מחרוֹזת של אלמוּגים, שוֹנים בּגוֹדלם וּמהם גם בּצבעם, על צוארי היהדוּת עתיקת־הימים שבּפוֹלין המדינה. חיבּה יתרה, חיבּה רכּה, נוֹדעת לה ליהדוּת זוֹ מאת המחבּר – חיבּת בּן־זקוּנים ליקהת־אם.

פּוֹלִין הָעֲדִינָה הַקְּדוּמָה לְתוֹרָה וְלִתְעוּדָה

לְמִיּוֹם סוּר אֶפְרַיִם מֵעַל יְהוּדָה…¹

מתרפק הוא עליה בקול רוה־דמעה יחד עם בעל הסליחות. את יגוֹן סבלה השקט, את פשיטת צוארה, צואר היוֹנה, למאכלת ההוֹרג, את קדמוּת יחוּסה, את חן־קסמה בעיני פריצי־פריצים, את משי נשמת למדניה, את כּיסוּפי לבּה ודמיוֹנה לציוֹן של מעלה, את מסירוּת נפשה על תוֹרה וספריה, את ערבּוּב הטהרה הישׂראלית עם טוּמאת הגוֹיים מתוֹך תוֹם־נפש מלבּב – את כּל אלה קיפּל עגנוֹן בי“ד סיפּוּרי אגדוֹת שנכנסוּ לספר “פּוֹלין”. לא מתוֹך השתפּכוּת פּיוּטית וציוּרי־הדיוֹט כּשלוֹם אש בּ”עיירתוֹ“, אף לא מתוֹך להטי חכמה ודמיוֹן כי. ל. פּרץ בּסיפּוּרי העם”, אלא כבעל־אגדה תלמיד־חכם, בּעל טקט של אצילוּת וּמתינוּת מספּר בּעל נסיוֹן של דוֹרוֹת.

מידתוֹ של עגנוֹן בּסיפוּר היא מידת האציל האמיתי. עם היוֹתוֹ כוּלו סגנוֹן, בּמוּבן התרבּוּתי, לפעמים עד כּדי סגנוּן, אין הוּא מבליט בּשוּם מקוֹם את יכלתוֹ בחריפוּת וּבציוּר. שאיפתוֹ תמיד לספּר בּלבד, לספּר בּניחוּתא, בּנעימוּת, בּרחבוּת הענין וּבצמצוּם

הדיבּוּר. ואף על פּי כן אין הוּא אֶפּיקן אוֹבּייקטיבי בלבד. הפּייטן פּוֹרץ בּוֹ מזמן לזמן, כּמוֹ בעל־כּוֹרחוֹ, כּמוֹ ירעיד את בּעליו פתאוֹם בּאחיזה של אכּסטזה. מה ששבה את הלב בּ“והיה העקוֹב למישוֹר”, בּ“אגדת הסוֹפר”, וּב“הנידח” – בּא וּמאיר פּה ושם גם מבּעד ארג המעשׂיה העממית הטהוֹרה. בּ“מפוֹלת המות” ירבץ צל הרוֹכב מלאך־המות כּצל סלע כּבד בּין הכּלה וּבין החתן. החתן יפשוֹט, אחרי הרצחוֹ, את זרוֹעוֹתיו לצאת עם הכּלה במחוֹל. לחלוּחית הדם שמנה וּמתוּקה בגרוֹנוֹ. ציוּרים אכּסטטיים, בּ“מעגלי צדק” מתוֹאר ריקוּד של שׂמחה. לא כאלה שרוֹקדים למעלה מראשיהם, ולא כאלה שאם מניחים אוֹתם בּקרן זוית זוֹ מוֹצאים אוֹתם בּקרן זוית אחרת, אלא כאלה שרוֹקדים לכתפיהם וכתפיהם מקיפוֹת אוֹתם… ציוּר שיש בּוֹ מן האכּסטזה האמנוּתית עד כּדי דמעוֹת.

הפּעוּלה האמיתית על נפש האדם תבוֹא דרך־אגב, בּהפסקוֹת מרוּחקוֹת. אלה שמתכּונים לפעוֹל תמיד מוּבטח להם שלא יפעלוּ אלא מעט מאד. וגדלוּתוֹ של עגנוֹן היא בזה, שהוּא מספּר בּקוֹלוֹ הצלוּל והשקוּל לכאוֹרה על דברים של מה בכך, אך דרך סיפּוּרוֹ הוּא אוֹחז בּנימים הנסתרים, צוֹבטם וּמוֹשכם עד כּדי רעידת שרשי הנשמה בּחינת “אספּר כּל עצמוֹתי וכו'”.

הספר “פּוֹלין” ירכּוֹש לוֹ מקוֹם כּבוֹד בּין קוֹבצי

סיפּוּריו הקטנים של המספּר המקוֹרי הזה. טוֹבי־הטעם יקבּלוּ את המתנה הנאה בברכת טוֹב. הספר יפה גם לפרנס דמיוֹנם של בּני־הנעוּרים.