רקע
יוסף אריכא
מול חרב: מחזה בשלוש מערכות ושמונה תמונות

 

הדמויות    🔗

(לפי סדר הופעתן)

סנחריב – מלך אשור

אחיקר החכם – סופר מלך

זכת – המלכה

רבשקה – שר־הצבא

אסרחדון – יורש־העצר

נדביהו – עבד מגולי שומרון

נועה – נערת המלכה זכת

בלית – המלכה הגבירה

יהוכל – ראש זקני גבל

מלכרמו – מלך עמון

כמושנדב – מלך מואב

פודואילו – מלך אדום

מיתיני – מלך אשדוד

חנניה – ראש זקני לכיש

שמעי – פליט ממרשה

יהושפט – שר־צבא לכיש

קרנה – אשת יהושפט

אליקים – שר ביהודה

זקנים, איצטגנינים, נערות המלכה, כוהן עשתורת, כוהנות, רב־טבחיא, אנשי־צבא, עבדים, פורטים על הנבל, רצים, פליטי־חרב.


זמן העלילה 701 לפה"ס, שנת הפלישה ליהודה


 

מערכה ראשונה    🔗

תמונה ראשונה    🔗

אולם כסא־המלכות במצודת סרגון. את הקירות עוטרים סביב טורי תבליטים המתארים מסעי מלחמה וציד, ודברי־הימים בכתב־היתידות. התבליטים מקושטים, בשוליהם, בתשלובת של ציורים סימטריים על גבי אריחי חרסינה מזוגגת וצבעונית. לשני פתחי האולם מתנשאים בהוד שני פרים מכונפים שקלסתרי אדם להם, בעלי צביון אשורי מובהק, סנחריב יושב על כסאו ואחיקר ניצב לפניו.

אחיקר: (משתחוה) מלכי, גאון אשור ועוזה! אטה אוזן לדברי סנחריב הגדול.

סנחריב: חלום חלמתי אמש ורוחי התפעמה בי.

אחיקר: הגם לפותר חלומות תשימני מלכי ואדוני?

סנחריב: המראה החרידני! הבהלתי את זקן החוזים בכוכבים ושנים מאיצטגניניו. כל אלה היושבים יומם ולילה במצפה על ראש מגדל הזיקוּרת, אלה אשר שבילי הרקיע נהירים להם כשבילי נינוה, ובסוד הכוכבים במסילותם יתימרו לדעת גם גורל אדם עלי אדמה.

אחיקר: (בלעג קל) אין כמוהם מגביהי שבת… קרובים אל האלים ומעמיקי חקר בצפונות דרי־מעלה כבנעלמות דרי־מטה. הכבוד והתהלה לכל אלה החכמים המיטיבים לקרוא בלוחותיהם את כל הנסתרות כקרוא בספר הפתוח.

סנחריב: דבריהם לא השביעוני בינה, ופתרונותיהם רחקו מלבי.

אחיקר: כל חכמתם לא הועילה, במה, איפוא, אוכל אני להיות להועיל למלכי? אדם אנכי ולא אל. את אשר אשמע מפי המלך אבקש לפתור ברב או במעט, אך לא אכזב אם לא אדע להבחין בין התוך לבין הקליפה.

סנחריב: בליל אמש היה הדבר כאשר המלכה זכת השביעתני עונג במגעה הברוך, בחמודותיה ובשיחה הנעים. חניכת בבל היא, ולשונה הצחה היא לעתים כמנגינת־פלאים באזני. אך את דבר החלום שבאני בלילה הסתרתי מפניה, ולא הגדתיו לה, כי עז היה במראהו ומחריד כאחד. רוחי התפעמה בי למראה החזיון רב־ההוד ואפוף האימה, וגם עתה, בשבתי, אראהו יפה וברור ­– תג לא יחסר! הה, החלום הנפלא הזה, היפה והסתום כקבר מצרי תחת ערימת אבניו וסלעיו הרבים! איך יאמרו הארמים בלשׁונם; מִלְתָּא מִנִי אַזְדָא! הדבר נשגב מבינתי!…

אחיקר: מַלְכָּא סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ מַלְכַיָא, דִי חָכְמְתָא וּגְבוּרְתָא דִי־לָה היא לְעָלְמִין חֱיִי! מַלְכָּא חֶלְמָא יֵאמַר לְעַבְדוֹהִי וּפִשְׁרָהַ נְהַחֲוֵה.

סנחריב: (לאחר דומיה קלה) בחלומי ואני יושב על כסא־מלכותי בתוך האולם הזה רב־האור, בכף ידי ימין מחזיק אנוכי קומץ חיטה בשלה ויפה להפליא, ובכף ידי שמאל חופן שעורה כהה ודלה למראה. ושתי יונים לבנות, אשר כמוהן לא ראיתי ליופי, ניצבות על ידי מזה ומזה, והן מנקרות במקוריהן האדומים בתוך החיטה ובתוך השעורה באין מחריד, ועיני לא תשבענה מראות את היונים היפות, עד כי תאחזני התשוקה למראיהן. פתאום שומע אני קול רעש גדול, התקרה אשר מעל לראשי נבקעת, וממרומי הרקיע בא ביעף עיט שחור אשר התנפל בשצף־קצף על היונים הלבנות לטרוף אותן. היונים מצאו להן מחסה בחיקי, מתחת לכנף־בגדי, ואני מרים זרועותי להבריח את העיט הטורף אשר לא יחדל מללטוש את צפרניו החדות אל מול עיני. ואיקץ ותתפעם רוחי!

אחיקר: מלכי ואדוני! יפה עד למאד הוא החלום בעיני. דבר אחוז בדבר, ברור לאוזן בצליליו, מושך את העין בתמונותיו. כל משפט מונח כאריח על גבי אריח, סמל שלוב בסמל, אלא שהוא חבוי יפה־יפה. אך בטרם אגיד אני את דברי, ובעוד אני מבקש להוציא את הגרעין מתוך קלפתו הקשה, האם יוכל המלך להגיד לי את אשר פתרו חכמי איצטגניניו?

סנחריב: (בצחוק קל) פקדתי עליהם לחכות באולם הסמוך ולהשמיעם את דבר פתרונם באוזניך אתה. (קורא לעבר הזקיפים) החוזים בכוכבים!

(מופיעים שלושה איצטגנינים, לבושי מדיהם המפוארים, צניפיהם, ועל חזיהם מבהיקות לוחיות זהב וכסף בצורת עגולים, משולשים ומרובעים, עליהם חרותים השמים, השמש, הירח והכוכבים. חרדים ונבוכים. שלשתם משתחוים בהכנעה, כורעים ומגיעים מצחם באבני הרצפה).

סנחריב: קומו בחירי־האלים היודעים לפענח כל רז ברום ובתהום!

איצטג' א: למצותך, מלך מלכי המלכים! עבדים אנו לשרתך בחסד האלים וברוב תבונתם.

סנחריב: קראתיכם שנית אלי, להשמיע את דבר פתרונכם גם באזני אחיקר החכם. טובים השנים מן האחד, והדבר אשר לא מצא מסילות אל לבי אפשר וימצא מסילות אל לבו של החכם בשרי. מי יודע? אולי יש טעם בדבריכם.

איצטג' א: את אשר הגדנו עמלנו למצוא בשבילי הרקיע ובמסתריהם, מלכי ואדוני.

סנחריב: ידעתי ידעתי. אתם מגידי העתידות אשר יקרו לאדם, היודעים לחשב את מועדי המזלות, בואם וצאתם, ראשית ואחרית, עת תחשך השמש ותרעש הארץ ­– הן לא ייבצר מכם לפתור לי חידת החלום אשר יבעיתני גם בהקיץ. יעיד אחיקר ויחרוץ משפטו אם יש טעם בדבריכם ופשר לחזיון הלילה!

איצטג' א: המלך הגדול סנחריב, מלך המלכים לעולם יחיה וכסאו ייכון לעד! ברור לנו החלום ופשרו נגיד למלך. החיטה אשר ביד ימין המלך ­– שנת ברכה ושפע היא לאשור ולאדמתה; השעורה אשר בכף שמאל ­– שנת רזון היא לאשוּר; היונים היפות הן עשתורת נינוה ועשתורת אַרְבֶּלָה הסוככות בכנפיהן על המלך ועל שלומו; העיט השחור והטורף ­– הוא אויב המתנכל לך ולארצך. בחסדי האלים נתפלל כי יעבירו את רוע הגזרה ואת השפע וברכתו נקבל בשלמי תודה במקדשי אשור!

סנחריב: (זע על כסאו בקוצר־רוח) לא זה פתרון החלום. שנות ברכה ובצורת מידי שמים הן הבאות לעתים, כיום וכלילה. העיט השחור הוא, אמנם, אחד האויבים אשר יתנכל לאשור מדי שנה בשנה, אך אותו תמגר חרבי! היש בכם מגיד פתרון חידתי? (פונה לאחיקר) הטוב בעיניך פתרון החלום?

אחיקר: (מניד ראשו בשלילה) לא ייטב בעיני.

איצטג' ב: את אשר ישים נבו בפינו נגיד למלך המלכים! בכפות ידיו שוקל המלך הגדול את טוב העולם וגורל המדינות. בכף ידו ימין שוקל הוא את עושר אשור וגדולתה, ובכף ידו שמאל ­– דלות מדינות אחרות הכפופות לו; היונים הלבנות הן כוהנות עשתורת המרצות את פני האלה ומחלות פניה להגדיל התנובה וברכת הרחם; העיט השחור הוא החטא הפורש כנפיו להכשיל האדם. תפילות, קרבנות ומעשים טובים ירחיקו עונשו והמלך לעולם יחיה!

סנחריב: הבלים ורעות־רוח! היש בכם עוד פושק־שפתיים?

איצטג' ג: (נדחק ע"י חבריו המאיצים בו להגיד דברו) המלך הגדול, מלך המלכים, מלך ארבע כנפות הארץ, מלך אשור ובבל, מלך ארצות ­–

סנחריב: (משסעו במנוד־יד) הנח למדינותי! פתח פיך ויאירו דבריך!

איצטג' ג: חופן השעורה ביד שמאל הן השנים הקשות אשר עברו על המלך מיום עלותו על כסאו ועד היום הזה, שנות מלחמה ויגיעה רבה; קומץ החיטה היפה, היא המנוחה והאושר מנת חלקו מעתה ועד עולם; היונים הלבנות ­–

סנחריב: די לך בשעשועי חלומותיך! (מבטיו ומבטי אחיקר מצטלבים ומורת־רוח חותמם) קראתיכם לפתור חלומי אשר אליו אני משתאה ומבקש לדעת פשר־דבר. חלומות רבים חלמתי ולא ביקשתי עזרתכם כי פתרתים בעצמי, בכוחי ובחרבי! אך תחת אשר תגידו את פשר חלומי אני הגדתם לי את פשר חלומכם אתם! עיניכם טחו מלראות את האמת ולבבכם טָפַש מרוב שומן, חיל יאחז את יצורי־גווכם! לכו לכם פן יפרוץ זעמי על חכמתכם המסכנה ולוחותיכם גם יחד!

איצטג' ב: (מרהיב עוז) בל ייחר אפך, מלך המלכים, כי דבר האלים בפינו, ואותו נגידה!

איצטג' א: אותות השמים, מלך המלכים, לא שוא ידברוּ…

סנחריב: מהרו וצאו! (האיצטגנינים נדחקים לצאת אחוזי־פחד ונבוכים) חבר אנשי־רמיה ומאחזי־עינים! (פונה לאחיקר) השמעת אל דבריהם? היש בהם ממש?

אחיקר: כן ולא. כן ­– בצורה שלהם; לא ­– בכזב שבהם… הפתרון חבוי בחובך, המלך, ועלי להוציאו חוצה. דומה כי הפקעת בידך היא ואם רק תתן בידי את קצה החוט, אתיר את הפקעת כולה ואפענח את התעלומה.

סנחריב: לא אבין דבריך, אחיקר.

אחיקר: האדם יראה בחלומו את אשר יהגה בהקיץ, דברים אשר יציקו לו, אך בהיפוכם, כי זה דרך החלום כרכב המתגלגל במורד ההר בלי רכב אשר ינהג בו. לפיכך, אדוני ומלכי, שאלה לי אליך ועתה ענה לי ואדע למצוא פשר חלומך.

סנחריב: שאל ואגדך.

אחיקר: מה ידאיגך, המלך, מה ישמח את לבך ומה יעציבו? כי בזה נעוץ שורש המראות אשר חזית בחלומך הפלאי.

סנחריב: הדבר אשר יגזול מנוחתי בתקופת השנה הזאת הוא דבר הכרזת אסרחדון בני כיורש־ העצר. בהיותי בחדרי המלכה זכת השיחה את דאגתה כי יריאה היא את זעם צרתה בלית הגבירה ותככיה הרבים. והחלום אשר חלמתי פקדני עם שחר ואיקץ.

אחיקר: (לאחר האזנה כבדת־ראש) את פתרון החידה למלך אגידה. לא מקרה הדבר שהחלום פותח בכסא־מלכותך, כי החיטה היפה והבשלה אשר בידך ­– אסרחדון הוא; והשעורה הכהה והדלה למראה ­– שני בניך האחרים המה; ואתה שוקל לצד מי להכריע את הכף בדבר הכרזת יורש־העצר. היונים היפות להפליא ומקוריהן האדומים אשר למראיהן תאחזך התשוקה ­– הלא הם שדיה החמודים של המלכה זכת ופטמותיהם האדומות אשר השביעוך עונג; והעיט השחור ­– הלא היא בלית הגבירה הזוממת רעות…

סנחריב: כה פשוט הפתרון, אחיקר החכם, ואני לא ידעתי… נכונים דבריך ומאירים באור הבינה והאמת. התשמע קולות בני המשחקים באולם־העמודים?

אחיקר: תלמידי הם, וקולם לא זר לי.

סנחריב: שלושה המה. הדרמלך ושראצר ­– בני הגבירה, המלכה בלית ואסרחדון הצעיר, בנה של המלכה זכת, האשה אשר אוהב. צעיר בני נראה בין שניהם כשושנה בין החוחים… תלמידיך הם, אחיקר, ומפיך אשמע עליהם לדונם לשבט או לחסד, כאשר אכריז על יורש כסאי…

אחיקר: אחרוץ בזה משפטי, מלכי ואדוני, כי יודע אני מה נכבד הדבר לך ולעם אשור גם יחד. אסרחדון הצעיר כעץ שתול על פלגי־מים. את אשר ילמד ידע גם יחכם; שני בניך הגדולים ­– לטוש לטשתים, והם ­– אבני־שדה..

סנחריב: הוא אשר אמרת… (קורא לעבר הזקיפים) קראו למכה זכת ותבוא!

זכת: (מופיעה בכל הדרה לאחר צפייה קלה) הנני, מלכי ואדוני! שעת־חסד היא לראות פניך.

סנחריב: (מושיט לה שרביטו) דבר המלוכה ומעשיה יטרידוני אם כי עז רצוני לראות זיו פניך תמיד.

זכת: גם בשנתך לא תדע מנוח, המלך. זועק אתה כמתוך סערת הקרב ובלהותיו.

סנחריב: מלכתי הנאהבת! אל יבעיתוך בלהותי בחלום כי מגן אני לך: רק בך אהגה.

זכת: אך שכחת, מלכי ואלופי, כי אשה ללא בעל כמוה כאכר ללא שדה…

סנחריב: (צוחק להנאתו) שדות ואכרים ישנם לרוב וזכת אחת ויחידה!

זכת: שהמלך פוקד אותה לעתים רחוקות.

סנחריב: אבל הוא חולם עליה גם מרחוק, ורואה אותה תמיד נגד עיניו.

זכת: את אשר אראה אני בחלום ­– לא אזכור; אך את אשר יקרה לי בהקיץ ­– לא אשכח! פגישותי עם אלופי ומלכי רב־החסד הם מיטב חלומותי. אמש היה לי בזרועות המלך חלום אחד ארוך ונעים לאין־קץ, חלום בהקיץ אשר כל חלומותי בשנתי לא ישוו לו!

סנחריב: כך תדבר מלכה. את הנאהבת הגונבת לב מלכך בכל אשר תאמרי ובכל אשר תכזבי גם יחד…

זכת: (בנעימת עלבון) את המלך אברך, כי מידו ניתן לי כל אשר לי, ולא אתן לכזב להתגנב אל לבי. אם יקרה רע למלך ואבדתי גם אני וגם בני עמי.

סנחריב: הנה, מלכתי יפת־התואר ובעלת מתק־השפתיים, בזה יתחילו כזביך הקטנים, כי שוב לא שכחת להעלות לפני את זכר בנך, לרמוז לי כי טרם מילאתי את בקשתך ואת משאת־נפשך…

זכת: בי, אדוני ומלכי, רק לתומי אמרתי את דברי. אך יריאה אני את הקנאה והשנאה. מעבר לכתלים ארגיש את זמזום־זעמן כנחיל צרעות עוקצות.

סנחריב: אל פחד, רעיתי, יקרה את לי כבבת־עיני. באחת ממערכות המלחמה עם בני־עילם, לפני שלפי חרבי מתערה, הופעת לפני עיני כחלום חזיון־לילה, מאירה לי בבת־צחוקך וקוראת לי לנצחון. לא אשכח המראה! ואז ידעתי כי אהבה וגבורה אחיות תאומות הן…

זכת: מלכי ואדוני! הופעתי לפני עיניך בקרב כי הגיתי בך יומם ולילה וחרדתי לשלומך. ראיתיך בכל תפארת עוזך נישא ברכב כמו בסוּפה והתפללתי אל אלת המלחמה שתגן עליך.

סנחריב: תפילתך בודאי שהועילה ועשתורת שמעה בקולך. אך גם חרבי היא שהושיעתני, כי התפילה ללא חרב, כמוה כפתילה ללא שמן…

זכת: אותו יום בו לחמת מלחמתך, בטפס הצל על המעלות מזריחת השמש ועד שקיעתה, לא פסקו עיני מלחזות בך, אלופי, לבי לא חדל מלדובב תפילתו אל עשתורת, ושפתי לא נלאו מלדבר אליך כי הנצחון לך יהיה! אז גם ראית אותי כי הופעתי לפניך כאשר האמנתי…

סנחריב: מי יתן ובכל הקרבות אשר עוד נכונו לי תכווני את לבך כאשר עשית זאת ברוב אהבתך ואמונתך, ואדע כי חסדך יקר לי מכל, ודברך יקר לי מעשתורת!

זכת: (בחרדת־מה) אל תשא את שם האלה לשוא…

סנחריב: אשר עוררת בלבי את, מלכתי־יפתי, לא תעורר עשתורת…

זכת: הס, פן ישמעוך הכוהנים, וגם אחיקר.

סנחריב: אחיקר? ­– אין מוראה עליו, ואף לא מורא האלים כולם… הוגה הוא באל אחד בלבד העומד באיזו קריה קטנה ביהודה הנידחת…

זכת: אין השקט שוכן בלבי. יריאה אני את האלים, ואימת המלחמות תבעתני. האם נגזר על מלכי ואדוני לצאת מדי שנה בשנה למערכות המלחמה? למה לא יעשה זאת בידי שרי־צבאו המהוללים?

סנחריב: לא ייעשה כן באשור מאז ומקדם. מלכה עטור התהלה צריך לעמוד בראש צבאו, להיות למופת בגבורתו ובעוז־לבו. טרם היה מלך באשור אשר יבכר חיק אשתו על תרועת־המלחמה. לפני לכתך ממני, המלכה, דבר לי להגיד לך.

זכת: אל־נכון דבר נכבד הוא?

סנחריב: נכבד מאין כמוהו! מלכתי האהובה, בליל אמש לא גיליתי לך את הבשורה, אך אתה נפל הדבר! את אשר גמרתי אומר הוא יקום! בנך אסרחדון ימלוך תחתי על כסא מלכותי!

זכת: (נראית כמתמוטטת מרוב אושר) כתר הכתרים של מלך מלכי המלכים… חלום שחלמתי בסתר אחוזת־פחד שמא הרביתי לבקש ­– היה לממש! ברוב חסדך, המלך! וכגודל שמחתי כן תגדל גם חרדתי כי הם משנאינו, המלכה הגבירה בלית, בניה ואנשי־בריתה.

סנחריב: עוז־נפשי ורוב־בינתך יעמדו לנו. אל ישכון המורך בלבך, המלכה!

זכת: אדוני ואלופי, בך אשים מבטחי! (כורעת לחבק את ברכיו של סנחריב)

סנחריב: (גוחן להרימה) קומי מכרוע כי אשת מלך את, ומעתה גם אם מלך. שמרי את הדבר בלבך עד היום בו יוכרז הדבר במועצת הזקנים והשרים. עוד יהיו מכשולים מעטים בדרך, אך אסירם כהסר נוצה מעל כתף. עד יהיה לשבועתי זו אחיקר שרי.

אחיקר: חתום יהיה הצו בלבי.

סנחריב: (לזכת) ועתה לכי לשלום והיי ברוכה, כי לך יאתה עטרת־מלכות ולבנך כתר־מלך!

זכת: (משתחוית) השלום והגבורה למלך מלכי המלכים! (יוצאת).

אחיקר: הנה קם והיה הדבר. אסרחדון הוא היורש כי נבון־דבר הוא ותפארת מלכות להליכותיו, אם כי אין הדבר ככתוב בחוקי המלכות וכסדר המולכים בשמם…

סנחריב: גם האלים מפרים חוקיהם, ולעתים גם בני־אדם המולכים בשמם. טובת אשור נגד עיני וגם, לא אכחיש הדבר, יקר הוא לי והכתר יפה לראשו!

אחיקר: אש היא אשר תלהט במסתרים כגחלים לוחשות באפר עד תפרוץ השלהבת…

סנחריב: אין יתרון לסכנה אחת על פני רבות. ולבי עשוי ללא חת. הממרה את פי ­– מות יומת! עתה, עוד דבר לי אליך. ריח מלחמה עלה שוב באפי. איני יכול לשבת באפס־מעשה כל־עוד מצרים לא כבשתי ובבל לא הרסתי עד היסוד. בבל שנואת־נפשי המחרחרת ריב ומדון ביני לבין עמי עילם, הכשדים ושבטי הארמים; ומצרים המתהללת בגבורתה ובעושרה כי רב, העושה ברית עם כל עמי הכנענים, כלבים קטנים אלה החורצים לשון נגדי ומורדים בסתר. הלא הם הצידונים, הפלשתים, העמונים, המואבים והאדומים, ובראשם חזקיהו היהודי המתנשא להיות להם ולזדונם!

אחיקר: הם טרם מרדו, מלכי ואדוני, ומה לך כי תשבע רוגז? את המס הם מעלים לך מדי שנה בשנה כפי שהושת עליהם!

סנחריב: עיניך לא תראינה את הברקים, ואזניך לא תשמענה את הרעמים כי במחתרת הם עושים עתה את מעשיהם, ואני לא אשב שאנן במצודתי. הכה אכם וארדפם עד חרמה! ומצרים היא המתעתעת בהם בערמה ובחלקת־לשון!

אחיקר: הכה תכם, מלכי, כאשר ימרדו בך. אל תשלוף חרבך מתערה כל עוד המלכים האלה משתחווים לך, כי מה בצע במלחמות ושפיכות־דמים אם השלום שורר בגבולך?

סנחריב: טוב הדבר, אחיקר, שאין חכמים יושבים על כסא־המלכות… ואנכי מאבי סרגון הגדול אלמד איך לחזק את שלטוני באשור ובכל הארצות! (מתקרב לאחד התבליטים ומורה עליו באצבע) הנה חרותים בזה דברי אבי ומלכי אשר לא ידע רחם ושלטונו חזק ועצם שבעתיים. תשמענה אזניך, אחיקר החכם, קצת מדבריו: "…גבור אדיר, לובש חימה, השולח נשקו להכניע את אויבו המלך, אשר מיום עלותו על כסא מלכותו לא היה נסיך דומה לו, ולא מנצח בקרב ובמלחמה כמוהו המנפץ עמים כמו כדים! (בארשת של גאווה על פניו) השמעת, אחיקר? ­– “המנפץ עמים כמו כדים!”…

אחיקר: זכור אזכור את מלחמותיו… אך אהבתי את בניניו, המצודה הזאת, בית־עקד הספרים במקדש נבו, המגילות והלוחות בהם אצורה חכמת עמי שוּמר בבל ואשור, וקצת גם מדברי חכמתם של העמים האחרים.

סנחריב: חכמת העמים הקטנים האלה, הדלים וחשופי־השת אשר רק אגער בהם ואינם!

אחיקר: לך העוז והגבורה, מלכי ואדוני; להם התבוסה וקלון הכניעה והעבדות… אשר לחכמתם אשר כה תבוז להם, מכיר אני את הצידונים ומנהגיהם ראיתי, טובים כרעים, אך לא חסרי־בינה… ובירושלים הייתי, קרית מלך רב, ואם כי לא רב הוא הפאר והעושר שם כאשר יהיה אצל מלכי אשור, הנה למדתי מהם דברי אמונה וחזון. וגם לבני היאור מורשת כתב, משל אנך ופלס.

סנחריב: לתקופת האביב אצא למסע המלחמה, להרבות עשרה של אשור ולהרחיב גבולותיה!

אחיקר: עשירה אשור וגבולותיה רחבים גם בלי מסעך זה, המלך!

סנחריב: לא אשקוט ולא אנוח עד אשר אשים עולי גם על צואר מצרים הון תועפות דרוש לי להקמת נינוה החדשה, מקדשים ומצודות באשור, ואותו יתנו לי כל העמים האלה אשר אדבירם.

אחיקר: אל יחר בי אף מלכי ואדוני כי האמת כגחלת על שפתי שבכוחה לשרוף אותי וכל אשר לי. אומר למלך אחד ממשלי אשור אשר בבינה יסודם: “עין איש כעין מים, לא תשבע עושר עד תמלא עפר”…

סנחריב: אחקיר! ראה, הזהרתיך! מתנבא אתה לקצי…

אחיקר: המלך, אדוני, יאריך ימים עד עולם, והאמת תאריך ימים לעד. לעולם אין לדעת מה תביא המלחמה בכנפיה.

סנחריב: המטיל אתה ספק בנצחוני?

אחיקר: לא, מלכי ואדוני. אך כל נצחון ­– ואוי לי למראה אשר אראה ­– כל נצחון מחיש את קצה של אשור…

סנחריב: אחיקר! באר דבריך הסתומים!

אחיקר: העברים אומרים כי הדם הוא הנפש. ודם בני־אשור נשפך כמים על פני כל שדות המלחמה זה דורות רבים. כל נצחון מפחית בניה של אשור ומרבה יתומים ואלמנות. הכי לשוא קראוך סנחריב שפירושו אל הירח סין ירבה את האחים. ואתה, תחת אשר תרבה אותם תחסרם לאלפים ולרבבות.

סנחריב: זה משפט המלחמה, אך עשרנו ועוזנו הן ירבה פי שבעים ושבעה!

אחיקר: חזיון־שוא הוא עושר זה. כל נצחון מביא רבבות מבני־הנכר אל שדותינו ואל בתינו, למלא את מקומם של הנופלים, להיות לנו לעבדים אשר יעשו את העבודות שבני־אשור חייבים לעשותם במו ידיהם. הופך את בני־אשור לעם של אדונים, ובעקבי העושר והבטלה באו התענוגות בהם טמון הרס לכל. ובבוא יום פקודה ונוספו גם העבדים על שונאינו.

סנחריב: חזות קשה אתה מגיד לי ולעמי, אחיקר!

אחיקר: דברי־עצב הם אשר יעיבו את רוחי ויעכרו את שלוותי. אם לא ייחר בי אף אדוני ומלכי אשוב ואומר דברים אשר לא ייטבו בעיניו…

סנחריב: דבריך, אחקיר, הלאוני הפעם!

אחיקר: באמיתם?

סנחריב: אמנם כן! האמת כמוה כמלח, לא תאכלהו מלוא הפה…

רבשקה: (מופיע בפתח האולם לבוש מדי שר־הצבא. מרכין ראשו בקדה צבאית כשגופו זקוף) מלכי ואדוני! לא איש בשורה אנכי היום.

סנחריב: דבר דברך, רבשקה, ואדע.

רבשקה: את אשר יגורנו בא. מצרים המרידה את הצידונים, העמונים, המואבים, האדומים, הפלשתים, ובראשם חזקיהו מלך יהודה! מצרים הבטיחה לעמים האלה את חסותה ואת צאתה למלחמה בראש כל הצבאות האלה.

סנחריב: כל הצבאות האלה… מוץ לפני רוח!

רבשקה: צבאך, המלך, נכון על רכבו ופרשיו, מחכה לצו!

סנחריב: קרא למועצת הזקנים והשרים. ואת הרצים הכן ושלח בידיהם לוחות־ספר חתומים לכל שרי המדינות, להכין את אשר יושת עליהם. קרא גם לסופרי הארמים.

רבשקה: כדבריך, המלך.

סנחריב: אצא במסע המלחמה מצרימה דרך כל הארצות אשר מרדו בי אשים אותן תלי חרבות, שמה ושאייה!

רבשקה: כדבריך, מלכי ואדוני. צבא אשור המהולל עומד הכן לאות אשר תתן. כאז כן תמיד!

אחיקר: אל תסתיר פניך, המלך, משוחרי השלום. לא כל העמים האלה ששים לקראת מלחמה.

סנחריב: כאשר אשלוף את חרבי ­– יידום השלום. וזה לך האות, אחיקר, כי יש והמלך יקדים את החכם בראיית הנולד! כי מרוד מרדו בי העמים האלה כפי שחזיתי מראש!

אחיקר: מלכי, לא כאשר חזית כי אם כאשר רצית… ואל תמהר לשלוף את חרבך אשר לעתים מהירה היא מלשונך…

­– מסך ­–


תמונה שניה    🔗

אולם הלוחות בבית־העקד של מקדש נבּוּ אל החכמה והכתב. על גבי הקיר מול הפתח מתנוססת בכתב־היתידות אימרה שוּמרית עתיקה: “הכתיבה היא אם הנואמים ואבי החכמים”. על גבי מדפים בתוך הקירות מגובבים לוחות לרוב ובחלק מהם גם מגילות־קלף וגומא מספרות העמים השכנים. שולחן אבן רחב־ידיים ונמוך, ולידו מושב מרופד עורות כבשים. השולחן סמוך לצוהר. אחיקר מתהלך באולם, בודק מגילות, מעיין בהן.

אסרחדון: (נער נאה כבן ארבע־עשרה פורץ פנימה חסר־נשימה) הה, מה מאד יצר לי כי אבי סנחריב לא יקחני במסע המלחמה אתו. הוא סיפר לי כי בהיותו נער בגילי כבר ארח אל אביו סרגון לבבל, לעילם, לארץ החתים, ולמדינות רבות אחרות, וכבר תפשו ידיו בקשת וחץ ורומח, ובמו ידיו לקח חבל בכל המערכות!…

אחיקר: לא תאחר את המועד, אסרחדון. המלחמה אינה שעשוע. שפיכות־דמים כרוכה בה.

אסרחדון: אך אין טוב לבני־אשור מאשר מלחמות כבושים ונצחונות!

אחיקר: לפני שבוע למדנו משלי אשור, וציויתיך לחרות אחד מהם על לוח: “תלך תגזול שדה אויב ­– ילך יגזול שדך האויב”. הן תזכור, בני. תחרות את הדבר הזה גם על לוח לבך, כי לא תמיד תשחק השעה למנצח.

אסרחדון: לאשור נועדו רק הנצחונות, והתבוסות ­– לעמי הנכר!

אחיקר: עוד נשוב ונדבר בזה, בני. ועתה חושה אל הכוהן המורה את נערי החצר והביאה ממנו גוש חומר שנלוש יפה לכתוב עליו מכתב אל אחד מזקני גבל, ועל לוח שני תעתיק פרק מדברי הימים של תגלת פלאסר השלישי.

אסרחדון: הנני וארוץ אליו. ­(נחפז לצאת).

נדביהו: (עבד ישראלי מגולי שומרון מופיע ובידו מניפה בה הוא מנקה את האבק הרובץ על הלוחות) השלום והברכה לאחיקר השר!

אחיקר: השלום לנדביהו! כאשר תגמור לנקות את הלוחות בזה, הן תשב ותעתיק לי עוד אחת ממגילות יהודה שנתתי בידיך.

נדביהו: אשב ואעשה מצותך בחפץ־לב, אדוני, כי מאד תנעם עלי מלאכת ההעתקה בלשוני. בעשותי את המעשה והיה הדבר בעיני כמו אשאף את ריחה של הארץ ממנה הגלה אותנו סרגון.

אחיקר: לפני עשרים שנה היה הדבר ועוד לא שכחת מני־אז?

נדביהו: הישכח אדם אמו הורתו? נפשי יוצאת לפאת השדה בנחלת אבותי בשומרון, כמו רק אתמול היה הדבר!…

אחיקר: האין טוב לך באשור? האם שבתך בתוכנו למעמסה עליך?

נדביהו: לא אחסר דבר בחסותך, הזר. אך רבים ועזים הם געגועי לשם. לא אדע מהו הדבר המושך אותי לארץ מולדתי החרבה, אם מזמורי ארצי אשר שמעתי בילדותי והם הומים בי עד היום; מראות עץ וסלע, גלי הים הגדול; או ריחות שדה וכרם, תמורות קיץ וחורף… לא אדע, כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם. אגלה סודי באזניך השר, כי טובתי דורש הנך ולא אסתיר ממך דבר; מכיר אני רבים מפליטי שומרון אשר בסתר חצו את המדבר ושבו אל ארצם הנשמה… יום יבוא ואעשה גם אני כמוהם…

אחיקר: רבות הן הסכנות, ואם יתפשוך יענישוך כדין עבד בורח…

נדביהו: אך אם יצלח הדבר בידי ­– בן־חורין אהיה, ואתלקט אל שארית הפליטה שנותרה שם…

אחיקר: אכן, בן־חורין תהיה, נדביהו, ורב הוא השכר! אחטא לנפשי אם אומר לך: שב בעבדות עד יום מותך. אך עצתי לך שלא תעשה המעשה הזה בימים אלה.

נדביהו: ידעתי… צבא אשור עומד לצאת שוב למסע המלחמה, ואין השעה הזאת יפה לבריחה… חכה אחכה עד יעבור זעם. אך מי יתן ולא יפגע מלך אשור ביהודה, כי המעטים משומרון שנותרו מוצאים מחסה בחזקיהו. בני עם אחד אנחנו ולשון אחת לנו.

אחיקר: (לאחר הרהור) רואה אני נדביהו כי אכן תעשה מעשה זה יום אחד, אבוא, איפוא, לעזרתך. למלך במסעו דרוש עוד סופר אשר ישכיל לכתוב על לוחות־ספר ומגילות־גומא בלשון הכנענית. אומר למלך כי מכיר אני את נדביהו עבדי הנאמן שאין טוב ממנו למלאכת הכתב.

נדביהו: הו, אדוני רב־החסד!…

אחיקר: על פמלית המלך תחשב, בגדך, לחמך וכל הדרוש לך ­– מאוצר המלכות יותן לך. ובהיותך ביהודה תעשה את אשר יאמר לך לבך: להשאר על אדמת אבותיך או לשוב אלי לארץ אשור.

נדביהו: מיטיבי ואיש־חסדי, במה אגמול לך?

אחיקר: את שכרי אדרוש ממך ­– מגילות־ספר אשר תמצאן יפות ­– אלי תשלחן, כאשר אהבתי.

נדביהו: מורי ואדוני! קטונתי מכל החסד הזה! לא אשכחהו, וגם לא הגמול אשר יידרש ממני. גם כי אלך אשא בלבי זכר מראך, השר נדיב־הלב!

אחיקר: (לעצמו) ולזה עבד ייקרא…

אסרחדון: (חוזר) הנה החומר, וגם חרט חדש נתן לי הכוהן המורה.

אחיקר: אין אתה חס על זמני היקר, אסרחדון! ראיתיך עומד על החומה ומשקיף לתוך המצודה!

אסרחדון: סלח־נא, מורי ואדוני, לא יכולתי לגרוע עין מן הרכב הזה, הסוסים והפרשים, אילי־הברזל ורובי־הקשת… (מטה אוזן) גם פה הן תשמע את תרועת החצוצרות הקוראות הצבא אל רכב־המלחמה… עומד הייתי וחושב.

אחיקר: על מה חושב היית, בני?

אסרחדון: חושב הייתי על הארצות אשר אכבוש כאשר אהיה מלך!

אחיקר: מחשבות גאווה הן, בני, ולא תמיד הן באות כתומן. טוב עצם בידך מאוז בסיר רעך; וטוב כבשה קרובה מעגל רחוק ממך; וטוב צפור אחת בידך מאלף צפרים מעופפות.

אסרחדון: (בצחוק) יפה הוא משלך, מורי ואדוני, אך בחסד אלי אשור הן לא ייגרע חלקי מגורל אבותי. עוד נכונו לי ימי תפארת וגדולה, ואת כל אשר אעשה אחרות גם אני על מצבות־אבן ולוחות הארמון כי רב־פעלים אהיה!

אחיקר: (לעצמו בלעג קל) בחסד אלי אשור… ועתה שב וכתוב את המכתב אשר אגיד לך לכתוב לאחד מזקני גבָל בארץ הצידונים.

אסרחדון: (בלגלוג דק) לאחד מאוספי המגילות שלך? אבי מריק את אוצרות העמים האלה ואתה מחפש אחרי מגילותיהם ומשיב להם מכספם…

אחיקר: אני לוקח מהם את אשר נחסר אנו… כי זהב ואבנים־טובות, לדבריך, יש לנו למכביר!

אסרחדון: עשירה אשור מכל המדינות בעולם!

אחיקר: לא בזהב העושר, בני.

אסרחדון: במה, איפוא, אם לא בזהב ובכסף ובאבנים טובות?

אחיקר: העושר, בני, הוא בלב האדם ובנפשו. במגילות היפות שהן פרי רוחו הנדיבה. עם המדמה כי עשרו שקול רק בכסף ובזהב ­– עם זה דל הוא עד למאד… אך תחילה תאמר לי פרק תהלים לעת צאת התהלוכה למקדש בראש השנה.

אסרחדון: בי, מורי ואדוני, למדתי וחזרתי ולמדתי, והפרקים פרחו מזכרוני. לא אזכור דבר היום!

אחיקר: שעטות פרסות הסוסים ורעש המלחמה הם שהניסו את הפרקים מזכרונך! אם כן תאמר לי עתה פרק מעלילות גלגמש. יפה היא הלשון בה נכתבו הדברים עוד לפני שנים רבות־רבות.

אסרחדון: עשתורת ניחמה על הרע אשר יעצה להביא את המבול על בני־האדם!

אחיקר: אכן, ניחמה על אשר אמרה לשחת את האדם.

אסרחדון: האם ישוב ויהיה המבול על פני הארץ?

אחיקר: אם ישובו בני־האדם ויחטאו.

אסרחדון: במה יחטאו היום?

אחיקר: רבים הם החטאים, והקשה שבהם הוא חטא המלחמות!

אסרחדון: המלחמה, מורי ואדוני, לחטא תחשב?

אחיקר: חטאה של אשור הוא, וטרם תבין את הדברים.

אסרחדון: לא כבן־אשור תדבר, מורי, כי אם כזר המוצא בנו דופי!

אחיקר: אכן, בין הנכרים אשר אנו נלחמים בהם להשמידם למדתי דברי בינה וצדק. בירושלים אשר ביהודה פגשתי איש־אלהים, ישעיהו הנביא, ודבריו הם אשר הורו לי הדרך.

אסרחדון: ביהודה הקטנה והדלה אשר גם רכב לא יהיה להם בצבאם?

אחיקר: כן, בני. ביהודה הקטנה והדלה והעשירה ברוחה!

אסרחדון: אבי יכם בלשונו ובחרבו כאחת!

אחיקר: חדה היא מכת־הלשון, אך יש ותביא גם מרפא לגוף ונחמה לנפש. לא כן מכת־החרב, בני, כי אין לדעת חרבו של מי תחזק, ואשר יוכה לא יוסיף לראות באור־השמש.

אסרחדון: לא אבין לרוחך, מורי ואדוני! הנה אשמע מפיך דברים נגד המלחמה; דברי־ימי אשור ומלכיהם אינם טובים בעיניך; וכל החרות בידי אבות־אבותי על כיבושיהם, נצחונותיהם גם בהם תמצא ערוות־דבר. והלא תפארת אשור וגדולתה היא המלחמה, וכל העושר הרב ממנה יבוא לנו.

אחיקר: לא נעלמו ממני גם הדברים הטובים באשור.

אסרחדון: אמרת, מורי ואדוני, כי יש דברים שאנו יכולים ללמוד מן העמים הקטנים האלה. היש בהם בוני ארמונות, חומות ומקדשים וערים כאשר יבנו האשורים? היש בהם צבא, אילי־ברזל, רכב־מלחמה, כלי נשק ומצור, רבי־חרשים ושרי־צבא כאשר יהיו לנו? ואלי אשור הגדולים השולטים ברום ובתהום?

אחיקר: העמים הקטנים האלה שאתה כה בז להם העשירונו עושר רב. ראה־נא־ראה, בני, את העבד הזה, נדביהו העברי המעתיק שם את המגילה מלשונו אל לוחות־ספר שלנו אשר אנו כותבים עליהם בשלוש מאות וחמשים סימנים, וערימה אחרת גדולה זו שעל המדף מכילה רק עלילה אחת. והנה העברים, או הארמים. מקפלים כל זאת במגילת־קלף אחת קטנה, שיכול אדם לשמור אותה בכנף בגדו גם בצאתו לדרך רחוקה, ללב־ים או לנתיבות המדבר לשובב את נפשו. העברים מיטיבים להביע את רוחם עשרת מונים מאשר נביע אנו את רוחנו. ועוד דבר נכבד אגדך: נביאיהם שוחרי שלום המה, ובני־האדם הם בעיניהם משפחת עמים אחת, אשר שכר ועונש יבואם לפי מעשיהם הטובים או הרעים.

אסרחדון: הם! העברים ישפטו אותנו לטוב או לרע?

אחיקר: לא הם ישפטונו כי אם מעשינו הטובים או הרעים.

אסרחדון: ובכל־זאת הלוך אלך גם אני להכות בהם!

אחיקר: הן ידוע תדע את אשר הוגד לזאב: “מדוע זה תלך בעקבי הצאן?” והשיב: “אבק הצאן טוב לעיני מאד”…

(תרועות חצוצרות הצבא עולות ובוקעות מן המצודה. אסרחדון קופץ נרגש ממקומו).

אסחרדון: חיל־אשור המפואר עורך את מערכות־הקרב שלו לפני צאתו למסע המלחמה! אצא ואראה, כי מראה רב־הוד הוא! אחבוש גם אני קובע־נחושת ושריון, וברכב שלי אנהג כשר־צבא, כרבשקה המהולל! (מתפרץ במרוצה בלא לחכות להסכמת מורהו).

אחיקר: (לעצמו) לבו נמשך אל המלחמה ותעתועיה! היהיה גם הוא מנפץ עמים כמו כדים?… (תרועת החצוצרות ורכב־המלחמה המשתקשק בחוץ מגבירים קול רעשם. אחיקר סותם בידיו את אזניו).

נועה: (נערת המלכה זכת נכנסת ומשתחוה) השלום לשר אחיקר סופר המלך!

אחיקר: ברכת האלים עליך, הנערה.

נועה: המלכה זכת מבקשת כי השר אחיקר יואיל לראות פניה.

אחיקר: בודאי נכבד הדבר?

נועה: (מנמיכה את קולה) דבר של סוד הוא, אדוני. המלכה חרדה ונבוכה מעט.

אחיקר: (בדאגה) אקוה כי שלום לה, לגבירה!

נועה: שלום לגופה, אך אין המנוחה בנפשה. נסערת היא…

אחיקר: בודאי ידה של בלית באמצע?

נועה: אדוני, אכן כן הוא…

אחיקר: ספרי, הנערה, ואל תסתירי גם אם דבר סוד הוא. יודע אני כי נאמנה את למלכה וטוב יהיה אם אשמע ואדע שורש דבר. בלכתי אל הגבירה אחשוב על הדרך להועיל לה.

נועה: לבלית נודע כי בקרוב יוכרז אסרחדון ליורש־העצר של מלך אשור והיא עושה בתככיה וזוממת רעות. יד אחת לה עם הכוהנים, והמלכה זכת חרדה פן יבולע לה ולבנה, כי ריח של מרד עולה מן המזמה…

אחיקר: די לך, הנערה, די לך. ידוע אדע ואין צורך להכביר מלים. הולך אני לארמון המלכה. (עומד לצאת ופונה לראות אם הנערה נלוית אליו).

נועה: רצתי אליך, השר, כל עוד רוחי בי. אשב ואפוש קצת ואחר אבוא בעקבותיך. מה טוב לשבת קצת בצל המקדש הזה, בתוך הדממה של המגילות ולוחות־הספר הרבים.

אחיקר: (נחפז לצאת) שבי, הנערה, ונוחי קצת.

נועה: (פונה כה וכה בקוצר־רוח) נדביהו…

נדביהו: (מופיע מקצה האולם) מה יגיל לבי לקראתך, נועה חמדתי!

נועה: בחיר־לבי! (מתרפקת עליו) חבקני־נא!

נדביהו: אמש חבקתיך בחלומי, ועתה אחבקך בזרועותי ממש…

נועה: ראיתיך אתמול בחצר המלך והסתרת פניך ממני!

נדביהו: מפחד בני־אשור הגאים, פן יראו את העבד חומד את היפה בנערות המלכה! ושלא יכירו כי נוטה את לי חסדך, נועה. אך ידוע תדעי לך, חמדתי, כי לבי הלם בסגורו כלב גנב במחתרת, ובלכתך בעקבות המלכה ליווך עיני בברכה חרישית…

נועה: האם נגזר עלינו תמיד לראות איש את רעותו רק בחשכת הלילה, במסתרים ובחטף?

נדביהו: כמאמר העברים: מים גנובים ימתקו…

נועה: האין דרך אחרת לקשור את גופי אליך בברית שבין אשה וגבר?

נדביהו: מנעי מצרה נפשך, נועה. באשור דיני דין עבד, אם כי מקורב אני אל חצר המלכות ואחיקר הוא מושיעי ומגיני. בלילות על משכבי אהגה רק בך, חמדת־לבי, ומחפש אני תחבולות־ערמה, והתושיה רחוקה ממני ­– וממך…

נועה: לא נוכל להסתיר את אהבתנו ימים רבים… יום יבוא ויתגלה הדבר ברבים, ואז יראו עלי באצבע, יתנוני למשל ולשנינה, נערת־קלון יקראוני וברבים יגלו חרפתי!

נדביהו: גורלי מר יהיה שבעתיים, כי עבד אנוכי וחוקי אשור לא ידעו רחם! לא כן ביהודה. גם העבד בן־חורין הוא לאחר שבע שנות עבדות, ואין תורתנו אוסרת על בת־נכר לבוא בברית עם בחיר־לבה ויהיה אשר יהיה!

נועה: יודעת אני, נדביהו, חלומך להיות בן־חורין בארץ יהודה… יודעת אני כי יום אחד אקום עם שחר ולא אראה אותך יותר, כי נושא אתה את נפשך לשם… אך טרם אדע, בחירי ואהוב־נפשי עם אמנם אוכל לעזוב את אשור וללכת אחריך.

נדביהו: אלמלא את, חמדת־לבי, כבר הייתי שם מזמן לדרך פעמי. חליפת סוחר שמורה עמי, גם חותם ופתילים ומטה, ובתרמילי שקלי־כסף די הצורך לצידה ולמסע; בלשון אשור אדבר כבן הארץ מרחם אמי; הארמית שגורה בפי אף היא; ולשון בני־עמי היא גם לשון הצידונים והעמים מסביב. אין דבר שיעצור אותי בדרך לארצי אליה יוצאת נפשי. (כמסתיר סוד) אך אולי אצא לדרך בחסות המלך ­–אם אחיקר…

נועה: אפיל תחנוני בפני המלכה ויתירו לך את אשר יאסור החוק…

נדביהו: גם אם יתירו יבקשו לראותני כבן־אשור לכל פרטיו, ואני ­– התשוקה לשוב אל ארץ מולדתי אוכלת בי כאש אשר מים רבים לא יכבוה…

נועה: לא אדע את נפשי, נדביהו! עלי למהר ולשוב אל המלכה, אך עז חפצי לראותך ולשוחח אתך. אחכה לך הלילה ליד המדרגות אשר לחומה המערבית. (מחבקת אותו בתשוקה) אחכה לך בחצות, כאשר מלכתי תהיה שקועה בשינה עמוקה.

נדביהו: אבוא, חמדת־לבי. אך דעי לך כי גחלי־אש את חותה על ראשך.

­– מסך ­–


תמונה שלישית    🔗

שער החומה של העיר גבל. משני עברי השער ניצבות משמרות חיילים צידונים. לפני החומה מתכנסת קבוצה של זקני גבל ובראשם יהוכל, המכובד שבהם. לבושי הדר. על גבי החומה מצטופפים המוני גבל. התכונה היא של צפייה למאורע חשוב. עיני הכל נשואות כל הדרך המובילה צפונה, אל האופק מול הרי הלבנון המושלגים והמתנשאים במרחקים. במערב מבהיק הים בכחולו ובגליו המקציפים בחוף.

זקן א: הציר אשר שלחנו הביא לסנחריב את דבר הכניעה, לשכך את זעמו עוד בטרם יקרב אל שער העיר. היאיר לנו פניו לאות כי הראשונים לכניעה הם גם הראשונים לחסד?

זקן ב: חסד של קלון!…

זקן ג: טוב הקלון מן הטבח ומן החורבן!

זקן ב: מלך הולך ומלך בא והשעבוד לעולם עומד…

זקן א: ואת עולו יכביד עתה שבעתיים…

זקן ג: משרוך־נעל ועד חמור ­– הכל יקח!

זקן ב: זה הוא מחיר המרד אשר בטרם יפרוץ דעך כניצוץ אש במים רבים… לב כל הגבורים והששים אל קרב עם סנחריב נדם לשמע צהלת אחד מסוסי פרשיו! ועתה נראם במו עינינו כשבראשם סנחריב הגדול!

זקן א: מה צדקו דברי אתבעל הסוחר באמרו: נמלים יצאו למרוד בפיל אשר רמוס ירמסן ברגלו האחת!

זקן ג: אתבעל הסוחר מחיר אחד לו לכספו ולחרות, כאשר לחיטה ולשמן!

זקן ב: מי יתן ויעבור הכל בשלום.

זקן ג: רואה אני כי פיק־ברכים לך והחלחלה אחזה את מתניך…

זקן ב: ואני שומע אני את הלמות לבך המפרפר כצפור בפח…

זקן א: שיר־מזמור אחר שמעתי מפיכם כאשר קראתם למרד…

יהוכל: (בנזיפה) הסו ואל תרבו להג!

זקן ב: (תוך התרגשות ניכרת) הם באים!…

זקן ג: רכב־המלחמה בראש!

זקן א: סנחריב הגדול והנורא! הנה הנהו…

(תרועת חצוצרות מריעה לכבוד סנחריב. מתוך רכבו הוא יורד, לידו רבשקה, שרי־הצבא וסופריו ­– פמליא העוטרתו מאחור כבחצי גורן. נסי אשור מתנפנפים על גבי רמחים. דומיה).

סנחריב: היום טבלתי חרבי בים ­– ומחר בדם!

רבשקה: נקמות באויביך, פורקי־עול נבערים מדעת! יכלו לשבת לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו! מצרים היא שמסכה בהם רוח־עיועים!

סנחריב: (מתעלם עדיין מקבוצת הזקנים. מרים קולו) כאשר יזרום הדם ­– יידום האדם!… אין טוב מאשר להטביע אויב על תככיו וחלומותיו. זאת הדרך לאלפו בינה. ככל אשר אקדים לנצח כן ייטב לעם אשור ולבני אחרי. בית סרגון ישלוט בעולם למיצער אלף שנה! אשור יהיה מעל לכל העמים, גדול בחכמה ובבינה, עולה על הכל בעוז־רוח ובכוח־הזרוע. מלך אשור ­– אדון העולם!

רבשקה: רק שמועה שמעו על צאתך, והרי הם כבר סרוחים לפניך פגרים מתים אין רוח חיים בהם! ראה, מלכי ואדוני, הזקנים שלהם חשים להביע כניעתם ולגלות את קלונם לעין כל (הזקנים ויהוכל בראש מתקרבים לאטם. גוחנים ארצה תוך כניעה ומגע מצחם באדמה. יהוכל ­– תוך קריאות חנוקות של בני גבל ­– מחבק ברוב הכנעה את רגלי סנחריב).

יהוכל: מלך מלכי המלכים! (על ברכיו פורש כפיו) כבדנו באור פניך ותן בנו הכוח לאמור לך דבר כניעתנו…

סנחריב: (לאחר שתיקה דומיה והבעת בוז מושיט שרביטו ונוגע בכתפו של יהוכל) קומה זקן, ושא דברך! (הזקנים קמים מכרוע, נסוגים שלוש פסיעות אחורנית בלי להפנות גופם, ומניחים את יהוכל לבדו פנים־אל פנים מול סנחריב).

יהוכל: (מוציא מחיקו מגילת־קלף קטנה) סנחריב הגדול והמפואר, מלך מלכי המלכים, אדון הארצות והעמים אשר הם מס עובד לאשור ­– ברוך בואך בשערי גבל! זקני גבל ועמה ציוו לנו לכרוע ברך ולהשתחוות אפיים ארצה לאות כניעה, כאז כן עתה. גבל עיר שוחרת שלום היא, ואין פניה למלחמה. לחמנו ומימינו ניתנים ניתנים למלך אשור ולחילו מעתה ועד עולם! (מושיט את מגילת־הכניעה לסנחריב).

סנחריב: הצלתם נפשכם בעוד מועד! רואה אני כי לא רק סוחרים זריזים הנכם כי אם גם בעלי בינה. את אשר ניתן לרכוש בדבר־שפתיים טוב עשרת מונים מאשר בכוח החרב אשר לא תכיר בין אוהב לאויב ביום פקודה! (מציץ במגילה ואות של חומרה מהולה בתמהון מסתמן בפניו. מוסר אותה לידי נדביהו סופרו ואף הלה מציץ בה ומבקש להעיר דבר לסנחריב, אלא שהלה משסעו במנוד־יד) ראיתי!

יהוכל: ידענו, מלך רב־חסד כי כניעה כמוה ככריתת־שלום! (בני־גבל שומעים ונושמים לרווחה) בחסות סנחריב הגדול נקיים את המסחר בכל נתיבותיו, בים וביבשה, ואת המס נעלה לנינוה במועדו מדי שנה בשנה! את המנחה כופר־נפשנו נגיש עוד היום. אנו וכל מלכי הדרום אשר נקראו אף הם לכניעה. להרבות שלומך וחילך, המלך, במסעך נגד יהודה ומצרים.

סנחריב: דובר צחות אתה, זקני!

יהוכל: אמת לבי קודמת לצחות לשוני…

סנחריב: אמת־הלב וצחות־הלשון כצמד סוסים הם, אשר בצלוע האחד ייהפך הרכב…

יהוכל: הבינה היא המוליכה אותם למישרים.

סנחריב: קנית את לבי, זקני, החכם מגבל.

יהוכל: דבריך מלכי ואדוני, ישמחו את לבי כיין הטוב! ועתה נגיש למלך את המנחה לכפר עווננו. (נותן אות לעבדים נושאי המנחה הפורשים על האדמה יריעות ארגמן ותכלת יפות־ריקמה, ועורמים עליהן את שכיות־החמדה בזהב, בכסף, בנחושת, כלים כדים וקנקנים, מלאכת־מחשבת, תוצרת הצידונים והארצות השכנות מאיי הים, כלי מור ובשמים, זכוכית, בדולח ובהט, ותבות מלאות אבנים טובות מכל המינים, המתנצצות בשלל גוונים ­– מנחה כבדה מעוררת השתוממות).

רבשקה: מה רב העושר שעיני תחזינה! חמדת־לב־ועין!

זקן א: שוד ושבר! כל שכיות החמדה…

זקן ב: אבוי לעיני הרואות!

זקן ג: עוד מעט ותאחזני הפלצות!…

סנחריב: (לעבר הזקנים המתרגשים) הסוחרים הצידונים הללו! יורדי־ים הממלאים אמתחותיהם מטוב העולם וסחרו! (לרבשקה) הגש לי תבת אבני־חן ואמושן במו ידי!

רבשקה: (מושיט לו תבה גדושת אבנים־טובות) תאווה לעינים!

סנחריב: (בוחש בהן בידו ברוב חמדה) אוהב אני את אבני הספיר, הכחולות־שקופות, וגם את אבני האודם הלוחשות כגחלים באופל; נפשה של זכת מלכתי יוצאת למראה האזמרגד העדין, הזוהר בירוק־בהיר כעין היונה התמה; אבני השוהם והברקת מושכות את לבי, וגם זו האדמדמה הנוצצת כעיני הנמר האורב בסבך בפגוע בהן לפתע עיני הלפיד הבוער… (בוחר שתי אבני־ספיר, זורקן בחלל האויר לאור החמה, חוזר וקולטן כמשתעשע. בני פמליתו מחייכים בהנאה. פונה ליהוכל) הגידה, זקן, היש ערך לדברים אלה בעיניך?

יהוכל: במידה שהם מקיימים את בעליהם, ובמידה שהם משעשעים את עיני.

סנחריב: העשית עושר רב בימי חייך הארוכים?

יהוכל: עשיתי. אך העושר לא העבירני על דעתי.

סנחריב: מה עשית בעשרך?

יהוכל: הקימותי בית־עקד בעירי ורכשתי מגילות־ספר.

סנחריב: (צוחק) זה הוא גם שגיונו של אחיקר שרי! אף הוא טוען כל ימיו. בית־עקד, לוחות משירת בבל, מגילות־ספר של בני־יהודה, דברי חכמה ומשלים, כל אותם ההבלים שהסופרים דלי־המעש שטופים בהם. אומר הוא, שרי אחיקר, כי גם רעמסס השני היה לו בית־עקד אשר קרא לו: “בית־מרפא אשר לנפש”. דעתו היא כי גם למלך אשור יאתה המלאכה הזאת. יהי כן! ישתעשע לו אחיקר החכם, ויהיה גם לי בית־ספרים. הרבות המגילות אשר באוצרך, זקני?

יהוכל: רבות המכבירות מלים ומעטות בחכמה.

סנחריב: באר דבריך!

יהוכל: רבות המכבירות מלים ומעטות בחכמה.

סנחריב: ואני מדמה בלבי כי חכמת הכתב נתונה לכם מלוא חפניים!

יהוכל: כבר אשר בתבן…

סנחריב: תושיב סופרים כהנה וכהנה וירבו חכמה!

יהוכל: מאלהים הדבר. אין להרבות סופרים כהרבות אנשי־חיל.

סנחריב: ועתה, אשאלך, זקני. הן מגילת הכניעה שקראת באזני כתובה ארמית. על מה ראית לקרוא אותה בפני בלשון אשור?

יהוכל: תחילה כתבתי המגילה בלשוננו לשון הכנענים, לקרב אותה אל האמת שבה; העתקתיה לארמית להרחיקה מן הקלון הגלוי לעין כל אלה העומדים על החומה; קראתיה בלשון אשור לנטוע דבריה בלב־המלך!

סנחריב: כמה הן שנות ימי־חייך?

יהוכל: כבן מאה אנכי. גדולות ונצורות ראיתי בימי חיי, אף התיצבתי לפני סרגון אביך רב־התהלה בעברו לקצץ בפלשתים ובמצרים; תהלת מלכי אשור חזיתי, אך המלך סנחריב, ייכון כסאו לעד, עולה על כולם בזוהר תפארתו וגבורתו.

סנחריב: הראית, זקני, בימי חייך, גם מלכים במפלתם?

יהוכל: רבים מהם. מלכי ישראל ופלשת, מלכי הצידונים, ארם ועילם, אררט, החתים, וכל אלה אשר אבותיך שעצמו מהם הגירום לפי חרב.

סנחריב: הגם צדקו מהם?

יהוכל: המנצחים לעולם יצדקו!

סנחריב: האין הצדק עם המנוצחים לעתים?

יהוכל: אין. כי המנוצחים חרפתם ילוקו…

סנחריב: כל הכבוד והתהלה למנצח הגבור!

יהוכל: הנשען על הכוח בלבד כסומך על הבוגד, כי לא לעולם חוסן…

סנחריב: והנשען על רוחו בלבד?

יהוכל: תקוה לו, גם אחרית…

סנחריב: אכן, חכמה וערמה חוברו בך!

יהוכל: תהלתך, המלך, שקולה כנגד שתיהן!

סנחריב: החשובה התהלה בעיניך?

יהוכל: במידה שכוח בה.

סנחריב: תהלה בלי כוח מה ערך לה?

יהוכל: רב ערכה, כי עתידה היא להתקיים באמת שבה!

סנחריב: אם כן אומר אתה דבר והיפוכו, כי תהלתי נשענת על הכוח.

יהוכל: כאמת וצחות־הלשון שהאחת מהן צולעת…

סנחריב: מה פסול תמצא, איפוא, בתהלתי?

יהוכל: יש תהלה שאדם במו ידיו עוטר אותה לראשו בכוחו כי רב! ויש תהלה שהעם עוטר לראש בחירו, שכר נדיבות־לבו ומעשיו הטובים. זה כן זה עטורי תהלה הם, אך האחד כל עוד כוחו עמו ­– לשעה בלבד; והאחר ­– לתקופה ארוכה, לא נדע שיעורה.

סנחריב: רואה אני כי יודע אתה ערך התהלה לקוצר־ימים ולאורך־ימים, וכן דברים רבים אחרים אשר הכו שורש בבינה למודת־נסיון. התדע ידוע גם את אשר יקרה לי ולאשור ברבות הימים?

יהוכל: הצפונות והנשגבות בידי האלים הן, ואנו נדע אך את אשר מאחרינו ולא את אשר לפנינו.

סנחריב: אם לא תדע אשר לפניך, במה חכם ונבון־דבר אתה מבני־תמותה אחרים?

יהוכל: אכן, דבר אחד אדע גם אני.

סנחריב: ומה הוא הדבר?

יהוכל: תמיד יעמוד אדם חי אשר יספר תהלת האדם המת…

סנחריב: משמע, זקני, כי ביום מן הימים יעמוד אחד זקן כמוך ליד קברי וירבה להג ככל אשר יעלה על רוחו, בקלוני או בשבחי, ואיש לא ימחה בידו!

יהוכל: האלים קוצבים לאדם תהלתו או קלונו לפי מעשיו.

סנחריב: האין רמז בדבריך כי קלוני רב משבחי?

יהוכל: מעשיך יפארוך.

סנחריב: הטובים?

יהוכל: כדבריך, אדוני המלך.

סנחריב: המשבח אתה את מעשי?

יהוכל: אם אשבח ויאמרו: דברי־חונף בפי! למלכנו ­– דומיה תהלה…

סנחריב: (צוחק) זהיר אתה, זקני, ואף־על־פי־כן אומר אתה את דברך… לוּ יהי כן. אמור־נא לי, זקני, מי מקדים את מי עת תתן תשובה לשאלותי: החכמה או הערמה?…

יהוכל: שניהם כלבי־ציד זריזים הם ומהירים מן הברק… אם ארנבת לפניהם ירוצו כאחד; ואם אריה יקרה להם בדרכם ­– יש ויפגרו, יש ויקדימו זה את זה, הכל לפי הזהירות והפחד…

סנחריב: אריה אנכי בדרכך, זקני?

יהוכל: אריה אשור!

סנחריב: האם יפול פחדי עליך?

יהוכל: כל עוד אני חי.

סנחריב: הבה, זקני, ואוסיף גם אני דבר: כל עוד אני חי…

יהוכל: ניצחתני, המלך!

סנחריב: נצחון כזה אינו מעלה ואינו מוריד… הנצחונות בשדה־הקרב המה!

יהוכל: נצחונות מדומים הם, מלכי ואדוני, כי גם לאחר־כך ישובו בני־האדם לתקן בלשונם את אשר מחצה והרסה חרבם…

סנחריב: אך רואה אני כי יקל עלי לנצח צבא כבד ורב מאשר לנצח אותך בלשוני…

יהוכל: המנצח האמיתי והמכריע בינינו, הוא המות, מלכי ואדוני, הקוצר קצירו, מנצחים ומנוצחים כאחד…

סנחריב: אך את תפארת החיים וגאונם ינחילו לבאים אחריהם, עד סוף כל הדורות…

יהוכל: אכן, כן הדבר. חיי האדם לנצח הם בגודל רוחו אשר עליה אין למות שליטה!

סנחריב: אל נאריך דברינו על החיים ועל המוות כי משולים הם לאופן ברכב, שאין ראשית לו אף אחרית… רק המצרים משתעשעים במחשבותיהם כי די להם לעבור בספינת־המות לעברו האחר של העולם והכל יתחיל מחדש… וכמוהם הצידונים!

יהוכל: יפה היא המחשבה וגם אם אין ממש בה…

סנחריב: הבל הבלים! אך הגידה לי, זקני, הקולע בדבריו אל השערה ולא יחטיא, הגם בימים יבואו ינצח אשור אויביו?

יהוכל: (לאחר היסוס קל) כזרוח השמש מדי יום ביומו עדי השלימו את חוק שנתו מאז ומקדם, כן ינצח אשור את אויביו במעגלי תקופתו, והמלך סנחריב הוא כשמש בגבורתו מדי יום ביומו!

סנחריב: אך יש וצל קודר יעיב פני החמה, הארץ תרעש, מוסדותיה ינועו ממקומם, מה תיכלה לבן־תמותה אשר יתברך בלבו כי מעשיו ועלילותיו לנצח הם, ועמו ברא תבל יעמוד? הגידה לי משפטך, זקן חכמי גבל, למען אדע, ואל תכסה ממני דבר!

יהוכל: שוב תעמידני בנסיון, מלך המלכים…

סנחריב: עד כה לא נכשלת. בחכמה אמרת את דבריך, חציים בגלוי וחציים בכסוי, כאשר יאתה לראש הזקנים השוקל אמרי־פיו במאזני־הדעת ונסיון השנים. ואני תאב לשמוע את דברך הגלוי, השנון והמשסע את השומע כחרב חדה!…

יהוכל: (בהתעוררות) לא אכסה, איפוא, את דברי ברוב חסדך, המלך הגדול, כאשר אמרת בהללך במו פיך את תפארת החיים וגאונם אשר בני־האדם מנחילים לבאים אחריהם; כבן מאה אנכי, ועל סף קברי אומר את האמת אשר לקראתה הלכתי עד היום הזה. אם כי ככל שנחפזתי לקראתה כן הלכה ורחקה ממני. אך לא אבגוד בה הפעם, פן אחטא לה בנפשי, וקשה הוא חטא אחרון מכל אשר קדמו לו…

סנחריב: הגד, ואל תסתיר דבר!

יהוכל: וזה דברי האחרון, מלך אשור הגדול! את אשר יחרצו האלים ­– הוא יקום! בני־אדם בני־תמותה הם. יש קץ וגבול למעשיהם אף אם ימריאו שחקים. לא יעמוד עם אחד בראש העמים אם בחרב יאכוף עליהם עולו, ודבר לא יצילו משיני הזמן, אם רוחו לא תגבר על נשקו. יודע אני איש אלהים בחצר חזקיהו מלך יהודה, והוא הנביא ישעיהו. מגילות דבריו וקצת מתורת יהודה הביאו לי ספנינו. מקומות רחוקים שחרבך, המלך, לא תשיגם ישיגו דבריהם של בני־יהודה מעבר להרים ולימים; אשר לא ישמרו מצבות־אבן מתפוררות ישמרו דברי־רוחם הם על מגילות־קלף…

סנחריב: (נראה נדהם רגע. מביט כה וכה כמבקש לבדוק רושם דבריו של יהוכל.) (מתאושש) אף־כי־ בן־מות אתה לא תפול שערה משערות ראשך ארצה! יפים דבריך, זקן חכמי גבל, אך פרחים הם לא יעשו פירות! תורתם של בני־יהודה לא תגבר על נשקי. עמים אשר שפטתי לפי־חרב לא יקומו עוד!…

יהוכל: (בנועם כדרכו) לא תמיד תשפוט החרב. יש וימים יבואו יגידו משפטם והוא שונה ממערכי לבנו. אך מי אני ומה ערכי, מלך רב־חסד, כי אוסיף וארהיב עוז בלבי לאלף את המלך בינה…

סנחריב: אין־זאת כי אחזך מורך־לב, זקני… לאחר כל מה שאמרת לי לפני־כן…

יהוכל: לאחר הסערה ורעמיה תערב לנו הדממה, ובשלוט בנו האמת ומרירותה, טוב להמתיקה במס־שפתיים… (ולאחר הרהור קל כמבקש לסיים שיחו) ועתה, בטרם נבקשך, מלך רב־חסד, אל הכֵּרה שערכנו לכבודך, נקרא למלכי הדרום אשר באו להפיל תחנוניהם לפניך כי תואיל לקבל את כניעתם לאשור. דרך ארוכה עשו לראות פני מלך־המלכים במסע נצחונו. (מראה בידו לעבר המלכים ומשתחווה קלות כפוטר עצמו. פורש לאטו צעד־צעד, אחורנית, פניו אל המלך, עד שהוא נעלם מאחורי הפמליא).

סנחריב: רואה אני כי דין־ודברים להם בינם לבין עצמם. מנופפים הם בזרועותיהם ונכנסים איש לדברי רעהו כדרך הכנענים העוסקים במקח ובממכר! מי ומי בין הבאים לנשק עפר כפות רגלי?

רבשקה: הנני ואגיד למלך. מכיר אני אותם לא מתמול־שלשום! האחד הוא פודואילו מלך עמון; השני הוא כמושנדב מלך מואב השלישי הוא מלכרמו מלך אדום; והרביעי הוא מיתיני מלך אשדוד. כל אלה המלכים היו קודם בעלי־בריתו של חזקיהו מלך יהודה.

סנחריב: ועתה בגדו בו! יחליפו שבועתם כבגד אשר לגופם!

רבשקה: רק חזקיהו מלך יהודה במריו עומד ונשען על מצרים כי תושיעו!

סנחריב: נכה את יהודה ולא עוד אבני־נגף בדרכי מצרימה! המלכים הקטנים האלה מפורדים הם בינם לבין עצמם, ואיש את רעהו חיים יאכלו! רק דבר אחד יאחדם והוא ­– שנאתם ליהודה, שנאה אשר לא תדע גבול. הלא דבר הוא! במה שונה יהודה מכל העמים האחרים האלה המדברים בלשונו? אחיקר אומר כי עולים בני־יהודה עליהם באמונתם.

רבשקה: אחיקר צופה ורואה את הגרעין מבעד לקלפה… אכן, יש בהם משהו שונה מן העמים האחרים. בלבם יתברכו להיות בחירי אל אחד ויחיד שאין לו דמות הגוף. בשעת צרה אין הם מאבדים את תקוותם, ובזה כוחם!

סנחריב: דברי אחיקר על אלהיהם אינם נותנים דמי לי. כאשר יאבה אחיקר להרים אדם על נס, יזכיר גם הוא את שם נביא יהודה וירושלים.

רבשקה: יועצו ואיש־סודו שלמלך יהודה הוא.

סנחריב: ידעתי. אך נשמע דברים עליו מפיו של העברי הלזה!

רבשקה: (לנדביהו) גש אל המלך והגד לו דברך על נביא יהודה.

נדביהו: (משתחוה) מלכי ואדוני! שמעתי עליו רבות בבית אבי בשומרון וגם בין בני עמי באשור. הוא האיש אשר התנגד בכל תוקף לחזקיהו מלך יהודה על תתו ידו לפורקי עול מלך אשור. מלחמה קשה לו בשרים לא מתמול־שלשום. גם בימי סרגון אביך, במרוד מלך אשדוד, התנגד ישעיהו ולא נתן ליהודה להיספח אל המורדים. הוא אשר ניבא לנפילת אשדוד, והוא אשר הציל אז את יהודה מאבדון.

סנחריב: מה עוד תדע על האיש הפלאי הזה?

נדביהו: שלוש שנים התהלך הנביא בחוצות ירושלים לבוש שק ויחף, להוכיח לבני־יהודה כי אחריתם תהיה כאחרית השבויים המובלים לאחר התבוסה… הוא שם עצמו ללעג ולקלס כי אדיר חפצו היה להציל את בני־עמו.

סנחריב: היטיב להבין ולראות את הנולד!

נדביהו: מלכי ואדוני! הנביא גם היטיב לתאר את צבא אשור להפיל אימתו על בני עמו. האשמיע דבריו באזני המלך?

סנחריב: אשמע אם לא יארכו הדברים!

נדביהו: "אֵין עָיֵף וְאֵין כּושֵׁל בוֹ,

לֹא יָנוּם וְלֹא יִישַׁן;

וְלֹא נִפְתַּח אֵזוֹר חֲלָצָיו,

וְלֹא נִתַּק שְׂרוֹךְ נְעָלָיו.

אֲשֶׁר חִצָּיו שְׁנוּנִים,

וְכָל קַשְּׁתוֹתָיו דְרוּכוֹת;

פַּרְסוֹת סוּסָיו כַּצַּר נֶחְשָׁבוּ,

וְגַלְגִּלָּיו כַּסּוּפָה.

שְׁאָגָה לוֹ כַּלָּבִיא,

יִשְׁאַג כַּכְּפִירִים,

וְיִנְהֹם וְיֹאחֵז טֶרֶף,

וְיַפְלִיט וְאֵין מַצִּיל!"

סנחריב: יפים דבריו על חיל אשור. אם כזה הוא האיש, הלא טוב יהיה גם ליהודה וגם לנו, אם אמליך אותו על כסאו של חזקיהו?

נדביהו: אדוני ומלכי! הנביאים לעולם לא ימלכו, כי נוצרו להלחם במלכים! שליחי אלהים הם עלי אדמה אשר עליהם לבער אחרי השחיתות והרע שבחיי עמם, ואין פחד בלבם להוכיח את המלכים על פניהם בלא משוא־פנים! יש כי נביא, והוא רועה־צאן, יתיצב פתאום לפני המלך ושריו ויאמר להם את משוגתם, יוקיע עוונם. לפני חורבן שומרון הופיע במקדש אשר בבית־אל רועה ממדבר יהודה, הכה אותם בשבט לשונם וניבא לאחריתם המרה.

סנחריב: (רומז לנדביהו לפרוש ופונה לרבשקה) גם מפי אחיקר אשמע את קולם… האזנתי יפה לדברי החכם מגבל ולמדתי לדת כי גם בהם דבקה רוח נביאי יהודה ועוז רוחם, כי את אשר חשב הזקן מגבל לא כיחד, בדברי תשובתו גילה אומץ לב ותבונה רבה. זקן זה ניצחני יפה בדברים וחרותים הם בלבי…

רבשקה: הנה אמנם שונים הם בני־יהודה מכל העמים האלה, וזה האות שרוחם היא הכובשת…

סנחריב: הוא אשר אמרת: מפיצים הם בקרב שכניהם רוח אחרת, ועולים הם על כל העמים האלה המבקשים לראות בחורבנם. לא את החלש שונאים כי אם את החזק. אך את אשר לא יעשו הכלבים הקטנים האלה חורצי־הלשון שאין בכוחם לנשוך, יעשה אריה אשור הטורף.

רבשקה: ועתה מכינים הם את המנחה אשר הביאו, מנחה כבדה!

סנחריב: כמידת המס אשר תיטב בעיני כן אמוד להם. אך למה ירעישו כה בקולם לפני גשתם אלי. ערב־רב של מלכים!

רבשקה: שועלים קטנים…

סנחריב: קצה נפשי בהם! מרבים להג וגמול טרם אראה.

רבשקה: הגישו המס! אתם המלכים…

(מלכי הדרום ובני־לווייתם עוברים לפני סנחריב בסך, כורעים ומשתחווים. בראש כל מלך הולך לפניו עבד הנושא תבנית עירו עשויה זהב, כאות סמלי של כניעה מרחוק. לרגלי סנחריב נערמת המנחה בכסף ובזהב, באבנים טובות, ובכלים מלאכת־מחשבת).

סנחריב: (רוחו בדוחה עליו) מי המרבה ומי המחסר. לא אסבול מאזני־מרמה…

רבשקה: הראשון יגש פודואילו מלך עמון!

פודואילו: (מגוחך בתנועותיו ומעורר צחוק כללי. פורש כפיו באלם־לשון ומגמגם) המ־המ־המ־לך… הג־הג־הגדול ­–

סנחריב: מה בפיך מלך עמון?

פודואילו: (מתאושש) אך טוב והודייה בפי למלך אשור הגדול!

סנחריב: את טובך ותהיליך תשקול לי כמשקל הזהב ואדע!…

פודואילו: כבד המס אשר הושת עלי, וארצי לקתה בבצורת זו השנה השלישית! לא גדולה היא נחלתי, חי אני בשלום עם מואב שכני, אך לא עם יהודה המיצר לי ודוחק את רגלי בני־עמי. האין טוב על המלך להרחיב קצת את גבולי לעבר יהודה בן־השחץ?

סנחריב: שוב לארצך, פודואילו, ויהודה לא יוסיף לדחוק את רגליך!

רבשקה: כמושנדב מלך מואב! (לסנחריב) זה זריז הוא בגופו ובלשונו כאחד. דבריו יפזר בנדיבות רבה ושקליו יקמוץ קמץ באגרופו…

כמושנדב: מלך מלכי המלכים! (משתחווה וכורע כחוק) אין הברכה שורה בארצי, כי הגשמים לא ירדו בעתם. את המס הכבד אעלה לנינוה כמימים ימימה, בשמן, בחיטה, בצאן ובבקר, אך מעט הוא הזהב בארצי הנידחת. חלק ליהודה בנחושת ובברזל אשר בערבה ולמה ייגרע חלקי?

סנחריב: מה עוד בפיך, המואבי, לעורר המון רחמי חלף מנחה קלה?!

כמושנדב: אני ועמי, מלך המלכים, כורעים תחת נטל המס… מאז ומקדם מלחמה לעמי ביהודה, ומצבת־אבן למישע אבי־אבי בדיבון תעיד על הלחץ אשר לחצונו, וגם על הקצף אשר יצא עליהם בחסדי כמוש. הלא כה יתקלסו בני־יהודה במזמוריהם: “מואב סיר־רחצי, על אדום אשליך נעלי, עלי פלשת אתרועע!”… מי יתן ויוסר יהודה מעם ורווח לנו ולשכנינו!

סנחריב: ארצך עשירה במי־נחלים גם אם אין הגשמים יורדים בעתם, וכרי המרעה במואב דשנים המה! נחלתך, מלך מואב, שפרה עליך מכל שכניך, ולשוא תבקש לך חלק בנחושת ובברזל תחת הזהב הרב הזורם אל אוצרך מחיר תנובת שדותיך, צאנך, בקרך וצמרך הרב.

כמושנדב: לא ברזל לי ולא נחושת, מלכי ואדוני, ומאין יוקח זהב תמורתם?

סנחריב: את הנחושת ואת הברזל הנח לאדום אשר בארצו הם, והערבה אין בה מים. הוסף אוסיף על המס שאתה חייב. ואת אשר יש לי לעשות ליהודה יודע אני גם אם לא תשיא לי עצה! שלם תשלם והקץ לדבר־שפתיים! (מסלקו במנוד־יד) מלכרמו מלך אדום!

מלכרמו: (מתחלחל בשמעו שמו. רץ וכורע אפיים ארצה) הנני, אדוני מלך המלכים הפורש עלינו שלטונו ותהלתו!

סנחריב: הגם בארצך בצורת זה שלוש שנים?

מלכרמו: אכן, מלך המלכים, אבוש ואכלם, כי אם גם ירדו הגשמים בעתם דלה היא ארצי ואדמתה נחושה. ומחצית הנחושת והברזל בידי חזקיהו מלך יהודה היא!

סנחריב: זה בן־בריתך למרד ולמה ייגרע חלקו?

מלכרמו: מאז ומעולם מקצצים בנו בני־יהודה ועז חפצם לעקור אותנו מן השורש. את שדותינו הפוריים גזלו בני יהודה אשר לא ידעו רחם! שלם אשלם, מלכי ואדוני, את המס הכבד גם אם אכרע תחת עולו, אך לוּ ישיב לי מלך אשור הגדול את חבלי הארץ הפוריים!

סנחריב: יהיה לך אשר לך, וגם את אשר גזלו ממך בני־יהודה אשיב לך ולעמך, אך את מכסת הנחושת שלח לי כאשר הוגד לך, כי בזאת תבחן! נחושת וברזל ­– ככל אשר תרבה כן ייטב לך.

רבשקה: האחרון למלכים מיתיני מלך אשדוד ­– אך הראשון לנואמים! לחוף ימים ישכון, ושיח־ושיג לו כסוחר צידוני, וגם לאיי הים יגיע בספינותיו!

מיתיני: (כורע באצילות, ובקומו ינער את האבק משולי בגדו) קבל־עם ארומם ואפאר את סנחריב מלך המלכים אהוב האלים וגבור המלחמות! על כי פשענו בך נשלם את המס אשר הוטל עלינו, ובחסדך נחסה מעתה ועד עולם!

סנחריב: מה יכביד על לבך, מלך אשדוד, כובד המס או נטל החטא שחטאת במרדך בי?

מיתיני: שניהם כאחד, אדוני ומלכי!

סנחריב: אך מה הוא הדבר שיגזול את מנוחתך?

מיתיני: עז וכבד מכסף ומזהב. תשוקה אשר לא תרפה ממני, כי כגודל השנאה הבוערת בלבי, כן תעצם חמדת הנקמה אשר לה אשאף לכלות זעמי בבני־יהודה!

סנחריב: דבר ואדע!

מיתיני: מלך פלשתים אנוכי. רבים היינו וחזקים, ועתה מתי־מעט נותרנו, כי קפץ עלינו רוגז בני־יהודה. מאז ומקדם מתנכלים הם לנו, לקצץ בנו ולהשמידנו. הימה הם דוחקים אותנו, וכבר אין מדרך לכף־רגלנו על פני האדמה אשר כבשנו בחרבנו ובקשתנו. אם תפול המחרשה מידינו ­– ויבוא עלינו הקץ… עשה בחסדך הרב, מלך אשור הגדול, והסר מעלינו את הנגע הזה כי בנפשנו הדבר!

סנחריב: הלא זה הוא עם יהודה אשר את מלכו הרכבתם אלוף לראשכם, לפרוק יחד עולו של מלך אשור מעל צוארכם! אין־זאת כי עם יהודה חזק הוא אם העמדתם אותו בראש המורדים!…

מיתיני: לא אדע, מלכי ואדוני, מתי יחלש ומתי יחזק, אך רוח היא בהם אשר לא נדע כנותה; לא תמיד יכלכלו בני־יהודה את מעשיהם בחכמה, אך אותנו הקטנים ילחצו כאשר ילחץ הרכב על השכב לטחון אותנו עד דק!…

סנחריב: מגר אמגר את יהודה! לא מפני שאתם רוצים בחורבנו, כי אם מפני שהוא החזק והמסוכן שבכם! (מניף ידו כמסיים שיחו ופוטרם. המלכים כורעים).


­– מסך ­–


 

מערכה שניה    🔗


תמונה ראשונה    🔗

חדר המלכה זכת בבית־הנשים. שני חלונות קרועים בגובה הקירות, סמוך לתקרה, בעדם אפשר לראות את שרטוטי חומת המצודה. בפנים מרבדים, הדומים, כרים רקומים ריקמה צבעונית. בכוך מצד ימין תרפים ניצבים בתוך מערכת כלים לקודש ולנוי. השעה קרובה לחצות. המלכה זכת ונערתה יושבות ליד שולחן תמרוקים עשוי עץ שחור ועטור שיבוצי־שן. שתיהן הופכות בעדיים ומסדרות אותם בתיבה קטנה.


נועה: בלית הגבירה רוגזת. שומעת אני את קולה המחרחר ריב ומדנים מאז הבוקר. גם עתה שופכת היא את מרי־שיחה בפרץ של קללות, האחת איומה מן השניה. מי יתן וזממיה שוא ידברו!

זכת: רב היה חרונה כאשר חזר המלך וקראני אליו.

נועה: מבקשת היא לדעת מה נעשה בחדרי גברתי. בחלקת־לשון תציק לי.

זכת: יודעת אני, נועה, כי היא לא תצליח. ידעתי אהבתך אלי וכי נאמנה את לי כבת. בלית לא תדע בושת, והרבה דברים תעשה אשר אך לחרפה הם לגבירה היושבת ראשונה במלכות!

נועה: (צוחקת) ראשונה לתואר, ואחרונה – לאהבה…

זכת: אכן, זכיתי באהבת המלך הגדול. אך כבר יצא שוב למלחמה. תמיד שטוף הוא בקרבות ובמסעי מלחמה לארצות רחוקות, ולבי יחרד לשלומו, כי רבים הם שונאיו, ותאוות־נקמתם בוערת בקרבם כאש־לא־תכבה!

נועה: אבל בבואו, רק לך, גברתי יאיר פניו! בשובו נכסף הוא רק אליך ואל חמודותיך, המלכה… וכאשר יבוא אחד משומרי־הסף, תעבור מיד הרנה בבית־הנשים: זכת נקראת אל המלך, אל חדריו, אל יצועו…

זכת: (בחבה) אין דבר נסתר מעיניך, נועה!

נועה: היא, הגבירה בלית, יחד עם הפלגשים, זוממות לחלל את שמך, המלכה, ולהזיק לך בלשונן, כי כוח אין להן להרע, ואת אשר תבקשנה בכל נפשן לעולל הן אך מכלות במלל־שפתיים! (בהיתול ולעג) ובזה הן מנחמות אשה את רעותה, כאשר את, המלכה, תשבעי עונג בזרועות המלך.

זכת: נועה, נערתי, אל תלהגי יתר על המידה.

נועה: אמת תדברנה שפתי! כאשר גברתי יוצאת להתעלס בחדרי המלך, מי יתן וכל האלות שלהן תחולנה על ראשיהן הן, ורעה לא תיגע בך, היקרה, כי קשה קנאתן כשאול, ושנאתן נוקבת תהום!

זכת: אל אהבתי העזה, אל בריתי עם המלך אהוב־נפשי, תתנפץ שנאתן כנחשול־מים אל הצור! ושנאתן העזה תימוג כעשן ברוח!

נועה: (מוציאה ענק, עונדתו לצואר המלכה ומושיטה מול פניה את מראת־הכסף) ענק זה מוסיף לצואר המלכה לוית־חן! כולו רתוקות של חמש שורות משובצות אבנים־טובות!

זכת: גם בעיני ייטב הענק המצרי הזה. למעלה משבע מאות שנה יכנוהו הצורפים בזהב: “ענק המלכה נפרטיטי”. המלך סנחריב העניק לי עדי זה לאחר עלותו על כסא המלכות.

נועה: אכן, נהדר הוא! לא אדע אם המלכה המצרית היתה יפה, אך בראותי את מלכתי עדויה אבין על מה ולמה מעתיר עליה המלך את חסדי אהבתו. (מוציאה ושמה על ראש המלכה את ציץ־הזהב) ויפה גם ציץ־הזהב לראשך. אבני־הספיר בתוך השושניות מבהיקות עם כל ניע!

זכת: גם נזר־זהב זה הוא מתנת מלכי ואלופי. בהגישו לי אותו אמר: "ישמש הוא לך אות וסימן כי נושאת כתר את בחצרו של מלך אשור! (בנמיכות הקול) כי לפי החוק, רק הגבירה הראשונה תשא גם את כתר המלוכה, והוא על ראשה של בלית ינוח…

נועה: ככלי אין־חפץ בו… (פורטת לעגה במנוגן) כי מה בצע בכתר, אם הוד מלכות אין לה, ולא חסדי המלך, ולא יורש־עצר יוצא חלציה…

זכת: נועה! לאט לך, החרישי! כי טרם הכריז אחיקר על הדבר במועצת הזקנים והשרים…

נועה: הן בקרוב יהיה האות הזה…

זכת: ועד אז, החרישי עוד מעט קט!

נועה: אין הדבר סוד לבלית. אורגת היא חוטי מזימתה להכשיל המעשה…

זכת: הדבר לא יעלה בידה. (מחייכת לעצמה) בלילה לפני צאת סנחריב למסע המלחמה…

נועה: כן, מלכתי.

זכת: אזכור מנהגו שנהג בי. בכובד־ראש ובקלות ראש גם יחד. הדור היה ושופע חסד…

נועה: הן תספרי לי קצת על מנהגו, אם ארהיב עוז בנפשי לדעת טפח מן הנעשה בחדרי־חדריו של מלכנו עת יעתיר אהבתו על המלכה חמדת לבו…

זכת: (נותנת בה מבט בוחן) לא אכניסך, נועה נערתי, בסוד חדרי חדריו, אך קצת אגלה לך את הלוט מעל משחקו אשר חמד לו, אם גם לחטא יחשב לי הדבר… לבי בלבד לא יכילו מעוצם החדווה המפעמת בו.

נועה: אכן, מלכתי. ספרי רק מעט מן המעט ויעלוז גם לבי!

זכת: באתי אליו כלולה בהדרי, מקוטרת מור ואהלות, ציץ הנזר לראשי, הענק לצוארי, וכולי עדויה כידך הטוב עלי, נועה, ושמלת מלכותי ואדרתי על גופי ועל כתפי. מלכי ואלופי חש לקראתי, ורואה אני בעיניו את החמדה ואת כסופי אהבתו…

נועה: הו, המלכה, מה יפים דבריך בספרך, ואני מה תאבה אני לשמוע!

זכת: ראיתי בעיניו כי לא מלכה הוא מבקש לראות בי, כי אם אשה… נותן הוא בי מעין מבט אשר יחרידני מאימה סתומה, וירעידני מחשק לא אדע לכנותו כמו… ואז אראהו גם אני בעיני לא כראות את המלך, כי אם כראות אשה את הגבר אלופה ובעלה…

נועה: גברתי רבת־הסד… כולי אוזן קשבת!

זכת: אז אחזני המלך בזרועי וכה היו דבריו אלי: “ועתה, יפתי־חמדתי, אנהג בך מנהג עשתורת שעליה לעבור שבעת השערים. להציל את תמוז אהוב נפשה ואדונה”. – הם תדעי, ככתוב במגילה הבבלית… – “את, אומר לי סנחריב – את עשתורתי. ואני תמוזך! את חושי להצילני, לבל אשחית צלמי ודמותי בשאול־תחתית, ולמען לא ייבש כעץ כוחי, ולשדי כחציר בחרבוני־קיץ. אך כד שתעברי את כל שבעת השערים להחיש לי פדות וישע – אהיה אנוכי גם השומר המעבירך ופורק את עדייך”…

נועה: מה יפים דברי סנחריב המלך עת ילבש דמותו של תמוז ושומר השאול כאחד!

זכת: אל תפסיקי דברי, נועה! לבשתי אנוכי את דמותה של עשתורת – אל־נא תחשוב לי האלה את הדבר לחטא, כי לא יכולתי להמרות את פי המלך – והשיבותי לו: “בידך אפקיד רוחי וגופי, מלכי ואדוני!” – והוא משיב לי, ככתוב במגילה, ופניו פני השוער בדברו: “עתה ניצבת את לפני השער הראשון. הריני מסיר ממך את נזרך!” ואני לו: “למה השוער, תסיר את נזרי מעל ראשי?” – “חוק מלכות־שאול תחתית הוא!” – משיב סנחריב השוער, אוחז בציץ־הזהב ומניחו על ערש־השן. – “ועתה, עשתורת נאהבת, עומדת את לפני השער השני, והריני מסיר את הענק אשר לצוארך”. – וגם הענק הוסר והונח ליד הנזר. – “ועתה, אומר לי המלך השוער – אסיר ממך את עגיליך, כי ליד השער השלישי את עומדת”! הסירותי עגילי ומסרתים לו. ואני מחכה לדעת אם אמנם עד לסופו של דבר יגיע לפי הסדר…

נועה: (אחוזת סקרנות שקשה להסתירה) האמנם הגיע, מלכי, לסופו של דבר?…

זכת: הקשיבי, קצרת־רוח, ותדעי! – “ועתה בעמדך לפני השער הרביעי, אסיר ממך צמידיך ואצדעותיך, כי ככבלים הם בעיני, בגשתי אליך”. – וגם אלה הונחו על ערש־השן. – “ועתה הגיע תור אדרתך, עשתרתי־מלכתי, כי לפני השער החמישי הנך!” – והמלך האיר לי פניו בנועם ובחמדה כאשר אוהב לראותו. מעילי הסיר מעל כתפי, וניצבתי לפניו בשמלת האטון המצרי הקל והשקוף, כשהוא מכסה את גופי כעין העשן הכחלחל. ואז נקפני לפתע לבי מרוב אימה סתומה, כי בעיניו ניצנצה התשוקה העזה אשר הרעידה את גופי, עד כי התחלחלתי מעט כאחוזת צינה… –:מה לך, כי תרעדי, חמדתי?" – לחש חרש?

נועה: (אחוזת חמדה וסקרנות) הו, גברתי, גם אני התחלחלתי קצת בשמעי את דבריך…

זכת: ואז הוא אומר: “מול השער השישי אסיר, ממך, הגבירה, את חגורתך זהב, להקל על השוער, וכן את שמלתך, ואציגך לפני בכל תפארתך!” – ואז ראיתי את מלכי ואלופי אשר בהקפידו על כל הפרטים, ככתוב… הוא פיתח את אזורי־זהב, אחז בשמלת האטון הדקה והשקופה, והסירה ממני כשאני מתבוששת ולגופי רק אזור־חלציים דק ולבן… מבט נתן בי אשר הרעיש שוב את נפשי, ודברים לחש באוזני אשר אבוש לספרם…

נועה: מלכתי־חמדתי, הן לא תעלימי ממני סופו של הדבר הנפלא…

זכת: סופו של דבר?… יש גבול גם לדברים אשר ירוצו בעקבי מחשבות נחפזות של תשוקת בשרים… (לאחר שתיקה קצרה) אך הוא השתאה על חמודותי; אמר דברים על בשרי המבהיק בצחות עדינותו וביופיו; על גופי הבנוי בתואר ובחן; ואני עודני עומדת מתבוששת מול עיניו הקודחות באלם־תשוקה שאין להביעה במלים, חשה בנשימתו ובהולם דמו בעורקיו… ואני כמתעלפת, מבקשת משען לעצמי, כי קשה היה לי לשאת מערומי נוכח פני המלך הלוהט, והוא טרם ירפה ממני, כי טרם כילה את דבריו.

נועה: כבחלום הדברים, מלכתי וגברתי!

זכת: הסי, נועה! ואז יאמר לי בעלי ואלופי: “על סף השער השביעי, רעיתי־יפתי, לא אתן לשוער השאול להסיר ממך את אזור־חלציך, כי במו ידי אעשה זאת, לחוש את מתק גופך כאשר אהבתי, ואת נועם אבריך היפים, כי נאהבת את בעיני כביומך הראשון, ואף למעלה מזה, כי אז נערה רכה הייתי, ועתה אשה יפת־חמודות!”…

נועה: מה נפלא!

זכת: ואז נתן בי המלך שוב את מבטו המרעיש את הנפש, אך לא פחד היה זה הפעם אשר הרטיט את יצורי גווי, כי אם התשוקה אשר אחזתני למראהו. בזרועותיו הרים אותי, בלא אומר ודברים, ואל יצועו נשאני…

נועה: (פעורת־פה) ואז מלכתי?…

זכת: ואז, נערתי, אל תהיי פתיה!…

נועה: מלכתי!

זכת: נערתי! יש קץ וגבול גם לספור, וכבר הרביתי לדבר האחת הנערות המלהגות בבית־הנשים!

נועה: הו, לא מלכתי!

זכת: הסי… אל נדבר יותר בזה. גיליתי לך יותר מטפח…

נועה: יפה את, הגבירה, כאילת־השחר וזוהרת כחמה.

זכת: יש וזוהר יופיי יבוא לי גם מן המלך. כשושנה אשר תפרח ותתן ריחה בנגוע בה קרני השמש… הו, נועה, משוש־לבי ועיני! המלך הוא גם גבר בגברים, אשר בחבקו אותי בזרועותיו תתקפני סחרחורת, ונהדר הוא פי שבעים ושבעה בחסדו כי רב!

נועה: בלכתך אל חדרי המלך יהמה בית־הנשים כנחיל דבורים אשר עשן שוּלח בו!…

זכת: הגידי, נערתי, ואל תכחישי דבר. יפה וצעירה את, ורואה אני כי החשק בוער בעיניך. הטרם טעמת טעמו של משכב־דודים? חי עשתורת כי כן הוא…

נועה: (נבוכה) גברתי המלכה! הו נערה אני ובעל טרם פרש חסדו עלי!?..

זכת: נועה, אל תסתירי דבר ממני. כי לא פעם בלילות חומקת את חרש־חרש, ויש אשר אקרא לך בשנתי ואת אינך, וראיתיך חוזרת עם שחר…

נועה: הו, המלכה! דבר לא ייעלם מעיניך החדות!

זכת: לשוא תסתירי ממני דבר. הגידי מי הוא בחיר־לבך אשר ירדה דבשך?

נועה: סוד כמוס הוא עמי, המלכה.

זכת: התסתירי סודך מאת מלכתך אשר אהבת?

נועה: (חדלת־ישע) נשבעתי בלבי לא לחלל סוד קדושתו.

זכת: נועה, נערתי היקרה. לבך משכן הוא לסודותי אין־ספור אשר איש לא ידעם, וגם המלך בכבודו ובעצמו. האם לא יהיה לבי קן לאחר סודותיך את, ילדתי? הן תשלמי לי בזה אך מחצית־שקל־כסף לעומת ככר־זהב שהפקדתי בידיך…

נועה: אכן, צדקת, מלכתי וגברתי. ונקלותי בעיני אם לא גיליתי לך סודי עד היום. אך לא מרוע־לב עשיתי זאת, כי מי אני ומה אני, אשר המלכה תבקש לדעת סודה הדל של אחת אמהותיה? (מנשקת נרגשת כף ידה של המלכה) נדביהו הוא! מגולי שומרון אשר בחצר־המלך. מפליא הוא להעתיק מגילות, וידיו מלאות עבודה במקדש נבו. הנה גיליתי לך סודי.

זכת: נדביהו? אכן, סוד הוא, נערתי. סוד יקר מכל יקר. כי האהבה היא השמן אשר במנורה, בלעדיה לא תבער הפתילה. רגש זה, בבת־העין, ראשית החיים ותכליתם הוא, ואת סודו קראתי בעיניך היפות ימים רבות בטרם תגליהו בפיך… כי הנערה אשר שמן־אהבה דולק בלבה, תהלך כמו חולמת בהקיץ! כמו לוּ צמחו לה כנפיים, והזמר אשר תזמר, גם מבעד לקירות עבים ירעיד את נפש השומע, כמיתרי הנבל בפרוט עליו ידי מנגן אמן…

נועה: הו, מלכתי וגברתי, כמו הוצאת מלים מפי… אך הן תדעי כי חוקי העבד באשור חלים עליו, אם כי כבן־חורין יתהלך בתוכנו, ועתה גם סופר המלך הנהו המלווהו במסע־המלחמה.

זכת: יודעת אני, מכשול הוא זה בדרך אהבתכם.

נועה: הייבצר ממך, מלכתי, דבר עצה ותושיה?

זכת: לא דבר ריק הוא באשור… נטכס עצה, ואת אשר נמצא לנכון נעשה.

נועה: הה, גברתי רבת־החסד!…

זכת: נדביהו אמרת, ראיתיו כאשר יצא עם פמלית המלך וקסת־הסופרים במתניו. גבה־קומה, ושערות ראשו כרעמת־אריה, ועינים לו כגחלים לוהטות…

נועה: (בהתרגשות ניכרת) אכן, זה הוא! זה הוא בחיר לבי…

זכת: ועתה, ספרי לי את, נערתי, את אשר אשאלך אני, ואל תעלימי דבר.

נועה: כבר גיליתי לך, המלכה, כל לבי. ואין לי דבר להסתיר עוד.

זכת: (בעליצות משובה) ובחיר־לבך זה האם עבר אתו את כל שבעת השערים?…

נועה: הו, לא מלכתי! רק את ששת השערים עברנו יחד בנתיבות אהבתנו… והשער השביעי – שער נעול הוא…

זכת: (צוחקת מקרב־לב) שער נעול הוא? גן־נעול, אחותי־כלה?…

נועה: בי נשבעתי, המלכה!

זכת: פתיה היא מלכתך… אך לא אדרוש יותר במופלא ממך, נערתי. העובר את ששת השערים – גם לשביעי יגיע, אף אם נעול יהיה על שבעה בריחים! ונדביהו זה מראה לו כבעל בעמיו!

נועה: אכן, כן, גברתי. גם אני אחוש סחרחורת עת יחבקני בזרועותיו ואני עוצמת עיני מרוב…

זכת: מרוב תשוקה…

נועה: אמנם כן… אך עתה הרחיק נדודו בחיר־לבי ומי יודע אם עוד אוסיף אראהו… עז חפצו של נדביהו להשאר בארץ אבותיו…

זכת: (קמה ומראה סימני עייפות) ועתה אלך לתת תנומה לעיני ומנוחה לגופי.

נועה: היי, ברוכה מלכתי! (מלווה אותה לפתח, ובצאת המלכה היא נרתעת לפתע בהולה ממקומה) הו, עשתורתי ומעוזי, מי זאת הבאה?

בלית: (מופיעה מבעד לקפלי המסך) אשב לי מעט אצלך, נועה הנערה. עיפה נפשי מרוב להגן של הנערות בבית־הנשים.

נועה: האין טוב למלכה כי תתן מנוחה לנפשה. שעת־חצות עתה.

בלית: לא כי, נערתי, שבי עמדי. דאגה בלבי ואשיחנה לך. קנאה תאחזני למראה זכת שנתברכה בנערה טובת־לב ונבונה כמוך… ממך אינה מסתירה דבר, וכצל תלוי אותה לכל אשר תלך, ובכל אשר תפנה. הלא כן, נערתי.

נועה: כי מצוּוה אני לשרתה ועלי לדאוג לה, לשמור עליה שלא תפול בפח, שלא תכשל בלכתה…

בלית: כאשר תשמור האם על ילדתה הקטנה והרכה.

נועה: אמנם כן. כי המלכה זכה כמוה כילדה –

בלית: שאינה יודעת בין ימינה לבין שמאלה…

נועה: גברתי המלכה, הן תדעי כי אשה יפה ואהובה כמוה לעתים כילדה אשר לא תראה את הדברים כמו, ועצה טובה יכולה להיות לה אף להועיל, גם אם לא אתברך בלבי כי נבונת־דבר אני.

בלית: כמוה כילדה קטנה היודעת לצוד מלכה ואדונה, ולהביא בפניו את בנה הנער, ולפתותו במתק־שפתיים כי רק הוא ישב על כסאו… הלא כן?

נועה: לא אדע, הגבירה, כי מי אני ומה אני שאבין דברים העומדים ברומה של מלכות?

בלית: אך ידוע תדעי יפה הנעשה בחדר־יצועו של מלכך, עת המלכה תעלה עליו להתעלס כאוות־נפשה, וגם סודות אחרים שהשתיקה יפה להם, שיחות שבין אחיקר ומועצת המלך…

נועה: אכן יש ותספר לי אם שמח היה המלך אם עצוב. אך לעולם לא אשמע מפיה דברים נכבדים, כי הדברים שבין המלך לרעיתו – סוד הם!

בלית: אמנם חטא הוא לגלות דברים שבינו לבינה, אך מלכתך החמודה לא סיפרה דבריה בלחש, למסך קפלים ולהם אזנים… כל הלהג הרב של מלכתך, על עשתורת ותמוז המשחקים שלא כדין, עושים קודש לחול, והיא עוגבת עליו במערומיה כאחת הריקות

נועה: (בתדהמה) הו, הגבירה!

בלית: וגם את סודך את, הנערה, אדע!

נועה: (אחוזת אימה) מה הוא סודי כי תדעי, הגבירה?

בלית: העבד הזה השומרוני… הכל ידוע וגלוי לפני!

נועה: לא עבד הוא כי אם סופר המלך! מה חפצך, המלכה? על מה באת להציק לי ולענותני בדברים? לא אדע את נפשי הפעם

בלית: לא אציק לך הרבה, אשאלך שאלה והשיבי לי עליה.

נועה: שאלי, הגבירה.

בלית: מועצת הזקנים והשרים עומדת להתכנס.

נועה: כן, שמעתי.

בלית: היכריז אחיקר בשם המלך על אסרחדון כעל יורש־העצר?

נועה: לא אדע, הגבירה, כי דבר העומד ברומה של מלכות הוא, ואני איני אלא נערה דלה הניצבת לפני המלכה זכת אך לשרתה.

בלית: אם לא תגידי לי…

נועה: (מתאוששת) לא אגיד את אשר לא אדע!

בלית: דעי לך, הנערה, אם לא תגידי לי מרה תהיה אחריתך!

נועה: האלים הם הקובעים גורל אחריתו של אדם עלי אדמה!

בלית: נקמתי קשה ואכזרית היא מנקמת האלים. אם תגלי לי את הסוד – ואשמור לך חסדי; ואם תסרבי – רע ומר יהיה קצך. בי נשבעתי!

נועה: הו, עשתורת גברת השמים…

בלית: לא תגידי, הנערה?

נועה: לא אגיד, הגבירה!

בלית: (בזעם) ראש פתנים! עוד תנהמי באחריתך!

זכת: (מופיעה בהולה בפתח) מה פשר הצעקה הזאת שהחרידה את מנוחתי?

בלית: זעקת לב מתבוסס בדמו, זעקת מלכה עשוקה!…

זכת: הלילה נועד למנוחה, לשינה, הגבירה, ואל לך להשבית השקט בבית־הנשים.

בלית: בשקט שלך אומרת את להשתיק את שוועתי הפורצת מלבי? לשוא תבקשי לכסות בנועם־לשון על יסורי ועל העושק אשר עשקת אותי! זאבה טורפת בעור כבשה רכה המוחה פיה ומתחסדת: לא פעלתי און!

זכת: את אשר יגזור סנחריב נקיים כי רצונו חוק הוא לנו.

בלית: רצונו של סנחריב יקויים כחוק אם בצדק יסודו. אך הנקל לך, המאושרת בנשים, לשמוע בקולו כל עוד את רצונך הוא עושה; כל עוד הוא נכנע לפתוייך הכוזב ולחמדת־הבשרים; כל עוד יעניק לך מלוא־חפניים את אשר יגזול ממני ומבני!…

זכת: דין־ודברים לך עם סנחריב המלך, ולי – הניחי!

בלית: לא אניח לך ולא ארפה עד אם אשיב הגזלה! לא די לך כי סובבת את המלך בכחש, ואולי לא ישעה בגללך, כי רק עימך יחלק יצועו? לילות אין־שנת, לילותיסורים קשים כשאול ודאבון־לב הפלת בחלקי בהרחיקך לבו של סנחריב מאשתו היושבת ראשונה במלכות, והדחת אותי כאחת הפלגשים הנקלות… ואני נמקה בקנאה המכלה את כוחי ומוצצת את לשד עצמותי, מתייסרת בתשוקת אהבה ללא תוחלת… בבואך לראשונה אל ארמון סנחריב הפכת את חיי פרשת ענויים אפלה ללא קו אור, ללא שביב תקוה… ועתה הרעות לעשות כי עומדת את לגזול מבני הבכור, ראשית אוני וגאוותי, גם את הכתר ולשימו על ראש בנך הצעיר שלא כחוק וכמשפט באשור! את הנך האשה אשר מסכת בגביעו של סנחריב את קסמי כזביך, ובנאפופי גופך ידעת לקנות את לבו, לטרוף את עשתונותיו, ולסכסך את בינתו הצלולה עד כי לא ידע את אשר יעשה!…

זכת: אזני לא הסכינה עד היום לשמוע דברי בלע וחרפות כאלה בארמון מלך אשור! אך לא בי האשם אם סנחריב יעתיר עלי את אהבתו העזה ואת חסדי גברותו, כי לב נבון לו ועין חומדת, ומי יצווה עליו לאהוב את השנואה?… ואשר לכתר – דין המלך לעשות בו כטוב בעיניו, לכונן את המלכות על אדני בינה; דבר המדינה הוא, ולא לנו הנשים לחרוץ משפט.

בלית: כיונה תמה תדברי, זכת! להרחיק אשמה מלבך תלהגי גבוהה־גבוהה על טובת המדינה כעל גזרה שגזר סנחריב ברוב חכמתו, לעשוק אותי ואת בני! אין הכתר בעיניך אלא דבר שאין שווה לדבר בו, ואחת היא על ראש מי ינוח, מי יוכתר בו, בני או בנך… אך דעי לך זכת אשת־הכזבים כי הכתר אינו משמש ערובה לשלום נושאו, ויש גם אשר חומדו יאבד את ראשו… כתר־מריבה רבה סכנתו כי יעבור מיד ליד עד אשר ינוח איתן על ראש בחיר האלים מלידה ומרחם כחוק וכמשפט!

זכת: כבר אמרתי, בלית הגבירה, כי דין־ודברים לך עם סנחריב הגוזר ומקיים כרצונו, לטוב או לרע. את פי לא שאלו כאשר בחר בי מלך אשור לאשה, אך בחסדי האלים אושרתי כי שפר עלי חלקי, אהבת סנחריב לי ניתנה, ואם המלך יגמור אומר בלבו להכתיר את בני ולהכריז עליו כעל יורש־העצר – אקוד אפיים ארצה ואומר: חסד האלים הוא, גזר שעלי לקבלו ביראה ובאהבה, ולברך את בני כי ימלוך באשור!

בלית: הנה כי כן! גילית את סודך, המלכה, אך גם ממני לא נסתר דבר! יודעת אני כי לפני צאתו למסע המלחמה ציווה סנחריב על אחיקר, להכריז במועצת הזקנים והשרים כי אם יקרה לו דבר – יבוא תחתיו אסרחדון בנך. אך את אשר קיבלת מידו בזנוניך על יצועו – אוציא מידך בכוח הצדק והחוק באשור!

זכת: אשת־זנונים אני בעיניך, הגבירה? בעפר ובקלון תכפישי את כבודי ואת רום מעלתי! האם לא תדעי לך ידוע כי רעיתו־מלכתו האהובה אנכי, ועל יצועו אעלה כחוק, מקוטרת מור ואהלות, לשבוע עונג תחת אפריון משכבו המפואר של מלך אשור, המסתיר פניו ממך השנואה והמעניק לי את חסדי גברותו. את חמדת־הבשרים לא אמכור למלך, כי בחפץ־לב אתנם לו, אף לא לחטא ייחשב לי הדבר להתעלס אתו באהבים כאשר אהבה נפשי, אך תמורתם לא ביקשתי כתרו לבני. אכן, צעיר הבנים הוא, אך מראהו, בינתו והליכותיו יעידו עליו כי הכתר נאה לו והוא יאה לכתר, ואם המלך בחר בו – כן יקום וכן יהי!…

בלית: גם המלך סנחריב האדיר ישגה! כמוהו ככל האדם אם יעוות דינו!… לא אשקוט ולא אנוח עד אם אבטל את הגזרה הרעה והמבישה הזאת! ארעיש שמים וארץ, לחסדי האלים אתפלל, אל השרים ואל הכוהנים אביא דברי עד אם יוציאו דין־צדק! אך אם הרוח ישא את דברי, והצדק בעפר יוכפש, גם אז דעי לך בת־הכחש, כי את שני בני העשוקים אגדל בחיקי כשני צפעונים! את ארס קנאתי המחלחל בי אשקם מדי יום ביומו; את רעל שנאתי אליך ואל בנך ארוום מעלות השחר ועד צאת הכוכבים; את זעקתי לצדק אלעיטם בהקיץ ובחלום כלחם חוקם עד כי אטריף דעתם מחרון! בכל אשר תלדי, את ובנך, בכל אשר תפנו בארמון או מחוצה לו – שניהם צפעוני־מות יהיו בדרככם עד הביאם עליכם את קצכם! את נקמת כבודי המחולל, כבוד אשה, מלכה ואם, ינקמו בני גם אם ירחק היום!…

זכת: ועתה לכי לך, כי כבר אראה את הרעל המכסה את פיך כקצף..

בלית: הלוך אלך. בעלותי על יצועי הלילה אקללך בחמת־זעם ובכל עוצמת שנאתי, למען תידוד שנתך מעיניך, והמנוחה תרחק מגופך, ואימת המות תרחף עליך, כי ארורה את בכל אשר עוללת לי בנאפופי יופייך וגופך החוטא וברוע־לבך! את… את… חרפת אסוני!… (יוצאת במרוצה באגרופים קפוצים. זכת מליטה פניה בשתי ידיה).


  • - מסך – -

תמונה שניה    🔗

ארמון יהושפט שר־צבא לכיש צופה אל־מול פני החומה הכפולה המקיפה את העיר. הרי מואב באופק. באמצעיתה של החומה השער ומגדליו. גרם מדרגות־אבן מוביל למעלה. רובי־קשת ובעלי מגינים ניצבים על משמרתם. בירכתי החומה רובצים פליטים, זקנים, עולי־ימים נשים וטף. חנניה, המכובד שבזקני לכיש, מופיע ובא מן העיר לעבר הפליטים. לצוארו החותמת ומטהו בידו.


חנניה: פליטי־חרב תראינה עיני…

שמעי: (בזעם) פליטי־חרב, עקורי שדה ובית!

חנניה: אכן, פגעה בנו יד אלהים.

שמעי: בחר בנו כי טובים אנו בעיניו…

חנניה: אל בלעג, בני. הטוב והרע ירדו יחד כרוכים לעולם.

שמעי: הרשעים בחרו בטוב ולנו הותירו את הרע על פני האדמה הזאת.

חנניה: האדמה אדמתנו היא לכל מלוא העין! אין מנוס מיד אלהים.

שמעי: ידו קצרה ולהושיע וארוכה דיה להרשיע…

חנניה: אל בחרונך תברך אלהים!

שמעי: במר־נפשי אדבר!

חנניה: מרירות־הנפש כמוה כעש המכרסם את הבגד…

שמעי: את הבגד נחליף ואילו לנפש אין מזור!

חנניה: אם תתן למרירות־הלב לשלוט בך, גם נפשך תאבל; אך אם תגרשנה מלבך כן תעלוז גם נפשך, ורוחך תגבור על כל צרה.

שמעי: רק עם תסור מעלינו אימת סנחריב הכובש האכזר, ויחדל אלוה ליסרנו!

חנניה: לא לנו לשפוט.

שמעי: אך אנו הנשפטים באש ובחרב… מה בפיך לנחמנו לעת צרה?

חנניה: אך טוב אדרוש. באתי לדעת מה חסרתם?

שמעי: פת לטף, ולנו – אדמה תחת רגלינו. כי בלעדיה נעים אנו כשכורים; היוכל המלך להשיבנו אל האדמה? השוב נשוב לחזות בשדותינו מבוקר עד שקיעה?

חנניה: שוב תשובו ברצות אלהים.

שמעי: אך לא ישיב את המתים ואת הטבוחים ואת כל אלה אשר הובלו בשבי, כי רבים־רבים לאין־ספור הלכו לבלי שוב… היתה בהם יד סנחריב, ובכל אשר יעבור – דם ואש, תמרות עשן ועיי חרבות. המתים נתונים מאכל לעוף השמים, לחית השדה, ואין קובר.

חנניה: כי אשמנו ולא ביערנו את הרע מתוכנו.

שמעי: איש לא־בינות אנוכי, אך האם לא טוב היה לנו שאת עול מלך אשור תחת הרעה הזאת אשר הדביקתנו?

חנניה: לא נדע את דרכיו, אך האמן נאמין בו, והשארית תשגה באחריתה.

שמעי: אין־זאת כי טובה החרב מכל תפילה, ורק בתערה ילין הצדק!

חנניה: לא כן, בני. החרב רצוח תרצח, אך גם רוצחה המגואל בדם לא תציל; והעונש – אף אם יאחר – בוא יבוא! לא יחיה עם החי על הרצח ועל העושק. את נפשו הוא קובע גם אם טרם יֵדע זאת…

שמעי: הרֶשע סוס שוטף הוא, ללא מתג ורסן, והצדק – צב זוחל הוא!…

חנניה: הצדק כמוהו כרוח־אלהים המרחפת על פני תוהו־ובוהו, עד אשר ייבקע האור, להבדיל את האדם מן החושך, לברוא בו לב נכון ואהבה לכל אדם.

שמעי: יפים דבריך, מכובדי מזקני לכיש! אך הייאמתו?

חנניה: כיתרון האור על החושך, כיתרון האדם מן הבהמה. אשר יחלום האדם לטוב לו ולבניו אחריו, לו ולשכנו, הוא אשר יקום. האדם יעלה במעלות רוחו גם אם יארכו הימים, גם אם ירבו המכשולים, גם אם שבע תמעד רגלו ויפול…

שמעי: אבי ואדוני! האם לא לעת קץ הימים יבואו הדברים היפים האלה?

חנניה: אין קץ לאלהים, לבריאה וליצוריה.

שמעי: אך קצרה רוחנו כי בני־תמותה אנו.

חנניה: אשר תקצר רוחו לא יבין זאת…

שמעי: אם לא אנו, כי אז בנינו ובני־בנינו. הלא כן, אבי ואדוני?

חנניה: אמנם כן.

שמעי: קטונתי מלהיות עבד מאמין באלהיו! גומל הוא לבריות לפי אורך־ימיו הוא…

חנניה: משפטו לא נדע, אך בצדקתו נאמין.

שמעי: אנו בני־תמותה הננו. גם בחסד של שעה לא נמאס עד בוא יבוא קץ התלאות או קץ הפלאות…

חנניה: התלאות כפלאות, כיום וכלילה. האמונה תדע להפריד ביניהן ואתה, בני, לכול לכם העירה. יותר לכם לחם לאכול, בגד ללבוש וקורת־גג לראשכם.

(הפליטים הולכים העירה מאחורי אַרמון יהושפט. שר־הצבא מופיע על מדרגות הארמון לבוש מדיו בכל תפארתו. בראותו את חנניה הוא רץ לקבל פניו בברכה).

יהושפט: תבורך, חנניה, מורי ואדוני!

חנניה: ברכת אלהים עליך, בני!

יהושפט: עד אפס מקום מלאה העיר פליטים.

חנניה: לא יאמר איש בלכתו בלכיש: צר לי המקום!

יהושפט: את עולי־הימים אשלח אל החומה להיות לנו לעזר במלחמה.

חנניה: יד אלהים תושיע ברב או במעט.

יהושפט: רבים ועצומים הם האשורים!

חנניה: אך מעטה אמונתם…

יהושפט: רצים דחופים באו אלי. אמונתם מעטה אמנם, אך חרבם קשה וכבדה היא. חיל אשור נטוש בכל מקום. יפו, בית־דגון, בני־בקר ואזור, וערים בצורות רבות אחרות בשפלה ובמעלה הדרך התמוטטו תחת כובד חילם כסוכות־רועים ביום סופה; ואת המצרים הכריעו ליד אלתקה והניסום בשבע דרכים! תרהקה נס כל עוד נפשו בו!

חנניה: כדבר הנביא: משענת קנה קצוץ…

יהושפט: פליטי־החרב אחוזי־אימה הם. סנחריב ביהודה עובר כאש אוכלה. הכליון אורב מבפנים ומאחור. רבים נוהרים לכישה כי עיר בצורה היא! (מרים בידו מכיתת חרס כתובה כאומר ליבשה בחמה) מכתב הוא אשר אני שולי בידי רץ דחוף למלך חזקיהו אשר בירושלים.

חנניה: התוכל, בני, להגיד מה דברך בידי הרץ?

יהושפט: (קורא מן החרס) “עבדך יהושפט למלך חזקיהו בירושלים, שלום! יַשמע אלהים את אדוני שמועות טוב! כל אשר אמר אדוני כן עשיתי. אל חומות לכיש נַחנו שומרים יומם וליל, אני ואנשי־החיל אשר עמי. בורות המים מלאים, והאסמים שמן ובר. אין פרץ ואין צווחה. לעבדך הוגד לאמור: סנחריב וחילו ניגש. חזק ונתחזק וד' בעזרנו. שלום למלך ולציון עירך. עבדך יהושפט.”

חנניה: ועתה, אשאלך, בני.

יהושפט: שאל, אבי.

חנניה: האם לא שלחו שרי־הצבא בערי יהודה מכתבים למלכם בירושלים?

יהושפט: שלחו.

חנניה: ההועילו להם החומות הבצורות ואנשי־הצבא?

יהושפט: לדאבון־לבי לא הועילו, מפני חיל אשור האדיר אילי־הברזל!

חנניה: ובמה, איפוא, תושיעך חומת לכיש?

יהושפט: כי בצורה היא מערים אחרות ביהודה.

חנניה: תכבד על סנחריב מלאכת המצור, ויודע אני עוז־רוחך, אך יכול יוכל לה…

יהושפט: מורי ואדוני! הן לא תביא מורך בלבי… צו המלך הוא ועלי לקיימו גם אם לא אעצור כוח…

חנניה: לא להרך את לבך אומר את הדברים, שר־צבא לכיש! אך חטאת השרים היא שלא שמעו בקול הנביא בבקשו להציל את ירושלים ממר גורלה! מי יתן ויטה את לב המלך להציל בעוד מועד את שארית הפליטה…

יהושפט: מי יתן! ועד אז – לחום אלחם כי זה הצו, ולא אמרה את פי המלך.

חנניה: יעזור לך אלהים ויגן עלינו ברוב חסדו.

קרנה: (יורדת מעל מדרגות הארמון) השלום והברכה לאדוני חנניה נשוא־הפנים!

חנניה: השלום והברכה לראשך קרנה אשת שר־הצבא!

קרנה: מבוקר עד ערב דבר לנו עם פליטי־החרב, אני ורעותי העוזרות על ידי.

חנניה: יברכך אלהים, בתי.

קרנה: בעלי ואלופי מצווה על בני־החיל אשר על החומה, ואני רעיתו מצווה על חיל־הנשים אשר מבפנים. לא אדע משאם וטרחם של מי קשה יותר, של בעלי ואלופי או שלי?…

יהושפט: מדברות הרבה ועושות מעט…

קרנה: ישפוט חנניה אדוני ביני לבין בעלי שר־הצבא!

חנניה: לא אשפוט אני כי לא על החומה אעמוד, ולא אשא בעול הרב אשר בתוך העיר, כי רק במלל־שפתיים ועצה אתרום דברי.

קרנה: יקר לנו דברך מכל מעשה! כי בכל אשר תפנה – רק אור וחסד תפיץ בעת צרה!

חנניה: אל־נא, בתי. תפלה אשא בלבי.

קרנה: תפלתך שקולה כנגד הכל. כי אמונה בה.

חנניה: לא אדע, בתי. אך תפלת היחיד כמוה הטפה בים.

יהושפט: (סופק כף. אחד הרצים מופיע) הבא מכתבי זה לחזקיהו מלך יהודה!

הרץ: לפקודתך, שר־הצבא!

יהושפט: ועוד תגיד למלך כי את המשואה בלכיש אעלה מדי לילה בלילה, להודיע כי נלחמים אנו למלך וליהודה!

הרץ: כן אגיד, שר־הצבא! (נחפז לדרכו).

יהושפט: פחתו המשואות בעזקה, ולא עוד משואה בצרעה. באשתאול, לא במרשה, לא בעדולם, ולא בעדוריים… רק בקרית־יערים עוד לוהבת האש בלילה, ואור המשואה של לכיש עונה לה. רבות הן הערים הבצורות אשר עלה עליהן הכורת, כי רעת אשור רבת־פנים וזרועות היא!

חנניה: גמול ועונש – לא נדע דרכיהם; אך מלחמה או שלום – טוב השלום ממנה, כי נושא תקווה הוא לימים טובים מאלה! את אשר תשמיד החרב לא נוכל להשיב, כי מות בה, אך את אשר תציל הלשון ללא מלחמה – תבורך, כי חיים בה וגם אחרית.

יהושפט: איני אלא עבדו של המלך, אך יש וטובה המלחמה מחיי קלון.

חנניה: טובה המלחמה אם אין כל תקוה ואחרית. החרב כבר הרעה לנו פי מאה, ועוד לא תמו הדברים…

יהושפט: הבוקר הביא לי רץ את הידיעה המרה כי גם עקרון נכנעה. סנחריב עשה בהם שפטים, הוקיע שריהם על עצים, ורבים מהם נפלו לפי־חרב בידי אנשיו.

קרנה: עיפה נפשי לשמוע כל הדברים המרים האלה…

יהושפט: אל־נא ישלוט בך, רעיתי, מורך־לב!

קרנה: לא לנפשי אחרד, כי אם לנפש כל העם הרב הזה בלכיש.

יהושפט: בואי, בתי, ונצא לראות אם פליטי־החרב מצאו להם מחסה וכל הדרוש להם.

קרנה: טוב הדבר. נשכיח במעשה את קרבת הסכנה ואימת המלחמה.

יהושפט: אך בטרם לכתך, אבי ומורי, דבר לי אליך.

חנניה: דבר, בני, ואשמע.

יהושפט: (מעיף עין לעבר קרנה) חנניה עוד מעט ויבוא בעקבותיך.

קרנה: האם דבר־סוד הוא?

יהושפט: דבר של עצה הוא, וטוב כי ישמעני רק חנניה, מורי ואדוני.

קרנה: בעלי ואלופי. הן לא תסתיר דבר ממני במועד הנכון. הלא כן?

יהושפט: כן אעשה, חמדת־לבי.

(קרנה מתרחקת ומניחה את שניהם לבדם).

יהושפט: מורי ואדוני, זקן חכמי לכיש! בלילה על יצועי לא אתן שינה לעיני כי תציקני עד למאד המחשבה על המלחמה הזאת ועל השואה אשר באתנו! יודע אני כי צדקת בדבריך על המלחמה, ומכולנו צדק הנביא אשר יומם ולילה הזהיר אותנו מפני הסכנה החורבן.

חנניה: כן, בני. אך מה תבקש ממני ואני חסר־ישע?

יהושפט: רק דבר־עצה מפיך אשר תנחה אותי באפלה. האם לא טוב אעשה אם אודיע למלך אשור כי אמסור את העיר לידו, להציל את לכיש ואת אנשיה מן הטבח והחורבן?…

חנניה: (נדהם) הו, בני! האמנם אתה מוכן לעשות את המעשה הזה?

יהושפט: לא למעני כי אם למען העיר הזאת ואנשיה, זקנים, נשים וטף… וגם מפני שמאמין אני כמוך כי לא טובה היא המלחמה הזאת…

חנניה: אין כמוה לרוע!

יהושפט: אם כן אקום ואעשה את המעשה הזה!

חנניה: לאט לך, בני…

יהושפט: הן לא תאסור עלי את אשר אתה מטיף כל הימים בדבריך?

חנניה: אוסיף ואומר את דברי כי אין רע מן המלחמה, מן החורבן הזה ומן הטבח הנורא אשר האשורים עושים בנו…. אך לא אומר לך לעשות את המעשה אשר לא צוּוית לעשותו!

יהושפט: בער אני, מורי ואדוני, ולא אבין דבר…

חנניה: את גופנו נציל בזה אך לא את נפשנו. כל־עוד המלך יושב על כסאו בעיר הבירה – דברו הוא חוק ועליך לקיים את הצו; לא יעשה אדם דין לעצמו וחוק לעצמו בעת מלחמה, גם אם יש בידו להציל, כי הצלה לשעה או לעיר אחת אין בה עוד תשועה לעם כולו… ואם אומר לך לעשות את המעשה הזה – דיני דין בוגד יהיה!

יהושפט: לא אדע את נפשי… גם את המעשה הטוב בעיני איני יכול לעשות כבן־חורין…

חנניה: אמנם כן. יש ונחטא גם נגד רצוננו…

יהושפט: אם כן אקיים את צו מלכי ויחול עלי ענשו של סנחריב. אך אני ונפשי נקיים נהיה!

חנניה: יהא אלהים בעזרך, בני.

(חנניה הולך להדביק את קרנה. יהושפט נשאר על עמדו מהורהר. מעל לחומה נשמעת לפתע תקיעת שופר רמה המזעיקה את החיילים יהושפט זוקף ראשו לעבר החומה וכולו – קשב דרוך. אחד החיילים יורד מן החומה ורץ אליו).

החייל: אדוני שר־הצבא!

יהושפט: מה בפיך?

החייל: סנחריב עולה!…

יהושפט: הגד לשר־האל: כל איש ואיש על משמרתו!

קרנה: (חוזרת בהולה) בעלי ואלופי, מה קול השופר?

יהושפט: סנחריב עולה על לכיש…

קרנה: (שמה כף ידה על לבה) הו, מה יחרד לבי!

יהושפט: (כורך זרועו על כתפיה) האם יש פחד בלבך, רעייתי?

קרנה: בעלי ואלופי. רק תמול־שלום ידענו אהבה… האם יבוא קץ לה?…

(יהושפט אינו משיב ומחיש צעד לעבר החומה. שוב נשמע קול השופר המזעיק את חיל לכיש. קרנה נשארת לבדה ומתחלחלת רגע כאחוזת־צינה).


  • - מסך - -

תמונה שלישית    🔗

אולם רחב־ידיים בבית־הנשים. החלונות קרועים בגובה הקירות סמוך לתקרה. בתוך הקירות כוכים לאלים הערוכים בשורה עורפית על גבי חיות דמיוניות. כלי־נסך וכלי־קטורת, כדים וקנקנים עשויים נחושת בהט וזכוכית. ליד הקיר הקדמי שולחן ארוך ונמוך לסעודה וסביבו דרגשים מגולפים, הדומים מכוסי עורות אריות ונמרים. נערות בית־הנשים מכונסות באולם. מהן סורגות ומהן משוחחות חרש. צל של דאגה נסוך על פניהן.

נועה: (נוטלת עדיפות לעצמה) תורה של מי לעמוד היום על המצפה? להודיענו על הנעשה בחצר. מאז הבוקר שמענו על תכונה רבה במצודה, והשמועות – אין סוף להן!

נערה א: תורי הפעם, ואת אשר אראה אספר.

נערה ב: עיניה רכות. היא לא תדע לספר לנו.

נערה א: דומי לך! את בחיר־לבך שומר־הסף אכיר מרחוק לפי הילוכו על רגליו העקומות!

נערה ב: ואת חשקה נפשך לעמוד על המצפה לראות אולי יעבור שר־האלף אשר יבוז לך בלבו, כי מתעלס הוא באהבים עם שוגית…

נערה א: ואת חמדת־לבי המסכנה, הלא יראוך בתחילת הערב שבה במפח־נפש, הדמעות על לחייך, כי בחיר־לבך עקום־הרגליים לשוא יתהלל בגבורתו. ממנו לא תיוושעי אלא אם תמצאי לך עוזר כנגדו…

נערה ב: דומי! פן אראה לך נחת־זרועי וצפרני החדות! (מתקרבת באיום)

נערה א: את עיניך אנקר!

נערה ב: צרת־עין!

נערה ב: בת־נאפופים שכמותך!

(מתחילה התכתשות, צווחות ומהומה. נועה רצה להפריד בין הניצות. סופגת מכות מן השתים, ולאחר מאמץ מצליחה להדפן לצדדים).


נועה: (מתנשמת ומיטיבה שמלתה שנפרעה) תרנגולות שכאלו! (פוקדת על נערה ג') את הצופה היום! עלי למעלה וספרי לנו את אשר תחזינה עיניך!

(הנערות מסייעות בידה לעלות על דרגש מוצב לקיר עד שהיא מגיעה לחלון הגבוה ונאחזת בו).

נערה א: את אשר תראי אַל בעלגי־לשון תספרי לנו!

נערה ב: כבדת־פה היא אך זריזת רגל. ראיתן איך תרוץ לקראת כל נער ועלם העובר לתומו בחצר? נועה: געשנית שכמותך! לא די לך במריבה שהיתה? (ובפנותה אל הצופה) הגידי לנו מה מתרחש שם בחצר?

נערה ג: רואה אני, רואה הרבה! תכונה רבה בחצר!

נועה: אל תמהרי וספרי לנו דבר דבוּר, ולא – אצוה לשמטך ראשך למטה ורגליך למעלה!

נערה ב: יהיה זה מחזה מרהיב עין!

נערה א: יריכיים ואחוריים – עין לא ראתה!

נערה ג: (מראה בידיה לצחוקן הרב של הנערות) החסרה את גולות עיליות ותחתיות כי תפצי את פיך?

נועה: התחילי כי קצרה רוחנו!

נערה ג: אנשי־צבא אראה, רובי־הקשת על החוצה סביב־סביב, ובחצר נושאי־רומח, פרשים וגם סוסים רתומים לרכב־המלחמה! שר־האלף אשר על המצודה רץ הנה ושוב, מצווה בקול רם, ומשמרות־משמרות ניצבות ליד השערים, המקדש והמצודה!

נועה: מה עוד תראינה עינך היפות?

נערה ג: מעבר לחומה, בדרך המובילה אל המצודה רואה אני תהלוכת האלים מכל המקדשים! כל אל נישא בידי כוהניו, מזבחיו ומקטריו, עדה גדולה, והמון העם נוהר אחריהם כביום חג או מועד.

נועה: ספרי, ספרי!

נערה ג: קטורת הם מקטרים, מזמרים הם, והכוהנים בפעמוניהם וצלצליהם מפעמים ומצלצלים, והמון העם מריע בקולי־קולות. (קול העם ברעו נשמע כמאשר את דבריה) וראה אראה שרים וזקנים הקרואים אל הארמון.

נועה: מועצת הזקנים היא! היום יכריז אחיקר בשם סנחריב על יורש כסאו!

הנערות: אסרחדון הוא, אסרחדון הוא!…

נערה א: גברתי המלכה בלית אבלה היום כי בניה לא יעלו על כסא המלכות.

נערה ב: מאס בהם המלך…

נערה א: ידה של זכת על העליונה. את לב המלך שבתה בקסמיה הרבים וביופיה…

נועה: הסו! (אל הצופה) ועתה מה תראי? הגידי לנו!

נערה ג: ההמון זועק וקורא בשם בניה של המלכה בלית.(כהד נשמעות הקריאות מעבר לחומה, רפות תחילה ורמות לבסוף) הדרמלך! שראצר! הדרמלך! שראצר!

נועה: (בלחש) בלית היא הממרידה את העם מאז יצא סנחריב למלחמה… לא טוב הדבר.

נערה ג: שר־האלף רץ מן הארמון אל השער של החומה התיכונה. פלוגות חיילים הוא מזעיק. הוא מצווה עליהם לפתוח את השער… את הכוהנים ומשרתיהם בקודש הם מכניסים פנימה ואת המון העם הם דוחפים החוצה ונועלים את השער בפניהם.

נועה: האם מובילים הם אותם למועצת השרים?

נערה ג: לא אאמינה למראה עיני! את האלים פקדו להוליך עד למדרגות הארמון ולהציבם שם, ואילו את הכוהנים הם דוחפים כעדר כבשים מבוהל אל קיר החומה; דוחפים ושר־האלף גם מהין להרים ידו עליהם!… איך לא יבוש שר־האלף הלזה?! להרים יד על כוהני אלי רום ותהום!…איך לא יבוש?…

נועה: הניחי לו להתבושש וספרי לנו את אשר תראי! (לעצמה) אין־זאת כי מרד העם והכוהנים הם שנתנו לבלית…

נערה ג: הסו! הסו! אימה תאחזני… רואות עיני מראה מחריד!… האמנם? לא ייתכן! אך מה תראינה עיני? (מתחלחלת) אנשי־הצבא שולפים את חרבותיהם… הו, עשתורת גברת האלים! הם עורפים את ראשיהם!!!… זורקים את גופותיהם מעבר לחומה אל המון העם!

(זעקות תדהמה ואימים פולחות את חלל האויר. הנערה הצופה מתחלחלת שוב, סופקת כפיה וצונחת למטה מתעלפת מאימה. הנערות חשות להשיב אוחה. מן החוף בוקעים שוב קולות אימה ופחד).

נועה: לבי יחרד לשלום מלכתי זכת. (לנערה ב) עלי במקומה. חיש!

נערה ב: הנני ועליתי. עזרו לי נערות! (עולה ומטפסת עד הגיעה לחלון) הקשיבו! עוד מעט… עלי לראות… מהומה גדולה אני רואה!

נועה: דברי פחות וספרי יותר!

נערה ב: הו, עשתורתי, מעוזי וחסותי! רובי הקשת דורכים קשתותיהם. חיל הרכב מדהיר את הסוסים והם משתערים על המון העם הבורח והנס… איזו מהומה!… אימה ופחד!… אנשי הצבא פוגעים בהם בחץ וברומח… חללים זרועים על פני כל הככר… הנסים דורכים זה על גבי זה… הו, רואה אני גם אשה ותינוקה נדרסים ואין מציל להם!… (מחזירה ראשה ועוצמת שוב עיניה) הו, עשתורתי. מעוזי וחסותי!…

נועה: לא עת תפלה היא עתה… ספרי מה עוד מתרחש שם!

נערה ב: הס! הכל נגמר!… אין איש עוד בככר… רק הכוהנים שנפשם ניתנה להם לשלל יוצאים דרך השער ונסים כל עוד רוחם בם… הכל נגמר!

נועה: הכל נגמר – המרד בא אל קצו! בלית נחלה תבוסה… היא וכוהניה בעלי־בריתה! (אל הצופה) מה עוד תראי שם?

נערה ב: וכי לא די לך במה שראינו עד כה?

נועה: די והותר… יכולה את לרדת ממרומיך!

נערה ב: המתינו, המתינו! מועצת הזקנים הגיעה אל קצה. רואה אני כי השרים והזקנים יוצאים. הגבירה בלית הולכת לבדה מאולם המועצה וראשה מורכן כאבלה… וגם המלכה זכת הולכת ובאה ולידה אחיקר החכם.

נועה: די, די. אני יוצא לקבל פני מלכתי.

נערה ג: ועלי לראות פני הגבירה בקלונה ובזעמה.. לא יפול לי חבל בנעימים…

(נועה יוצא בחפזה. הנערות המתרגשות יוצאות אף הן. דממה שוררת באולם שנתרוקן. זכת ונועה נכנסות. המלכה צונחת כמתוך אפיסת־כוחות על אחד הדרגשים)

זכת: הו, נועה נערתי היקרה!

נועה: הכל הוגד לנו ממרומים. (מורה על החלון). מרד הוא שדכא הצבא ביד חזקה!

זכת: (עצובה) בשפיכות־דמים החלה הכרזת בני…

נועה: אך הן לא במצותו נעשה הדבר כי אם בפקודת סנחריב!

זכת: אחת היא על מי תחול קללה הדם השפוך, על ראש האב או על ראש הבן!

נועה: לא סוגה בשושנים היא דרך המלכים…

זכת: ידעתי. אך קודם דואגת הייתי לבעלי ואדוני, ואתה עלי לדאוג גם לגורל בני. חרון האלים יצא עליהם וקנאת הכוהנים הנוקמים ונוטרים! הרבה זבחים יועלו על המזבחות, ועשן רב יעלה השמימה עד אשר ישכחו את היום הזה.

נועה: תני לכוהנים מתת־זהב כבדה, להם ולמקדשיהם כאשר העניקה להם בלית, והם יברכו את המלך, ירימו פעלו על נס וכמימים ימימה ישתחוו לו אפים ארצה; ותני להמון העם הזה מסע־נצחון רב־פאר, בו יובלו רבבות שבויים, ראווה לעיני כל, הם ואליהם, והמוני העם יריעו לכבודו של סנחריב ולא יזכרו דבר־הטבח!

זכת: עז ותקיף הוא סנחריב, ודברו מרחוק צו הוא! כה אמר לי עליו אחיקר בלכתו אתי מן המועצה: “עבד הוא צלו של אדם. אדם הוא צלו של אלהים, והמלך הוא בצלמו ובדמותו של אלהים!” אין דבר שיעמוד נגד רצונו. וכה היו דברי לוח־הספר של סנחריב אשר שלח אל מועצתו: “צו המלך – הוא החוק. החוק הוא המלך. הממרה את פי – מות יומת! אסרחדון ימלוך תחתי!”

נועה: (מרחרחת) מה הוא ריח הקטורת העולה באפי?

זכת: בלית היא הנוסכת נסך לשפוך מרי־שיחה בפני האלים.

נועה: כך דרכה. אין דבר שלא תנסה. בדורון, בתפילה ובמזימה! אך לא האל ולא אדם ישעה אל תפילתה.

(מעבר לכותל עולה קול תחנוניה של בלית בלוית פריטה על נבל)

חֵטְא שֶׁחָטָאתִי לֹא אֵדַע מַה הוּא,

הָאֵל מַסְתִּיר פָּנָיו מִמֶּנִּי,

הָאֵלָה מַסְתִּירָה פָּנֶיהָ מִמֶּנִּי,

מִי יְשַׁכֵּךְ חֲרוֹנָם?

הוֹ, אֵלִי, מַה רַבּוּ חֲטָאַי!

מַה כָּבְדוּ עֲווֹנוֹתַי!…

(הפסקה קצרה בה נשמעת נגינת־לוי של הנבל)

נועה: לא אדע אם תכפר את פני האל, אך האם יסלח לה המלך על שנתנה ידה למרד?

זכת: סנחריב כבר הענישה דיה בהדיחו את בניה מן הכסא…

(בלית ממשיכה בתפילתה המזדמרת בקול־נכאים)

בַּצַּר לִי בִּקַּשְׁתִּי עֶזְרָה,

אַךְ אִישׁ לֹא הוֹשִׁיט יָדוֹ לִי;

בָּכֹה בָּכִיתִי,

אַךְ אִישׁ לֹא שָׁעָה אֵלַי.

בְּמַר נַפְשִׁי שָׁכַבְתִי עַל הָאָרֶץ,

לֹא הֲרִימוֹתִי עֵינַי.

הוֹ אֵלִי, הַבֵּט מִשָּׁמַיִם עָלַי,

הַטֵּה אֹזֶן לִתְפִלָּתִי;

(המיית מיתרי הנבל גוברת ונמוגה לאטה)

נועה: (בלעג כלפי בלית שמעבר לקיר) רקח רקחת לך בתככים ובדם… ועתה תכפרי על הרצח במלל שפתיים? אשת־זדון שכמותך…

זכת: חדלי לך, נועה, נפשה מרה עליה.

נועה: מר־מרה־מרתיים! לכל אחד תמרר שבעתיים!…

זכת: חלפה הסכנה, אך מי ידע מה צפון בחיק העתיד?

נועה: גם החוזים בכוכבים לא ידעו. אך היום דרך כוכבו של בנך, זה מה שנדע! (מתאנחת לפתע) אך לי – מר לי מר… מלכתי רבת־החסד!

זכת: מה לך, נערתי. אנחתך שוברת את לבי!

נועה: נפשי יוצאת אל נדביהו בחיר־לבי הנמצא עם המלך ביהודה. דומה הוא בעיני לצפור שבא לחרוף אלינו, ולעת־האביב ישוב אל־קן מולדתו…

זכת: הרחיק נדוד הדוד…

נועה: ולא עוד ישוב!…

זכת: במה אוכל לעזור לך, חמדתי?

נועה: יכול תוכלי. אך לבך ימאן להפרד ממני.

זכת: אם אוכל להיות לך להועיל – עשה אעשה גם אם למורת־רוח יהיה לי דבר לכתך ממני. האהבה מחלה אנושה היא שאין מזור לה בלתי אם חברו והיו השנים לאחד.

נועה: (בעצב) יחשך עלי אור־יום אם לא אוסיף לראות פניו…

זכת: (לאחר הרהור קל) רק דרך אחת לפני, והיא לשלוח אותך אל כוהן עשתורת הנמצא במחנה המלחמה, להיות אחת מנערות האלה המשמשות לפניה בנסך ובקטורת. אז תוכלי לראות את פני בחיר־לבך… אך התדעי אושר מעבר לגבולות מולדתך, בארץ נכר?

נועה: מלכתי! האהבה לא תדע גבולות… אדיר חפצי הוא להיות בכל מקום בו אוכל לחזות בזיו־פניו ולהאזין לנועם קולו… האמנם, מלכתי־חמדתי, תוכלי לגמול לי את החסד הרב הזה?

זכת: יכול אוכל, למרות רצוני…

נועה: (כובשת פניה בחיק המלכה) הו מלכתי וחסותי… לא אדע את נפשי מרוב שמחה! את עשי ברוב חסדך, ואת אשר נגזר עלינו לא נוכל לשנות!

זכת: (באנחה קלה) הרגעי בתי, דברי לכוהן עשתורת – צו המלכה הוא. אתן בידך לוח־ספר אל המלך. עם צאת הרצים להודיע דבר המרד – ואת עוזבת אותי לנצח…

נועה: (כמנחמת) אך בלבי אשמור זכרך מלכתי ואברך חסדך לעד!

זכת: (בתוגה קלה) הלב, נערתי, ישמור אהבה לגוף אשר בקרבתי ישכון; והזכרון – כמוהו כטל בשמש־בוקר הנמוג ואיננו…

(הנערות חוזרת אל האולם נרגשות עדיין מן המאורעות שנתרגשו בחצר המלך).

נערה ב: מה מאד חרדנו היום…

נועה: הפכה חרדתנו שמחת־תושיה למלכה ולנו!

נערה א: כאשר יגזרו האלים כן יקום!

נערה ב: בהאיר האלים פניהם – ינוסו יגון ואנחה!

נערה ג: אך לא בכל בית, ולא בכל חדר תשכון השמחה היום…

נועה: למי שמחה וששון – למי חרפה ואסון…

זכת: חדלי, לך, נועה!

נועה: לא אשכח את אשר אמרה לעשות לך וגם לי… אתמול הרימה עלי קולה: “מרה תהיה אחריתך!… רע ומר יהיה גורלך!”

נערה א: יום בלהות עבר עלינו, ועתה נסעד לבנו. פת צהרים הגיעה

(הנערות עורכות השולחן, מביאות פת אפויה, אילפס־נחושת ובו הנזיד, כפות, פירות – תמרים, תאנים, ומיני מאפה. זכת יושבת בראש השולחן מזה, הנערות משני הצדדים, לאורך השולחן, ובראש – מקומה הפנוי של בלית).

זכת: (לאחר דומית צפייה מעטה) התבוא הגבירה אל הלחם.

נועה: לאחר תור התפלה שבאה לזכך את נפשה, ודאי תסגף הגבירה גם את גופה, למרק עוונה.

נערה א: האלך ואקרא לה?

זכת: לכי, הנערה!

נערה ב: היא לא תבוא. אין את נפשה לראות פני איש. כל אחד יתכבד בקלונה…

נערה ג: צום תצום הגבירה

נערה ב: נהרי־נחלי דמעות שפכה ואיך תראה פניה שחמרמרו?

נועה: אכן טוב שתסתיר פניה, בזעמה תזקין כפליים!…

זכת: הסו. עוד מעט ונדע.

נערה א: (חוזרת בחפזה) הגבירה באה!… אמרה כי תבוא!…

(לאחר דממת־צפייה מופיעה בלית, הדורה וקודרת. תופשת מקומה)

בליית: ברכת האלים על ראשכן!

זכת: גם עליך, הגבירה!

בלית: (לאחת הנערות) הגישי הפת והנזיד!

(נערה א יוצקת הנזיד בקערות, והנערה ב בוצעת מן הפת ומניחה לפני כל אחת).

בלית: (מפתיעה את הסועדות) דבר לי אליך, זכת אחותי!

זכת: (בהתעוררות) בחפץ־לב אאזין לדברים, הגבירה!

בלית: מכריזה אני פה קבל כל רעותינו הנשים, כי הסכלתי עשה, זכת אחותי, בצאתי להשמיץ את שמך ולהשפיל את כבודך על לא עוון בכפך… (משפילה עיניה ולאחר דומיה קלה ממשיכה) כולנו מצוות לעשות דבר המלך, כי רצונו צו הוא לנו, וחטא הוא להרהר אחרי מעשיו! את אשר גזרו האלים במועצתם העליונה, יחליטו גם בני־האדם במועצתם הם, ואני חדלי־ישע הננו. לא נוכל לשנות דבר…

נועה: (בלעג סמוי) דברים של טעם, הגבירה!

בלית: (נותנת בה עין זועמת וממשיכה) מעט נותר לי לחיות על האדמה, ולפיכך טוב אעשה אם אכלה שנותיו במנוחה, להרחיק את המדנים כי לזות־שפתיים קשה מתגרת־ידיים…

זכת: אכן, צדקת, הגבירה.

בלית: לכן יהיה־נא שלום בינינו ואת אשר היה – נשכח, אם לב תמים נעשה הדבר…

זכת: אחותי הגבירה! מאד נעמו לי דבריך שיצאו מקרב־לב. חכמי אשור יאמרו: “אם השפלת את עצמך – למעלה תרומי!”… בדבריך היפים והכנים רואה אני חסד האלים. ברוכה תהיי לנו! (התרגשות כללית)

נערה א: הקץ למדנים ולריב־השפתיים!

בלית: (קמה ממקומה ומתקרבת לזכת) ועתה, אחותי זכת, הבי וננשק אשה לרעותה!

(ובטרם יהיה סיפק בידי זכת לענות דבר, וכבר היא מחבקת אותה בעוז ובהתלהבות. הנערות מתרגשות, ורק נועה יושבת כקפואה על מקומה ולא תזוז).

נערה א: נדיבות־לב הראתה בלית הגבירה!

נערה ב: והשלום יחזור על כנו!

בלית: (בבת־צחוק של שליטה) ועתה נוכל ונשתה!

(נועה עדיין אינה זעה ואינה נעה, ורק עיניה תנעץ בזכת. כמו תשמור על כל תנועה שלה. ברגע שזכת מושיטה את הכף לנזיד שבקערה, היא קופצת ממקומה כנשוכת־נחש)

נועה: גברתי! הרפי מן הכף כי מות בנזיד!…

זכת: (לאחר תדהמה קלה) מה לך, נועה?

נועה: (קופצת ממקומה וניצבת ליד המלכה) כאשר הגבירה חבקה אותך, לנשקך, ראיתי כי מתוך חביונו של קפל שמלתה נשפכה לתוך הנזיד אבקה לבנבנה…

בלית: (שולטת ברוחה) אך דמיון־שוא חזית, הנערה, וצחוק את עושה לנו!

נועה: (בזעם) לא, כי בעיני ראיתי!

בלית: חולמת את, הנערה ושוגה בהבלים!

נועה: ניתן הנזיד לכלב אשר בחצר, ונראה אם יש בו רעל או אין…

נערה ב: אכן, הלעיטו את הכלב מן הנזיד!

נערה ג: אם רעל בו וימות מיד!

נערה א: אך אוי לך, נועה, אם עלילת־דברים היא זאת… לא תנקי

בלית: (ברוגזה שתמיהה בה) רעל, אמרת, הנערה?

נועה: כן אמרתי!

בלית: (קמה ממקומה תוך דומיה כבדה, עוברת שוב אל זכת, לוקחת את קערת הנזיד עם הכף שבתוכה וחוזרת למקומה). רואה אני כי התחלחלתן כולכן מאימת המות שאין בו כל רע אף אם יקדים לבוא. נערה אחת פותה קפצה ממקומה בקריאת־שוא: “מות בנזיד!” ופני כולכן הפכו שחור כשולי הקדרה! מה נבהלתן מן המות אשר יש ויגאל את האדם מיסוריו ומחלומותיו אשר הפכו תלי־אפר! אין־זאת כי מורך־לב הוא השולט בכן. אך למען הראות לכן כי שקר הדבר, אוכל בעצמי מן הנזיד אשר בקערת זכת, וכל רע לא יאונה לי כי שבעתיים ייטב לי!

(ביד רועדת מזעם ומהתרגשות היא שואבת מלוא הכף וגומעת מן הנזיד).

נועה: (בלחש) מות בנזיד…

בלית: (מכלה לגמוע הנזיד עד תום. דוחה את הקערה מפניה בשתי ידיה. הפעם רוגזה גלוי, עיניה מפיצות שאט נפש, ופיה – פרץ דברים) חפצות חיים אתן, לכן כה יגדל פחדכן מפני המות! אל־נכון מצפה עוד כל אחת ואחת מכן לפירור משולחן סנחריב, ומי לנתח שמן יותר, כמו זכת אשת הכזבים והנאפופים אשר לא תדע בושת! אך אני לא אירא רע כי – – –

(מחוירה, ראשה צונח על חזה. גופה נוטה על צדו, והיא נופלת ארצה בלי רוח־חיים).

נערה ב: הו, עשתורתי, מעוזי וחסותי!…

  • - מסך - -

 

מערכה שלישית    🔗

תמונה ראשונה    🔗

אהל סנחריב נטוי על פני גבעה ופתחו אל מול חומת לכיש, שמאחוריה מתאבך עשן כבד. מורם על נס מבהיק בחמה סמל עשוי זהב של צבא אשור; בתוך עיגול, בין ראשי שוורים המזנקים בנגיחה ימינה ושמאלה, דורך האל אשור קשתו אל מול פני המלחמה. סנחריב ופמליתו עומדים ומביטים בדממה לעבר העיר הכבושה. קול שופר נשמע עדיין, למקוטעים עד שהוא גווע. אז בוקעת בעוז תרועת החצוצרות של צבא אשור.

רבשקה: נפלה לכיש!…

סנחריב: העיר הזאת השביעתני רוגז רב! עתה נפלה סוף־סוף בידינו לאחר שלושת חדשי מצור!… שרי צבאי וחיילי אשר החריבו על נקלה ארבעים ושש ערים בצורות ביהודה – נחלו בלכיש מפח־נפש…

רבשקה: כי עיר בצורה היא עד למאד לכיש זו!

סנחריב: עיר בצורה אינה כי אם גלי אבנים! ראיתי את האנשים אשר לחמו על חומותיה, ואת שר־צבאם ראו עיני אשר הפליאני עד למאד בגבורתו ובתחבולותיו, יהושפט שר־צבאם – שם לו בגבורים יהיה!

רבשקה: מלכי ואדוני! חיל אשור שפך את דמו, והראה מעשי־גבורה אשר כמוהם לא אזכור במערכות המלחמה שהיו לנו בעמים.

סנחריב: אל־ייחר אפך, רבשקה, ואל תצר עינך בהללי את לוחמי לכיש! גם למנוצחים יאתה תהלה… אם כי גמולם יהיה מות חרפה וקלון. רואה אני כי רב־טבחיא כבר עושה בהם שפטים ומוקיעם על עצים.

רבשקה: כמשפטו בכל מקום ומקום. גדודי אשור אשר פרצו העירה כבר מובילים השבויים וביזה רבה.

סנחריב: איל־הברזל אשר לי, מגדלי־המצור – כל אלה לא צלחו אל חומתה של לכיש… בעוד הם על החלקלקה, וכבר מתגלגלים היו כאבנים בסחוף אותם הגשם בנחלים, פניהם למטה וגלגליהם למעלה! אלמלא המנהרה הזאת אשר חפרנו במחתרת מתחת לחומתה – עוד ימים רבים עומדים היו על נפשם!

רבשקה: מלכי ואדוני! כבוש לכיש הוא מעשה ידי חיל אשור לתהלה ולתפארת!

סנחריב: צר לי על סופרי שיכתבו על מגילות־ספר את מספר ראשי הערופים, ידיהם ורגליהם; את מספר המוקעים על עצים, ואת מספר השבויים אשר יובלו לארצי, עולי־ימים, נשים וטף; ואת הביזה הרבה והשלל ככל אשר תמצא ידינו.

רבשקה: כן ייעשה, מלכי ואדוני.

(סופרי המלך ונדביהו בתוכם כבר עוסקים בכך בירכתיים).

סנחריב: ולחרשים אשר לי, בעלי מלאכת־מחשבת, צו ויחרתו ברוב תבונתם את מראות החומה של לכיש ואת אנשי־צבאה; את דרך המלחמה של חיל־אשור בנצורים; את מראה לכתם בשבי; מראה הוקעתם על עצים, ומראה זקניהם אשר יכרעו לפני לבקש רחמים… כל אלה יחרתו על לוחות־אבן אשר יפארו את קירות ארמוני בנינוה, להראות עוזה וגבורתה של אשור, וחרפתם של המנוצחים לדראון־עולם!

רבשקה: מראות נצחון, תהלת אשור ומלכה סנחריב לדורות!

סנחריב: כן יהי גם גורל ירושלים הבצורה אשר טרם למדה לקח!

רבשקה: (בלחש) ירושלים… עיני ראו ביצוריה…

סנחריב: רואה אני כי ירושלים מכניסה מורך בלבך. יכולנו לערים בצורות רבות, יכולנו לערי עילם ובבל, ערי החתים והעמים האחרים, ויכול נוכל גם לירושלים!

רבשקה: שלושה חדשים ארך לנו המצור על לכיש. חומת ירושלים עשויה אבני־גזית כבדות ועצומות אשר עליה לא יצלחו אילי־הברזל גם אם יקרבו לנגחה! מלכה ואדוני יודע כי סרגון אביך המהולל צר אל שומרון אשר ביצוריה נפלו בחוסנן מביצורי ירושלים – שלוש שנים תמימות!

סנחריב: אם כן עלי להכניעה בלי מלחמה. כי אצה לי הדרך מצרימה;

רבשקה: לאחר כבוש לכיש הבצורה יפול רוחם מפחד!

סנחריב: עם קשה־עורף אשר ארצו אבנים ולבו קשה כצור!

רבשקה: גם אם תנחילם תבוסה לא תשבור גאוותם ואמונתם…

סנחריב: עוד מעט ואעשה בהם שפטים!

רבשקה: עשתורת אלת המלחמה באה לברך את מלכי ואדוני על נצחונו.

(נישאת בידי ארבע כוהנות, שתים מלפנים ושתים מאחור, ניצבת עשתורת על גבי אריה עשוי זהב, לבושת שמלת אטון ארוכה ושקופה, עד לכפות רגליה. ריקמת זהב ואבנים טובות לה. לראשה הצניף הגבוה כאשר יחבשו האלים בהלוכה. ידה הימנית מורמה במועל־ברכה, ובידה השניה תחזיק קשת וצרור חצים. כוהן עשתורת פוסע בראש, מאחוריו נועה ומחתת הקטורת בידה המדיפה ריח־ניחוח).

הכוהן: עַשְׁתֹּרֶת גְּבֶרֶת הַשָׁמַיִם!

כוהנות: גְּבֶרֶת הַשָׁמַיִם!

הכוהן: עַשְׁתֹּרֶת אֵלַת הַקְּרָב וְהַמִּלְחָמָה!

כוהנות: הַקְּרָב וְהַמִּלְחָמָה!

הכוהן: עַשְׁתֹּרֶת מָעוּזֵנוּ וְחָסוּתֵנוּ!

כוהנות: מָעוּזֵנוּ וְחָסוּתֵנוּ!

הכוהן: עַשְׁתֹּרֶת רוֹצֶצֶת רָאשֵׁי אוֹיֵב!

כוהנות: רוצֶצֶת רָאשֵׁי אוֹיֵב!

הכוהן: עַשְׁתֹּרֶת הַגְּבֶרֶת בָּאֵלִים!

כוהנות: הַגְּבֶרֶת בָּאֵלִים!

הכוהן: אוֹצֶלֶת בִּרְכָתָה לְמֶלֶך מַלְכֵי הַמְּלָכִים!

כוהנות: לְמֶלֶך מַלְכֵי הַמְּלָכִים!

הכוהן: סַנְחֵרִיב הַגָּדוֹל וְהַמְּנַצֵחַ!

כוהנות: סַנְחֵרִיב הַגָּדוֹל וְהַמְּנַצֵחַ!

(שרים יחד במקהלה ופורטי הנבל מלווים אותם בנגינתם. הכוהן משתחווה לסנחריב. הכוהנות מעמידות את פסל עשתורת לצד ימין והן משמשות את סנחריב בגשתו לנסוך נסכו. לאחר־מכן הן תופשות מקום לצדי האלה. נועה ונדביהו מעיפים מבט זה בזו ומתקרבים כבלי משים האחד אל רעותו).

הכוהן: כן יוסיף המלך הגדול לנצח את אויביו מעתה ועד עולם!

סנחריב: אתה, הכוהן, בתפילתך ואני – בחרבי.

(מוציאים לסנחריב מן האוהל את כסאו המטלטל, משובץ עטורי דמויות של נושאי מנחה. סנחריב יושב על הכסא, שרביטו בידו האחת, והשניה מחזיקה בניצב חרבו).

עתה אשב כסא למשפט! תחילה יובאו לפני זקני לכיש ושר־צבאה!

רבשקה: הנה מובלים הם בחרפת כניעתם לפני מלך מלכי המלכים!

(הזקנים ושר־הצבא מובאים. הזקנים – כעדר כבשים מבוהל. ובראשם חנניה הגא במראהו הבלתי־נכנע; שרי־הצבא מלוכלכים ופצועים מן הקרבות, לבושי שריונות וקובעי־מלחמה, אך נטולי חרב ומגן. בראשם יהושפט הזקוף ויפה־התואר. הכוהן מרמז לארבע הכוהנות, והן מניחות לרגלי סנחריב ארבעה סלי־נצרים קלועים).

הכוהן: (לסנחריב) מאדמת לכיש הכבושה. זרה עפרם, מלכי ואדוני, לארבע רוחות השמים, לאות כי כיבושיך, המלך, לא ידעו גבול!

סנחריב: כמצותך, כוהן עשתורת!

(יורד מעל כסאו וכל אחת מארבע הכוהנות מגישה לו סל מלא עפר שהוא זורקו לארבע רוחות השמים. את הסל הרביעי מטיח סנחריב בבוז בפני זקני לכיש לקול צחוקם הרם של הצופים במחזה)

עפר אדמתכם ישחיר את פניכם! (חוזר ויושב על כסאו).

רב־טבחיא: (משתחווה לסנחריב) האחל בשפטים, אדוני ומלכי?

רב־טבחיא: גשו אל המלך, זקני לכיש!

(הזקנים, חנניה בראש, מתקרבים אל כסא המלך, חנניה מרכין ראשו דרך כבוד על חזהו, אך אינו כורע לרגליו. כמוהו כן הזקנים. השתחוויה זו אינה נראית לפמליא של סנחריב וריטון־זעם עובר בה).

רב־טבחיא: (מטלטל את חנניה ודוחפו בכוח עד שהוא נופל ארצה) כרע בפני המלך!

סנחריב: (דעתו בדוחה עליו) קומה, זקן, ושא דברך!

חנניה: מלך רם ונישא! איך יפצה אדם פיו והברק פגע בו?

סנחריב: ועתה יכהו הרעם! (הכל גועים בצחוק) דבר כי קצרה רוחי!

חנניה: מה אומר ומה אדבר? את ענשנו נישא כגודל עווננו…

סנחריב: תחילה אשאלך: למה אינכם כורעים לפני כמשפט?

חנניה: המלך הרם והנישא ישא פנינו אם אומר דברי־אמת: כורעים אנו רק בפני מלך מלכי המלכים, והוא אלהינו שבשמים ובארץ…

סנחריב: (מופתע עד למאד) האין מוראי עליכם?

חנניה: חיל יאחז את גופנו לשמעך, המלך הגדול, אך כל עוד רוחנו בנו, מוראו של אלהינו עלינו לשמור על נפשנו מן החטא…

סנחריב: רצונך לומר שאין מורא בשר־ודם עליכם… עוד אשוב ואודיעכם נחת זרועי. אך לפני־כן דבר לי אליכם!

חנניה: שמוע נשמע לדברי המלך הגדול!

סנחריב: זקני לכיש! ראיתם את כל עשיתי לעירכם, כן אעשה לירושלים! (חנניה זוקף ראשו בתנועת־מרי) אלהיכם לא יצילכם, כי סר חסדו מכם וכוחו תש. בקרוב יובל גם הוא שבי, כאשר אכבוש את ירושלים ואשים קץ לה ולעמה גם יחד!

חנניה: (בלחש) דברי־רהב…

סנחריב: (בזעף) דבר ואשמע!

חנניה: (לובש עוז) ייבצר ממך, המלך הגדול לעשות את המעשה הזה כי אלהי יהודה וישראל הוא האל האחד והיחיד מכל העמים, אשר לא תוכל לקחתו שבי ולהעמידו בהיכל קדשך בין שאר האלים אשר נפלו בידיך!

סנחריב: (בלעג) לא אוכל? בתהלוכות נצחוני הובלתי בחרפתם ובקלונם את אלי כל העמים, מושפלים לדראון־עולם! עתה לא זבח להם, לא נסך, לא הוד ולא הדר, מושלכים יחד במקדשי, ואתה אומר לא אוכל לקחת אל ירושלים בשבי!

חנניה: (בשקט) כי לא בשר הוא אשר יוכל לו אנוש, לא עץ ולא אבן, ומלוא כל העולם כבודו…

סנחריב: בכל מקום ישכון אלכם זה אשר מאס בכם והסגירכם לטבח?

חנניה: מלוא כל העולם כבודו, ובאשר תדרוך כף רגל אנוש עלי אדמה שם ישכון, כי אלהי האדם הוא…

סנחריב: גם על עמים אחרים ישפוך אלכם את זעמו כאשר עשה לכם?

חנניה: את זעמו כן רחמיו. אל קנא ונוקם הוא, אך גם אל הרחמים והחסד. לא לבניו בלבד יטה חסדו, כי אם לבני־תמותה בכל מקום תחת השמש.

סנחריב: (בלעג) לבני־תמותה בכל מקום?

חנניה: את יונה נביאו שלח גם אל נינוה הגדולה והחוטאת להצילה כל עוד לא איחרה את המועד. אף כי היטב חרה הדבר ליונה, על אשר הפר אלהים דברים ולא השחית את נינוה.

סנחריב: (מבודח קמעה) אכן זכור אזכור… בימי אדר־נוררי השלישי היה הדבר. בחוצות נינוה הופיע האיש המוזר הזה, הפיץ אימים בדברים חוצבי להבות. אך הגידה לי, זקן, על מה ולמה הפר אלכם את דברו ולא השחית את נינוה?

חנניה: כי שבו מדרכם הרעה, ואלהים חס על נינוה הגדולה, על שתים־עשרה רבוא אדם ובהמה שלא חטאה…

סנחריב: לא אבין הדבר, כי אלהי עם אחד יחרד לגורלו של עם זר ונכרי, ויחוש להצילו. הן טוב היה אלהיכם עושה, כי תחת אשר ידאג לעמים אחרים ידאג לעמו הוא, לפלטו מידי צר כמוני; מרוב דאגה לעמים אחרים הנה היה עמו הוא למשיסה ולחרפה!

חנניה: כי חטא חטא יהודה ואת ענשו ישא. כאשר ידע אלהיו לשפוך רחמו על עמים אחרים, כן ידע לשפוך גם זעמו עליו, על חטאו, ואת אשר יגזור הוא יקום. דרכיו לא נדע אך נאמין בצדקו.

סנחריב: עוד מעט גם צדקו וגם עמו יחדלון!

חנניה: (בתוקף) גם עם יהודה ייכון לעד, גם אמונתו וצדקו ייכונו לעד.

סנחריב: הפץ אפיצם במדינות ארצי ושריד לא יהיה להם!

חנניה: ישובו יתלקטו כי רב כוחם!…

סנחריב: (בזעם ניכר) במה, זקן?! הן את ארצכם מחריב אנוכי, לא עיר ולא כפר – תלי אפר! לא שדה ולא כרם, לא עץ ולא בקר. ירושלים תפול, ואת השארית אקח אתי, או אגירה לפי חרב, ואתה אומר כי רב כוחם! במה גדול כוחם כי אדע?

חנניה: כוחם באמונתם. גם בהיות חרב חדה על צוארם לא יואשו.

סנחריב: (לרבשקה כשהוא מגחך במרירות מהולה בתמהון) עקשנות ואמונה שאין לה שחר! וראה גם ראה מה שונים הם מן הזקנים הבבלים, הארמים, החתים, העילמים, הצידונים והפלשתים ושאר כל העמים האלה, אשר נכנעו לי. הללו עוטפים תשובתם במעטה רך מעורבת יראה מפני, ושקול ישקלו דברם שלא לפגוע בי… ואולם זקנים אלה קשים כארז המה!עומדים על עברי־פי־פחת ורוממות אלם בגרונם, ודאגתם נתונה לעמים אחרים…

רבשקה: אכן, שונים הם מכל העמים, מלכי ואדוני.

סנחריב: (פונה שוב אל חנניה) הבט, זקן, וראה את כל המוקעים האלה אשר ליד החומה; ראה ערימות הראשים שנערפו והמוטלות לרגלי כאבטיחים במקשה, ההצילה אותם אמונתם?

חנניה: את גופם לא הצילה אמונתם, אך את נפשם הצילה, ואת נפש הבאים אחריהם אשר ילמדו להיטיב את דרכיהם ולחיות על פני האדמה הזאת, הם או נכדיהם, או ניניהם, לא נדע את היום – אך כן יהיה!

סנחריב: (בלעג) כן יהיה? עם קשה־עורף! ועתה שמע, זקן. ולא תכחיש את אשר אשאלך, כי לא לצחצוח־שפתיים על אמונתך קראתיך אלי, כי אם בדבר נכבד מזה. הוגד לי כי את אוצרכם קברתם באדמה. עבד עמוני סיפר את הדבר. תיטיב לעשות אם תגיד לי איפה קברתם אותו?

(חנניה מחליף מבטים עם הזקנים בכובד־ראש ובדאגה רבה).

סנחריב: (לחנניה) פתח פיך וגלה סודך!

חנניה: לא נוכל לגלות את המקום כי בנפשנו הדבר.

סנחריב: (בחמת־זעם) בנפשנו הדבר! מצווה אני ולא יישאר זכר לבני־לכיש המעטים העומדים בזה היום, ומחר – ילכו בגולה לאשור! ומה יועיל לכם אוצרכם בקבור באדמה?

חנניה: למשמרת לבאים אחרינו. להיות להם לעזר ולסעד, כי אין ערוך לו!

סנחריב: (מרסן זעמו) ראה, זקן, את פניך אני נושא ואיני נוגע בדך לרעה. גלה לי סודכם והיתה נפשך לך לשלל; וגם נפש כל הזקנים האלה, אשר ידי לא תהיה בהם אם בתבונה תנהג. אחיקר חכם ארצי אומר כי לעתים קרובות מהירה חרבי מלשוני!

חנניה: (ברפיון רוח) מלך רם ונישא, לא נוכל, כי בנפשנו הדבר…

סנחריב: (לרב־טבחיא) ייעשה בהם עד אם יגלו את מחבוא אוצרם!

(חנניה נדחף בגסות הצדה למען יהיה בין הרואים בזקנים המוצאים לענויים).

רבשקה: לא ישבעו עונג! רב־טבחיא מפליא לעשות בענותו את שבוייו… הנה מצווה הוא לקשור אותם אל הסוסים אשר יסחבו את גופם על פני האדמה ולא ישארו מהם כי אם גלי עצמות! (מראה באצבעו) לאותו זקן ינקרו את עיניו בשפוד מלובן ולא עוד יראה אור־שמש… ולאותו זקן כפוף…

(הכל נראים מזועזעים למראה המעונים אשר אנחותיהם פולחות מקרוב ומרחוק את חלל האויר ומגיעות לאזני כל. נדביהו מתעוות ומכסה עיניו בכפות ידיו, נועה משפילה עיניה וראשה לקרקע. לסנחריב מוגש גביע יין להיטיב לבו. חנניה כובש פניו בקרקע. לסנחריב מוגש בחזרה כמה מן הזקנים אשר לא נפחו את רוחם והם – צללי־אדם מלוכלכים בדם ובעפר, סחופים ומעונים).

זקן א: (לחנניה) אבי, לא אוכל שאת עוד.

חנניה: אחי, עצור ברוחך עוד מעט קט ותגאל…

זקן א: לא אוכל, אבי, כי כבד הדבר ממני. אגלה להם.

חנניה: אחטא אם אגזור שתיקה עליך כי על גבי לא חרשו, ואתה עשה כרצונך, והאלהים יסלח לך.

זקן א: (לסנחריב) אראה לך את המקום, ותן להם את נפשם לשלל.

סנחריב: (ניתר בשמחה ממקומו) הראני המקום ותחזינה עיני באוצרכם.

זקן א: כאן הוא. באדמה קברנו את אוצרנו.

(הזקן מראה להם את המקום. רבשקה מזעיק פלוגה מאנשיו החופרים באתים את העפר מסביב. לתמהון הכל מתגלים כדי־חרס גדולים שמטפחות־בד משוחות בכופר קשורות לראשיהם).

רבשקה: כדי־חרס להחזקת יין או שמן! הבה ונראה את האוצר שהחביאו בתוכם!

(תופס את מידי החופרים ומנפץ אחד הכדים. גוחן ומרים לעיני כל מגילות־קלף מקופלות שהיו גנוזות בתוכם). לא כסף, לא זהב ואבנים טובות כי אם מגילות־ספר שלהם!…

סנחריב: (אחוז זעם) הלהתל בי תאמרו זקנים ארורים?

חנניה: (קורא מנהמת־לב) הו, מלך דם ואדיר! חלילה לנו מלעשות כדבר הזה, כי אוצרנו בזה לפניך! דברי תורתנו ונביאנו אשר גנזנו למשמרת, למען לא תיגע בהם יד לרעה, כי במגילות האלו טמון כל עשרנו…

סנחריב: (נדהם) הגידה לי, זקן, היצלחו המגילות האלו לקעקע חומות, לכבוש ערים בצורות, למגר אויב ולשים עמים למסעובד?

חנניה: למעלה מזה.

סנחריב: אל מה ירמזו דבריך?

חנניה: עשויות המגילות לכבוש לב אדם עד סוף כל הדורות!…

(סנחריב מרכין ראשו, אינו משיב דבר. חוזר ויושב על כסאו).

סנחריב: (לאחר דומיה רבת־קשב) שונים הם… (לרב־טבחיא המתנכל לחנניה) הנח לו לזקן זה… ועתה יגשו־נא שרי־צבא לכיש!

רב־טבחיא: אתם ראשי צבא לכיש, קרבו וגשו הלום!

(שרי־הצבא ויהושפט בראש ניגשים ומתיצבים דומם לפני המלך)

סנחריב: (בוחן אותם ברוב ענין) אתה, יהושפט שמך?

יהושפט: יהושפט בן חלקיהו, מלך רם ונישא!

סנחריב: גם אתה לא תקראני מלכי ואדוני, או מלך מלכי המלכים?

יהושפט: מלכי ואדוני בירושלים הוא ויושב על כסא בית דוד; מלך מלכי המלכים נקרא בפינו לאדון העולם שאין בו גבולות ומדינות והוא שולט בתבל כולה, בשמים ובארץ.

סנחריב: רואה אני כי יודע את להבדיל בין מלך למלך כרום מעלתו?

יהושפט: כדבריך, מלך רם ונישא!

סנחריב: בין מלכי הארץ?

יהושפט: יש מלכים שארצם קטנה ונידחת, ויש מלכים שארצם גדולה היא ורחבת־ידיים.

סנחריב: מלכים גדולים בארצות קטנות, ומלכים קטנים בארצות גדולות, הלא כן?

יהושפט: לא אני אמרתי דברים אלה, המלך.

סנחריב: אך חשבת אותם בלבך…

יהושפט: נסתרות הלב רק לאלהים הן גלויות.

סנחריב: גם על סף המות לא תדע לכבדני כרום מעלתי וערכי?

יהושפט: אדע. וזה לך האות, מלך רם ונישא! – חיי בידיך המה…

סנחריב: ראיתיך ימים רבים בעמדך על החומה, לוחם בנו, ואתה גא וזקוף־קומה, עטור תהלת לוחם עז־נפש, ועתה אינך אלא שבוי כפוף־גו, שפל־ברך, כאילו שחה קומתך!

יהושפט: לא אוכל לעשות שקר בנפשי, המלך, כי מאד תאבל עלי; החורבן של לכיש יעיק על לבי כמשא החומה שלה, כנטל הרוגיה וטבוחיה… לתבוסה – משא רב מכוח אנוש!…

סנחריב: ועל מה עוד יצר לבך ביומך האחרון, שר־צבא לכיש?

יהושפט: מאד יצר לבי על שלא אוכל הערב להעלות את המשואה של לכיש. מלכי ואדוני בירושלים לא יראה עוד את המשואה וידע כי נפול נפלה לכיש…

סנחריב: עד שקיעת השמש עוד יטפסו קרניה בצל־המעלות. אך לא נדע עיני מי עוד תחזינה בבוא הערב!

יהושפט: זה משפט המלחמה.

סנחריב: המלחמה אשר חפצת בה!

יהושפט: לא חפצתי בה. אך צו מלכי מילאתי עד תום!

סנחריב: האם לא יחרד לבך בעמדך לפני.

יהושפט: חרד היה לבי לפני כבוש לכיש.

סנחריב: האין מורא הענויים עליך?

יהושפט: אין מנוס מן היסורים.

סנחריב: ואדם שמפשיטים עורו בעודנו חי?

יהושפט: שמעתי כי גם זה דרך האשורים…

סנחריב: (צוחק ומכה בכף ידו על ניצב חרבו) עוד נכונו לנו שעשועים עד שיקעת־השמש. ואתה היטיבה־נא לשחק לפני כיאה לגבור־מלחמה! אל נכון שמעת על יעבידו מלך חמת. גבור־חיל היה, ורומח ידע להטיל בכוח רב למרחק. ולא היה שני לו. במצות אבי סרגון הפשיטו עורו בעודנו חי. או אז התיפח הגבור הלזה כאשה יולדה אשר צירים וחבלים אחזוה! צורח היה עד כי גם כיום אשמע את קולו. ועתה הגיע תורכם. אחל בקטן ואכלה בגדול ובנכבד אשר בכם – בך, שר־צבא לכיש! ואם לא ימס לבך כמים – צרוח תצרח גם אתה!

יהושפט: מלך רם ונישא! שבויים אנו בידיך…

סנחריב: (מורה באמצע על אחד משרי־הצבא) מי הוא שר־מאה זה?

יהושפט: שמעיהו שמו, ושר־אלף הנהו!

סנחריב: ראיתיו על החומה. מטלטל היה בידיו את הסולמות העמוסים בני־אשור ושומטם ארצה לאבדם. איש אמיץ־לב הוא. (לרב־טבחיא) צו להפשיט את עורו!

(חיילי אשור תופשים בשמעיהו ומובילים אותו לקיים את פקודת סנחריב. הצופים במחזה־האימים, סנחריב ופמליתו עוצרים נשימתם ונראה כי עוקבים הם אחרי ביצוע הגזר).

רבשקה: קושרים הם אותו אל קרש מיוחד, למען לא ינוע ולא יזוע! לעיני הצבא וכל עם לכיש שנותר עדיין בחיים, למען ילמדו ולא יוסיפו עוד! אחריו יבואו האחרים…

(בתוך דממת הצפייה נשמעת לפתע זעקת המעונה הפולחת את חלל האויר ומרעידה לב ונפש. לאחר דומיה קצרה נשמעות אנקותיו הכבושות, ולאחריהן שוב זעקה מקפיאה את הדם. הזוועה ניכרת גם בפני הצופים. נדביהו מרעיד כולו, ונועה מבקשת לה מחסה מאחרי גבו).

סנחריב: (ליהושפט) הסב ראשך וראה גם אתה!

יהושפט: לא אוכל, מלך רם ונישא, כי כבד ממני הדבר…

סנחריב: גבור־חיל אתה ואיך לא תבוש?

יהושפט: גם כי יצעק האדם מרוב יסורים, לא מורך־לב הוא זה!

(שוב נשמעת הזעקה המחרידה. לפתע פורצת לה קרנה דרך ומשתטחת לרגלי סנחריב. רב־טבחיא משתער עליה בחרבו השלופה, אולם סנחריב מניא בעדו במנוד־יד)

קרנה: (בזעקה חנוקה) הושיעה, אדוני המלך!

סנחריב: מה לך, אשה, כי נזעקת?

קרנה: הו, אדוני המלך, לבי מתפלץ מכאב ומצער! חוסה על השרידים העלובים האלה אשר אין בהם רוח־חיים ותן להם את נפשם לשלל. המיתני־נא בחרבך, מלך גדול וגבור, ואל ארה במותם האכזרי, כי נורא הדבר!…

סנחריב: (לרבשקה) אשה אמיצת־לב היא. ומראה פניה מזכיר לי את פני זכת היפה…

(פונה שוב אל קרנה הכורעת ביאושה)

הנמצא אישך בין אלה?

קרנה: כן, אדוני המלך, אך מבקשת אני על נפש כולם.

סנחריב: הוציאי את בעלך ונחזה בו!

קרנה: (ניגשת ואוחזת בידי יהושפט הנדהם. היא מובילה אותו והוא פוסע אחריה נרעש וקודר) זה הוא אישי ובעלי, שר־צבא לכיש…

סנחריב: זה הוא אישך ואלופך אשר אין מורא היסורים עליו. אכן, גבר רב־אייל הוא אשר כוחו במתניו. תפליאני אהבת אשה לבעלה. ועתה אעתר לך ואתן לך לבחור כטוב בעיניך, להראות לך כי אכן מלך־חסד הנני. ששה־עשר הם אלופי הצבא של לכיש. חטאם כבד מנשוא. והיה – אם אחיה את בעלך, ויוצאו החמשה־עשר להורג; אם יוצא אך בעלך להורג – וחיו הללו בגללו. ועתה, שפטי־נא בין האחד לבין הרבים! בידך גורלם…

קרנה: (מאמצת את קולה החנוק מדמעות) אדוני ומלכי רב־החסד יחיו־נא החמשה־עשר, כי לא אוכל לראות במותם. אך אם נדיב־לב הנך, המלך, אפילה־נא לפניך תחינתי האחת והיחידה!

סנחריב: מה היא תחינתך האחת והיחידה?

קרנה: קח, המלך גם את נפשי… כי לא יעצור לבי כוח לראות בענויי בעלי…

סנחריב: גם בזאת אעתר לך, אשה עזה כנמרה, כי גברת ברוחך בבואך להציל את נפש בעלך ולא לעמוד על דם רעיו הרבים. אך נראה־נא אם אישך ישווה לך בגבורת־רוחו! וזה דברי: לפני אשר אצוה להפשיט עורו ממנו – אתן חרב בידו, והוא אשר יקח את נפשך במו ידיו, למען לא תראינה עיניך במותו הוא,כאשר ביקשת ממני!… (רב־טבחיא מושיט ליהושפט חרב. יהושפט לוקחה ועומד נדהם וחסר־ישע. סנחריב מזרזו) הראה גבורתך איש־גבור־חיל!…

קרנה: יהושפט, אלופי ואישי! עשה כאשר צוּוית. המות יגאלנו במחיר החיים אשר ניתן לרעיך ולבני־ביתם. הנה אעצום את עיני, בעלי ואלופי, למען לא תראינה בהניפך חרבך, ולמען לא אראה ברעוד ידיך, שר־צבא לכיש! אך נשקני ואמצני אל לבך לרגע־קט…

יהושפט: (בקול נרגש ורק כמבקש למנוע הדבר) קרנה, חמדת־לבי…

קרנה: אל ירך לבבך, בעלי ואלופי. יראה המנצח הגדול כי אין פחד בלבך. עשה כאשר ציויתיך, פן נאחר את המועד!…

(יהושפט מחבק את קרנה ולוחמה אל לוח לבו הרחב. רגע עומדים השנים חבוקים באלם־רגש. בעוד לחיו של יהושפט סמוכה ללחי אשתו, הוא נושק לה ברוך ובעדנה פעם ופעמיים. ובעוד היא עוצמת עיניה, הוא נועץ לפתע חרבו בלבה במכת־תנופה חזקה. סנחריב נרתע מכסאו כמבקש לעצור בעדו. ההתרגשות כללית והתיפחות. גם חנניה בין המתיפחים)

קרנה: (כורעת לרגלי בעלה. פוקחת עיניה כמוכת־תמהון) בעלי ואלופי… (ראשה צונח)

(בעוד הכל עומדים הרגשים ודואבים למראה, ובעוד החרב בידי יהושפט מטפטפת דם רעיתו, הוא לופתה במהירות בשתי כפותיו בחזקה ונועצה בבטנו מתחת לשריון, בין הדבקים. קריאות אימה! הוא מתמוטט וכורע ליד גופת רעיתו. קריאות תדהמה! סנחריב מליט פניו בכף ידו).


תמונה שניה    🔗

אוהל סנחריב נטוי אל מול חומת ירושלים הכבדה באבניה והנישאה. אין רואים מאחריה כי אם השמים בתכלתם ועשן המזבח של עולת הבוקר המיתמר מחצר המקדש. משמאל לחומה שער הפינה, מבוצר ומכונס בתוך קמרון אבני־גזית. במדרון, בין סלעים כבדים, נטויים אהלי חיל אשור ואילי־הברזל. ליד פתח האוהל עומדים סנחריב ורבשקה. צופים לעבר החומה.

סנחריב: מאז הבוקר, בעוד הקור שולט בכל עוז וגופי רועד, עומד אני ומביט אל מול פני החומה הזאת ורגש לא אדע כנותו בשם יאחזני. רוח רעה מרחפת סביב לי שאינה מבשרת טובות. אני חוזר אל אהלי, מסתיר פני מן החומה, והיא – כקוראת לי. זה היום השלישי אשר חומת ירושלים שקועה בשתיקתה, אינה מגלה דבר, אינה אומרת דבר, לא חץ ולא קלע. משולה היא לעיר שאין בה רוח־חיים!

רבשקה: שותקים הם כאבני חומתה. אך לא עיר מתה היא! חדל ריב־השפתים בין הנוהים אחרי המצרים ובראשם שבנא אשר על הבית, לבין אנשי חזקיהו ונביאו ישעיהו המתנגדים למצרים ולמלחמה באשור. שמועה שמעתי כי ידו של הנביא על העליונה. שבנא הודח מגדולתו ותחתיו בא שר אחר, אליקים שמו.

סנחריב: לכיש נפלה. מעוזו האחרון של מלך יהודה! האם לא די לו בכך? את חזקיהו מלכם סגרתי בעירו כצפור בכלוב. ובבוא הקץ על העיר הזאת – ויבוא גם הקץ על עם יהודה!

רבשקה: גם את נביאם לא אבין. למצרים הוא מתנגד ולמלכו יצווה לנעול את השערים בפנינו!

סנחריב: כי יודע הוא את אשר אומר אני לעשות לעיר הזאת וליושביה…

רבשקה: כבוש לכיש הטיל עליהם אימה גדולה!

סנחריב: גם עלי…

רבשקה: על אדוני ומלכי? לחידה הדבר בעיני!

סנחריב: בלילה על יצועי, בשנתי ובחלומי אראה אותם. לא ימושו מנגד עיני… עומדים הם זקופים, הדם שותת מן הפצעים אשר בגופם, והם צוחקים לעומתי כלועגים לי. מתעורר אני בבהלה והם מרחפים נגד עיני גם בהקיץ, ואת קולה אשמר כשהיא כורעת לרגלי וצועקת אלי מנהמת־לב: “הושיעה, אדוני המלך!”

רבשקה: (לוחש) שר־צבא לכיש ורעיתו קרנה?…

סנחריב: אכן כן. רבים היו האנשים אשר שפטתי בשבתי על כסאי לאחר כבושי ערים בארצות רבות. דבר מותם לא החרידני ושנתי ערבה עלי. אך מיום מותם של שנים אלה – לא אדע מנוח… רודפים הם אחרי בכל אשר אפנה…

רבשקה: שכח אותם, מלכי ואדוני! כי במה ישוו הטרדת המלך?

סנחריב: גדולים מעשי הגבורה אשר הראו יהושפט ואשתו מגבורת חיילים בשדה־המערכה; כי אלה יפליאו לעשות כבני־חורין, בבקשם את הנצחון ואת התהלה, ואלה הראו את גבורתם, אהבתם וגודל־נפשם בתתם חייהם כופר חיי הרבים… ניחמתי על כי לא ציויתי להשאירם בחיים! גם לא האמנתי כי יניף חרבות על אשת־חיקו… גבור היה בחייו ובמותו. והיא – עזת־נפש מאין כמוה!

רבשקה: גם אותי החריד מראה מותם, אך הן זה הוא משפט המלחמה, כבושים, נצחונות ושפטים! לא פעם ראו עיני מחזה נורא־הוד על סף המות, ויש שנכמרו רחמי, אך בראותי את מלכי ואדוני המושל ברוחו, נוקם ונוטר, גוזר ומקיים, אמרתי בלבי: לשוא ירך לבך, רבשקה! דינו של המלך – דין צדק הוא; דין המנצח בקרב; דין המלך העושה לאשור ויורשי כסאו; דין אשור הוא השולט בעמים וכגודל שלטונו תגדל גם צדקת אכזריותו!…

סנחריב: (כלא שומע) וגם המעשה באוצרם בלכיש לא אשכח… את הזקן קשה־העורף והמגילות הגנוזות… ראיתי בני־עמים רבים ושונים אשר במלחמתם ועל סף אבדנם ידאגו גם לכספם ולזהבם, אך לדאוג למגילות־ספר, כשהם על עברי־פי־פחת, למשמרת לדורות הבאים?… אכן, לא אדע את נפשי!?.. את מנוחתי יגזלו גם מות שר־הצבא ורעיתו וגם דמותו ודבריו של הזקן הזה אשר הנחתיו לנפשו על כדיו ומגילותיו!…

רבשקה: מלכי ואדוני! זאת לי הפעם הראשונה אשר אראה את סנחריב הגדול נכה־רוח ודואג בשל דברים כאלה! שכח כל זאת, מלכי, וצו על אנשיך לפתוח במצור על העיר הזאת, לקעקע את חומתה, ולמחות את יושביה מתחת לשמים, והקץ לחלומות־לילה!

סנחריב: וגם החומה הזאת תגזול את מנוחתי… בודק ובוחן אני שלושה ימים את עוצמת אבניה, את אדמת־הסלע שלה שגם למחתרת כאשר בלכיש לא תצלח. יודע אני כי זמן רב, רב מדי, יהיה עלי לכלות את כוחי במצור. על שומרון צר סרגון אבי שלש שנים. כמה שנים, רבשקה שר־צבאי, יארך המצור על ירושלים?

רבשקה: האם נניח לה לעיר הזאת ולמלכה הבוגד?

סנחריב: נביא אותו לידי כניעה, ואחר־כך נראה מה נעשה לו ולעירו.

רבשקה: אך שותקים המה!

סנחריב: קרא לי לסופרי העברי. וגם קשת וחץ תן לי!

רבשקה: הסופר העברי! (ולעבר הזקיפים) קשת וחץ!

נדביהו:(קסתו במתניו, עט וגומא בידו. אחד משרי המאה מביא קשת וחץ) מלכי ואדוני, הנני, לשרתו!

סנחריב: כתוב על הגומא: “אל חזקיהו מלך יהודה לאמור: אל ישיאך אלוהיך, אשר את בוטח בו לאמור: לא תנתן ירושלים ביד מלך אשור. הנה אתה שמעת את אשר עשו מלכי אשור לכל הארצות להחרימן – ואתה תנצל? ההצילו אותם אלוהי הגויים אשר השחיתו אבותי?”

(נדביהו מכלה לכתוב את דברי המלך על פיסת הגומא. רבשקה נוטלה, וקושרה לראש החץ, בכרכו אותה סביב).

רבשקה: (לסנחריב) הנה הקשת, והנה חץ התשועה למלכי!

סנחריב: חץ המות לחזקיהו מלך יהודה! ( דורך את הקשת בעוז. החץ עף בשריקה מעבר לחומה).

רבשקה: שליח נאמן! אך עד שיעשה שליחותו, נצא מלכי ואדוני, להקיף את העיר, לראות ביצוריה כאשר אמרנו לעשות היום ולהציב את אילי־הברזל! נרעיש חומתה עד בוא קצה!

סנחריב: יש קץ מהיר, ויש קץ עד־אין־קץ…

(יוצאים לעבר ההרים. קול חצוצרה מבשר צאת המלך).

נדביהו: (לעצמו חרש) עריץ עולם… (פונה כה וכה כתר אחרי מי שהוא ומקיף את האוהל. הוא חוסה ביריעת האוהל וקורא בלחש) נועה… נועה…

נועה: (מופיעה חרש כמתגנבת) נדביהו…

נדביהו: נפשי יוצאת אליך חמדת־לבי.

נועה: כוהן עשתורת הוא השומר צעדי. אומר הוא כי פני אינם כתמול שלשום…

נדביהו: מאז לכיש?…

נועה: כן, בחיר־לבי. מאז לכיש… כל אשר ראו עיני ושמעו אזני לא יתנו מנוח לנפשי! ידעתי כי אכזרים הם מלכי אשור והשפטים אשר הם עושים, אך אמרתי בלבי כי זה דרך המלחמה שסופה תהלוכת־נצחון רבת־פאר, תרועת חצוצרות ונגינת פורטי־על־נבל. עתה ידעתי מה זאת מלחמה וטבח, וראה ראו עיני איך השמידו את בני עמך…

נדביהו: ירושלים… מעוזנו האחרון…: אם תפול העיר הזאת ונכרתה עמה כל תקותי… בה בטחתי, בשארית הפליטה אשר תתלקט ביהודה. הארץ חרבה ושוממה, ירושלים במצור, מר לי מר…

נועה: שוב תשוב עמי לאשור, לחיות בה ולשכוח את כל הרעות אשר ראינו במלחמה זו! האם אין טוב לנו כי תחסה שוב בצלו של אחיקר נדיב־הלב, ואני אשוב לשרת את מלכתי רבת־החסד?

נדביהו: לא אדע… ואת עשי כחפצך. בת־אשור הנך ואני לא ארהיב עוז בלבי להגיד לך: שבי עמי פה על תלי החרבות…

נועה: נדביהו, בחיר־לבי. שוב תשוב אל אשור סופר המלך, ובחסדו כי נחסה לא יראוך עוד עבד! את אשר אסרו עלינו קודם יתירו עתה. הן לא תוכל להשיב לחיים את כל הנופלים בחרב אשור, ולא תוכל להקים הריסות הארץ הזאת אשר חרבה!

נדביהו: ראית את הזקן חנניה אשר הכה את המלך בדברי אמונתו? אני סעדתיו להשיב אליו רוחו, מים השקיתיו ומפתי האכלתיו. ניחמתיו לאחר כל התלאות האלה ולאחר כל מה שראו עיניו. מות יהושפט וקרנה אשתו דכאו אותו עד עפר, אך לא שברו את רוחו האיתנה. התדעי מה אמר לי?

נועה: לא אדע.

נדביהו: גיליתי לו סודי כי מן העברים הנני, מגולי שומרון, ואת החלום אשר טיפחתי בלבי לשוב ולחיות על פני האדמה הזאת. שאלתיו אם יש עוד תקוה ואחרית נוכח החורבן והטבח. וכה השיב לי: “בני, שתים היו חומותיה של לכיש, אחת מבפנים ואחת מבחוץ, ושתיהן חומות אבנים אשר לא עמדו בפני צר… גם את ירושלים מקיפה חומת־אבנים כבדה עד למרד, אך עוד חומה לה סביב־סביב, חומה אשר עין לא תראה אותה, אך חזקה ובצורה היא מכל אבן וסלע – חומת רוחה של ירושלים היא אשר לא תדע כניעה… גם אם תפול העיר הזאת ישובו בניה־שרידיה ויתלקטו סביבה, לחון את עפרה כי לנצח תעמוד על תלה!”…

נועה: שוגה הוא בהבלים הזקן. דעתו נתבלעה עליו מרוב צרות ופגעים!

נדביהו: לא, נועה. לא שוגה בהבלים כי אם מאמין הוא, ורוחו חזקה עד למאד. שאלתיו אם אוכל להיות בין שרידיה־מאמיניה ובוניה של ארץ חרבה, והשיב לי: “לא יחיד תהיה, אם כי בין המעטים יהיה חלקך, המעטים אשר בכוח אמונתם יתגברו על כל המכשולים, ועתידה ארץ יהודה לחזות בנצחון השלום עד סוף כל הדורות!”

נועה: אין זאת כי מואס אתה בטוב ובוחר ברע, לילל כאן בין החרבות!

נדביהו: כל שנות שבתי באשור יצאה נפשי אל הארץ הזאת. אם תרצי, חמדת־לבבי, להיות אתי בארץ אבותי – אברכך בלבי! אך אם עז רצונך לשוב ולהספח את בני־עמך – עשי את רצונך, אך שמרי על סודי כי בנפשי הדבר!

נועה: סוד אבדנך הוא, נדביהו! לא אדע מה להשיב לך כי מר לי מר אם לא אוסיף לראות פניך. (מחבקת אותו בחזקה) המלך הולך וקרב עם בני־לוויתו. הו, נדביהו! גדולה אהבתך לארץ חרבה זו מאהבתך אלי!… (פורשת בעצב).

(סנחריב חוזר עייף. מוציאים לו מתוך אהלו את דרגשו שרגלי צבי לו ולמראשותיו ראשי אריות מגולפים בעץ. הוא צונח עליו להתחמם לאורה של חמה המציפה את המקום באור בהיר ורך. יושב שקוע, מוטרד ודואג. רק רבשקה ניצב לידו כמחכה להמשכה של שיחה).

סנחריב: למה העלמת ממני את הדבר הנורא הזה?

רבשקה: כי לא חפצתי, אדוני ומלכי, לגזול את שלוות־נפשך!

סנחריב: מה פשר הדבר הזה? מה יאמרו רופאי וחובשי במחנה?

רבשקה: גם הם לא ידעו. אמש החל הדבר. שנים־שלושה אנשי־צבא אמרו כי כמו אש הקדחת תיקד ותאכל אותם מבפנים עד כי כל מים לא ירוו צמאונם. ובלכתם – נפלו באשר נפלו – ולא קמו עוד…

סנחריב: הרבים הם אשר חלו במחלה הזאת?

רבשקה: עשרות חיילים. יש אומרים כי בזרוח השמש וקרניה יפיצו אור וחום יחדל הנגף וכל רע לא יאונה לחיל המלך. אך מקרה הוא כאשר יקרה לצבא רב ואדיר ביותו בארץ־נכר.

סנחריב: כל אשר יקרה מול העיר הזאת יחרידני. ירא אני את שתיקתם, את אלם הנסתר והנעלם השוכן בבית־מקדשם שאין בו לא פסל ולא מסכה; ויראה אני את נביאם אשר הכל מנשאים את שמו ולא אדע במה כוחו גדול. אך גם מעבר לגבולות ארצו ירוממוהו; וגם החומה הזאת באבניה המוצקות תגזול את מנוחתי, ובשתיקתה כמו תעיק על נפשי…

רבשקה: מלכי ואדוני גבר על מכשולים עצומים מאלה, ומה לו כי יעציב את רוחו?!

סנחריב: לא אדע מה הוא הדבר. אך רוחי נכאה במקום הזה. מאז גשתי אל העיר הזאת תפקדני רוח רעה… חלומות רעים יבעתוני… בדרכי על אדמת יהודה, זאת לי הפעם הראשונה בחיי אשר רבבות בני־האדם אשר נפלו בחרבי יטרידוני כמו יבקשו כופר־נפשם ופשר מותם… כדבר הזה עוד לא קרה לי, ולא אדע אם מורך־לב הוא, או עוז־רוחם של אנשי לכיש הוא השקול כנגד כוחו, גם אם אני המנצח בקרב!…

רבשקה: גרש, מלכי ואדוני, מלבך את הרוח הרעה הזאת אשר פקדה אותך! כי חילך וגבורתך ישרתוך כמאז ומתמיד. תפארת המנצח היא גם צדקת החזק השולט בחרבו, כחוק וכמשפט בין העמים אשר לא יֵדעו דרך אחרת!

סנחריב: בדרכי מנינוה עד ירושלים למדתי דברים אשר עד היום לא גזלו את מנוחתי… נפלאים בעיני הדברים אשר לפתע ימצאו מסילות ללב האדם כמו יבקיעו שריון־ברזל!… הנקל לי לקצץ ידי בחרבי מלעקור מלבי נוחם זה אשר לא יחדל להציק לי, כי לא יחסר בו מעט מן האמת הלוחשת באזני כי לא תמיד תצדק החרב… אך כדבריך, שר־הצבא, הכוח הוא גם הצדק! לי אין דרך אחרת…

רבשקה: (לפתע בהתרגשות) מלכי ואדוני, ראה־נא־ראה! (מראה באצבע כלפי השער) הנה מלאכות מאת מלכם יוצא אלינו!

(מבעד לשער הפתוח יוצאת המלאכות ואליקים בן חלקיהו בראש. בעקבותיו נושאי המנחה, מנגנים מן הלוויים. משמר־צבא קטן).

סנחריב: (מתאושש מדכאונו) אכן, מלאכות של כניעה היא זאת! נשמע מה בפי שליחו של חזקיהו. ייכנע ואמשיך דרכי מצרימה!

רבשקה: שליחו של מלך יהודה, גש הלום!

(בראש פוסע אליקים הגבוה, לבוש בד לבן, בידו המטה והפתילים ולצוארו ענודה החותמת; לראשו צניף שזור תכלת לאות ולסימן כי נושא משרה בחצר המלך הוא).

אליקים: (משתחווה למלך אך אינו כורע) מלך רם ואדיר! מלכי חזקיהו שלחני להביא ברכתו.

סנחריב: אמור דברך, שליחו של חזקיהו!

אליקים: מלך אשור ובבל, מלך ארצות ומדינות! מלכי חזקיהו מברך את המלך הגדול לשלום, ומבקש לקבל מנחתו ולשוב מעליו, כי חטא ולא יוסיף. עם תום השנה יוסיף לשלוח את המס אל נינוה הבירה, כמשפט!

סנחריב: (מגחך) עם תום השנה… הגישו המנחה ואראה מה צבר חזקיהו היהודי לכפר פני. את המנגנים האלה אשיב ברצון לחזקיהו להנעים לו מנגינתם על תבעתהו רוח רעה; לא במנגינות חשקה נפשי, כי אם בכסף ובזהב ובכניעת ירושלים!

אליקים: רצה־נא מלך רם ונישא את מנחת המס אשר הבאתי בפקודת מלכי.

(מצוה על נעריו לפרק את התשורות בזהב, בכסף ובאבנים טובות, בעורות יקרים, בכלים ובמטילי זהב כעין ריקועים מחוספסים ומבוקעים, נוצצים מצדם האחד, ועובש של ירוקה להם מצדם השני – גודש גדשים).

סנחריב: (מצביע על ריקועי־הזהב המשונים) מה הם שברי פסולת זאת?

אליקים: (נבוך) מלך מפואר! אלה הם צפויי הזהב אשר הסירונו מעמודי המקדש ודלתות היכלו, כי לא מצאנו לנו הזהב באוצר להשלים המכסה…

סנחריב: (בפניו מסתמן הלעג) מלך אביון!…

אליקים: (ברוח נמוכה) אדיר רצוננו הוא לכפר פני המלך…

סנחריב: הגידה־נא לי, שר ביהודה, הרב הוא הרכב בירושלים הבירה?

אליקים: מלך רם ונישא! אין לנו רכב בעירנו כי יהודה ארץ הרים היא. רק במגדו ובתענך היו לנו אורוות ובהן רכב־מלחמה רב. אך עתה מעט מספרם בירושלים. גם אין לבו של מלכי אל הפאר והתפארת.

סנחריב: והחיל אשר לכם, הרב הוא?

אליקים: המלך הגדול! אחטא בלשוני אם אגיד מספרו, ואחטא במחשבותי למלך אם לא אגיד, כי אין להמרות פיו; לא רב הוא החיל ולא עצום, ורק באלוהים התשועה!

סנחריב: כאשר יעלה חיל המצור של אשור על ירושלים גם אז תשליכו על אלהים יהבכם?

אליקים: גם אז… אך כבר ציוני מלכי לבקש כי מלך אשור יקבל מנחת המס וישוב מעליו. מלך היה ביהודה, שלמה בן־דוד, אשר בימיו לא היו מלחמות בארץ כי אמר: “טוב ארך־אפים מגבור, ומושל ברוחו מלוכד עיר!” המלך יגדיל חסדו בדברו שלום אל עם יהודה, ויאמר לי את אשר אשיב למלכי בשובי מראות פני סנחריב הגדול בתפארתו ובגבורתו!

סנחריב: לפני לכתך ממני, שר חזקיהו היהודי, אגיד לך את דברי. ועתה ישמיעו־נא מנגניך באזני מנגינתם העריבה. היום יפה, השמש מאירה, וטוב יהיה כי נשמח את לבנו!

אליקים: (למנגנים) עשו את רצון המלך הגדול.

המנצח: מדברי הנביא אשר שרנו לאחרונה בחצר המלך?

אליקים: יהי כן. דברים אלה יפים הם לא רק בכל מקום אלא לכל אדם.

(המנגנים בכנור ובנבל פותחים בנגינה מלווה בשירה, בתחילה ברוך ובעדינות. וסופה בקול הולך וגובר, חדור בטחון ואמונה רבה. הכל מקשיבים. נדביהו רושם את הדברים על הגומא אשר בידו).

סנחריב: אכן, טובה נגינתם ממראה פניהם. מיטב מנחתו של חזקיהו מלך יהודה הם! כל הזהב והפסולת הזאת לא ישוו להם ולנגינתם. אלה ילווני במסע־נצחוני בשובי לארצי, וגם ישעשעוני וישמחו את לבי בנספי־חשק בארמוני ובגני. המנגינה יפה עד למאד, אך את פשר המלים לא אדע!

רבשקה: הסופר העברי רשם את הדברים על הגומא. נדביהו!

נדביהו: (אץ להתיצב לפני סנחריב) הנני ואגיד, מלכי ואדוני, את פשר המלים אשר שרו: הם מאמינים כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים; כי העמים יעלו אל הר־יהוה ללמוד מדרכיו של אלהיהם וללכת באורחותיו; ובסופו של דבר אומר החזון – וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה!

סנחריב: מי הוא אשר כתב את הדברים האלה?

אליקים: ישעיהו. נביא יהודה וירושלים.

סנחריב: שוב אותו נביא! האם אמנם מאמין הוא הנביא שלכם כי כן יהיה?

אליקים: באחרית הימים…

סנחריב: הלא אך צחוק עושה לנו הנביא! שוגה שגיונות. חלום אין־פשר לו!

אליקים: מאמין הוא הנביא כי כן יהיה.

סנחריב: אמונתכם היתה לי לזרא! עליה אתם נהרגים כחסרי־בינה…

אליקים: מלך רם ונישא! אנו באמונתנו נחיה… מאמינים אנו כדבר הנביא בחזון השלום ובכוחו נעמד מוּל חרב… אך המלך יאיר לי פניו אם יגיד לי דבר תשובתו למלכי חזקיהו.

סנחריב: תשובה יבקש מפי מלכך חזקיהו?

אליקים: לא ייבצר מעבדך לשאת את דבר תשובתך, המלך, אם אם יכבד מן הזהב הרב, ואף יקשה מן הצור והברזל, כי שקול דברך נגד הכל! ואיך אבוא אל מלכי וידי ריקות הן ובפי אין תשובה, ונקלותי בעיניו.

סנחריב: מלכך נכנע כניעה רבה לפני היום. יפתח, איפוא, את שערי ירושלים!

אליקים: מלכי שלח את תשורת המס וביקש לחלות את פני המלך ולשוב מעליו…

סנחריב: אמור למלכך כי אם לא יפתח את שערי ירושלים הנעולים, אציב למחרת היום עם שחר את אילי הברזל ואחל במצור!

אליקים: אגיד למלכי, ולאלהים התשועה!

סנחריב: (לפתע) שליחו של מלך! ההכרת את יהושפט שר־צבא לכיש?

אליקים: (נרגש) הכר הכרתיו מלך רם ונישא!

סנחריב: קולך הזכירני מראהו.

אליקים: אחי הצעיר היה, יהושפט בן־חלקיהו…

סנחריב: איש גבור־חיל היה. לא העטה חרפה על יהודה, לא בחייו ולא במותו!

אליקים: ידענו, המלך. פליטי־חרב מספרים בשער תהלתו ועוז־רוחה של רעיתו.

רבשקה: דברי־אמת יספרו. אך מה בצע במותם?

אליקים: סלח־נא, המלך, אם אדום הפעם ולא אשיב דבר…

(אליקים משתווה ופונה ללכת עם נעריו וחייליו לעבר השער. המנגנים נשארים במקום עצובים ומדוכאים, כי נגזר עליהם להילוות את סנחריב בתהלוכת נצחונו).

סנחריב: מלך קשה־עורף ונביא שוגה בהבלים! האלה יצילו עם וארצו? מחר עם שחר אני מתחיל במצור, וחי אשור! חי עשתורת מלכת המלחמה כי נמחה אותם מתחת לרקיע! (פונה לרבשקה ולפמליא כולה) ועתה, הניחו לי ואנוח קצת, כי עיפה נפשי מטרדות היום. אשכב לי בזה על יצועי עד חשכה.

(מתפרקד והכל פורשים בשקט ומניחים אותו לבדו. תרדמה נופלת עליו וחלום פוקדהו. וזה דבר החלום ומראותיו המתרחשים לאחר שאפלה כובשת את השטח לשעה קלה. ושוב הוא מתבהר באור שנוגה תכלכל־כחלחל לו).

סנחריב: (זע בשנתו) הנה, הנה הם!…

(באמצע על גבי הדום מכוסה באריג ארגמן ושוליו ריקמת־זהב מונח כתר מלכי אשור הזוהר בשפעת אבנים־טובות ואבני־חן מכל הגוונים. לפני סנחריב מונחת על הארץ חרב בנרתיקה. מסביב מתהלכים באלם־ניב דמויות מחצר־המלכות מאלו אשר הופיעו ובאו במגע עם סנחריב בדרכו ירושלימה – מעין ערבוביה של הופעה, רחפנית, ללא קול והגה. הדמויות חולפות זו על פני זו, חוצות את האולם בירכתיים, וכל אחת אינה נוגעת בחברתה, אך חשה בקיום זולתה. הדמויות מבצעות פעולות סמליות בתנועה, בהבעה, בתשוקה, בחדוה ובצער, בהבעת משאלה או משאת־נפש בעלת משמעות).

בלית: (מושכת את שני בניה בכוח לעבר הכתר; ובמשכה אותם היא מחייכת אליהם, מעודדתם, תוך זירוז שבהטלת מרות; מפעם לפעם תפנה מבטי־זעם לעבר זכת. בלית נתקלת כמו בקיר סמוי שאין להבקיעו, עושה מאמצים נואשים ונכשלת. שני בניה מבקשים לעזור לה, אך ללא הועיל. היא כורעת חסרת־ישע והם פורשים ממנה זועמים ומרי־נפש).

יהושפט: (אוחז בידי קרנה ומוביל אותה בנועם ובעדנה סביב־סביב, ופניהם נוהרות מחדווה עצורה, מאושר לא־מזה. בהגיעם לנדביהו ונועה הם מתעכבים לידם. נדביהו ונועה כורעים ברך, ויהושפט וקרנה אוצלים להם ברכתם, בהניחם כפות ידיהם על ראשיהם המורכנים; נדביהו ונועה נאצלים, קמים כמתרוננים מרוב אושר ומחבקים זה את זו ברוב אהבה).

הכוהן: (מופיע מירכתיים ומאחריו הכוהנות הנושאות פסל עשתורת, הכוהן מעיף עין זעם בנועה המתחלחלת מאימה. היא פוסחת על שתי הספים, זונחת את נדביהו, תופסת במחתת־הקטורת ונספחות למשמשות־עשתורת. נדביהו קורא לה באלם־לשון, פורש פיו לעומתה, נועה מביטה אליו ולפתע היא מטיחה את המחתה בקרקע, נחפזת ודביקה שוב בנדביהו).

חנניה: (הולך וקרב אל אחיקר ומברכהו מקרב־לב תוך קדה קלה. אליהם מצטרף יהוכל בבת־שחוק נעימה, ושלשתם מנעימים שיחת־חכמים רמוזה תוך הסכמה הדדית. הם משלבים זרוע בזרוע, תוך אחווה והבנה, תופשים בחרב שלרגלי סנחריב, שולפים אותה מתערה, ושלשתם תוך מאמץ משותף, שוברים אותה לשברים וזורקים אותם מהם והלאה בשאט־נפש. הם פורשים הצדה, מחזיקים במגילת־ספר ושוקעים בה כשהם קורנים).

זכת: (אוחזת בידי אסרחדון בנה, משוחחת אתו בנועם ובחן, כשהיא משדלת אותו. הוא נענה לה בהבנה ובפנים זוהרות. זכת מושכת אותו לקראת כתר־המלכות. בתחילה הם שניהם נהדפים על ידי אותו כוח סמוי, אך לפתע הם חוגרים עוז ופורצים לתוך המעגל. זכת מרימה את הכתר ובגיגיות שמה אותו על ראש בנה).

בלית: (מתנערת בזעם ממקום רבצה. אל שני בניה היא חשה. פוקדת עליהם במועל־יד והם תופשים רמחים בידיהם. היא מורה לעבר סנחריב כאומרת: פגעו בו! שניהם נשמעים לה ומשתרעים כאיש אחד על סנחריב ברמחיהם הנטויים לרצחו נפש).

סנחריב: (מתעורר בזעקת־אימים) זכת!… אסר־חדון!…

(יושב ותופש ראשו בכפות ידיו כהלום. מביט לתוך החלל כרואה עדיין מראות החלום. הפסקה של דומיה. חלל השטח עוטה אפלה, ובהתבהרו הכל חוזר לקדמותו. אך סנחריב יושב עדיין המום על דרגשו ומולו החומה שקרני השמש השוקעת מפזזות עליה).

רבשקה: (מופיע בהול לומר משהו) מלכי וא –

סנחריב: (משסעו) חלום־בלהות החרידני! ואיקץ והנה דממה והחומה הארורה הזאת נגד עיני בשתיקתה ובשעריה הנעולים!

רבשקה: מלכי ואדוני! הבלהות בחלום שוא ידַבֵּרוּ! יש ומראה־בלהות לעיניך יקרה, והוא איום ונורא פי שבעים ושבעה מן החלום הרע ביותר!

סנחריב: רואה אני, רבשקה, כי אחוז־אימים הנך. אני החרדתי בחלומי אשר את פתרונו מפחד אני לספר, כי רצח כרוך בו גם אם לא אדרוש אל החוזים בכוכבים! רצח אשר יבואני באחד הימים… אך מה לך כי מבוהל הנך גם מבלי לראות חלום שמות בו?…

סנחריב: אכן, מות אני רואה בכל אשר אפנה!

רבשקה: באר דבריך!

רבשקה: אוי לי כי אומר את הדברים… אמש נפלו עשרות מחיל אשור במחלה אשר חלו בה; בבוקר ובצהרים נפלו מאות חללים; ועתה, לפני שקיעת־השמש נפלו אלפים, וכולם שוכבים פגרים מתים!…

סנחריב: (מוכה תדהמה) מגפה במחנה?…

רבשקה: מגפה…

סנחריב: ורופאי חסרי ישע המה?

רבשקה: גם הם במתים… רבים מן החיים עוד נסים מן המחנה!

סנחריב: (מזועזע אך מהיר לפעול) צו לתקוע בחצוצרות על נסיגה מן המקום הזה! אין עצה ואין תחבולה כי החל הנגף… אין־זאת כי אלם הנסתר והנורא היושב בתוך חומת עירם הוא אשר שלח מלאכו להכות בנו! נציל את נפשנו כל עוד רוח חיים בנו!… רבשקה! אלם נגפני ורוחם של בני־יהודה גברה על חרבי!…

(תרועת חצוצרות מבוהלת. אוהל המלך מתפרק, מתמוטט. רעש ומהומה של תבוסה ונסיגה מבוהלת, רעש אופן וצהלת סוס. סנחריב ופמליתו נוטשים בשתיקה קודרת את המחנה. סנחריב מפנה ראשו לעבר החומה, מעיף בה מבט אחרון, ובקומה שחה נחפז הוא להסתלק. נדביהו מושך אחריו את נועה לירכתי השטח שליד החומה. חשכת הערב עוטה את הסביבה. מעל לחומה בוקע אור לפידים. קבוצת המנגנים מתלקטת יחד עם פליטי־חרב אחרים. קול מנגינה ושירת חזון הנביא כובשים את החלל).


  • - מסך – -

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48497 יצירות מאת 2698 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!