I. כליל אי-השלמות. 🔗
אלהים, עצם השלימות ומקור כל שלימות, יצר את יצירותיו הראשונות כדמותו, עשה אותן שלמות בתכלית השׁלימות.
אם יום ברא אלהים, ויהי היום ברור כלו, בהיר ומבהיק מאין כמוהו. בלי שמץ אפלילות. מאות אלפי שמשׁות מבהיקות באור שבעתים, שפכו פלגי אורה גדולה על כל מסביב, על כל הר ובקעה, על כל יער ושדה; ותחת העצים העבוֹתים, תחת סלעי-המגור הנוראים ובקצוי התהומות העמוקות היתה אורה רבה, כמו ברחבי השדות, כמו על פני פסגות ההרים הרמים והנשאים…
ולילה כי יצר האל, ויהי הלילה חושך ואפלה כלו, ליל-אמש מלא צללים שחורים, עטוף קדרות כלו, בלי שמץ נוגה, בלי קו זוהר…
ובין שני אלה, בין היום הברור והמבהיק ובין ליל האמש והחושך, לא היה כל רגע בינתים. הנה הבהיקו שמשות בהירות לאין מספר, וכהרף-עין, כברוק הברק, – ואיסוף אורו, כבות כל השמשות פעם אחת בפקודת האל, וחשכת-הלילה פורשת את כנפיה השחורות על פני כל מסביב.
וכמשפט היום והלילה, שלמות היו אז כּל הצירות האל.
בתוך החום, אשר היה אז, היו נתכים ברזל ונחושת, כהמוס דונג מפני אש; לעומת זאת היה נקפא הכּל כאבן בתוך הקרה הנוראה, אשר היתה בימים ההם.
העדן, אשר היה במרומים, הפליא כל עין ביפיו והדרו, נסך היה קסם על כל בחמדת צבעיו, בשפעת כל יקר וחמודות, אשר מלאו אותו… כל הצבעים הנפלאים, כל ריחות-העדן הנחמדים השתפכו להרמוניה נפלאה אחת יחד עם צלצלי-שירה בת-שמים, זמרת-צפרים, אושת-צפירים קלה בין עפאי עצים רעננים ועבותים והמיה דקה, המיה מלאת-רזים, המית פלגים קטנים, חבויים בסתר העצים העבותים…
וכי היה שם במרומים גן-עדן נפלא כזה, הנה נמצא לעומתו בעמקי התהום, בתחתיות השאול העמוקה, תופת איום ונורא. אלה היו מחילות עפר עמוקות ונוראות, מלאות מפלצות איוֹמוֹת וֹמחרידוֹת, אדים קשים ומחניקים, ריח גפרית וזפת בוערה; וזעקות שבר, נאקות מעונים ויללות תמרורים עולות מהן תמיד, בלי חשך, יחד עם תמרות העשן הכבד וריח העצמות הנחרות ביקודן…
מעבר מזה היו מלאכי-עליון יצורים בעלי נשמות טהורות וזכות כבדולח, נשמות עדינות ונעלות, שואפות לכל נעלה ונאצל, בלי שמץ כתם, נקיות מכל חטא, רחוקות גם מכל תשוקה לחטוא.
מעבר מזה – מלאכי-חבלה, נשמות שחורות, גסות, רעות, נפסדות, מלאות כלן חטאות-שאול כבדות, שקועות עד צואר בתאווֹת טמאות ושפלות, רחוקות גם מכל שאיפה לטוהר, לכל נעלה ונאצל…
והאלהים, עצם השלימות, מקור כל שלימות, היה ימים רבים רבים מאד, שבע-רצון ביצירותיו השלמות. במשך אלפי רבבות שׁנים התחלפו לפניו ימי-אורה מבהיקים ולילות-אמש קודרים, חום נורא וקור קשה מנשוא; במשך אלפי, רבבות שׁנים היו מרחפים לפני עיניו רק מלאכי-עליון זכים ונאצלים ושדי-שחת איומים ונפסדים, רק תמונות עדן מפליאות ביפין ומוראי אבדון מתחתיות שאול…
אולם באחרונה קצה נפשו בהשנות המחזות האחדים יום יום בלי כּל חליפות. לא השביעהו עוֹד רצון היום הבהיר להפליא, אך גם חשכת ליל-האמש הקודרה לא לבבה אותו עוד.
הכל היה כל כךְ רגיל, שרה, תדיר יום יום, כּל כּךְ משעמם כל כך קבוע, מסודר-מקודם.
ובלבו הרחב של הבורא הכל-יכול התעוררו געגועים עמוקים על איזה דבר, בלתי-ידוע, בלתי ברור בציורו.
מבטו העמוק והרחב קפא באיזו מהשבה, נשאר בלי תנועה.
בין כה וכה הגיע הרגע, אשר בו התחלפו תמיד היום והלילה, על פי פקודת האל. הפקודה אחרה להנתן, וגם היום, אשר באה עת לעזוב את מקומו, גם הלילה, אשר עמד הכן לקחת מקום היום ההולך, – גם זה וגם זה לא נועזו להחליף מקומותיהם בטרם בוא הפקודה.
ככה עמדו שניהם, זה בצב זה, בלי כל תנועה, ומבלי דעת מה לעשות – עמדו מחכים במנוחה.
ופה נוצר בפעם הראשונה המחוה החדש והנפלא… על פני שטר ידוע התערבו, השתפכו והתלכדו אור יום בהיר וחשכת ליל אמש… לקוי השמש המבהיקים היה פתאום נוגה חכלילי, וכנפי הלילה השחורות נכתרו בזר מבהיק מסביב; חצי השמים מזה התעטף באדר ארגמן בהיר, וחצי השמים מזה כוסה בתכלת כהה…
ובלי משים נמשך מבט האל החוזה אל המחזה החדש והיקר הזה, המחזה ישר בעיניו, ועל פי פקודתו נוצרה שעת-בין-הערבים הראשונה, ההתנגשות הראשונה בין היום והלילה.
היום והלילה השתערו זה על זה בכל תוקף עוזם. המלחמה הלכה וגברה, הלכה והתלקחה, אך גם זה וגם האחר לא עצרו כח לנצח נצחון שלם, ובעוד שבעמקי הבקעות, מתחת לכיפי הסלעים הגבוהים ובצל העצים העבותים רמה יד הלילה, ואור היום חשך תחת כנפיה, – גבר לעומת זאת אור היום על מתנגדו ויניס את צללי האופל מעל כל הר וגבעה, מעל ראשי הסלעים הגבוהים, מעל צמרות העצים הנשאות ומעל פני כל שדה וכר נרחב…
ובין כה וכה, בתוך המלחמה החזקה בין האור והחושך, נוצרו אלפי הזיונות חדשים, חזיונות נהדרים, נפלאים, מלאי קסם. בשמים ובארץ נגלו חליפות-גונים חדשות ונפלאות לאין מספר, ערבובי-צבעים חדשים ומפליאים ושפעת נגהות ושברירי-נגהות, אשׁר לא היו כמוהם עד אז…
והאל החוזה הביט זמן רב אל המחזה. געגועיו החשאיים והעגומים נמוגו לאט, בלי משים, בתשוקת-יצירה מעודדת…
היצירות הראשונות, השלמות בתכלית השלימות – שונו ושונו בלי השך.
שעת-בין-הערבים הארעית כבר היתה לחזיון מתמיד וקבוע. גם בתוך היום ובתוך הלילה הלךְ ונוסף ערבוב של אורה ואפלילוּת. ליל-האמש קושט בנוגה-כוכבים רךְ ועדין באור-כסף עגום-דומם באור-ירח חיור הוזה, ובאור-היום המבהיק שורגה רשת צללים כהים, צללי סלעים ועצים בארץ מתחת ובבואות עבים צחורות ואפורות בשמים ממעל…
מהעדן והתופת, אשר התערבו יחדו, נוצר עולם חדש, עולם שושׁנים פינות בקוצים, עולם בצות מבאישות, מקושטות מלמעלה במצע פרחים נפלאים, עולם יערי-עד, מלאים זמרת צפרי-רננות ונאקות-מות, נאקות חיה ועוף מטורפים…
כאשר התמזגו באפנים שונים החום הנורא והקרה האיומה, אשר היו לפנים, נוצרו במקום אחד ארצות-החום הרחבות עם צמחיהן הענקיים, עם אדמתן הפוריה להפליא ועם מדבריות-הכל הנוראות אשר בהן, ובמקום אחר – שדות-שלג רחבי-ידים, הרי-קרח ענקיים וימי-קרח נוראים בלי גבול ובלי קץ… יחד עם אלה באו גם חליפות קיץ וחורף, אביב ובציר; – נבראו סופות-שלג וזועות-קיץ בכל הוד יפין הפראי ובכל פראותן ומוראיהן היפים להפליא…
ובכל מחזות-הטבע החדשים האלה עוד לא שבעה תשוקת-היצירה הסוערת והמתרוצצת.
והאלהים, עצם השלימות, מקור כל שלימות וכל אי-שלימות, שאף לברוא בריאה חדשה, אשר לא היתה ולא נראתה עוד כמוה בארץ…
הזכה והעדינה בנשמות המלאכים נקשרה יחדו עם נשמת שׁד-שחת רעה, גסה ונפסדה מאין כמוה; שכל אלהי נשגב, התופס רחבי עולמות וחודר עד עמקי כּל רז, רזי הטבע והחיים, כפות בכבלי חמשת חושים מוגבלים ומשועבד לכל תאוה גסה ומגושמה; עדן ותופת וֹכל מלואם בכלוב צר אחד – לב מלא כל מיני רגשות, מחשבות ושאיפות שונות ומשונות…
זה היה כליל אי-השלימות.
שם אדם קורא לו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.