד חשוב לשיבת וייצמן למרכז הזירה הציונית, רדיפות יהודי גרמניה אישרו את נכונות התפיסה הציונית על מעמדם הרופף ואת זכות הציונות לעמוד בראשם, כדברי בלומנפלד, עולה חדש בלא תפקיד, בלא מקצוע מלבד הציונות, במכתב לווייצמן: “אם נצליח להשיג בהנהגתך מיליוני לירות ולהגשים את החדירה לעבר הירדן, לא תהיה שקיעת יהודי גרמניה מחיר גבוה מדי.” כך גם אריך כהן ביוני בברלין, לפני עלייתו: אילו מצב העניינים היה נמשך כמו ברפובליקה של ויימר לא היה נשאר תוך שני דורות זכר ליהדות גרמניה. אילו העמידו הנאצים את היהדות על בסיס דתי, ולא על בסיס גזעי, סבר אריך בעוקצנותו האופיינית, בוודאי היו מחצית יהודי גרמניה נטבלים לנצרות כדי לשמור על פרנסתם. כנגד הסולידריות היהודית החדשה, ההתחדשות, המהפכה בתולדות יהדות גרמניה, הרי האי־נעימויות האישיות כמו איבוד מקור הפרנסה הן מחיר זעום.

בהעדר מוסדות לטיפול בזרם העולים מילאה התאחדות עולי גרמניה את החלל, בצורה מאולתרת, אחרי שוועדה לשעת חירום, מורכבת מלוי, לנדסברג ורוזנבליט לקחה על עצמה זמנית את ניהולה. כיוון ששוב אי אפשר היה לשאת בעבודה המרובה בסיוע לעולים בכוחות מתנדבים בלבד, הוקם מנגנון קטן, בעזרת תרומה חודשית מגרמניה, משום שדמי החבר לא יכלו לכסות אלא חלק מזערי של ההוצאות. עיריית תל אביב אישרה הקמת בית עולים לפליטי גרמניה באחד הביתנים בשטח יריד המזרח בגבול הצפוני של העיר. הציבור נתבקש לתרום מיטות ומצעים.

מתוך תגובה ספונטאנית של כל חוגי היישוב למאורעות בגרמניה קם במאי 1933 בהנהלת הוועד הלאומי ובנשיאות הנרייטה סאלד ועד מאוחד של כל הגופים והארגונים הגדולים בארץ, ובו בעלי שם ומעמד כאוסישקין, דיזנגוף, הרב עוזיאל. נישא על גלי הזעזוע עקב רדיפות היהודים בגרמניה, התכוון הוועד לערוך מגבית עממית רחבה לעזרתם, אולם בגלל דרישות מצד הקרן הקיימת וקרן היסוד, שעל פי המסורת ערכו כל סתיו את מפעלי ההתרמה השנתיים, ומצד עיריית תל אביב, שאספה כספים לדיור ארעי לעולים, הפסיק הוועד המאוחד כעבור75 ארבעה חודשים את פניותיו למוסדות וליחידים והמשיך רק בגביית התחייבויות קודמות. ברשימה המסכמת של התורמים כיחידים (הסתדרות העובדים תרמה במאורגן אלף חמש מאות לא"י), הופיעו, בין השאר, האחים רוקח שתרמו מאה לא“י, יוסף שלוש ובניו שתרמו חמישים לא”י ופליקס רוזנבליט שתרם עשרים לא“י. בראשית פעולתו עסק הוועד במתן ייעוץ בענייני עלייה ובסיוע לעולים, אולם מחמת הכפילות בטיפול הועברו כל ענייניו להתאחדות עולי גרמניה ולמוסדות הלאומיים. הזעקה הגדולה הסתיימה בקול תרומה דקה למדי: 12,000 לא”י.

בהתייעצות שהתקיימה בשבעה־עשר במארס, עוד לפני הכרזת החרם, בהשתתפות רוזנבליט, הנטקה, סנטור, ולנדסברג, העלה רוזנבליט רעיון, כפי שדיווח סנטור לברל לוקר שבלונדון, הראוי לפחות להתייחסות: לפתוח במשא ומתן עם ממשלת גרמניה החדשה על הקלות בתקנות להוצאת מטבע זר למהגרים לארץ־ישראל ולהבטיח לה, בתמורה, הגירת כמה אלפי יהודים. “כולנו התייחסנו להצעה זו בצורה מסויגת, אבל אולי, בכל זאת, כדאי לברר מה דעתה של התאחדות ציוני גרמניה בנידון,” כתב וורנר סנטור, שהטיל ספק רב אם יש לממשלת גרמניה מניע כלשהו לקבל הצעה כזאת, שעלולה לעורר גם קשיים עצומים בקרב יהודי גרמניה. אבל בזמנים כפי שהם עתה חייבים לשקול היטב כל אפשרות. הרעיון של הצלת יהודי גרמניה במסגרת של עלייה המונית מאורגנת שתכלול חלק מרכושם – אפילו במחיר משא ומתן עם ממשלת גרמניה החדשה – כמנוף לפיתוח נרחב של ארץ־ישראל, ריחף באוויר, בעיקר בקרב יוצאי גרמניה בארץ; פינר, הנטקה, סנטור, רופין, ארלוזורוב, כולם רשמו ראשי פרקים לתכניות הצלה.

ארלוזורוב, בהסכמה מסויגת של הנהלת הסוכנות, נסע בסוף אפריל לגרמניה, להיוועץ בהתאחדות ציוני גרמניה בדבר ארגון העלייה בממדים רחבים. בריאיון שהעניק ל“יודישה רונדשאו” בעת שהותו בברלין פירט ארלוזורוב את האפשרויות שמציעה ארץ־ישראל ליהודי גרמניה: הוא דיבר על קליטת ילדים במוסדות חינוך ובקיבוצים, על הכשרת שלושת אלפים עד ארבעת אלפים צעירים עד גיל עשרים ושתיים בשירות עבודה של שנה בארץ, על התיישבות על שטחי אדמה קטנים בעיבוד אינטנסיבי, על הצורך לאחד תכנון לאומי לטווח ארוך עם כוח ההמצאה של הפרט. גם אם לא כל 40,000 הפונים בחודשים האחרונים למיינקה־שטראסה, לקבלת מידע, ימצאו בסופו של דבר את דרכם לארץ־ישראל, ברור שהגירה בממדים כאלה אי אפשר לבצע בלי הסכם עם ממשלת גרמניה. דבריו של ארלוזורוב על הצורך במשא ומתן עם גרמניה החדשה לשם פתרון בעיית היהודים רק הוסיפו תחמושת לתנועה הרוויזיוניסטית שעשתה אותו זה חודשים לאחת המטרות המרכזיות בהתקפותיה הפוליטיות.

חיים ארלוזורוב חזר ארצה דרך לונדון ביוני, ואת סוף השבוע הראשון בארץ ביקש לבלות קודם כול בחברת אישתו השנייה, סימה, ושני ילדיו. בשישה־עשר ביוני, ליל שבת, סעדו ארלוזורוב ורעייתו ארוחת ערב על מרפסת מלון קטה דן, שבה ישב גם פליקס רוזנבליט. פליקס ניגש לשולחנם וניהל עם ארלוזורוב שיחה ארוכה למדי בדבר הקונגרס הקרב. ארלוזורוב סיפר לו על תכניתו לצמצם את מספר הישיבות הפומביות ואת מספר הנושאים שיעמדו בהן לדיון, ולהעביר את כובד המשקל לישיבות סגורות בהרכב מצומצם, וכן על הצעתו להקים מחלקה מיוחדת לטיפול בשאלת הסידור של עולי גרמניה, הצעה שקיבלה את אישורה של האקזקוטיבה בלונדון. ביצועה נמסר לידיו, והוא עומד לדון עליה עם באי כוח התאחדות עולי גרמניה בפגישה שנקבעה למוצאי שבת. לבסוף נגעה השיחה בשאלת הרוויזיוניסטים: “אגלה לך סוד,” אמר ארלוזורוב, כפי שרשם רוזנבליט למחרת, “הרוויזיוניסטים ינוצחו בקונגרס הבא. תנועתם הולכת ונחלשת.” בזה נפרדנו, וארלוזורוב ואישתו ירדו מהגזוזטרה לטייל על שפת הים.

כעבור שעה קלה חזרה סימה המומה בגפה כדי להזעיק עזרה: שני אלמונים התנקשו בחיי ארלוזורוב, האחד האיר את פניו בפנס, השני ירה בו באקדחו. ארלוזורוב הובל, עדיין בהכרה מלאה, לבית חולים “הדסה” שברחוב בלפור, ומת על שולחן הניתוחים כעבור שעתיים וחצי – והוא בן שלושים וארבע שנה. השמועה עשתה לה כנפיים. ליל שימורים ירד על תל אביב. היישוב עצר את נשימתו: מי מסוגל לרצח פוליטי? קומוניסטים? ערבים? רוויזיוניסטים? פרובוקטורים?76

למחרת אכל פליקס, כדרכו, את ארוחת הצהריים על שולחן משפחת דנציגר וכצפוי דובר על רצח ארלוזורוב ועל קריאתה של סימה, מיד אחרי ההתנקשות, שערבים ירו בבעלה. לפתע אמר פליקס: “ואני אומר שעשו זאת הרוויזיוניסטים.” דממה השתררה בחדר, ואחר כך אמר ד"ר דנציגר, שהיה רוויזיוניסט בהשקפתו, בשקט: “ואני חושב שמוטב שיותר לא תבוא לאכול אצלנו, פליקס.” בין שני הגיסים נותקו כל הקשרים.

ד“ר דנציגר, שנקרא לבית חולים “הדסה” רק כאשר היה מאוחר מדי, היה בדעה – שלא נתן לה אז פומבי כדי שלא להוסיף לצער משפחת ארלוזורוב – שבעצם המיתו אותו הרופאים. פציעתו של ארלוזורוב לא היתה אנושה, ואילו היו במקום מנתח בעל ניסיון וציוד ראוי לשמו, אילו הובא למרפאה שלו ולא ל”הדסה“, אפשר היה להציל את חייו, ולא היה מת מחוסר דם. כפי שסיפר ד”ר דנציגר לאישתו ולבתו, היתה צינורית הגומי של מכשיר עירוי הדם המיושן כה בלויה עד שאי אפשר היה כלל לחברו כהלכה. ד“ר דנציגר העדיף שלא לפרסם את ממצאיו ברבים, אולם תבע מד”ר לוונטין, מנהל “הדסה”, לקבל מיד את ד“ר מאקס מרקוס, שהגיע לא מכבר מגרמניה, כמנתח ראשי לבית החולים. אכן גם לדעת ד”ר מרקוס, שנקרא למיטת ארלוזורוב ביוזמת מאיר דיזנגוף, ראש עיריית תל אביב, אבל הגיע ברגעיו האחרונים, “לו היה במקום מכשיר לעירוי דם, יכולתי להציל אותו.”

אם בנוגע לבן גוריון, לברל כצנלסון ולשאר מנהיגי תנועת הפועלים אפשר היה לטעון שביקשו לעשות מרצח ארלוזורוב הון פוליטי ולהטיל על הרוויזיוניסטים אשמה ועלילת דם, הרי שבנוגע לפליקס רוזנבליט לא היה בסיס לטענה זו. לא היתה לו אז שום עמדה פוליטית בשום מפלגה, ואם האמין למן הרגע הראשון שיד הרוויזיוניסטים היתה ברצח היה זה מתוך ידיעה שאלימות מילולית מובילה, במוקדם או במאוחר, למעשים אלימים. סלידתו מדמגוגיה, מנימתו הפרועה של עיתון בעל מגמה קיצונית כ“חזית העם” של אב"א אחימאיר ומכל מילון “ברית הבריונים” נתחברה עם כאבו על אובדן ידיד, על האבדה לעלייה הגרמנית, ליהודי גרמניה ולהצלתם, לעתיד התנועה הציונית והנהגתה.

אחרי שנעצרו כחשודים ברצח ארלוזורוב תחילה אברהם סטבסקי, חבר בית“ר, ומאוחר יותר צבי רוזנבלט ואב”א אחימאיר, לא היה לפליקס רוזנבליט עוד ספק: את הרע הזה יש לבער מן השורש. הקרע המשפחתי התרחב לקרע במשפחת האחים לברית. בכנס קא־יה־פאו שהתקיים בארבעה־עשר באוקטובר נמתחה ביקורת נוקבת על “שיטות המאבק הפוליטיות והחינוכיות הבלתי מוסריות”, שבהן נוקטים הרוויזיוניסטים בארץ־ישראל, תוך הדגשה שההתנגדות היא רק לדרך המאבק, לא למטרותיו (משום שדבר כזה היה מנוגד לעקרון חופש ההצטרפות הפוליטית שהוענק לחברי הארגון); ובמאה עשרים ושבעה קולות נגד עשרים וארבעה קולות נתקבלה הדרישה שעל חברי קא־יה־פאו לעזוב את האיחוד הרוויזיוניסטי, כי אי אפשר עוד לחבר בין השניים.

החל מאבק סוער לביטול ההחלטה, תוך שימוש בטענה שמדובר בעצם בשינוי תקנון ולשם כך דרוש רוב של שני שלישים, ולא די ברוב פשוט של קולות. הוכרז על בחירות חדשות להנהגת קא־יה־פאו: בראש רשימה אחת התייצב פליקס רוזנבליט ואחריו רבים מחבריו הוותיקים, קורט בלומנפלד, משה קלוורי, משה זמורה, גוסטף קרויאנקר, ארנולד הילדסהיימר, היינץ הרמן; בראש הרשימה השנייה התייצב תיאודור זלוצ’יסטי ועמו ריכארד ליכטהיים ופליקס דנציגר. ב“קארטלטאג” שהתקיים באוגוסט 1934 נדחתה ההצעה לבטל את החלטת אוקטובר ברוב קולות של תומכי רוזנבליט, וקרויאנקר נבחר ל“פרזידה” החדש. בתגובה עזבו שבעים ושלושה מתוך שש מאות ארבעים ושבעה חברי קא־יה־פאו בארץ את הארגון, ובהם ליכטהיים (אף שהסתייג בנאומו משיטות הרוויזיוניסטים ומגמותיהם), בירם, בילסקי, קולנשר, ארנסט לוי, נפרדו אנשים שהלכו יחד כִּברת דרך ארוכה. רק חלק מן הפורשים היו רוויזיוניסטים ואנשי ימין מובהקים, האחרים עזבו במחאה על מה שנראה בעיניהם כחוסר סובלנות פוליטית, נקמנות, היגררות אחרי תנועת הפועלים והעדר אחוות אחים לברית. אכן, כאן בא לידי ביטוי מעשי הוויכוח המופשט שהתנהל בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, אם נאמנות להשקפה קודמת לאחוות אחים לברית, או להפך. “עם כל הערך הגדול שיש לקרבה האישית בין חברים,” נאמר בכרוז רשימת רוזנבליט, “אין קיום לאגודה אם אין ביכולתה לדרוש מחבריה לפחות שמירה על שני עקרונות, על משמעת ועל מוסריות במעשים פוליטיים.”

חלק מן הפורשים חזרו כעבור זמן קצר לחיק הברית, חלק הקימו ארגון חדש בשם “החברה הציונית של האקדמאים” ושלחו לחברי קא־יה־פאו בעת ובעונה אחת שתי גלויות מודפסות לחתימה: אחת הודעה על הצטרפות לארגון החדש, השנייה הודעה על עזיבת הארגון הישן. ד"ר דנציגר הודיע שמעתה יהיה בית החולים שלו סגור בפני כל הרופאים (שהיו נעזרים בו לשם בדיקות וניתוחים פרטיים) שיישארו חברי קא־יה־פאו.

את עיקרי השקפתו, כפי שבאו לידי ביטוי גם בנאומו המרכזי בכנס, ניסח רוזנבליט במכתב גלוי לוולטר שטייניץ, אחד הפורשים, שנכתב – שלא כדרכו – בנימה פולמוסית חריפה, קיצונית. במאבק ההרסני של ברית הרוויזיוניסטים ראה רוזנבליט את עקבות השפעת הנעשה בגרמניה, כאשר כוונת ז’בוטינסקי, לדעתו, להכתיר את עצמו ליורשו של הרצל ולמוטט את ההסתדרות הציונית מבפנים כדי לבנות עליה את ה“רייך שלישי” שלו. במאמר הארוך של רוזנבליט, שפורסם בחוברת מטעם נשיאות קא־יה־פאו, שולבו ציטטות רבות מן העיתונות הרוויזיוניסטית שבה הוגדרה תנועת הפועלים תמיד כ“כנופייה אדומה”, ושמות מנהיגיה לוו בתוארים של “בוגדים”, “עבדים”, “יבסקים”, “סנבלטים”, המוכנים למכור תמורת בצע כסף ואתנן את כבוד העם היהודי. בין הציטטות, בעיקר מתוך “חזית העם” היו דברים מתוך מאמר שהופיע ביום הירצחו של ארלוזורוב תחת הכותרת “ברית סטאלין־בן גוריון־היטלר”, בעקבות “הנבלה” שבדברי ארלוזורוב ב“יודישה רונדשאו” על הצורך בהסכם עם ממשלת גרמניה.

רוזנבליט ציטט גם הוראות שנתן אורי צבי גרינברג לד“ר יהושע ייבין לעריכת עיתון “ברית הבריונים”, שבהן דרש שימוש ב”כזב קדוש", הרבה התנפלויות, הרבה הרגזה, לכנות את הסנבלטים “גונבי סוסים”, לעשות את ארלוזורוב מטרה לחצים. בין שארלוזורוב נפל קרבן להתנקשות רוויזיוניסטית ובין שלא, סבר רוזנבליט, ברור שההסתה הרוויזיוניסטית בקרב הנוער יצרה אווירה שבה יכול להתחולל מעשה אלימות מסוג זה. הוא הסכים אמנם עם דברי ליכטהיים, שבחולצות הכחולות, כמו בחומות, באלה ובאלה גרעין של התבוללות, דבר לא יהודי, אבל הוא יצא להגנת הסוציאליזם בהשוואה לפאשיזם, משום שיש בו מורשה יהודית של אהדה לחלש ולנדכה. בפולמוס עם זלוצ’יסטי, שהסתמך על תפיסת ברית הסטודנטים מראשית המאה שלפיה כל השקפה הנובעת ממעיין היהדות ומקדשת את קיום העם היהודי מקובלת, קבע רוזנבליט שעבר זמנה של תפיסה זו. גם אם קא־יה־פאו נייטראלי מבחינה פוליטית, אין הוא א־פוליטי ולא יעמוד מנגד כאשר “מנסים להרוס את ההסתדרות הציונית, לפורר את סמכות הקונגרס, לחבל בפעולת הקרנות.”

בתגובה לאנטישמיות הממוסדת האלימה בגרמניה של היטלר באו לידי ביטוי שני קווי אופי שונים, שעוברים כחוט השני בתולדות הציונות: תגובת מחאה הפגנתית, עקרונית, נזעמת; גאה, רגשנית, קולנית, הוקעה, גינוי, חרם על כל מגע עם המשטר הנאצי, על כל סחורה מתוצרתה, ולעומתה תגובה מעשית מפוכחת, שקולה, פעולה שקטה – בתוך מצב פוליטי שאין בכוח היהודים לשנותו – למען יציאת יהודים מסודרת עם חלק מרכושם גם באמצעות יבוא סחורות מגרמניה. הדעות נחלקו רק במידת מה לפי ימין־שמאל, רוויזיוניסטים – תנועת הפועלים (סטיפן וייז ויהודי אמריקה היו בראש מחייבי החרם), אך מעבר לכך נחלקו הדעות בהתאם לאופי האנשים. רבים הושפעו מחלומות ישנים על יציאת יהודים תוך העברה הדרגתית של הונם כפי שחזה אותה הרצל, מחלומות על בניין הארץ בתנופה, בממדים רחבים, כפי שציפו לה הציונים אחרי הכרזת בלפור, ומחלומות על אמצעים כספיים גדולים, כפי שקיוו להם עם הקמת הסוכנות המורחבת – חלומות שלא התממשו עד עתה.

רצח ארלוזורוב החליש לזמן מה את הקו המעשי הממוסד והשאיר את היוזמה בידיים פרטיות, ליתר דיוק בידי סם כהן, נציג “הנוטע”, חברה בעלת אדמות בקרבת נתניה, אשר נעזר בברלין בזיגפריד מוזס כעורך דין של החברה. כבר במאי 1933 הגיע להסכם עם משרד כלכלת הרייך על העברת מיליון מארק, שיוכלו המועמדים לעלייה להוציא בצורת סחורות לשימוש “הנוטע” – חומרי בניין, צינורות, מכונות חקלאיות – שתמורתן תשולם להם בארץ. ביולי הורחב ההסכם לשלושה מיליון מארק. רופין, הופיין כמנהל בנק אנגלו־פלשתינה, התאחדות ציוני גרמניה, הסתדרות העובדים והתאחדות עולי גרמניה, כולם היו מאוחדים בדעה שאין להשאיר מונופול על הצלת רכוש היהודים בידי חברה פרטית קטנה ופתחו במגעים עם המשרדים הגרמניים הנוגעים בדבר, מצד אחד, ועם נציגי “הנוטע”, מצד שני. אמנם הפקידים הבכירים במשרד הכלכלה ובמשרד החוץ הגרמניים לא היו תמיד מסוגלים להבדיל בין הסוגים השונים של הציונים, אבל הם עדיין היו, בחלקם הגדול, שמרנים מן הגווארדיה הישנה, בעלי גישה אוהדת.

בשלב הראשון הושג הסכם בין “הנוטע”, ל“יכין” – חברת הנטיעות של ההסתדרות, ולחברת המטעים של ברין־פינר, על סמך חוזה שהכין פליקס רוזנבליט בארץ, ושאושר בזכות מאמציו של לוי שקולניק, בברלין. בשלב סופי נחתם בברלין הסכם בנוכחות הופיין, רופין, לנדאואר, מוזס, סם כהן, שלפיו ויתרה חברת “הנוטע” על זכויותיה הבלעדיות לטובת חברת נאמנות ציבורית, עם מרכזים בברלין ובתל אביב, שתפעל בגרמניה בעזרת מאקס וורבורג וזיגמונד ווסרמן ובארץ באמצעות בנק אפ“ק (הקשרים שנבנו בימי קרן היסוד הנייטראלית בשנות העשרים – והולידו את הרעיון של ייצוא סחורות גרמניות במקום מטבע זר – נשאו פרי ועמדו במבחן הזמן). לפי הסכם ההעברה נפתחו שני חשבונות, למועמדי עלייה מידית ולאלה המתעתדים לעלות ביום מן הימים, שכספם יממן קניית סחורות גרמניות ויוחזר להם בארץ, אחרי מכירתן, בהפסד מסוים, כעשרה אחוז בתחילת ההסדר וכמעט תשעים אחוז בסופו, בפרוץ מלחמת העולם השנייה. כן התחייבה ממשלת גרמניה להעניק לעולים רשות להוציא במטבע זר את אלף הלי”ש לקבלת סרטיפיקט של בעלי הון שמספרם לא הוגבל על ידי ממשלת המנדט.

מעבר לדאגה הכנה לעתיד היהודים בגרמניה השפיעו על מחייבי הסכם ההעברה גם שיקולים חומריים, התקווה לזכות באמצעים כספיים גדולים לבנין הארץ, וגם שיקולי כוח: סוף סוף, אחרי קרוב לארבעים שנה של הליכה במדבר, של מיעוט מזערי, הפכה התנועה הציונית לעמוד התווך של יהודי גרמניה. גם שלילת ההסכם לא היתה על טהרת האידיאולוגיה: ברודצקי, מראשי המתנגדים להסכם בהנהלה הציונית, חשש מהשפעת ההסכם על דעת הקהל הבריטית. אשר לשיקולי הגרמנים עצמם, מעבר ליציאת אלפי יהודים, פעל כאן גם החשש מפני הנזקים הכלכליים של החרם, הדאגה להשגת מקומות עבודה למובטלים. בארץ־ישראל עצמה, למרות הרעש הגדול, השפעת החרם היתה זעומה, משום שגם בימים כתיקנם רק עשרה אחוז מהסחורות המיובאות הגיעו מגרמניה. ניתן לשמור על העקרון (החרם נמשך), וגם להגמיש אותו (הצלת יהודים קודמת). כפי שהגדיר זאת ברל כצנלסון, חרם רק אמצעי, אולם הצלת יהודי גרמניה על רכושם זאת מטרה.

לקריאת הקונגרס השמונה־עשר שעמד להיפתח בשלושים ואחד באוגוסט 1933 בפראג (קארלסבאד היתה עתה קרובה מדי לגבול עם גרמניה הנאצית) שררה אי־ודאות, אם וייצמן ישתתף בו או לא, ואם יישא כדרישת נאמניו את הנאום המרכזי בנושא יהודי גרמניה או לא יישא נאום. לבסוף לא השתתף וייצמן בקונגרס ואת יהדות גרמניה ייצג מרטין רוזנבליט, משום ששירותי הביטחון הגרמניים לא הרשו לצירי התאחדות ציוני גרמניה להשתתף בקונגרס. מצבם של יהודי גרמניה הועלה בנימה מינורית (כדי שלא להזיק לציוני גרמניה) בנאומו של סוקולוב במליאה ונידון לעומקו בוועדה מיוחדת, שנפגשה בדלתיים סגורות, ובה התפתח ויכוח רוגש בשאלת “ההעברה”; מקצת חברי הוועדה התנגדו לה התנגדות תקיפה, ואילו ברל כצנלסון תמך בה. התוצאה – כרגיל – היתה פשרה: הסכמה בשתיקה, ללא אחריות רשמית. הקונגרס אישר הקמת מחלקה להתיישבות יהודי גרמניה בארץ־ישראל, וייצמן נבחר לנשיאה, רופין לסגנו, והניהול המעשי נמסר לידיו של ד"ר גיאורג לנדאואר,77 מנהל המשרד הארצישראלי בברלין והמזכיר הכללי של התאחדות ציוני גרמניה לשעבר, איש “הפועל הצעיר” ששהה בארץ בשנים 1926–1929 כמזכיר מחלקת העבודה, בעיצומו של משבר העלייה הרביעית. מרטין נתמנה למנהל המחלקה בלונדון. הנרייטה סאלד קיבלה על עצמה את הטיפול בעליית הנוער.78

סוקולוב נבחר מחדש לנשיא ההסתדרות הציונית העולמית, שני חברים חדשים מטעם תנועת העבודה, שהיתה עתה הסיעה הגדולה בקונגרס, נכנסו להנהלת הסוכנות, משה שרתוק כמנהל המחלקה המדינית במקומו של ארלוזורוב, ודוד בן גוריון כמנהל־שותף שלו. פליקס רוזנבליט נשאר בתל אביב.

באופן עקרוני הוטלה הדאגה לעולי גרמניה החדשים בשלמותה על המחלקה הגרמנית, אולם משום שלא עמד לרשותה המנגנון הדרוש המשיכה התאחדות עולי גרמניה לטפל למעשה בשאלות תעסוקה, הקמת חבורות לשם הכשרה חקלאית, הכשרת בעלי מלאכה בעיר, ייעוץ כלכלי, חקלאי ומשפטי, מתן תשובות לשאלות מגרמניה בדבר אפשרויות קיום בארץ, סיוע בהעברת הון, השגת מקומות מגורים, איסוף מידע ועוד. לא היה עולה מגרמניה שחי בארץ בתחושה שהוא נעזב לנפשו לחלוטין ואין לו ממי לבקש עצה ועזרה (ואת מי להאשים על כל מחדל), כפי שקרה לרבים מבני העלייה הרביעית, שלקחי כישלונה היו במידה רבה הכוח המדרבן לעבודה בקרב עולי גרמניה: לנו זה לא יקרה.

לפחות לא במה שנוגע לעזרה העצמית. אשר ליישוב, זאת היתה כבר פרשה אחרת. גל האהדה שעלה עם בוא הקרבנות הראשונים של רדיפות הנאצים לא האריך ימים. כבר בקיץ 1933 התחיל בעיתונות העברית ויכוח על היחס לעלייה הגרמנית, כאשר נַאנֶה מרגלית מצטטת מעל דפי “דבר” עלבונות שעל יוצאי גרמניה לספוג אם הם מעזים להשמיע תלונה או ביקורת (והם לא היססו להביע אותה); “אם לא מוצא חן בעינייך, חזרי לגרמניה,” “ואצל היטלר היה טוב יותר?” עולי גרמניה האשימו את היישוב בקהות חושים, בעצלות לב, ברשעות, באדישות, היישוב האשים אותם בהתנשאות, בטיפוח הגרמנית: “אודם של בושה יכסה את פניך בשומעך את עולי גרמניה היוצאים ונכנסים ודורשים הכל בשפה הגרמנית. האם בלונדון או בפאריס היו מעזים לדבר עם פקיד גרמנית?” ועולי ארצות אחרות ממרכז אירופה לומדים מהם ומחזיקים לעצמם זכות לנהוג כמותם.

גורמים רבים חברו כאן: קנאה במצבם החומרי הטוב למדי של חלק מן העולים, בטיפול המסור שזכו לו, בהשוואה לעליות הקודמות, רצון לזכות בחלק מן הטוב הטוב הזה גם בעזרת הפקעת מחירים וניצול תמימות העולים; יחס הזלזול שבו נתקבל כל גל עלייה חדש, פולנים ותימנים בעבר, רומנים ומרוקאים וגרוזינים בעתיד; נקמת האוסטיודן על הנחיתות שסבלו מידי יהודי גרמניה בשנים עברו; דאגה כנה לעברית כביטוי לתקומת העם ומצד שני – השרשים העמוקים של יוצאי גרמניה בתרבות הגרמנית, חוסר גמישותם, סלידתם מכל תופעות הלבנט. ואולי התמונה המצטיירת כיום אינה נאמנה: המקוננים, הצועקים, המתלוננים, המאוכזבים, המנוכרים חיפשו מפלט בכתיבה, הנקלטים, המסתדרים, המתגברים שקעו בענייני יום יום ושתקו.

במידה של הפתעה נוכחו חברי הוועד הפועל של ההסתדרות לדעת שהסכם העברת הסחורות (ההסתדרות היתה מעורבת ב“העברה” על ידי מאמציו של שקולניק למען “ניר” ו“יכין”), היה לעניין פוליטי, כפי שדיווח אליעזר קפלן בישיבה בעשרים וחמישה בספטמבר 1933: “טוענים שאנשי ארץ־ישראל הורסים את החרם.” הוא עצמו היה ספקן: סכומי ההעברה יהיו מזעריים לעומת הרכוש היהודי העצום. הדעות בוועד הפועל היו חלוקות: רובשוב סבר שעל הסוכנות לעמוד בראש החרם, משה ביילינסון (הפובליציסט המעולה של “דבר”, עיתון פועלי ארץ־ישראל) התנגד לחרם בכלל, משום שהוא עלול לסכן את יציאת היהודים מגרמניה, כפי שקרה בברית המועצות, משה שרתוק ראה בחרם יסוד גלותי, תגובה רגשית של נפש פצועה, שתנועה מדינית אינה יכולה לנהוג לפיה. דב הוז היה בעד הסכם ההעברה עם “ניר” וגם בעד החרם. זו היתה הנוסחה הגואלת: החרם נמשך, אבל הצלת יהודים קודמת. (באחת ההתייעצויות האלה בענייני גרמניה השתתפו גם בלומנפלד ומרטין רוזנבליט כאורחים).

המציאות היתה חזקה מן האידיאולוגיה. ביוני 1934 התברר שרק בעד מחצית הסחורות הגרמניות שהובאו ארצה בשנה החולפת, בשווי של 1,200,000 לא“י, שילמו מכספי “ההעברה”, השאר היו עסקות פרטיות. (כדי לעודד תעסוקה מכרו הגרמנים סחורות במחיר הפסד). ביוזמת עירית תל אביב נקראה אספה של באי כוח היישוב (התאחדות בעלי התעשייה, התאחדות האיכרים, נציגי הבנקים) שאליה הוזמן גם פליקס רוזנבליט – לא למען החרם, אלא למען ה”העברה“. הוחלט להקים ועד שיורכב מכל הזרמים הכלכליים והציבוריים ביישוב ושייקח על עצמו את הפיקוח בכל ענייני הסחר עם גרמניה, במגמה ברורה של חיזוק הסכם ההעברה וריכוז כל ההזמנות בידי הוועד, תוך הגנה על תוצרת הארץ. הפרדסנים היו מעונינים בהמשך ייצוא התפוזים לגרמניה (600,000 לא"י לשנה), הקבלנים שהזמינו חומרי בניין דרך ה”העברה" זכו, לשם עידוד, גם בהלוואה בצורת משכנתא. אינטרס הכלל ואינטרס הפרט דיברו באותה השפה.

* בית חרושת לכוהל מחפש שותף עם 3000 לא"י.

* קצב מחפש שותף עם 1000 לא"י להקמת בית חרושת לנקניקים.

* דרושות 100 לא"י לניצול פטנט – מסכה נגד זבובים.

* מסעדה הונגרית בפתח תקווה מחפשת קונה או שותף (40־30 ארוחות ליום).

בכל גיליון “מיטיילונגסבלאט” (אֶם.בֶּא. בקיצור), דפי המידע של התאחדות עולי גרמניה, הופיעה שורה ארוכה של מחפשי הון ומשקיעי הון (רופא עם ידע כלשהו בנגרות ואלף ומאתיים לא"י רוצה להיות שותף בנגריה), יחד עם מודעות על מקומות עבודה פנויים (סנדלרים אורטופדיים, תופרת עניבות, מומחה לעיבוד שיש) ומקומות עבודה דרושים (לשרברבים, לטכנאי חשמל, לתופרות, לראשי משפחה מבוגרים כשומרי לילה, שרתים, מחסנאים, גובים) ומודעות בעלי עסקים מקרב העלייה החדשה:

* משק חלב, קורט גליק, שכונת בורוכוב: פעמיים ביום הספקת חלב טרי לבית, ללא תוספת תשלום.

* מסעדת “אסטוריה”, רחוב נורדאו, חיפה – בירה מהחבית. מטופחת יפה (הבירה).

* שולחן צהריים, מטבח גרמני, לפי הזמנה, תל אביב הירקון 102.

* ייעוץ לעולים מגרמניה, בנק אלרן, מייסד איגנץ אלרן, קארלסרוהה 1881, שדרות רוטשילד, תל אביב.

הם פתחו מעונות ילדים, בתי הבראה, פנסיונים, חנויות ספרים, מעדניות, עשו הסבה מקצועית, פעם, פעמיים, שלוש פעמים. הם נאבקו, רומו, הפסידו את כספם, דבקו איש ברעהו ובעברם. הם ערכו נשף פורים באולם יאשה חפץ ברחוב אלנבי עם סאטירה, הומור, ריקודים, בהשתתפות הגברת שלונסקי והאדון מרגלית (“האוהל”) ולצלילי תזמורת בניצוחו של דניאל סמבורסקי. הכניסה חמישים מיל. הם הלכו לטייל “למונטיפיורי”, מסעדת טיולים בקצה שדרת ברושים. הנשים עבדו כעוזרות, אֶם.בֶּא. יעץ להן לשטוף פירות במי קאלי, לבדוק את הדירה לפני הכניסה אליה, אם אין בה פְשפשים (מזיקים מחסל ד"ר בייפוס, מכון לחיטוי), לשטוף רצפות במי ליזול, להיזהר ממחלת הפאפאטאצ’י וממחלות העיניים בקיץ.

תחילה פִּרסם “מיטיילונגסבלאט” רק מידע, אחר כך כלל גם פובליציסטיקה, תמיד תוך התנצלות שאין הכוונה לעיתון ממש, כי אז היה מתפרסם, כמובן, בעברית. בתקופות שונות היו בו גם דפים בשפה העברית, וכשפורסם כולו בגרמנית הובטח שאין זו אלא תקופת מעבר (שנמשכה חמישים שנה). המפרסמים נתבקשו לחבר את מודעותיהם במקביל בשתי השפות, כדי שישמשו חומר לימוד מעניין:

* תישן כמלך סלומון על מזרני “אפיריון”, וולטר היינמן, רחוב העלייה, תל אביב.

שעה שהעולים על תקן בעלי אמצעים (בעלי הון מצוידים לפחות באלף לא“י, בעלי מקצועות חופשיים לפחות בחמש מאות לא”י, בעלי מלאכה לפחות במאתיים וחמשים לא“י, גימלאים בעלי הכנסת מינימום של ארבע לא”י לחודש) היו חופשיים לחפש להם אמצעי קיום כמיטב יכולתם, עוד בחוץ לארץ התחייבו מקבלי רישיונות עלייה של חלוצים, שלא דרך התנועות הקיבוציות, ללכת לעבוד כפועלים במושבות, אם יידרשו לכך. אולם ברגע שהגיעו ארצה סירבו רבים למלא אחרי התחייבותם: מרדכי ויינשטיין, בן עשרים ותשע, טוען שהעבודה בפרדס קשה מדי ודורש העברה לעיר, אף שהוא בריא בהחלט, כפי שנרשם ברשימה שחורה מטעם התאחדות עולי גרמניה שנשלחה למחלקה הגרמנית. שכר העבודה של פועל במושבה היה עשרים גרוש ליום, ושל פועל פשוט בעיר כמעט כפול, מחסור בדיור שרר במושבה ובעיר כאחת, טענות בדבר העדפת דוברי אידיש ורוסית בלשכות העבודה במושבות עשו להן כנפיים. אין להתפלא אפוא שהיתה בריחה מן הכפר אל העיר. על סמך ניסיונה של התאחדות עולי גרמניה דרש ד"ר לוי בתזכיר ארוך (רוב התזכירים בגרמנית ארוכים) בחירה קפדנית יותר של המועמדים לעלייה ברישיונות חלוצים שאינם באים במסגרת התנועות הקיבוציות, בלא התחשבות במפתח המפלגתי, רק על סמך התאמת כישוריהם לארץ. מצד אחד; ומצד שני תבע שינוי של ממש בבירוקרטיה שבקרב מוסדות היישוב, שפקידיהם לוקים בהעדר יחס אנושי, בחוסר גמישות, בעודף בירוקרטיה.

הבעיה המרכזית היתה בעיית הדיור: מיטות בבתי עולים במספר מוגבל מאוד, לזמן מוגבל מאוד, לינה ארעית באוהלים. באספה מטעם התאחדות עולי גרמניה יצא ד“ר וולטר פרויס נגד קיפוח העלייה החדשה: במקום שכר דירה בשיעור המוצדק של לירה ארצישראלית אחת עד שתי לירות לחודש תובעים בעלי הבתים ארבע לא”י ואף חמש לא"י (מחיאות כפיים סוערות נשמעו לאות הסכמה לדברי פרויס באשר לגזל בעלי הדירות). הפתרון לעתיד: בניית בתים משותפים בכוחות עצמיים. כך היה בדצמבר 1933, כך גם בקיץ 1934, כאשר כבר היו בארץ 15,000 עולים מגרמניה (25% מכלל העלייה השנתית לעומת מקסימום 2% עד עליית היטלר לשלטון).

הביקורת על דרך קבלת העולים מטעם המוסדות, ובעיקר לשכות העלייה של הסוכנות, היתה קשה. “הבדידות של העולים איומה והעזובה האנושית והתרבותית בבתי העולים גורמת לדפקטים פסיכיים שאין להם כפרה.” הביקורת, כל כמה שהיתה מוצדקת, לא נגעה רק לטיפול בעולי גרמניה, אלא בכל העולים, אבל יוצאי גרמניה היו המאורגנים, בעלי יכולת ההבעה, בעלי הדפוסים איך פני הדברים היו צריכים להיות, המפונקים, בעלי האשליות.

מקצת העולים, בעיקר מקרב הציונים הוותיקים, ביקשו עתה, אחרי שנים של עיסוק במקצוע אקדמאי, להגשים, באיחור־מה, את חלום נעוריהם ולהפוך לעובדי אדמה. אולם שטחי האדמה להתיישבות שהיו בידיים פרטיות נמכרו במחירים מופקעים, כיד הספסרים הטובה עליהם, קבוצות שהתארגנו לקניית שטח משותף התפוררו מפני שהמשא ומתן עם הגורמים השונים נגרר, כמנהג ארץ הקודש עד הלום, במשך חודשים רבים מדי. כדי להקל על התיישבות המעמד הבינוני הוקמה חברה ציבורית למחצה בשם רסק“ו, שבה היתה מיוצגת גם המחלקה הגרמנית, ובראשה ד”ר הרברט פורדר, תלמידו של בלומנפלד, מצעירי קא־יה־פאו, מזכיר מדיני של התאחדות ציוני גרמניה לשעבר. בעזרת כספי ההעברה עמדה חברת רסק“ו לרכוש שטחים להתיישבות ולבנות עליהם את בתי המתיישבים. היתה פנייה לעולי גרמניה להתיישב בעמק חפר, שאדמותיו נרכשו לא מכבר ושעדיין שרץ קדחת ומיני מחלות מדבקות, ולהופכו למפעל העלייה החמישית, כפי שעמק יזרעאל היה מפעל העלייה השלישית. פרדס חנה, כרכור, באר טוביה ומפרץ חיפה היו לנקודות המשען הראשונות למתיישבים בני המעמד הבינוני מקרב עולי גרמניה, עד שבשנת 1937 קם סוף סוף, כפי שדובר עליו חמש עשרה שנה קודם לכן בברלין, היישוב הראשון של יוצאי גרמניה. הוא היה מבוסס על עיבוד אינטנסיבי של שטחי קרקע קטנים, לפי תכנונו של ד”ר לודוויג פינר, אגרונום יליד ברלין שביקר בארץ כבר ב־1910 והתיישב בה ב־1921 – ושם המקום רמות השבים, כפר ואם גם ליקים, גם לגידול עופות מודרני, ובין מייסדיו גם אחותה וגיסה של הדסה קלוורי, רבקה וולטר מנהיים. זו היתה ראשיתו של הכפר השיתופי, התיישבות מסוג חדש, מבוססת גם על השקעת הון עצמי, קרובה במהותה למושב עובדים, אבל אינדיבידואלית, ליבראלית ובורגנית יותר.

ביוזמת המהנדס יוסף לוי, שכבר ב־1920 עלה ארצה, והיה חלוץ ההתיישבות במפרץ חיפה, נקנו לרגלי הגליל התחתון, לאורך שפת הים, אדמות להתיישבות יוצאי גרמניה, כלשון המודעה: על כביש חיפה־ביירות, אקלים נוח, שפע של מים, 5–9 דונם למשפחה, 250 משפחות – ונקרא המקום נהרייה.

בגלל ריבוי המקרים שבהם הסתבכו העולים החדשים בחוזים לרעתם – מתוך תמימות, חוסר ידע, אמון מופרז באחים היושבים בציון, הנחה שמה שטבעי ומקובל בארץ מוצאם תקף גם בארץ־ישראל – הפסידו לעתים את הונם, חלקו או כולו, ושקעו בחובות, ראתה התאחדות עולי גרמניה לנכון להוציא ב־1934 שתי חוברות “מיטיילונגסבלאט” מוקדשות ברובן לנושאי משפט – חוק החברות, חוקי המשפחה, החוק הפלילי ופשיטות רגל. עורך הדין רוזנבליט כתב על חוק המשכנתאות של ארץ־ישראל (מתן משכנתא היתה אחת הדרכים המקובלות להשקעת הון). בציינו שמדובר בחוק מודרני למדי, שנתקבל ב־1911 לפי דגם צרפתי, עמד על ההבדלים בהשוואה לחוק הגרמני והדגיש שיש לכלול בכל חוזה גם סעיף על תשלום פיצויים במקרה של אי מילוי התחייבות.

עד מהרה נוכח רוזנבליט לדעת שכוחו אינו בהופעה לפני בית משפט בדינים פליליים והתמחה בדיני חברות. משרד זמורה רוזנבליט ושות' כנציג ההסתדרות, ובעיקר בר־שירה, טיפל ברישום סניפי מועצות הפועלים לפי חוק האגודות, ייצג את מוסדות ההסתדרות אצל מושל המחוז ופקידים בריטיים שונים, טיפל בתעודות התאזרחות של פועלים במקרים שנתקלו בקשיים מצד הבריטים בגלל חשד בנטיות קומוניסטיות, הגן על זכויות פועלים בפשיטות רגל של קבלנים, עסק ברישום קבוצות פועלים להתיישבות שיתופית (לפי פקודות האגודות הקואופרטיביות) ורישום מעונות עובדים (לפי חוק האגודות העותומאני).

במרכז עיסוקיו של עו“ד רוזנבליט היו חברות “ניר” ו”מקורות“. כחבר ההנהלה הציונית התנגד בזמנו – מטעמים משפטיים, כספיים ורעיוניים – להסכם המוצע בין מחלקת ההתיישבות ל”ניר“, חברת־בת של הסתדרות העובדים, משום שההסכם חייב, מלבד חתימת המתיישבים עצמם, גם חתימת חברת “ניר” כארגון משפטי של יישובי הפועלים; הוא תבע לערוך את החוזה רק עם המתיישבים עצמם, כאחראים לפרעון חובותיהם.79 עתה היה עו”ד של “ניר”, בייחוד אחרי שב־1934, בעקבות הסכם ההעברה, מתוך שאיפה לאגירת הון עצמי ורצון לזכות בחלק מכספי העולים, נוסדה חברת־משנה מיוחדת של “ניר” – הניסיון הראשון של שיתוף הון פרטי בהיקף ניכר עם ההתיישבות העובדת, על יסוד תשלומי ריבית ודיווידנדות קבועים. כן נוסדה, כחברת בת של “ניר”, חברת “מקורות”, שבין מטרותיה לאגד קואופרטיבים מקומיים לאספקת מים, לייצג אותם כלפי חוץ, לספק להם אשראי, לייסד ולנהל מכוני מים. גם “מקורות” היתה קשורה בטבורה לכספי “ההעברה” והדמות המרכזית בניהולה היה לוי שקולניק.

הציונים הוותיקים בקרב עולי גרמניה נאבקו מאבק עיקש לכיבוש העברית. בסוף 1934 נשא בלומנפלד את נאומו הפומבי הראשון על “ההתבוללות החדשה בגרמניה” בעברית,80 בנוכחות יודעי שפת עבר כגרשום שלום ומשה זמורה. ששיבחו את מאמצי הנואם. אולם כעבור כמה שבועות נאנח קורט: “כורח הדיבור בעברית נורא.” מלבד פליקס איש מן הנואמים באספות אינו שולט בעברית כהלכה, קרויאנקר נעזר בחריצותו, ואשר לו, ייסורי השומעים אותו מדבר עברית באספות חייבים להיות גדולים כייסורי הנואם עצמו. מובן שכל אחד נואם בהתאם ליכולתו, ולעתים יוצאים דברים משונים ביותר.

רוב עולי גרמניה בערים היו אנשים מבוגרים, טרודים במאבק על פרנסתם, רגילים ללמוד לעומק ומסרבים להתבטא בשפה בטרם ישלטו ככל רזי דקדוקה. אך גם אלה שבאו מצוידים ביסודות הדקדוק העברי סכרו את פיהם בתחילה, או דיברו דברים מגומגמים, ולאנשי היישוב, הנחפזים תמיד, לא היתה סבלנות לחכות עד שהעולה המלומד יחליט אם צריך לומר חלונות או חלונים, פתוחות או פתוחים והעדיפו לדבר עמו באידיש או בגרמנית, שבידיעתה התגאו רבים מיוצאי גליציה ובוקובינה. גם אם למדו עולי גרמניה מלים בסיסיות הדרושות לקניות בשוק, לפנייה לנהג אוטובוס – בבית, בקרב ידידים, המשיכו לדבר גרמנית. היה להם קשה יותר מאשר ליוצאי רוסיה ופולין, שכמעט כולם, גם אם התפרקו מעול המצוות, למדו בשלב זה או אחר בחדר, ידעו את יסודות העברית, גדלו בסביבה רב־לשונית. לא היו אולפנים ללימוד אינטנסיבי, לא היה ניסיון בהוראת מבוגרים, ספרי הלימוד או שהיו בעיקרם ספרי דקדוק נוסח גרמניה או שדיברו כאל לוקים בשכלם: “אני מורה. אתה תלמיד. זה עיפרון. זאת מחברת.” מתוך כמיהה לחיי תרבות שהיו רגילים להם, הלכו העולים, לבושים במיטב מחלצותיהם, לראות הצגה בתיאטרון עברי באחד האולמות הדחוסים, העלובים, ולא שבעו נחת. הפאתוס! נכון, אי אפשר ללכת לתיאטרון לשם הנאה, כפי שהלכו בארצם, ניסו להשתכנע, “אבל למען הלימוד, על מנת להכיר את המנטליות של הגיטו, של יהודי מזרח אירופה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בבחירת הרפרטואר.”

תחילה הכסף שהביאו עולי גרמניה עמם החריש את הקולות בגנות השימוש בגרמנית, גם משום שמספר לומדי העברית בקרב עולי גרמניה היה גדול בהשוואה לכל עלייה אחרת (3000 מתוך 8000 עולי גרמניה שהתיישבו עד 1935 בתל אביב למדו בשיעורים עבריים מטעם העירייה, נוסף על הלומדים בשיעורים פרטיים), ובחבלי ייסורים ניסו להתגבר על זרות השפה העברית, כפי שציינו נחום לוין ומשה זנדבנק, אלופי העברית, ראשי ועדת התרבות שליד התאחדות עולי גרמניה, בכנס העברי הראשון של עולי מערב אירופה שנערך באביב 1935. אבל כאשר החלו עולי גרמניה לפנות לעירית תל אביב בענייניהם (אספקת מים, גובה מסים) או בענייני הכלל (תנאי הבטיחות באולם “מוגרבי”), בלשון מנומסת, בבקשת סליחה, לעתים על נייר מכתבים מימים עברו, אבל חלקם בגרמנית, היו נענים ב“הננו לבקשו לפנות אלינו בשפה הרשמית של תל אביב ועירייתה – בשפה העברית.”

המלחמה למען העברית לא החלה עם העלייה הגרמנית. עוד טרם בואה, בשנות העשרים המאוחרות, היו מדווחים מגיני השפה העברית לעיריית תל אביב על שלטי עסקים שבהם תפסה שפה לועזית מקום בולט, על עולי פולניה שניהלו אספה בשפתם, בנוכחות חבר מועצת העירייה, על קאזינו “גלי אביב” שעל שפת הים, שבו התקיים ב־1928 נשף פורים בגרמנית: “אנו רואים בזה פגיעה קשה לא רק בנו, הצעירים והקנאים, כי אם בכל אזרחי העיר העברית הראשונה.” אכן בעל הקאזינו הביע חרטה עמוקה על הטעות שנכשל בה שלא במתכוון והבטיח שהדבר לא יישנה. תלמידים היו נוזפים בעוברים ושבים ברחוב שדיברו אידיש או רוסית: “עברי, דבר עברית!”

בראשית שנות השלושים, במקום מגיני השפה, קמה האגודה להשלטת הלשון העברית – וכבר עצם השם העיד על הקו התקיף ועל מידת הסובלנות הצפויה בהשגת מטרותיה המוצהרות: לשמר זכויות העברית בציבור, לעזור להפצתה ולהילחם בכל קיפוח זכותה. בתרגום המעשי כללה הפעולה, לצד הוצאת חוברות ועריכת כנסים, גם מכתב תרעומת על שהרוכלים והסמרטוטרים של תל אביב מכריזים על סחורתם באידיש ונחוץ לערוך אספה עמם, כדי להעבירם קורס קצר לעברית, הלשנות לעירייה (שתמכה באגודה בתקציב קבוע) על קונדיטוריה ברחוב בן יהודה 43 שבה תלוי שלט גדול בגרמנית, בלי זכר לתרגום לעברית: Alles aus reiner Butter81.

הגרמנית המשיכה לצלצל ברמה בעיר העברית הראשונה, וכמנהג אותם הימים היא הועמדה לדין. במשפט ציבורי על מלחמת השפה העברית באביב 1935 קבלו עדי הקטגוריה על השגיאות הגסות בדיבור העולים, על התפוצה המבהילה של עיתונות בשפה גרמנית (“יודישה רונדשאו” ב־4000 עותקים, “אוריינט־אקספרס” שיצא בביירות ב־1200 עותקים), על המנהג הנפסד של עולי גרמניה לחגוג סילווסטר, לשמור על שמותיהם הפרטיים הגרמניים – היינץ ופריץ, הרברט וגרהארד, על זלזולם בעברית כבשפה אסיאתית נחותת דרגה. הקטיגור אף טען שהם הופכים את ארץ־ישראל ואת כל המזרח התיכון לסוכנות של גרמניה. הסנגוריה הזכירה את הישגי העלייה הגרמנית בשטח ההתיישבות, הצביעה על כך שאפילו שחקני התיאטרון העברי “הבימה” מדברים ביניהם רוסית, שגם אליעזר בן יהודה הוציא מוסף צרפתי לעיתונו, שבתל אביב קוראים גם “פוסלדני נובוסטי” ומדברים אידיש, אבל זה, משום מה, מקומם פחות.

אשרי היודעים עברית! ופליקס פירושו מאושר.

רק באותן שנים קיבל המונח יקה משמעות ספק שלילית, ספק לעגנית. אמנם יוצאי פולין השתמשו בכינוי יקה (שצמח, קרוב לוודאי, מהמלה “יאַקֶה”, דהיינו מעיל קצר, להבדיל מן המעילים הארוכים של שומרי המסורת) בנוגע ליהודי גרמניה, אבל בארץ הוא הודבק לעולי גרמניה באופן כולל רק עם העלייה הגדולה, אולי משום שעד אז היו מעטים ורישומם לא ניכר. עתה היה פירושו של יקה חוסר גמישות, דייקנות מופרזת, דבקות במנהגים שאינם הולמים את הארץ – כאדיבות, אמירת תודה, הקפדה על לבוש. חרושת הבדיחות ציירה את היקים כקשי תפיסה, אטומים, מנוכרים לסביבתם; השם יקה פורש כראשי תיבות לכינוי “יהודי־קשה־הבנה”. היו דרושות ארבעים שנה עד שהמלה יקה הפכה לציון חיובי, שאינו קשור עוד במוצא: יקה הוא אדם המדייק, עושה עבודתו נאמנה, שם לב לפרטים קטנים, והוא יכול להיות תימני, אנגלי או יליד הארץ.

לדעת משה קלוורי התקשו היקים להיקלט בארץ משום שרובם לא באו כבעלי שיגעון כמו בני העלייה השנייה והשלישית, אלא מתוך כמיהה לנורמאליות, מתוך רצון להיות בארץ מה שהיו בגרמניה: בורגנים בעלי דפוסי חיים קבועים. ואף על פי שהעלו את רמת החיים בארץ ואת רמת השירותים, לא הכירה להם הארץ טובה על כך משום שהאידיאל המוצהר – מעבר לכורח – היה הסתפקות במועט.

טוב שלא ידעו אז שהרתיעה מן היקים אינה נחלת היישוב בלבד ושגם חיים וייצמן אהובם אינו נקי ממנה. אחרי שבפברואר 1934 דיווח וייצמן לאריק דרומונד, שגריר בריטניה ברומא, על שיחתו האחרונה עם בניטו מוסוליני בדבר שאלת ארץ־ישראל והבית הלאומי ליהודים, רשם השגריר דו“ח למשרד החוץ הבריטי: “ד”ר וייצמן הבהיר לי, לבסוף, שהוא מודאג ביותר מהזרם הגדול של יהודי גרמניה לארץ־ישראל. הם אינם גורם מניח את הדעת במיוחד וקליטתם בארץ תהיה קשה.” יתרה מזו, המוני פליטים נוספים מצאו מקלט זמני בארצות אחרות כגון צרפת, פולין וצ’כוסלובקיה, ושם מעוררת נוכחותם רגשי אנטישמיות באוכלוסיה המקומית. בכל זאת, אין הוא רואה כיצד ארץ־שראל תוכל לקלוט אותם. גם אם בראש וראשונה התכוון וייצמן להפנות את תשומת לב הבריטים לבעיית הפליטים המחמירה, הפחד שמא תוצף הארץ אלפי בעלי מקצועות חופשיים מקרב יהודי גרמניה בא לידי ביטוי גם בהזדמנויות אחרות. וייצמן ביקש לבנות את ארץ־ישראל על בסיס איתן, בראש וראשונה על התיישבות וחקלאות, רצה להביא ארצה צעירים ובעלי הון מקרב יהודי גרמניה, אך לא ראה בארץ־ישראל פתרון לכל העדה; וייצמן דרש להקפיד על רמתם ואיכותם של העולים, ובעיקר – לא רצה שבארץ תיווצר בעיית פליטים על כל צלליה.


 

18 תל אביב, הקנטון העברי הראשון    🔗

אחרי לבטים של שנים נכפתה על פליקס הכרעה בחייו האישיים: הדסה קלוורי הרתה, ככל הנראה במכוון, מתוך כמיהה עזה לילד שני. פליקס ביקש מאני הסכמה לגירושים ונתקל בסירוב מוחלט. לא תהיה לו ברירה אלא להתאסלם, ניסה פליקס לחייך, כדי שיוכל להחזיק בשתי נשים בעת ובעונה אחת. אמנם היה באפשרותו להפקיד גט באמצעות בית דין רבני בארץ (אישה סרבנית, שאינה מוכנה ללכת אחרי בעלה לארץ הקודש – יותר מכך לא דרוש לשום רב), אבל שבט הרוזנבליטים לחץ על הסדר בבית משפט אזרחי, בראש וראשונה למען האנס ודינה.

האנס, נסער, התייצב כולו לצד אמו, נזף באביו על שהוא כותב מכתבים שגורמים לה נדודי שינה, איים לקרוע ולשרוף את מכתביו בעתיד, אם ימשיך בנימה זו, הגדיר את החוק הפלשתינאי (המאפשר, כנראה, מתן גט בתוך חמש דקות) כברבארי, האשים את אביו שהוא רוצה לאמלל אותם על ידי קבלת אזרחות ארצישראלית רק כדי לשאת “את האישה הזאת”. אביו ניסה לשמור על קור רוחו, על אף הצנזורה על מכתביו לאישתו מצד בנו: האנס טועה אם הוא חושב שהעיתוי בעל משמעות מבחינת אני, כל התנגדותה היא לעצם הגירושים. האם היה טוב יותר אילו האנס ודינה היו עדים לוויכוחים אינסופיים בין הוריהם? הוא, אביו, מעריך את מעלותיה של אני לפחות כמוהו. אבל אולי יבין האנס ביום מן הימים שגם התכונות הנעלות ביותר אינן ערובה לדו־קיום הרמוני. אכן, יפה שהאנס עומד לצדה של אמא, רק שינסה להבין קצת גם אותו. אולי הוא יכול לאהוב את אמו בלי להוציא משפט על אביו?

רק ברגע האחרון, כאשר כבר היתה הדסה בהריון מתקדם, הסכימה אני בתיווך ידידים לגירושים, אבל דרשה ארבעים וחמש לי"ש מזונות לחודש (סכום עתק לאותם ימים, כאשר שכר חודשי של פועל היה שש עד שבע לירות), גם משום שרצתה להבטיח לילדיה את בתי הספר היוקרתיים ביותר, גם מפני שהיה זה הנשק האחרון שנותר לה. לפליקס לא היתה ברירה אלא להסכים.

הדסה מסרה את “שני” בהדרגה לידי ארגון נשות ויצ“ו בירושלים, שאסתר זמורה עמדה בראשו, והבגדים הרקומים שלה נכנסו לתולדות אופנת הארץ כרקמות ויצ”ו. פליקס והדסה התגוררו בתל אביב, תחילה בביתו של לודוויג פינר, מעמודי התווך של העלייה הגרמנית, ברחוב גליל (עתה מאפו), קרוב לשפת הים, ופליקס, בדרבונה של הדסה שחה, התעמל, יצא ברכיבה לאורך שפת הים. הדסה שמרה על מטבח כשר, הקפידה על קבלת שבת, הכשירה את הבית לפסח, גם מתוך רצון להמשיך במסורת משפחתית וגם מתוך אמונה: “אני מתפללת למעננו, רק ה' יכול לעזור לנו,” כתבה לפליקסכן ב־1934 ללונדון, כאשר נסע לפגוש את אני. סוף סוף, בפברואר 1935, נשא פליקס בגיל ארבעים ושמונה את הדסה בת הארבעים וארבע לאישה, ובארבעה במאי בישר פליקס לילדיו בלונדון: “אתמול ראתה בתי את אור העולם בתל אביב. נקווה שתתאוששו מהר מהזעזוע על התוספת המשפחתית למחצה.” התקווה לא נתגשמה, דינה ניתקה את הקשר עמו, האנס המשיך לכתוב על “אותה האישה”, שהיתה בעבר טנטה הדסה, אך נרגע בהדרגה, משום שאביו העביר את המזונות בדייקנות ובעין יפה (בזכות המאזן הכספי החיובי בעבודתו כעורך דין, להפתעתו הרבה), תוך כדי הבטחה שיעשה כל מאמץ לשמור על ידידות אני. כבר בקיץ שככו הסערות ופליקס יכול היה לספר בנחת להאנס על חופשה בתלפיות, עם הרוזנפלדים והעגנונים, על רכיבה, בחברת יוליוס רוזנפלד, לבית לחם ולבית הנציב, על פנסיונים שפתחו גרטה אשר ויוצאי גרמניה אחרים בירושלים, ובייחוד בבית הכרם, על האדריכלים הגרמניים הזוכים להערכה: אוסקר קאופמן שעומד לבנות את בית “הבימה”, ואריך מנדלסון שבונה וילה גדולה לשוקן בירושלים ובית לווייצמן ברחובות.

גדעון קלוורי שמח בנישואי אמו לפליקס, בסימנים המאופקים של אהבה ביניהם, במבט, בלטיפת יד, שמח בהולדת האחות הקטנה. בפעם הראשונה היה פליקס בעל, אב, שותף לחיים כפי שאני לא זכתה לו, מלווה את התפתחות בתו שלב אחרי שלב, משחק עמה, קורן כאשר הוא אוחז בה. הילדה נקראה רבקה, וכולם – סבתה פאני, אסתר עגנון, יוהנה רוזנפלד – שיבחו את יופיה באוזני האם הגאה. אולם כבר בשבועות הראשונים שמה אלזה שטרנברג לב לכך שרבקה הקטנה אינה נראית כפי שנראו כל התינוקות במשפחה. גם הדסה היתה מודאגת: “הקטנה שותה רע מאוד ויורקת מה שהיא שותה, אינה מוסיפה משקל. אנשים אומרים לי שהיא יפה ובריאה, אבל לדעתי הם מעמידים פנים,” רשמה ביומן שהחלה לנהל עם לידת בתה. כעבור זמן מה אובחן אצל רבקה הקטנה מה שהוגדר כ“הפרעות בלבלב”.

*

הא־פוליטיות המוצהרת של התאחדות עולי גרמניה היתה בעייתית מלכתחילה, משום שחיי היישוב התנהלו במסלולים מפלגתיים, ובכל שאלה כלכלית היה גם גרעין פוליטי: האם יכולה ההתאחדות לצדד בעבודה עברית במושבות, כדי שיתווספו מקומות עבודה לעולים שלה, בלי שהדבר יתפרש כתמיכה בתנועת הפועלים במאבקה נגד בעלי המשקים? יתרה מזו, ראשי העלייה הגרמנית, שהיו רגילים להיות מן המובילים במדיניות הציונית, הרגישו עד מהרה בחוסר האונים הפוליטי שלהם בארץ והגיעו לידי מסקנה שלא תיתכן קליטה שלמה ביישוב בלא השתלבות בחיים הציבוריים, במסגרת מפלגתית, כמנהג הארץ, ושאין השפעה פוליטית אלא בצורה מאורגנת.

אבל כיצד ישתלבו בחיים הציבוריים, כשברצונם לצנוח מיד לצמרת? השמאליים מצאו את עצמם מול מפא“י, ענק מפלגתי שהתיר להם לשלם מסים, לציית ולשרת כטוראים, כהגדרת גרהרד הולדהיים. באשר למפא”י לא בא הדבר כהפתעה, אבל עולי גרמניה לא היו מוכנים לכך כמה עלובה היתה ברית הציונים הכלליים בארץ, שבה עדיין היו מאורגנות הקבוצות השמרניות והרדיקליות יחד. מאבקים סוערים התנהלו בין הרוב השמרני בהנהגת יוסף סופרסקי למיעוט הפרוגרסיבי בהנהגת משה גליקסון, עורך “הארץ”, מאבקים שעמדו בניגוד בולט למיעוט ההשפעה של הציונים הכללים על עיצוב היישוב. הגישושים עם הציונים הכלליים על הצטרפות יוצאי גרמניה כגוש לא נשאו פרי, הדרישה היתה לחברות אישית.

הצעד הבא היה ניסיון להפוך את המחלקה הגרמנית של קרן היסוד, שבלומנפלד נמנה עם חברי מועצת המנהלים שלה, לשער כניסה ליישוב, שלא שילם מס לקרן משום שחשב זאת לעניינה של הגולה, או שהסתפק במתן גרושים מעטים מדי חודש. (אחרי התפטרות ארנסט לוי, יושב הראש הראשון של התאחדות עולי גרמניה, נבחר בלומנפלד במקומו וקיבל על עצמו גם ניהול מחלקה מיוחדת לתעמולה ציונית.) בזכות משמעת ההתרמה מן העבר הצליחה התאחדות עולי גרמניה לדרוש ולקבל מס רכוש של חצי אחוז עד אחוז אחד מחבריה, שזה עתה עשו את צעדיהם הראשונים בארץ. התאחדות עולי גרמניה תרמה רבע מכל הכנסות קרן היסוד בארץ, השפיעה גם על ההתרמה בקרב הישוב הכללי, אבל נשארה מה שהיתה, לַנְדְסְמַנְשַפְט. זמן רב מדי דחתה העילית הציונית הגרמנית את עלייתה – עתה היה מאוחר מדי להשפיע כגוף בתוך מסגרות קיימות.

המסקנה ההגיונית: דרושה מפלגה. באוקטובר 1934 ייסדו בלומנפלד וקרויאנקר את “קידמה”, ומניין חבריה מאתיים וחמישים, אולם בלומנפלד היה אופטימי: בשבועות הקרובים יעלה מספרם בצורה ניכרת, כפי שבישר לוולטש לברלין, ועד לקונגרס הבא תהיה זאת קבוצה בעלת משקל. “יש לי העורף הגרמני שחסר ל’ברית־שלום'.” באספה מטעם “קידמה” באולם “סיטי” בנחלת בנימין הרצו בלומנפלד ורוזנבליט על שאלות אקטואליות בגרמניה, דמי הכניסה היו גרוש אחד, לחברי “קידמה” היתה הכניסה חופשית.

התקוות הובילו, כבעבר, אל וייצמן, ששהה בחורף 1934 בארץ־ישראל לאחר שהחליט לבנות את ביתו ברחובות, שבה גם הוקמה תחנת המחקר על שם דניאל זיו מתרומת משפחת זיו, ידידיו מאנגליה. בדצמבר התקיימה בביתו של סנטור בירושלים, ביוזמת וייצמן, ישיבה גדולה בהשתתפות נאמניו הגרמניים כבלומנפלד, רוזנבליט, שוקן וקרויאנקר, ובהשתתפות מנהיגי תנועת הפועלים בן גוריון, שרתוק, בן צבי, ברל כצנלסון וטבנקין. לפי תיאור בלומנפלד היה נאום וייצמן בחלקו דברי נביא זעם על הנעשה בארץ, בעיקר בשטח הספסרות, ובחלקו טרוניות של עולה חדש המתמודד עם המציאות הארצישראלית (נהג המכונית אינו מוכן ללבוש מדים, ציינה ליידי ורה בתדהמה). בלומנפלד ורוזנבליט, שהיטיבו להכיר את מנהיגם, ראו בהופעת וייצמן ניסיון להכין את הקרקע לשובו לזירה הציונית הפוליטית, סימן לתסכולו על שהעניינים מתנהלים גם בלעדיו. כעבור זמן קצר התקיימה פגישה נוספת בביתו הזמני של וייצמן ברחובות, בהרכב דומה, ובפברואר 1935 נערך כנס פומבי של “קידמה” בנוכחותו. בלומנפלד היה שבע רצון: מתחילים להתייחס ברצינות לציונות הפרוגרסיבית.

רוזנבליט פתח את הכנס בדברי הלל לווייצמן, מנהיגה העליון של התנועה הציונית, קרויאנקר הסביר לנאספים למה נחוצה עוד מפלגה נוסף על המפלגות הציוניות הרבות הקיימות ביישוב: הציונות הכללית אינה מושכת עוד את הלבבות ויש להפיח בה רוח חדשה, תוך הסתייגות משתי נטיותיה הבולטות, הקרבה לרוויזיוניסטים וההתנגדות לציבור הפועלים. בקיצור, לאזרחי המדינה הציונית שבדרך דרושה “קידמה” לשם חיזוק ההנהלה הציונית במאבקה עם הרוויזיוניסטים, שבירת הספסרות, הקמת מוסד כלכלי עליון שישלב בין ההון הפרטי להון הלאומי, הקמת לשכות עבודה אחידות, בוררות בסכסוכי עבודה, ביטול הזרמים בחינוך. בלומנפלד חזר, בעברית, לנעימות העבר על הצורך ביצירת חברה חדשה, מעֵבר לגידול המספרי, בחינוך לציונות גם בארץ, כי רבים המבקשים לחיות גם בציון את חיי הגולה. לא הליבראליזם ולא הסוציאליזם המטריאליסטי יפתרו את שאלת היהודים, אלא רק חידוש הציונות הכללית האמיתית, ורק וייצמן מסוגל להוביל אותה. וייצמן, בנימה דומה, צידד באיחוד לא רק של כל הכוחות הפרוגרסיביים, אלא של כל כוחות היצירה (קרי: לקואליציה עם תנועת הפועלים), אך ביקש שלא להזכיר את שמו בקשר להנהלה העתידה של ההסתדרות הציונית העולמית, הקונגרס עדיין רחוק ואין הוא רוצה להיות מועמד אחד מני רבים. יבוא יום ונראה.

גורם מדרבן ליצירת גוף פוליטי כמפלגה לקונגרס היתה התחושה של העדר תשומת לב מספקת לבעיית יהודי גרמניה מצד ההנהגה הציונית בראשותו של סוקולוב, של התעניינות הולכת ופוחתת מצד יהדות העולם בגורל יהודי גרמניה. הדבר בא לידי ביטוי גם בישיבות הוועדה הפוליטית של התאחדות עולי גרמניה, שרוזנבליט נמנה עם חמשת חבריה, יחד עם פריץ פרץ נפתלי, כלכלן, מפעילי הסוציאל־דמוקרטים בגרמניה, שעלה ארצה ב־1933 והיה מקורב להסתדרות העובדים: בתזכיר למחלקת הארגון בלונדון ביקשה לדון בשאלת יהודי גרמניה בקונגרס התשעה־עשר, גם במליאה, בנאום מרכזי של וייצמן, גם בדלתיים סגורות, בוועדה הפוליטית.

בקונגרס עצמו, שהתקיים בסוף אוגוסט 1935 בלוצרן, עמד בלומנפלד בנאומו במליאה על דרכה הייחודית של “קידמה” בין הימין והשמאל, כשותפה פעילה בקואליציה רחבה של כל הכוחות היוצרים, כאשר הוא דורש הסתדרות עובדים שתהיה נחלת כל הציבור, שחברי כל מפלגה יוכלו להצטרף אליה, בוררות לאומית בסכסוכי עבודה ובתי ספר אחידים. למרבה אכזבתם לא זכו ציוני גרמניה לייצוג ישיר בהנהלה החדשה, לא בלונדון ולא בירושלים; אולם וייצמן, לרווחתם הרבה, נבחר מחדש לנשיא ההסתדרות הציונית העולמית, בכוחות משותפים של נאמניו ושל תנועת הפועלים, מפא"י, שהיתה עתה המפלגה הגדולה בקונגרס (רוזנבליט נבחר ליושב ראש בית הדין של ההסתדרות הציונית, אף שלא השתתף בקונגרס). ההישג הגדול הנוסף, מנקודת ראותם של יוצאי גרמניה בארץ, היתה החלטת הפשרה – אחרי ויכוחים חריפים בוועדות, מול התנגדות נמרצת של מחייבי החרם על סחורות מתוצרת גרמניה בהנהגת סטיפן וייז – שהסמיכה את הסוכנות לקחת על עצמה את הפיקוח על הסכם ההעברה עם גרמניה ולא להסתפק רק בהסכמה שבשתיקה כעד עתה. הקונגרס אישר סכום נפרד לא גדול להתיישבות המעמד הבינוני, הבטיח בתקציב את המשך קיומה של המחלקה הגרמנית, הכיר בחשיבות העבודה הסוציאלית למען העלייה החדשה, בקיצור אימץ את דרכי התאחדות עולי גרמניה עד הלום.

אחרי אישור חוקי נירנברג בספטמבר והוראות הביצוע הראשונות בנובמבר 1935, שביטלו את אזרחותם של יהודי גרמניה, הגדירו מיהו יהודי על פי הגזע, אסרו על נישואים מעורבים של גרמנים אריים ויהודים, הביאו לצמצום גובר באפשרויות הקיום ולהוצאה הדרגתית של תלמידים יהודיים מבתי הספר הכלליים, גבר שוב הדחף לעלייה. אולם יחד עם זאת גברו גם הקשיים בהעברת מטבע זר וסחורות לארץ־ישראל, מצד אחד, וההתנגדות לכל מגע עם המשטר הגזעני שמתעלל ביהודים, מצד שני. לנדאואר הבהיר לשפרינצק שהסכם ההעברה אינו מגביר את כוחה הכלכלי של גרמניה, אלא רק משנה את החלוקה הפנימית של הכסף בגרמניה עצמה, והסתלקות ממנו תפקיר את היחיד בידי רודפי בצע ורמאים ויהפוך את העולים לשנוררים.

“אל תעשו את הטרנספר נושא למלחמה פוליטית!” ביקש כרוז מטעם התאחדות עולי גרמניה בנובמבר 1935. חלקו של הייצוא הגרמני לארץ- ישראל אינו מהווה אפילו חצי אחוז מן הייצוא הגרמני בכללותו וסגירת שערי הארץ בפני תוצרת גרמניה לא תשפיע במאומה על כלכלת גרמניה. בכספי העולים נוסדו תעשיות חדשות והורחבו מפעלים קיימים, המספקים עבודה לאלפי תושבי הארץ (שישים אחוז מההשקעות בשנתיים האחרונות מקורן בעלייה הגרמנית). ההעברה לא פגעה בתוצרת הארץ בזכות הפיקוח הקיים מטעם מוסדות הישוב.82 אם תפורק “ההעברה” תיפסק עליית בעלי הרכוש, יאבד עוגן ההצלה של יהודי גרמניה. דובר בגנותם של המנסים להפיק רווח פוליטי מאסונם של יהודי גרמניה, על גב היישוב, על גב בניין הארץ: “יהודי! אחד משבטי ישראל נלחם על קיומו! היקום עליו אחיו להרגו?”

כאשר דובר על הצלת עדת יהודי גרמניה המושפלת, העומדת לפני כיליון גמור, למה היתה הכוונה? וייצמן, שהופיע כנואם מרכזי בשתי אספות גדולות מטעם התאחדות עולי גרמניה, בדצמבר 1935 בירושלים ובמארס 1936 בתל אביב, דיבר במלים זהות כמעט על הרס יהדות גרמניה, על שעת מבחן לציונות. אולם הוא הדגיש שארץ־ישראל אינה יכולה להציע פתרון לכל יהודי גרמניה אלא לחלקם, לצעירים שיכולים להכשיר את עצמם לחיים הקשים בה, ואולי יכשירו, ביום מן הימים, את הקרקע לפני הדור ההולך, “אשר למורת רוחנו מוכרחים אנו לפי שעה להשאירם לנפשם.” אחרי דברי שבח לעלייה הגרמנית שהביאה עמה ידע מקצועי, משמעת, אמצעי קליטה לבאים אחריהם, הזכיר וייצמן בשני נאומיו את העובדה שחלק מעולי גרמניה באו בלי ההכשרה הנפשית הדרושה לחיי הארץ – וזאת היתה הנקודה שעמדה במרכז הדיונים: ציוניזאציה של התאחדות עולי גרמניה.

ההצעה היתה שלמוסדות ההתאחדות יוכלו להיבחר רק אנשים שמילאו את חובתם הציונית, דהיינו שקלו שקל (לקראת הבחירות לקונגרס התשעה- עשר כבר היתה התאחדות עולי גרמניה פעילה מאוד בשטח זה), תרמו את חלקם לקרנות הלאומיים, היו חברים בהסתדרות הציונית העולמית. הצורך בציוניזאציה של חברי ההתאחדות הוסבר בצורך לפעול נגד בידוד רוחני של אותם 30,000 יוצאי גרמניה שכבר עלו, למען חדירה לתרבות היהודית, לשפה העברית ולקליטה בארץ. רוזנבליט, אף שלא היה מיוזמי ההצעה לשינוי התקנון, קבע נחרצות: “אנחנו לא פליטי גרמניה, לא תיירי גרמניה, אלא אנשים שעלו בהחלטה נחושה להכות שורש בארץ־ישראל”: הוא חייב את השינוי משום שהוא יעמיד את הציונים החדשים (הוא סירב לדבר על לא־ציונים) בפני הכרעה להכריז על השתייכותם לתנועה הציונית. בעיניו היתה זו דרישה ברורה, רחוקה ממפלגתיות, על פי מיטב המסורת של הציונות הגרמנית (מימים רחוקים הגיעו הדי ויכוח על סעיף המגמה באגודות הסטודנטים בגרמניה).

לא כך ראו את הדבר מתנגדי ההצעה, ובראשם ד"ר דנציגר והחברה הציונית של האקדמאים (שפרשה מקא־יה־פאו, אבל אנשיה נשארו חברי התאחדות עולי גרמניה), קולנשר, ארנסט לוי ואחרים, שהשתתפו באספת סניף תל אביב. בעיניהם היה זה ניסיון להוציא משורות ההתאחדות את הרוויזיוניסטים (שלפי החלטת ז’בוטינסקי חדלו להיות חברי ההסתדרות הציונית העולמית והקימו את ההסתדרות הציונית החדשה), להשחיר את פני מתנגדי “ההעברה”, להשתלט על התאחדות עולי גרמניה ולהפוך אותה למכשיר פוליטי של כפייה מצד המרכז ופגיעה בעקרון הדמוקרטיה.

ההתעקשות על ציוניזאציה של אנשים שבלאו הכי כבר חיים בארץ, נבעה, בין השאר, מאכזבתם של הציונים הוותיקים שעמלו שנים רבות כל כך למען ארץ־ישראל: מעמדם ביישוב לא היה שונה משל אנשים שנלחמו בציונות, דאגו רק לעצמם ולפתע שינו את דעתם ועלו ארצה. אלה ואלה היו בעיני היישוב “עולי היטלר”. כדי להצליח בארץ לא היו הארצישראלים החדשים זקוקים לציונים הוותיקים, שבעצמם היו נבוכים ומנוכרים, אלא למרפקים, לתושייה, ליכולת הסתגלות, ל“אופי של מתבולל”, כהגדרת הולדהיים, בחלקם אף הצליחו בקשרים עם היישוב ביתר קלות מן הציונים הוותיקים, משום שלא היו להם יומרות ואשליות כה גדולות ולא ביקשו לעצב את פני הארץ, אלא רק להסתדר בה.

בחורף 1935 עמדו להיערך בחירות למועצת עיריית תל אביב, שבה התגוררו קרוב למחצית עולי גרמניה, ונוכחותם נתנה את אותותיה. בעיקר בצפונה התווספו רחובות שלמים של בתים בנויים בסגנון מודרני, תכליתי, בקווים ישרים, ללא קישוטים, ללא קיטש, עם מרפסות גדולות מוצלות, בתים לבנים עם גגות שטוחים. נפתחו חנויות מזון שבהן הקפידו על ניקיון והגיינה, חלונות הראווה היו כשמם, מעוצבים כדי למשוך את העין. רבו הטענות על העדר יחס לעולה מצד העירייה, על מצב בלתי נסבל בטיפול הסוציאלי, על הזנחה בחוף הים, על העדר שטחים ירוקים בעיר, על חוסר מקום לילדי העולים בבתי הספר הכלליים, התחזקו התביעות לבניית שיכונים, לסלילת כבישים ורחובות, לסילוק הלכלוך, לשינוי שיטת המסוי, ובהתאחדות עולי גרמניה גברה הנטייה להתייצב לבחירות באופן פעיל. לא די בכך שהעולים מגישים בקשות, פונים בעצומות, עליהם לקבל גם חלק בשלטון העיר. מוטב שרצון העולים להרחבת בתי הספר, לסעד מסודר, ימצא ייצוג ישיר בהנהלת העיריה ולא רק במסדרונות. (לקחי העבר הלא רחוק: לבקשתם נקבעה לנציגי התאחדות עולי גרמניה פגישה עם ממלא מקום ראש העיר, ישראל רוקח, אולם כאשר הגיעו שלושת הנכבדים בשעה הייעודה לעירייה נוכחו להפתעתם לדעת שאלה שעות קבלה לכל דיכפין, המתינו בתור כשעה ועזבו; בפגישה ייעודה עם שושנה פרסיץ, שעמדה בראש מחלקת החינוך, שוב נתקלו ביחס דומה: הגברת פרסיץ נסעה לירושלים ולא טרחה לבטל את הפגישה.)

מאיר דיזנגוף, שריכז בידיו את ניהול תל אביב כמעט ברציפות משנת 1911, הלך לבחירות ברשימה אישית והציע ללנדסברג מקום שלישי ברשימתו, אולם מרכז התאחדות עולי גרמניה דחה בשמונה קולות נגד קול אחד – של רוזנבליט – את ההצעה, משום שלא ראה סיכוי שדיזנגוף יזכה בשלושה מנדטים, והחליט ללכת לבחירות ברשימה עצמאית, ורוזנבליט בראשה. שוב תוך כדי אפולוגטיקה – אמנם עקרונית התאחדות עולי גרמניה נגד לנדסמנשפטים והיא אינה משרתת שום מפלגה, אלא רק קו מחשבה כללי האומר: “נושאי קידמה ותיקים בארצות אירופה אסור שייהפכו לריאקציונרים במולדתם החדשה.”

מספר הבוחרים מקרב העלייה החדשה היה קטן: זכות הבחירה היתה רק לבעלי מקרקעין בעיר; לדיירי משנה – והם כללו את רוב העולים, רק בתנאי ששילמו מסים לפחות במשך שנה, כך שבקרב חברי התאחדות עולי גרמניה היו רק כאלף בעלי זכות בחירה (מתוך עשרים וחמישה אלף חברי ההתאחדות). קבוצות רוויזיוניסטיות ניסו להפריע לאספות בחירות מטעם התאחדות עולי גרמניה, שהתנהלו בחלקן בגרמנית, אם בצעקות ואם בתגרות ידיים, ומעל לכול, היתה התנגדות גם בקרב חברי ההתאחדות עצמה, משום שראו ברשימה עצמאית הפרת הנייטראליות הפוליטית המוצהרת של הארגון ובעיה של נאמנות כפולה, אם היו חברי מפלגות אחרות (אם כי מפא"י חייבה את הרשימה העצמאית של עולי גרמניה מתוך תקווה לחיזוק כוחות הקידמה בעירייה). מתוך עשרים וחמש (!) הרשימות שהשתתפו בבחירות זכתה התאחדות עולי גרמניה במקום התשיעי, עם 600 קולות, ובמנדט אחד, בזכות הסכם עודפי קולות עם קבוצת גליקסון (ציונים כלליים א'). רשימת דיזנגוף קיבלה שני מנדטים, אולם יחד עם שאר נציגי הגוש האזרחי (ציונים כלליים ב', בעלי בתים, סוחרים) היה לדיזנגוף רוב של שמונה כנגד שישה נציגי סיעת הפועלים. ורוזנבליט בתווך.

סירנית הפיתויים לפעילות ציבורית רק חייכה: קסמה משך את פליקס צעד אחרי צעד ושוב היה בחיקה, אבוד. אם בשנת 1933 עדיין כתב לסלי הירש לברלין שאין הוא חבר במועצת המנהלים של ה“העברה” ומשתתף רק בחלק מן הישיבות של התאחדות עולי גרמניה מחמת עומס עבודה מקצועית, הרי שפני הדברים השתנו בהדרגה: תחילה חברות במרכז, בוועדה הפוליטית ובוועדת ההעברה של התאחדות עולי גרמניה, ניהול מסיבות עיתונאים בשמה, כאיש השולט בשפת עבר, ומשם בקו ישר ל“קידמה” ועתה לעירייה. כאלה החיים.

תל אביב, גם כאשר היתה עדיין על תקן מועצה מקומית, היתה בעיני היהודים העיר העברית הראשונה, והחוק המוניציפאלי החדש שהעניק לה סוף סוף, בשנת 1934, את המעמד הרשמי של עיר, בא רק לאשר עובדה קיימת. לא רק שהיתה הריכוז היהודי הגדול בארץ־שראל, ששליש היישוב חי בתוכה, לא רק שהיו לה סממנים של עיר תוססת – עיתונים יומיים ותיאטראות, בתי מלון ובנקים – והיתה מרכז כלכלי גדול, שתקציבה השנתי, 400,000 לא"י, גדול מן התקציב הארצישראלי של הסוכנות היהודית, היא שימשה בעיני רבים גרעין הקוממיות היהודית לעתיד, הקַנְטוֹן העברי הראשון.

נבחריה מעולם לא הסתפקו בדיון בעניינים מוניציפאליים כביוב ותאורה, רישיונות בנייה ומס שעשועים, אלא דנו בכל נושא שנגע ליישוב, אם זאת מחאה על הפסקת העלייה או ציון עליית נקודות יישוב חדשות על הקרקע. ולא עוד אלא שלייצוג במועצת העירייה היה משקל ציבורי רב, וגם בעלי שיעור קומה כדוב הוז, מאבות ארגון “ההגנה”, ויוסף אהרונוביץ, סופר ועורך ב“הפועל הצעיר”, היו חבריה במשך שנים. כאשר נכנס רוזנבליט למועצה היה דיזנגוף, אבי העיר בן השבעים וחמש, בעל הסמכות הפטריארכלית מאז ימי אחוזת בית, רתוק למיטתו בשל מחלת הלאוקמיה שחלה בה, ובמשך שבועות נעדר מן הישיבות; הניהול היומיומי היה בידי ישראל רוקח, מהנדס חשמל בן שלושים ותשע, צאצא אחת המשפחות המיוחסות ביישוב הישן, יליד הארץ, תופעה נדירה בנוף הציבורי של אותם ימים.

רוזנבליט לא נמנה עם ההנהלה המצומצמת שמנתה חמישה חברים, אך שירת כחבר בכמה מוועדות העיריה הרבות, תחילה בוועדה לגננות ולשיפור העיר, ובשנים מאוחרות יותר בוועדת הכספים, בוועדת הביקורת ובוועדה הסוציאלית. יושב ראש ועדת הגינון היה סעדיה שושני (על אף שמו, ממוצא רוסי), בעל אחד מבתי הדפוס הגדולים בעיר וממייסדי התאחדות בעלי התעשייה והתאחדות בעלי המלאכה בארץ, שתוך כדי הליכה ברחובות ממלכתו היה מתכופף כדי לתלוש עשבי בר משטח הגינון ורושם בפנקס קטן את שדורש תיקון. לכל אחד מחברי המועצה היתה ציפור נפש משלו; אצל שושני, אף שלא היה ידען מופלג, היתה זו ההגנה על שפת העבר.83

בחירת ראש העיר במקומו של מאיר דיזנגוף, שהלך לעולמו בספטמבר 1936, רק הבהירה ביתר שאת שלא ניתן להפריד בין עניינים מוניציפאליים לפוליטיקה. ישראל רוקח מטעם הגוש האזרחי ודב הוז מטעם סיעת הפועלים, שני סגניו של דיזנגוף, מילאו בשנתו האחרונה את תפקיד ממלא המקום לסירוגין. הצעת סיעת הפועלים להמשיך לעת עתה בהסדר זה ולא לגשת לבחירת ראש העיר נדחתה תחילה על ידי רוקח ותומכיו, וכאשר אלה היו מוכנים להסכים להסדר, כבר התחייבה סיעת הפועלים לתמוך במועמדות משה שלוש, איש רשימת דיזנגוף, מן האצולה הספרדית של העיר, צאצא למשפחה עתירת נכסים. חוואג’ה מוסה היה ידוע כאיש נוח לבריות, ובעיני בן גוריון ומרבית חברי הוועד הפועל של ההסתדרות היה בבחינת הרע במיעוטו לעומת רוקח, איש ימין תקיף, וזאת בהנחה שעם שלוש, אף שהוא יציר בורגנות מובהק, יהיה קל יותר להסתדר (למועמד מטעם סיעת הפועלים לא היה סיכוי לזכות ברוב).

הבעיה היתה איך להשיג את תמיכת עולי גרמניה שהיו ללשון המאזניים. רוזנבליט הוזמן להתייעצות בוועד הפועל ואכן החליט לתמוך בשלוש, שראה בו איש פשרות, ואילו רוקח היה בעיניו (כפי שאמר בישיבת נשיאות התאחדות עולי גרמניה) רוויזיוניסט למחצה, שאופקיו מסתיימים בגבול המוניציפאלי של תל אביב, עוין לתנועה הציונית העולמית, שבאופן הפגנתי לא קיבל את פני וייצמן בעת ביקורו בעיירייה. לתמיהת חבריו למה לא הציג, כלשון המאזניים, את מועמדותו שלו, ענה רוזנבליט שהדבר אינו בא בחשבון מטעמים אישיים ומקצועיים, ולא פירש. אכן בישיבת מועצת העיריה בעשרים באוקטובר נבחר שלוש בשמונה קולות לעומת שבעה קולות לראש העיר, ליום אחד.

על פי החוק המנדטורי מתמנה ראש עירייה על ידי השלטונות, אולם על פי הנוהג היה המינוי זהה לבחירת המועצה. רוקח, שנכנס למועצה בגיל עשרים ושש, כראש משק הכספים והמִנְהַל זה שנים רבות, כמי שבמשך שנים, בעת נסיעותיו התכופות של דיזנגוף לחו"ל בענייני היישוב, מילא את תפקיד ראש העיר בפועל, ראה את עצמו כיורש טבעי, וכשלא נבחר, פנו תומכיו במועצה לממונה על המחוז הבריטי וביקשו למנותו לראש העיר, בניגוד להחלטת הרוב. הנציב העליון – בצדק, מנקודת ראותו – הכריע לטובת רוקח.

תמיכת רוזנבליט בשלוש זיכתה אותו לא רק בקיתונות של זעם ולעג על תפקידו ככדור משחק בידי מפא“י מצד “הבוקר” והמחנה האזרחי, אלא גם בהתקפה חריפה מצד פליקס דנציגר על צביעות והטעיית הציבור כמשרת הסוציאליסטים, שעליה השיב רוזנבליט מעל דפי “מיטיילונגסבלאט”, בלי לנקוט בשם גיסו, בהגדירה כ”רשימה רגשנית של כתבכם הרוויזיוניסטי". רוזנבליט, וכמותו סיעת הפועלים, ראו בפנייה לשלטון הבריטי תוך התעלמות מדעת הרוב משום פגיעה בנפש העיר, בניהול החופשי של חיי תושביה היהודיים על בסיס דמוקראטי, לפי דעת הרוב, בלי גבאות ושתדלנות האופיניים לחיי הגולה, והכריז על חוסר אמונו ברוקח. אולם החוק היה לצדו של רוקח, ורוזנבליט, אף שעמדתו זכתה להבעת אמון מצד נשיאות התאחדות עולי גרמניה, ספג את הכישלון הראשון בקריירה הפוליטית שלו בארץ ישראל. במרוצת השנים למד להעריך את מעלותיו של רוקח: יושר, התמדה, חריצות, צניעות הליכות, מסירות בלא גבול לענייני העיר.

המועצה היתה מתכנסת פעם בשבוע בבניין העירייה החדש היפה ברחוב ביאליק, וכדרכו היה פליקס מן המתמידים והמדייקים לבוא לישיבות, שהיו אמורות להתחיל בחמש ולהסתיים לא יאוחר מתשע בערב (חוץ מימי המרטון בעת הוויכוח לפני אישור התקציב השנתי בפברואר־מארס כל שנה). גם לפליקס, ככל חברי המועצה, היו פזמונים חוזרים משלו – סעד, אפליית עולים, סדרי מנהל תקינים, גינוי כל אלימות.

בפעם הראשונה התנסו עולי גרמניה בגל של טרור על אדמת ארץ־ישראל: מה שהחל כשביתת מסחר ותחבורה – כמחאה על זרם העלייה, כביטוי לפחד הערבים מפני רוב יהודי, כמרד נגד השלטון הבריטי הנוטה, לדעתם לטובת היהודים – הפך עד מהרה לשרשרת של מעשי רצח, ירי על אוטובוסים מן המארב, הצתת שדות, עקירת פרדסים. זאת היתה התנגדות פוליטית, שלדעת רוזנבליט ארגן אותה ארגון טרור חשאי, וביטוי לתנועה לאומית בעלת הנהגה נחושה שמטרתה ברורה: הפסקת העלייה היהודית, קץ לרכישת קרקעות בידי היהודים, ארץ־ישראל ערבית.

הפרעות החלו בשמונה־עשר באפריל 1936 ביפו, לפי המתכון הבדוק: אי שקט, מלובה84 על ידי שמועות כזב, התקהלויות ברחוב, רגימת אוטובוסים יהודיים באבנים, פגיעה כבעלי חנויות יהודיים שנמלטו על נפשם. בשכונות הספר היהודיות החלו הצעירים להתקהל אף הם, פרצו קטטות, היו פצועים, ולמחרת הקרבן היהודי הראשון, פועל שנהרג בדרכו לעבודה במוטות ברזל ובאלות עץ. צעיר יהודי שעבד אצל עורך דין ונמצא לרגל עבודתו בבית הממשל ביפו, סירב להסתתר בו עד יעבור הזעם, ונרצח בדרכו למשרדי הטאבו בידי אספסוף פרוע. דירות ומחסנים של יהודים ביפו הועלו באש. מאות משפחות יהודיות שהתגוררו בקרב הערבים או סמוך להם, עקרו לתל אביב, על טפן ועל מקצת מטלטליהן. מהפרדסים הסמוכים לשכונות היהודיות ירו פורעים בעוברי אורח. העירייה הוציאה שורה של הודעות, תבעה איפוק ושמירה על סדר ומשמעת. השלטונות הכריזו על מצב חירום, התנועה ברחובות נאסרה משבע בערב עד חמש בבוקר.

בחודש הראשון למאורעות נרצחו שישה־עשר יהודים, תוך התעללות בגופותיהם, רובם ביפו. נמל יפו הושבת, אלפי תושבי תל אביב משכונות הספר הדרומיות הגובלות ביפו, שם שימשו מטרה נוחה לירי צלפים, נמלטו מבתיהם. אם כי איש לא העלה על הדעת שהתנגשויות הדמים יימשכו שלוש שנים, היתה התאחדות עולי גרמניה ערה במידה מספקת לרצינות המצב כדי לערוך אספות הסברה ולהוציא קובץ מאמרים וקטעי עיתונות שדנו ביחסי יהודים, ערבים ואנגלים על כל היבטיהם. בהרצאה שנשא רוזנבליט באוזני חברי ההתאחדות בעשרים במאי 1936, אחרי שממשלת בריטניה הודיעה על מינוי ועדת חקירה חדשה, הפעם מלכותית, הוא ניחם את שומעיו שאמנם ממצאי כל ועדות החקירה הקודמות בעקבות פרעות הניבו, לכאורה, הישגים פוליטיים לערבים, אך למעשה המשיך היישוב לגדול ולהתפתח. גם אם לא הביע את דעתו האישית, כאשר מנה שלוש דרכי תגובה לפרעות – של הרוויזיוניסטים, התובעים, מתוך הנחה שאי אפשר להגיע לידי הסכם עם הערבים, הישענות מלאה על ממשלת בריטניה החייבת לפעול בתוקף המנדט שקיבלה על עצמה; של המאמינים באפשרות הסכם עם הערבים על יסוד שוויון פוליטי, בלי להתחשב ביחסי מיעוט ורוב, ושל אלה הסוברים, שכעת אין תועלת בחיפושי פתרון כולל ביחסי יהודים וערבים, וצריך לתת לזמן לפעול (לטובת היהודים) – ברור היה שהוא עם מחייבי יחסי השוויון, על פי הפירוש הציוני, כלומר עלייה יהודית המונית – ושוויון מתוך תחושת כוח.85

כמעט כל ישיבת מועצת עיריית תל אביב נפתחה בסקירת רוקח את מאורעות הדמים של הימים האחרונים ובהזכרת שמות הקרבנות, אם היו אלה חמישה צעירים, חברי קבוצת “במעלה”, שנרצחו בדרכם לעבודה בקריית ענבים, או שתי אחיות רחמניות שנטבחו על יד בית החולים הממשלתי ביפו, או “שני חיילים בריטיים מן המשמר־השחור, שבאו לארץ לשם שמירה על השקט והביטחון ונפלו בידי מרצחים”.

שיתוק נמל יפו ניתק את תל אביב מן הים ועקב כך הקמת נמל יהודי היתה לכורח המציאות. מועצת העירייה החליטה על ייסוד חברת מניות למטרה זו, תוך ציון ששום עבודה לא תיעשה בשבתות ובחגים (זאת היתה ציפור נפשו של צבי דוד פנקס, נציג “מזרחי” בעירייה, יליד הונגריה, דייקן, מקפיד בלבושו, שתבע גם סגירת משאבות הבנזין בשבת ומכירת כרטיסי קולנוע רק עם צאתה). היישוב נרתם למלאכה בהתלהבות ובשירה (“תכלת מלמעלה ותכלת מעל, אנו בונים פה נמל, פה נמל”), וכעבור חודש פורק מטען המלט הראשון ליד המזח הארעי ותל אביב חגגה את יום הים (רק בראשית 1938 נפתח הנמל גם לנוסעים).

המדיניות הרשמית של היישוב ומוסדותיו היתה מדיניות של הבלגה – ביצור הנקודות הקיימות, הדיפת התקפות הערבים, בלי התקפות יזומות מצד היהודים – אבל לא הכול אימצו מדיניות זו. בשמונה־עשר באוקטובר 1936 הביעה מועצת העירייה את צערה על המקרה המזעזע שאירע בעיר באותו בוקר, כאשר ירו על ערבים עוברי אורח ופצעו אותם: “המועצה בטוחה ששום יד של יהודי היכולה להיקרא יהודית לא יכלה לעשות את הפשע הזה, וששום מקרה דומה לא יקרה בעתיד.” אולם המקרים חזרו. כאשר היתה סכנה שתושבי שכונת ספר, שסבלו קשות מהתנקשויות מכיוון יפו, מבקשים להתנקם בשכניהם הערבים, היה פליקס בין אלה שמנעו זאת בגופם. הוא חזר הביתה מיוזע, מאובק, נרגש, משוכנע יותר מאי פעם לא רק שהמטרה אינה מקדשת את האמצעים, אלא שהאמצעים יכולים להרוס את המטרה.

אחרי שדב הוז דיווח למועצת העירייה על ניסיון הערבים להשמיד את תחנת האווירונים בלוד, הוחלט באוקטובר 1937 על הקצאת מקום לחניית אווירונים בתל אביב, ולשם כך נבחרה חלקה מעבר לירקון, בקרבת תחנת החשמל רידינג. מובטלים מצאו תעסוקה בהכשרת השטח, ובספטמבר 1938 נחנך שדה התעופה העירוני, שממנו יצאה כל יום טיסה לחיפה ופעמיים בשבוע טיסה לביירות (והוא נקרא שדה דב, אחרי שדב הוז ובני משפחתו נהרגו ב־1940 בתאונת דרכים).

מלחמת חבש שפרצה ב־1935 והסתיימה בכיבושה על ידי צבא איטליה ובריחת הקיסר, השפיעה על כלכלת כל האזור. הצמיחה שהביאה עמה העלייה החמישית נעצרה. בא המרד הערבי, והגאות כלא היתה. האבטלה גברה, אנשים הגיעו עד פת לחם ולא רק בקרב העולים: בשכונות העוני של תל אביב היו תנאי דיור מחרידים, שמונה עד עשר נפשות לחדר, אלפי ילדים יחפים ורעבים, שלוש מאות וחמישים חולי שחפת, מחוסרי העבודה ניסו את מזלם כרוכלים, ללא רישיון, הלכו מבית לבית, מזוודה בידיהם, מכרו סבון, משחת נעליים, דברי סידקית. רפאל זֶברגר, בן ארבעים וחמש, אב לשלושה, אורז במקצועו, ביקש מ“קופת מלווה לעולה”, אחד ממוסדות העלייה הגרמנית, הלוואה של עשרים לא"י לקניית חמור ועגלה. עד עכשיו התפרנס מהובלה בעגלת יד, אך אין הוא מסוגל להמשיך עוד מבחינה פיסית. מאתיים רופאים מעולי גרמניה, שלא היה להם כל סיכוי להיקלט במקצועם, היו רשומים כנתונים במצוקה כלכלית. ההתאחדות פתחה מטבח ציבורי, בית מלאכה לתיקון בגדים משומשים שנאספו למען הנצרכים, ערכה מסיבת חנוכה למובטלים ולבני משפחותיהם על קפה וסופגניות, וסמי גרונמן הנעים את זמנם בזיכרונות משעשעים מן העבר.

בקרב עולי גרמניה היה מספר גדול של עובדים סוציאליים בעלי השכלה מקצועית, בקיאים בעבודת סעד לפי שיטות מודרניות שביקשו להניח יסוד לפעולה סוציאלית מאורגנת ושיטתית, בניגוד לדרכי צדקה וגמילות חסדים שעדיין היו נהוגים בארץ. ביוזמת עולי גרמניה נערך בפברואר 1938 משפט ציבורי, “אני מאשים” לטיפול הסוציאלי הנהוג בעיריית תל אביב. בראש המשפט הציבורי ישב אליעזר פרלסון, חבר המועצה מטעם האופוזיציה, ועם העדים נמנו זלמן רובשוב ופליקס והדסה רוזנבליט, שפעלה למען שיפור מצבם של עולי תימן, שלא היה להם אבא ולא מחלקה משלהם והם סבלו בשקט, ולמען בית חולים לחולי נפש. התהלכו שמועות על ירידה: בירורים אצל חברות להובלה ימית הראו שארבע מאות משפחות, מתוכן כשלוש מאות משפחות יוצאי גרמניה, שלחו את מטלטליהן אל מעבר לים – מהן שש בחזרה לגרמניה.

סוף סוף נענו הבריטים שבהסכמתם היה תלוי הכל – בנית נמל, רשיון לנחיתת מטוסים – לפניות החוזרות ונשנות לפתוח משרדי ממשלה נפרדים לתל אביב, שתושביה נאלצו עד אז לכתת את רגליהם ליפו (בקשה לפתיחת בית סוהר גם בתל אביב נדחתה בנימוק של מיעוט האסירים היהודיים). הנה, כך היה לא פעם בתולדות היהודים: מעז יצא מתוק, מפורענות תוספת עצמאות, אך תמיד עד גבול מסוים: תקציב העירייה דרש אישור שלטונות המנדט, והוא לא ניתן כלאחר יד. יתרה מזאת, שלטונות המנדט היו זקוקים אף הם לאישור, מטעם משרד המושבות בלונדון, גם לדברים פעוטים בסלילת כביש שיחבר את דרך פתח תקווה עם הרחובות בן יהודה ודיזנגוף (עבודה שתעסיק רבים ממובטלי העיר). שמחות ואבל בבית המלוכה הבריטי מצאו את ביטויָם בישיבות המועצה, היא ערכה אזכרה למות המלך ג’ורג' החמישי “שיירשם בדברי ימי ישראל בתור כורש שני” ושלחה את ברכותיה להכתרת המלך ג’ורג' השישי “והמלכה אלישבע”.

כאשר החמיר מצב הביטחון החליטה המועצה86 פה אחד לדרוש פגישה עם הנציב העליון ולתבוע הגברת המשמר האזרחי וחימושו בנשק, “הגדלת הזיון” בשכונות העבריות בספר, הגברת הביטחון בדרכים, בייחוד בדרך העולה ירושליימה, והבטחת חייהם של פקידי ממשלה יהודיים העובדים ביפו.

השפעה בתחומי עיר עשויה להוביל להשפעה על הכלל. התאחדות עולי גרמניה בירושלים החליטה אף היא (הסניפים נהנו ממידה רבה של עצמאות) להיכנס למאבק הבחירות לקהילת ירושלים ברשימה משלה, לאחר שבמשך תקופה ארוכה תבעה לקיים את הבחירות, שנידחו באופן שיטתי, ולאחר שגברה ההתמרמרות על שארבעת אלפים יוצאי גרמניה בירושלים, שהם רק חמישה אחוזים מכלל יהודי העיר, אבל משלמים חמישים אחוז ממסי הקהילה – לא מפני שהם עשירים יותר, אלא רק ממושמעים יותר – אך אינם מיוצגים במוסדותיה.87

כצפוי שוב צפה ועלתה בעיית “הנאמנות הכפולה”: ד“ר פריץ לוונשטיין, מראשי התאחדות עולי גרמניה בירושלים, לא רק תמך ברשימת מפא”י לקהילה, אלא גם חיבר עלון בגנות רשימת התאחדות המשותפת עם ויצ"ו והגוש הפרוגרסיבי “חידוש פני הקהילה”, שזכתה בעשרה אחוז מקולות הבוחרים. לוונשטיין אמנם התנצל בפני ועדת הבירור שהוקמה למטרה זו, אולם רוזנבליט, שעמד בראשה, לא היה מוכן להסתפק בכך: לדעתו התנהגות כזאת דרשה התפטרות לוונשטיין מכל תפקיד בהתאחדות עולי גרמניה.

הנושא חזר ועלה, וביתר שאת, ככל שעולי גרמניה הוסיפו לתפוס עמדות, לפחות בשטח המוניציפאלי. הדעות היו חלוקות. היו שסברו כסלי הירש, שהתאחדות עולי גרמניה חייבת להתרכז במשימה שלמענה נוצרה – טיפול בעולה – ולהימנע מפעילות פוליטית ישירה. היו שביקשו, כוולטר פרויס, איש הסתדרות העובדים, למצוא מוצא מן הסבך על ידי הפרדה בין גופים מנהליים כעיריות ומועצות מקומיות, שבהם התמודדות התאחדות עולי גרמניה רצויה, ובין גופים מפלגתיים גרידא. אולם שני אנשי הפוליטיקה המנוסים – רוזנבליט ונפתלי – היו בדעה שבכל גוף נבחר מגיעים להכרעות פוליטיות, ושחלוקה כזאת אינה יכולה לעמוד במבחן המציאות. אילו אפשר היה להקים גוף מפלגתי פעיל שבו יכלו יוצאי גרמניה להשתתף השתתפות נמרצת, אמר רוזנבליט באספה בינואר 1938 שדנה בנושא, היה טבעי ובריא יותר להשאיר את התאחדות עולי גרמניה מחוץ לכל פוליטיקה, אבל היות שהדבר אינו אפשרי, בלא ייצוג התאחדות עולי גרמניה ייעלמו יוצאי גרמניה מן החיים הפוליטיים של היישוב. כך סבר גם לנדאואר: שבעים וחמישה אחוז מיוצאי גרמניה אינם שייכים לשום מפלגה, חובת ההתאחדות לייצג אותם.

כאשר חדל קא־יה־פאו לפעול בגרמניה הוא הועבר לארץ־ישראל, שאליה הגיעו כאלף מתוך אלפיים חבריו (השאר היו מפוזרים על פני העולם כולו), הישג למגמה הפלשתינו־צנטרית שעליה נלחמו בלומנפלד וחבריו – בעיני אלה שראו את מחצית הכוס המלאה. כאשר במאי 1938 צוינו ארבעים שנה לקיום אגודות הסטודנטים היהודיות של גרמניה באולם “מוגרבי”, נכחו באספה האבות המייסדים: היינריך לווה, מייסד “אגודת הסטודנטים היהודית”, עתה מנהל ספריית “שערי ציון” של תל אביב, אגון רוזנברג, מייסד קארטל האגודות הציוניות, ופליקס רוזנבליט, מייסד “מכבייה”. בדיונים בדלתיים סגורות, בינם לבין עצמם, דיברו האחים לברית על הצורך לשמור על ייחודו וחיוניותו של קא־יה־פאו גם בארץ־ישראל, ולא לחתור להתערות מאולצת בחברה הארצישראלית על מנת לא להפוך ללבנטינים דוברי עברית. הכמיהה לאחוות אחים, לקשר הדדי, שהיו משענתם בימי בראשית, כאשר היו קומץ מזערי מול עולם אנטי־ציוני עוין, רק התחזקה בארץ היעודה, שגם בה נשארו אי בודד וגם בו, כדרכם של ארגונים סגורים בתוך עצמם, ללא עתודה, לא היו חסרים תככים, עד כדי איום של בלומנפלד לעזוב את שורותיו, איום שפליקס הגיב עליו בתרעומת: “אנשים הלכו אחריך מתוך התעלמות מאינטרסים אישיים ואתה מודיע להם, לפתע פתאום, שלא מתחשק לך יותר. ככה זה לא יילך.”

כעת היו רובם כבר בגיל העמידה ומעבר לו, כותבים בנאמנות מאמרים ב“מיטיילונגסבלאט”, איש בשבחי רעהו לימי ההולדת העגולים: קלוורי, עתה מורה ומחנך במוסד “אהבה” בקריית ביאליק, הקדיש לאריך כהן ליום הולדתו החמישים קטעי הגות על היהדות החדשה. בפברואר 1937 צוין מלאות חמישים שנה לפליקס דנציגר (פליקס רוזנבליט לא השתתף בשמחה המשפחתית); וכעבור שלושה חדשים, בירך רוקח את ד“ר רוזנבליט88 בשמו ובשם המועצה במלאות לו חמישים שנה (דנציגר לא השתתף בשמחה המשפחתית). גם יובלו של ש”י עגנון זכה לתהודה ב“מיטיילונגסבלאט”; הסופר העברי היחיד שיצירתו חדרה לנפשם של יוצאי גרמניה, גם בזכות התרגומים לגרמנית המעולים של קארל שטיינשניידר בהוצאת שוקן, גם משום שעגנון הבין לנפשם, חי בתוכם ועמם, גם בגלל הענווה והקדושה שבכתביו, כדברי משבחיו. רוזנבליט אהב מאוד לקרוא את יצירות עגנון, אהב את ההומור הדק שבספריו.

הוועדה המלכותית בראשותו של לורד פיל, בעלת סמכות רחבה לברר את גורמי היסוד של המהומות, לבדוק את ביצוע המנדט ולשמוע את טענות שני הצדדים, הגיעה ארצה בנובמבר 1936 ושמעה שבעים ואחד עדים, מתוכם שלושים ושבעה יהודים (בן גוריון, שרתוק, רופין, רוקח, הוז) ובראשם וייצמן, שמתוך חוש נבואי דיבר בעדותו המרשימה (שבהכנתה הסתייע בלואיס ניימיר) על שישה מיליון יהודים בלתי רצויים באירופה שאין להם לאן להימלט. בקרב עולי גרמניה התפתח ויכוח על ועדת פיל; סלי הירש, כמו קבוצה גדולה של חבריו, רצה במציאת מודוס ויוונדי עם הערבים על סמך שוויון כוחות בלי קשר לגודל האוכלוסיה; ליכטהיים, כאיש הימין, ביקש לתבוע בתוקף מהאנגלים את מילוי התחייבויות המנדט והצביע על כך שהערבים אינם רוצים לא מדינה יהודית ולא מדינה דו־לאומית, אלא מדינה ערבית והפסקת העלייה. תפיסת התומכים בשוויון בין היהודים לערבים, בלי שהערבים ישלטו ביהודים ובלי שהיהודים ישלטו בערבים, נשמעת יפה, אך אינה מעשית, ורק מבטאת את המצב לאשורו: השולטים הם האנגלים. מרטין (במכתב מלונדון) הצביע על כך שהצעת השוויון, יותר משהיא מופנית אל הערבים, היא מופנית לאנגליה, לפרלמנט ולדעת הציבור הלוחצים על פשרה. חברי ועדת פיל מצאו את הצעת ה“פאריטי” של התאחדות עולי גרמניה בלתי מעשית ולא דמוקרטית.

ועדת פיל, שיצאה מתוך הנחת היסוד שסיבת המהומות נעוצה בפחד הערבים מפני רוב יהודי ובשאיפתם לעצמאות וששיפור המצב הכלכלי רק

מחריף את הבעיות בתחום הפוליטי, המליצה ביולי 1937 על פתרון דראסטי, על ניתוח, על חלוקת ארץ־ישראל למדינה יהודית מראש הנקרה עד לבאר טוביה (השפלה, עמק יזרעאל, חלקי הגליל), למדינה ערבית ולמובלעת בריטית שתכלול את ירושלים, בית לחם ופרוזדור לנמל יפו, פתרון שישחרר לדעתה את הערבים מפחד הרוב היהודי וייתן ליהודים מדינה משלהם (שתשתרע על פני שבעה־עשר אחוז משטח ארץ־ישראל המערבית).

הפולמוס החריף שהתעורר בקרב היישוב באשר להצעת החלוקה, חצה את הקווים המפלגתיים. שוללי החלוקה ראו בה גזר דין לחזון המדינה יהודית, שלא תוכל להתקיים בגבולות המוצעים, עצמאות למראית עין, קץ לסיכויי השלום בין יהודים לערבים. בן גוריון היה מוכן לקבל את תכנית החלוקה כשלב ביניים, בשינוי קווי הגבולות, ברל כצנלסון התנגד לה, משום שהיא תפלג את העם, תתפרש כוויתור היהודים על ארץ־ישראל כולה ובסופו של דבר לא תצא לפועל. חילוקי הדעות באו לידי ביטוי מלא בקונגרס העשרים, שהתכנס שבועות מעטים אחרי פרסום דו"ח פיל, ובו נשארו שוללי הצעת החלוקה מכל וכל, ובראשם וייז, במיעוט. הקונגרס דחה את קביעת הוועדה המלכותית שאין התחייבויות המנדט ניתנות להגשמה ואת הצעת החלוקה שלה, אך יחד עם זאת ייפה את כוחה של ההנהלה לנהל משא ומתן לשם בירור תוכן ההצעה הנוגע לייסוד מדינה יהודית בארץ־ישראל, בלי להעניק לה סמכות מחייבת. אם בעקבות המשא ומתן תסתמן תכנית לייסוד מדינה יהודית, תובא ההצעה מחדש לקונגרס הנבחר לשם דיון והחלטה.

השאיפה לגוף פוליטי בעל השפעה (אחרי ש“קידמה” שבקה חיים, בשקט בשקט, בעקבות כישלונה בבחירות לקונגרס העשרים בקיץ 1937) גברה בימי המאורעות והחרפת הוויכוח על עתידה של ארץ־ישראל. התוצאה היתה הקמת מפלגת יוצאי גרמניה חדשה בשם “אחדות העם”, שבמצעה נכללו דרישות להרחבת היסודות הדמוקראטיים ביישוב, להבנה עם ערביי ארץ־ישראל, לתמיכה בהקמת מדינה יהודית במסגרת חלוקת הארץ, שהיתה עתה הפתרון המקובל על רוב חברי הקבוצה המובילה. נשיאות התאחדות עולי גרמניה אף הקימה חוג לליבון הבעיות החוקתיות והמנהליות הקשורות בייסוד מדינה יהודית, ובנובמבר 1937 התקיימה הפגישה הראשונה בביתו של רוזנבליט בפרישמן 9, בהשתתפות אהרון בארט, נפתלי, אריך כהן, סלי הירש, זמורה ולנדאואר. המאבק בין צ’כים לגרמנים בצ’כוסלובקיה (שהוביל בסתיו 1938 להסכם מינכן ולסיפוח אזור הסודטים לרייך) רק חיזק בלנדאואר את המסקנה, שמיעוט בעל רמה תרבותית גבוהה יותר אינו יכול להיות נתון תחת שלטון פוליטי ותרבותי של רוב בעל רמה תרבותית נמוכה יותר בלי חיכוכים תמידיים, והפתרון, במקבילה הארצישראלית, חלוקה. בלומנפלד סבר שעל הציונים הכלליים המתקדמים להכין את מדינת היהודים מבחינה רוחנית ומנהלית; הרי השמאל בוודאי עושה עבודות הכנה ואסור להשאיר משימה כזאת רק בידי מפא"י.

במסגרת הדיונים על עקרונות בניינה של המדינה היהודית העתידה נתן רוזנבליט את דעתו על שיטת החינוך הנהוגה בארץ: חוקת החינוך של כנסת ישראל המיוצגת בוועד לאומי הכירה בשלושה זרמים, המיוצגים על ידי שלושה גופים פוליטיים – ציונים כלליים, תנועת הפועלים ו“מזרחי”. רוזנבליט ראה בכך מורשת הגלות ודרש – בשם “אחדות העם” – מפעל חינוך אחיד בראשות הנהלה בלתי מפלגתית או על־מפלגתית (מלת הקסם הבלתי אפשרית) ותכנית מינימום אחידה משותפת לכל בתי הספר, בתוספת חינוך לפי הצרכים והעניינים המיוחדים (חלוציות, שמירה על מסורת). השיטה89 הנהוגה של התפצלות לזרמים לא רק שיש בה בזבוז משאבים עצום, היא גם מנוגדת לצורכי המדינה שבדרך, ומשום שמשטר דמוקראטי מחייב החלטת הרוב, על “אחדות העם” ליצור רוב בעד חינוך אחיד. כחמש־עשרה שנה נדרשו כדי להגיע לחינוך אחיד, באופן חלקי.

גם אם החלוקה המעמדית בין בעלי רכוש לעמלים נראתה לרוזנבליט לעתים כמלאכותית, כל שנה נתחדדה החלוקה בעת הדיונים על תקציב עיריית תל אביב, כאשר רוקח, בתמיכת רוב של שמונה קולות נגד שבעה – סיעת העובדים ורוזנבליט – מסרב בתוקף לאשר את תקציב הכספים לבתי הספר של זרם העובדים, בדומה לתקציב שזוכים בו בתי הספר העירוניים של הזרם הכללי ושל זרם “מזרחי”, מפחד חיזוק כוחה של תנועת הפועלים.

כמו קודמתה “קידמה”, ביקשה “אחדות העם” להיות מפלגת המרכז, המסתייגת מן הימין, מן הרוויזיוניזם והאלימות, אך גם מן המדיניות המעמדית של השמאל, המפלה לרעה את היוזמה הפרטית ואת המעמד הבינוני. הרוח החיה במפלגה החדשה היה גוסטב קרויאנקר, פובליציסט בעל מחשבה בהירה ומעמיקה, בעל סגנון ויופי גם בכתביו, גם בהליכותיו, שהיה עורך ביטאונה העברי של המפלגה, ביטאון שלא האריך ימים. מעבר למחסור באמצעים ובפעילים שיירתמו לעבודה מפלגתית בשטח, לקתה “אחדות העם” מראשיתה בהעדר אמונה צרופה, קנאית, ודחף לשלטון מצד חבריה, שבלעדיהם שום מפלגה אינה יכולה לעבור את שנות המדבר. היא היתה מפלגה של בעלי היגיון ויושר, תכליתית, ציונית, אבל נעדרת להט, ולא היה בכוחה למשוך אנשים צעירים וחוגים שמחוץ למעגל יוצאי מרכז אירופה.

היא גם לא קראה את המפה הפוליטית קריאה נכונה. עולי גרמניה ישבו וניתחו את המצב, כתבו תזכירים, ובאוקטובר דיווח זיגפריד מוזס (שעלה ב־1937) לווייצמן על מסקנות “החוג שלנו”: בניגוד לרושם שיצרה העיתונות, שהיישוב מזדהה עם שוללי הצעת החלוקה, משוכנעים חברי החוג שאם וייצמן היה מכריז בשם ההסתדרות הציונית העולמית על קבלת תכנית החלוקה של פיל או היה נותן את הסכמתו, מתוך שיקולים פוליטיים לטווח ארוך, להגבלת העלייה לתקופת המעבר, היתה התנועה עומדת מאחוריו. “בחוג שלנו שוררת התנגדות נמרצת למגמה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בהחלטות הרשמיות של המוסדות הלאומיים, לתת לאחרים לכפות הכרעות עלינו.”

כאשר כתב מוזס באוקטובר 1938 את הדברים כבר היתה תכנית פיל נחלת העבר. ועדת וודהד, שנתמנתה בראשית אותה שנה על מנת להציע גבולות טריטוריאליים מדויקים לחלוקת ארץ־ישראל הגיעה לידי מסקנה שהצעת פיל אינה מעשית, בעיקר בגלל הצורך בהעברת אוכלוסייה ערבית גדולה משטח המדינה היהודית, לא הגיעה לאחדות רעים באשר לחלוקה האפשרית. לפי הצעת הרוב בוועדה הוקצב למדינה היהודית תחום מזערי לאורך השפלה (רק שמונה אחוזים משטחה של ארץ־ישראל המערבית), וכל הגליל והנגב נועדו להישאר שטח מנדטורי. בעיני וייצמן לא היתה להצעת וודהד, שהעניקה לעם היהודי בקושי מקום עמידה לא כל שכן אפשרות לפיתוח או לגידול, אלא מטרה אחת: לבטל את הצעת החלוקה. אכן, כעבור חודש ביטלה ממשלת בריטניה את רעיון החלוקה, שגם הערבים דחו אותו, על אף ממדיה הגמדיים של הממלכה היהודית. הלחצים שהפעילו מדינות ערב על ממשלת בריטניה גברו, גברה גם הנטייה של ממשלת בריטניה לפייס את הערבים כדי שלא יתחברו עם אויביה.

המרי הערבי כבר נמשך שנתיים ולא נראו סימנים לסיומו. הטרור הערבי – שרפת תבואות, הריסת מגדלי מים, רצח בדרכים – חלחל גם לנפשם של היהודים. אחרי שנתלה ב־29 ביוני 1938 שלמה בן יוסף, חבר אצ“ל, באשמת זריקת פצצה על אוטובוס ערבי בראש פינה (אף שלא נפצע איש נכשלו כל המאמצים להמתקת גזר הדין של בית הדין הצבאי הבריטי) ערכה מועצת עיריית תל אביב ישיבת אבל. רוקח נאם נאום נרגש, אך פרסם כרוז להרגעת הרוחות בעיר. ללא הועיל. בתל אביב פרצו מהומות, נערכו הפגנות, נסגרו חנויות, המלאכה שבתה, גברו ההתנגשויות בין יהודים לערבים בשכונות הגובלות ביפו, ובמשך שבועיים היה נדמה שעל תל אביב השתלט הרחוב. היו מעשי גמול נגד ערבים בירושלים ובשוק של חיפה, ובהם הרוגים ופצועים – מעשים שביצעו חברי אצ”ל, הארגון הצבאי הלאומי שקם אחרי שקבוצת מפקדי “ההגנה” פרשה ממנה בשנת 1931 כמחאה על מדיניותה ההגנתית המובהקת והעדר מבצעים יזומים כתגובה למתקפות הערבים.

נציגי היישוב התכנסו לישיבה סודית כדי להביא לידי ריסון פעולות הנקם, להוקיע את מפירי המשמעת הלאומית, להביע התנגדות גמורה לפעולות טרור לא רק על ידי גינוי פומבי, אלא גם על ידי מעשים, מתוך חשש שיביאו להפסקת העלייה, לפירוק כוחות ההגנה היהודיים (היו עתה כשמונת אלפים יהודים נושאי נשק ברשות), להרס המפעל הציוני. התאחדות עולי גרמניה, שלא היה לה נציג בכנס, שלחה מכתב ברוח ההבלגה, אולם רבים, ובהם רוקח, התנגדו למגמה להקיא את אנשי אצ"ל מהיישוב. אדרבא: יש ללכת בכיוון ההפוך, לקרב אותם, לשתף אותם באחריות. בן צבי, בן גוריון, שרתוק, מהדוברים הראשיים בכנס החירום, יצאו נגד גילויי האהדה לרוצחים מתוך פטריוטיות מזויפת. יש להילחם בכנופיות הערביות בגלוי, אך לא להרוג נשים וילדים חפים מפשע; מעשי טרור מצד יהודים לא יפסיקו את המרי הערבי, אלא רק יחזקו אותו. התגובה הנכונה היא כשל החלוצים בהרי ירושלים, שהקימו יישוב חדש במקום שנפלו חבריהם – מעלה החמישה.


 

19 עולם במלחמה    🔗

סיפוח אוסטריה לרייך השלישי במארס 1938, שיכרון השמחה של אזרחי וינה המקבלים את פני הפיהרר והתעללותם הפרועה ביהודים שעלתה על ההתעללות בהם בגרמניה עד כה, הביאה ארצה מספר גדל של עולי אוסטריה, בעזרת הסרטיפיקטים יקרי הערך ובעלייה בלתי חוקית (בעיני הבריטים) בספינות המעפילים. התאחדות עולי אוסטריה הקטנה נעזרה בניסיון אחותה הבכירה בטיפול בזרם העולים, ושיתוף הפעולה הביא לגישושי איחוד בין שני הארגונים, תוך היסוסים הדדיים (יוצאי גרמניה לא אהבו את המנטאליות האוסטרית, יוצאי אוסטריה שהיו בעלי השקפות ימניות לא אהדו את הנטיות השמאלניות של התאחדות עולי גרמניה). כאשר באוגוסט אותה השנה הכירה הסוכנות בהתאחדות עולי גרמניה, כנציגת עולי אוסטריה, העיר “הבוקר” בנימה עוקצנית שאחרי שהיטלר סיפח את אוסטריה סיפחה גם התאחדות עולי גרמניה את עולי אוסטריה בטענה שהיא פועלת לטובתם, אך בעצם מטרתה האמיתית לנצל כספים שנאספו למענם במבצע התרמה בשם “פדיון שבויי אוסטריה”, כדי לכסות את גרעונותיה עקב החזקת מנגנון מנופח. בישיבת נשיאות התאחדות עולי גרמניה תמך רוזנבליט בשיתוף פעולה בין שני הארגונים לתקופת מעבר, עד לבחירות הבאות ולאישור האיחוד, תוך שילוב נציגות אוסטרית בנשיאות, ומראשית 1939 נקרא הארגון רשמית התאחדות עולי גרמניה ועולי אוסטריה.90

בין היהודים הרבים שהפניית העורף של גרמניה ליהודיה חוללה שינוי עמוק בהשקפתם וביחסם לציונות היה גם ברוניסלב הוברמן, מגדולי הכנרים בעולם, ששהה ב־1934 בארץ. מעוצמת המפגש עם ארץ־ישראל, בייחוד על שפת ים המלח המתעוררת לחיים, הגיע הוברמן, מתוך אמונתו הפן־אירופית, לידי הכרה שעליית היהודים לארץ־ישראל אינה מחייבת הפניית עורף לאירופה, אלא יכולה להיות גם הרחבת תחומי תרבותה, ומיד החל בצעדים להגשמת תכנית דמיונית, כמעט, להקים בארץ המזרח־תיכונית הקטנה תזמורת ברמה בינלאומית. במשך קרוב לשלוש שנים בחן מוסיקאים, נאם, כתב מאמרים (על המודעה לתמיכה בתזמורת חתומים כל המי ומי, מווייצמן עד טשרניחובסקי, מדיזנגוף עד חנה רובינא, ממגנס עד רוזנבליט), לחם להשגת רישיונות עלייה לנגנים הנמלטים מגרמניה, תוך ניצול כל קשריו ומעמדו, ובעשרים ושישה בדצמבר 1936 הרים ארתורו טוסקניני את שרביטו באולם קונצרטים מאולתר בבנייני יריד המזרח בצפון תל אביב. יוצאי גרמניה, שנאבקו עם שאר היישוב על כרטיסים לשמונת הקונצרטים הראשונים בניצוחו של טוסקניני, כמו זכו בצרי לנפשם. ביישוב הקטן נמצאו עד מהרה 10,000 מנויים, ובתוכם שיעור גבוה מאוד של יקים, שהיו מתכוננים בכובד ראש לקונצרטים, קוראים תווים, לובשים בגדי חג. מועצת עיריית תל אביב העניקה להוברמן ולטוסקניני אזרחות כבוד, ולתזמורת הפילהרמונית הארצישראלית הוקצה מגרש עירוני בגודל שטח הבנייה שהוקצה לתיאטרון “הבימה”, בתנאי שתוכיח בתוך שלוש שנים שיש בידיה לפחות 25,000 לא"י להקמת הבניין (עשרים שנה חלפו עד לביצוע הקונצרט החגיגי הראשון בבית משלה). בדצמבר 1938 ניגן הוברמן בסדרת קונצרטים למען “פדיון שבויי אוסטריה”, פרופ' ליאו קסטנברג, הממונה על עניני המוסיקה במשרד החינוך הפרוסי לשעבר, נתמנה למנהלה החדש של התזמורת הארצישראלית, אירופה התקרבה לחופי ארץ־ישראל.

בכל גל פורענות חדשה החווירו תלאות העבר: בלילה שבין התשעה לעשרה בנובמבר, בתגובה על רצח ארנסט פום ראט, מזכיר שגרירות גרמניה בפאריס, בידי הרשל גרינשפן, שהוריו גורשו באוקטובר 1938 מגרמניה אל מעבר גבול פולניה, הועלו באש מאות בתי כנסת ברחבי גרמניה, עסקי יהודים נהרסו, אלפים הובאו למחנות ריכוז, ולפי שיטת הפרעות הבדוקה הוטל על הקרבנות גם קנס כספי של מיליארד מארק. במשך חמש שנות שלטון הנאציונל־סוציאליסטים נחתו הגזרות בהדרגה, שלב אחרי שלב, והיהודים, בחלקם, הספיקו להתרגל אליהן בכושר ההסתגלות המחריד־המופלא של האדם. אולם ניפוץ השמשות וצליל שברי הזכוכית הנושרים על המדרכות, שהעניק לליל האימים את השם “ליל הבדולח”, שיבר את שרידי האשליות. מדי יום הגיעו מגרמניה בשורות על עינויים, מעצרים, התאבדויות, סילוק מבתים, לחצים להגר, זעקות לעזרה, ויוצאי גרמניה בארץ החלו להתרוצץ בין משרדי הממשלה ומוסדות היישוב מתוך ניסיון נואש להביא את קרוביהם ארצה, כאשר מכסת החורף כבר מוצתה עד תום ואזלו אשרות העלייה. בלונדון ניסה וייצמן בשם הסוכנות להשיג 100,000 סרטיפיקטים לשעת החירום, ובארץ, כדי להפחית מעט מלחץ הפונים ולקבל תמונה מלאה באשר להיקף הבקשות, פתחה התאחדות עולי גרמניה את משרדיה בשלוש הערים לרישום בקשות להבאת קרובים ארצה שנדחו על ידי מחלקת העלייה של ממשלת המנדט. תוך שבוע כללה הרשימה 13,568 שמות, מתוכם כ־3,000 אסירים במחנות ריכוז ובבתי כלא. כל בקשה היתה כזעקה: וולטר שטיינמן מבקש להעלות את משפחתו – אביו מת במחנה ריכוז, גיסו נהרג בפרעות נובמבר, אחותו ושני ילדיה בלא פרנסה, האם לבדה, בלא עזרה.

היישוב, מאוחד כפי שידע להיות בעתות זעזוע וחרדה, לתקופה קצרה לפחות, הכריז על מבצע העלאת עשרת אלפים ילדים; רוקח, בשמה של תל אביב, הביע נכונות העיר לקלוט מחציתם בבתי תושביה. משלחת מטעם היישוב בראשות בן צבי כיושב ראש הוועד הלאומי ורוזנבליט כנציג עולי גרמניה נתקבלה אצל מזכיר הממשלה לשם הגשת הבקשה, אולם משרד המושבות הבריטי דחה את התביעה להגדלת מכסת הסרטיפיקטים: כפי שלא נכנע ללחצי הערבים להפסקת העלייה כך לא ייכנע ללחצי היהודים להגדלתה. הרשו לפחות להורים הזקנים להצטרף לבניהם בארץ־ישראל תוך התחייבות שלא ייפלו למעמסה על הציבור, התחננו יוצאי גרמניה בארץ, הרי למפעל הומניטארי כזה אפילו הערבים אינם יכולים להתנגד.

מוסדות ההתאחדות ניהלו התייעצויות קדחתניות בשאלה מה ניתן לעשות, והתוצאה – פרסום קול־קורא מעל דפי העיתונות העברית, מסיבת עיתונאים לכתבי חוץ ולכתבי העיתונות היהודית בעולם, מברק לראש ממשלת בריטניה נוויל צ’מברליין, תזכיר מפורט לנציב העליון, משלחות למנהל מחלקת העלייה, למושלי המחוזות, אספות מחאה המוניות נגד המתרחש בגרמניה ולמען פתיחת שערי ארץ־ישראל – שהמפתח להם בידי הבריטים. משלחת מטעם עיריית תל אביב, שכללה את רוזנבליט, באה למחות באוזני נציב המחוז על החזרת פליטי רדיפות הנאצים מלב ים לחופי אירופה.

הוועדה לילדי גרמניה ואוסטריה, שרוזנבליט היה מחבריה, החלה ברישום תושבי העיר שמוכנים לקבל לביתם ילד: משפחת ויילר־וייס קיבלה על עצמה כל אחריות לילדי אחותם שבגרמניה: לדאוג להם, לפרנס אותם, לחנך אותם; זוג חשוך בנים הזמין ילדה בלונדינית בת שנתיים, יתומה, לאימוץ. הורי ילד בן שבע מווינה, מפותח ובריא, ביקשו לשלוח אותו לבדו, משום שאין סרטיפיקטים בעבורם; גרדה בורשטיין בת שתים־עשרה, שגורשה מגרמניה לפולין, שלחה גם צילום: היא כבר גדולה ויכולה לעזור במשק בית. בתל אביב נרשמו אלף וחמש מאות משפחות שהיו מוכנות לקלוט ילד בביתן, ממשלת המנדט העניקה סרטיפיקטים רק לכמה מאות ילדים שהיו להם קרובים בארץ. ממשלת בריטניה נתנה אשרות כניסה ל־9000 ילדים לאנגליה, כדי לא להיענות לפניות לפתוח את שערי ארץ־ישראל.

בליל הבדולח בא הקץ על התנועה הציונית בגרמניה:91 משרדיה במיינקה־שטראסה נסגרו לפי הוראת הגסטאפו, “יודישה רונדשאו” חדל להופיע. עלתה תכנית להוציא בירושלים למען קהל הקוראים המפוזר עתה על פני העולם כולו (כשלושים אלף איש) “יודישה וולט־רונדשאו”, תוך שותפות עם התאחדות עולי גרמניה. ושוב נידון נושא העיתונות בשפה הגרמנית שהעסיק את היישוב פעמים חוזרות. כל העיתונים העברים (כולל “פלשתיין־פוסט” האנגלי), על אף הניגודים הרעיוניים ביניהם, הקימו חזית משותפת כדי למנוע את הופעת “יודישה וולט־רונדשאו”, שעלול לגזול נתח מקהל קוראיהם, ואף רוקח הציע שמועצת עיריית תל אביב תביע את התנגדותה להופעת העיתון, שלא תביא “לא כבוד ולא ברכה”. לא הועילו מאמצעי השכנוע באשר לצורך כביטאון ציוני לדוברי גרמנית ברחבי העולם, הצמאים לקשר, האובדים, מבחינה יהודית ואנושית; לא הועילו הטענות שהסכנה לשפה העברית באנגלית ולא בגרמנית, משום ששפת דור ההמשך עברית בלאו הכי – התאחדות עולי גרמניה ועולי אוסטריה נאלצה להיכנע ללחץ ההנהלה הציונית ולוותר על הדפסת “יודישה וולט־רונדשאו” והפצתו בארץ. המערכת ישבה בירושלים, כל יום רביעי בשבוע נשלח החומר בדואר אוויר לפאריס, שם הודפס וביום שישי הועבר לכל קצווי תבל. יוצאי גרמניה בארץ היו רשאים לחתום על מנוי, כיחידים, אבל אסור היה להפיץ את השבועון בקיוסקים. ובגיליונו הראשון כתב בובר שהסימביוזה הגרמנית־יהודית הגיעה לקצה (גרשום שלום הטיל כעבור שנים ספק אם היה קיים אי פעם דו־שיח אמיתי). ואף על פי כן, את התרבות הגרמנית בנפש יהודיה אי אפשר למחוק כל עוד לא נמחקו נושאיה.

ה“העברה” דעכה. בימים הטובים שלפני ליל הבדולח התלוננו יהודי גרמניה על ביורקרטיה במנגון ה“העברה”, נימת תשובות נוקשה, המתנה ארוכה מדי (בגרמניה חיכו מועמדים להעברת כספים בעצבנות גוברת לתורם שהתמהמה, בארץ־ישראל המתינו עולים מרוטי עצבים לקבלת כספם שנתאחרה). הוצאות גדולות מדי, שיעור הפסד הולך וגדל.92 זיגפריד מוזס כחבר מועצת המנהלים יצא להגנת ה“העברה” בהתייחסו למלחמת חבש שהקטינה את הביקוש לסחורות באזור, לצמצום ההדרגתי ברשימת הסחורות שאפשר לייצא מגרמניה, עקב חימושה והמחסור בחומרי הגלם ברייך, לצורך בחיפושי שווקים לסחורות הגרמניות בעזרת תחבולות ותמרונים מסובכים, וביקש הצעות לשיפור. אחרי ליל הבדולח והכופר של מיליארד מארק לא היה עוד ליהודי גרמניה כסף במזומן, לא היו עסקים, לא היתה פרנסה, שער המארק ירד, ההפסד בהעברה כבר היה למעלה מחמישים אחוז. עם פרוץ מלחמת העולם נסתם הגולל על ה“העברה” ולא נותר אלא לסכם את תרומתה העצומה לפיתוח הארץ מהקמת בית חולים ביילינסון עד בית חרושת “נעמן”, מחברות ספנות ועד שנים־עשר יישובים של העלייה הגרמנית (רמות השבים, כפר ביאליק, גן שומרון, נהרייה, כפר ידידיה, כפר שמריה, רמת הדר, שדה וורבורג, שבי ציון, שער חפר, נירה), שישה־עשר אחוז מעולי גרמניה השתלבו בחקלאות, מחציתם בהתיישבות תנועת העבודה, חברות ציבוריות זכו לביסוס, ניתנו הלוואות לקרנות ומימון לעליית הנוער – למעלה משמונה מיליון לא“י בסחורות ובמזומן הגיעו באמצעות ה”העברה" (כשליש מאותו סכום אגדי של עשרים וחמישה מיליון לי"ש שיהדות העולם היתה אמורה לתרום לקרן היסוד עם הקמתה, אך לא תרמה).

אחרי שגנזה את תכניות החלוקה החליטה ממשלת בריטניה על שינוי קיצוני במדיניותה בארץ־ישראל, ויזמה ועידת שולחן עגול שהתכנסה בפברואר 1939 בארמון סט. ג’יימס בלונדון. בפעם הראשונה הוזמנו לדיון על עתידה של ארץ־ישראל, מלבד הנציגים הערבים מארץ־ישראל המערבית ומעבר הירדן, גם נציגי מדינות ערב – עיראק, סעודיה, מצרים. בצד היהודי השתתפו נציגים של הסוכנות היהודית, הוועד הלאומי (וייצמן, בן גוריון, שרתוק,) אגודת ישראל, יהדות בריטניה, ובלחץ התאחדות עולי גרמניה הוזמן גם לנדאואר ללונדון. משם שיגר דו"ח ארוך על מהלך הדיונים בצלה של מלחמה מתקרבת,