השפּנגלריסמוּס מפעפּע בּנפשוֹת דוֹרנוּ ביוֹדעים וּבלא

יוֹדעים. בּיחוּד בּנפשוֹת המרגישוֹת עצמן כּמנוּצחוֹת. “שקיעת המערב” – כּיין למרי־נפש היתה קריאה זוֹ. שנים אחדוֹת שיכחו הגרמנים המנוּצחים את רישם בּיין חריף זה. אך לאחרוֹנה – נגשוּ לעבוֹדה. מערב אוֹ מזרח – שוּם מקוֹם בּעוֹלם לא נברא לתוֹהוּ. היוּ גם אחרים שקיבּלוּ תוֹרת שלילה זוֹ בהתלהבוּת, מתוֹך שהיתה צריכה לשמש להם סיוּע לתוֹרת־חיוּב חדשה (למשל, “השוֹמר הצעיר” שעלה לארץ ישׂראל וּבשׂוֹרת “שקיעת המערב” בּפיו). גם שפנגלר עצמוֹ הגיע, כּידוּע, בּהמשכי ספרוֹ לידי תוֹצאוֹת חיוּביוֹת בּשביל עמוֹ – תוֹצאוֹת כּלל וכלל לא לרוּח ההוּמניוּת של המאה העשׂרים.

י.ש. בּ“הפּוֹעל הצעיר” גליוֹן 45־44 בּרשימתוֹ “קבוּרת חמוֹר” רק מבכּה את הטוֹב (לא חלילה עוֹלם מלא כ"א קוֹמץ שירה) ששקע לבלי עלוֹת עוֹד: “השירה העברית איננה”, “הצפּוֹר הרכּה נפחה את נפשּה”. ההספּד הוּא לבבי וספוּג צער אמיתי, כּי־על־כּן אחד ה“שוֹקעים” מבכּה את ה“שקיעה”. היה היתה שירה וראוּ איננה עוֹד. הוֹי אחוֹת והוֹי הוֹדה! אך לא הצער על הפּטירה בלבד נוֹתן כּאן קוֹלוֹ אלא כאב יוֹתר עמוֹק – אשר גם “קבוּרה לא היתה לה”. היא לא נאספה אל נפש העם". היא עברה בלי רוֹשם על העם. איש מן העם לא נתחנך על בּרכּיה. הספרוּת החדשה לא נתנה אוֹתוֹתיה אף בּאוֹפי אחד מבני העם. הסיבּוֹת והטעמים נעדרים. מצוּיינת רק העוּבדה המעציבה, וּמר הכּאב ממריץ להשתמש בּשם נבוּאי קצת “קבוּרת חמוֹר” (הרוֹך האגדי היה מסתפּק בּיתר התאמה לנידוֹן בּשם “מיתת נשיקה”)…

אבל כּדאי וּמן הצוֹרך לעיין דוקא בסיבּוֹת, שהן כּידוּע, מוֹעילוֹת להגדיר את המחלה ולברר על ידי כך את גוֹדל הסכּנה.

אם גם נניח שחמישים למאה מן הטענוֹת בּדבר חוֹסר השפּעתה של שירת הדוֹר הקוֹדם הן נכוֹנוֹת (הרי אין להתייחס בּכוֹבד ראש לאמרוֹת מעין: “אם תעביר דרך כּברה רבבוֹת יהוּדים לא תמצא ביניהם אף אחד אשר גידל את אפיוֹ בעזרת הספרוּת העברית של הדוֹר הקודם”, אוֹ: “לפנוֹת אל איש אוֹ אשה בני עשׂרים – המכוּון הוּא ליוֹדעי עברית כּמוּבן – ולשאוֹל אוֹתוֹ אם הוּא זוֹכר דבר פּלוֹני אוֹ אלמוֹני מן הספרוּת העברית – זהוּ כמעט דבר אשר לא יתוֹאר בּמציאוּת” (הפּיזוּר שלי). רק מי שאינוֹ מכּיר בּהחלט פּוֹעלים וחניכי בתי־הספר בּארץ ישׂראל יכוֹל לגזם גוּזמאוֹת כּאלוּ…). גם אז לא נגיע לידי מסקנוֹת הספּדיוֹת כּאלוּ שמגיע אליהן י. ש. ברשימתוֹ. השירה העברית של “עשׂרים שנוֹת היצירה” האחרונוֹת (הכּוָנה היא לדוֹר המשוֹררים שאחרי ביאליק) לא צרה את האוֹפי היהוּדי בשלמוּת, לדעתי, מסיבּוֹת ראשיוֹת אלוּ: א) קוֹראיה של שירה זוֹ, עד כּמה שהיוּ אנשי־תרבּוּת, לא קראוּ רק עברית, אבל נתחנכוּ בעיקר על ספרוּיוֹת אחרוֹת, וּבעברית בּיקשוּ רק הד, אוֹ לכל היוֹתר תוֹספת לשירת הנכר העיקרית אצלם; ב) עשׂרים שנה אלוּ מחציתן השנית חלה כבר בּתקוּפת המלחמה הגדוֹלה והטירוּף הרוּחני, וגם שירוֹת יוֹתר אדירוֹת, יוֹתר חד־לשוֹניוֹת וּמכריעוֹת בּהשפּעתן נמחוּ אוֹ ניטשטשוּ אוֹתוֹתיהן; ג) גם בּשירה, כּמוֹ במקצוֹעוֹת חיים וּמחשבה אחרים, ישנן חליפוֹת ותמוּרוֹת, התישנוּת והתחדשוּת (עיין בּחוֹברוֹת הקוֹדמוֹת מה שנכתב שם בּשאלת “ישן וחדש”) והרוֹאה קצר־הרוּח, ועוֹד יוֹתר הנוֹגע בּדבר, נוֹטה להגזים ולחשוֹב שהנה הוֹלך ומת איזה דבר יקר, אשר טוּפּח בּכל מכשירי־האהבה, בּעוֹד שעל צד האמת אין דבר מת, בּיחוּד דבר שבּרוּח, אלא מתגלגל וּמתחדש (גם בּרוּסיה הסוֹבייטית נתגלגלוּ מוֹסדוֹת צַריים טהוֹרים בּצוּרוֹת השלטוֹן הקוֹמוּנרי הטהוֹר,

כּידוּע ליוֹדעי ח"ן…). אבל בּני־אדם הבּאים להעריך מתוֹך נקוּדת־מבּט היסטוֹרית צריכים להיוֹת קצת יוֹתר אוֹבּייקטיביים אפילוּ ביחס לעצמם.

הסיבּה הראשוֹנה לא בנוּ היתה תלוּיה, וחבל שהטיפּוּס הקוֹרא שוּב רק אוֹ בעיקר עברית אֵיחר קצת לבוֹא, ואחרי זעזוּעים גדוֹלים ועוֹקרים מן השוֹרש. ואנשי מעשׂה ויצירה אינם סוֹפדים על לשעבר. הסיבּה השנית הוֹלכת וסרה לאט־לאט, ויש לשער שעם התגבּשוּת צוּרוֹת החברה והחיים (גם אצל היהוּדים וּבארץ ישׂראל יבוֹא זמן כּזה) תתגבּשנה גם איזוֹ צוּרוֹת תרבּוּת וספרוּת ויקוּם “טעם הדוֹר”; והסיבּה השלישית, והיא כמדוּמה המכרעת, אינה צריכה לדעתי, להיוֹת יסוֹד למעריכים לשׂאת קינוֹת – עוֹלמית היא כעוֹלם וטבעית כּטבע. ואין להאריך בּמפוּרסמוֹת. רק מי שבּמוֹחוֹ יכוֹלה למצוֹא לה מקוֹם המחשבה הצרה והעקרה של “עמנוּ תמוּת שירה”¹ – יכוֹל לבוֹא לידי אמוּנה במות הישן וּביטוּל החדש.

אין שירה מתה, אלא מתגלגלת וּמתחדשת. השירה העיקרית של הדוֹר הקוֹדם דוֹמה בעיני לתוֹלעת המשי. עבוֹדתה בודאי חשוּבה. היא טותה את המשי הטוֹב. עתה הגיעה לה, כּמדוּמה, שעת ההתגלמוּת. חוֹסר־החיים, הקפאוֹן והנוּקשוּת מציינים את גלגוּלה (יוֹצאים מעטים השוֹאפים להתחדשוּת ולהרחבת אפקים). אבל בּנקוּדת־החיים העטוּפה שלה חוֹשבת היא בכאב, שהנה בא הקץ, “היא נפחה את נפשה”; אבל האדם המסתכּל, המעריך, בּעל המחשבה ההיסטוֹרית, יוֹדע שיצא ממנה פּרפּר. הפּרפּר לא יטוה את המשי הטוֹב והמוֹעיל הנאה לעטיפת ותיקין, אבל הוּא אוּלי ישׂמח וירהיב את העין ויפתה־ימשוֹך לשׂדוֹת רחוֹקים. ועוֹד דבר – וזהוּ העיקר – ממנוּ תבוֹאנה הביצים בּשביל התוֹלעים הבּאוֹת. דרך הטבע הוּא. צר מאד. אבל אין לשנוֹת את סדרי בראשית…

תרפ"ה