רקע
ישראל זמורה
כ"ה שנים לשירת א. שלונסקי

א

אפשר לומר בבטחון מלא: – אין יצירה אמנותית ראויה לשמה אלא זו, שאתה מוצא בה, כי היא נוצרה בכוח של נגודים והרמוניה גם יחד; פעם – ההרמוניה באה על גלויה ואלו הנגודים נחבאים אל הכלים, ופעם להפך – הנגודים גלויים ואלו ההרמוניה מסותרת; וכהבדל זה וכמדותיו אשר בין גלויו לבין סתרו של אחד משני היסודות, כן ההבדל שבין יוצר ליוצר והשנוי של יחס אליהם אצל הקוראים, הכל לפי אפים של הללו ולפי מה שעשוי למשוך את דעתם ונפשם ולקרב אליהם אמן אחד או לדחות אותו ולרחק מהם אמן שני (ואין נפקה מינה אם משום שהלזה ממלא דוקא את חסרונם או מפני שהלה נותן אשור חיובי לטבעם); ואלו המבקר, הן זה עיקרו – להשיג ולדעת בידיעה מוחלטת, כי ספור או שיר, מסה או מאמר, הכתובים בכשרון אמנותי, – לעולם אינם פריו של אחד שהוא כולו חיב או של אחד שהוא כולו זכאי; כי אם הנגודים והפרודים של היוצר פרושים לפניו כשמלה – שומה עליו לרדת תהומות, או לעלות מרומים, ובלבד שימצא היכן הסתיר זה, מדעת או שלא מדעת, את יסוד ההרמוניה שבו, ולהפך, – אם הוא רואה יוצר שהכל אצלו “חלק” ו“מותאם”, קורן אורה ואין כל כתם בצדה – לא ישקוט ולא ינוח עד שימצא את ה“בור” שבו כלוא השטן; כי במצאו את שני היסודות גם יחד – נתן למבקר לפסוק באמונה את דעתו, כי ראובן או שמעון יוצר הוא ואמן.


ב

ואם מבחינת המלחמה שבין שני היסודות הנ"ל – על הזכות מי מהם יהיה נגלה ומי יהיה נסתר – הרי א. שלונסקי הוא בשביל המבקר אחד מן המשוררים המענינים ביותר בספרות העברית; כי אתה מוצא אצלו גם חשבון מחושב וגם חושים ראשוניים, שהוא עצמו, כנראה, אינו חושד אפילו עד כמה הם מבצבצים ועולים מתוך שיריו; הכל, לכאורה, בנוי מדעת וחתוך על פי כונה וברצון שקול, ובכל־זאת הדעת הזאת כשלעצמה והרצון המפורש לגופו, באים, ללא כל ספק, ממקור האינסטינקטים, שאין עליהם שליטה; ואם ימצא מי שיבחון את שירתו של א. שלונסקי ואשר יקבע ויאמר, לאחר הבחנה ראשונה. כי יש בה ממעשה־השכל, האיש הזה יצדק בודאי, כי על כן מצוא ימצא סכומים לדעתו ואף יוכל להסתיע בהרבה מראי־מקומות לחזוקה; אולם אם בעל הדעה הזאת יתמיד בקריאת שיריו של א. שלונסקי ויחזור לבחנם, כי על כן יעוררו בו הרבה רגש ומחשבה, לא יתכן שלא ישיג פתאם ובאופן ברור מאד, כי תכונה זו המכונה שכלתנות דוקא, ולא שכל, – כמוה כיצר גדול ותקיף, – כמצות־דמים שאין מנוס מידיה, גם אם ירצה המשורר לחדול ולסטות הימנה, שאלמלא כן לא היה יכול גם מישהו בעל כשרון גדול לחבר חבורים, – לצקת מטבעות אמנותיות ודאיות ועומדות־לתמיד; כן, – אם השכל בחינת “דבוק” הנו אצל משורר – אין הוא “נופל” במאום מן האהבה, מן הרחמים או מכל רגש אחר, ואפילו דתי; הה, מי זה זרק לתוך עולמנו התרבותי את הטעות הזאת כאבן־פתאים שאין לסלקה עוד בנקל, ושעל ידה יש רבים הסוברים כי השירה היא מונופולין לרגישות בלבד ואלו לשכל אין חלק מכובד בה? הנחה שדופה בהחלט היא, וכל המקבל אותה טועה ומטעה – כי הלא מאה הוכחות והוכחה מדברות ואף שרות כנגדה באומות העולם וגם בישראל; וכדאי להזכיר באותו משורר עברי אשר “רננו” אחרי שכלתנותו ועדין מוסיפים לעשות זאת – הלא הוא רבי משה אבן עזרא, המפורסם מאידך גיסא בשם “הסלח”, כלומר: יוצר של סליחות; נמצא, איפא, שגם השוקל ומודד ועושה חשבונות אינו שולל את מציאות הרגש והלבביות, אלא שהם באים לידי גלוי פיוטי ואמנותי שונה מן הרגיל ואם כן אפשר לחזור מן הסיפא אל הרישא ולהעמיד שאלה תמימה, ובכל־זאת נוקבת: מי הוא זה שקבע והוכיח שקים בכלל שכל הנפרד לגמרי וללא תקון מן הרגש, או שמצוי ופועל רגש נבדל וללא כל בקורת והשפעה מכוחו של השכל? ושמא באמת אין כאן אלא שלמות אחת ויחידה אשר שני גלויים לה אצל היוצר, הכל לפי גורל שדרכו סמויה מאתנו ובתוקף צרופי־אופי, שלא אנו דיָנים להם, ולא נתן לנו אלא לבחון מתוך סקרנות לדעת עד כמה יפה הגלוי האחד או השני, עד מה אמתי הוא ובאיזו מדה הוא מענין אותנו כל פעם, אבל בשום אופן אין רשות ועוד יותר אין טעם לטעון כנגד מי שהוא על שהנו בעל אופי מסוים, – למה זה ומדוע אינו קונה לו את האופי האחר דוקא.


ג

הפרט המענין ביותר בשירת א. שלונסקי הלא הוא זה, שכל שורה בבית וכל בית בשיר – בנויים איתן ואין בהם לעולם כל שבר או אפילו סדק קטן; יכול הוא להשתמש בתואר מפתיע או בסמל מדהים, ובשביל מן־דהוא, אולי, גם מופרך, אבל תמיד־תמיד הרי זה תאור מושלם וסמל חָטוב חִטוב מלא ובולט, אף אם הוא רומז איזה רמז, וכשהוא מביע הסוס ופקפוק – הרי הדברים המביעים את אלה לעולם מהוקצעים הנם ובטוחים מאד; זאת אומרת: – אצל א. שלונסקי אפשר למצוא רמזי־רעיון או הסוסי־רגש, אבל השיר עצמו – אומר ושר הכל עד הסוף ואינו משייר דבר; ועל־כן אנו מצינים ומדגישים במיוחד לזכותו של א. שלונסקי את יכלתו האדריכלית בשירה במדה בלתי־שכיחה, אף לא אצל ז. שניאור, שהוא בלי כל ספק, לאחר ח. נ. ביאליק, המשורר שהטביע ביותר את רשמו החזק על א. שלונסקי, – שמא גם משום זה שז. שניאור לא רק שנזהר מלהעלות משפט מפוקפק על הניר, אלא שנזהר לא פחות מזה מלשיר על איזה נושא מפוקפק; אכן, שכלול אדריכלי זה בבנין השיר בכלל ושל לבניו ואבניו בפרט, הוא המטעה לא־מעטים להניח, כי כל עולמותיו של א. שלונסקי בנויים ועומדים על חשוב שבהנדסה, והוא לא כן, – כי רב מאד המרחק בין גלוי הרמוני זה שבכתיבה לבין הנסתר של נפתולים קשים, של חשיבה ושל הרגשה שוטפות והולכות, ושמא יותר מזה – כַאוֹטיות עד אין־שעור; וכל הקורא בשיריו של א. שלונסקי לא יקשה בשבילו להבחין בכמה מהם שהנם בחינת קמיעות למען עצמו כנגד הסמך־מם המציק לו כל כך ברבוי של ספקות, של חלומות־בהקיץ ושל זכרונות־ילדות מבהילים; רק משום כן הוא מפטיר בכל־כך הרבה שירים בדרך של לחש־נחש: אני גלוי־עינים, אני גלוי־עינים, אני גלוי־עינים!


ד

ועוד פרט חשוב בשירת א. שלונסקי הראוי להבלטה: – כמעט תמיד הוא שר על איזו אפיזודה, שאותה הוא מבקש לעשות סמל לכלל של החיים, כי על כן הכלל עצמו מורגש למשורר בחינת תוהו־ובוהו, שאין לסתתו בבת־אחת ולעשותו גזית ולהעמידו מחדש על תלו בשיר, דבר שכל משורר אמת מנסה לעשות שלא־מדעת, כמובן, יותר מאשר מדעת; את התוהו־ובוהו “מפרק” שלונסקי, מפרידו לאפיזודות כדי שעל ידי זעיר־האנפין שבהן יורנו, כי גם העולם כולו נתן ל“בראשית חדשה”, לתקון או לבנין אחר ושונה; וראו נא מה תקיפה ועקבית היא כונת הבנין שאצל א. שלונסקי, שאף את שירי האפיזודות הוא מצרף, חוליה־חוליה למחזור שלם ומעוגל מאד, ותיכף לזה מצטרפים גם המחזורים – לספר־שירים שהוא כמין שלמות מסוגרת, שיש עמה “פתיחה”, “מרכז”, ו“סיום” או נכון יותר – “יסוד”, “עמוד התוך” ו“גג”; וגם בזה לא יאמר המשורר די, כי הנה אתה מוצא אצלו גם חוליה־מקשרת בין ספר לספר, ועל הכל שולטת כעין מגמה אדריכלית1, מקיפה ומחושבת מהחל ועד כלה; וכל כך למה? ודאי רק משום שהמשורר רואה הכל כמפוזר ומפורד מלכתחלה, או כמנותץ וכהרוס על ידי איזו רשעות או שמא על־ידי גורל אומלל, ואלו הרגשתו כל־כך בטוחה, כי לא אבוד הענין וכי עוד אפשר בשום־שכל, בשקול־הלב, באיזה כוח מבליג ועל־ידי איזה כשרון־המעשה – לשפץ, להקים בנין עולם וחיים לתפארת; מכאן זה אורך־הרוח אשר לא. שלונסקי – לשיר על אפיזודות, על פכים־קטנים, כביכול, – כלומר, לחנך למעשה בנין, מן הקל אל הכבד; אם תרצו, הרי יש כאן כמין משחק אשקוקי, שהוא ודאי תאוה גדולה, לפעמים עד מדרגת בולמוס ואף שגעון־לדבר־אחד, – ואעפי"כ, רק בכוח של שפוט קר תצליח התאוה הזאת, רק בזכות כשרון של חשוב במופשט ובנתיב הדמיון יעשה חיל חכם־האשקוקי, יפליא את מכותיו ליריבו ונצח ינצח.


ה

תכונה יסודית אצל א. שלונסקי היא – החריפות; חריפות־ראיה, חריפות־תחושה וחריפות־בטוי כאחד; מכאן שגם הדמדומים אשר בשיריו, דמדומים שבממש ושבמושאל, הם בעלי צבע ברור ומסוים, בלי כל דרגות־ביניים; ודאי, הוא אמן לבני־גונים ולצלי־הצללים, השופעים בשיריו באופן בלתי־מצוי, ואעפי“כ – בבואם על תארם מידי א. שלונסקי הנם שוב גונים מלאים; לשונו גדושה מוסיקה, אבל הגדרותיו ותאוריו – לעולם יש בהם מיסוד האבן אשר בידי הפסל, שהצל אשר ביצירתו אינו נופל כדרך הצללים, אלא בפירוש עומד חצוב וכמו תקוע; ועל־כן לא תימה הדבר, כי כל הרך והמעודן שאנו מוצאים בשיריו של א. שלונסקי – אינם נתנים לנו על ידו בתהליך ההאצלה שלהם, אלא לאחר שהוגמרו והושלמו, כודאות מוחשית; בספרו “על מלאת” השיג א. שלונסקי שלמות מדהימה בבחינה זו, בפסלו מופשט שבמופשט מתוך שיש, בשוותו קול לכל הד ובן־הד, בתתו צבע יסודי לכל קרן־אור שבורה; רוב השירים האלה נושמים רזיגנציה; אבל לא זו שיש בה בהכרח מן הליאות וכניעה־מדעת לאחר כניעה־שלא־מדעת, אלא בפרוש – רזיגנציה מתוך סערה, בחוזק־יד, ואם תרצו במשהו רוגז־נעורים; כניעה שהיא צורה חדשה למרי, להתנגדות, וקול רך שאינו חדל מהיות שוב כמין גערה וקריאה להתקוממות; הוא פותח ה”הנני, אבי“, אבל מבים ב”אתה שצוית – לקחת".


ו

ועל המפורסם ברבים: – על לשונו של א. שלונסקי, שהיא עשירה, מזהירה, מדויקת; כן, – גם היא חריפה וצבעונית, מלאה כל־כך, וגרציוזית כל־כך, ממשית ומוחשית ועד מה – מתרוננת; אלא שטעות קשה יטעה מי שיפריד אותה משירתו, מגופה ורוחה, – כי אחוזה היא בה ודבוקה עד תכלית; היא אינה מקור ראשון לשירה, כשם שהיא גם לא ראשונה ממקורה של השירה; אכן, הלשון הזאת על עתרת סגולותיה, כמוה כמפתח לעולמו הפיוטי של א. שלונסקי, כי על כן בואו וראו עד היכן מגיעים הדברים, שבכל צרוף־מלים שאצלו בנתה לה קן איזו חויה אישית בצותא עם חויה נודעת מדורות קודמים; איזה כוח קסמים לאיש, אם בכל פגישה משלו עם איזה מלה הוא מדובב את לבה והיא מגלה לו את כל הנשכחות וכל הנכחדות כבר מעולמה; ולא זו בלבד, אלא שאתה רואה במו־עיניך כי במגעו עם איזו מלה – מיד מתכנסים סביבה ובאים כל קרוביה וקרובי־קרוביה, ואפילו רחוקים ומרוחקים הדומים במשהו אליה, ונמצא שמלה שבה מצין א. שלונסקי מה שהוא רוצה לצין – לעולם אינה לפי מקרה, אלא בדרך של הבחירה החפשית; אכן, גם כאן נאמן הוא לתכונת החריפות שאינה עוזבתו, והפעם – חריפות־הטעם, ונמצא שעם כל הדיוק שבלשונו של המשורר, ולמרות מעשה הברירה וההבחנה וידיעת המשקל־כמו והנהיה אחרי הצליל הטוב, – הוא כרוך אחרי מלים שיש בהן תבלינים מיוחדים, כדוגמת המלח והפלפל, או בדומה לצמוק ולדבש; אבל התבלין כאן אינו בשום אופן עיקר לעצמו, כי תמיד תמיד הוא רק חזוקו של עיקר, שבו הוא נבלע לחלוטין, ואינו אלא מוסיף איזו עירנות לחיך הטועם; והרשו נא להודות תיכף ומיד, כי אף אם נכונות ההגדרות הנ“ל, הרי שהן גם ממעטות משהו מערכה־כמו – של לשון השירה אשר אצל א. שלונסקי, משום שהיא הרבה יותר מזה, – היא וירטואוזית בגלויה החיצוני, אבל כמה היא גזעית, ממש קרקעית, רווית לשדים במשך ימים ושנים, שמא גם דורות שלמים; זו לשון אישית, לשון היחיד, והיא גם לשון אבות ואבות־האבות, לשון שרבים הפרוה, הרוּה, גדלוה ואף רוממוה; זו לשון שיש בה גם “לחם” וגם “שעשועים”, משפת אצילים ושועים בעם וגם מדבורו של המון גדול, על טפו, נשיו וזקניו; ואין כל ספק בדבר, כי דוקא לשונו של א. שלונסקי אינו “כלי” בלבד ל”תוך" אשר בשירתו, אלא היא – תוך בתוך תוך אחר, וחוזר חלילה; ועכשיו, לא פליאה היא, אלא טבעי ומובן, וטוב עד מאד, ששירתו של א. שלונסקי, על תכנה ועל צורתה כמות שהם, עמדה ועומדת בסימן של מופת ושל השפעה על רבים.



  1. במקור נדפס בטעות כך: “ארדיכלית”. הערת פרויקט בן–יהודה.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47408 יצירות מאת 2636 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19875 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!